ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה [אדם בדבר הסמוך לו] ולא היתה כוונתו לכך.

ר' יוחנן אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] לא מתפיס אדם על ידי רמז לדבר הסמוך לכך במקרא. אלא, היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' מאיר: דחיישינן [שחוששים אנו] שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו, שנזיר שנטמא מביא ציפורים (תורים או בני יונה) כקרבן לטהרתו, וכשאמר "הרי עלי ציפורים" התכוון לנדר נזיר שאם ייטמא צריך להביא ציפורים.

ושואלים: לדברי ר' יוחנן מכדי "חיישינן" קאמר [הלא לשיטת ר' מאיר רק "חוששים אנו" אמר] ואין כאן נדר ברור, ואם כן דלמא [שמא] לא נזירות קיבל עליו אלא צפורי נדבה קיבל עליו, שנדר רק להביא תורים או בני יונה לעולה, ומדוע אומרים שנתכוון כלל לנזירות? ומשיבים: אם כן, שרצה להביא נדבה, "הרי עלי קן" מבעי ליה [צריך היה לו לומר], שזו הלשון הרגילה כשנודרים להביא עופות לקרבן.

ושואלים עוד: ודלמא [ושמא] "הרי עלי צפורי מצורע" קאמר [אומר הוא], שהתכוון שהוא מקבל על עצמו להביא ציפורים במקום מצורע (ראה ויקרא יד, ד)? ומשיבים: כאן מדובר כגון שבשעה שאמר את דבריו היה נזיר עובר לפניו, ולכן מבינים את הדברים במשמעות של נזירות. ושואלים: ודלמא [ושמא] היה זה נזיר טמא, ולפוטרו מן קרבנותיו על ידי הבאת ציפורים עבורו קאמר [הוא אומר]?! ומשיבים: כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו, ואז יש לומר שהתכוון בכך לקבל על עצמו נזירות.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין פירוש ריש לקיש לפירושו של ר' יוחנן, אם לשניהם צריך לפרש שמדובר דווקא כאשר היה נזיר עובר לפניו?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בשיטת ר' מאיר כגון שאמר במפורש: "ציפרין הסמוכין לשער עלי", לר' יוחנן אף על גב [אף על פי] שאמר הכי [כך] בלשון זו, אי [אם] נזיר עובר לפניו — אין [כן], הרי זה נדר נזירות, אי [אם] לא היה נזיר עובר לפניו — לא. ואילו לר' שמעון בן לקיש אף על גב [אף על פי] שאין נזיר עובר לפניו מכל מקום נדר נזירות הוא, כי לדעתו מתפיס אדם בדבר הסמוך בכתוב.

ושואלים: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שלא מתפיס איניש [אדם] נדר במילתא דסמיך ליה [בדבר הסמוך לו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר "ימין" — הרי זו לשון שבועה, שאם אמר "ימין שאין אני אוכל ככר זו" — הרי זה כנשבע שלא יאכלנה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — לאו [האם לא] משום דכתיב [שנאמר] "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז), שלשון "ימין" נחשבת כשבועה משום שהיא נזכרת סמוך ללשון שבועה בכתוב?

ודוחים, אמרי [אומרים]: לא, הטעם הוא משום ש"ימין" גופיה [עצמה] איקרי [נקראת] שבועה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מניין לאומר "ימין" שהיא שבועה — שנאמר: "נשבע ה' בימינו" (ישעיה סב, ח), מניין לאומר "שמאל" שהיא שבועה שנאמר: "ובזרוע עזו" (ישעיה סב, ח), שכיון שנאמרה בהקבלה לימין משמע שהיא יד שמאל. ומכאן שלשון "ימין" ו"שמאל" היא עצמה לשון שבועה, ואין זו התפסה בדבר הסמוך לו בכתוב.

א משנה אמר אדם: "הריני נזיר מן החרצנים" וכן אם אמר "הריני נזיר מן הזגים" וכן מי שאמר "הריני נזיר מן התגלחת" וכן "מן הטומאה" — הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו. שלא רק מה שקיבל על עצמו חל עליו, אלא חלים עליו כל דיני נזיר, גם בדברים שלא הזכיר שמקבל על עצמו.

ב גמרא מעירים: מתניתין [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אינו חייב לקיים נדר נזירות עד שידור מכולם, מכל הדברים האמורים בנזיר. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון [באחד מהם] — הוי [הריהו] בכך נזיר.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון — אמר קרא [הכתוב] בפרשת הנזיר: "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד), לומר שצריך לידור נזירות מכל האיסורים. ומבררים: ורבנן מאי טעמייהו [וחכמים מה טעמם]? — אמר קרא [הכתוב] "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג), משמע שאם הוא נודר מיין ושיכר בלבד, נכללים בענין זה כל דיני הנזירות כולם.

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "מיין ושכר יזיר"! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד דבר אחר — לאסור על הנזיר יין מצוה כיין הרשות.

ושואלים: מאי היא [מה הוא] יין מצוה — יין של קדושתא ואבדלתא [קידוש והבדלה]?