ועד כמה הוא קרוי שאינו ראוי להוראה — עד שלמד ארבעין שנין [שנה]. ושואלים: איני [וכי כך הוא]? והא [והרי] רבה אורי [הורה] וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה! ומשיבים: מדובר פה בשוין, שאם הגיע לדרגת ידיעה שווה לזו של החכם בעיר — רשאי להורות אפילו בפחות מארבעים.

א שנינו במשנה: ומכות פרושין הם מבלי עולם. תנו רבנן [שנו חכמים]: שבעה פרושין הן שאינם פרושים אמיתיים אלא ממבלי עולם: פרוש שיכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא, פרוש "מה חובתי ואעשנה", פרוש מאהבה, פרוש מיראה.

ומסבירים: פרוש שיכמי — זה העושה כמעשה אנשי העיר שכם, שכשם שהם נימולו שלא לשם שמים — כך הוא נוהג בפרישות מעשיו שלא לשם שמים. פרוש נקפי — זה המנקיף (חובל) את רגליו, מפני שגורר אותן כדי להיראות צנוע ועניו. פרוש קיזאי — אמר רב נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים מתוך שעוצם עיניו, לכאורה מתוך פרישות וצניעות, ומתוך כך מכה ראשו בכותל, וזב ממנו דם. פרוש מדוכיא — אמר רבה בר שילא: דמשפע כי מדוכיא [שהולך כפוף כמו בוכנה של עלי].

שנינו בברייתא: פרוש "מה חובתי ואעשנה". ושואלים: הא מעליותא [זו מעלה] היא אם שואל אדם ורוצה לברר מה חובתו! אלא הכוונה היא שאמר "מה חובתי תו [עוד] ואעשנה", כלומר, שמתוך דבריו אנשים מבינים שהוא מושלם בכל דבר, ומחפש דברים שלא קיים עדיין.

ועוד שנינו בברייתא פרוש מאהבה פרוש מיראה שעושים מאהבת שכר המצוות או מיראת עונש העבירות. אמרו ליה [לו] אביי ורבא לתנא (לחוזר המשניות): לא תיתני [תשנה] בברייתא פרוש מאהבה פרוש מיראה, למרות שאינם עושים לשם שמים ממש, שהרי אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, אלא אף מתוך מניעים אחרים, שמתוך שעוסק בהן לא לשמה בא לבסוף לעשותן לשמה.

אמר רב נחמן בר יצחק: דמטמרא מטמרא ודמגליא מגליא [הנסתר נסתר והגלוי גלוי], בי דינא רבה ליתפרע מהני דחפו גונדי [בית הדין הגדול, שבשמים, ייפרע מאלה שלובשים גלימות של פרושים] ואינם ראויים לכך. ובאותו נושא, בו אנו עוסקים באנשים המראים עצמם כחסידים וצדיקים, מספרים: אמר לה ינאי מלכא [המלך] לדביתיה [לאשתו] לפני מיתתו: אל תתיראי מן הפרושין, ולא ממי שאינן פרושין (הצדוקים), אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי בעבירה ומבקשין שכר כפנחס שקינא לה'.

ב משנה ר' שמעון אומר: אין זכות תולה במים המרים. ואם אתה אומר הזכות תולה במים המאררין כדברי חכמים במשנה הקודמת — מדהה [מחשיך, מפחית] אתה בכך את כוח המים המרים בפני כל הנשים השותות שתסמוכנה על זכותן, ולא יודו שנטמאו. ומצד אחר מוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, שאומרים הבריות: טמאות הן, אלא שתלתה להן זכות. ואילו רבי אומר: הזכות תולה במים המאררים, שאם יש זכות לאשה שחטאה אינה מתה מיד, ואולם אינה יולדת ואינה משבחת (נעשית בריאה ויפה יותר), אלא מתנוונה [מתנוונת, נעשית חולה] והולכת, לסוף היא מתה באותה מיתה האמורה בסוטה.

אם נטמאת מנחתה של הסוטה עד (לפני) שלא קדשה המנחה בכלי — הרי היא ככל המנחות שבמקדש שאירע בהן דבר כזה, ותפדה ותצא לחולין. ואם משקדשה בכלי נטמאה — הרי היא ככל המנחות, ותשרף. ואלו הסוטות שמנחותיהן נשרפות אם קדשו כבר בכלי: