דילמא [אולי] פירוש "ובא השמש" — ביאת אורו הוא, רק תחילתה של השקיעה, ומאי [ומה] פירוש "וטהר" — טהר גברא [יטהר האדם], שילך הכהן הטמא עם תחילת השקיעה, ויקריב את קרבנותיו (כפרתו) ורק אז יהא כשר לאכול את התרומה (תוספות)?!

על כך אמר רבה בר רב שילא: אם כן, שפירוש המלה "וטהר" הוא ציווי לכהן ללכת ולהיטהר, לימא קרא [יאמר הכתוב]: "ויטהר", וישתמש בביטוי חד משמעי, ומאחר שלא נאמר בתורה כך, עלינו לומר שמאי [מה] פירוש "וטהר" — טהר יומא [טהר היום], ויהא זה כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים] כפתגם עממי: "איערב שמשא, ואדכי יומא" [שקעה השמש, ונטהר היום].

במערבא, הא [בארץ ישראל, סברה זו] של רבה בר רב שילא לא שמיע להו [שמעו], ובעו לה מיבעיא [ושאלו אותה בשאלה]: האם האי [כתוב זה] "ובא השמש" כוונתו ביאת שמשו הוא, ומאי [ומה] פירוש "וטהר" — טהר יומא [טהר היום], או דילמא [שמא] ביאת אורו הוא, ומאי [ומה] פירוש "וטהר" — טהר גברא [יטהר האדם], שניסו לברר את ההלכה מתוך הכתוב, והגיעו לספק בהבנתו,

ושאלה זו הדר פשטו לה [חזרו ופתרו אותה] מברייתא. מדקתני [ממה ששנינו] בברייתא שנקבעה שעת קריאת שמע משעה שהכהנים רשאים לאכול בתרומתם, סימן לדבר — צאת הכוכבים. הרי שמע מינה [למד ממנה] שיש להבין כי "ובא השמש" — ביאת שמשו הוא, ומאי [ומה] פירוש "וטהר" — טהר יומא [יטהר היום], וכפי שהגיעו לסיכום זה בבבל.

א אמר מר [החכם] במשנתנו כי זמן תחילת קריאת שמע בערב הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדעה זו ממה ששנינו בברייתא: מאמתי קורין (קוראים) את שמע בערבין — משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. ומבררים תחילה אם אכן קיימת כאן מחלוקת, או שזו שיטה אחת שנאמרה באופני התבטאות שונים.

סיפא [הסוף] של הברייתא, הקובעת את סוף זמן קריאת שמע בשעה שעומד העני להיפטר מתוך סעודתו ודאי פליגא אמתניתין [חלוקה על משנתנו], שוודאי שאין סעודת העני נמשכת עד סוף האשמורה, שהרי כעני ודאי סעודתו דלה ביותר ואינו מאריך בה. ואולם ביחס לרישא [ההתחלה] בברייתא הקובעת את תחילת זמן קריאת שמע של ערב יש לברר: מי לימא פליגא אמתניתין [האם לומר כי חולקת היא על משנתנו]?

ומיד דוחים הנחה זו: לא, זמן אכילתו של העני והזמן בו נטהר הכהן לאכול בתרומה חד שיעורא [שיעור אחד] הוא.

וכדי לברר את הנושא רמינהו [משליכים, מביאים מן התוספתא] שכך שנינו בה: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית — משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים כמשנתנו: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן. וסימן לדבר: צאת הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה מפורשת לדבר זה ששעת צאת הכוכבים היא תחילת הזמן לקריאת שמע של ערבית, לכל הפחות יש זכר לדבר שצאת הכוכבים נחשב כרגיל תחילתו של הלילה, כי כאשר מספר נחמיה על בנין החומה בימי בית שני נאמר: "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים" (נחמיה ד, טו), ואומר עוד: "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" (נחמיה ד, טז), הרי שהיום מסתיים עם צאת הכוכבים.

עוד לפני שדנים בהשוואת המקורות, מבררים תמיהה מסויימת בלשון התוספתא. בהוכחתם מן המקרא אין חכמים מסתפקים בפסוק אחד, אלא מוסיפים עוד "ואומר...", אך לכאורה אין צורך בתוספת זו שהרי כל ההוכחה מצויה כבר בפסוק הראשון, ואם כן מאי [לשם מה] מוסיפים "ואומר"?

ומשיבים: אין די בפסוק הראשון לבדו, לפי שאפשר להקשות: וכי תימא [ואם תאמר] כי מכי ערבא שמשא, ליליא [מכאשר ששוקעת השמש, לילה] הוא, ואינהו דמחשכי ומקדמי [והם שהחשיכו והקדימו], שמשום חשיבות העבודה עבדו גם בלילה, על כן תא שמע [בוא ושמע] הוכחה מן הפסוק "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" שהזמן בין עלות השחר לצאת הכוכבים נקרא בפירוש "יום".

כדי להשוות את שלוש השיטות בקביעת זמן תחילת קריאת שמע, הועלתה מתחילה השערה קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] לומר שהזמן בו אוכל עני את סעודתו כרגיל, והזמן שבו אוכלים בני אדם סתם את סעודתם בליל שבת חד שעורא [שיעור אחד] הוא, כיון שבשני המקרים חפצים להקדים ככל האפשר את זמן הסעודה משום שאין רוצים (או יכולים) להדליק נרות נוספים להאיר בשעת האוכל. ואולם, אי אמרת [אם אומר אתה] כי זמן סעודת העני והזמן שכהן שנטהר מטומאתו רשאי לאכול בתרומה חד שעורא [שיעור אחד] הוא, מכאן ששיטת חכמים היינו [זוהי] בדיוק שיטת ר' מאיר, ומה היא איפוא המחלוקת ביניהם?

אלא על כן יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כי שמע מינה [למד מכאן] ש'עני' הוא שעורא [שיעור] לחוד ו'כהן' הוא שעורא [שיעור] לחוד. ואולם דברים אלה היו מבוססים רק על הנחה כי 'עני' ו'בני אדם' זהים הם, ואפשר לדחות את המסקנה הזו, ולומר כי לא כן הוא, אלא 'עני' ו'כהן' חד שעורא [שיעור אחד] הוא, ודווקא 'עני' ו'בני אדם' לאו חד שעורא [לא שיעור אחד] הוא, ודעת התנא בברייתא זהה לשיטת שאר התנאים, ורק ר' מאיר לבדו חולק עליהם.

אפשר איפוא להניח ש'עני' ו'כהן' הינם שיעור אחד, ושואלים: וכי עני וכהן חד שעורא [שיעור אחד] הוא? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לשיטה זו ממה ששנינו בבריתא אחרת, שבה הובאו שיטות אחרות בקביעות זמן קריאת שמע של ערבית: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבין — משעה שקדש היום בערבי שבתות, אלו דברי ר' אליעזר, שלדעתו יש להקדים את זמן הקריאה לשעת כניסת השבת. ר' יהושע אומר כשיטת משנתנו: משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. ר' מאיר מביע גם הוא דעה, שאינה זהה לדעתו בתוספתא, ואומר שתחילת זמן קריאת שמע היא עוד לפני שנטהרו הכהנים, כלומר, משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו ר' יהודה: כיצד אפשר לקבוע קריאת שמע של ערבית עם טבילת הכהנים, והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים כדי שבהגיע הערב (שהוא תחילת היום הבא) יהיו כבר טהורים, ואם כן כיצד אפשר לקרוא לזמן זה לילה? ר' חנינא אומר שהזמן הוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. ואילו ר' אחאי ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה ר' אחא שאומר: משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב בימות השבוע.

עד כאן לשון הברייתא, ולענייננו אי אמרת [אם אומר אתה] כי 'עני' ו'כהן' חד שעורא [שיעור אחד] הוא, אם כן שיטת ר' חנינא היינו [זוהי] בדיוק שיטת ר' יהושע, ומאחר שמובאות שתי הדעות יחד, ברור כי שני שיעורים אלה אינם זהים!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי שעורא [השיעור] של 'עני' לחוד ושעורא [והשיעור] של 'כהן' לחוד, ומאחר שאין כל ערעור להוכחה זו הפעם, מסכימים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ולאחר שהחלטנו כי שני שיעורים אלה שונים הם, ראוי לברר הי מינייהו [איזה מהם] מאוחר יותר? והתשובה היא כי מסתברא [מסתבר] לומר ששל 'עני' מאוחר יותר. שכן אי אמרת [אם אומר אתה] כי של עני מוקדם יותר, הלא אי אפשר להקדים שיעור אחר לשיעורו של ר' יהושע, אלא אם כן מחזיקים בשיטה שהלילה מתחיל עם השקיעה, ואז לכאורה שיטת ר' חנינא היינו [זוהי] בדיוק שיטת ר' אליעזר. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] כי שעורא [השיעור] של 'עני' מאוחר יותר. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ב שנינו כי אמר מר [החכם] בברייתא שזמן קריאת שמע של ערבית לשיטת ר' מאיר הוא משעה שטובלים הכהנים. ועל כך אמר ליה [לו] ר' יהודה לר' מאיר: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים!

ומעירים: והלא שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' יהודה לר' מאיר, ומה יענה על כך ר' מאיר? תשובת ר' מאיר קשורה במחלוקת יסודית בקביעת תחילת הלילה. לאחר השקיעה מתחילה שעת דמדומים, שאינה לא יום ולא לילה, וקיימה מחלוקת תנאים בקביעת שיעורו המדויק של זמן מסופק זה הקרוי "בין השמשות". לדעת ר' יהודה (וגם לדעת ר' נחמיה, החולק עליו בפרטים) נמשך זמן זה שעה ארוכה לאחר שקיעת החמה. ואילו ר' יוסי סבור כי "בין השמשות" הוא קטע פעוט של זמן, החל מיד לפני צאת הכוכבים, שהיא תחילת הלילה. ר' יהודה הקשה על ר' מאיר, שמאחר שהכהנים טובלים לפני בין השמשות, ועד ללילה עליהם לחכות עוד שעה ארוכה, הרי שהטבילה היא ביום ממש.

על כך אומרים כי ר' מאיר הכי קאמר ליה [כך אמר לו] לר' יהודה: מי סברת דאנא [האם סבור אתה כי אני] על בין השמשות דידך קא אמינא [שלך, כשיטתך אומר אני] את דבריי? אנא [אני] על בין השמשות של ר' יוסי קא אמינא [אמרתי], ולדעתו בין השמשות כהרף עין, זה, הלילה — נכנס, וזה, היום — יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו מפני קטנותו, והשעה שהכהנים טובלים בה (לשיטה זו) הריהי ברגעים הסמוכים לצאת הכוכבים שהוא הזמן הנחשב כבר כלילה.