(ישעיה כו, יד) "רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ", בְּמַרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. נראה לי בס"ד דריש מלת רְפָאִים 'אלף רפים' ואות אל־ף לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) שהם רפים באל־ף שהוא הלימוד. גם רְפָאִים בהפוך אתוון פְּרָאִים שהמרפה עצמו מדברי תורה נחשב כבהמה!
כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. נראה לי בס"ד תורה שבכתב נקראת דת דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ותורה שבעל פה נקראת אור דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, והטעם כי מאירה לתורה שבכתב כי בלעדי תורה שבעל פה אם ילמוד אדם תורה שבכתב הרי זה הולך בחושך כי יבין הדברים להפך כאשר תמצא בקראין! ולזה אמר 'נֵר מִצְוָה' אם תרצה לקיים נֵר מִצְוָה כתקנה צריך לך תּוֹרָה שהיא אוֹר זו תורה שבעל פה (מגילה טז:).
ולכן מספר דת [404] ומספר אור [207] עולה גימטריא תורה [611] לומר אין התורה שלימה אלא על ידי צירוף שניהם דת ואור.
וידוע בתורה שבעל פה יש ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] וכל חלק נקרא טוב דכתיב (משלי ד, ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, וד' פעמים טוב [17] עולה מספר חיים [68].
ובזה פרשתי בס"ד (משנה אבות ב, ז) מרבה תורה מרבה חיים, דהיינו מרבה תורה לעסוק בארבעה חלקים שהם ד' פעמים 'טוב' מרבה 'חיים'! ובזה פרשתי (משנה אבות ו, ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.
וזהו שאמר כאן כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה זו תורה שבעל פה שנקראת אור אז אור תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ כי בתורה שבעל פה יש ד' חלקים פרד"ס שהם ד' פעמים טוב שעולה חיים.
ולכן אמר לו מָצָאתִי לָהֶם רְפוּאָה מִן הַתּוֹרָה והיינו רְפוּאָה 'אור פה' רוצה לומר זכות תורה שבעל פה שנקראת אור שיש להם בה זכות בעבור תלמידי חכמים שדבקים בם ומהנים אותם.
כֵּיוָן דְּחַזְיֵהּ דְּקָא מִצְטַעֵר. יש להקשות למה נצטער, והלא רבי אלעזר קאי על עמי ארצות שבזמנם דאפילו פסוק לא קרו והם שקץ ובניהם שקץ ועל נשיהם נאמר (דברים כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה (זוהר משפטים דף נג:)! ועל אלו למה נצטער?
ונראה כי באלו העמי ארצות שהיו בזמנם היה בהם אוהבים תלמידי חכמים הרבה ועל אלו נצטער ואפשר שהיה בהם שייכים לו בקורבה. והשיב לו רבי אלעזר שמצא להם תרופה ואם כן אלו שהם אוהבים התלמידי חכמים חשיב כאלו למדו תורה וחיים הם.
ברם קשא וכי רבי יוחנן לא הוה ידע האי דרשה דרבי אלעזר בפסוק (דברים ד, ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם? ואיך היה מתיישב אצלו פסוק זה דאיך יוכל אדם להדבק בשכינה?
ונראה לי בס"ד דהוה ידע רבי יוחנן להאי דרשה אך לא רצה לומר אותה הוא בעצמו בית המדרש ונצטער על עמי ארצות כדי שרבי אלעזר יאמר דרשה זו והיינו כי רבי יוחנן היה נזון מן הנשיא שהיה מחזיק בידו וכמו שאמרו בסוטה (סוטה כא.) על פסוק (שיר השירים ח, ז) בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ, ולכן לא היה רוצה לומר בפיו דרשה זו של ואתם הדבקים המדברת בשבח המחזיק ביד תלמידי חכמים כדי שלא יאמרו לטובת עצמו הוא דורש כדי לחזק הסיוע הבא לו מן הנשיא שאז יתאמץ הנשיא יותר לקיים לו זאת שיהיה מחזיק בידו.
כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. נראה שלשה אלו נרמזו במלוי אותיות חָכָם והוא מילוי חי־ת ראשי תיבות ישא תולדותיו ומלוי כף הוא פ' ראש תיבה פְּרַקְמַטְיָא ומלוי מ־ם ראש תיבה מְהַנֶּה.
כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל ביאר הכונה דקאי על אורות ד' פעמים מ־ו דמלוי שמות ע"ב [יו־ד ה־י וי־ו ה־י 46] שימשכם ללאה שהיא סוד ארץ ישראל שיאירו בה ד' פעמים מ־ו כי אמה [46] עולה מספר מ"ו יעוין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (בראשית לז, כו) מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, כי על ידי עון זה שאנחנו עושין בארץ ישראל אז יהיה פגם באותם אורות של ד' פעמים מ־ו שלא יאירו בארץ ישראל שהוא סוד לאה וזה וְכִסִּינוּ ד' מ־ו.
ובזה פרשתי בס"ד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ (בראשית ל, יד) דוּדָאִים [65] גימטריא אדנ־י [65] וַיָּבֵא אֹתָם קרינן בוא־ו ונמצא 'אוֹתָם' הוא 'את מ־ו' אֶל לֵאָה אִמּוֹ שהביא הארת מ־ו אל לאה אמו ודוק.
עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילָת (תהלים עב, טז). נראה לי בס"ד הא דנעשה נס גדול בשני דברים אלו הוא לקיים בקשת יעקב אבינו עליו השלום שבקש וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח, כ) שיתן השם יתברך את הלחם ואת הלבוש שלמים מן הארץ עצמה שאין צריך להם גמר על ידי אדם דכך היה רצון השם יתברך בבריאת העולם לולי חטא אדם הראשון שקלקל את הארץ ולא זכתה לכך. ובקשה זו של יעקב אבינו עליו השלום תהיה אחר שיהיה שלם זכות התורה דחלק הנסתר שבה נמשל ללחם וחלק הנגלה שבה נמשל ללבוש דכתיב שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיה ג, ו).
(תהלים עב, טז) "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים". אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתִּתַּמֵּר כַּדֶּקֶל, וְעוֹלָה בְּרֹאשׁ הָרִים. הקשה מהרש"א לא נזכר דקל בכתוב! ועוד אין דרכו של דקל להיות גדל בראש הרים?
ונראה לי בס"ד אין יו־ד של הָרִים יוצאה במבט"א וקודם אותיות הר־ם יש אותיות דקל ולפי זה שפיר נרמז הדקל בפסוק זה דכתיב ביה בראש הרים.
ונראה לי מה שמדמה החטה לדקל הוא לרמוז שהטוב הזה יהיה בזמן שישראל יהיו כולם צדיקים דהצדיק נמשל לדקל דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג).
וְאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא מְלֹא פִּסַּת יָדוֹ. הטעם שיהיה נס הברכה כשיעור פסת יד, נראה לי בס"ד דשפע הברכה הגדול יהיה מן חמש עשרה תיבות של ברכת כהנים דאין ברכה גדולה מזו!
וידוע דחמש עשרה תיבות של ברכת כהנים רמוזים בחמש עשרה פרקים שיש בכף וחמשה אצבעות ולכן מאחר דהברכה הגדולה נרמזה בחמש עשרה פרקים שיש בפסת יד לכך תהיה על שיעור פסת יד. ולכן כתיב פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ (תהלים עב, טז) שקורא לפת בשם פִסַּת שהוא אותיות פת ס' כלומר משתלשל מן ברכת כהנים שהיא ס' אותיות.
ומה שאמר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא רוּחַ מִבֵּית גְּנָזָיו וּמְנַשֶּׁבֶת בְּחִטָּה נראה לי בס"ד דאיתא בספר הלקוטים פרשת עקב בפסוק חִטָּה וּשְׂעֹרָה (דברים ח, ח) דהחטה שרשה בחכמה וידוע רוח חכמה הוא סתימאה כי חו"ב [חכמה ובינה] הם עלמין דאתכסיין ולזה אמר מוציא רוח מבית גנזיו הוא רוח חכמה דהוא סתימאה ומנשב בחטה ששרשה בחכמה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שיהיה נס שפע הברכה על שיעור מלא פסת יד על פי מה שאמר בסה"ק אַדֶּרֶת אֱלִיהוּ פרשת בראשית בפסוק (בראשית ג, כב) וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, דכתב הרמ"ע ז"ל כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת לא נפגמו ידיו שלא רצו הזרועות להתפשט ולא הידים להפתח והאצבעות ליגע. ולזה אמר רז"ל (עבודה זרה דף כב.) אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, ולכן הכהנים מברכים לישראל בנשיאות כפים שהידים לא חטאו ומסוגלים להביא ברכה לישראל עיין שם ולכן לעתיד אף על פי שיתוקן חטא אדם הראשון יהיה נס הברכה כמלא פסת יד מפני שזה המקום לא נפגם מתחילתו והיה מתוקן מעיקרו.
וּמִמֶּנָּה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. קשה כיון דאמר שתוציא הארץ גלוסקאות אם כן מה צורך יש בסולת זה של החטה מאחר שיש להם לחם גמור? ונראה לי סולת זה צריך להם בשביל מיני תבשילין של בשר ומיני מרקחות שמערבים בהם קמח סולת למעדנים.
עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתְּהֵא כִּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. יש להבין למה תדמה בזמן הברכה לשיעור כליות? ועוד מה משער חטה אחת כשתי כליות, והלא אחת היא, ושתי כליות הם שנים נפרדים, ויותר טוב לדמותה לעצם אחד שהוא גדול כשיעור שתי כליות?
ונראה לי דהחטה היא סדוקה ונמצא היא חלוקה לשנים שהסדק מבדיל אותה לשתים וכל חלק יהיה שיעור כוליא ונמצא תהיה כשתי כליות המחוברים זה בזה.
ומה שידמה שיעור שלה לשיעור כוליא? הוא כי עץ שאכל אדם הראשון חטה היה (ברכות מ.), ואכילתה היתה באיסור על ידי שקבל אדם הראשון עצת הנחש ואמרו רז"ל (ברכות סא.) 'כליות יועצות' נמצא האדם מקבל את העצה באמצעות הכוליא שלו אך אמרו רז"ל שתי כליות יש באדם של ימין מיעצתו לטובה ושל שמאל מיעצתו לרעה.
ולפי זה העצה של אכילת החטה קבלה על ידי כוליא אחת של שמאל ולעתיד יתוקן החטא ויהיו הכליות שתיהם שוין לטובה שיהיו מיעצות לטובה.
ולכן עתידה חטה שנעשה בה פגם בחטא אדם הראשון על פי עצה רעה שקבל מכוליא אחת בלבד הנה היא תהיה גדולה בנס כשיעור שתי כליות המחוברים זה בזה כן יהיה שיעור שני חלקיה להורות כי עתה יהיו בזה הכליות שוין לטובה ומחוברים זה בזה בעצה טובה.
ומה שיהיה כשיעור של שור הגדול? כי לעתיד כולם יהיו צדיקים שנקראים בשם שור אבל אדם חשוב נקרא בשם שור וכמו שאמרו על פסוק בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז).
ונראה לרמוז דקללות שנתקללה הארץ בעבור אכילת עץ הדעת שהיה חטה נקראים בשם מכה דכתיב וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ (דברים כט, כא) וידוע שהקדוש ברוך הוא מהפך הרעה עצמה לטובה וכמו שנאמר (ירמיה ל, יז) וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, שתהיה הרפואה במכה עצמה והכתוב אמר וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא והקדוש ברוך הוא עושה במקום מכות נס ברכה של כליות שתגדל החטה ותהיה ככליות והיינו דאות מ־ם של מַכּוֹת ישברנה לשתי אותיות של ל־י ואז במקום מַכּוֹת יהיה כְּלָיוֹת שהחיטה שנעשה בה מכות תשרה עליה הברכה ותהיה גדולה ככליות.
וְאֵין לְךָ כָּל עֲנָבָה וַעֲנָבָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁלֹשִׁים גַּרְבֵי יַיִן. פירוש שלשים סאה. ונראה לי בס"ד טעם של שלשים שהוא מספר אות למ־ד לרמוז שיהיה היין הזה מפקח האדם בלימוד התורה ולא מקפח בלימוד כאשר קיפח עשרת השבטים כמאמר רז"ל בגמרא (שבת קמז :) על אותו יין הערב מאד.
ומה שאמר אֵין לְךָ כָּל גֶּפֶן וְגֶפֶן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין צָרִיךְ עַיִר אֶחָד לִבְצֹר' פירוש שיתאספו בני אדם הרבה שיעור אנשי עיר אחת. ונראה לי לשון גוזמא כמו עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכן מה שאמרו במשנה (משנה מדות ג, ח) גבי גפן וגבי פרוכת שנמנו עליה שלש מאות כהנים וכן הענין כאן דהכונה צריך לה בני אדם הרבה לבצור אותה.
אֵין לְךָ כָּל אִילָן סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַשּׂוֹי שְׁתֵּי אֲתוֹנוֹת. נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הלקוטים בזכריה בפסוק (זכריה ט, ט) הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת, שפירש שם באור הדברים על פי דברי זוהר הקדוש (פרשת בלק דף רז.) אמר רבי יהודה באילין כתרין תתאין אית ימינא ואית שמאלא מסטרא דימינא חמרי ומסטרא דשמאלא אתני ותאנא עשר לימינא ועשר לשמאלא וכו' יעוין שם. והנה ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דכל הפירות שורשם בנוקבא חוץ מן התפוחים שרשם בזכר ולכן כאן באילני סרק נקיט משוי אתונות שהם נוקבא ולא אמר משוי חמורים. ואמר שתים אחתכנגד הכללות ואחת כנגד הפרטות דאז יכנעו שתי בחינות אלו דכללות ודפרטות בפני הקדושה.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! רְמֹז בְּעֵינֶיךָ, דְּבָסִים מֵחַמְרָא, וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ, דְּבָסִים מֵחֲלָבָא. נראה לי בס"ד עֵינֶיךָ רמוז לאות עי־ן של שְׁמַע (דברים ו, ד) שהיא רבתי שרומזת לשבעה אורות של בינה. וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ רמז לשני שי־ן של תפילין.
או יובן בס"ד עֵינֶיךָ רמז לאור החכמה הנקרא עין דְּבָסִים טפי מֵחַמְרָא הוא אור הבינה הנקרא יין המשומר בענביו. וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ רמז לגבורות הממותקות ומבוסמות בחסדים הנקראים חֲלָבָא ולזה אמר 'דְּבָסִים מֵחַמְרָא' רוצה לומר מכח החלב שהוא החסד.
ועטרת ראשי הרב מור אבי זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] פירש בספר מדרש אליהו רְמֹז לִי בְּעֵינֶיךָ רמז לנצח והוד דז"א [דזעיר אנפין] שנקראים 'עינים' ונעשים מוחין למלכות. וְאַחְוִי לִי 'שִׁנֶּיךָ' [370] מספר ש"ע דעל ידי שנשלמת המלכות במוחין דילה נמשכים לה ש"ע נהורין במספר 'שניך'.
או רמוז בְּעֵינֶיךָ מוחין מאבא שהוא סוד חכמה וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ על חסד וגבורה שניך לשון שינוי דחסד וגבורה בחינתם משונה גם לשון שנים, עד כאן דבריו זלה"ה ודפח"ח. [ודברי פי חכם חן]
יוֹם שְׁלִישִׁי בָּצַרְתִּי מִמֶּנָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת שְׁלֹשָׁה אֶשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב, וְהִפְקַרְתִּי יוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ. קשה אינו דומה חסרון יום שלישי לחסרון יום שני יען שביום שני היה החסרון בחצי וביום שלישי היה בשליש ולפי ערך חסרון יום שני היה צריך להיות ביום שלישי ארבעה אשכול לגרב?
ונראה לי בס"ד דמן השמים נעשה כן בהשגחה להודיעו שביטול תורה גרם לו לכן היו החסרונות על סדר אב"ג שהוא לפי סדר אותיות התורה והכרם נרמז באות ד' שהוא אחר אב"ג. ובזה יובן הא דאמר לשון זה 'דָּלִית' אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, שקראה דלית ולא אמר הניח כרם.
הַיְנוּ, "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (במדבר טז, יג). קשה מה חדוש דבר בזה, פשיטא וכל הרואה אומר כן?
ונראה לי בס"ד דהוא היה חושב דבש האמור גבי זבת חלב ודבש הוא דבש תמרים ככתוב בשבעת המינים אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח, ח) להכי הוה קשיא ליה היכי משכחת לה זבת חלב ודבש, כי אלנות התמרים גבוהים ואין רועות העזים שם ואם כן אם התמרים זב דובשן לארץ, מי הביא חלב עזים שם כדי שיתערב החלב עם דבש התמרים והלא אין זה מקום לרעות בו העזים?
אך עתה אשר ראה שהתאנים כל כך חשובים שזב דובשן לקרקע וגם שהם בשביל שהם אילנות נמוכים לכך העזים רועים שם כדי לאכול מן עלי התאנים ועל ידי כך מצא תערובת חלב הצאן והעזים עם דבש התאנים, אז הבין כי דבש דהאי קרא אינו דבש תמרים האמור בשבעת המינים אלא הוא דבש תאנים.
או יובן בס"ד דמקודם הוה קשיא ליה בשבח זה שהוא משבח את הארץ שהיא 'זבת חלב ודבש' בשלמא הדבש שפיר הוי שבח הארץ כיון דיוצא מן האילנות שהם פירות הארץ אך החלב יוצא מן הצאן עזים ורחלים ומה לו שייכות בארץ? ולא עוד אלא דהקדים את החלב דאמר 'זבת חלב ודבש'?
אך עתה שראה העזים אוכלים מעלי התאנים שהם שמנים ביותר דמחמת העלין האלה שאוכלים נעשה להם חלב ברבוי שזב לארץ נמצא גם זיבת החלב הוא שבח הארץ כי לרוב שומנה גם העלין היוצאין ממנה עושין רבוי חלב כזה שהוא נחל רב אמר הַיְנוּ 'זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' דמשבח הארץ בתרווייהו!
ולא עוד אלא שהקדים החלב תחלה דאית ביה רבותא טפי כי מן העלין שמוציאה הארץ כל כך יוצא חלב בנחל שוטף ונמצא לפי זה הברכה של הדבש והברכה של החלב נתקיימו שניהם בתאנה כי רבוי החלב יוצא מכח עלין של התאנה וכן הדבש יוצא מן פירות התאנה והיה זה לסימן טוב לישראל שיצליחו בתיקון של אדם הראשון כי איכא מאן דאמר דסבירא ליה עץ שאכל אדם הראשון תאנה היה (ברכות מ.) שבדבר שקלקלו בו נתקנו.
לְדִידִי חָזִי לִי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ שֶׁל צִפּוֹרִי, וַהֲוֵי שִׁיתְּסַר מִילִין אַשִּׁיתְּסַר מִילִין. הכונה כמו שכתוב בש"ע דזה השיעור לא היה במשך אחד אלא הוא בצירוף כמה מקומות. והטעם שזכתה צפורי למספר זה של ט"ז על ט"ז מפני כי היא היתה בהר ושולט בה רוחות קשים ורעשים ולכן יושביה יש להם לב נשבר תמיד ולכן זכתה לברכה וטובה זו שהיא שיעור ט"ז על ט"ז שהוא מספר שברי לב שאם תשבר מספר לב [2÷32=16] לחצאין יהיו שבריו ט"ז וט"ז רמז לדבר לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה (תהלים נא, יט).
