לא בשטרי פסיקתא. החתן והכלה פוסקין תנאים שביניהם בשני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא''ת א''כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמעינן כדרב גידל דלא בעי קנין: לברר לו כהן. שלא יתננו לכהן אחר: אי הכי. דטעמא משום שיעבודא דאורייתא הוא והוה ליה כמעיד עדים וחותמים אמאי אין בנו פדוי: שמא יאמרו פודין. את הבכור בשטרי חוב שיש לו על אחר ומסרו לכהן בפדיונו דאתי למימר מה לי האי שטרא ומה לי האי שטרא ואנן תנן במסכת בכורות אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות וילפינן לה התם מקראי בפרק יש בכור לנחלה: לאחר חיתום שטרות. תחת חתימת העדים כתוב פלוני ערב והוא מודה בדבר: גובה מנכסים בני חורין. המלוה מן הערב ולא מנכסים משועבדים כיון דלאחר חיתום השטר הוא הויא לה כמלוה על פה: אליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי. כלומר בהא שפיר קאמרת דר' יוחנן כרבי ישמעאל ולא כבן ננס דמודה רבי יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא ומה ערב דשיעבודא דאורייתא הוא דכתיב אנכי אערבנו (בראשית מג) כי ליכא עדים פטור כ''ש כה''ג:

תא שמע כתב לכהן שאני חייב כו' חייב ליתן לו חמש סלעים. השתא סלקא דעתין דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע''י השטר ולהכי בנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא פירוש להכי יכול הכא להתחייב ע''י השטר שיש עליו קצת שעבוד אבל במקום דליכא שעבוד לא מצי למשתעבד בשטרא: חייב ליתן לו חמש סלעים. ובכי האי גוונא מיירי דאי לאו הכי מאי קמ''ל דמיחייב: לברור לו כהן. אפי' במכירי כהונה מיירי דמסתמא קנה בלא כתיבה כדמוכח בשלהי כל הגט (גיטין ל.) ומיהו צריך כתיבה דלא ליהדר ביה והוה מצי לשנויי שכתב לו משום דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר גמור מיירי: אי הכי בנו אמאי אינו פדוי. כלומר הוה ליה למימר דליהוי פדוי לכשיבא ליד כהן דנהי דקודם שבא לידו דינא הוא דאינו פדוי דהא ליכא עליה אלא שעבוד בעלמא מ''מ כשיגיעו לידו אמאי אין בנו פדוי ובברייתא משמע דאינו פדוי לגמרי: אמאי אינו פדוי כדעולא כו'. וא''ת עולא לית ליה דרבי יוחנן דאמר חייב דאיצטריך ליה לפרושי טעמא משום שלא יאמרו פודין בשטרות וי''ל דאיצטריך לפרושו הכי משום דמיירי בכל ענין אפילו כתב לו שאני חייב לו ה' סלעים לפדיון ואפי' לא כתב לו הכי סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא דקאמר ולעולם אית ליה דר' יוחנן. מ''ר: כתנאי ערב היוצא אחר חיתום שטרות. ולא חתם עצמו היטב אלא ואני ערב בעלמא כעין שלמעלה והשתא משמע הכא דערב היוצא אחר חיתום שטרות מיחייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות וקשה לרבי דלא משמע הכי בסוף פ''ב דגיטין (דף כא. ושם) דאמרינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו כו' מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא ניהליה או דלמא כו' ובעי למיפשט רבא מערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין אלמא דחייב משום דשיעבד נפשיה כשחתם עצמו בשטר ומשום הכי פשיט שפיר דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך נכסי הערב משועבדין בו והא בעינן ספר מקנה אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם והדר מסר ניהליה ואי מטעם הודאה מיחייב א''כ לא צריך שיהא קנוי לערב ואומר רבי דלעולם מחמת הודאה מיחייב והכי פשט רבא דאי אמרת בשלמא בעלמא קני כה''ג משום הכי מיחשב הודאה דאלימא מילתא דשטר וחשיבא הודאה אלא אי אמרת בעלמא לא מיחייב כה''ג אם כן הכא נמי לא אלימא מילתא דהאי שטרא ולא חשיב הודאה. מ''ר: אליבא דבן ננס כ''ע לא פליגי. פירוש רבי יוחנן לא מצי סבר כבן ננס ותימה לר''י דהואיל ובן ננס פליג אדרבי יוחנן דלא חשיב ליה הודאה מנא ליה לרבי יוחנן דרבי ישמעאל סבירא ליה כותיה דהא בשלהי ב''ב (דף קעו.). אמר רבי יוחנן גופיה חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק ודלמא דוקא בחנוק הוא דפליגי דרבי ישמעאל סבר משעבד נפשיה ובן ננס סבר דחנוק לא משעבד נפשיה אבל בהודאה ל''פ כלל דמודה רבי ישמעאל דאינה הודאה ונראה לי דיש לדקדק מדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ואי לא פליג רבי ישמעאל בהודאה לא הוה ליה למיתני הכי אלא הוה ליה למימר דערב שלא בשעת מתן מעות משתעבד נפשיה אלא הא קמשמע לן דאפילו תמצי לומר דלא מיחייב משום דלא משעבד נפשיה הואיל ולא הוי בשעת מתן מעות מכל מקום מחמת הודאה מיחייב וכי תימא ומנלן דבחנוק פליגי דלמא בהא דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר רבי ישמעאל למה והשיב לו הרי שהיה חונק ואם תמצי לומר דמודה רבי ישמעאל בחנוק דלא מיחייב א''כ היכי קאמר ליה למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהיה חונק אין הנדון דומה לראייה אלא ודאי בחנוק נמי פליגי והכי קאמר לו למה לא יתחייב משום דמעכשיו הוא דמשעבד נפשיה ושוב שמעתי מר' כדברי ור''ת מפרש כולה סוגיא בלא הודאה שלא היה חייב לו כלום מתחלה והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור שחתמו היטב שרוצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה ובהא פליגי רבי יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא לאקנויי ביה בשטר זה כמו שהודה בפני עדים ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דאמר להו אתם עדי נקט נמי הכא כמ''ד להו אתם עדי דמי ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך ועוד דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב (ב''מ דף מט.) הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע''פ שלא הגיע לידו דגמר ומקני הכא נמי מתוך שטרח ליתנם בשטר בכה''ג גמר ומקנה ומסיק כתנאי ערב היוצא אחר חיתום שטרות וחתם עצמו היטב אני פלוני בן פלוני ערב ומעכשיו הוא משתעבד ועכשיו אתיא שפיר ההיא דגיטין (דף כא. ושם) אבל לפי' הקונטרס דמטעם הודאה לא כתב בו אלא ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ופליגי בן ננס ורבי ישמעאל אי הויא הודאה אי לאו ואם תאמר אמאי לא הוי שיעבוד בזה השטר כעדי מסירה י''ל דלא חשיב האי שטר לאשתעבודי ביה כיון שאין כתוב בו שם הערב אלא כתיבתו דכיון שאין מוכיח מכתיבתו שהוא מסרו לא מצי לאישתעבודי ביה וא''ת אמאי נקט אחר חיתום שטרות ה''ה קודם חיתום דהוו מיפלגי וי''ל דלהכי נקט אחר חיתום דקודם חיתום אין רגילות לכתוב לשון גרוע אבל לאחר חיתום רגילות הוא לכתוב לשון גרוע בשטר משום שההלוואה כבר נעשית ולפי' ר''ת דמיירי בשטר גמור ליכא למימר דהא דנקט לאחר חיתום משום דקודם חיתום גבי לכ''ע אפי' שלא בשעת מתן מעות דהא בן ננס כריש לקיש ולדידיה לא מצי לאישתעבודי בשטרא אלא להכי נקט לאחר חיתום דאז מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות היה אבל קודם חיתום מוכח מילתא דקודם מתן מעות הוא ובהא מודה בן ננס דמשתעבד אבל לאחר חיתום פליג דמוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוא דאי קודם מתן מעות הוה להו לאקדומי לחיתום אלא לא יכלו להקדימו וכ''ת משום הא ליכא הוכחה דלהכי לא הקדימו לחיתום דלא ליגבי ממשעבדי שהרי. אי הוה קודם מתן מעות הוה ליה לפרושי אי נמי למיכתב הערבות בלא וא''ו דהיכא דלא כתב וא''ו לא קיימי העדים עליה אלא מלתא באפי נפשה הוא כדמסיק בב''ב בסופו (דף קעו.). וקשה לפי' ר''ת הואיל ומוקי להאי כתיבת ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמוסר לו בפני עדים מההיא טעמא שמחוייב שום דבר יתחייב לו שיעבוד נכסים נמי ע''י עדי מסירה כמו אם לוה ממנו דעדי מסירה מפקי ליה לקלא כדמוכח בכמה דוכתי ור''ת הביא ראיה לדבריו מירושלמי דרבי יוחנן וריש לקיש אמרי בכה''ג שלא נתחייב לו קודם לכך דפריך במה נתחייב זה לזון את בת אשתו לא כן אמר רבי יוחנן ורשב''ל הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב אינו חייב לו כלום ואף על פי שלפי הירושלמי קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן אין לחוש דבכמה דוכתי פליג אגמרא שלנו:

לא בשטר פסיקת' וכדרב גידל העדים חתמו התנאים שביניהם בשטר גמור בלשון עדותם קמ"ל. שאע"פ שלא פסקו בעלי דברים אלא בדיבור מהני ולא בעי קנין, ת"ש כתב לכהן שהיא חייב לו וכו'. פי' משמע לן אע"פ שכתב לו כה"ג דאי לא מאי למימרא ופרקי' שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דחיוב בנו ברור בינינו וה"ל בהא כאלו מעידים עדים וחותמין בשטר גמור ול"ל כתיב' כלל לברר לו כהן זה מדאמר ל"ל כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז"ל ולגבי הא שאינו אלא כדי לברר כהן בעלמא דכתיב' לכל שהוא סגי כן יש לפרש לפי שיטתו ז"ל:

כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. פי' לא חתם בו הערב אלא שכתוב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מדין הודא' שהוא מודה על עצמו שהוא ערב בו ומסרו בו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר' יוחנן ור"ל דר"י דאמר כר' ישמעאל וכו' ואמרי' אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי ואפי' ר"י מודה דלדידי' פטור כי פליגי וכו' זו שיטת רש"י ז"ל לפי הנרא' מלשונו וכן פירשוהו בתוס' בשטתו והקשה ר"ת דההי' דערב היוצא אחר חיתום שטרות אינו מדין הודאה שהי' שטר ראי' אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראי' מדאמרי' במסכת גיטין פ' המביא תנין בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בטבלא שהוא שלה וגט כתב עליה מהו מי אמרינן אקנויי אקנית' ניהלי' או דלמא אתתא לא ידע לאקנויי ת"ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות דאלמא הא מתני' בשטר מקנה היא דומיא דגט דמי מדין הודאה ומה לי דלקנייה מלוה לערב לההיא ניירא היא אפי' מודה בשטר של מלוה חייב ונראה לי לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דמתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמי תני לה תנא בין שכתב לה לדרך הודאה ושטרי' לראיי' ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד דהשתא והכא בשמעתין מייתינן לה למפרך מיני' מאנפה כהודאה והתם פשטא מיניה באנפה דחיוב דתרווייהו איתנהו בהו זו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפי' בדרך דחיי' דאזיל ומקשה הכא ואזיל הכי ופריך איפכא וכ"ש בזו שיש לו ב' לשונות כנ"ל, ובתוס' תירצו בענין אחר בשם ר"י ז"ל ולא ירדתי לבסוף דעתם בתירוץ ההוא ועוד הקשו מהא דאמרי' בסוגי' אליבא דבן ננס מודה ר"י דפטור וכי אמר איהו אליבא דר' ישמעאל ומנ"ל דלר' יוחנן דר' ישמעאל סבר כוותי' דאמר בשלהי בתרא אמר ר"י גופא חלוק היה ר"י אף בחנק ודלמא בחנק דוקא הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשעבד נפשי' ובן ננס סבר דחנק לא משעבד נפשיה אבל בכותב דרך הודאה מודה ר' ישמעאל שאינו הודאה וי"ל דכיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא במתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ"ל דלר' ישמעאל בין מדין הוראה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד שטר זה לא משתעבד כיון דלבתר מתן מעות הוא הא וודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהני אף על גב דידע דלא הוה מחייב ליה מעיקרא היא מחוייב וכדמוכח בעובדא דרבא ואיסור גיורא שבפ' מי שמת דאף על גב דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה נהלי' ולא הוי תמן אורחא דלזכינהו רב מרי ע"י איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דר' מרי נינהו זכי ביה איסור גיורא וכן כתבו גדולי חכמי פרובונציאה וכן היה אומר מורי רבי' ז"ל ומיהו קשיא טובא להאי שיטת' דרש"י ז"ל מנ"ל למקשה דכל הני מתני' דהא מותיב מינייהו אפי' למאי דקס"ד דמיירי בדלא כתיב אתם עדי דלמא דמתני' דהכא ובההיא דכהן וכלהו שכתב בהו אתם עדי ור"ת ז"ל פי' כל שמעתין בסוגיין אחר דהא אוקימנא לפלוגת' דריש לקיש ור' יוחנן באומר לו אני חייב לך מנה בשטר לאו מדין הודאה אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא רצה לחייבו ולשעבד לעצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר"ל סבר דאע"ג דאדם מקנה דבר מסוים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסו בשטר בשטר חיוב לכתחילה שהו' בדרך מתנה וההי' דהוציא עליו כתב ידו שהו' חייב מדין הודאה הוא והא דאמר ר' יוחנן חייב אלימא מלתא דשטרי' וכאלו אמר לו אתם עדי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקט מעיקרא דאי אמר ליה אתם עדי וכו' נקטי הכא תלמוד' בדאוקימתא ומייתני' ההוא דכתב לכהן דמשמע דהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחויב בדרך כלל בפדיון הבן לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יכול הוא לסיים שעבוד לכהן זה משא"כ בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכי' אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי' א"א בשלמ' בחיוב לכתחלה הוא אין בנו פדוי אפי' כשיתן אא"ב במפ' כדפירש שהוא פודה א"כ ל"ל כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינא ומצוה בעלמא דכיון דחיוב לכתחילה הוא לא חשיבה נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא"א שחשיב משועבד מעיקרא אם כן כשכותב לו עכשיו אינו אלא בזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפי' תימא שאינו פדוי' מהשתא דין הוא שיהא פדוי' מעכשיו וכשיתן ואלא מתני' משמע דאין בו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במסכת גיטין ואמרי' דרבי ישמעאל היא דפליגי ושיטה נכונה היא וזו שיטת רבינו ז"ל ולענין דינו של רש"י ז"ל שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא הוה חתום בו שמו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפי' מדין הודאה מהני לרבי יוחנן דקיי"ל כוותי' ואפי' לשיטת ר"ת ז"ל ואע"ג דלא אמר אתם עדי דאלימ' מלת' דשטר' אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע"פ עד אחד שהי' רוצה לחתום בו כעין תופס דשטר בעלמא הי' אומר ר"ת בשם רבותיו דלא מהני כיון שלא חתם לכתחלה ולא בסוף וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל ואע"פ שנתקיים בב"ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובה שאלה לרבי' הגדול הרמב"ן ז"ל וזה לשונו שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילה יש אומר שהוא פסול מההיא דלא לחתום אינש אלא בראש מגלת' וכן נראה מעובדא מדאביי דהו' חתי' לההוא בזבינא בריש דמגלתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלת השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדי' שחתמו בראש מגלה שמא כלום הוא אבל להוציאך חלק א"א דוודאי היכא דחתם בראש מגלה אם תופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפי' לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתבו ידו לויתי מפלוני כשר ויש לי ראיי' מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו אין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומי' דכתב סופר קאמרינן מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש"מ טופסא דידי' בלא חתימה כשר וכן מתברר בפי' רש"י [בשמ"ק הגירסא מפי' ר"ת] ז"ל ומכאן אני דן בתר דינא [בשמ"ק הגירסא בתרכיר"א] שהשותפין מוציאין זה עם זה בכתב ידו לגבות מנכסים בני חורין עכ"ל בתשובה ושפתי' יושק משיב אמרי' נכוחי' אבל סוגין דגיטין כולא כשבעל מודה או כשיש עדים שנתנו לה לגרושין ואע"פ שלא היו עידי מסירה למעבד כריתות דכוותה אמרי' בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה טוען שלא כתבו ולא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י"ל כדברי אבי' נר"ו ומיהו הא דינא [תרכיר"א כ"ה בשמ"ק] שהשותפין מוציאין זה רעל זה מנהג השותפין הוא וכיון שכתב בפנקסיהם למידן מהם לנכסים ב"ח ועדיין הוא צ"ע ולענין דין מה שכתוב בתחלת התשובה שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז"ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שהאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל כשכתב הכל בכתב ידו והוא חתם ודאי נראה דמהני ואע"פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראי' הוא ניזוק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבי' הלוי ז"ל ואף רבינו הרשב"א ז"ל הודה לדברי:

ולענין ביאור חזרו לבררה ממה שאמרו כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים כלומר שלא היה לו בכדי לפדותו וכתב לו שטר בכ"ה סלעים בחוב סתם במקום נתינת חמש סלעים ופדה בהן את בנו וקאמר דחייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי ומאחר שבנו אינו פדוי נמצא מחייב עצמו בלא שום שעבוד וחייב כר' יוחנן ותירץ לו דהתם שאני דמדאורייתא מישתעבד לחמש סלעים ואין לומר שמחייב עצמו במה שאינו חייב שאע"פ שבנו אינו פדוי מכל מקום מן הדין פדוי הוא לכשיתן אלא שאמרו אינו פדוי מגזרת שמא יאמרו פודין בשטר חוב שיש לו על אחר ולמדנו בבכורות נ"א א' מן המקראות שאין פודין בעבדים וקרקעות ולא בשטרות ואם תאמר אם כן שטר למה ואף בדברים בעלמא כבר הוא משועבד מן התורה מכל מקום כתב לו כדי לברר לו כהן שברירת הכהן מיהא בדברים לא סגיא הא לחייב עצמו בלא שום סיבה בלא קנין אף בשטר לא מהני אלא שהלכה כר' יוחנן והדר אוקמה לפלוגתיהו בתנאי מדין ערב היוצא לאחר חתום שטרות שכבר נחתם השטר ונמסרו המעות ונמצא ערב מחייב עצמו בלא סיבה שהרי לא בערבותו הלוהו ולר' ישמעאל גובה מיהא מן הערב אם אין נכסים ללוה מבני חרי כר' יוחנן ולבן ננס אינו גובה כלום והשיבו דלבן ננס כולי עלמא לא פליגי דר' יוחנן לא אפשר לאוקומה כבן ננס ומ"מ ר"ל קא אמר דאף לר' ישמעאל הכא שאני דשיך בשיעבודא דאוריתא כלומר שכבר נכנס הבעל חוב בשיעבוד מן התורה מדין ההלואה והערב עירב אותו השיעבוד שכבר בא מן הדין אבל זה שאין כאן שום חיוב היאך הוא נכנס לשיעבוד בלא שום סרך של חוב זהו הביאור הנכון שבשמועה:

ולמדת לפי שיטתנו שכל שאמר לחברו דרך הודאת הלואה חייב אני לך מנה או חייב אני לך מנה בשטר אם אמר אתם עדי אינו יכול לכפור עוד ולומר משטה אני בך הא כל שלא אמר אתם עדי יכול לחזור ולומר משטה אני בך ולא כדברי האומר שכל שהודה שחייב בשטר אין צורך לאתם עדי וכפשוטה של שמועה שאמרו בה כיון דאמר ליה בשטר כמאן דאמר אתם עדי דהא אדרבה השטאתו מפורסמת יותר דהא מצי למימר ליה אחוי שטרך ועוד דאי מפרשת חייב אני לך מנה בשטר בדין הודאה אין הקושיות מתישבות בפירוש דכלהו במאן דמחייב נפשיה בלא שום טענה מיפרשן ולא דרך הודאה ואם כן אתם עדי לא מעלה ולא מוריד בה ופירוש כמאן דאמר אתם עדי פירוש כמאן דאמר אתם עדי בהודאה כדפרישנא ולר' יוחנן דהילכתא כוותיה כל שמחייב עצמו אף בלאו אתם עדי מיחייב ולריש לקיש אף באתם עדי פטור שאין לאתם עדי מקום בזו כלל ומה שכתבו גדולי הפוסקים דריש לקיש בדאמר אתם עדי מודה דחייב אגב שיטפא נכתבה או שמא אף היא פירושה כל שכן אי אמר אתם עדי במקום הראוי לו אלא שיש דחק לפרש כן וכן למדת לפי שיטתנו שכל שמחייב עצמו לחברו בלא הלואה ובלא שום סיבה הראויה לחול עליה שיעבוד אלא שמרצונו הוא משעבד עצמו לחברו דרך חוב כאדם שרוצה ליתן מתנה ואומר לו בפני עדים הריני מחייב עצמי לך במנה אפילו אמר לעדים אתם עדי או היו עלי עדים שאני מחייב עצמי לזה במנה או לפלני בעל פה אינו כלום ואם כתב לו שטר זכה והוא האמור כאן בלשון חייב אני לך מנה בשטר ואע"פ שכלם מודים שלא היה אצלו כלום יכול הוא לשעבד עצמו ואף אם לא קנו מידו וכל שכן אם הודה שנטל וקבל מידו שהודאת בעל דין כמאה עדים אלא שבזו מיהא אם זה מודה לו שלא הלוה לו כלום אינו כלום דהיאך מחייבין אותו במה שאינו ולדעתי זהו שאמרו בתלמוד המערב שאם היתה ההודאה דרך טעות אינה כלום והוא שאמרו הכותב שטר חוב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום הא כל שנודע שאינו חייב ומחייב עצמו רשאי וזהו שאדם מחייב עצמו בתוספת כתובה ואין צורך לטעם האמור בתלמוד המערב רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלני וכן ממה שכתבנו במחלקת שנזכר בסוגיא זו לר' יוחנן וריש לקיש ממה שהקשו בסוגיא לריש לקיש ולסייע לר' יוחנן ממשנתנו שאמרו חייב לזונה והיו סבורים לומר שהודה לה חייב אני לזון את בתך בשטר או שכתב לה בשטר כן לאחר שנשאה לשיטה האחרת שאלו כתב לה כן בשטר כתובה או בחתימת עדים לא הוצרכה וקאמר חייב וכר' יוחנן אתה למד לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכדעת גדולי המפרשים ומכל מקום אי אפשר שדרך סוגיא נאמרה ולא הרגיש המקשה עכשו בחיוב דבר שאינו קצוב כלל ומכל מקום אף ר' יוחנן מודה שמשנתנו על כל פנים בשעת קדושין ובשטרי פסיקאתא ר"ל דברים שמתנים ביניהם וכותבין אותם לזכרון בעלמא והם דברים הנקנין באמירה:

זה שאמרו שכל שבשעת קדושין דברים הנקנין באמירה הם יראה מתלמוד המערב שאף בשעת כתובה כן והוא שאמרו בענין מזון הבת הנזכר במשנתנו הנושא את האשה במה הוא מתחייב לא כן אמרין ר' יוחנן וריש לקיש הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין חייב לו ליתן כלום כלומר ואף זו כעין טעות הוא כגון ששידכה סתם ולא רצתה לינשא עד שיזון את בתה ותירצו עשו אותה כקדושי אשה ויתן משעה ראשונה אלמא אף בשעת כתובה נקנין באמירה וכנגד מה שהפרשנו למעלה בין שעת קדושין לשעת נשואין:

מי שהיה לו בן בכור וחייב עצמו לכהן בחמש סלעים בשטר ולא הזכיר לו שלשם פדיון הוא כותב לו כך חייב ליתן לו חמש סלעים שהרי יכול הוא לחייב עצמו כמו שביארנו ובנו יהיה פדוי מן הדין לכשיתן ואפילו לא הזכיר לו שלשם פדיון הוא נותנם אלא לפירעון חובו ומ"מ מדברי סופרים כל שנתנם לו בפירעון חובו אין בנו פדוי גזירה שמא יבאו לפדות בשטרות שיש לו על אחרים וכבר ביארנו שאין פודין בשטרות הא כל שהוא מזכיר שלפדיון בנו הוא נותנם פדוי אף מדברי סופרים:

ערב היוצא לאחר חתום שטרות כגון שלוה וכתב לו שטר ואחר שחתמו העדים בא אחד וחתם לו שהוא ערב לו באותה מלוה בעדים שקנו מידו וחתמו לו שהרי ערב שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין ואע"פ שקנו מידו אינו גובה אלא מבני חורין הא מבני חרי מיהא גובה אם אין נכסים ללוה וכן מי שהיה חונק את חברו בשוק ומצערו שיפרעהו ובא אחד ואמר לו הניחהו ואני ערב אע"פ שלא על אמונתו הלוהו גובה המלוה ממנו מבני חורין אבל לא ממשועבדים הואיל ושלא בשעת הלואה עירב הא כל שעירב בשעת הלואה הואיל ועל אמונתו הלוהו גובין הימנו אף מן המשועבדין ואף בלא קנין ששיעבוד הערב שיעבוד תורה הוא כדכתוב אנכי אערבנו ויש חולקים בענינים אלו בקצת דברים וכבר ביארנום באחרון של בתרא:

ת"ש לכהן וכו'. פרש"י במ"ק וז"ל חמש סלעי' פדיון הבן ולא היה לו מעות מצוי' וכתב לכהן אחד בשטר אני חייב לך ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים הואיל וכתב לו. ובנו אינו פדוי כדמפרש בסמוך דאין פודין בשטרות. והא הכא דלשום פדיון בנו כתבינהו ניהליה שהרי אמר לעדים לשם פדיון אני כותב לו ואף על גב דבבנו אינו פדוי ואגלאי מילתא דשטרא לאו שטרא גמור והוו להו מילי בעלמא לא מצי הדר ביה הואיל וכתב לו בשטר אלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה. כ"ש. ל"א חייב אני לך מנה בשטר כלומר אני מחויב לך ושטר היה לך ואבדתו אלימא מלתא דשטר כיון שהזכיר לו שם שטר דהואיל ובההוא שטר שנאבד הויא חתימי ביה סהדי לא הוה צריך למימר אתם עדי. מאי לאו כי ה"ג דאמר ליה פסקתי עמך לזון את בתך ה' שנים ואבד השטר חייב לזון אותה כמו שחייב לכהן ליתן לו ה' סלעי' הא הכא כיון דלשם פדיון בנו יהבינהו ובנו אינו פדוי שטרא כמאן דליתיה הוא ואפ"ה חייב ליתן לו חמש סלעי' משום דאלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביא דמשועבד ליה מדאורייתא ליתן ליה ה' סלעי' משום פדיון בנו בכור ולאו משו' דכתב ליה בשטר אי הכי כיון דמשועבד מדאורייתא אמאי כתב לו בלא כתיבה נמי חייב ליה ומשני כדי לברר לו כהן שלא יתן אותן לכהן אחר אלא לאותו כהן אמאי אינו פדוי כיון דאמרת משום שעבוד דאורייתא חייב לו בנו פדוי לכשיתן. פודין בשטרות אע"ג דלא יהיב ה' סלעים לעולם ובבכורות פרק יש בכור ממעט להו בשטרות ברבויי ומיעוטי מדכתיב ולקחת חמשת שקלים לגלגלת וגו' ואיכא דדריש ריבה ומיעט וריבה מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ואיכא דדריש כלל ופרט ונתת הכסף כלל בבקר ובצאן פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעט כל מילי. עכ"ל רש"י במ"ק. והתוס' כתבו וז"ל ת"ש כתב לכהן שאני חייב וכו' חייב ליתן לו חמשה סלעים השתא קס"ד דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ולהכי בנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא פי' להכי יכול להתחייב ע"י השטר שיש עליו קצת שעבוד אבל במקו' דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ע"כ. וצריך פי' לפירושם דלכאורה האי נמשך בתר שיטת ר"ת ז"ל וכן פירש הרא"ש בתוספותיו הביא זה הדיבור בתר פי' ר"ת וז"ל ור"ת ז"ל מפרש דפלוגתא דר"י ור"ל לא מיירי בהודאה אלא בשכתב לו חייב אני לך מנה בשטר בכתב ידו שרוצה להשתעבד לו ולהתחייב לו מעתה מנה בשטר זה וכו' ת"ש כתב לכהן שהוא חייב לו ס"ד השתא דהאי דחייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ומ"ה אין בנו פדוי ומשני משועבד ליה מדאוריי' ומ"ה נקט להתחייב ע"י השט' שיש לו גם שעבוד מן התורה אבל במקומות דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטר ע"כ. ומיהו בתוס' מביא זה הדיבור כפי שיטתם ושוב כתבו ור"ת מפרש כולה סוגיא וכו' משמע דהא שייך כפי שיטתם ז"ל ונראה דהא וודאי קשיא להו דמאי פריך הא ודאי דמשום שעבודיה דמשעבד ליה מדאו' הוא דחייב ליתן ה' סלעים ויקשה ליה לדידיה אמאי בנו אינו פדוי ולמה ליה לאותוביה לר"ל כלל והא כתיבנא דרש"י פירש במ"ק דאע"ג דבנו אינו פדוי ואגלאי מלתא דשטרא כמאן דליתיה דמי מ"מ משום אלימותיה דשטרא חייב ליתן ה' סלעים ותיובתא דר"ל דלית ליה אלימא מלתא דשטרא ואמאי דקאמר דלא אלימא מילתא דשטרא קא מותיב אע"ג דאין הנושאין שוין כולי האי והתוס' לא ניחא להו בהאי פירושא חדא דהא פשיטא ודאי במשועבד ליה מדאורייתא ולהכי חייב ואי משום דקתני ובנו אינו פדוי היינו קושיא דלקמיה אמאי אינו פטור ובמאי דיפרש אמאי אינו פדוי סגי ולמה ליה לאותוביה לריש לקיש. ועוד דלישנא דשאני התם דמשועבד וכו' לא דייק דמשמע דאתו לשנויי מאי דס"ד מעיקרא ואלו לפירוש רש"י ז"ל נדינן ממאי דקאמרי' מעיקרא דמשום אלימותי' דשטרא הוא דחייב ואמרי' דמשום שעבודא הוא דחייב ולא משום דכתב ליה בשטר לכך פירשו דהשתא ס"ד דכיון דאין בנו פדוי האי דחייב לא משום הפדיון הוא אלא כיון דכתב לו בשטר אני חייב לך חמשה סלעים הרי כאן הודאה שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ובכל כה"ג הרי הוא חייב בעלמא ומ"ה אין בנו פדוי דאין כאן הוכחה שיהיה החיו' בשביל הפדיון ותקשי לר"ל דס"ל דבעלמא אינו חייב ולא הויא הודאה מעתה ע"כ אם תחייבהו הרי בנו פדוי ואם אין בנו פדוי אין אתה יכול לחייבו דאין כאן חיוב אחר אלא הפדיון ומשני דשפיר מצינן למימר הכא דאיכא חיוב אחר מלבד הפדיון ואפ"ה לא תקשי לר"ל דכיון דכתב בשטר חייב אני לך חמשה סלעים הרי הוא חייב כיון שיש עליו קצת שעבוד יכול להתחייב אבל במקום דליכ' שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ולפי' ר"ת נמי מצינן לפרושי בכיוצא בזה דהשתא ס"ד דהאי חייב משום דהשת' רוצה להתחייב עצמו בזה השטר ולהכי בנו אינו פדוי דמצד אחר הרי הוא חייב ומשני שאני התם דמשעבד ליה מדאורייתא פי' להכי נקל להתחייב ע"י השט' שיש לו בם שעבוד מן התורה ומיהו קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא ודאי פשיטא בנקל איכא לשנויי דשניא ההיא דפדיון דמצי שפי' לאחיובי נפשיה מהשתא כיון דבלאו הכי משועבד ליה מדאורייתא ואע"ג דבנו אינו פדוי מ"מ הרי חיובא רמיא עליה ולכך חל עליה חיוב' דשטרא ואי ס"ד דכיון דמ"מ קא חזינן דחייב ובנו פדוי מה לנו אם משועבד מדאוריתא הרי אינו חייב אלא א"כ נפדה בנו והיכי דיינת ביה תרתי דסתרן אהדדי לחייבו חמשה סלעים ובנו אינו פדוי אלא משמע דמשום כתיבת השטר בלחוד הוא דחייב ולא משום שעבודא דאוריית' ותיובתא דר"ל היינו תיובתיה אם כן לא משני מידי הילכך ע"כ יש לנו לפרש לפי שיטת ר"ת דמעיקרא סלקא דעתך דכיון דקתני תרתי דסתרן אהדדי אינו חייב אלא משום כתיבת השטר ולא משום שעבודא דאורייתא וכדפרש"י ז"ל במהדורא קמא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז"ל דמיירי שמעתין בהודאה ניחא דמעיקרא ס"ד משום דהיא הודאה הוא דחייב ולהכי בנו אינו פדוי ולא מצית למימר דמשום דקצת שעבוד דאיכא עליה מחייבינן עליה בהודאתו דמה שייך שעבודיה דרמיא עליה השתא שפיר מצינן למימר וחיובא דהך ברייתא היינו חיובא דהשתא ומצי שפיר לאחיוביה משום דאית עליה קצת שעבוד כדאמרי' נמצא דבתיובת' אזלינן בפירוש' דהודאה ובשינוייא קא אזלינן בחיובא דהשתא כפי' ר"ת ודו"ק דהאריכו התוס' ז"ל וסיימו אבל במקום דליכא שעבוד לא מצי וכו' ואי חיובא דשינוייא היינו חיובא דתיובתא לא היו צריכין להאריך זה הלשון דפשיט' דלא מצו להשתעבד בשטרא דעלה קאי אלא דבחיוב' אחרינא מיירי בתירוצא דלא מיירי בה עד השתא וכדכתי'. עוד קשיא להו לפי שיטתם ז"ל דמאי מותיב דילמא בשטר גמור דחתים ביה מיירי ולשיטת ר"ת ז"ל ניחא דבשטר גמור נמי פליגי וכדבעי' למכתב בס"ד. ולמאי דפריש נמי רש"י ז"ל במהדורא קמא ניחא דוק ותשכח ותירצו בתוס' ז"ל דס"ד דע"כ בכה"ג מיירי דאי בשטר גמור מאי קמ"ל דמחייבי והריטב"א ז"ל כתב לפי שיטת רש"י ז"ל וזה לשונו ת"ש כתב לכהן כו' פי' ומשמ' לו אף על פי שכתב לו כהן דאי לא מאי למימרא ופרקינן שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דהא חיובו ברור אצלנו וה"ל בהא כאלו מעיד עדים וחותמים בשטר גמור ולמה לי כתיב' כלל לברר לו כהן מדאמר למה לי כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז"ל ולגבי הא שאינו אלא לברר כהן בעלמא בכתיבה לדידהו סגי כן י"ל לפי שיטתו של רש"י. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ואילו ראה מה שכתב הרב ז"ל במהדורא קמא לא היה מפרש כן:
אי הכי אמאי כתב לברר לו כהן פי' לשיטת רש"י ז"ל הכי פריך כיון דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ועיקר חיוביה משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל למה לי דכתב ומשני אותה כתיבה כל דהוא לברר כהן בעלמא שלא יתננו לכהן אחר דאלולי כתיבה זו הוה מצי ליתנו לכל כהן שירצה וכתיבה זו אע"ג דלא הויא אלא כל דהוא מהניא שלא יתננו לכהן אחר ואפי' במכירי כהונה מצי למתבינהו לכל כהן שירצה וכדבעינן למכתב בס"ד. ואפשר דאי בעי למהדר ולמיתבא לכהן אחר הרשות בידו אלא שלכתחילה אין ראוי ליתנו לכהן אחר ולשיטת התוס' הכי פריך למה לי הך חיובא דקא מתחייב מהשתא בשטר והרי בע"כ צריך לפדות את בנו ורמיא עליה הך שעבודא ובשלמא כדהוה ס"ד מעיקרא דאינו חייב אלא משום דנתחייב בהודאתו ולהכי בנו אינו פדוי ובעי חמשה סלעים אחרים לפדות את בנו ניחא אבל השתא דקאמר דמן הדין מתחייב על ידי השטר משום שיש עליו קצת שעבוד דהא כתיבת חיובא בהדי שעבודא כיון דאיכא שעבודא דאורייתא מה לנו לומר דיכול להתחייב מהשתא ע"י השטר ומאי אהני לן חיוביה דמהשתא ומשני להכי צריך להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר ביה ויתננו לכהן אחר וא"ת אכתי ל"ל להתחייב מהשתא חיוב גמור לברור לו כהן דמסתמא בכל כהן מיירי אפי' במכירי כהונה ובמכירי כהונה בלא כתיבה כלל קנה כדמוכח בשלהי כל הגט גבי מתניתין דתנן המלוה מעות את הכהן וכו' מפריש עליהן מחלקן דפריך תלמודא ואע"ג דלא אתי לידיה ומשני אמר רב במכירי כהונה משמע דבלא כתיבה כלל קנה ומיהו רש"י ז"ל פירש התם וז"ל במכירי כהונה כמו איש מאת מכרו שהן מכירין ואוהבין דאין רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחו ליה שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטא לידייהו דהני ע"כ. אלמא דלאו קניה ממש קא קנו אלא דאסחו דעתייהו שאר כהני מיניה ומ"מ להכי בכתיב' כל דהו סגי ול"ל לאחיובי חיוב גמור מהשתא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאין כאן אלא כתיבה בעלמא דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין בנו פדוי דלא הוי אלא מילי בעלמא ואהכי חייב משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ומ"מ להכי כתב לברר לו כהן וכדכתי' אבל לשיטת התוס' דמתחייב מהשתא חיוב גמור ל"ל הך חיובא כדי לברר אי לא הוה מיירי במכירי כהונה ניחא קצת דצרי' חיוב גמור אבל אי מיירי במכירי כהונה קשיא ותירצו בתו' דאפי' במכירי כהונ' צריך חיוב גמור להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר בי' ומ"מ אכתי קשה לשיטת התוספות דקא משני שאני התם דמשעבד כו' פי' דהא דחייב ליתן לו חמשה סלעים מיירי בבא להתחייב מהשתא דהיינו בשטר גמור וכדפריש ר"ת לקמן וחייב משום דשייך ביה קצת שעבוד דאורייתא מעתה כיון שבשטר גמור מיירי למה ליה לשנויי לברר לו כהן לישני להכי כתב לו דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר נמי מיירי לפי התירוץ וכדכתי' אבל לשיטת רש"י ניחא דלעולם לפום מאי דמשני נמי לא מיירי אלא בכתב חייב אני לך חמש סלעים בלא חתימה כלל ואין החיוב אלא משום שעבודא דאורייתא הלכך מאי אהני ליה הכתיבה והרי לא מצי למימר פרעתי ולשיטת ר"ת נמי ניחא דהא כתיבנא דאע"ג דלפי מאי דס"ד דמקשן מיירי בבא למתחייב חיוב גמור מהשתא בשטר גמור מ"מ לפום מאי דמשני אין כאן אלא מילי דחיוב' אינו אלא משום דמשעבד' מדאורייתא וכדכתיבנ' לעיל כנ"ל:
אי הכי בנו אמאי אינו פדוי וא"ת לשיטת התוס' אמאי פריך הא משנינן דעיקר חיוביה משום דבא להתחייב ע"י השטר אלא דאמרי דלהכי יכול להתחייב לפי שיש עליו קצת שעבוד ומ"מ עיקר מאי דחייב משום שנתחייב מהשת' ולא משום שעבוד דאוריי' וכיון שכן שפיר אית לן למימר בנו אינו פדוי אבל לשיטת רש"י ז"ל אין כאן חיוב אחר אלא הפדיון והכתיבה אינו אלא לברר ולהכי פריך שפיר אמאי אינו פדוי אבל לשיטת התוס' קשיא דלא פריך מידי ותירצו בתוס' דהכי פריך אמאי אינו פדוי לכשיבא ליד כהן דנהי דקודם שבא לידו דינא דאינו פדוי דהא ליכא עליה אלא שעבוד בעלמא שנתחייב לו מהשתא מ"מ כשיגיעו לידו אמאי אין בנו פדוי ובברייתא משמע דאינו פדוי לגמרי. ואין לומר דאפי' כשיגיעו לידו לא באו אלא לפרוע מה שנתחייב לו מהשתא ועדיין לא פרע פדיונו וצריך ליתן אחרים כדי לפדות את בנו דא"כ מאי אהני ליה שעבודא דאורייתא כיון דלא סגיא דלא פרע נמי חמש סלעים אחרים וכיון שכן היאך מתחייב ע"י שטר לר"ל דבשלמא לר' יוחנן איכא דאה"כ דמצד אחר הוא דנתחייב ולעולם אין בנו פדוי עד שיתן ה' סלעי' אחרים דמי פדיונו אבל לר"ל כיון דליכא חיובא אלא משום שעבודא דאיכא עליה כשיגיעו לידו יצא ידי חיובו ומידי פדיונו:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל אי הכי בנו אינו פדוי כלומר דהא עיקר חיובא דמחייב ליה אינו אלא בשביל פדיון הבן ופרקי' כדעולא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ואע"ג דלא אמר בשעת נתינה לפדיון בני אלא לפריעת חוב כיון דמשעת כתיבה לא נתחייב אלא בשביל פדיון בנו. ומה טעם אמרו אין בנו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטרות כלומר כשהוא אומר בפרעון חובי אני פורע איכא למגז' שמא בשט' בלא ממון הוא פודה ומדאורי' אינו פדוי דכתיב בערכך כסף חמשת שקלים ובעינן דומיא דכסף דבר המטלטל וגופו ממון אבל אם אמר בפי' כי בתורת פדיון נותנן אע"פ שהוא לוקח שטר בנתינת המעות ליכא למגזר ע"כ:
כדעולא וא"ת וכי עולא לית ליה דר' יוחנן מדאצטריך לפרושי טעמא משום שלא יאמרו פודין בשטרות ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דמעיקרא כי מותבינן בהך דעולא קא מותבינן דכיון דבנו אינו פדוי מדעולא איגלאי מילתא דהוי להו מילי בעלמא ומשום דאלימא מילתא דשטרא קא מחייבינן ליה ותיובתא לר"ל וכדכתבי' לעיל והשתא כי פרכינן אמאי אין בנו פדוי כיון דלא מחייבינן ליה אלא משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל משנינן כדעולא פי' אע"ג דלא מהני הך כתיבה כלל והויא ליה כמאן דליתא מ"מ משום גזרה דעולא גזרינן אפי' בהא כיון דאיכא שם כתיבה כלל ומיהו עולא לאו אהכי אמרה אלא בשיטת ר' יוחנן רביה קאי וכדקס"ד דמאן דמותיב אבל לשיטת התוס' קשיא דמעיקרא כי מותבי' לר"ל אין אנו צריכים להא דעולא כלל אלא לחיובא היינו משום הודאתו שנתחייב לו ולהכי בנו אינו פדוי ומעתה תקשי אטו מי פליג עולא אר' יוחנן רביה ועוד אי פליג עליה הוה ליה לאפלוגי עיקר פלוגתא כדפליג ר"ל ותרצו בתוספות דלעולם עולא אית ליה דר' יוחנן ואיצטריך לפרושי טעמא הכי משום דאיירי בכל ענין אפי' כתב לו שאני חייב ליתן לך ה' סלעים לפדיון הבן ועוד דאפי' לא יכתוב כן סתמא דמילתא לפדיון הבן הוא דקאמר ולהכי אצטריך לפרושי אפי' לר' יוחנן כנ"ל:
כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פרש"י ז"ל במהדורא קמא לאחר חיתום שטרות שכתב תחת חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב גבי מלוה מן הערב אם אין ללוה מה לפרוע מנכסים בני חורין אבל לא ממשעבדי הואיל ולא היה ערב בשעת מתן מעות דאלו היה בשעת ההלואה היה חתום למעלה מחתימת עדים אלא ודאי לאחר זמן נעשה לו ערב ואהכי אינו גובה ממשעבדי דהוה ליה כמלוה על פה לגבי ערב הרי שחנק את חבירו בשוק משום חובו שלא על אמונת של ערב הלוהו מתחלה וערב היוצא אחר חתום שטרות כה"ג הויא דלא על אמונתו הלוהו. כר' ישמעאל דאמר גובה מנכסים בני חורין אע"פ שלא על אמונתו הלוהו הואיל וכתב לו שהוא ערב לו דאלימא מילתא דשטרא ור"ל כבן ננס דאליביה לא אלימא מילתא דשטרא כלל. כו"ע לא פליגי דאליבא דבן ננס לא מצי ר' יוחנן ודאי לתרוצי טעמא. דשייך בפשי' דהאי ערב דשעבודא דערב משועבד מדאורייתא דכתיב אנכי אערבנו ואהכי חייב אע"פ שלא על אמונתו הלוהו אבל הכא דכתב לו פלוני חייב לפלוני לאו לשעבודא דאורייתא הוא דמדאורייתא לא מחייב כה"ג לא שמעתי וגמגום. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא אחר חיתום שטרות היינו דלא חתם עצמו היטב אלא ואני ערב בעלמא כעין שלמעלה ומשמע ליה דערב היוצא אחר חיתום שטרות מיחייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות. ורש"י ז"ל לא מצי לפרושי הכי דהא עיקר פירושיה היינו משום דמסר אותו בפני עדים ואהכי מחייב ר' יוחנן ומדקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דאין כאן מסירה. ומיהו הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ערב היוצא אחר חיתום שטרות ולא חתם עצמו הערב אלא כתב בו ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ופליגי בן ננס ור' ישמעאל אי הוי הודאה או לא ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פי' ולא חתם בו הערב אלא שכתב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דר"ל ור' יוחנן וחיובו מדין הודאה שמודה על עצמו שערב לו ומסרו לו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן דאמר כר' ישמעאל וכו' ואמרינן עלה אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי ואפילו ר' יוחנן דלדידיה פטור כי פליגי וכו' זו שיטת רש"י ז"ל לפי הנראה מלשונו וכן פירשוה בתוספות בשיטתו ע"כ. ואילולי ראו מהדורא קמא של הרב ז"ל כאשר זכיתי אני לא היו כותבין כן והתוספות שלנו בהדיא פליגי עליה בכמה מקומות בסוגיין וכדכתיבנא. והקשו בתוספות לפי שיטתם דמשמע הכא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות חייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות ובספ"ב דגיטין לא משמע הכי דגרסינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאת מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקנייתא ניהלה או דילמא לא ובעי למפשט רבא מערב היוצא אחר חתום שטרות וכו' משום דמשמע ליה דבהכי מיירי ששטר זה כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך יהיו נכסי הערב משתעבדין בשטר זה הא בעיא ספר מקנה שיהא השטר שלו אלא ודאי משום דאקנייה ניהליה ממלוה לערב וחתם והדר מסריה ניהליה ואי אמרת דמטעם הודאה מיחייב א"כ לא צריך שיהא קנוי לערב והיאך פשיט מיניה ותירצו בתוספות דלעולם מחמת הודאה מיחייב והכי פשיט רבא אא"ב בעלמא קני כה"ג מש"ה מחייב גבי ערב דאלימא ליה מלתא דשטרא וחשיב הודאה אא"א בעלמא לא חשיב שטרא ולא קני כה"ג א"כ ה"נ לא אלימא מילתא דשטרא ולא חשיב הודאה. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשה ר"ת דההיא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות אינה מדין הודאה שהוא ראיה אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראיה מדאמרינן במס' גיטין פרק המביא תניין בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא וכו' ת"ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' דאלמא הא מתני' שטר מקנה היא דומיא דגט דאי מדין הודאה ל"ל דלקנייה מלוה לערב לההוא נייר הא אפילו הודה בשטרו של מלוה חייב ונ"ל לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דמתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמא תני ליה תנא בין כשכתב שם לדרך הודאה ושטרא לראיה ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד והכא בשמעתין מייתי לה למפרך מינה מהוכחה דהודאה והתם פשיט מינה מהוכחה דחיוב דתרוייהו איתנהו בה וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפילו בדרך דחייה דאזיל הכא ואזיל הכא ופריך וכ"ש בזה שיש בו שתי לשונות כנ"ל. ובתוספות תירצו בענין אחר בשם ר"ח ולא ידעתי וירדתי לסוף דעתם בתירוץ ההוא ע"כ. ולמאי דכתב רש"י במ"ק קושיא מעיקרא ליתא דוק ותשכח:
אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי פירש רש"י ז"ל כלומר בהא שפיר קאמרת דר' יוחנן כר' ישמעאל ולא כבן ננס דמודה ר' יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא ומה ערב דשעבודו דאורייתא היא דכתיב אנכי אערבנו כי ליכא עדים פטור כ"ש כה"ג ע"כ. פי' קא מהדר ליה לפי דבריו דקאמר ר' יוחנן כר' ישמעאל וקאמר ליה דשפיר קאי דר' יוחנן כר' ישמעאל ולא כבן ננס ואלו הוה קאמר דר' יוחנן לא ס"ל כר' ישמעאל הוה משכחינן פתרי דאפילו כבן ננס קא אתי מיהו הא מסתבר טפי דאתי כר' ישמעאל ולא כבן ננס ולמאי דכתב במ"ק צריך אתה לומר בע"כ דרבה ס"ל דר' ישמעאל לא פליג בחנוק דלא פליגי אלא אי אלים מילתא דשטרא או לא ולדבריו קא מהדר תלמודא וכדכתיבנא והתוספות פירשו אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דר' יוחנן לא מצי סבר כבן ננס וקשיא להו לתוספות ז"ל דע"כ בן ננס מנ"ל לר' יוחנן דס"ל לר' ישמעאל כוותיה דהא בשילהי בבא בתרא אמר ר' יוחנן גופיה חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק ודלמא דוקא בחנוק פליגי אבל בהודאה לא פליגי כלל דמודה ר' ישמעאל דאין הודאה מעתה תקשי דכיון דלית ליה תנאי דס"ל כוותיה בהכרח היכי פליג אתנא אחרי דאין האמורא יכול לחלוק על התנא אם לא שתנא אחד מסייעו להדיא והא שר' ישמעאל לא מכרעא דס"ל כוותיה היכי פליג בהדיא אבן ננס ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל לא קשיא ולא מידי וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דמדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ש"מ דבהודאה נמי פליגי דאלת"ה לא הוה ליה למיתני אלא ערב בשעת מתן מעות וכ"ת ומנלן דבחנוק פליגי דילמא בהודאה דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר ר' ישמעאל למה והשיב לו הרי שהיה חנוק ואם תמצי לומר דמודה ר' ישמעאל בחנוק דלא מחייב א"כ היכי קאמר למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהיה חנוק אין הנדון דומה לראיה אלא ודאי בחנוק נמי פליגי וכן תי' הרא"ש ז"ל דמדאמר ליה ר' ישמעאל למה והשיב לו בן ננס הרי שהיה חונק ואי מודה ר' ישמעאל בחנוק מה השיב לו בן ננס לחנוק אלא וודאי שמעי' בן ננס לר' ישמעאל דמחייב בתרתי בהודאה ובערב שלא בשעת מתן מעות וקא"ל בן ננס אי משום הודאה לא חשיב הודאה ואי משום ערב שלא בשעת מתן מעות הרי שהיה חונק וכו' ע"כ:

והריטב"א כתב וז"ל ועוד הקשו מהא דאמרינן בסוגיין אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דלבן ננס מודה ר' יוחנן דפטור וכי קאמר איהו אליבא דר' ישמעאל ומנ"ל לר' יוחנן דאף ר' ישמעאל סבר כוותיה דאמר בשלהי בתרא ר' יוחנן גופיה חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק ודלמא בחנוק הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשעבד נפשיה ובן ננס וכו'. אבל בכותב דרך הודאה מודה ר' ישמעאל שאינה הודאה וי"ל כיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא בשעת מתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ"ל דלר' ישמעאל בין מדין הודאה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד לא משתעבד דכיון דלבתר מתן מעות הוא הא ודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהניא אע"ג דידע דלא הוי מחייב ליה מעיקרא הוא מחויב וכדמוכח בעובדא דרבא לואיסור גיורא שבפרק מי שמת דאע"ג דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה ניהליה ולא הוה תמן אורחא דלזכינהו רב מרי על ידי איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דרב מרי נינהו זכו ביה איסור וכ"כ גדולי חכמי פרובינצא וכן היה אומר מורי רבי ז"ל ומיהו קשיא להאי שיטתא דרש"י ז"ל מנ"ל למקשה דכל הני מתניתין דקא מותיב מינייהו אפילו למאי דס"ד דמיירי בדלא כתוב אתם עידי דילמא דמתניתין דהכא וההיא דכהן וכולהו כשכתוב בהם אתם עדי. ור"ת ז"ל פירש כל שמועתינו בסגנון אחר דהא דאוקימנא לפלוגתייהו דר"ל ור' יוחנן באמר לו חייב אני לך מנה בשטר לאו מדין הודאה הוא אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא שרוצה להתחייב ולשעבד לו עצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר"ל סבר דאע"ג דאדם מקנה דבר מסויים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסיו בשטר חיוב דלכתחלה שהוא בדרך מתנה וההיא דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב מדין הודאה הוא והא דא"ר יוחנן חייב אלימא מילתא דשטרא וכמ"ד ליה אתם עידי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקטיה מעיקרא אי דא"ל אתם עידי כו' נקטיה הכא תלמודא באוקימתיה ומייתי ההיא דכתב לו כהן דמשמע שהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחוייב דרך כלל בפדיון בנו לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יוכל הוא לסיים שעבודו לכהן זה מה שאין כן בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכינן אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי' אא"ב בחיוב לכתחלה הוא מ"ה אין בנו פדוי אפילו כשיתן אא"א כדפירש שהוא פודה אי הכי למה לי כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינין ומצוה בעלמא דכיון דחיוב דלכתחלה הוא לא חשיבא נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא"א שחשוב משועבד מעיקרא א"כ בשכותב לו עכשיו אינו אלא כזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפילו תימא שאינו פדוי מהשתא דין הוא שיהא פדוי מעכשיו כשיתן ואלו ממתניתין משמע שאין בנו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במס' גיטין ואמרינן דלר' ישמעאל הוא דפליגי ושיטה נכונה היא זו והיא שיטת רבינו ז"ל ולענין דינו של רש"י שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא היה שמו חתום בו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפילו מדין הודאה מהני לר' יוחנן דקי"ל כוותיה ואפילו לשיטת ר"ת ז"ל ואע"ג דלא אמר אתם עדים דאלימא מלתא דשטרא אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע"פ עד אחד שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס דשטר בעלמא היה אומר ר' נר"ו בשם רבותיו ז"ל דלא מהני כיון דלא חתם לא בתחלה ולא בסוף וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל ואע"פ שנתקיים בב"ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובת שאלה לר' הגדול הרמב"ן וז"ל שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילתא י"א שהוא פסול מההוא דלא לחתום איניש אלא בראש מגילתא וכן נראה מעובדא דאביי דהוה חתים לההוא כזבנא ברישא דמגילתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלה השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדים שחתמו בראש מגילה שמא כלום הוא אבל להוציאן חלק אי אפשר דודאי דהיכא דחתם בראש המגילה אם טופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפילו לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתב ידו לויתי מפלוני מנה כשר ויש לי ראיה מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומיא דכתב סופר קאמרי' מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש"מ טופסא דידיה בלא חתימה כשר וכן מתפרש מפירוש ר"ת ז"ל ומכאן אני דן בתרכיר"א שהשותפין מוציאין זה על זה בחתם ידו לגביית מוכסין עכ"ל התשובה. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים אבל סוגיא דגיטין כלה כשהבעל מודה או שיש עדים שנתנו לה לגירושין ואע"פ שלא היה שם מסירה למיעבד כריתות ודכוותה אמרינן בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה מערער שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י"ל כדברי רבינו נר"ו ומיהו תרכיר"א שהשותפין מוציאין זה על זה מנהג השותפין וכיון שכתוב בפנקסיהן למדין מהם לנכסים בני חורין ועדיין הוא צריך עיון ולענין מ"ש בתחלת התשובה הוא שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז"ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל בשכתוב הכל בכתב ידו והוא חתום ודאי נראה דמהני ואע"פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראיה הוא ניזק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבינו הלוי ז"ל ואף רבינו הרשב"א נר"ו הודה לדברי. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל בפי' שמועתנו אי דאמר להו אתם עידי מ"ט דר"ל דקא פטר פי' קס"ד השתא דבמודה עסקינן שהוא מודה שהלוהו חבירו כבר מנה או שהפקיד אצלו וכיון שכן מ"ט דר"ל דקא פטר ומהדרינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי והכא במאי עסקינן דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר כלומר שאינו מודה שחייב לו אלא שהוא חייב עצמו לכך וכותב לו שטר חוב של מנה דר' יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא וכמ"ד להו אתם עידי דמי כלומר הרי הוא מתחייב בשטר כאלו הודה שהיה חייב לו מתחלה מחמת הלואה או פקדון ואמר לעדים אתם עידי והוצרכתי לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש כמ"ד להו אתם עידי שאני מחייב לו עצמי שאלו אמר כן אין ספק אצלי שהוא פטור לדברי הכל דבמאי משתעבד בדברי' ואי אפשי לפרש נמי כמ"ד להו אתם עידי ומסר אותו שטר בפניהם דאפילו כשמסר לו השטר בפני עדים או החתים אותו בו פליג ר"ל ושטר דקאמר שטר גמור ולמשעבדי וחתם ידו לקני חרי תדע מדלא מוקמינן מתניתין דהנושא בשטר בעדים וכן מתניתין דבכורות אלמא דבכל שטר פליג ומאי דכתב רבינו הגדול ז"ל כ"ש אי אמר אתם עידי דבהא אפילו ר"ל מודה הכי נמי מתפרש באתם עידי דבגמרא כלומר כ"ש אם אמר לו בתורת הודאה ואמר לעדים אתם עידי אבל מחייב עצמו בדבר שאינו חייב אע"פ שאמר אתם עידי ודאי פטור דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גבי מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה לגביה ובעי משיכה וגבי שומר קרקעות אמרינן בפרק הזהב הב"ע כשקנו מידו אלמא אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברי' אע"פ שאמר לעדים אתם עידי או באחד מדרכי ההקנאות וראיתי למקצת המחברים האחרונים שטעו בזה עוד ראיתי בנסחא ראשונה שבהלכות שהיה מפרש לא אמר להו אתם עידי שכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה וכתב לה בפני עדים ולא אמר להם אתם עידי ופי' אמר להם אתם עידי כגון שאמר לעדים כתבו וחתמו לפלוני מחמת שיש לו עלי כך וכך או מחמת שאני חייב לו כך וכך שהוא חייב ואע"ג דלא הוה אית ליה גביה כלום זהו לשון ההלכות הראשון והוא מה שהזכרתי למעלה וחזר ומחק הכל וכבר פירשתי מה שנראה עיקר ע"כ:

וכן פירש תלמיד הרשב"א ז"ל בשם רבו וז"ל איתמר האומר לחבירו וכו'. ר' יוחנן אמר חייב וכו' לאו למימרא כשבא עכשיו להתחייב לו כגון שאמר אתם עידי שאני חייב לו מנה דהא לכ"ע אינו חייב דבדברי' בעלמא אינו מתחייב אלא בקנין או בשטר תדע לך הרי ערב אינו מתחייב אלא בקנין או במעות וכדאמרינן במציעא גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דאקשינן בדברים ופרקינן בקנין א"נ בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה ובפרק הזהב גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן כשקנו מידו אלא הכא שבא להודות שהלוהו וה"פ אי דאמר להו אתם עידי שהלוני מ"ט דמ"ד פטור דהתנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עידי מ"ט דר' יוחנן מחייב דהא מצי אמר ליה משטה הייתי בך ודחינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי ולאו בהודה לו קיימין אלא כשמתחייב לו בשטר וכגון שבעל השטר עצמו הודה לו שלא הלוהו מעולם אלא שזה כתב לו בשטר שהוא חייב לו מנה ר' יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עידי כלומר הרי זה חייב בשטר זה כאלו הודה לו בפני עדים שהיה חייב לו ור"ל אומר פטור לא אלימא מילתא דשטרא כלומר כתב ידו של אדם ואפילו החתים עליו עדים אין כחו של שטר יפה לחייב ולשעבד מי שבא להתחייב עכשיו במה שלא היה חייב מכבר תדע לך דחתימת עדים אינה מעלה ולא מורדת בדבר זה מדמוקמינן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דבסמוך בערב היוצא לאחר חיתום בשכתב כתב ידו או שהחתים עליו עדים ואפילו הכי קאמר בן ננס דאפילו מבני חרי לא גבי והרבה פירושים נאמרו בשמועה זו והוא הנכון. אלא שקצת קשה לרבינו נר"ו לישנא דגמרא דקאמר לעולם דמהאי לישנא משמע דאמאי דקס"ד מעיקרא כשבא להודות פליגי קא הדר ואם לפי' לא הוה ליה למימר לעולם אלא והכא בשכותב לו בשטר מנה אני חייב לך פלוני. ועוד מאי קאמר אלימא מילתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עידי דלא שייכי כלל דעידי חיוב לחוד ודעידי שטר לחוד ואם לדמיון בעלמא לומר כמו שזה קיים כך ענין זה קיים לא הוה ליה למימר כמ"ד אתם עידי דענין אחר דומה לו טפי הוה מצי למימר כגון אלימא מילתא דשטרא כמאן דקנו מיניה ועוד היכי ס"ל לר"ל דלא אלימא מילתא דשטרא דהא תנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר ותניא כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או שדי נתונה לך קנה בזו י"ל דשטרא אקנויי מקנה ואלימא מילתיה אבל שעבודי לא משעבד ואחריות שבו אפילו בשטר מתנה משום דשייך כשטרא מעליא וכענין שאמרו שאני התם דשייך נפשיה בשעבודא דאו'. עכ"ל תלמידי הרשב"א ז"ל. והרמב"ם ז"ל מפרש כולה שמעתין במתחייב מהשתא עיין במגיד משנה פ' י"א מהלכות מכירה. ושיטת ר"ת ז"ל בשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא והקשו בתוספות על שיטת ר"ת ז"ל דהואיל ומוקי להאי ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמסרו לו בפני עדים מהאי טעמא נמי מתחייב ליה נמי שעבוד על ידי עידי מסירה כמו אם לוה ממנו דעידי מסירה מפקי ליה לקלא כדמוכח בכמה דוכתי ולפי' רש"י ז"ל ניחא כדר"ל דכיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מוסרו לו לא מצי להשתעבד בו ומיהו לא ידענא מי דחקם לפרש דברי ר"ת ז"ל שמסר לו השטר בפני עדים דמצי לפרושי הכי סוגיא דשמעתא כגון שכתב לו אני החתום למטה מחייב בעצמי בשטר זה ליתן לך פלוני בן פלוני מנה וחתם עליו בכתב ידו ומסרו לידו שלא בפני עדים וכן איירי ההיא דערב כ"כ הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב וכו'. פירוש כשאומר לו בלשון הזה להאי לישנא איכא למימר דהודאה היא ולאו הכי נמי ודאי הויא לישנא מעליא להתחייב בו לכתחלה ואמרינן היכי דמי אי דאמר להו אתם עידי מ"ט דר"ל דהא דינא הוא דמחייב מדין הודאה ואע"ג דלאו מדין הקנאה מעיקרא דכי האי גוונא ליכא לאחיובי מעיקרא דבמאי בו ליקני בדברים מ"מ מדין הודאה הוי דינא דמחייב. ואי דלא אמר להו אתם עידי מ"ט דר' יוחנן דמדין הקנאה לא קני כדפרישנא ולא מדין הודאה נמי כיון דלא אמר להו אתם עידי ומהדרינן לעולם דלא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה חייב אני לך מנה בודאי וגלי אדעתיה בהדיא דלא הודאה היא אלא שבא להתחייב לו לכתחלה בכך ואלו כתב לה הכי בשטרא אדעתא דהודאה הויא חייב מדין הודאה ואף על גב דליכא עדים כלל דאלימא מילתא דשטרא וכדתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אבל היכא דמפרש בהדיא אדעתא דהקנאה בהא פליגי אי מהני מדין הקנאה ואפילו בעדים חתומים עליה דקסבר ר' יוחנן דאלימא מילתא דשטרא לאחיובי לכתחלה וכמ"ד להו אתם עידי דמי כלומר דאלימא מילתא דשטרא וכו' היכי דאשכחן בהודאה כי כתיב הכי אדעתא דהודאה אע"ג דלא אמר להו אתם עידי מיחייב ודאי מדין הודאה אע"ג דבדיבור מ' בלאו אתם עידי לא מהני בשטר מהני דאלמא אלימא מלתא דשטרא השתא נמי מחייב ודאי מדין הקנאה בעדים חתומים עליה דאלימא מלתא דשטרא לאשתעבודי ביה ור"ל אמאי פטיר לא אלימא מילתא דשטרא פירוש לאשתעבודי בו לכתחלה מפי אחי נר"ו והלכתא כר' יוחנן ע"כ. עוד כתב ז"ל וז"ל הב"ע דאמר ליה אני חייב לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה אני חייב לך מנה וכשאמר לעדים שאין מודה לו כלום אלא שדעתו להקנות לו מנה לכתחלה וחתמו על דעת כן ר' יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא להשתעבד בו כשם שקונין בחליפין וכמ"ד אתם עידי דמי כלומר לא צריך למימר אתם עידי דאי מדין הודאה אי מדין הקנאה קני דאלימא מילתא דשטרא לאקנויי בה חיוב מנה לכתחלה בחליפין ור"ל סבר שאין אדם יכול להשתעבד בתחלה בשטר שאין שטר קנין לענין אחיובי לכתחלה ומדין הודאה אלא במחתים עדים ואמר להם בפירוש על דעת הקנאה בלבד כדפרי' א"נ אליבא דמ"ד עידי מסירה כרתי במוסר בפני עדים אבל במחתים עדים סתם אין לך אתם עידי גדול מזה אלא דבעידי חתימה נמי הוי בפלוגתא בבא להתחייב לכתחלה והיינו כל הני תיובתא דמותבינן בגמרא ואיכא למימר דאפי' בעידי חתימה ומדין הודאה נמי פליג דבמחתים להו לסהדי ולא ידעי אי לדעת הקנאה אי לדעת הודאה ולא ידע נמי אי מסר ליה לשטרא או לא מסר הלכך לאו הודאה היא עד דאמר אתם עידי בהודאה אלא לדידן דקי"ל דבשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי טעמא בתרא ליתיה אליבא דהלכתא מפי מורי אחי נר"ו. עכ"ל הרא"ה:

בד"ה אמאי אינו כו' שאני חייב לו ה' סלעים לפדיון כו' ולעולם אית ליה דר"י עכ"ל ואין להקשות דא"כ לר"ל נמי בלאו שיעבוד דאורייתא נמי איכא למימר דאפי' בשטרא מעליא ואפילו כתב לו בפדיון אין בנו פדוי מהאי טעמא דשמא יאמרו כו' די"ל דמ"מ הא דחייב ה' סלעים לא הוה איצטריך למתני לר"ל ודו"ק:

בד"ה כתנאי כו' דקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם והדר מסר כו' עכ"ל לפרש"י דקיימינן לא איירי בחתם הערב שמו. אלא שכתב ואני ערב ונראה שכתבו כן דמייתי התם ראיה בפשיטות לכ"ע מהך ברייתא דע"כ לא פליג בן ננס אלא בלא חתם אבל בחתם מודה וק"ל:

בד"ה אליבא דבן כו' ואי לא פליג ר"י בהודאה לא ה"ל כו' אלא ודאי בחנוק נמי פליגי וה"ק כו' עכ"ל לפי זה כיון דבתרתי פליגי בהודאה ובשיעבוד ובפשיטות מייתי ראיה בגיטין מהך דערב אהך דהיו מוחזקין בטבלא כו' כיון דבשיעבוד נמי פליגי מייתי. שפיר ראיה משיעבוד וכ"ה בהדיא בתוספות שם דאהך קושיא שכתבו לעיל מאי מייתי ראיה התם לפ"ה דהכא די"ל בשיעבוד נמי פליגי אבל דבריהם לקמן בסמוך בדבור זה מגומגמין שכתבו לפי' ר"ת דא"ש ההיא דגיטין אבל לפ"ה כו' הא לפ"ה נמי א"ש כיון דבשיעבוד נמי פליגי כמ"ש הכא וצ"ל דדבריהם הולכין ע"פ תירוץ שנדחקו לעיל למאי דלא פליגי אלא בהודאה ודו"ק:

בא"ד ואם תאמר אמאי לא הוה שיעבוד בזה השטר בעדי מסירה וי"ל כו' שאין כתוב בו שם הערב כו' עכ"ל אלו הדברים הם לפי פי' הקונטרס ומצינן לפרושי הקושיא לפי מה שכתבו לפ"ה דלא פליגי אלא בהודאה אבל שיעבוד ליתא לכ"ע ומצינן לפרושי נמי שהקושיא לפי מה שכתבו לפ"ה דבשיעבוד נמי פליגי מ"מ תקשי לבן ננס אמאי לא הוה שיעבוד בזה השטר בעדי מסירה כו' ולא תקשי להו נמי לפי' ר"ת לבן ננס אמאי לא הוה שיעבוד בעדי מסירה דאימא קושטא דהכי הוא אלא דאיירי הכא בנתן לו שטר גמור להשתעבד לו שלא בפני עדים אך קשה ממה שהקשו לקמן לפי' ר"ת הואיל ומוקי ליה להאי כתיבת ערבות שהוא שטר גמור כו' כשמוסר לו בפני עדים מהאי טעמא כו' עכ"ל דאימא דקושטא דהכי הוא דמסירה בפני עדים נמי הוה ליה שיעבוד נכסים אלא דהכא בברייתא דקתני גובה מבני חורין איירי בלא מסירה בפני עדים דאי מיירי במסירה בפני עדים תקשי להו נמי אמאי פליג בן ננס כמו שהקשו לעיל לפ"ה דליכא לתרוצי לפי' ר"ת כדלעיל כיון שאין כתוב בו שם הערב כו' דהא לפי' ר"ת איירי בשטר גמור ומהרש"ל הגיה לקמן התוס' דצ"ל וקשה לפי' הקונטרס הואיל ומוקי להאי כתיבת ערבות שהוא שטר גמור כו' ולא ידעתי להולמו (ב) דלפ"ה לא הוה שטר גמור כיון דלא חתם שמו גם כוונתו לא ידענא ודו"ק:

בא"ד שהרי אי הוה קודם מתן מעות ה"ל לפרושי א"נ למכתב הערבות כו' עכ"ל פי' לדבריהם כיון דלאחר חיתום מוכח דאחר מתן מעות הוה דשלא יכלו להקדימו ל"ל למתלי דלכך נכתב אחר חיתום משום דלא ליגבי ממשעבדי דא"כ ה"ל לפרושי באחר חיתום דהוא קודם מתן מעות דאז ודאי ליכא למתלי הא דנכתב אחר חיתום אלא משום דלא ליגבי ממשעבדי אבל השתא דלא מפרש לית לן למתלי הא דנכתב אחר חיתום אלא משום דהוה אחר מתן מעות דהכי מוכחא מילתא טפי א"נ דלית לן למתלי כלל שנכתב אחר חיתום משום דלא ליגבי ממשעבדי דא"כ אכתי ה"ל למכתב קודם חיתום אני פלוני ערב בלא וי"ו דלא קיימי עדים עליה ולא הוה גבי ממשעבדי כדאמר התם בהדיא ומדלא כתבו אלא אחר חיתום לית לן למיתלי אלא דהוה אחר מתן מעות ומהרש"ל נדחק בכל זה וכוונתו אינו מבוררת לן ודו"ק:

בא"ד ור"ת הביא כו' דר"י ור"ל איירי בכה"ג שלא נתחייב לו קודם לכן דפריך במה נתחייב כו' עכ"ל יש לדקדק דכיוצא בזה מתלמוד שלנו איכא לאוכחא כפי' ר"ת ממאי דמותבינן לר"ל ממתני' דפסקה עמו לזון כו' ומההיא דכתב לכהן כו' דאיירי בהו שלא נתחייב להן מעולם אלא שעכשיו נתחייב להן והיינו כפי' ר"ת וכ"ה הראיה ברי"ף והרא"ש מתוך שמעתין ואפשר דהתוס' לא ניחא להו בהך ראיה משום דאיכא למדחי ולדחוקי בהך דפסקה עמו כו' ובהך דכתב לכהן כו' דמטעם הודאה הוא דאע"ג דלא נתחייב מעולם הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אבל מלשון הירושלמי במה נתחייב זה לזון כו' בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב כו' משמע דמטעם שיעבוד נגעי בה ודו"ק:

תוס' בד"ה אליבא כו' גמר ומקני ערב כו' כצ"ל:

בא"ד שהרי אי הוה בשעת מתן מעות הוה ליה לפרושי כו' כצ"ל. נ"ב יש (מקשים) [מפרשים] אפילו הוא אחר חיתום הוה ליה לפרושי שהיה ערב בשעת מתן מעות ומדלא פירש סתמא דמילתא דהוי שלא בשעת מתן מעות וקשה מאחר דעכשיו ס"ל שאף לאחר מתן מעות משתעבד אם כן למה ליה לפרושי בשטרא שמא גם הוא ידע שכך הדין דמשתעבד אף לאחר מתן מעות וי"מ דקאי אלפני חיתום וה"ק היה לו לכתוב לפני חיתום ולפרושי להדיא שלא יגבה ממשעבדי ואני אומר להיפוך שאפילו היה כתוב קודם חיתום לא היה גובה ממשעבדי דשמא היה לאחר מתן מעות ומה בכך שכתוב בשטר השטר נעשה אחר ההלואה ואם היה בשעת מתן מעות הוה ליה למלוה לפרושי שהיה בשעת מתן מעות כדי שיגבה ממשעבדי כי יד בעל השטר על התחתונה וק"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד וקשה לר"י לפירוש הקונטרס הואיל ומוקי לה להאי כתיבת כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

רש"י ד"ה לאחר חיתום שטרות. כתב פלוני ערב כו'. נראה דצריך להיות כתוב:

תד"ה לברור (בסופו). הואיל ובשטר גמור הוא. לכאורה היה נראה להגיה הואיל וכשטר גמור הוא. ואולי כתבו לשון זה אליבא פירוש ר"ת שכתבו לקמן. כי גם דבריהם לעיל בד"ה ת"ש אינן מכוונים אלא לפירושו:

תד"ה אי הכי. ובברייתא משמע כו'. זאת משנה היא בבכורות. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד. וכן המהרש"א קורא להא דלקמן ברייתא ב"פ ועי' בבכורות (נא ב) תד"ה אבל:

תד"ה אליבא. ואין הדמיון טוב אלא איידי כו'. ועי' בר"ן שמביא דעת הרמב"ם שגם באתם עדי יכול להתחייב א"ע ושכן גם דעת הרי"ף. ולשון הרע"ב שכ' או שאמר אתם עדי שאני מחייב עצמי מוכח ג"כ שהולך בשיטה זו. והתוי"ט ל"ד שהשיא כוונתו לעדי הודאה כשטת רש"י. אולם פי' הרע"ב במשנה תמוה דהרי חזינן דהש"ס לא אוקים למתניתין בכגון זה אלא בגוונא דפלוגתתם או בשטרא פסיקתא:

בא"ד ועוד דשמעינן ליה לריו"ח בהזהב הנותן מתנה מועטת כו'. צ"ע דהתם אינו אלא משום מחוסרי אמנה כדמוכח שם בהסוגיא. והכא משמע דס"ל דחיוב גמור הוא ויכול הלה להוציא ממנו בדיינין:

בא"ד וא"ת אמאי לא הוי שיעבוד בזה השטר בעדי מסירה. כצ"ל בבית וכ"ה במהרש"א:

גמרא לא בשטרי פסיקתא. צ"ל הא דקאמר בשטרי פסיקתא משום דבא ליישב הא דגובה ממשעבדי. לטעמא דכותבי'. וע"כ דקאי למ"ד דניתן לכתוב לשיטת רש"י לקמן. ולקמן בסוגי' אמר דלטעמא דלא ניתן לכתוב ע"כ מיירי בקנו מידו והחידוש דלא ניחוש לצררי וכמ"ש במהרש"א. אבל הכא בסוגיא קאי למ"ד ניתן לכתוב לא ניחא לאוקמי בקנו מידו דמה קמ"ל. ומוקי ברווחא בשטר פסיקתא דבזה ל"ק מה קמ"ל דבאמת לאו שטר גמור דלא נזכר בו רק שהי' פוסק כך וכך ולא בדרך התחייבות ע"י שטר זה. וכמ"ש צ"ל ג"כ לתוס' בסמוך דמפרשי דאיבעי ניתן לכתוב. אם בעי' גם לדרב גידל כתיבה ג"כ. ולכאורה קשה הא למה דקיי"ל דר"י. א"כ אם מיירי דוקא בכתיב'. דרב גידל למ"ל. צ"ל דהכתיב' הוא רק לראיה ולא בקנין:
אמנם כ"ז לשיטת רש"י. אך להתוס' דלקמן דהאיבעי' גם אם גובה ממשעבדי בלא כתיבה. א"כ הא דקאמר הכא בשטרי ע"כ דקאי למ"ד לא ניתן לכתיבה. א"כ תמוה לכאורה אמאי הכא מיקי בשטרא ולקמן מוקי בקנו.
ונלע"ד די"ל דהכא לר"ל דס"ל דא"י להתחייב עצמו בשטר. א"כ כי מוקי בשטרי פסיקתא הוי חידוש מעלייתא דקנה מדר"ג. מש"ה עדיף הא אוקימתא מדנוקי בקנו דליכא חידוש כ"כ רק לצררי. אבל לקמן קאי למה דפסקי' כר"י דיכול לחייב בשטר א"כ גם כי מוקי בשטר ליכא חידוש דהא ל"צ לדר"ג. וגם לומר דהך גופא החידוש דיכול לחייב בשטר. הא גם זה לא נשמע, דהא באמת קנה מדר"ג. וא"כ דלא נשמע חד מינייהו ע"כ דהחידוש רק לענין צררי.
גם לאידך פירושא דתוס' דהאיבעי' אם בעי כתיב'. י"ל בפשוטו דהכא קאי למ"ד ניתן לכתוב ובעי' כתיבה. א"כ עדיף יותר אוקימתא בשטר דל"ק מאי פסקא דהא בבת אשתו בעי שטר. אבל לקמן דקאי למ"ד לא ניתן לכתוב דגם בשטר קשה מאי פסק' לזה מוקי בקנו מידו:

תד"ה אליבא דבן ננס וכו' וא"ת אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר, המפרשים נתקשו בזה דדלמא רש"י סבר לבן ננס דא"י לחייב עצמי מדבר שאינו חייב כמו דס"ל לתוס' לר"ל. ומ"ש המהרש"א דדוקא בכ"י. אבל בשטר גמור מודה ר"ל. ביאור דבריו צ"ל דבשטר דמשעבדי נכסיו הוי קרקע הקונה בשטר:
לענ"ד ז"א. דא"כ כי פריך לר"ל מתני' מאי לאו כה"ג. מה פריך הא במתני' דגובה ממשעבדי ממילא גם בכ"י מהני דהוי ג"כ שטר על קרקע. גם ממה דהקשו תוס' דלר"ת אמאי לא נקט קודם חיתום. והרי בזה גם לר"ל יכול לחייב דהוי שטר גמור.
נלע"ד י"ל בדרך חידוד דהרי לרש"י לכאורה קשה מה פריך הש"ס לר"ל ממתני' דלמא מודה ר"ל דיכול לחייב בשטר. והא דפטור לר"ל משום דס"ל ע"ח כרתי ולא הוי שטרא להתחייב בו. וא"כ דלמא מתני' בע"ח ומתחייב בשטר. וצ"ל דבשטר התחייבות פשיטא. ולזה שפיר הקשו דמ"ט דבן ננס. ואי דס"ל לבן ננס דא"י לחייב עצמו בשטר. א"כ מה פריך הש"ס לר"ל דלמא מיירי בהתחייבות ולאפוקי מבן ננס. ולזה תירצו בתוס' דכיון דאין כתוב שם ערב לא חשיב שטר לאשתעבודי. אבל לר"י ס"ל דגם כה"ג הוי שטר. ובזה ל"ק דמה פריך הש"ס דדלמא מתני' מיירי ג"כ, ואשמעי' לאפוקי מבן ננס. דז"א דהא לר"ל ע"כ מוכח דע"ח כרתי. וא"כ אי מתני' מיירי בע"ח ע"כ מיירי דמפורש שמו דהא בע"ח בעי' מוכח מתוכו ובכה"ג ליכא חידוש. וק"ל:

רש"י בד"ה לא בשטרי פסיקתא כו' והעדים חותמין עדות גמורה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה לעיל בסמוך מיהו מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן אע"ג דלקמן בשמעתין פליגי רבינא ורב אשי בההיא דר' גידל אי ניתן ליכתב או לא ומשמע לקמן מפירש"י דלמ"ד לא ניתן ליכתב ע"כ דנקנין באמירה בעלמא ולמ"ד ניתן ליכתב נמי אפשר דניקנין באמירה לפרש"י כמו שאבאר לקמן ואפ"ה הוצרך לפרש כאן שחתמו עדות גמורה משום דלישנא דגמרא הכי דייק דקאמר בשטרי פסיקתא משמע שהיו רגילין לכתוב שטרא פסיקתא והיינו כמ"ד ניתן ליכתב ואע"ג דמפרש"י לקמן משמע דהיינו דוקא לענין משועבדים אבל מבנ"ח אפשר דלכ"ע באמירה לחוד סגי אפ"ה ע"כ איירי הכא בשטר ממש כיון דקתני בסיפא מתו בנותיהן ניזונות מנכסים משועבדים והכא אליבא דר"ל קיימינן ואיהו ס"ל בפרק הניזקין לפי שאין כתובין ולפי האמת קצובין לחוד לא מהני לר"ל אף בדבר שיש לו קול כדמוכח בפ' הניזקין ור"י דשמעתין נמי הכי ס"ל התם ואע"ג דמוקמינן התם למתניתין בשקנו מידו וה"נ מוקמינן לה לקמן למ"ד לא ניתן ליכתב מ"מ משמע ליה לרש"י דהתרצן דהכא דקאמר בשטרי פסיקתא ע"כ לא מוקי למתניתין בשקנו מידו דא"כ מאי קמל"ן ברישא דגובה מנכסים בני חורין ולמשמע מיניה הא דרב גידל הא אכתי לא שמעינן לה שפיר כיון דסיפא דנקט סתמא ואיירי בשקנו מידו וא"כ מאי פסקא דרישא איירי בלא קנו מידו אע"כ דהתרצן דהכא אליבא דר"ל לא בעי לאוקמי מתניתין בשקנו מידו דא"כ מאי פסקא דבנותיהן ניזונות מנכסים ב"ח ולא ממשעבדי ואמאי הא קנו מידו וכדמקשה הש"ס לקמן ולית ליה השתא האי שינויא דלקמן דחיישי' אימר צררי אתפסה דדוקא אליבא דמ"ד לא ניתן ליכתב מוקי לה הכי אבל ריש לקיש ע"כ ס"ל כמ"ד ניתן ליכתב והשתא אתי שפיר כולה מתניתין דאשמעינן רישא דחייב לזונה מבני חורין אע"ג דלא קנו מידה וכדרב גידל וכדפרישית בסמוך דלא תימא דבעי קנין כיון שהוא דרך תנאי ופטומי מילי והדר אשמעינן סיפא דרך לא זו אף זו דאף ממשועבדים גובה ע"י השטר והא דמוקמינן בפ' הניזקין דוקא בשקנו מידו היינו משום דהתם אליבא דר' יוחנן נמי איירי ואיהו מצי סבר שפיר כמ"ד לא ניתן ליכתב וכדפרישית התם כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. מיהו לולי פרש"י היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דמקשה הש"ס מעיקרא מאי לאו כה"ג היינו משום שכן היה דרכן ליכתב שטר פסיקתא בלי שום חתימה אלא לראיה בעלמא וכדקי"ל נמי לקמן דלא ניתנו ליכתב וכמו שאבאר שם אלא דאפ"ה מקשה שפיר דמוכח מיהא דשטר כה"ג מהני לראיה בעלמא וכן נראה ממה שהגיהו מקרוב בש"ס דפוס פ"פ דמיין מל' רש"י בד"ה מאי לאו כה"ג מה עדות יש לה לאחר זמן בזה לאו כה"ג עכ"ל ובודאי שאדם גדול הגיה כן והיינו כדפרישית ואהא משני שפיר דלעולם דבעלמא לא מהני שטר כה"ג אלא דהכא בשטרי פסיקתא מהני שטר כה"ג דלא גרע מאמירה דמהני לרב גידל והא דקתני סיפא גובה מנכסים משועבדים מילתא באפי נפשה היא ואיירי בשקנו מידו או בשטר מעליא למ"ד ניתן ליכתב וכ"כ מהרש"א ז"ל בלשון התוספות דלהתרצן נמי איירי בשטר כה"ג אלא דלכאורה לא דקדק מהרש"א ז"ל היטב בלשון רש"י ז"ל שכתב להדיא דלהתרצן איירי בשטר גמור ומדלא השיגו התוספות עליו משמע דלפירושם הראשון לגמרי מפרשי כפרש"י ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי נתיישב' ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק במחייב עצמו בדבר שאינו קצוב פטור ופסק ג"כ דמזונות אף לזמן קצוב אפ"ה מיקרי דבר שאינו קצוב אלא דההיא דמשנתינו שאני משום דשטרי פסיקתא הוא והקשה עליו הראב"ד ז"ל וכמה קדמונים סוגיא דשמעתין דמשמע דלר' יוחנן לא איירי בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית ודאי לכ"ע איירי בשטרי פסיקתא כדקתני להדיא ופסקה עמו משמע בשעת נישואין וקידושין ומש"ה מהני אף בדבר שאין קצוב דדמי לחוב טפי מלמתנה כיון שניסת ע"י כך ובחוב גמור הרמב"ם ז"ל מודה כדפרישית בהניזקין אלא דאפ"ה מקשה שפיר לר"ל דאי ס"ד דשטר כה"ג בעלמא לאו מידי הוא ומצי למיהדר ביה דדיבורא בעלמא לאו כלום הוא ויכול לחזור בו א"כ בשטרי פסיקתא נמי אמאי מחייב בדיבור בעלמא ואהא משני שפיר כדרב גידל דודאי נקנה בדיבור בעלמא וכ"ש בשטר כה"ג כן נ"ל ועיין בפ' הניזקין ובחידושינו ודוק היטב:

תוספות בד"ה ת"ש כתב לכהן כו' דהשתא ס"ד דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד על השטר כו' עכ"ל. משמע דפשיטא להו דלא שייך הכא לומר שכתב לו כן דרך הודאה שחייב לו כבר ה' סלעים משום דא"כ לא שייך כלל סיפא דקתני בנו אינו פדוי כיון דידעי תרוייהו שאינו חייב לו מקודם ודאי נתן לו בתורת פדיון בנו ואמאי אינו פדוי למאי דלא ס"ד הא דעולא אע"כ דהאי לישנא לא משמע לשון הודאה אלא לשון חיוב ושעבוד שמחייב עצמו עכשיו ומש"ה א"ש לר' יוחנן דחייב ליתן לו ה' סלעים דאלים מילתא דשטרא כה"ג והכהן מצי למימר שלא נתן לו על פדיון בנו אלא דרך חיוב ומתנה ומש"ה אין בנו פדוי ואע"ג דלפ"ז הוי משמע דהתוס' קאי השתא בשיטת רבינו תם דלקמן דכולהו סוגיין דר"י ור"ל איירי במחייב עצמו בדבר שאינו חייב דאי למאי דמשמע להו השתא כפרש"י דפלוגתא דר"י ור"ל היינו בענין הודאה לא שייך הא מילתא דכתב לכהן לפלוגתייהו אלא דבהא איכא למימר נמי כדפרישית לעיל בשיטת רש"י בתיובתא דמתניתין דהנושא דכיון דאלים מילתא דשטרא כה"ג לענין שיעבוד ממילא דהוי שטרא נמי לענין הודאה וא"כ הכא נמי מקשה שפיר לר"ל אלא דלפ"ז קשה מ"ש הכא דפשיטא להו הא מילתא דשעבוד חדש והודאה כי הדדי נינהו ובסמוך בענין ערב לא סלקא להו להתוס' מעיקרא האי סברא בפשיטות עד סוף הדיבור שתירצו כן בשם ואומר רבי והנלע"ד בזה דודאי הכא פשיטא להו שפיר דמקשה מכח כל שכן מההיא דהנושא דמתניתין ומההיא דהכותב לכהן כיון דמהני שטרא כה"ג לענין שיעבוד חדש שלא היה חייב קודם כ"ש דאית ל"ל דמהני שטר כה"ג בענין הודאה שהלה טוען שהודה לו כן בשטר על חוב ישן וקשיא לר"ל אבל בסמוך בענין ערב קשיא להו איפכא כיון דלר' ישמעאל דס"ל כר' יוחנן מהני שטר כה"ג בענין הודאה וכיון דשייך ענין הודאה בערב היוצא אחר חיתום שטרות שמודה עכשיו שנעשה ערב מעיקרא בשעת מתן מעות א"כ האיך פשיט מינה בגיטין דלא בעינן ספר מקנה דלמא הכא מטעם הודאה איירי ועוד דל' כתנאי דאמרינן בשמעתין משמע להו דפלוגתא דר' ישמעאל ובן ננס היינו בענין פלוגתא דר"י ור"ל ממש דאיירי מענין הודאה לחוד כיון דמסקו כמאן דא"ל אתם עדי דמי וכמו שאבאר ועל זה מתרצים בשם רבי דאיכא למימר נמי סברא להיפך דהודאה תליא בשעבוד דהיכא דאלים לענין שעבוד חדש אלים נמי לענין הודאה משא"כ שטרא דלא אלים לענין שעבוד חדש ה"ה דלא מהני לענין לשון הודאה דמצי למימר משטה אני בך כן נ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב:

בא"ד ומשני שאני התם כו' שיש עליו קצת שיעבוד עכ"ל. נראה דהאי קצת שיעבוד היינו משום דאיירי במכירי כהונה כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך:

בד"ה חייב ליתן לו ובכה"ג מיירי דאל"כ מאי קמל"ן דחייב עכ"ל. ואע"ג דבד"ה אמאי אינו פדוי כתבו בסוף הדיבור דאפילו כתב לו סתמא אפ"ה מסתמא לפדיון בנו נתנו א"כ לר"ל נמי איכא למימר דאפילו בשטר גמור איירי וקמל"ן דאע"ג דבנו אינו פדוי אפ"ה חייב ליתן לו אע"ג דהוי נתינה בטעות שע"מ שיהא בנו פדוי נתחייב אלא דנראה דמ"ש התוספות לקמן דבנו אינו פדוי כיון שנתן מעיקרא סתם ולא פירש אף אם פירש אפ"ה אין פודין בשטרות מש"ה אין בנו פדוי עד שיפרש בשעת נתינת המעות שנותנו לשם פדיון וא"כ בכה"ג נמי פשיטא דחייב מיהא ליתן לו לשם פדיון בנו ואין יכול לחזור בו וכ"כ מהרש"א ז"ל אלא שקיצר במובן וכה"ג יש לפרש במה שכתבו בד"ה ת"ש כתב לכהן כו' ולהכי בנו אינו פדוי דהיינו דקס"ד כיון שיש שום צד שיכול להשתעבד עכשיו חיוב אחר אע"ג דנראין הדברים שלשם פדיון נתנו כמ"ש לקמן אפ"ה אין בנו פדוי עד שיפרש בשעת מתן מעת שנותנו בתורת פדיון ולעולם דמיפטר בה' סלעים בין הכל כן נראה לי ודוק היטב:

בד"ה לברור לו כהן כו' והו"מ לשנויי כו' דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר גמור איירי עכ"ל. נראה בכוונתן כיון דבמכירי כהונה הוי כאשתעבד לו מדאורייתא א"כ מה"ט גופא פשיטא להו דלא מצי למטען פרעתי דהו"ל כשטר גמור ולישנא דמתניתין גופא דקתני חייב ליתן לו משמע להו דלא מצי למימר פרעתי דהוי כשטר גמור כן נ"ל בכוונתן:

בד"ה אליבא דבן ננס כו' ותימא לר"י כו' ודלמא דוקא בחנוק פליגי כו' אבל בהודאה לא פליגי כו' עכ"ל. נראה בכוונתן כיון דר' יוחנן ס"ל כר' ישמעאל דאפי' בחנוק מחוייב והיינו ע"כ משום דס"ל דשאני ערב דמשתעבד מדאורייתא מגזירת הכתוב כדמסקינן לקמן אליבא דר"ל וא"כ מנ"ל לרבי יוחנן דר' ישמעאל ס"ל דבהודאה בעלמא אלים מילתא דשטרא דהאיכא למימר נמי דשאני ערב דאפילו בדיבוד משתעבד אבל בעלמא לא אלים מילתא דשטרא כלל כי היכי דס"ל לבן ננס דאף בערב לא אלים מילתא דשטרא כה"ג וע"ז תירצו שפיר מדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות כו' אלא דלכאורה אין זה מוכרח דא"ל דנקיט הכי לאשמעינן רבותא דבן ננס אפילו בכה"ג פטר כדאשכחן כה"ג טובא בש"ס וכן מה שכתבו דמדנקיט אחר חיתום שטרות היינו דאם תימצי לומר קאמר דאף את"ל דלא משעבד נפשיה כו' וזה נראה יותר דוחק ובתוספות דבבא בתרא תירצו בפשיטות דחנוק נמי איירי בשטר ע"ש וכאן לא משמע להו לפרש כן אלא דלענ"ד יש לתמוה טובא דמה סברא יש בזה לומר דסבר ר' יוחנן כר' ישמעאל וסבירא ליה דאף בחנוק משתעבד בדיבור בעלמא כיון דלא אשכחן דמהני בעלמא כ"ש בערב שלא בשעת מתן מעות אע"ג דאסמכתא הוא וכ"ש בחנוק והא דקיי"ל ערב משתעבד מדאורייתא האיכא לאוקמי בשעת מתן מעות דוקא או בקנין לכן נלע"ד ליישב כל הקושיות שהקשו התוספות בזה הדיבור והיינו לפי שיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור והש"ע בח"מ סי' מ' דמי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב שא"ל חייב אני לך מנה וא"ל אתם עדי חייב כמו שמשעבד הערב וכמו שאבאר לקמן בסמוך נמצא דלפ"ז הא דקאמר ר' יוחנן דחלוק ר' ישמעאל אף בחנוק והלכה כמותו אף בחנוק היינו נמי היכא דא"ל אתם עידי דמהני אף שלא בשעת מתן מעות נמצא דלפ"ז אדרבא מימרא דר' יוחנן דשמעתין ומימרא דידיה בסוף גט פשוט עולין בקנה א' דכיון דאית ליה בשמעתין דאלים מילתא דשטרא כה"ג כמאן דא"ל אתם עידי מש"ה ס"ל כר' ישמעאל דמחייב בערב בין בשטרא כה"ג ובין דהיכא דא"ל אתם עידי אף שלא בשעת מתן מעות ואי תקשי מאי אף בחנוק דקאמר הא בשמעתין משמע דאתם עידי עדיף טפי משטר גרוע כה"ג אף בשעבוד חדש לשיטת הסוברים כן משום הא לא איריא דודאי לר' יוחנן שטרא כה"ג עדיף אלא דנקיט כמאן דא"ל אתם עידי דהוא מעשה בכל יום ואפשר דמודה ריש לקיש כמו שאבאר בסמוך:

אמנם התוספות שלא רצו לפרש כן היינו משום דלא משמע להו כלל האי סברא דשייך אתם עידי בשיעבוד חדש כמו שכתב ר"ת בסוף הדיבור שאין הדמיון טוב אבל לשיטת רוב הפוסקים דשייך אתם עידי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד ורבינו תם מפרש כולה סוגיא בלא הודאה כו' עכ"ל. האי כולה סוגייא לאו דוקא דודאי לפיר"ת נמי מעיקרא הוי ס"ד דגמרא דפלוגתא דר"י ור"ל בהודאה איירי מדמקשה היכי דמי אי דא"ל אתם עידי כו' וא"כ ע"כ ס"ד דאיירי בהודאה דאי בשיעבוד חדש הא לא משמע ליה לר"ת דשייך ביה אתם עידי כדמסיק ר"ת להדיא דהא דאמרינן במסקנא כמ"ד להו אתם עידי אין הדמיון טוב אלא מה שכתבו התוספות דר"ת מפרש כולה סוגייא בשיעבוד חדש במה שאינו חייב היינו לבתר דמסקי' הב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר דמפרש לה ר"ת בכה"ג ועלה קאי כולהו שקלא וטריא דשמעתין בכה"ג והא דמסיק כמאן דא"ל אתם עידי פירושו כמאן שהודה בהודאה וא"ל אתם עידי וזה שכתב שאין הדמיון טוב וכמו שכתבתי בשיטת ר"ת מפרש ג"כ הרמב"ן ז"ל דברי הרי"ף ז"ל והובא בר"ן ע"ש. אלא דהר"ן ז"ל גופא מסיק בכוונת הרי"ף ז"ל דכ"ש אם אמר אתם עידי דחייב בשיעבוד חדש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ומטעמא דמסיק הר"ן ז"ל לחלק בין ההיא ולבין ערב שלא בשעת מתן מעות דלא מהני משום דהו"ל אסמכתא ע"ש ולענ"ד בכל זה לא הונח לי דאכתי קשה אמאי מוקי לה בגמרא לפלוגתא דר"י ור"ל דהב"ע כגון דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ואמאי לא מוקי לה שפיר נמי כדמעיקרא בדא"ל חייב אני לך מנה בע"פ אלא דלאו בהודאה פליגי אלא במחייב עצמו מחדש במה שלא היה חייב וא"ל אתם עידי ומאי מקשה נמי ממשנתינו דהנושא ואמאי לא מוקי לה בדא"ל אתם עידי ולא שייך להקשות פשיטא דהא לא תנינן כה"ג בשום דוכתא דאתם עידי מהני בשיעבוד חדש. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש כולה סוגיא דשמעתין בין בהודאה בין בשיעבוד שייך פלוגתא דר"י ור"ל דכולה חדא מילתא היא ובתחלה היה נ"ל דשיעבוד תליא בהודאה כיון דמהני אתם עידי באומר חייב אני לך מנה דרך הודאה ממילא דאדם יכול לחייב עצמו דרך שיעבוד אף במה שלא היה חייב לא מיבעיא בחייב אני לך מנה אף שהלה יודע שאינו חייב לו מקודם מ"מ כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אפשר שמחמת מלוה ישנה התחייב עצמו בכך ומש"ה קאמר לה בלשון חיוב אלא אפילו בכל מיני חיובים שבעולם היכא שאמר בלשון חיוב וא"ל אתם עידי הו"ל כהודאת בע"ד שרוצה לחייב עצמו בכך והכי נמי משמע בפ' מי שמת בעובדא דאיסור גיורא כמ"ש הכסף משנה בפ' י"ב מהל' מכירה דמשם הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה דאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב ע"ש ובכולא תלמודא דכה"ג נמי קרי לה אודיתא והיינו כדפרישית אלא דלפי מה שכתבו התוספות בדיבור הקודם בשם רבי דהודאה תליא בשיעבוד לענין דאלים מילתא דשטר א"כ לפ"ז י"ל יותר דלענין מחייב עצמו בע"פ וא"ל אתם עידי נמי הודאה תליא בשיעבוד דאי לאו דפשיטא לן דאדם יכול לחייב עצמו בעדים אף בע"פ בדיבור בעלמא במה שאינו חייב מדין ערב כמו שאבאר לא הוי מהני נמי אתם עידי לענין הודאה לענין דלא מצי למימר משטה הייתי בך או טעיתי בחשבוני דמסברא ודאי נראה דמצי למימר הכי ומאי אולמא דאתם עידי דהא לא מהני בשום דבר שצריך קנין גמור וא"כ שפיר מצי למימר לפי שאני יודע האמת שאיני חייב לך וגמרתי בלבי ג"כ שאתה אינך רוצה להעמידי בדין על זה כיון שאתה יודע האמת ומה שאמרת מנה לי בידך משחק היית בי ולכך שחקתי ג"כ בך והודיתי לך בפני עדים חוץ לב"ד דהודאה חוץ לב"ד לאו כלום הוא וכ"ש שהייתי סומך על זה שאוכל לטעון בכל עת טעיתי בחשבוני ותדע דיש סברא לומר כן דהא בקדושין ס"פ האומר דף ס"ה ע"ב מקשה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ כו' ופירש"י ז"ל שם דהא דפשיטא לן בממון הודאת בע"ד כק' עדים היינו משום דכתיב אשר יאמר עליו כי הוא זה במודה במקצת וא"כ לפ"ז משמע דאי לאו דילפינן מקרא מסברא לא הוי פשיטא לן והיינו כדפרישית דמצי למימר משטה אני בך או טעיתי וא"כ קשה הא מקרא לא ילפינן אלא במודה בב"ד דוקא דבהכי איירי קרא ואכתי במודה חוץ לב"ד בפני עדים מנא לן אע"כ דהא דפשיטא לן דבהודאה בפני עדים וא"ל אתם עידי מהני היינו משום דפשיטא לן מדין ערב דאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב היכא דאיכא שום סברא לומר דגמר ומקני כגון בשעת מתן מעות או בערב בב"ד וה"ט דאיכא סברא כיון שהתחייב עצמו וא"ל אתם עידי מסתמא גמר והתחייב בלב שלם וזה שכתב הרמב"ם ז"ל כמו שישתעבד הערב ולא כמו שנדחק הש"ך סימן מ' ס"ק ז' ומעתה שזכינו לדין דאדם יכול לחייב ולשעבד עצמו במה שאינו חייב ע"י אתם עידי מה"ט גופא מהני נמי בהודאה בפני עדים וא"ל אתם עדי ולא יוכל לומר משטה הייתי בך או טעיתי דאדם מדקדק לומר אתם עידי אם לא בדבר ברור שהרי אף אם יודע שהלה לא יתבענו בדבר שקר מ"מ יעמידנו בדין שנתחייב בשעבוד מחדש כן נ"ל נכון בעזה"י והשתא דהודאה ושיעבוד חדא מילתא היא סלקא כולה שמעתתא כהוגן דכי היכי דמקשה לענין הודאה אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל ממעשים בכל יום ה"נ שייך האי קושייא גופא אי איירי משיעבוד חדש כיון דהא בהא תליא וממילא דמקשה נמי שפיר ממתניתין דהנושא דליכא לאוקמי באתם עידי דא"כ מאי למימרא פשיטא דחייב מדין ערב אע"כ דבשטר גריע כה"ג אתי לאשמעינן נמצא דלפ"ז יפה עולין שיטת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים והטור והש"ע ח"מ סי' מ' שכתבו דבא"ל אתם עידי יכול לחייב במה שאינו חייב ודלא כמו שתמה הסמ"ע על סברא זו וכתב רוב הפוסקים חולקין ולא מצאתי חולק אלא שכן נראה מפירוש ר"ת ז"ל כאן שכתב ואין הדמיון טוב וכ"כ הרמב"ן ז"ל מחמת הקושיא שהקשה והובא בל' הר"ן ז"ל ובמה שכתבתי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודוק היטב:

ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי ג"כ מה שכתב הטור בח"מ סי' ל"ב בשם רבינו סעדיה גאון באומר מנה לי בידך וא"ל הן ואח"כ אמר משטה הייתי בך צריך לישבע שאינו חייב לו כלום ולישבע ג"כ שכיון להשטות וכ"כ בש"ע סי' פ"א והסמ"ע נדחק בזה שהקשה כיון שנשבע שאינו חייב לו כלום למה ישבע שלא כיון להשטות הא כיון דלא א"ל אתם עידי לכ"ע לא נתחייב בזה הדיבור בשיעבוד חדש אבל למאי דפרישית אתי שפיר דהא דבעינן אתם עידי בשיעבוד חדש היינו נמי מה"ט גופא דלא גמר ונתחייב בלב שלם כיון דלא א"ל אתם עידי ודמי לטענת משטה וכיוצא בזה כל היכא דס"ל דדיבורא לאו כלום הוא היינו משום שלא גמר והקנה הא אילו גמר והקנה והתחייב עצמו בלב שלם ה"נ דחייב דאלת"ה מאי מהני אתם עידי הא לא איברי סהדי אלא לשקרא כדאיתא פ' האומר אע"כ דכולא מילתא דאתם עידי היינו דמתוך כך אנו יודעין שגמר ומקנה ולא נתכוון להשטות ולשחוק בעלמא משא"כ היכא שגמר ונתחייב חייב ומש"ה צריך לישבע שלא נתכוון להתחייב בחיוב ממש כדמשמע להדיא בשמעתין דהיכא דגמיר ומשעביד נפשיה נתחייב באמירה בעלמא אף בלא אתם עידי כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטיב ואין להאריך יותר ובכל הדברים שכתבתי יש לי לפרש שיטת רש"י ז"ל דכולה שמעתין על זה הדרך וכדמשמע ג"כ מל' התוספות בד"ה ת"ש כתב לכהן ומתירוצו של רבי בד"ה כתנאי ויש לי מקום עיון בזה על מ"ש רבינו הבית יוסף בח"מ סימן מ' דלפירש"י אין אדם יכול להתחייב אף בשטר במה שלא היה חייב וא"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל מאי לאו כה"ג דאי הוה שטר חתום מאי למימרא הא מתניתין ודאי בשיעבוד חדש איירי ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר כו' עכ"ל. לכאורה הא דאין מטלטלים נקנין בשטר היינו במטלטלים ידועים דוקא שמוכר או נותן במתנה ואין ניקנין אלא במשיכה או בחליפין ובמטבע דאיירי הכא אין נקנה אף בחליפין והכא לא איירי מזה כלל אלא שאומר חייב אני לך מנה לאו במנה ידוע איירי אלא שמחייב עצמו דרך חיוב אלא דאפ"ה כיון דלרבינו תם כה"ג נמי לא מהני בעל פה אפילו בדא"ל אתם עידי כמ"ש להדיא בסמוך דהא דאמרינן כמאן דא"ל אתם עידי אין הדמיון טוב וא"כ שפיר קשיא להו דאין לתמוה כיון דבע"פ לא מהני מהיכי תיתי יועיל בשטר כיון דלא אשכחן דמהני שטר לשום ענין אלא למקרקעי ולא במטלטלין אף במכר ומתנה בדבר הידוע כ"ש בכה"ג שלא היה חייב לו מעולם ואם כן במה זכה הלה במעות של חבירו בשטר טפי מבע"פ ואהא מתרצים שפיר דודאי הכי הוא כיון דיש דברים דנקנין באמירה היכא דקים לן דגמר ומקני כגון בדרב גידל ובמתנה מועטת וא"כ ה"נ אנן סהדי כיון שמתחייב עצמו בשטר גמר ומקני לו והוי חיוב גמור נמצא דלפ"ז שיטת ר"ת לעולם אין אדם יכול לחייב עצמו בשיעבוד חדש אלא בשטר או בקנין וא"כ ע"כ צריך לפרש דהא דקאמר ר' יוחנן בפ' גט פשוט הלכה כר' ישמעאל אף בחנוק היינו נמי בשטר דוקא כמו שפירש ר"י שם אמנם כן לפי מה שפירשתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל אדרבה לפרש"י א"ש טפי דבלא"ה פשיטא לן דאדם יכול לחייב עצמו בשיעבוד חדש אפילו בע"פ ובדא"ל אתם עידי דכיון שאמר בלשון חיוב מסתמא אנן סהדי דגמר ומקנה אפילו באמירה בעלמא כיון דהלה סמיך דעתא והו"ל כמתנה מועטת וכדרב גידל ובערב אחר חיתום שטרות או בחנוק אף בע"פ לר' יוחנן ובדא"ל אתם עידי ובהכי ניחא לי טובא לפרש כל הסוגייא דשמעתין בקצרה דשיעבוד חדש והודאה חדא מילתא היא דטעמא דחייב הוי נמי משום הכי דכיון שאמר בלשון חייב אני לך הודה על עצמו שמחוייב לעשות כך וכך אם בשביל שום חוב שחייב לו מקודם או מחמת שום פעולה טובה שעשה לו ואף אם לא עשה לו שום טובה מ"מ כיון שאמר בזה הלשון של חיוב אנן סהדי דגמר ומקני ומש"ה מהני אפילו בדיבור והשתא דאתינן להכי נ"ל בפשיטות דרש"י ז"ל לשיטתו שכתב לעיל בפ' הכותב דף פ"ו בהא דאמר רב כהנא לרב פפא פריעת ב"ח מצוה היינו משום שיהא הן שלך צדק ומהאי קרא גופא ילפינן בפ' הזהב למתנה מועטת שאין יכול לחזור בו ולמאי דפרישית כולהו חדא מילתא נינהו לפמ"ש שם דלא מייתי רש"י מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו היינו משום דהאי קרא לא איירי אלא בענין שהוא חייב לו באמת שלוה ממנו ואכתי לא שמעינן דפריעת בע"ח מצוה בשיעבוד חדש מש"ה מייתי מהאי קרא דיהא הן שלך צדק דמינה שמעינן שפיר דכל היכא שהוא דיבור גמור בענין דהלה סמכא דעתו דגמר ומקנה מחוייב לקיים ההן וכופין אותו לקיים המצוה והיינו טעמא דמתנה מועטת ושיעבוד חדש וכן במי שתובע לחבירו ואמר מנה לי בידך וא"ל הן ואמר אתם עידי דבכולהו חייב לשלם דאנן סהדי שלא נתכוון להשטות ולשחוק אלא ליתן בודאי וכופין אותו לקיים דיבורו וכמ"ש לעיל בל' הש"ע ור' סעדיה גאון דצריך לישבע שלא נתכוון להשטות אף אם הלה מודה שאינו חייב לו מקודם וכן נ"ל נכון וברור בעזה"י בשיטת רש"י ז"ל ויש לי חבילות ראיות על זה מכמה סוגיות דבלשון חיוב אדם יכול לחייב עצמו אף בע"פ וכדאיתא נמי להדיא בירושלמי בריש פ' איזהו נשך ע"ש משא"כ לפיר"ת נראה דוחק לאוקמי לכל הנך סוגיות דוקא בשטר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד אבל לפירוש הקונטרס כו' לא כתב בו אלא ואני ערב כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין דמ"ש אבל לפירוש רש"י היינו דלפרש"י קשה סוגיא דגיטין ולכן הקשה דלפמ"ש התוספות דע"כ פלוגתא דר' ישמעאל ובן ננס בין בהודאה בין בשיעבוד תו לא קשיא סוגייא דגיטין מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה אין לפרש כן דהא כבר הקשו מסוגייא דגיטין על פרש"י בד"ה בתנאי ותירצו בשם רבי לכך נראה דמה שכתבו אבל לפירוש הקונטרס היינו בעיקר הפירוש דלפיר"ת דאיירי שחתם היטב שפיר יש לפרש בלא עידי מסירה אבל לפ"ה דמיירי שלא כתב אלא ואני ערב כיון דבהודאה איירי א"כ ע"כ איירי שיש עידי מסירה כמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בד"ה אלימא מילתא דשטרא דאי ליכא עידי מסירה ולא חתם עצמו ג"כ פשיטא דלאו כלום הוא אע"כ דבעידי מסירה איירי וא"כ קשיא להו וא"ת אמאי לא הוי שיעבוד בזה השטר ע"י עידי מסירה לגבות אף ממשעבדי ונהי דלא קשיא להו מ"ט דר"ל דפוטר דאיכא למימר דר"ל לא ס"ל כמ"ד ע"מ כרתי משא"כ לדידן דקי"ל ע"מ כרתי א"כ מ"ט לא גבו ממשעבדי אלא מבני חורין אף לר' ישמעאל ותירצו שפיר כן נ"ל וכן במה שכתב מהרש"א ז"ל דיש גמגום במה שהקשו לקמן לפירוש ר"ת ומהרש"ל ז"ל הגיה לפ"ה וכתב דלא ידע כוונתו ולענ"ד נראה לפרש כפשוטו לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דנהי דלפיר"ת לא קשיא להו מעיקרא כ"כ דאיכא לאוקמי מילתא דר' ישמעאל בדליכא ע"מ ואפ"ה גובה מבני חורין כיון שחתם היטב אלא דאכתי קשיא להו לקמן היכא דאיכא עידי מסירה בערב שיוצא אחר חיתום שטרות הוי לן למימר דגובה ממשעבדי כיון שהוא שטר גמור ובאמת לא משמע להו הכי ממתניתין דהתם גופא דהא קתני רישא המלוה חבירו בשטר גובה ממשועבדים וא"כ למאי דקי"ל ע"מ כרתי האי בשטר היינו ע"י ע"מ נמי וא"כ היאך קתני עלה בסיפא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות שגובה מבני חורין הא זימנין דגובה ממשעבדי היכא דאיכא ע"מ דומיא דרישא דמלוה בשטר דאיירי נמי בכה"ג ומאי פסקא כן נ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת התוספות ודוק היטב:

בא"ד ור"ת הביא ראיה לדבריו מהירושלמי דר"י ור"ל איירי בכה"ג כו' ואע"ג שלפי הירושלמי קשה דר"י אדר"י אין לחוש דבכמה דוכתי פליג אגמרא שלנו עכ"ל. לכאורה משמע דפליג לגמרי דלהירושלמי ליתא לפלוגתא דר"י ור"ל בהא מילתא ולהגמרא שלנו לא אשכחן דמודו תרווייהו בהאי מימרא דירושלמי אמנם לענ"ד נראה דלעולם איתא להא ואיתא להא אלא דבפירושא וסברא בעלמא פליגי דלהגמרא שלנו מפרש להך מימרא דירושלמי דמודו ר"י ור"ל במתחייב עצמו בחזקת שהוא חייב באמת מקודם ונמצא שהחיוב וההודאה היה בטעות וקמל"ן דפטור כדאיתא נמי בגיטין בעובדא דגינאי דאפילו קנין בטעות חוזר ועיי' שם בתוספות ובחידושינו ובהאי לישנא ממש איתא להדיא בטור ח"מ סימן מ' דלאחר שכתב דין הגמרא שלנו דקי"ל כר' יוחנן בחייב אני לך מנה בשטר מסיק אבל המודה בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב דפטור וע"ש בחידושינו לח"מ משא"כ גמרא דירושלמי סברא דבכה"ג לא איצטריך לר"י ור"ל לאשמעינן אע"כ דבכה"ג שלא ע"י טעות איירי והיינו דקשיא להו התם אמתניתין דריש פ' אע"פ ואמתניתין דהכא והך פלוגתא דהכא מפרש לה הירושלמי במודה מחמת חוב ישן וא"ל אתם עידי ולא קשיא ליה מ"ט דר"ל כדפרישית או לאידך גיסא בדלא א"ל אתם עידי ולא קשיא ליה מ"ט דר"י מטעמא דפרישית דאפשר דר"י סבר דלא בעינן אתם עידי אלא בתבעו הלה דמצי א"ל משטה אני בך אבל שלא ע"י תביעה דלא שייך משטה אני בך אפשר דלא בעינן אתם עידי כן נ"ל ליישב דלא לשוויי חד מהגמרא כמשקר ח"ו ודוק היטב ואין להקשות לפיר"ת אמאי לא מקשה בשמעתין מתוספת כתובה דריש פ' אע"פ כדמקשה בירושלמי משום דאיכא לאוקמי בשקנו מידו ולא שייך להקשות מאי למימרא דטובא קמל"ן דתוספת כתובה דינה ככתובה לכל מילי דקחשיב בגמרא בריש פ' אע"פ ע"ש:

בגמרא ת"ש כתב לכהן וכו'. לכאורה צריך לומר לפי מה שפירש"י דמיירי בהודאה א"כ כיון שהבעלים יודעין בעצמם שאין חייבים לכהן ממקום אחר א"כ מאי האי דקאמר דבנו אינו פדוי דאף שהכהן אומר שחייב לו ממקום אחר מ"מ כיון שנותן לו לשם פדיון ויודע שאינו חייב לו כבר יצא ידי חובת פדיון דהא אין לכופו אח"כ לשלם הפדיון דהא נאמן כל אדם לומר פרעתי על הפדיון דהא קי"ל במת האב אחר שלשים יום בחזקת שנפדה וכן משמע מדברי התוס' ד"ה לברור וכו' שכתבו לו משום דלא לימא ליה פרעתי וכו' ר"ל כיון דלפי דברי הכהן אינו מקבל שום פדיון אף דהאמת שהוא גזל ביד כהן מ"מ אין בנו פדוי. ועוד נראה דאף לפי פירש"י דמיירי בהודאה מ"מ אצ"ל דוקא שטוען המקבל שיודע שחייב לו דהא אמרינן בב"ב דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיורת וליקני באודיתא אלמא אע"ג שהמקבל אינו יודע משום חוב מ"מ כיון שזה מודה שחייב לו יש לומר שהוא חייב והוא לא ידע וה"נ איירי בהכי א"כ יש לומר כיון שהכהן מקבל בתורת חוב אע"פ שיודע שאינו חייב לו לא הוי פדיון ועיין לקמן וק"ל:

תוס' ד"ה חייב ליתן וכו' ובכה"ג מיירי וכו'. לכאורה קשה דהא כתבו התוס' לקמן ד"ה אמאי וכו' ואפילו לא כתב ליה הכי סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא א"כ אפילו נימא דלדעת המקשה ס"ל דסתמא דמילתא לאו לפדיון בנו הוא מ"מ לאו מילתא דפשיטא הוא מדפליג עליה עולא וסבר דבאמת סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא ואיך נאמר דלדעת המקשה הוא מלתא דפשיטא איפכא דלא צריך לאשמעינן כלל. ונראה דלפי דעת המקשה דלא ידע הך סברא דכתב לו כדי לברר כהן ודאי סבר דמלתא דפשיטא הוא דמסתמא חוב אחר הוא דלמה יכתוב לו דבר שחייב לו מן התורה וע"כ ליכא לאוקמא בשטר גמור אבל לעולא ס"ל לפי מאי דמשני דכתב לו כדי לברר לו כהן א"כ סתמא דמילתא אין לומר שחייב לו ממקום אחר כיון דאיכא למימר שכתב לו לברר לו כהן. ואין להקשות דמאי פריך אי הכי אמאי אין בנו פדוי הא כיון דכבר משני לברר לו כהן איכא לאוקמי בשטר גמור שחייב לו ממקום אחר. ואין להקשות דמאי למימרא דהא איכא למימר דלפדיון ולברר לו כהן כתב לו וקמ"ל דלא אמרינן סתמא לפדיון. ונראה דבאמת מזה הוציאו התוס' לקמן ד"ה אמאי וכו' דסתמא דמילתא לפדיון בנו הוא דכיון דמשני לברר לו כהן ממילא הדר הש"ס מסברא קמייתא ואדרבא הסברא להיפך דמסתמא אינו חייב לו ממקום אחר ועיין בסמוך. וק"ל:

תוס' ד"ה לברור לו כהן וכו' ואפילו במכירו וכו' וה"מ לשנוי וכו'. צריך להבין מה שכתבו הואיל ובשטר גמור מיירי דמה פסיקא להו דבשטר גמור מיירי. וצריך לפרש כוונתם דה"ל לאוקמא בשטר גמור. ויותר נראה לי לפרש דכוונתם הוא למה שכתבו בתחלה בד"ה חייב וכו' ובכה"ג מיירי דאל"ה מאי קמ"ל דחייב ואהא קשיא להו דאכתי המ"ל בשטר גמור והא גופא קמ"ל דאינו יכול לומר שחייב עצמו על הפדיון כי היכא דלא לימא ליה פרעתי. והמשך דבריהם כך הוא כמו שכתבנו בסמוך דכי מסיק לברור לו כהן הוי מצי לאוקמא בשטר גמור וחייב ליתן לו מחמת דהוי הודאה על חוב אמר אלא משום דפשיטא לי דודאי יכול לטעון שהשטר הוא על הפדיון עצמו לברר לו כהן והיינו שהוצרכו לכתוב דע"כ מילתא דפשיטא הוא אפילו במכירי כהונה דאל"ה לוקמא במכירי כהונה וקמ"ל דלא אמרינן דהחוב הוא על הפדיון לברר לו כהן אלא ודאי דמילתא דפשיטא הוא אפילו במכירי כהונה והיינו שכתבו עוד דה"ה דהוי מצי לשנוי שפיר בשטר גמור וקמ"ל שאינו יכול לטעון שהוא על הפדיון שלא יכול לומר פרעתי אלא ודאי דמילתא דפשיטא הוא להש"ס השתא דיכול לטעון לברר לו כהן ושפיר מקשה דאי הכי למה בנו אינו פדוי כמו שסיימו התוס' אח"כ. וק"ל:

והנה לכאורה משמע מדברי התוס' שכתבו הואיל ובשטר גמור מיירי משמע דס"ל דבכתב יד יכול לטעון פרעתי כדעת הפוסקים בח"מ סימן ס"ט. מיהו קשה לי דהא טעם הפוסקים ה"ל משום דאמרינן שלא כתב לו אלא לזכרון דברים או שלא יטעון להד"ם משא"כ הכא דודאי נתחייב לו כדמקשה אי הכי למה כתב לו א"כ שפיר הוי מצי לשנוי דלכך כתב שלא יוכל לטעון פרעתי מטעם דהא לא כתב לו אלא בשביל זה ונראה דהוצרכו זה דאי בכתב יד אין בזה תקנה שלא יוכל לטעון פרעתי דהא יכול לטעון שלא היה על חוב הפדיון אלא על חוב אחר שכתב לו לזכרון דברים ופרע לו אותו החוב וגם פרע לו את פדיון בנו. ולפ"ז יש לומר דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דבכתב יד אינו יכול לטעון פרעתי והא דהוצרך לומר דמיירי בשטר גמור דהא הכא לריש לקיש קיימינן דס"ל דבחוב אחר אינו מתחייב כלל ע"פ כתב יד גרוע ויכול לטעון להשטות או שלא להשביע וא"כ מאי זה ראיה שלא יוכל לומר פרעתי הא יכול לומר שהכתב יד היה על חוב אחר ולהשטות או שלא להשביע ולכך הוצרכו לומר הואיל ובשטר גמור מיירי ואדרבא נראה לפענ"ד מוכרח דס"ל להתוס' דעל כתב יד אינו יכול לטעון פרעתי דאל"ה קשה למאי דבעי לאוקמא לר' יוחנן דאמרינן דחייב לו ממקום אחר נהי דס"ל לר' יוחנן דחייב לשלם ואינו נאמן לומר להשטות במיגו דפרעתי משום דה"ל כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דאין אדם משטה בכה"ג מ"מ הכא שהאב טוען ברי שנתן הכתב על הפדיון למה לא יהא נאמן במיגו דפרעתי אלא ע"כ דבכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי משא"כ לריש לקיש הוצרכו לומר בשטר גמור כנ"ל ודוק:

ונראה דה"ה דהוי מצי התוס' למימר דכתב לו שיוכל לטרוף ממשעבדי הואיל ובשטר גמור מיירי דהא קי"ל דעל פדיון בנו אינו גובה ממשעבדי וצ"ל דנקיט טפי אליבא דכ"ע דאפילו לר' יהודה דס"ל בבכורות דף מ"ט ע"ב דפדיון הבן טורף ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי. מ"מ יכול לטעון פרעתי כדאיתא במתניתין שם דלאחר שלשים יום בחזקת שנתן וצ"ל דהא דס"ל לר' יהודה דטרוף ממשעבדי היינו כשמודה האב שלא נתן. ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש הש"ך בח"מ סימן ע"ט ס"ק ל" להשיג על הסמ"ע ומהר"ל בן חביב שכתבו שם דאפילו במקום שיוכל לטעון פרעתי. מ"מ כשמודה הלוה גובה ממשעבדי. דאיך יעלה על הדעת לטרוף מן לקוחות במקום שהיה יכול לומר פרעתי וכו' ע"ש. והרי חזינן דבפדיון הבן יכול לומר פרעתי ואפ"ה פליגי ר' יהודה ורבנן אי טורף ממשעבדי פדיון עצמו. וא"ל דהתם מיירי שכתב לכהן בכתב ידו דגובה מנכסים בני חורין וא"י לומר פרעתי דא"כ אין פדיונו כלום במה שטורף הכהן ממשעבדי דהא קי"ל הכא דאין בנו פדוי משום גזירה דעולא. ואפשר דס"ל לר' יהודה כר' יוסי בר יהודה דפליג על הך מתניתין וס"ל דבנו פדוי כדאיתא בבכורות דף נ"א ע"ב ושפיר יש לומר דמיירי בכתב בכתב ידו ובזה נכון מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות בכורים ולא הביא הך דינא דאינו גובה מנכסים משועבדים משום דבאמת למאי דקי"ל כעולא אין בנו פדוי לא משכחת להאי דינא כלל. אך הטור בסימן שע"ה הביא הך דינא. וכן בש"ע הביאו. ותו דלפ"ז צ"ל דאף רבנן דפליגי עליה דר"י דאינו טורף ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר סבירא להו כר' יוסי בר יהודה דאל"ה תיפוק ליה דיכול לומר פרעתי. ותו קשה לי מכל נזקין דטורף ממשעבדי כמ"ש הש"ך עצמו בסימן קי"ט ובסימן תי"ט אף דיכול לטעון פרעתי כיון דליכא שטרא בידיה. וצריך עיון ודוק:

תוס' ד"ה אמאי וכו' ויש לומר דהוצרך לפרושי הכי משום דמיירי בכל ענין לכאורה היה נראה דנפקא ליה מדפליג התם ר' יוסי בר יהודה בבכורות ואמר דבנו פדוי. וס"ל דאם אינו כתוב בפירוש שהוא לפדיון לא הוי פליג ריב"י. אך דזה אינו דהא בל"ז מוקי ליה דר' יוחנן לקמן כתנאי ואיכא למימר דריב"י ס"ל כבן ננס. ויותר נראה לפמ"ש לעיל דלפי דעת המקשה צריך לומר דאין יכול לטעון על כתב יד פרעתי דאל"ה למה לא יהא נאמן האב שכתב לפדיון במיגו דפרעתי את הכתב יד א"כ כיון שהסכימו רוב הפוסקים דיכול לטעון פרעתי יש לומר דהיינו טעמייהו משום דס"ל דהיינו טעמא דעולא דלא מוקי ליה בהכי. משום דבאמת האב נאמן במיגו. וק"ל:

תוס' ד"ה כתנאי וכו' ואי מטעם הודאה וכו'. הקשה מהרש"א דלפמ"ש התוס' לקמן דבתרתי פליגי לא קשה מידי וכ"כ התוס' בגיטין. ולפע"ד נראה דשיטתם הכא משום דלפירש"י אין שיעבוד חדש מועיל לגמרי בשטר אם לא מטעם הודאה א"כ הא דפליגי בתנוק לאו מטעם שיעבוד השטר אלא דס"ל דהא דמשתעבד אפילו שלא בשעת מתן מעות כפירש"י בב"ב היינו דמשום צערא דחברא גמר ומקני אם כן שפיר הקשו דאין ראיה דלא בעיא ספר המקנה. מיהו נראה לולי דבריהם ליישב דהא הקשו שם התוס' בגיטין דף כ' ע"ב בהא דמקשה מזקן אחד שהיה מלוה לבני כפר וכתב בכתב ידו דמאי ענין שטר ההלואה דאינו אלא לראיה בעלמא ע"ש. ונראה דדבריהם שם אליבא דמ"ד דס"ל דשיעבודא דאורייתא אבל למ"ד דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא א"כ עיקר השיעבוד הוא ע"י השטר אך נראה דאף למ"ד דשיעבודא דאורייתא אף במלוה ע"פ מ"מ הא קי"ל דבקנין קרקע דמדאורייתא ניקנית בכסף אפ"ה במקום שכותבין שטר לא סמכא דעתיה ואינו נקנה עד שיכתוב את השטר א"כ כ"ש בהלואה דלא סמכא דעתיה בשיעבוד הנכסים עד שיכתוב את השטר ולא קנה השיעבוד עד שיכתוב לו תדע דקי"ל בח"מ סימן ל"ט סעיף י"ד דאפילו אם כבר הלוה לו ומוחה בעדים שלא יכתבו לו יכול המלוה לחזור מההלואה אלמא סמיכתו על השטר אם כן עיקר השיעבוד הוא בשטר. וראיה לזה דהא קי"ל בח"מ סימן ס"ו סעיף י"ד דשטר ראיה אינו נקנה בכתובה ומסירה וע"ש בש"ך דמכירת שט"ח הוא משום שיעבוד הנכסים שהוא בשטר א"כ מוכרח דאפילו למ"ד דשיעבודא דאורייתא אפ"ה עיקר השיעבוד הוא בשטר תדע דהא פליגי ר' מאיר ורבנן בקידושין דף מ"ח ע"ב בקידשה בשט"ח דאחרים אי מקודשת והוכיחו הפוסקים מזה דמכירת שטרות מדאורייתא ור' מאיר ורבנן פליגי בהא שיעבודא דאורייתא או לא בבכורות פרק יש בכור משמע להדיא דאפילו למ"ד דשיעבודא דאורייתא יכול למכור השטר והיינו משום דבמקום שכותבין את השטר עיקר סמיכות השיעבוד על השטר ונראה דאף למאי דס"ל לרש"י ז"ל הכא דאינו יכול לשעבד מחדש על השטר אלא מטעם הודאה היינו בלא הלואה כלל אבל במקום שלוה ממנו מעות מועיל שיעבוד השטר. דהא משני הכא גבי כתב לו לכהן דהואיל ומשעבד לו מדאורייתא כבר מועיל השטר מחדש לברר לו כהן וכ"ש הכא שכבר נתן לו המעות דמועיל שיעבוד השטר וא"כ שפיר מקשה בגיטין מההוא דזקן אחד שהיה מלוה לכל בני כפר דבעינן ספר המקנה דהא עיקר שיעבוד הוא בשטר. ולפי זה נראה דה"ה בההוא דכתב לו ואני ערב אף דמיירי בהודאה מ"מ לישנא דמתניתין דקתני דגובה מנכסים בני חורין משמע דנשתעבד לו ע"י כתיבת יד דנהי דנשתעבד לו ע"י הודאה או שמשעבד עצמו ע"י צערא דחבריה מ"מ לא עדיף מהלוואה דלא סמכא דעתיה שיכתוב את השטר וה"נ עיקר השיעבוד נכסים הוא ע"י זה שכתב לו דסמכה דעתי' ושפיר הוכיח דלא בעינן ספר המקנה. ודוק: