הא דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה. פירש הראב"ד ז"ל: אחליה לתנאיה ואף על פי שלא בעל, אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והלכך עד שיבעול אינה צריכה גט, אבל כשבעל סתם אמרינן ודאי אחליה לתנאיה, וכיון שמחל תנאו אין צריך לקדשה פעם אחרת. ואף על גב דאמרינן (גיטין עד, ב) לגבי גט על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין ליך אינה מגורשת עד שתתן. התם משום דלצעורה קא מכווין הוא והא לא צערה, כדאיתא התם. אבל הכא יכול הוא שיאמר הרי את כאלו אין עליך נדרים, וכדאמרינן לגבי מדיר (נדרים כד,א) יכול הוא להתיר עצמו שלא על פי חכם ואומר לו הריני כאלו התקבלתי.
ותמיהא לי טובא, דהא ודאי לא אמרו כאלו נעשה תנאי, אלא בתנאים התלויים בקיום מעשה כגון אם תתן, שיכול הוא לומר הריני רואה כאלו התקבלתי, אבל בלא מעשה לעולם אינה מקודשת ואינה מגורשת, דאלו אמר על מנת שלא תלכי לבית אביך וכיוצא בזה, אף על פי שחזר ומחל על תנאו ואמר הריני כאלו לא הלכת, אין ממש בדבריו שהרי שור שחוט לפנינו, הרי זו הולכת לבית אביה ואת אמרת שהיא כאלו לא הלכה. ואפשר נמי דאפילו בקיום מעשה לא אמרו אלא בהרוחת ממון, וכדאמרינן התם במי שאחזו (גיטין עד, ב) גבי ההיא דיכול להתיר נדרו שלא על פי חכם להרוחה קא מכוין והא לא איצטריך, ודכוותה נמי גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין לך, אי לאו לצעורה קא מכוין ולא להרוחה היתה מגורשת, דכל שמתנה בדבר של ממון משום הרוחתו הוא ואינו מתנה בדוקא, אלא כאלו אמר אם יצטרך והרי לא נצרך, אבל בעל מנת שתעלי לאילן וכיוצא בזה, דלאו להרוחה נתכוין אינו יכול למחול על תנאו, דבדוקא התנה, כמו זה שהתנה בדוקא שנתכוין בעת התנאי לצערה שאף על פי שחזר ומחל אינו מחול, לפי שבשעת התנאי התנה בדוקא, והיינו טעמא דלצעורא קא מכוין, דאי לאו הכי מה לי נתכוין, מכל מקום מוחל הוא עכשיו ואינו רוצה באותו צער, אלא משום דאמרינן דמעיקרא בדוקא התנה ושוב אינו יכול למחול. וכל שכן זה שהתנה במה שאינו תלוי בהרוחה אלא במה שכל העולם מקפיד שמתנה בדוקא, וכל שכן שמתנה במה שאינו תלוי בקיום מעשה ובטולו אלא במקרה אם ישנו, או אם אינו, ואם הוא אי אפשר שאינו, והרי זה כאותה שאמרו בפרק האיש מקדש (קידושין מח, ב) על מנת שאני עשיר על מנת שאני כהן וכו', ובכלן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת, ואם איתא דיכולה היא למחול ולומר רואה אני כאלו הוא עשיר, ורואה אניכאלו הוא חכם או כהן, למה אינה מקודשת, אף על פי שאין דברים שבלב דברים, מכל מקום יש במשמע שהיא מוחלת על אותו תנאי ותהא מקודשת.
ועוד דגרסינן התם בתוספתא (קידושין פ"ב ה"ה): על מנת שאין לו בנים והיו לו בנים ואחר כך מתו, שיש לו בנים ולא היו לו בנים ואחר כך נולדו לו אינה מקודשת, זה הכלל כל תנאי שנתקיים בשעת קדושין אף על פי שבטל לאחר מכאן מקודשת, וכל שאין מתקיים בשעת קידושין אף על פי שנתקיים לאחר מכאן אינה מקודשת, וזה גם כן כיון שבשעת קדושין אין תנאו מתקיים, שהרי יש בה מומין או נדרים אף על פי שמחלן ורואה הוא כאלו אינן עכשיו הוא שנסתלקו, אבל בשעת קדושין היו, ובהלכה אצל חכם והתירן הוא דאמרינן דמקודשת, לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו הא במחילת תנאי שעכשיו הוא שנמחל ובשעת הקדושין היו עליה אינה מקודשת. והא דתניא לקמן (כתובות עה, א) הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפאו מקודשת, לאו משום מחילת תנאי נגעו בה, אלא משום עיקרו של תנאי שאנו אומדין דעת המתנין באיזה ענין הקפיד והתנה ובאיזה ענין לא הקפיד, ושמו חכמים דעת האיש שמקפיד במומין של עכשיו אף על פי שנתרפאו בשעת כניסה, לפי שהן גנאי לאשה, ושמו דעתה של אשה שאינה מקפדת אלא במומין של עכשיו, אבל היו לה מומין ונתרפאו אינה מקפדת, או משם שאינן גנאי לאיש כיון שנתרפאו, או משום דריש לקיש דאמר (שם) טב למיתב טן דו, וכאלו התנתה עמו על מנת שאין עליה נדרים ומומין בשעת כניסה והרי אינן, שכל התנאים לפי מה שהן ולפי מה שהוא המתנה עליהם, וכבר כתבתי בכענין זה בפרק האיש מקדש (קידושין נ, א) ובפרק האומר לשלוחו (שם ס, א).
אלא הכא הכי קאמר לא תימא טעמא כיון דכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאו בשעת כניסה, אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים, בין ישנן בין אינן, ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה, אלא טעמיה דרב לענין גט משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אף על פי שיש עליה נדרים, אבל לענין כתובה בתנאיה קאי, שאם ימצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, וכן פירש רש"י ז"ל.
ואם תאמר, ולמאי איצטריך אביי לאשמעינן דכתובה לית לה, ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה. יש לי לומר, דאטו הוי טעמא אלא לרב, דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי אית לה, ופלוגתא היא בירושלמי (בפירקין ה"ט) דגרסינן התם, ריש לקיש אמר מתניתין בשקדשה על תנאי וכנסה סתם, אבל בשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה, ר' יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה, ודילמא רב כריש לקיש סבירא ליה, ואם כן איכא למימר דאפילו כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה, הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי תנאו, וכאלו פירש אף על פי שיש עליה נדרים דאית לה, קא משמע לן אביי דלא.
ומיהו תמיהא לי, כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו, אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא שלא בכתובה עושה בעילתה בעילת זנות, וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות, וכדאמרינן בריש פרק אף על פי (לעיל כתובות נו, ב) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל ואית ליה, וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה, והוה ליה בעילתו בעילת זנות, אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא ליה בעילתו זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה, וכן נמי (שם) באחתיה דרב אמי בר חמא דאירכסה כתובתה ואסרוה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה, אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה.
ויש לומר, דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נאסרת לו אלא כזונה,וכיון שכן, אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילתה פגומה, אבל כאן אדרבה, כיון שהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה, והלכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם שמא נמצאו עליה נדרים, כן נראה לי.

ושמואל אמר דאינה צריכה הימנו גט. לאו למימרא דסבירא ליה דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו (גיטין פא, א) המגרש את אשו ולנה עמו בפונדק, בית הלל אומרים צריכה הימנו גט, ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא טעמא דשמואל הכא, דכיון דאיכא תנאי, אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דלמא איכא עליה נדרים, אבל בעילת זנות ודאי לא עביד.

קטנה שלא מיאנה והגדילה. פירוש, עמו במטה, ועמדה ונשאת, רב אמר אינה צריכה גט משני, דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורים מן הסתם, לפי שאינו עושה בעילתו זנות. ואף היא מתכוונת לכך, וכשנתייחד עמה בעדים, דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה (גיטין פא, ב), ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין, הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם (קדושין ו, א) שהיא מקודשת.

והא אפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה פירוש הגדילה עמו לאחר שהגדילה בעל דאי לא תימא הכי צריכה גט משני דלא אמרינן דכי גדלה גדלה קדושין בהדה והכי אסיקנא בפרק בית שמאי והיינו דאמרינן הכא להדיא והא אפלגו ביה חדא זימנא דסמכינן אמסקנא דהתם והתם נמי מייתינן פלוגתא דהכא ועבדינן להן צריכותא כי הכא אע"פ שיש בו שינוי קצת הכל יוצא לדרך אחד וכן דרך התלמוד וקשיא לן טמא דאמר' דהכא הוה אמינא דרב אמר צריכא גט לחומרא ומודה הוא בההיא דצריכה גט משני ולחומרא [ואי אתמר בהא דקטנה הוא דקאמר שמואל צריכא גט משני היינו מספק] אבל מודה הוא דהכא דצריכה גט מראשון וי"ל דא"כ הוה ליה לרב לומר כאן צריכה גט וכיון דאמר צריכה גט ממנו מכלל דמדינא צריכה גט ממנו ולא לחומרא בלבד כך תרצו בתוס' וא"ת והיכי אמר רב בההיא דאינה צריכה גט משני מי עדיפא מאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט כדאמרינן במכילתן לקמן וי"ל דהתם הוא דאיכא למימר דאי לאו דגרשה לא היתה מעיזה להנשא לאחר אבל [כאן] אנן סהדי שלא נתקדשה לאחרים אלא מפני שהיתה סבורה שאין קדושי ראשון כלום לפי שהיתה קטנה כשקדש' וא"ת כי בעל לשם קדושין מאי הוה דהא בלא עדים נינהו י"ל דקי"ל דעידי יחוד הן הן עידי ביאה הכא הא איכא עידי יחוד:

ה"ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה פי' רש"י ז"ל דליכא תנאי והכל יודעים שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי' לפירושו דהתם לאו משום תנאי דידיה לא נתקיימו הקדושין מתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה בדעתו לקדשה קדושין גמורין וכיון שכן הוא כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל דהכא משום תנאי דקפיד לא נגמרו הקדושין מתחלה מודה לשמואל דכי בעיל על דעת תנאי קמא בעיל קמשמע לן ובפ' בית שמאי עשה הספר כצריכותא בהיפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאי אבל בההיא דמיאן דליכא תנאי מודה רב דעל דעת קדושין הראשונים בעל דאלמא דכל היכא דאיכא תנאי עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזו היא מן הסוגיא המתחלפת שבתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאי עדיף לומר טפי שבועל לשם קדושין כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל מההיא דקטנה דליכא תנאי סומך הוא לבעול על דעת קדושין הראשונים דהוא קדושין דרבנן מיהת:

כבר ביארנו בקדש על תנאי וכנס סתם שמקדשת דוקא בשבעל ולדעתנו זהו שאמרו בסוגיא זו קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ואמר אביי לא תימא טעמא דרב דכיון שכנסה סתם אחולי אחלה לתנאיה ואנו מפרשים לא תימא טעמא דרב וכו' עד שתאמר שבכניסה לחפה בלא בעל יהו קדושיו קדושין שבמחילת התנאי נעשו הקדושין קדושין למפרע אלא טעמא דרב מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא בבעל ובעדי ייחוד הא לא בעל או שבעל בלא עדי ייחוד לא ולפי דרכך למדת שכל שקדש על תנאי ולאחר ימים בטל התנאי ומחלו הרי זו מקדשת הא בסתם לא נתבטל עד שיבעול ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף בכניסה סתם בלא ביאה צריכה גט שמא מחל התנאי ובטלו והוא שהם כתבו שכל המקדש על תנאי וחזר ובטל התנאי אף בינו לבינה בלא עדים בטל התנאי ומקדשת אלא שגדולי המגיהים כתבו בה דוקא בעדים או שכנסה סתם בעדים שזהו כמי שבטל תנאו בעדים ואע"פ שבענין גט אמרו גיטין ע"ד ב' שמחולים לך אינו קיום תנאי התם לצעורה קא מיכוין כמו שביארנו בראשון של קדושין ח' א' בשמועת הרי זו מקדשת וישלים וגדולי הרבנים פירשו לא תימא דרב משום דאחליה לתנאיה עד שתאמר שלא תפסיד כתבה ואין הדברים נראין דהיאך היה עולה על דעתו לומר כן והרי אף בקדש וכנס סתם הפסידה כתבתה וגאוני ספרד פירשו לא תימא טעמא דרב משום דאחליה לתנאיה עד שאם הזכיר התנאי בשעת ביאה לא תהא צריכה גט אלא משום שאין אדם עושה וכו' ואף בשהזכירו בשעת ביאה צריכה גט אנן שהדי שבטלו בלבו ואם כן כל שבעל אין שום תנאי מועיל להפקיעה מגט והדברים מתמיהים שכל שמתנה אף בשעת ביאה אין אחר תנאו כלום כמו שנבאר למטה בענין הריני בועליך על מנת שירצה אבא:

קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שיכולה למאן אם הגדילה ובעלה לאחר שהגדילה נקנית לו קנין גמור ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני כלל ואין אומרין על דעת קדושין ראשונים בעל שאין אדם עושה וכו' הא כל שלא בעל אחר שגדלה וקדשה שני צריכה גט מזה ומזה ומכל מקום אינה ממאנת הואיל והגדילה אע"פ שלא בעל אלא צריכה גט מדבריהם ומתוך שאין צורך גט זה אלא מדבריהם הוא שאמרו שאם קדשה שני תופשין להצריכה גט מזה ומזה ואם רצו מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שמא יאמרו מחזיר הוא גרושתו לאחר שנתארסה ודברים אלו יתבארו במקומן במסכת יבמות פרק בית שמאי ק"י א' בע"ה:

כנסה סתם וכו'. כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם פי' דסיפא ארישא קאי וקשיא לשמואל:

אתמר קדשה על תנאי כו' עד לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאי'. דוודאי כל תנאי דלהנאתו אף על גב דלאו ממון מצי מחיל כיון דלהנאתו הוא. ואפי' הכי לאו מהאי טעמא הוא אלא טעמיה דרב אין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות. פירו' וכיון דכן דלא מחיל לי' לתנאי מנפשיה אלא מהאי טעמא דווקא לענין קידושין הוא דגמר בדעתי דמיקדשא לי' אבל אין לה כתובה. ואף על גב דבלא כתובה נמי שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות אנן לא אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכיון דכן טעמא הוא דווקא בשבעל דאיתיה לטעמא:

והא אפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה גט משני. ושמואל אמר צריכה גט משני ואע"ג דקיימא לן כרב המנונא דאמר האשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת. איכא לפרושי בשעה שקבלה אותן על מנת כן שאין קידושין הראשונים קידושין. אי נמי איכא למימר דהתם טעמא מאי משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הני מילי בעלמא אבל הכא דסבר' דקידושי קמא לא כלום הוא דקידושי קטנה הוי וודאי מעיז' פניה ומעיזה וכדאמרינן דכוות' בעלמא. ואי קשיא לך ואמאי לא מתרצינן דהכא לאו בהא פליגי אלא בקידושי קטנה אי גדלי בהדה. דרב סבר קידושי קטנה מתלא תלו וקיימי וכי גדלה גדלי בהד' והיינו דאינה צריכה גט משני בין בעל בין שלא בעל ושמואל סבר דלא אמרי' דכי גדלה גדלי בהדה וצריכ' גט משני בין לא בעל בין בעל. הא לית' דהא התם ביבמות בפרק ב"ש אמרי' בהדיא לית לי' לרב האי סברא דקידושי קטנה מיתלא תלו וקיימי אלא פלוגתייהו דווקא בשבעל וטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומהדרי' דלא דמיא הא דנדרים לקידושי קטנה. דאלו הכא דבגופא הוא דקא טעי איכא למיחש כיון דחזיני' דמקפיד דלא מחיל לי' לתנאי' לעולם. אבל בקטנה דאלו בגופה לא קא טעי כלל אלא קידושי נינהו דלא מעלו בהא איכא למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכיון דקא חזינן דקא ניחא לי' בה מסתמא אית לן למימר שכל אדם רוצה שיגמרו נישואיו. ואע"פ שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו הכא כיון דהויא מילתא דכ"ע ידעי בה כול' עלמא סהדי. וכן המקדש בביאה אינו צריך אלא עידי יחוד וכן דעת רבינו נ"ר:

לא תימא טעמיה דרב כו'. וא"ת מאי איכא בין האי טעמא להאי טעמא בעיקר דינא וליכא למימר דאתי לאשמועינן שאין מחילה מהני' אלא בדבר של ממון דהא ודאי בכל שהוא מחמת קפידתו וצערו מהניא מחילה וכדאשכחן לקמן בפרקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאיה היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רצה לישמר מזה ופי' לא תימא טעמיה דרב משום דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל כתובה לית לה ומכל מקום עדיין קשה דהיכי תסוק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה.
לכך הנכון כמו שפירש ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ובכניסה לחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה. הריטב"א ז"ל:

והתוס' ז"ל ישבו שיטת רש"י דכי קאמר לא תימא טעמא דרב משום אחולי כו'. הוה מוקמינן מתני' כשלא בעל וכי קאמר דאחולי אחליה לתנאי מיירי בבעל ועל פי דרכם בשיטה זו יש לפרש דברי אביי בשני פנים או שנפרש דה"ק לא תימא טעמיה דרב היכא דקדשה על תנאי ובעל סתם דכיון דבעל סתם אחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' אע"ג דבעל לא מחל לגמרי דלענין ממונא בתנאיה קאי אלא לענין גט דוקא הוא דאמרינן בעל לשם קידושין דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומיהו אי לא בעל אע"ג דכנס סתם אינה צריכה ממנו גט דעל דעת תנאי הראשון הוא נושא אלא א"כ בעל.
א"נ יש לפרש דאיברא ודאי דכי בעינן למימר דאחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה דוקא בבעל הוא דאמרינן הכי מיהו כי אמרינן דלענין גט מיירי רב אפשר דאפילו לא בעל צריכה ממנו גט דכל הכונס אדעתא דלבעול הוא כונסה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך מעיקרא כי קדשה על תנאי אדעתא שאם יכניסנה יהא התנאי מחול הוא שהתנה ובפרק ב"ש גבי הא דמקשינן נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לפי שאין תנאי בחופה כלומר שהחופה לענין זה כנשואין גמורין שכל שהכניסה לחופה מחל התנאי שכל כניסה לחופה כוונת ביאה היא ע"כ. ואין במשמעות רש"י אלא כלישנא קמא דכל שלא בעל אינה צריכה גט אפילו לרב ואפילו כנס.
וז"ל רש"י במהדורא קמא לא תימא טעמא דרב משום דכיון דבעלה סתם ולא הדר אחיל לתנאיה ולא קפיד אאשה נדרנית וגמר דעתיה דלהוו קדושין ושקלה כתובתה לכי נפקא בגיטא דודאי לא שקלה כתובה משום דלא אחיל תנאיה ולא מידי והא דמצריך לה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין גמורים ומיהו כיון דמעיקרא קפיד אנדרים ונמצאו עליה אבדה כתובתה ושמואל סבר דסתם כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל וזה שעל דעת קדושין הראשונים בעל ולא נתקיים התנאי אין חוששין לקדושיו ואפילו גט אינה צריכה וכ"ש כתובה דלא שקלה. ע"כ:
וז"ל הרא"ה לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה דודאי כל תנאי דלהנאתו אע"ג דלאו ממון מצי מחיל כיון דלהנאתו הוא אפ"ה לאו מהאי טעמא הוא אלא טעמיה דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' וכיון דכן דלא מחיל ליה לתנאיה מנפשיה אלא מהאי טעמא דוקא לענין קדושין הוא דגמר בדעתיה דמקדשא ליה אבל אין לה כתובה ואע"ג דבלא כתובה נמי שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות אנן לא אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכיון דכן הוא טעמא דוקא כשבעל דאיתיה לטעמא. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל לא תימא טעמא כיון שכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאי בשעת כניסה אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים בין ישנן בין אינן ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה אלא טעמיה דרב לענין גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אע"פ שיש עליה נדרים אבל לענין כתובה בתנאי קאי שאם ימצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה וכן פי' רש"י וא"ת ולמאי איצטריך אביי לאשמועינן דכתובה לית לה ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה י"ל דאטו הוי טעמא אלא לרב דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי יש לה ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם ר"ל אמר מתני' בשקדשה על תנאי וכנסה אבל כשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה ר' יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ודילמא רב כריש לקיש ס"ל ואם כן איכא למימר דאף כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי התנאי וכאלו פירש אף ע"פ שיש עליה נדרים דאית לה קמ"ל אביי דלא.
ומיהו תמיה לי כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא בלא כתובה נעשה בעילתה בעילת זנות וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות וכדאמרי' בריש פרק אף על פי כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר התנאי בטל ואית לה וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והוה ליה בעילתו בעילת זנות אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא לה בעילתו בעילת זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה וכן נמי באחתיה דר' אמי בר חמא דארכסא כתובתה ואסרה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה. ויש לומר דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נמסרת לו אלא כזונה וכיון שכן אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילה פגומה אבל כאן אדרבה כשהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה והילכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם נמצאו עליה נדרים כנ"ל.
ושמואל דאמר אין צריכה ממנו גט לאו למימרא דס"ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ה אומרים צריכה הימנו גט ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא טעמא דשמואל הכא דכיון דאיכא תנאי אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דילמא איכא עליה נדרים אבל בעילת זנות ודאי לא עביד. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

הקשו בתוספות דביבמות פרק ב"ש תנן ב"ש אומרים אין ממאנים אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין כו'. ותירץ הרשב"א בחדושיו שם ביבמות דהתם ביבמות לאו תנאי דעל מנת שאין עליך נדרים או מומין במחלוקת רב ושמואל קאמר אלא תנאי של רצון בעלמא קאמר וכאלו התנה אם יערב עליה המקח אם לא קאמר דזו ודאי בעילת זנות ואסור לכ"ע. והתוספות האריכו בתירוץ קושיא זו עי' בתוספות:
וז"ל ריב"ש בחדושיו. ואם תאמר וכיון דאית לה כתובה מאי אהני ליה אכתי בעילתו בעילת זנות היא כדאמרינן לעיל בפרק אף על פי. ויש לומר דלאו דוקא בעילת זנות אלא בעילת פנויה והא עדיף ליה. ואם תאמר והיכי פליג שמואל אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא בהדיא תנן בגיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק כו' ומפרשי טעמא בגמרא דאין אדם עושה כו'. י"ל דטעמא דשמואל משום דכיון דאתני בהדה לא מסיק אדעתיה שיהו עליה נדרים כדי שיבעול לשם קדושין אבל הוא סבור שכיון שקבלה קדושין על תנאי זה אין עליה נדרים. ע"כ:

והקשו בתו' ז"ל שפירשו לפי שיטתם דכי קאמר אביי לא תימא וכו'. פירושו לא תימא דבכניסה מיירי אלא בבעל דהיכי ס"ד למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקדשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אחר כך אם לא יחזור ויקדשנה ואי חופה קונה ניחא ואי אינה קונה קשיא. ותירצו בתוספות דבשעת קדושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ומיהו אף על גב דלמאי דס"ד מיירי בענין חיילת הקדושין של כסף שבתחלה למאי דאסיק דטעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות צריך לפרש מחמת כך מתכוון לקדש בבעילה שאם נפרש דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ולפיכך מחל התנאי וחלו קדושין בסוף אם כן מאי פריך אפליגו בה חדא זימנא דהתם מקודשת לפי שבעל לשם קדושין והכא מקודשת מחמת קדושין הראשונים וזה דוחק דמאי דס"ד איירי בחדא גוונא ומאי דאסיק בגוונא אחריתי ולשיטת רש"י ניחא דבין מאי דס"ד ובין מאי דאסיק מיירי בחדא גוונא שבעל לשם קדושין ולא שתהא מקודשת מחמת קידושין הראשונים אלא דילמא דס"ד היינו דבעל לשם קידושין גמורין וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק מיירי דבעל לשם קידושין דלא הוי בעילת זנות לבד ולהצריכה גט ולא לענין כתובה.

ועוד הוקשה להם לתוספות לפי שיטתם דאכתי מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דהא משמע דה"ק לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם כו'. פי' דבכניסה בסתם לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא טעמא דרב משום שאין אדם עושה בעילתו כו' פי' דבעינן נמי שיבעול סתם מעתה מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דילמא שאני הכא משום דאיכא תרתי כניסה סתם ובעילה סתם ומשום הכי איכא למימר דאחולי אחליה לתנאיה ובעל לשם קידושין כיון דלא הזכיר התנאי לא בכניסה ולא בבעילה ולכך צריכה ממנו גט אבל גבי קטנה דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה איכא למימר דלא אמרינן כיון שגדלה אצלו שעה אחת נתן דעתו ובעל לשם קדושין דלעולם הוא בועל על דעת הקדושין הראשונים. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דבין למאי דאסיק אדעתיה מעיקרא ובין מאי דאסיק לעולם בבעל מיירי ואין החילוק אלא לענין הכתובה דלמאי דס"ד הויא מחילה גמורה וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק לא הויא מחילה גמורה ודוקא לאצריכה גט הוא דאמרינן דלא משוי אינש בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ומיהו לענין ממונא בתנאיה קאי הילכך פריך שפיר והא אפליגו בה חדא זימנא דלא אתינן לאפלוגי בין כניסה לבעילה כלל.

ותירצו בתוספות דלרב אפילו קדשה על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט מדמקשה לרבה לקמן מההיא דהריני בועליך כו'. הילכך דמיא ממש לההיא דקדושי קטנה דעד אותה שעה שבעלה עמד בתנאיה ואם תשאל אם כן נפרוך איפכא מאי פריך והא אפליגו חדא זימנא דילמא דוקא גבי קטנה קא מצריך רב גט משום דאשתני מקטנות לגדלות ואיכא למימר דכיון שגדלה שעה אחת אצלו אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין אבל הכא דעד שעת הכניסה עמד בתנאיה וחזר וכנס על תנאי מעתה היכי נימא דמחיל התנאי והרי אנו רואים דעומד בתנאי עד לבסוף. ותירצו בתוספות אף על פי שהתנה בשעת בעילה לא עביד תנאי לסתור הקדושין אלא משום כתובה כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל:

והא אפליגו בה חדא זימנא כו'. כיון דאוקמתא לטעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא אפליגו בה חדא זימנא בפרק ב"ש ביבמות יתומה קטנה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה והגדילה אצלו ואחר כך נשאת לאחר רב אמר אין קדושי שני תופסין בה שהרי אשת איש גמורה היא דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומשהגדילה גמר ובעל לשם קדושין לקנותה בביאה גמורה ולאו אקדושי קטנות סמיך שהרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני דלא רמי איניש אדעתיה לבועלה לשם קדושין לאחר שגדלה אלא לשם קדושי קטנות הראשונים הוא בועל בעילת זנות דלית ליה לשמואל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך תפסי קדושי שני ובעיא גט מיניה ואף על גב דמודה שמואל דאסורה לשני דמשנה שלימה היא דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא דהא דאמור רבנן גדולה אינה ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר מדאורייתא הוא משום דכי בעל לשם קדושין בעל. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרשב"א ז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה פי' עמו במטה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורין מן הסתם לפי שאינו עושה בעילתו בעילת זנות ואף היא מתכונת לכך וכשנתייחד עמה בעדים דהן הן עדי ביאה ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם שהיא מקודשת. ע"כ:
וכתב ריב"ש ז"ל וז"ל דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני פי' משום דקסבר שהראשון אחר שהגדילה בא עליה לשם קדושין משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והם קדושין גמורין ואין קדושי שני כלום ואפי' מדרבנן. ואם תאמר ואמאי לא משני תלמודא דהוה אמינא דטעמיה דרב הונא משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על גב דלא בעל. יש לומר דהא ליכא למימר דהתם ביבמות מוכח דריש לקיש לית ליה האי סברא. ואם תאמר וזו אמאי אינה צריכה גט משני והא קי"ל כרב המנונא דאמר האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת. יש לומר דהכא שלא בפני בעלה א"נ שפירשה בשעה שקבלה קדושי שני שלא גרשה בעלה הראשון אלא שהיא מקבלת אותם משום דסברה דאין קדושי ראשון כלום אי נמי דאפילו לא פירשה כיון דאיכא למימר דאיהי סברה הכי לא אמרינן שתהא מקודשת לשני ולא אמרינן הכי אלא היכא דלא אפשר למתלי במידי אלא בגרושי ראשון ואז הוי כאלו אמרה לבעלה גרשתני וזה נכון. ואם תאמר אכתי קדושי ראשון היכי מהני אפילו בעל לשם קדושין דהא בלא עדים נינהו. יש לומר שמיירי דנתייחד עמה בעדים והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה.

והרא"ה כתב דכיון דאשתו היא ועומדת עמו אפילו לעדי יחוד אינה צריכה דכ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה. ואם תאמר ומאי מקשה והא אפליגו בה חדא זימנא והיכי ידענא חדא מכלל חברתה דאי אתמר בהא הוה אמינא הא דאמר רב צריכה הימנו גט היינו מספיקא דלא ידעינן אי בעל לשם קדושין ודילמא משני הוה צריכה גט ואי אתמר בהא דקטנה הוא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט שמא בעל לשם קדושין. תירצו בתוספות דהכי פריך אמאי איפליגו בשני מקומות הוה להו לאפלוגי בחד מהנך לפרושי מילתייהו דלימא רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר משני ולא מראשון. עכ"ל ריב"ש ז"ל:
ה"ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאי פרש"י דליכא תנאי והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי' לפי' דהתם לאו משום תנאה דידיה לא נתקיימו הקדושין בתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה דעתו לקדשה קדושין גמורים וכיון שכן כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל הכא דמשום תנאה דקפיד לא נגמרו הקדושין בתחלה מודה לשמואל דכי בעל על דעת תנאיה קמא בעל קמ"ל.
ובפרק ב"ש עשה הספר הצריכותא בהפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאה אבל בההיא דמיאון דליכא תנאה מודה רב דעל דעת הקדושין הראשונים בעל דאלמא כל היכא דאיכא תנאה עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאה כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל בההיא דקטנה דליכא תנאה סומך הוא לבעול על דעת הקדושין הראשונים דהוו קדושי דרבנן מיהת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל ומהדרינן דלא דמיא הא דנדרים לקדושי קטנה דאלו הכא דבגופה הוא דקא טעו איכא למיחש כיון דחזיניה דמקפיד דלא מחיל ליה לתנאיה לעולם אבל בקטנה דאלו בגופה לא קא טעי כלל אלא קדושי נינהו דלא מעלו בהא איכא למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכיון דקא חזינן דקא ניחא ליה בה מסתמא אית לן למימר שכל אדם רוצה שיגמרו נשואיו ואף על פי שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו הכא כיון דהויא מילתא דכ"ע ידעי בהו כ"ע סהדי וכן המקדש בביאה אינו צריך אלא עדי יחוד. וכן דעת רבינו נר"ו:

כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי כו'. יש לדקדק קצת דמעיקרא הוה ליה למימר דמאי לאו קדשה על תנאי כו' ושוב הוה ליה למימר כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא תיובתא דשמואל. ויש לתרץ דהכי קאמר כיון דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הילכך אית לן למימר דסיפא ארישא קאי דאי מילתא באפי נפשה היא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט וכדפריך תלמודא לקמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י מאי לאו קדשה כו'. וסיפא ארישא קאי דקאמר כתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאיה וכו' ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד מדוייק פי' דאין לנו הכרע אחר כך לומר דסיפא ארישא קאי אלא משום דמחלק המשנה בין כתובה לגט דאי לאו הכי הדבר שקול דכך מצינו לפרש משנתנו דמילתא באפי נפשה היא סיפא כי היכי דנימא דסיפא ארישא קאי והכי דייק לשון רש"י במשנתנו שהלשון שקול דוק ותשכח.
ואם תשאל דהא אינו שקול דאי תימא דסיפא ארישא קאי לא מחסרה המשנה כלל דקתני כנסה סתם פי' כנסה לבד היתה בסתם ואי מילתא באפי נפשה קאמר מחסרא מתניתין דהוה ליה למיתני קדשה סתם וכנסה סתם. תשובתך לא מחסרא דה"ק כנסה סתם פירוש דכל מעשה הכניסה היתה בסתם דהקדושין נמי ממעשה הכניסה הויא וכן כתבו המפרשים לקמן בסמוך וכדבעינן למכתב בס"ד ואפשר דלהכי כתב רש"י לא קדשה סתם כו' ומילתא באפי נפשה היא פירוש לא מחסרא מתני' מידי דקא מייתר לישנא יתירא במתניתין אלא דקא מפרש דמילתא באפי נפשה היא מתני'.
ואם תשאל כיון דעיקר ההכרע היינו ממאי דמחלק מתניתין בין גט לכתובה א"כ כי מוקי לה בקדשה סתם וכנסה סתם מיד הוה ליה לאקשויי ומאי שנא כתובה תשובתך הרי סוף סוף לקמיה בסמוך פריך לה והקדים לאקשויי אדתני המקדש את האשה כו' דקא מותיב להדיא לשמואל אגיטא דמשמע ממתניתין דבעינן גיטא אבל אידך קושיא לא פריך להדיא האי דהא פריך מאי שנא כתובה ודוק כנ"ל:

תד"ה לא תימא כו' דלאו פירכא היא דהוה מצי לאוקמי מתני' כשלא בעל כו' עכ"ל וכן צ"ל לר"א לקמן דפליגי רב ושמואל בלא בעל אבל בבעל מודה שמואל הא דמותבינן ליה ממתני' משום דכנסה משמע בלא בעל כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בא"ד ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דכנסה בלא בעל דאחולי כו' אם כן אינה מקודשת ומה מועיל כו' עכ"ל ק"ק דטפי ה"ל להקשות כן לפי האמת לר"א דפליגי בלא בעל ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אלא טעמא כו' דלרב אפי' קדשה על תנאי וכנסה ע"ת הואיל ובעל צריכה כו' עכ"ל והא דנקט בפלוגתייהו קדשה ע"ת וכנסה סתם כו' ה"ה לרב אפילו בכנסה ע"ת כיון דבעל צריכה גט אלא משום רבותא דשמואל נקט כנסה סתם דאפילו בכה"ג אינה צריכה גט ובמתני' דקתני כנסה נמי בסתם היינו משום רבותא דאפ"ה תצא שלא בכתובה ומיהו לפי מה שכתבו התוספות לעיל דע"כ לאו משום רבותא דתצא שלא בכתובה נקט דא"כ ה"ל למתני רבותא טפי דחפילו בקדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא משום רבותא דבעי גט נקט קדשה ע"ת וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה דה"ל למתני רבותא טפי דאפילו בכנסה נמי ע"ת בעי גט ודו"ק:

בד"ה ושמואל אמר כו' אמר ר"ג אם מיאנה כו' ובעל כמו שקידשה ולשמואל כו' עכ"ל ובפ' ב"ש כתבו כל זה בלשון אחר ומה שיש לדקדק שם בדבריהם עיין במהרש"ל ובחידושינו שם:

בא"ד ומיהו קשה דתקשי לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כו' כצ"ל:

בד"ה בההיא קאמר רב כו' ואין לתמוה על מה שלשם סברא הפוכה דאליבא דר"א דאמר כו' עכ"ל אין רצונם דהצריכותא דהתם אליבא דר"א נאמרה דהא לר"א לא איצטריך כלל להך צריכותא כיון דפליגתייהו גבי תנאי איירי בלא בעל וגבי קטנה פליגי בבעל אלא דר"ל דבין צריכותא דהכא ובין צריכותא דהתם לאביי וכדי שלא תאמר כפרש"י דהתם למחוק הצריכותא דהתם ולהגיה הצריכותא דהתם כי הכא משום דלפי גירסא דהתם הוה הסברא איפכא מהכא דאין לתמוה על זה דהא ע"כ לר"א אית לן למימר הסברא איפכא מהצריכותא דשמעתין ואם כן אין למחוק גם שם הצריכותא אע"ג דהוי סברא הפוכה מהצריכותא דהכא ובין הצריכותא דהתם ובין דהכא ודאי דלאביי נאמרו דפליגי נמי הכא גבי תנאי דוקא בבעל ואין זה דוחק דעביד פעם צריכותא בסברא זו ופעם בהיפך דכן דרך התלמוד שעושה ב' צריכותות לב' האמוראים כמ"ש התוס' בפרקין דבהך צריכותא דהכא ודהתם הוה צריכותא לשני האמוראים בב' פלוגתייהו וכן יש לכוין דברי התוס' בפרק ב"ש ועיין שם בזה במהרש"ל ובחידושינו שם ודו"ק:

בא"ד והוי קידושין אפ"ה פליג אדרב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מאי לאו כו' הוא בעי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ושמואל כו' וגדלה אצלו דבסתמא כו' כצ"ל:

גמ' לא תימא טעמא דרב וכו'. ולי אפשר לפרש לא תימא טעמא דרב כו' כיון שכנסה סתם שהכניסה היה בסתם ולא זכר תנאי להכי מחל על תנאי אבל קידשה על תנאי וכנסה על תנאי לא דהכי משמע איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר כו' אלא טעמא דרב לפי כו' ואפילו קידשה וכנסה על תנאי וכמ"ש התוס' בהדיא בד"ה אלא טעמא דרב וק"ל. ומיהו בכלל דברי התוס' דברי ודו"ק:

גמ' תנן כנסה סתם כו'. ואלימא ליה לאקשויי מסיפא בתחלה למאי דמשמע ליה דסיפא ארישא קאי היינו דין דשמואל עצמו מפורש דבעי גט משא"כ ברישא שאינו אלא מדלא קתני רבותא אפילו כנסה ודו"ק:
בתד"ה לא תימא וכו' דהא תנן בהדיא במתני' כו' תצא שלא בכתובה. ואם שלא תפרש מתני' שקידשה וכנסה סתם דכ"ש בקידשה על תנאי וכנסה סתם דאין לה כתובה דאין סברא כלל לומר בהיפך כיון דנחית לתנאי בשעת קידושין ולא זכרו כשכנסה אחולי אחיל טפי מאילו קידשה וכנסה סתם וכמ"ש הר"ן בדוחק סברא זו:

בא"ד ופליגא אדעולא וכו' השתא לפירוש ר"י פליג עלה בתרתי הפכים לאביי פליגי בבעל ובלא בעל ד"ה אין צריכה גט ולעולא פליגי בלא בעל ובבעל ד"ה צריכה גט אבל לפירש"י אפשר לומר בדוחק דפליגי לפי האמת אף בלא בעל משום דסתם כניסה לביאה קאי [ואין אדם עושה כו'. ] דעתו בשעת תנאי שאם יכנסנה יהיו קידושין חלין בכל ענין (ס):

בא"ד שאין תנאי בחופה. בזה י"ל וכן לתירוץ ר"י [דסוגיא דהתם כעולא] אף אם לא נגיה שם רב מ"מ ניחא די"ל ודאי לב"ש צ"ל סברא זו דאין תנאי בחופה אבל ב"ה מצי סברי שפיר דיש תנאי בחופה ותלמודא דקאמר וב"ה מידע ידעי משוס דס"ס צריכא לסברא זו דמידע ידעי דאל"כ נשואה לא תמאן דהא לד"ה אין תנאי בנשואין כשבעל לעולא אמר ר"א או לאביי אליבא דרב א"כ משיב הגמ' בקצרה מידע ידעי לב"ה. מיהו י"ל כיון דב"ש ס"ל ודאי אין תנאי אף בלא בעל וב"ה מצי סברי נמי אין תנאי ומשום מידע ידעי הוא דס"ל דתמאן וא"כ מנ"ל לומר דיש תנאי וכעין זה הקשו התוס' לקמן (כתובות דף ע"ד) בד"ה דברי הכל צריכה הימנו גט כו'. והיותר נ"ל דתלמודא פריך עוד התם מסר האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר ומשני לא פלוג רבנן בין נשואין לנשואין וכיון דס"ל לשמואל [אליבא דעולא או לאביי אליבא דרב] לפי האמת דיש תנאי בנכנסה לחופה למה להו לעשות פלוגתא חדשה בין ב"ש לב"ה בהא דס"ל לב"ש אין תנאי מי מכריחו לכך לימא לא פלוג רבנן כדמשני אמסר וכו' אבל אי ס"ל לפי הדין אין תנאי ניחא שפיר:

בא"ד ונראה דצריך להגיה. אף לפי תירוץ ר"י אמר רב כריב"ן. ואז מיושב הכל דאותה הסוגיא אזלא לעולא אמר ר"א וס"ל אף לב"ה אין תנאי אף בנכנסה לחופה ולא נבעלה דפלוגתייהו הכא בלא בעל וס"ל לרב אין תנאי והתם הוא רב להכי קאמר מידע ידעי. ולאביי אליבא דרב אה"נ דטעמא דב"ה לרב משום דיש תנאי בלא בעל ובבעל משום מידע ידעי [ואף ב"ש מצי סבר יש תנאי בלא בעל רק משום לא פלוג] ולרבה טעמא דב"ה משום דיש תנאי וא"צ למידע ידעי כלל [ולמיהו י"ל שכתב לעיל צ"ל דס"ל לרבה דלא מסתבר כלל למימר דס"ל לב"ה מידע ידעי דאל"כ מנ"ל לרבה לעשות פלוגתא בהא בין ב"ש וב"ה] ושמואל מצי סבר טעמא אחרינא שהוזכר בגמ' שם לב"ש. או הך טעמא גופא ולב"ה מידע ידעי [לעולא] או יש תנאי [לאביי]:

בא"ד או שידע וימנע מלישא כו'. ואף דגם בקידושין כתבו אח"כ דאין רגילות שיתבטל דלא שייך האי טעמא מ"מ לר' יוסי שם מפרש ר' יצחק נפחא דבנשואין לא אתי למימר תנאי היה בנשואין ובקידושין אתי למימר תנאי היה בקידושין לכן הוצרכו לכתוב סברות אם פי' אין תנאי שם אין רגילות וכו' מה בין אירוסין לנשואין רק אח"כ פריך משמואל דס"ל אינה כאשת איש דאף בקידושין לא מסקו אינשי תנאי אדעתייהו:
לפירוש ר"ח א"ל א"כ בקידשה על תנאי וכנסה סתם אמאי אינה צריכה גט לשמואל הא לא יתלו בתנאי ויוציאו לעז לומר אשת איש יוצאה בלא גט דדוחק לומר כיון דמלתא דלא שכיח שיתבטל מחמת תנאי לא גזרו בזה רבנן. אבל פשוט דדוקא היכא דליכא תנאי לא יתלו העולם בתנאי אבל הכא ביש באמת תנאי יתלוהו בתנאי. ואין להקשות א"כ לב"ש ארוסה נמי לא תמאן שהרי לא יתלוהו בתנאי אף בקידושין כמ"ש התוס' שמואל אמר אינה כאשת איש בקידושין איירי ויאמרו אשת איש יוצאה בלא גט. י"ל דרבינו חיים גריס ג"כ רב כריב"ן ורב ס"ל שם הרי היא כאשת איש דבקידושין יתלו בתנאי ואף אם גריס שמואל י"ל דיש לחלק דגבי מיאון יתלו קידושין בתנאי להתירה שלא יהיה אשת איש יוצאה בלא גט משא"כ ביבמה שנתקדשה לא תליא בתנאי לאיסור לשמואל שלא יאמרו תנאי היה לו לראשון ולא נתקיים ושריא לשני ועכשיו יוצאה ונושאה ראשון ונמצא נושא את אשת אחיו דלאיסור לא יתלו בתנאי וק"ל:

בא"ד וא"ת והיכי ס"ד וכו'. ולעולא אמר ר"א לפי האמת ודאי מטעם שי"ל שדעתו בשעת קידושין שאם יכנסנה וכו' אבל אביי שמסיים בטעם אחולי אחלי וכו' מה בכך שמחל וכו' ודו"ק:
בתד"ה אלא טעמא כו' דאם נפרש כו'. וכפירוש' הלא תימא שכתבו בסמוך שר"ל לא תימא כיון שכנסה בלא בעל דעתו היה בשעת קידושין שאם יכנסנה לבסוף יהא מחול התנאי אלא לפי שאין כו' ודעתו היה אם יבעלנה לבסוף יהיה מחול התנאי לזה כתבו דא"כ מאי פריך וכו' אלא אף שבלא תימא צ"ל כן מ"מ למאי דמסיק טעמא דרב משום דאין אדם עושה כו' פירושו ועתה בועל לשם קידושין (ע):

בא"ד והכא מקודשת מחמת קידושין הראשונים. ואיצטריך הכא משום דשמואל והתם משום דרב:
בתד"ה ושמואל אמר כו' דתקשי לשמואל מדרבנן דר"א כצ"ל והוא לקמן ע"ב בסמוך בשמעתין:
בתד"ה בההוא כו' והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף כו' שהרי יש שם קידושי דרבנן כו'. ב' סברות הוא בתנאי שיהיה קידושין האחד דאל"כ הוי בעילת זנות ממש דאף מדרבנן אינה מקודשת ועוד שיש לומר סברא שחלין קידושי כסף הראשונים אבל עתה לא בעל לשם קידושין וכסברת אם נפרש לעיל בד"ה אלא כן הוא הצריכא שם באמת ועיין בתוס' שם ביבמות מפורש יותר בלשונם [דהוי ב' סברות] שכתבו ועוד וכו' וק"ל:

בא"ד ואין לתמוה וכו'. ולמחוק אותה צריכותא שם לפי שאינו סברא וכגירסת רש"י שם לזה כתבו דהא אליבא דעולא אמר ר"א כו' והתוס' דהכא מדויקיס בזה טפי מלשון תוס' ביבמות דמשמע שם כאילו הצריכותא שם אליבא דעולא וזה ודאי אינו דלעולא לא צריך צריכותא דהכא איירי בלא בעל ובקטנה פליגי בבעל ואין כוונת התוס' רק שאליבא דאביי עושה הגמ' צריכותא כאן בסברא זו והתם בסברא אחרת ואותה סברא דלשם הוא אמת לעולא אמר ר"א וכן דרך התלמוד לעשות צריכותא לב' אמוראים כמ"ש התוס' לעיל (כתובות דף ע"א) בד"ה אי נמי בכל אחד לרב ושמואל וכ"כ מהר"ש ז"ל (פ) ודו"ק:

רש"י ד"ה צריכה גט משני. ורב סבר דאורייתא היא כו'. גם לרב היכא דלא נבעלה אינה ממאנת מדרבנן:

תד"ה לא. ותירץ ר"י דאביי כו' אלא משום דיש תנאי לנישואין כו'. וגם לרבה צ"ל כן אפי' לגי' ריב"ן דמסקי. דאילו לאביי ע"כ צ"ל טעמא דמידע ידעי ל"ל לרבה כלל. וא"כ ע"כ טעמייהו דב"ה משום דיש תנאי אפי' בבעל ועי' מהרמ"ש:

תד"ה אלא. ונראה דלרב אפי' כו' וכנסה על תנאי כו'. מהראיה שהביאו מוכח דאפי' בעל ג"כ על תנאי צריכה גט והרי במתניתין נקיט כנסה סתם. ועי' מהרש"א:

בסה"ד ולא עביד תנאי לסתור כו'. עי' לקמן (ריש דף עד) תד"ה אלמא:

תד"ה ושמואל. וגדלה אצלו דבסתמא בועל כו'. הגהה שבגליון שבושא היא:

גמרא כיון שכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאיה.
עיין בר"ן שכתב דלא שייך לומר דודאי אחיל לתנאי אלא דהוי ס' שמא אחיל לתנאי ולית לה כתובה דלא כר"ש, וכן כפל ושלש איזה פעמים.
ותמוה לי הא בסוגיין (דף עג ע"א) איתביה ראב"י חליצה מוטעת כו' אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאי ה"נ כיון דבעל אחולי אחיל לתנאי והרי לפי ראייה זו אמרי' דודאי אחליה דהא בחליצה מקילי' מהך סברא הרי דאפשרות ושייכות לומר דודאי אחיל וד' יאר עיני:

תד"ה לא תימא כו' ונראה דלאו פרכא היא דה"מ לאוקמי מתני' בלא בעל.
וא"ת לפ"ז יקשה לעולא דס"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל בלא בעל והא מדלית לה כתובה ע"כ דלא אמרינן דמחיל א"כ מ"ט צריכה גט לרב, י"ל דאפשר דלרש"י לא גרסינן בדעולא בבעל ד"ה צריכה גט. וקצת מוכח כן מדלא גרס רש"י ביבמות רק צריכותא דשמעתין וא"כ משמע דלא מצינו צד הסברא בהיפוך לומר דבקדשה ע"ת יותר אמרינן אאעב"ז מהקטנה וא"כ ממילא לא נוכל לומר דעולא אליבא דשמואל סבר דבבעל צריכה גט דאאעב"ז דמ"ש מקטנה דס"ל לשמואל דלא אמרינן אאעב"ז:

תד"ה ל"ת טעמא דרב. ע"ש שנדחקו להגי' בסוגיא דיבמות. וגם עדיין גם לפי הגהתם קשה כמו שיאמרו העולם בארוסה שהתנו בשעת קידושי' גם בנכנסה יוכלו לתלות שהתנו גם בחופה. דזה לכ"ע מהני אף לאביי אליבא דרב כיון דבחופה ל"ש א"א עושה בעילתו ב"ז רק כיון שכנסה סתם פשיטא דתנאי מהני. ובאמת לולי פה קדשם היה נ"ל דאין צורך להגי כלל. והיינו דודאי העולם לא יתלו כלל בתנאי כיון דליכא קול רק יאמרו סתמא שנמצא בה מום מש"ה מוציאה וזהו שאמרו בש"ס לפי שאין תנאי בנשואים היינו בנשואה סתמא ליכא שום שיור אם ימצא בה מום דשלחה בלא גט והוי כאלו יש תנאי בכל נשואה דתליא אם ימצא מומים או לא. ובאמת בקדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מספק. אבל בארוסה ליכא למיחש למידי לפי תירוצם א' למעלה בד"ה ע"מ שאין וכו'. דקדשם סתם ליכא ספק וא"צ גט. וכן צדד הדבר להקל בר"ן. אם כן אף באמת אם נמצא בה מום א"צ גט וליכא למיחוש למידי. ומעתה כדי לקיים הסוגיא מרווחת יש להכריח מזה דקדשה סתם א"צ גט. וק"ל:

רש"י בד"ה לא תימא קסבר רב כו' וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה עכ"ל. נראה דמה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפי' התוס' דלא תימא דאיירי אפילו בכנסה ולא בעל אלא דוקא בבעל היינו משום דרש"י ז"ל סובר דלא שייך כלל לומר היכא דלא בעל אחולי אחליה לתנאיה. דא"כ אין כאן קידושין כמו שהקשו התוספות ואע"ג שכתבו דלמ"ד חופה קונה א"ש וביבמות דף נ"ז לפר"י משמע מלשון רש"י ז"ל דרב ושמואל ס"ל דחופה קונה אפ"ה לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאיכא למימר דוקא כשפירש בהדיא שכנסה לשם קידושין אבל סתם חופה אינה לשם קידושין מכ"ש לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות שם דלרש"י נמי לית ליה לרב חופה קונה אע"כ דאפילו לטעמא דאחליה לתנאיה נמי בבעל איירי ומש"ה הוצרך לפרש דנפקא מיניה לענין כתובה וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בשמעתין שהוא לגמרי כפירש"י וכדפרישית ומה שהקשה הר"ן ז"ל דאכתי אפילו בבעל האיך אפשר לומר שבועל עכשיו לשם קידושין דא"כ הא קי"ל דביאה אירוסין עושה ואין לה כתובה ע"ש שהאריך ולענ"ד יש לתמוה דהא לקמן באידך מתניתין דהיו בה מומין ועודה בבית אביה נמי ע"כ איירי בכתובת אירוסין והיינו בדכתב לה מן האירוסין והאי מתניתין אההיא דהכא קאי כמ"ש שם התוספת וצריך עיון ועיין בסמוך:

תוס' בד"ה לא תימא כו' וקשה לר"י כו' דהא תנן בהדיא במתניתין כנסה סתם תצא בלא כתובה עכ"ל. וכוונת הקושיא דאפילו את"ל דלפום האי סברא דהשתא מפרש רב מתניתין דסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם דלית לה כתובה משמע להו להתוספות דכ"ש בקידשה ע"ת וכנסה סתם דלית לה כתובה טפי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר דנהי דבמתני' קתני דלית לה כתובה היינו דוקא בקדשה וכנסה סתם דבהא לא אמרינן דמחיל וסבר וקיבל דאיכא למימר אין אדם מתפייס במומין וה"ה לנדרים כדפרישית וע"כ לא סליק אדעתיה שיש בה מומין או נדרים ואע"ג דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה אוקי חזקה להדי חזקה והממע"ה כמ"ש התוספות להדיא לקמן דף ע"ז בד"ה וחדא במקום תרתי ע"ש ואביי גופא שקיל וטרי לקמן בהא סברא ומשמע דקבלה וכמו שאבאר אבל בקדשה ע"ת וכנסה סתם כיון דמעיקרא אסיק אדעתא להתנות במומין ונדרים ואפ"ה לא חש לבדוק או להתנות מחדש כשכנסה איכא סברא טפי לומר דאחולי אחיל או שבדק ונתפייס ואהא קאמר אביי דלא תימא הכי וכן משמע קצת לישנא דאביי דקאמר ל"ת טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל ולא קאמר כיון שכנסה אחולי אחיל דבההיא לישנא גרסינן לה ביבמות דף ק"י והיינו לפי האמת דטעמא משום בעילת זנות אע"כ דעיקר הטעם כיון שכנסה סתם ולא התנה כמו שהתנה מעיקרא וכך היה נראה לי לכאורה אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל הרגיש בזה הסברא בשיטת רש"י וכתב ע"ז דמי מכניסנו לזה הדוחק דיש לפרש בפשיטות כפי' התוספות ואני כבר כתבתי בסמוך מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולמאי דפרישית נמי אין זו סברא דחוקה דאדרבה סוגיא דלקמן דף ע"ז מסייע לן וכן מהסוגיא דיבמות דף ק"י לפי גירסת התוספות והספרים שלפנינו דגרסי התם בהא קאמר רב כיון דאיכא תנאה אחולי אחיל ופשטא דלישנא משמע דהיינו זו הסברא שכתבתי כן נ"ל נכון לולי דמפירש"י לקמן במימרא דרבה בטעות אשה א' כעין שתי נשים משמע קצת דלא נחית לזו הסברא כמו שאבאר וכן ממה שהוצרך להגיה ביבמות גירסת הספרים ומ"מ יש ליישב ואין להאריך והמשכיל יבין עוד עלה בלבי לפרש בדרך אחר דקס"ד דהא דאמרינן במתני' כנסה סתם תצא בלא כתובה היינו דוקא בתנאי דמומין ונדרים משום דאין אדם מתפייס במומין ונדרים ולכ"ע לית לה כתובה אפילו בסתם כמ"ש התוספות כדאיתא לקמן וכדפרישית ולפ"ז איכא למימר דטעמא דרב משום דאחולי אחליה וא"כ לענין גט היינו בכל התנאים אפילו במומין ונדרים הא אסקינן דמספקא לן אבל לענין כתובה ס"ד דבנדרים ומומין לית לה אבל בשאר תנאים כגון בתנאי דע"מ שתתן מאתים זוז או שאר תנאים כיוצא באלו וכנסה סתם איכא למימר דכתובה נמי בעי למיתב לה כיון דודאי אחליה היכא דלא שייך לומר אין אדם מתפייס ע"ז מסיק אביי דלא תימא הכי אלא משום דאין אדם בועל בעילת זנות וא"כ בשאר תנאים נמי לענין כתובה בתנאיה קאי אלא דמדקדוק לשון רש"י משמע דלמסקנא נמי לענין נדרים איירי לכך נ"ל עיקר כפי' הראשון ודוק היטב והוצרכתי להאריך בזה משום דלתירוץ התוספות בלשון רש"י קשיא לי דרב ושמואל בההיא לישנא דמתניתין ממש נקטו כנסה והאיך שייך לפרש וכנסה דמתני' בלא בעל ודרב ושמואל בבעל והא אמורא צריך לפרש דבריו ויש ליישב:

בא"ד ורבינו יצחק פי' לא תימא כו' אע"ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט כו' עכ"ל. משמע דלמסקנא דאביי דדוקא בבעל פליגי אבל בדלא בעל לכ"ע אין צריכה גט ולא אמרינן דאחולי אחליה בכניסה לחוד ואע"ג דלענין תרומה לכ"ע אוכלת בתרומה משתכנס לחופה ולא חיישינן לסימפון משום דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו קודם החופה היינו בסתם נשים לא חיישינן לסימפון מה"ט דמסתמא בדקה אבל כשהתנה איכא למימר דלא בדקה משום דבתנאיה קאי וסובר דמסתמא אין בה סימפון כיון שהתנה בדבר והיא יודעת ודאי לא משקרא ועי"ל דהתם לענין תרומה הוי חזקה מעליא דודאי בדקה ולא מצא מומין משא"כ הכא דמום לפנינו לא אמרינן דראה ונתפייס אלא דאכתי קשיא לי הא במתני' דלקמן שהיה בה מומין ועודה בבית אביה אמתני' דהכא קאי וא"כ לאביי אליבא דרב איירי נמי בקידשה ע"ת וכנסה סתם כמ"ש התוס' שם להדיא בד"ה אבל במומין שבגלוי ואפ"ה קתני התם דבנכנסה לרשות הבעל צריך ליתן לה כתובה ומסקינן התם בתיובתא דאביי דהיינו משום דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונתפייס אלמא דאפילו בכנסה ולא בעל נמי שייך האי חזקה אפילו בקידשה ע"ת דהא לעיל דף ע"ח אמרינן דנכנסה לרשות הבעל היינו חופה גרידא ע"ש ונהי דמסקינן לקמן דאיכא חזקה אחריתי דאין אדם מתפייס במומין היינו משום דלגבי כתובה אמרינן הממע"ה כמ"ש התוספות שם להדיא ועוד דאיכא נמי חזקת הגוף די"ל דלאחר שנתארסה נולדו בה מומין והו"ל תרתי חזקות משא"כ לענין גט דשמעתין ודאי חזקה דאין אדם שותה בכוס עדיפא כיון דודאי נולדו המומין קודם שנתארסה ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וצריכה גט ואביי גופא איירי לקמן בהא מילתא ומשמע דקבלה ובשלמא לשמואל איכא למימר דמתני' דלקמן ודאי איירי בקדשה סתם דהא ארישא קאי אדהכא והכא מוקי לה שמואל בסתם משא"כ לאביי אליבא דרב תיקשי ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת דהכא משמע כו' וקשה דביבמות בפרק ב"ש תנן כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קושיא זו דהא דסבר שמואל הכא דיש תנאי אפילו בנישואין היינו דוקא כגון תנאי דמתני' דאיירי בנדרים ומומין ובהכי סבר דאדם בועל בעילת זנות דמסתמא אין אדם מתפייס במומין ובנדרנית ובפרק ב"ש ודאי לא אתי למימר דהו"ל תנאי דנדרים ומומין בהדה בקידושין ונישואין. להכי לא חיישינן דליכא למיתלי בהו דהא איכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקה נמי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים. אם כן כ"ע ידעי דלית בהו הנך תנאי אלא הא דאמרי' התם דאתי למימר תנאי הו"ל בנישואין היינו שהיא התנית עמו שהוא לטובתה כגון ע"מ שיתן מאתיים זוז או להיפך בהא שפיר קאמר שמואל דבאמת אין תנאי בנישואין דאין אדם בועל בעילת זנות ומסתמא אי הוי תנאי הוו מחלי אהדדי והא דמקשינן לקמן מע"מ שירצה אבא יבואר לקמן בעזה"י כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

בא"ד ותירץ ד"י דאביי כו' וסוגיא דהתם כעולא אמר ר"א עכ"ל. ולכאורה למאי דמשמע לקמן בסוף הסוגיא בההיא דעולא אמר ר"א דפלוגתא דתנאי היא אי אין תנאי בנישואין כמו שיבואר שם דמה שאומר רב כהנא ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט היינו מדאורייתא כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ ע"כ פליגי אדר' ישמעאל וסברי דאין תנאי בנישואין. וא"כ לא הוצרכו לפרש דסוגיא דהתם כדעולא אלא אפילו לאביי צריך לאוקמי טעמא דב"ה אליבא דכולי עלמא דלא תיקשי לתנא דאין תנאי אטו יאמר כבית שמאי וק"ל:

בד"ה אלא טעמא דרב כו' דאם נפרש כו' א"כ מאי פריך כו' עכ"ל. נראה דהשתא למסקנא דאביי אליבא דרב לא משמע לן כלל שום סברא שע"י מחילת התנאי יחולו הקידושין למפרע דאל"כ השתא נמי לא הוי פריך מידי ומ"ש התוספות בסוף דבור הקודם דשפיר חיילי למפרע דבשעת קידושין היה דעתו לכך היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דרב משום דאחלי לתנאיה משא"כ לבתר דקאמר אביי לא תימא. ואפשר דהיינו משום הא מילתא גופא דס"ל לאביי דלא חיילי הקידושין למפרע וס"ל לאביי נמי אליבא דרב דחופה אינו קונה והתוספות לשיטתייהו בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז ע"ב ובאמת שדבר זה דחיילי קידושין למפרע על ידי מחילת תנאי מחלוקת הפוסקים היא והובא בחידושי הר"ן ז"ל בשמעתין ע"ש:

בא"ד ונראה דלרב אפילו קידשה ע"ת וכנסה ע"ת כו' והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ ליתני במתני' לרבותא ע"ש באריכות ולמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות במשנתינו יש ליישב דבלא"ה א"ש דנקט במתני' קדשה ע"ת וכנסה סתם לאשמעינן דאפ"ה דוקא במומין ונדרים כה"ג תצא בלא כתובה דלענין כתובה בתנאיה קאי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים וכדפרישית דקידשה ע"ת וכנסה סתם וקידשה וכנסה סהם בהדדי תליין אבל בשאר תנאים שקידשה ע"ת וכנסה סתם ודאי מחיל לגמרי אף לענין כתובה כיון דאין התנאי שייך להפסד כתובה ומ"ש התוספות לעיל במשנה דאליבא דרב נקיט לרבותא דגט היינו למסקנא דעולא אמר ר"א שכנסה דרב ושמואל ומתניתין איירי הכל בלא בעל ומטעמא דאחלי' אתיין עליה ולפ"ז לא מצי למיתני במתני' קידשה ע"ת וכנסה ע"ת דלא שייך ודאי טעמא דאחלי' ומש"ה ניחא להו לפרש רבותא דגט לענין נדרים ומומין גופא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה והא איפלגו כו' תימא והא תרווייהו צריכי כו' הו"א דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך ספק בכה"ג דכיון דליכא חזקה שאינו עושה בעילתו בעילת זנות א"כ הבעל מהימן וניחזי מאי קאמר אם בעל לשם קידושין או לאו ובשלמא אי איכא חזקה שאינו עושה בעילתו בזנות א"כ אפי' אם יאמר שבעל שלא לשם קידושין לא מהימן. משא"כ בדליכא חזקה נראה דמהימן. ונהי דלקמן בשמעתין בקידשה סתם וכנסה סתם אמרינן דבעיא גט מספיקא היינו משום דבשעה שבעל לא אסיק אדעתיה האי ספיקא דמומין ונדרים וא"כ כיון דמספקא לן בסתם בני אדם אם רוצים באשה נדרנית או לא מש"ה נמי לא תליא באמירת הבעל עכשיו כלום שדעת בני אדם משתנין לפי הזמן כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ בקידשה ע"ת וכנסה סתם דודאי הוי דעתיה בשעת הביאה על התנאי שהתנה אלא דיש לספק אי מחל ובעל לשם קידושין או לא א"כ יש לומר דמהימן כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן:

בד"ה ושמואל אמר כו' ומיהו קשה דתיקשי לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כו' עכ"ל. והא ליכא למימר דשמואל כר"א דאמר חולצת ולא מתייבמת דר"א ודאי לאו מטעמא דלא בעל לשם קידושין פליג כמו שפירש"י לקמן ריש דף הסמוך דאפילו כשהחזירה כשהיא גדולה נמי סבר הכי מיהו לפי מה שאפרש לקמן לקיים גירסת הספרים דשייך פלוגתא דר"א ורבנן בהכי א"כ ממילא נתיישב' קושיית התוספות ע"ש והתוספות דהכא קיימי בשיטת רש"י דלקמן לכך הוצרכו לתרץ בע"א דשמואל כרשב"י או כר' ישמעאל ס"ל וצ"ל לפ"ז דלא משמע לשמואל שום סברא כלל לחלק ולומר דדוקא בהאי דדעתיה אתנאה סברי רשב"י ורבי ישמעאל דלא בעיא גיטא משא"כ בקידושי קטנה וכמ"ש התוספות ג"כ להדיא דף ע"ז ע"ב דלשמואל איירי רבי ישמעאל נמי בקידושי קטנה ע"ש ובחידושינו ודו"ק:

בד"ה ותיובתא דשמואל ואע"ג דשמואל כר"י רביה ס"ל כו' עכ"ל. ואע"ג דמדר"י לא שמעינן אלא דלא בעיא גט מדאורייתא דדריש לה מקרא דוהיא לא נתפשה אבל מדרבנן איכא למימר דמודה וא"כ אכתי הוה מתני' תיובתא עליה דשמואל דמתני' אפשר דאיירי דבעיא גיטא מדרבנן אלא דמשמע להו להתוספות דר' ישמעאל אפילו מדרבנן נמי לא מצריך לה גיטא מדמסיים במילתיה ממאנת והולכת לה וכדמשמע נמי לקמן מלשון הגמ' גבי ולאפוקי מהאי תנא וע"ש בלשון הרא"ש ז"ל ובחידושינו:

תוס' ד"ה לא תימא וכו' ונראה דלאו פירכא הוא וכו'. צריך להבין מה חילוק יש בכתובה אי בעיל כיון דבלא בעיל נמי ע"כ צריכה גט ודוחק לומר דהוי מוקי למתניתין בקדשה וכנסה סתם וצריכה גט מדבריהם כאוקימתיה דשמואל אבל אחולי אחליה לא אמרינן אלא כשבעל ונראה לפענ"ד דהא הקשה הר"ן דאיך נאמר דלענין כתובה בתנאיה קאי א"כ הא ה"ל בעילת זנות וסתם מתניתין נמי ר"מ ותירץ דכיון דביאה אירוסין עושה לא הוי בעילת זנות דארוסה לא תיקנו כתובה אא"כ כתב לה ועכ"פ לא הוי בעילת זנות. ונראה דלהכי הוצרך רש"י דבתנאי' קאי משום דהא באמת מסתמא כתב לה כתובה. אלא דלענין זה בתנאיה קאי רק דמקדש בביאה משום בעילת זנות. וה"ל כארוסה דלא כתב לה כלל כתובה. ולפ"ז א"ש דה"א דטעמא דרב משום דכשכנסה לחופה אחולי אחיל וחלו קדושי כסף למפרע או דחופה קונה. וכיון דשמעינן ליה לרב גבי קטנה שלא מיאנה דס"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם כן נימא ממילא דכשבעל אח"כ אית לה כתובה משום דכל הפוחת וכו' דהא כבר מחל התנאי בשעת חופה וה"ל נשואה. ולא תקשי ממתני' דמיירי בלא בעל. ולפ"ז צ"ל אליבא דאמת דס"ל לאביי דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו כמ"ש תוס' בסמוך ד"ה אלא טעמא וכו' צריך לפרש שמתוך כך מתכוין לקדש וכו' דא"ל משום דמחיל התנאי וחלו קידושי כסף דא"כ כבר ה"ל נשואה ואכתי ה"ל בעילת זנות כיון דאין לה כתובה. והיינו דפריך הא פליגי בה חדא זימנא. ודוק:

והנה לכאורה נראה דלפי הס"ד דאחולי אחיל נצטרך גם בסיפא דמתניתין בנמצאו בה מומין. וכן במתניתין דלקמן דף ע"ה דמיירי נמי ע"כ בכנסה סתם דא"ל בהתנה בשעת נשואין דהא אמר שם חזקה ראה ונתפייס ואם התנה בפירוש לא שייך זה א"כ ע"כ צ"ל הא דאין לה כתובה ולא אמרינן דמחיל משום דמיירי בלא בעל. אך נראה דיש לומר דהתם במומין דאמרינן לקמן חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה ונתפייס על הכתובה ג"כ אלא דאנו סותרין חזקה זו משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין ואי נימא דצריכה גט משום דאחולי אחיל הרי דנתפייס ונימא נמי דראה ונתפייס על הכתובה. ונראה דיש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאי הוי אמרינן דטעמא דרב משום אחולי אחיל. ע"כ צ"ל דרב לא פליג אלא בתנאי נדרים. אבל בתנאי מומין כיון דאין אדם מתפייס וכו' ע"כ לא ראה ולא מחיל. ובאמת הוי צריך לפרש סיפא דמתניתין לרב כמו לשמואל ובאמת זה דחקו לאביי דאמר לא תימא טעמא דרב וכו' דמוכח מדהקשו בני ישיבה לשמואל ולא לרב משמע דלרב אתיא מתניתין כפשטיה. והיינו דפירש"י הכא דפליגי בתנאי נדרים וביבמות פירש"י נדרים או מומין ונדחקו המפרשים בזה ולפמ"ש א"ש דהתם פירש לפי מסקנת אביי. והכא פירש לפי הס"ד דאביי דאמר לא תימא וכו' דע"כ הוי צ"ל דפליגי רק בתנאי נדרים. ועמ"ש לקמן עוד בזה. ודוק:

ונראה לע"ד דיש לומר דהוכרח רש"י ז"ל לפרש זה הנ"מ לענין כתובה והוא דס"ל דמזה הכריח אביי סברתו דטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיינו דפריך עליה הא פליגי חדא זימנא כנ"ל והוא דהתוס' כתבו בסמוך בד"ה אלא טעמא וכו' ונראה דלרב אפילו קידשה על תנאי וכנסה על תנאי וכו' ולקמן נבאר דבריהם בס"ד באורך. דבפשטות אין דבריהם מובנים מ"ש דלא עביד התנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה דלמה הוצרך להתנות משום כתובה הא אפילו כנסה סתם אין לה כתובה. ותו דלמה לא קאמר רב הך רבותא דאפילו כנסה ע"ת צריכה גט וא"ל משום רבותא דשמואל דהא לפי הצריכותא דהכא לא פליגי הכא אלא לרבותא דרב דאע"ג דאיכא תנאה א"כ ה"ל למיתני רבותא טפי אפילו כנסה נמי על תנאי ויבואר שם. א"כ יש לומר דמזה הוא הוכחת אביי דאס"ד דטעמא דרב הכא דבכנסה סתם לבד בלא ביאה אחולי אחליה א"כ ממילא בבעיל יש לה כתובה משום דכל הפוחת דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן גבי קטנה וא"כ אפילו בשכנסה על תנאי ובעיל הל"ל רבותא לרב דצריכה גט דנימא דהתנאי לא היה אלא משום הכתובה דהא עכ"פ עדיף לומר דאינו רוצה ליתן הכתובה ויהי' בעילתו בעילת זנות משום דכל הפוחת מדנימא דאינו מקדש כלל ויהיה בעילתו בעילת זנות מן התורה אלא יליף מזה אביי דטעמא דהכא משום בעילת זנות וממילא דאין לה כתובה דה"ל ארוסה א"כ כשהתנה ע"כ משום קידושין התנה ובאמת אינה צריכה גט כשכנסה על תנאי וכיון דע"כ הפירוש שמקדשה בביאה פריך שפיר והא איפלגי וכו'. ונלע"ד דעפ"ז יש להבין מה שפירש"י בד"ה דאיכא תנאה וכו' דהואיל ומנסבא ליה אין עליה נדר וכו' דלכאורה הוא מיותר דהא ה"ל לפרש כפשטא דמסתמא עמד בתנאו אלא דקשה ליה על מה שכתבתי דהוכחת אביי דלאו מטעם מחילה דא"כ יהיה לה כתובה כשבעל מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה גבי קטנה קשה דמנ"ל לאביי באמת דילמא הכא שאני משום תנאה באמת מודה רב דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך אין לה כתובה וממילא כשהתנה לא הוצרך להתנות אלא שלא תצטרך גט כלל אבל לפי מה שפירש"י דסברא זו דאתנאי סמיך אינה אלא דסובר דמדניסת לו ש"מ דאין עליה נדר א"כ אי הוי אמר דבשעת החופה מוחל התנאי א"כ שפיר מינסבא ליה וליכא למיסמך עליה ושפיר נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתחייב בכתובה משום דכל הפוחת ושפיר הוכיח אביי. ודוק: ולקמן כתבנו עוד בזה. וכל זה כתבנו לשיטת התוספות בפירש"י. ולקמן יבואר בדרך אחר:

בא"ד וקשה דביבמות פרק ב"ש וכו'. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא דקאמר שם דאין תנאי בנשואין היינו כשהוא מתנה תנאי על הנשואין לבד כגון שהיתה כבר ארוסה בלא תנאי ובזה אין מועיל תנאי דהא אמרינן לקמן דף ע"ד דהא דמהני תנאי בקדושי ביאה אע"ג דלא דמי לתנאי דבני גד ובני ראובן דאי אפשר לעשות ע"י שליח משום דאיתקש הוויות להדדי משא"כ בנשואין (וכנלע"ד דמוכרח לומר כן לפי מ"ש לעיל בשיטת רש"י דאי אמרינן דמחל התנאי שהיה בשעת קידושין כשכנסה סתם או אפילו בשעת ביאה ממילא יש לה כתובה משום דכבר הוי ליה נשואה וה"ל בעילת זנות משום דכל הפוחת וכו' ולא אמרינן דבתנאי קאי לענין כתובה שלא תהיה נשואה ולא הוי בעילת זנות כשבא עליה באירוסין שלא לשם נשואין דהא ביהודה לא היה לה דין נשואה אף שבא עליה באירוסין ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכוין לשם נשואין אלא הטעם משום דאין תנאי בנשואין כיון דכבר חלו קידושי כסף ממילא נשואה היא והוי בעילת זנות משום כל הפוחת וכו') ועיין בב"י סימן ל"ט בשם ר' ירוחם דע"כ צ"ל שפי' כן שכתבו וז"ל מוכח ביבמות פרק ב"ש דאין תנאי בנשואין שאם קדשה בלא תנאי ובעל בתנאי וכו' ע"ש. ונראה דהוא מטעם הנ"ל דא"א לעשות על ידי שליח נשואין ולא שייך בזה אתקוש הוויות להדדי כיון דכבר קידשה ונראה דמפרש טעמיה דב"ש דס"ל דודאי יודעים דקטנה יתומה שקדשה אמה ואחיה צריכה למאן אלא שיסברו דדוקא בקידושין לבד כיון דקטנה לית לה יד לקבל וע"כ שקיבלו האחים אף שהיא נתרצית מ"מ כיון דאין לה דעת וחזרה אח"כ אתי דבור ומבטל דבור לכך צריכה למאן אבל בניסת כיון דעבדה מעשה סברי העולם שאינה יכולה לחזור ויסברו שהיה לו עמה תנאי בנשואין לבד וממילא דכבר הועיל המיאון על הקידושין שלא היה בהם תנאי מדהוצרכו למאן ובאמת דבנשואין לבד אין מועיל תנאי כנ"ל ודוק:

עוד נלענ"ד דמשמע לפי הלישנא דמתני" כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים משמע שבשעה שכנסה עדיין נדרים עליה דהא לרב דסיפא דמתניתין ארישא קאי. וכבר נקט הרישא ונמצאו עליה נדרים הוי סגי למתני כנסה סתם. אלא דקמ"ל אפילו הנדרים עדיין עליה בשעת נשואין דה"א דוקא שכבר עבר זמן הנדרים בשעת נשואין דאף דהקידושין היו בטעות אמרינן אין אדם עושה וכו' ומקדש אותה אבל כשהנדרים עדיין עליה אתנאיה קמא קסמך כמו שפירש"י ריש ד"ה דאיכא תנאי וכו'. דסבר דהואיל ומינסביה ליה אין עליה נדר ולא מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דאינו חפץ באשה נדרנית שהנדרים עדיין עליה משמע מדבריו כמ"ש דאפילו אם נימא דדעתיה לקדש בביאה אם יתבטל הקידושין מחמת נדרים שכבר עברו זמנם. אבל נדרים שעדיין עליה לא אסיק אדעתיה משום דסבר דלא הוי מנסבא ליה דבאמת אינו חפץ באשה נדרנית שהנדרים עדיין עליה. ולפ"ז יש לומר דנדרים שעברו כבר בשעת נשואין אפילו כתובה אית לה ואף שכתבו התוס' לקמן דף ע"ד ד"ה חכם וכו'. דאפילו כבר עברו הנדרים אי לאו דחכם עוקר למפרע אינה מקודשת מ"מ יש לומר דכשכנסה סתם אחולי אחיל בשעת נשואין ויש לה כתובה. לפ"ז יש לומר דאף שמואל מודה בהא דאף דל"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בקטנה מ"מ הכא כיון דכנסה סתם אחולי אחיל וחלו קידושי כסף למפרע. (והא דמקשינן לקמן מקידשה בטעות וכו' ואם בעלו קנו וכו' ולא משני דמיירי בכה"ג משום דאם בעלו משמע מיד כמ"ש הרי"ף ז"ל ויבואר לקמן) ובזה יש ליישב קושיות התוס' דהא דקאמר מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין היינו משום דיסברו העולם דאף שהיה תנאי בשעת קידושין מ"מ יסברו דכבר עברו בשעת נשואין דאי לאו הכי לא הוי מנסבא ליה כמו שפירשו הכא כנ"ל ואמרו דאף בזה יש תנאי בנשואין. ובאמת בהא אף לשמואל אין תנאי בנשואין כנ"ל ודוק: ועמ"ש לקמן דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה חכם וכו':

תוס' ד"ה אלא טעמא ונראה דלרב וכו' מדמקשה לרבה וכו'. צריך להבין דבריהם לפמ"ש דלא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה אכתי לא מיישבא הך דהריני בועלך. דהא התם א"א לומר דהתנה בשביל הכתובה דהא משמע התם דמקדש בביאה וארוסה לית לה כתובה. ותו דע"כ צ"ל כן דאם נימא דגם התם מיירי בדכתב לה כתובה. מאי מקשה הש"ס לקמן לרבה הא יש לומר הך טעמא גופא דהתם אמרינן דהתנאי לא היה רק משום הכתובה. משא"כ בטעות אשה אחת לפירש"י דהתנאי היה בשעת קידושי כסף דל"ל כתובה וע"כ היה התנאי על הקידושין. ותו דבשעת הקידושין כיון דלא שייך באותו פעם א"א עושה בעילתו בעילת זנות מה"ת נימא דלא היה התנאי על הקידושין א"כ ממילא בטעות אשה אחת יש לומר דבתנאיה קאי אלא על כרחך צ"ל דגם בהאי דהריני בועלך מסתמא ל"ל כתובה דביאה אירוסין עושה כנ"ל. ונראה דמה שהוצרכו התוס' לומר דלא התנה אלא משום הכתובה. היינו משום דהיה אפשר לדחות דאין ראיה מהאי דהריני בועלך דאמרינן דאף שהתנה קודם הביאה מ"מ בשעת ביאה חזר בו היינו משום דלא היה התנאי מיותר. אבל הכא כשקידשה על תנאי וחזר וכפל להתנות כשכנסה דהיה התנאי מיותר שכבר התנה. היינו ע"כ שכוונתו דלא נימא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. לכך כתבו דהכא התנאי גם כן אינו מיותר לסתור הקידושין דלא התנה אלא משום הכתובה וממילא דדמי להתם דאע"פ שמקפיד קודם הביאה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אך לפ"ז אכתי קשה דאין ראיה ממתניתין דהריני בועלך דהכא ע"כ התנאי מיותר דלא היה צריך להתנות משום הכתובה דהא אפילו כנסה סתם אין לה כתובה ונראה דמ"ש שהתנה משום הכתובה אף דלא היה צריך להתנות משום נדרים או מומין של קודם אירוסין דאפילו כנסה סתם אין לה כתובה. מ"מ יש לומר דהנה בשביל הנדרים או מומין שלאחר אירוסין והתנה בשביל הכתובה שכותב עתה בשעת נשואין אלא דנראה דדוקא בתנאי מומין דקי"ל דאם נולד לאחר אירוסין דנסתחפה שדהו ויש לה כתובה כשכנסה סתם כדאיתא לקמן דף ע"ה יש לומר דהתנה בשביל הכתובה. אבל בנדרים דאפילו אחר הנשואין יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית ואין לה כתובה וכמ"ש התוס' ד"ה על מנת אכתי לא היה צריך להתנות משום כתובה. ובזה נלענ"ד דיש לפרש הא דפירש"י הכא בפלוגתא דרב ושמואל בד"ה קידשה על תנאי ע"מ שאין עליה נדרים וביבמות פירש"י שם נדרים או מומין. משום דלפמ"ש דבממון אפילו כנסה על תנאי ג"כ יש לומר דצריכה גט ולא התנה אלא משום הכתובה דהיינו במומין שלאחר אירוסין וכמו שהוכיחו התוס' מההיא דע"מ שירצה אבא א"כ כיון דלפי הצריכותא דעבד בשמעתין פלוגתא דקידשה על תנאי וכנסה סתם הוא לרבותא דרב אי ס"ד דמיירי במומין ה"ל למיתני רבותא טפי אפילו כנסה על תנאי. משא"כ לפי הצריכותא דיבמות דפלוגתא זו לרבותא דשמואל לק"מ דנקט רבותא טפי אפילו כנסה סתם אינה צריכה גט. שפיר יש לומר אפילו במומין. ודוק:

תוס' ד"ה לא תימא כו' אחולי אחלי' ותמהו לשטת רש"י דכתובה בעי למיתב לה היך מתרץ המשנה דכנסה סתם תצא שלא בכתובה. ותירצו דיש חילוק בין בעל ללא בעל דבבעיל אית לה כתובה ולכאורה אינו מובן החילוק כיון דהטעם משום אחולי אחלי' כו' וע"כ צ"ל דלס"ד עכשיו אמרינן ג"כ חזקה אין אדם בועל בעילת זנות רק לא דבעל לשם קדושין רק דמשום חזקה הנ"ל אמרינן דודאי מחל תנאו וזה ודאי ואית לה כתובה ג"כ משא"כ בלא בעל דליכא חזקה הנ"ל והוא רק ספק אי מחל וצריכה גט ולא כתובה כנ"ל. אך אינו מדוקדק עדיין דאמר לא תימא טעמא דרב משום אחולי אחלי' אלא לפי שאין אדם בועל בעילת זנות. ולהנ"ל גם מקודם הי' הטעם משום חזקה הנ"ל רק דמחל משום אין אדם והי' לו לומר אלא לפי שאין אדם כו' ובועל לשם קדושין דזה הוא עיקר החילוק וגוף החזקה אמרינן גם מקודם והעיקר חסר דקדשה בביאה כנ"ל:

ונראה לישב דהנה הר"ן זל הקשה בחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין אבל כתובה לית לה. והקשה דהא כל הבועל בלא כתובה הוי ג"כ ביאת זנות. ותירץ דדוקא היכא דאית לה כתובה מדינא ולא תוכל לגבות שפוחת לה וכה"ג אז הוי ביאת זנות. אבל כאן כיון דבעל לקידושין וביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה לא הוי ביאת זנות דלית לה מן הדין ע"ש וממילא אם נפרש החזקה דאינו בועל בעילת זנות ודאי אחולי אחלי' לתנאי' נראה דממילא אית לה כתובה ג"כ דלא שייך לענין כתובה בתנאי קאי שלא יהי' לה כתובה דא"כ עדיין הוא ביאת זנות משום כל הפוחת כמ"ש הר"ן דכיון שמחל התנאי הוי נשואה כיון דלמפרע הוי קדושין והועילה החופה והביאה וממילא אית לה כתובה מן הדין ואעפ"כ לא תוכל לגבות שוב הוי ביאת זנות. וממילא אית לה כתובה ג"כ מחמת חזקה הנ"ל דודאי לא קאי בתנאי לענין כתובה כנ"ל. והנה בהא דאמרינן חזקה א"א עבב"ז. יש לומר ב' טעמים או דע"י כן בעל לשם קדושין או דאחולי אחלי' וחלי קדושי הראשונים ואית לה כתובה ג"כ כנ"ל. והא דלא אמרינן באמת שמחל ע"כ דהא באמת אינו רוצה לבטל התנאי רק שאינו רוצה שיהי' ביאת זנות וא"כ כיון דסגי במה שיבעול לשם קדושין ולא יהי' זנות ממילא למה ימחול התנאי וליתן לה כתובה ולכך לא אמרינן רק שבועל לקדושין כנ"ל. והנה הראשונים הקשו איך אמרינן חזקה כו' ובועל לקדושין הא הוי מקדש בלא עדים ותירצו כיון דאמרינן חזקה הנ"ל א"כ העידי יחוד שיודעין שבעל יודעין הם שבעל לקדושין מחמת חזקה הנ"ל. וממילא יש לישב הנ"ל דלס"ד דנימא הטעם דאחולי אחלי' והיינו בבעל כמ"ש תוס' אמרינן דמחל והיינו משום חזקה הנ"ל. ואעפ"כ ודאי ידע די"ל ג"כ שבעל לשם קדושין כיון דהטעם מחמת חזקה הנ"ל רק נראה כיון דזה ספק אי בעל לקדושין או מחל לתנאי' מחמת החזקה א"כ שוב אף שבאמת בעל לשם קדושין הוי מקדש בלא עדים דלא שייך תירוץ הנ"ל דהא בשעת הביאה אין העדים יודעין כלל אם מקדשה בביאה זו דיכול להיות שמוחל התנאי וג"כ לא יהי' ביאת זנות וממילא גם ספק לא הוי. וכמ"ש המרדכי גבי ס' קרוב לו כיון שהספק גם אל העדים לא הוי קדושין כלל דהוי בלא עדים. ואף שכאן העדים יודעין דממ"נ מקודשת או שבעל לקדושין או מחל התנאי מ"מ זה הוי ידיעה בלא ראי' דלא מהני בקדושין להרבה פוסקים דעל ראי' הביאה אין יודעין אם קדשה. וזה קי"ל במחילת התנאי אינו צריך עדים בקדושין וא"כ שוב כאן יש על זה עצמו החזקה דאין אדם עבב"ז וודאי מחל התנאי דא"ל שבעל לקדושין דא"כ עדיין יהי' ביאת זנות דהוי בלא עדים כיון שיכול להיות שמחל ואף שבועל לקדושין לא מהני והוי ביאת זנות ושייך על זה החזקה שודאי מחל. ואף שגם זה בלא עדים הא מחילה א"צ עדים וממילא ודאי מחל מטעם חזקה הנ"ל. ושוב ממילא אית לה כתובה ג"כ ודוקא בבעל מטעם חזקה הנ"ל דודאי מחל. ומסיק אלא הטעם רק משום אין אדם עושה בעילתו זנות והיינו דלא אמרינן כלל אחולי אחלי' שאינו אפי' ספק או דאינו יכול למחול כלל תנאי לשעבר או כה"ג. רק הטעם משום אין אדם כו' ולכך שוב אמרינן שפיר דבעל לשם קדושין דהא הוי שוב מקדש בעדים דיודעים משום חזקה הנ"ל שבעל לקדושין כיון דלא אמרינן אחולי אחלי'. וממילא לא הוי ביאת זנות דביאה ארוסין עושה ושפיר לית לה כתובה אף בבעל. ומיושב לשון הש"ס לא תימא טעמא דרב משום אחולי אחלי' והיינו דשייך אחולי אחלי' ג"כ וממילא אף שי"ל דבעל לקדושין ג"כ מ"מ שוב בודאי אחולי אחיל מטעם חזקה אין אדם דאל"ה יהי' בלא עדים כו' וודאי מחל וממילא גם כתובה בעי למיתב לה דכיון שמחל הוי נשואה ועדיין יהי' ביאת זנות כמ"ש הר"ן. רק טעמא אלא משום אין אדם אבל מחל לא אמרינן כלל וממילא ודאי בעל לשם קידושין דהוי בעדים ולית לה כתובה. ואין זה טעם חדש שבועל לקדושין דגם לטעמא דאחולי אחיל ידע די"ל שבועל לקדושין משום חזקה הנ"ל רק דאי הי' שייך אחולי אחיל לא הוי אמרינן כלל שבועל לקדושין כנ"ל. ומסיק דלא אמרינן שמחל אלא חזקה הנ"ל וממילא בעל לקדושין. ולא קשה ממתני' לס"ד דכיון דאיירי בלא בעל ודאי לית לה כתובה דכל הטעם דאית לה כתובה הוא רק משום חזקה הנ"ל כנ"ל. גם לס"ד דאמרינן החזקה שאין אדם בועל כו' ומחל דלא שייך דבעל לקדושין כנ"ל:

או י"ל דהנה תוס' הקשו איך מהני כאן מחילה בתנאי לשעבר כיון שכבר נתבטלו הקדושין מיד ע"ש. ונראה די"ל דהנה דעת הרמב"ן ז"ל ריש קדושין דחופה קודם הקדושין מהני ג"כ שתהי' נשואה וכשמקדשה נעשיתנשואה ע"י החופה שקודם לכן ע"ש. והנה הרן ז"ל כתב הטעם דלא הוי בעילת זנות משום כל הפוחת כיון דאין לה כתובה ותירץ דהוי ארוסה ואי' לה מן הדין ע"ש. וא"כ לכאורה קשה הכא כיון דקדשה ע"ת וכנסה סתם והיינו שהחופה הי' סתם וגם בעל אח"כ ואמרינן חזקה אין אדם עבב"ז ובעל לקדושין וא"כ נהי דהקדושין הי' על תנאי ונתבטלו מ"מ הא החופה הי' סתם וא"כ כיון שבעל אח"כ לשם קדושין הוי עכ"פ חופה קודם הקדושין דהחופה הי' בסתם וא"כ אף שיש עליה נדרים היא נשואה עכשיו ע"י הביאה שאחר החופה וממילא אי לית לה כתובה עדיין הוי ביאת זנות מטעם כל הפוחת כקושי' הר"ן כיון דמן הדין אית לה שהוא נשואה ואעפ"כ לא יהי' לה. וא"כ ממילא אית לה כתובה ג"כ משום חזקה הנ"ל דאין אדם כו' דלא שייך ביאה אירוסין עושה כנ"ל:

אמנם באמת לא קשה דהא אמרינן בכנסה סתם ולא בעל דמסתמא בתנאי' קאי דלא מחל ודוקא משום דבעל אמרינן שבעל לקדושין כדי שלא יהי' ב"ז וא"כ החופה הי' שפיר ע"ת הראשון שלא יהי' עלי' נדרים וא"כ ממילא גם החופה לא היתה חופה שהיה ע"ת דאף להרמב"ן דמהני קודם הקדושין אבל מ"מ כשהי' ע"ת ולא נתקיים ודאי לא מהני כנ"ל. וא"כ אף שבעל אח"כ לשם קדושין מ"מ לא הוי חופה קודם קדושין כלל כיון דבשעת חופה קאי בתנאי כנ"ל. והיא שפיר עכשיו רק ארוסה דלית לה כתובה מדינא ולא הוי ביאת זנות כנ"ל. וממילא מיושב קושי' תוס' די"ל דבאמת לא מהני כלל מחילה על תנאי לשעבר להיות הקדושין למפרע כיון שמיד נתבטלו רק דאמר לא תימא כו' משום אחולי אחלי' כיון דכנסה כו'. והיינו דכיון דכנסה לחופה סתם מחל התנאי בשעת החופה והיינו שהחופה תהי' אף אם יש עלי' נדרים וממילא נהי דלא מהני על הקדושין למפרע מ"מ כיון שמהני החופה שוב כשבעל אח"כ הוי חופה קודם הקדושין כיון שבעל לשם קדושין וממילא היא נשואה ושוב אית לה כתובה דאל"ה יהי' ביאת זנות מטעם כל הפוחת כקושית הר"ן. אבל ידע שפיר גם לס"ד דהטעם משום חזקה אין אדם כו' ובועל לשם קדושין רק דכיון דאחולי אחלי' כנ"ל ממילא אית לה כתובה כשבעל אח"כ כיון דבעל לשם קידושין דהוי חופה קודם קדושין. ודחי דלא אמרינן אחולי אחיל רק חזקה הנ"ל ובעל לקדושין ולא הוי רק ארוסה כיון שלא מחל ובשעת חופה בתנאי' קאי וכיון שהיא ארוסה לית לה כתובה מן הדין ולא הוי ב"ז כנ"ל:

וממילא מיושב גם קושית תוס' הנ"ל ממתני' דתצא שלא בכתובה. די"ל במתני' דכנסה סתם היינו שכנסה בביאה ולא הי' חופה כלל קודם הביאה וממילא גם לס"ד דאחולי אחיל אינה אלא ארוסה דעל למפרע לא מהני המחילה שיחולו קדושין ראשונים כקושי' תוס' הנ"ל. וביאה ארוסין עושה ושפיר תצא שלא בכתובה משא"כ כאן דכנסה סתם ובעל אח"כ כנ"ל. ומיושב ג"כ בזה מאי דקשה למה פי' רש"י ז"ל הנפקא מינה דאי אחולי אחיל בעי למיתב לה כתובה כו'. הא עכ"פ גם רש"י מודה הנ"מ שכ' תוס' דלטעמא דאחולי אחיל גם בלא בעל צריכה גט משא"כ לטעם חזקה כו' דוקא בעל ולמה לא פירש גם נפקא מינה זו כנ"ל:

ולמ"ש א"ש דכל הנפקא מינה הוא רק לענין כתובה דגם לטעמא דאחולי אחיל בלא בעל אינה צריכה גט דהא לא מהני המחילה למפרע ולא מהני קדושין הראשונים רק דאי מחל בשעת חופה ממילא בבעל אחר כך אית לה כתובה גם כן שהיא נשואה ופי' שפיר דכל הנפקא מינה הוי רק לענין כתובה כנ"ל וא"ש:

ובמ"ש יש לישב ג"כ קושית תוס' אשמואל דלא סבר חזקה דאין אדם כו' וביבמות אמר טעמא דב"ש דאין נשואה ממאנת לפי שאין תנאי בנשואין ואתי למימר יש תנאי בנשואין ע"ש ומוכח דסבר חזקה הנ"ל ע"ש. ולמ"ש י"ל דהטעם דסבר כאן דלא אמרינן חזקה הנ"ל הוא משום דסבר דלא מהני התנאי בגוף החופה משום דהוי לא מצי למעבד ע"י שליח לא יכול להתנות תנאי דלא שייך איתקיש הויות להדדי כדאמר אקדושי ביאה בש"ס ע"ש לקמן ע"ד וא"כ כאן בכנסה סתם ובעל אח"כ ממילא הוי חופה קודם קדושין דאף דלא מחל והי' גם החופה על תנאי מ"מ לא מהני התנאי כנ"ל. והיא נשואה אי בעל לשם קדושין ושוב הוי ביאת זנות מטעם כל הפוחת ובין כך ובין כך הוי ביאת זנות ושוב לא שייך חזקה דאין אדם כמ"ש הב"ש בנדה דלא שייך חזקה הנ"ל ולכך סובר דלא אמרינן חזקה הנ"ל. דסבר דכתובה ודאי אינו מחייב עצמו משום אין אדם. או דהוי ספק ולא תוכל להוציא הכתובה ושוב הוי ממ"נ ב"ז ולא שייך החזקה ואין צריכה גט ממילא כנ"ל. וא"כ מיושב דשם חיישינן שפיר דאתי למימר יש תנאי בנשואין וכיון שיסברו דמהני תנאי בחופה ממילא שייך שפיר חזקה דאין אדם דאין לה כתובה שהיא ארוסה וצריכה גט וכשיראו שיוצאת בלא גט יאמרו א"א יוצאה בלא גט וכמו שפ' הריב"א בתוס' דיאמרו א"א מותרת ע"ש. משא"כ לדידי' דבאמת אין תנאי בנשואין היא באמת מותרת דלא שייך חזקה הנ"ל:

תוס' בא"ד הקשו מהא דיבמות דאין תנאי בנשואין ע"ש. ונראה לישב דלכאורה אינו מובן איך יטעו דתנאי הי' ולא נתקיים הא רואין שצריכה מיאון דוקא ואם הי' תנאי ולא נתקיים למה מיאון. וא"ל שלא ידעו מהמיאון דא"כ ניחוש גם בכל אשה שיוצאת בגט שיראו שניסת לאחר ולא ידעו מהגט יאמרו תנאי הוי בנשואין והי' לתקן דאין מתגרשת אלא ארוסה וע"כ כיון שהוא בעדים ידעו וגם מיאון הוא בעדים או בב"ד. וצריכין לדחוק דגט אית לי' קלא טפי ממיאון:

ויש לומר לכאורה בפשיטות דבאמת ידעו מהמיאון רק שיסברו שזה עצמו הי' התנאי בנשואין על מנת שתרצה ואם תמאן ולא תתרצה מתי שתמאן יתבטלו הקדושין למפרע ולכך יוצאה במיאון כיון שלא ידעו שהיתה קטנה כנ"ל ושייך שפיר דאף שידעו מהמיאון יסברו שתנאי הי' כנ"ל. והנה נראה דבתנאי כזה לא הוי קדושין כלל דלא מיקרי קיחה כלל שלא קנה אותה כיון שבידה לבטל הקדושין מתי שתרצה. והנה הטעם למ"ד לא אמרינן כאן חזקה אין אדם כו' ואף דב"ה סברי במגרש ולנה עמו בפונדקי אמרינן חזקה הנ"ל. רק הכא משום דאתנאי' סמיך שלא ידע והי' סבור דמן הסתם אין עליה נדרים שנתקיים התנאי משא"כ התם דודאי יהי' ביאת זנות ודאי מודה ג"כ דאמרינן חזקה הנ"ל. וא"כ מיושב הנ"ל דהתם בקטנה כשיראו דנשואה ממאנת ויסברו שהי' התנאי שתוכל למאן ולחזור בה וא"כ כיון דבכה"ג אף אם יתקיים התנאי ג"כ לא הוי קדושין כיון שתמיד בידה כנ"ל. וא"כ בתנאי כזה כשבעל אח"כ שייך ודאי חזקה אין אדם כו' דהא יהי' ודאי ביאת זנות אף שיתקיים כנ"ל ומודים כ"ע וכשיראו דיוצאת בלא גט יאמרו דיש תנאי בנשואין אף בתנאי כנ"ל ובאמת בתנאי כזה ודאי צריכה גט בבעל אח"כמשום חזקה דלא שייך אתנאי' קא סמיך כנ"ל. וכן נכנסה לחופה י"ל דשייך אחולי אחלי' ג"כ בתנאי כזה דדוקא כאן דאתנאי' סמיך לא אמרינן אחולי אחלי' דסבור שנתקיים משא"כ בהנ"ל:

או י"ל דבתנאי כנ"ל הוי מתנה עמ"ש בתורה. או דהתנאי סותר למעשה דהוי תנאי ומעשה בדבר א' והתנאי בטל והמעשה קיים והם יסברו דמהני תנאי כזה. אך א"כ גם בארוסה שייך חשש הנ"ל ואין צורך להחזקה או לאחולי אחיל כנ"ל:

עוד הי' אפשר לומר דהא דסובר הכא דלא אמרינן חזקה הנ"ל היינו דוקא בתנאי לשעבר כגון נדרים ומומין דאמרינן כמ"ש רש"י ז"ל דסובר מסתמא כיון דמינסבא ליה ודאי יודעת שאין עלי' נדרים. אבל בתנאי להבא ששניהם אינם יודעין אם יתקיים י"ל דמודה דקאמרינן חזקה הנ"ל שמא לא יתקיים ויהי' זנות דהא באמת אינו יודע אם יתקיים ולא שייך סברא הנ"ל. וי"ל דשם יסברו שהי' תנאי להבא ובזה באמת אין תנאי בנשואין כנ"ל. אך מש"ס לקמן משמע דגם בתנאי להבא פליגי דפריך מהריני בועלך ע"מ שירצה אבא ע"ש וכן ממתני' ע"ש. או י"ל דסבר לכך לא אמרינן אחולי אחלי' כקושית תוס' דלא מהני מחילה בתנאי לשעבר משא"כ התם שיסברו שהי' תנאי להבא ובזה מהני אחולי אחלי' ואין תנאי בנשואין כנ"ל ולא קשה מהריני בועלך דהתם לא שייך אחולי אחלי' ע"ש:

רש"י ז"ל פירש אלא טעמא משום אין אדם כו' אבל לענין כתובה בתנאו קאי. וכ' הר"ן הא דצריך לומר דקאי בתנאי' הא בל"ז ביאה אירוסין עושה ולית לה כתובה וכ' דרש"י מפרש דמשום החזקה הנ"ל מחל התנאי ושפיר הי' לה כתובה והוצרך לומר דלענין זה בתנאי' קאי ע"ש. וקשה דא"כ קשה קושי' הר"ן ז"ל הא עדיין הוי ביאת זנות מטעם כל הפוחת כו' דלא שייך תירוצו דהא כיון דמטעם חזקה דאין אדם כו' מחל התנאי היא נשואה ואעפ"כ קאי בתנאי' לענין כתובה והוי ביאת זנות כנ"ל. והי' אפשר לומר לכאורה למאי דמבואר לעיל בש"ס דעוברת על דת משה אין לה כתובה כגון משמשתו נדה או מאכילתו שאינו מעושר וכן בכל איסור שהכשילתו במה שהוא אינו יודע והיא יודעת הפסידה כתובה ע"ש. וכן בהכשילתו באיסור דרבנן מבואר בפוסקים דג"כ הפסידה כתובתה ע"ש. ותוס' לעיל ד"ה מנא ידע כתבו דאף שביקשה להאכילו איסור והוא ידע ולא אכל ג"כ הפסידה כתובה כיון שהיא בקשה עכ"פ להאכילו ולהכשילו. רק דיכולה לומר דנתכוונה לשחוק ואלו הייתי רוצה לאכול הייתי מונעת אותך ע"ש. וממילא נראה כשהיא סברה על חתיכה שהיא חלב והאכילתו ובאמת נודע אח"כ שהי' שומן מ"מ הפסידה כתובה דהא עכ"פ בקשה להכשילתו דלא שייך סברת תוס' שהי' מונעתו דהא לא מנעה אותו כנ"ל. ושאר פ' כ' דאף בבקשה להאכילו ולא אכל ג"כ הפסידה ע"ש בר"ן ואינה יכולה לטעון כנ"ל. וא"כ לכאורה כאן דאמרינן חזקה אין אדם כו'. אף דנימא דאית לה כתובה מ"מ כיון דביאת זנות הוי עכ"פ איסור דרבנן וא"כ כיון שקדשה ע שאין עלי' נדרים כו' ובעל והוא אינו יודע שסבור דנתקיים התנאי וא"כ היא שיודעת שלא נתקיים יודעת שהיא ביאת זנות וא"כ כשבעל הוי כמשמשתו נדה דהא ג"כ הכשילתו באיסור דרבנן שיבא עלי' ביאת זנות מה שאין הוא יודע והיא יודעת דאין קדושין שלא נתקיים התנאי. וא"כ ממילא אין לה כתובה מטעם עוברת על דת. ואף דקי"ל עוברת על דת צריכה התראה מ"מ ליש פ' דוקא בדת יהודית ובדת משה א"צ התראה ועוד להפ' דהתראה כאן הוא רק שתדע שהוא איסור אבל כשיודעת לא בעי התראה וא"כ כאן דאמרינן חזקה אין אדם כו' וכ' הפ' הטעם משום דמסתמא לא עביד איסורא וע"כ דגם היא יודעת מן הסתם שהוא איסור דגם אצלה צ"ל חזקה הנ"ל דכשהיא לא כיוונה לקדושין ג"כ לא מהני. וכיון דיודעת הפסידה כתובתה גם בלא התראה. וממילא דנימא דאין לה כתובה מטעם הנ"ל דעוברת על דת. ואף שהוא באמת בעל לשם קדושין אף שלא יתקיים התנאי מ"מ הא היא לא ידעה שיבעול לשם קדושין ורצתה להכשילו והוי כמו שם שלא אכל ולא שייך סברת תוס' ג"כ שהיתה מונעתו כשהי' בא לעשות דהא לא מנעתו ובעל רק שבעל לקדושין והיא לא ידעה והוי כנ"ל בחלב. אך באמת ז"א דכיון דאמרינן חזקה כו' דבעל לקדושין א"כ יודעת היא ג"כ שיבעול לשם קדושין אף שלא יתקיים התנאי ולא בקשה להכשילו כלל דאף שידעה שאין התנאי מקוים מ"מ הא ידעה שיבעל לקדושין כנ"ל ולא יהי' ביאת זנות כלל. והנה בעוברת על דת מבואר בפ' דאם רוצה לקיימה בלא כתובה ג"כ לא הוי ביאת זנות כיון דהחכמים הפסידוה הכתובה וכמו בארוסה דלית לה כתובה מדינא ע"ש כנ"ל. וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דכיון דאמרינן מסברא דלענין ממון בתנאי' קאי שלא יהי' כתובה אם יש עלי' נדרים. וא"כ דנימא דלכך הוי ביאת זנות משום כל הפוחת הא אי הוי ביאת זנות א"כ שוב לענין איסור זה דבועל בלא כתובה דכל הפוחת לענין זה הוי שפיר עוברת על דת דבזה הכשילתו כיון שיודעת שיש עלי' נדרים ולענין ממון קאי בתנאי ולא ימחול לענין כתובה ועובר על איסור דכל הפוחת והכשילתו לענין זה האיסור וכמו שמשתו נדה וממילא הפסידה כתובתה מטעם עוברת על דת ושוב לא הוי כלל ביאת זנות כיון שאין לה כתובה מדינא מתקנת חכמים כמו בעוברת על דת. ואף דשוב אינה עוברת על דת כלל. מ"מ איך נימא דלכך הוי ביאת זנות הא אי הוי ביאת זנות הוי עוברת ואין לה כתובה ולא הוי זנות כלל כנ"ל. ושוב אמרינן שפיר דלענין ממון בתנאי' קאי דבשלמא לענין הקדושין שפיר בועל לשם קדושין דאי לא יבעול לקדושין יהי' אסור. משא"כ כאן אם לא ימחול לענין הכתובה שוב תהי' עוברת על דת אם יש עלי' נדרים באמת ולא יהי' לה כתובה מדינא ולא יעשה איסור כלל ושפיר קאי בתנאי' לענין כתובה כנ"ל ויש לדחות קצת:

תוס' ד"ה והא כו'. אין לפרש דמשום חזקה אין אדם כו' מחל לתנאי' קמא דא"כ מאי פריך והא איפלגי חדא זמנא הא לא דמי דשם אין הטעם משום מחיל' רק דקידש בביאה ע"ש. ואינו מובן דהא מ"מ פריך שפיר דכמו דאמרינן חזקה אין אדם כו' ומחל התנאי כמו כן אמרינן החזקה שבעל לקדושין היכא דלא שייך מחילה דמה חילוק כנ"ל. וי"ל דאי ה"א משום מחילה לא מוכח די"ל שהוא רק ספק וממילא לא שייך שבעל לשם קדושין דהוי מקדש בלא עדים דבאמת אין העידי יחוד יודעין מהקידושין רק כיון דאמרינן חזקה אין אדם כו' זה עצמו הוי ידיעת העדים אבל כשהוא ס' שוב הוי מקדש בלא עדים. וגם למ"ש המרדכי הובא בב"ש (סי' ל') בס' קרוב לו כו' כשאין העדים יודעין הוי בלא עדים רק בתרי ותרי ע"ש וכן כאן שהוא ספק להם גוף מעשה הקדושין כנ"ל. רק הכא דאמרינן אחולי אחלי' מחמת החזקה מהני אף שהוא ספק דקי"ל במחילת התנאי אין צריך עדים מהני אבל לא מוכח מכאן גבי קטנה דלא שייך מחילה י"ל כיון שהיא ספק לא מהני. ולכך פירשו דגם כאן אינו מטעם מחילה והא דקשה מנ"ל לש"ס להקשות דלמא באמת טעמאמשום מחילה. י"ל מחמת קושית הר"ן הנ"ל דאי מחל הוי נשואה ואי לית לה כתובה הוי כל הפוחת ועדיין ביאת זנות כנ"ל. עוד י"ל בדברי תוס' הנ"ל דהא לכאור' מאי פריך והא איפלגי כו' הא באמת התם בקטנה עתה הוי קדושי דרבנן ואינה ביאת זנות כלל. וע"כ הא דשייך החזקה היא משום דכשתמאן אח"כ הוי ביאת זנות למפרע כדאמר שם ביבמות ולכך שייך שפיר החזקה כמו בתנאי דירא שמא לא יתקיים ויהי' זנות כו'. ולכאורה היה אפשר דבתנאי דלהבא שבידו לא שייך חזקה הנ"ל. כמו אם קדשה ע"מ שאעשה דבר פלוני. איך שייך חזקה אין אדם כו' הא הוי בידו לקיימו שלא יהי' זנות כנ"ל. ובאעשה י"ל דעדיין ירא שמא יהי' איזה אונס שלא יעש' אבל להיפוך כשהתנאי הי' שלא אעשה דבר פלוני כאן י"ל דלא שייך חזקה כנ"ל כיון שבידו שלא לעשות כנ"ל ואינו מתירא מביאת זנות כיון שגם אח"כ עדיין בידו כנ"ל. וא"כ לכאורה התם בקדושי קטנה דכל החשש ביאת זנות הוי שמא תמאן אח"כ. א"כ נהי דנגדו שייך החזקה אין אדם כו' דאין בידו שלא תמאן היא ומתכוין לקידושין אבל הא גם אצלה צריך לומר החזקה דאין אדם כו' דאל"ה לא מהני אם גם היא אינה מתכוונת לשם קידושין וצ"ל דודאי גם היא אינה רוצה שיהיה ב"ז וגם היא כוונתה לקידושין. וא"כ במיאן נהי דלגבי דידי' שייך החזקה הנ"ל שאינו בידו כו' אבל לגבי דידה לא שייך החזקה דבידה שלא למאן וי"ל דאין כוונתה לקדושין ולא מהני דהא היא בידה שלא להיות ביאת זנות כשלא תמאן והוי כמו בתנאי הנ"ל. ולא מוכח כלל מתנאי דנדרים או מומין דשם אין בידם כלל כיון שכבר יש עליה נדרים כנ"ל ומתכוונים שניהם לקדושין משום חזקה הנ"ל משא"כ התם במיאן כנ"ל. אך יש לומר דגם בנדרים שייך כנ"ל כיון דקי"ל הלכה אצל חכם כו' מקודשת וא"כ ג"כ הוי בידה גם אחר הביאה שיהי' קדושין למפרע כשתלך אצל חכם ותתיר לה הנדר ושייך ג"כ סברת הנ"ל דלא שייך לגבי דידה החזקה אין אדם כו' דהא ביד' שלא יהי' ביאת זנות וי"ל דלא כיוונה לקידושין ומוכח דגם בכה"ג שייך החזקה דאין אדם כו' דאף שבידה וממיל' פריך שפיר והא איפלגי בה חדא זימנא דגם כאן דמי למיאן ומוכח כנ"ל. וכתבו תוס' שפיר דע"כ הפי' חזקה אין אדם כו' דבעל לקידושין דאי נימא דמטעם חזקה מחל התנאי מאי פריך הא איפלגי כו' הא לא דמי די"ל שפיר סברא הנ"ל דבמיאן כיון שבידה שלא למאן אין כונת' לקדושין ולא מהני ולא שייך כנ"ל דגם כאן בידה להתיר הנדר ז"א דכאן הוי הטעם דמחל לתנאו ובזה מהני אף שאין היא רוצית דבע"כ מהני מחילתו כיון שהיא לטובתו כמבואר בפ' וא"כ לגבי דידי' שאין בידו שתתיר לה הנדר שפיר אמרינן החזקה כנ"ל שמחל ואף שאצלה בידה ואינה רוצה מ"מ מהני משא"כ בקטנה דצריך להיות הביאה לקידושין ובעינן שתתכוין היא ג"כ ואצלה בידה ולא מהני כנ"ל ומיושב שכ' תוס' שפיר דלא הוי קשה כנ"ל וע"כ דגם כאן הטעם דהביאה לשם קדושין כנ"ל:

ואף דלכאורה קשה הא בבעל קי"ל דאינה יכולה למאן עכ"פ מדרבנן וא"כ איך הוי ביאת זנות בקטנה כו' משום שמא תמאן הא עכ"פ לא תוכל למאן מדרבנן וכמ"ש רש"י ז"ל. ולהסוברים כר"י דאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת וכמ"ש תוס' א"ש. אבל אי סבר כמתני' קשה כנ"ל באמת למה סבר רב דבעל לקדושין משום חזקה הנ"ל הא ודאי דבקדושי דרבנן לא הוי ביאת זנות דהא אמר להדיא בש"ס יבמות ק"ז דלכך לב"ש אין נשואה ממאנת דאי תוכל למאן לא נסבי לה כדי שלא יהי' ביאת זנות וחופה דאיסורא וב"ה פליגי ע"ש אבל מבואר עכ"פ דהיכא דאינה יכולה למאן לא הוי ביאת זנות ע"ש. וא"כ כיון דבבעל קי"ל שאין יכולה למאן איך שייך החזקה בביאה הא לא יהי' כלל ביאת זנות כנ"ל:

ונראה די"ל כיון דלרב כל הטעם דאינה יכולה למאן אחר הביאה הוא משום שבעל כבר לשם קידושין משום החזקה דאין אדם כו' וא"כ א"ש דאיך נימא דלא הוי קדושין דלא שייך החזקה משום שלא תוכל למאן הא אי נימא דליכא החזקה שוב תוכל למאן גם אחר הביאה כיון שלא בעל לקידושין וממילא הוי ביאת זנות ושייך שפיר החזקה ובעל לקדושין דאם לא יבעול לקדושין שפיר תוכל אח"כ למאן ויהי' זנות כנ"ל וסבר שפיר חזקה הנ"ל וי"ל טעמא דשמואל דפליג באמת כנ"ל דסבר דגם בלא טעם הנ"ל אין גדולה ממאנת מדרבנן כמ"ש רש"י ז"ל. וא"כ שוב לא אמרינן כלל דבעל לשם קדושין דלא שייך החזקה דאף אם לא יבעול לקדושין יהי' עכ"פ קדושין דרבנן שלא יועיל מיאון ולא הוי ביאת זנות כנ"ל. ומיושב הצריכתא דאמר ביבמות דליכא ביאת זנות לשמואל משום דהוי קדושין דרבנן ע"ש משא"כ לרב שייך שפיר החזקה כנ"ל וא"ש:

תוס' והא איפליגי כו'. הקשו דלמא הוי קדושי ספק אם בעל לקדושין כו'. צ"ל דהתוס' לא ס"ל כהמרדכי לגבי ספק קרוב לה שפ' דלא הוי אפילו ספק כיון שאין העדים יודעים דבר ברור הוי מקדש בלא עדים ע"ש. וגם כאן לא היה אפילו ספק. רק סוברים כיון שהספק הוי גם להעדים אם מקודשת הוי שפיר קדושין בעדים כנ"ל. וי"ל דטעם המרדכי הוא למ"ש הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא והטעם שהחמירו חכמים בס' איסור דמ"מ שמא הוא איסור ואם הוא איסור עושה באמת איסור בשוגג. משא"כ בקידושין דכיון דמה"ת לקולא בספק אין יודעים העדים מקדושין כלל והוי מקדש בלא עדים וממילא אף אם היה באמת קרוב לה לא הוי קדושין כיון שהעדים אין יודעים ואין אצלם קדושין כיון דמה"ת לקולא בספק כנ"ל. וא"כ למה יחמירו חכמים בזה כיון דאם לא יחמירו אין חשש איסור כלל אף שבאמת מקודשת. ולכך פ' המרדכי דלא הוי קדושין כלל כשהעדים מסופקין כנ"ל אבל לשיטת תוס' דספיקא מה"ת לחומרא א"כ כיון שהספק הוא גם להעדים א"כ יודעין הם שהיא מקודשת מספק מה"ת ולא הוי כלל מקדש בלא עדים כנ"ל:

תוס' ד"ה ושמואל כו' ואיסורא לא עביד דר"ג סבר אין זיקה. מבואר בדברי תוס' בהיתה נדה וכה"ג שיש איסור לא אמרינן חזקה אין אדם כו' ובועל לקדושין. ואף דאיסורא דעביד עביד ויעשה ב' איסורים כנ"ל. דגם כאן למה להו דאין זיקה הא אף אי יש איסור לא יתוקן במה שלא יבעול לקדושין וע"כ כנ"ל. ויש לדחות דדוקא לשמואל כתבו כן דלא סבר החזקה דאין אדם כו' רק התם כדי לדחות יבמתו ואם הי' איסור לא הי' מהני כנ"ל משא"כ לדידן דאמרינן חזקה י"ל דגם ביש איסור שייך כנ"ל. ובאמת כאן להיפוך אי יבעול לשם קידושין אינו איסור דהוי מקדש אחות יבמתו דנפטר' יבמתו דפקע זיקה ואינו אחות זקוקתו כלל כנ"ל אבל אי אינו בועל לשם קדושין עדיין היא אחות זקוקתו כנ"ל:

גמרא א"ה קדשה סתם כו'. מ"ש כתובה דלא בעי דאמר א"א בנדרנית גט נמי לא תבעי ואמר רבה צריכה. גט מדבריהם כו' תנא ספוקא מספקא ליה גבי איסורא לחומרא גבי ממונא לקולא כו'. ותמוה מאי פריך הא פשיטא דאין ראי' מגט להוציא ממון וצריכה גטמספק משא"כ ממון כנ"ל. ועוד למה הוצרך לשנויי גט מדבריהם ולא מה"ת מספק. ועוד למה אמר תנא ספוקי כו' ולא אמר כמו כל הספיקות שהוא ספק אי הקפיד אי לא והי' אפשר למ"ש הר"ן ז"ל קדושין דאמר ס' וחיישינן מדרבנן וכ' דבכל ס' קדושין מה"ת מוקמינן אחזקת פנויה רק מדרבנן בעי גט ע"ש. וי"ל דכך הי' קושית הש"ס מ"ש כתובה כו' וע"כ דהוי ספק עכ"פ א"כ גט נמי לא תיבעי דמוקמינן לה אחזקת פנוי' ומשני צריכה גט מדבריהם והיינו דהא עכ"פ מדרבנן לא מוקמינן אחזקה וצריכה גט כנ"ל. וג"כ משני תנא מספקא לי' למ"ש הפ' דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקת פנוי' והוי ספיקא דאורייתא דבשביל החזקה לא נפשוט הדין ע"ש. ולכך משני דתנא מספקא ליה בדינא על כל סתם ב"א אי הוי זה קפידא בסתם או לא ולא מהני אף שהוא הקפיד והוי ספק בדין ושוב לא מהני החזקת פנוי' וצריכה גט גם מה"ת כיון שהוא ס' בדין כנ"ל ואעפ"כ לית לה כתובה כיון שהוא ספק כנ"ל והוצרך לומר תנא כו'. או י"ל הא דאמר תנא מספקא לי' כו'. דהא לכאורה בקדשה סתם אף שבאמת מקפיד הא הוי דברים שבלב ואינם דברים כיון שלא התנה וצ"ל כיון דודאי מקפידין הוי אומדנא דמוכח והוי דברים וא"כ עכשיו דנימא שהוא ספק אי מקפיד אי לא א"כ שוב גם ס' לא הוי כיון דליכא אומדנא דמוכח שמקפיד שוב הוי דברים שבלב כיון שלא פירש ואף שמקפיד לא מהני ואית לה ג"כ כתובה ופריך שפיר מ"ש כתובה דלא כו' ע"כ שהוא ודאי שמקפיד ומוכח כנ"ל וממילא גט נמי לא תבעי. ומשני באמת אינה צריכה גט רק מדבריה' עוד משני תנא ספוקי מספקא ליה. והיינו דבזה עצמו מסופק אם סתם בני אדם מקפידין או לא כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ זה עצמו הספק אם הוי אומדנא דמוכח או לא דאם סתם ב"א מקפידין הוי אומדנא כנ"ל ושפיר צריכה גט ולית לה כתובה כנ"ל וא"ש דאף שהוא ספ' לא הוי כלל דברים שבלב כיון שהספק אי הוי אומדנא כנ"ל ושפיר הוצרך לשנויי דוקא דתנא ספוקא מספקא ליה ולא שהספק עלי' דא"כ לא הי' מהני כלל כנ"ל:

עוד י"ל דקושית הש"ס מדתני תצא שלא בכתובה משמע דגיטא בעי מטעם ודאי לא מספק דאי מספ' הוי ליה למיתני מקודשת מספ' והי' יודעין ממילא דאין לה כתובה ומדתני כנ"ל משמע רק כתובה לית לה כנ"ל ופריך שפיר אי הכי היינו דבשלמא לרב דאמרינן חזקה אין אדם כו' שפיר צריכה גט בוודאי דהא בעל לקידושין ומקודשת ודאי וכתובה לית לה דהוי ארוסה כנ"ל משא"כ אי לא אמרינן חזקה כנ"ל. וי"ל דמשני ספוקי מספקא כו' דהא לכאורה קשה מאי פריך לשמואל הא גם שמואל מודה גבי נתגרשה ולנה עמו כו' דאמרינן חזקה אין אדם כו' רק כאן משום דאתנאי קמא סמיך וכמ"ש רש"י ז"ל כיון שהתנה ממינסבא ליה סבור שודאי אין עלי' נדר כנ"ל וא"כ י"ל דבקדשה וכנסה סתם דלא שייך דסמיך אתנאי' שפיר מודה דאמרינן חזקה הנ"ל ובעל לקדושין וצריכה גט בודאי ולא כתובה כנ"ל ומאי פריך. אך י"ל כיון דנימא דגם בסתם ודאי מקפיד אנדרים ומומין והוי כאלו התנה ממילא שייך גם בסתם אתנאי קא סמיך דסבור הואיל ומינסבא ליה ודאי אין עליה נדרים דהא יודעת שודאי מקפיד כנ"ל ופריך שפיר. ומשני שפיר דמספקא ליה. וממילא לא שייך אתנאי' סמיך דאין ראי' ממה שנשאת לו כלל דיכול להיות שסוברת שאינו מקפיד כיון שאינו ודאי שמקפידין כנ"ל. וממילא אף אי באמת מקפיד מ"מ שוב בעל לשם קידושין מטעם חזק' אין אדם דלא שייך אתנאי' סמיך ושפיר צריכה גט בודאי כנ"ל:

עוד י"ל דקושית הש"ס הי' דמשמע תצא שלא בכתובה שבוודאי אין לה כתובה לא מטעם ספק דאי מספק עכ"פ מהני תפיסה ופריך א"ה דלית לה כתובה וע"כ דודאי מקפיד א"כ גיטא נמי לא תיבעי כו' דבשלמא לרב אמרינן דודאי מקפיד רק שבעל לקדושין והוי ארוסה ולית לה כתובה בודאי משא"כ לשמואל ע"כ הוי ספק אי מקפיד ופריך כנ"ל. ומשני שפיר דהוי ספק. ולמ"ש הר"ן דהא דלא הוי ביאת זנות משום כל הפוחת כו' היינו משום דדוקא בנשואה אבל בארוסה שלא תיקנו לה כלל כתובה לא הוי ביאת זנות ע"ש. וא"כ כאן כיון שהוא ספק אי מקפיד אי לא. א"כ י"ל כיון דהיכא דלא שייך אתנאי' סמיך מודה שמואל דאמרינן חזקה אין אדם כו'. וא"כ י"ל דעל זה עצמו החזקה שודאי מקפיד כיון שבעל דאי באמת אינו מקפיד וא"כ הקדושין הראשונים קיימין ושוב הוי נשוא' עכשיו כשבעל ואית לה כתובה מדינא ואעפ"כ לית לה כתובה מספק שמא מקפיד ושוב הוי ביאת זנות מטעם כל הפוחת כו' כיון דמדינא אית לה כתובה ואעפ"כ לא תוכל לגבות מספק הוי ביאת זנות כנ"ל. וא"כ יש על זה החזקה דכיון שבעל ודאי מקפיד ובעל לשם קדושין ואינה אלא ארוסה ולית לה כתובה בודאי ולא מהני תפיסה כלל ומשני שפיר כיון דספוקי מספקא לי' וגבי ממונא לקולא ולא תוכל לגבות ממילא שוב גם ספק לא הוי ובודאי אין לה כתובה משום חזקה כנ"ל. או י"ל דבאמת מודה שמואל בסתם דאמרינן חזקה הנ"ל כיון דליכא תנאה רק דקושי' הש"ס הי' כיון שהוא ספק אם מקפיד ואם באמת אינו מקפיד לא בעל כלל לשם קדושין. ושוב אף שבעל לקידושין הוי מקדש בלא עדים כמ"ש לעיל. ומשני דתנא מספקא ליה והוי ספיקא דדינא ולא שייך מ"ש המרדכי דבספ' הנ"ל לא הוי מקדש בלא עדים כיון שאינו הספק על המעשה כמ"ש הפ' שם ע"ש. ויש לדחות: