אבל הדיינים חותמין. בקיום אע''פ שלא קראוהו שהרי אינן מעידין אלא ששטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן: לא שנו אלא לאחר. דוקא נקט מתני' סימן לאחר אבל עשאה המוחזק בה סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה שבצדה לראובן זה העורר עליו וכשמצר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מיצר פלוני שלי ולא מיחה ראובן: אי לאו דעבדי הכי. אם לא שתקתי: למימסר מודעא. לומר לעדים בסתר הוו יודעין שעל שדה זו שאצל זו שאני לוקח אני מערער ומה ששתקתי למה שכתבה במצריה בשמו שאם אני מוחה לא ימכור לי זאת: חברך חברא אית ליה. ויודיעוהו ושוב לא ימכור לי: תלם אחד. מענית המחרישה על פני כל השדה שמכר הודיתי לו בין שדה זו שאני עורר ובין אותה שמכר ועל אותו תלם כתב מצר פלוני שלי וחתמתי על השטר ולא מחיתי: הב ליה מיהת תלם אחד. לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה של אביהם וגזלה הימנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהן סימן בשמו של מחזיק א''ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהת תלם אחד: הוה. על אותו תלם: ריכבא דדקלא. שורת דקלים מורכבין זה על גב זה: חזרתי ולקחתיו הימנו. לאחר שעשיתיו סימן בשמו: נאמן. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו: מתני' ואבדה דרך שדהו. שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו: ילך לו בקצרה. על כרחם יטול לו דרך לשדהו אבל דרך קצרה יברור לו שלא ירבה ליטול: גמ' שפיר קאמר אדמון. דקס''ד כשארבעת השדות שסביבותיו של אדם אחד הן דממה נפשך אורחיה גביה הוא: ארבעה בני אדם. דכל חד וחד מדחי ליה דרכך לאו גבאי הוא: וארבעה דאתו מכח חד. שלקחוה מאיש אחד אחר שהלך זה: אי שתקת שתקת. ואוזיל גבך. כשתקנה הדרך ממני: ההוא דאמר. בשעת מיתתו: היינו מתני'. דאזלא גבי כל חד וחד ומצי מדחי לה כרבנן: כל חד וחד מצי מדחי ליה. של מזרח אומר לו בצפון דרך שלך ואין לך אצלי כלום וכן כל אחד ואחד: הכא דקלא גבייהו הוא. שהרי כל הנכסים היו יחד בשעת צוואה ועל כולם הטיל הדקל ולא פירש איזהו: ושבק תרי פלגי דדקלא. שהיה לו בשותפות ושאר דקלים הרבה היו לו והיתומים היו נותנין לה אותן שני חצאין שיש טורח בהן יותר: קרו אינשי כו'. ועל כרחה ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת היתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה:

עשאה סימן לאחר. מתוך הלשון משמע דאעורר קאי כגון שמכר אחת משדותיו ועשאה סי' בשם המוחזק ובגמ' הכי פי' לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד כלומר אם מכר מערער אחת משדותיו למוחזק לאו הודאה היא דאי לאו דעבדי הכי לא היה המוחזק קונה שדה ממני ואני הייתי צריך למעות ולא גרסי' מזבין אלא זבין ובירושלמי משמע כרש''י שהביא בפי' ר''ח ולא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה. אחר לאחר והעורר חתום בעד איבד זכותו: אמר ליה שפיר קאמרת דאמר ר' יוחנן כו'. אביי לא היה זכור בדברי ר' יוחנן עד שהזכירו האפוטרופוס דאילו היה זכור היה הוא עצמו טוען בשביל היתומים כדקיימא לן טוענין ליורשין: אם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו מהימן. תימה אמאי נאמן הואיל והודה דלאו שלו הוא היאך יכול לטעון שוב חזרתי ולקחתי וכ''ת דנאמן במיגו דאי בעי לא הוה חתם ולא הוה מודה לאו מילתא היא דבכי האי גוונא לא אמרי' מיגו כדפירשנו לעיל בפרק הכותב (דף פה. ושם) גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כמו שפירשנו שם ולפי מה שפירשנו במי שהיה נשוי (לעיל צב: ושם ד''ה דינא) דלא טענינן ליתמי מזוייף הוא אומר רבי דמצינן לפרש הכא דמיירי כגון שאין כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר ולכך נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממנו מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא ולא נחתם ולא עשיתי סימן מהימן הוא לומר עשיתי סימן וחזרתי ולקחתי ממנו והא דלא קאמר אי הוה אבוהון הוה טעין מזוייף הוא דלא טענינן ליתמי מזוייף הוא מיהו חזרתי ולקחתי ממנו טענינן להו כיון דקסבר דאבוהון הוה מהימן בהך טענה מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא כדפרישית במי שהיה נשוי: ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו. אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזבנינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יכול להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל וקודם שבא לידו לא היה ראוי לומר כן אבל בחד דאתי מכח ד' יכול לומר מהדרנא שטרא למרייהו וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיעו ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו לו אלו השדות לידו והא דקאמר בפ''ק דב''ק (דף ח.) מכר לאחד או לג' בני אדם כאחד פירוש עידית ובינונית וזיבורית כולן נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה התם בשלקח עידית באחרונ' ופריך וליתו כולהו וליגבו מעידית משום דאמר להו אי שקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ופריך נזקין נמי נימא הכי אלמא התם אמרי' הך טעמא לכולי עלמא לא קשה מידי דהתם לית ליה פסידא לגמרי דהא גבי מזיבורית ולהכי מודה התם דמצי אמר מהדרנא שטרא למריה אבל הכא דאיכא פסידא לגמרי סבירא ליה דלא אמרי' מהדרנא שטרא למרייהו והא דפריך אי הכי נזקין נמי נימא הכי הוא הדין דאבעל חוב מצי פריך אמאי גובה מן הבינונית אלא רבותא קפריך דאפי' נזקין דדינו מן התורה בעידית לימא הכי ורש''י פי' לשם דווקא מנזקין קפריך אבל מבעל חוב ניחא ליה דגובה מן הבינונית דאי א''ל מהדרנא שטרא דזיבורית למריה מצי א''ל לכי תהדר אבל נזקין ניתיב בינונית ולא מצי אמר ליה לכי תהדר וכ''ת כתובת אשה נמי אמאי גובה מן הזיבורית תימא ליה לכי תהדר הא לאו מילתא היא דבהך טענה ליכא לאפקועי יותר ממה שגובה אם היו כולן ברשות הבעלים הראשונים ולפי זה שפיר הוצרך לפרש כאן אי צייתת צייתת ואוזיל לגבך דהשתא מרויח במה שאינו מחזירו לו ולא משמע כלל הלשון כך ועוד דקתני במתני' יקח לו דרך במאה מנה משמע כמו שירצה מוכר:

האי מאן דמוקי אפוטרופוס וכו'. ואם תאמר אמאי לא טעין אביי כך בשבילם, דהא קיימא לן דטענינן ליתמי כל מאי דהוי מצי טעין אבוהון. ויש לומר דבמקום אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין בית דין טוענין בשבילם עד שיראו אם יטעון האפוטרופוס ברי בשם המיתנא. ומשום הכי אמר ליה אביי זיל הב ליה מיהא תלם אחד לראות אם אמר טענה זו בשמא או על דרך האמת ששמע כן מפי האב. ומיהו אם היה טוען בשמא אפילו לא טעין האפוטרופוס טענת חזר ולקחה היה אביי טוען אותה בשביל היתומים. וכן הדין בלוקח דקיימא לן (ב"ב כג, א) טוענין ללוקח, שאין טוענין לו עד שיראו בית דין אם יטעון בברי מה שיטעון או לאו (חי' וידל קרשקש על הרי"ף ר"ן על הרי"ף ושטמ"ק בשם הרשב"א).

ב' דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו. הרשב"א פירש כיוצא בו דחנן פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, וכיוצא בו דאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן. ואם תאמר, כיוצא בו דחנן למאי אצטריך, דהשתא אחד פרנס את אשתו דאיכא למימר שלא על דעת שתהא אשתו מתה ברעב אמרת פטור, פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דאיכא למימר מפייס הוינא ביה ומחיל לי לא כל שכן דפטור. איכא למימר, משום דבעי למימר כיוצא בו דאדמון אמר נמי כיוצא בו דחנן (שטמ"ק).

ההיא דעשאה סימן לאחר. פירש רש"י ז"ל: והשדה ביד מי שנעשית סימן לו והאפוטרופוס עורר עליה, וכל עצמו של מחזיק אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה שעשאה לו סימן, כי אין לו עדי חזקה ולא טענה אחרת, והאפוטרופא יש לו עדים שהיתה של עורר, הילכך יכול לומר תלם אחד עשיתי לך וחזרתי ולקחתיו ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואין מחוור פירושו כאן, דלא אמרינן הפה שאסר וכו' אלא תוך כדי דבור (לעיל כתובות כב, א) והכא לאחר זמן רב של ערעור הוא טוען חזרתי ולקחתיו ממך שגם המערער והאפוטרופוס טוען. ועוד שהוא בא בטענת על כן נראה שהשדה דהכא כשהשדה ביד האפוטרופוס, וזה שנעשית לו סימן בא להוציאה ממנו מחמת הודאתו של בעל השדה (שנעשית) [שעשאה] סימן לו. ומשום הכי אמר ליה אביי דכיון שהקרקע בידו דשפיר טעין דחזר ולקחה ממנו. דאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון כן, ודוקא כשהחזיקו בה ג' שנים ודר בה האב יום אחד בדין חזקה, מיהו בטענת תלם אחד עשיתי לך אי אפשר היה לטעון כן ליתומים אפילו במוחזקת ביד אחרים. וכן כתב הראב"ד דכיון שאין להם למחזיקים עידי חזקה וכל עצמם אינם באים אלא מכח הודאתו של זה, אין בלשון מצר זה כל השדה אלא אפשר שעשה לו תלם אחד ואותו הוא המצר שעשה לו, ודוקא תלם בת תשעה קבין שזה הוא השעור של שדה, כי המוכר לחברו שדה סתם לא קנה אלא שדה בת תשעה קבין (ב"ב ...). אבל רבנו חננאל אומר דאינו נאמן לעולם בטענת תלם אחד אלא במוחזקת בידו, אבל ביד אחרים אינו נאמן, דכיון שהיתה בידם והוא ערער עליה ואחר כך עשאה סימן לו, הרי הוא כמודה בערעורו שאינו ערעור דאם לא כן היה לו לפרש מצד התלם (שטמ"ק בשם רשב"א).

הא דאמרן הדיינים חותמין על השטר אע"פ שלא קראותו פי' אע"פ שלא קראוהו כלו לדעת עניינו אבל צריך לראית שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר א"צ לא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרתא בפי' שמות המעידים על כתב העדים וכדפרשנא בפ"ב:

שם תלם עשיתי לך נאמן. פי' כשהוא תלם קבוע מסוים לעצמו וכותב ומצד מזרח ומצד פלוני. אם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן פי' רש"י ז"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לזה זכות באותה תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו והקשו עליו דכיון דלא אמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהוא בא להתיר תוך כדי דיבור כדמוכח בפ' ב' וכמה דוכתא וזה כבר הודה בכמה ימים ושנים קודם לכן כשחתם בשטר זה ודאי קושיא חזקה והוא תימא פה קדוש איך יאמר דבר כזה ויש לנו ע"כ לפרש פי' (דכ"ע) [דהב"ע] דכשאין השטר אשר הוא חתום בו יוצא מבית דין כלל או שיוצי' ואינו מתקיים ע"פ אחרים אלא ע"פ האפוטרופוס כפי' הראב"ד ז"ל וכן ר"ח ז"ל ואינו מחוור דא"כ פשיטא שהוא נאמן שאפי' היה ביד המוכר שטר מקח מן המוכר הזה היה זה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממך אם החזיק בו ג' שנים אחרי שמכרה ומורי הרב הלוי ז"ל היה מפרש בשם אחיו ז"ל דהב"ע כשעורר הזה אינו טוען כי השדה הזו לא היתה של המוכר ההוא מעולם אלא שהוא טוען כי באמת שלו היה אלא שחזר ולקחה ממנו ומה שחתם עליו בשמו של מוכר לא עשה כן אלא לפי שהיתה שלו ומפורסמת לו ולכן קראה על שמו וכאותה שאמרו בפ' חזקת האי ארעא לאו משום דבי בר סוסין הוא אלא דאקרויי הוא דמקרייא דבי בר סוסין ואף זה דוקא כשאמר ומצד פלוני שדה פלוני רצה לומר שדה הידוע מקודם כך שכן דרך לסיים הקרקעות בשם בעלים הראשונים שדה הידוע לפלוני כך. ומיהו אם כתב השדה שהוא של פלוני אי אפשר לטעון כן:

אי ציית ציית אי לא מהדרנ' שטר' למרייהו פי' מהדרנא שטרא למרייהו בכתיבה ומסירה דאי לא איהדור שטרא בלחוד לא כלום הוא כדאי' בפ' גט פשוט וכ"ת ולימא ליה וכי מהדרת וכדאמרינן בפ"ק דב"ק והנכון דהכא לישנא בעלמא נקט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהי' שלהם איבד זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות שהיה להם. אבל הכא דקלא גבייהו הוא וא"ת דהא במתני' נמי אורח' גבייהו הוא וי"ל דהתם אע"ג דאורחיא גבי חד מינייהו כל חד קאי לנפשי' וחד מינייהו הוה גזלן בי' מתחלה ועד סוף משא"כ בזה שחיוב מוטל על כולם וכל הנכסים נשתעבדו לכך וכן פי' רש"י ז"ל:

שכיב שביק תרי פלגי דדקלי פי' רש"י כי דקלים אחרים היו שם אלא שלא היו רוצים ליתן לה אלא תרי פלגי אלו שהיו להם בשותפות עם אחרים מפני הטורח ולא נהירא דודאי דקל שלם בעי למיתב לה בין במכר בין במתנה דסתם דקל או שדה או בית דבר שלם משמע כל היכא דאית ליה אלא ודאי דהכא לא הוה בנכסי' שום דקל אלא שני חצאי דקל אלו והם היו רוצים שלא לתת לה כלום כיון דליכ' בנכסי המת דקל שלם ועלה אמרינן כיון דליכא דקל שלם עבדי אינשי דקרו לתרי פלגא דקלי דקלא כן נראה לי וכן הורה מורי הרב הלוי ז"ל:

זה שביארנו שאם המערער עצמו מכר שדה זו בצדו של זה ומצר את זה בשם המחזיק שאיבד את זכותו אם טען הוא בעצמו תלם אחד הוא שמצרתי על שמו נאמן וכופין את המחזיק להחזיר לו את הקרקע חוץ מתלם אחד הואיל והמערער מברר טענותיו ומאחר שהוא בעצמו יכול לומר כן אף טוענין ליורשיו כן ומכל מקום באותו תלם עצמו אם אמר חזרתי ולקחתיו אינו נאמן וזה שאמרו בכאן נאמן פירשוה גדולי הפוסקים בדהויא ארעא בידיה וכתבו מפרשי דבריהם שהיה ביד אבי היתומים במשכונא או באריסות ויש שפירשוה שאבי היתומים כבר הוציא את הקרקע מיד הגזלן ואחר שמת תובעו הגזלן מיד היתומים מצד הודאת חתימת אביהם שהאב עשאה סימן לאחר ואחר שאביהם היה מוחזק בה והיה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו אף אנו טוענין ליתומים ומכל מקום דוקא בחזקת שלש ושדר בה אביהם יום אחד וגדולי המפרשים פירשוה שאבי היתומים היה מחזיק ומכר בסמוך ועשה שדה זו סימן בשם המערער שבודאי איבד את זכותו אפילו לאדמון וכשבאו להוציא מיד היתומים אמרו שמאחר שהאב היה מחזיק יכול היה לטעון חזרתי ולקחתיו אחר שעשיתיו סימן וטוענין כן ליורשיו ומ"מ גדולי הרבנים פירשו אף בשאינה בידו ומפני שאין חזקתו של זה אלא מתוך חתימתו של זה וה"ז כאומר שלך היתה ולקחתיה ממך ואין הדברים נראין שהאומר לחברו שדה זו של אביך הוא ולאחר זמן אמר חזרתי ולקחתיה... אבל לענין טענת תלם אחד עשיתי לו סימן אע"פ שאין השדה ברשותי יכול לטעון כך שאף אם מכרה לפנינו בלא סיום המצרים אינו גובה אלא בפחות שבלשונות ר"ל שאם אמר מצר פלני אני מוכר לך בקרקע זה אינו זוכה אלא בתלם אחד ואם אמר שדה אני מוכר לך במצר פלני זוכה בתשעת קבין בפחות שבשדות ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאף זו דוקא כשהשדה ברשותו וכסתמה של שמועת המעשה שהוזכר שהיה ביד הנתבע וכדאמר זיל הב ליה תלם אחד:

המשנה השביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר מי שהלך לו למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אמר הר"ם פי' כאשר הקיפו שדה ד' בני אדם הנה לא יחלוק אדמון לחכמים שכל אחד מהם ידחוהו מעליהם ויאמרו לו אין עליך דרך עלינו וכן כאשר הקיפו אחד מארבע רוחותיו לא יחלקו חכמים לאדמון שהוא יאמר לו מכל מקום ארחי גבך אמנם המחלקת הוא באחד הבא מכח ד' שיהיו שכניו מד' רוחותיו ומכרו כולם לאחד והיו לו הד' קרקעות אדמון אומר הנה לו שיאמר מכל מקום ארחי גבך ויחייבהו ליתן לו הדרך היותר קצרה וחכמים יאמרו שהוא יאמר אם תקנה לרצוני מוטב ואם לאו אני אקרע שטר המקח ויחזור כל אחד ואחד בקרקעו ולא יהיה לך מי שתבקש ממנו כמו שבארנו והלכה כחכמים:

אמר המאירי מי שהלך למדינת הים ומצא בני אדם מקיפין את שדהו ואין מניחין אותו ליכנס בתוך שדהו דרך שדותיהם ואף הוא אבדה לו הדרך ואינו מברר היכן היה אדמון אומר ילך לו בקצרה שבהן וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר פירשו בגמרא שאם לא היה מקיפו תחלה כשהלך אלא אחד מארבע רוחותיו ואף עכשו כן אין חולק שעובר לו מיהא בקצרה שהרי זה אומר לו מכל מקום ארחאי גבך הוא ואם היו מקיפין אותו שנים או שלשה או ארבעה אין חולק שאינו עובר כלל אלא ברשות שהרי כל אחד אומר לו לאו ארחך גבאי וכן כל זמן שיהו עכשו יותר מאחד אע"פ שבשעה שהלך לא היה מקיפו אלא אחד כגון ארבעה דאתו מכח חד ולמדת שאם זה המקיפו אחד והוא הוא עכשו אותו שהיה מקיפו כשהלך או אפילו אחר וכגון חד דאתי מכח חד עובר בקצרה ואם עכשו הם יותר מאחד הן שיבאו מכח אחד שמכר להם הן שיבאו מכח רבים כל אחד יכול לדחותו לא נחלקו אלא באחד הבא מכח ארבעה ר"ל שהיו מקיפין אותו בשעה שהלך ארבעה ולאו דוקא ארבעה אלא כל שהם יותר מאחד ועכשו בא אחד וקנה מכלם ונמצא אחד מקיפו וזה טוען מכל מקום ארחאי גבך הוא והילכך ילך לו בקצרה לדעת אדמון וחכמים סוברים שאף זה אומר אם אתה שותק שלא ליכנס הרי טוב ואם לאו מהדרנא שטרי למריהו ר"ל שאחזור ואמכור להם וא"ת ואף זה יאמר לו לכשאתה מחזיר שהרי אף עכשו איני נכנס מתוך כך ראוי לפרש אם אתה מתפשר עמי בדמים ליכנס בקצרה הרי טוב ואם לאו מהדרינא וכו' שלא תכנס כלל שלא ימכור אחד מהם לך בשום דמים שאין אדם רוצה לחלק שדה אחת לשתים ואני שואל ומאחר שהוא בא מכח מי שאינו מחויב לו בדרך מהו צריך לטעם מהדרינא וכו' והלא שני יוסף בן שמעון שלוה אחד מהם ומכר כל נכסיו לאחר והיה בעל חוב רוצה לחזור על זה שלקח ממה נפשך אינו רשאי כמו שביארנו באחרון של בתרא לא אמרוה אלא בחוב שהנכסים אינם אלא ערב וכל שהבעל חוב פטור הערב פטור אבל זה שדרכו לשם אי לאו טעמא דמהדרינא הוה כייפינן ליה מיהא בקצרה וכן אני אומר שאם נודע שאחד משני יוספים אלו גזל שדה לאביו ואין זה יודע מי הוא משניהם וכן שאינו יודע לסיים את השדה ומכר אחד כל נכסיו לאחר שזה כופהו ליתן לו פחות שבהם אם לא מכר לו המוכר מצד אחר כלום שאף הוא אומר על כל פנים שדה שלי אצלך הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מעשה באחד שצוה בצואת שכיב מרע והניח דקל אחד מנכסיו לבתו ולא סיים אי זה דקל חלקו היתומים ולא נתנו לה כלום והזמינתם לדין והיה הדיין סבור לפטור את היתומים מצד שיהא כל אחד ואחד דוחה אותה בשל אחיו כלומר אין הדקל שלך אצלי ואמרו לו מי דמי התם ארחא לאו גביה כלהו הוא אלא גבי חד מיניהו וכל אחד יכול לומר איני נותן שהדרך אצלו אבל זו הרי הדקל אצלם וכלם נהנו בו שחלקו כנגדו בשוה לו ומעתה צריכין להחזיר לה דקל ויחזרו בחלוקתם להשוות עמהם מי שנפל לחלקו דקל שהחזירו לה:

מי שצוה ליתן דקל לבתו ומת ולא נמצא בנכסיו דקל אלא שני חצאי דקל ר"ל חלקו עם אחד בשני דקלים נותנין לה שני החצאים דקרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דקלא:

עשאה סימן וכו' אמר אביי ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד את זכותו דא"ל אי לאו דעבדי הכי לא הוה מצינא לך (ס"א מיזבין לי) מאי אית לך למימר אי בעי לך למימסר מודעא חברך חברא אית לך. פי' אם זה שמעון מכר השדה האחרת שבצד זו לראובן וכתב לו במצרים שהיא סמוכה לשדה שלי ועכשיו אומר לו שמעון לראובן אילו היתה שלך היאך שתקת וקבלת זה השטר אילולי שהודית כי היא שלי ואינה שלך לא אבד בזה ראובן זכותו שהוא אומר לו אם הייתי מערער מיד היית חוזר בך מלמכור לי אותה השדה ולא הייתי יכול לכוף כדי שתמכור לי מפני שהייתי חפץ בקניינך אותה שדה שתקתי וזה שלא עשיתי מודעא בפני עדים מתחלה כי זה שאני שותק ומקבל שטר זה לא שאני מודה אלא מפני השדה האחרת שהוא מוכר לי אני שותק עכשיו מפני שאני ירא שמא יגידו העדים הדברים ויגיעו לאזניך ותמנע מלמכור לי. ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ואיקום אפוטרופא אתא לקמיה דאביי א"ל עשאה סימן לאחר אבד את זכותו. א"ל אילו הוה אבוהון דיתמי הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם טען ואמר תלם א' עשיתי נאמן. פי' מה שהודית על תלם א' שיש על פני כל השדה שמכר בין שדה זו שאני עורר ובין אותה השדה שמכר ועל אותו התלם כתב מצר פלוני סמוך לשדה שלי וחתמתי ולא מחיתי א"ל זיל הב ליה תלם א' פי' לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה שדה של אביהם ונגזלה ממנו ולא היה בה כלום זכות למחזיק אלא שעשאה סימן לאחר א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהת תלם א'. הוה (איכא) עליה ריכבא דדקלא א"ל אילו הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם אמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אמר אביי האי מאן דמוקי אפטרופא לוקים כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי. פי' המורה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואינו נ"ל דלא אמר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כדטעי' האיסור וההיתר ביחד אבל אם אסר עצמו היום אינו יכול להתיר עצמו למחר אלא הטעם הוא מפני שיש לו עדים שהיתה שלו או של אביו ומשום דחתם בההוא סימנא אתה עושה אותו כאילו הודה לו ואע"פ שלא הודה לו בפי' לפיכך כל טענה שיאמר אנו מאמינים לו כיון שיש לו עדים ואי אמרת טעמא דטען אפוטרופוס הא לא טעין לא הוה טעין אביי הכי בעבור היתומים והא דק"ל כל מילתא דהוה מצי למיטען אביהם של יתומים ב"ד טוענים בעבורם שהרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואע"פ שיש ביד המלוה שטר חתום ויתמי לא טעני מידי טעני ב"ד בעבורם דלמא פרעיה י"ל דוקא גבי פרעון דשכיחי אינשי דלא קרעי לשטרא או משום דמאמינו שיקרענו או שמא ישאר מעט לפורעו או שמא אפשיטי דספרא שייריה טוענין בעבורם אבל בחזרתי ולקחתיו דהוה מילתא דלא שכיחא אי נמי בתלם א' עשיתי לו דלא מוכחא מילתא אי טענו יתמי אין ואי לא לא טענו להו ב"ד. והרב אומר שאפילו באלו הטענות טוענין ב"ד בשבילם שכל טענה שיכולין לטעון טוענין ואביי דלא טען הכא בשבילם משום דלאו אדעתיה :

מתני' מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך בק' מנה או יפרח באויר. פי' אבדה לו דרך שדהו שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו אדמון אומר וכו' פי' בעל כרחם יתנו לו דרך ללכת בשדהו ויבחרו לו הקצרה שבהן. וחכ"א הפסיד דרכו כיון שאינו מכירה ומתמה שפיר קאמר אדמון פי' דקס"ד שד' השדות שסביבותיו הם של אחד דממה נפשך אורחיה גביה אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוהו ד' בני אדם מד' רוחותיה דכל חד וחד מדחה ליה אורחך לאו גבאי הוא אי הכי מ"ט דאדמון אמר רבא בד' דאתו מכח ד' וד' דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מ"מ אורחי גבך הוא ורבנן סברי אי ציית ציית ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו דלא מצית לאישתעויי דינא בהדייהו. פי' אי צייתת אתפשר עצמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא ציית ותרצה אותו בחנם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות אומר לכל א' וא' אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו וסייעו לי והם יבואו ויטענו עמך ולא (קובל לה דיין) [תוכל להתדיין] עם א' מהן ואלה הם דברים בעלמא לרווחא דמילתא אע"פ שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמזכותם הוא בא שכמו שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם שכל זכות שהיה להן מכרו לו והלכה כחכמים. ההוא דאמר דקלא לברתי. פי' ציוה בשעת מיתתו שיתנו דקל א' לבתו ולא פירש באיזה רוח יתנוהו לה אזול יתמי איפלוג ולא יהבו לה דקלא אזלא היא לגבי אחי וקדחו לה סבר רב יוסף למימר היינו מתני' א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דקלא גבייהו הוא פי' התם כל א' וא' אומר אין דרכך אצלי אלא אצל חברי אבל הכא לכל אחד יש לו מן הדקל חלק שאילו היו נותנים לה הדקל קודם שיחלוקו היה מתמעט חלקו של כל א' וא'. מאי תקנתייהו ליתבו לה דקלא ולהדרי ליפלגו מרישא. ההוא דאמר דקלא לברתי שכיב ושבק תרי פלגי דיקלי יתיב רב אשי וקהוי בה מיקרו אינשי לתרי פלגי דקלי דקלא אי לא כי הוא לא סימן איזה דקל יתנו לה והלכך יכולים היתומים לסלקה באיזה דקל שירצו והניח הרבה דקלים וגם הניח שני חצאי דקלים שהיה לו בשותפות עם א' מיבעיא ליה לרב אשי אם יכולין לסלקה באותן שני חצאי דקלים או דלמא דיקלא א' משמע ולא שני חצאי דקלים א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבינא קרו אינשי לתרין פלגי דיקלי דיקלא:

לא שנו אלא לאחר כו'. כלומר הא דקתני שאם המצרן כשמכר השדה הסמוכה לו והזכי' המצרי' עשה סימן משדה זו בשמו של שמעון וחתם לוי המערער בשטר אבד את זכותו הני מילי כשמכרה המצרן לאחר וחתם המערער בשטר אבל אם המצרן מכר השדה הסמוכה לזו לזה המערער עצמו ובשטר המכר עשה לו סימן שדה זו וכתב בשטר מצר פלוני לצד שמעון לא אבד זה המעורר את זכותו שיכול לומר זה ששתקתי כשכתב לי מצר שמעון לצד פלוני מפני שאמרתי אם לא אשתוק לא ירצה למוכרם אלי וזהו לפי הפי' הראשון שכתבנו למעלה ולשון לעצמו אינו מתיישב כל כן לפי פי' זה שהרי גבי לעצמו אי אפשר לפרש שהוא חתום עליה עד כלל אבל לפי פי' האחרון שכתבנו למעלה דעל המערער גופיה קא אתי לישנא דלעצמו שפיר טפי אלא שנצטרך לגרוס אי לאו דעבדי הכי לא הוה זבין לה מינאי וה"פ לא שנו שאם המערער מכר השדה הסמוכה לזו לאדם אחר ובכלל המצרים שכתב לו כתב מצר שמעון לרוח פלוני דאבד את זכותו אלא דוקא כשמכרה לאחר אבל אם היה המערער מוכר לנתבע לא אבד את זכותו שיכול לומר אם הייתי כותב לו שהוא היה מצרן מצד אחד לא היה רוצה לקנות זה השדה ממני ואני הייתי דחוק בעבור המעות וכדי שלא יתבטל המכר לא מסרתי מודעא כי חששתי שיתגלה אליו הדבר בסיבת המודעה דחברך חברא אית ליה. ור"מ הלוי דחק להעמיד גירסת הספרים לפי זה הפי' וכתב לפום האי פירושא הכי מפרשא מלתא דאביי לא שנו אלא שעשאה העורר סימן לאחר שלקח שנית מן העורר אבל עשאה העורר סימן לעצמו לשדה שניה שלקח העורר מן הגזלן לא אבד את זכותו. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא לא שנו אלא לאחר דוקא נקט מתני' עשאה סימן לאחר כדפרישנא לעיל בענין ראשון אבל לעצמו שהיה ראובן המחזיק באותה שדה מוכר לשמעון העורר עליה שדה אחרת בצד אותו שדה וכ' לו מצד פלוני אותו שדה שהוא שלי אע"פ שלא ערער שמעון באותה שעה לא אבד זכותו דאי לא דעבד הכי דשבקיה למיעבד ההוא שדה מצר בשמיה לא היה מזבין הך שדה ליה וללישנא אחרינא איכא לתרוצי הכי לא שנו אלא שעשאה האי העורר סימן לאחר אבל עשאה גזלן סימן לעצמו לעורר עצמו לא אבד דהשתא מאי אית לך למימר אבעי ליה לממסר מודעה כולן הוו ידעי שעל כן אינו מערער עכשיו כדי שלא יחזור בו בשדה זו. חברך חברא אית ליה ואי הוה מסר מודעה הוו מגלו ליה לראובן ולא מזבן ניהליה ע"כ. ויש טעות סופר בלשון. והרמב"ן כתב דהנכון לענין פירושא דשמעתין דעשאה סימן לאחר אעורר קאי וכתב דה"ג אי לא עבד הכי לא מזבן לה ומקצת נוסחי דכתיב בהו אי לא דעבדי הכי לא הוה מזבין ליה נהליה משתבשן ע"כ. ומ"מ רש"י אע"ג דבמהדורא קמא פריש לה בתרי לשני במהדורא בתרא תקע עצמו דהמחזיק עשאה סימן וכולה שמעתיה פריש לה בהכי. וכתב רש"י לא שנו אלא לאחר דוקא שנקט מתני' סי' לאחר. פי' לפי' דלהאי שיטתא דעשאה סימן וכו' אגזלן קאי קשיא מאי לא שנו דקאמר הא ודאי דלאחר נקט מתני' וכפי מאי דפריש במהדורא קמא ללישנא אחרינא לא קשיא דוק ותשכח. ותירץ רש"י דהכי קאמר לא שנו כו' דבדוקא נקט מתני' סימן לאחר ואם תשאל אמאי לא הקשה לו לרב גבי אידך לא שנו דלעיל לא שנו אלא עד כו' דפשיטא דהכי קתני מתני' והוא חתום עליה עד תשובתך כיון דפליגי בה אדמון וחכמים איכא למימר דנקט עד להודיעך כחו דאדמון והוצרך אביי לאשמועינן דמשום רבנן נקט הכי דדוקא בעד פליגי רבנן אבל בההיא דעשאה סימן לאחר דמתנייא לכ"ע קשיא ליה לרש"י מאי לא שנו פשיטא דהכי תניא להדיא עשאה סימן לאחר ותריץ דהא אתא לאשמוע' דבדוקא נקטיה מתני' כנ"ל:
למימסר מודעא פי' הודעה שיודיע לעדים סבת שתיקתו ואינו כשאר מסירת המודעות שבתלמוד דמיירי במידי דאונסא וכן פירש רש"י ז"ל:
ההוא דעשאה סימן לאחר שמכר העורר עצמו שדה בצד אותו שדה שהיה עורר עליה וכתב לו מצר אותה שדה בשם המחזיק ואוקים אפוטרופס דלהוי מערער על אותה שדה ולתבעי' לדינא. רש"י במהדורא קמא. ודא עובדא רהטא שפיר טפי במאי דנימא דהעורר עשאה סימן לאחר דוק ותשכח. ומיהו הרב בסוף שמעתין כתב דאיכא לפרושי נמי עשאה סימן לאחר שחתם העורר בשטר המכירה שעשאה המחזיק סימן לאחר בשמו שכתב לו מצר פלוני אותה שדה שהוא שלי ע"כ:

תלם אחד עשיתי לך כלומר חתמתי לך. רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א תלם עשיתי לך פי' כשהוא תלם קבוע מסוים לעצמו הוא ע"כ:
הוה עלה ריכבא דדקלי כלומר היה עומד באותו התלם שורה של דקלים וי"מ דקלים מורכבים שהדקל המורכב היה חשוב בימיהם כשראה האפוטרופא שהיה זוכה בדבר חשוב כזה בא עליו בטענה אחרת ואמר אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו. תלמידי רבינו יונה. וקצת קשה אמאי לא טעין האפוטרופא טענה זו מעיקרא דחשיבא טפי דזוכה בכל הקרקע ושמא מעיקרא לא היה נראה בעיניו דבר חשוב ולכך לא רצה לטעון חזרתי ולקחתיו אלא דמעיקרא לא מכרה לעולם ושוב כשראה שהיה זוכה בדבר חשוב בא בטענה אחרת וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה. ורש"י כתב וז"ל הב לי' מיהת תלם אחד לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיה של אביהן וגזל הימנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהן סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהא תלם אחד ע"כ. פירוש עד שלא בירר שגזלה ממנו היה טוען טענת התלם אחד שנתברר שלא היה למחזיק שום זכות אלא שעשאה אביהן סימן טען חזרתי ולקחתיו משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדפרש"י בסמוך וניחא נמי במאי דכתב רש"י דמאי קא מהדר ליה אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד והא איהו נמי הכי קאמר תלם אחד עשיתי לך אלא דלבתר הכי הביא האפוטרופוס ראיה שבגזל בא לידו ולא היה רוצה ליתן דבר ולכן א"ל אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד ואע"ג דהיה מוחזק הגזלן בו קא' אביי זיל הב ליה כו' לפי שהאפוטרופוס בירר שגזולה היא בידו והויא ליה נמי שאין בידו מיד ואם לא היה דבר חשוב לא היה עובר אדברי אביי והוה נותן לו התלם ואפשר דאם לא היה טוען האפטרופוס טענת התלם היה אביי טוען בעבור היתומים חזר ולקח אלא שהקדים האפטרופוס וטען טענת התלם וזו היא טענה רחוקה ולא טענינן לה ולכך אביי לא טען בעבורם טענת חזרה כנ"ל:
והרשב"א כתב וז"ל ההוא דעשאה סימן לאחר פרש"י והשדה ביד מי שנעשית סימן לו והאפוטרופוס עורר עליה וכל עצמו של מחזיק אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה שעשא' לו סימן כי אין לו עדי חזקה ולא טענה אחרת והאפוטרופא יש לו עדים שהיתה של עורר הלכך יכול לומר תלם אחד עשיתי לך וחזרתי ולקחתיו ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין מחוור פירושו כאן דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור והכא לאחר זמן רב של ערעור הוא טוען חזרתי ולקחתיו ממך שמת המערער והאפטרופוס טוען ועוד שהוא בא בטענת שמא ע"כ נראה דהשדה דהכא כשהשדה ביד האפטרופוס וזה שנעשית לו סימן בא להוציאה מידו מחמת הודאתו של בעל השדה שנעשית סימן לו ומ"ה א"ל אביי דכיון שהקרקע בידו דשפיר טעין דחזר ולקחה ממנו דאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון כן ודוקא כשהחזיקו בה ג"ש ודר בה האב יום א' בדין חזקה מיהו בטענת תלם אחד עשיתי לך אי אפשר היה לטעון כן ליתומים אפי' במוחזקת ביד אחרים וכן כתב הראב"ד דכיון שאין להם למחזיקים עדי חזקה וכל עצמם אינן באין אלא מכח הודאתו של זה אין בלשון מצר זה כל השדה אלא אפשר שעשה לו תלם א' ואותו הוא המצר שעשה לו ודוקא תלם בת תשעה קבין שזה הוא השיעור של שדה כי המוכר לחברו שדה סתם לא קנה אלא שדה בת תשעה קבין אבל ר"ח אומר דאינו נאמן לעולם בטענת תלם אחד אלא במוחזקת בידו אבל ביד אחרים אינו נאמן דכיון שהיתה בידם והוא ערער עליה ואח"כ עשאה סימן לו הרי הוא כמודה בערעורו שאינו ערעור דאם לא כן היה לו לפרש מצר התלם ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ויש להקשות דכיון דקי"ל דאם עשאה סימן לאחר הויא ראיה כאלו יש בידו שטר או עדי חזקה א"כ היאך נאמין לזה כשיאמר חזרתי ולקחתיו ממנו. ויש מתרצים דכיון שאין בידו לא שטר ולא עדי חזקה אף על פי שאנחנו דנין אותו כשעשאה סימן לאחר כמו חזקה מ"מ אין זו ראיה ברורה כל כך שהוא יסמוך עליה ולא יזהר בשטרו דכ"ע לא בקיאי בדינא שידעו שאם עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אלא מסתמא יש לנו לומר דשטר היה בידו ואח"כ חזר וקנה השדה ממנו וקרעו את השטר ולפיכך נאמן בדבורו ולפי תירוץ זה אפשר להעמיד ההלכה אפי' כשהקרקע עומד ביד הנתבע כו' דעת הרמ"ה ז"ל. ולישנא דקאמר ליה זיל הב לי' תלם אחד לאו דוקא אלא ר"ל ותניח לו שיעור תלם אחד אבל הרי"ף כתב דמיירי כשהקרקע ביד היתומים ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו משום דס"ל אם איתא שהקרקע עומד ביד המערער והמערער עשאה סימן לאחר למה לא יפסיד המערער כל השדה ודאי דכיון שכל השדה עומדת ברשותו כשכתב השטר שדה הסמוכה לשדה של פלוני על כל השדה נתכוון הואיל וכל השדה היתה בידו ע"כ:
עוד כ' הרשב"א ז"ל מכאן שמענו דלא אמרי' דטוענין ליורש וללוקח כל מאי דמצי טעין האב או המוכר אלא דוקא בבאין בטענת שמא אבל באין בטענת ברי הרי הן כשאר בני אדם שאין רשות לדיין לטעון להם כלום שהרי אביי באמת היה יודע כל טענות שטען האפוטרופוס ולא רצה לטעון כלום עד שיראה אם יבא האפוטרופוס בטענת ברי או בשמא וכשראה שהיה טוען ברי א"ל שפיר טענת ומיהו אילו לא היה יודע האפטרופוס לטעון אביי היה טוען בשביל היתומים הלכך יש לדיין לידע תחלה טענתם ואח"כ יטעון בשביל היתומים או הלוקח אם הם אינן טוענין ברי ע"כ. ולקמן בסמוך אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני בזה בס"ד. והרא"ש כתב בתוספותיו דלחדד האפטרופוס היה לראות אם יטעון בעצמו ע"כ. פי' כדי לאסוקי עלה מאן דמוקים אפטרופוס נוקים כי האי כו' וכדאמר ליה אביי ואפשר דלכך כתב רש"י אמר ליה אביי לאפטרופוס ע"כ. פי' קשיא ליה אמאי לא טעין אביי כן ואדרב' קאמר ליה זיל הב ליה מיהת תלם והא פתח פיך לאלם הוא ותירץ דמשום שהיה אפטרופוס א"ל כן לחדודי או כדי שישיב ברי ועיין הרא"ש בפסקיו כנ"ל. ולענין עיקר הדין דאמר רבי יוחנן דכי טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. גם הריטב"א הקשה על פרש"י דלא אמרו הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהוא בא להתיר תוך כדי דבור וכדמוכח בפ"ב ובכמה דוכתי וזה כבר הורה מכמה ימים או שנים קודם לכן. ומצאתי להרמב"ם בפירושיו לסנהדרין בפ' זה בורר וז"ל ואמר רבינו יהוסף הלוי כך דיינינן בכל יום בענין מגו דלא הוי מגו אלא אם הסמיך דבריו ולא הפסיק אבל הפסיק לאו מגו הוא כגון מי שהוציא בגד מתחת ידו ואמר זה של פלוני הוא ויש לו עליו כך וכך כגון זה ודאי הוא מגו אבל אם הוציא הבגד ואמר של פלוני הוא ושתק ואמרו לו כיון שהודית שהוא של פלוני חזור לו שלו ועמד ואמר יש לי עליו כך וכך לא הוי מגו אלא מחזיר הבגד ואינו נוטל כלום. ומסתייעא הדין סברא מהלכה דבתרא ראה עבדו ביד אחרים כו' ודאי מרגניתא הוא כו' כך נמצא בשטתו לסנהדרין ומצאתיה ישן נושן עם שיטת שבת להרב עצמו והיה סביב לגליון כתיבת יד בנו החסיד רבינו אברהם. גם העיד הדיין כמהר"ר משה בן אלאשקר על שיטה זו שהיתה מכתיבת יד הרמב"ם המפרש. ויש לתרץ לדעת רש"י דזה המת מעולם לא ערער אלא דאוקי אפטרופוס דלהוי מערער וכדפרש"י במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל ומה שעשאה סימן לאחר לא מקרי הודאה עד שידונו עליה ב"ד הלכך השתא שבאו לדון עליה ההודאה והטענה באין כאחד ושפיר אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר כנ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל פרש"י שהפה שאסר הוא הפה שהתיר [וכו'] ולא נהירא לי אטו מי שאמר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולאחר זמן מרובה א"ל חזרתי ולקחתיו ממך אחר שהודיתי לך מי מהימן הא ודאי לית דינא ולית דיינא דלא מהימן דהא השתא לית ליה מגו וכ"ש זה שחתם לו האב והוה ליה כמי שיש לו לזה עדים או שטר מכר דשלו הוא דלא הוא ולא יתומים לא מהימני אלא ה"פ דהאי גברא מחיים נמי הוציא שדהו מיד הגזלן ולאחר שמת תבעה ליה ליתומים כו' ע"כ. והר' ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל פי' המורה דהפה שאסר כו' ואינו נ"ל דלא אמרי' הפה שאסר כו' אלא כדטעין האיסור וההיתר יחד כו' אלא הטעם הוא מפני שיש לו עדים שהיתה שלו או של אביו ומשום דחתם בההיא סימנא אתה עושה אותו כאילו הודה לו ואף על פי שלא הודה לו בפירוש הלכך כל טענה שיאמר אנו מאמינים לו כיון שיש לו עדים ואי קשיא לך טעמא דטען אפטרופוס הא לא טען לא הוה טעין אביי הכי בעבור היתומים והא קיימא לן דכל מלתא דהוה מצי טעין אביהן של יתומים טוענין בית דין בעבורם שהרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואע"פ שיש ביד המלוה שטר חתום ויתמי לא טעני מידי טוענין ב"ד בעבורם דילמא פרעו' י"ל דוקא גבי פרעון דשכיחי אינשי דפרעי ולא קרעי לשטרא משום דמאמינו שיקרענו או שמא נשאר מעט לפורעו או שמא אפשיטי דספרא חייס ליה טוענין ב"ד בעבורם אבל בחזר ולקחתיו דהוי מלתא דלא שכיחא א"נ בתל' אחד עשיתי לו דלא מוכחא מלתא אי טעני יתמי אין ואי לא לא טעני להו ב"ד ע"כ ואי פתכת מה שכתב הר"י מטראני דהא תימא לא מיקרי הודאה גמורה בהדי מאי דכתיבנא עולה פי' רש"י כהוגן ולית עליה קושיא כלל דוק ותשכח. והרשב"א הקשה עוד על פרש"י דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור כו' ועוד שהאפטרו' בא בטענת שמא ובמאי דכתיבנא ניחא הכל כנ"ל:
ויש מי שפירש ליישב רש"י דהכא במאי עסקינן כשאין השטר שהוא חתום בו יוצא בב"ד כלל או שיוצא ואינו מתקיים ע"פ אחרים אלא ע"פ האפוטרפוס ואינו מחוור דאם כן פשיטא שהוא נאמן שאפילו היה ביד המוכר שטר מקח מן המוכר הזה הרי זה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממך אם החזיק בה ג' שנים אחרי שמכרה. ומורי הרב הלוי היה מפרש בשם אחיו דהב"ע כשהעורר הזה אינו טוען כי השדה הזו לא היתה של המוכר ההוא מעולם אלא שהוא טוען כי באמת שלו היה אלא שחזר ולקחה ממנו ומה שחתם עליה בשמו של מוכר לא עשה כן אלא לפי שהיתה שלו ומפורסמת לו ולכן קראה על שמו וכאותה שאמרו בפרק חזקת האי ארעא לאו משום דבי בר סיסין הוא אלא דאקרויי' היא דמקרייא דבי בר סיסין ואף זה (דוקא) כשאמר ומצד פלוני שדה פלוני רצה לומר שדה הידוע לפלוני מקודם לכן שכן דרך לסיים הקרקעות בשם בעלים הראשונים לפי שידועים לכל יותר ומיהו אי כתב השדה שהוא של פלוני אי אפשר לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ומסיים הרא"ה הכין ואין ספק שהאומר לחבירו שדה זו כבר היה זמן מתחלה שהיה של אביך שאין זו הודאה של כלום כיון שהוא אומר לו בלשון הזה שיש במשמעו שכבר היה זמן שהיה של אבותיו אבל עכשיו אינו שלהם אף זה כיוצא בו וזהו הפי' הנכון מאחי נר"ו ע"כ:

מתני' ילך לו דרך קצרה כו'. אינו ר"ל שיקח לו הדרך שירצה שהיא קצרה יותר לעיר דודאי אין חכם בעולם שיאמר זה דבלא שום ראיה יברור לו הדרך שירצה אלא האי קצרה דאמרינן קצר' לכרך שאם הקיפוה ד' שדות מד' רוחותיה אחד בת מאה אמה ואחד בת שלשים אמה ואחד בת עשרים וא' בת עשר אמה ילך לו ברביעית שהיא דרך קצרה מכולן שלא ירבה עליו את הדרך וחכמים ס"ל דאפילו זו אין לנו. תלמידי רבינו יונה. וכן פירש הר"י מטראני וז"ל ילך לו בקצרה בעל כרחם יתנו לו דרך לילך בשדהו ויבחרו לו הקצר' שבהם וחכמים אומרים הפסיד דרכו כיון שאינו מכירה ע"כ. וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל במהדורא קמא ילך לו בקצרה יקח לו בקצרה יקח לו דרך באותו צד שלא יהא מפסיד בעל השדות יותר מדאי שאם יש לו בשלש רוחותיו שלש שדות אחת בת עשרים אמה ואחת בת ט"ו ואחת בת עשר ורביעית בשמונה ילך לו ברביעית שהיא קצרה מכולן כדי שלא ירבה את הדרך ע"כ:
גמרא שפיר קאמר אדמון פירש"י דקס"ד כשארבעה השדות שסביבותיו של אדם אחד הן דממה נפשך אורחיה גביה הוא ע"כ. וקצת קשה מי הזקיקו לאסוקי אדעתין לפרושי כן עד דפריך הכין ולא הוה ליה לאקשויי אלא הכין היכי דמי אי באדם אחד שפיר קאמר אדמון ואי בארבעה בני אדם מ"ט דאדמון ואמאי אסיק אדעתיה לפרושי מתניתין טפי באדם אחד מארבעה בני אדם. וי"ל דאי מתניתין מיירי באדם אחד לא קשה כולי האי לרבנן דאיכא למימר דסברי דמצי למימר ליה היאך אי שתקת כו' ואי לא מזבינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו אלא מיהו טעמא דאדמון מסתבר טפי דאינו בדין שיוכל להפקיע דינו דהיאך על ידי מכירתו וכמו שכתבו התוספות לקמן בסמוך ולכך לא פריך אלא שפיר קאמר אדמון ולא פריך מאי טעמא דרבנן אבל אי נוקי מתני' בארבעה בני אדם מעתה קשיא טובא לאדמון וכדפריך בסמוך אי הכי מ"ט דאדמון פי' בשלמא לדידי דאוקימנא לה באדם אחד ליכא לאקשויי אלא שפיר קאמר אדמון דקס"ד כשארבעה כו' ודוק. ובמהדורא קמא כתב רש"י במתני' ואבדה דרך שדהו קס"ד השתא כגון שהקיף לו אדם א' מארבע רוחותיה שיש לו שדות כל סביבותיה והיה לו דרך בא' מן השדות לילך לשדהו וכשחזר לא היה יודע באיזו שדה היה לו דרך ע"כ. ואפשר דלכך כתב דקס"ד במתניתין משום דואבדה דרך שדהו דנקט מתניתין חזקיהו לאסוקי אדעתיה כן דאי באדם אחד מיירי הוא מצוי לאבד דרך שדהו דלא רמיא אנפשיה לידע באיזו שדה היה לו כך כיון שכולם היו של אדם אחד אבל בד' בני אדם רמיא אנפשייהו אדכורי מדכר אצל הי ניהו הויא דרך שדהו ואינו מצוי לאבד דרך שדהו אבל במהדורא בתרא כתב הרב ז"ל הקס"ד בגמרא גבי הא דפריך שפיר קאמר אדמון והיינו כדפרישנא לעיל כנ"ל:
אמר רבה בארבעה דאתו מכח אדם פשיטא כיון דאפילו ארבעה דאתו מכח חד מצו מדחו ליה כ"ש ארבעה דאתו מכח ארבעה וי"ל דרבה אתא לפרושי דברי רב דקאמר כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם דלא מתוקמא בארבעה דאתו מכח ארבעה משום דמצו מדחו ליה הם הכי נמי בארבעה דאתו מכח חד וע"כ לא מתוקמא אלא בחד דאתי מכח ארבעה והא דקאמר רב כגון שהקיפוה ארבעה בני היינו מתחלה ושוב לקחה מהם איש אחד והשתא אתי שפיר דלא נשאר רב בקושיא כנ"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מד' רוחותי' וקנה זה כל אותן ארבעה שדות והוא הדין לחד דאתו מכח תרי אדמון סבר שיכול זה שאבדה לו הדרך לומר ללוקח אע"פ שמתחלה היו הארבעה יכולין לדחות אותי אתה לא תוכל לעשות דמ"מ כיון דאת קנית הכל הדרך שלי הוא בתוך שלך ע"כ:

אי צייתת כו'. פירש"י אי שתקת ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכן כתב במהדורא קמא אי צייתת אי שתקת ותעביד פשרה בהדאי ע"כ. פי' דס"ל דאי לא מרויח במה שאינו מחזירו לו לא מצי למימר הכין דמצי אמר ליה לכי תהדר ולכן פי' נמי התם בפ"ק דבבא קמא אי הכי נזיקין נמי ליגבו מבינונית ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ותגבה מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דתגבה מזבורית ואי לא מהדרנא שטר דזבורית דמצי אמר ליה לכי תהדר והקשו עליו דאין דומה שזלזל אצלו כיון דקתני במתניתין יקח לו דרך במאה מנה ותירץ מהריב"ן התם בפ"ק דב"ק אי שתקת מוזילנא גבך פורתא ואי לא מהדרנא לשטרא למרייהו ותצטרך לקנות מהם במאה מנה ע"כ. וכבר הארכתי בזה בחדושי' שם בפ"ק דב"ק ולכך אקצר כאן ומ"מ אכתוב שיטת התוספות בקונה דס"ל דלעולם מצי אמר אי צייתת כו' ואפילו דלית ליה לזה שום הרוחה כל כמה שאינו מחזירו וכל היכא דמצי למהדר כמהדר דמי ולא מצי אמר לכי תהדר וקשיא להו לפי שיטתם דבחד דאתי מכח חד נמי אמר מזבנינא ליה לד' דלא מצית לאשתעוי' דינא בהדייהו ולשיטת רש"י ניחא דמצי אמר ליה לכי תהדר ואם בא למכור מחדש יפסיד והלכך אפילו יאמר לו שיוזיל גביה יותר יפסיד אם ימכרם מחדש ואכתי מצי אמר ליה לכי תהדר אבל להחזירו לבעליו לית ליה פסידא כלל ובקל יחזירם לבעליו אבל לשיטת התוספות דלא מצי אמר לכי תהדר וכל היכי דמצי למהדר כמוחזר דמי בחד דאתי מכח חד נמי מצי אמר ליה מזבנינא ליה לד' כו' ותירצו בתוספות שאינו יכול להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל ועתה הוא דאתי לזכות בו אבל מצי למימר מהדרנא שטרא למרייהו בזכות הבאה לו לידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו כמו שהיה קודם שבאו השדות האלו לידו. והקשו עוד דאמרינן בפ"ק דב"ק מי שהיה לו עדית ובינונית וזבורית והיתה עליו כתובת אשה וב"ח ונזקים כו' מכרן לא' או לג' בני אדם כא' כולם נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה התם כגון שלקח עדית באחרונה ופריך וליתו כולהו ליגבו מעדית משום דאמר ליה אי שקלת שקלת כו' ופריך אי הכי נזיקין נמי אלמא התם אמרינן הך טענה לכ"ע והכא פליג אדמון ולשיטת רש"י לא קשיא ולא מידי דלהכי פריך אדמון משום דמצי אמר ליה לכי תהדר דאפשר נמי דיוזיל גבאי אינהו אחריני יותר ממך ורבנן סברי כיון דהשתא מיהא איהו מוזיל גביה שפיר מצי א"ל אי שתקת וכו' ומיהו התם כ"ע מודו דיכול למימר אי שתקת דבריא פסידיה דאי מהדר זבורית בע"כ יטול זבורית דתנן אין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית אבל לשיטת התוספות ליכא לחלק בהכי כלל דוק. ותירצו בתוספות דהתם ודאי דלית להו פסידא לגמרי דהא גבו כדי חובם מזבורית מודה אדמון דמצי אמר מהדרנא שטרא למריה אבל הכא דאית ליה פסידא לגמרי סבירא ליה לאדמון דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. עוד הקשו התוס' על פירש"י דהתם כבר אמרי' בכתובה מן הזבורית משום דאי שתקת שתקת ותימא ליה לכי תהדר. וכתב הרא"ש וז"ל ויש ליישב פרש"י דכל היכא דבא לגרע דינו מצי למימר לכי אהדר ולהכי גבי כתובה דאינו מגרע כחה כמוחזר דמי ופריך מנזקין דתגבה מבינונית טוב לו יותר שיגבה בינונית ממה שיחזיר ולא יגבה אלא מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דא"ל לכי תהדר שהרי בא לגרע כחו הכא נמי אינו מגרע כחו ממה שהיה דבתחלה נמי כשהיה קרקע ביד ארבעה לא יכול להוציא הדרך מידם ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני אי צייתת כו' פירוש אי צייתת אתפשר עמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא צייתת ותרצה אותה בחינם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות ואומר לכל אחד אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו ותפנו לי והם יבואו עמך ולא תוכל להדיין עם אחד מהם ואלה הם דברי' בעלמא לרווחא דמלתא אלא אע"פ שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמכחם הוא בא שכמו שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם שכל זכות שהיה להם מכרו אותו לו ע"כ:
והרא"ה כתב וז"ל אי צייתת כו' לא משום אימתא הוא דמפחיד להו כדמשמע לישנא דא"כ לימרו ליה לכי מהדרת אלא משום דינא הוא דאי דזבני' מיני' באחריות קמאי בעלי דיניה דמפיק מיניה עלייהו הדר ושלא באחריות נמי בעלי דיניה נינהו ודינא הוא דמשתעי דינא גביה וכדאמרינן לעיל וה"ה ליורשי מוכר מיהו אי הנהו דאתי מחמתיהן גרים ומתו בלא יורשים תו ליתיה להאי דינא ותו לא נהיר דמהאי טעמא אתינן עלה דא"כ תפשוט מינה דאותי' להאי דינא למימרא דאפילו שלא באחריות אית ליה לאשתעויי דינא בהדייהו והא לעיל משום דאיכא דאמרי אמרי לה אלא היינו טעמא משום דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הלכך האי חד במקום ארבעה קאי ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וא"ת כיון שאפילו כשיחזיר את השטר לא יפסיד התובע כלום יוכל לומר לכי תהדר והנתבע לא ירצה להניח הקרקעות שלו ביד אחרים מפני זה הדרך ועוד למה אמר בחד הבא מכח ד' דאפילו חד דאתי מכח חד דאם איתא דאמרינן בחד דאתי מכח ארבעה שיכול לומר לו מהדרנא שטרא למרייהו כמו כן היכא דאתי מכח חד יכול לומר לו אם תרצה להניח הרי טוב ואם לאו אמכור אותו לשני בני אדם או לשלשה וכל א' וא' ידחה אותך ויאמר לא קניתי הדרך שלך ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דהאי לישנא דקאמר ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר אם תרצה להניח שלא יתבעני כלום הרי טוב ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו וכיון דאי הדרנא להו לא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו השתא נמי אף על גב דלא הדרנא לא מצית לאשתעויי דינא בהדאי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ע"כ. וכ"כ הריטב"א וז"ל אי צייתת כו' פי' מהדרנא בכתיבה ובמסירה דאי לאהדורי שטרא בלחוד לאו כלום הוא כדאיתא בפרק גט פשוט. וא"ת ולימא ליה לכי תהדר וכדאמרן בבבא קמא בפ"ק. והנכון דהכא לישנא בעלמא נקט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהיתה שלהם איבד את זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות שהיה להם ע"כ:
סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין כלומר כי היכי דאמרינן במי שאבדה לו דרך שדהו דכל חד וחד מצו מדחו ליה הכי נמי הכא כל אחד ואחד מן הבנים יכול לומר אני לא לקחתי הדקל שלך ומיירי כשהניח דקלים הרבה והניח חלק מהדקלים לכל אחד ואחד אבל אם לא הניח כי אם דקל אחד מודה רב יוסף שתחזור על אותו שנפל הדקל בחלקו ואינו יכול לדחותה וכן אם הניח דקלים הרבה ואמר דקל פלוני והעדים יודעים אי זה דקל אומר דברי הכל הוא שתלך ותקח אותו הדקל מן מי שנפל הדקל בחלקו אבל הכא כשאינם יודעים על איזה דקל דאמר מיירי ולפיכך היה סובר רב יוסף היינו מתניתין. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא היינו מתניתין ארבעה דאתו מכח חד דכל חד וחד מיתמי מצי מדחי ליה ע"כ:
הכא דקלא גבייהו הוא וא"ת דהא במתניתין נמי הא אורחיה גבייהו הוא י"ל אע"ג דאורחיה גבי חד מיניה כל חד קאי לנפשיה וחד מינייהו הוה גזלן ביה מתחלה ועד סוף משא"כ בזה שהחיוב מוטל על כולם וכל הנכסים נשתעבדו לכך וכן פירש"י. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מי דמי התם אורחא לאו גבי כולהו הוא אלא גבי חד מינייהו וכל חד וחד מצי אמר ליה אורחך לאו גבאי הוא הכא הא דקלא כולהו אשתרשן ביה דכל חד וחד שקל ארעא או דקל כנגד דקל וגבי כולהו אית לה דקלא הלכך ליתבו לה דקלא מן האמצע ויחזרו ויחלוקו ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה ולומר לו לית לך גבאי ולא מידי שאין הדרך אלא אצל אחד מהם בלבד אבל הכא דקלא גבייהו הוא וכשיחלקו ולא הוציאו הדקל כולם נתחייבו כל אחד וא' בחלקו ואינם יכולים לדחותה שעל כולם תחזור שכולם נהנו ואפילו אם יש בהם מי שלא הגיע דקל בחלקו מאי תקנתייהו ליתבו לה חד דקלא כו' ואפילו לא הניח כי אם דקל אחד ובאת הבת ולקחה הדקל מן האחים יחזרו ויחלקו מתחלה דהא קי"ל בטל מחלוקת ע"כ:
ושביק תרי פלגי דדקלא פרש"י כי דקלים אחרים היו שם אלא שלא היו רוצים ליתן לה אלא תרי פלגי אלו שהיו לו בשותפות עם אחרים מפני הטורח. ולא נהירא דודאי דקל שלם בעי למיתב לה דסתם דקל או שדה או בית דבר שלם משמע כל היכא דאי' ליה אלא ודאי דהכא לא הוה בנכסיו שום דקל אלא שני חצאי דקל אלו והם היו רוצים שלא לתת לה כלום כיון דליכא בנכסי המת דקל שלם ועלה אמרינן כיון דליכא דקל שלם עבדי אינשי דקרו לתרי פלגי דקל דקלא כנ"ל וכן הורה מורי הרב הלוי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והיכא דאמר דקל לאחד ושביק תרין פלגי דקלא ולא שביק דקל שלם יהבי לה תרי פלגי דקלא דקרו אינשי לתרי פלגי דקלא דקלא אבל אי שבק דקל שלם יהבי לה דקל שלם ולא מצו מדחו ליה לתרי פלגי דקלי דודאי מוכחא מלתא שעל הדקל השלם נתכוון ולא אמרינן בכה"ג יד בעל השטר על התחתונה דלא אמרינן הכי אלא היכא שהלשון מסופק אבל הכא שהלשון מוכיח שעל הדקל השלם נתכוון יהבי לה השלם ואם אמר דקלא לברת ולא שבק אלא פלגא דקלא יהבו לה האי פלגא דיקלא ואי לא הוה ליה דקל כלל יהבי לה דמי דקל ע"כ. והרא"ש בפסקיו כתב דפי' רש"י ז"ל עיקר עיין שם:

בד"ה עשאה סימן כו' שהביא בפר"ח ולא סוף דבר שעשאה העורר כו' עכ"ל תחלת דברי הירושלמי דקאמר ולא סוף דבר שעשאה העורר כו' אינו כפרש"י אלא כמו שכתבו התוספות דהלשון משמע דאעורר קאי אבל סיום דברי הירושלמי אפילו עשאה אחר והעורר חתום בעד כו' הוא כפרש"י ונראה דנקט אחר וברא"ש גריס אחר לאחר לרבותא דבעשאה המוחזק סימן לאחר או אחר עשאה סימן למוחזק גופיה והעורר חתום בעד דאיבד זכותו דה"ל כהודה על כך למוחזק אלא אפילו עשאה אחר לאחר ואפשר שלא ידע המוחזק בכך אפ"ה איבד זכותו דה"ל כהודה לו למוחזק ודו"ק:

בד"ה ורבנן סברי כו' והא דפריך א"ה ניזקין נמי נימא כו' עכ"ל כתבו כל זה כאן ליישב פרש"י הכא מה שדקדק לפרש אי שתקת ואוזיל גבך כו' ולא ניחא ליה בפשיטות להפסידו כל הדרך היינו לפי שיטתו שם דלהפסידו כל הדרך לא יוכל לומר כן דזה ישיב לו לכי תיהדר כפרש"י שם וק"ל:

גמ' עשאה סימן לאחר כו' אמר אביי לא שנו אלא לאחר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הב ליה כו' מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל כו' הד"א:

תוס' בד"ה עשאה סימן לאחר כו' ובירושלמי משמע כרש"י שהביא כו'. נ"ב ובדברי ר"ן משמע דמהירושלמי מוכח דלא כרש"י אלא שסוף סוף מוכח מן הירושלמי דדין של רש"י אמת ודו"ק:

בא"ד אפילו עשאה אחד לאחר והעורר חתום כו' כצ"ל:

גמרא הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לך. ברא"ש ור"ן הגי' לו וכן בסמוך:

תד"ה עשאה. ולא סוף דבר שעשאה העורר כו'. עי' בק"נ אות כ"ט:

מה שנדפס בגליון הגהה בשם רש"ל דצ"ל אחד. הוא שבוש ושקר ענה בו. אלא דלפני רש"ל לא היה הגי' בתוס' לאחר וכדמוכח ג"כ מהמהרש"א והגיה והוסיף תיבת לאחר:

תד"ה אם. עי' בדבריהם בב"ב (ל):

רש"י ד"ה היינו מתניתין. כרבנן. לכאורה לפי ס"ד דר"י אתיא אפי' לאדמון דהא אמרינן לעיל בארבעה דאתו מכח חד מודה אדמון:

תד"ה עשאה. ול"ג מזבין אלא זבין. נ"ב א"כ גם מלת ניהלי ל"ג:

בתוספות ד"ה א"ל שפיר קאמרת דאר"י אביי לא היה זכור. עיין בל' הרא"ש ז"ל שכתב עוד בדרך אחר דהיכא דאיכא אפוטרופוס אין לדיין לטעון עד שיגמור האפוטרופוס טענותיו תחלה ואי לא טעין האפוטרופוס טוען הדיין אלא דנראה דהתוס' לא רצו לפרש כן דא"כ מאי קאמר אביי מהאי עובדא דמאן דמוקי אפוטרופוס נוקים כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי ואכתי לא נ"מ מידי דאף אם האפוטרופוס לא יטעון סוף סוף יטעון הדיין משא"כ לפירושם א"ש דמתוך דברי האפוטרופוס נזכר הדיין:

בד"ה אם טען ואמר חזרתי ולקחתי כו' תימא אמאי נאמן כו' וכ"ת דנאמן במיגו כו' עד סוף הדיבור. והרי"ף ז"ל מפרש לסוגייא דהכא בענין שהיתומים היו מוחזקין השתא בהאי שדה ומש"ה הוי אבוהון נאמן כיון שמוחזק ועומד אלא דהתוספות לא רצו לפרש כן משום דמשמע להו דלישנא דערער משמע שלא היה מוחזק בשדה ועוד דא"כ מאי קמל"ן פשיטא דמהימן וכל כי האי מילתא לא הוי אביי צריך לזכור במימרא דר' יוחנן לכך הוכרחו התוס' לפרש בענין אחר דעיקר מימרא דר' יוחנן דאע"ג דלא טענינן ליתמי מזוייף אפ"ה טענינן להו שחזר ולקח במיגו דמזוייף מיהו לולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים שיטת רש"י ז"ל דמהימן לגמרי לטעון חזרתי ולקחתי ומה שהקשו בתוס' דכיון שהודה אמאי מהימן היה נ"ל דהא מילתא דעשאה סימן לאחר לאו הודאה גמורה מיקרי כמ"ש התוס' גופא לקמן בדף הסמוך בד"ה ורבנן חברך חברא אית ליה לענין עשאה סימן לעצמו והיינו משום שיש לו שום טענה להתנצל וא"כ י"ל דהכא נמי לענין עשאה סימן לאחר דנהי דהיכא שאין לו שום טענה איבד זכותו ולא מהימן לומר שלא קרא שטר דהוי כמיגו במקום עדים דודאי אין אדם חותם על השטר אא"כ קרא משא"כ היכא שמודה דבהאי שעתא דעשאו סימן לאחר אמת הוא שהיתה של חבירו המוחזק ע"י שלקחו ממנו בכסף או בשטר אלא שלאח"כ חזרו ולקחו ממנו ולא היה צריך ליקח ממנו שטר מכירה כיון שמעולם היתה בחזקת שלו וא"כ לאחר שהחזיר לו הלה השטר מכירה די בכך דאע"ג דקי"ל המחזיר שטר מכירה או שטר מתנה לא חזרה מתנתו היינו דוקא בענין שהדבר ידוע שהיתה בחזקת שכנגדו משא"כ הכא אדרבא להיפך כיון שאין להמוחזק שום עדי חזקה ולא שום שטר ריעא טענתא טובא דהא עד תלת שנין מיזדהר אינש בשטר ולא שייך לומר שסמך עצמו על זה שעשאו המערער סימן לאחר כיון שאין זה השטר ביד המחזיק אלא ביד איש אחר וא"כ אדרבא טענת המערער עדיפא שהוא לא היה צריך ליזהר בשטרו כיון שאין לשכנגדו ג"כ שום חזקה ולא שטר ולזה יש עדים שהיתה שלו וגזלה ממנו א"כ היה לו ליזהר בשטרו לעולם ועכ"פ עד שלש שנים ועוד דלגבי המערער הוי הא מילתא דעשאו סימן לאחר כמילתא דלא רמיא ואפשר שנשכח ממנו ולכך לא הוצרך עוד לשטר מכירה כשחזר ולקחו וכ"ש. שאם היה לו שטר מכירה לא היה צריך ליזהר בשטרו משום הך טענה דעשאו סימן לאחר כן נ"ל לקיים פירש"י וע"ז מורה לישנא דרש"י שכתב דמאחר שיש לו עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו והיינו כדפרישית ושייך שפיר נמי לישנא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון שלא נסתלק בשום מעשה שטר או קנין מהימן לומר שלא נתקיים אותו המקח שלקח הגזלן מהנגזל אלא שחזר ולקחו הימנו ע"י שהחזיר לו המעות וחזר למקחו כל זה כתבתי בשיטת רש"י אלא לפי שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דלא מהימן בכה"ג לומר חזרתי ולקחתי וע"כ דיש לחלק בין מה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ורבנן דמה שעשאה סימן לאחר לא הוי כ"כ הודאה ובין הך דהכא דמשמע להו דהוי כהודאה גמורה ודוק היטיב אח"ז מצאתי עוד פירוש אחר בחידושי הריטב"א ז"ל בשם רבינו פנחס הלוי דמהימן לומר חזרתי ולקחתי הימנו במיגו שהיה טוען שלא עשאו סימן לאחר בשם המחזיק אלא משום דכן היתה נקראת על שם המחזיק וכ"כ רמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע סוף סימן קמ"ו שאם טען שמשום שהיתה נקראת בשם זה עשאו סימן לאחר מהימן ונרשם בצידו ריטב"א אלא דלפ"ז העיקר חסר ממימרא דר"י דמאי ענין חזרתי ולקחתי דקאמר טפי הו"ל לאשמעינן עיקר מילתא שאם טען כן נאמן כמו שכתבו רמ"א ז"ל בהג"ה וצריך עיון:

קונטרס אחרון
ע"ב גמרא ואם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן פירש"י דהפה שאסר הוא הפה שהתיר והתוס' כתבו ע"ז תימא דאמאי נאמן דבכה"ג לא אמרינן מיגו כיון שכבר הודה קודם שבא לב"ד ולכך נדחקו לפרש דמיירי הכא כגון שאין כתב ידי עדים יוצא ממקום אחר ולכאורה לישנא דתלמודא לא משמע הכי והרי"ף ז"ל מפרש בענין אחר דמיירי שהיתומים היו מוחזקים בשדה ונראה שכתב כן משום קושיית התוספות והוא ג"כ דוחק כמ"ש בפנים והעליתי שלולי דבריהם היה נ"ל לקיים שיטת רש"י ז"ל משום דהאי דעשאה סימן לאחר לאו הודאה גמורה מיקרי כדמשמע מלשון התוספות גופא בדף הסמוך ועיין בפנים שכתבתי באריכות:

בא"ד ולפי מה שפירשנו בפרק מי שהיה נשוי דלא טענינן ליתמי מזוייף כו' עד סוף הדיבור ע"ש. בפרק מי שהיה נשוי דמסיק רבי גופא דטענינן ליתמי מזוייף והכי מסיק הש"ך בכמה דוכתי בשם רוב הפוסקים ומש"ה קשיא ליה על לשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב כפירוש רבי כאן ולענ"ד נראה דאף למאי דקי"ל דטענינן ליתמי מזוייף היינו שאותו השטר שמוציאין על אביהן הוא מזוייף ומ"ט דא"כ לא שבקת חיי שיזייפו על אבי היתומים שטרא או שטר מכר משא"כ הכא דטענת מזוייף אינו על השטר של אביהם אלא על השטר מכר שביד הלוקח שעשה זו השדה סימן וכה"ג הוי מילתא דלא שכיח לגמרי דאי חשיד לזייף טפי הוי ליה לזייף שטר מכירה על זו השדה עצמה שקנה מאביהם וכ"ע מודו דלא טענינן כה"ג אלא במגו כן נ"ל ליישב לשון הרא"ש ז"ל שכן מבואר בלשונו ודו"ק:

תוס' ד"ה אם טען וכו'. לכאורה היה נראה ליישב דברי רש"י ז"ל התמוהים דפי' בד"ה נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' דהא מיגו למפרע לא אמרינן ונראה ע"פ מ"ש הרמ"א בסימן קמ"ז סעיף ג' דאם טען מה שעשאו סימן לאחר לאו משום שהוא שלו רק שהנכסים נקראים כך מפני שהיו שלו תחלה טענותיו טענה אלא א"כ פירש בהדיא שהם שלו והוא דעת הריטב"א שכתב כן לתרץ הסוגיא דהא דיכול לטעון חזרתי ולקחתיו היינו דמהימן לפרש דבריו הראשונים והנה הטור באה"ע סימן קנ"ב כתב דהא דנאמנת אשה לומר א"א הייתי וגרושה אני היינו לפרש דבריה אשת איש הייתי ועכשיו גרושה אני כדאמרינן לעיל דף כ"ב ונאמנת אף לאחר כדי דבור לפרש דבריה כן מטעם הפה שאסר וכו' ע"ש וכבר נתבאר לעיל שם בס"ד טעם הטור והוכחתו א"כ יש לומר דס"ל לרש"י דה"נ כן הוא דהא דנאמן לפרש דבריו לאחר זמן היינו משום שהפה שאסר וכו' כיון שאינו ידוע אלא מחמת שהוא עצמו עשאה סימן וס"ל לרש"י דלשון חזרתי ולקחתי משמע שחזר ולקחה לאחר שעשאה סימן כמו שפירש"י ד"ה חזרתי ולקחתיו וכו' דלא כפי' הריטב"א אלא דממילא דנאמן לומר שחזר ולקחה לאחר שעשאה סימן במיגו שיש לו עתה לפנינו דאי בעי אמר לקחתי ממנו תחלה קודם שעשאה סימן אלא דזה קצת רחוק להעמיד כן בפירש"י והעיקר נלענ"ד בכונת רש"י דודאי מה שטען תלם אחד עשיתי לך לא איירי שהודה שתלם אחד היה שלו מתחלה דא"כ כיון דמכחיש בעצמו העדים שלו שמעידים על כל השדה שהרי אם לא עשה אותו סימן היה מוציא על פי אלו עדים כל השדה א"כ ה"ל כמודה בדבריו דסהדי שקרי נינהו ובטלה עדות לגמרי כדאיתא בכה"ג בח"מ סימן פ"ב סעיף י"ג וכ"כ הר"ן לדעת ר"ח ע"ש אלא על כרחך מיירי שאומר שהעדים אומרים אמת שהיה שלו לגמרי אלא שהוא מכר לו אח"כ תלם אחת א"כ נראה כיון דהמחזיק טוען שהיתה שלו מעולם ומכחיש את העדים וגם מה שאמר המערער שמכר לו את התלם דלמה היה לו לקנות כיון שהיה שלו א"כ כיון שהכחישוהו עדים בטענתו אין לו שום זכות בתלם שיחזיק בו דאף שהמערער אומר שמכרה לו הא הוא בעצמו מודה שאינו כן ואין להאמינו במיגו דהוי אומר שלקחה ממנו דמיגו במקום עדים לא אמרינן אלא דאפ"ה כיון דזה המערער אומר בעצמו שמכרה לו א"י להוציא ממנו נגד טענת עצמו וממילא היה הדין נותן היכא דקיימא ארעא תיקום אם כן נראה דכשאומר המערער שחזר ולקחה נאמן להוציא דמאיזה טעם יחזיק בו המחזיק כיון שעומד בטענתו להכחיש העדים והוא מכחיש ג"כ שלא לקחה מהמערער א"כ אין מקום להניח הקרקע בידו אלא מצד פיו של זה דכיון שאומר המערער בעצמו שמכרו איך יוציא ממנו וע"ז אמר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כן נלע"ד בכוונת רש"י. ובזה נלע"ד ליישב מה שדקדקו המפרשים דלמה הוצרך לטעון כלל האפוטרופוס תלם אחת עשיתי לך וה"ל לטעון מיד חזרתי ולקחתיו. ומה שתירצו דכיון דלא ידע דאיכא ריכבא דדיקלא לא הקפיד על התלם הוא דחוק דאפוטרופוס יש לו לדקדק על כל דהו. וכ"ש לפמ"ש הפוסקים דבעינן שיהיה בתלם ט' קבין שיעור שדה. ותו קשה דהא קי"ל בח"מ סימן רי"ט ס"א דהמוכר שדה אע"ג דלא כתב ליה מצרים קונה כל השדה מסתם. א"כ ע"כ צ"ל דהכא שאני כיון דאין ראיה אלא מדחתם עליו יכול לומר תלם אחת א"כ אכתי קשה דכמו כן היה יכול לומר ג"כ שמכר לו חוץ מדקלים. אע"ג דהמוכר סתם קונה האילנות הכא שאני דאינו אלא מהוכחא דחתם עליו. ודוחק לומר דהריכבא דדיקלא גדל על שדה אחר בזמן שעשאה סימן וחתם עליה בעד. וע"כ צ"ל דלהכי טוען האפוטרופוס חזרתי ולקחתיו משום שלא יתן לו התלם כלל וא"כ ה"ל לטעון מיד הך טענה. ולפמ"ש יש ליישב דהוצרך לשני הטענות משום דאמרינן בב"ב דף ל"א דאע"ג דטען של אבותיו יכול לחזור ולטעון אח"כ אין דאבהתך הוא וזבנתא מינך והאי דאמרינן דאבהתי דסמיך עליו כדאבהתי א"כ היה מתירא אם יטעון רק טענה שמכרה וחזר ולקחה שמא יחזור המחזיק ממה שהכחיש העדים ויאמר שקנאה ממנו ומה שאמר של אבותיו היינו דסמך עליה כדאבהתי לכך טען ג"כ שתלם אחת מכרה לו וכיון שראה שזה עומד בטענתו ואומר של אבותיו טען ג"כ על אותו תלם. ודוק:

והנה הרי"ף כתב דהא דנאמן לומר חזרתי ולקחתיו מיירי שהיתומים היו מוחזקים. וכתב הרא"ש דהוא כדעת הראב"ד שכתב דמיירי שהמערער הוציא בחייו כבר והחזיק בו ג' שנים ולכאורה אינו מובן דהא משמע שזה שטוען נגד היתומים שעשאה אביהם סימן היינו שטוען שאביהם שלא כדין הוציא מדעשאה סימן לאחר קודם שהוציא ממנו ולכך איבד זכותו ר"ל אותו זכות שהוציא על ידו וא"כ מאי מועיל לטעון שחזר ולקחה ממנו מפני שהחזיק בו ג' שנים הא כיון דמוכח דשלא כדין הוציא ה"ל כדין גזלן שאין לו חזקה כיון שבא לידו בגזילה וה"נ כיון שבא לידו שלא כדין שוב אין לו חזקה. ונראה דס"ל דבאמת עשה שפיר בזה מה שטען תלם אחד עשיתי לך ולא טען מיד שחזר ולקחה דבאמת לא הוי טענה מחמת חזקת ג' שנים כיון שבא לידו שלא כדין ולכך טען שאביה הוציא כדין אלא דכיון שהחזיק ג' שנים ולא מיחה זה על אותו תלם מסתמא חזר לקחה וכיון דליכא הוכחא שהוציא שלא כדין שפיר מועיל חזקת ג' שנים על אותו תלם. וק"ל:

אמנם לולי דברי הרא"ש נלע"ד דאין שיטת הרי"ף כפי' הראב"ד מדלא הזכיר שהחזיק בו אביהם ג' שנים. ונלע"ד דס"ל כמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דכיון שאותו שטוען נגד היתומים מכחיש את העדים שמעידין שהשדה של אביהם היה מחמת חזקת אבות ומכחיש ע"כ שלא קנה את השדה אח"כ מיד אבי היתומים אפילו אם היה אבי יתומים מודה לפני עדים בפירוש שמכרה לזה כיון שהוא בעצמו מכחישו נאמן זה לומר אפילו לאחר זמן שחזר ולקחה אלא דלא ס"ל להרי"ף בהא כרש"י ז"ל שיהיה נאמן אפילו להוציא רק כשהוא מוחזק יכול הוא לומר הרי לפי דברי חזרתי ולקחתי ממך ולפי דבריו לא מכרתי לך מעולם וממילא היכא דקיימא ארעא תיקום. כנלע"ד נכון:

בא"ד דמיירי כגון שאין כתב ידי עדים יוצא ממקום אחר וכו'. לכאורה קשה דהא ר' יוחנן דאיהו מרא דשמעתא ס"ל בב"ב דף קנ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"כ לא היה אביהם נאמן שחזר ולקחה במיגו דמזויף וכיון דמזויף לא טענינן אין כאן טענה ליתומים. ונראה ליישב לפמ"ש התוס' בכתובות דף י"ט דמ"ד א"צ לקיימו הוא מטעם דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא עדים החתומים על השטר וכו'. ולפ"ז יש לומר כיון דהכא אין ראיה רק שעשאה סימן וחתם עליו בעד בעינן קיום דאורייתא דלא עדיף משאר כתב יד שכתבו הפוסקים דבעינן קיום דאורייתא ומודה ר"י דנאמן במיגו דמזויף. מיהו לפ"ז קשה לי על לשון התוס' שכתבו דמיירי שלא היה כתב ידם יוצא ממקום אחר משמע שאם היה יכול לקיים ממקום אחר היה מקיימין השטר לא מיבעיא לדעת הפוסקים בח"מ סימן ק"י ביתומים קטנים אין מקיימים השטר כלל אם כן ממילא יש לחוש דהיה אביהם נאמן במיגו דמזויף אלא אפילו לדעת הרמב"ם דמקיימין השטר ביתומים קטנים היינו משום דקי"ל דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד והיינו משום דקיום שטרות דרבנן כמ"ש הש"ך בח"מ סימן מ"ו א"כ לפי מאי שהכרחנו דמוכח מדברי ר"י דהכא בעי קיום דאורייתא א"כ ממילא אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר אמרינן דאין מקיימים ביתומים קטנים. ויותר קשה לי על הרא"ש עצמו שכ' גם כן כלשון התוס' דמיירי שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואיהו ס"ל דאין מקיימים שטר ביתומים קטנים כמבואר בסימן הנ"ל וצ"ל דהכא שאני כיון דהוא מוחזק בשדה והיתומים באים להוציא א"כ כיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר ויכול לקיים אין מוציאין ממנו. ולפ"ז נ"ל ליישב ג"כ לשון הרי"ף דמפרש שהיתומים היו מוחזקים בשדה היינו בלא חזקת ג" שנים מדכתב סתם כנ"ל אלא כיון דהיתומים מוחזקים שוב אין מקיימין את השטר כמ"ש לעיל דהכא כיון דבעי קיום דאורייתא אין מקיימין בפני היתומים וה"ה דה"מ לאוקמי שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ"ש התוס' אלא כיון דהוא מפרש לשון הב ליה דמשמע שהשדה היתה ביד היתומים ממילא דא"צ לאוקמי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וממילא מתורץ קושית הרא"ש על הרי"ף דהא ר"י על מתניתין קאי דיש לומר דמתניתין באמת מיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ"ש הרא"ש ודוק:

ובלמוד הישיבה אמרתי דיש לפרש מה שדקדקנו לעיל דה"ל לטעון שמכר לו תלם א' חוץ מריכבא דדיקלא דהרא"ש כתב בשם הרר"י דבעינן שיהיה אותו תלם ט' קבין ע"ש. ובאמת לכאורה היא טענה גרועה דלענין מאי מכר לו תלם א' ונראה דא"ש לפי פירש"י שהמחזיק עשאה סימן נמצא שהיה שדה של המחזיק סמוך לאותו תלם והיה ראוי להצטרף לשדהו א"נ דנ"מ לענין בר מצרא דכיון שרצה המחזיק למכור שדהו והיה יכול המערער לטעון שהוא בר מצרא אבל כשמכר לו תלם א' תו לא מצי למטען דהא מפסיק תלם א' והקונה לא רצה ליקח אותו תלם או שעשה כן באמת משום שלא יטעון המערער שהוא בר מצרא אבל כיון שנודע דהוי עליו ריכבא דדיקלא דקי"ל בח"מ סימן קע"ה ס"ק ז' דאם מפסיק ריכבא דדיקלא ליכא משום בר מצרא דשוב אינו ראוי להצטרף א"כ כיון שאינו ראוי להצטרף לשדה המחזיק וליכא נמי טעמא משום בר מצרא טענה גרועה היא שמכר לו תלם א' שאינו ראוי להשתמש בו כלל ולא גרע מטענה דלא שכיחא דלא טענינן ליתמי וע"כ שמכר לו שיעור שדה שראוי להשתמש בו עכ"פ ולכך חזר וטעין דחזר ולקחה. ודוק:

בא"ד דלא טענינן ליתמי מזויף. כוונתם למה שכתבו התוס' לעיל דף צ"ב ד"ה דינא וכו' אע"ג דכתבו שם וז"ל אע"ג דשאר טענות טענינן ליורש הכא אוקמינן אדאורייתא וכו' וכבר כתבו דבכה"ג לא שייך לומר עדים החתומים על השטר כמו שהוכחנו לעיל מר' יוחנן דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והיינו ע"כ משום דהכא בעי קיום דאורייתא מ"מ משמע מדבריהם שם ובב"מ דף י"ג ד"ה הא קאמר וכו' דכיון דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא וזיוף לא שכיחא וזה הטעם שייך נמי הכא והרא"ש כתב וז"ל והאי דלא קאמר אי הוי אביהן קיים הוי טעין מזויף משום דטענת מזויף לאו טענה מעלייתא הכא כיון שהלוקח ומוכר מכחישים אותו ולא שכיחא שהיה אביהן טוען מזויף וכו'. משמע מדבריו דבעלמא טענינן מזויף אבל הכא שאני כיון שהמוכר ולוקח מכחישים אותו. וכונתו שהמוכר ולוקח היינו בענין שכתבו התוס' לעיל בשם ירושלמי ולא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר נמצא דבכה"ג שעשאה סימן באחר לאחר אז אותן המוכר ולוקח מכחישים אותו שאינו מזויף אלא דלפ"ז צ"ע בשלמא בגוונא דמתניתין בין לפירש"י בין לפי' תוס' אע"ג דהלוקח אינו נוגע בעדות שהרי המוכר מודה לו בעיקר שדהו שמכר לו וכ"ש אם כבר החזיק בו ג' שנים דא"צ לשטר מכל מקום היה אביהם נאמן לומר חזרתי ולקחתי במיגו דמזויף להכחישו אע"ג דקי"ל גבי נסכא דר' אבא בב"ב דף ל"ד דלא אמרינן מיגו אי בעי מכחיש עד א' היינו דוקא במקום שבועה דאורייתא כדאיתא בח"מ סימן ע"ה אבל הכא בקרקע דקי"ל דאין נשבעין עליהן מדאורייתא שפיר אמרינן מיגו דהעזה דהיה מעיז נגד העד א' כמ"ש התוס' בב"ב שם אבל בעשאה אחר לאחר כיון דאיכא שני עדים אין לו מיגו כלל וצ"ל דמיירי שאין המוכר ולוקח לפנינו ומ"מ כיון שאפשר שידוע ע"פ המוכר ולוקח כבר ה"ל מילתא דלא שכיחא וצ"ע. וק"ל:

מתניתין מי שהלך למדינת הים ואבידה לו דרך שדהו וכו'. משמע מדברי כל הפוסקים אפילו הוא טוען ברי שיודע באיזה שדה היה דרך הילוכו והמקיפים אומרים שמת דאפ"ה א"י להוציא מחזקת כל אחד בשדהו כדקי"ל לעיל דף י"ב ע"ב כר' נחמן בדינא דחזקה עדיפא מברי. אך לפ"ז צ"ל לרב הונא ורב יהודה דס"ל לעיל שם דברי עדיף מחזקה באמת אם טוען ברי היה יכול להוציא אפילו בהקיפוה ארבעה בני אדם. א"כ לכאורה קשה מאי מקשה על רב יהודה דמוקי מתניתין כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם אי הכי מ"ט דאדמון. דילמא ר"י ס"ל דמתניתין מיירי בטוען ברי ופליגי בהכי אדמון וחכמים. דבל"ז צ"ל לעיל לרב יהודה דאתי כתנאי כדאמרינן שם דר"ה ור"י דשמואל הוא דאמר הלכה כר"ג וס"ל לר"י הלכה כאדמון כיון דר"ג ס"ל כוותיה וכדאמרינן נמי לעיל כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ודוחק לומר דרבא באמת אינו מפרש דברי רב יהודה אלא לדינא קאמר דמסיק לעיל שם דר' נחמן ככ"ע דאכתי כיון דבאמת לית הליכתא כאדמון הכא א"כ המ"ל דס"ל ברי ושמא ברי עדיף. ונראה דאי אפשר לפרש טעמא דאדמון משום ברי ושמא ברי עדיף מדאמר במתניתין ילך לו דרך קצרה. משמע דאפילו הוא טוען שהיה לו דרך רחב א"צ ליתן לו כדין שיעור דרך אלא דרך קצר כדפירש"י ואי מטעם ברי היה צריך ליתן לו דרך כפי תביעתו. אלא ע"כ משום דודאי שהיה לו דרך לשדהו אבל יכול להיות שהיה דרך קצרה. ואין להקשות באמת לאדמון למאי דקי"ל בסימן ע"ה דאפילו מחויב מתוך טענתו במקצת והוא טוען איני יודע ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא וחייב לשלם הכל וה"נ כיון שמחויב בדרך קצרה יתחייב ליתן לו כל הדרך כפי תביעתו דזה אינו אלא מטעם חיוב שבועה דאורייתא וא"י לישבע משא"כ הכא דמיירי בקרקעות דאין נשבעין עליהם מדאורייתא. ובזה נלענ"ד דמתורץ קושית התוס' ד"ה ורבנן וכו'. דלא קאמר דמזבין לארבעה דבאמת ברי ושמא ברי עדיף אלא דאיכא חזקת המחזיק כנגדו משא"כ אם ימכור במה יחזיקו הלקוחות כיון דהמוכר היה חייב ליתן והם אין להם עדיין חזקה בקרקע פשיטא דמודה ר"נ דברי עדיף. וצ"ל אהדר למארי קמאי דוקא דאית להו חזקה מקדם כבר בקרקע ועדיף מברי. אך לפ"ז אכתי יש לומר דהקשו התוס' שפיר כיון דקאי הכא אליבא דרב יהודה דס"ל ברי עדיף. א"כ מתניתין לא מיירי שטוען ברי מדאמר ילך לו דרך קצרה כנ"ל. אך יש לומר לפמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב דהיכא דהוי שמא טוב דלא ה"ל למידע מודה ר"י דחזקה עדיף. א"כ יש לומר דהכא מיירי שהקיפוה ארבעה בני אדם אח"כ דלא ה"ל למידע לכך חזקה עדיף. משא"כ אם ימכור לארבעה דל"ל חזקה כנ"ל. ודוק:

וכן משמעות הסוגיא דקאמר בארבעה דאתי מכח ארבעה וכו' ולא נקט סתם בארבעה כ"ע לא פליגי משום דבאמת לרב יהודה צ"ל שאין ארבעה עצמם אותם שהיו בתחלה דא"כ ה"ל למידע וברי עדיף ולמה יתנו לו דרך קצרה כנ"ל וע"כ צ"ל שאינם בעלים הראשונים. ולפ"ז היה נראה לומר דטעמא דאדמון דלא אמרינן אהדרינהו משום דמיירי שאותן ארבעה הם בעלים הראשונים. א"כ אם יחזיר להם יצטרכו ליתן לו כדין ברי ושמא לר"י דס"ל ברי עדיף וס"ל לר"י דהלכה כוותיה כיון דגם לר"ג הדין כן וכן לדידן דס"ל דחזקה עדיף וטעמא דר"ג לעיל משום דאיכא נמי מיגו או חזקה א"כ אדמון דלא כר"ג ולית הלכתא כוותיה וממילא מתורץ קושית התוס' הא דבב"ק אמרינן אהדרינהו לכ"ע דהכא שאני דבהא גופא פליגי אי מועיל אהדרינהו והא דס"ל לאדמון ילך לו דרך קצרה ולא דרך רחב כמו שטוען משום דעכ"פ הוא עתה ביד אחד דלא ה"ל למידע אלא דאמר מ"מ דרכי גבך הוא וא"צ ליתן לו אלא הפחות אבל שלא יתן לו כלל א"א לומר אהדרינהו דהם יצטרכו ליתן לו משום דהוי ליה למידע. ודו"ק:

תוס' ד"ה בארבעה וכו' אבל הא לא מצי למימר וכו'. לכאורה היה נלע"ד לתרץ קושית תוס' משום דלפי משמעות דמתניתין דס"ל לחכמים יפרח באויר או יקנה לו דרך במאה מנה דיכול להעלות עליו בדמים כפי שירצה כמ"ש התוס' לקמן הרי דממש אבד שדהו שיפסוק עליו עד כדי דמי שדהו כיון שאין לו דרך לשדהו וכיון דקי"ל דבעל מצר יכול לטעון בעל מצרא א"כ אי אמר מזבנינא לארבעה יכול לומר דבזה ניחא ליה שיוכל לטעון בעל מצרא ויתן לו בעד שדהו כפי שהאחרים נותנים לו ולכך בחד דאתי מכח ארבעה יכול לומר מהדרינא שטרא. דאף דהא דקאמר מהדרינא שטרא לאו דוקא במה שיחזיר שטר קנייתו לא נתבטל קנייתו למפרע אלא שיחזור וימכור להם. מ"מ הא קי"ל במכר לבעלים ראשונים לית ביה משום בעל מצרא כמ"ש בח"מ סימן קע"ה וצ"ל דקושית התוס' הוא דיכול לומר שימכור לאותן אנשים שיש להם שדות סביבות אלו השדות לצד חוץ א"נ דיכול למכור חצי שדותיו דלא שייך בהו בעל מצרא שהרי החצי שנשאר בידו הוא מפסיק וא"כ אכתי לא יוכל לבוא לשדה שלו מחמת אותו החצי שמכר. וק"ל:

עוד נראה דיש לתרץ דהא דקאמר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא למאריה לאו בתורת מכירה קאמר שיחזור וימכור לבעלים ראשונים אלא כמשמעו שאם יצטרך לו דרך יחזור השטרות ויבטל קנייתו למפרע מטעם מקח טעות כיון שמכרה לו סתם ולא הודיעו שצריך ליתן לו דרך דלא שייך בזה אין אונאה לקרקעות דלא מיבעיא אם מכר לו בפירוש כל השדה מדה בחבל דקי"ל בפרק בית כור דבכל שהוא חוזר אלא אפילו אם מכר לו סתם מ"מ כה"ג שיצטרך ליתן דרך לעבור דרך שדהו יש לומר דיכול לומר דלא ניחא ליה וא"כ ממילא היה מתורץ קושית התוס' שיאמר מזבנינא לארבעה דיש לומר בזה יכול לומר לכי תזבין כמ"ש התוס' לקמן והא דא"י לומר בחד דאתי מכח ארבעה לכי תהדר היינו טעמא דהא א"צ לחזור כלל דממילא הוא מוחזר ועומד משום דהוי מקח טעות ולכאורה היה נראה דאכתי קשה בחד דאתי מכח חד שיכול לומר מהדרינא שדה אחת לקמא שהרי באחד היה מקח טעות וקמא ידחהו לשני ולא שייך לכי תזבין שכבר מכר לשני אך אין זה במשמעות דברי התוס'. ונלע"ד דס"ל להתוס' דאי אפשר לפרש כן דבאמת לאו מקח טעות הוא כיון שקנה מארבעה אפילו יצטרך ליתן דרך א"י לבטל שום מכירה דהא כל אחד מארבעה שמכרו לו יכול לדחותו שלא היה דרך בשדה שמכר לו. אך העיקר נראה לע"ד דיש לתרץ קושיתם דלא מצי למימר בחד מזבנינא דאפילו יעשה כן יכול לתבוע אותו כיון שמפסיד אותו במכירתו דממ"נ דרכיה גביה הוא והוא מפסידו במאי דמזבין ליה למאן דלא מצי לאשתועי דינא בהדיה וכן בחד דאתי מכח חד א"י לומר מהדרינא שדה א' לראשון דהא יוכל לתבוע אותו הראשון שיתן לו דרך כיון שהיה דרכו אצלו ממ"נ והוא מכר שדה לשני שא"י לאשתועי דינא בהדיה אבל בחד דאתי מכח ארבעה ויחזור להם א"י לתבוע אותו שכבר נתחייבת לי כשהיו השדות בידך דנהי שאין הלוקח יכול לתבוע למוכרים דהוי מקח טעות משום דכל אחד יוכל לדחותו מ"מ גם הוא א"י לתבוע אותו שמכר השדה למאן דלא מצי לאשתועי דינא בהדיה כיון דבאמת אותה שדה הוא מקח טעות מתחלה ולא קנה כלל ודוק: ואפשר באמת הוא בכלל כוונת תירוצם ועיין בסמוך:

בא"ד שלא יכול להפקיע דינו ע"י מכירתו וכו'. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ואם לאו מהדרינא ה"ה דיכול לומר ואם לאו מזבנינא דכיון דלקח מארבעה ואינו מפקיע זכותו שהיה לו מקדם מה לי שיחזור לבעלים ראשונים או שימכור לאחרים ולפ"ז נסתר מ"ש הש"ך בסימן קמ"ח דהיכא דמתו בעלים הראשונים לא מצי למימר מהדרינא ומדמי ליה להך דאמרינן בב"ק והביאו התוס' בסמוך דמשני התם ביתמי ולפמ"ש לא דמי להתם דהכא שאני דכיון שקנה מארבעה יכול לומר מזבנינא לארבעה או ליתמי דהרי אינו מפקיע זכותו שהיה לו מקדם (ובזה נלע"ד דיש לפרש סמיכות דבריהם שכתבו התוס' בתר הכי והא דקאמר בפ"ק דב"ק וכו'. דבל"ז המ"ל דטעמא דאדמון הכא דל"ל סברת מהדרינא היינו משום דלטעמיה אזיל דס"ל במתניתין דלעיל גבי עורר על השדה וחתם עליו בעד שיכול לומר ראשון קשה הימנו והשני נוח לי וה"נ יכול לומר שבעלים ראשונים נוחים לו טפי ויוכל לקנות מהם בזול יותר אבל לבתר שהקדימו דהא דא"י לומר מזבנינא דוקא בחד דאתי מכח חד דמפקיע זכותו אבל בדאתי מכח ארבעה יכול לומר מזבנינא לאחרים א"כ אין שייך לומר שכל העולם נוחים לי יותר מזה דהא יכול למכור לאיש קשה יותר) אך לפמ"ש לעיל בפי' התוס' דדוקא לבעלים ראשונים יכול למכור מטעם דהוי מקח טעות יש לומר דלאחרים א"י לומר מזבנינא דאכתי מצי תבע ליה כיון שמפסידו במאי דמזבין ליה למאן דלא מצי לאשתועי דינא בהדיה אבל מכל מקום היכא דמתו בעלים ראשונים והניחו יתומים שפיר יכול לומר מהדרינא ומזבנינא ליתמי מטעם מקח טעות ונפקא מיניה אם בעלים הראשונים הלכו למדינת הים א"י לומר מזבנינא לאחרים. מיהו לפמ"ש הרא"ה דהכא לאו מטעם שיחזור וימכור לבעלים ראשונים אלא משום דאמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכי היכא דבעלים ראשונים יכולים לדחותו מכרו לו נמי זכות זה א"כ ממילא ליתא לדברי הש"ך ובין מתה ובין הלכו למדינת הים א"צ ליתן לו דרך. ודוק:

(קט ב) אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו.—בתפארת ישראל למשנה זו (אות כז) תמה על זה, שהרי בהחזרת השטר אין המכירה מתבטלת, שהרי כבר חתמו עדים על שטר מכירתו. ותירץ דהמכוון הוא שיחזור וימכור להם. וחזר והקשה דא"כ למה צריך למהדר למרייהו דוקא, דיכול נמי למכור לארבעה אנשים אחרים (וע"ש מ"ש ע"ז). ולדעתנו יש לתרץ דאה"נ, אלא "למרייהו" הוא אשגרת לישנא מב"ק ח א [ובכ"י מינכן כאן ליתא!], דהתם דוקא "למריה" הוא (ועי' מ"ש בתמורה כט ב). ונעלם ממנו מ"ש הרמב"ן במלחמות ריש ב"ק עלה דאיתא התם (ח א) "אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית", דבמתנה גמורה צריך ליתנו לו לוקח ללוה, שהרי בהחזרת השטר לא בטלה מכירתו ולא חזרה, כדאיתא בפרק גט פשוט (קסט א) וכו'. וגם על סוגיא דהכא כתב דה"ק ליה אתינא מכח ארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו הילכך כדינייהו נמי דיינינא ליה דמה מכרו לזה כל זכות ומהדרנא לאו דוקא ע"כ. (וע"ע ביבמ' לט א).