נכסי [הנכסים] בחזקת יתמי קיימי [היתומים עומדים] ועל אלמנה להביא ראיה משום שהיא מוציאה מידם, והמוציא מחבירו עליו חובת הראיה, או דלמא [שמא] נכסי [הנכסים] בחזקת האלמנה קיימי [עומדים], שהרי הם משועבדים לכל מה שהתחייב בכתובתה, ועל היתומים להביא ראיה כאשר מוציאים ממנה.

תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] לוי ברייתא זו: אלמנה, כל זמן שלא ניסת (נישאה) — על היתומים להביא ראיה שנתנו לה. ניסת, ובאה לתבוע מזונות שהיתה צריכה לקבל בעבר — עליה להביא ראיה.

אמר רב שימי בר אשי: שאלת ר' יוחנן היא כתנאי [כדברי תנאים] שנחלקו בבעיה זו, ששנינו: מוכרת אלמנה מנכסי הנפטר, וכותבת: "נכסים אלו לצורך מזונות מכרתי, ואלו לצורך הכתובה מכרתי", אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: מוכרת וכותבת סתם, כמה מכרה, וכן כחה יפה (טוב לה), שלפי מצב התביעות האחרות מנכסי הבעל תוכל להחליט אם מה שנטלה ייחשב לכתובתה או למזונותיה.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בבעיה זו חלוקים הם], שלר' יהודה שאמר כי בעי לפרושי [צריכה היא לפרש], משמע שסבר כי נכסי [הנכסים] בחזקת יתמי קיימי [היתומים עומדים], ולכן על האלמנה להביא ראיה, ולכן צריכה לכתוב על מה הוציאה כל דבר. ואילו ר' יוסי סבר שלא בעי לפרושי [צריכה לפרש], כי לדעתו נכסי [הנכסים] בחזקת האלמנה קיימי [עומדים], ולכן על היתומים להביא ראיה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דלמא דכולי עלמא [שמא לדעת הכל] נכסי [הנכסים] בחזקת האלמנה קיימי [עומדים] ועל היתומים להביא ראיה, ואולם ר' יהודה עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] — שלא ליקרו [יקראו] לה רעבתנותא [רעבתנית], שמוציאה הרבה כל כך, למזונותיה. ולכן מייעץ לה שתפרט מה הוציאה למזונות ומה מכרה לצורך אחר.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שמדובר רק בעצה טובה, הא דבעי [שאלה זו ששאל] ר' יוחנן על מי להביא ראיה, תפשוט ליה ממתניתין [תפתור אותה ממשנתנו] ששנינו: מוכרת האשה למזונות שלא בבית דין, וכותבת: "אלו למזונות מכרתי" ולפי הדרך שאמרנו אפשר היה לפתור מכאן שהנכסים בחזקת היתומים ועליה להביא ראיה! אלא צריך לומר כי ממתניתין ליכא למשמע מינה [ממשנתנו אין לשמוע ממנה] הלכה בענין זה כי עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] שלא יבואו להתרעם עליה, הכי נמי [כאן גם כן] בברייתא עצה טובה בלבד קא משמע לן [השמיע לנו].

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר להיפך: דכולי עלמא נכסי [שלדעת הכל הנכסים] בחזקת יתמי קיימי [היתומים עומדים] והיינו טעמא [וזה הטעם] של ר' יוסי — שהוא סובר כדברי אביי קשישא [הזקן], שאמר אביי קשישא [הזקן], משל של ר' יוסי: למה הדבר דומה? לשכיב מרע שאמר "תנו (שהוא לשון מתנה) מאתים זוז לפלוני בעל חובי", שאז הרשות ביד אותו בעל חוב להחליט, אם רצה — בחובו נוטלן לסכום זה, והרויח על ידי כך שאם מכר השכיב מרע נכסיו לפני מותו, יוכל לטרוף מן הלקוחות, כדין בעל חוב שטורף ממשועבדים. ואם רצה — במתנה נוטלן.