העולים בערכאות של עובדי כוכבים. שנעשו השטרות ע''י ב''ד של עובדי כוכבים: שחותמיהן. חותמין שבתוכו: כשרין. דדינא דמלכותא דינא ואע''פ שהנותן והמקבל ישראלים הם: חוץ מגיטי נשים. דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח וכן שיחרורי עבדים דבכל פסולא דאורייתא שוה שחרור לגט אשה דגמרינן לה לה: רצה. הבעל: לחזור בשניהם. קודם שנתנו השליח: יחזור. דקסבר ר' מאיר הפסד וחוב הן לאותן שנשלחו להן ואין חבין לאדם אלא בפניו כלומר אין אדם נעשה שליח לאדם להיות נפסד על ידו אא''כ עשאו הוא שליח דהיינו כבפניו ורבנן פליגי עליה דר''מ במתני' ואמרי דבשחרור אינו יכול לחזור משנמסר ליד זה ואף ע''פ שלא עשאו העבד שליח משום דקסברי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות וזכין לו לאדם שלא בפניו דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי: מנינא. דקתני בשלשה: מקרעין להם נייר חלק. מסרטין ורושמין בסכין על הנייר את שמות העדים ובאין העדים וממלאין את הקרעים דיו: בגיטי נשים. משום תקנת עגונות שמא ירצה זה המגרש לפרש בים או מסוכן שרוצה שלא תזקק ליבם: לא יתנו לאחר מיתה. ואפי' רבנן דאמרי שיחרורי עבדים זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר וכיון דמית קדים תו לא הוי שיחרוריה שחרור דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין: תנו מנה לפלוני כו'. דברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמו דתקון רבנן שמא תטרף דעתו עליו בחליו אם לא היה מובטח שיקיימו דבריו: כי קתני. בהנך ד' דברים: מילתא דליתיה. בשאר שטרות והא מילתא איתא בשאר שטרות שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר (מיתה) ומת לא יתן לאחר מיתה דהא לא אקני ליה ארעא עד דלימטיא שטרא לידיה וההיא שעתא פקע ליה רשותיה: שמא לא גמר להקנותו לו. ע''פ צוואתו בתקנה דתקון רבנן לשכיב מרע: אלא בשטר. לכי מטא שטרא לידיה ליקנינהו בשטרא: ואין שטר. מקנה לאחר מיתה דהא פקעה ליה רשותיה דנותן: והאיכא לשמה. דשוו גיטי נשים ושחרורי עבדים: בשלמא לרבה. דאמר תקנתא דמוליך ומביא לפי שאין בקיאין לשמה היא היינו מוליך ומביא: האיכא מחובר. דפסול בתרוייהו דכתיב (דברים כד) וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ושחרור גמר לה לה: פסולא דרבנן. מוליך ומביא רבנן הוא דאצרכוהו למימר בפני נכתב עד כותי פסול מדרבנן בשאר שטרות דאחזקינהו סתמייהו לפסולא ערכאות לקמיה פריך והא ערכאות פסולא דאורייתא שאין עדותן כשר לפי שאינן בתורת גיטין וקידושין ורחמנא אמר וכתב ונתן מי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל כתיבה והכי מפרש בפרק שני (לקמן ד' כג:): בעדי מסירה. מתני' דמכשיר בשאר שטרות ופסל בהני כגון דאיכא עדי מסירה: ור''א היא דאמר עדי מסירה כרתי. ואין צריך לחתום בגט וכי כתב קרא וכתב אכתיבת הגט כתיב ולא אחתימת ידי עדים ומתניתין בשכתבו סופר ישראל ואשמעינן מתניתין דמודה ר''א במזוייף מתוכו בחתימת עדים פסולין שהוא פסול ואע''ג דאיכא הכשר עדי מסירה והאי פסולא מדרבנן גזירה דילמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה וכי אכשר ר''א היכא דלא חתימו עליה סהדי כלל: אף אלו. גיטי נשים כשרים בחותמין עובדי כוכבים: ואמר רבי זירא ירד ר''ש כו'. ואכשר להו בעדי מסירה וכשכתבו סופר ישראל: מכלל דת''ק סבר לא. כרתי עדי מסירה אלא עדי חתימה ופסולא דאורייתא היא:

אע''פ שחותמיהן עובדי כוכבים כשרים חוץ מגיטי נשים. ואור''י דחותמיהן עובדי כוכבים יש לפסול אף ע''פ שכתבו ישראל דלאו בני כריתות נינהו כדאמרינן לקמן ועוד דבעינן לשמה ועובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד כדאמרינן בספ''ב (לקמן דף כג.) ועוד דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לעובד כוכבים ומדבעינן שיאמר לסופר לכתוב ולעדים חתומו משמע דבעי שליחות ועוד דפסולין לעדות ואפי' לרבי מאיר דלא הוה בעי למיפסל עבד לעדות משום דכתיב (דברים יט) שקר ענה באחיו ועבד אחיו הוא במצות אבל עובד כוכבים דלאו אחיו הוא פשיטא דפסול וכיון דלאו בני עדות נינהו היה ראוי אפילו כל שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים לפסול מן התורה אפי' אותם העומדים לראיה אלא תקנתא דרבנן הוא היכא דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו ומ''מ שטר מתנה קאמר לקמן (דף י:) דחספא בעלמא הוא אע''ג דקים לן דקושטא קאמר משום דהרי אין כאן שטר ולמאי דמוקמינן לה בעדי מסירה ורבי אלעזר היכא דכתבו ישראל לא מיפסל אלא מטעם מזוייף מתוכו: מקרקעין להם נייר חלק. פי' בקונט' מסרטין אע''ג דחקיקה חשיבה כתיבה כמו כתב ע''ג טבלא ופינקס הכא לא חשיב כתב ע''ג כתב דפסלינן בפ''ב (לקמן דף יט.) דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמין קצת כדי לחתום עליו עדים ועוד דאפי' דיו על גבי סיקרא חשיבא לקמן בפ''ב (גז''ש) כתב לענין שבת אע''פ שהסיקרא לבדה היא כתב אבל לשון מקרעין לא משמע כפי' הקונט' דהוה ליה למימר מסרטין ור''ח פי' שלוקחין נייר חלק ומקרעין עליו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על קלף שהגט כתוב בו ובאין העדים וממלאים את הקרעים דיו ונכרת הכתיבה ע''ג הגט בירושלמי פריך והלא כתב ראשונה הוא פירוש ואין הגט יכול להתקיים בחותמיו ומשני כשהרחיב להם את הקרעים והעדים אין ממלאין לגמרי כל רחב הקרע: קורין לפניהם וחותמים. ולא הוי עד מפי עד שאין צריכין להעיד על עיקר המעשה אלא שאומר שכך. כתוב בשטר ובעי שנים קורין או אפילו יחיד כגון רב נחמן וספרי דדייני דאית להו אימתא כדלקמן בפ''ב (דף יט:): לא יתנו לאחר מיתה. פי' בקונטרס ואפילו רבנן דאמרי זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה דלא מצי מיהדר ביה מודו רבנן דכל כמה דלא אתא גיטא לידיה לא הוי משוחרר ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כיון דאמרי' גבי שחרור תן כזכי כדאמר לקמן ורש''י בעצמו חזר בו שפי' לקמן (דף יג.) על משנה זו דהאומר תנו גרסינן ול''ג תן גט זה שלא מסר ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר: מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני. וא''ת והא פסולא דערכאות בשטר מתנה כדמפרש לקמן (דף י:) חוץ מכגיטי נשים וי''ל דהשתא סבר כאידך שינויא דלקמן: כי קתני פסולא דרבנן. אע''ג דאיכא נמי מחובר דרבנן כגון אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף (לקמן דף כא:) מ''מעיקר מחובר דאורייתא אבל עיקר מוליך ומביא דרבנן אע''פ שלרבה ניתקן משום לשמה דאורייתא: בעדי מסירה ור''א היא. אע''ג דקתני וכדברי ר''מ בארבעה ה''ק למאן דסבר כר''מ בארבעה והא דקאמר הש''ס נמי אלא לר''מ מנינא למעוטי מאי למאן דסבר כר''מ קאמר:

בעידי מסירה ורבי אלעזר היא. איכא דמקשו והא תניא ולדברי ר' מאיר בארבעה ולר' מאיר בעידי מסירה פסולא דאורייתא הוא ולא משכחת ארבעה מדרבנן. ומתרצין הק"א ואם כדברי ר' מאיר כתבו שחרור זה לעבדי ומת וס"ד כותיה ארבעה הן.

למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו. פירש רש"י זצ"ל מסרטין להם נייר חלק שבגט. והקשו עליו [התוס'] מדאסיקנא בפירקין דלקמן (גיטין כ, א) דחקיקה כתיבא היא אם כן כשממלאין אלו הקרעים הוה ליה כתב על גבי כתב ואסיקנא לקמן בפרק שני (גיטין יט, א) דבגט פסול. ור"ח זצ"ל פירש מקרעין בנייר חלק דעלמא כשם העדים, ומשימין על הגט כעין דפוס והן ממלאים את הקרעים. ובירושלמי (פ"ב ה"ג) פרכינן והלא כתב הראשונים כתב הוא ומשני מרחיבין להם את הקרע. וגם לדברי רש"י ז"ל י"ל כן שמרחיבין להם את הסריטה. וראיתי בתוספות (כאן) פירוש הירושלמי שמצריך להרחיב את הקרע כדי שלא יהא כתב הראשונים כתב ויוכל להתקיים בחותמיו, ויפה פירשו. ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש"י ז"ל אינו קשה כלל דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (שם) המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול, אלמא רשימה אינה כתיבה. וכן פירש הרב בעל העטור רושמין להם נייר חלק.

והא דאמרינן: מילתא דאיתיה בשאר שטרות לא קתני. קשיא לי אם כן מאי כרבי מאיר בארבעה דהא חזרה איתא בשאר שטרות דאלו האומר לחברו הולך שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו, וכן באומר תן שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו, וצריך לי עיון.

כי קתני פסולא דאורייתא פסולא דרבנן לא קתני. דמוליך ומביא בגיטי נשים ובשחרורי עבדים דכשר באומר בפני נכתב ובפני נחתם, משום דאי לא אמר ליכא אלא פסולה דרבנן דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי כדאמר בריש פירקין. אלא דחשו להם חכמים, ועד כותי נמי ליכא אלא פסולא דרבנן דמדאורייתא כשר אלא דחשו להן חכמים. וקודם גזרה נשנית ברייתא זו אבל לאחר שגזרו עליהם ועשאום נכרים גמורים אפילו לגיטי נשים פסולין, וכדאמרינן בריש חולין (ו, א) דעשאום נכרים גמורין אפילו ליתן רשות ולבטל רשות, אבל מחובר הוי פסולא דאורייתא דכתיב וכתב ונתן (דברים כד, א) מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ואפילו כתבו על המחובר ונתן לה את הקרקע פסול דכתיב ונתן דבר הניתן מיד ליד כדבעינן למיכתב בפירקין דלקמן (גיטין כא, ב) בע"ה.

והא איכא ערכאות דפסולא דאורייתא נינהו. דלאו בני כריתה נינהו כדאמרן לקמן (גיטין י, ב) ובאידך פרקין ואפילו הכי קתני לה.

בעדי מסירה ור' אלעזר היא. כלומר אף היא דרבנן היא ואתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וכשכתבו סופר ישראל דאל"ה לר"א נמי פסולא דאורייתא איכא דהא לדידיה כתיבה לשמה בעינן ואפילו ישראל עומד על גביו פסול דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד וכדאיתא לקמן (גיטין כג, א) וכן פירש רש"י ז"ל (כאן) ואי קשיא לן הא דאמרינן לעיל וכדברי רבי מאיר בארבע, דהא לרבי מאיר ערכאות פסולא דאורייתא הוא וקתני ואי פסולא דאורייתא קא חשיב טובא הוו דהא איכא מחובר. איכא למימר ואנן דס"ל כר"א נמי מסירה כרתי אי ס"ל סבירא ליה כרבי מאיר בחזרה הוו ארבע, וכי קאמר נמי אלא לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למאן דסבירא ליה כרבי מאיר בהא קאמר.

עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק ר"ל רושמין ומסרטין והם ממלאים את הקרעים דיו ואם אינם יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמים בד"א בגיטי נשים ומשום עיגונא אבל שחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמים ואם לאו אין חותמין:

אע"פ שביארנו בשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני ומת שנותנין מכל מקום אם אמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו על פי התקנה שתקנו חכמים בשכיב מרע אלא דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ופרשוה גדולי הרבנים אף כשנכתב השטר בחייו ושמסרה הוא לשליח בחייו להוליכה לו שמא לא גמר להקנותו עד שיגיע השטר לידו כדין מקבל מתנת בריא ובב"ד וכבר ביארנוה במקומה וכתבו ותנו הנזכר כאן פירושו קרקע שוה מנה שאילו מנה ממש הרי אמרו מטלטלי לאו בני שטרא נינהו ואין הקנאתו כלום:

כשם שגיטי נשים צריכים ליכתב לשם האשה כך שחרורי עבדים צריכין ליכתב לשם המשוחרר וכן שניהם אין נכתבין במחובר שדינין אלו יצאו לנו לשחרור ממה שאמרו יליף לה לה מאשה:

בד"ה לא יתנו כו' ולא גרסינן תן גט זה שלא מסר ליד השליח בחייו כו' עכ"ל ויש לדקדק דאכתי לר"מ דגט אשה וגט שחרור חובה הן אמאי לא תני בכה"ג במסר מיד להשליח דבגט ושחרור לא זכו להן מיד דחובה הוא להן ולא יתנו לאחר מיתה ובשאר שטרות זוכה להן מיד ויתנו לאחר מיתה וי"ל דהוה לר"מ בכלל מאי דקתני דרצה לחזור בשניהם יחזור לר' מאיר דהכא נמי מהאי טעמא כיון דחובה להן לא זכה בהן מחיים ולא יתנו לאחר מיתה וק"ל:

בד"ה מלתא דאיתא בשטרות כו' חוץ מבגיטי נשים וי"ל דהשתא סבר כאידך שנויא כו' עכ"ל ר"ל כשנויא קמא דלקמן משום דינא דמלכותא ודקדק לומר דהשתא סבר כו' דלההוא שנויא נמי דחוץ מבגטי נשים ניחא לפי האמת דמסיק דמילתא דאיתא בקידושין לא קתני והך מלתא דשכ"מ דלא יתנו לאחר מיתה לא קתני דאיתא נמי בקידושין אבל מילתא דאיתא בשאר שטרות קתני ולא תיקשי מערכאות אפילו איתא בשטר מתנה כדקתני חוץ מכגטי כו' ודו"ק:

גמ' מקרעין כו'. לכאורה אתי [מנינא] למעוטי לאפוקי ת"ק דרשב"ג דסובר דבכולהו מקרעין ויש מפקפקין כיון דמסיק דמלתא דאיתא בשאר שטרות לא קתני וכן מלתא דאיתא בקידושין כו' א"כ אף אם גיטי נשים ושחרורי עבדים שוין מ"מ לא הוי יכול למיתני כיון דאיתא בשאר שטרות וכמ"ש התוס' לעיל [גיטין דף ה' ע"א בד"ה כשניסת] דלא חשיב אלא פסול כו' דהא אמרינן כו' מנינא דסיפא למעוטי נתנו לה כו' ודוחק לומר דרשב"ג לא פליג את"ק רק לפרש (ג) ולמעוטי שלא תימא בכל השטרות אין מקרעין חוץ מגיטי נשים וה"ה שחרור משום עיגון דמהי תיתי כיון דליכא תנא דס"ל הכי ועוד מסתמא יש כמה דינים בגט דליתא בשיחרור ועיין. ונראה דדוקא לענין שיחשוב ששוו קאמר דכיון דאיתא ג"כ בשאר שטרות לא קחשיב אבל יתורא דמנינא שבא להורות על דבר אחר שמחולק בו בהכרח שאר שטרות יהיה כאחד מהן או כשר או פסול וק"ל. ולא דמי למ"ש התוס' לעיל בג' גיטין פסולין דכיון דלא איירי אלא בפסול שבגוף הגט לא הול"ל למעוטי כו' דהכא אי אפשר למעוטי בענין אחר רק שבזה שוין ובדבר אחר מתחלקין ואחד מהן כשאר שטרות. מיהו הא לרבנן הוא למעוטי שפיר לאפיקי דר"מ דאילו לר"מ יכול לחשוב חזרה דליתא בשאר שטרות וכן להודוחק לומר שכתבתי וכה"ג בא למעוטי באופן דבלא מנינא היה יכול לחשוב ודו"ק:

ברש"י בד"ה כשירין דדינא דמלכותא וכו' שהנותן וכו'. כשינויא קמא דלקמן דאף שטר מתנה כשר דהשתא אתי שפיר מלתא דליתא בשאר שטרות וכמ"ש התוס' בד"ה מלתא דאיתא כו':

ברש"י בד"ה בגיטי נשים משום תקנות עגונות וכו'. ואע"ג דבעבד נמי יש עיגון וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה שוו למוליך ולמביא עיין בר"ן. לרבנן דשיחרור זכות הוא וזכין שלא בפניו א"כ מן התורה הוא משוחרר מיד ואסור בשפחה ומאי הקשו התוס' לעיל מאי עיגון יש בעבד כו' לא ליתבי' השליח וכו' ולא יאסור בשפחה. דלרש"י י"ל דאף שאינו יכול לחזור מ"מ כל כמה דלא מטי לידי' אינו משוחרר ואילו נאבד השיחרור אינו בן חורין וכן אם מת ולזה שפיר הקשו לא ליתביה ניהליה וכו' אבל התוס' שסתרו בעצמן זה דזוכה בשיחרור לאלתר קשה (ד). וצ"ל שהקשו רק לר"מ דהא כדברי ר"מ בארבעה ואפ"ל עוד כיון דבאמת הוי ריעותא לו דאסור השתא בשפחה ובת חורין הוי חובה ואין חבין כ"ש אם אמר יאמר העבד איני רוצה לקבל א"י לעשות שלוחו בע"כ כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה בשליחות בע"כ:

ברש"י בד"ה לא יתנו כו' ואפילו רבנן כו'. יש מפרשים כוונתו מדלא קאמר הניחא לרבנן כו' כדלעיל משמע דאף לרבנן פריך. ואין צורך דהוצרך לזה משום דאל"כ לר"מ לק"מ ונכלל בתזרה דקחשיב דחד טעמא הוא לכאורה לזה פירש דלא תלו חד באידך ואפילו לרבנן וכו' וממילא אף לר"מ פריך שפיר וק"ל:

ברש"י בד"ה מלתא דליתא כו' ליתנו לאחר מיתה כו'. לא הבינותי דעתו למה לא מפרש שמסרו בסתם ומת קודם דמטי לידיה ואם אמר בפירוש לאחר מיתה פשיטא דאף לרבנן לאו כלום הוא ואף שנתנו לידו ממש ואמר לו לאחר מיתה לאו כלום הוא דאין שטר לאחר מיתה וממ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה ואינו חוזר בעבד ומיהו אם כתב בהדיא מהיום אם ימות אין נראה וכו' אין ראיה דהתם איירי אם עמד גם כותו# ליכא והאיכא האומר וכו' אינו נראה דאיירי לאחר מיתה גם לא פירש שם דאיירי לאחר מיתה ודוחק לומר דבשכ"מ סתמא הוי לאחר מיתה ובבריא עד שיפרש דהכא (לאו) בשכ"מ איירי גם משמע הא דאין שטר לאחר מיתה פסיקא בלא הא דרבינו רק הוא מחדש דאף שלא אמר לאחר מיתה אפ"ה אמרי' שמא לא גמר להקנותו וכו' ואין שטר לאחר מיתה הוא פשוט בלא"ה ולעיל בתוס' דאינו חוזר בעבד איירי דמטי שטרא לידי' וכדכתב בו מהיום או בלא מהיום דודאי דעתו היה שיחול מהיום כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק ועיין בכ"ז:

בתוס' בד"ה אע"פ כו' אלא תקנתא דרבנן וכו'. עיין בהג"א בסמוך כו' דעובדי כוכבים היו פסולין משום גזלנות וכיון דידעינן דלא מרעי נפשייהו כשירין מן התורה מה שאין כן משה ואהרן דפסול דידהו משום קורבה להכי אף דלא מרע נפשייהו פסול ע"ש:

בתוס' בד"ה מקרעין וכו' כתב עליון כתב לענין שבת וכו'. אע"ג דלענין גיטין לא הוי כתב עליון כתב שם אבל הכא [ברשימה] עדיפא מהתם:

בא"ד בירושלמי פריך כו' פירוש כו'. אפ"ל משום דלפרש"י אתיא בפשיטות והלא זה בעצמו כתב ראשונה הוא שהראשונים כתבו גופן של החתימה והוי כתב ע"ג כתב אבל לפירוש התוס' אמאי כתב ראשון הוא הלא הראשונים לא כתבו על הנייר הלזה מידי לזה הוצרכו לומר פי' ואין הגט כו' וק"ל. ואפ"ל לפרש"י לכך קאמר נמי לשון מקרעין [ולא מסרטין] משום שהם מרחיבין יותר בסריטה מהמלוי וק"ל:

בתוס' בד"ה קורין לפניהם וכו' שא"צ להעיד כו'. ר"ל אלו הקורין אין מעידין על גוף הענין שגוף הענין יודעין עידי החתימה מצד עצמו רק שכך כתוב בשטר וישנו אפילו לזה ב' עדים וכו'. עיין בר"ן פרק שני לקמן שביאר יותר ע"ש:

בתוס' בד"ה מלתא דאיתא וכו'. חוץ מכגיטי נשים כצ"ל:

בתוס' בד"ה כי קתני וכו' אע"פ שלרבה נתקן וכו'. מ"מ מוליך ומביא שיצטרך לומר בפנ"כ אין לו עיקר בדאורייתא משא"כ אין כותבין במחובר יש לו עיקר וק"ל:

רש"י ד"ה העולים. העובד כוכבים. הס"ד ומה"ד שחותמיהם:

רש"י ד"ה לא יתנו לא"מ. ואפי' כו' וזכין כו'. כצ"ל:

תד"ה מקרעין. כמו כתב ע"ג טבלא ופנקס. הוא לקמן (כ):

בא"ד ועוד דאפי' כו' חשיבא לקמן כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה קורין לפניהם כו' (בא"ד). שא"צ להעיד על עיקר המעשה כו'. קאי על אותן שקורין לפניהם:

תד"ה מילתא. כדמפרש לקמן חוץ מכגיטי נשים. כצ"ל:

העולים בערכאות. פירש"י דלאו בני כריתות נינהו פי' וכ"ת וכתב ונתן מי שהוא בעל נתינת גט הוא בעל כתיבה לאפוקי נכרי וה"ה הו"מ למימר לאו בני עדות נינהו אלא משום דרצה רש"י להקשות א"כ שארי שטרות נמי לאו בני דינין נינהו ותי' ב"נ מצוה על הדינין וזה מבואר לקמן אי"ה ריש סוגי' דערכאות. ונראה אי לאו דהוה בני דינין הוה אמרינן כתיב את החתום ואת הגלוי החתום שטר חתימת וגלוי היינו הנפק ב"ד וא"כ נימא כל שישנו בהנפק ב"ד ישנו בחתום לאפוקי מי שאינו בגדר ב"ד וע"ז כתב רש"י גם המה מצוי' על הדינים וב"ד שלהם בשלהם מהני להו לדידהו עכ"פ כנלע"ד:

מקרעין להן נייר. יל"ד לקמן ס"ו ע"ב במתני' שילמדו ויתנו ע"ש אמאי לא אמר שמקרעין. ע"כ נלפע"ד מפני שא"א להתקיים כקו' הירושלמי דמייתי תוס' ולא ס"ל כתי' הירושלמי וע"כ ילמדו יכתבו ויתנו. אבל ברייתא דמקרעין מיירי בשולח ע"י שליח דאמר בפ"נ ובפ"נ ולא בעי קיום כנלע"ד. או נדחק דלא שייך מקרעין אלא בחתימה ולא בכתיבת כל הגט ע"כ ילמדו ודוחק. ודע דצ"ע לתוס' למה נייר חלק דוקא אפי' נייר מטושטש נמי וצ"ע:

האיכא מחובר. הקשה פנ"י מנ"ל ליתן כל דיני גיטין בשטר שחרור אי משום גז"ש לה לה הא משמעות פשטי' לה לשמה נמצא כתי' בגט אשה שיהיה לשמה וכן בשחרור עבד ואיצטרך קרא לגופי' ולמשמעותי' ואיננו מופנה משום צד וקיי"ל למדין ומשיבין ובב"ק פ"ח ע"א איכא כמה פירכות מאשה לעבד ע"ש. ועוד כ' דלפירש"י לקמן מ"א ע"ב ד"ה חפשה וכו' לא ידעינן דחפשה הוא שטר אלא מטעם גז"ש לה לה וא"כ ע"כ למידרש גז"ש דאל"ה לא ידעינן שטר כלל. אבל להתוס' ל"ט ע"ב ד"ה מה וכו' משמע דפשטי' דחופשה הוא שטר ולה אתי' לשמה א"כ גז"ש מנ"ל אלו דבריו ז"ל. והנה לא על דיני גטין לבד התלונה כ"א על כל דיני שהושוו עבד לאשה קשה. ועוד אומר אני אם פשטי' דלה לשמה משמע א"כ אי לא ילפינן גז"ש להשוותם א"כ באשה בעי' כתיבה לשמה דכתיב לה גבי וכתב ובעבד בעי' נתינה לשמה ולא כתיבה דכתיב לא ניתן לה. ועוד אפי' לרש"י הנ"ל דכ' פי' דניחא לי' גז"ש א"כ ניתן האמור של זה ושל זה בזה ובעי' בתרווייהו כתיבה וגם נתינה לשמה וכר' ירמי' לקמן פ"ז ע"ב בסופו ודלא כהלכתו דקיי"ל כאביי וא"כ האי קושי' מרפסן איגרא. אבל לפע"ד במכ"ת אפי' ריח קושי' אין כאן דהרי בעבד כתיב לה בשלילות לא ניתן לה וא"א למידרש אשלילה לא ניתן לשמה אלא כל התיבה מיותר לגז"ש משא"כ בגט כתיב גבי מעשה חיוב וכתב לה שיכתוב לשמה ודעת לנבון נק"ל:

תוספות בד"ה אע"פ שחותמיהן כו' ואפילו לרבי מאיר דלא הוי בעי למיפסל עבד לעדות כו' עכ"ל. לא ידעתי היכן מצינו דאית ליה לרבי מאיר הכי ובפ' החובל מצינו דר' יהודה אומר לא היה לעבדים כנענים בשת ופליגי רבנן עליה משום דאחיו הוא במצות ואפשר דהתוס' סברי דבר פלוגתא דר' יהודא היינו ר"מ אלא דהש"ס מקשה שם אלא מעתה יהא עבד כשר לעדות ומשני דאתיא בק"ו מגזלן ומחד מהנך או מקרא דלא יומתו ע"פ אבות שאין להם חייס בנים וא"כ אמאי כתבו כאן דאיכא מ"ד דעבד כשר לעדות אם לא שנאמר דכיון דלא ילפינן אלא בק"ו מגזלן לא מיפסל אלא לעדות ממון דרשע דחמס הוא משא"כ לעדות גיטין דהו"ל דיני נפשות כשר דאיכא מאן דס"ל הכי בפרק זה בורר אבל רבי מאיר ודאי לית ליה האי סברא דאמר בפרק זה בורר דרשע דחמס פסול לדיני נפשות ע"ש. ואפשר דהתוס' כתבו כאן לרווחא דמילתא דאף לסברת המקשה בפ' החובל דעבד יהא כשר לעדות אפ"ה בגוי לא ס"ד כלל להכשיר וכתבו כן לאפוקי ממה שכתבו בפ' החובל בשם רש"י ז"ל דערכאות דעו"ג כשירי' לעדות ממון מדאורייתא ע"ש בתוספות ועיין מה שאכתוב בסמוך באריכות ודו"ק:

רש"י בד"ה בגיטי נשים משום תקנת עגונות עכ"ל. ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דבעבד נמי שייך תקנות עיגון מ"מ לא דמי דדוקא בשולח גט שיחרור ממדינת הים ודאי הוי מקום עיגון דא"א בענין אחר דאפשר שלא יתקיים לעולם בחותמיו לכן הוצרכו להאמין לשליח משא"כ להכשיר עדים שאין יודעין לחתום לא הוי מקום עיגון כ"כ ולא הקילו אלא באשה דשמא ימות ותפול קמי יבם וק"ל. ולמאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דהתם כיון דמדינא אסור בשפחה מטעמא דנתייאשו בעליו ואסור נמי בבת חורין הוי עיגון גמור משא"כ כאן אי פסלינן העדות שא"י לקרות מותר בשפחה ודו"ק:

תוספות בד"ה לא יתנו פי' בקונטרס כו' ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כו' עכ"ל. דע שהרי"ף ז"ל כתב להדיא לקמן בפירקין כשיטת רש"י ז"ל דלא הוי שיחרור עד דמטי לידי' דעבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים ונראה שטעמם דאע"ג שהשליח זוכה מיד בשביל העבד מ"מ כיון שהרב אומר כן תנו שחרור זה לעבדי הרי גלה בדעתו דלא ליהוי שיחרור עד דמטי לידיה והרי זה כמו שמצינו באשה שעושה שליח לקבלה ואמרה הבא לי גיטי דקי"ל דאף שאין הבעל יכול לחזור משהגיע ליד השליח אפ"ה לא הוי גיטא עד דמטא לידה וא"כ יש לומר דה"נ דכוותיה אלא שרש"י בעצמו חזר בו לפרש כדברי התוספות ולדידהו י"ל דלא דמי דשאני הכא כיון שהעבד לא עשאו שליח א"כ הרב שאמר תן שיחרור זה לעבדי היינו שיזכה בו בשביל עבדו למ"ד תן כזכי ולפ"ז אפשר דמ"ש רש"י ז"ל כאן מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה כו' לאו אעבד קאי אלא אשליח דכל כמה שלא בא הגט לידו דשליח מיד הרב לא הוי משוחרר וכוונתו למ"ש התוס' לקמן דאף שהגט היה מונח ועומד ביד הרב כיון שלא מסרו ליד השליח לא הוי שיחרור כנ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל דלא ניתלי בחזרה ודוק. ובענין אחר נראה לפרש שלא יהיו דברי רש"י ז"ל סותרין זה את זה י"ל דכאן לסברת המקשה ע"כ הוכרח רש"י לפרש כן דאי ס"ד דהמקשה ס"ד דמתניתין לקמן איירי כשלא מסרו ליד השליח בחייו א"כ מאי קשיא ליה ותו ליכא דודאי לא שייך למיתני מילתא דשוה גט נשים לשיחרור אלא היכא דלא מצינו מיהא זה הדין באיזה שטר או בקידושין ואי כשלא מסרו ליד שליח איירי לא שייך למיתני שוין דהא בכל השטרות ובשטר קידושין נמי פשיטא דלא יתנו לאחר מיתה היכא שלא מסרו ליד השליח בחייו דבקידושין לא שייך כלל האי מילתא לאחר מיתה ובשטרות כ"ש דלא מהני מהאי טעמא גופא דכיון שמתפקע ליה רשות' וחייל רשות יורשים תדע דהא אפילו בתנו מנה לפלוני דחיק הש"ס לאוקמי דוקא במעמד שלשתן או בשכיב מרע הוא דאמרינן יתנו לאחר מיתה ולא בענין אחר והיינו כמו שכתבו התוס' לקמן דאף דקי"ל תן כזכי היינו דוקא כשמסרו לידו וא"כ מה ס"ד דמקשה דליתני בהא מילתא שוו גיטי נשים כיון שזה הענין פשוט בכל מקום והתרצן נמי דמשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני מאי הוצרך לאתויי מהא דשלח רבין דאיירי בשכ"מ ותיפוק ליה דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דהא מילתא איתא בשטרות כיון דאפילו בממון גמור לא מצינן דיתנו לאחר מיתה היכא שלא מסרו ליד השליח בחייו כמו שכתבתי. לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהמקשה ס"ד דמתניתין דלקמן איירי אף שמסרו ליד השליח בחייו ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה מהטעם שכתב רש"י ז"ל ומה שהכריחו להמקשן לפרש כן היינו משום הא גופא דלישנא דמתניתין קשיתי' אי בשלא נמסרו לידם מאי איריא גיטי נשים ושחרור אפילו שאר שטרות וממון גמור נמי (ועוד האיך פסיק ותני בסיפא בתנו מנה לפלוני יתנו דהא בכה"ג דרישא שלא מסרו לידו התם נמי לא מהני) אע"כ סבר המקשה דאיירי אף כשמסרו ליד השליח בחייו ולפ"ז אתי ליה שפיר לישנא דמתניתין דתני גיטי נשים ושחרורים דלעולם לא יתנו לאחר מיתה אפילו כשמסרו ליד השליח בחייו משא"כ בסיפא בתנו מנה נותנין אלא דלפ"ז תיקשי א"כ אמאי נקט בסיפא תנו מנה אפילו שאר שטרות נמי וליתני שטרות דהוי טפי דומיא דרישא לכך פירש"י ז"ל כאן דתנו מנה מוקי לה בשכ"מ הכוונה כמו שכתבתי דמילתא דפסיקא נקיט בריש' בגיטין כו' לעולם לא יתנו אף כשמסרו לידו ובתנו מנה לא מיבעיא במסרו לידו שנותנין אלא זימנין דאפי' כשלא מסרו ליד השליח בחייו נמי נותנין כגון בשכ"מ משא"כ מילתא דשטרות הוי מילתא דמציעתא במסרו נותנין ובלא מסרו אין נותנין מש"ה לא קתני להו. ועפ"י סברת המקשה נתן רש"י ז"ל טעם לדבר בשחרור דאפי' רבנן נמי מודו ולענין תמיהת התוס' נבאר לקמן. אבל התרצן משני דאף במסרו לידו נמי לא משכחת ליה בשטרות משום דבשטרות לא אמרינן תן כזכי כמ"ש כמה פוסקים הוב' בד"מ ח"מ סי' קכ"ה ע"ש בסמ"ע וש"ך ובהגה"ת המרדכי ס"פ קמא בשם מהר"ם וע"ז הביא שפיר ראיה מהא דשלח רבין דשכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו' וא"כ נראין הדברים ק"ו דהא בשכ"מ בדברים בעלמא הוי כמסורין ליד המקבל וכ"ש דדבריו ככתובין ומסורין ליד השליח ואפ"ה לא מהני אלמא דשטר מגרע כח השכיב מרע וכל שכן דלא מהני בברי' אפילו במסרו לידו דהא חזינן דלא הוי כזכי נמצא דלפי סברת התרצן דבשטרות אפי' במסרו לידו בחייו נמי לא מהני א"כ יפה כיון רש"י ז"ל שחזר בו לקמן דהא קשיא לן לפום סברא דהשתא אי ס"ד דמתניתין לקמן במסרו לידו איירי א"כ מאי דוחקא דרב לקמן בתנו מנה לאוקמי במעמד שלשתן או בשכ"מ ומוקי רישא בבריא וסיפא בשכ"מ ותיפוק ליה דמיתוקמא שפיר אפילו בבריא דכיון שמסרו לידו מהני משום דתן כזכי והא דלא קתני שטרות משום דבשטרות לא מהני אע"כ דלא מיתוקמא מתניתין לפי המסקנא דמטא לידו דא"כ אפילו בשיחרורי עבדים נמי יתנו לאחר מיתה משום דזכה לאלתר לגמרי וע"כ ממתניתין גופ' מוכח מדלא נקיט בכה"ג אלמא דליתא להאי טעמא לגמרי ורש"י ז"ל גופא לא כתב כאן דאפילו רבנן מודו אף במסרו לידו אלא לפי סברת המקשה דשייכי בשטרות אבל לסברת התרצן ע"כ דליתא להאי דינא מדמוקי רב דוקא האי דתנו מנה בשטר או במעמד ג' אלמא דדוקא כשלא מסרו לידו איירי מתניתין ודוק היטב. ולענין קושי' התוס' שכתבו על דברי רש"י ז"ל שדברי תימה הן כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כבר כתבתי שהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כתבו ג"כ דלא הוי שיחרור עד דמטא לידיה. ולענ"ד שאין כאן מקום תמיה דאדרבה אם נאמר שמשתחרר לאלתר אין כאן זכות אלא חובה כיון שהעבד אינו יודע מהשיחרור והוא נשוי שפחה נמצא שבכל יום עובר בלאו ועוד הרי שהיה רבו כהן הרי העבד אוכל תרומה והוא לא ידע ואשם בדבר שחייב עליה מיתה ולא עדיף מהאי שנתכוין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר ואין זה זכות אלא חובה אלא ע"כ שהשליח אינו מכוון לזכות לשחרור לאלתר אלא לכשיגיע ליד העבד ולענ"ד דהתוס' גופייהו וכן רש"י ז"ל לאחר שחזר בו נמי מודו דלענין איסורא לא נגמר השיחרור עד דלימטיה לידיה דעבד וא"כ נקטינן מיהא שאין כאן מקום תימה. ועוד דלשיטת התוספות הרי שלא מסר הרב ליד השליח בעידי מסירה לדברי הפוסקים שאין צורך לעידי שליחות נמצא דע"כ לא נשתחרר העבד תיכף למאי דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ אין כאן מקום תימה. וכבר עלה בלבי דהא דפליגי ר"מ וחכמים בתן שיחרור זה לעבדי אי יכול לחזור בו משמע בגמרא שם דחכמים היינו רבי אלעזר שאמר אמרנו לו למאיר וא"כ מצינן למימר דאזדו לטעמייהו ר' מאיר לטעמיה דעדי חתימה כרתי וא"כ אם נאמר אין יכול לחזור ע"כ נשתחרר מהיום תיכף ואם כן אין זה זכות כמו שכתבנו אבל ר"א לטעמיה דעידי מסירה כרתי וא"כ ע"כ אין השיחרור חל עד שיגיע לידו בעידי מסירה וא"כ הרי הוא זכות גמור ואף אם יאמר העבד שהוא חובתו סוף סוף אי בעי זריק גיטא ופסיל ליה מהיום מאי אמרת עריק ואזיל לעלמא השתא נמי ליערוק וליזל כיון דבעינן עידי מסירה כך היה נ"ל בהשקפה ראשונה. אלא שנמנעתי לאומרו דאם כן לא משכחת לה כדברי ר' מאיר בארבעה דהא מסקינן לקמן דההיא דערכאות לא מיתוקמא אלא כר"א דעידי מסירה כרתי דמאן דס"ל דעידי חתימה כרתי הוי מדאורייתא ולמסקנא נמי איתא בקידושין וא"כ לא מצינו לעולם ארבעה דהא מאן דס"ל יכול לחזור בו משום דעידי חתימה כרתי לית ליה האי דערכאות ובלימוד הישיבה הארכתי:

תוספות בד"ה מילתא דאיתא בשטרות וא"ת והא פסולא דערכאות איתא בשטר מתנה כו' עכ"ל. וקשיא לי דילמא מילתא דערכאות איירי עכשיו לענין כתיבה כשנכתב בכתב הערכאות אע"ג שחתמו ישראלים או שלא נחתם כלל ונמסר בעידי מסירה ישראל ולפ"ז אתי שפיר דבשטרות כשר אפי' בשטר מתנה ובגיטין ושחרור פסול מקרא דוכתב ונתן דבעינן בני כריתות דוקא ומיתוקמא כר"א דע"מ כרתי ובכתיבה בעינן בני כריתות ואי משום דהדר הו"ל פסולא דאורייתא לא איכפת לן דאכתי לא נחתינן עכשיו לחלק בין פסולא דאורייתא לדרבנן והא דקתני וכדברי ר"מ בארבעה היינו למאן דסבר כר"מ לענין חזרה לחוד כמ"ש התוספת בסמוך ולא תיקשי לן עכשיו מהא דר' שמעון דאיירי כר"א מכלל דת"ק סבר לא דהא מצינו למימר דהא דקאמר ר' שמעון אף אלו כשירין היינו כשכתבו ישראל ולענין חתימה הוא דפליגי והנלע"ד ליישב דלא מצינן לאוקמא כר"א ולענין כתיבה דהתוס' לשיטתיה שכתבו בד"ה אע"ג שחותמיהם עו"ג דבערכאות נמי פסילי משום שלא לשמה ומכמה טעמי וא"כ תיקשי לרבה דידעינן פסולא דלשמה בין בכתיבה בין בחתימה מההיא דמוליך ומביא כמו שאפרש בסמוך וא"כ ממילא שמעינן ממוליך ומביא דבעינן כתיבה לשמה ומינה ידעינן דפסול בכתיבת ערכאות ואמאי חשבינהו בתרתי. אבל למאי דמוקמינן במסקנא דאיירי בשמות מובהקין ואליבא דת"ק דגזר מובהקין אטו שאינן מובהקין לא שייך להקשות לרבה היינו מוליך ומבי' היינו ערכאות דנראה ברור דבשמות מובהקין דלא סמכינן עלייהו ודאי לא שייך לפסול משום שלא לשמה כמו שכתבתי בחבורי באריכות כיון דחתימת מובהקין לא הוי אלא כטיוטא בעלמא לא שייך למיגזר בהו ע"ש באריכות תדע דהא מכשיר בהו ר"ש ולא פסיל משום שלא לשמה אע"כ כדכתיבנא. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך אמאי לא מוקי לברייתא דהכא כר' שמעון גופי' ובשמות שאינן מובהקין דאם כן הדרא קושיא לדוכתא דא"כ פשיטא דפסול משום שלא לשמה ואכתי תיקשי לרבה היינו מוליך ומביא היינו ערכאות אבל בשמות מובהקין אתי שפיר ודוק היטב:

גמרא בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא. נראה דאף למסקנא דלעיל דרבה אית ליה דרבא אפ"ה ידעינן שפיר לכולה מילתא דלשמה מהא דשוו למוליך ומביא כיון דאפילו בנתקיים בחותמיו ע"כ שוין למוליך ולמביא אלמא משום דבעינן לשמה בין בכתיבה בין בחתימה:

שם והא ערכאות דפסולא דאורייתא הוא כו' וקשיא לי דהא אפי' אליבא דר"מ משכחינן דערכאות ליכא אלא פסולא דרבנן כגון שגוף הגט נכתב בכתב יד הבעל עצמו וחתמו ערכאות דמדאורייתא מיתכשר הגט בכתב ידו לחוד אפי' לר"מ כדאיתא לקמן גבי שלשה גיטין פסולין וא' מהם כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וקמ"ל הכא דאף דכתב בכתב ידו וחתומים ערכאות אפ"ה פסולין מדרבנן בגיטין ושחרור ולכאורה היה נ"ל דלא מיתוקמא בכה"ג דא"כ אין טעם לפסול בשיחרור לפי מ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב דטעמא דכתב ידו ואין עליו עדים היינו משום דחשיב כגט שאין בו זמן וא"כ הכא דעיקר השיחרור נכתב בכתב ידו והערכאות חתומים לענין הזמן יש להועיל לגמרי דנהי דזמן דגיטין משום בת אחותו א"כ בעינן עדות גמור מדין תורה ולא מהני ערכאות מה שא"כ זמן דשיחרור היינו משום פירות שהוא ממון מהני בערכאות דהא לא מרעי נפשייהו ועוד דדינא דמלכותא דינא ואף לפי מ"ש ר"י בעל התוס' גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דף י"ז דטעם דזמן דשיחרור שמא ימכרנו לאחר ואח"כ יתן השיחרור ליד העבד בלא זמן וכיון שהעבד מוחזק בעצמו יאמר שנשתחרר מ"מ נראה דלא שייך להאי חששא כ"א לענין ממון דלענין איסורא לא חיישינן שיקדים הרב הזמן לשחררו שלא כדין וכיון דלענין ממון ושיעבוד העבד לחוד איירי ממילא דיש להכשיר בערכאות כך היה נ"ל לכאורה. אלא דלא שייך לחלק בכך אלא לענין איסורא נמי חיישינן ועוד דמ"מ יש לפסול אף בשיחרור כשחותמים ערכאות אף בכתב בכתב ידו דלא עדיף ממזוייף מתוכו דזימנין דאתי למיסמך אחתימת ידייהו בלא כתב ידו נמצא דלפ"ז לרבי מאיר נמי משכחת פסולא דרבנן בערכאות ובכתב ידו והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב וצ"ע:

גמרא והאיכא לשמה כו' ותו בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא דפשיטא לתלמודא דשטר שיחרור בעינן לשמה ופסול במחובר נראה דהיינו משום דילפינן בג"ש דלה לה מאשה אבל הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים משמע מדבריו דפשטא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה יליף לה דבעינן לשמה ופסול במחובר ע"ש וכתב הרב המגיד דהכי הוא בתוספתא ובתוספתא שלפנינו איתא להדיא דיליף להו מג"ש דלה לה מאשה ולשון הרמב"ם ז"ל צ"ע אבל קשיא לי הא דמצינו בכולה תלמודא דילפינן ג"ש דלה לה מאשה לענין דעבד חייב במצות שהאשה חייבת וכן לכמה מילי ומנא לן הא ג"ש דהא בעינן מיהא שיהא הג"ש מופנה מצד אחד והכא לא מופנ' דדילמא אידי ואידי בעינן למילף לה לשמה כפשטא דמילתא דודאי חדא מאידך לא ילפינן כיון דליכא ג"ש דמדינא ודאי לא אתיא כדמצינו בפ' החובל דבעי למילף שיהא עבד פסול לעדות מק"ו דאשה ולא אתיא ליה מדינא משום דאיכא למיפרך בכל צד כדאיתא שם וא"כ ג"ש מנא לן כיון דבעינן לגופא ואי משום דתרי וכתב לה כתיבי באשה הא בעינן נמי למידרש לה ולא לה ולחברתה והנלע"ד דע"כ לגז"ש אתיא דאי לאו גז"ש לא שייך למידרש לה דעבד לענין לשמה כיון דשטר שחרור גופא לא כתיב דפשטא דקרא דחופשה לא ניתן לה לא משמע דאיירי בשטר שיחרור אי לאו מגז"ש דלה לה מאשה כדפרש"י ז"ל בפרק השולח דף מ"א ואף דמלשון התוס' ד' ל"ט גבי איסורא ולא ממונא משמע דפשטא דקרא דחופשה לא ניתן לה איירי בשטר שיחרור מ"מ יש לישב כוונתם דלבתר דילפינן ג"ש הוי פשטא דקרא בהכי ע"ש ועיין מ"ש בזה דף ב' בלשון התוס' בד"ה לפי שאין בקיאין ודו"ק:

שם כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני. לכאורה משמע הא דלא קתני פסולא דאורייתא היינו משום דממילא ידעינן דלכל מילי דאורייתא שוין מג"ש דלה לה מאשה אלא דלפ"ז קשה מאי פריך בסמוך והא חזרה דאורייתא וקתני וכי הוי מדאורייתא מאי הוי כיון דאכתי לא ידעינן הא מילתא מג"ש דלה לה ויש ליישב דמ"מ מקשה שפיר דכ"ש דאין צריך לשנות דבר זה דמסבר' ידעינן דכיון שהוא חוב לעבד לר"מ א"כ אין זה שלוחו ושפיר ילפינן לה לה מאשה שיכול לבטל השליחות ועי"ל דר"מ גופא אגז"ש סמיך דמה מצינו באשה שאין הגט נגמר עד שיגיע לידה או ליד שלוחה שעשאתו שליח בפירוש ה"נ בעבד וכיון דאיכא גז"ש מהדר אטעמא לומר דהוא חוב לו שאוסרו משפחה אבל אי לאו גז"ש לא הוי סמיך אהאי סברא לחוד וק"ל:

שם מילתא דאיתא בשטרות לא קתני. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דחזרה גופא איתא בשטרות כגון האומר הולך שטר מתנה זה לפלוני או תן שטר מתנה זה לפלוני דמסקינן בפ' השולח נקטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט לענין הולך דלאו כזכי וה"ה לתן וכ"כ התוספות לקמן ולענ"ד יש ליישב דהא דלא מקשה הש"ס בפשיטות מחזרה גופא היינו משום דתליא בפלוגתא דאמוראי ולמסקנא מיהו דמסקינן דבשליחות בע"כ איירי אם כן ממילא א"ש דהא דבשטר מתנה יכול לחזור בו לאו חידוש הוא דמתנה נמי ליתא בע"כ משא"כ בגיטי נשים ושיחרור דאע"ג דהוו בע"כ אשמעינן דאפ"ה יכול לחזור בו ומכ"ש דא"ש למה שפירש מהרש"א ז"ל דלמסקנא הדרינן לגמרי משינויא דליתא בשטרות. ועי"ל דלענין שטר מתנה לא פסיקא מלתא דזימנין דאין יכול לחזור כגון באומר זכי בשטר מתנה זה לפלוני משא"כ בגיטין ובשיחרור אף באומר זכי לא מהני והא דנקיט תנו ולא קתני אף בזכי יכול לחזור היינו משום דלא שייך בהו לשון זכי כיון דחוב הוא להם כן נראה לי ודו"ק:

תוספות בד"ה מילתא דאיתא בשטרות כו' וי"ל דהשתא סבר כאידך שינויא דלקמן עכ"ל. פירוש דהיינו שינויא דדינא דמלכותא ודקדק מהרש"א ז"ל ממה שכתבו דהשתא סבר דלמסקנא דהדר ביה הש"ס משינויא דאיתא בשטרות לא קתני אלא מילתא דאיתא בקידושין לא קתני וא"כ שפיר מצי סבר כאידך שינויא דלקמן תני חוץ מבגיטי נשים אלא דלפ"ז קשה מה שכתבו התוס' לקמן דהא דלא נקט זמן היינו משום דרגילין לכתוב בכל שטרות ומהרש"א ז"ל נדחק לפרש דאקידושין קאי ונראה דוחק ועוד קשיא לי דלפירושו הא דלא נקט האומר תנו גט זה לא יתנו לאחר מיתה היינו משום דאיתא בקידושין ולדעתי א"א לפרש כן דהא מסקינן דאע"ג דחזרה איתא בקידושין אפ"ה נקט לה משום דבע"כ מיהא ליתא בקידושין ופירשו התוס' דכיון דליתא בע"כ אין זה חידוש דיכול לחזור בו כיון דלא נגמר עדיין וא"כ ה"נ לענין יתנו לאחר מיתה אין זה חידוש בקידושין מה"ט גופא כיון שלא נגמר עד שיגיע לידה ודוקא בגיטין הוי חידוש דסד"א כיון דאיתא בע"כ נגמר הגט קודם מיתה ועוד דלא שייך כלל לומר בקידושין לא יתן לאחר מיתה דלאיזה צורך תקבל הקידושין לאחר מיתתו וליתסר בקרוביו ומה צורך לה בקידושין אם לא שנדחק לומר דלענין כתובה איירי ואע"ג דארוסה לית לה כתובה איירי בדכתב לה אבל כל זה דוחק ועוד דבברייתא לא שייך לומר חוץ מבגיטי נשים דכיון דקתני בג' דברים שוין גיטי נשים כו' משמע דגיטי נשים דוקא הוא דשוו לשיחרורי עבדים ודו"ק. ולולא דברי מהרש"א ז"ל היה נראה לפרש כוונת התוספות כשיטת הרא"ש ז"ל דהני תרי לישני דלקמן לא פליגי דאף ללישנא דתני חוץ מכגיטי נשים נמי מודה דהיכא דאיכא דינא דמלכותא מהני אף בשטר מתנה ומש"ה לא פסיקא ליה בשאר שטרות דהא בדינא דמלכותא תליא והוי שפיר מילתא דליתא בשטרות ולשון דהשתא סבר שכתבו התוס' היינו דברייתא איירי כאידך לישנא ואף שהלשון דחוק קצת ניחא יותר לפרש כן ליישב קושיא הנ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה פסול' דרבנן כו' עד כותי פסול מדרבנן כו' וערכאות לקמיה פריך כו' לפי שאינן בתורת גיטין כו' עכ"ל. משמע מלשון רש"י ז"ל דפריך דרשה וכתב ונתן הוי כשר לעדות והרבה קושיות יש בשיטת רש"י ז"ל כמו שהקשו בתוס' דמילתא דפשיטא דעובד כוכבים היה פסול לעדות דהא לאו אחיו הוא ועוד דבעינן לשמה ועוד דבעיא שליחות ועובד כוכבים לאו בר שליחות הוא ועוד קשיא לי דא"כ לא פריך הש"ס לקמן מידי גבי מתנה דחספא בעלמא הוא ואמאי הא בגיטין גופא לא מיפסלי ערכאות אלא מקרא דוכתב ונתן ובשטר מתנה לא שייך האי מילתא ואף שבהגה"ת אשר"י כתב ג"כ בשם ספר החכמה דערכאות כשירים לעדות מדאורייתא ע"ש אפ"ה תמיהא לן טובא מהיכן הוציאו כן. גם יש לדקדק לאיזה צורך כ' רש"י ז"ל ולקמיה פריך כיון דקושית הש"ס היא תיכף במקומו. והנלע"ד דהמשך לשון רש"י ז"ל אחד הוא דמה שהכריחו לפ' כן היינו משום דמשמע ליה דאי הוי ערכאות פסילי מדאורייתא אף בשטרות לא הוי מקשה מידי בסמוך והא ערכאות דפסולא דאורייתא וקתני דסוף סוף מה שהושוו שיחרורי עבדים לגיטין ולא לשט"ח הוא מדרבנן ואף את"ל דלישנא דפסולא דרבנן לחוד קא דייק מ"מ אכתי הו"ל לגמרא לשנויי הכי דלא קחשיב אלא במה שהושוו אלו השנים לחוד מדרבנן ומש"ה חשיב ערכאות דמדאורייתא לא הושוו דבלא"ה שאר שטרות נמי פסילי אלא מדרבנן ודאי הושוו משא"כ בלשמה ומחובר דהושוו לגמרי מדאוריתא וכן נראה ממה שפירש"י ז"ל דעד כותי פסול מדרבנן בשאר שטרות וזה מוכרח מלשון הש"ס דפסולי דרבנן קא חשיב וקשיא ליה דהא דעד כותי כשר בגיטין ע"כ מדאורייתא הוא אי משום דכתיבא ואחזקו ואי לר"א משום דחתם ישראל לבסוף וממילא דכשר ודאי מדאורייתא כיון דודאי כותי חבר הוא וגירי אמת הן דאלת"ה למה הכשירוהו מדרבנן אלא ע"כ דמדאורייתא כשר וא"כ ע"כ הא דקחשיב ליה בהדי מילתא דרבנן משום דעיקר כוונת הברייתא עכשיו לומר דשוין גיטי נשים ושיחרורי עבדים מה שא"כ בשטרות ומילתא דכותי פסול בשטרות ודאי מדרבנן דאחזקו סתמייהו לפסולא דמדאורייתא גירי אמת הן ובחזקת כשרות קיימי סתמייהו כמו ישראל גמור ולפ"ז קשיא ליה לרש"י ז"ל היאך אפשר לפרש כן דמאי דאיתא בשטרות מדרבנן חשיב ליה בהדי מילי דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס בסמוך הא ערכאות פסילי מדאורייתא מאי קושיא דמ"מ חשיב ליה מדרבנן כיון דהא דאכשרינהו חכמים לערכאות בשטרות היינו מדרבנן לשיטת התוס' שכתבו דערכאות פסילי לכל העדות וחכמים תקנו להכשיר בשטרות לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דלאו הכי הוא אלא דערכאות כשירים בשטרות היינו מדאורייתא וכמו שאפרש הטעם בסמוך וא"כ ע"כ הא דפסילי בגיטין היינו מקרא דוכתב ונתן ובזה מיושב היטב לשון רש"י ז"ל שכתב ולקמיה פריך ונמשך לדבריו הקודמים דממה שפירש דעד כותי פסול בשטרות מדרבנן ומש"ה נקט לה בברייתא בהדי מילי דרבנן וא"כ מוכרחים אנו לפרש דהא דפריך בסמוך והא ערכאות דאורייתא היינו מקרא דוכתב ונתן. אמנם מה שכ' דהכי מפורש בפ"ב לא ידעתי מקומו דלקמן דף כ"ג לא איירי אלא לענין עובד כוכבים דפסול להביא הגט היינו דלאו בני התירא נינהו ומעכשיו נבא לבאר דלא תיקשי קושית התוס' לשיטתו דמה שכתבו בפשיטות דעובד כוכבים לאו בר עדות הוא דלאו אחיו הוא במצות לכאורה איכא למידחי דהכי קאמר דהיכא דהוא אחיו במצות מסתמא בר עדות הוא ובחזקת כשרות עד שיפסול בגזלנות וכיוצא בו אבל מי שאינו אחיו במצות מסתמא בחזקת גזלן הוא עד שיודע דקים לן דלא משקר ולא מקבל שוחדא והיינו ערכאות וכמ"ש בהגה"ת אשר"י בשם ספר החכמה. אמנם שינויא דחיקא לא משנינן לכך נראה לפרש בדרך אחר דודאי לדיני נפשות והיכא דבעינן דוקא עדות גמורה והתראה מילתא דפשיטא היא דעובד כוכבים לאו בר עדות הוא. אבל בדיני ממונות היכא דסגי בהודאת בע"ד ולא איברי סהדי אלא לשיקרא אם כן הדבר מסור לבית דין היכא שיודעים בודאי שהענין הוא אמת גמור יכולין אף להוציא ממון מחזקתו כדאמרינן לעיל חזקה עדים החתומים כו' כמי שנחקרה עדותן והיינו משום דלא חשידי אינשי לזיופי ומצינו נמי דאנו דנין ע"פ חזקה דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי והרבה כיוצא בזה וא"כ ה"נ כיון דאיכא חזקה דערכאות לא מרעי נפשייהו ונצטוו על הדינים כפירש"י ז"ל לעיל דנין ע"פ חזקה זו כיון דקים לן דקושטא קאמרי אע"פ שאין כאן עדות גמור מ"מ דבר ברור הוא וכן לענין גיטין אי לאו מקרא דוכתב ונתן שכתב רש"י ז"ל היה באפשרי לומר דערכאות כשירים והיינו דאפשר דרש"י ז"ל סובר כשיטת רבינו תם דאף למ"ד דעידי חתימה כרתי נמי מודה דעיקר דבר שבערוה היינו עידי מסירה אלא דבעינן עידי חתימה מגזירת הכתוב דוכתב היינו וחתם דע"י עידי חתימה מיקרי ספר כריתות כיון שידוע לנו ע"י ע"ח שהגט בא לה מיד הבעל וא"כ ערכאות נמי כיון דקים לן דקושטא קאמרי שהגט בא לידה מיד הבעל מיקרי שפיר וחתם והוי עדות לענין זה כיון דאיכא עדי מסירה ולא גרע מכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דכשר מדאורייתא אף לר' מאיר כדאיתא לקמן פ' המגרש וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב דסגי בעידי חתימה וכמו שכתבתי לעיל דכיון שהעדים חתומים מיקרי שפיר אין דבר שבערוה פחות משנים דאנן סהדי כיון שאנו רואין הגט כתוב וחתום בידו אנו עדים בדבר שהגיע לידה מיד הבעל משא"כ בדליכא ע"ח אפשר שהוא זייפו וא"כ מה"ט גופא היה אפשר להכשיר בערכאות אי לאו מקרא דמי שישנו בכלל נתינה כו'. ומה שהקשו התוספות דבעינן לשמה אפשר ליישב דאפ"ה איצטריך קרא דוכתב ונתן דבלא"ה היה אפשר לומר דהא דאמרינן דעובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד היינו בסתם עובד כוכבים דחשדינן ליה דמשקר אפי' בגוף הענין ומכ"ש שאין לסמוך עליו במה שאומר בפירוש שחותם לשמה דאפשר דמשקר משא"כ בערכאות דקים לן דלא משקרי אם אומרים בפירוש שחתמו לשמה מסתמא קושטא קאמרי לכך איצטריך ליה קרא דוכתב ונתן שהביא רש"י ז"ל ומה שכתבו התוספות דלאו בני שליחות נינהו ובעינן שישמעו מפי הבעל זה אינו מפורש בתורה ואפשר דהא דצריכי שישמעו מפי הבעל לאו בתורת שליחות אתינן עלה דכיון דדרשי' וכתב היינו וחתם א"כ התורה אמרה בפירוש שיחתמו אחרים ולא הבעל בעצמו וכיון דלאו עליה רמיא אין זה ענין לשליחות ותדע דאלת"ה אמאי אמרי' לקמן דעובד כוכבים הוא פסול משום דאדעתיה דנפשיה קעביד ותיפוק ליה דלאו בר שליחות הוא אע"כ דאפשר דלא שייך שליחות בכה"ג וכמו שכתבו התוספות לקמן דף כ"ב בד"ה והא לאו בני דיעה לענין כתיבה ע"ש כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל והא דמקשה הש"ס לקמן חספא בעלמא הוא יבואר על מקומו בעזה"י על נכון וממילא דהתוספות לא נחתו להני סברות ובסברות בעלמא פליגי רש"י ותוספות ודוק היטב. מיהו יותר נראה דהא דמייתי רש"י ז"ל קרא דוכתב ונתן משום דהשתא הוי משמע ליה דמדקתני אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים משמע דאיירי נמי היכא שחתמו ישראל אלא שהכתב הוא בערכאות ואפ"ה פסול היינו מוכתב ונתן וכדפרישית והשתא א"ש נמי מ"ש רש"י כדאיתא בפ"ב והיינו דכיון דפסול להבאה כ"ש דפסול בכתיבה אף לר"מ דמכשיר במצאו באשפה ולא בעי נמי כתיבה לשמה ואפ"ה פסול מוכתב ונתן וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בסמוך דמשנינן בעידי מסירה ור"א דאיירי שכתבו ישראל מכלל דמעיקרא הוי סבר דאיירי בכתבו עובד כוכבים ואף לר"מ וזה נ"ל יותר נכון בשיטת רש"י ז"ל:

בד"ה בעידי מסירה מתניתין דמכשר בשאר שטרות ופסיל בהני כו' עכ"ל. נראה דכוונתו משום דלא תיקשי מ"מ אמאי מיקרי פסולא מדרבנן הא משכחת להאי פסולא נמי מדאורייתא היכא דליכא עדי מסירה אלא ע"ח בלבד דמהני לשיטת הרי"ף ז"ל מדאורייתא ולשיטת התוספות נמי היכא שאין עידי מסירה לפנינו סמכינן מדאורייתא אעידי חתימה ישראל לומר דמסתמא נמסר בפניהם משא"כ בעידי חתימה דערכאות לא מהני מידי מדאורייתא כמו שיבואר לקמן בדף הסמוך ע"פ סברת חידושי הרשב"א ז"ל דכל היכא דסמכינן אע"ח מיקרי בכלל תורף הגט וממעט מקרא דוכתב ונתן וא"כ הו"ל פסולא דאורייתא כמ"ש התוספות לענין פסולא דלשמה כיון דעיקר מילתא מדאורייתא אע"ג דמשכחת לה נמי בפסולא דרבנן אפ"ה לא קתני ליה וא"כ ה"נ דכוותיה לכך פירש"י ז"ל דהא דמכשיר נמי בערכאות בשאר שטרות היינו דוקא בעידי מסירה אבל בלא ע"מ אפילו בשטר מתנה פסול מדאורייתא וא"כ לעולם לא משכחינן לחלק לענין ערכאות בין גיטין לשטרות בפסולא דאורייתא דאי בע"מ תרוייהו כשירות מדאורייתא ואי בלא ע"מ תרוייהו פסולי ואין לחלק ביניהם אלא לענין פסול דרבנן משא"כ בלשמה עיקר החילוק בין גיטין לשטרות הוא מדאורייתא ורש"י בזה לשיטתו דלקמן דלאוקימתא דברייתא דהכא לא נחתינן לשינויא דדינא דמלכותא וכל שכן דליכא למיתני חוץ מכגיטי נשים דהא דומיא דהנך קתני דלא הושוו אלא גיטי נשים ושחרורי עבדים לחוד אלא מתוקמא שפיר בעדי מסירה עיין לקמן ודו"ק. ואע"ג דמ"מ משכחת פסולא דערכאות דאורייתא לענין כתיבה כמו גבי לשמה אפ"ה לא דמי דלענין לשמה לא פסלינן חתימה מדרבנן אלא משום לתא דכתיבה לשמה דמדאורייתא משא"כ בערכאות פסולא דרבנן לענין חתימה לא תליא בכתיבה אלא גזירה דלמא אתי למיסמך עלייהו ולמימסר באפייהו ודו"ק:

תוס' ד"ה לא יתנו כו' פירש"י ואפילו רבנן דאמרי זכות מ"מ גיטא לא הוי כו' ודבר תימה פירושו ורש"י בעצמו חזר בו לקמן כו' תני גרסינן ולא תן כו':

ונראה לישב שלא יהי' דברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז דהנה לקמן י"ב כתבו תוס' ד"ה כל דהטעם דבשיחרור הוי תן כזכי משא"כ במתנה משום דשיחרור הוי כמו חוב משום דאי לאו דעבד לי' נייח נפשי' לא הוי משחרר לי' משא"כ במתנה ע"ש. ותמה בס' פ"י הא גם במתנה אמרינן בכמה דוכתי דעבד נייח נפשי' ומאי חילוק יש בין מתנה לשיחרור ע"ש. והוא קושית הרא"ש ס"פ ע"ש. ונראה דהנה הפ' כתבו דזה אינו ברור דאי לא דעבד נייח נפשי' כו' דפעמים שנותן בלא נייח כו' וא"כ לכאורה הי' לנו לאוקמי בחזקת מרא קמא דלא הוי תן כזכי:

והנה בס' נודע ביהודא הקשה הגאון מהר"י איך אמרינן תן כזכי הא זכי' מטעם שליחות וקי"ל דמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ אין שליח לדבר עבירה והשליחות בטל ודחה שם דבריו בס' הנ"ל דכיון דזכי' מטעם שליחות א"כ הוא שליח של הזוכה דהיינו העבד והעבד אינו עושה עבירה דנימא בי' אין שליח לד"ע ע"ש:

והנה הרשב"א ז"ל כתב לקמן פרק השולח דהיכא דמשחררו בשביל דעביד לי' נייח נפשי' אינו עובר בעשה דעיקר האיסור הוא משום לא תחנם שלא יתן מתנת חנם משא"כ היכא דעביד לי' נייח כו'. וא"כ לפ"ז מיושב ממילא קושית פ"י הנ"ל דבאמת י"ל דבשיחרור אף דאינו ברור דמשחררו בשביל נייח נפשי' מ"מ הוי תן כזכי ממ"נ דאי משחררו בשביל דעביד לי' נייח נפשי' א"כ ודאי תן כזכי דהוי כחוב כנ"ל ואי לא עביד לי' נייח ג"כ הוי תן כזכי דכיון דלא עביד נייח א"כ אם לא הי' כוונתו זכי רק תן והוי שליח להולכה של המשחרר א"כ לא יהי' מהני אף אם יבא ליד העבד כיון דלא עביד לי' נייח ועובר בעשה וממילא אין שליח לדבר עביר' דאי תן לאו כזכי והוי שליח הרב ושפיר אין שליח כנ"ל וע"כ הי' כוונתו זכי ואז הוא שליח העבד ומהני כנ"ל ואי עביד לי' נייח נפשי' דליכא עביר' ויכול להיות כוונתו תן ולא זכי מ"מ הוי ממילא תן כזכי דהוא כמו חוב כיון דעביד לי' נייח כנ"ל. ולכך בשיחרור כתבו תוס' שפיר דתן כזכי ממ"נ כנ"ל משא"כ במתנה שפיר י"ל שמא נתן לו בלא נייח וממילא תן לאו כזכי ומוקמינן בחזקת מרא קמא כנ"ל וא"ש:

אמנם לתוספ' ושאר פוסקים דפסקו כאביי דעידיו בחתומיו זכין לו מיד בשעת החתימ' רק דצריך להיות מטי לידי' אח"כ ובעבד דזכות הוא לו משוחרר ג"כ מיד רק צריך מטי לידי' ע"ש ש"ס ב"מ וא"כ באמת אף דאין שליח לדבר עביר' מ"מ לענין כל הדברים דליהוי נתינה לא בעינן שליחות לענין משיכ' או שאר דברים כשמצוה ליקח מיקרי מטי לידי' רק דבשיחרור אין משוחרר בנתינה כזו רק צריך נתינ' מיד ליד או על ידי שליח דגמרינן מאשה וא"כ לענין מטי לידי' דאינו אלא קיום התנאי הוי מטי לידי' אף בלא שליחות וממילא אף אי תן לאו כזכי משוחרר כשנותן לו השליח דאף דהוא השליח המשחרר ואין שליח לד"ע מ"מ כיון דהוי מטי לידי' דלענין זה לא בעינן שליחות וממילא משוחרר למפרע מטעם עידיו בחתומיו זכין לו. וא"כ לכאורה גם גבי שיחרור תן לאו כזכי דיכול להיות שמשחררו בלא נייח ואעפ"כ הי' כוונתו תן ולא זכי ומ"מ יהי' משוחרר כשיתן לו מטעם עידיו בחתומיו זכין לו וממילא יכול לחזור מקודם שנותן לו השליח:

אך י"ל למ"ש תוס' שם ב"מ דף כ' דעבז"ל הוא רק מדרבנן ולא מהני רק לענין ממון דהיינו לענין השעבוד אבל להתירו בבת חורין לא מהני דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ע"ש. ולכאורה קשה לפ"ז איך אמרינן אף לענין הממון בעבד עידיו בחתומיו זכין לו משום דזכות הוא לו כו' הא כל הטעם דסברירבנן זכות הוא לו אף דנאסר בשפחה אמרינן לקמן בש"ס משום דאדרב' הא מתירו בבת חורין ועדיף לי' ע"ש. וא"כ כיון דעידיו בחתומיו כו' לא מהני לענין להתירו בב"ח ואסור בשפח' ובב"ח א"כ ממילא לא הוי זכות כלל וממילא אף לענין השעבוד לא שייך עבז"ל כיון דלא הוי זכות כלל וקשה כנ"ל איך אמרינן בעבד עבז"ל. אך זה לא קשה כיון דאח"כ כשנותנו לו הוא באמת מותר בב"ח דמשוחרר אח"כ מדאורייתא רק לענין למפרע דלא ליהוי מוקדם לענין הממון וא"כ הוי שפיר זכות דבלא עבז"ל הוי מוקדם ואסור גם אח"כ בב"ח ושפיר מתירו בב"ח והוי זכות לענין השעבוד שיהי' משוחרר לענין הממון משעת החתימ' ומותר אח"כ בב"ח כנ"ל וא"ש:

וא"כ לפ"ז א"ש ממילא דהכא אי לא הי' כוונתו זכי רק תן א"כ ממילא אף כשנותנו לו השליח אח"כ אינו משוחרר מדאורייתא דאין שליח לדבר עביר' וגם אחר הנתינה אינו משוחרר רק מחמת עידיו בחתומיו זכין לו ואסור בב"ח כנ"ל כיון דאינו אלא דרבנן וממילא לא הוי זכות כלל כיון דגם אח"כ אסור בב"ח כנ"ל וממילא אינו משוחרר כלל אף לענין הממון ולכך אמרינן שפיר תן כזכי דאי לאו זכי לא יהי' משוחרר כלל כנ"ל. וא"ל דכיון דלא יתבטל האיסור אף אי אין שליח לד"ע כיון דלענין השעבוד מהני מחמת עבז"ל וכל האיסור הוא על הפקעת השעבוד וממילא לא שייך אין שליח לד"ע ומהני השליחות מדאורייתא לענין ב"ח דזה אינו אסור דז"א דכיון דבנתינה זו היא הפקעת השעבוד ג"כ כיון דצריך מטי לידי' והוי הנתינה עביר' ממילא אינו יכול ליעשות שליח על נתינ' זו הוי הנתינה בלא שליחות ומאי בכך שלענין ב"ח אין עבירה כיון שלא נעשה שליח על הנתינ' ואף דאיסור העבירה לא יתבטל אף אי אין שליח מ"מ הא גם בצא הרוג את הנפש ג"כ לא יתבטל כיון שהרגו ואעפ"כ אין שליח ע"ש ואף דיש לחלק דהתם לענין המשלח יתבטל העבירה אי בטל השליחות משא"כ הכא דגם ז"א דגם הכא אי בטל השליחות ואסור בב"ח ממילא לא הוי זכות כנ"ל ואין כאן עבירה ולכך א"ש דהוי תן כזכי בשיחרור ממ"נ כנ"ל אמנם בשכיב מרע כתבו תוס' לקמן דרוצה שיחול הגט שנותן בשעת מיתה ולכך אם עמד חוזר מדינא ע"ש:

והנה לקמן פ' השולח פסקו תוס' והרא"ש דמפקיר עבדו ומת אין צריך גט שיחרור כלל דמיתת האדון מפקיע כמו מיתת הבעל באשה רק כשיש קנין הממון היינו השיעבוד אינו יכול להפקיע מחמת והתנחלתם אבל מפקיר דאין כאן קנין הממון רק קנין איסור שפיר מפקיע אח"כ מיתת האדון ע"ש. וא"כ למ"ש תוס' שם ב"מ דלענין הממון מהני עידיו בחתומיו זכין לו מדאור' דהפקר ב"ד הפקר כמו כל קניני דרבנן ע"ש וא"כ הכא ממילא כשנותן לו השליח מחיים ואף דאין שליח לד"ע מ"מ משוחרר מטעם עידיו בז"ל כנ"ל וא"כ כיון דלענין השיעבוד מהני זה מדאורייתא א"כ משוחרר אחר מיתה אף לענין האיסור מדאורייתא כיון דקנין השיעבוד נפקע מחיים מדאורייתא מטעם הפקר ב"ד ממילא כשמת אח"כ הוי מפקיר עבדו ומת דקנין האיסור שפיר מפקיע המיתה מדאורייתא וממילא מותר אח"כ בב"ח מדאורייתא וא"כ בש"מ דרוצה שהגט יחול בשעת מיתה א"כ שפיר י"ל דתן לאו כזכי ולא הי' כוונתו זכי רק תן ואעפ"כ יהי' משוחרר כשיתן לו דאף דאין שליח לד"ע מ"מ כיון דהוי מטי לידי' ומשוחרר מחמת עבז"ל ומשוחרר אחר מיתה מדאורייתא מחמת מפקיר עבדו כנ"ל וא"כ הוי שפיר זכות כיון דאי נימא עבז"ל יהי' מותר בב"ח מדאורייתא כנ"ל והוי גט כנ"ל וממילא תן לאו כזבי ושפיר אין גט לאחר מיתה כשנותן לו השליח אחר מיתה דלענין זה לא שייך עבז"ל היכא דהמטי לידי' הוא אחר מיתה כמ"ש הש"ס ב"מ דלא תיקנו רק כשהמטי לידי' הוא מחיים ע"ש:

וא"כ ממילא מיושבים דברי רש"י ז"ל דהכא דפירש רש"י ז"ל מתניתין למאן דמוקי לה בש"מ כמ"ש רש"י ז"ל להדיא על תנו מנה כו' משום דדברי ש"מ ככתובין כו' ולא משום מעמ"ש. וא"כ למאן דמוקי בש"מ שפיר יכולין לומר דגרסינן תן ואעפ"כ לא מהני דבשכ"מ לא הוי תן כזכי כלל אבל לקמן במתני' למאן דמוקי לה בבריא כ' שפיר דתנו גרסי' דבבריא שרוצה שיהי' משוחרר מחיים ודאי תן כזכי דאי לא לא יהי' משוחרר גם כשיתן רק דלא יהי' מדרבנן ולא יהי' זכות כלל כנ"ל וודאי תן כזכי ולא הוי גט לאחר מיתה כלל וע"כ דגרסינן תנו כנ"ל:

אך עדיין קשה לכאורה מ"ש רש"י ז"ל נהי דלהכי זכה בי' דלא מצי למיהדר בי' מ"מ אינו משוחרר עד דמטי לידי' ואין גט לא"מ ע"ש ולמ"ש א"כ בשכ"מ גם לחזור בו יכול כיון דתן לאו כזכי:

אך זה לא קשה דלעיל ע"א אמרינן שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו עמד חוזר בנכסים ולא בעבד שהרי יצא עליו שם ב"ח וכתבו תוס' הטעם אף דבסתם הי' כוונתו אי לא יעמוד שיחול בשעת מיתה ואמאי אינו חוזר וכתבו משום דאמר סתם וסוברין העולם שמשוחרר מיד ויצא עליו שם ב"ח ואף שבאמת הי' כוונתו שיחול בשעת מיתה כיון שאין יודעין זה תיקנו שלא יוכל לחזור ע"ש. וא"כ הכא כיון דבברי תן כזכי ומשוחרר מיד רק בשכ"מ דכוונתו לאחר מיתה לאו כזכי וא"כ כיון שאין יודעין בסתם דרוצה לאחר מיתה א"כ ממילא סוברים שמשוחרר מיד דתן כזכי כמו בבריא ואף דבאמת לא הי' כוונתו כן מ"מ ממילא אינו יכול לחזור משום שיצא עליו שם ב"ח אבל באמת כיון דתן לאו כזכי ממילא אין גט לאחר מיתה וא"ש דברי רש"י דאף דלא מצי למיהדר בי' בשכ"מ דלענין זה הוי כזכי מ"מ באמת לא הוי משוחרר עד דמטי לי' דבאמת לאו כזכי וממילא אין גט לאחר מיתה כנ"ל. משא"כ לקמן בבריא ע"כ דגרסינן תנו כנ"ל וא"ש. וסברת הרשב"א ז"ל לעיל אינו מוכרח לשטת רש"י ז"ל ע"ש וא"ש דאין דבריו סותרים כלל:

וגם יש לישב בפשיטות דברי רש"י ז"ל הנ"ל דכל הטעם דתן כזכי כ' תוס' ור"נ ז"ל משום דמסתמא נותן לו בעין יפה ורוצה שיזכה מיד ע"ש. וא"כ בשכ"מ דרוצה לאחר הגט עד לאחר מיתה ע"ש ובין כך ובין כך לא יזכה מיד וממילא שפיר תן לאו כזכי כנ"ל רק אעפ"כ אינו יכול לחזור מטעם שיצא עליו שם ב"ח דכיון שאינם יודעין דרוצה לאחר כנ"ל ממילא סוברים דתן כזכי כמו בבריא ויצא עליו שם ב"ח ולכך אינו יכול לחזור בו משא"כ לענין אחר מיתה הוי שפיר אין גט לאחר מיתה דבאמת לאו כזכי ולכך פירש רש"י ז"ל כאן נהי דלהכי זכה בו כו' משא"כ לקמן למאן דמוקי בבריא צ"ל שפיר דתנו גרסינן ולא תן וא"ש. ולסברת רשב"א ז"ל דלעיל גם ז"א ע"ש:

או י"ל בהיפך ממ"ש לעיל די"ל הטע' דאמרינן בשיחרור דעביד לי' נייח ולא במתנה דלקמן פ' השולח אמרינן ברבו השיאו אשה דאמרינן אי לאו דשיחררי' לא הוי עביד איסורא וסמכינן על זה ע"ש ולכך הכא ג"כ כיון דכשמשחררו בלא נייח עובר בעשה אמרינן אי לאו דעביד לי' נייח לא הוי עביד איסורא ולכך תן כזכי משא"כ במתנה י"ל דנותן לו בלא נייח ואח"כ מצאתי בס' קצוה"ח שכתב טעם זה מסברא דנפשי' ולא הביא ש"ס הנ"ל. אמנם י"ל לרבנן דפליגי אר"מ ולא סברי האי חזקה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש ערכין ה'ותמורה ע"ש וסברי דיכול להיות שכונתו באמת שלא יהי' מועיל ויהי' לבטלה ע"ש וא"כ הכא כיון דבלא נייח איכא עבירה ואם הי' כונתו תן ולא זכי והוא שליח המשחרר בטל השליחות לגמרי דאין שליח לד"ע כמ"ש לעיל א"כ י"ל בהיפך דבאמת לא עביד לי' נייח והי' כונתו תן דאין לומר דעביד איסורא דעובר בעשה ז"א כיון דבטל השליחות ואינו משוחרר אף כשבא לידו א"כ ממילא אינו עושה איסור כלל כיון דלא הוי שיחרור והי' כונתו באמת שלא יועיל ויהי' לבטלה כיון דלא ס"ל חזקה הנ"ל ויש כתבו דאף להכריע אינו מועיל החזקה הנ"ל וא"כ י"ל שפיר גם בשיחרור דתן לאו כזכי ולא עביד לי' נייח ובאמת אינו משוחרר כלל אף כשבא לידו:

אך למ"ש שם המפ' בעירכין דאף דדיבורו מורה שאינו לבטלה מ"מ מהני מה שהי' כונתו שידע שיהי' לבטלה וכיון להשטות ומהני אף שסותר הדיבור ע"ש וא"כ הכא כיון שמצד הדיבור מורה שכונתו זכי ועביד לי' נייח דאל"ה אינו מועיל הדיבור כלל דאין שלד"ע רק מחמת שיכול להיות שכונתו הי' שיהי' באמת לבטלה כנ"ל א"כ ממילא אינו יכול לחזור שיצא עליו שם בן חורין כיון שהדיבור מורה שאמר זכי והוא משוחרר רק מחמת הכונה והוא כמו באומדנא דלעיל ע"ש וא"כ א"ש דאינו יכול לחזור ואעפ"כ אם מת שפיר אין גט לאחר מיתה כיון שבאמת לא הי' כונתו זכי ויכול להיות דלא עביד ליה נייח והי' כונתו שיהי' לבטלה כנ"ל ופירש"י ז"ל שפיר דזכה בי' דלא מצי למיהדר ואעפ"כ אין גט לאחר מיתה כנ"ל. אך למאי דמשני מילתא דאיתא בשטרות לא קתני דבתן שטר מתנה ג"כ אין גט לאח"מ והקשה הרשב"א ז"ל הא חזרה איתא ג"כ בשטרות דבמתנה תן לאו כזכי והוכיחו מכאן דתן כזכי אף במתנה כדעת הרמב"ם ז"ל והנה במתנה דלא שייך הטעם דעביד לי' נייח ואעפ"כ תן כזכי ואינו יכול לחזור ואעפ"כ אין גט לאחר מיתה וע"כ הטעם כמ"ש הלח"מ דהוי תנאי דשיורא שיתחיל מיד ויוגמר כשיבא לידו ומהני לענין חזרה ולא לענין אח"מ ע"ש. ואף בחזרת חוב תן כזכי לגמרי מיד רק במתנה הוא רק לענין זה כזכי שיתחיל מיד ע"ש ופ' וא"כ א"ש דלפי המסקנא סובר רש"י ז"ל שפיר דבשיחרור תן כזכי לגמרי אף לענין גט לאח"מ דאי לאו דעביד לי' נייח והוי כחזרת חוב ולגמרי תן כזכי דא"ל כנ"ל דבאמת לא עביד לי' נייח והי' כונתו תן ולא יהי' עבירה דבטל השליחות דז"א כיון דגם בלא עביד לי' נייח ג"כ משוחרר מיד רק שיורא כנ"ל א"כ אף אי לא עביד לי' נייח עושה האיסור דלא בעי שליחות א"כ ממילא ודאי עביד לי' נייח דאל"ה לא הוי איסורא כנ"ל וודאי עביד לי' נייח וממילא תן כזכי לגמרי אף לענין לאח"מ דרק לפי הס"ד דבמתנה תן לאו כזכי לגמרי י"ל דלא עביד לי' נייח ומהני לענין חזרה ולא לענין אח"מ כנ"ל משא"כ למסקנא דגם במתנה הוי שיור ממילא בשיחרור הוא לגמרי וע"כ פירש"י ז"ל לקמן למסקנא דתנו גרסינן ולא תן דאל"ה הי' כזכי לגמרי כנ"ל וא"ש:

והנה קושיא הנ"ל מאי חילוק בין מתנה לשיחרור דגם במתנה שייך עביד לי' נייח הקשה הפ"י והניח בצ"ע ותימה עליו איך נעלם ממנו דברי הרא"ש סוף פרקין שהקשה זה וע"ש תירוצו דחוק:

עוד י"ל דברי רש"י ז"ל שלא יהי' סותרין דהנה הלח"מ כתב הטעם דמהני לענין חזרה ולא לענין אח"מ משום דאף דתן כזכי מ"מ כיון דאפקיע בלשון תן הי' כוונתו על תנאי שיבא לידו והיינו מעכשיו דשיורא שיתחיל השיחרור מיד ולא יוגמר עד שיבא לידו כמו מעכשיו ולאחר ל' דמהני לענין חזרה ולא לענין לאח"מ כיון שהגמר הוא לאח"מ ע"ש. והנה קדושין דף ס' כתבו תוס' ד"ה כל גיטא דאף דקי"ל דשיור בגט לא הוי גט כלל דלא הוי כרות גיטא כמו חוץ לפלוני מ"מ הכא הוי שפיר כריתות אף דהוי שיורא עד לאחר ל' וכתבו מפ' הטעם משום דהכא כשנגמר הגט לא הוי שיור כלל כיון שמתחיל מעכשיו ונגמר לאחר ל' כל הל' יום נעשה הכריתות ואחר הגמר ליכא שיור כלל משא"כ בחוץ לפלוני דאחר גמר הגט איכא שיור ולא הוי כריתות כלל כנ"ל ולא מהני ע"ש. והנה לכאורה קשה למאי דקי"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני וגבי יכול לנתקה ולהביא אצלו כתבו תוס' שם דאף שאח"כ קפצה ידה שאינו יכול לנתקה לא מהני כיון שבשעת הנתינה כו' ועכשיו אינו נותן לה ע"ש א"כ לכאורה הוי הכא ג"כ טלי גיטך מע"ג קרקע שבשעת חלות הגט אחר ל' אינו נותן כלום ובשעת הנתינה לא גירשה:

אך הב"ש אה"ע בכמה מקומות כתב הטעם משום דבנתינ' בא לידה לא הוי טלי גיטך כו' דדוקא היכא שלא הי' נתינ' מעולם כמו התם שהי' יכול לנתק' כו' משא"כ היכא דבא לידה בנתינ', אף שלא גירשה באותה נתינ' מהני אח"כ ע"ש:

אמנם למאי דאמר בש"ס ב"מ דף ז' ע"א הכא נתינ' בעינן ואיכא התם כריתות בעינן כו' ואמר התם דאף יכול לנתק' הוי נתינ' רק דלא הוי כריתות ע"ש ואעפ"כ הוי טלי גיטך מע"ג קרקע בקפצה ידה אח"כ משום דבנתינ' הראשונ' לא הי' כריתות ואף דהוי נתינ' לא מהני ע"ש:

וא"כ עדיין קשה לכאורה במעכשיו דשיורא דלא הוי כריתות עד לאחר ל' א"כ כיון שנתינ' לא הי' כריתות ואח"כ ליכא נתינ' והוי טלי גיטך כנ"ל. אך זה טעות דהתם אמרינן דצריך להיות נתינ' שיש בה כריתות שלא יהי' נייר הגט עצמו אגיד בי' ואל"ה לא הוי נתינ' כיון שלא נגמר הנתינ' דבגט צריך להיות נתינ' הכורתת ולכך הוי אח"כ טלי גיטך מע"ג קרקע כיון שלא בא לידה מעולם בנתינ' הראויה בגט משא"כ במעכשיו ולאחר ל' דהנתינ' הי' שפיר נתינ' הראוי' שיש בה כריתות רק שהגירושין לא נגמרו והכריתות של הגירושין הוא אחר ל' ומהני שפיר אח"כ כיון שבנתינ' בא לידה דהנתינ' הי' מיד דלא הי' שום שיור בנתינ' רק בהגירושין ומהני אח"כ כנ"ל ולא הוי טלי גיטך כנ"ל:

אמנם לפ"ז נראה דאם מתנה תנאי זה בנתינת הגט עצמו שנתינת הגט היינו ההקנא' יתחיל מהיום ולא יוגמר נתינת הגט עד לאחר ל' ממילא דלא מהני דהוי שפיר טלי גיטך מע"ג קרקע דבשעת הנתינ' לא הי' כריתות כיון שלא נגמר הנתינ' והוי אגיד בי' ואחר ל' כשנגמר אז אינו נותן לה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע דלא בא לידה לעולם בנתינה שיש בה כריתות ואף דלאחר ל' נגמר הכריתות מ"מ כיון שמקודם לא הי' כריתות בנתינ' ממילא הוי עכשיו טלי גיטך מע"ג קרקע כנ"ל [ואף דיש לחלק בין כשגוף הנייר אגיד בין ההקנא' אך ז"א כמ"ש הרמב"ן אף לענין כסף וכן בש"ס לעיל גבי עבד ונכסים דלא הוי כרות גיטא כ"ז שיש להרב זכות בהנייר ע"ש]:

והנה הכא גבי תן גט כו' דאמרינן דהוי כזכי רק על תנאי שיבא לידו כנ"ל או בכל מקום שנותן לעבד גט שיחרור על תנאי. לכאורה קשה הא קי"ל בתנאי דמעכשיו אינו יכול לא לבטל התנאי ולא להוסיף על תנאו ולהתנות תנאי אחר כיון שכבר נגמר הדבר ואינו מחוסר רק קיום התנאי אינו יכול להוסיף אף קודם קיום התנאי וכתבו רוב הפ' דאף בתנאי שבידו ג"כ הדין כןע"ש בכמה מקומות באה"ע. והנה קי"ל דזכות הוא לעבד השיחרור ותוס' פסקו ג"כ כאביי דעידיו בחתומיו זכין לו רק דצריך להיות מטי לידי' אח"כ וכשמטי לידי' משוחרר למפרע משעת החתימה וכתב שם בש"מ הטעם דזה הוי כתנאי בשעת החתימה שהתנה שיהי' זכין לו על מנת שיהי' מטי לידי' אח"כ יהי' מעכשיו ע"ש. וא"כ קשה לכאורה איך יכול להתנות תנאי אחר בשעת נתינת השיחרור הא מקודם בשעת החתימה כבר נשתחרר רק שהתנה תנאי דמעכשיו א"כ ממילא אח"כ אינו יכול להוסיף על תנאו ולהתנות תנאי אחר כיון דכשמטי לידי' ממילא נשתחרר למפרע שנתקיים התנאי כנ"ל. וגם הכא קשה בתן כיון דהוא כזכי והוי מטי לידי' רק איך יכול להתנות שיבא לידו כנ"ל:

אך זה לא קשה כיון דצריך מטי לידי' והיינו שיתן לו מדעתו דכשתופס או מפקידו בידו לא הוי מטי לידי' והוי התנאי שיהי' זכין לו על מנת שיהי' נותן לו מדעתו אח"כ א"כ ממילא אח"כ בשעת הנתינ' יכול להתנות התנאי בהנתינ' שנותן לו רק ע"ת זה וממילא כשלא נתקיים התנאי לא נתן לו מדעתו ולא הוי מטי לידי' וממילא לא נשתחרר למפרע שלא נתקיים התנאי הראשון דמטי לידי' כיון שהתנאי הוא במטי לידי' גופי' שהנתינ' היא על תנאי זה כנ"ל וגם הכא בתן דהוא כזכי הוא ג"כ כנ"ל שהנתינ' הוא על תנאי שיבא לידו אח"כ ולכך מהני כנ"ל:

אמנם למאי דאמרי' בתן דהוי שיורא שיתחיל מעכשיו ויוגמר אח"כ א"כ נראה ממילא דלא מהני כלל דממ"נ אם הנתינ' הוא בלא תנאי ושיור רק בהשיחרור מתנה השיור א"כ לא מהני כיון דהוי מטי לידי' בלא תנאי ממילא אינו יכול להוסיף על תנאו כנ"ל וע"כ ג"כ כנ"ל דהשיור הוא בנתינ' שהנתינ' יתחיל מחיים ויוגמר אח"כ א"כ ממילא לא מהני כלל דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע כנ"ל כיון שהשיור הוא בהנתינ' ובשעת הנתינ' לא הי' כריתות ועכשיו ליכא נתינ' כנ"ל וגם בתן כזכי הוא כן כיון שלא עשאו שליח להולכה רק שהוא זכי והוא שליח לקבלה וכשנתנו לא הי' כריתות ואח"כ כשנתנו להעבד ליכא, נתינה כיון שאינו שליח להולכה רק מצד קיום התנאי של השיור וליכא נתינ' והוי טלי גיטך מע"ג קרקע כנ"ל א"כ ממ"נ לא מהני וממילא ליכא למימר בשיחרור דתן כזכי, והוא שיורא כנ"ל וע"כ כזכי ממש לאלתר וממילא לא הוי גט לאחר מיתה כלל כנ"ל אך באמת זה לא קשה כיון דבאמת עידיו בחתומיו זכין לו רק צריך מטי לידי' כנ"ל. וא"כ אף דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע ולא הוי נתינה בגט מ"מ כיון דבדיני ממונות הוי נתינה כמבואר בפוסקים רק בגט ושיחרור לא מהני להתגרש בנתינה כזו אבל נתינ' הוי א"כ ממילא לענין מטי לידי' הוי שפיר נתינ' כיון שאינו צריך להשתחרר בנתינה זו רק כיון דהוי נתינה ממילא משוחרר למפרע וא"כ שפיר יכול להיות תן כזכי ומתנה השיור בגוף הנתינה שיוגמר כשיבא לידו ואף דאינו כריתות והוי טלי גיטך כו' מ"מ משוחרר גם אח"כ כשבא לידו מטעם עידיו בחתומיו זכין לו וא"כ עדיין י"ל כנ"ל דהוי שיורא ומהני לענין חזרה ולא לענין אחר מיתה:

אמנם ז"א כמ"ש לעיל למ"ש תוספ' דעידיו זכין לו הוא דרבנן ולא לענין ב"ח א"כ לכאורה אינו זכות כלל דכל זכות הוא שמותר בב"ח רק הטעם הוא משום דע"י כך כשנותן לו אח"כ מותר בב"ח דאח"כ הוא משוחרר מדאורייתא כנ"ל וא"כ הכא כיון דגם אחר הנתינ' ליכא כריתות והוי טלי גיטך מע"ג קרקע ולא מהני מדאורייתא וגם אח"כ הוא רק דרבנן משום עידיו בחתומיו זכין לו ואסור עדיין בב"ח וממילא לא הוי זכות כלל ולא מהני כלל אף מדרבנן ועדיין קשה כנ"ל:

אמנם לר"מ דסבירא לי' עידי חתימ' כרתי וכתב מהרש"א ז"ל ב"מ דף כ' דלר"מ אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו מדאורייתא ע"ש א"כ מהני ממילא אף לענין ב"ח והוי שפיר זכות וי"ל שפיר דהוי שיורא כנ"ל ומהני לענין חזרה ולא לענין אחר מיתה כנ"ל והשיור הוא בנתינה כנ"ל. והנה מהרש"א ז"ל הקש' כאן למה לי' לרש"י לומר דאפילו לרבנן דאמרו זכות מודה הא אף אי לרבנן לא הוי שייך דין זה מ"מ קשה ליתני לר"מ בחמש' ותירץ כיון דהא בהא תליא א"כ נכלל בדין דחזרה כיון דאי הוי זכות לא הוי שייך אין גט לא"מ ע"ש. וא"כ ממילא א"ש דכיון דלר"מ דסבר עידי חתימ' כרתי אף אי הוי זכות הי' שייך אין גט לא"מ דהוי שיורא כנ"ל א"כ לא תליא בחזר' וקשה ליתני בר"מ חמשה ופירש"י ז"ל שפיר ואפילו לרבנן דאמרי זכות הוא מודה הכא בדבר א"כ קשה לר"מ ליתני ה' ובפרט לס"ד עכשיו דערכאות הוא לס"ד עידי חתימ' כרתי ע"ש. א"כ שפיר אף לרבנן דאמרי זכות שייך אין גט לא"מ כנ"ל. ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל דלקמן כתב במשנה דתנו גרסינן לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר דחכמים עצמם דסברי עידי מסיר' כרתי הי' להם לחלוק שפיר דלא שייך שיורא כנ"ל דעידיו בחתומיו זכין לו דרבנן כנ"ל ולא שייך אין גט א"מ וע"כ תנו גרסינן משא"כ הכא א"ש אף בתן וא"ש:

עוד יש ליישב דברי רש"י ז"ל וגם דברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל שפסקו גם כן כרש"י בתן דהוא כזכי ומהני לענין חזר' שאינו יכול לחזור ולא לענין לאח"מ ותמוה ג"כ מאי חילוק יש כיון דתן כזכי ובזכי פסק הרמב"ם ז"ל דמהני אף לענין לא"מ ומה שתירץ הלח"מ דהוי תנאי דשיורא אי אפשר לומר בדברי רש"י ז"ל שהוא עצמו כתב בקדושין ס' דלא הוי כריתות בכה"ג ואף שרצו להעמיס שם דברי תוספ' ברש"י מ"מ הוא דחוק ע"ש. ונראה דהנה הפ"י ז"ל כתב דתן שתי לשונות משמע דמשמע הולך ומשמע זכי ואיזה שירצה יהי' או להולכ' או לקבל' וכן כתבו הפוסקים ע"ש, והנה לכאו' באומר זכי בשחרור זה דמהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו ומשוחרר מיד בקבלת הזוכה ולכאור' קשה כיון דכל הטעם דהוי השחרור זכות אף שנאסר בשפחה ועושה איסור כשיש לו שפחה מ"מ מחמת שמתירו בב"ח הוי זכות א"כ זכי' זו שהיא שלא בפניו ואינו מותר בב"ח כיון שאינו יודע א"כ מאי זכות הוא זה הא יותר טוב לו שלא יזכה ולא יהי' משוחרר עד שיבא לידו דאז יהי' מותר בב"ח דקודם שיודע אינו זכות ואין זכי' זו זכות כלל וגם בס' פ"י הקשה זה ע"ש. אך באמת זה לא קשה מידי למאי דקי"ל [ד' ס"ב ע"ב] באמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל אמר הילך כמה שאמרה לא הוי גט כלל אף כשבא לידה כיון שהיא לא עשתה אותו שליח לקבל' והבעל סבר שהיא לקבלה ולא עשהו להולכ' ואינו שליח כלל ואינה מגורשת כלל ע"ש. וא"כ כיון שאומר זכי ואינו עושה אותו שליח להולכ' רק שיזכה בתורת זכי' ויהי' משוחרר מיד וא"כ אם לא יזכה בשבילו לא יהי' משוחרר אף אחר שיתן לו כיון דלא זכה בתורת זכי' ושליח להולכ' לא עשה אותו ויהי' אסור בב"ח גם אח"כ ולכך ממילא הוי שפיר זכות מה שזוכה בשבילו מיד כיון דאל"ה יאסור גם אחר כך בב"ח ולכך מהני כנ"ל:

אמנם למ"ש הפ"י הנ"ל ורשב"א ז"ל בתן דמשמע ב' לשונות תן וזכי ואיזה שירצה יהי' א"כ קשה כנ"ל שפיר איך נימא תן כזכי הא לא הוי זכות כלל מה שזוכה עכשיו בשבילו כיון שאינו יודע עדיין ואינו מותרבב"ח כנ"ל וא"ל כמ"ש ז"א דהכא אם לא יזכה עכשיו בשבילו שפיר אעפ"כ יהי' משוחרר כשיבא לידו ויתן לו כיון דעשאו גם שליח להולכ' ואף אם לא יזכה יהי' מותר אח"כ בב"ח וממילא לא הוי עכשיו זכות כלל ואמאי אינו יכול לחזור בו. אך גם זה לא קשה דכיון שחוזר בו א"כ אם לא יזכה לא ישתחרר גם אח"כ כשיבא לידו דלא מהני בתורת שליחות להולכ' כיון שחזר בו ויהי' אסור גם אחר כך וא"כ הוי זכות שפיר ולא מהני החזר' דכשחוזר בו הוי שפיר זכות כנ"ל. אך לכאור' כיון דקודם החזרה לא הוי זכות עדיין ואף שיוכל לחזור מ"מ מקודם לא הי' זכות והי' יכול לחזור רק בשעת החזרה נעשה הזכות ומשתחרר וא"כ אז חוזר בו ואיך מהני השיחרור:

אמנם קי"ל במקדש אשה ובתה בקדושין [דף נ' ע"ב] וכן בנדרים [דס"ט] אם אמר קיים ליכי ומיפר ליכי ולא תחול הקמה אלא א"כ תחול הפרה אמרי' דשניה' בטלי' דאמר רבה כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו ובכל הדברים שהם סותרים אהדדי שכשיתקיים האחד לא יתקיים חבירו אחר כך לא מהני אף בב"א ע"ש. וא"כ ממילא גם הכא כיון שאם יזכה בו קודם לא מהני החזרה אח"כ וכן הזכות אחר החזרה ג"כ לא מהני ממילא גם בב"א לא מהני כיון שבשעת החזרה נולד הזכות שאי אפשר לחזור בו וממילא שניהם בטלים ואף שהזכות אינו מחמת דיבורו מ"מ הוא מחמת זכות השליח ולכך א"ש דאינו יכול לחזור בו כיון שאם חוזר בו הוי זכות והוא כמו בהקמה והפרה ע"ש בר"ן ז"ל נדרים. והנה [תוס' רי"ד] קדושין כ' דבדבר שהוא ממילא לא שייך כל שאינו בזא"ז אינו בב"א דדוקא דבר שנעשה ע"י דיבור או מעשה שייך להתבטל אבל דבר דממילא איך יתבטל ע"ש על מה שהקשה מהא דאין איסור חל על איסור ואיסור [בב"א] חייל ע"ש:

ולפ"ז מיושב שפיר הכא דברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל דכיון דבאמת לא הוי זכות כלל רק מחמת דכשחוזר נעשה זכות אינו יכול לחזור כנ"ל וא"כ כשמת האדון דהפקיעה התורה רשותו ממילא ואין לו כח אז לשחרר א"כ ממילא אמרינן שפיר דאין גט לאחר מיתה ואף דתן כזכי מ"מ הא לא הוי זכות כלל רק דנימא ג"כ דבשעה שמת נעשה זכות שאם לא יזכה לא ישתחרר כלל וכנ"ל. ז"א דהמיתה שההפקעה הוא ממילא ולא יוכל להתבטל ולא שייך כל שאינו בזא"ז אינו בב"א וממילא בטל השיחרור דאינו יכול להשתחרר אז דאין גט לא"מ. ומיושב שפיר לשון רש"י ז"ל נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר בי' כנ"ל אבל כל כמה דלא מטי לידיה אינו משוחרר כנ"ל וא"ש. משא"כ בזכי דהוי זכות מיד שפיר לא שייך אין גט לאחר מיתה כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב ג"כ דברי רש"י ז"ל שאינם סותרין. דהנה תוס' הקשו לקמן במתניתין דתן גט והקשו מאי קמ"ל הא בהדיא תני במי שאחזו דאין גט לאח"מ ותירצו דקמ"ל דגם אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד וכתבו המפ' דהיינו למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ לכאורה ראוי להיות משוחרר גם כשמטי לידיה אחר מיתה כיון שמשוחרר למפרע וקמ"ל דלא מהני דלא תיקנו כשמטי לידיה הוא אחר מיתה ע"ש בש"מ ב"מ. וא"כ לפ"ז ממילא ליכא למימר כמ"ש דעדיין קשה כיון דתן כזכי א"כ לא שייך אין גט לאחר מיתה וא"ל כנ"ל דלא הוי זכות מקודם ז"א כיון דבשעה שמת נעשה זכות והוי מטי לידיה כיון שהוא שליח העבד וא"כ במה שזוכה הוי מטי לידיה דעבד וממילא משוחרר למפרע משעת [חתימה] כיון דעידיו בחתומיו זכין לו דלא שייך שיתבטל השיחרור בשעת מיתה מחמת שאינו אח"כ דכיון דבשעת מיתה נעשה זכות ומטי לידיה ממילא משוחרר למפרע ואין המיתה מפקיע דרק אחר מיתה לא תיקנו דליהני מטי לידיה כנ"ל משא"כ הכא דבאמת מהני אז כנ"ל. ולכך פירש"י ז"ל לקמן דתנו גרסינן ולא תן כיון דע"כ קאי למ"ד עבז"ל דאל"ה קשה מאי קמ"ל כנ"ל וא"כ ליכא למיגרס תן כמ"ש משא"כ הכא דפריך רק דליתני מאי ששוה גט לשיחרור ולא קשה מאי קמ"ל דאף דתני במי שאחזו מ"מ ליתני במאי דשוה ולכך פירש שפיר דגרסינן אף תן ולמאן דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו ומודה שפיר אף רבנן דאף דתן כזכי שפיר לא מהני לענין אין גט לאחר מיתה כנ"ל משא"כ לקמן במתניתין ע"כ תנו גרסינן וא"ש. והרי"ף והרמב"ם ז"ל דלא פסקו כאביי דעבז"ל פסקו שפיר דלא מהני תן לענין לאח"מ כנ"ל וכן במתנה ג"כ שייך מ"ש דג"כ לא הוי זכות קודם שיודע רק בזכי כנ"ל משא"כ בתן כנ"ל:

ובזה יתישב ג"כ מ"ש הרי"ף ז"ל והביא ראיה מהא דאינו יכול לחזור ואעפ"כ חייב באחריות ותמהו עליו הרא"ש והר"ן ז"ל דהתם אם נאבד אין כאן זכות כלל ע"ש. ולמ"ש א"ש דלכאורה י"ל הכא כיון שיכול לחזור הוי זכות אף קודם שחוזר כיון שאם לא יזכה הי' יכול לחזור בו וזה שפיר מוכח מהתם דזה הוא שם סברת שמואל מתוך שחייב באחריות יכול לחזור דלא הוי זכות מיד שאינו רוצה שיזכה בשבילו מיד שמא יאבד. אך רב דפליג התם וסובר דאעפ"כ קודם שנאבד הוי זכות רק כשנאבד נעשה חוב ע"ש. וממילא גם הכא הוי מקודם חוב רק אז נעשה זכות ומהני לענין חזרה ולא לענין אין גט לאחר מיתה כנ"ל ומייתי שפיר ראיה מהתם וא"ש:

גם י"ל דלא מהני אם הזכות הוא בשעת מיתה למאי דאמר בתמורה דף כ"ה אם אמר על בכור עם יציאת רובה תהא עולה או על לקט עם נשירת רובה תהא הפקר לא מהני דכיון ששניהם באים בב"א ואם יחול זה לא יחול זה אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דזה אמרה תורה שיהי' בכור ממילא וזה הוא מחמת דיבורו ולכך לא מהני ע"ש. וא"כ ממילא כיון שהמיתה מפקעת ממילא כחו שהתורה אמרה כשמת חייל רשות יורשין והשיחרור הוא באותו שעה מחמת ששיחררו אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד כו' משא"כ לענין חזרה דשניהם הם מחמת דיבורו כנ"ל וא"ש [ואף דהל"מ פ"ט ה"ג פסק דמהני בשעת מיתה ע"ש מ"מ דבריו צ"ע וש"מ הנ"ל] דהרמב"ם ז"ל באמת אינו פוסק כרבה בהא דכל שאינו בזא"ז בב"א אינו ולמ"ש כאן א"ש מחמת דברי הרב ודברי התלמיד כו' וא"ש:

גם יש ליישב דברי רש"י ז"ל למ"ש הלח"מ דאף דתן כזכי מ"מ הוי כמעכשיו דשיורא שיתחיל מיד ולא יגמר עד שיבא לידו ממש ולכך אינו יכול לחזור ואעפ"כ לא מהני לאחר מיתה ע"ש. והנה המפ' תירצו קושיא הנ"ל דאיך מהני זכי הא לא הוי זכות קודם שיודע שמותר בב"ח ותירצו דמ"מ הוי זכות שמיד שנודע לו שבא ליד הזוכה מותר בב"ח קודם שיבא לידו ע"ש. וא"כ לכאורה קשה כיון דאמרינן דתן כזכי הוי שיורא וא"כ אסור בב"ח עד שיבא לידו ממש אף שנודע לו כיון שלא נגמר עדיין כנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל דלא הוי זכות כלל כיון דאף דהוא כזכי אינו מותר בב"ח עד שיבא לידו וממילא ליכא זכות ולא הוי אף שיור כלל ואמאי אינו יכול לחזור. אך י"ל דאעפ"כ הוי זכות זה עצמו מה שלא יוכל לחזור דאם לא יזכה יוכל לחזור בו ולא יהי' משוחרר כלל ולכך הוי זכות והוי שיורא ודלא כמ"ש לעיל:

אמנם למ"ש המרדכי לקמן גבי תופס לבע"ח די"ל לרבנן דסברי דתנו הוי כמו שחררו לכך אינויכול לחזור משום דזכות בו שמים דהוי כמו אקדיש דבר זה דצריך להקדיש מטעם נדר כמו כן כיון שאומר תן אף אי לאו כזכי מ"מ אינו יכול לחזור דצריך לשחררו מטעם נדר לרבנן ע"ש. וא"כ לפ"ז עדיין קשה כנ"ל דכיון דתן הוא כזכי נימא דהוא כזכי מיד בלא שיור דא"ל כדברי הלח"מ הנ"ל דחיישינן שמא כיון על מעכשיו דשיורא דאינו אלא ספק כנ"ל ע"ש דאיך נימא דכיון על שיורא א"כ לא היי זכות כלל כנ"ל כיון דאסור בב"ח דא"ל כנ"ל דהזכות שלא יוכל לחזור בו דז"א כיון דאף אם לא יזכה לא יוכל לחזור בו מטעם נדר כנ"ל א"כ ממילא לא הוי זכיה זו זכות כלל וע"כ כונתו בלא שיור וממילא מהני אף לאחר מיתה:

אך רש"י ז"ל פירש שפיר כאן דמ"מ לרבי דתנו לא הוי כשחררו ושפיר י"ל דהוי שיורא ומהני לענין חזרה ולא לענין אח"מ וליתני דשוו אליבא דרבי. אך לקמן במתני' כתבו תוס' שם דמשמע דאתיא כרבנן דתן הוי כשחררו וממילא ליכא למימר תן גרסינן דמהני אף לאחר מיתה כנ"ל. וכתב רש"י ז"ל שפיר לקמן לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר דחכמים עצמם הי' להם לחלוק בתן כיון דסברי דתן הוי כשחררו וממילא הוא כזכי לגמרי ומהני אף לענין לאחר מיתה כנ"ל וע"כ תנו גרסינן וא"ש: