ומענין הכריעות מסופר: רב ששת, כי [כאשר] כרע — כרע כחיזרא [כמקל] בבת אחת ובלא להשתהות. כי קא זקיף [כאשר היה זוקף] — זקיף כחיויא [זקף כנחש] המגביה את עצמו מעט מעט, להראות שאימת ה' עליו, בכריעתו ובזקיפתו (הבונה).

א ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב בענין נוסח הברכות: כל השנה כולה אדם מתפלל וחותם בברכה השלישית של שמונה עשרה בנוסח "האל הקדוש", וכשהוא חותם את הברכה על השבת המשפט לישראל הוא חותם "מלך אוהב צדקה ומשפט", חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים (הם המכונים "עשרת ימי תשובה", הכוללים את שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים ושבעת הימים שביניהם), שבהם מדגישים את מלכות ה', שאז מתפלל וחותם "המלך הקדוש", וכן "המלך המשפט", כלומר, המלך המגלה את עצמו במשפט.

ולעומת זאת ר' אלעזר אמר שאין להקפיד ואפילו אם אמר "האל הקדוש" באותם עשרה ימים — יצא ידי חובתו. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" (ישעיה ה, טז), ומפרש: אימתי שייך לומר "ויגבה ה' צבאות במשפט", שהוא מתגלה במשפט — אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, וקאמר [ואמר] שם בלשון "האל הקדוש", הרי שביטוי זה דיו להדגיש את רוממות ה', ואין צורך לשנות.

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על הלכה זו, לגבי פסק?

ואף בכך נחלקו הדעות: אמר רב יוסף בדומה לשיטת ר' אלעזר: אין לשנות מן הנוסח הקבוע "האל הקדוש" ו"מלך אוהב צדקה ומשפט"". רבה אמר כדעת רב: "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרבה.

ב ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש — נקרא "חוטא". וראיה לדבר מדברי שמואל שאחר שהוכיח קשות את העם נאמר: "גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה" (שמואל א' יב, כג), הרי שאם היה חדל מהתפלל — היה זה חטא.

אמר רבא: אם תלמיד חכם הוא וצריך לרחמים, לא די שיתפלל עליו אלא צריך שיחלה עצמו עליו, בדאגה יתירה. מעתה באים לברר את מקור הלכה זו.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם לומר] שהוא משום דכתיב [שנאמר] שאמר שאול לאנשיו: "ואין חלה מכם עלי ואין גולה את אזני" וגו' (שמואל א' כב, ח), שנראה כי שאול, כתלמיד חכם, ראוי שידאגו לו עד כדי שיחלו עליו — מכאן אין ראיה גמורה, כי דילמא [שמא] מלך שאני [שונה הוא], ואולי דאגה יתירה כעין זו ראויה אך למלך לבדו. אלא מהכא [מכאן] יש להוכיח זאת: כאשר מספר דוד על שונאיו, דואג ואחיתופל שהיו תלמידי חכמים, אומר הוא: "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי "וגו' (תהלים לה, יג), הרי שעל תלמידי חכמים יש לדאוג ביותר, עד כדי לבישת שק וצום לבקש על הבראתם.

ג ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו — מוחלין לו על כל עונותיו. שהמתבייש על עבירה סימן הוא שהגיע למאוס את העבירה בכלל, וגדול כוחה של בושה זו למחול לו על כל עוונותיו (הריא"ף). וראיה לדבר ממה שנאמר: "למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים" (יחזקאל טז, סג).

ואולם ראיה זו נדחית: דילמא [שמא] הצבור שאני [שונה], כי ממהרים למחול לציבור מליחיד. אלא הראיה, שאף יחיד נמחלים עוונותיו אם התבייש בעבירה שעשה, היא מהכא [מכאן] מהמסופר בשאול המלך ששאל באוב את שמואל ערב המלחמה עם הפלישתים: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי (וה') [ואלהים] סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלמות ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (שמואל א כח, טו). הרי ששאול מספר ששאל בנביאים וגם בחלומות, ואילו "אורים ותומים" לא קאמר [אמר] ששאל בהם, ולא נענה.

וטעמו של דבר — משום דקטליה [שהרג] לנוב עיר הכהנים ונתבייש להזכיר אורים ותומים הנשאלים על ידי כהן, משום חטא נוב.

ומסיימים: ומנין דאחילו ליה [שמחלו לו] לשאול על עוונותיו מן שמיא [השמים] — שנאמר שענה שמואל לשאול: "ויאמר שמואל אל שאול ומחר אתה ובניך עמי" (שם יט), ואמר ר' יוחנן, "עמי" משמעו לא רק שימות, אלא גם צד נחמה — במחיצתי בין הצדיקים, הרי שנמחלו לו עוונותיו.

ואילו רבנן אמרי [חכמים אומרים] ומביאים ראיה אחרת לכך שנמחל לשאול, מהכא [מכאן], ממה שהגבעונים אמרו לדוד "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'" (שמואל ב כא, ו). וודאי שהגבעונים אשר זעמו על שאול לא קראו לו "בחיר ה'". ועל כן יש להבין ביטוי זה שאינו מדברי הגבעונים, אלא יצתה בת קול ואמרה "בחיר ה'", שנמחלו עוונותיו, והוא נמנה בין הצדיקים הגמורים.

ד ומכאן שבים אל נושא הפרק, ענין קריאת שמע. אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר ר' יהודה בר זבידא: בקשו חכמים לקבוע את פרשת בלק (ברכות בלעם) בקריאת שמע, שתהא חלק מן הקריאה שבכל יום, ומפני מה לא קבעוה — משום טורח צבור, שאין להטריח על הרבים בהוספת דברים.

ומעתה באים לברר מאי טעמא [מה טעם] רצו להכניס את פרשת בלק? אילימא [אם לומר] משום שהוזכרה בה יציאת מצרים, דכתיב [שנאמר] בה: "אל מציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג כב) — אין פרשה זו מיוחדת בכך, שהרי מצויות פרשות רבות אחרות שהוזכרה בהן יציאת מצרים, ואם כן לטעם זה לימא [יאמר] פרשת רבית (ויקרא כה, לה–לח), או פרשת משקלות (שם יט, לג—לז), דכתיב [שנאמר] בהן גם כן יציאת מצרים, וקצרות הן ואין בהן טורח ציבור.

אלא אמר ר' יוסי בר אבין: טעם הדבר הוא משום דכתיב [שנאמר] בה בפרשה זו האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך ואורריך ארור" (במדבר כד, ט), שיש בכך מעין הדברים שבקריאת שמע, "בשכבך ובקומך".

על כך שואלים: אם בשל פסוק זה בלבד חשובה פרשת בלק לאומרה בקריאת שמע, ולימא האי פסוקא [ויאמר אם כן פסוק זה] בלבד ותו לא [ולא עוד].

ודוחים: אי אפשר לעשות כן, כי גמירי [למדנו] שכל פרשה שפסקה משה — פסקינן [פוסקים אנו] ומותר לנו לקרוא אותה לחוד, אבל פרשה שלא פסקה משה רבינו — לא פסקינן [אין אנו פוסקים] או מוציאים חלק ממנה. ולקרוא את פרשת בלק כולה לא רצו משום טורח הציבור.

ודנים עוד: פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע? שהרי מצד תוכנה אינה שייכת לפרשיות הקודמות!

אמר ר' יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים נוסף לענין יציאת מצרים, שהיא עיקר טעמה (מלוא הרועים): מצות ציצית, הזכרת יציאת מצרים, קבלת עול מצות, ואזהרה מפני דעת מינים, מפני הרהור עבירה של זנות, ומפני הרהור עבודה זרה.

ומבררים את הדברים, בשלמא הני תלת מפרשן [נניח שלוש אלה הן מפורשות], שכן עול מצות מוזכר בפרשת ציצית במה דכתיב [שנאמר] בפסוק "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" (במדבר טו, לט), ציצית מפורשת בכתוב, דכתיב [שנאמר] "ועשו להם ציצית וגו'" (שם לח), ואף יציאת מצרים מפורשת בכתוב, דכתיב [שנאמר]: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו'" (שם מא). אלא שאר דברים שהוזכרו דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן [מנין לנו], היכן הם בה?

כתשובה מביאים את מה דתניא [ששנינו בברייתא] שבה נדרשים הדברים ברמז מן הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (שם לט). "אחרי לבבכם" זו ההליכה אחרי הרהורי כפירה ומינות העשויים לעלות בלבו של אדם, וכן ראיה לדבר ממה שהוא אומר בכתוב: "אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב" (תהלים יד, א). ואילו ההליכה אחרי העינים "אחרי עיניכם" משמעה במקרא שזה להגרר אחרי הרהור עבירה של זנות, שאדם רואה וחומד, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג). "אתם זונים" — זה הזנות, מסמלת בדברי הנביאים גם עבודה זרה, וכן הוא אומר "וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים" (שם ח, לג).

ה משנה מצוה מן התורה להזכיר את יציאת מצרים בלילות. ואולם היו שחשבו שמצוה זו (כמצוות תפילין או ציצית) מיוחדת לימים ולא ללילות. ועל כן פסקו: מזכירין יציאת מצרים בלילות, בסמוך לקריאת שמע. ואמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ואף שהחזקתי בשיטה זו מכל מקום לא זכיתי, כלומר, לא הצלחתי לנצח (המאירי) ולהוכיח שחובה מן התורה היא לקיים את המנהג המקובל (הראב"ד) ובשל כך שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא והוכיח שהיא חובה.

וכך דרש בן זומא: נאמר "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). "ימי חייך" משמעו — הימים, ואילו הריבוי וההכללה מן המלה "כל" וכפי שנאמר "כל ימי חייך" באה להוסיף את הלילות.

וחכמים שסברו כי אין חובה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בלילה, מפרשים את הרבוי "כל" בדרך אחרת. והם אומרים: "ימי חייך" — הימים בעולם הזה. "כל" — להביא (להוסיף) לימות המשיח.

ו גמרא הויכוח בין בן זומא וחכמים מבואר ביסודו במשנה, ובברייתא מובא המשכו. תניא [שנויה ברייתא], כנגד דברי חכמים ש"כל ימי חייך" משמעו ימות המשיח, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח! והלא כבר נאמר שהנביא ירמיהו מנבא שבימות המשיח "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" (ירמיה כג, ז—ח).

טענה זו דחו החכמים ואמרו לו כי משמעות הדברים היא לא שלעתיד תעקר יציאת מצרים ממקומה ושלא יזכירוה עוד, אלא שתהא הגאולה משעבוד מלכיות עיקר, ואותה יזכירו תמיד ויציאת מצרים טפל לו.

וכיוצא בו אתה אומר: משמעות הביטוי "לא יאמר" או "לא יזכירו" אינה החלטית, ודבר זה נלמד מן הכתוב "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה, י), שאף שם הפירוש הוא