שחתן פוסק, אם הוא פוסק כנגד הנדוניה שהביאה הכלה — הוא פוסק פחות חומש בשטר הכתובה, שכותב בכתובה רק כנגד הערך הממשי של מה שהכניסה לו.

א גמרא לגבי האמור במשנה שאין האב חייב לתת לחתן השני מה שהבטיח לחתן הראשון, תנו רבנן [שנו חכמים]: אין צריך לומר אם היה הראשון תלמיד חכם והשני עם הארץ, שיש לו טעם מדוע איננו רוצה לתת לשני כמו שנתן לראשון, אלא אפילו היה הראשון עם הארץ והשני תלמיד חכם, יכול החותן לומר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי אפשי (אין רצוני) ליתן, שהרי ההתחייבות היתה לגבי אדם מסויים.

ב שנינו במשנה מה היחס בין הנדוניה שמכניסה האשה והכסף שכותב הבעל בכתובה, ונשנו שם מקרים שונים: שפסקה להכניס לו אלף דינר כו'. ושואלים: אותם מקרים אחרונים היינו רישא [הרי הם ההתחלה] ודיינו בדוגמא שהביאו לגבי אלף דינר! ומסבירים: תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא [שנה, אמר, שומה הערכה גדולה של ערך רב ושנה שומה קטנה, של ערך מועט] ללמדנו שאין הבדל בדין. שאף על פי שלכאורה היה מקום לומר שרק בשומה גדולה נוהגים השמאים להוסיף על השומה כדי חומש ולא על הקטנה, על כן השמיע לנו שהוא הדין גם בשומה קטנה. וכן תנא שומא דידיה [שנה שומה שהוא עושה משלו] וכיצד צריכים להעריך לפי זה מה שהיא חייבת לתת, ולהיפך, וקתני שומא דידה [ושנה את השומה שלה] שהיא נותנת תחילה ומה הוא צריך לכתוב כנגד זה.

ג משנה פסקה להכניס לו כספים ולא חפצים, בנדוניה — הרי סלעה (שהוא ארבעה דינרים) נעשה לגבי התחייבות הבעל בכתובה ששה דינרין. כפי ששנינו שהבעל מוסיף כדי חצי, משום שהוא מרויח בכספים אלה. ועוד: החתן מקבל עליו לתת עשרה דינרים לקופה לצרכי האשה לכל מנה ומנה שהיא מכניסה לו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.

ד גמרא על הקטע הראשון שסלעה נעשה שישה דינרים תוהים: היינו [הרי זה] זהה למה ששנינו במשנה הקודמת, שאם היא מביאה בנדוניה אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה שהם אלף וחמש מאות דינר!

ומשיבים: תנא עסקא רבה, ותנא עסקא זוטא [שנה עסק גדול, ושנה עסק קטן]. וצריכא [וצריך] שייאמרו שניהם. דאי תנא עסקא רבה [שאילו היה שונה עסק גדול] — היינו חושבים שרק בכגון זה מוסיפים משום דנפיש רווחא [שמרובה הרווח בו], אבל עסקא זוטא דזוטר רווחא [עסק קטן שקטן בו הרווח] — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] שייאמר הדבר גם במשנה שלנו. ומצד שני, ואי אשמעינן עסקא זוטא [ואם היה השמיע לנו רק בעסק קטן] במשנתנו, היינו אומרים דזוטר זיונא [שמועטת ההוצאה] לגביו, לפיכך מוסיפים כדי מחציתו, אבל עסקא רבה דנפיש זיונא [עסק גדול שמרובות ההוצאות עליו] — אימא [אמור] שלא יוסיף הבעל כל כך, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם, לומר שהוא הדין, ובכל מקרה מוסיפים מחצית על השומה.

ה שנינו במשנה ש החתן מקבל עליו עשרה דינר לקופה. שואלים: מאי [מה היא] קופה זו? אמר רב אשי: קופה של בשמים, כלומר, להוצאות על תמרוקים ומיני בשמים. ואמר רב אשי: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים, ששם היו הנשים נוהגות להתקשט בהרבה בשמים.

אולם הדברים האמורים במשנה לכל מנה ומנה סתומים הם ולכן בעי [שאל] רב אשי האם הכוונה היא במנה הנישום, כלומר, במנה ששמו אותו לאשה בנדונייתה (שמוסיפים חומש לשבחה), או במנה המתקבל, הסכום שכותב הבעל בכתובה שהוא פחות חמישית?

אם תמצא (תרצה) לומר שמדובר פה במנה המתקבל בפועל, האם הכוונה היא שנותן לה ביום ראשון בלבד, רק פעם אחת, או בכל יום ויום? אם תמצא לומר שנותן לה כל יום ויום, האם הוא נותן בשבת ראשונה (בשבוע הראשון) של הנישואין בלבד, או בכל שבת ושבת? אם תמצא לומר כי נותן לה בכל שבת ושבת, האם זה רק בחדש הראשון או שמא בכל חדש וחדש? אם תמצא לומר כי נותן לה בכל חדש וחדש, האם מדובר דווקא בשנה הראשונה או שמא בכל שנה ושנה? כל הבעיות הללו שבאו לבאר לכמה זמן נותן שיעור זה של קופה, נשארו כולן ללא פתרון, והריהן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ו אגב כך מסופר, אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שהיה עשיר מופלג, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום. ברכה אותם ואמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. כיון שהוזכר שמה מזכירים מה אירע בה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו ללמוד ממנו. ראה ריבה (אשה צעירה) אחת, שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, שכל כך היתה עניה ורעבה שהיתה מתפרנסת מהשעורים שלא נתעכלו בתוך גללי הבהמות. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה שלא היה לה דבר אחר להתכסות בו, ועמדה לפניו.

אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? שהיה ברור שהיא מכירה אותו, אבל הוא לא הכירה. אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך להיכן הלך? וכיצד נעשית עניה עד כדי כך? אמרה לו: רבי, האם לא כדין מתלין מתלא [כך מושלים משל] בירושלים: "מלח ממון חסר"? כלומר, אין לממון מלח שישמר אותו כדי שלא ילך לאיבוד. ואמרי לה [ויש אומרים] שהמשל היה: "מלח ממון — חסד". כלומר, מה שמשמר את הממון, הוא עשיית חסד בו. שאל אותה: והממון של בית חמיך שהיה עושה חסד כראוי היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה, שכל הכספים נתערבו ואבדו בבת אחת.

אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה: אלף אלפים דינרי זהב היא מקבלת כנדוניה מבית אביה, חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום (הקדוש ברוך הוא) אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, הריהו מוסרן ביד אומה שפלה כמו ערביים, ולא ביד אומה שפלה בלבד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה שהרי נזקקה ללקוט מבין גללי בהמתן של הערביים. כיון שמן הדברים פה היה נראה שנקדימון בן גוריון לא עשה חסד.

שואלים: וכי נקדימון בן גוריון לא עבד [עשה] צדקה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת (אריגי צמר משובח) היו