הקדמה
אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת נדרים היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת נזיר לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת י"א פרקים וסדרם לפי שטתנו א' כל כינויי נדרים ב' ואלו נדרים מותרים ג' ארבעה נדרים ד' אין בין המודר ה' השותפין ו' הנודר מן המבושל ז' הנודר מן הירק ח' קונם יין ט' ר' אליעזר אומר וכו' י' נערה המאורסה י"א אלו נדרים שהוא מיפר וענין המסכתא אמנם יסוד ענינה לבאי עניני הנדרים על אופני שלמותם בכל ענין הצריך בביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשבעה חלקים הראשון לבאר מה שהוא עיקר נדר ומה שאינו עיקר נדר אלא שהוא בדין עיקר נדר גמור ללקות עליהם כגון ידות הנדרים וכנוייהם והתפסותיהם השני לבאר את שאינו בדין נדר אם מצד שהתפיס בדבר האסור אם מצד שנדר בדבר שאין בו ממש או שנדר בלשון שבועה וכיוצא באלו ואם יש באלו מיהא איסור סופרים אם לאו וכן לבאר אם נדר בלשון משותף לדבר הנדור ולדבר האסור היאך דנין בו השלישי במה שיצא מכלל הנדרים להיתר אף בלשון נדר גמור הרביעי במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים אי זה דבר נכלל באותו הנדר ואי זה דבר אינו נכלל בו החמישי במי שהדירו חבירו הנאה באי זה דבר הוא אסור בהנאתו ובאי זה הוא מותר ודין שותפים שנדרו הנאה זה מזה הששי בנודר לזמן סתום כגון שבת זו או שנה זו או עד הפסח או עד הקציר וכן כל כיוצא בזה היאך דנין בביאור הזמנים השביעי בענין היתר הנדרים על אי זה צד מתירין אותם הן על ידי חכם הן על ידי הדיוטות הן בעל בנדרי אשתו הן אב בנדרי בתו הן בנדרי נערה המאורסה החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון השני יתבאר קצתו בפרק ראשון ורובו בפרק שני השלישי יתבאר בפרק שלישי וקצת ממנו יתבאר בפרק ששי הרביעי יתבאר קצתו בפרק שלישי ורובו בפרק ששי ובפרק שביעי החמישי יתבאר בפרק רביעי ובפרק חמישי הששי יתבאר בפרק שמיני השביעי יתבאר בפרק תשיעי ובפרק עשירי ובפרק אחד עשר:
זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם והפרק הראשון ממנה יחל בביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון בענין ידות הנדרים והשני בענין כינויי הנדרים ונתגלגל מהן לענין כינויי שבועות וחרמין ונזירות והשלישי בענין עיקר נדר או התפסת נדר ומתוך שענינים אלו משתלשלים זה לזה אני רואה לפרש ביחד כל משניות הפרק ולשנותה כמשנה אחת כוללת כל החלקים:
והוא שאמר משנה א' - כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן בשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום וכנדבותן נדר בנזיר ובקרבן:
משנה ב' - האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו כינויים לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כינויים לנזירות שבותה שקוקה נדר במוהי הרי אלו כנויים לשבועה:
משנה ג' - לא חולין לא אוכל לך לא כשר ולא דכי טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירין כעצין כאישין כמזבח כהיכל כירושלם נדר באחד מכל משמשי המזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:
משנה ד' - האומר קרבן עולה ומנחה חטאת תודה ושלמים שאיני אוכל לך אסור ר' יודה מתיר הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לא קרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך אסור:
אמר הר"ם מופרש אני ממך מודר אני ממך מרוחק אני ממך אין אלו כינויי נדרים אבל הם חלקי הנדרים והם יקראו בלשוננו ידות ר"ל חלקים ושעור זאת המשנה כן כל ידות נדרים וכל כינויי נדרים כנדרים וביאור ידות נדרים הם מודר אני ממך מופרש אני ממך ויבאר אחר זה כינויי נדרים אצל באורו כינויי חרמים וכינויי שבועה וכנויי נזירות ואמרו שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אינו מחלקי הנדרים ואמנם הוא מותנה בו עם החלקים אשר זכר עד שיאמר מודר אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך ואז יהיה אסור לאכול או לטעום לו אולם אם אמר כן מודר אני ממך לבד הנה לא יאסר עליו האכילה אצלו לפי שמשמעות זה שלא יחרוש עמו וכן מופרש אני ממך שלא ישב תוך ד' אמות שלו ולזה לא יהיה אסור מלאכול לו באמרו אלו המאמרים עד שיאמר שאיני אוכל לך וענין חוכך בזה להחמיר שהוא היה מקרב בו האיסור אבל אינו פוסק אותו הנה מי שיאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך אצל ר' עקיבא אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר לא יחייבהו מלקות שהוא לא יפסוק באסור אבל יקריבהו וכנדרי רשעים הוא שיאמר כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך ויבאר אותו כשיאמר אשר משבועתם הריני נזיר הריני עלי קרבן ושבועה הנה כשיאמר בזה הלשון אז תחייבהו אלו הדברים כלם כאשר עבר ואכל ר"ל יביא קרבן והיא עולה ויהיה נזיר לא פחות מל' יום כמו שיתבאר בנזירות וילקה מפני שבועת ביטוי כמו שיתבאר בשבועות כנדרי כשרים לא אמר כלום לפי שהכשרים לא יתחייבו מעצמם עד שלא ירגילו עצמם לעבור והוא מאמר השם לא תאחר לשלמו והתנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובתנאי שיאמר כן כנדבות כשרים והן אומרים הרי עלי קרבן הריני נזיר עלי שאני לא אוכל לך וכן הכשרים לא יפארו בקרבן גם כן ולא בנדבה גם כן שלא יתאחר ויעברו על אמרו יתברך לא תאחר לשלמו ואמנם היו מביאים קרבנם חולין עד שיגיעו לעזרה ושם יתנדבו בו כל מה שירצו והלכה כר' עקיבא:
פי' משנת ב' לר"ם עיקר ההפסד לשון מה אמנם יהיה בהכנס בו זולתו מהלשונות והשתתפו עמו הנה אלו הכינויים כלם היו אצל הלועזים מהאומות לכבדות לשונם ומיעוט הבנתם להוצאת המלות ממקורם כמו האשכנזים וזולתם והועתקו אלו הכינויים על ההמון עד שיהיו אלו הכנויים יורו אצלם על מה שיורו עליהם ההנחה הראשונה ואמרו במותא כינוי מומתא שהוא תרגום שבועה:
פי' משנת ג' לר"ם:
ענין לא חולין לא אוכל לך שהוא כל מה שאוכל אצלך לא יהיה חולין והנה כאלו אמר כל שאוכל לך כקרבן וכן כאשר אמר לא אוכל לך לא טהור לא אוכל לך שיעור זה והענין בו כל שאוכל לו טמא עלי הענין אמרו והוא נותר ופגול הוא שיאמר לו כן טמא עלי וענין אמרו שאוכל לך נותר שאוכל לך פגול שאוכל לך כאמרא שאוכל לך כדירים שאוכל לך כעצים שאוכל לך יאסר עליו בזה כאלו האכילה אצלו לפי שהוא שם כל מה שיאכל לו כמו הדברים אשר הם אסורי הנאה כאמרא הם שני תמידים ודירים מקומות בעזרות ועצי עצי המזבח ואישים ירצה בו כמו הדברים אשר יקרבו לאישים והם אמורי קדשים אשר אין מותר לאכלם ומשמשי המזבח יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו הנה אם אמר כיעים שאוכל לך כמזרקות שאוכל לך הנה כבר שמהו כקרבן וכאלו שאמר לכלל שאוכל לך הקרבן וכן כאשר אמר כירושלים שאוכל לך ואין הלכה כר' יהודה ואלו המינים מהנדרים הוא הרמוז אליו בפסוק באמרו לאסור איסר על נפשו ענינו שיאסור על עצמו הדבר המותר וישימהו כמו האסורין בתכלית:
פי' משנת ד' לר"ם:
רצה גם כן בזה המאמר כי כאשר אמר לו קרבן שאני אוכל לך עולה שהוא יאסור עליו שיאכל דבר לפי ששיעור זה הדבור שכל דבר נאכל לך כבר שמתי אותו על נפשי כמו עולה או חטאת או שלמים או תודה ור' יהודה אמר לא שיאסור עליו שיאכל לו לפי שהשיעור אמונת הקרבן או אמונת התודה שאוכל לך דבר ואין זה נדר וכן אמרו קרבן כקרבן הקרבן שאוכל לך ענין זה שהוא שוה אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך אסר עליו שיאכל לו דבר לפי שענין זה כולו ר"ל מה שנאכל הרי הוא עלי קרבן אולם כאשר אמרו לו לא קרבן לא אוכל לך הנה אסר עליו האכילה לפי שענין זה הדבור מפני הקרבן לא נאכל לך דבר ואין זה נדר ור' מאיר יאמר ששיעור לא קרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שנאכל עמך לקרבן היה לפיכך לא אוכל לך והעיקר אצלנו נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש וכבר ידעת שקונם מן כינויי קרבן הנה אמר אחד קונם שאני מדבר או שאני עושה עמך או שאני מהלך עמך לא יאסר עליו זה לפי שהדבור וענינו המלאכה אשר נעשה בידים בלתי גשם וישים אותו כקרבן אולם כאשר אמר יאסר פי לדבורו ידי למעשיהן רגלי להלוכן אז יחול עליהן נדר ולזה התנו בזאת המשנה ואמרו פי מדבר עמך ולא יאמר שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך ודע שהוא כאשר אמר כל מה שאדבר עמך או אעשה עמך או הדומה לזה מהדברים אשר אין בהם ממש הרי עלי קרבן כאשר ידבר אליו ולא בעבור זה נאמר נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש לפי שזה הולך דרך השבועה ואמנם הנדרים אשר רמז עליהן שיאסור עצם הפעולה או ישים דבר מה כמו הקרבן זהו אשר לא יחול אלא על דבר שיש בו ממש אולם מי שיאמר כאשר יהיה כך או יעשה כך הרי עלי קרבן על תואר כך וזה מחויב על כל פנים לפי שהוא ממין השבועה ודע זה ושמרהו מאד שהוא מהמקומות המטעים תכלית הטעות ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:
אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנדר שבנדרי איסור הוא שאוסר אי זה דבר על עצמו כמו שנבאר בסוגיא ולדעת גדולי הרבנים עיקר הנדר הוא דרך התפסה בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שהיתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של בהמת קרבן ואומר הרי עלי זו כזו או שיאמר הרי חתיכה זו עלי כקרבן וכן הדין והענין אם התפיס אחר כן בזו שנאסרה עליו עכשיו וכן לעולם זו אחר זו כל שהוא מתפיס בדבר שאינו נאסר מתורת עצמו אלא מתורת הקדש או קרבן או נדר ולדעתם אלו אמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר אין זה נדר גמור אלא שהוא נכלל בדין הנדרים מחמת יד ר"ל שהוא מידות הנדרים ועל זו אמרו בשבועות אי זהו איסר נדר האמור בתורה הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו ופירשנוה בשהוא נדור לאותו היום שאלו אינו נדור בו אפי' אמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהוא אסור מצד עצמו מחמת תענית שבו אינו כלום שאין התפסה אלא בדבר הנדור ולמדנו מכל מקום שעיקר הנדר הוא על ידי התפסה ונמצא שאין בנדרים לדעת זה אלא שלשה מינים והם א' עיקר נדר והוא הבא על ידי התפסה ב' יד הנדר ג' כינוי הנדר:
ומכל מקום נראין הדברים כדעת מקצת רבותינו והצרפתים הבאים אחריהם שכתבו שהנדר הגמור אינו צריך התפסה ומה שתרצו שם אי זהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי וכו' כיום שמת וכו' דרך דחייה ומשא ומתן נאמר או שמא כך פירושו אי זהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר שהתפסה למדה הימנו אבל לעיקר הענין אין נדר הגמור צריך התפסה והגע עצמך אלו לא הוזכרו בתורה קרבנות והקדשות כלל נתבטלה פרשת נדרים בכך לומר שאין לאדם במה שידור בדבר הנדור להתפיס נדרו כנדר הראשון אלא נדר הגמור הוא שאמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או ככר זה עלי הקדש ונמצא שיש ארבעה מינים בנדרים להיות ארבעתם באיסור תורה ללקות עליהם הראשון עיקר הנדר והוא זה שביארנוהו והשני התפסת נדר וצריך שיתפיסנו בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש או שכבר אסר הוא או אחר עליו ככר בעיקר נדר והתפיס זה עכשיו ככר זה באותו ככר הא כל שיתפיס בדבר האסור מעיקרו כגון יהא עלי כבשר חזיר אינו כלום שנאמר כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כלומר כל שאינו בא לאסרו בעיקר נדר אלא בדרך התפסה אינו כלום עד שיתפיסנו בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר וכנוי זה לפי מה שיתבאר הוא שהיו בזמנם הרבה מקומות שעמי הארץ מצויין שם והיה לשון הקדש מתעלג בפיהם עד שכשהיו רוצים להזכיר שם קונם שפירושו הקדש והוא כעין נוטריקון ר"ל קדש נא"ם והוא כנוי של חכמים לקרבן היו אומרים קנם קנח קנס וכיוצא באלו ואמר שמכל מקום אחר שכונתם ניכרת שלשם נדר הם מתכונים ושזהו לשון השגור בפיהם מחמת עלגותם הרי הוא כנדר וכל שאומר קנם או קנס עלי דבר זה נאסר בו וכן הדין בכל כיוצא באלו לפי המקומות והזמנים ואין לו לדיין וכו' הא כינויי כינויים כגון מקנמנא מקנסנא מקנחנא אינו כלום בשום מקום וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר בגמרא והרביעי הוא יד הנדר וענין היד הוא שאוחז בלשונו ראש הדבור ומניח סופו שהוא העיקר כענין ידות הכלים שהם בית אחיזה לכלי שלא בנגיעת גוף הכלי וענין יד הנדר הוא כמי שאומר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר נדר או הקדש להיותו בדין עיקר נדר ולא קנס או קנח להיותו בדין כינוי נדר ולא כקרבן או כככר זה הנדור להיותו בדין התפסת נדר ואמר שמאחר שכונתו נכרת מתוך דבורו הרי הוא כנדר גמור וכן בכלל היד אם אמר מודרני הימך או מופרשני הימך מרוחקני הימך לענין מה שאני אוכל לך שלא אסר עליו את המאכל בהדיא אלא בלשון שאינו מובן כל כך ר"ל בלשון ריחוק והפרשה ולא הזכיר לשון איסור כלל ואף במודרני לא הזכיר לשון נדר על הככר וכן כל כיוצא בזה:
ומעתה אתה מתחיל בביאור המשנה והוא שהודיעך דרך כלל שכינויי הנדרים כנדרים ונתגלגל מזה להודיע שכן בחרמים ובשבועות ובנזירות ובמסכת נזיר התחיל לומר גם כן כל כנויי נזירות כנזירות ולא הזכיר שם נדרים ושבועות וחרמים כלל ושאלו על זה בגמרא מאי שנא הכא דקתני לכולהו ובנזיר לא קתני להו וזה ראוי לשאול יותר לפי סדורנו שמסכת נזיר קודמת והיה לו להזכירם אלא שמכל מקום תירץ הואיל ונדר ושבועה כתיבי כי הדדי תנא תרתי וכיון דתנא תרתי תנא כולהו וסמך חרמים מפני ששניהם בלשון איסור החפץ על עצמו כמו שיתבאר ואחר שהודיע דרך כלל שהנדרים והחרמים והשבועות והנזירות כל אחד מהם כנויו כמוהו הניח ענין הכנויין וביאורן ופירש ענין הידות והוא ששאלו בגמרא ידות איניש איירי בהון כלומר מאן דכר שמייהו ותירץ חסורי מחסרא והכי קתני ר"ל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ופירש ידות תחלה דאיידי דאתיין ליה מדרשה ומהקשא דנזיר כמו שיתבאר בגמרא אקדמה ופירש בענין היד האומר לחבירו מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור ופירשו בגמרא שחמשה לשונות אלו אין הענין שיהא כל אחד מהם יד הנדר להיות דינו כנדר שהרי שאני אוכל לך הוא דבור שאין בו טעם כלל שלא הזכיר לשון אסור ואין זה התחלת דבור שהוא יד נדר כמו שביארנו בהרי עלי דבר זה אלא סוף דבור וסוף דבור אינו יד ואף מודרני הימך או מופרשני הימך או מרוחקני הימך אינו יד נדר לענין איסור אכילה שאין זה אלא כאומר מסלק אני עצמי ממך שלא להיות לי עירוב ושירות עמך ולפי ענין הלשונות ומה שהיה ענינם מובן אצלם מאותם הזמנים מודרני הימך ענינו שלא לדבר עמו מופרשני הימך שלא לישא וליתן עמו מרוחקני הימך שלא לישב בתוך ארבע אמות שלו וכן דנין בהן עכשיו כל שיזכיר לשונות אלו וטעם שלשונות אלו מורים מעט ענין נדר לענין איזה ריחוק אלא שאף לענינים אלו אינו נדר גמור ללקות עליו וכשיזכיר לשונות אחרים דנין בהם כפי הנראה לפי הזמן והמקום ומכל מקום לענין יד הנדר ליאסר באכילת אי זה מאכל של חבירו שתי לשונות האחרונים מצורפים לשלשה הראשונים כלומר מודרני הימך למה שאני אוכל לך ויש גורסין שאיני אוכל לך ואינו כן שלשון זה הוא איסור עצמו על החפץ שהוא לשון שבועה כמו שנבאר אלא שאני כלומר מודרני הימך במה שהייתי רוצה לאכל ממך או לטעום ממך והרי שלא הזכיר לשון איסור ואע"פ שמזכיר לשון נדר מכל מקום אין זה כאומר מה שהייתי רוצה לאכל ממך עלי בנדר שזהו נדר גמור אלא כאומר הריני כאלו הדרתני באכילת ככרך ואין זה נדר גמור אלא יד הנדר והוא התחלת הדבור שהיה לו להשלים דבורו ולומר יהא ככרך עלי כאלו הדרתני בו וכן במופרשני ומרוחקני ואם אמר הרי עלי להיותי מודר הימך או מופרש הימך הוא נדר גמור אלא שאינו נאסר אלא באלו שהזכרנו ואם אמר מנודה אני לך ר"ל שיצרף עמו שאני אוכל לך ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר לאסרו כלומר שהיה מגמגם לאסרו באכילה שאף הוא כיד נדר אע"פ שאינו כל כך לשון נדר והרחקה כאחרים מפני שאין זה אלא לשון נדוי ושמתא ואין אדם מצוי לנדות עצמו לאדם אחד ולחצאין ומתוך כעס ואע"פ כן היה חוכך בו להחמיר מפני שאפשר שאמרו על לשון ריחוק הלשון ומתבל ינדוהו ולדונו כמרוחקני ממך אלא שמכל מקום לא היה מחליט לומר כן וחכמים לא היו חוששין בזה כלל הואיל ומלה זו מוחלטת להזכירה על נידוי ושמתא שאינו מצוי לחצאין ולא מתוך כעס אין הכונה בו לשון נדר ולשון ריחוק ואין בזה שייכות בענין נדר כלל אלא כאדם שמפליג לסרב שלא לאכל עמו שלא בכונת שום נדר ויראה שהלכה כר' עקיבא ומתוך כך נשתנה דינו ששאר הידות הרי הן כנדר הגמור ללקות עליהן באכילתו כזית משלו ובזו אסור לאכל אלא שאינו לוקה עליה והוא הדין שאם אמר מנדה אני לך ולא צירף עמו שאני אוכל לך שאין כאן איסור אכילה כלל אלא ענינו לחכך עליו ולפקפק לדונו כמרוחקני הימך שלא לישב עמו בארבע אמות הא אם אמר משמתנא מינך יתבאר בגמרא שאינו כלום ומכל מקום אם אמר נדינא מינך יתבאר בגמרא שאסור ויראה לי שדינו כמרוחקני שהוא מורה בודאי ריחוק ולא לשון נידוי ושמתא וכל שצירף בו לשון אכילה ר"ל מה שאוכל לך אסור בכל ענין אכילה ואם לא צירף בו אסור לישב בארבע אמות שלו אלא שאין בו מלקות ויש מי שמפרש בנדינא מינך שאסור בכל מיני הנאה בנכסיו ואין נראה לי כן כמו שנבאר בגמרא ומכל מקום לענין מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך דלא צירף מה שאני אוכל לך שביארנו ענינם מודרני הימך דלא משתעינא בהדך מופרשני הימך דלא עבידנא משא ומתן בהדך מרוחקני הימך דלא קאימנא בארבע אמות דילך לאותם הענינים מיהא אסור ר"ל לאישתעויי ולמעבד משא ומתן ולמיקם בארבע אמות דיליה אלא שיש בדבר זה חולקין לומר שפירוש הדברים מודרני הימך דלא משתעינא בהדך כלומר משמע הכי ומשמע בשאר הנאות ומאחר שאין כאן ידים מוכיחות לשום איסור אין כאן איסור כלל לא לאישתעויי בהדיה ולא לשאר הנאות ולשטתנו אף בנדינא מינך כן ובגמ' יתבאר יותר בע"ה ומכל מקום אף לדעת האוסר יש אומרים דוקא במודר פי ממך שהוא דבר שיש בו ממש ואין נראה לי כן שכל שאמר מודרני הרי כל גופו בכלל אלא שאנו פורטין ממנו את הפה לדבור והלכך דבר שיש בו ממש הוא:
כנדרי רשעים הרי זה נדר בנזירות ובקרבן ובשבועה כלומר שכל שהוא אומר כנדרי רשעים ולא פירש יותר ענינו כאלו אמר הרי עלי כנדרי רשעים ור"ל הרי עלי כל אותם הנדרים שהרשעים רגילים בהם והרי הרשעים רגילים לקפוץ בנזירות ובנדרים ובשבועות וכן רגילים לידור בקרבנות מחמת יראתם ואם כן הרי קבל עליו נזירות וצריך להזיר עצמו מן היין וקבל עליו להפריש קרבן אי זה שירצה מדבר הבא בנדר ועומד עליו בבל תאחר וקבל עליו בנדר או בשבועה שלא לאכל מככר שלפניו ושאלו בגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא כלומר מה הנאה במי שאומר כנדרי רשעים ואינו מפרש עוד כלום שתהא כונתו לנדר אדרבה כונתו שלא לידור כלל כלומר הנדרים מטכסיסי הרשעים הם ואיני רוצה בהם ופירשה בשפירש עוד ואמר הריני או עלי או הימנו וכל שאמר כנדרי רשעים הריני הרי הוא נזיר ואף זו בנזיר עובר לפניו ואם אמר כנדרי רשעים עלי הרי זה חייב עצמו בקרבן ואם אמר על ככר שלפניו כנדרי רשעים הימנו אסור בו בשבועה ופירשוה בגמרא כשאמר הימנו שלא אוכל וכי תימא מאי למימרא סלקא דעתך אמינא הואיל ולא נפק שבועה מפומיה לאו כלום הוא קמ"ל שנדרי רשעים כוללים הם אף השבועות ואם אמר שאוכל הימנו חייב לאכלו מדין שבועה ואם אמר הימנו לבד הדבר בספק ואסור לאוכלו אלא שאינו לוקה עליו והוא הדין שאם אמר כנדרי רשעים על אותו ככר שהוא אסור עליו כנדר וכן אם אמר לחבירו כנדרי רשעים עלי מה שאוכל לך שאסור באכילת מאכל של חבירו ואם היה נזיר עובר לפניו וככר מונח לפניו ואומר כנדרי רשעים הריני עלי שלא אוכל הימנו הרי הוא חייב בנזירות ובקרבן ושלא לאכל מן הככר:
כנדרי כשרים לא אמר כלום שאין דרך הכשרים לקפוץ בנדרים ושבועות ואע"פ שמדרכם להפריש קרבן אינו אלא מתורת נדבה ולא מחמת חרטה של חטא שאין החטא מצוי בידם וכן אע"פ שמצינו שדרכם לפעמים בנזירות מכל מקום אין עיקר הענין לחרטת חטא אלא נדבת לב לנעול דלת בפני יצרן וכמעשה של שמעון הצדיק הנזכר בגמרא ואם כן כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בהריני ואף בנזיר עובר לפניו אינו נזיר ואם אמר עלי אינו חייב בקרבן ואם אמר על הדבר שאוכל הימנו הואיל והזכיר נדרי כשרים אינו אסור בו הא אמר כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן ששתיהם מדרך הכשרים לנדור בהם אבל בנדר ושבועה כלל לא שאין הכשרים מצויין בהם ואע"פ שבכלל נדר אכילת דברים שאיפשר שנודר בהן דרך נדבה לנעול דלת בפני היצר גם כן אין הדבר מצוי אלא ביין שהוא מושך לחברה עם פועלי און ומה שנאמר על אותו בחור שהיה מתגאה בשערו מילתא דלא שכיח הוא אבל באכילה אין הדבר מצוי ואע"פ שדרכם לישבע לזרז עצמם בקיום מצות זירוז בעלמא הוא והרי הוא כנדבה ומתוך כך נראה לגדולי הדור שאם אמר כנדרי כשרים פרק זה שעליו ללמוד אותו בחיוב שבועה שהרי דרך כשרים מנדבת לב לישבע על זה ואע"פ שמצינו בנדרים וידר יעקב נדר וכן למדו משם שנודרין על הצרה אף זה אינו נדר גמור אלא נדבת לב לבטוח בשם ולהודות לו ואם אמר כנדבת רשעים אינו כלום וכן מפורש בתוספתא ופירשו הטעם מפני שאין הרשעים מתנדבים והענין שכמו שפירשנו בכשרים שנזירותם לא מתורת נדר הוא אלא מנדבת הלב כך ברשעים אין נדבתם נדבה גמורה אלא ליראתם על מה שיודעים בעצמם והרי זה כעין נדר וגדולי המחברים כתבו בענין זה דברים שלא נתישבו לנו ונראה שהם מפרשים שהוא מזכיר כל המינים ר"ל כנדרי רשעים שמהם נזירות וקרבן ושבועה שלא אוכל הימנו וכשאכל נתחייב בכל אלו והרי הוא נזיר שלשים יום וחייב קרבן ולוקה משום בטוי ולא הוזקקו בזו נזיר עובר לפניו כלל וכתבו שאם אמר כנדרי רשעים שאוכל לך ר"ל שלא הזכירו מיני קרבן שהוא אסור אלא שאינו חייב ואחר כך כתבו שאם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ואם אמר כנדרי רשעים הריני נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר ואם אמר על הככר כנדרי רשעים שלא אוכלנו חייב בשבועת ביטוי ואין הדברים מתישבים בראשונה ר"ל בהזכרת מיני הנזירות והקרבן והשבועה אלא שהדברים אמתיים מצד עצמן:
ואחר שפירשנו ענין הידות ופירשנו בהם חמש ידות לאיסור והם מודרני ומופרשני ומרוחקני וכנדרי רשעים וכנדבת כשרים וכן כל כיוצא בהם ושתי ידות להיתר והם כנדרי כשרים וכנדבת רשעים ויד אחת לספק והיא מנודה אני לך הניח ענין ביאורן וחזר לדין הכינויין ואמר שכינויי נדרים הם קנם קנס קנח וכל אלו כנויים לקרבן שעיקרו הוא שיאמר בהמה זו לקרבן וכנוי חכמים בו בלשון קנם וכנוי העלגים קנס קנח וכיוצא באלו ובנדרי הקדש אם הפריש בהמה ואמר הרי זו קנם או קנס או קנח הרי היא קרבן וכמו שאמרו בתלמוד המערב מהו לקדש לשמים בלשון קנס נשמעינה מן הדא אמר לו השאילני קרדומך קנם קרדום שיש לי וכו' הדא אמרה קדש קרדום קדשו נכסים הדא אמרה אדם מקדש לשמים בלשון קנם ומאחר שכן אף בנדרי איסור אם אמר ככר זה עלי קנם או קנס או קנח הרי זה נאסר מתורת כינוי נדר ואמר אחר כן שכינויי חרמים כחרמים וענין החרמים הוא שאם אמר כל נכסי חרם לשמים או חפץ פלוני שלי חרם לשמים הרי זה לבדק הבית כהקדש גמור אבל סתם חרמים לכהנים ומשבאו ליד כהן הרי הן בידו חולין גמורים ואין לזו מקום במשנתינו אבל אם החרים סתם ועדיין הוא ברשותו שהוא עדיין כהקדש או שהחרים לשמים שהוא הקדש גמור לעולם עד שיפדה על זו אנו עסוקים במשנה זו שלא סוף דבר אם אמר נכסי חרם אלא אף באומר חרק חרף חרך וכיוצא באלו וכן בנזיר לא סוף דבר אם אמר הריני נזיר שהוא נזיר אלא אף אם אמר נזיק נזיף נזיח פזיח הכל לפי המקום ולפי הזמן ואין לו לדיין וכו' וכן בשבועה לא סוף דבר אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שהוא אסור עליו בשבועה אלא אף אם אמר שבואה או שבוקה או שבותה שלא אוכל ככר זה הרי הוא עליו באסור שבועה וכן נדר במואי ופירושו כמו במומתא ויש מפרשים כמו במשה ופירושו בשבועת משה והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר במואי הרי זה נדר שנאמר ויואל משה כלומר וכונתו במאי דאישתבע משה נדר במאול הרי זה נדר דכתיב ויואל שאול וכונתו במאי דאישתבע שאול ויש מצריכין שצריך לומר כן ר"ל במאי דנדר מואי ובמאי דנדר מאול וממה שאמרו בגמרא במואי לא אמר כלום במותא לא אמר כלום במומתא דנדר מואי הרי זה כינוי לשבועה:
ויש קצת גאונים למדים מכאן שהשבועה אינה צריכה הזכרת השם אלא אף בלא הזכרת השם היא חלה שאלו אמר בה' לא אוכל ככר זה ודאי אינו צריך להזכיר שבועה וכן אף באחד מן הכנויים וכן נראה ממה שפירשו כנדרי רשעים וכו' ופירשנוה לענין שבועה כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וודאי בלא הזכרת השם היא ואם כן מה שאמרו בפרק שבועת העדות שצריכה הזכרת השם כמו שביארנו שם דילפינן אלה אלה מסוטה קשה לזו אלא שאחרוני הרבנים מתרצים שלא הוצרכה לשם אלא במושבע מפי אחרים כענין סוטה וגדולי המפרשים כתבו שלא הוצרכה אלא בשבועת העדות ובשבועת הפקדון בשבועת העדות מגזירה שוה של סוטה באלה אלה ובשבועת הפקדון מגזירה שוה של פקדון לעדות בתחטא תחטא אבל שבועת ביטוי אינה צריכה הזכרת השם אלא כל שאמר שבועה שלא אוכל לך או אפי' מבטא שאוכל לך או אמר אם אוכל לך וכן לאו לאו והן הן כל שכונתו לשבועה כגון בלאו והן שכיון בהם ללאו לאו האמור בהקב"ה ר"ל לא אוסיף עוד וכו' ולא יהיה עוד המים למבול וכתוב נשבעתי מעבור מי נח וכו' וכן אם אמר ימין ושמאל ונתכון בהם לימין ושמאל האמור בהקב"ה כדכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו וכמו שאמרו בתוספתא האומר ימינה שבועה שמאלה שבועה אינו צריך הזכרת השם כלל ומכל מקום אף הם לא אמרוה אלא לקרבן בשבועת ביטוי שיש קרבן בשגגתה אבל למלקות במזיד לשבועה או לנדר שאין קרבן בשגגתו אלא מלקות בזדונו אינו חייב אלא בהזכרת השם שהרי אזהרתו לענין שבועה מלא תשא את שם ה' וכו' וכן לא תשבעו בשמי וכו' וכן אף גדולי המחברים מודים שאף בלא הזכרת השם איסור מיהא איכא ונמצא שאין ביניהם לענין נדרים כלום ולענין שבועה אין בהם אלא קרבן ומכל מקום לדברי גדולי המחברים אתה מפרש את כל השמועות בהזכרת השם ר"ל מבטא בה' או הן הן בה' הכל כמו שבארנו בשבועות פרק שבועות בתרא ובפרק שבועות העדות במשנה אחרונה שבו:
והרי שהשלמנו דיני הכנויין ולא הוזכרו בתלמוד כנויין לערכין ולהקדש ולתמורה ונראין הדברים שכלם כנוייהם כמותם להחמיר שמאחר שאתה מפרש טעם הכנויין מצד עלגות הלשון הרי המה יודעים אומרים מן השין תו רפה ואלו אמרו הרי זה הקדת במקום הרי זה הקדש ודאי מהני ובתלמוד המערב אמרו והלא ערכין וחרמין והקדשות ותמורות כתובים בפרשה ותנינן כנויי חרמין ולא תנינן ערכין ותמורות והקדשות ואלו תנינן מה הוה תנינן ערכין ערפין ערקין ערעין תמורה תמותה תמוקה וסיים הקדש הגדר הגדם ר"ל בכלם שלא ברפיון הג' והד' ולמה לא תנינן כנויי תרומה ואלו תנינן מה הוה תנינן תרופה תרוצה תרוקה והרי שלא נתברר מלשון התלמוד זה אם יש כינויין באלו אם לאו אלא ששיטת הלשון מוכחת שיש בהם כינויין וכן הדעת נותנת אלא שיש חולקין לומר שלא תקנו כנויין אלא במה שאדם אוסר על עצמו כגון נדר ושבועה וחרם ונזירות אבל ערכין חוב בעלמא הוא שמשעבד עצמו ומכל מקום אף לשיטתם לא ביררו כונתם בהקדש ותמורה ותרומה והדברים רופפים וכן לא הוזכר במשנה זו שבועה אם יש לה יד והתפסה אם לאו וכבר כתבנו בשלישי של שבועות שאין לה התפסה כלל אלא שאם יש לה יד אם לאו הדבר במחלוקת אצל המפרשים ויראה ממשנתנו שיש יד לשבועה ממה שפירשנו בענין כנדרי רשעים הימנו שהיא יד לשבועה ובגמרא יתבאר בע"ה:
ואחר שביארנו דין ידות הנדרים וכנוייהם התחיל לבאר דיני התפסת הנדר וכבר ידעת שעקר התפסה הוא שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש שהרי הקרבן וההקדש הוא דבר שלא נאסר מעיקרו אלא על ידי נדר והקדש או שיאמר ככר זה עלי קרבן ואמר על זה לא חולין שאוכל לך כלומר מה שאוכל לך לא יהא חלין ומכלל לאו אתה שומע הן כלומר לא יהא חלין אלא קרבן ויש גורסין לא חלין לא אוכל לך והם נמשכים למה שגורסין גם כן קנם שאיני אוכל לך וכבר פירשנו שגירסא זו אינה מדוקדקת שהרי לשונות אלו הם לשון איסור עצמו על החפץ שהוא ענין שבועה כאלו אמר קנם שלא אוכל לך וכן קרבן שלא אוכל לך ולשון זה אינו נופל בקנם ובקרבן ולא בשום נדר אלא בשבועה אלא שהם דוחקים לפרש שהוא כאלו אמר קנם עלי מאכלך מפני שאיני אוכל לך וכן לא חלין עלי אלא קרבן כל מאכלך כדי שלא אוכל לך והדברים דחוקים ועיקר הגירסא כמו שכתבנו וכן לא כשר מה שאוכל לך כלומר אלא אסור ואע"פ שאיפשר שהוא מכוין לדבר האסור מעיקרו מכל מקום סתמן להחמיר ודנין בו שלדבר הנדור הוא מכוין הואיל ולשון כשרות ואיסור נופלים בו גם כן וכן לא דכי או לא טהור מה שאוכל לך כלומר אלא טמא ואני מפרשו בטומאה הבאה בקרבן ר"ל כבשר קדש שנטמא שהוא דבר הנדור וכל שכן בשאמר כן בהדיא ושאינו מזקיק עצמו לדון בו מכלל לאו כגון שאמר טמא עלי מה שאוכל לך והוא שאמר אחריו נותר ופגול כלומר נותר או כנותר עלי מה שאוכל לך וכן בפגול ויש גורסין באלו טהור כלומר טהור עלי מה שאוכל לך והם מפרשים שכונתו לקדש שהוא טהור לגמרי ויש גורסין במשנה זו לחלין שאוכל לך וקורין בה לחלין בפתחות הל' ומפרשים שאע"פ שהיא תיבה אחת והיה אפשר לפרש שמה שיאכל ממנו יהא עליו חלין ויהא מותר דנין אותו כשתי תיבות ר"ל לא חלין אלא קרבן שמא כונתו היתה לחלוק תיבות ולומר לא בפתחות ר"ל לשון תרגום וכן בקצת ספרים גורסין לכשר לטהור וכן יראה מסוגית הגמרא שהעמדנו המשנה שלא כדעת ר' מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן ומצינו לו שבלא חלין אף הוא מודה שאסור שאין זה מכלל לאו אלא כאומר בהדיא קרבן כמו שמצינו בברייתא בגמרא השנוייה לר' מאיר לא חלין שאוכל לך אסור וכן בסוגיא הבאה על משנה זו סברוה לחלין לא חלין ליהוי וכו' ומ"מ יש גורסין סברוה לא חלין ליהוי וכו' ובברייתא גורסין לחלין שאוכל לך בפתחות החי"ת כלומר חלות תודה אבל לא חלין ולדעת ר' מאיר מכלל לאו הן הוא ומותר לדעתו כמו שיתבאר בגמרא ויש גורסין לחלין לא אוכל לך ומפרשין אותו כתיבה אחת הן בפתחות הל' הן בשבא ומפרשים בה חלין יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן:
כאימרא שאוכל לך ר"ל כבש התמיד כדירים ר"ל כדיר הטלאים הקדושים לצורך התמידין וכעצים פירושו עצי המערכה ויש מפרשים כדירים כשורות של עצי המערכה וכעצים פירושו לדעת זה שני גזירי עצים כאשים ר"ל הדברים הקרבים בהם והם האמורים שאף הם עצמן קרויין אשים כדכתיב אשי ה' ובתלמוד המערב פירשוהו בשלהבת עצמה ופירשו כקרבנות הקרבים בו וכהיכל כקרבנות ההיכל וכירושלם כקרבנות הקרבים בו ובאחד מכל משמשי המזבח כגון כף ומחתה ומזרק ושאר כלי שרת בכל אלו אע"פ שלא הזכיר שם קרבן הרי זה נדר בקרבן ור' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום ופירשוה בגמרא אפי' אמר כירושלם שלא נתכוון אלא לעצים ואבנים שבה וחומותיה שאינן קדושות ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:
האומר קרבן ר"ל קרבן מה שאוכל לך וכן עולה או מנחה או חטאת או שלמים או תודה אסור שאע"פ שאין התפסה גמורה אלא באות הכ"ף ר"ל כקרבן יהא מה שאוכל לך אף זו כך היא הכונה וכמו שפירשנו ור' יהודה מתיר שאינו קורהו מתפיס אלא באות כ"ף ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ואסור וכן אם אמר הקרבן מה שאוכל לך אע"פ שרומז לקרבן ידוע ואינו וזה שהזכיר בה פעם אחרת כקרבן וקרבן בכדי נקטה שהרי כקרבן הוא התפסה הגמורה וקרבן הרי כבר הזכירו כשאמר האומר קרבן וכו' אלא שסדרן של התפסות הוא מונה הא קרבן שלא אוכל לך מותר שאין זה אלא לשון שבועה ואין שבועה בקרבן ואם הוא מתכוין לנדר הרי הוא שמה שלא יאכל ממנו יהא קרבן הא מה שיאכל ממנו יהא חלין ואם אמר לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר ואע"פ שחומרו של זה הוא במכלל לאו הן כלומר לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ואינו סובר מכלל לאו הן מכל מקום פירשו בגמרא שנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומכל מקום לענין פסק אף לחכמים אסור מצד אחר שפתחות הל' שבו עושהו כאומר לא קרבן יהא מה שאוכל לך יהא קרבן ונאסר מדין מכלל לאו אתה שומע הן:
ואחר שנתבאר במשניות אלו דיני הנדרים וידותיהם וכינוייהם והתפסותיהם נשאר לבאר משנה אחרונה שענינה במהות הנדר שאינו כלום אלא אם כן בדבר שיש לו ממש ר"ל שאם אמר קנם שינה עלי לא אמר כלום והוא ממה שכבר ביארנו שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו ואחר שהוא כן היאך הוא חל על דבר שאין בו ממש ואע"פ שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן היום טעם הדבר מפני שהשבועה היא איסור עצמו על החפץ והרי עצמו דבר שיש בו ממש הוא אבל נדר לא ומעתה אם אמר לחבירו קנם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך אסור שמאחר שאמר פיו מדבר עמך פירושו קנם פי עליך לדבור או יאסר פי עליך לדבור וכן באחרים אבל אם אמר קנם שאני מדבר או שאני מהלך וכו' אינו כלום אלא אם כן בשבועה ויש מפרשים שאף קנם פי מדבר איסור עצמו על החפץ הוא הואיל ואמר מדבר ואין הקנם מסור על הפה אלא על מלת מדבר ואינו כלום עד שיאמר קנם פי לדבור או יאסר פי לדבור ובגמרא נרחיב בה את הדרך בע"ה ומכל מקום אם אמר קנם עלי דבר זה אם אדבר או אם אלך אין זה בדין הנזכר אלא לכשידבר או שילך נאסר ואם אמר אם אעשה וכו' הרי עלי להקריב כך וכך נתחייב וכן כל כיוצא בזה והרי למדת בכלל משנתנו שהן ארבע משניות כוללות ארבע דינין הראשונה בביאור ידות הנדרים השניה בדין כנוייהן השלישית בדין התפסותיהן הרביעית בדין דבר שאין בו ממש:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו וביררנו הלכה פסוקה היא אלא שיש בהם קצת דברים שהם צריכים הרחבת ביאור כמו שנבאר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא הן להשלמת דינין אלו הן לענינים אחרים שנתגלגלו בה אלו הן:
