הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בחמשא בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא וכו'. וכתב הרשב"א יש מי שאומר דמי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בכ"ה בניסן ולשני כתב בניסן סתמא, אין בעל חוב יכול לטרוף מאחד מהם, וכל אחד מהם יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ואינו דאם כן כל אדם יהו עושין כן ויערימו להפסיד מבעל חוב בכענין זה, אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי. וטעמא דמלתא משום דשדות דשניהם משועבדים לבעל חוב אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, אם כן עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ועליו הראיה, הילכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה כך נראה לי טעם הענין עכ"ל (ר"ן על הרי"ף מ"מ הל' מלוה ולוה פ"כ ה"ה).

אימא סיפא כ' לא' ומסר לא' זה שמסר לו קנה ואס"ד ר"מ אמאי קנה הא אמר ע"ח כרתי ולא ניחא לאוקמי לן כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמ' קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא דתניא גבי הולך מנה לפלוני ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי דמי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במלתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקא עדיפא או שודא דדיינ' עדיפא ולגבי שודא שפיר מייתי ראיי' מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוה ספק שקול דהולך אי הוה כזכי או לאו כזכי ואפ"ה אמר יחלוקו כ"ש הכא דאפשר שזכו שניהם כא' ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתני' דמותבינן הימנה דמסייע לרב בהדי' ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותא בתלמודא כנ"ל ומקשינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליח יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפי' בשודא דדייני לעיל בפר' הכותב אימא דרמי בר חמי כתבינהו לנכסי לרמי בר חמא בצפרא ובאורת' כתבינהו למר עוקבא בר חמא פי' ולא נודע למימסר שטרו תחלה כדפי' רש"י ז"ל.

חדא דאנא דיינא ומר לא דינא ע"פ ריש גלות' ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוה דגמיר וסביר ונקט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לעשות לאחרים שודא באותו מקום שזה כעין הפקר ב"ד הוא ואין ראוי לעשותו במקום שגדול ממנו או שהיה דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון בו ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמא בכאן להחזיר דינם בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתו עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועידיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פי' מורי הרב הלוי ז"ל בשם אחיו הרי פנחס הלוי ז"ל.

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף פי' רש"י ז"ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע אחד זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר וכו' ואוקמי רב יוסף בידא דההוא דכתוב ביה בה' בניסן דאילו אידך דלמא בר כ"ט בניסן הוא וידו על התחתונ' ואמר לי' דלכתוב לי' טרפא משום אחרינא על אותם שלקחו מאייר ואילך וא"ל דאינהו מדחי לי' דדלמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסי' להאי פי' והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפי' לפי גירסא זו דשני שטרי הלואה היו שיצאו על קרקע אחד בן חורין מר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמי רב בההיא דה' בניסן כלומר דאגבי' בעל ה' דניסן וכי אתו אידך למטריף לקוחות דבתר אייר ואמרי ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות ממנו ושני הפירושים דרך א' להם וכולם ענין אחד ורש"י ז"ל פי' בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכי וכדפי' לעיל ומ"מ שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה אף על פי שחיובו ברור צריך לברר שעבודא.

ולענין הולך מנה לפלוני ומת משלח ומי שנשתלחו לו יתבאר בראשון של גיטין י"ד ב' שאם היה בריא רואין אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דהולך בבריא לאו כזכי ואם מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואי שכיב מרע הוא אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דקיימא לן אין קנין למת ושם יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה:

הוזכר בכאן מעשה באימיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא ולאורתא ר"ל בערב ומכל מקום דוקא באותו יום כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסיה ר"ל על ידי אי זה מתלמידיו שהרי הוא סגיא נהור היה וחוץ מכבודו לא היה ראוי לדון אזל רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי אמר ליה רב ששת לרב נחמן מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה רב נחמן ומר מאי טעמא עבד הכי אמר ליה דקדים אמר ליה אטו בירושלם קיימינן דכתבי שעות פירוש דאלו בירושלם הוה אומרים מן הסתם שלאותו שכתב השעה הקודמת מסר תחלה שהשעות בירושלם כימים שבשאר מקומות וכמו שבשאר מקומות כל שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן נותנין לאותו שבאחד בניסן שמן הסתם לאותו שבאחד בניסן שהיום קודם נמסר תחלה כך הדין בירושלם בשעות אבל אנן דלא כתבינן שעות אין בירור כתיבת שעות של כתיבה מועיל אלא אם כן נתברר למי מסר תחלה וכל שלא נודע למי נמסר תחלה שודא דדייני ושודא דידי דלרב עוקבא יהבתינהו ובתר הכי אמר ליה רב ששת ואי מטעם שודא אתה דן כן אף אנא נמי שודא דידי דלרמי יהבתינהו ומאי אולמא דשודא דידך משודא דידי והשיבו חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא אלמא לא נאמר שודא אלא בדיין הקבוע או דיין שקבלוהו עליהם אבל בזו לא קבלוהו עליהם שהרי רב ששת לא הזמינם לדין אלא שמכח שטרו העמידו בנכסיו ואף אם קבלוהו עליהם מכל מקום מעיקרא לאו מתורת שודא אתא ולענין גוף המעשה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כל כיוצא בזה אלא במתנת בריא בלא קנין שאלו היה בה קנין כל שקדם הקנין אפילו רגע משנעתקו מאותו ענין קנה וכן הדין בלא קנין כל שנתבררה קדימת הגעת השטר ביד אחד מהם אפילו רגע כמו שהתבאר ואלו היה מתנת שכיב מרע אין ספק שהאחרון זוכה שדיאתיקי מבטלת דיאתיקי כמו שיתבאר במקומו:

ממה שכתבנו למדת שאין דין שודא נאמר אלא בדיינים הקבועים או שקבלום עליהם וכן למדת שאף היחיד הדן ביחידי דן בדין שודא ובערוך נמצא שאין דין שודא אלא בקרקעות אבל לא במטלטלין וזו ודאי דברים מתמיהים:

מי שיצאו עליו שני שטרי חוב אחד כתוב בו עשרה בניסן ואחד כתוב בו בניסן סתמא ואין כאן בני חורין אלא לגביית האחד מגבין אותן לזה שכתוב בו בעשרה בניסן ויד האחר על התחתונה לומר שמא בעשרים ותשעה בניסן היה וכתבו הגאונים שאפילו תפס מוציאין ממנו:

מכר לוה זה מאייר ואילך וזה שכתוב בו בשטרו ניסן סתם קובל לבית דין להגבותו ממה שמכר אחר ניסן שהרי על כל פנים הלואתו בניסן היתה אין זה כלום שאף הלקוחות אומרין לו שמא בר חד בניסן את ודינך על הבני חרי שגבה אותו שכתוב בשטרו עשרה בניסן ומכל מקום אם כתב לו האחר הרשאה בחובו עד שזה של ניסן סתם תובע שני השטרות אחת מצד עצמו ואחת מכח הרשאה הרי זה גובה שטר אחד מן הבני חרי ושטר שני מן הלקוחות שהרי כשיאמרו את בר חד בניסן את אומר להם והרי כבר גביתי בני חרי מכח חד בניסן ועכשו אני בא לטרוף מכח אותה של עשרה בניסן ואי אמריתו דשטרא דידיה קדים אף אני גביתי בני חרי בשבילה והבו לי השתא בדידי וכן הדין בשטרי מכר ואתה למד מכאן במי שלוה מנה ולו שני קרקעות שכל אחד שוה מנה ומכר אחד לאדם אחד וכתב לו בניסן מכר השני לאחד וכתב לו ניסן סתמא אין בעל חוב טורף מאחד שכל אחד אומר לו הנחתי לך מקום וכן בכמה:

אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסה לרמב"ח לאורתא כתבתינהו לרעב"ח אתא רמב"ח לקמי' דר"ש אוקמי' אנכסי' אתא ר"ע לקמי' דר"נ אוקמי' אנכסי' אתא ר"ש לקמי' דר"נ א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל דקדים א"ל אטו בירושלים יתבינן דכותבים שעות אלא מר מ"ט עביד הכי א"ל ש"ד א"ל אנא נמי ש"ד א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ותו מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לי' פי' העדים היו מעידים שזה השטר נכתב בבוקר וזה נכתב סמוך לערב אבל לא הי' יודעים למי נמסר תחלה ומתנות בריא היתה ובלא קנין שאילו היתה מתנת ש"מ הי' זוכה האחרון כדאמרי' בפרק מי שמת ולא הי' צריך ר"נ לש"ד אלא היה אומר לר"ש אדרבה מאן דאקדים הפסיד א"ו מתנות בריא היתה ובלא קנין שאילו היתה בקנין הקודם זכה ואע"פ שלא הגיע השטר לידו ולא היה יכול ר"נ לעשות שודא א"ו בלא קנין היתה והי' צריכים לקנות בקבלת השטר ומשום דקדים רמב"ח סבר ר"ש למימר מסתברא כי היכי דקדים בכתיבת השטר ה"נ קדים בחתימה וא"ל ר"נ אטו בירושלים יתבינן דכותבים שעות פי' כך הם להן השעות כמו שיש לנו הימים ואילו נכתב השט"ח האחד היום וא' למחר אע"פ שלא ידענו למי נמסר תחלה (דלא מסתפקין הכי) היינו אומרים מסתמא זה שזמנו קודם לו נמסר תחלה דלא מסתפקין הכי אלא כשיוציאו ביום א' אבל בזא"ז הקודם בזמנו הוא זוכה ולא אמרינן שמא לשני נמסר תחלה וה"נ בירושלים וכותבין שעות כל הקודם בכתיבתו אפי' שעה א' מסתמא הוא קדמו במסירתו כדתנן כל הקודם את חברתה אפי' שעה א' זכתה אבל לדידן דלא קפדינן אשעות אע"פ שזה קדם את חבירו בשעות אין הקדמה זו מועלת לו לומר מסתמא זה קדם למסירה אלא שניהן שוין ודנין ביניהם ש"ד שמא הוא חביב בעיניהם יותר ולאותו מסר תחלה והוא זוכה בנכסים א"ל אנא נמי ש"ד פי' תהוי דידי נמי ש"ד וכיון שפסקתי הדין שוב אין לך כח להוציא מידו שהרי יצא מב"ד זכאי בש"ד א"ל חדא דאנא דיינא וכו' פי' שר"נ היה ממונה ע"פ ריש גלותא אבל ר"ש לא וש"מ דלאו כל דיינא עביד ש"ד אך אם הוא מומחה דנקיט רשותא ותו מעיקרא וכו' פי' שלא אמרת שלך משום שודא אלא משום דקדים בחתימה כר"מ ובזה טעית דהא לאו בירושלים יתבינן:

וזה המעשה אינו דומה לאותו מעשה דגרסי' בפ' מ"ש אימי' דרמב"ח [באורתא] כתבתינהו לנכסיה לרמב"ח ובצפרא כתבתינהו למ"ע ב"ח ושכיבא אזיל רמב"ח לקמי' דר"ש אוקמי' בנכסי אזל ר"ע ב"ח לקמיה דר"נ אוקמי' בנכסי אזל ר"ש לקמיה דר"נ א"ל מ"ט אוקמיה מר לר"ע בנכסי אי משום דהדרה הא שכיבא א"ל הכי א"ש כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו אימור דאמר שמואל לעצמו לאחר מי אמר א"ל בפירוש אמר שמואל בין לו בין לאחר. ההיא מעשה הות מתנות ש"מ ולפיכך המאוחר זכה אבל זה היה מתנות בריא וכל הקודם זכה וכך מצאתי כתוב בפי' ר"ח וקי"ל דהא דרמי ור"ע תרי עובדי הוה הכא מתנות בריא והתם במי שמת מתנות ש"מ:

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף פי' שטרי מכר היה על שדה א' חד הוה כתוב ביה בה' בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא אוקמי' ר"י לההיא דה' בניסן בנכסי א"ל אידך ואנא אפסיד א"ל את ידך על התחתונה אימא בר כ"ט בניסן את א"ל ליכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך פי' לטרוף הלקוחות שלקחו ממנו מאייר ואילך שבאחריות מכרה לו א"ל יכלי לקוחות למימר לך את בר חד בניסן את ושטרך קודם ושלא כדין נטלה ממך מאי תקנתייהו יכתבו הרשאה זה לזה יבקש מאת חבירו בר ה' בניסן וימסר לו שטרו ויכתוב לו הרשאה עליו וילך זה לטרוף לקוחות ואם יאמרו לו בר חד בניסן את יאמר להם אני בא לטרוף עבור חבירי של ה' בניסן שהרי לשנינו מכרה באחריות ואני בא עליכם בהרשאה מכחו ואם יאמרו לך הוא קודם ואת בר כ"ט בניסן היית אומר להם אני בא מחמת עצמי:

ואמרינן לא דכ"ע כר"א והכא בהא קא מפלגי. רב סבר חלוקה עדיפא ואפי' לר"א כיון דאפשר בחלוקה כלל וכגון שזיכה לשניהם כאחד ולהכי עדיפא משום דלא אפשר דניטעי אלא בפלגא. ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמ' דאמרן דטפי שכיחא לר"א שוד' מחלוק' ותו דהכי עדיפא לן דהא כי אמרינן שודא אפי' הות הכי דשניהם זכו כאחת לא אפשר דניטעי אלא בפלגא ואיפשר דיהבינן כלהו לההוא דזכי מדינא. והשתא דאתינן להכי הוא הדין נמי דהוה יכיל למימר שמואל דאמר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי. פי' אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה. ומיהו אליב' דשמואל איכא תרתי קניות בעידי חתימה ובעידי מסירה ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני אי בעידי חתימה אי בעידי מסיר' דאע"ג דהני שטרי הא איתנהו קמן וחתימי אפשר דזכי להו בעידי מסיר' מקמי דלוחתמינהו לסהדי או אפשר דגלי אדעתי' דלא בעי דליזכו אלא בעידי מסירה. ואם איתה דבעידי מסירה בלחוד זכי להו לא סגיא דלא ליהוי בו ביום ואי לא הוה ליה מוקדם דהא לא זכו אלא מדין עידי מסירה בלחוד וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביו' בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפרי' לעיל דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מינייהו. ואי נמי זכי ליה בעידי חתימה אי בו ביום מסרינהו בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרוייהו. וכיון דכן שודא שכיחא טפי אליבא דר"א דאית לי' הני תרתי זכות דאי בעידי מסירה זכי לי' הא לא סגיא דלא הואי בו ביום. ואפי' זכי לי' בחתימ' אפש' נמי דזכי לי' בו ביום וכל היכא דהואי בו ביום איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא. מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת הא לא שכיחא ורב נמי דאית לי' חלוקה קאמר טעמ' כיון דאית לי' לר"מ דליכא אלא חדא זכיה דהיינו עידי חתימה ולא סגיא דזכי לי' אלא בהא ובהא אפשר דזכי לי' בו ביום ואפשר דזכי לי' בתר הכי וכל היכא דזכי לי' בתר הכי הויא דתרווייהו ואפי' בו ביו' אפשר כגון דזכי לשניהם כאחת הילכך חלוקה שכיחא טפי אליבא דר"מ כך אפשר לפרש'. וצ"ת. ושמואל דאמר כר"א דאמ' עידי מסיר' כרתי. נראה לי דאליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי בוודאי לית לי' עדיו בחותמיו זכין לו דטעמא דר"א מסתברא משו' דקסבר דמסיר' הוא עיקר ולא בעי' סהדי אלא לשוויה שטרא דאי לאו סהדי כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר. ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעידי חתימה דהנהו נמי מהני להכי דכיון דאיתנהותו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא ואיכא עליה תורת שטר וכיון דהיינו טעמא דר"א בוודאי לית לי' עדיו בחתומיו זכין לו דהא עיקר מילתא מסירה וחתימה לא כלום הוא כדפרי'. הילכך מאן דסבר לה כר"מ אפשר דאית לי' עידיו בחותמיו זכין לו. אבל מאן דסבר לה כר"א בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וזה נראה נכון:

ובענין מצות צריכות כוונה או אין צריכות נראה דבהא פליגי דמ"ד צריכות כוונה הרי שהיה פסח ויודע שהוא כן ושהוא חייב במצה ואמ' בפי' שאינו אוכל לצאת ידי מצוה לא יצא ולמ"ד אין צריכו' יצא אבל אם היה סבור שהוא סכות ואכל מצה לדברי הכל לא יצא וזה צריך עיון ובדיק' בשמועות. דכ"ע אית להו כר"מ ובהא פליגי אי אמרי' שודא עדיפא או חלוק' עדיפא מיהו נמי דמצי להקשות לי' דליכא למימ' דשמואל כר"מ דהא שמואל כר"א ס"ל כדמקשי' נמי ומי מצית מוקמ' לה לרב כר"א כו':

ואי ר"מ אמאי קנה. אי קשיא לך לוקמה כגון שכתב ומסר לא' תחלה קודם שיכתוב לחבירו. או כת' לשניהם ומסר תחלה לא' מהם בו ביום, יש לומר דכיון דסתמא קתני משמע לן דלעולם קאמר חולקין ולא שני לי' ביה כלל. ומתרצי' תנאי היא דתניא בגיטין פר' ראשון וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמר מה שירצה שליש יעש'. וקיימא לן כשמואל דקאי ר"נ כוותיה. ורב ששת נמי דאמרי' אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה בצפרא לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. פי' ובו ביום לא מסרה לאחד מהם ואח' שעבר אותו יום מסרה לשניהם בזה אחר זה. והאי דאמרי' לאורתא לאו דווקא. אלא כלו' באורתא ברמשא אתא רמי בר חמא קמיה דרב ששת אוקמי' בנכסי' אתא רב עוקבא בר חמא קמי' דרב נחמן אוקמי' בנכסי' אתא רב ששת לקמי' דרב נחמן אמר לי' מ"ט עבד מר הכי אמר לי' דקדים פי' דהוה לן סהדי דמצפרא כתבתינהו לרמי וכיון שכן לאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה אמר לי' אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות פי' דאנן כיון דלא כתבינן שעות אינו זוכה אלא משע' שמוכיח מתוך השטר דהיינו סוף היום אלא מ"ט עבד מר הכי אמ' לי' שודא דדיינא עבדי אמר לי' אנא נמי שודא דדייני עבדי אמר לי' רב נחמן חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא. ולא כפשטא חס לן למימר הכי דוודאי רב ששת מומחה היה ודיניו דין. אלא רב נחמן היה בקי בדינין יותר ומומחה לדון ולא קאמר לי' אלא שבמקומו של רב נחמן לא היה לו לדון. ועיקר טעמא מאידך דאמרינן ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתיא לי'. והויאן להו חדא ועוד דצריכן להדדי ואשכחן דכוות' בתלמודא וכן פירשא מורי אחי נ"ר. א"נ בטוע' בשיקול הדעת הוה דשודא שיקול הדעת הוא וטועה בשיקול הדעת במקום שיש גדול הימנו חוזר וקשיא כדכתיבנא במסכ' סנהדרין בס"ד. וקשיא לן דהכא קיי"ל כשמואל דקאי כר' אליעזר. ובמסכת גיטין אית לן דלית הלכתא כר"א בשטרות אלא בגיטין והכי מוכח התם בהדיא וכלהו רבנן אית להו הכי התם. ותירץ רבינו נ"ר דרב דקאי הכא כר"מ מ"ט אמר חלוקה משום עדיו בחותמיו דאי לא וודאי מי שנמסר לו תחלה קנה ואנן לית לן עדיו בחותמיו זכין לו ולהכי אמרי' שודא. ועוד נראה לומר דהא אשכחן תנאי דפליגי בה אי חלוקה עדיפא או שודא וכיון שכן אף על גב דקיימא לן כר' מאיר איפשר דקיי"ל דשודא עדיפא והיינו סברא דרב נחמן וקיימ' לן כוותיה:

וכתב רבינו חננאל ז"ל דכי איפליגו רב ושמואל בין בשטרי מקח וממכר בין בשטרי הודאות והרב אלפסי ז"ל השיב עליו לומר לא נחלקו אלא בשטרי מקח וממכר ושטרי מתנ' אבל בשטרי הודאות והלוואות לא והביא ראיה לדבריו דאם כן דאפילו בשטרי הודאות והלוואות איתה אדמקשה מברייתא תיקשי לי' ממתני' דתנן היו כלם יוצאות בשעה אחת חולקות בשוה. וליתה דאיכ' לתרוצי מתני' ר"מ היא וממתניתא עדיפא לי' להקשות דקשיא לן אי ר"מ אימא סיפא. וממתניתא דלעיל נמי דתניא זו משנת ר' נתן רבי אומר אין אני רואה דברי רבי נתן באלו אלא חולקות בשו' איכא למימר דר' כר"מ. ותו דאיכא לפרוקי כדפרקי' נמי להך דתנאי היא ומאי דאייתי ראי' נמי מדקי"ל לוה ולו' ואח"כ קנה חולקין. הא נמי לית' דרב ושמואל לא אפליגי אלא בהני דמספקא לן היכי הו' ואי הו' הכי פשיט' לן דחלוקה אמרי' ולא שוד' ואי הוה הכי פשיטא לן דשודא איכא למימר ולא חלוקה. ולפום הכי פליגי מספיק' מאי נידון בה. אבל בההיא דלו' ולו' אנן מיקם קים לן מילת' הי קדים. ואפי' הכי אית לן דבנכסים דזכו בהו בתר הכי שיעבודי' שוה. הא לא דמיא אלא להיכא דאתו סהדי דזיכ' לשניהם כאחת דוודאי בהא אפי' שמואל מודה דחולקין. ומיהו הלכתא כוותי' דרבינו ז"ל משום דבשטרי הודאו' והלואות לעול' לא משכחת לה דאיכא למימ' שודא אלא חלוקה דוודאי תרוייהו שוין דאפילו איתא דכתב ומסר לזה קודם שיכתוב לאחר בוודאי אין שיעבוד שטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו. ואלו כתוב בו בשנה פלוני' אע"פ שבאו עדים שזה השטר נכתב בראש השנה או באמצע השנה אינו גובה מן המשועבדי' אלא מסוף השנה שהרי כל עיקר אינו טורף מן המשועבדין אלא בשביל השטר שמוציא קול ואינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו. וכיון שכן אע"פ שבאו עדים שכתב ומסר לאחד מהם קודם שיכתוב כלל לחברו ונמצא שכיון שכן הוא שנתחייב לו תחלה מכיון שנכתב ונמסר לו תחלה. מ"מ במה שאין מוכיח מתוך השטר הוה לי' מלוה על פה ואין לה דין קדימה וממה שמוכיח מתוך השטר הרי שניהם שווין. הלכך לעולם לא משכחת לה דלא אמרינן בהו חולקין. ואי בשטרי אקניאת' בהא וודאי לא פליגי דכ"ע הוא דאמרי' בהו שודא שכיון שהקנה לאחד מהם קנה לגבות מן המשועבדין וליכא חלוקה אלא בשהקנ' לשניה' כאחת והא לא שכיחא. ובשטרי אקנייתא נמי לא פליגי רב ושמואל דבהני אפי' בשטרי מכר ומתנה שודא עדיפא תדע מדקא אתו עליה משום טעמ' דעידי מסיר' ועידי חתימה ובשטרי אקניאת' ליכא למימר הכי וזה נראה עיקר. הנהו תרי שטרי כו' אפשר לפרש' בשני שטרי הלוואה וא"ל אידך ואנא איפסוד א"ל ידך על התחתונ' אימר בר עשרין ותשעה בניסן את וכיון שכן הלה מוקדם וקודם לו. א"ל וניכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך. פי' שהיה קרקע זה שטרפו ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן מאוחר שבכולן ואמר לו האי דכתיב ביה בניסן סתמא דליכתוב ביה רב יוסף טרפא מאייר ואילך לגבות משאר קרקעות שהיו לשם משועבדין שנטרף הלה שהיה מאוחר דינו לגבות מן הנשארים. ואהדר ליה יכלי למימר לך את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום לגבות ממנו כלומר את בר חד בניסן את וכיון דכן אותו קרקע שגבה ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה ראוי לך שתגבהו אתה שהנחנוהו לך מקום לגבות ממנו. ומיהו בשטרי הלוואה סתמא לא אתיא דהא פרישנא שאין שיעבוד השטר חל אלא מזמן שמוכיח מתוכו וכיון שכן אפי' היו שם עדים דהוא בר חד בניסן ראוי לכתוב לו טרפא מאייר ואילך שאין השיעבוד חל אלא מאייר ואילך אלא בשטר אקניאת'. וכן יש לפרש ובשני שטרי מכר שכתבן לאחד אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בנכסי' א"ל אידך ואנא איפסוד א"ל ידך על התחתונה אימר בר עשרין ותשע' בניסן את א"ל ניכתוב לה מר טרפא מאייר ואילך לגבות מן המשועבדין בשביל שנתחייב לו באחריות יכלו למימר לך את בר חד בניסן את כלומר ואותו קרקע מן הדין שלך הוא. ולא גרסינן והנחנו לך מקום לגבות הימנו וכן היא במקצת הספרים. א"נ איכא לפרושה אפי' אחד שטר הלוואה ואחד שטר מכר וההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה שטר הלוואה. וההוא דכתיב ביה בניסן היה שטר מכר אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בניכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה וכיון שכן האי דכתיב ביה בה' בניסן עדיף מההוא דכתיב ביה בניסן סתמ' דאימר בר עשרין ותשעה בניסן את אמר לי' ניכתוב לי' מר טרפא מאייר ואילך א"ל יכלו למימר לך את בר חד בניסן את. ולא גרסינן נמי להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו. וכן פירש' הרב ר' שלמה דמונפשליר ז"ל:

לא דכ"ע כר' אלעזר ואיכא למידק קצת דיוקי בהאי שמעתא חדא למה לי לאורוכי כולי האי ומי מצית מוקמת ליה לרב כר' אלעזר לקשי להדיא והאמר רב יהודה וכו'. ועוד אמאי קאמר אלא מחוורתא רב כר"מ וכו' פשיטא ודאי דכיון דאידחיא לה אוקמתא דלעיל אין לך לומר אלא דרב כר"מ ושמואל כר"א ועוד אמאי לא מוקמינן פלוגתייהו בדר' אלעזר אע"ג דלא ס"ל לרב כר"א דהכי אשכחן בכמה דוכתי דפליגי אמוראי אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה כגון אליבא דב"ש והכא נמי אימא דפליגי אליבא דר"א אע"ג דלא ס"ל כוותיה ולא תוקמה להו לפלוגתייהו בתנאי ונראה דבהך קושיא בתרייתא מתרצה כולה סוגיין דאיברא ודאי דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו אליבא דר' אלעזר אלא מיהו להכי קאמר דכ"ע כר' אלעזר משום דקי"ל כוותי' בגיטין ולא מצינן לאוקמה פלוגתייהו בדר"מ משום דבדר"מ לא מצינן לאשכוחי שודא וכדפירש רש"י לעיל אבל בדר' אלעזר איכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה דשמא קדם ומסרו למי שהיה חביב לו ואת השני הטעה או שמא לא קדם ומסרו דלדידיה עדי חתימה נמי כרתי אלא דעדי מסירה עיקר הלכך מוקמינן פלוגתייהו בדר' אלעזר ולא מוקמינן פלוגתייהו אליבא דר' אלעזר ולא ס"ל משום דקי"ל כוותיה בגיטין וכדכתיבנא וזהו שכתב רש"י ז"ל דכ"ע כר' אלעזר. דקי"ל כוותיה בגיטין ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה. וכי פרכי' ומי מצית אמרת וכו' לא פריך אעיקר אוקמתין דפשיטא ודאי דשפיר מצינן לאוקמא פלוגתייהו בהכין ואליבא דר' אלעזר אלא אהא פרכינן דאמרינן דכ"ע כר' אלעזר דמוקמינן לרב כר' אלעזר ופרכינן ומי מצית מוקמית וכו' והוה מצינן לשנויי דאליבא דר' אלעזר פליגי ולא ס"ל לרב אלא דסבר דלר' אלעזר חלוקה עדיפא אלא דלא ניחא ליה לשנויי הכין דלפלגו אליביה ולא לסברו כן ומתחוור לתלמודא טפי לשנויי דרב כר"מ ושמואל כר"א והיינו דקאמר תלמודא אלא מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר פי' אע"ג דמצינן לאוקמא פלוגתייהו בגונא אחריתי המחוור דרב כר"מ ושמואל כר' אלעזר כנ"ל. וא"ת והיכי אסקינן מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר ומעיקרא פרכינן לימא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר דוחקו דהוה דחיקא ליה דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי היכן אזיל וי"ל דמעיקרא הוה סברינן דלר"מ ע"כ אית ליה חלוקה ולר' אלעזר אית ליה שודא והילכך פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ולא חדשו מידי אבל השתא דמתרצינן דאפי' לר"א מצינן למימר דחלוקה עדיפא הילכך שפיר מצינן למימר דרב כר"מ ושמואל כר"א וחדש לנו שמואל דשודא עדיפא לר' אלעזר ורב נמי ה"ק אין לך לומר אלא חולקין משום דס"ל כר"מ וכיון דחדא מינייהו חדית לן סברא דלא הוה ידעינן לה מדברי התנא לא פרכינן לימא כנ"ל. והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דאוקמינן רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר מאי מותבי' עליה דשמואל מדתניא שני שטרות היוצאים ביום אחד חולקין והא שמואל כר' אלעזר ואי תיובתיה מדקתני סיפא כתב לא' ומסר וכו' א"כ זו הוה ליה לאתויי ברישא ולאותובי מינה תיובתא דהיינו תיובתין דמרישא ליכא לאותובי כלל דהא כר' אלעזר אמרה לשמעתיה ובמאי דכתיבנא ניחא דעיקר תיובתין אמאי דסבר דשודא עדיפא דמדקתני כלישניה ממש וקתני חולקין משמע דהא אתא לאשמועינן דחלוקה עדיפא דאי לר"מ פשיטא דחולקין דלדידי' לא שייך שודא ומשני אמר לך שמואל הא מני ר"מ היא וכו' פירוש איברא דליכא למימר שודא בחתימתו ומיהו במסירה איכא למימר שודא וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והא אתא לאשמועינן דחולקין לר"מ כדתרצי' לעיל ואפשר דלהכי כתב רש"י חולקין. אלמא חלוקה עדיפא. ר' מאיר היא וליכא למימר שודא בחתימתו. עד כאן דוק ותשכח:
הלכה כר' אלעזר בגיטין שחתימת הגט אינה עיקר דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל בשאר דברים דלא מצי אינש לאקנויי מידי בלא סהדי ודאי חתימה דהתם עיקר ובחתימה קנו אינשי בשטר או אף בשטרות הלכה כר"א דע"מ השטר כרתי קנייה הא מני ר' מאיר ואפשר לצמצם הלכך קתני חולקין. רש"י במהדורא קמא:

מיתיבי שני שטרות היוצאים ביום אחד וכו'. וא"ת ולרב מי ניחא והא מתרצינן רב כר"מ אלמא דס"ל לרב דלר"מ דוקא חולקין אבל לר' אלעזר מודה הוא נמי דשודא עדיפא והשתא קס"ד דר' אלעזר הוא דקאמר חולקין ותקשי נמי לרב ויש לומר איברא דהכי מוקמינן לה רב כר"מ וכו' ומיהו הא אמרינן דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו דבדר' אלעזר פליגי אע"ג דלא ס"ל לרב כוותיה דר' אלעזר הלכך לא מצינן לאותובי לרב דלא ברירא סברתיה אי אליבא דר"מ קאמר ליה או אפילו לר' אלעזר אבל לשמואל דע"כ קאמר דלר' אלעזר שודא עדיפא מותיב שפיר כנ"ל:

כתב לאחד ומסר לאחד זה שמסר לו קנה פירשו בתוספות אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה והכי נמי סבירא ליה לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והקשו דהא משמע בפ"ק דב"מ דשמואל ס"ל כאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין דדחיק התם שמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מתני' דקתני מצא שטר חוב בזמן שיש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אי ס"ל כאביי אמאי לא יחזיר ומסיק שמואל אמר אומר היה ר"מ וכו'. ואין לומר דשמואל בעי לאוקמה בכולהו שטרי ואפילו למאן דסבירא ליה דעידיו בחתומיו זכין לו ולא משום דס"ל הכין מדדחיק שמואל נפשיה כולי האי לומר הך סברא לר"מ ש"מ דכאביי ס"ל ואליבא דאביי משמע כתב לא' ומסר לא' את שכתב לו קנה דאמתני' דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דלמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי ומשני אמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו אלמא אע"ג דמסר ללקוחות קודם ללוה לזה שמסר לו לא קנה ויש לדחות דלעולם אביי נמי עידיו בחותמיו זכין לו אלמא אע"ג דס"ל עידיו בחותמיו זכין לו היינו כשאין מסירה נגד החתימה אבל כשזיכה לאחד במסירה הך דמסירה עדיף טפי ושניא ההיא שקלא וטריא דכותבין שטר ללוה וכו' משום דהמסירה ללקוחות הויא כמכר וכתיבת השטר ללוה היינו ש"ח ואיכא למימר דלאחר דלוה בתשרי חל השעבוד למפרע בניסן דעידיו בחתומיו זכין לו והויא ליה כתיבה ומסירת הלוה קודם מסירת הלקוחות אבל בב' שטרי מכר לזה כתב ולזה מסר אותו שנמסר לו עדיף טפי וקנה ומיהו אכתי קשיא דבספ"ק דמציעא משני אביי כה"ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו' דלא חיישינן דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל זבננה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר כו' הא קמן דבשני שטרי מכר לזה כתב ולזה נמסר לזה שנכתב קנה ולא לזה שנמסר. ורש"י כתב בשמעתין וז"ל כתב לא' השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה ומסר לו. ע"כ. משמע דבהכי מיתרצא הך קושיא דשניא הכא דיש לזה כתיבה בלחודה ולזה כתיבה ומסירה ומ"ה זה שנמסר לו קנה משום דאית ליה תרתי כתיבה ומסירה ולהכי כתיבתו עדיפא טפי ומ"מ ע"כ היינו כר' אלעזר דאלו לר"מ עידי חתימה בלחוד כרתי והמסירה לא שויא ולא מידי וכמאן דליתא דמי הלכך למאן דקדים בכתיבה יהבינן לה אע"ג דליכא מסירה בהדה דהמסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך לא קשיא ולא מידי דשניא הכא דשני הכתיבות שוות אלא דיתירה האחת על חברתה דיש עמה מסירה ולהכי עדיפא טפי אבל כתיבת השובר אינו ככתיבת מכירת הכתובה וק"ל. אבל התוספות לא פירשו כן שכתבו וז"ל כתב לאחד ומסר לאחר וכו' אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה וכו' וכדכתבינן לעיל אלמא משמע דלא איירינן אלא במסירה ואיהי היא דעדיפא טפי מהכתיבה והכתיבה דאיכא בהדי המסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך קשיא להו מה דאקשו ואזלי לשיטתייהו דלעיל פירש ר"י ז"ל דלר"מ דאית ליה החתימה עיקר אין לנו למיזל בתר מאי דמורה השטר וכיון דמתוך עדי החתימה אין ניכר שקדם קניינו של זה לקניינו של זה קונין שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונמסר לאחד תחלה וכו' אלמא משמע דאפילו לר"מ עדי מסירה נמי מהני אלא דעדי חתימה עיקר מעתה היכי מצינן לפרושי כדפרש"י ז"ל דלמא ר"מ נמי הכי ס"ל דכתיבה בהדי מסירה עדיפא טפי מכתיבה לחודה והיכי קא מכריח תלמודא מדקתני סיפא כתב לאחד ומסר לאחר וכו' דהיינו ר' אלעזר ולא ר"מ דילמא ר"מ היא דס"ל דעדיפא כתיבה ומסירה מכתיבה לחודה לכך פירשו דמהך סיפא שמעינן דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ולמי שנמסר קנה וע"כ כרבי אלעזר אתיא ולא כר"מ והיינו דקתני כתב לא' ומסר לאחר דאלו לשיטת רש"י הו"ל למיתני כתב לאחד וכתב ומסר לאחר כיון דלא קנה מי שנמסר לו אלא משום דאיכא בהדה כתיבה אלא ע"כ טעמא דסיפא היינו משום דמסירה עיקר וכתיבה לאחר כתיבה לא מעלה ולא מוריד ולכך ק"ל לתוספות מדשמואל אדשמואל וכדכתיבנא לעיל. וכי מעיינת שפיר תמצא דקו' התוס' אינה אלא לשיטת ר"י ז"ל דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי ומתוך ע"ח אין ניכר שקדם קנינו של זה לקנינו של זה לכך חולקין אע"פ שמתוך ע"מ ניכר אבל לר' אלעזר כיון דמתוך ע"מ ניכר לא איכפת לן בעדים החתומים בשטר והלכך ע"כ ס"ל לר' אלעזר כתב לאחד ומסר לאחד זה שנמסר לו קנה ושמואל נמי הכי ס"ל אבל לשיטת ר"ת ז"ל איכא למימר אע"ג דס"ל לשמואל דעבדינן שודא היינו משום דס"ל דע"מ נמי כרתי ובע"מ א"א להיות בב"א ולכך תנינן בהו ועבדינן שודא (היינו משום דס"ל דע"מ נמי כרתי ובע"מ א"א להיות בב"א ולכך תלי' בהו ועבדינן שודא) מיהו היכא דידעי' בודאי דלזה נכתב ולזה נמסר אפשר דס"ל לשמואל דאת אשר כתב לו קנה אבל בשני השטרות היוצאין לפנינו דלא ידעינן קושטא דמלתא ס"ל לשמואל דתלינן במסירה כיון שהמסירה א"א להיות בבת אחת והחתימה רוב הפעמים א"א לצמצם בכך ס"ל דעבדינן שודא ורב ס"ל דלא תלינן בע"מ כלל וע"מ בתר ע"ח גרירי וע"ח אפשר להיות בבת אחת ולכך חולקין א"נ ס"ל לשמואל דע"מ עיקר והיינו דוקא לענין דתלינן בהו טפי מבעדי חתימה ולכך עבדינן שודא אבל ע"ח נמי כרתי ואי ידעינן בודאי דקדים וכתב לזה קנה את שכתב לו אע"ג דשוב מסר לאחר דע"ח נמי כרתי ואחר שקנה האחר אפילו בקנין גרוע כיון דס"ס קנה אינו קודם לשל' אחריו אע"ג דעדיף קנייניה דכבר זכה הקודם ואפשר דר' אלעזר הכי ס"ל דע"ח נמי כרתי והא דקתני כתב לאחד ומסר וכו' תנא שלישי הוא ואינו לא ר"א ולא ר"מ ומעתה לא תקשי לא מדשמואל אדשמואל ולא מדאביי לאביי לא מהלכתא אהלכתא אבל לשיטת ר"י קשיא כלהו ותירץ ר"י דכי אמרינן עדיו בחיתומיו זכין לו ה"מ בשני ימים כו' כמ"ש התוס' כנ"ל:

ואי ס"ד ר"מ אמאי קנה וכו'. ולא ניחא לאוקמי כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמא קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא. הריטב"א ז"ל ואזיל לשיטתיה כדכתיבנא לעיל:
תנאי היא פי' לא אליבא דר' אלעזר קאמר דלהכי לא מייתי שום ראיה מההיא ברייתא דמייתי דלא נזכר ר"א התם בברייתא כלל אלא ה"ק דאיכא תנאי דפליגי בהכי דאיכא למ"ד שודא עדיף ואיכא למ"ד חלוקה עדיף וכן פרש"י ז"ל:

דתניא וחכמים אומרים וכו'. בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח מת משלח יחזרו ליורשים כו' עד וחכ"א יחלוקו יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו וכאן אמרו מה שירצה שליש מן הברייתא הוא וכאן אמרו ואנא ס"ל דכאן אמרו מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה אלמא שודא עדיפא כך פרש"י במהדורא בתרא והכין איתא בפירושי דוקני וכתב הריטב"א וז"ל דתניא גבי הולך מנה לפ' ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במילתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקה עדיפא או שודא עדיף ולגבי שודא שפיר מייתי ראיה מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוי ספק שקול דהולך אי הוי כזכי אי לא הוי כזכי ואפ"ה אמר יחלוקו כ"ש הכא דאפשר שזכו שניהם כאחת ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתניתא דאותביה מינה דמסייעא לרב בהדיא ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותה בתלמודא כנ"ל. ומדקרינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליש יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפירשנו בשודא דדייני לעיל בפ' הכותב ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא דתניא בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו שהרי מת יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי דמי מת משלח יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כדמפרש התם דמספקא להו לרבנן אי הולך כזכי דמי דכי אמר ליה הולך מנה זה לפלוני כמאן דאמר ליה זכה במנה לפלוני וכגון דההיא שעתא הוה משתלח קיים או אמרינן הולך לאו כזכי ולא קנה המשתלח באמירה דמשלח והיכא דאיכא ספיקא חלוקה עדיפא וכאן אמרו שאר כל החכמים מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה שאם יראה שליש שנתן משלח בעין יפה כל כך שהיה חפץ שיבא המנה ליד יורשין ינתנו ליורשי משתלח ואם לאו יחזרו ליורשי משלח אלמא שודא עדיפא דבתר שודא דשליש אזלינן ע"כ:

אמיה דרמי בר חמא וכו'. א"ל רב נחמן לרב ששת ומר מאי טעמא וכו' א"ל רב ששת לרב נחמן משום דרמי בר חמא קדים דבצפרא כתבינהו ניהליה. דכתבי שעות דהיכא דכתבי שעות לא דייקי כלל בתר מסירת השטר דכיון דחזינן ליה דקדים לא אמרינן אימר ההוא דקדים בתראה הוה למסירה דקי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אלא ההוא דחזינן ליה דקדים מחזקינן ליה בחזקת דהוא קדים נמי למסירה דאי לא תימא הכי אפילו הנהו שטרי אינן יוצאין ביום אחד אלא זה ביום פ' וזה ביום פ' היכי יהיב ליה לקדמאה הא איכא לספוקי דילמא ההוא דקדים בתראה הוה למסירה אלא ודאי היכא דכתי' כהלכת מנהג המקום לא דייקינן כלל בתרה אלא בחזקת דקמא לכתיבה הוה נמי קדים למסירה מחזקינן ליה אבל היכא דלא כתבי שעות ויוצאין ביום אחד שלא כמנהג המקום אמרינן אימר בתראה קדים למסירה הוה ואינך שטרי דרמי בר חמא ומר עוקבא דלא הוו ידעי הי מנייהו קדים למסירה הילכך דיין להו רב נחמן בשודא דדייני. ל"ש. ומכאן אמר ר' יהודה דהקונה בשטר צריך שימסור לו מקנה לידו. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בצפרא כתבינהו להו לנכסי לרמי וכו'. כלומר העדים מעידים דלערב קרוב לשקיעת החמה כתבם למר עוקבא והעדים האחרים מעידים שבבקר באותו היום עצמו כתבם למרי ומיירי במתנת בריא בשטר לחוד בלא קנין יועיל הקדימה ולפום הכי אוקמיה לרמי בנכסים וא"ל רב נחמן אנן בירושלים אנן דכתבינן שעות. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א"ל שודא דדייני וכו' יש להקשות והלא שמואל דאית ליה בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני ס"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיד שנמסר השטר זכה מן הדין אותו שנמסר לו ומפני שאין אנו יודעין למי נמסר תחלה היה אומר שמואל שודא דדייני כדכתבינן בפ' הכותב אבל היכא דנתברר לנו למי נמסר תחלה מודה שמואל דלא אמרינן שודא דדייני אלא לאותו שנמסר תחלה יזכה וא"כ הכא שנתברר לנו כי לרמי זכה תחלה היאך היה נותן רב נחמן למר עוקבא מתורת שודא ויש להשיב שאם היו העדים מעידים שנמסר השטר לרמי בבקר ודאי הוא היה זוכה אבל הכא מיירי בדלא ידעינן הי מינייהו קדים במסירת השטר שהעדים מעידים שנכתב בבקר ואינם יודעים אלא מן הכתיבה אבל לא מן המסירה ורב ששת אוקמיה לרמי בנכסים משום דקדים שהיה סובר דמסתמא כמו שנכתב בבקר כמו כן נמסר בבקר וא"ל רב נחמן אטו בירושלים אנן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה"ק אטו בירושלים אנן דכתבי שעות דבשלמא אם היו כותבין שעות כמו בירושלים היה מן הדין לומר שיזכה רמי דכיון שיש לנו עדים דקדים וכתבי' שעות מוכחא מילתא דקפדי במסירת השטר שימסרו אותו בשעת הכתיבה בעצמה מסתמא בההיא שעתא נמסרה ויזכה אותו שנכתב שטרו תחלה ואע"פ שאין לנו עדים שנמסר באותה שעה בעצמה אבל כיון שאין אנחנו כותבין השעות מוכחא מילתא דלא קפדי במסירת השטר אלא שתנתן ביום שנכתב בלבד ואפשר שלא נמסרה זאת אלא קרוב ללילה ונמסרה אותה שנכתב באחרונה תחלה ומשום דמספקא לן איזה מהן נמסר תחלה היה נותן רב נחמן למר עוקבא מחמת שודא ע"כ:
חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא על פי ריש גלותא ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוא דגמיר וסביר ונקיט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לאחרים לעשות שודא באותו מקום שזה כעין הפקר בית דין הוא ואין לעשותו במקום שגדול ממנו או שהוא דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמו בכאן להחזיר דינו בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתא עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועדיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פירש מורי הרא"ה בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל. וז"ל כתב ר"ח ז"ל דמהכא שמעינן דלא דיינין שודא בזמן הזה דהא רב ששת חכם גדול וכו' וזה אינה ראיה כל כך שאפשר שאם לא היה במקומו של רב נחמן היתה מועילה שודא של רב ששת דרב נחמן ה"ק ליה במקומי דין הוא שיועיל השודא שלי משודא שלך כיון שאני ממונה מריש גלותא ועוד דהא חזינן בגמרא גבי הולך מנה לפלוני וכו' הנה שאפילו השליח אמרו שיכול לעשות שודא וכ"ש הדיינין אבל מכל מקום הסכמת כל הגאונים ז"ל שאין לנו לדון שודא בזמן הזה כי שמא לא ידקדקו בדבר כראוי ואין להרהר אחר תקנותיהם ע"כ:

הנהו תרי שטרי של מכר שהיו של שני ב"א והיו כתובין על שדה אחת. הוה כתיבי ביה בשטרא בה' בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. בניסן סתמא בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. ואנא אפסיד מעות שנתתי. בר כ"ט בניסן את ולההוא דה' בניסן מכרה תחלה ושטר מכירתך בטלה. ונכתוב לי שטר טרפא מאייר ואילך לטרוף לקוחות שלקחו מן המוכר מאחד באייר ואילך. א"ל יכלי למימר לך לקוחות את בר חד בניסן ואת קדים לההוא דה' בניסן וקרקע שנטל בר ה' בניסן שלך היתה והנחנו לך את שלך. ל"א הנהו שני שטרות הלואה של ב' בני אדם. בה' בניסן הלוה פלוני לפלוני. אוקמיה רב יוסף וכו' בנכסיה שהגבהו קרקע בת חורין שהיתה שם. טירפא לטרוף לקוחות. בר חד בניסן את ולך השתעבדו נכסים תחלה וקרקע שנטל בר ה' בניסן בשעבודיה היה שלך והנחנוה בת חורין שתהא גובה הימנה. מאי תקנתיה דהאי שטרא דידיה דכתיב בניסן סתמא נכתבו הרשאה להדדי שיהא האי בר ה' בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה וילך אצל לקוחות מאייר ואילך ויטרוף ממה נפשך דאי אמרינן ליה את בר חד בניסן לימא להו כבר גביתי בשטר זה קרקע שהנחת לי וטרפתיה ממנו והשתא טריפנא להא משום אידך שלקחתי בה' בניסן הרשאה מצי למעבד כה"ג וכן לגבי הלואה. רש"י במהדורא קמא. ולהריטב"א לא נזדמנה לו אלא מה שכתב הרב ז"ל במהדורא בתרא וכתב ז"ל וז"ל הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה וכו' פרש"י ז"ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע א' זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר אני זכיתי בו תחלה ואוקמיה רב יוסף בידא דההוא דהוה כתיב ביה בה' בניסן דאילו אידך דילמא בר כ"ט בניסן הוא וידו על התחתונה וא"ל דלכתוב ליה טירפא משום אחרינא על אותן שלקחו מאייר ואילך וא"ל דאינהו מדחו ליה דדילמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסינן להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפירשו לפי גרסא זו שני שטרי הלואה היו שיצאו על הקרקע א' בן חורין מר אומר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמיה רב יוסף בההוא דה' בניסן דלו אגביה בעל ה' בניסן וכי אתי אידך למטרף לקוחות דבתר אייר אמרינן ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות הימנו. ושני הפירושים דרך אחד להם וכלם ענין א' ורש"י פירש בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכין וכדפרישית לעיל ומכל מקום שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה ואע"פ שחיובו ברור וצריך לברר שעבודו מאי תקנתייהו כתבי הרשאה להדדי. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה אפשר לפרשה בשני שטרי הלואה וכו'. א"ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך פי' שהיה קרקע זה שטרפו ההוא דכתיב ביה בה' בניסן מאוחר שבכולם וא"ל האי דכתיב ביה בניסן סתמא דלכתוב ליה רב יוסף טרפא מאייר ואילך לגבות משאר קרקעות שהיו לשם משועבדים שנטרף הלה שהיה מאוחר דינו לגבות מן הנשארים ואהדר ליה יכלי למימר לך את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום לגבות ממנו כלומר את בר חד בניסן את וכיון דכן אותו קרקע שגבה ההוא דכתיב ביה בה' בניסן היה ראוי לך שתגבה אתה שהנחנוהו לך לגבות ממנו ומיהו בשטרי הלואה סתמא לא אתיא דהא פרישנא שאין שעבוד השטר חל אלא מזמן שמוכיח מתוכו וכיון שכן אפילו היו שם עדים דהוא בר חד בניסן ראוי לכתוב לו טירפא מאייר ואילך שאין השעבוד חל אלא מאייר ואילך אלא בשטרי אקנייתא. וכן יש לפרש בשני שטרי מכר שכתבן לא' אוקמיה רב יוסף וכו' נכתוב לי טירפא מאייר ואילך לגבות מן המשועבדים בשביל שנתחייב לי באחריות. יכלי למימר לך את בר חד בניסן כלומר ואותו קרקע מן הדין שלך ולא גרסינן והנחנו לך מקום לגבות הימנו וכן הוא במקצת ספרים א"נ איכא לפרושה אפילו אחד שטר הלואה ואחד שטר מכר וההוא דכתיב ביה בה' בניסן היה שטר הלואה וההוא דכתיב ביה בניסן סתמא היה שטר מכר אוקמי' רב יוסף דה' בניסן בנכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה וכיון שכן האי דכתיב ביה בה' בניסן עדיף טפי דההוא דכתיב ביה בניסן סתמא אימר בר כ"ט בניסן את א"ל לכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך. יכלי למימר לך את בר חד בניסן את ולא גרסינן נמי להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות וכן פירשה הרב ר' שלמה ממונפשליר ז"ל ע"כ:

וז"ל הר' יהונתן ז"ל ולכתוב לי מר טירפא מאייר וכו'. א"ל רב יוסף אינו ראוי לטרוף לקוחות כלל דמצי אמרי לך את בר חד בניסן לדבריך שהיית טוען אותו קרקע בן חורין שנוטל האי בר חמשא בניסן לך היה ראוי שהיה ב"ח מוקדם ואין לך ליפרע מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואם ב"ח מאוחר שקדם לך וגבה אין לנו להפסיד בזה דהא קי"ל דמה שגבה לא גבה וכשם שדוחין הלקוחות זה של ניסן סתמא יכולין הלקוחות לדחות אותו של ה' בניסן שלא יטרוף מהם כלום דמצי אמרי ליה האי דניסן סתמא סוף ניסן הוא ואותו קרקע שגבה שלא כדין גבה אותו ומה שגבה לא גבה אלא מאי תקנתייהו כלומר איזו תקנה נוכל לתקן להם שלא יפסיד אחד מהם ויגבו ממשעבדי ומשני נכתבו הרשאה אהדדי כלומר האי בר חמשה בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה לומר ידך כידי וכו' כתב ליה בר ניסן סתמא לההוא דחמשא בניסן הרשאה מצי למעבד כה"ג. ויש לפרש הנהו שטרי בשטרי מכר ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל א"ל אנת ידך על התחתונה אימור בר כ"ט בניסן את כלומר כיון שהזכות שלו מפורש בשטר שלו וזכות שלך אינו מפורש בשטרך ידך על התחתונה א"נ כיון שלא נכתב בשטר שלך הזמן הוחזק בו ריעותא ומוכחא מילתא כי מפני שהזמן שלך היה בסוף החדש שלא רצית שיכתבו שם היום ולפי' יש לנו לומר כי לאותו שנכתב שטרו בה' בניסן מכר תחלה. א"ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך כלומר תחשוב כי לכל הפחות ביום האחרון של ניסן נכתב השטר שלי ולא אוכל לזכות בשדה מכל מקום תכתוב לי שטר שלא זכיתי בשדה זו ושתחזור ותטרוף הלקוחות שקנו ממנו מאייר ואילך שהרי מאייר ואילך נשתעבדו לי כל נכסיו והשיב לו רב יוסף גם זה אינו מועיל שיכולים הלקוחות לדחות אותך ולומר בר חד בניסן את והקרקע שלך הוא והאחר שכתוב שטרו בה' בניסן דוחה אותך ברמאות ומאי דאמר והנחתי לך מקום לגבות הימנו לישנא בעלמא נקט כמו שדרך התלמוד להזכירו בכמה מקומות ור"ל אתה קדמת בקנין שטרך ובחזרה שהיה זה השדה מונח בידך קנינו אנחנו ממנו הקרקעות האחרות. מאי תקנתיה כדי שלא יצא קרח מכאן ומכאן ליכתביה הרשאה זה לזה כלומר זה שנכתב שטרו בניסן סתמא יבקש מאותו שנכתב שטרו בה' בניסן שיכתוב ליה שטר הרשאה ואח"כ ילך ללקוחות שקנו המכר ויאמר להם זה המוכר מכר לי בסוף ניסן דבר שלא היה שלו ואני רוצה לחזור ולטרוף מכם הקרקעות שקניתם אח"כ וכשיראו אותו ויאמרו לו את בר חד בניסן את יאמר להם אני וחברי כשמכר להם בה' בניסן שלא כדין מכר ואני רוצה לטרוף מכאן שהוא כתב לי שטר הרשאה ויטרוף מהם במה נפשך ע"כ:

תוס' בד"ה כתב לא' מדדחיק שמואל לומר הך סברא לר"מ ש"מ כאביי ס"ל כו' עכ"ל אע"ג דאליבא דר"מ קיימינן התם ור"מ אזיל בתר חתימה מ"מ כיון דהוה מצי לאוקמא כרב אסי ודחיק לאוקמא מלתיה דשמואל כאביי ע"כ כאביי ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ואליביה דאביי משמע כתב לא' ומסר לא' את שכתב לו קנה (ג) ומיהו יש לדקדק בזה דמשמע דלרב אסי דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ה"ל כתב לאחד ומסר לאחד את שמסר לו קנה וא"כ היכי בעי לאוקמא מלתיה דר"מ דהתם כוותיה דרב אסי דהא לר"מ מוכח מתוך שמעתין דכתב לא' ומסר לאחד את שכתב לו קנה וצ"ע ודו"ק:

בא"ד אכתי ניחוש באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם כו' שנכתב קודם המסירה כו' עכ"ל כצ"ל ויש לדקדק אמאי לא דקדקו בכה"ג דלעיל מיניה בכותבין שטר ללוה כו' דאכתי ניחוש דבאותו יום שמכר לזה לוה מזה והמכירה היה קודם מסירת השטר ללוה דהשתא לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר כו' ויש לומר דהתם אם יבא בע"ח ושטר מכר שנכתבו ביום א' כיון דלא ניכר מתוך השטר מי הוא הקודם מוקמינן לה בידיה דלוקח שהוא מוחזק בקרקע משא"כ הכא גבי שובר דהוה מוקמינן הקרקע ביד הבעל שהוא מוחזק בה וכן נראה מדברי התוס' שם ודו"ק:

גמ' מיתבי כו'. למאי דמשני ר"מ הוא ולא נחית לסיפא הומ"ל [אף כר"א] בשני שטרי שיעבוד וכמתני':

גמ' בר כ"ט בניסן את. ולא ל' בניסן דהא ניסן לעולם מלא וכן טירפא מאייר ואילך ולא מל' בניסן ואילך ש"מ דיום ל' קרוי אייר וכותבין באחד באייר או בר"ח אייר ויש מדקדקין בהיפך מהא דאחד אומר ב' בחודש ואחד אומר בג' עדותן קיימת זה ידע בעיבורא דירחא כו' לפרש"י שם עיין בהגהות אשר"י והוא במרדכי באורך וק"ל:
בתד"ה כתב לאחד כו' הכי נמי ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא כו'. ולא כפשוטו דשמואל פסק כר"א אף בשאר שטרות ודו"ק:

בא"ד ש"מ כאביי ס"ל כו'. מקשין הא רב אסי קאמר התם אליבא דר"מ דבמתני' שם ואי לית ליה לרב אסי עדיו בחתומין זכין לו כתב לאחד ומסר לאחר אותו שמסר לו קנה ור"מ מוכח בהדיא מסוגיא דהכא דס"ל דכתב לאחד ומסר לאחר אותו שכתב לו קנה י"ל דשאני לענין הלואה מצד שטר חוב דאין השיעבוד מתחיל אם לא משעת הלואת המעות וא"כ טריף מלקוחות שמניסן ועד תשרי שלא כדין אף שנכתב ונחתם לו קודם לא השתעבד לו אלא כשילוה אם לא בשטר הקנאה בין ילוה בין לא ילוה כפרש"י שם או אם המלוה שם וראו העדים נתינת המעות כפרש"י שם בהדיא משא"כ בשטרי מכר או מתנה (י) ודו"ק. עוד יש לומר דלרב אסי דלית ליה לר"מ עדיו בחתומין זכין לו ודאי דאותו שמסר לו קנה ופליגי ר"מ ור"א דלר"מ לא טריף ממשעבדי אלא כשעדים חתומין עליו ולר"א אין עליו עדים אלא שנתנו בפני עדים גובה ממשועבדים שאין העדים חותמין כו' וכפרש"י וסוגיא דהכא דפריך אי ר"מ אימא סיפא כו' אי ר"מ אמאי קנה הוא אליבא דאביי דס"ל אליבא דר"מ עדיו בחתומין זכין לו ושמואל הכי ס"ל באמת עדיו בחתומין זכין לו לר"מ כמ"ש התוס'. ולא הו"ל להתוס' להוכיח בקצרה משמעתין [מדפריך אשמואל ואי ר"מ כו' משמע דס"ל כאביי] דז"א דאכתי מנ"ל דס"ל לשמואל כן להלכה דלמא איהו כר"א ס"ל ולר"מ ליכא לפרושי בענין אחר רק עדיו בחתומיו זכין לו דעדי חתימה כרתי הוא דומיא דעדי מסירה כרתי אבל מב"מ מוכח דאין אנו מוכרחין לומר לר"מ כן וראיה רב אסי [דלית ליה עידיו בחתומיו זכין לו אף לר"מ דהתם] ואי לאו דס"ל לשמואל בלא"ה הדין עדיו בחתומיו זכין לו לא הוי דחיק נפשיה לומר לר"מ הך סברא דשטר שאין בו אחריות אינה גובה אף מבני חורין [והוי מוקי טפי כרב אסי] וק"ל:

בא"ד דלא חיישינן דלמא כתבה בו' וא"כ קשיא דשמואל אדשמואל כו'. כצ"ל:

בא"ד וקשיא לי גבי מצא שובר כו'. מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין כו' לא קשה מידי דלא מצי למיטרף מלקוחות אלא ממחרת יום שנכתב בה אבל גבי שובר דבעל קשה וק"ל וע"ש בתוס' ב"מ בהא דשובר ובחידושינו שם וק"ל:
בתד"ה אימא דרמי בר חמא כו' אין זה הך עובדא כו'. דהתם מתנת שכיב מרע היה עיין באשר"י ובמרדכי:

בא"ד דגבי שליח כו'. קצת מוכח מכאן נמי דא"צ דיין מומחה [דקתני יעשה שליש דהוא השליח כו']. ועיין בהגהות אשר"י דפי' מר לאו דיינא ושודא שלך ליתא נגד שודא שלי [אבל באח' גרידא סגי אפילו באינו דיין מומחה לדון בשודא]:

רש"י ד"ה וחכמים אומרים. יחלקו יורשי משלח כו'. עי' בגיטין שם דמספקא להו אי הולך כזכי דמי אי לא. וא"כ אפילו בחיי נותן נמי ע"ש:

גמ' דאנא דיינא. נ"ב עמש"ל בהכותב (פ"ה ב'):

ושמואל דאמר כר"א עיי' היטב באריכות דברי הר"ן בגיטין פ' המגרש במה דכ' הרי"ף הלכה כר"א בגיטין דשייך לדשמעתין. ועיי' דברי ר"ת שבתוס' שדבריו צריכי' קישור והמשך ולא מצאתיו בספרו הישר. והנלע"ד דיהיב טעמא דבשיעבוד לכ"ע יחלוקו משום דהחלוקה אמת. פי' משו"ה לא אמרי' חלוקה עדיפא גם בשני שטרי מכר דהתם במסירה תלי' מילתא וא"א להיות שניהם אמת. ומ"מ עדיין לא נתיישב מ"ט לא נימא גם בשיעבוד שודא דהרי אינו מוכרח שהחלוקה אמת אלא אפשר שתהי' אמת הלא אפשר שגם השודא יהי' אמת ויזדמן לבעליו. ומסתיין דבמכר לא אמרי' חלוקה דהתם א"א שתהי' החלוקה אמת. אבל שלא נימא בשיעבוד ג"כ שודא זה לא שמענו עליו טעם ע"כ סיים ר"ת דטעמא משום נעילת דלת ומשום חינא. וע' מהר"מ שיף ז"ל שנתקשה בזה:

שוב מ"ש ר"ת ראי' בתחילה ממשנה ג' נשים ושוב תלי תני' בדלא תני' דשעה בירושלים כיום א' דמי ע' מהרש"א. ולפע"ד י"ל לפי דקיי"ל אדם טועה בשעות עיי' פסחים י"ב ע"א קמ"ל דשעות בירושלים כיום א' דעלמא דמי. וטעמא נ"ל דבמקום ישיבת ב"ד הגדול שם מדקדקי' סופרי דדייני היטב ורוב שטרות עפ"י סופרי דדייני נכתבין. אשר ע"כ נ"ל דאי אירע במקומות אחרים וכתבו שעות אינו מועיל משום דאדם טועה. ונ"ל דזה לא הי' נעלם מרב ששת לקמן גבי עובדא דרמי בר חמא לקמן אלא התם הוה כתוב בשטרא צפרא ואורתא ובהכי לא טעו אינשי דבצפרא חמה במזרח ובאורתא במערב. ואפ"ה א"ל ר"נ דכל תיקון חכמים כך הוא ולא חילקו בדבר ואין השיעבוד חל בצאת הכוכבי' של אותו היום. ועמ"ש מורי בהפלאה בעובדא דאימי' דרמב"ח. ועמ"ש עוד לקמן אי"ה:

שוב כתב ר"ת ז"ל דשודא אינו כפירש"י אלא למי שירצה דיין. נמשך מלעיל עפ"י מ"ש בבבא בתרא דפריך הש"ס אההוא ארבא משני שטרות. והנה לרש"י א"א שיהי' הקושי' דבארבא נמי ליעבד שודא דהא לא שייך ראות עיני הדיין. וע"כ הקושי' מחלוקה מטעם ספק. ואמנם לר"ת דטעם החלוקה משום שהוא אמת א"א שיהי' קו' הש"ס אההוא ארבא דליעבד חלוקה ע"כ הק' משודא ומוכח כשיטתו דשודא הוא למי שירצה הדיין:

בא"ד הלכך אמר שמואל שודא דדייני כו' ליתן לכל מי שירצו כו' וכן גבי שני טוביה ובפ"ק דגיטין ובפ' עשרה יוחסין כו' עכ"ל. לכאורה מכל הנך סוגיות קשה לפרש"י דשמעתין מצינן למימר דדוקא למאי דס"ד דמעיקרא לאוקמי פלוגתייהו בפלוגתא דרב כר"מ ושמואל כר"א ע"כ א"א לפרש כ"א דשודא תליא בסברא דמש"ה לר"מ ליכא שום סברא ותו לא שייך שודא משא"כ למסקנא דשודא וחלוקה פלוגתא דתנאי בעלמא היא איכא למימר דלא תליא בסברא ואומדנא אלא כפירוש התוס' דיתן למי שירצה כך נראה לכאורה אלא דרש"י גופא בספ"ק דגיטין ופ' עשרה יוחסין מפרש להדיא כפירושו כאן דשודא תליא באומדנא ע"ש:

בא"ד אבל במקום שיכולין לזכות שניהם אא"כ בב"ח כו' משום נעילת דלת ולכתובה משום חינא עכ"ל. לכאורה לשון מיותר הוא בפירוש ר"ת שכבר כתב בהתחלת דבריו דלא דמי למתני' כיון ששניהם אמת אלא דלעיל לא בא לפרש עיקר פלוגתייהו דלא מייתי עלה ממתניתין וסגי ליה לר"ת בלשון קצרה דלא דמי דבמתניתין תרוייהו קושטא נינהו מש"ה לכ"ע יחלוקו משא"כ השתא שמפרש ר"ת מילתא בטעמא דרב כר"מ שהחלוקה יכולה להיות אמת ושמואל כר"א שא"א לומר דהחלוקה אמת מש"ה שודא עדיף ומפרש ג"כ שיתן למי שירצה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ממתניתין דאין החלוקה אמת ואפילו הכי אמרינן יחלוקו ולא אמרינן שודא לשמואל והוצרכו לפרש מטעמא דנעילת דלת וחינא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה כתב לא' ומסר לא' כו' ה"נ ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא כו' ותימא הא משמע בפ"ק דב"מ כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לדייק מהא דאית ליה שודא ולא כתבו בפשיטות מדס"ל לשמואל הלכה כר"א אף בשטרות משום דאיכא למימר דלא ס"ל כר"א אף בשטרות אלא דסגי בע"מ לחוד אף בלא עידי חתימה משא"כ היכא דאיכא עידי חתימה שפיר מצי סבר שמואל דעדיו בחתומיו זכין ותו לא תליא מידי במסירה הקודמת דע"ח עדיפי מע"מ וברייתא דהכא דזה שמכר לו קודם קנה היינו כר"א דס"ל דע"מ עדיפי מע"ח מדקאמר אין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם דמדאורייתא בעינן דוקא עידי מסירה אף בשטרות כדאיתא בפ' השולח דף ל"ו ושמואל ס"ל כר"א בחדא ופליג עליה בחדא מש"ה הוצרכו לדייק מדאית ליה לשמואל שודא ע"כ דלגמרי ס"ל כר"א ומקשו שפיר מפ"ק דב"מ. מיהו לא יתכן לפרש כן קושיית התוספות אלא לשיטת התוספות לעיל בד"ה שני שטרות דהא דס"ל לשמואל שודא אע"ג דבמתניתין בכולן יוצאין בשעה א' קתני חולקין בשוה היינו משום דלענין שיעבודא תליא בחתימה אבל במתנה תליא עיקר במסירה וא"כ ע"כ דס"ל לגמרי כר"א אף לפי המסקנא דשמעתין משא"כ לפרש"י בשמעתין ולפר"ת מצינן למימר דהא דמשמע בשמעתין דמאן דס"ל כר"מ לא שייך שודא היינו למאי דבעי למימר מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דר"מ ור"א והיינו לפירש"י דרב ס"ל דלר"מ לא שייך שודא דגלי אדעתייהו דלא קפדי וא"כ ע"כ שמואל כר"א דאלת"ה במאי פליגי וכן לפירוש ר"ת ע"כ דטעמא דרב כר"מ דהיכא שהחלוקה יכולה להיות אמת אזלינן בתרה א"כ ממילא דע"כ שמואל כר"א ולפ"ז מצינן למימר דלמסקנא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דתנאי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף מיתוקמי מילתא דשמואל בין לר"מ בין לר"א שפיר דלפרש"י לא איכפת לן בהאי סברא דגלי אדעתייהו כלל דאפ"ה מצינן למימר שודא אלא דרב סובר דחלוקה עדיף ולשמואל שודא עדיף וכן לפר"ת למסקנא אע"ג דאפשר דהחלוקה יכולה להיות אמת כיון דלא שכיחי כמ"ש ר"ת בעצמו תו לא תלינן בה כלל אלא דהדר ביה מחד מינייהו ואע"ג דהא' משקר אפ"ה ס"ל לרב חלוקה עדיף כהאי תנא דיחלוקו דמייתי הש"ס דהתם נמי אי דמר לאו דמר ואפ"ה יחלוקו ושמואל ס"ל דלעולם שודא עדיף היכא דאחד משקר ואפ"ה לא קשיא ליה ממתניתין דכולן יוצאין ביום א' דהתם כולן אמת וכדפרישית לעיל דרש"י בהא נמי ס"ל כר"ת וא"כ אין מקום להקשות מסוגיא דפ"ק דב"מ דמצינן למימר דשמואל ס"ל כר"א בחדא ופליג בחדא כדפרישית ועיין עוד בסמוך ומתוך מה שכתבתי נתיישב לנכון פסק רב אלפס ז"ל שפסק בשילהי המגרש כר"א בגיטין ולא בשטרות ואפי' הכי פסק בשמעתין נמי כשמואל לענין שודא בשני שטרות וכבר הקשו עליו הרא"ה ז"ל והר"ן ז"ל ע"ש באריכות בל' הר"ן ולמאי דפרישית לא סתרי אהדדי דלמסקנא דשמעתין מיתוקמא מילתא דשמואל שפיר אפילו אי ס"ל בשטרות כר"מ וכן מבואר להדיא בל' הרי"ף ז"ל לעיל בפרק הכותב שכתב לחלק בין ההיא דשני שטרות דאיירי במכר או מתנה דאי דמר לאו דמר מש"ה ס"ל לשמואל שודא משא"כ במתניתין דכולן יוצאין ביום א' דשניהן אמת יחלוקו והיינו כדפרישית ודוק היטב שהוא כפתור ופרח ועיין בלשון הר"ן בפ' המגרש מה שכתב עוד בזה בשם הרמב"ם ז"ל:

קונטרס אחרון
ע"ב בסוגיא דשני שטרות היוצאין ביום א' כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל דאע"ג דבגיטין פרק המגרש פסק הלכה כרבי אלעזר בגיטין ולא בשטרות דבשטרות לא מהני עידי מסירה ואפ"ה פסק בשמעתין כשמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמרינן שודא דדייני והקשה הרא"ה והר"ן ז"ל דהוי כתרתי דסתרי וישבתי לנכון בעזה"י:

בא"ד ומסיק אמר שמואל אומר היה ר' מאיר כו' מדדחיק שמואל כו' עכ"ל. מאריכות לשון התוספות בזה נ"ל דעיקר דיוקא בזה מדאמר שמואל גופא אומר היה ר' מאיר משמע להו דלאו בפירוש שמיע ליה לשמואל הכי משמיה דר"מ דא"כ מ"ט דהנך אמוראי דמוקי למתניתין דב"מ באוקימתא אחריתי אע"כ דשמואל מגופא דמתניתין דב"מ הוא דדייק לה הכי דטעמא דר"מ משום הכי הוא וא"כ ע"כ דשמואל גופא הכי ס"ל בפשיטות דר"מ ס"ל עידיו בחתומיו זכין לו ואי ס"ד דשייך פלוגתא בהא מנ"ל לשמואל דר"מ הכי ס"ל דהא מצי לאוקמי כר' אסי כן נ"ל ודלא כמהרש"א ז"ל שדבריו אין מבוררים בזה ובמה שכתבתי נתיישב מה שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ן ז"ל בס"פ המגרש ע"ש. והא דקשיא ליה למהרש"א ז"ל נמי לר' אסי דאליבא דר"מ קאי התם והיאך מפרש למתניתין דב"מ דהא משמע בשמעתין דר"מ ודאי ס"ל עידיו בחתומיו זכין מדפריך הכא בפשיטות ואי ר"מ אמאי קנה זהו תורף קושייתו ולא קשה מידי דהא הכא אליבא דשמואל מקשה דאיהו ס"ל דלר"מ עידיו בחתומיו זכין כדמוכח מההיא דאמר שמואל אומר היה ר' מאיר משא"כ רב אסי ס"ל דלר"מ נמי זה שמסר לו קנה דלית ליה עידיו בחתומיו זכין כל זה ברור לפי שיטת התוס'. מיהו בעיקר קושיית התוס' נ"ל ליישב כל הקושיות שהקשו דמצינן למימר שפיר דאע"ג דעידיו בחתומיו זכין אפ"ה א"ש הא דזה שמסר לו קנה דהא מסקינן התם בפ"ק דב"מ דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה בסוף וא"כ מכיון שמסר או נתן ביני וביני השדה לאחר תו לא מיקרי מטא לידיה דנתבטל זיכוי החתימה לגמרי שהרי חזר בו בפירוש והעדים לא זכו אלא על תנאי אם לא יחזור בו משא"כ לענין כותבין שטר ללוה אתי שפיר דאע"ג שלא לוה עד תשרי מ"מ כדין טריף למפרע שהרי לא שייך חזרה בכה"ג ע"י שמכר השדה לאחר מ"מ עיקר השט"ח חל למפרע לענין השיעבוד מזמן השטר וככל מה שכתבתי כתב הרא"ש ז"ל להדיא שם בפ"ק דמציעא בשם הרי"ף ז"ל והעליתי שם בחידושי לב"מ ובביאורי לח"מ שהרא"ש ז"ל גופא סובר כן והיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל ע"ש שהארכתי וא"כ אין מקום לקושיית התוס' דהכא אלא הא דמקשה הש"ס בשמעתין ואי ר"מ אמאי קנה היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל הוא משום דרב כר"מ וא"כ הוי סבר דלר"מ לא תליא מידי במסירה דמש"ה לא אמרינן שודא וע"כ היינו דכיון דעידיו בחתומיו זכו לו לא נתבטל זיכוי החתימה במה שמכרה הנכסים לאחר וא"כ מקשה שפיר לשמואל דקשיא רישא אסיפא משא"כ למסקנא דרב ושמואל פליגי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף ממילא הדרינן לסברא דלא שייך בכה"ג עדיו בחתומיו זכין וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף כדפרישית אלא דהתוס' דהכא לשיטתייהו דלית להו האי סברא דהרא"ש והרי"ף כמו שכתבו התוס' בפ"ק דב"מ דף י"ט ע"ב בד"ה ברייתא בברי ע"ש כן נ"ל נכון ואע"ג דהרא"ש ז"ל גופא הביא שם קושיית התוס' דהכא ומה שתירץ רבי כאן מיהו כבר העליתי שם דבלא"ה ע"כ לא כתב כן הרא"ש אלא בשיטת התוס' שהביא שם אבל איהו לא ס"ל וכמ"ש באריכות שם והשגתי על הש"ך בח"מ סימן ל"ט ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה כתב לא' ומסר לא' כו' תימא הא משמע בפ"ק דמציעא עד סוף הדבור וכתבתי דלפי שיטת הרא"ש ז"ל בפרק קמא דמציעא דאף למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו מ"מ היכא שכתב ומסר בנתיים לאחר נתבטל השטר למפרע אם כן אין מקום לדברי התוס' כאן ואף דהרא"ש ז"ל גופא בפרק קמא דמציעא הביא דברי התוספות כאן היינו לשיטתם אבל הרא"ש ז"ל גופא לא ס"ל והשגתי בזה על הש"ך בח"מ סי' ל"ט ובחידושינו לטוח"מ הארכתי יותר:

בא"ד ותירץ רבי דכי אמרינן עידיו בחתומיו זכין ה"מ בשני ימים כו' אבל הכא כו' עכ"ל. מבואר מתירוצו של רבי דהא דקתני כתב לזה ומסר לזה קנה לא קאי אלא אההיא דשניהם נכתבו ביום א' משא"כ לפמ"ש בסמוך אתי שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה דאפילו מסר לאחר כמה ימים אפ"ה זה שמסר לו קנה וה"ה דאפילו בלא נכתב ביום א' נמי דינא הכי ומה שהוצרך רבי לפרש כן היינו משום הקושיא דאיהו בלא"ה ס"ל כפירוש התוס' לעיל בד"ה שני שטרות דמחלקו בין שיעבוד למתנה להיפך דבשיעבוד בעינן טפי מוכח מתוכו וכדמשמע נמי ממה שכתבו התוס' בד"ה לימא רב דנראה לרבי דמיירי הכא במקום שכותבין השטר דבמקום שקונין בכסף והשטר לראיה בעלמא לא בעינן מוכח מתוכו וא"כ משמע דאיהו נמי בהאי שיטה קאי דכל השקלא וטריא דשמעתין תליא בהא דבעינן מוכח מתוכו דלא תקשי מדשמואל אמתניתין ולפי שיטה זו איירי כל דברי התוס' כאן וכמ"ש בסמוך באריכות דלפרש"י ור"ת אין צורך לכל זה וא"כ מפרשינן שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה זה שמסר לו קנה בכל גווני וכדפרישית ואין צורך לכפול הדברים כן נ"ל נכון בעז"ה. ולפ"ז לא קשה כלל מההיא דמצא שובר דבשובר לא שייך לומר שנתבטל זיכוי החתימה דהשובר אינו אלא גילוי מילתא כמבואר להדיא שם בלשון הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ע"ש ודוק היטב:

בא"ד ושמואל דאמר כר' אליעזר וכו" דהמסירה ביד המוכר דכותבין שטר למוכר וכו'. צריך להבין דהא דכותבין שטר למכור וכו'. אע"פ שאין לוקח עמו מוקמינן בריש ב"מ דף י"ב לר' אסי בשטר אקנייתא ולאביי ס"ל דעידיו בחתומיו זכין לו היכא דמטא לידיה א"כ א"א לפרש הכא דכותבין שטר למוכר וכו' מיירי בשטר הקנאה דא"כ הקנין מתחיל מיד בשעה שקבל קנין אפילו לא מטא לידיה ואין חלוק בין לר' אליעזר בין לר' מאיר ע"כ צ"ל דהסוגיא הכא אזלא אליבא דאביי דס"ל עידיו בחתומין זכין לו ויכולים עדים לכתוב למוכר בלא הלוקח ואפ"ה הקנין למי שנמסר לידו השטר קודם משום דבאותו יום לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה כתב לאחד וכו' משא"כ לר' מאיר דאפילו באותו יום הקנין מתחיל משעת חתימה כמו שיבואר לקמן בשיטת הר"ת וממילא מתורץ היטב שיטת הרי"ף דפסק כרבי מאיר בשטרות ואפ"ה פסק הכא כשמואל משום דהסוגיא הכא דמוקי פלוגתייהו אליבא דר"א דוקא היינו ע"כ אליבא דאביי דכותבין שטר למוכר משום דעידיו בחתומיו זכין לו. אפ"ה באותו יום אין עידיו בחתומיו זכין לו אבל לפי מה שפסק הרי"ף בריש ב"מ דלא קי"ל כאביי דעידיו בחתומיו זכין לו א"כ אפילו אם נימא דשמואל לשיטתיה דס"ל דעידיו בחתומיו זכין לו מ"מ ר' נחמן דס"ל שודא עדיפא והלכתא כוותיה בדינא וכיון דלא קי"ל דעידיו בחתומיו זכין לו תו אין חילוק בין לר' אליעזר בין לר' מאיר דהא אין כותבין שטר למוכר אלא בשטר הקנאה אלא על כרחך דהטעם הוא דשודא עדיפא מחלוקה ואפילו לרבי מאיר כן הוא ועיין בסמוך. ודוק:

תוס' ד"ה כתב לאחד וכו' ותירץ רבי דכי אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו היינו בשני ימים. צרך להבין דמ"ט דר' מאיר דס"ל דזהו שכתב לו בתחלה קנה דלהכי לשיטת הר"ת חלוקה עדיפא לר' מאיר משום דיש לומר שחתמו שניהם ביחד ונראה דודאי א"א לומר דלהכי לר' אליעזר לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו באותו יום משום דאין העדים זוכין לו רק בסוף היום דאיך יזכו לו העדים בסוף היום וכיון שכבר אין השטר בידם כדאיתא לעיל דף פ"ו ע"ב גבי הרי זה גיטך ולא תתגרשי עד אחר ל' יום ע"כ צ"ל דהזכיה הוא משעת חתימה אלא דהוי כאילו התנה שיהא הרשות בידו לחזור עד סוף היום ולר' אליעזר כיון דס"ל דמסירה קונה ה"ל אותו שמוסר תחלה כאלו חוזר מן השניה ולר"מ אין המסירה כלום ולא הוי ליה חזרה וממילא דשניהם קנו ביחד משעת החתימה. וק"ל:

שם בגמרא אטי בירושלים יתבינן וכו' לכאורה קשה דכיון דקי"ל דאין כותבין שטר למוכר אא"כ הלוקח עמו אם לא בשטרי אקנייתא והכא ל"ל בשטרי אקנייתא דא"כ הוא קונה אפילו לא מטא לידיה א"כ קנה רמי בר חמא מיד שכתבה לו ודוחק לומר דס"ל לרב נחמן כאביי דס"ל עידיו בחתומיו זכין לו דהא קי"ל כרב נחמן בדינא ורוב הפוסקים לא ס"ל כוותיה וצ"ל שבאמת לא מסרו העדים השטר לידה אלא הם בעצמם מסרו והעדים אינם לפנינו. אלא דלפ"ז צ"ל דהא דידעינן דהכתובה לרמי בר חמא היה מצפרא ולמר עוקבא היה באורתא היינו ע"פ עדים אחרים שראו חתימתם ולא ראו מסירתן וזה דוחק. ויותר נראה שהיה כתוב בשטר עצמו בצפרא ובאורתא ואפ"ה לא אמרינן דמסתמא בשעתה שנכתב נמסר אלא במקום שהמנהג הוא לכתוב כן כמו בירושלים וכן משמע הלשון אטו בירושלים יתבינן דהל"ל אטו כתובי ביה שעות דודאי כשאין כתוב בו שעות אפילו בירושלים לא אמרינן דמסתמא באותו שעה שנכתב נמסר אלא משמע דכיון דאין דרך המקום לכתוב בו שעות לא מהני אפילו כתב בו שעות וכן משמע לשון הרמב"ם וטוש"ע בסימן ר"מ סעיף ג' אם אין דרך אנשי המקום לכתוב בו שעות (וצ"ע לדינא דבסימן קי"ט לא משמע הכי). מיהו יש לומר שהיה מר עוקבא מודה בזה שכתבו לרב"ח בצפרא והא דלא נאמן במיגו על המסירה יש לומר דלא היה הכחשה ביניהם בברי וברי אלא מר עוקבא טען שמא לא ידע אימתי נמסר לרב"ח ולפ"ז צ"ל דאפילו בברי ושמא אמרינן שודא וצ"ע שלא נזכר בדברי הפוסקים וק"ל: