מהו דתימא [שתאמר] כי את המצוה דרמא רחמנא עליה [שהטילה התורה עליו] הלא עבדה [עשה אותה] על ידי הייבום, וכיון שגירשה השתא תיקום עליה [עכשיו תעמוד עליו שוב] באיסור אשת אח כפי שהיתה קודם לכן, לפני שחלה עליו מצוות היבום, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן, ומכיון שייבמה פקע ממנה איסור אשת אח לגמרי.

ושואלים לגופו של דבר: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שבאמת יחזור עליה איסור אשת אח! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ולקחה לו לאשה" (דברים כה, ה), לומר: כיון שלקחה — נעשית כאשתו גמורה, לכל ענין.

א שנינו במשנה: בלבד שתהא חובת פרעון כתובתה של היבמה על נכסי בעלה הראשון. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אשה הקנו לו מן השמים, שכיון שלא הוא בחר אותה, אלא היא נופלת לפניו מכוח מצוות התורה, אף אין עליו חובה לייחד לה כתובה משלו, וסומך על הכתובה שנתן אחיו.

ומוסיפים: ואי לית [ואם אין] לה כתובה מראשון, וכגון שלא היו לו נכסים, אית [יש] לה משני מאותו טעם שנתנו לכתובת אשה בכלל: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

ב שנינו במשנה: לא יאמר לה היבם ליבמה "הרי כתובתיך מונחת על השולחן ", וכן לא יאמר אדם כן לאשתו, אלא כל נכסיו אחראים לכתובתה. ושואלים: מאי [מה] לשון "וכן" שייכת כאן? הרי לכאורה מדובר באותו דין עצמו!

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא ביבמה יש לומר כן משום שלא כתב לה היבם כתובה, וממילא אף לא כתב לה שכל הנכסים "דקנאי ודקנינא" ["שקניתי ושאקנה"] משועבדים לכתובה, ולכן אמרו שאינו יכול לומר לה כך, אבל הכא [כאן באשת איש] שכתב לה כתובה ובה כתוב במפורש "דקנאי ודקנינא" ["שקניתי ושאקנה"], ואם כן אימא סמכה [אמור שסומכת] דעתה על מה שמייחד לה, ואין צורך באחריות נכסים שלימה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ג שנינו במשנה: אם כנסה היבם ולאחר מכן גרשה — אין לה אלא כתובתה ושוב אין נכסי בעלה הראשון משועבדים לה, ויכול למוכרם. ומדייקים: גרשה — אין [כן], לא גרשה — לא, קא משמע לן [השמיע לנו] איפוא התנא ברמז כדברי ר' אבא בברייתא (לעיל כתובות פא, א), שאין דרך שתהיה לו שליטה גמורה בכל הנכסים אלא כאשר מגרש אותה.

ד עוד שנינו במשנה: החזירה לאחר שגירשה — הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובתה הראשונה שנתן לה בעלה הראשון. ושואלים: החזירה מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך: הלא כבר תנינא [שנינו] בענין המגרש את האשה ומחזירה ש על מנת כתובה ראשונה הוא מחזירה, ואינו צריך לכתוב לה כתובה חדשה! ומדוע צריך להדגיש דין זה ביבמה?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אשתו הוא דאיהו [שהוא] כתב לה כתובה מיניה [ממנו] ולכן כאשר הוא מחזיר אותה נעשה הדבר על דעת כתובה ראשונה, אבל יבמתו שלא איהו [הוא] כתב לה כתובה אלא אחיו, היכא [במקום] שגרשה ואהדרה [והחזירה] אימא [אמור] שתהא כתובתה מיניה [ממנו], שיכתוב לה הוא עצמו כתובה חדשה מנכסיו שלו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בדבר.

ה כיון שהזכרנו פה פרטי דיני כתובות, מביאים את ההלכה העיקרית. אמר רב יהודה: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים זוז ולאלמנה מנה (מאה זוז), והיו תובעים שיחזיקו את כסף הכתובה בכספים בפועל, והיו אנשים מזקינין ולא היו נושאין נשים, שלא כל אדם יכול היה לצבור סכום זה בכסף, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שאינו צריך לתת כסף בפועל, אלא שכל נכסיו אחראין לכתובתה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, שחששו הנשים שמא יתבזבז כסף הכתובה או יאבד, ואין להן בטחון בגבייתה, ולכן התקינו שיהיו מניחין אותה את דמי הכתובה בבית אביה ואז היתה מובטחת שישמר כסף זה. ועדיין היה הדבר גורם לתקלה אחרת: כשהוא כועס עליה, על אשתו, אומר לה: "לכי אצל כתובתיך" והיו ממהרים להתגרש,

התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה (כלומר, בבית בעלה), ועשירות עושות אותה, את כסף הכתובה, קלתות (סלים) של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, משום שהיה זה סכום מועט ולא היה די אלא לכלי קטן ולא חשוב,

ועדיין כשכועס עליה אומר לה "טלי כתובתיך וצאי". עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שאינו נותן לה את דמי הכתובה בפועל, אלא שיהא כותב לה: כל נכסי אחראין לכתובתה, ואין הכתובה מיוחדת במקום או בחפץ מסויים, וכיון שאין מעות הכתובה מיוחדות ונשמרות, אם רוצה לגרשה צריך למכור מרכושו, ובתוך כך נמלך בדעתו ומתחרט.