והא מעשים בכל יום. דדיינין דנין דכיון דאשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי: פרדיסא. כרם: לעשר שנים. שיאכלנה עשר שנים ותחזור לבעלים בלא מעות דכתב ליה במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דין בלא כסף: וקש. הזקין: איהו אפסיד אנפשיה. לוקח שלקח שדה מיד זה שמשכן כרם זה באחריות לאוכלו י' שנים: עביד דקיש. והדר מלוה על הלקוחות: נכסי ליך. אמר לפנויה נכסי ליך ואחריך לפלוני: כי האי תנא. כר''ש דאמר מכירתו מכירה: ואמר אביי נכסי ליך כו'. לקמן מוקמי להא שמעתא בתרייתא באומר לנשואה: הבעל מוציא מיד הלוקח. אם בא לדון עמו יכול הוא לזכות בדין שהוא לוקח ראשון: ואחריך. יכול להוציא מיד הבעל דכי אמר אביי אין לאחריך במקום הבעל כלום שנתן לה כשהיא פנויה וניסת אבל באומר לנשואה ה''ק לה אחריך ליקני בעל לא ליקני: ולוקח מיד אחריך. כר''ש דאמר דמכירת הראשון מכירה: ומוקמינן לה בידא דלוקח. אין ב''ד נזקקין [בפעם הזאת אם בא להוציאן מיד הלוקח שאין הפעם הזאת דומה לראשונה מתחלה שנכנס להם לוקח זה מכח מכירת האשה ומיד האשה יכול הבעל לטעון אני לקחתי ראשון אבל בזו שהוציאן מיד אחריך שאין הבעל זוכה אצלו בדין אין בית דין נזקקין] לבעל כדקאמר טעמיה לקמיה: וכן בעל חוב ושני לקוחות. ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב ב''ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך ב''ח נוטל מיד הראשון וכאן אין לומר הנחתי מקום שתגבה הימנו שהרי חובו כנגד שתיהן ולוקח ראשון מוציא מיד השני וב''ח חוזר ומוציא אף זו מן הראשון ולוקח שני מב''ח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה: וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה חוב כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והאשה מן הראשון והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני וחוזרין חלילה:

הדרן עלך מי שהיה נשוי

מתני' אלמנה ניזונת. אין חייבין בקבורתה. אם מתה שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל ועליהן לקוברה שהרי בעלה תחת כתובתה חייב בקבורתה עכשיו שאינו יורשה היא תקבור עצמה: גמ' אנשי גליל היו כותבין את תהא יתבת בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי: כאנשי יהודה. היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן ליך כתובתיך לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה: הניזונת תנן. והכי קתני אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם כל זמן שהם רוצים לזונה:

ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח. תימה מעיקרא נמי נוקמיה ביד הלוקח אפוכי מטרתא למה לי דאמר הבעל מוציא מיד הלוקח ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ואמר ר' דנפקא מינה כשיוציא הבעל מיד הלוקח תחלה אם יעשה פשרה בינו לאחריך יפסיד הלוקח ואין נראה לי דא''כ הא דפריך מאי שנא מהא דתנן ומשני התם אית להו פסידא לכולהו הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא מה הועילו חכמים בתקנתם כיון דמצי למיעבד פשרה בעל ואחריך ויפסיד הלוקח אלא נראה לי דלאו דוקא קאמר שיוציא הבעל מיד הלקוחות אלא מתוך שאם היה מוציא הבעל מיד הלוקח היה אחריך מוציא מיד הבעל ולוקח מיד אחריך מעיקרא נמי מוקמינן ליה בידא דלוקח משום דאית ליה פסידא ולא יוכל בעל להוציא מידו: וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה יש לתמוה אמאי איצטריך למיתני כל הנך גוונא וי''ל דצריכי דאי מקמייתא הוה אמינא הראשונה מוציאה מיד השניה כיון דאין לשניה כל כך פסידא שתוכל לגבות מבעלה ושיעבודא של ראשונה קודם ובדין הוציאה אבל בעל חוב מלוקח לא ואי אשמעינן בעל חוב מלוקח כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל אשה בעלת חוב מלוקח לא להכי צריכי כולהו:

הדרן עלך מי שהיה נשוי

אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן. גרסי' בלא וי''ו דאי גרסי' ומעשה ידיה שלהן בוי''ו היכי מבעיא ליה בגמ' אי ניזונת תנן אי הניזונת תנן על כרחך ניזונת תנן מדקתני ומעשה ידיה שלהן. מ''ר: ואין חייבין בקבורתה. וא''ת פשיטא דהא בעל גופיה לא מיחייב בקבורתה היכא דלא ירית כתובתה דקי''ל קבורתה תחת כתובתה וי''ל דהיא גופה קמ''ל מתני' דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא שמעי' ליה בשום מקום במשנה מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה ואי משום דבעי למיתני יורשי כתובתה חייבין בקבורתה הא נמי פשיטא אלא מי יקברנה וכי תימא ביבמה אתא לאשמועינן דיורשי כתובתה חייבין בקבורתה ולא יורשי נכסי מלוג א''כ מאי איצטריך למידק לעיל מדקתני יורשיה יורשי כתובתה איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין תיפוק ליה מדאיצטריך למיתני הך בבא כלל וי''ל דאיצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלא שקלה אלמנה כתובה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבים בקבורתה ואע''ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה כיון שאינה גובה אותה מהם: ניזונת תנן וכאנשי גליל כו'. הא לא מבעיא ליה היכי סתם תנא דמתני' ולענין הלכתא כמאן דהא אשכחן פלוגתא דרב ושמואל בהא לעיל שילהי נערה (דף נד. ושם) ועוד היכי פשיט בתר הכי מדשמואל הא שמואל פסק לעיל כאנשי גליל אלא נראה לי הכי פירושו ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא ניזונת על כרחן של יתומין והלכך מעשה ידיה שלהן אבל לאנשי יהודה שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הניזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה דאי בעו לא יהבי לה אפ''ה מעשה ידיה שלהן. מ''ר:

אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום. ואם תאמר במקום פסידא דאחרים למה לא עשאוהו כיורש, כמו שעשאוהו במקום פסידא דאלמנה כדאיתא בסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלט, ב). ויש לומר דכיון דאשה לאינסובי קיימא, והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן לבעל כלוקח, ואפילו הכי לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקני, שמע מינה דאחריך שלא במקום בעל קאמר, הא במקום בעל לא ליקניֿ (ר"ן על הרי"ף בשם הרשב"א).

והא מעשים בכל יום דההוא גברא דמישכן פרדיסא וכו' מאי מספקא לן בהא דהא מעשים בכל יום דדייני הכי ואלמא פשיטא מלתא דאשתדף בני חרי גבי ממשעבדי דההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים פי' רש"י ז"ל בשעבודי' דסוריא בדמשלם עשרה שנים הדר ארעא בלא כסף ויפה כיון רש"י ז"ל דדוקא בהא הוא דכי קש בתוך הזמן משכונה יש לו למלוה לגבות הנשאר מחובו לפי חשבון השנים משאר נכסי הלוה דהא מאי דאשתאר אחריות מלוה גמורה הוא אבל במשכונה דנכייתא דקש בתוך זמן המשכונה אין לנו לגבות אחריות הפירות ההם כיון שהקרן שלו קיים שלא התירו המשכונה בנכייתא אלא מטעם דאי לא עבדא לית לה פירי ואי לא יאכל לא ינכה ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף זמן שקבע ואע"ג דלא אכיל פירי כיון דפרדיסא עביד דקש אדעתא דהכי קבלה במשכונה ודוקא בהא אבל אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר דהא לא אוזיף לזמן ההוא אלא אדעתא דליכול פירי ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונה אחרת דנכייתא יכול זה לומר דאיהו אדעתא דמשכונה דידיה נחית:

דין והלכתא אשתדף בני חרי טריף ממשעבדי.

אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני כמאן כי האי תנא פי' כרשב"ג דקי"ל כוותיה דתניא וכו' פירש"י יפה בפ' יש נוחלין מאי מי קאמרי תנשא נשאת קאמר קשיא לה דקארו לה מאי קארו לה ונ"ל דאיהו סבר דכיון דהיא מילתא דהערמה הוא ואתתא לנשואין קיימא לא הוה לן לאחוכי בה כולי האי ואפי' בלשון דיעבד והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונישאת לא חיישינן לקלקולא ויגדיל תורה ויאדיר ועוי"ל דקארה לה סבר דכי קתני ונשאת משמע אפילו לכתחילה כדתנן בתולה נשאת ומתרצינן דעמדה ונישאת לשון דיעבד הוא והראשון יותר נכון.

ואמר אביי נכסי לך וכו' עד ומוקי' לה ביד לוקח הקשו בתוספת כיון דהכי הוא הפוכי מטרתא למה לי ואטרוחי ב"ד זמני טובא למה לי ושבקינן מעיקרא בידו דלוקח. ויש שתרצו דהא נפקא מינה כי כשיוצא הבעל מיד הלקוחות אם יעשו פשרה בינו ובין אחריך יפסיד הלוקח וישאר ברשות הבעל והקשו ע"ז דא"כ אמאי אוקמינן להו בסוף ביד הלוקח משום דאית ליה פסידא ומה הועילו חכמים בתקנתם כיון שיכולים הבעל ואחריך להתפשר ולהפסיד הלוקח ואולי הם לא נתפשרו עדיין יתפשרו עוד בפעם השנית. ורבי' שמשון ז"ל משני פי' דהא דאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות לאו דוקא אלא דכיון שיכול להוציא מן הדין לא מפכינן מטרתא ומוקמי' להו מעיקר' בידא דלוקח וכן ההוא דאמרינן לעיל אי פקח הוה מגבי להו ארעא והדר גבי לה מנייהו וכדפירשית התם. אחריך דקני בעל לא לקני פי' והו"ל כנותן וכתוב לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה ותנאי קיים לפי מה שפסקה במסכת קדושין:

תנא וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן כתובת אשה פי' כגון ראובן שהלוה לשמעון אלף דינר ומכר שמעון ליהודא קרקע אחד שוה חמש מאות ואחר כך מכר ללוי קרקע שוה חמש מאות וכתב ראובן המלוה ללוי שהוא לוקח אחרון דין ודברים אין לי עמך עד שיבא ראובן ויטרוף מיהודה דאע"ג דאמרי' לעיל אבדה כתובתה אף מן הראשון התם הוא שהשדה הא' הוא שוה כנגד כל החוב ויכול הראשון לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו אבל בכאן שלא הניח אלא שוה חמש מאות חוזר הוא על הראשון של ת"ק אחרים ולוקח הראשון חוזר על הלוקח השני משום אחריותו וחוזר על ב"ח של לוקח ראשון ולוקח שני על לוקח ראשון וחוזרין חלילה עד שיעשה פשרה ביניהם:

פרק אחד עשר אלמנה ניזונת
אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה וכו'. י"א דלא גרסי' ומעשה ידיה בוי"ו דא"כ ע"כ ניזונת תנן דאי הניזונת תנן הוה ליה למתני מעשה ידיה בלא וי"ו ואין צורך למחוק גרסת הספרים דהא בכלל בעיין הוא הניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן תנן או ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן תנן וכיון דפסקו לן בנסחאי דניזונת תנן כאנשי גליל גרסי' נמי ומעשה ידיה. ואין חייבין בקבורתה איכא דקשיא ליה הא למה לי למתני דהא פשיטא שלא תקנו אלא קבורתה אלא תחת כתובתה וכיון דיורשי' יורשין כתובתה הם קוברין אותה ויש מפרשי' דהא גופא קמ"ל תנא דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא תני לה בשום דוכתא במתני' ולא נהירא דבפרק הנערה כדקתני תנאי כתובה הוה ליה למתני גבי בעל גופיה כדתניא בברייתא ור"י תירץ דהא קמ"ל דאפי' היכא דלית להו כתובה ליורשי' כגון הניח קרקעות אין היתומים חייבי' בקבורתה וצ"ע אם הניח הבעל נכסים אלא שמתה קודם שתשבע את חייבים בקבורתה אם לאו לפ"ד רבי' ז"ל:

גמרא איבעיא להו הניזונת תנן וכאנשי יהודא או ניזונת תנן וכאנשי גליל פי' רש"י ז"ל דאיבעיא לן אי סתם תנא לה כאנשי גליל או כאנשי יהודא ואמרי' ת"ש דאמר ר"ז אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה א"א בשלמא הניזונת שפיר ופי' רש"י ז"ל דה"ק אא"ב הניזונת וכאנשי יהודה שפיר דמוקמינן להא דשמואל כשאינה ניזונת שלא רצו היורשים לזונה אלא אי אמרת ניזונת תנן ניזונת שע"כ חייבים לזונה אמאי מציאתה שלה והקשו בתוס' על פי' זה כמה קושיות חדא אמאי קא מבעיא ליה דהא כבר סתם לה בפ' נערה ועוד דשמואל גופיה פסק הלכה כאנשי גליל בשלהי פרק נערה וא"כ היכא ס"ד הכא לומר דלדידיה הניזונת תנן וכאנשי יהודא ועוד הא דאמרת דאי אמרת הניזונת תנן מוקמינן לה בשאינה ניזונת וא"כ בשאינה ניזונת מיירי מאי קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה פשיטא ועוד כי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל מצינן לאוקמיה נמי בשאינה ניזונת וכגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה כתובתה שאין לה מזונות ולכך פי' ר"י ז"ל דכולה בעיין דהכא משום הא דקתני מעשה ידיה שלהם אי תנא לה אליבא דאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודא מעשה ידיה לעצמה או הניזונת תנן ואשמעינן דאפילו במקום שנהגו כאנשי יהודה מעשה ידיה שלהן ואתינן למפשטיה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה אא"ב הניזונת תנן שפיר כלומר א"א בשלמא דבמתני' הניזונית תנן שפיר וכאנשי יהודה ומשום דכיון בידם לסלקה ממזונות אתי שפיר הא דשמואל דמוקמינן לה נמי לאנשי יהודה ובמקום שהיו נוהגין כמותן ואמתני' אמרה ואשמעינן דאע"ג דמעשה ידיה ליורשי מציאתה לעצמה אא"א הניזונית תנן וכאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ כי אמר שמואל מציאתה לעצמה לא אמרה לאנשי יהודה דהא לדידהו אפילו מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וע"כ לאנשי גליל אמרה והא אמאי כיון דע"כ ניזונת כ"ז שתרצה הרי היורשים בענין זה כבעל מה בעל מציאתה לבעל אף זו מציאתה ליורשי' ומהדרי' דלעולם לאנשי גליל וכו' וכן הלכה:

מי שמשכן כרם לחברו לפירות של עשר שנים באחריות שאם תזדקן בנתים שלא לטעון פירות יהו נכסיו משועבדין לו ומכר אחר כן את נכסיו עד שלא נזדקן הכרם ואחר כך נזדקן הרי זה חוזר על המשועבדים ואע"פ שבשעה שלקחו לא נזדקן מכל מקום הרי הוא כאישתדוף בני חרי ואע"פ שבפרק המקבל ק"ט א' אמרו ילקח בעצים קרקע והוא אוכל פירות מכל מקום כותבין לו טירפא על השאר ולא שנלמוד מכאן דאישתדוף בני חרי טרף ממשעבדי היכא דבעל חוב לא אפסיד אנפשיה דהכא נמי איכא נמי גונא אחרינא דחזי למיטרף והוא שהלוקח הפסיד על עצמו במקחו דפרדיסא עביד דקיש אלא שמכל מקום הלכה אישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי כל זמן שהטורף לא הפסיד בעצמו אע"פ שהלוקח גם כן לא אפסיד אנפשיה ויש למדין מכאן שהמשכון דין אפותיקי סתם יש לו ולא דין אפותיקי מפורש שאם היה לו דין אפותיקי מפורש הא כל אפותיקי מפורש שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים ואין זו ראיה דדילמא שאני הכא שהוא מכר לו פירות קרקע של עשר שנים ובקרקע הראוי לפירות ואם אינו ראוי להיות שם פירות שמכר לו ודאי גובה לו משאר נכסים:

כבר ביארנו בבתרא פרק נחלה קט"ז ב' שהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע"פ שאסור להשיאו עצה למכור כדי להפקיע את האחר מכל מקום אם מכר מכר מעתה מי שכתב לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת הרי הבעל לוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום אבל אם היתה נשואה וכתב לה אחד נכסי לך ואחריך לפלוני הרי הוא כמי שאמר אחריך לפלוני ולא לבעל ומכל מקום אם מכרה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ומעכבין ביד הלוקח ואין אומרין יחזרו חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם שבזו הבעל והאחריך לא הפסידו כלום שלא הוציאו בה דמים אבל לוקח הוציא בו מעותיו וראוי לחוס עליו ומכל מקום אם מת הבעל ונשאת לאחר אין לאחריך במקום בעל זה כלום והרי זה כאומר לה כשהיא פנויה ונשאת ויש אומרין אף בגירשה הוא וחזר ונשאה וכתבו גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם בשמם שמאחר שאם עמדה ונשאת אין לאחריך במקום בעל כלום אם מת הבעל והן שלה עכשו אין לאותם אחרים כלום שאין זה אלא כמכרה וחזרה ולקחה והדברים נראין:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלמנה ניזונת וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השנים עשר שבה יכוין לבאר ענין מזונות האלמנה ועל אי זה צד שמין לה אם רוצה למכור ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים או בטל ודין פוסק עם אשתו לזון את בתה ומה שנתגלגל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש ועד אי זה זמן יכולה לתבוע כתובתה עד שמשם ואילך תפסיד וכן מי שהלך למדינת הים על אי זה צד פוסקין לה מזונות ואם עמד אחר ופרנסה על אי זה צד גובה מה שהוציא ושאר דינין המתגלגלים על ידי אלו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו באלו השלשה פרקים הבאים ואמנם מה שיתבאר ממנו בזה הפרק הוא ענין מזונות האלמנה וכיצד שמין לה ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים ועל אי זה צד מכרה בטל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון להודיע שהאלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהם אבל אין חייבין בקבורתה השני להודיע על אי זה צד מוכרת שלא בבית דין ועל אי זה צד דוקא בבית דין הן לכתובה הן למזונות השלישי אם מכרה וטעת על אי זה צד מכרה קיים או בטל הרביעי בית דין שמכרו וטעו כיצד דנין בו החמשי שיש אלמנה שאין לה מזונות ועל ידי גלגול מזונות יתבארו בענין זה דברים אחרים בכיוצא בהם:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואינן חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אמר הר"ם כבר התבאר שמתנאי כתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי וכבר קדם לנו שיורשיה לא יורשי כתובתה אלא אם כן נשבעה ומתה אולם אם מתה ולא נשבעה אבדה כתובתה ויתעסקו בקבורתה יורשי בעלה:

אמר המאירי אלמנה נזונת מנכסי יתומים ר"ל שכל זמן שאינה רוצה ליטול כתובתה ניזונת מהם ואין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי וזהו ענין ניזונת תנן כלומר ניזונת על כל פנים אלא אם כן היא נוטלת כתובתה או תובעתה בבית דין הא יורשים מיהא אין יכולין לסלקה בפירעון כתבה וכאנשי גליל שתנאי בית דין שלהם ואת תהא יתבא וכו' כל יומי מיגר אלמנותיך ואין אומרין אלמנה הניזונת תנן וכאנשי יהודה שהיה תנאי שלהם ואת תהא יתבא וכו' עד שירצו היורשים ליתן כתבתיך אלא ניזונת וכמו שביארנו כל זה בפרק רביעי במשנה אחרונה שבו ועל זה הוא אומר שמאחר שהיא ניזונת מכח תנאי בית דין מעשי ידיה של יתומים ואע"פ שמציאתה לעצמה התם הוא דמציאתה לבעלה עצמו לא היה אלא משום איבה אבל מעשי ידיה שאף הבעל מכח מזונות הוא זוכה בהם ראוי לומר שיהא של יתומים ואין חייבין בקבורתה הואיל ואינם יורשים כתובתה כגון שהיתה אשת אביהם שהרי קבורתה תחת כתובתה הותקנה וכל שיורש כתובתה חייב בקבורתה וזה שנאמר כאן יורשי כתובתה חייבין בקבורתה פירושו האשה שיש לה יורשים חלוקים כגון שומרת יבם שאביה או אחיה יורשין נכסי מלוג שלה ואחי הבעל יורשים כתובתה על הדרך שהתבאר ואמר שיורשי הכתובה שהם אחי הבעל חייבין בקבורתה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אמר אביי נכסיי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום פי' בעודה פנויה א"ל וכיון שנשאת בעל לוקח הוי כדאמרינן בתקנות אושא דבעל שויוהו רבנן בנכסי אשתו כלוקח כמאן כי האי תנא דתניא נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הא' ומכר ואכל הב' מוציא מיד הלקוחות דברי ר' רשב"ג אומר אין לב' אלא מה ששייר הא' פי' אלמא היכא דמכר מכרו קיים ואין לשני כלום ה"נ כשנשאת כאילו מכרתן לו דמי ואין לאחריך במקום בעל כלום:

ומי אמר אביי הכי והאמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג ומהדר מי קאמר תנשא נשאת קאמר:

ואמר אביי נכסיי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ומ"ש מהא דתנן וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם התם אית פסידא לכלהו הכא לוקח הוא דא"ל פסידא אזל רפרם אמר לשמעתי' קמי' דר"א ומי אמר אביי הכי והאמר אביי נכסיי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום א"ל התם דא"ל כשהוא פנוי' הכא דא"ל כשהיא נשואה מאי קא"ל אחריך ליקני. בעל לא ליקני. פי' מילתא קמייתא דאביי דא"ל כשהיא פנוי' והלכך לכשנשאת בעל לוקח הוי וכאילו מכרתן לו דמי ואין לאחריך על הלוקח כלום כדאמר רשב"ג ומילתא בתרייתא דאביי דא"ל כשהיא נשואה דכי קא"ל ואחריך לפלוני הכי קא"ל אחריך לקני ולא בעל הלכך כשמכרה ללוקח ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין כל אשה שמכרה (ללוקח) נכ"מ בחיי בעלה שהבעל מוציא מיד הלקוחות משום דהוא לוקח ראשון ואחריך יבוא ומוציא מיד הבעל דהא אמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ולוקח יבוא ומוציא מיד אחריך כרשב"ג דאמר אין לאחריך במקום לוקח כלום ומוקמינן להו בידא דלוקח שאם יבא עוד הבעל להוציאם מיד הלוקח אין ב"ד נזקקים לו שאין הפעם הזאת דומה לראשונה שמתחלה כשנכנס להם לוקח זה מכח מכירות האשה יכול הבעל לטעון אני קניתי ראשון אבל בפעם הזאת שהוציאן הלוקח מיד אחריך שלא הי' הבעל זוכה אצלה בדין אין ב"ד נזקקין לבעל להוציאן מיד הלוקח ול"א שיחזרו חלילה כדתנן במתני' משום דלוקח הוא דא"ל פסידא דיהיב זוזי אבל בעל ואחריך לא יהבו זוזי אבל במתני' דכלהו אית להו פסידא כלן שוין וצריכים לעשות פשרה ביניהן. ומכאן מוכח דמודה רשב"ג דפליג בפירקן דלעיל בכותב לאשתו דו"ד א"ל בנכסייך בחייך ובמותך דקאמר ת"ק שאם מתה אינו יורשה ורשב"ג אמר אם מתה יירשנה שהתנה עמש"ב ותנאו בטל במנהג שאנו מתנים שאם תמות האשה בלא בנים שתחזור הנדוניא ליורשי אבי' שהתנאי קיים דע"כ לא קאמר רשב"ג אלא בנ"מ דממילא נפל לה אבל היכא דדעת אחרת מקנה אותו שמתנה והכל לפי דעת המקנה דהא אביי הכא כרשב"ג ס"ל ואמר דאחריך קני ובעל לא ליקני:

וכן ב"ח וכן אשה וב"ח. תנא וכן ב"ח וב' לקוחות וכן אשה ב"ח וב' לקוחות פי' ראובן לוה משמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לב' לקוחות זו בנ' וזו בנ' וכ' ב"ח ללוקח ב' דו"ד א"ל עמך ב"ח מוציא מיד הא' וכאן א"ל הנחתי לך מקום שתגבה ממנו שהרי חובו כנגד שתיהן ולוקח א' מוציא מיד לוקח ב' וב"ח חוזר ומוציא אף זו מן הא' ולוקח ב' מב"ח וחוזר חלילה עד שיעשה פשרה ביניהן ואם רוצה לוקח שני מתפשר עם לוקח א' ולא יהי' לב"ח כלום שהוא אומר לו התפשרי עמי ואל תטרוף השדה מידי שאם תטרף אותה סוף שיבוא ב"ח ויטרפנה ממך ועלי אינו יכול לבוא אם יתפייס עמו לוקח א' במעות אין לו לבע"ח כלום וכן אשה ב"ח שהיה לה חוב כתובתה על בעלה ומכר ב' שדותיו לשנים ואין בשתיהן אלא כנגד כתובתה וכתבה לב' דו"ד אל"ע האשה מוציאה מיד לוקח א' והוא מן הב' והאשה מן הא' והשני מן האשה ולוקח א' מן הב' וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן:

פי"א אלמנה נזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואינן חייבין בקבורתה יורשי' יורשי כתובתה חייבים בקבורתה. פי' אחרי שהן זנין אותה הן זוכים במע"י כמו שהיתה עושה לבעל שתקנו מזונות תחת מע"י ואין חייבים בקבורתה שאחרי מותה באין יורשי' ותובעים כתובתה מן היתומים הלכך אותן היורשין שיורשין כתובתה חייבים בקבורתה:

וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות וכגון שהלקוחו' מאוחרין ובעל חוב מוקדם וחובו כנגד שניהם וכתב בעל חוב ללוקח מאוחר דין ודברים אין לי עמך וחוזר על לוקח ראשון לוקח ראשון מוצי' מיד השני ובעל חוב מיד הראשון ולוקח שני מיד בעל חוב ולוקח ראשון מידו וחוזרין חלילה. וקשיא ליה לרב ר' אברהם ז"ל א"כ תיפשוט מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ואיכא למימר כגון דהויא אפותיקי. דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו:

וז"ל הריטב"א ז"ל והא מעשים בכל יום מההוא כו' כלומר מאי קא מספקא לן בהא דהא מעשים בכל יום ודיינין הכי ואלמא פשיטא מלתא דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי ע"כ:

דההוא גברא דמשכן פרדסא כו'. פירש רש"י ז"ל בשעבודא דסורא בדמשלם עשר שנין הדרא ארעא בלא כסף ויפה כיון ז"ל דדוקא בהא הוא דכי קש בתוך זמן המשכונא יש לו למלוה לגבות הנשאר מחובו לפי חשבון השנים משאר נכסי הלוה דהא מאי דאשתאר אחריות מלוה גמורה היא אבל במשכונא דנכייתא דקש תוך זמן המשכונא אין לו לגבות אחריות הפירות ההם כיון דהקרן שלו קיים שלא התירו משכונא בנכייתא אלא מטעם דאי לא עבדא לית ליה פירי ואם לא יאכל לא יגבה ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף הזמן שקבע ואע"ג דלא אכיל פירי דכיון דפרדסא עביד דקש אדעתא דהכי קבלה במשכונא ודוקא בהא אבל אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר דהא לא אוזיף לזמן ההוא אלא אדעתא דליכול פירי ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונא אחרת בנכייתא יכול זה לומר דאיהו אדעתא דמשכנתא דידיה נחת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק לעשר שנין וכתב ליה במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף דלפירות לחוד מכרה לו. פרדסא סתם דתלמודא היינו כרם. וקש נזדקן הכרם שיבש ולא עשה פירות. טירפא למטרף לקוחות שלאחריו שהרי באחריות מכרה לו לעשר שנים והיכא דקש אין לך אשתדוף בני חרי גדול מזה וקא חזינן דקא טריף ממשעבדי כגון לוקח שלקח שום קרקע מלוה זה לבתר דמשכן פרדסא אפסיד אנפשיה מידע ידיע דפרדסא עביד דקש והדר ודאי מלוה טריף מיניה ע"כ:
וכתבו ליה טירפא ואע"ג דמשכנתא מוחזקת היא באתרא דלא מסלקי מ"מ לא הויא כאפותיקי מפורש דלא יהא לך פרעון אלא מזה אלא כאפותיקי סתם שאם שטפה נהר גובה מנכסים משועבדים. תלמיד הרשב"א ז"ל:

אמר אביי נכסי לך וכו'. האומר לאשה פנוייה נכסי לך ואחריך לפ' בעל לוקח הוי באותן נכסים דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ודמי כאלו מכרה אותן לו ואם מתה היא בחיי בעל אין (לאחריך) לאותו פ' שאמר נותן מתנה שיהיו הנכסים אחריה אין לו כלום במקום בעל דקי"ל כרשב"ג דאמר ירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דאחריך משמע אי איתנהו לנכסי אחריך לפ' ואי ליתנהו אחריך לית ליה מידי. השני מוציא מיד הלקוחות דדוקא נותן מתנה אחריך דלא ניחא ליה דמזבין להו ראשון אלא ליהוו לדידיה כי היכי דליהוו אחריו לפ'. רש"י ז"ל במ"ק:
מי קאמר תנשא נשאת קאמר ק"ל דקארי ליה מאי קארי ליה ונ"ל דאיהו סבר דכיון דהא מלתא דהערמה הוא ואיתתא לנשואין קיימא לא הוה לן לאחוכי בה כולי האי ואפילו בלשון דיעבד והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונשאת לא חיישינן לקלקולא ויגדיל תורה ויאדיר ועוד י"ל דקארי לה סבר דכי קתני ונשאת משמע אפילו לכתחלה כדתנן בתולה נשאת ומתרצינן דעמדה ונשאה לשון דיעבד הוא והראשון יותר נכון הוא הריטב"א ז"ל. ולי נראה מדלא פסיק אביי הלכתא כרשב"ג בלחוד והוה ליה להעלים הענין דבעל לוקח הוי דמידע ידיע דברוב המקומות עשאוהו רבנן כלוקח ומדעביד מימרא באנפי נפשה בהאי דבעל אלמא לאורויי לכ"ע קאמר אביי הכי והויא ליה כמשיא עצה במימריה ולהכי קשיא ליה תלמודא דמדקבע אביי הך מימרא ללמד ולהשיא עצה אמרה ותקשי ממאי דאמר איהו גופיה דמקרי רשע ערום ומשני אדרבה להורות דדוקא בדיעבד וכדקאמר נשאת הוא דקאמר כן כנ"ל:

ואמר אביי נכסי לך כו'. וכדמפרש לה בסמוך כשהיתה תחת בעלה אמר לה אדם אחד נכסי לך וכו' הבעל מוציא מיד לקוחות דאשה דמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והני נמי נכסי מלוג נינהו ובעל הוי לוקח הראשון ואחריך מיד הבעל דכיון דכשהיא נשואה אמר לה אחריך לפלוני איכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה הכי דשפיר הוה ידע דכל מאי דאית לה הוי דבעל לפיכך אמר לה אחריך לפ' לאפוקי בעל הוי דהכי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ואהכי מוציא אחריך מיד הבעל ולוקח חוזר וטורף מיד אחריך דהא אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומוקמי' להו לכלהו נכסי בידא דלוקח דאין חוזרין חלילה לטרוף. רש"י במ"ק. הקשו בתוספות כיון דס"ס מקומינן לה בידא דלוקח אפוכי מטרתא ואטרוחי בי דינא זמני טובא ל"ל נשבקינהו מעיקרא בידיה דלוקח. ויש שתירצו דהא נפקא מינה כי כשיוציא הבעל מיד הלוקח אם יעשו פשרה בינו ובין אחריך יפסיד הלוקח וישאר ברשות הבעל והקשו על זה דא"כ אמאי מוקמינן להו בסוף ביד הלוקח משום דאית לה פסידא ומה הועילו בתקנתן כיון שיכולין הבעל ואחריך להתפשר ולהפסיד הלוקח ואולי אם לא נתפשרו עדין יתפשרו עוד בפעם שני. ור"ש ז"ל משנץ פירש דהא דאמרינן הבעל מוציא וכו' לאו דוקא אלא דכיון שיכול להוציא מן הדין לא מפכינן מטרתא ומוקמינן להו מעיקרא בידא דלוקח וכן ההיא דאמרינן לעיל אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבו לה מינייהו וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל:
התם במתני' אית להו פסידא לכלהו לב"ח וללוקח אבל בעל ואחריך לית להו פסידא דהא ליתיה חוב לגבייהו ולוקח לחוד הוא דאית ליה פסידא ואהכי מוקמינן להו בידיה. מדאמר אביי הכי אחריך מוציא מיד בעל כשהיא פנויה אמר לה וליכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה אחריך לפ' אלא הכי אמר לה שאם לא תמכור ולא תנשא לבעל להוי לפ' אבל אם תמכור ותנשא ותמות בחיי בעל אין שם אחריך ואין לשני כלום. רש"י במ"ק:
תנא וכן ב"ח ושני לקוחות והיה אחד נושה בחבירו מנה והוה ליה ללוה תרי קטיני דארעא ומכרן לשנים זו בחמשין וזו בחמשין וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך טורף ב"ח מלוקח הראשון ואינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהדין אין בשתיהן אלא שיעור חובו ולוקח ראשון מלוקח שני וב"ח מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וגובה מב"ח שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון מן השני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם א"נ כגון שמכר לאחד שדה אחת ולא חתם לו ב"ח וחזר מוכר ומכרה לאותה שדה עצמה לאדם אחר וחתם לו ב"ח טורף מלוקח ראשון ולוקח שני מב"ח ולוקח ראשון מלוקח שני כדלעיל וכן הכי נמי אשה בעלת חוב ומילתא יתירא היא דפשיטא לן דדינא דאשה בחובה כדין איש בחובו. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל הרא"ה ז"ל וכן ב"ח ושני לקוחות וכו'. וכגון שהלקוחות מאוחרין וב"ח מוקדם וחובו כנגד שניהם וכתב ב"ח ללוקח מאוחר דין ודברים אין לי עמך וחוזר על לוקח ראשון ולוקח ראשון מיד השני וב"ח מיד הראשון ולוקח שני מיד ב"ח ולוקח ראשון מידו וחוזרין חלילה וקשיא ליה לראב"ד ז"ל א"כ תפשוט מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואיכא למימר כגון דהויא ליה אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל לשון הרמב"ן ז"ל בזה בס"ד. ובתוספות הקשו אמאי אצטריך למתני כל הני גווני ותירצו דצריכי דאי מקמייתא הוה אמינא הראשונה מוציאה מידי השנייה דאין לשנייה כל כך פסידא כמו הלוקח שקנה שדה לצרכו ואתה בא להוציאה ממנו והוא יחזר אחר מעותיו דשנייה זו אינה מחזרת אלא לגבות כתובתה ואם לא תגבה משדה זו תוכל לגבות מבעלה והרי כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דלאו דוקא אשתדוף בני חרי אלא ה"ה כל שיש עכוב שאינו יכול לגבות מהם הילכך אם טרפה שדה זו משום איזה עכוב שלא היתה יכולה לגבות אם באה הראשונה והוציאה מתחת ידה אין כל כך פסידא שהרי תוכל לגבות מבעלה ולכך שעבודא של ראשונה הוא קודם ובדין תפסה דאין כאן אלא דין קדימה ואין לשניה הפסד כל כך דסוף סוף אפשר שתגבה מבעלה ממקום אחר ותתקיים רצונה שבקשה לגבות משדה זו אבל ב"ח מלוקח ברי היזקא שהרי קנה שדה לצרכו ובעל חוב זה מוציאה ממנו ואע"ג דשוב יגבה הדמים שנתן בעבור השדה מכל מקום השדה שרצה לקנות לא יחזור אליו והרי הפסיד קניית שדה ואע"ג דהשדה אשר קנה ראשונה מכל מקום יוצאה מתחת ידו והשדה אשר אנו דנין עליו אינו אותו שדה שקנה מכל מקום הרי נכנס שדה אחר תחתיו ובמקום הראשון הוא וכשאתה אומר דב"ח גובה מלוקח ראשון אע"ג דחוזר וגובה מעותיו מהמוכר מכל מקום הוא מפסיד מליקח השדה אשר בקש לקנות ושמא לא ימצא שדה לקנות ולפיכך הוה אמינא כיון דאיכא פסידא טובא בכה"ג לא יגבה ב"ח מלוקח דהא כתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך והרי אתה מגלגל עליו דין ודברים שהרי חוזר וגובה מלוקח ראשון השדה אשר כתב דין ודברים אין לי עליו. כך נראה כוונת התוספות ודוק ותמצא כן בלשונם ז"ל. ועוד יש לחלק דאין לשנייה כל כך פסידא דעד שהיתה השדה ביד בעלה היה הדין נותן שתטרוף הראשונה ולא השנייה דשעבודא של ראשונה קודם ואע"ג דנשתנית דינה של שכתבה ללוקח דין ודברים אין לי וכו' מכל מקום השתא דחוזרת חלילה חוזרת למה שהיתה דינה כשהיתה ביד בעלה והרי אינה מפסדה השניה מעיקר דינה מה שאין כן בבעל חוב מלוקח שהרי אתה מפסידו הדמים שנתן כנ"ל:
סליק פרק עשירי

מתני' אלמנה ניזונת וכו'. יש אומרים דלא גרסינן ומעשה ידיה בוי"ו דא"כ על כרחין ניזונת תנן דאי הניזונת תנן הוה לן למתני מעשה ידיה בלא וי"ו ואין צורך למחוק גרסת הספרים דהא ודאי בכלל בעיין הוא אי הנזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן תנן או נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן תנן וכיון דפסקו לן בנוסחי דניזונת תנן כאנשי גליל גרסינן נמי ומעשה ידיה. הריטב"א ז"ל:
ואין חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ולא אמן של יתומים דהא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה והני כיון דלא ירתי לה אלא יורשיה שיש לה מבעל אחר אי נמי יש לה בנים מזה הבעל שהן יורשי כתובתה מנכסי מלוג שלה הן חייבין בקבורתה ולא יורשי האשה הראשונה שמתה בחיי בעלה. רבינו יהונתן הכהן ז"ל:
איכא דקשיא ליה הא למה לי למתנייה דהא פשיטא שלא תקנו קבורתה אלא תחת כתובתה וכיון דיורשיה יורשין כתובתה הן קוברין אותה ויש מתרצים שהיא גופה קמ"ל הכא דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא קתני לה בשום דוכתא במתני' ולא נהירא דבפ' נערה כדקתני תנאי כתובה הו"ל למתניי' גבי בעל גופיה כדאתניא בברייתא. ור"י תירץ דהא קמ"ל דאפילו היכא דלית להו כתובתה ליורשיה כגון שלא הניח קרקעות אין היתומים חייבין בקבורתה וצ"ע אם הניח הבעל נכסים אלא שמתה קודם שתשבע אם חייבין היתומים בקבורתה אם לאו רבינו ז"ל. הריטב"א. וכן תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל דאצטריך לאשמועינן אפילו היכא דלא שקלא כתובתה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבין בקבורתה אע"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה ומתני' מילי מילי קתני רישא ומציעתא וסיפא ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם היתה שומרת יבם (היא) יורשיה כתובתה כלומר היורשין כתובתה דהיינו אחים של בעל חייבין בקבורתה ע"כ. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אם אלו היתומים אינם בניה אלא בנים שהיו לבעלה מאשה אחרת שבניה או אחיה היו יורשין כתובתה הם חייבין בקבורתה ע"כ. וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל יורשי כתובתה חייבין בקבורתה לאו למימרא כשיורשין כתובה חייבין בקבורה הא לאו הכי לא דא"כ לקתה מדת הדין בכך אלא לומר יורשיה הראויין לירש כתובתה הם חייבין לקוברה ואע"פ שאין לה כתובה דכותה לגבי פירות שתקנו תחת פרקונה ומזונות תחת מעשה ידיה לאו למימרא דאינו חייב לפדותה אלא א"כ יש לה נכסי מלוג אלא לומר באותו זכות שיש לו בנכסים שאם היו לה היה אוכל פירות חייב לפדותה ואע"פ שאין לו עכשו וכן במעשה ידיה נמי כולהו נשי נמי לא מספקי מעשה ידיהן למזונות אלא שלא חלקו בתקנתן ובין מספקין ובין אינן מספקין חייבין במזונותיה ע"כ:

גמ' איבעיא להו הנזונית תנן וכאנשי יהודה או נזונית תנן וכאנשי גליל פרש"י ז"ל דמבעיא לן אי סתם לן תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואמרינן ת"ש דאמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר ופירש רש"י ז"ל דה"ק אא"ב הניזונת וכאנשי יהודה שפיר דמוקמינן לה להא דשמואל בשאינה ניזונית שלא רצו היורשין לזונה אלא אי אמרת נזונת תנן שע"כ חייבין לזונה אמאי מציאתה שלה והקשו בתוספות על פירוש זה כמה קושיות חדא דמאי קא מבעיא לן דהא כבר סתם לן תנא בפרק נערה כאנשי גליל וא"כ מסתמא לית לן למימר דהדר ביה הכא ועוד דשמואל גופיה פסק הלכה כאנשי גליל בשלהי פרק נערה וא"כ היכי ס"ד הכא לומר דלדידיה הנזונת תנן וכאנשי יהודה ועוד הא דאמרת דאי (אמרת) הנזונת תנן מוקמינן לה בשאינה נזונית א"כ דבשאינה נזונית מיירי מאי קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה פשיטא ועוד דא"כ כי אמרת נזונית תנן וכאנשי גליל מצינן לאוקמי נמי בשאינה נזונת וכגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה כתובתה שאין לה מזונות לכך פירש ז"ל דכולה בעיין דהכא היינו משום הא דקתני מעשה ידיה שלהן אי תנא לה אליבא דאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה או הנזונת תנן ואשמועינן דאפילו במקום שנהגו כאנשי יהודה מעשה ידיה שלהן ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה אא"ב הנזונת תנן שפיר כלומר אא"ב דבמתניתין הנזונת תנן וכאנשי יהודה ומשום דכיון דבידם לסלוקה ממזונות אתיא שפיר הא דשמואל דמוקמינן לה נמי לאנשי יהודה ובמקום שנהגו כמותן ואמתני' אמרה ואשמועינן דאע"ג דמעשה ידיה ליורשיה מציאתה לעצמה אלא אי אמרת הזונת תנן וכאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ כי אמר שמואל מציאתה לעצמה לא אמרה לאנשי יהודה דהא לדידהו אפילו מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וע"כ לאנשי גליל אמרה והא אמאי דכיון דע"כ נזונת כל זמן שתרצה הרי היורשין בענין זה כבעל מה בעל מציאתה לבעל אף זו מציאתה ליורשין ומהדרינן לעולם לאנשי גליל כו'. וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ש ז"ל נזונת תנן וכו'. לא מיבעיא ליה היכי תנן במתניתין לענין פסק הלכה דהא פליגי בה רב ושמואל לעיל בפרק נערה ואפילו אי הוי מחלוקת ואח"כ סתם אפשר דהלכתא כחד מהנך אמוראי דלעיל ועוד היכי פשיט בתר הכי משמואל הא שמואל פסיק לעיל כאנשי גליל ומאי ראיה מייתי מיניה ועוד היכי בעי למפשט משמואל דהנזונת תנן וכאנשי יהודה הא איהו גופיה איפכא קאמר ונראה דלענין דינא קא בעי ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא נזונית ע"כ של יתומים הלכך מעשה ידיה שלהן אבל אנשי יהודה שנזונת מדעתם ויכולים לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הנזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה כל זמן שנזונת מיהא מעשה ידיה שלהן. תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל פירש רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא הניזונת תנן איכא לאוקמי ההיא דשמואל בשאינה נזונת וקשה דאי בשאינה נזונת פשיטא דמציאתה לעצמה ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה דהויא כהעדפה שע"י הדחק כדאיתא לעיל בריש מציאת האשה ועוד כי היכי דאי תנן הנזונת מוקמת למלתיה דשמואל בשאינה נזונת כגון שפרעו לה היורשין כתובתה הכי נמי אי תניא נזונת וכאנשי גליל מצינא לאוקמי מלתיה דשמואל כגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה דאינה נזונת ואז מציאתה לעצמה ואפילו לאנשי גליל הלכך נ"ל דשמואל אמתני' קאי וקאמר אע"ג דמעשה ידיה שלהן מציאתה לעצמה וקא פשיט תלמודא אא"ב הנזונת תנן וכאנשי יהודה היינו דמיצאתה לעצמה אפילו בשעה שהיא נזונת דהואיל ויכולין לסלקה לא הוו כבעל ודוקא מעשה ידיה שהן תחת מזונות תקנו ליתומים ושמואל לפרושי מתני' אתי ואיהו סבר כאנשי גליל דאפילו מציאתה ליורשיה אא"א נזונת תנן וכאנשי גליל ליהוו כבעל ומשני לעולם נזונת תנן אפ"ה מציאתה לעצמה ע"כ. והרמב"ן כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן קשיא לי והא אמר שמואל הלכה כאנשי גליל ואי הכי למאי דקס"ד השתא קשיא דשמואל אדשמואל ואפשר דהיינו פשטה דכיון דסתם לן תנא כאנשי יהודה הדר ביה שמואל מההיא או דר' זירא פליגא אי נמי אא"ב מתני' כאנשי יהודה אע"ג דשמואל כאנשי גליל קאמר לא שנו אלא מעשה ידיה אבל מציאתה לעצמה נפקא מינה למקום שנהגו אלא אי אמרת מתני' כגליל והלכה כגליל שמואל היכא קאי לא לענין הלכה ולא למאי דקתני מתני' איירי. זה נ"ל ומחוור יותר ע"כ:
והרא"ה כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר. קשיא לן והכי נמי מי ניחא והא שמואל הוא דאמר הלכה כאנשי גליל איכא למימר דבשלמא אי אמרת דהנזונת תנן שמואל אמתני' קאי אלא אי אמרת נזונת תנן שמואל דאמר כמאן לא כהלכתא ולא אמתני' ע"כ:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל איבעיא להו נזונת תנן כלומר וסתם לן כאנשי גליל ולומר דנוקי לדידהו הוא דמעשה ידיה שלהן משום דהוו כבעל דלא סגיא דלא יהבו לה הא לאנשי יהודה מעשה ידיה שלה דלאו כבעל נינהו או דלמא הניזונת תנן וסתמא דמתני' כאנשי יהודה דלדידהו מעשה ידיה שלהן וכ"ש לאנשי גליל ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה ואיכא למידק דהא שמואל פסק הלכה כאנשי גליל ויש לומר דקס"ד דר' זירא פליג ואמר דלא אמרה שמואל לההיא דפרק נערה מעולם אי נמי איכא למימר לאו לענין דינא קא בעי לה אלא לגירסא דמתניתין היכי מתנייא אי כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואתינן למפשטה מדשמואל ומשום דקס"ד דאמתני' אמרה ולומר תנא דמתניתין לא איירי אלא במעשה ידיה ובא שמואל ופירשה דדוקא מעשה ידיה שלהן אבל מציאתה לעצמה אלמא הנזונת תנן דאי לאו הכי מאי שני ליה בין מציאתה למעשה ידיה ושמואל דטרח לפרושי אליבא דאנשי יהודה אע"ג דלא ס"ל הכי נפקא מינה למקום שנהגו ע"כ:

וז"ל רש"י במ"ק אנשי גליל היו כותבין ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך דמשמע כל זמן שאין דעתה להנשא יש לה מזונות על כרחין של יתומים ואנשי יהודה היו כותבין עד שירשו היורשין לפיכך וכו'. בפרק נערה. שפיר מש"ה מציאת אלמנה לעצמה דכיון דאין לה מזונות אלא על דעת יורשין לא יתכן לומר שתהא מציאתה שלהן דאי הוה מציאתה מנה או מאתים היום שקלי מציאתה ולמחר אמרי לה טלי כתובתיך וצאי ושוב אין לה מזונות תהוי אלמנה לגבי יתומים כי היכי דהויא לגבי בעלה מה בעלה מציאתה שלו אף יתומים מציאתה שלהם ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פירש כן ודחו פירושו התוספות בשתי ידים וכדכתבינן לעיל ונראה לי פי' לפירושו אי אמרת בשלמא הנזונת תנן וסתם לן תנא כאנשי יהודה שפיר איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה נזונת פירוש דהכא שמואל קאי עלה דמתני' אע"ג דאיהו פסק כאנשי גליל ובעי לאשמועינן דמציאתה נמי לעצמה בשאינה נזונת דלא תימא בשלמא מעשה ידיה הוא לעצמה כשאינה נזונת משום דמעשה ידיה תחת מזונות אבל מציאתה דלא הותקנה תחת מזונות אימא אע"ג דאינה נזונת תהוי לדידהו עד שתנשא דכך תקנו חכמים דכל ימי מיגר אלמנותה תהיה מציאתה ליתומי' קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה והיינו דוקא אי הנזונת תנן אבל אי נזונת תנן דליכא אלמנה שאינה נזונת אע"ג דכשתבעה כתובה מב"ד שאינה נזונת הויא נמי מציאתה לעצמה לא מיירי שמואל בהכי משום דלא מקרי אלמנה אלא כשאין דעתה להנשא אבל כל שדעתה להנשא ותובעת כתובתה לא מיקרי אלמנה וכמ"ש רש"י במהדורא קמא דלהכי כתבי אנשי גליל כל ימי מיגר אלמנותיך דמשמע כל זמן שאין דעתה לינשא וכדכתבינן לעיל הלכך כל זמן שאין דעתה לינשא לכבוד בעלה היא נקראת אלמנה והיא נזונת מנכסיו לאנשי גליל וכיון שכן יש לנו לומר נמי דמציאתה ליתומים כיון דנזונת ולאחר שתובעת כתובתה ורוצה להנשא הוסר שם בעלה מעליה ואינה נקראת אלמנה ופשיטא ודאי דמציאתה לעצמה והלכך לא מצי מיירי שמואל בהכי דלא קאמר אלא מציאת אלמנה וליכא אלמנה שאינה נזונת לאנשי גליל וכדכתיבנא וליכא למימר דשמואל לאנשי יהודה איירי אע"ג דסתם תנא כאנשי גליל דכיון דאיהו פסק כאנשי גליל נמצא דלא מיירי לא להלכה ולא לפרושי מתני' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל ולכך דחיק לפרושי כן במהדורא בתרא משום דס"ל דאין סברא לומר אפילו לאנשי יהודה דכל עוד שהם רוצים לזונה דתהוי מציאתה לעצמה:

בד"ה ומוקמינן לכולהו כו' מעיקרא נמי נוקמינן ביד הלוקח אפוכי כו' עכ"ל ברישא גבי חוזרין חלילה ניחא להו דאשמועינן כיון דכ"א יחזור על חבירו לעולם לכך שוין בו אבל הכא כיון דסוף סיף כשבא ליד הלוקח אין חוזר עליו משום פסידא דיליה מעיקרא נמי נוקמינן בידיה מה"ט וק"ל:

בד"ה וכן בע"ח כו' כיון דאין לשניה כ"כ פסידא שתוכל לגבות מבעלה כו' עכ"ל אין לפרש דמה"ט שתוכל לגבות מבעלה אין לה כ"כ פסידא דא"כ בבע"ח מלוקח נמי היה יכול הלוקח לגבות ממוכר אם היה לו דהא באחריות מכרה לו שהרי הוא טורף מלוקח שני ועוד דודאי בכל הנך גווני דקתני איירי דאין לבעל ולמוכר שום קרקע אחרת לא בני חורין ולא משועבדים המאוחרים וע"כ נראה לפרש דבריהם דה"ק דאז כשסילקה עצמה הראשונה מהלוקח דהיינו בחיי בעלה לא היה כ"כ פסידא לשניה לומר שתוכל לגבות מבעלה דהיינו שתוכל לגבות בחייו דהא אין כתובה נתנה לגבות מחיים משא"כ בבע"ח מלוקח דאיכא פסידא טפי ללוקח אף בחיי המוכר וקרוב לזה כתבו לעיל התוספות גבי התם איהו דאפסיד כו' ומהרש"ל הבין דברי התוס' בדרך אחר ואין מבוררת לי ואין להאריך וק"ל:

0סליק פרק מי שהיה נשוי

אלמנה ניזונת פרק אחד עשר

תוס' בד"ה אלמנה כו' מעשה ידיה שלהן גרסינן בלא וי"ו דאי כו' ניזונת כו' עכ"ל דלא ניחא להו למימר דאה"נ דהא נמי קמיבעיא ליה אי גרסינן ומעשה ידיה בוי"ו או לא דא"כ ה"ל לתלמודא לפרושי הכי וק"ל:

בד"ה ואין חייבין כו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפירקונה כו' עכ"ל משום דהנך תלתא מילי בהדדי מתנייא בברייתא בפ' נערה תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה וכיון דלפי תירוצם קבורתה דתני הכא היינו משום דלא שמעינן לה בשום משנה שהיא תחת כתובתה ומזונות תחת מעשה ידיה נמי שמעינן לה שפיר הכא לישמעינן נמי הך מלתא דאין חייבין בפרקונה דלא שמעינן לה בשום משנה דפרקונה הוא תחת פירות וכיון דאין ליתומים פירות שלה אין חייבים בפרקונה וק"ל:

בא"ד כגון דליכא אלא מטלטלי אין חייבין כו' עכ"ל ויורשי כתובתה דחייבין בקבורתה היינו דהוו ירתין כתובתה אי הוה מקרקעי אף על גב דהשתא במטלטלי לא ירתי מידי חייבין בקבורתה וכן מפורש בפסקי תוס' ע"ש:

בד"ה ניזונת תנן כו' הא לא מיבעיא כו' ולענין הלכתא כמאן דהא כו' עכ"ל ר"ל דרב ושמואל פליגי כבר בהא הלכתא כמאן ודוחק לומר דמבעיא ליה הלכתא כמאן כרב או כשמואל משום דהשתא ה"ל מחלוקת דאנשי יהודה ואנשי גליל בפ' נערה וסתם הכא במתניתין אי כאנשי גליל אי כאנשי יהודה ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם דמ"מ לא ה"ל למנקט במלתיה אלא רב ושמואל כיון דפליגי כבר בהלכתא ועוד דבכמה דוכתין פליגי אמוראי בגירסות דמתני' בכה"ג וא"כ ליכא הכרע במתני' ולא ה"ל למיבעי אלא סתם מאי הוה עלה אי כרב אי כשמואל ודו"ק:

רש"י בד"ה נכסי ליך לקמן מוקי לה בשמעתין אמר לפנויה נכסי ליך כו' כצ"ל:

בד"ה ואמר אביי כו' בתרייתא דאביי באומר לנשואה כצ"ל:

בד"ה וכן אשה כו' והוא מן השני והאשה חוזרת ומוציאה אף זו מן הראשון והשני מן האשה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכן בעל חוב ושני לקוחות כו' כיון דאין לשניה כל כך פסידא כו'. נ"ב פי' שהרי לא היה לשניה על אותה שדה אלא שעבוד בעלמא א"כ נוכל לומר שעדיין תוכל לגבות מבעלה באם יהיה לו נכסים וא"כ אף שסילקה הראשונה עצמה מן השדה מ"מ שעבודה קודם אבל גבי לוקח שקנה השדה והוי שלו ממש ואף השדה השנית שטרף בעד שדה זו הוי כשלו דס"ס לוקח הוא לגבי שדה והשניה במקום שדה הראשונה עומדת א"כ נימא מאחר שסילק הבע"ח את עצמו מאותה שדה שהוא של לוקח א"כ הוי אמינא דשוב לא יכול לחזור ולגבות וק"ל. (עיין במהרש"א):

בתד"ה וכן בעל חוב כו' שתוכל לגבות מבעל כו'. אמרנו וענינו איזה דרכים וכלהדרכים בחזקת סכנה ואינם ברורין שפיר. גם מ"ש בח"ש וזולתו רחוקים ובל"ס ישנו ט"ס בכאן ועיין:
בתד"ה ואין חייבין כו' ואין חייבין בפרקונה כו'. דלא שמעינן במשנה שפרקונה תחת פירות וכי היכי דאשמעי' הכא מזונות תחת מעשה ידיה וקבורה תחת כתובה הו"ל לאשמעי' נמי הך דבחדא ברייתא מיתנייא לעיל פרק נערה:

בא"ד הא נמי פשיטא כו'. ובלא"ה י"ל דתני סיפא איידי דרישא וכן לוי"ל ואפשר דלוי"ל קמ"ל חידוש דחייבין לקוברה אף דלא ירתי מידי [ויורשי כתובתה היינו ראוין לירש כמ"ש לקמן בסמוך]. וא"ל אלא מי יקברנה כיון דסבר תנא אין חייבין יורשי הבעל בקבורה דאין זה קושיא אלא אם יורשין אותה ודאי לאו כל כמינייהו להטילה על הצבור ולירש הם נכסים אבל היכא דלא ירתי ה"א דאין חייבין וק"ל. ולוי"ל פירוש יורשים כו' היורשין כתובתה אילו היה קרקעות שהיתה היא יכולה לגבות גם יורשין אותה חייבין לקברה גם עתה [דלא ירתי]: @11דף צו ע"א
בתד"ה ת"ש כו' לאשמעינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה כו'. וקשה דלפשוט ממתני' גופיה בלא שמואל דאי ניזונת וכאנשי גליל לאשמעינן מציאה וכ"ש מעשה ידיה ליתומים י"ל דמתני' לא נחית לזה. או לאשמעינן דוקא ניזונת מעשה ידיה שלהן הא הניזונת לא הוי מעשה ידיה שלהן. או נקיט מעשה ידיה דהוי במקום מזונית וה"ה מציאה וק"ל:

בא"ד קאי אמתני' כו'. לפירוש הקונטרס במה שהקשו התוס' בדבור הקודם והא שמואל פסק לעיל כאנשי גליל אין לתרץ דאמתני' קאי. דמתני' איירי בניזונת ולפי' הקונטרס איירי שמואל בשאינה ניזונת. ועוד בר מן דין (כ) וק"ל:

בא"ד לא פשיט שפיר דהניזונת תנן וכמו שהוכחתי. דז"א דהא ע"כ כו':
בתד"ה אלמנה כו' וא"ת מ"ש כו'. דאף דזו בעצמו קושית מר בר רב אשי מ"מ מאי דעתיה דרבינא וגם לא חשש לתרצו:

תד"ה ואין. א"כ מאי איצטרך למידק לעיל כו'. הוא (בדף פא):

בא"ד וי"ל דאיצטרך כו' כגון דליכא אלא מטלטלי כו'. וכש"כ היכא דלא נשבעה. עי' בהשגת הראב"ד פי"ח מהלכות אישות הלכה ו:

מתני' אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כו' ואין חייבין בקבורתה.
אבל אינן חייבין בפירקונה כיון דלית להו פירי לא שייך למתני דהא בלאו טעמא דאין להם פירות נמי אין חייבין לפדותה כיון דלא קרינן ביה ואותבינך לי לאנתו דהא אפילו נשבית בחיי בעלה ומת בעלה אין היורשים חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך וכו' כדאיתא לעיל פ' נערה שנתפתתה (דף נב) ובתוס' דחקו בקושי' זו הרבה ולא אבין על מה, [אב"ה וכ"כ בפ"י]:
ואפשר דקושי' תוס' לאביי דס"ל (דנ"ב) דאלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך ממילא אשת כהן שנפדית ומת אף דלא הכיר בה בעלה חייבים יורשים לפדותה דהא קרינן בה ואהדרינך למדינתך והו"ל למתני דע"מ אם אלמנה נשבית אין יורשים חייבים בפרקונה כיון דתקנו משום פירות.
ובזה מיושב לישנא דתוספות שם א"כ אמאי אצטריך למידק לעיל מדקתני יורשים כו', ולכאורה אמאי נקטו הקושיא על הפשטן ולא על בעל האבעיא וכן רב עמרם דפשיט מברייתא והא מוכח כן ממתני' מיתורא, ולפי הנ"ל י"ל דהאבעי' לפי ההלכה דקיי"ל כרבא דאלמנה לכ"ג א"ח לפדותה כיון דאיסור אמר גרם לה א"כ י"ל דמה דקתני וא"ח בקבורתה היינו לאשמועינן הטעם דקבורתה משום כתובתה ותני אגב יורשים יורשי כתובתה ואי אמאי לא קתני ג"כ ואין חייבים בפרקונה היינו דבלא"ה פטירי אף באשת כהן כיון דדבר אחר גרם לה. ולזה נקטו קושייתם על הפשטן דהא מרא דשמעתא שם אביי דלדידיה דלא קתני וא"ח לפדותה באשת כהן לאשמועינן ג"כ דטעם משום פירות ע"כ לא בא לאשמועינן טעם החיובים ומה דקתני וא"ח בקבורתה משום דבעי ליה למתני יורשיה יורשי כתובתה ויקשה דלפשוט בקיצור דע"כ הא אתי לאשמועינן:

בעזה"י ר"פ אלמנה ניזונית:

אלמנה ניזונית. ע' תוס' אי גרסי' ומעשה ידי' בוי"ו וכ' מהרש"א דלא ניחא להו למימר דהש"ס מסופק גם בוי"ו דומעשה ידי'. וטעמא נ"ל דבשלמא ה"י דניזונית עביד תנא לאשתמוטי הן בדיבור הן בכתיבה מפני שסוף תיבת אלמנה מסיים בה"י והוו ב' ההי"ן סמוכין משא"כ וי"ו בריש תיבת ומעשה ידי' מה"ת לאסתפוקי בי'. אמנם הריטב"א שבשיטה מקובצת כ' דבאמת הש"ס מסתפק גם בזה. והנה לעיל בסוגי' דאנשי גליל ויהודה דפסק הרי"ף כאנשי גליל מסתם משנתינו דניזונית תנן. והקשה הרז"ה הא איבעי' לא איפשטא. ורמב"ן כ' דעכ"פ מדמקובל בידינו בכל ספרינו ניזוני' ש"מ שהגאונים שאחר הש"ס הסכימו דניזונית תנן. ונ"ל דהרז"ה ס"ל כהריטב"א הנ"ל דהש"ס מסופק גם בוי"ו דומעשה ידי' וכיון שבכל ספרינו תנן ניזונית בלא ה"י וגם מעשה ידי' בלא וי"ו וסתרי אהדדי אין לסמוך על ספרינו בזה:

מנכסי יתומים. מדיוקא דהאי לישנא נראה קצת לומר דאפי' אינה ניזונית מהיתומים ברצונם וטובתם אלא מנכסיהם דהיינו שתפסה מטלטלי' מ"מ מעשה ידי' שלהם ואפי' מציאתה לפי הס"ד דאלת"ה ה"ל למימר דהא דשמואל דמציאת אלמנה לעצמה בכי האי גוונא מיירי שניזונית ממה שתפסה שאז מעשה ידי' שלהן ומציאתה לעצמה. אע"כ לאותה הס"ד אפי' מציאתה נמי ליתמי משום דבמקום בעל ממש קיימי. אע"ג דניזונית רק ע"י תפיסה דילה:

ואין חייבין בקבורתה וכו'. דע לענין חיוב קבורת כל המתים. הנה פשוט מי שהניח מעות הוא קודם ליורשיו וקוברים אותו מעזבונו. ואפי' ציווה שלא יקברוהו מנכסיו לאו כל כמיני' להעשיר יורשיו ולהטיל עצמו על הצדקה וזה מבואר בפוסקים. אך מי שלא הניח כלום לא ידעתי אם יש שום חיוב על הקרוב לקוברו יותר מעל כל ישראל אם לא מטעם צדקה אתינן עלה שהקרוב קודם ומי שעשיר בנכסיו מן הקרובי' יתן יותר. אבל לומר אלו הניח מעותיו היית אתה יורש דאורייתא. ע"כ תתחייב אתה לבדך לקוברו לא מצאתי ולא נלע"ד. ואפשר אפי' בששה קרובי' דאונני' ומטמאים ומחוייבים להתעסק בקבורתו מן התורה. היינו להתעסק ולהטריח בקבורתו. אבל לא להוציא ממונו על זה. וכיון שכן לא ידעתי כלל באלמנה שמתה ולא הנחתה כלום מה"ת לחייב קרובים שהיו ראוי' ליורשה לקוברה. והלא אלו מתה פנוי' לא הי' חיוב קבורתה על קרובים כשלא הניחה כלום. וכי מפני שנישאת ונתאלמנה יגרע כח הקרובים מי הכניסם לזה החיוב וכי מצאנו שום תנאי ב"ד על קרובים לחייב אותם מה שלא היו חייבים קודם שנישאת. ע"כ נלפע"ד אה"נ מ"ש תוס' אפי' אינם יורשים כלום כגון שהניחה מטלטלין אין רצונם שהיורשים חייבים לקוברה אלא ר"ל שאין היתומים מחוייבים לקוברה אעפ"י שהם יורשי' המטלטלים. ומטילים הקבורה על הקרובי' שהיו ראוי' ליורשה אבל לא שיתחייבו בה כלל. והיינו דדקדק רש"י ז"ל היא תקבור עצמה כלומר אם הם יורשי' ממנה תתקברה ממה שהניחה והיינו היא תקבור עצמה ולא שיהיו קרובים מחוייבים לקבור אותה מממון עצמם כלל אלא תתקבר מהצדקה. ועיי' תשו' מהר"מ א"ש ח"ב סי' ס':

והנה במהרי"ט בחי' כתובות כ' בשם מהרי"ל שהקשה מנ"ל דמתני' אתי' לאורויי לן ב' דינים מחודשי'. א' מ"ש תוס' שלא הניחה אלא מטלטלי' וכו' ב' שומרת יבם שיש לה ב' יורשי' וכו' דלמא רק אהא בשומרת יבם לחוד אתא. ואי לא הוה תנן יורשי' יורשי כתובתה הוה סד"א דבבא יתירה אתי' למ"ש תוס' שלא הניחה אלא מטלטלים משו"ה תנן יורשי' יורשי כתובתה להורות דמיירי בשומרת יבם ולא מהך דינא דהניחה מטלטלי'. ומסיק דאה"נ כן הוא כוונת תוס' דהוה סד"א דאתי' בבא דמתני' להורות אי לא הניחה רק מטלטלי' אבל לקושטא דמילתא אין דין זה אמת ע"ש. ולדבריו הי' ניחא לי מה שקשה קצת מ"ש לעיל פ' ע"ב ד"ה יורשי וכו' דהכניסה ליבם מנה מאתי' מבעלה הראשון וא"כ ע"כ מיירי שיש כאן קרקע מבעלה הראשון. וכיון שמשנתינו מיירי משומרת יבם ע"כ מיירי ביש כאן קרקע. וא"כ איך כ' תוס' בשמעתין דהך בבא מיירי בלא הניח אלא מטלטלי'. אע"כ לקושטא דמילתא לא מיירי בהכי. אבל לא נראה כן בפסקי תוס' וכן בתשו' מהרי"ל סי' ס"ד. וקו' מהרי"ט י"ל בנקל לפמ"ש תוס' לעיל פ"א ע"א ד"ה איזהו וכו' וקושייתינו נמי י"ל דמתני' מיירי בכל גווני בין הניח קרקע בין לא הניח אלא מטלטלי'. ולענין סתם אלמנה הוה רבותא בלא הניח קרקע אלא מטלטלי' וגבי שומרת יבם הוה רבותא בהניח קרקע וק"ל:

והרמב"ם פסק בלא נשבעה ומתה תקבור משל יתומי'. והראב"ד השיג עליו שיטענו אבינו התפיס לה צררי. וי"ל דודאי למאי דקיי"ל להלכתא מתוך שאיל"מ א"כ היו צריכי' לשלם הכתובה ליורשי'. ורק ביתומים מן היתומים נהוג עלמא כרב ושמואל ומסקי ס"פ כל הנשבעי' הבו דלא לוסיף עלה. וס"ל לרמב"ם הבו דלא לוסיף עלה הוא ע"ש ותבין. ולפ"ז כל מה שנאמר בזה להעמיס שיטת הרמב"ם או הראב"ד במשנתינו הכל שבוש דבימי המשנה שעדיין לא נהגו כרב ושמואל ביתומי' מן היתומים דוקא. אלא או כתנא דמשאיל"מ או מפסיד וא"כ אין שום דבר חדש במתה ולא נשבעה לכל מר כדאית לי' וק"ל:

הניזונית תנן וכאנשי יהודה. לכאורה הומ"ל לשיטת תוס' אפי' לאנשי גליל וכשקבלה קצת כתוב' שאז הרשות ביד היתומי' לסלקה אפי' לאנשי גליל וה"ל למיבעי אי מעשה ידי' שלהן כיון שהרשות ביד היתומי' והוי מרווחינן ג"כ דלא נצרך לומר דשמואל קאי לאנשי יהודה דלא כשמעתתי'. ומזה ראי' לשיטת רש"י. ואמר א' מן התלמידי' דהתם לא מיבעי' דודאי מ"י שלהן משום דהיא גרמה ואפסדה נפשה במה שתבעה קצת כתובתה. ונכון הוא לדינא לפע"ד דכן יש להוכיח לקמן בסוגי' דשמעתין גבי מוכרת וכותבת למזונות מכרתי ע"ש. דה"ל לתוס' לפרש דטוב לה לפרש משום מ"י שיהי' שלה דהרי כל עצמה לא באנו לומר שיהי' מעשה ידי' שלה אלא משום דחיישי' שהיתומים יראו כשמעשה ידי' מרובי' ומזונות בזול יזונו אותה. וכשיראו ההיפך יסלקו אותה ותשארה עני' זו בחוסר לחם. ע"כ יהי' מעשה ידי' שלה כדי שיהי' לה במה להתפרנס לכשיסלקו אותה. וכל זה באנשי יהודה. אבל באנשי גליל ומכרה קצת כתובתה. איהי דאפסדה נפשה ונכון הוא. ומטעם זה נ"ל מה שנתחבטו האחרונים הב"ח ובית שמואל לפי"מ דקיי"ל הלכתא כאנשי גליל. ומ"מ יש מקומו' שתקנו כשהב"ד רואי' כילוי נכסי יתומי' ומסלקי' האלמנה שלא ברצונה. נ"ל מ"מ כל זמן שניזונית מעשי ידי' של יתומי' דסברא נוטה כיון שניזונית משלהן יהי' גם מעשה ידי' שלהן דדי לה שתהי' יושבת תחת היתומי' כמו שהיתה תחת בעלה. ורק מחשש הנ"ל שיתומי' יערימו במרמה כנ"ל וזה לאנשי יהודה שהרשות ביד היתומים. אבל למאי דקיי"ל כאנשי גליל ורק לפי ראות הב"ד גבי דינא לא חשידא כמובן כנלע"ד:

תוספות בד"ה וכן בע"ח ושני לקוחות וכן אשה יש לתמוה כו' וי"ל כו' כיון דאין לשנייה כ"כ פסידא כו' עכ"ל. עי' במהרש"ל ומהרש"א ודבריהם דחוקין מאד ולענ"ד יש ליישב דברי התוספות בפשיטות דבשלמא בכתובות דמתניתין כיון דליכא פסידא לשנייה בבירור בשעה שכתבה הראשונה דו"ד אנן סהדי שהראשונה לא כתבה דו"ד ללוקח אלא כדי שיעמדו ביד הלוקח ואי משום שתטרוף השנייה ממנו הראשונה לא אסקא אדעתה הא מילתא כיון דאפשר דהשנייה לא תפסיד שתמצא לגבות ממקום אחר מבעלה ממה שיקנה אח"כ וא"כ אדעתא שתטרוף השנייה לא סילקה עצמה הראשונה וכיון שהיא מוקדמת לה כדין טרפה משא"כ בבע"ח ושני לקוחות איכא למימר איפכא דמסתמא כיון שכתב ללוקח שני דו"ד אין לי עמך לגמרי מחל חצי שיעבודו מהאי שדה דליכא למימר שלא סילק עצמו אלא לטובת הלוקח שני שיעמדו בידו דזה א"א שהרי אם דעתו דבע"ח לגבות מהראשון בודאי יחזור הלוקח ראשון על השני אע"כ דלגמרי סליק נפשיה קמשמע לן דאפ"ה לא אמרינן הכי כן נ"ל נכון דהא אף אם לא כיוונו התוס' לזה מ"מ הדברים ראויין להאמר מצד עצמן אלא דלענ"ד לשון התוס' עצמן מבוארין כן ודו"ק:

סליק פרק מי שהיה נשוי

אלמנה ניזונית פרק אחד עשר

משנה אלמנה ניזונית כו' ואין חייבין בקבורתה ופרש"י שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל כו' עכ"ל. לכאורה נראה מפירושו דדוקא היכא דיורשין גובין כתובתה הוא דאין היתומין חייבין בקבורתה וא"כ ע"כ איירי שנשבעה על כתובתה משא"כ היכא דלא נשבעה שאין היורשין גובין כלום או שלא נשאר שום קרקע לכתובתה דלא שקלי היורשין מידי ממילא דהיתומין חייבין בקבורתה ודלא כפירוש התוספות אלא שנראה דוחק לפרש כן חדא דרישא דמתניתין דאלמנה ניזונית איירי דלא נשבעה על כתובתה דאע"ג דאפי' בנשבעה יש לה מזונות היכא דלא תבעה כתובתה בב"ד כדאיתא בש"ע א"ע סימן צ"ג מ"מ מסתמא אין נשבעת אא"כ תבעה כתובתה בב"ד א"כ נראה דוחק לאוקמי סיפא דאין חייבין בקבורתה דוקא בשכבר נשבעה. ועוד כיון דפשיטא להו לתוס' דאפילו בדליכא אלא מטלטלי אין היתומים חייבין בקבורתה אע"ג דאין יורשיה גובין כלום א"כ לית לן למימר דרש"י ותוס' פליגי בהא אלא דרש"י עיקר מילתא נקיט כיון דמעיקר הדין יורשיה גובין כתובתה היכא דשייך גביית כתובה ממילא לא פלוג רבנן דדוקא בבעל תקנו קבורתה תחת כתובתה כיון דמעיקר הדין יורש כתובתה מה"ט חייב אפילו היכא שאינו יורש כלום וכן נראה ג"כ לפרש בל' התוס' במה שכתבו דבעל גופא לא מיחייב היכא דלא ירית כתובתה היינו היכא דלא שייך בה תורת ירושה כגון בארוסה וכיוצא בזה וכ"כ בס' בית שמואל סימן צ"ג אלא במה שכתב שם דמלשון הרמב"ם ז"ל נראה דבירושה ממש תליא מילתא מדכתב דהיכא שמתה בלא שבועה יורשי בעלה חייבין בקבורתה ולענ"ד משום הא לא איריא דהתם טעמא אחרינא איכא דכל שלא נשבעה נמצא דיורשי הבעל אין יורשין הכתובה מעיקר הדין דהא דחיישינן להתפסת צררי אינו אלא חששא בעלמא תדע דהא מדינא אפילו שלא נשבעת איכא למ"ד דיורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דתליא בפלוגתא דרב ושמואל ור"א בפ' כל הנשבעין ואסקינן התם דהאי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר"א עבד וא"כ אין יורשי הבעל נוטלין הכתובה אלא לפי שהן מוחזקין בנכסים ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דיורשי הבעל חייבין בקבורתה משא"כ בדליכא אלא מטלטלין דמדינא לית לה שום דין כתובה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה וכ"ש בבעל דאין יורש כלום דאפ"ה חייב ולעולם דהרמב"ם ז"ל גופא מודה דלא תליא בירושה ממש אלא בתר עיקר דינא אזלינן ולא פלוג רבנן ולפי מה שכתבתי יש ליישב ג"כ פירוש רש"י במה שכתב בסוף הדיבור היא תקבור עצמה ולכאורה נראה כסותר תחלת דבריו שתלה הטעם במה שיורשין חייבין בקבורתה ולמאי דפרישית אתי שפיר דאע"ג היכא שאין כאן דין ירושת כתובתה כלל דסובר רש"י דאין יורשיה חייבין אפ"ה יורשי הבעל נמי פטורין ונקברת מהצדקה כן נ"ל בכוונת רש"י ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה ואין חייבין כו' מיהו תימא הא לא קתני ואין חייבין בפרקונה כו' עד כאן לשונו. ולולא דבריהם היה נראה לי ליישב בפשיטות דלענין פרקונה לא איצטריך למיתני כיון דקתני לעיל במשנה פ' נערה דף נ"א בעיקר תקנתא דפרקונה שכתב לה אי תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו אלמא שאין החיוב אלא עליו משא"כ לגבי יורשים מדלא תקנו לכתוב כן כמו במיונות ועוד דהא לא קרינן בהו ואותבינך לאינתו תדע דהא מה"ט מסקינן התם זף נ"ג דאפילו נשבית בחיי בעלה והכיר בה אפ"ה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בהן ואותבינן לאינתו משא"כ לענין קבורה שפיר איצטריך לאשמעינן שאין היורשין חייבין בקבורתה כמו הבעל דהא לא שייך לחלק בהאי טעמא. ובאמת נראה דלענין קבורה אם מתה בחיי בעלה ומת הבעל קודם שנקברה חייבין היורשין לקוברה דאישתעבדו נכסים כן נ"ל נכון אלא דבלא"ה מתרצין התוספות שפיר לשיטתם משא"כ לפמ"ש הבית שמואל בשיטת הרמב"ם ז"ל דבמתה קודם שנשבעה חייבין היורשין לקוברה ומשמע ליה דה"ה היכא דליכא אלא מטלטלין א"כ ע"כ צריך ליישב קושית התוספות כדפרישית מיהו בלא"ה דברי הב"ש אינן מוכרחין במה שפירש שיטת התוס' דאפי' אין כאן אלא מטלטלין אפ"ה יורשיה חייבין בקבורתה ואין זה מוכרח דנהי שהתוס' כתבו דאין יורשי הבעל חייבין בקבורתה אע"ג דאיכא מטלטלין אפ"ה איכא למימר דיורשים נמי אין חייבין כלום כיון שלא ירשו כלום ונקברת מהצדקה כן נ"ל ברור לפי שיטת רש"י ותוס':

קונטרס אחרון
פרק אלמנה ניזונית משנה אלמנה ניזונת כו' יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה וכתבתי דלפי שיטת רש"י ותוספות היכא דיורשיה לא ירשו כלום כגון דליכא אלא מטלטלין נהי דיורשי בעלה אין חייבין בקבורתה אפילו הכי יורשים גם כן אין חייבין בקבורתה אלא נקברת מהצדקה ודלא כמו שכתב הבית שמואל בסימן פ"ט דלשיטת התוספות בכהאי גוונא יורשיה חייבין בקבורתה. מיהו מה שכתבתי דאפשר דשיטת הראב"ד ז"ל נמי הכי הוא טעות הוא בידי ויש למתקו דבהדיא כתב הראב"ד ז"ל אע"ג שלא ירשו כלום ובין הר"ן להראב"ד נתחלף לי ועיינתי עוד בלשון פסקי תוס' שכתבו ג"כ דיורשי כתובתה אע"ג שלא ירשו כלום חייבין בקבורתה ולענ"ד מלשון התוספות לא מוכח מידי ובלא"ה לא ידעתי מה סברא יש בזה דיורשין שלא ירשו יהיו חייבין בקבורתה ומה שכתב הב"ש דלא פלוג רבנן גם את זה לא ידעתי דאם כן בכל יורשין דעלמא נמי נימא הכי ולדעתי אפילו בבן לא אשכחן שיהא חייב בקבורת אביו היכא שלא ירש ממנו כ"ש בשאר קרובין היכא דליכא בן ולענ"ד צ"ע לדינא ואף דהבית שמואל סי' קי"ח ס"ק י"ט כ' בשם תשובת מהר"י מינץ דהוצאות קבורה הקרוב קרוב קודם ע"ש מ"מ מל' הש"ע לא משמע הכי דהא פסק שם בש"ע להדיא דנקבר מהצדקה והובא שם בשם הפוסקים קדמונים וכן הוא בירושלמי דשמעתין והביאו ג"כ ראייה מהתוספתא דאמרינן בהדיא דנקבר מהצדקה וא"כ פסקי הש"ע מיהא סותרין זא"ז לפי שיטת הב"ש סי' פ"ט ויש ליישב בדוחק דקבורת הקרובין היינו קופה של צדקה דלענין צדקה נמי קרוב קרוב קודם ועדיין צ"ע:

בא"ד וי"ל דאיצטריך לאשמעינן כו' כגון דליכא אלא מטלטלי כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית הוי מצי לפרש דקמל"ן דאע"ג שלא נשבעה על כתובתה אפ"ה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה ובהכי הוי א"ש טפי דהוי דומיא דרישא דאיירי נמי שלא נשבעה כדפרישית משא"כ למה שפירשו דליכא אלא מטלטלי לא הוי שפיר דומיא דרישא דהא מזונות אין נגבין אלא ממקרקע אם לא שנאמר שהניח קרקע ומכרה לצורך מזונותיה ולא נשאר רק מטלטלי וזה דוחק. מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דבשלא נשבעה על כתובתה יורשי בעלה חייבין בקבורתה ע"כ איירי מתניתין כשנשבעה ואפ"ה הוי שפיר דומיא דרישא לשיטתו דהרמב"ם דכל אשה שתובעת מזונות צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום וא"כ מסתמא נשבעה ג"כ על כתובתה דשני שבועות הללו למה אלא דכל הפוסקים חולקין עליו כדאיתא בא"ע סימן צ"ג ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ניזונת תנן כו' הא לא מיבעיא לי היכא סתם כו' דהא אשכחן פלוגתא דרב ושמואל כו' עכ"ל. ולשיטת רש"י יש ליישב דבהא גופא פליגי רב ושמואל אי ניזונת תנן או הניזונת והיינו למאי דמסקינן בסמוך דלא איפשטא בעיין ולפ"ז נתיישב ג"כ קושיא השניה דמעיקרא בעי למיפשט שפיר דאפילו לשמואל דפסיק לעיל כאנשי גליל אפ"ה גריס במתניתין הניזונת אלא דלא ס"ל כסתמא דמתניתין כדאשכחן כה"ג טובא והא דקאמר אלמנה מציאתה לעצמה אאלמנה דמתניתין קאי דאיירי באנשי יהודא וקאמר דבאינה ניזונת מציאתה לעצמה וכמו שאבאר:

בא"ד אלא נ"ל דהכי פירושו כו' אבל לאנשי יהודא דמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן כו' עכ"ל. ואף ע"ג דלמאי דמסקינן בסמוך לענין מציאה דתיהוי לה איבה ואיבה משמע דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך איבה כ"כ כמו במיתזנא מדעתייהו כפרש"י אפ"ה לא תיקשי לפי' התוס' דאזלי לשיטתייהו דאיבה דמציאה היינו איבה דקטטה כמ"ש לעיל פ' נערה דף מ"ז וא"כ ביורשים לא שייך כלל האי איבה כמ"ש שם משא"כ לענין איבה דמזונות ומעשה ידיה משמע להו מסוגייא דשמעתין דהיכא דמדעתייהו מיתזנא לא שייך איבה כ"כ כיון דלעולם יכולין לסלקה אבל היכא דבע"כ מיתזנא שייך איבה טפי ועיין לעיל בתוס' פ' נערה דף מ"ג שהקשה הרשב"א דמסוגיא דהתם משמע להדיא דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה לענין מעשה ידיה כמו היכא שזנה מדעתה והניח בקושיא וכבר פירשתי שיחתי שם דשאני הכא בההיא דשמעתין דמה שזנין אותה מדעתן היינו לטובת עצמן שלא יסלקו לה הכתובה מש"ה לא שייך טעמא דאיבה כ"כ משא"כ התם לענין מזונות האב לבתו שהאב זן אותה מדעתו ולרצונו ממש ודאי שייך טעמא דאיבה טפי ממזונות הבת מן האחין שזנין אותה בע"כ וכמו שכתבתי שם ואף שאין צורך לכפול הדברים מ"מ צריכה טובא לסוגיא שלפנינו ליישב שיטת רש"י כמו שיבואר בסמוך:

בגמרא אמר אביי נכסי לך וכו'. מכאן יש להביא ראיה לדברי הרשב"ם בב"ב דף קל"ז בהא דמסיק התם דרשב"ג ורבנן פליגי בקנין הפירות אי כקנין הגוף דמי דהיינו אליבא דר' יוחנן אבל לריש לקיש דאמר אפילו אליבא דרשב"ג משום דאחריך שאני דלמאי דקאמר שם דר' שמעון בן גמליאל ס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא א"ש הך דאביי דהא כתבו התוס' לעיל דף נ' ובכמה דוכתי דלמ"ד דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא צריכה לתקנת אושא כלל משום דאין המכירה של האשה כלום כיון דמתה בחיי הבעל דהא קנין פירות דבעל הוא אוין ללוקח כלום במקום אחריך דהא בחיים לא הוי מכירה כלל ולא גרע מהא דקאמר שם בב"ב במתנת שכיב מרע דאינו קונה אלא לאחר מיתה דכבר קדמו אחריך וכ"ש הכא דבחיים לא הוי מכירה כלל אלא ע"כ צ"ל דאביי ס"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כדקי"ל בפרק החולץ ואחריך שאני וא"כ אינו אלא מתקנת אושא דעכ"פ מכירה היא אלא שהבעל מוציא לאחר מיתה כמ"ש הרמב"ם ובש"ע סימן צ' ס"ט ואפילו לדעת הרא"ש מכירה היא אלא שהבעל יכול להוציא. עיין קונטרס אחרון שם:

וא"ל כמו שתירצו התוס' לעיל דף נ' כגון שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי בנכסייך ולגירסת מהרש"א בפירות נכסייך דהא אינו מועיל אלא בכותב לה ועודה ארוסה כדאיתא בר"פ הכותב וכתב שם הרא"ש דאינו מועיל אלא להנכסים שיש לה באותו שעה אבל להנכסים שנפלו משניסת אין מועיל סילוק והכא מוקמינן לה כשאמר לה כשהיא נשואה מאי אמר אחריך לקני בעל לא נקני א"כ אין מועיל סילוק בזה וגם א"ל כשקנו מידו דהא ר' יוסף ס"ל בר"פ הכותב דמדו"ד קנו מידו ומשמע שם דאביי ס"ל כוותי' ומכ"ש לפי גרסת מהרש"א דצ"ל בפירות נכסייך לא שייך בזה קנין כדקי"ל בפירות דקל לא מהני קנין סודר דהדר סודריה למאריה קודם שבא לעולם גם אידך תירוצא שכתבו התוס' לעיל דף נ' דמשכחת תקנת אושא בנותן מתניתין לאשתו לא שייך הכא לאוקמי בהכי מילתא דאביי וק"ל:

תוס' ד"ה ומוקמינן וכו'. אם יעשו פשרה וכו'. לכאורה משמע דהתוס' ל"ל סברת ר' דכל שנים יכולים לעשות פשרה ויותר נראה דלא נחלקו התוס' אלא גבי לוקח ואחריך משום פסידא דלוקח אינו חוזר חלילה. אבל במתניתין באמת כל שנים יכולים לעשות פשרה וכן משמע מלשון מתניתין דקאמר עד שיעשו פשרה ולא קאמר דחולקים ביניהם משמע דה"ק עד שיעשו שנים מהם פשרה ונראה דה"ה אם נתפשרה ראשונה עם השניה ונשאר השדה ביד הראשונה אין הלוקח חוזר עליה משום שכתב לה דין ודברים אין לי עמך דלא כתבה לו אלא שלא תוציא ממנו מחמת חוב כתובתה. אבל מה שנתפשרה עם השניה הוי כאלו מכרה לה שניה. והוי כאלו מכרה שניה לאדם אחר ועל זה לא כתבה לו דין ודברים והכי משמע מסתמא דמתניתין דבכל ענין שיעשו פשרה מועיל. ובזה יש לפרש לשון הירושלמי בהלכה זו וז"ל א"ר מתניתין אתיא כמ"ד לכתובה ולא לתני' ברם כמ"ד בין לכתובה בין לתנין הא חזירא עכ"ל נראה דקאי אהא דאמר שם לעיל בסמוך דפשרה הוי כמכר והביאו הרא"ש ז"ל לעיל דף צ"א ע"ב דאם פשר הלוקח עם בעל חוב ראשון אין בעל חוב שני יכול להוציא מידו דה"ל כאלו קנה מן הראשון ואהא קאמר דהכי משמע ממתניתין דתנן עד שיעשו פשרה משמע דאם הראשונה עשתה פשרה עם השניה כנ"ל אין הלוקח מוציא מידה משום דמה שכתב לה דין ודברים אין לי עמך היינו לכתובה ר"ל בשביל חוב הכתובה ולא ליתני' ר"ל ולא בשביל דבר אחר שקנתה שנית ברם כמ"ד וכו'. דאי נימא כמ"ד דמ"ש דין ודברים אין לי עמך היינו בין בשביל חוב הכתובה או אפילו דבר אחר א"כ מה מועיל פשרה דמתניתין הא חזירה ר"ל אכתי חוזרת חלילה ועיין מ"ש בקונטרס אחרון וק"ל:

ויותר נלענ"ד לפרש לשון תנין הוא לשון תנאי וכן נמצא בלשון הירושלמי כמה פעמים לשון תנין על תנאי כתובה וכוונתו על תוספת כתובה שנקרא תנאי כתובה כדאיתא ר"פ אע"פ וס"ל דעיקר כתובה חשיב פסידא שהוא מוהר שלה מדאורייתא ומדרבנן. אבל מה שמוסיף הוא מתנה בעלמא וה"ל כמו בעל ואחריך דאמרינן דמוקמינן ביד הלוקח. ולפמ"ש התוס' דאפילו בבעל ואחריך מהני אם יעשה פשרה א"כ יש לומר מתניתין גם כן דקאמר עד שיעשו פשרה היינו אפילו בתוספת כתובה אע"ג דאין מפסדת. מ"מ אתי שפיר הא דשניה מוציאה מיד הלוקח בתחלה וראשונה משניה והלוקח מיד הראשונה אם לא שיעשו פשרה ראשונה ושניה. אבל במתניתין קתני אח"ז וחוזרת חלילה. ע"ז קשה דכיון שבא ליד הלוקח מיד הראשונה שוב אין חוזר חלילה כדקאמר אביי באחריך ובעל כיון דל"ל פסידא וזהו דקאמר דמתניתין איתא כמ"ד לכתובה ולא לתנין ר"ל כמ"ד דס"ל דבכל מקום שנזכר לשון כתובה דאין תנאי כתובה בכלל כתובה אבל אי נימא דמתניתין כולל אפילו תנאי כתובה קשה דנהי דאפ"ה יכולין לעשות פשרה מ"מ קשה הא חזירא. ר"ל דנקט במתניתין וחוזרת חלילה וזהו אינו בתנאי כתובה וה"ל לפרש אלא על כרחך כמאן דאמר דסתם כתובה לא נכלל בו תנאי כתובה ועיין מ"ש בקונטרס אחרון.

תוס' ד"ה וכן בע"ח וכו' תימא מאי אצטריך וכו'. הנה הסמ"ע בסימן קי"ח והש"ך שם נתקשו דלימא לוקח ראשון לבע"ח מהדרינא ללוקח שני עיין שם מה שתירצו ובאמת קושיתם קשה גם ברישא דמתניתין דתימא השניה להראשונה מהדרינא ללוקח. ונראה דברישא יש לתרץ לפי מאי דאוקמא ר' אשי בכתב לאחד ולא חתמה לו ולפמ"ש התוס' לעיל דאף דחתמה השניה לא מצי אמר דאפסדה אנפשה וה"ל כאשתדוף א"כ יש לומר דמיירי שאותו לוקח ראשון שלא חתמה לו הוא קודם שנשא שניה וכבר כתבנו לעיל דמוכרח לומר כן מכח קושית הר"ן דכיון דיוכל לומר הנחתי אין ראיה מדלא כתבה לו אלא על כרחך שקנה השדה שני' לאחר מכירת שדה ראשונה וע"כ קודם שנשא שני' דאל"כ ה"ל לוה ולוה וקנה כמו שביארנו לעיל א"כ יש לומר דמיירי ששדה של לוקח ראשון מספיק לכל הכתובה אלא דהלוקח ראשון אומר הנחתי דכיון דהכתובה שני' מאוחרת לו והיא יכולה לעשות פשרה ע"י שתחזור חלילה עם השניה א"כ אין השניה יכולה לומר מהדרינא. דמה בכך דתחזור השדה להלוקח שני הא אם תחזור יכולה לגבות מלוקח ראשון. אבל בשני לקוחות שפיר הקשו דא"א לומר הכי דאפילו נימא דמיירי שיש לוקח ראשון הקודם להם מכל מקום א"א לומר שיוכל הבע"ח לטרוף ממנו דהא יכול לומר את הוא דאפסיד אנפשך כדקאמר הש"ס לעיל וממילא דמתורץ קושית התוס' דל"ל למתניתין הך בבא הא נשמע מרישא ולפמ"ש א"ש דקמשמע לן דלא נימא כקושית הסמ"ע דלא שייך ברישא כנ"ל ודוק:

עוד נראה לענ"ד דיש לומר באופן אחר דכיון דרישא מיירי ע"כ שיש לוקח ראשון שלא חתמה לו כבר כתבתי דהיכא דהכתובה הוא נגד שני השדות של הלקוחות משכחת בזה עצמו דחוזר חלילה דכשגובה מלוקח ראשון חוזר הלוקח ראשון וטריף מלוקח שני לפ"ז יש לומר באמת אי הוי חוזר חלילה מהכתובה שניה לבד היה קשה קושית הסמ"ע דמצי שניה לומר מהדרינא או לוקח ראשון יאמר לכתובה ראשונה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא ללוקח שני. אבל כיון דאיכא לוקח ראשון וכתובה שניה דשניהם יכולין לגבות מלוקח שני אין יכול כל אחד מהם לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא כיון דאם יחזור יגבה השני ויחזור חלילה עמו. ולפ"ז נמי מיושב קושית התוס' דבסיפא אין הכרח לומר דאיכא לוקח ראשון דאפילו באשה בעלת חוב הא איכא לוקח ראשון שלא כתבה לו ואין הכרח דאיכא עוד לוקח ראשון:

מיהו יש לומר דכולא מתניתין מיירי הכל שיש עוד לוקח ראשון כדי לתרץ קושית הסמ"ע דנימא אהדרינא כנ"ל ואין זה דוחק דהא ר' אשי משני רישא דכתבה לאחר אף שאינו מפורש וכן צריך לומר ע"כ בלשון הרמב"ם ז"ל דמפרש בע"ח ושני לקוחות וכן אשה בע"ח ושני לקוחות היינו שלקחו זה מזה וכתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך ע"ש. וע"כ צ"ל לפי דבריו דמיירי דאיכא נמי לוקח ראשון שלקח מהבעל שלא חתמה לו דאל"ה תימא נחת רוח עשיתי לבעלי והיה לו לפרש דבר זה וצ"ל בדוחק דסמך על מ"ש בהלכות אישות פרק י"ז. ולפמ"ש דאפשר דס"ל להרמב"ם מחמת קושית הסמ"ע דכולה מתניתין מיירי דאיכא לוקח מוקדם דלא שייך מהדרינא כמו שהקשה עליו הראב"ד משום דאיכא נמי לוקח מוקדם דלא שייך מהדרינא כמו עליו הראב"ד משום דאיכא נמי לוקח מוקדם אם יחזור השדה ללוקח ראשון שמכר לו יבוא הלוקח שקנה מהבעל קודם שלקח זה הלוקח שמכר לו ויטרוף ממנו וממ"נ יחזור חלילה כנ"ל ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ר' אשי לעיל מתניתין דכתב ליה לאחר היינו דבל"ז מוכרח לומר כן מחמת קושית הסמ"ע וממילא דמתורץ קושי' התוס' ד"ה הא מני ר"מ וכו'. וקשיא ליה אם כן לבסוף וכו' ולפמ"ש דע"כ מיירי בלוקח מוקדם שגבה ממנו כבר כי היכי דלא תקשה קושי' הסמ"ע דנימא אהדרינהו א"ש. ואף לפמ"ש לעיל דאין לתרץ קושית התוס' משום סיפא דאשה בע"ח ושני לקוחות דאיכא הוכחא מדלא כתבה לראשון ואפ"ה א"י לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דיש לומר דסיפא מיירי בלקח מן האשה תחלה מ"מ מתורץ קושית התוס' דרישא גופא צ"ל דכתב לאחר משום קושית הסמ"ע אלא דכבר כבתנו לעיל דהתוס' לשיטתיה דס"ל דבאשה לא אמרינן דאפסדה אנפשה ואיכא לאוקמי בשיש בשדה הלוקח אחרון כדי שתי כתובות אלא דהוי כאשתדף א"כ אפילו יש לוקח ראשון אין ראיה לומר נחת רוח משום דיש לומר דלא היה צריך לכתוב משום דיכול לומר הנחתי ודוק:

והנה הראב"ד הקשה כמה קושית על הרמב"ם וחשבו לטעות גדול. ולענ"ד אין שום קושיא עליו. ואדרבא משמע כדבריו דמה שהקשה והא סתמא קתני דמשמע אפילו שלא באחריות והלח"מ השיב דהא קי"ל דאחריות טעות סופר ואי משום הא יש לומר דהראב"ד הקשה על הך תירוצא דמשני דמתניתין ר' מאיר הוא ור' מאיר הא ל"ל אחריות טעות סופר. אך לא הבנתי דהא גם לפירש"י צ"ל כשהלוקח ראשון קנה באחריות כיון דטורף משני וא"ל דמיירי שנמצא שדה ראשון שאינו שלו דאפילו למאן דאמר בב"ב פרק חזקת הבתים במכר שלא באחריות ונמצא שדה שאינו שלו חוזר עליו היינו על המוכר עצמו אבל לא שיטרוף מלקוחות ועיין לקמן בדף צ"ז בתוס' ד"ה אלמנה שתפסה וכו'. ע"כ צ"ל משום דאחריות טעות סופר הוא ואדרבא נלע"ד דלפי' הרמב"ם יכול להיות שמכר לוקח ראשון ללוקח שני שלא באחריות ואפ"ה כשחוזר הלוקח ראשון וגובה אותו שדה בעצמו מהבע"ח חוזר הלוקח שני עליו ואשכחן כה"ג בריש ב"מ דף ט"ז בהכיר בו שאינו שלו וחזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים דאפילו למ"ד אינו חוזר עליו אפ"ה כשחזר ולקח אותו שדה עצמו חוזר עליו כמ"ש הבעה"ת והביאו המשנה למלך בפ"ט מהלכות גזילה דין ט' וה"נ יש לומר כן והיינו שכתב הרמב"ם שהרי מכרה לו ולא כתב משום אחריות אלא משום דזה השדה עצמו שמכרה לו הדרא המכירה לדוכתיה. גם מה שהקשה עוד שם דאין כאן אלא פשרה לשני והיינו לפי שיטתו דמפרש דברי הרמב"ם בלוקח באחריות דאין ללוקח שני פסידא אבל לפי מה שכתב דהרמב"ם מיירי שלא באחריות לק"מ. גם מה שהקשה דיאמר הלוקח שני להבע"ח אי שתקת וכו' כבר כתבתי דגם לפירש"י קשה כמו שהקשה הסמ"ע ותירוץ הסמ"ע עולה ג"כ להרמב"ם גם כבר כתבנו בזה לתרץ ואפשר דס"ל להראב"ד דבכה"ג שמכר לו שלא באחריות אין הלוקח הראשון יכול להוציא מיד בע"ח דהא ל"ל פסידא ומדמי זה למאי דאמר גבי אחריך ומוקמינן ביד הלוקח משום דל"ל פסידא אבל יש לדחות דלא דמי דודאי כיון שמכר לו שלא באחריות אוזיל גבי מכירתו משום חשש טירפתו והדר ה"ל פסידא דאם יהיה הדין שלא יחזור חלילה ממילא יצטרך למכור בפחות יותר כיון שידוע שיש בע"ח וכתובה. ודוק:

ונראה דגם התוס' פירשו כפירוש הרמב"ם ובזה א"ש מ"ש ד"ה וכן בע"ח ויש לומר דצריכא דאין לשניה כל כך פסידא שתוכל לגבות מבעלה ונדחקו בזה המפרשים ולפי שיטת הרמב"ם א"ש ברווחא דמיירי בלוקח שלא באחריות דאם כן מפסיד לגמרי. וק"ל:

נשלם פרק עשירי . בעזר ה' ישעי ואורי הודי והדרי . עושה צדקות עם כל בשר . יגמלני צדקו בפרק אחד עשר .

פרק אלמנה ניזונת

תוס' ד"ה אלמנה וכו' גריסינן סימן בלא וי"ו וכו'. לכאורה אכתי לא מתיישבא דאי ניזונת תנן כאנשי גליל הל"ל ומעשה ידיה ונראה דלשיטת התוס' לקמן דמתניתין לא סתמה כחד מינייהו אלא הכי קאמר מתניתין אלמנה ניזונת ר"ל למנהג אנשי גליל מעשה ידיה שלהן לדייק אבל למנהג אנשי יהודה אינו שלהן ושפיר שייך ניזונת מעשה ידיה שלהן בלא וי"ו ר"ל אלמנה דגליל מעשה ידיה שלהן למעט אלמנה דיהודה ובזה יש ליישב קושית מהרש"א דלפי הס"ד ה"ל לדייקי ממתניתין דאי ניזונת תנן ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפילו מציאתה שלהן וכן יש לדקדק אליבא דאמת מאי קמ"ל שמואל דהא דיוקא דמתניתין כן הוא דדוקא מעשה ידיה ולא מציאתה דאל"ה לשמעינן רבותא טפי ולפמ"ש יש לומר דממתניתין המ"ל דנקט מעשה ידיה משום רבותא דדיוקא דדוקא ניזונת דהיינו לאנשי גליל מעשה ידיה שלה אבל לאנשי יהודה אפילו מעשה ידיה שלה וקמ"ל שמואל דמציאתה אפילו בגליל שלה וק"ל:

תוס' ד"ה ואין וכו'. ויש לומר דאיצטריך לאשמעינן וכו'. ובפסקי תוס' כתב דיורשי האב אף שאין יורשים כלום כגון דליכא אלא מטלטלים ולא שקלי כלום אפ"ה חייבין בקבורתה ולכאורה הוא מוכרח דהא הקשו התוס' גם בסיפא יורשים כתובתה חייבים בקבורתה דה"נ פשיטא וע"כ צ"ל בכה"ג מיהו יש לדחות דהא באמת סיפא קמ"ל לענין יבם כדקאמר לעיל דף פ"א אלא דהתוס' הקשו דה"ל למידק מדאיצטריך כולהי הך בבא אבל אליבא דאמת אין הכרח דיורשי האב חייבים לקבר והב"ש כתב בסימן פ"ט דדעת התוס' הוא כדעת הראב"ד דהיכא דלא נשבעה על כתובתה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה דהא כתבו דאפילו בלא הניח אלא מטלטלין פטורים כ"ש היכא דלא נשבעה ואין הכרח דיש לומר דלא אלים הך דאין מוריש שבועה לבניו לענין לפטרם אפילו מקבורתה שהרי אמרו הבו דלא לוסיף עלה ואדרבא משמעות דברי התוס' נראה איפכא מדכתבו דמיירי במטלטלין א"כ מסתמא לא נשבעה בחנם כיון דלא היה לה לגבות ואפ"ה דוקא במטלטלין נמצא דמשמעותו הוא כדעת הרמב"ם ודוחק לומר דהתוס' כתבו דבמטלטלין אפילו לר' אליעזר דפליג בשבועות דף מ"ז ארב ושמואל וס"ל דאדם מוריש שבועה לבניו ועמ"ש לעיל דף פ"א בזה. ולכאורה היה נראה דאפילו לדעת הרמב"ם דכשלא נשבעה חייבים יורשי הבעל בקבורתה מ"מ כשלא הכניסה לו נדוניא אין יורשי הבעל חייבים בקבורתה דהא אמרינן לעיל דף נ"ג דקבורתה תחת נדוניתה אבל לא תחת מנה ומאתים א"כ כיון דאלו הוי נדוניא היה יורשי האב יורשים אותה ולא יורשי הבעל ה"נ אין הם חייבים בקבורתה ולא דמי לבעל שהוא יורש אם יש נדוניא א"כ הוי מצי לפרש מתניתין בהניח קרקעות אלא שלא הכניסה נדוניא ובזה הוי א"ש לפרש דקמ"ל מתניתין בכה"ג דאין חייבים בקבורתה. אך נראה דזה אינו דנהי דבמתה בחיי בעלה אין קבורתה תחת מנה ומאתים היינו כדאמר טעמא לעיל משום שאין קורא בו לכשתנשאי לאחר משא"כ באלמנה שאני קורא בה וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף פ"א גבי יבם א"כ כל שלא נשבעה מחויבים יורשי הבעל בקבורתה תחת מנה ומאתים וז"פ. וק"ל. ועיין קונטרס אחרון.

רש"י ד"ה אין חייבים וכו' היא תקבור עצמה. נראה מדיקדוק לשונו ז"ל שכונתו דמה שיורשים חייבין בקבורתה לאו שהוא חוב עליהם אלא עדיפא שהקבורה של מוריש קודמת לירושה ונ"מ שאם היה בע"ח על היורשים אין יכול לגבות מהנכסים שיורשים ולמנוע הוצאת הקבורה ואינו כמו בבע"ח דאביהם דיכול למנוע הוצאת הקבורה שלו כדאיתא בח"מ סימן ק"ז אבל בחוב דיורשים אינם יכולים למנוע שהקבורה קודמת בעצמה לירושתם והיינו שכתב היא תקבור עצמה ר"ל שקבורה קודמת לירושה וכן נראה לענ"ד הדין בנכסי צאן ברזל שיורש הבעל דקבורתה קודם לבע"ח דידה משא"כ בנכסי הבעל עצמו נראה דבע"ח דידיה הם קודמים לקבורתה אם הם מוקדמים וצ"ע ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה ניזוני' וכו' אבל לאנשי יהודה וכו'. עיין לעיל בדף מ"ג ע"א בתוס' ד"ה בת הניזונית מה שגמגם בזה הרשב"א ז"ל ולכאורה ה"מ לפרש איפכא דבניזונית כיון דבע"כ מתזנא מנייהו מעשה ידיה שלה דלא שייך ביה איבה משא"כ לאנשי יהודה דאיכא איבה משום דתו לא זיין לה כדפירש"י לעיל דף מ"ז ועיין בתוס' שם וע"ז פשיט אא"ב הניזונית תנן א"ש דשמואל לשיטתיה אזיל דס"ל כאנשי גליג והוי א"ש בפשיטות טפי דלא הוי צ"ל דשמואל אמתניתין קאי כמ"ש התוס' לקמן אלא דהתוס' סמכו אקושיתם לקמן דא"כ מאי אריא מציאתה אפילו מעשה ידיה נמי שלה גם לפי מאי שכתבנו במתניתין דאי ניזונית תנן הא דלא קתני ומעשה ידיה בוי"ו על כרחך ודיוקא דאלמנה ניזונית דוקא מעשה ידיה שלהן ולא הניזונית א"כ א"א לפרש איפכא כנ"ל. וק"ל: