א שנינו במשנה, אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה שתדע שהזכות תולה לה. ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה — מלמדה תיפלות. ותוהים: תיפלות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, וכי תיפלות הוא מלמדה? והלא תורה מלמד אותה! אלא אימא [אמור]: כאילו למדה תיפלות.

אמר ר' אבהו: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אליעזר — דכתיב [שנאמר]: "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח, יב), ומפרש: כיון שנכנסה חכמה באדם — נכנסה עמו ערמומית, וחושש ר' אליעזר שתשתמש האשה בערמומיות זו שבאה לה על ידי לימוד התורה לשם תיפלות.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים עליו, האי [פסוק זה] "אני חכמה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו] כיצד מפרשים הם אותו? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לכפי שאמר ר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר: "אני חכמה שכנתי ערמה" שאין חכמה שוכנת אלא במי שמוכן לתת כל אשר לו עד שנעשה עני וערום ממלבוש ("ערמה") בגלל התורה. וכיוצא בה אמר ר' יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב).

ב שנינו במשנה, ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותיפלות יותר מתשעה קבין ופרישות. שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש דבריו? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: רוצה אשה בקב ותיפלות עמו, ושתהיה מצויה עם בעלה, יותר מתשעת קבין ופרישות, וכיון שהתיפלות חביבה עליה אין זה מן הראוי שתלמד תורה.

ג שנינו במשנה, הוא, ר' יהושע, היה אומר: חסיד שוטה ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין — הרי אלו מבלי עולם. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא] חסיד שוטה? ומסבירים: כגון דקא טבעה איתתא בנהרא [שטובעת אשה בנהר] ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי [אין זו דרך ארץ להסתכל] בה כאשר אינה לבושה ואצולה [ולהצילה].

ועוד שואלים: היכי דמי [כיצד הוא] רשע ערום? אמר ר' יוחנן: זה המטעים (מסביר) דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו, וכיון שהדיין שומע את דבריו בשלימותם שלא בנוכחותו של בעל הדין השני, דעתו נוטה אליו, ומטה על ידי כך את הדין. ר' אבהו אומר: כגון זה הנותן דינר לעני כדי להשלים לו מאתים זוז, כדי שמעתה לא יהיה זכאי לקבל צדקה יותר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שיש לו מאתים זוז — לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, שאינו עוד בגדר עני. ולעומת זאת, אם היה לו מאתים חסר דינר, אפילו אם אלף דינר נותנין לו כאחת — הרי זה יטול.

ר' אסי אמר ר' יוחנן: רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטין. שהלכה היא שאם מת אדם והניח נכסים מועטים שאינם מספיקים לפרנסת הבנות וגם להוריש לבנים, כל הנכסים עומדים לפרנסת הבנות בלבד, ואילו הבנים ניזונים מן הצדקה, אם זקוקים לכך. ועל כך נוספה הלכה שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יתומים (בנים) שקדמו לפני שקיבלו הבנות אותם נכסים לפרנסתן ומכרו בנכסים מועטין — מה שמכרו, מכרו והכסף שלהם, ואם נותן להם אדם עצה כזו הרי זה רשע ערום, שגורם לבנות להפסיד את פרנסתן.

אביי אמר: רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל. ומה עניינו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר בצוואה "נכסי לך, ואחריך, לאחר מיתתך, יהיו הנכסים לפלוני", וירד הראשון ומכר או אכל — השני מוציא מיד הלקוחות את הנכסים שמכר, שהרי שלו הם, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר — הרי זה מכור, ואין לשני כלום. ומי שנותן עצה לראשון למכור (כדעת רבן שמעון בן גמליאל שמכירה זו תקפה) — הוא רשע ערום שמפסיד לשני את חלקו.

רב יוסף בר חמא אמר בשם רב ששת: רשע ערום זה המכריע אחרים באורחותיו. כלומר, שמייעץ לאחרים לעשות כמוהו, ובעצם אינו אלא מתכוון להראות את צדקתו לאחרים. ר' זריקא אמר רב הונא: רשע ערום זה המיקל בהלכה לעצמו ומחמיר לאחרים. עולא אמר: זה