אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל: תמחוי. כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות: ר' יהודה אומר לכל וכו'. בגמ' מפרש אהי קאי אכלי ראשון או אכלי שני: חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר. שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין: ציר. הנוטף מן הדגים כשכובשים אותן במכבש: גמ' ארישא קאי. אאילפס דקא אסר ת''ק וקאמר ר' יהודה לכל אילפסין הוא נותן דכלי ראשון לא מבשל: או דילמא אסיפא קאי . אקערה ותמחוי דקא שרי ת''ק וקא אמר ליה רבי יהודה בכל קערות ותמחויין מודינא לך חוץ מדבר שיש בו חומץ ואפילו כלי שני נמי לא: דבכלי ראשון נמי לא בשלה. ומותר ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור: מתני' אין נותנין. בשבת: כלי תחת הנר. לקבל בו שמן המטפטף משום דשמן מוקצה הוא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל אי נמי קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו (משום) דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו: מותר. להניחה שם: ואין ניאותין. נהנין: גמ' אע''פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה. כשהיא מטילתה במקום מדרון שמא תתגלגל ותשבר ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו שמן: אבל כופה עליה כלי. ולא תימא אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל: באשפה. ויש לחוש שמא תשבר ברגלי אדם וכופה עליה כלי: והצלה מצויה התירו. לטלטל כלי לצרכה ואף על פי שהביצה דבר שאינו ניטל בשבת: שאינה מצויה כגון מדרון וטיפטוף דשמן דמתני': נשברה לו חבית של טבל גרסינן: מביא כלי. ואף על גב דטבל דבר שאינו ניטל הוא וחבית לא שכיחא דפקעה: גולפי. חביות: נותנין כלי. מתניתין היא ומותיב ליה מינה: ניצוצות. שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיה ואע''ג דניצוצות לא מיטלטלי ולא שכיחי:

אבל נותן הוא לתוך הקערה כו'. מהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפילו שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה ורבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני מהא דקי''ל תתאה גבר ולר''י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה דבזבחים בפרק דם חטאת (דף צה: ושם) ת''ר אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין תלמוד לומר [אשר תבושל] בו ישבר אלמא דעירוי חשיב מבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור דעירוי ככלי ראשון חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ודחי ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל השיב רבי יוסי בר בון והתניא מניין שבכלי נחשת כן תלמוד לומר ואם בכלי נחשת בשלה אית לן למימר כלי נחשת בלע בתמיה פי' ע''י עירוי אם אינו מבשל לא בלע אלמא דמסיק דעירוי ככלי ראשון ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קי''ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה בכיצד צולין (פסחים עו.) ומ''מ מבשל כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח וכן משמע בשילהי מסכת ע''ז (דף עו.) דאמר מר עוקבא זבן יורה מעכו''ם אהדר ליה גדנפא ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה ואם עירו רותחים על התרנגולת צריכה קליפה וכלי שתשמישו ע''י עירוי כגון קערות יכול להגעילן ע''י עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי והא דאמר בפרק בתרא דע''ז (דף עד:) דרש רבא נעוה ארתחיה דהתם מסתמא ע''י עירוי שאני התם דאותה נעוה לא בלעה ע''י רותח: לכל קדרות רותחות הוא נותן. נראה דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכלי ראשון מבשל אף כשהעבירו מעל האור: והיינו דר''נ. נראה דאף לפי' הקונטרס שפי' דבכל מקום דאיכא לישני דפליגי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר אחרון ולר''ת בשל סופרים הלך אחר המיקל וכן לריב''א שפירש שבכל מקום איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון שהוא עיקר הכא הלכה כלישנא בתרא דללישנא קמא פליג ברייתא דרבי חייא אדרב נחמן וללישנא בתרא היינו דרב נחמן ומתוך כך פסק רבינו שמואל שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האור והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה: ואם נתנוהו מבעוד יום מותר. הלשון דחוק דהוה ליה למימר אבל מבעוד יום נותנין: ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. איכא לאוקמה כר''ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר''ש כדאמר בגמ' לקמן (דף מה.) אין מוקצה לר''ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא שבנר ממש קאמר דההיא אסור בלאו הכי משום מכבה כדאמר בביצה פ''ב (דף כב. ושם) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האסור כדאמרינן בסוף פירקין (דף מז.) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם דהוקצה למצותו לא היה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו: אע''פ שאמרו חכמים אין נותנין כו'. אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ה''ל למימר דתנן במתניתין וכלי לקבל ביצה לא שמעינן אלא מדיוקא דמתני' אלא משום דבעי למימר אבל כופה עליה כלי נקט ביצה: הצלה שאינה מצויה לא התירו. פי' בקונטרס לדבר שאינו ניטל וגרס בההוא דפריך אביי מינה בסמוך נשברה לו חבית של טבל בראש גגו דטבל אינו ניטל וקשה לריב''א דאי גרס בה טבל אמאי פריך לרב יוסף מברייתא אחרת מהך דהכא הוה ליה לאקשויי ועוד דבפרק כל כתבי (לחמן דף קיז: ושם) משמע בהדיא דלא גרסי' בברייתא דהכא טבל דלא בשל טבל מיירי דקתני סיפא נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר כו' ונראה לו לפרש דהצלה שאינה מצויה לא התירו לטרוח בכל דבר אפילו בדבר הניטל משום טירחא: שאינה מצויה לא התירו. והא דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן חשיב הצלה שאינה מצויה לפי שרגילים לעולם לתת כלי תחת הנר מבעוד יום וניצוצות אע''ג דקאמר בסמוך דשכיחי לא שכיחי כולי האי שיחושו לתת שם כלי מבעוד יום ולהכי חשיב לה הצלה מצויה:

ר' יהודה אומר לכל הוא נותן כו' אסיק' ר' יהודה ארישא דקתני האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן בתוכן תבלין התם פליג ומקיל הוא דתניא ר"י אומר לכל אלפסין רותחין [הוא נותן] לכל קדרות רותחין הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. מלח כתבלין הוא אי לא ואסיק' כדתני ר' חייא מלח אינו כתבלין דכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכה מילחא בשולי כבשרא דתורא ש"מ כי נותן מלח בתבשיל בשבת ואפילו בכלי ראשון אינו בישול:

מתניתין אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן כו' אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין נר תחת התרנגולת כו' כלומר אפילו אם עומדת במקום מדרון ורואין כיון שתלד תפול הביצה במקום מדרון ותשבר לא התירו לו להטיל תחתיה כלי לקבלה לביצה כדי שלא תשבר שזה לילד התרנגולת במקום מדרון דבר שאינו מצוי הוא ומשום אחת שנזדמנה לה כך לא חיישינן לה. אבל כיון שדרך רוב התרנגולת להטיל ביציהן לאשפה התירו לכפות על אותה ביצה כלי בשביל שלא תשבר וזהו פירוש הצלה מצויה התירו הצלה שאינה מצויה לא התירו ואקשינן והצלה שאינה מצויה לא התירו והא חבית שנשברה בראש גגו כו' ושנינן בגולפי חדתי פי' קנקנים חדשים שהן מצוין להפקיע.

נשברה לו חביות בראש גגו. פרש"י ז"ל חביות של טבל שאינה ראוי' לטלטל ואין זה נכון חדא דא"כ ליתני של טבל כדקתני במתני' דלקמן ועוד דקתני סיפ' נזדמנה לו אורחים מביא כלי א' וקולט כלי אחר ויצטרף ולא יקלוט ואח"כ יזמן ואי בטבל אורחים מאי בעי לי' א"ו במעושר וכי אמר הצלה שאינה מצויה לא התירו אפי' בדבר הניטל בשבת קאמר תדע מדאקשי' דלף ולא מפרקינן בדלף הראוי כדלקמן ש"מ אפי' בדבר הראוי לא התירו הצלה שאינה מצוי' כך מפורש בתוס'. ותימה היא (לדברי) [לדבר] הראוי אמאי לא, וא"ל משום דבכל הצלה איכא למיחש לההוא דאמרי' בפ' כל כתבי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' אתי לאתויי כלים דרך רה"ר ואע"פ שמשום איבוד ממון התירו בכלי א' ואי אמרת לא חיישי רבנן להצלה שאינה מצויה הי' להם לאסור הכל משום גזירה דשמא יביא כלי כנ"ל ומשמע דרבה ל"ל משום ביטול כלי מהיכנו כלל דאי אית לי' אפי' עשוי להטיל ביצתה במקום מדרון נמי אסור ורבינו הגדול ז"ל פסק כרב יוסף משום דסוגיין בכולהי מכילת' דבטל מהיכנו אסורהוא והיינו כטעמי' דרב יוסף:

גמרא: נשברה לו חבית בראש גגו. פירש רש"י ז"ל: חבית של טבל שאינה ראויה לטלטל. והקשו עליו בתוספות אם כן ליתני של טבל, כדתני במתניתא דלקמן (שבת מג, א) חבית של טבל שנשברה. ועוד דהא קתני סיפא (לקמן שבת קיז, ב) נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ויצרף, ואי בטבל אורחים מאי עבידתייהו. אלא ודאי במעושר, ואפילו הכי אסור משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו אפילו בדבר הראוי אלא אם כן הוא לצורך השבת. ותדע לך מדאקשינן (לקמן שבת מג, א) דלף ולא מפרקינן בדלף הראוי כדלקמן (שם), אלמא אפילו בדלף הראוי לא התירו. ואי קשיא לך בדבר הראוי אמאי לא. תירץ הרמב"ן ז"ל משום דבכל הצלה איכא למיחש למאי דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן שבת קיז, ב) מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לאתויי דרך רשות הרבים, ואף על פי כן התירו בכלי אחד משום איבוד ממון, ואי אמרת דלא חיישי רבנן להצלה מצויה היה להם לאסור הכל משום גזירה דשמא יביא כלי, עד כאן.

ניצוצות שכיחי. פירש רש"י ז"ל (ד"ה שאינה): אבל טפטוף דשמן לא שכיח והצלה שאינה מצויה היא. אבל בתוס' פירשו דלהכי לא שרינן נתינת כלי תחת הנר לקבל את השמן, לא משום דטפטוף לא שכיח, אלא אדרבא מתוך שהיא עשויה לטפטף רגילין הן להניח כלי תחת הנר בערב שבת, והלכך נתינה דבשבת הויא הצלה שאינה מצויה. ואם תאמר אם כן אף בניצוצות נאמר כן דהא אמרינן דשכיחי. יש לומר שכיחי קצת ומשום הכי נותנין בשבת, אבל לא שכיחי כל כך כשמן שיהא מצוי מערב שבת ושתהא נתינה בשבת הצלה שאינה מצויה בהן.

המשנה החמשית אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ואין נאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת אמר הר"ם פי' הטעם שבעבורו אסרו נתינת כלי לקבל בו שמן בשבת כי אותו שמן המנטף מן הנר אסור ליהנות ממנו בשבת לפי שאינו מן המוכן כי כבר הקצה אותו להדלקה ועשה אותו מוקצה ונאסר טלטול הכלי מפני אותו השמן שיש בו שהוא אסור לטלטלו לפי שהוא מוקצה והעקר אצלנו אין מבטלין כלי מהיכנו בשבת וטעם איסור טלטול נר ישן לפי שהוא מאוס וזה יקרא מוקצה מחמת מיאוס ור' שמעון אינו חושש למין ממיני המוקצה ולפיכך יתיר כל הנרות מלבד הדולקת גזרה שמא יכבה והפתילה מותר אצלו לטלטלה אע"פ שהוא אסור קודם לכן ואין הלכה כמותו בנר שהדליקו בו בשבת כי העקר אצלנו כי כל מה שהוא מוקצה בין השמשות ואינו מותר לטלטלו באותה שעה שאסור לטלטלו בכל השבת והוא אמרם מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכלי יומא ושאר הנרות דינם כר' שמעון לפי שמעקרנו בשבת כר' שמעון שהוא אומר אין מוקצה ואמרם נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות הוא בשבת כי אותן ניצוצות אינן חשובות עד שיאסר טלטול הכלי בשבילם והוא אמרם ניצוצות אין בהם ממש ואסרו לתת בו מים ואפי' מערב שבת וכל שכן בשבת לפי שממהר כבוי הניצוצות והעקר כבוי אסור כאשר הודעתיך:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן המטפטף שהרי השמן מוקצה מחמת איסור כבוי וכשיפול על הכלי נמצא הכלי נאסר בטלטול מחמתו ואסור לבטל כלי מהיכנו ר"ל להושיב כלי הראוי לטלטל במקום שיהא אסור בטלטולו מפני שזה כקובע לו מקום ומחברו והוא תולדת בונה ולמדת שאין מכאן טענה להסיר אותו כלי העשוי לקבל השמן המטפטף באלו המנורות של נחושת אע"פ שהוא מיטלטל או ליתן שני נרות של חרס א' על חבירו שלא נאמר אלא תחת הנר על השולחן אבל אלו זהו מקומן כל השנה והרי הם כמחוברים אצל חביריהם ואין ביטול כלי מעתה וי"מ שהוא כסותר ר"ל כשובר את הכלי ולא יראה כן ואם נתנוהו מבעוד יום מותר הואיל ואינו מבטלו עכשיו והרי בטולו נזדמן מבעוד יום ואין נאותין ממנו ר"ל שאין נהנים ממותר השמן שבנר או שנטפטף ממנו שאינו מן המוכן ר"ל שהרי הוקצה להדלקת נר שבת וכן שהוקצה מחמת איסור כיבוי:

מטלטלים נר חדש כלומר שלא דלק בו נר מעולם הואיל והוא ראוי לתשמיש של איזה דבר הראוי הרי תורת כלי עליו ואינו מאוס עד שנדונהו במוקצה מחמת מיאוס אבל לא ישן ולא סוף דבר שהדליקו בו באותה שבת שהוא מוקצה מחמת איסור אלא אפי' לא הדליקו בה באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת מיאוס ר' שמעון אומר שאפי' ישן מטלטלין ואפי' הדליקו בה באותה שבת שאינו סובר באיסור מוקצה לא מחמת מיאוס ולא מחמת איסור ואינו אוסר אלא בנר הדולק בשבת שהוא דולק וטעמו משום שנעשה בסיס לדבר האסור ואין הטעם מחשש כיבוי כמו שדמו רבים שהרי דבר שאינו מתכוין מותר אלא שהוא אסור לעשות כן ובתלמוד המערב אמרו נר המונח על הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין רב ושמואל פתרין בשוכח ומקילין למאן דעבד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ומ"מ יתבאר בגמ' דוקא לדעתו בנר קטן שאדם מצפה לו מתי יכבה ולא הסיחו מדעתו שהרי דעתו מ"מ על הפתילה ועל הנר עצמו ומאחר שדעתו על הנר דעתו מתרחבת אף על השמן אם יזדמן שתכבה קודם שתכלה השמן אבל כוס וקערה ועששית שיש בהם שיעור להדלקת כל השבת הרי נתיאש מטלטולם ואסורים אף לדעתו ובפרק מי שהחשיך נחלקו רב אחא ורבינא שאחד מהם פסק שלא כר' שמעון אף במוקצה מחמת מיאוס וכל שכן מחמת איסור כסתם משנתנו וא"כ כל נר ישן אסור אע"פ שלא הדליקו בו באותה שבת ולדעת האחר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כמותו וכן הלכה אלא שי"א דוקא לצורך גופו ומקומו אבל מחמה לצל אסור כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור הואיל ומיוחד לכך ונמצא מ"מ שנר ישן מותר לטלטלו כל שלא הדליקו בה באותה שבת אבל אם הדליקו בה באותה שבת אסור שבמוקצה מחמת איסור אין הלכה כמותו:

נותנין כלי תחת הנר אפי' בשבת לקבל ניצוצות ואין כאן בטול כלי שאין ממש בניצוצות לאסור את הכלי בטלטול אבל לא יתן מים לתוך אותו הכלי אפי' מערב שבת שהרי הוא מכבה בידים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

אין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה שהרי ביצתה אסורה לטלטל ונאסר הכלי בטלטול אגבה ואסור לבטל כלי מהיכנו אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל ואין כאן ביטול הכן שהרי נוטלו לכשירצה ופירשו בירוש' דוקא שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה זה שאסרנו בנתינת כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה לא סוף דבר במקום שאין הביצה צריכה הצלה אלא אף במקום שהולכת לאבוד אסור כגון שהיתה מטלת במקום מדרון והביצה תתגלגל ותשבר וכן מה שהתירו בכפיית הכלי עליה לא סוף דבר במקום שהיא צריכה בהצלה כגון שהטילה באשפה אלא אף בבית כן שמה שאסרו אף במקום שפסידתה מצויה ומה שהתירו התירו אף במקום שאין הפסידא מצויה שם:

מי שנשברה לו חבית של טבל בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו אף במקום שלא היתה הפסידא מצויה כגון שהיתה החבית חזקה ואינה עשויה לישבר וביטול כלי מהיכנו אין כאן שהטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר על דברי סופרים ותקנו מתוקן והרי יש כאן צד שגוף אותו דבר האוסרו מוכן מה שאין כן בביצה שאפי' עבר וסלק את הביצה מן הכלי מ"מ אין דבר האוסרו חוזר ונראה ושמא תאמר הואיל ולא נתקן בין השמשות נאסרהו אף בעבר ותקנו מגו דאתקצאי לבין השמשות וכו' תירצו גדולי הרבנים שלא נאסר במיגו אלא דבר שאיסורו מן התורה כגון עצי סוכה שהוקצו משום סתירת אהל והוקצו לכל השבעה שכלם כיום אחד וכן נר שהדליקו באותה שבת אבל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים אין אוסרים אותו במיגו ומ"מ דוקא באוכלים כגון טבל אבל בדבר שאינו בר אכילה אף מדברי סופרים אוסרים אותו במיגו וכמ"ש במיטה שהיו עליה בין השמשות מעות שאסור לטלטלה אף לאחר שנסתלקו וכן בסל שהיו בו אפרוחים שאסור לטלטלו אף לאחר שהוסרו אע"פ שלא הוקצו אלא מחמת טלטול ומוקצה למצוה כנויי סוכה ואתרוג הרי הוא כאיסור תורה ויש מתרצים שהטבל זה שאין אנו אוסרים אותו במיגו שסתם הדברים דעתו עליו לתקנו:

כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ואפי' במקום שאין אחיזתה קרובה כל כך הואיל ומ"מ הוא חושש בדבר שהרי מ"מ אין כאן בטול כלי מהיכנו שהרי מסירה לכשירצה ובלבד שלא תגע בנר עצמו וקורה שנשברה וחושש לה שתפול וביתו עמה סומכה בספסל או בארכות המטה הואיל והספסל והארכות כלים הם וראויים לטלטלם ואפי' במקום שלא היתה שבירתה מצויה כ"כ כגון קורה חזקה ומ"מ דוקא כשיעמיד הסמוכות בריוח שיהא יכול ליטלן בלא שום איסור שאם ידחקם הרי נמצא מבטל כלי מהיכנו:

בד"ה ואין נאותין כו' איכא לאוקמא כר"ש דמתיר כו' והטלטול דנר כו' עכ"ל ר"ל מדקתני אין נאותין כו' דהיינו אין נהנין ממנו משמע דאיסור טלטול אין בו אלא איסור הנאה ע"כ אית לן למימר דלא מתוקמא הך מילתא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה מחמת איסור לטלטל אלא כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור שהרי מתיר מותר שמן שבנר גם בהנאה לאחר שכבה אלא בשעה שהוא דולק קאמר גם מטפטף ממנו אסור בהנאה משום דהוקצה למצותו אבל איסור טלטול אין בו דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו ולכך לא קתני הכא אלא אין נאותין מהן אבל טלטול מותר בו לר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור וטלטול דנר עצמו בשעה שהוא דולק לר"ש אינו מטעם דהוקצה למצותו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו אלא משום בסיס לדבר איסור שהנר והשמן והפתילה הם בסיס לשלהבת שהוא דבר איסור ע"ש ודו"ק:

בד"ה הצלה כו' משום טירחא הס"ד ואח"כ מ"ה שאינה מצויה כו' לא שכיחו כולי האי שיחושו כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל נתינת כלים משום טפטוף הוא שכיח ביותר ויחושו בו לתת כלי שם מבע"י ולא הוה הך הצלה מצויה בשבת משא"כ ניצוצות דלא שכיחי כולי האי לחוש לתת שם כלי מבע"י והוה הך הצלה מצויה בשבת וק"ל:

בגמ' אמר רבה מ"ט דרב חסדא וכו' מתוך הסוגיא ומפי' רש"י והתוס' מבואר דרבה מפרש אליבא דרב חסדא טעמא דמתני' דאין נותנין כלי תחת הנר וכו' משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו ורב יוסף מפרש טעמא דמתני' משום דמבטל כלי מהיכנו ור' יצחק מפרש טעמא דמתני' משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אלא שיש לדקדק לאביי דפריך אמילתיה דרבה וגם פריך אמילתיה דרב יוסף א"כ לא הוה ס"ל דטעמא דמתני' כמו דמפרשים רבה ורב יוסף מכח כל הני תיובתי דמותיב עלייהו א"כ בלא מימרא דר"ח היאך היה אביי מפרש ומתרץ המתני' דקתני דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן וקתני נותנים כלי תחת הנר לקבל הנצוצות מ"ש הכא דאין נותנין ומ"ש הכא דנותנין אפ"ל דאין ה"נ שלא ידע טעמא דמתני' ורבה שהיה רבו של אביי כשהיה לומד לתלמידיו המתני' דאין נותנין וכו' הביא להם עלה מימרא דרב חסדא דאמר אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת וכו' דשמעינן לה מדיוקא דמתני' כמו שכתבו רש"י והתוס' ואגב פי' טעמא דרב חסדא יתפרש נמי להם טעמא דמתני' ויכול להיות ג"כ לפי סברת התוס' דאביי היה מפרש טעמא דמתני' משום אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והא דקתני נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות איירי בצריך למקומו אבל טעמא דאסור לבטל כלי מהיכנו לא הוה ס"ל דצריך למקומו לא מהני מידי לטעם דאסור לבטל כלי מהיכנו ודו"ק ועיין לקמן בסמוך בתוס' בד"ה ושני ליה בצריך למקומו:

ברש"י ד"ה אבל כופה עליה כלי ולא תימא וכו' אלא לצורך דבר הניטל ויש לחוש וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בתוס' ד"ה אבל נותן הוא לתוך הקערה וכו' והתניא מנין שאף בכלי נחושת כן כו' אית לן למימר כלי נחושת בלע וכו' ר"ל דבשלמא גבי כלי חרס שייך לומר דאע"ג דעירוי אינו מבשל מ"מ כלי חרס בולע מן העירוי דכלי חרס רך לבלוע אבל כלי נחושת אם איתא דעירוי אינו מבשל אין סברא לומר שכלי נחושת בולע ע"י עירוי וק"ל:

ד"ה ואין נאותין ממנו וכו' והטלטול דנר עצמו וכו' נ"ל רהוצרכו התוס' לכתוב זח משום דלא תקשה לך דלעולם אימא לך דהא דקאמר מודה ר"ש בשמן שבנר וכו' היינו בנר עצמו ממש שמן המטפטף מאי אמרת הא ההוא אסור בלאו הכי משום מכבה ולמה ליה לטעמא דמוקצה דלמא מש"ה איצטריך לטעמא דמוקצה כדי לאסור הנר עצמו גם בטלטול לכך קאמר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם מוקצה וכו' וא"כ ע"כ צריך לומר דלאו שמן שבנר עצמו קאמר דא"כ לא איצטריך לטעמא דמוקצה אלא ודאי שמן המטפטף קאמר וק"ל:

בתוס' ד"ה הצלה שאינה מצויה לא התירו וכו' ועוד דבפ' כל כתבי משמע בהדיא דלא גרסינן בברייתא דהכא טבל וכו' ואין להקשות דהכל טעמא מאי כיון דגם בטבל נמי הוי דינא הכי כדתני בהדיא בההיא ברייתא דבסמוך דפריך אביי ארב יוסף א"כ למה לא תנא נמי בהך ברייתא דפריך ארבה טבל דאיכא למימר דהתנא איצטריך למתני הכא בלא טבל כדי להשמיענו דין נזדמנו לו אורחים וכו' דקתני בתר הכי בהך ברייתא וק"ל:

בא"ד אפי' בדבר הניטל משום טירחא הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור שאינה מצויה וכו':

ד"ה שאינה מצויה וכו' לא התירו וכו' ונצוצות וכו' לא שכיחי כולי האי וכו' ר"ל דשמן כיון דשכיח לגמרי א"כ אדרבה מחמת דחשיב הצלה שאינה מצויה בשבת משום דכיון דשכיח כולי האי רגילות הוא ליתן כלי תחת הנר מבעוד יום ונצוצות דלא שכיחי כולי האי ואין חוששים כ"כ עלייהו ליתן שם כלי מבעוד יום להכי חשיב הצלה מצויה וק"ל:

גמ' אמר רבה מ"ט כו' והתניא נשברה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר שהן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והיינו דרב נחמן הכא הלכה כלישנא בתרא כו'. נ"ב ושיטת הרי"ף והרמב"ם לעולם לישנא בתרא עיקר וכ"כ הרא"ש בב"ק:

תד"ה ולכל. נראה דדוקא בתבלין כו'. הן בפ"א דמעשרות מ"ז פליג אף בשמן. ושמן משמע קצת לעיל (מ ב') דקיל ביותר להתבשל:

[תד"ה ואין. ולא שבנר ממש קאמר כו'. וכ"כ לקמן שם. ונראה דפליגי על פירש"י לקמן (מ"ד) ד"ה מן הנר הכבה ע"ש במהרש"א וס"ל דכבה ממש ומאי דמסיים שם ואפילו בשעה שהנר דולק לא קאי אלא על השמן המטפטף ונראה דרש"י אזיל בשיטת התוס' דביצה (כ"ב) דהחיוב דמסתפק הוא מפני שמכהה אורו קצת לכן הואיל דבלא"ה עמיא ואזלא שרי] :

תוס' ד"ה אבל. מאי איריא משום דבלע בניצוצות. ק"ל דלטעמיך אף אם עירוי לא הוי ככ"ר היינו בעירוי על צונן אבל הכא דהעירוי על גובה הכלי שהוא חם. אף אם היה העירוי מצונן לחם היה חם דתתאי גבר מכ"ש בעירוי מכ"ר על כ"ר וה' יאיר עיני:

שם ד"ה ואין נאותין דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש. וכיון דאינו ראוי לאכלו ממש באותה שעה הוי מוקצה בעצמותו כדין כל מאכל שאינו חזי לכלום. עי' מג"א ריש סימן תקט"ו ורק בטלטול הנר בשעה שהוא דולק להאיר זהו מדינא מותר אלולי טעמא דבסיס ולק"מ קושית המהרש"א:

בתוס' ד"ה אבל וכו', דעירוי אינו ככלי ראשון, ואינו מבשל יותר מכדי קליפה דבמס' ע"ז (דף עו) איתא רב עקביא זבין יורה מעכו"ם אהדר לי' גדנפא, ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ואי עירוי ככ"ר א"כ אפילו הי' בולע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי, אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה.
קשה לי הא אף אם עירוי אינו ככ"ר היינו בעירוי חמין לתוך צונן אבל עירוי בניצוצות הוא על גובה הכלי שהוא חם שם דאפילו בצונן לשם הוי רותח דתתאי גבר מכ"ש בעירוי חם על כ"ר חם דהוי כ"ר ממש:

בר"ן ד"ה ומהא שמעינן לדבריו הא דמסקינן הלכך קוץ ברה"ר, ביאור הדברים דע"כ קוץ מקרי אין נראה היזיקו, דהא מה דא"ר הלכך אין לפרש דלמד כן מגחלת עץ דמותר לר"ש דמשאצ"ל רק דרבנן ה"נ קוץ פחות מד"א הא לא נזכר בדברי שמואל להתיר גחלת עץ לר"ש אלא דסתמא דגמרא אמר לר"ש לשתרי, ול"ש לומר רבינא למד כן מסתמא דתלמודא, א"ו דלמד כן מגחלת מתכת, ומוכח דקוץ מקרי ג"כ אין היזיקו נראה, ואולם ק"ל הא לבה"ג מה דפרכינן דלר"ש לשתרי גחלת עץ לא בדרך ראי' מגחלת מתכת דהא התם הטעם דהוי כפיקוח נפש, דאפילו דאורייתא שרינן לה, אע"כ דפרכינן מסברא דבהזיקא דרבים ראוי להתיר דרבנן, א"כ יקשה על רבינא דלמאי הוצרך ללמוד לקוץ פחות מד"א בדמיון גחלת מתכת דג"כ אין נראה הזיקו הא אף בנראה הזיקו מותר מסברא:

ר' יהודה אומר לכל הוא נותן וכו'. כ' תוס' דמודה ר' יהודה דכלי ראשון מבשל רק בתבלין פליג. וצ"ל ה"ה שמן דלת"ק לעיל מ' ע"ב אין בשמן משום בשול כשהיד סולדת בו עד שירתיח רותח גמור ונהי דר"י פליג וס"ל יש בו משום בשול בסולדת יד בלבד ע"ש. עכ"פ מודה שקשה בשולו. דאפי' לר"ג דס"ל שם הפשרו זה הוא בשולו לא שיהי' קל להתבשל אלא שאין אדם צריך יותר. אלא שיהי' מפושר ונמצא הפשרו הוא גמר מלאכתו כמו הדחת קולייס האספנין לעיל ל"ט ע"א ע"ש. אבל לעולם בשולו קשה נמצא לר' יהודה דס"ל הפשרו לא זהו גמר מלאכתו ובעי' דוקא שיתבשל. ונהי דס"ל לר"י דיד סולדת סגי ויש בו משום בשול מ"מ מודה הוא דקשה בשולו כמו תבלין וס"ל דוקא על האש מתבשל בסולדת יד אבל ע"י כ"ר אינו מתבשל אלא בצירוף חומץ וציר כמו תבלין. וא"ש דברי תוס' ולא צריכין לדברי פ"י בזה. ומפסחים מ' ע"ב דמיירי מקמח ומייתי עלה הא דר"י לק"מ דהתם לא מייתי הא דר"י אלא לומר דחומץ אע"ג דנתערב במילתא קיימא מיהו הכא לענין בישול והתם לענין חימוץ ואין העניינים דומים כלל ופשוט:

והנה רש"י פי' התם דר"י אכ"ש נמי קאי וכ' שילת יעב"ץ ח"ב סי' ק"ד דהתם מלילות הקדרה בקמח ע"כ באינם רותחים מיירי דאל"ה תיפוק לי' דחלטה מבטלת החימוץ ולמה לי חומץ אע"כ אינם מרותחים וא"כ תקשה מאי מייתי מר' יהודה דחומץ מעורב בתבשיל במילתא קיימא דלמא ע"כ לא קאמר ר' יהודה אלא בחומץ מעורב בתבשיל כ"ר דלת"ק אפי' בלא חומץ נמי מבשל ולר' יהודה תסגי ליה לערב חומץ עמו מיהת אבל לעולם קדירה שאינה מרותח דלמא מבטל חורפא דחומץ ומאי מייתי ר"ח מר"י אע"כ ס"ל לר"ח ר"י אתרווי' פליג ארישא לקולא ואסיפא לחומרא. וכן יש להבין מסידור המשנה במס' מעשר סמיך דברי ר"י לאילפס וקדרה ובמשנתינו סמיך לקערה ותמחוי. ש"מ אתרווי' פליג אלו תוכן דבריו ז"ל בהוספת נופך משלי. ועי' פ"י:

ופליגא דר"נ. עיין תוס' לעיל ל"ט ע"א ד"ה כל שבא וכו' היינו דוקא תבלין שבא למתק וכו' ע"ש וצ"ל מלח נמי בא למתק בתבלין דאל"ה ה"ל למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכ"ש לא בשלה בישול דאוריי' ואינו כתבלין דמדרבנן אסור לשרות בכ"ש משום דמחזי כמבשל אע"כ מלח נמי אינו בא אלא למתק וליכא למיגזר בי' מידי. וצ"ע דהא לחד סברא מתבשל אפי' בכ"ש ואיך לא נאמר דלאידך מ"ד עכ"פ כמבשל בכ"ש:

אין נותנין כלי תחת הנר וכו'. שיטת הר"ן דביטול כלי מהיכנו לכל היום אסור אפי' בהפסד מרובה וביטול כלי לשעה אסור בהפסד מועט. והיינו דמשני לקמן בשליפי זוטרא ומסיק להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ע"ש בר"ן. ועיין מג"א סי' רס"ו סקי"ד וסי' ר"ה סק"ב. ונ"ל מסברא בביטול כלי לשעה לא שייך דהוה כסותר כיון שאינו בטל ממלאכתו אלא שעה קלה אך בבונה ומחברו בטיט אפי' רגע א' הוה בונה. ועוד נ"ל לא שייך בונה ומחברו אלא בדבר הראוי לבנין אבל כרים וכסות לא שייך בהו בנין ע"כ בשמעתין דלר"ש מותר לטלטלו אחר שכבה וליכא אלא ביטול מהיכנו לפי שעה ע"כ פירש"י משום בונה וסותר ליכא בביטול לפי שעה. ולקמן קנ"ד ע"ב דפריך והא מבטל כלי מהיכנו דמיירי מכרים וכסות דבונה לא שייך התם אך סותר איכא דהוה ס"ד דמבטל לכל היום. ומשני בשליפי זוטרא ואינו מבטלו אלא לשעה וליכא סותר. ובונה ממילא ליכא בכרים וכסות. ולפ"ז למאי דמסיק להפסד מועט חששו ע"כ היינו משום אין כלי ניטול וכתוס' לקמן ד"ה כבר תרגמא ר"ה לשמעתיך וכו' ודלא כהר"ן הנ"ל ומיושב סתירת רש"י:

ואמנם עוד סתר רש"י בשמעתין מ"ג ע"ב ד"ה ומני פי' רש"י שהצרכת לתרוצי בשחישב וכו' ולא פי' ק' הש"ס אהמקשן הראשון והיינו משום דמוקצה דבעלי חיים ר"ש מודה. ובמס' ביצה ר"פ משילין פי' רש"י ל"ו ע"א ד"ה במאי אוקמתי וכו' ע"ש והנה ע"כ אין כוונתו כפשוטו דהקו' אמוקצה דבעלי חיים דזה ודאי ליתא. אלא ס"ל כהרז"ה פ' מי שהחשיך דלר"ש כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל לדר"ש המוקצה אינו חמיר כ"כ לאסור טלטול כלי לצרכו לר"ש. ומ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כר' יהודה ס"ל ע"ש וזה הוא סברת רש"י בפי' קושי' הש"ס ביצה הנ"ל דוק ותשכח כי כך הוא כוונת רש"י שם. מ"מ סותר עצמו לפירושו בשמעתין. ולכאורה י"ל דמדקאמר בשמעתין כבר תרגמא ר"ה לשמעתיך בבבל מוכח משמעתין דאין כלי ניטל לא תלי' במוקצה דהרי ר"ה ס"ל במוקצה לטלטול כר"ש ואפ"ה אין כלי ניטול וכו' ע"כ שמעתין לא ס"ל דתלי' במוקצה וא"כ ע"כ הא דפריך מני אי ר"ש לית ליה מוקצה אשינוי דחישב קאי ולא אמקשן הראשון. אך כל זה בסוגי' דשמעתין. איברא בפ' מי שהחשיך דפריך אר"ה מביטול כלי ולא פריך מאין כלי ניטל ע"כ משמע דפשיטא לש"ס דר"ה לית לי' דר' יצחק והא דאין עושים מחיצה למת דוקא במת אמר הכי ולא בשאר אינם ניטלין עיין מלחמות ה' פרק מי שהחשיך שזה שיטת הראב"ד שם אבל בעלמא כלי ניטל לר"ה והא דפשיטא להש"ס הכי משום דסוגי' דהתם ס"ל כהרז"ה מאן דלית ליה מוקצה לית ליה אין כלי ניטל וא"כ לפי אותה סוגי' פי' רש"י בביצה דהקושי' קאי אמקשן הראשון ומיושב סתירת רש"י בזה וק"ל:

אמנם לפ"ז צ"ע מה יענה רש"י בהא דלהפסד מרובה לא חששו ולהפסד מועט חששו דליכא למימר משום ביטול כלי מהיכנו לשעה כפי' הר"ן הא כתבתי לעיל לרש"י לא שייך בביטול כלי לשעה איסור סתירה רק בנין ובכרים לא שייך בנין. ואי כפי' תוס' משום אין כלי ניטל הא כתבנו השתא דרש"י ס"ל סוגי' דמי שהחשיך ס"ל דלר"ה דלית ליה מוקצה לית ליה איסור אין כלי ניטול וכו' אלא במת לחוד ואי מפרש כפי' רמב"ן במלחמות שם דכל הצלה אסרו רבנן משום טירחא יתירה ולזה מחלק שם בין הפסד מרובה למועט אמנם רש"י בשמעתין לא ס"ל הכי כמוכח ממ"ש בדרבה דהצלה מצוי' וכו' משום אין כלי ניטול ולא כהתוס' ד"ה הצלה וכו' וא"כ צ"ע על רש"י ממ"נ. תו קשיא לי לפי פי' רשב"א לקמן קכ"ח ע"א דלפי גי' רי"ף דגרס בשר תפוח שהוא מיאוס ואפ"ה מתיר ר"ה בטלטול ותיקשה מכרכי דזוזי ולא שייך תי' תוס' לעיל י"ט ע"ב ד"ה כרכי וכו' וכ' רשב"א דהיכא דלא שייך אכילה מודה ר"ה לאסור טלטול מוקצה ע"ש וא"כ לשיטה זו ליתא להכרח הנ"ל דאע"ג דר"ה ס"ל להתיר טלטול מוקצה דאכילה מ"מ מצי סבר אין כלי ניטול וכו'. והנה לפי' רש"י בההיא דכרכי דזוזי לא שייך תי' תוס' דכרכי זוזי הנ"ל וצ"ל דס"ל נמי כרשב"א הנ"ל וא"כ ליתא למ"ש בישוב סתירת רש"י דביצה הנ"ל וצל"ע בכל זה:

לפי שאינו מן המוכן. עיין תוס' ביצה וי"ו ע"ב ד"ה השתא וכו' ובקונטרס מוקצה שלי ביארתי בעז"ה כל השייך לסוגיין:

בתוספות בד"ה אבל נותן הוא ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה כו' נראה דר"י לא חייש לראיית הרשב"ם מהא דקיימא לן תתאה גבר והתם בפרק כיצד צולין משמע להדיא דעירוי סגי ליה בקליפה וכמ"ש התוספות בסמוך אלא דאכתי איכא למידחי כדפרישית לעיל בד"ה נותן אדם דהתם בפרק כיצד צולין מילתא אחריתא היא דלאו בבישול דוקא תליא מילתא לענין איסור והיתר אלא אפילו בבליעה לחוד אשכחן דאסור ובהא הוא דקיימא לן תתאה גבר כשהתחתון רותח גובר להבליע בעליון שהרי העליון בעצמו מתחמם והולך כמו שהבאתי ראיה מהא דאמרינן בחולין (דף ק"ח ע"א) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת מיבלע בלע מיפלט לא פלט משא"כ כשהעליון חם והתחתון צונן העליון מתקרר והולך ומשום הכי אין מבליע אלא בתחילת קילוח והיינו כדי קליפה משא"כ בשבת דבבישול תליא מילתא תו לא שייך לחלק בין כדי קליפה ליותר מכאן דסוף סוף כדי קליפה מיהו מבשל. נמצא דלפ"ז מייתי ר"י שפיר ראיה מהאי דזבחים דרבינן עירוי מלשון אשר תבושל אלמא דהוי כבישול גמור מיהו לענין קליפה ומשום הכי כלי חרס בעי שבירה וכדמשמע מלשון הירושלמי שהביאו התוס' בסמוך כנ"ל בכוונת ר"י. א"כ לפ"ז שיטת ר"י היינו לגמרי כמסקנת התוס' בסמוך במ"ש ונראה דעירוי כו' אלא דמה ששינה ר"י בלשונו וכתב דעירוי ככלי ראשון היינו משום דלענין שבת הוי ככלי ראשון אבל לענין הגעלה אפשר דמודה ר"י דדבר שתשמישו ע"י אור אינו ניתר בהגעלה (עירוי ניתר בהגעלה ע"י עירוי) ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל בזה בחידושיו בשם ר"ת ז"ל והנלע"ד כתבתי:

במשנה אין נותנין כלי תחת הנר כו' ואם נתנו מבע"י מותר ופירש"י מותר להניחו שם. נראה דכוונתו דלשון מותר היינו שאינו מחוייב לסלקו וע"ז כתבו התוספות דלשון המשנה דחוק משום דמשמע להו דמילתא דפשיטא היא. מיהו לע"ד יש ליישב לשון המשנה לפי פירוש רש"י דודאי שייך שפיר לשון מותר דלכתחילה אסור ליתן הכלי תחת הנר אפילו מבע"י ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בפרק במה מדליקין גבי לא יקוב אדם שפופרת דהא דאמרינן התם דגזרינן דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה מפרש ליה הרמב"ם ז"ל בחיבורו פרק ה' מהלכות שבת דמה שאסור להסתפק ממנו היינו משום מוקצה וחזר בו ממ"ש שם בפירוש המשניות שהמסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבר כתבתי טעמו לעיל שם ודקדקתי ג"כ שם מלשון רש"י מה שכתב כיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה שדבריו נוטין לשיטת הרמב"ם ז"ל בחיבורו ע"ש. והבאתי ג"כ ראיה מברייתא במעשה דרבי טרפון וזקנים דמשמע כשיטת הרמב"ם. וא"כ לפ"ז שייך נמי הך גזירה גופא בנתינת כלי תחת הנר אפילו מבע"י דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה ואסור משום מוקצה כדקתני להדיא בסיפא דמתני' וע"ז קתני במציעתא דאם נותן מבע"י מותר והיינו כפירש"י דמותר להניחו שם וכדפרישית שאינו חייב לסלקו וזימנין דאיסורא נמי איכא שאין רשאי לטלטלו ולסלקו והיינו לר"י דאית ליה מוקצה אלא משום דלא פסיקא הך מילתא אליבא דר"ש מש"ה קתני סתמא בלשון מותר כל זה לפי שיטת הרמב"ם דלעיל אלא דאפילו לשיטת החולקים ומפרשים דהא דאמרינן לעיל דאתא לאסתפוקי מיניה היינו משום מכבה ולא משום מוקצה אפ"ה איכא למימר דלדינא מודו דאין ליתן הכלי תחת הנר אפילו מבע"י משום הך גזירה דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה דאסור משום מוקצה ואפילו למאי דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אפ"ה אסור דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה בשעה שהנר דולק כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה ואין ניאותין ממנו כן נ"ל נכון ליישב לשון המשנה ולשון רש"י ז"ל אלא שהטור והש"ע א"ח בסימן רס"ה כתבו להדיא דמבע"י מותר ליתן לכתחילה והיינו משום דאזלו לשיטתם דמפרשי דהא דאמרינן לעיל גבי לא יקוב דלמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו משום מכבה ולא משום מוקצה ואפשר עוד לומר אפילו למאן דחייש דלמא אתי לאסתפוקי משום מוקצה אפ"ה מודה דלא שייך הך גזירה הכא משום דשמן הנוטף מן הנר ממאיס ולא חזי לאכילה כ"כ מיהו הרמב"ם ז"ל בחיבורו העתיק לשון המשנה כצורתה ומשמע דמבע"י בדיעבד הוא דשרי אבל לכתחילה אסור והיינו כדפרישית כנ"ל:

אחר זה ראיתי בלשון התוי"ט שכתב ג"כ בכוונת ל' רש"י כמו שכתבתי דאסור לכתחלה אלא שכתב טעם הדבר שמא לאחר שיפול השמן לתוכו יטלטל הכלי ולא ידעתי מי הכריחו לכך דטפי הו"ל לפרש שמא יסתפק מאותו שמן מיהו למאי דפרישית א"ש דאפשר דבשמן הנוטף לא שייך הך גזירה והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע כיון דמשמע מלשון רש"י והרמב"ם ז"ל דלכתחילה אסור אפילו מבע"י ולשון המשנה מסייע להו ודו"ק. ועיין בק"א ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין בסמוך בלשון הגמרא. ומתוך כך נתיישב ג"כ מ"ש רש"י הנך טעמי דאין כלי ניטל ומבטל כלי מהיכנו משום דלענין שבת גופא פסיקא ליה הנך טעמי טפי כמו שאבאר:

בתוס' בד"ה אע"פ שאמרו חכמים כו' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן הול"ל כו' עכ"ל. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש בפשיטות דבהאי דאין נותנין כלי דמתניתין לא איצטריך הנך טעמי דמייתי הש"ס לענין ביצה כיון דבלא"ה אסור ליתן כלי תחת הנר לקבל השמן משום גזירה דילמא אתי לאיסתפוקי מיניה מה שא"כ בכלי תחת התרנגולת לקבל הביצה דלא שייך האי טעמא אלא משום דאין כלי ניטל משום הכי שפיר שייך למיתני אבל כופה עליה כלי שלא תשבר כנ"ל:

ומתוך כך ממילא נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה הצלה שאינה מצויה והוצרכו לדחוק דשמן תחת הנר חשיב הצלה שאינה מצויה וזה דוחק כמ"ש הרשב"א ומהרש"א ז"ל בחידושיהם ולמאי דפרישית א"ש בפשיטות דבהאי דאין נותנין כלי תחת הנר טעמא אחרינא איכא משום דילמא אתי לאסתפוקי מיניה משא"כ לפי' התוס' עכ"פ הו"ל לאביי לאקשויי לרבה מעיקרא מהך מתניתין דהכא אמתניתין דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ודו"ק:

בגמ' אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי כו' ופרש"י ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר עכ"ל. ולכאורה שזה סותר למה שכתבתי בסמוך דכלי תחת הנר בלאו הכי אסור לטעמא דידי משום דאתי לאסתפוקי ולסברת בעל תוי"ט משום טעמא אחרינא אלא דאדרבה ממ"ש רש"י כאן מדיוקא דמתני' שמעינן לה ובפשיטות הו"ל לפרש דממתני' שמעינן לה אע"כ משמע ליה לרש"י דמפשטא דמתני' ליכא למשמע מינה משום דבנר איכא טעמא אחרינא אלא לר"ח דאמר אף ע"פ שאמרו משמע להדיא דמדיוקא דמתני' דייק לה דלא ניחא ליה לאוקמי למתניתין מטעמא אחרינא לחוד ונראה לי משום דבלאו הכי ע"כ צ"ל דלמאי דמפרש ר"ח טעמא דמתניתין למאי דמפרש לה רבה משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו ופי' רש"י בסמוך דמילתא דרבה אליבא דר"ח היינו דוקא לדבר שאינו ניטל וא"כ ע"כ צ"ל דמוקי למתני' כר"י דאית ליה מוקצה דאי לר"ש לא פסיקא הך מילתא דאין נותנין כלי תחת הנר בשבת דהא זימנין דשרי כגון לאחר שכבה דשרי לר"ש דהוי ליה דבר הניטל וכה"ג איכא למידק נמי בטעמא דרב יוסף אליבא דרב חסדא בסמוך כמו שאבאר אע"כ דר"ח מוקי למתניתין כר"י דבלא"ה אשכחן לר"ח בר"פ מפנין (דף קכ"ח ע"א) גבי בשר תפל דאפילו במוקצה לטילטול ס"ל כר"י ע"ש. וא"כ לפ"ז תו לא שייך האי טעמא דפרישית משום גזירה דילמא אתי לאסתפוקי מיניה דהא ר"י גופא לית ליה הך גזירה בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב מש"ה ניחא ליה לר"ח לאוקמי טעמא דמתני' בפשיטות משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו בדבר שאינו ניטל וכהאי גוונא אית לן למימר במילתא דרבא גופא דאיהו נמי כר"י ס"ל לענין מוקצה דהא רב כר"י ס"ל ואמר אביי כל מילי דמר עביד כרב דכה"ג מדקדק הש"ס והתוספות בכמה דוכתי כנ"ל בכוונת לשון רש"י בכל הסוגיא שלא יהא כסותרין זה את זה ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה הצלה שאינה מצויה כו' ונראה לו לפרש כו' אפילו בדבר הניטל משום טירחא עכ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הרמב"ן ז"ל בענין אחר משום דכל היכא דשייך הצלה איכא למיחש שמא יבא לידי איסור דאורייתא ע"ש:

גמ' אין נותנין כלי וכו' הנה בגמ' נאמר על זה ב' טעמים לרבה ולרב יוסף ולרב יצחק לכל מר כדאית ליה ובאמת היה לנו טעם אחר והוא מטעם המבואר לעיל דף כ"ט לא יקוב אדם שפופרת וכו' שהוא שמא יסתפק ממנו ואף שאין שייך כלל בשמן הנוטף כבוי מ"מ אסור הסיפוק משום מוקצה וגזרי' נתינת הכלי אטו סיפוק ואין לומר שהיא גזירה לגזירה כיון שמוקצה דרבנן שהרי הרמב"ם בפ"י מה' שבת ה' י"ב כ' טעם איסור נתינת כלי מנוקב על הנר ג"כ שמא יסתפק מן המוקצה. ואף שבאמת יש לתמוה על הרמב"ם ומה חסר לו באיסור הכיבוי ונקט איסור המוקצה נלע"ד דלדעת הערוך שהביאו התוס' בדף ק"ג ע"א בד"ה ל"צ וכו' שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לגמרי לר"ש ואפילו לכתחילה א"כ מטעם כיבוי ליכא שום איסור שהרי אינו מכוין לכבות ואף שהוא פ"ר מ"מ לא ניחא ליה בכיבוי זה: ונלע"ד שהרמב"ם במתק לשונו המתיק שלא שייך בסוגיא זו דנתינת כלי תחת הנר גזירה שמא יסתפק שהרמב"ם כתב שם גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר עכ"ל. וא"כ כאן בסוגיא שמן זה המטפטף מן הנר להכלי כבר הי' בנר ונמאס ואין לגזור בו שמא יסתפק. ותדע שזה כוונת הרמב"ם שא"ל שכוונת הרמב"ם דא"כ איך הותר כלל הדלקת נר שמן בכלי בשבת ונגזור שמא יסתפק מן השמן שבנר עצמו ולכן הוצרך הרמב"ם לחדש ששמן שבנר מאיס זה אינו דמשמן שבנר ודאי בלא"ה אינו טועה להסתפק. ותדע שהרי אם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד או בחרסית מותר והרי אין חיבור זה גורם שיומאס השמן שבכלי המנוקב הזה שהרי אף שהכלי מחובר אל הנר מ"מ השמן אינו בנר אלא ודאי שכיון שהוא מחובר כבר אינו טועה וא"כ למה הוצרך הרמב"ם לחדש סברת המיאוס אלא ודאי שהרמב"ם בא לתרץ סוגיא דשמעתין וכנ"ל:

אבל אין לומר דלהכי אי אפשר לפרש טעם משנתנו משום גזירה שמא יסתפק משום דמשנתנו כר"י מדקתני ואין ניאותין ואף שהתוס' בד"ה ואין ניאותין כתבו דשפיר איכא לאוקמי כר"ש דגם לר"ש שמן הנוטף אסור בשעה שהנר דולק והוכיחו זה מדאמר לקמן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק. וע"כ שמן הנוטף קאמר דאי שבנר עצמו למה לי טעם מוקצה והא בלא"ה אסור משום כיבוי אומר אני זהו התוס' לשיטתם בדף ק"ג שחולקים על הערוך וס"ל דפסיק רישיה אף דלא ניחא ליה איסורא מיהו איכא לר"ש אבל לשיטת הערוך אי משום כיבוי היה מותר לר"ש להסתפק אפי' שמן שבנר בעודו דולק דאינו מכוין לכיבוי וגם לא ניחא ליה בכיבוי והוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה לכך הוצרך לטעם מוקצה דמצותו אבל שמן הנוטף שכבר בטל ממצותו ליכא ביה איסורא לר"ש ומשנתנו כר"י ולר"י ליכא לפרש משום שמא יסתפק דהרי ר"י מתיר לעיל ליתן עפ"י הנר ולא חייש לשמא יסתפק: זה אינו דהרי אמרינן לעיל טעמא דר' יהודה משום חומרא דשבת בדיל מיניה וא"כ בשלמא לר"י שודאי חייב משום מכבה דלר"י אפילו בפסיק רישיה דלא ניחא לי' אפילו חיוב חטאת איכא וכמו שהוכיחו התוס' לעיל (דף מ"א ע"ב) בד"ה מיחם שפינה מהך דמתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות ע"ש וא"כ שפיר לא חייש לר"י שיסתפק דמשום חומר חיוב סקילה בדיל מיניה אבל שמן זה הנוטף שאין בו רק איסור מוקצה שהוא קל גם ר"י מודה דגזרינן שמא יסתפק אמנם אומר אני דשפיר יש לתרץ דלהכי לא מפרש הטעם משום שמא יסתפק משום דלר"י לא גזרינן ואין לומר דהיכא דליכא איסור כיבוי רק איסור מוקצה גם ר"י מודה דגזרינן דא"כ היא גופא קשיא איך מתיר לעיל בשפופרת של ביצה ובקערה אף דליכא למימר לדידיה שמא יסתפק בעודו דולק מ"מ ניחוש שמא יסתפק לאחר שכבה ואסור רק משום מוקצה. אלא ודאי דבשום איסור שבת לא גזרינן שמא יסתפק ממנו לר' יהודה]: ולשיטת התוס' דמשנתנו כר"ש הא דלא מפרשינן הטעם משום שמא יסתפק אולי ס"ל כיון דהסיפוק עצמו לר"ש לית ביה משום מכבה דדבר שאינו מתכוין אף שהוא פ"ר מ"מ גם לשיטת התוס' החולקים על הערוך וס"ל דאסור מ"מ מודו דחיובא ליכא רק איסור דרבנן כדמוכח שם בדף ק"ג בגמ' דמוקי בארעא דחבריה וא"כ כיון שנגזור שמא יסתפק הוה גזירה לגזירה ולעיל דגזרינן בשפופרת של ביצה אולי לאו ר"ש הוא ת"ק דר"י רק ר"מ: אלא דקשיא אכתי גם לשיטת הערוך נוקי משנתנו שמא יסתפק ממנו ונוקי כר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור לקמן דף מ"ד בשלמא לשיטת התוספות דמוקי משנתנו כר"ש והסביר הרש"א טעמא דידהו דדחקי לאוקמי כר"ש משום דמסיים ואין ניאותין הימנו דמשמע הא טלטול שרי וא"כ ממילא ליכא לאוקמי כר"מ דר"מ אוסר במוקצה מחמת איסור גם הטלטול אבל מאן דלא מוקי משנתנו כר"ש שפיר קשה לוקי כר"מ ומשום שמא יסתפק. ונראה משום דמשנתנו ודאי בשבת מיירי ואף שלדברי רש"י במשנתנו משמע שגם מבעו"י אסור ועיין בתוי"ט מ"מ נראה עיקר האיסור הוא בשבת דוקא דכל הני ג' טעמי שבגמ' אי משום הצלה שאינה מצויה או משום ביטול כלי מהיכנו או משום אין כלי ניטל כל הני טעמי לא שייכי רק בשבת ומה שאסרום מבעו"י הוא משום חשד שיראה בלילה הכלי תחת הנר יחשוד שנתנו בלילה ומסידור המשניות מוכח דמשנתנו מיירי בשבת שתחלת הפרק מיירי בדינים הנוהגים בע"ש ואח"כ ממשנה דמוליאר הגרוף שוב כל המשניות בשבת עצמו מיירי ואי ס"ד דמשנתנו בע"ש מיירי הוה ליה לסדר משנה זו אחר משנת כופח וא"כ דמשנתנו בשבת מיירי ואיסור ע"ש הוא רק משום חשד על כרחין אין הטעם משום שמא יסתפק דא"כ עפ"י הדין אסור בע"ש כמו בשבת ומזה הוכיחו בגמ' שאין הטעם משום שמא יסתפק ונחלקו בו אמוראי בטעם המשנה כל חד כדאית לי' וזה כוונת רש"י בתחילת המשנ' אין נותנין כלי בשבת:

שם ואם נתנוהו מבעוד יום מותר. בדין נתינת כלי תחת הנר לקבל שמן מבעו"י אם מותר לכתחילה או לא מלשון רש"י שפירש במשנתנו מותר להניחה שם משמע מיהו דלכתחילה אסור ליתנו אפי' מבעוד יום ובתוס' כאן משמע בהדיא דמבעו"י מותר לכתחילה ועיין תוי"ט. והנה לכל הני תלתא טעמי דמתפרשי בגמ' לטעם משנתנו דלרבה הטעם משום הצלה שאינה מצויה ולרב יוסף משום ביטול כלי מהיכנו ולר"י משום אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל לכל הני טעמי אין טעם לאסור מבעו"י:

אמנם לכאורה הוה אמינא בה טעם משום כשם שאמרו בפרק שני לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' שהטעם שמא יסתפק ממנו א"כ גם במשנתנו יש לאסור אפי' מבעו"י שמא יסתפק בשבת והשמן הנוטף מוקצה הוא ואסור להסתפק ממנו ואני תמה באמת לדעת התוס' למה יהיה מותר לכתחילה ולמה נתינת שפופרת אסור ואין לומר דשם בשפופרת יש איסור תורה משום מכבה ולהכי חששו שמא יסתפק וכן כ' הרמב"ם בפי' המשנה בהך דלא יקוב שפופרת שאם יסתפק הרי זה מכבה אבל כאן בשמן הנוטף שאין בו איסור מכבה לכך לא גזרו שמא יסתפק שהרי אפי' יסתפק אין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן אמנם הרמב"ם בחיבורו פרק ה' מה' שבת ה' י"ב כתב הטעם בשפופרת שאם יסתפק מן השמן מסתפק מאיסור מוקצה. ובאמצע כתבי עיינתי בפני יהושע שהרגיש בכל זה : כל מה שאני תמה אם אפילו מבעו"י אסור ליתנו א"כ למה נקטה האיסור בשבת שהרי תחילת המשנה בשבת מיירי מדקאמר אח"כ ואם נתנוהו מבעוד יום מכלל דעד עתה בשבת איירי וא"כ מאי איריא בשבת אפי' מבעוד יום אסור ליתנו. ואם נימא דהך רישא להכי קתני שבת לאסור אפי' דיעבד ונימא דאין נותנין כלי לאו דוקא אלא אין מניחין אותו שם אפי' כבר עבר ונתנו תינח לרב יוסף שהטעם משום ביטול כלי מהיכנו א"כ אפי' כבר נתנו ועדיין לא נטף לתוכו השמן צריך ליתנו משם שלא יבוטל הכלי מהיכנו. אבל לרבה משום הצלה שא"מ ולרב יצחק משום אין כלי ניטל וכו' והרי כבר נתנו והטריח עצמו להצלה וכבר נטל כלי שלא לצורך ומה בצע בלקיחתו משם:

והתוי"ט רצה לפרש האיסור לכתחילה משום גזירה שמא יטלטל הכלי וגם עליו קשה כנ"ל: אמנם הנלע"ד האיסור לכתחילה משום הרואה שיחשוד שנתן בלילה. ולפי זה נקטה המשנה עיקר האיסור בשבת גופי' שמזה נצמח האיסור לכתחילה בע"ש. ואי אפשר לומר האיסור בע"ש כל זמן שלא נאמר האיסור בשבת:

והנה ברש"י הדבר מבואר שגם מבעו"י אסור ליתן לכתחלה כדמשמע מפירושו במתני' להדיא ובתוס' לכאורה מפורש הדבר להיתר ואמנם נוכל לומר שגם התוס' מודים לדינא לרש"י שאסור מבעוד יום לכתחלה. וטעם האיסור הוא משום דלמא יסתפק ממנו וע"ד שכתבתי לעיל. אמנם אי משנתנו שאמרה אין ניאותין ממנו הוא דוקא לר"י דאית ליה מוקצה א"כ לדידיה איך אפשר לאסור שמא יסתפק והרי ר"י מתיר לעיל במשנה דלא יקוב שפופרת שמותר ואיך יאסור כאן נתינת כלי שמא יסתפק. ולמימר דתנא דמתני' סבר כוותי' בחדא במוקצה ופליג עלי' בחדא בהך דלא חייש שמא יסתפק זהו דוחק. והא חזינן לקמן בשמעתין בברייתא דפורסין מחצלת דמקשה אי ר"ש לית לי' מוקצה אי ר"י כי לא מכוין מאי הוי ולא ניחא ליה למימר דסבר כוותי' במוקצה ופליג עליה באינו מתכוין הרי שלא אמרו כן לפעמים בש"ס אלא מדוחק וא"כ נוכל לומר דהני תרי דבורי תוס' דהיינו ד"ה ואם נתנוהו וד"ה ואין ניאותין בדבור א' נאמרו וזה כוונת התוס' ואם נתנוהו וכו' הלשון דחוק וכו' ועל זה באו כמתרץ בדבור שלאחריו ואין ניאותין איכא למימר כר"ש וא"כ דאתי' כר"ש שפיר קאמר לשון דיעבד דלכך אסור שמא יסתפק ממנו: אלא דלפי זה קשה מאי חסר לאוקמי משנתנו כר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור לקמן (דף מ"ד ע"א). והנה כבר הבאתי לעיל מ"ש הרש"א בכוונת התוס' דרצו לאוקמי כר"ש משום דתנן במשנתנו אין ניאותין ממנו הא טלטול שרי ולכך מוקי לה כר"ש, ולדידיה אפי' בשעה שדולק מותר לטלטל שמן הנוטף דלענין טלטול לא שייך הוקצה למצותו וע' לקמן בדברי התוס' מה שיש להקשות בדברי': רש"י ד"ה כלי תחת הנר וכו' א"נ וכו' ע' מ"ש לקמן בדף מ"ב בגמ':

גמ' אמר ר"ח אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת וכו' ויש לדקדק כיון דהא לא שמעינן לי' אלא מדיוקא דמתני' כמ"ש רש"י למה שביק שמן דתנן במשנה ונקט ביצה וכאשר דקדקו התוס'. ואי משום דבעי למימר אבל כופה וכו' וכתי' התוס' קשה גם בשמן הוה מצי למימר כן אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן אבל כופה על הנר קערה שלא תאחוז בקורה. ואי משום דבזה לא קמ"ל מידי דמשנתנו היא כופין קערה על הנר קשה גם ביצה תנינן בבריית' אבל כופה עליה כלי. אלא ודאי דאי מברייתא הוה מוקמינן בצריך למקומו כדמוקי רב יצחק וקמ"ל רב חסדא אפי' בא"צ למקומו א"כ גם בכופין קערה ע"ג הנר נמי ישמיענו רבותא דאי ממשנתנו הוה אמינא בצריך למקומו וקמ"ל רב חסדא גם בא"צ למקומו: בשלמא לשיטת התוס' דגם לדבר הניטל קמ"ל רב חסדא דאסור הצלה שאינה מצייה אם כן יש לומר דלכך אחז ביצה ובכל מיני תרנגולת מיירי בין תרנגולת העומדת לאכילה ובין העומדת לגדל ביצים ותרנגולת העומדת לאכילה הביצה אינה מוקצה ביום טוב למאן דס"ל בביצה [דף ג'] טעם ביצה משום מוקצה ואפי' בשבת לדעת הרבה פוסקים דס"ל דחלב בהמה העומדת לאכילה אפי' בשבת לא מיקרי מוקצה וקמ"ל דאפ"ה אין נותנין כלי תחת התרנגולת אבל כופה עלי' אפי' עומדת לגדל ביצים דהצלה מצוי' מותרת אפי' לדבר שאינו ניטל: אבל לשיטת רש"י דלרבה ג"כ רב חסדא אינו אוסר כי אם בדבר שאינו ניטל קשה למה שביק שמן ואחז ביצה: ובזה תירצתי מה שיש לדקדק לדברי התוספות בברייתא דחבית שנשברה בראש גגו. לא גרסינן טבל הן אמת דמזה מוכח שיטתייהו של התוס' דאף לדבר הניטל אוסר הצלה שא"מ א"כ הוא מוכרח מקושיתו של אביי דאל"כ לא הקשה אביי כלום כיון דלא שנינו טבל. אבל לאביי גופי' קשה מנ"ל לפרש דברי רבה כפי' התוס' ודלמא כפירוש רש"י ואין כאן קושיא. ולפי מ"ש הוכיח אביי מדברי רב חסדא מדשביק שמן ונקיט ביצה: אבל לשיטת רב יוסף משום ביטול כלי קשה למה שביק שמן ונקט ביצה:

ולכן נלע"ד דרב חסדא לאו אמשנתנו קאי ומשנתנו נוכל באמת לפרש משום שמא יסתפק אבל רב חסדא אברייתא ששנינו אבל כופה עליה מכלל דנתינה תחתיה אסור משום הצלה שא"מ וקמ"ל כפיית כלי מותר אפילו באין צריך למקומו וכיון דקאי אברייתא לכך נקט ביצה:

ועפ"י מ"ש נראה ליישב מה שהקשה הרב מו"ה ליב קרוי"ש במה שכתבו התוס' לקמן דף מ"ג ד"ה ושני ליה ליישב אליבא דרב יצחק למה תני האיסור בשמן וההיתר בנצוצות משום דר' יצחק אית ליה ביטול כלי נשאר א"כ קושיית מהרש"א [לקמן] אביי שהקשה בין לרבה בין לרב יוסף א"כ איך היה הוא מפרש טעם משנתנו. ותקשה לו משנתנו. ומה שתי' הרש"א שהי' מפרש הטעם משום אין כלי ניטל והי' ניחא ליה לאוקמי האיסור באין צריך למקומו וההיתר בצריך למקומו קשה דאכתי יקשה קושית התוס' לפי ההוה אמינא של אביי למה תלי ההיתר בשמן והאיסור בניצוצות ע"כ קושית הרב הנ"ל. ואני אומר דקושיא זו היא רק על תירוץ השני של התוס' שיישבו דר' יצחק אית ליה דרב יוסף אבל לתי' הראשון לא קשה כמובן. וא"כ י"ל דרש"א סבר כתי' הראשון של התוס'. ועל התוס' לא קשה די"ל דאביי היה סבור טעם המשנה משום הצלה, שא"מ כדברי רבה אלא שהיה סובר כסברת רש"י דוקא לדבר שאינו ניטל ולכך לא היה יכול להקשות מחבית שנשברה דלא גרסינן טבל לגי' התוס' וא"ת אכתי היה לו להקשות מברייתא שני' שהקשה לרב יוסף דשם הגי' טבל י"ל דהי' סבור דטבל מיקרי מוכן לשבת להקרא דבר הניטל וכמו שסליק אדעתא דהתוס' בביצה דף ל"ו. ומה שהקשה אח"ז לרב יוסף היינו משום שהיה סובר כשם שטבל מוכן הואיל ואם עבר ותיקנו כן ביצה שבכלי לא מיקרי ביטול כלי הואיל ואם עבר והשליכו מותר וכמו שהקשו התוס' באמת בד"ה טבל מוכן וכו' והתרצן השיב לו כתי' התוס' טבל מוכן הוא כמות שהוא כמו שחילקו התוס' וניצוצות איכא למימר שזה אינו הצלה לדבר שאינו ניטל שאין כונתו להציל הנצוצות אדרבא כונתו שלא ישרפו הנצוצות את השולחן והרי זה הצלה לדבר הניטל אבל רב חסדא דשביק שמן ונקיט ביצה אלא ודאי כונתו משום דאיירי אף בביצה שאינה מוקצה וכנ"ל הקשה שפיר:

ואף שהתוס' כתבו יישוב אחר למה ששביק שמן ונקיט ביצה יש ליישב כוונת התוס'. שהרי כבר שדיתי נרגא ביישוב של התוס' דגם בשמן יכול לומר דבר והפוכו. ונראה דלרב יוסף צריך לסיים אבל כופין על הביצה שהוא רבותא יותר מכופין על הנר דהא יש בידינו סברא לומר כשם שתירצו בעה"מ וסייעתיה על מה שנקרא נתינת כלי תחת השמן ביטול כלי אף שבידו לנער משום שאין רצונו לנער שלא יפסיד השמן הכי נמי יש לומר שכפיית כלי על הביצה מיקרי ביטול כלי אף שיכול ליטלו משם כיון שאין רצונו ליטלו כדי שלא תשבר הביצה. אלא שאנחנו רואים שרב יוסף מתיר וס"ל כיון שאינו מונח תוך הכלי לא מיקרי ביטול כלי ועכ"פ רבותא גדולה היא משא"כ כפיית כלי על הנר לא מיקרי ביטול כלי שהרי אינו עושה רק שלא תאחוז בקורה ולאחר שתכבה יקחנו משם ואין כאן ביטול כלל. זה כונת התוס' שכתבו משום דבעי למימר כופין עליה כלי נקט ביצה והיינו לרבותא כנ"ל וכל זה לרב יוסף שהטעם משום ביטול כלי אבל לרבה משום הצלה שא"מ מה לי כפיית כלי על הביצה ומה לי כפיית כלי על הנר זה שכיח ביצה באשפה וזה שכיח דליקה בבתי גחיני ולכך לרבה לא שייך תי' התוס' וצריך לחי שני' להורות שאף לדבר הניטל אוסר הצלה שא"מ ושפיר הקשה אביי:

ועל פי סברא הנ"ל שכתבתי שגם בכפיית כלי יש מקום לומר שמיקרי מבטל כלי מהיכנו נלע"ד ליישב מה שיש לתמוה שאביי הקשה מתחלה מברייתא דהיינו חבית שנשברה ואח"כ מקשה ממשניות דניצוצות וכופין קערה והוא תמוה שמתחלה היה לו להקשות ממשנתנו. ונראה משום שיש בידינו לומר דמה דאמר רבה הצלה שא"מ לא התירו ג"כ כוונתו על איסור ביטול כלי מהיכנו אלא דבביטול כלי גופי' חילק דלהצלה מצויה מותר לבטל כלי מהיכנו ולהצלה שאינה מצויה אסור אלא דקשיא דא"כ למה הוצרך לומר דתרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה אפילו אינה עשויה הלא אין איסור הצלה שאינה מצויה אלא בצירוף ביטול כלי והרי בכפיית כלי ליכא ביטול כלי ובלא"ה מותר אמנם לפמ"ש דיש מקום גם בכפיית כלי לומר ביטול כלי א"כ שפיר יש לפרש כנ"ל. והנה לקמן בדברי רב יוסף לא הקשה אביי מנצוצות רק סתם גמ' וא"כ אביי ידע דנצוצות אין בהם ממש וליכא בהו ביטול כלי וא"כ קושית אביי לרבה מברייתא דטבל הקשה בפה מלא דאפי' אם נדחק לומר דגם בכפיית כלי שייך ביטול וא"כ יש לפרש דברי רבה שאינו אסור כ"א בצירוף שניהם יחדו שיהיה הצלה שא"מ וגם יהיה ביטול כלי קשה שפיר מטבל שישנם ג"כ שניהם יחד. אבל מניצוצות וכופין קערה ואינך שלא הקשה מהם אביי לרב יוסף משום דידע שלא שייך בהם ביטול כלי לא היה בידו להקשות גם לרבה דאולי גם רבה כונתו בצירוף ביטול כלי ולכן הקדים קושית חבית של טבל ואח"כ הקשה ממשניות הללו דרך את"ל שרבה לא כיון לביטול כלי:

רש"י ד"ה אעפ"י שאמרו וכו' ומדיוקא דמתני' שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו השמן עכ"ל רש"י ולשונו תמוה דין איסור נתינת שמן [צ"ל כלי] מדיוקא שמעינן הלא מפרש הוא במשנה והוה ליה לרש"י למימר ממשנתנו שמעינן לה דדמי לנתינת כלי וכו'. אמנם לפמ"ש לעיל דע"כ לא אסור ותינת כלי משום סיפוק דא"כ גם בע"ש אסור ניחא. דהא ודאי אי נימא איסור נתינת כלי הוא משום שמא יסתפק א"כ לא דמי ביצה לזה דביצה זאת התרנגולת מטילתה בחוץ ואפי' אם מטילתה בחדרו מ"מ לאו על שלחנו הוא משא"כ שמן המטפטף נוטף על שולחנו ופוק חזי דאטו אסור להחזיק מוקצה בביתו ואם כן לא דמי לשמן כלל אבל מדיוקא שפיר שמעינן מדלא אסר מבע"י מצד הדין ואסר רק בשבת מכלל שאין הטעם משום סיפוק אלא מטעם גוף הצלה אם כן גם ביצה דומה לה: ועלה בדעתי לפרש עוד כונה אחת ברש"י שכתב דמדיוקא שמעינן לה והוא עפ"י מ"ש המג"א בסי' רס"ה ס"ק ב' בשם מוהרי"ל דמותר ליתן כלי מבעו"י תחת השלחן ובלילה לסלק השולחן משום דגרם ביטול כלי מהיכנו מותר וכו' ע"ש שהאריך. והנה לטעם שמא יסתפק ממנו גם זה אסור ופשוט הוא וכוונת רש"י מדיוקא דמתני' דתנן אין נותנין כלי תחת הנר משמע דוקא נתינה ממש אסור הא לסלק השולחן מותר מכלל שאין הטעם משום שמא יסתפק אלא טעם אחר וא"כ גם ביצה דומה לו. אבל הדרנא בי דהרי לטעם הצלה שא"מ גם סילוק השולחן אסור דעכ"פ טורח בסילוק השולחן בשביל הצלה שא"מ. ודע דעל גוף דינו של מוהרי"ל שהחליט המג"א להתיר אני מסתפק. דלדעת ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אם כן גם אין השולחן ניטל לצורך השמן שהוא דבר שאינו ניטל ואין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. ואם נימא דהשולחן נוטל לצורך הצלת עצמו שלא יטיף מן השמן וכנזכר שם במג"א א"כ לר' יצחק גם נתינת כלי תחת השמן יהיה מותר לצורך הצלת שולחן ונימא דלר' יצחק אין איסור נתינת כלי אלא אם אין הנר למעלה מן השולחן אבל אם הוא על השולחן מותר ואי נימא דר' יצחק ס"ל גם ביטול כלי מהיכנו א"כ ניחא דעל השולחן ודאי אסור משום ביטול כלי מהיכנו אבל סילוק השולחן הוא רק גרם ביטול כלי וטלטול השולחן אינו לצורך דבר שאינו ניטל רק לצורך עצמו. וכבר נזכר סברא זו דר' יצחק אית ליה גם ביטול כלי מהיכנו לקמן דף מ"ג ד"ה ושני ליה וע"ש מ"ש בזה:

ועכ"פ דלטעם הצלה שא"מ גם סילוק השולחן ממקומו אסור וא"כ איך נימא דכונת רש"י מה שכתב מדיוקא דמתני' הא ממה דתנן אין נותנין מכלל דסילוק השולחן שרי מזה הוכרח רב חסדא שאין הטעם משום שמא יספק א"כ איך מפרש משום הצלה שא"מ הרי גם בזה אסור סילוק השולחן:

תוד"ה ואין ניאותין וכו' הלשון דחוק וכו' הנה באמת זה קושיא גדולה על משנתנו דנקט לשון דיעבד על המותר לכתחילה והתוס' לא עשו מזה אפילו לשון קצת קשה וכתבו הלשון דחוק. ובדבור שאחריו ואין ניאותין וכו' איכא לאוקמי כר"ש וכו'. כבר הבאתי לעיל דברי הרש"א דפי' בכונת התוס' דרצו לאוקמי כר"ש משום דתנן במשנתנו אין ניאותין משמע הא טלטול שרי ולכך מוקי לה כר"ש ולדידיה אפי' בשעה שדולק מותר לטלטל שמן הנוטף דלענין טלטול לא שייך הוקצה למצותו:

ואני אומר לפי זה דמשנתנו קתני אין ניאותין ולהתיר טלטול א"כ איך כתבו התוס' לאוקמי כר"ש הא ליכא לאוקמי רק כר"ש דלר"י גם הטלטול אסור ועוד קשיא שהרי התוס' בד"ה ושני ליה בצריך למקומו נסתפקו אם לרב יוסף מתני' אתי' כר"ש ולסברת מהרש"א ע"כ כר"ש אתי דאי כר"י למה לא נקט איסור טלטול: ועוד עיקר הדבר שכתב מהרש"א דלר"ש שמן הנוטף מותר בטלטול אפילו בשעה שהנר דולק. ולדעתי זה ליתא דהרי עד כאן לא נסתפקו התוס' בד"ה ושני ליה וכו' אם לרב יוסף משנתנו כר"ש אלא משום שאחר שכבה מותר אבל אי גם לשעה מיקרי מבטל כלי מהיכנו גם לרב יוסף אתי כר"ש ולפי דברי מהרש"א איך אתי כר"ש והרי לא נתבטל כלל אפי' לרגע שהרי אינו נאסר בטלטול כלל וכבר ראיתי למוהרש"א שהרגיש בזה בד"ה בעודן עליו עיין שם בתוס' בסוף הדבור וכ' מוהרש"א אף שמותר בטלטול מ"מ כיון שהשמן אסור בהנאה מיקרי ביטול שאם יריקו בכלי אחר הרי מבטל כלי שני מהיכנו וזה דוחק גדול ועוד דתינח אם ביטול כלי מהיכנו היינו משום דדמי לסותר וכמו שפירש"י בדף קנ"ד יש מקום לומר כיון שהשמן אסור בהנאה ונשאר בכלי א"כ אי אפשר לעשות בו דבר אחר ומיקרי סותר אבל לפי מה שפירש"י כאן דדמי למחברו בטיט א"כ כיון שמותר בטלטול לא דמי למחברו כלל וע' בתוס' ד"ה דמבטל: אבל לענ"ד נראה דכשם לר"ש שמן הנוטף אסור באכילה כל זמן שהנר דולק אף שעתה שכבר נטף כבר ביטל ממצותו מ"מ מתחלה הקצהו והרי הוא לאחר שנטף כאלו היה בנר כן הוא לענין טלטול הרי הוא אחר שנטף כאלו היה בנר וכשהיה בנר היה אסור בטלטול משום שמא יכבה [אולי צ"ל בסיס לדבר האסור] כן גם עתה אסור בטלטול ומ"ש בתוס' וטלטול דנר עצמו אינו אסור משום דהוקצה למצותו לכונה אחרת כוונו משום שכתבו מתחלה דלא שמן שבנר עצמו וכו' משום דאסור משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מהנר ועל זה היה קשה להם ודלמא לעולם שמן שבנר עצמו ולענין טלטול אמר שהוקצה למצותו שלא יטלטל הנר עם השמן משום שהוקצה למצותו ועל זה אמרו דהטלטול לא משום מוקצה למצותו נאסר רק משום בסיס לדבר אסור. אלא דאכתי אין אני מחליט דבר זה לחלוטין שיהיה השמן אסור בטלטול דהרי אי השמן אסור בטלטול גם אחרי שנטף משום שכבר היה אסור בעודו בנר משום בסיס נשאר באיסורו גם אחרי שנטף אף דלא שייך בטלטול הוקצה למצותו א"כ גם לענין אכילה שהוקצה למצותו תיפוק ליה שבעודו בנר כבר היה אסור משום מכבה ולכך גם אחר שנטף נשאר באיסורו כל משך הדלקת הנר. ודוחק לומר דהואיל לענין איסור אכילה אסור אחר שנטף משום הוקצה למצותו ואין חילוק בין עודו בנר לנוטף א"כ גם לענין טלטול לא רצו לחלק והדבר צריך תלמוד: ונחזור למש"ל דמאחר דדחיתי דברי הרש"א מעתה דברי התוס' מחוסרין הבנה דמה בעו בזה ואם כונתן לאוקמי גם כר"ש כי היכי דתיתי אליבא דכ"ע הוה להו למימר דאתיא גם כר"ש דהרי כר"י ודאי פשיטא דאתי. והנה המגיני שלמה כ' על דברי התוס' שהלשון דחקום והוה לי' למימר אבל מבע"י נותנין שמזה נראה לו ראיה לדברי הרמב"ן והרשב"א הביאן הר"ן דתנאי מהני למוקצה מחמת איסור ובזה מיושב קושיא זו דאי תני מבע"י נותנין א"כ ע"כ ר"ל שנותנים הכלי תחת הנר לקבל בו את השמן וא"כ תו לא הוה מצי למיתני ואין ניאותין ממנו דכיון דנתנו מבע"י לקבל בו הוה תנאי ואפשר דעדיף מתנאי דעשה מעשה אבל השתא דתני ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ר"ל שאם כלי מונח שם מבע"י א"צ ליטלו משם ועיקר הרבותא דרשאי להניחו שם אבל הנתינה ליכא רבותא דלא אדעתא דהכי נתנו וע"ז תני אין ניאותין וכו': והנה דבריו נכונים בסברא זו שאם נתנו תחלה בעוד יום על דעת לקבל השמן הוה כתנאי. אמנם בגוף דין זה אם תנאי מהני למוקצה מחמת איסור לדעת התוס' לא מהני וע' לקמן בדבריהם דף מ"ד ע"א בד"ה שבנר ושבקערה מסקי דלא מהני תנאי לשמן שבנר לר"י אחר שכבה ולר"ש לשמן המטפטף אלא שבדברי התוס' שם קשה לי שכתבו וא"ת ומ"ש נר שכבה דאסור לטלטל לר"י מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה הכל לפי תנאו ומוקי לה במס' ביצה בסוכה דעלמא ורעועה דמאתמול דעתי' עליה מר נמי דעתי' עלי' שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר"ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק וי"ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה בה"ש אינו בידו מהם ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא בה"ש ודחי' בידים לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני בי' תנאי. והנה עיקר לשונם בהקושיא הוא תמוה דהיכן מצא ומפורש דלא מהני בנר תנאי עד שהקשו למה לא יועיל תנאי והרי לא מצינו פלוגתא דר"י ור"ש אלא בסתם דר"ש מתיר אפי' בסתם משום דסתמא מצפה ור"י אוסר והרי גם בסוכה רעועה דעלמא אוסר ר"י בלא תנאי ואפ"ה ע"י תנאי מהני. ואם באו התוס' לפסוק דלא מהני תנאי בנר משום הטעם דמסקי בסוף דבריהם משום דנר עיקר הקצאתו בה"ש הי' להם לכתוב זה דרך פסק ולומר ונראה דבנר אינו מועיל תנאי אבל להקשות דרך קושיא הוא תמוה דהיא גופה מנ"ל דאינו מועיל תנאי ולהקשות: ונראה דס"ל להתוס' דאי אמרי' דמועיל תנאי הי' להזכיר שאם התנה הכל לפי תנאי כדרך שהזכיר בסוכה ומדסתם בכל מקום לאסור נר שהדליק בו באותו שבת מכלל דלא מועיל תנאי וכל זה מוכח לר"י אבל לר"ש לא מיירי רק מן נר הדולק ובעוד שהוא דולק בודאי לא מהני תנאי ולשמן המטפטף אינו מפורש בדברי ר"ש לאסור רק מדברי ר' יוחנן דאמר הטעם משום דהוקצה למצותו משם ילפי התוס' דאסר גם שמן המטפטף כמפורש בדברי התוס' דף מ"ה ע"א ד"ה אלא שמן וכו' וא"כ מדברי ר"ש אין לנו הכרח אם מועיל תנאי אם לא רק הואיל וכבר מכח דברי ר' יהודה אנו מוכרחים לחלק בין סוכה לנר שוב אמרינן גם לר"ש דאינו מועיל תנאי לשמן המטפטף והא דלא הזכיר ר"ש בכוס וקערה ועששית שאם התנה הכל לפי תנאו זה לא קשה לשיטת התוספות דגם בסוכה אינו מועיל תנאי כי אם בסוכה רעועה וא"כ כוס וקערה ועששית אינו דומה רק לסוכה בריאה וממילא אם היה לנו איזה הכרח כדי לתרץ איזה משנה ולומר דלר"ש אינו מועיל תנאי יש בידינו לומר כן כיון שאין לנו מפורש ולא שום הוכחה בדברי ר"ש שיהי' סותר לזה: ומעתה אני חוזר לדברי התוס' שכתבו בד"ה אין ניאותין וכו' הלשון דחוק וכו' ובאמת זה קושיא גדולה היא ועל זה באו בדבור הסמוך ועיקר כוונתן לתרץ דלמה דעיקר טעם המשנה לומר ואין ניאותין ובנתנו מתחלה אדעתא דהכי שפיר מהני תנאי ולכך אין כאן קושיא רק הלשון דחוק דבשביל הסיפא לא היה לו להניח כחא דהתירא דרישא אבל קושיא אין כאן כיון שיש בידינו תירוץ של המגיני שלמה. אלא דהי' קשה להתוס' היאך אפשר דבמשנתנו יהי' הכוונה להתיר ע"י תנאי והלא משנתנו כר' יהודה אתי מדקתני ואין ניאותין ולר"י ודאי לא מהני תנאי לשיטת התוס' ולכן באו התוס' בדבור הסמוך בד"ה ואין ניאותין וכו' דאיכא לאוקמי כר"ש וכו' ונימא דאף דלר"י לא מהני תנאי אבל לר"ש מהני תנאי. ומה שיש לדקדק עוד בזה ע' לקמן:

בתוס' בד"ה הצלה שא"מ וכו' דלא גרסינן בהך ברייתא טבל וכו' ונראה לו לפרש דלא התירו לטרוח בכל דבר אפי' בדבר הניטל הנה התוס' הוכיחו דבריהם מקושית אביי לפי הוכחתם דל"ג בהך ברייתא טבל אבל הקושיא תסוב לאביי עצמו מנ"ל לאביי לפרש כפי' התוס' דאפי' לדבר הניטל אסור ודלמא כוונת רבה כפירש"י לדבר שאינו ניטל הוא דלא התירו וא"כ ליכא קושיא מהך ברייתא טבל כלל: ואם נימא כונת אביי דהא רב חסדא אמתניתין קאי מה דאמר אעפ"י שאמרו וכמ"ש התוס' בד"ה אעפ"י ומסתמא מוקי מתני' כר"ש דהלכתא כותי' ולר"ש שמן הנוטף מותר בטלטול לסברת מהרש"א הנ"ל וא"כ אפילו לדבר הניטל לא התירו הצלה שא"מ א"כ קשה קיצור דהיינו קושיית מהרש"א דאמאי לא היה קשה לאביי בלא דברי ר' חסדא על גוף משנתנו שאסרה ליתן כלי תחת הנר מברייתא דנשברה לו חבית וכו' וליכא למימר כתירוץ מהרש"א דאביי רצה לפרש טעם משנתנו משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל דהרי אם היה רוצה לפרש משנתנו כר"ש ליכא לאוקמי כר' יצחק דהא שמן הנוטף דבר הניטל הוא לסברת מוהרש"א. וגם בלא"ה לר"ש דלית ליה מוקצה לא שייך כלל למימר אין כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. וכדמוכח מדברי מוהרש"א במה שכתב בתוס' בד"ה ושני ליה וכו' ודוק שם בדבריו ותמצא דאפילו במוקצה דבע"ח דאסור בטלטול לר"ש אפ"ה לא שייך למימר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל וא"כ קשה ממ"נ אי אביי רוצה לומר משנתנו כר"ש קשה קיצור לירמי מתני' אברייתא ואי ניחא ליה לאוקמי מתני' כר"י קשה סתירה מה מקשה לרבה ודלמא כונת רבה כפי' רש"י:

אמנם לפמ"ש לעיל ניחא. דמשנתנו הוה ניחא לי' למימר הטעם משום דלמא אתי להסתפק ממנו וזה דוקא בשמן שבנר שהוא על שולחנו וגם לא היה בדיל משמן זה קודם השבת אבל ביצה שנולדה לא שייך דלמא אתי להסתפק דאטו כל מוקצה צריך ביעור בשבת מן הבית. ולכן לא הקשה אביי על משנתנו אבל רב חסדא דאמר אעפ"י שאמרו אין נותנין א"כ על כרחין שהוא מפרש טעם משנתנו משום הצלה שאינה מצויה דאל"כ היכן אמרו בכל המשניות שאין נותנין כלי תחת התרנגולת כמו"ש התוס' בד"ה אעפ"י וכו': אלא דאכתי לא ניחא דעתי בהא דמנא ליה לאביי לפרושי דברי רבה בשיטת התוס' עד שהוא מקשה מברייתא דנשברה חבית ודלמא פירוש דברי רבה הוא כשיטת רש"י. ואי משום דמסתמא מתני' כר"ש דהילכתא כותי' כמו"ש לעיל זה אינו דהא לרב חסדא קיימינן ואיהו כר"י ס"ל מדאמר כופין עליה כלי ואי ס"ד דס"ל כר"ש יקח הביצה בידיו ואם כן דר"ח כר"י ס"ל מהי תיתי נימא דמסתמא מפרש משנתנו כר"ש. ועוד במוקצה מחמת איסור אין הלכה כר"ש אלא כר"י וכדלקמן בדף קנ"ז ע"א והיינו בדחאו בידים עיין שם בתוס'. ולתרץ דברי אביי ע"פ דברי מוהרש"א שכתב בתוס' בד"ה ואין ניאותין דמשנתנו כר"ש מדלא אסרה הטלטול כבר כתבתי לעיל לדחות דברי מוהרש"א: אמנם לפי מה שבארתי לעיל בד"ה ואין ניאותין דע"כ משנתנו כר"ש אתי מדלא קתני נותנין לכתחילה א"ו דע"כ מהני תנאי ולהכי לא מצי למיתני נותנין לכתחילה ולא יהנה ממנה דהא הוי כתנאי וע"כ אתי' כר"ש דלר"י באמת לא מהני תנאי. אלא דכל זה אנו מוכרחים לאוקימתא דרבה או לרב יצחק אבל לרב יוסף שהטעם הוא משום ביטול כלי מהיכנו א"כ איכא למימר דמבעו"י נותנין אפי' לכתחלה והא דנקט אם נתנוהו מותר לשון דיעבד לדיוקא דאפי' דיעבד דוקא אם נתנוהו מבעו"י מותר אבל אם נתנו משחשיכה אפי' אסור להניחו שם ומחוייב ליטלו משם קודם שינטף לתוכו. אלא שכבר כתבתי דלרב יוסף הוא דאיכא למימר דאפי' דיעבד מחוייב ליטלו לפי שאם נוטלו קודם שימיף לא עשה איסור ולא ביטל מהיכנו אבל אם יניחנו עד שיטיף ממילא עשה איסור למפרע שביטל כלי מהיכנו ולכך לרב יוסף שפיר נסתפקו התוספות בד"ה ושני ליה אם משנתנו כר"ש דלרב יוסף אין הכרח לאוקמי דוקא כר"ש אבל לרבה ולרב יצחק צריך לאוקמי כר"ש ולמימר באמת דלר"ש מועיל תנאי והא דכתבו התוס' בדף מ"ד בד"ה שבנר דגם לר"ש אינו מועיל תנאי היינו משום דנקטו בכל שיטה זו עיקר האיסור לבטל כלי מהיכנו וא"כ משנתנו בלא"ה ניחא ואז ממילא כיון דלר"י אינו מועיל תנאי למה יעשה בחנם פלוגתא בין ר"ש ובין ר"י במה שלא נחלקו בפירוש: וא"כ לפי זה דלאוקימתא דרבה ודאי משנתנו כר"ש א"כ על כרחין דאפילו לצורך דבר הניטל לא התירו הצלה שאינה מצויה ושפיר הקשה אביי מברייתא דנשברה חבית בראש גגו אף דלא מיירי שם בשל טבל ודו"ק: