דף סה - ב

וכי האי תנא דמשנתנו, שליח [מופשט] ^[1] ערטלאי ורמי מסאני [מופשט הוא מבגדיו והולך ערום, ואילו מנעלים נועל הוא לרגליו]!?

אמר ליה אביי לרב פפא: תנא דמשנתנו במקום הרים קאי, עוסק הוא באשה שגרה במקום הרים, דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני [שאי אפשר לה בלא שלש זוגות נעלים בכל שנה]. אבל לבגדים חדשים אין היא נזקקת אלא משנה לשנה.

ואגב אורחיה [ודרך אגב] קא משמע לן התנא, דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו [שיחדש את מנעליה במועד כדי שתהיה לה שמחה בהם]. ^[2]

שנינו במשנה: וכלים של חמשים זוז משנה לשנה:

אמר אביי: חמשים זוז ששנינו הם חמשים זוזי פשיטי [זוזי מדינה] שהם שמינית שבכסף צורי.

ממאי, מנין שאין הכוונה לכסף צורי?

ומפרשינן: מדקתני בסיפא דמשנתנו: במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו. הרי שמשנתנו בעני שבישראל היא עוסקת -

ואי סלקא דעתך ש"חמשים זוז" הינם חמשים זוז ממש, של כסף צורי, שהוא יקר מאד, הרי עני - חמשים זוז מנא ליה!? מנין יש לו לעני שבישראל חמשים זוז כדי ליתן לה בגדים בערך זה!?

אלא ודאי שמע מינה: חמשים זוזי פשיטי.

שנינו במשנה: ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלה:

תנו רבנן:

מותר מזונות - כגון אשה שאינה רעבתנית ואינה צריכה את כל השיעור המבואר במשנתנו - הרי הוא חוזר לבעל.

מותר בלאות - לאשה, וכמו ששנינו במשנתנו: והשחקים שלה.

ותמהה הגמרא: מותר בלאות לאשה - למה לה? כלומר: למה הן שלה, והרי כיון שנותן לה כלים חדשים, למה לא תחזיר את השחקים לבעל!?

אמר רחבה: לפי שמתכסה בהן, בשחקים, בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה אם תלבש בימי טהרתה את אותן הבגדים שהיא לובשת בימי נדותה. ^[3]

אמר אביי: נקטינן [קבלה היא בידינו]: אף שמותר בלאות של אשה הניזונית מבעלה הן שלה, מכל מקום מותר בלאות אלמנה שקיבלתם מן היורשים - שהן חייבים ליתן לה כלים חדשים של חמשים זוז משנה לשנה מן הנכסים שירשו מאביהם - הרי הן חוזרים ליורשיו. ^[4]

וטעם החילוק בין מותר בלאות של אשה הניזונית מבעלה לאשה הניזונית מן היתומים הוא:

כי התם - באשה הניזונית מבעלה - הטעם ששלה הן, הוא משום דלא תתגני באפיה [לא תתגנה בעיני בעלה], וכמבואר לעיל.

אבל הכא - שהיא ניזונית מן היתומים - תתגני ותתגני.

שנינו במשנה: נותן לה מעה כסף לצורכה, ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת:

מפרשת הגמרא: מאי "אוכלת"?

רב נחמן אמר: אוכלת עמו ממש בליל שבת, ולא ישרנה על ידי שליש.

רב אשי אמר: "אוכלת" היינו תשמיש, ואפילו אם הוא גמל או ספן שאינה חייב בעונה פעם בשבוע, מכל מקום כיון שמשרה אותה על ידי שליש, צריך לפוקדה מלילי שבת ללילי שבת. ^[5]

ומקשה הגמרא מהלשון דתנן במשנתנו: "אוכלת" עמו לילי שבת!

בשלמא למאן דאמר "אכילה ממש", היינו דקתני "אוכלת".

אלא למאן דאמר דהיינו "תשמיש", אמאי נקט "אוכלת"!?

ומתרצת הגמרא: לישנא מעליא היא [לשון נקיה היא]. וכמו שמצינו דכתיב: "אכלה [זינתה] ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי און"

מיתיבי מהא דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלת עמו בלילי שבת, ושבת ביום!

בשלמא למאן דאמר "אוכלת" היא אכילה ממש, היינו דקתני "ושבת".

אלא למאן דאמר "אוכלת" היינו תשמיש, תיקשי: וכי תשמיש בשבת ביום מי איכא!?

והאמר רב הונא: ישראל קדושים הן, ואין משמשין מטותיהן ביום!?

ומשנינן: האמר רבא: בבית אפל מותר. ^[6]

שנינו במשנה: ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה:

דרש רבי עולא רבה, אפיתחא דבי נשיאה [על פתחו של בית הנשיא]:

אף על פי שאמרו: אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים -

אבל זן האב את בניו ואת בנותיו כשהן קטני קטנים, וכופין אותו על כך. ^[7]

ומפרשת הגמרא את דברי עולא: עד כמה קרויים הבנים קטני קטנים שיהא חייב אביהם לזונם? עד בן שש, וכדרב אסי!

דאמר רב אסי: קטן עד בן שש יוצא בעירוב תחומין של אמו, נגרר הוא אחר העירוב של אמו, והיא מוליכתו עמה לאותו צד שהיא הניחה את עירובה, ואפילו אם אביו הניח עירוב לצד אחר. והטעם, משום שהוא צריך לאמו, והטילוהו חכמים אחר אמו.

הרי למדנו שעד שש צריך הוא לאמו, ולפיכך כשם שהבעל זן את אשתו, כך הוא זן את בנה עמה.

ממאי, מנין אנו לומדים שצריך אדם לזון את בניו כשהן קטני קטנים?

מדקתני במשנתנו: ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה

ומאי טעמא מוסיפין על מזונותיה?

לאו, האם לא משום דבעי למיכל בהדה [שבנה צריך לאכול עם אמו]. ומה ששנינו "מינקת", לאו דוקא הוא, אלא כל שבנה עמה! ^[8]

ומקשינן על הראיה ממשנתנו: ודלמא לכן מוסיפין על מזונותיה משום דחולה היא!?

ומיישבת הגמרא את הראיה: אם כן - שהטעם הוא משום שהיא חולה - ליתני במשנתנו: אם היתה "חולה".

מאי, מדוע נקט התנא "אם היתה מניקה"!?

אלא ודאי, משום שצריך בנה לאכול יחד עמה.

ודוחה הגמרא את הישוב, וממילא את הראיה:

ודלמא, הא קא משמע לן משנתנו: דסתם מניקות, חולות נינהו!?

איתמר, מה הוא מוסיף לה? -

אמר רבי יהושע בן לוי: מוסיפין לה למינקת יין, מפני שהיין יפה לחלב.

הדרן עלך פרק אף על פי

פרק שישי - מציאת האשה

מתניתין:

א. מציאת האשה, ומעשה ידיה ^[1] - שייכים לבעלה.

ב. וירושתה ^[2] - ילקח בה קרקע, והוא אוכל פירות בחייה. וכמו אכילת הפירות של שאר נכסי מלוג. ואם יגרשנה או ימות בחייה - הקרן שלה.

ג. ואם חבל בה אדם, והתחייב לה חמשה דברים, שהם - נזק, צער, שבת, בשת, וריפוי:

תשלומי בושתה ופגמה ^[3], שלה הם, וילקח בהם קרקע, והבעל אוכל את פירותיה. ^[4] רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שביישה בסתר ^[5], או פגמה במקום שאין נמאסת על הבעל ואינו סובל כל כך -

לה, לאשה, יינתנו שני חלקים מתשלומי הנזק או הבושת, ולו, לבעל, יינתן חלק אחד ^[6].

ובזמן שבושתה הוא בגלוי, או פגמה במקום שנמאסת על הבעל, וגם הוא סובל מכך, יינתנו לו שני חלקים, ולה יינתן חלק אחד ^[7].

ומסיימת המשנה: החלק שלו, ינתן לו מיד.

ואילו החלק שלה, ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. ואם יגרשנה, או ימות בחייה - הקרן שלה. ואם תמות היא בחייו - יורשה.

גמרא:

שנינו במשנה: מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן?

הלא כבר תנינא לדינים אלו לעיל [בדף מ ב]: האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף, בשטר ובביאה. זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה. מקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת - יתר עליו הבעל, שהוא אוכל פירות בחייה.

ואם כן, מדוע חוזר התנא ושונה הלכות אלו כאן?

ומשנינן: דין בושתה ופגמה, איצטריכא ליה לתנא לומר, כדי להשמיע לנו את פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן, שנחלקו בדבר. ואגב כן שנה התנא שוב את שאר הדינים שנשנו כבר לעיל.

תני תנא קמיה דרבא [שנה אחד האמוראים ברייתא לפני רבא]: מציאת האשה, לעצמה. רבי עקיבא אומר: לבעלה.

אמר ליה רבא: לא יתכן שרבי עקיבא סובר שמציאת האשה לבעלה,

שהרי השתא, ומה "העדפה" [אם עשתה האשה מלאכה יותר ממה שפסקו לה חכמים שהיא חייבת לעשות לבעלה],