דף לז - ב

לפיכך אם אבדו בשבת - אינו חייב באחריותן, שהרי על השמירה בשבת אינו נוטל שכר, והרי הוא שומר חינם.

ואם היה הפועל שכיר שבת [שבוע אחד], או שהיה שכיר חדש, או שהיה שכיר שנה, או שהיה שכיר שבוע [שבע שני שמיטה], נותן לו שכר שבת. שכיון שלא הזכיר את השבת בפירוש, אלא הבליעה בין שאר הימים, אין זה נחשב שכר שבת.

לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן!

רואים שמותר לשלם שכר שבת על ידי הבלעה!

אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה, משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא [כדי שיתפנו אבות התינוקות למצוות השבת, וישתעשעו עם התינוקות. ואם יהא מותר לקרות בתחילה בשבת, יחושו האבות לביטולם של התינוקות ^[80]].

ואיבעית אימא: משום דבשבתא אכלין ושתין יותר משאר ימי השבוע, ויקיר עליהון [על התינוקות] עלמא, שאיבריהן כבדים עליהם, ולכן אינם יכולים ללמוד בתחילה, לפי שדבר זה צריך עיון מרובה.

כדאמר שמואל: שינוי וסת [שינוי ההרגל, דהיינו, מי שמשנה מהרגלו שהוא רגיל לאכול בכל יום ^[81]] - תחילת חולי מעיים הוא.

והוינן בה: ולמאן דאמר שמה שנוטלין שכר על לימוד המקרא היינו שכר פיסוק טעמים, מאי טעמא לא אמר שהטעם הוא משום שכר שימור?

קסבר: בנות מי קא בעיין שימור? הרי אינן צריכות שימור, לפי שאין דרכן לצאת לחוץ! ואם כן, למה שנה התנא של משנתינו בסתם שלא ילמדנו מקרא, שמשמע בין בנים ובין בנות, הרי בנות יכול הוא ללמד, שהרי אין נוטלין שכר על לימודן!

ולמאן דאמר שהטעם הוא משום שכר שימור, מאי טעמא לא אמר משום שכר פיסוק טעמים?

קסבר: פיסוק טעמים דאורייתא הוא, ואסור ליטול שכר על לימודם - כלימוד התורה עצמה. שכיון שמדאורייתא הוא, הרי זה כחוקים ומשפטים.

דאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מאי האי דכתיב: "ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במק רא"?

"ויקראו בספר תורת האלהים" - זה מקרא.

"מפורש" - זה התרגום, שמפרש את המקרא ^[82].

"ושום שכל" - אלו הפסוקים, הנקודות המפסיקות בין הפסוקים, שעל ידיהם מבין האדם את המקרא על פי תנועת הטעמים ^[83].

"ויבינו במקרא" - זה פיסוק טעמים ^[84].

ואמרי לה [ויש שאומרים]: "ויבינו במקרא"

- אלו המסורות [חסירות ויתירות, מה שנמסר במסורה].

אמר רבי יצחק: מקרא סופרים, דהיינו, צורת הקריאה שמסרו לנו הראשונים, שנקראו סופרים,

ועיטור סופרים, דהיינו, תיבות יתירות שנכתבו לייפות את הלשון, וכפי שיבואר להלן [ונקראו עטור, לפי שהן מעטרין את הלשון ^[85]],

וקריין ולא כתיבן, דהיינו, תיבות הנקראות כשקורין בתורה, אבל אינן כתובות במקרא,

וכתיבן ולא קריין, דהיינו, תיבות הכתובות במקרא, שאינן נקראות -

כל הדברים הללו, הלכה למשה מסיני הם. שכך קיבל משה מסיני, ומסר לישראל.

ומהו מקרא סופרים -

ארץ, שכשיש בו אתנחתא, נקרא בקמץ,

וכן כגון המילים שמים ומצרים, שאף על פי שאין בהם אל"ף בין המ"ם ליו"ד של "שמים", ובין הרי"ש ליו"ד של "מצרים", נקראין כאילו היתה בהם, ואינן נקראין בחיריק.

עיטור סופרים - היינו כגון הפסוקים דלהלן, שהמילה "אחר" שנכתבה בהן - יתירה היא, ואינה אלא לתפארת הלשון:

"סעדו לבכם אחר תעבורו" הנאמר באברהם, שדי היה לו לכתוב: "סעדו לבכם ותעבורו",

"תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך"

הנאמר ברבקה, "תסגר שבעת ימים אחר תאסף" הנאמר במרים, שהיה לו לכתוב: "תסגר שבעת ימים ותאסף",

"קדמו שרים אחר נוגנים", שהיה לו לכתוב "קדמו שרים נוגנים".

וכן מה שנאמר: "צדקתך כהררי אל". שהיה לו לכתוב "צדקתך הררי אל", שכוונת הכתוב לומר, שההרים הרמים, שהם המלאכים, צריכים לצדקת ה'. אלא שכתב "כהררי אל" - לתפארת הלשון ^[86].

ואלו הם המקראות שקריין ולא כתיבן:

המילה "פרת" ד"בלכתו", דהיינו, שקורין באותו מקרא: "בלכתו להשיב ידו בנהר פרת", אף שהמילה "פרת" אינה כתובה בפסוק.

והמילה "איש" ד"כאשר ישאל איש בדבר האלהים",

"באים" ד"נבנתה", דהיינו, המילה "באים" של הפסוק: "הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר וגו'",

"לה" ד"פליטה", דהיינו, המילה "לה" של הפסוק: "יהי לה לפליטה",

"את" ד"הגד הוגד", דהיינו, המילה "את" של הפסוק: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך", "אלי" ד"הגורן", דהיינו, המילה "אלי" של הפסוק: "ותאמר אליה את כל אשר תאמרי אלי אעשה" [והגמרא קוראת לפסוק זה "הגורן", על שם הפסוק הבא אחריו: "ותרד הגורן וגו'"].

"אלי" ד"השעורים". דהיינו, המילה "אלי" של הפסוק: "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי וגו'".

הלין, תיבות אלו דלעיל - קריין ולא כתבן.

ותיבות אלו דלהלן - כתבן ולא קריין:

"נא" ד"יסלח", דהיינו, מילת "נא" של הפסוק "יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה",