וגזרו רבנן על הטומאה אף שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה שייטמאו שני החלקים, ולחומרה גזרו אף על הזאה שבשעת מלאכה שיצטרכו להזות על כל חלק משום הזאה שלא בשעת מלאכה.

א במשנה נמנו דברים אחדים שאסור לטמון בהם את התבשיל בערב שבת בזמן שהן לחין. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם המדובר דווקא שהיו הדברים לחין מחמת עצמן, שזה טבעם והרטיבות היתה בהם מתחילת בריאתם, או דילמא [שמא] אפילו כאשר היו לחין מחמת דבר אחר, שנשפכו נוזלים עליהם.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שבמשנה פורטו הדברים: לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהם לחין. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מדובר בלחין מחמת דבר אחר — שפיר [יפה, מובן הדבר], שכולם יכולים להירטב. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי מדובר בלחין מחמת עצמם, מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] אפשרות שיהיה המוך רטוב מתחילתו? שהרי הצמר הוא דבר יבש מעיקרו! ומשיבים: ממרטא דביני אטמי [מן הצמר הנמרט מבין הירכיים], שצמר זה כרגיל רטוב מחמת זיעה.

והא דתני [וזו ששנה] ר' אושעיא הלכה שטומנין בכסות יבשה או בפירות יבשים, אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין, ולדברנו לכאורה הדבר תמוה, שכן כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? ומשיבים: אף בזה יתכן לומר כי אותה כסות עשוייה ממרטא דביני אטמי [מצמר הנמרט מבין הירכיים], שטוו וארגו צמר זה בעודו לח. ואם כן לא הצליחו להוכיח הוכחה מכרעת אם חומרים אלה צריכים להיות לחים מחמת עצמם, או אף מחמת דבר אחר.

ב משנה טומנין בכסות ובפירות, בכנפי יונה, ובנסרת עץ של חרשים (נגרים) ובנעורת של פשתן דקה. ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה (עבה).

ג גמרא כיון שהוזכרו כאן כנפי יונה, מובא סיפור הקשור בהן. אמר ר' ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כמו זה של אלישע "בעל כנפים". ושואלים: מאי היא [מה הוא] הענין שבו יש לשמור על גוף נקי? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן.

ומסבירים: ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו לאלישע] "בעל כנפים"? — שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו כעונש את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור (פקיד) אחד ורץ (ברח) אלישע מפניו ורץ הקסדור אחריו. וכיון שהגיע הקסדור אצלו נטלן אלישע לתפילין מראשו ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו בידו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו בשל נס זה "אלישע בעל כנפים".

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מיוחד] כנפי יונה משאר עופות, שאמר אלישע שכנפי יונה בידו? ענו על כך: משום דאמתיל [שנמשלה] כנסת ישראל ליונה, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהילים סח, יד) וביאורו: מה יונה כנפיה הן המגינות עליה, שאין לה נשק אחר להלחם בו, אף ישראל מצות הן המגינות עליהן.

ד שנינו במשנה שלדעת התנא הראשון טומנים את התבשיל בנסורת של חרשין, ר' יהודה מחלק בין הטמנה בנסורת דקה לגסה. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם דברי ר' יהודה על נסורת של חרשין קאי [עומדים, מוסבים], או על ענין נעורת של פשתן קאי [עומדים, מוסבים]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא] שר' יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל, שמוסיף חום. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי על נעורת של פשתן קאי [עומדים, מוסבים] דברי ר' יהודה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ה משנה טומנין את התבשיל בערב שבת בשלחין (עורות) ומטלטלין אותן בשבת. וכן טומנים בגיזי צמר (צרורות צמר גזוז), ואולם שלא כבשלחים אין מטלטלין אותן, וכיצד הוא עושה כשטמן באלה ורצונו להוציא את הקדירה? נוטל את הכסוי של הקדירה, שאותו מותר לטלטל, והן, גיזי הצמר, נופלות מאליהן, בלא שיצטרך לנגוע בהן.

ר' אלעזר בן עזריה אומר: אם טמן את הקדירה בתוך קופה (סל) המלאה בגיזי צמר, מטה את אותה קופה על צדה כדי שתיפולנה גיזי הצמר לצד הקדירה, ונוטל אותה ממקומה, שמא יטול את הקדירה, ויפלו גיזי הצמר לתוך החלל שנוצר בצמר כתוצאה מהנחת הקדירה ואינו יכול להחזיר, שהרי אסור להזיז את הצמר משום מוקצה. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר.

ו גמרא מסופר: יתיב [ישב] ר' יונתן בן עכינאי ור' יונתן בן אלעזר, ויתיב [וישב] ר' חנינא בר חמא גבייהו [אצלם, לידם], וקא מיבעיא להו [ונשאלה להם] שאלה זו: האם במשנה בשלחין של בעל הבית תנן [שנינו] אותה הלכה, אבל אם היו השלחים של אומן שמקצועו בעורות כיון דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו שהרי הם נחוצים לו למלאכתו לא מטלטלינן להו [מטלטלים אנו אותם]. או דילמא [שמא] שלחים של אומן תנן [שנינו] שמותר לטלטלם, וכל שכן של בעל הבית?

אמר להם ר' יונתן בן אלעזר: מסתברא [מסתבר] לומר ששלחים של בעל הבית תנן [שנינו] אבל בשל אומן אסור כי הוא קפיד עלייהו [מקפיד עליהם]. אמר להו [להם] ר' חנינא בר חמא, כך אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: