אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא לאחר שחיטה מי קא מתמנו וכו'. ואי קשיא לוקמה בקטנים ואין האב מביא פסח בשביל בנו קטן אלא מדרבנן ושה לבית אבות לאו דאורייתא והכי מוקי לה בפסחי' ובפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) מוכח מינה דשה לבית אבות לאו דאורייתא דא"א דאורייתא על בישרא קאי ומזכה להו ולאו מתרצי דאמנינהו מעיקרא ולית לה פתרי שזו מן השמועות המתחלפות בחילוף המסכתות היא ואמוראי נינהו ורב יהודה סבר דאורייתא ואליבא דידיה מתרץ לה והתם לא ניחא ליה בהכי משום דא"כ דאביהן זכה להן מאי ומזכה.

והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. איכא למידק הא מאן דמותיב שפיר קא מותיב וק"ו היא. וי"ל אי לאו תיובתיה דילמא הכי פשיט ליה מדתני תנא יתר על כולן אין ברירה בתולה בדעת עצמו ולא קמ"ל יתר מכן בתולה בדעת אחרים ש"מ בדעת אחרים אית ליה ברירה אבל מדקא מותיב תולה בדעת אחרים ש"מ דאיהו פשיט ליה דאפי' תולה בדעת אחרים לית ליה ברירה וא"כ קשיא היכי מדמו מילתא למילתא.

רב אסי אמר כולן פוסלין חוץ מן האחרון. ואף על גב דרב אסי אמר בסמוך משמיה דרבי יוחנן האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, משום שאין ברירה, אפשר דהכא אזיל לחומרא והכא לחומרא, דרב אסי מספקא ליה גבי אחין שחלקו אי יורשין הוו, ויש ברירה, או לקוחות הוו ואין ברירה, כדאיתא (בבבא בתרא, בשילהי בית כור, (בבא בתרא קז, א)) הילכך, זיל הכא לחומרא פוסל לכהונה משום ברירה, ופסול לגרש בו משום דילמא אין ברירה, וביובל מחזירין לחומרא.

אי נמי כתחילה של ארץ ישראל. פירש רש"י ז"ל, כשם שמתחלתה היתה בלא חלק לאיש אחר, לאברהם אבינו, כך תחזור ביובל, וטעמא לאו משום ברירה הוא, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, ונראה דהכי קאמר, היינו טעמא דחוזרת ביובל, משום דלא חשבינן ליה כחלוקה לגמרי לגבי יובל, מהא דאין חלוקה אלא כחלוקה שבתחלתה של ארץ ישראל, שנחלקה בגורל ואורים ותומים וכל ישראל וכדאיתא בבבא בתרא (שילהי בית כור, קז, א).

הא דאמרינן: אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר. הקשו בתוספות מהא דאסיקנא (בנדרים פרק אין בין המודר, (נדרים לו, ב)) דשה לבית לא דאורייתא, דאי אמרת דאורייתא אבשרא קאי דמזכי להון, ואלא למה דאמר להון אבוהון, כדי לזרזן במצות, ואם כן, מאי קאמר דאמנינהו, אלא אי אמרת דלא אמנינהו, והא לא צריכי מנוי. ותירצו, דסוגיא דשמעתין איירי אי אמרינן שה לבית דאורייתא, ונראה, דלרווחא דמילתא קאמר ליה הכי דדרך התלמוד בכך לארווחי פירוקי, והכא פירוקא רויחא קא מפרק ליה וכסברתיה דמקשה מינה, ולומר לדידן ליכא למיפרך מינה, דשה לבית לאו דאורייתא, וברייתא כדי לזרזן במצות, כדאיתא התם, אלא אפילו לדידך, דספיקא לך דמחמת מנוי האב הוא שזכה זה שנכנס ראשון, אי אמרת בשלמא דאמנינהו בפירוש לזה ולאחרים בשעת שחיטה שפיר.

הא דאמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים וקא פשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. פירשו בתוספות דעל זה שהיה מקשה ליה מתולה בדעת אחרים, לא היה מתמיה אביי, דשפיר קא מותיב ליה. וכמדומה שאינו מחוור, דאינו בכדי, היה אביי מאריך בדבריו, והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. ונראה לי, דאתרווייהו קא מתמה, ארב יהודה שהשיב לו ממתניתין, דתולה בדעת עצמו, וארב משרשיא שחזר להקשות עוד מתולה בדעת אחרים דעלמא, משמע דקבולי קבלה מיניה, דליכא לאפלוגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דאי לא, הוה ליה לרב משרשיא לאהדורי ליה שאני התם דתולה בדעת עצמו וכי מיבעיא לי תולה בדעת אחרים מאי. כן נראה לי.
בגמרא שלנו הגירסא: רב הושעיא.

הלוקח יין מבין הכותים וכו'. פירשתיה בפרק קמא דשחיטת חולין בסייעתא דשמיא. והתם כדקתני טעמא, אי אתה מודה, שמא יבקע הנוד אמרו לו לרבי מאיר, ונמצא שותה טבלים למפרע, ואם תאמר ודקאריה לה מאי קאייריה לה, יש לומר, דרבינא היה סבור, שאין זה עיקר טעמן של חכמים אלו, אלא משום דאין ברירה, ולדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה, והתם (בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לז, ב)) פרכינן לה גמרא, מתנה אדם על עירובו, דאקשינן התם דרבי שמעון אדרבי שמעון ופרקינן דטעמם דרבי שמעון דנוד, משום דבעינן שיריה ניכרין, ואי בעית אימא כדקתני טעמא אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו', אקשינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה נכרין, מאי קאמרי ליה, הכי קאמרו ליה, לדידן בעינן ראשית ששירה נכרין, לדידך אי אתה מודה שמא יבקע הנוד.

האחים שחלקו הרי הם כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ואין אומרין הוברר הדבר שזהו חלקו של זה וזהו חלקו של זה ואינו בדין מכר אלא הרי הם כלקוחות ולמדת שהירושה חוזרת ביובל והוא הדין למתנה כמו שיתבאר במקומו:

כבר פסקנו במשנתנו באמר ללבלר כתוב ואי זו שארצה אגרש שהוא פסול ופוסל שאלו בגמרא באמר לו כתוב לאי זו שתצא בפתח תחלה ולא הובררה לגמרי ומתוך כך יש דנין אותה בספק ומ"מ גדולי הדורות פסקו בה כחברתה ופסול ופוסל ואין מחלקין בין תולה לדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ולא סוף דבר בתולה בדעת עצמו באותה שבמשנתנו שאומרין בו אין ברירה לחומרא שהרי לא בירר בלבו כלום אלא אף תולה בדעת אחרים שבירר בלבו וגמר בדעתו לגרש אותה שתצא תחלה אפ"ה אומרי' בו שאין ברירה לחומרא אלא שפוסל לכהנה שהרי אף בתולה בדעת עצמו פסקנו כן ואע"פ שפסקנו בכמה מקומות שכל בדאוריתא אין ברירה שמא דוקא לחומרא נאמרה ולא לקולא:

הפסח אינו נשחט אלא למנוייו ונמנין עליו כשהוא חי כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ומשנשחט אין אדם יכול לימנות עליו וכן כל הנמנין עליו יכולין למשוך ידיהם הימנו בעודו חי ומשנשחט עליהם אין אחד מהם יכול למשוך ידיו ולהשמט ממנו אמר הריני שוחט את הפסח על שם מי שירצה לימנות כבר נשחט ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זה נשחט ומכל מקום כל שאמר לבניו הריני שוחט על שם מי שיעלה ראשון לירושלים דנין מן הסתם שלא נתכון אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את כל אחיו עמו שאלו לא היינו אומרין כן אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמרו בנות זוכות שאף הבנים זכו על הדרך שכתבנו:

כבר ביארנו בשלישי של עירובין ובכמה מקומות שהכותיים עד שלא נעשו כגוים גמורים היתה תבואה שלהם חשודה להיות כלה טבל גמור להתחייב הלוקחה בנטילת תרומה ומעשרות מפני שלא היו נזהרים מלפני עור ומי שלקח באותו זמן מהם בערב שבת חבית של יין ולא היה לו פנאי להפריש הראוי להפריש מהן או שלא היו לו כלים מוכנים להפריש והיה אומר בעצמו שיהא שעור הראוי להפריש ממנה לתרומה גדולה תרומה בשולי החבית כגון אם היתה החבית מחזקת מאה לוגין ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהו תרומה בשולי החבית וכן שיעור הראוי למעשר יהא מעשר באי זה מקום מן החבית והוא שאמר עשרה מעשר ראשון ולא דקדק במיעוט הנכוי שהמעשר מתנכה מצד חסרון שני לוגין של תרומה וכן בתשעה של מעשר שני והיה רוצה לשתות בשבת זו על סמך זה ויפריש אחר השבת לומר בשעת הפרשתו הוברר הדבר שזהו של תרומה ומעשרות אינו רשאי שכל שהוא מן התורה אין ברירה:

וזעירי אמר כולן אינן פוסלין חוץ מן האחרון ור' יוחנן אמר אפילו אחרון נמי אינו פוסל אישתכח השתא דבראשון כ"ע לא פליגי דלא פוסל חוץ משמואל דאמר ראשון נמי פוסל ובטל במיעוטו והלכה כרבים וכ"ש דרב פליג עילויה וקי"ל הלכה כרב באיסורי ובאחרון כ"ע לא פליגי דפוסל חוץ מר' יוחנן דאמר אינו פוסל ובטל במיעוטו דהיכי אמרינן אין ברירה הני מילי לקולא להתירה לעולם אבל לחומרא לאוסרה לכהונה אמרינן יש ברירה. ובאמצעיתא רב ושמואל אמרי פוסלין וזעירי ורב אסי ור' יוחנן אמרי דאין פוסלין וקי"ל כל רב ושמואל ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן וכ"ש הכא דקיימי זעירי ור' אסי כותיה נמצא שכולן אינן פוסלים בכהונה חוץ מן האחרון. ומתני' ר' אלעזר היא דבעיא כתיבה לשמה:

בתוספות בד"ה קטן כו' אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא ובפרק מצות כו' עכ"ל כל זה מבואר יותר בתוס' פרק האשה רבה ע"ש:

בד"ה אא"ב דאמנינהו כו' תימה דבנדרים כו' וי"ל דסוגיא דהכא איירי כו' עכ"ל עיין בזה בפסחים בתוספות פרק האשה בע"א ומה שיש לדקדק בהם עיין בחידושינו שם:

בד"ה הלוקח יין כו' אע"פ שגזרו על פיתן על יינן לא גזרו עכ"ל פסיקא להו בשום דוכתא דעל פיתן ודאי גזרו לכולי עלמא וכדאמרינן בעלמא פתו פת כותי וק"ל:

בד"ה שני לוגין כו' דדרשינן בב"מ ואכלת ולא מוכר עכ"ל קצרו בדבריהם דהכי נמי דרשינן התם תבואת זרעך ולא לוקח וע"ז סומכין כותיים ואפילו אלפני עור לא עברי מיהו היינו מדאורייתא פטורין מוכר ולוקח אבל מדרבנן חייבין לעשר כדמוכח התם והכא אלא שהכותי לא חייש לדרבנן וק"ל:

ע"א גמ' וצריכא וכו' עד אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא וכו'. יש לדקדק ל"ל כל זה האריכות הל"ל אבל התם יש ברירה דהא לא שייך לומר התם דבעינן לשמה ויש ליישב משום דלבתר הכי קאמר אי נמי בתחלה שר"ל דס"ד רחתם אע"ג דיש ברירה גזירת הכתוב הוא דביובל צריכין להחזיר כל השדות שיהיו יחד בלי שום חלוקה כאשר היו מתחלה לכך קאמר השתא אבל התם מכר חהא דוקא דאמר רחמנא וכו' ר"ל אפי' את"ל דגזירת הכתוב דליהדרו כל השדות ביובל היינו דוקא במכר אבל בירושה ומתנה לא וק"ל:

שם א"ל הושעיא ברי כצ"ל:

שם כדי לזרזן במצוה כו' עד אא"ב דאמנינהו מעיקרא. פירוש דאמנינהו על הפסח כל האחין אלא שכדי לזרזן במצות אמר שמי שיעלה ראשון הוא יהיה ראש הזוכין והעיקרי בפסח זה והאחרים לא יזכו אלא על ידו. ויש לדקדק א"כ מתני' זו מאי אתא לאשמועינן כיון דאמנינהו מעיקרא על פסח זה כל האחין פשיטא דכולהו זכו בו וי"ל דס"ד כיון שאח"כ אמר שעל מי שיעלה ראשון הוא שוחטו הוי כמו חזרה קמ"ל דלא כיון דלא אמר אלא כדי לזרזן במצות:

רש"י בד"ה לקוחות הן כו' והדר שקלי כו' נ"ב פי' חולקים עתה מחדש כמו שחלקו מתחלה ובסמ"ג כתב שזה נותן חלקו לאחיו ונוטל חלק השני ע"ש:

בד"ה אמר אביי כו' מתמה אביי בר"י כו' דתלי המתנה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ומיחל כו' דקתני וקדש עליו היום נמחק. ונ"ב טעות הוא וכן בתוס' מדוייקים מצאתי שאינו עיין מה שהגהתי בפרק בכל מערבין בדף לז:

בד"ה דברי רבי מאיר כו' ועוד דאי הוה משני כו' נ"ב זה התירוץ לא שייך לפירוש ר"י דלעיל דמחלק בין גט לשאר ברירה משום דכתיב וכתב לה ודו"ק וכן משמע להדיא בתוס' בפרק מרובה:

בד"ה רבי יהודה כו' או לא יעלה סלע כו' נ"ב והא דפריך מרבי יהודה נ"ל דלא קשה מידי דבודאי רב משרשיא לא ס"ל לחלק ומש"ה פריך מרבי יהודה וה"ה לרבי יוסי דבחד גונא קשה מתרוייהו ומש"ה פריך אח"כ איהו גופא מר"ש כלומר שאף אם תרצה לחלק בין דבר שסופו עומד להתברר כו' ומ"מ קשה מרבי שמעון ורבא שהשיבו לו דר"ש סבר יש ברירה מתרץ נמי רבי יהודה סבר ברירה כמו רבי שמעון וטעמייהו משום בקיעת הנוד ואף רבי יוסי אי הוה מצי לשנויי הכי הוה משני אלא שרבי יוסי מוכרחים אנו לומר דלא ס"ל ברירה כדאיתא בפרק בכל מערבין גבי לא חילל כו' וטעמיה שאוסר משום ברירה ולא משום בקיעת הנוד לחוד והא דקתני טעמא דמשום בקיעת הנוד הוא לרבי שמעון ולר' יהודה ודו"ק (עיין במהרש"א):

בסה"ד חוזר בו מסברא ראשונה נ"ב פי' התלמוד חוזר ממה שאמר המתלקט כו' כדלעיל:

גמ' דאמר רב אסי אמר ר"י. ולדידיה לא ס"ל דאיהו סבר מחצה יורשין ומחצה לקוחות כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה דברי ר"מ והא דאמר רב אסי חוץ מן האחרון דס"ל ברירה לחומרא מספיקא:

גמ' איתביה האומר כו'. קשה הא כתבו התוס' לעיל בד"ה לאיזה שארצה דאפילו מאן דסבר בעלמא ברירה הכא מודה משום דכתיב וכתב לה שיהיה מבורר בשעת כתיבה ואפ"ל דהא המכריח להתוס' לעיל הוא משום סתמא דמתניתין כאילו אין חולק בברירה הלזו וה"נ סתמא דמתניתין דפסחים כאילו אין חולק בברירה [זו אף למאן דחולק] בשאר ברירות דהכא תולה בדעת אחרים או משום דהברירה על שני דברים משא"כ בעלמא על דבר אחד בא הברירה (ז) ועי"ל:

גמ' אי אמרת בשלמא דאמנינהו וכו'. והא דקתני כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו כו' יש ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה אא"ב כו' תימא דבנדרים כו'. מבואר שם ע"ש:

בתוס' בד"ה שני לוגין כו' ועוד סומכין הכותיים כו'. עיין במ"ש בבכל מערבין ומ"מ בתירוץ ראשון נמי לכאורה צריך לבא לזה דאף דלא חיישי ללפני עור סוף סוף אם החיוב לגבן אסור להם למכור בלי הפרשה ועברי על עשר תעשר וכ"ת ואכלת ולא מוכר א"כ קיצור ולמה ליה דלא חיישי אלפני עור ואם נאמר לתי' ראשון אף דלא דרשי ואכלת ולא מוכר מ"מ סוברין החיוב משוס שלא יאכל הלוקח בלתי מעושר ואף אם לא יהיה מפורש דין המוכר בתורה לחיוב או לפטור תירצו שפיר דלא חיישי אלפני עור כו' ועוד דמפורש פטורא דמוכר בהדיא ודו"ק:

גמרא אבל התם (פי' אפי' תאמר א"ב וכדמוכח בסוף ביצה וההיא דבכורות שהביאו התוס' מ"מ ה"א) מכר הוא דא"ר כו'. והוא כמש"כ התוס' לקמן (בע"ב) ד"ה ר"י בסופו ע"ש וכן לקמן (מח) ד"ה אי לאו. ומיושב בזה גמגום מהר"ם:

רש"י ד"ה אריו"ח כדי לזרזן (בסופו). ולא הודיעם מה בלבו. לכאורה זה דלא כר"א בנדרים (לו) דאמר הפריש פסח על חבירו (שלא מדעתו) ל"ע כלום. אבל נראה משום דע"כ סוגיא דהכא איירי אי אמרינן שה לב"א דאורייתא כמ"ש התוס' וא"כ ילפינן דלא בעינן דעת משכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים כדאיתא התם או דמוקי בקטנים ואפי' לר"א ולא ילפינן משכן כו' ודלא כריו"ח דשם. אבל בפסחים פרש"י דמיירי בהודיעם והיינו כר"א ושה לב"א לאו דאורייתא (ול"פ על ריו"ח רבי') אלא דמוקי לה בגדולים ודלא כסוגיא בנדרים ודו"ק:

רש"י ד"ה אמר אביי. דילמא תולה בד"ע כו' דמדאתני ברישא גילה בדעתו כו'. לכאורה סברא זו לא שייכא בהא דשני לוגין שאני עתיד להפריש ור"מ ק"ל תולה בד"ע. ואולי משום דלא קבע מועד הפרשתו הוה כמו שאומר שאני עתיד להפריש בזמן שארצה:

תד"ה הדר. ע"ז אינה תמיהא כו'. ול"נ לפרש דאביי תמה על רב הושעי' דהרי ודאי ידע למתניתין דלאיזו שארצה כו' אלא דמספקא לי' בתולה בדעת אחרים. וכיון דקס"ד דטעמא דמתניתין דפסחים משום ברירה כדמותיב מינה א"כ ע"כ מוכח דיש חילוק בין תולה בד"ע לתולה בד"א א"כ מאי קמב"ל:

תד"ה שני לוגין וכו' בסופו ולא מוכר. נ"ב ועוד שסומכין על הלוקח שיפריש ולית להו זרעך ולא לוקח:

גמרא אמר רבה ל"ש אלא זקן שלא הגיע לגבורות. ע' יומא (דף נה ע"ב) שכתבו תוס' בחד תירוצא דקאי רק ארישא דהשולח גט משום חומר א"א וכו' ותמהני דמה חומר א"א שייך כאן דבין כך וב"כ אינה א"א דניתרת או בגט או במיתת הבעל והחשש רק משום יבמה לשוק דהוא רק חייבי לאוין. ובדרך פלפול י"ל למ"ש הרא"ש פ"ג דקידושין דמה דמשמע בסוגיין דגוסס ראוי לגרש דהרי חיישי' רק לשמא מת. אבל אלו ידעינן דהוי גוסס הוי מגורשת. ואלו בסוגיא דב"ב בנפלו לו נכסים כשהוא גוסס משמע דגוסס אינו בר הקנאה. היינו דהתם מיירי בגוסס סמוך למיתה עד שא"י לדבר. א"כ י"ל דאיכא חשש א"א דשמא נחלש כחו וא"י לדבר ועדיין חי דהגט בטל והיא א"א. אמנם לקושטא דמלתא דוחק לומר כן דזהו ודאי חשש רחוק והוי ס"ס, ס' שמא אינו גוסס כ"כ אלא גוסס כשהיה. וס' שמא מת וא"כ לגבי איסור א"א הוי ס"ס:
והלענ"ד דס"ל לתוס' דחומר דיבמה לשוק חמור ג"כ יותר משאר איסורים כיון דהוא ענין ערוה. וע' במרדכי פ' מצות חליצה דאיסור יבמה לשוק הוי בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים. ונראה ראיה לזה מסוגיין דב"מ (דף כ ע"ב) האיך פשיט מר איסורא מממונא וכו' שטרי חליצה ומאונין תנן ע' בתוס' שם דהא דלא ילפי' איסורא מממונא היינו רק מחומרא דא"א. ואעפ"כ פשיט ליה מחליצה ומיאון. דממיאון לכאורה ליכא ראיה כ"כ כיון דהוי רק קידושין דרבנן אלא דהראיה משטרי חליצה ומדמי לה לאיסור א"א, ובעיקר דברי תוס' הנ"ל לא ידעתי אמאי לא חלקו בפשוטו דברישא אף דאיכא חזקת חי מ"מ כיון דהוא גוסס אתרע קצת חזקת חי מש"ה אזלי' בתר חזקת איסור יבמה לשוק. אבל באינך דמתני' דליכא חזקת איסור מוקמי' אחזקת חי גם בזקן וגוסס:

רש"י בד"ה וחוזר ביובל לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא עכ"ל. נראה שכתב כן לפי מאי דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' א"כ ע"כ היינו לענין מצות יובל לחוד אבל לענין שיבטלו החלוקה לגמרי לא שייך לומר לחומרא דאדרבא קי"ל לענין ממון המע"ה וכיון דמספקא לן אי יש ברירה א"כ לענין ממון מוקמינן אחזקתו ונראה דרש"י סובר כן להלכה כשיטת רוב הפוסקים דמספקא לן אי יש ברירה או לא ודלא כמ"ש מהרש"ל בפרק הפרה ואכתבנו בסמוך:

שם בגמרא צריכא דאי אתמר בהא משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא. ויש לתמוה דמכיון דאמר דקס"ד דדוקא בגיטין אמרינן אין ברירה מגזירת הכתוב ולא בשאר דוכתי וא"כ לאיזה צורך מסיק אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא כו'. ותיפוק ליה דבלא"ה הו"א דלענין יובל יש ברירה כמו בשאר דוכתי בכל התורה חוץ מגיטין. ומהרש"ל ז"ל בפ' הפרה האריך בזה ע"ש ותמצא נחת לפי שיטתו. ולענ"ד נראה ליישב משום דבלא"ה קשיא לי אמאי לא מייתי הש"ס דאזדא רבי יוחנן לטעמיה דשמעינן ליה בפרק משילין להדיא דאמר אין ברירה אפילו בדרבנן ופליג אדרבי אושעיא אע"כ דבההיא פשיטא לתלמודא דאיכא למידחי דהא דקאמר ר"י אין ברירה היינו להחמיר משום דמספקא ליה ובהא לחוד פליג אדרבי אושעיא דר"א סבר דבדרבנן אמרינן יש ברירה לקולא משום דספיקא דרבנן לקולא ורבי יוחנן סבר דאפילו בספיקא דרבנן נמי מחמרינן לענין ברירה אי משום דסובר דתחומין יש לו עיקר מן התורה כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל"ז ע"ב ע"ש בתוספות לענין ספק עירוב משא"כ לענין דחוזרין זה לזה ביובל נראה לכאורה דלאו משום חומרא הוא דלענין ממון קי"ל המע"ה מש"ה הוצרך הש"ס לומר דאפ"ה ה"א דטעמא משום דלהחמיר והיינו כפירש"י ז"ל וכמו שכתבתי נמצא לפ"ז הא דאמרינן אי אשמעינן בהא ה"א משום דוכתב לה לשמה ע"כ היינו דה"א דבגיטין אמרי' ודאי אין ברירה מגזירת הכתוב אבל בכל התורה מספקא ליה לר"י יוחנן כדשמעינן ליה פרק משילין דא"א לומר בשום ענין דבכל התורה ס"ל ודאי יש ברירה דא"כ אמאי מחמיר אפילו בעירובין אע"כ דמספקא ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך ליה לר' יוחנן לאשמעי' ההיא דהאחין שחלקו ותיפוק ליה דאפי' אי מספקא ליה נמי אמרי' דמחזירין משום דלהחמיר לכך הוצרך הש"ס לומר דה"א מכר אמר רחמנא ליהדר ולא מתנה וירושה דודאי לא מצי למימר לחלק בין מכר לירושה לחוד דמהיכא תיתי הא כיון דמספקא לן אי אמרינן אין ברירה וא"כ היינו מכר היינו ירושה לכך מסיק דהיא גופא קמ"ל דסד"א נהי דאחין שחלקו אין ברירה אכתי מנא לן דלקוחות נינהו דילמא מקבלי מתנה הם זה מזה ומתנה לא אמר רחמנא דליהדר קמ"ל דלקוחות הן כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' צריכא. ותמיהא לי כיון דמשמע מיהא דההיא דאחין שחלקו חומרא היא א"כ מאי ואזדא לטעמיה דקאמר דהא כולהו אמוראי נמי דפליגי אדר' יוחנן וסברי בשמעתין דאחרון פוסל מכהונה אפ"ה סברי בע"כ דאחין שחלקו מחזירין ביובל מדקתני במתני' בהדיא פסול לגרש בו אלמא משום דלהחמיר אמרינן אין ברירה וממילא דאחין שחלקו מחזירין דהוי נמי לחומרא ואי משום דלהני אמוראי אפשר דס"ל בעלמא יש ברירה לגמרי ודוקא בגיטין פסול מגזירת הכתוב וא"כ לר' יוחנן נמי דילמא הכי הוא דבעלמא מספקא ליה כדמספקא לתנאי ואמוראי טובא והכי קי"ל להלכתא ודוקא גבי גיטין פשיטא ליה משום גזירת הכתוב. ולענ"ד דנהי דלהני אמוראי ס"ל דדוקא בגיטין סברי דאין ברירה אבל בעלמא יש ברירה מ"מ לרבי יוחנן א"א לומר כן אלא דרך צריכותא בעלמא דאי לקושטא דמילתא הא שמעינן לר' יוחנן בעלמא דסובר הלכה כסתם משנה וא"כ אמאי קאמר האחין שחלקו מחזירין ביובל דהא סתם משנה דדמאי גבי הלוקח יין מן הכותים סתם לן כמאן דאמר יש ברירה אף להקל אע"כ דר' יוחנן לא ס"ל כסתמא דדמאי אלא כסתמא דמתניתין דהכא דפסול לגרש בו ולא משמע ליה לר' יוחנן כלל לחלק בין גיטין לשאר דוכתא ולפ"ז ע"כ הא דאמרי' לחלק בין גיטין כו' היינו דרך צריכותא אי לאו ההיא דאחין שחלקו אבל למסקנא טעמא דתרוייהו משום דלגמרי ס"ל דאין ברירה ואי תקשי אכתי היאך סמיך ר"י אמתניתין דהכא דלגמרי אין ברירה דילמא טעמא דמתניתין דוקא להחמיר הא ליתא דסוף סוף ליתא לסתמא דדמאי דסבר ודאי יש ברירה מקמי מתניתין דהכא וא"כ מהיכא תיתי נאמר דמספקא ליה לתנא ועוד נראה דרבי יוחנן סבר דההיא בבא דלאיזה שארצה אגרש קתני במתניתין דומיא דאינך בבי קמאי דמן התורה אינן גט לגמרי וא"כ ה"נ דכוותיה כן נלע"ד. אלא דמלשון מהרש"ל ז"ל בפ' הפרה ביש"ש שלו נלע"ד עוד שיטה אחרת דהא דאמרי' הכא אי אשמעינן שדה משום דלחומרא היינו לצריכותא בעלמא וה"ה דאין החלוקה בטילה אלא שמחזירין לקיים מצות יובל כפירש"י ז"ל דהדר שקלי לגמרי כ"א חלקו כדמעיקרא אבל למסקנא דר' יוחנן סובר ודאי אין ברירה מדקאמר אחרון אינו פוסל ממילא דלענין אחין שחלקו סובר דמחזירין ביובל לגמרי וחולקין חלוקה אחרת וא"כ א"ש הא דקאמר ואזדא לטעמיה. ועפ"ז יש ליישב שיטת מהרש"ל ז"ל ביש"ש פ' הפרה אף דנראה מדבריו שלא נתכוון לזה אלא דכאן כתב להדיא בספר חכמת שלמה בשם הסמ"ג דהא דמחזירין ביובל היינו שהחלוקה בטילה לגמרי ועכ"ז יש לתמוה טובא על מה שהקשה מהרש"ל דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דלענין איזה שארצה אגרש פסק שהיא ספק מגורשת ובאחין שחלקו פסק מחזירין זה לזה ביובל עד שהפריז מהרש"ל ז"ל על המדה וכתב דמה שפסק הרמב"ם ז"ל ספק מגורשת הוא טעות סופר או כשגגה היוצא מלפני השליט. ועיקר דבריו הם מההיא דהאחין שחלקו ובאמת אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דאף אם נאמר דלקושטא דמילתא לר' יוחנן חוזרין וחולקין לגמרי והיינו מדקאמר הכא אף אחרון אינו פוסל מ"מ אנן דלא קי"ל בהא כר' יוחנן אלא כזעירי ור' אסי דאמרי אחרון אינו פוסל והיינו ע"כ משום דמספקא להו אם יש ברירה אי לאו וה"נ שמעינן לר' אסי דמספקא ליה בכמה דוכתי בהאחין שחלקו אי יורשין הוי אי לקוחות והיינו משום ספיקא דברירה כמ"ש התוס' לקמן ואפ"ה פסק הרמב"ם ז"ל שפיר דאחים שחלקו מחזירין ביובל ולא כר' יוחנן דהחלוקה בטילה לגמרי אלא כסברת הצריכותא דלהחמיר לחוד מחזירין לקיים מצות יובל משום ספיקא דברירה וזה ברור. ועיין מה שאכתוב בזה ס"פ השולח בשיטת הרמב"ם ז"ל ובלשון מהרש"ל ז"ל. ובר מן דין תמוהין לי דברי מהרש"ל ז"ל שפוסק הלכה למעשה באיזה שארצה אגרש דאין בו ממשות גט כלל אלא לפוסלה מן הכהונה והיינו משום דבדאורייתא אין ברירה כלל אפילו להקל ודוקא במילתא דרבנן מסקינן פרק משילין דיש ברירה. וכ"כ מהרש"ל ז"ל שם בכללי דיני ברירה שלו ע"ש בכלל ראשון. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דא"כ לענין איסור כהונה אמאי מחמרינן הא איסור כהונה נמי מילתא דאורייתא הוא וממילא דליתא להאי כללא דכייל מהרש"ל ז"ל ועוד דבלא"ה לא מצינו לחלק כה"ג בכל הש"ס בין מילתא דרבנן לדאורייתא ואדרבא אמרינן בכל דוכתא כל מילתא דרבנן כעין דאורייתא תיקנו ואי ס"ד דמדאורייתא אפילו לקולא אין ברירה א"כ ה"ה וכ"ש לאיסורי דרבנן דאמרינן מיהא להחמיר אע"כ הא דמפלגינן בפרק משילין בין דאורייתא לרבנן היינו משום דבדאורייתא דוקא חיישינן לספיקא דאין ברירה להחמיר ולא בדרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא. וכ"ז לענ"ד ברור אף שאיני כדי להשיג על מהרש"ל ז"ל מ"מ בהכי ניחא לי לקיים דברי הקדמונים כשיטת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הר"ן דבאיזה שארצה אגרש אינו אלא ספק גירושין וכן נראה שכל הפוסקים מודו בהא מדפסקו כזעירי ורב אסי וכדאיפסקא נמי הלכתא בפ' משילין ומה שהקשה מהרש"ל ז"ל עוד מלשון הרמב"ם ז"ל באחין שחלקו גדיים כו' שפסק פטורין מן המעשר אלמא משום דאין ברירה אף להקל. ולענ"ד משום הא לא איריא דכיון שסובר הרמב"ם ז"ל דמילתא דברירה מספקא לן לפי פסק ההלכה א"כ ודאי יפה פסק שפטורים מן המעשר דהא קי"ל דספיקא לאו בר עשורי הוא כדאיתא פ"ק דמציעא בסוגיא דמסותא ע"ש סוף דבר לא זכיתי להעמיד שיטת מהרש"ל ז"ל וצ"ע ודו"ק:

שם אי נמי כתחלה. ופירש"י וטעמא לאו משום ברירה וקשיא לי דהאמר רבי יוחנן בהדיא לקוחות הן וא"כ משמע דהיינו משום דאין ברירה דאל"כ הו"ל למימר סתמא מחזירין ביובל תו קשיא לי כיון דקושטא דמילתא הא דמחזירין חומרא היא א"כ אמאי לא סגי ליה בשינויא קמא דה"א דטעמא דר"י משום דלהחמיר ול"ל דעכשיו בעי למימר דבעלמא לית ליה לר"י אין ברירה אפילו להחמיר הא ליתא דבהדיא אמר פ' משילין דאין ברירה מיהו להחמיר ולולא פירש"י ז"ל היה נ"ל על הדרך שכתבתי לעיל דהא דקאמר מעיקרא משום דלחומרא היינו שאין מחזירין אלא לקיים מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא דנהי דמספקא לן אי יש ברירה אפ"ה אמרינן לענין ממון המע"ה וע"ז מסיק א"נ כתחלה פירוש דאפילו את"ל דהאי מחזירין היינו דבטלה החלוקה לגמרי אפ"ה לא תידוק מיניה דאין ברירה לגמרי דלעולם משום דמספקא ליה והא דלא אמרי' המע"ה היינו משום שאין זו חזקה גמורה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ יד כל האחין שוה בה והיינו דקאמר כתחלה ואע"ג דר"י סבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי אפ"ה לא מיקרי בהכי מוחזק כדאמרינן גבי משכיר ושוכר דלא מיקרי השוכר מוחזק אלא חזקת מרא קמא וה"נ דכוותיה וכ"ש דיש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דאף אם נפרש כוונתו דמחזירין ביובל היינו שבטלה החלוקה לגמרי אפ"ה א"ש מה שפסק דלענין ברירה הוי ספק בגיטין ואעפ"כ לא שייך המע"ה כדכתיבנא וכ"ש למאי דפסק הרמב"ם ז"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ יד כל האחין שוה בה ודו"ק:

שם בעי מיניה רב הושעיא מרב יהודא כו' א"ל תניתוה כו' איתיביה האומר לבניו. וקשיא לי דהא שמעינן ליה לרבי הושעיא גופא דאמר בפ' הדר דף ס"ח דמילתא דברירה פלוגתא דב"ש וב"ה היא וממילא דקי"ל כב"ה דאמרינן יש ברירה אף לקולא ואפילו בדאורייתא דההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה דפליגי ב"ש וב"ה מיקרי טומאה דאורייתא כדאיתא בפ' משילין וא"כ ממילא דלא ס"ל לר' הושעיא כלל כמתני' דהכא אפילו בלאיזה שארצה אגרש ומאי קמיבעיא ליה. ואין לתרץ ע"פ שיטת ר"י לעיל בד"ה לאיזה שארצה דפי' ר"י דמאן דאית ליה יש ברירה אפ"ה מודה בגיטין משום לה לשמה הא ליתא דלפ"ז משמע דאין לחלק בין תולה בדעת עצמו או דעת אחרים דאדרבה תולה בדעת אחרת גרע טפי שאין מבורר כלל בשעת כתיבה ואכתי אמאי קמיבעיא ליה לר' אושעיא. ועוד דאדרבה לשיטת ר"י קשה יותר דילמא הא דקפשיט ליה ר' יהודא תניתוה היינו משום הא גופא דס"ל כר' אושעיא דפר' הדר דיש ברירה וא"כ ע"כ סתמא דמתני' דהכא בגיטין היינו משום דבעינן לשמה וממילא פשיט שפיר דלפ"ז ה"ה תולה בדעת אחרים. וא"כ מאי מקשה ליה רבי אושעיא מפסחים הא אינהו גופייהו לא איירי אלא בגיטין הא בעלמא יש ברירה. ולכאורה היה נ"ל לפ' דאף למאן דסבר ליה בעלמא יש ברירה אפ"ה ההיא דפסחים דמיא לההיא דגיטין דהא בפסח נמי בעינן לשמה דהיינו לשם בעליו וא"כ אי בעינן בגיטין שיהא מבורר בשעת כתיבה ה"ה בפסח שייך האי טעמא שצריך שיהא מבורר בשעת שחיטה מקשה שפיר. ואף שיש לחלק דדוקא בגיטין אם אינו מבורר פסול דהו"ל סתמא פסול כדאמרינן ריש זבחים משום דסתמא לאו לגירושין קאי. משא"כ בקדשים דסתמא כשר כדאיתא שם בזבחים וכה"ג ראיתי שכתבו תוס' בפ' בכל מערבין דף ל"ז גבי שתי נשים שלקחו קיניהם ע"ש. אלא דלענ"ד דבריהם תמוהין דהא דאמרינן סתמא כשר בקדשים דסתמא לשמה קאי היינו לענין דלא הוי שינוי קדש דכיון שכבר הופרש והוקדש לשם עולה או חטאת מסתמא להכי קיימא. וכן לענין שינוי בעלים שכיון שהבעלים הפרישן בפירוש והכהן הקריב סתם סתמא לשם בעלים הקריב. משא"כ בשתי נשים שהפרישו קיניהם שעדיין לא נתברר מעולם בכל קן של מי הוא וכן ההיא דפסחים באומר הריני שוחט על מי שיעלה מכם שלא נתברר קודם השחיטה מי ומי הם הבעלים תו לא שייך לומר סתמא כשר. וא"כ מקשה שפיר אי ס"ד דבגיטין כה"ג פסול משום שצריך שיהא מבורר בשעת הכתיבה. א"כ בפסח נמי בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה ואמאי כשר. אלא דאכתי קשה א"כ הא לרבי אושעיא גופא כיון דס"ל כב"ה דיש ברירה. א"כ ע"כ טעמא דמתני' משום לשמה וא"כ תקשי ליה מתני' דהכא אמתני' דפסחים משום טעמא דלשמה כדפרישית ומאי ענין האי קושיא עליה דר"י למאי דפרישית דמלתא דפשיטא דלענין טעמא דלשמה אין לחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת חבירו. ועוד דא"כ אין מקום לכל השקלא וטריא דבסמוך לענין תולה בדעת עצמו או תולה בדעת אחרים דנהי דבשאר דוכתי שייך לחלק מ"מ לענין גיטין לא שייך לחלק. והנלע"ד ליישב בזה דאף אם נאמר דר' אושעיא דהכא היינו האי דפרק הדר כדמשמע מלשון התוספות שם אפ"ה מצינן למימר דאיהו גופא לא סבר אליבא דב"ה יש ברירה אלא במילתא דרבנן וההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה סובר דבלא"ה ההיא דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן כמו שפירש רש"י ז"ל בפ"ק דביצה דף י' בד"ה כולם טמאין ע"ש וכמ"ש שם בחידושי וסובר ר' אושעיא דפרק הדר דאע"ג דעיקר טומאת אהל מדאורייתא אפ"ה מיקל ב"ה ואמרו דיש ברירה כיון דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן והיינו דמדמי לה לעירוב דהוא ג"כ מדרבנן. והא דאמרינן פרק משילין דההיא דהמת בבית מקרי דאורייתא היינו לר' אושעיא דפ' משילין דמוקי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא משמע דלמפרע מודו ב"ה דטמאים משום דאין ברירה. וא"כ ע"כ דסוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא או דאף שהוא מדרבנן מ"מ סובר רבי אושעיא כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא תו לא פלוג רבנן ובכל ענין מחמרינן לענין ברירה כה"ג כמ"ש תוספות פ' בכל מערבין דף ל"ז ע"ב בד"ה מאן האי תנא ע"ש. נמצא דלפ"ז לא פליגי ר' אושעיא דפ' הדר ורבי אושעיא דפ' משילין אלא בדבר שהוא מדרבנן ועיקרו מדאורייתא אבל במידי דהוי מדאורייתא ממש מודה ר' אושעיא דפ' הדר דאיהו ר' אושעיא דשמעתין דאמרינן אין ברירה מיהא להחמיר והיינו מתניתין דהכא לאיזה שארצה אגרש פסול אלא דקמיבעיא ליה לרב אושעיא בתולה בדעת אחרים וקפשיט ליה ר' יהודא דאין חילוק והיינו מסברא דנפשיה. מיהו בעיקר הדין פשיטא ליה לר' אושעיא דר"י כוותיה ס"ל דאין לחלק בין גיטין לשאר מילי דהוי מדאורייתא משום דלא משמע ליה כלל האי דרשא שצריך להיות מבורר בשעת כתיבה אלא לצריכותא בעלמא וא"כ למאי דפשיט ליה ר"י דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו מקשי ליה שפיר ממתניתין דפסחים וע"ז קאי שפיר כל השקלא וטריא דלקמן ועוד נ"ל דאף את"ל דר"י דפשיט ליה היינו משום דסבר בעלמא יש ברירה אף בדאורייתא כאינך אמוראי דסברי הכי לשיטת ר"י לעיל אלא דוקא בגיטין מחמרינן משום לשמה ומקשי ליה ר' אושעיא מפסחים נמי משום טעמא דלשמה אפ"ה א"ש השקלא וטריא דבסמוך דמקשה אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים כו' והכי קא קשיא ליה נהי דמסברא איכא לחלק בין גיטין לשאר איסורי דאורייתא אכתי קשה מאי קאמר ר"י תניתוה דהא מתניתין ליכא ראיה דמחמרינן טפי בגיטין אלא איכא למימר דתנא דמתניתין לא מפליג בגיטין מבשאר דוכתי אלא דבכ"מ במידי דאורייתא מחמרינן בתולה בדעת עצמו ולא בתולה בדעת אחרים כיון דמצינו להדיא שאר תנאי דמפלגי בהכי וכדמייתי כל השקלא וטריא כ"ז נלע"ד ודוק היטב כי נכון הוא:

שם איתיביה האומר לבניו וכו' ואע"ג דכמה תנאי פליגי בדין ברירה אפ"ה מקשה מסתם משנה והא דלא מקשה מסתם מתניתין דדמאי גבי הלוקח יין מבין הכותים שנישנית קודם וס"ל יש ברירה היינו משום דבההיא ודאי פליגי דאפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וא"כ ר"י סבר כסתם מתני' דהכא דאין ברירה אבל מההיא דפסחים מקשה שפיר כיון דמצינן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים א"כ לית לן למימר דפליגי אסתמא דהכא ואת"ל דסוף סוף פליגי אהאי דדמאי דא"כ כ"ש דקשה טפי אדר"י דהא הו"ל תרתי סתמי דיש ברירה ההיא דדמאי וההיא דפסחים והיאך פסק ר"י דלא כתרתי סתמי וסמיך אחדא ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דכל השקלא וטריא דר' אושעיא ור"י היינו דוקא לענין גיטין ופסחים משום לשמה א"כ בלא"ה א"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אא"ב כו' תימא דבנדרים משמע כו' י"ל דסוגיא דהכא איירי א"א שה לבית אבות דאורייתא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהיכא תיתי נאמר דסוגיא דהכא לא ס"ל כסוגיא דהתם ולמאי דפרישית א"ש דהכי קאמר ליה ר"י לר' אושעיא אושעיא ברי מה ענין פסחים אצל גיטין פי' דהא לדידך גופא יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין ברירה כמ"ש באריכות מההיא דפ' הדר ופ' משילין וא"כ מאי קמותבית מפסחים דהוי דרבנן לגיטין דמדאורייתא אע"כ דלדידך פסחים נמי דאורייתא דסבירא לך שה לבית אבות דאורייתא וא"כ ע"כ מיבעית לאוקמי כדי לזרזן במצות וכן למאי דפרישית דשקלא וטריא דר"י ורבי אושעיא היינו משום לשמה שצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה וכן בפסחים בשעת שחיטה וא"כ ע"כ דס"ל לרבי אושעיא דשה לבית אבות מדאורייתא וא"כ מהדר ליה ר"י שפיר משא"כ סוגיא דנדרים אתיא אליבא דהלכתא דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומש"ה מוקי למתני' דפסחים משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומה"ט גופא אתי שפיר דר' יוחנן גופא מסיק דאיירי דוקא דאמנינהו מעיקרא והיינו משום דאזיל לשיטתו דאפילו בדרבנן קי"ל אין ברירה כדאיתא פ' משילין וא"כ ע"כ ההיא דפסחים לא מתוקמא אלא בדאמנינהו מעיקרא דאל"כ הוי אמרי' דאין ברירה אפילו אי שה לבית אבות לאו דאורייתא דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו וא"כ שפיר קאמר דיקא נמי כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה הדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים ע"ז אינה תמיה דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה עכ"ל. ויש לתמוה א"כ לאיזה צורך הזכירו אביי בדבריו ולפי שיטתינו א"ש דבלא"ה לא הוי מתמה אביי מידי אהא דפשיט ליה תולה בדעת עצמו משום דמצינן למימר דר"י סבר בכל התורה כולה יש ברירה כסתמא דדמאי וא"כ קא פשיט ליה שפיר תניתוה דע"כ טעמא דמתני' דשאני גיטין משום דלשמה דאל"כ תקשי סתמא אסתמא וא"כ אדרבא לענין לשמה גרע טפי תולה בדעת אחרים מבדעת עצמו אבל מדמותיב ליה רבי אושעיא מפסחים א"כ ע"כ דלא שני ליה אליבא דר"י בין גיטין לשאר דברים א"כ מקשי אביי שפיר מאי פשיט ליה תולה בדעת עצמו וזה לפי השיטה שכתבתי לעיל בשם התוס' פ' בכל מערבין דלענין פסחים לא שייך ה"ט דלשמה משום דסתמא לשמה קאי. אמנם לפי שיטתינו שכתבנו דבפסחים נמי שייך ה"ט דבעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אפ"ה א"ש דמדקמותיב ר' אושעיא מתולה בד"א דוקא אלמא דלאו בטעמא דלשמה איירי דאל"כ הו"ל לאתויי מרישא דמתני' פרק האשה דביתום ששחטו עליו אפוטרופסין דדייקינן מיניה יש ברירה ונהי דדחי התם שה לבית מ"מ היינו כמ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא משא"כ רבי אושעיא דהכא דלא אסיק אדעתיה דלאו דאורייתא א"כ אמאי לא מייתי מהאיש דלא בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אע"כ דלא איירי בהכי אלא בדיני ברירה בעלמא פליגי ומש"ה ניחא ליה לאתויי מההוא דהאומר לבניו שהתנה בפירוש ותלה ג"כ בד"א והיינו לגמרי כההיא דגיטין באשה שתצא בפתח תחילה וקס"ד דכולהו תנאי מודו במתנה בפירוש ותולה בד"א ומש"ה לא מצי לאקשויי מההיא דיתום ששחטו דלא התנה בפירוש שהוא תולה בד"א וא"כ ההיא ודאי פלוגתא דתנאי היא ולא אתיא אלא כמ"ד יש ברירה משא"כ אי הוי תליא משום לשמה לא שייכי כל הני חלוקים וא"כ א"ש דמדקא מותיב ליה דוקא מההיא דתולה בד"א אלמא בדיני ברירה בעלמא איירי וא"כ מאי קפשיט ליה לר"י מתולה בדעת עצמו כנ"ל נכון ודו"ק:

רש"י וקפשיט ליה לאיזה שארצה כו' דילמא תולה בדעת עצמו כו' דמדאתניא ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח כו' עכ"ל. לפ"ז נראה דלסברא זו תולה בדעת אחרים גרע אפי' מהנהו דיני ברירה דלא התנה כלל אלא אתיין ממילא כגון ההיא דהאחין שחלקו וההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה והרבה כיוצא באלו דהא לא שייך בכל הני לומר דגילה בדעתו שהוא פוסח על שתי הסעיפים וזה היפך ממ"ש התוס' בסמוך דההיא דהלוקח יין עדיף מההיא דהאחין שחלקו ולקמן אפרש בזה אי"ה:

בד"ה מבין הכותים כו' ואין לו כלי להפריש כו' עכ"ל. ובפ' מרובה פי' רש"י דאיירי בע"ש בין השמשות כמ"ש התוס' כאן ואין להקשות מדידיה אדידיה דלדוגמא בעלמא נקט דאיירי בחד מתרי גווני וכבר עלה בלבי ליישב שהוכרח רש"י ז"ל לפ' בפנים שונות כ"מ לפי הסוגיא ולפי שהוא בדרך ארוכה ונראה שלא נתכוון רש"י ז"ל לזה לכך לא כתבתיו והחכם יבין מדעתו מתוך מה שאפרש בסמוך:

תוספות בד"ה הלוקח יין כו' ור' יוסי ור"ש אע"ג דס"ל במנחות כותים גירי אריות הן דאמרי' תורמין משל עובדי כוכבים על של כותים כו' עכ"ל. ואע"ג דמהאי בבא לא מוכח מידי דאפשר משום דס"ל אין קנין לעובדי כוכבים להפקיע מיד מעשר וא"כ אפי' אי כותים גירי אמת הן שרי להפריש מזה ע"ז דשל עובד כוכבים נמי חייב מדאורייתא אלא מדאסרי ר"י ור"ש לתרום משל עובדי כוכבים וכותים על של ישראל אלמא דס"ל יש קנין לעובדי כוכבים להפקיע אלא מדרבנן הוא דמחייב גזירה משום בעלי כיסין וא"כ ע"כ דכותים גירי אריות ומש"ה אסור להפריש משלהם על של ישראל ושרי להפריש על של עובדי כוכבים אבל אכתי קשה לי א"כ דלר"י ור"ש גירי אריות הן והו"ל כשל עובדי כוכבים אמאי מחייבי כלל להפריש בלוקח יין מבין הכותים דלכאורה נראה בכמה דוכתי וכדמשמע בבכורות דף י"א להדיא דהא דמחייבי מדרבנן בלוקח מעובד כוכבים היינו בלוקח קודם מירוח אבל לאחר שנתמרחו ביד עובד כוכבים פטור לגמרי כמו דפטרינן מירוח הקדש לגמרי וא"כ בלוקח יין דהוי כלאחר מירוח דמשירד לבור הוי גמר מלאכתו א"כ פטור לגמרי. מיהו בתוספות דמנחות דף ל"א ראיתי שתוס' נסתפקו בזה בתבואה של עובד כוכבים ומירח עובד כוכבים אי מחייב הלוקח מיהו מדרבנן או לא ואמאי לא איפשטו להו מההיא דלוקח יין מבין הכותים ואפשר דאיכא למידחי דאיירי שלקח הכותי הענבים מישראל ועשה מהן יין דכה"ג מחייב אפילו בשל עובד כוכבים מדרבנן. אבל קשה אם כן אמאי נקט כל הלוקח יין מבין הכותים דהא מילתא דפליגי בהו לענין ברירה או לענין בקיעת הנוד הוי מצי למיפלג בלוקח טבל גמור מישראל אע"כ הא דנקט לוקח מכותי היינו משום דישראל אסור לו למכור טבל כמו ששנינו במסכת דמאי ומש"ה נקט כותי שאינו מקפיד על זה אפילו אי גירי אמת הן כמ"ש תוספות בסמוך וא"כ אי ס"ד כדפרישית שהכותי לקח הענבים מישראל הרי שמכר ישראל בטבלו ואמאי נקט כלל כותים. מיהו מצינן למימר דאיירי שלקח הכותי מישראל הענבים במחובר לקרקע שעדיין לא הגיעו לכלל חיוב. אבל אכתי קשה דאי ס"ד דבשל עובד כוכבים אפילו לאחר שמירחן נמי מחייב מדרבנן א"כ אמאי נקט הכא הלוקח יין מבין הכותים הו"ל למיתני בשל עובד כוכבים ובמטהר יינו דהא לר' יוסי כותי ועובד כוכבים חדא מילתא היא ולר"מ נמי אפילו של עובד כוכבים חייב מדרבנן מיהו אפילו לאחר המירוח כיון דאפילו לר' יוסי דקודם מירוח נמי לא הוי אלא מדרבנן למאי דס"ל יש קנין ואפ"ה מחייב מדרבנן אפילו לאחר מירוח מדמחייב בכותי דלדידיה הוי כעובד כוכבים כ"ש לר"מ דקודם מירוח הוי מדאורייתא כדאיתא שם במנחות דס"ל אין קנין כ"ש דחייב אפילו לאחר מירוח מדרבנן אפילו בתבואה שגדלה ברשות וכ"ש למאי דמפרשינן דאיירי בענבים של ישראל א"כ במכרן הישראל לעובד כוכבים משמע דחייב אפי' מדאורייתא למאי דס"ל במנחות מירוח העובד כוכבים אינו פוטר. ונראה דהא דמספקא להו לתוספות בעלמא לענין תבואת העובד כוכבים שמירחן ולא איפשיטא להו מהכא היינו משום די"ל כתירוץ הראשון שכתבו כאן דבכותים לא בעינן לאוקמי במטהר יינם דבלא"ה לא שייך בהו איסור סתם יינם וא"כ לא מצי למיתני עובד כוכבים משום יינם ועיקר דין תרומה דמתני' לענין ברירה או לענין בקיעת הנוד היינו במשקין דוקא ולא מצינו משקין תרומה אלא זיתים וענבים בלבד. וא"כ יינם ושמנן תרווייהו אסורין בעובד כוכבים קודם שהתירו שמן ומש"ה איצטריך למיתני כותים ולתירוץ השני דמוקי במטהר יינם ע"כ הא דלא קתני עובד כוכבים בכה"ג היינו משום דאפילו לר"מ דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר וחייב מדאורייתא היינו בתבואה של ישראל אבל בשל עובדי כוכבים עצמן שמירחן לא מחייב אלא מדרבנן והא דלא קתני חיובא דרבנן היינו משום דבעי לאשמעינן דאפילו בדאורייתא יש ברירה לר"מ מש"ה נקט כותיה דחייב לר"מ מדאורייתא אפ"ה אמרינן דיש ברירה וכן במסקנא לא חיישינן אפילו באיסור דאורייתא לבקיעת הנוד ולר' יוסי ור"ש נמי איכא רבותא דאע"ג דלדידהו תרומת תבואה של כותי הוא מדרבנן דגירי אריות הן אפ"ה אמרי' דאין ברירה או דחיישינן לבקיעת הנוד אבל אין לפרש דהא דלא קתני של עובד כוכבים ובחיובא מדרבנן היינו משום דא"כ הוי שרי להפריש לגמרי תרומות ומעשרות אפילו בע"ש בה"ש כמו דמאי הא ליתא דא"כ תיקשי לר"י ור"ש דסברי גירי אריות הן וא"כ לא הוי אלא מדרבנן מדאסרי להפריש על של ישראל ואפ"ה אסרו להפריש בה"ש מדקאמרי אוסרין משמע דאין תקנה לדבר והיינו משום דלא דמי לדמאי דשאני התם דרוב ע"ה מעשרין הן כמו שאפרש בסמוך בלשון התוספות בד"ה ומיחל ע"ש כנ"ל ודוק היטב והרבה יש להאריך בענין מירוח עובד כוכבים שכתבתי ודעתי לפרשו במקום אחר בעזה"י:

בד"ה עשרה מעשר ראשון לאו דוקא כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דדוקא קתני דנהי דבעלמא המעשר מתמעט משום תרומה כמ"ש מהרש"ל ז"ל ביש"ש פר' הפרה בסוגיא דברירה אפ"ה נראה דשאני הכא דנהי דכותים חשידי למכור טבל אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דודאי לא כולהו חשידי באיסורא דרבנן כמו שהארכתי בסוגיא דגט כותי וכמ"ש התוס' שם דמדאורייתא הוי כישראל גמור והיינו ע"כ משום דרובן כשרים א"א גירי אמת הן ועוד כיון דאמרי' מיהא הני כותאי עשורי מעשרי כראוי לצורך עצמם וא"כ בההיא דלוקח יין נמי חיישינן שמא מכר לו ממה שהפריש לצורך עצמו ואח"כ נמלך למכור או ממה שנשאר או שכבר הפריש בעודן ענבים. ולפ"ז א"ש שאין המעשר מתמעט בשביל תרומה דשמא אין כאן תרומה כלל אם הפריש כבר הכותי תרומה ולא מעשרות שהרי מעיקר הדין חיוב תרומה חל קודם גמר מלאכה וכמ"ש בחדושי למס' ביצה מדאמרינן בירושלמי א"א לגורן שתיעקר אא"כ הפריש ת"ג וא"כ אפשר שהפריש הכותי בעודן ענבים משא"כ חיוב מעשר דרך להפריש בשעת אכילה ושתיה כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה שני לוגין כו' ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן ואכלת ולא מוכר עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שקצרו בדבריהם דה"נ דרשינן התם תבואת זרעך ולא לוקח וע"ז סומכין הכותים ואפילו אלפני עור לא עברי כו' עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים דההיא דתבואת זרעך ולא לוקח לא פסיקא להו אלא לשיטת ר"ת בפרק הפועלים דף פ"ח שמפרש דהיינו דוקא בלוקח אחר מירוח שהלוקח פטור כיון שנתחייבו ביד המוכר. משא"כ לשיטת ריב"א שם הוא להיפך דהא דלוקח פטור מדאורייתא היינו דוקא בלוקח קודם מירוח אבל לוקח אחר מירוח חייב מדאורייתא. ואם כן הכא בהלוקח יין דהוי כלאחר מירוח לשיטת ריב"א חייב הלוקח מדאורייתא ויש כאן להמוכר לפני עור אלא דהתוספות לא חיישי כלל בהכי משום דמילתא דפשיטא היא בכולי תלמודא דכותים חשידי על לפני עור ועיקר דבריהם כאן אינן אלא לענין שאין כאן גוף איסור של חיוב הפרשת תרומה על הכותי ועל זה כתבו כמה טעמים והיינו דמסקו משום דסומכין אהא דדרשינן ואכלת ולא מוכר וא"כ איהו גופא לא קעביד איסורא דאורייתא כנ"ל נכון ומכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך דבלא"ה לא נחתו תוספות בשמעתין לשיטת ר"ת דפרק הפועלים עיין בסמוך ודו"ק:

גמרא כולן אין פוסלין ופי' רש"י דהתם מיהת להא מלתא נכתב לשמה וכדינו משא"כ הכא ע"ש, וקשה דבשלמא אם הי' הדין שם דלמה שמגרשה היא עכ"פ מגורשת רק כיון שלא התירה אינה מותרת הי' שפיר כדברי רש"י ז"ל דמ"מ להא מלתא היא מגורשת ופוסל. אבל באמת מבואר שם באמר חוץ לפלוני דאינה מגורשת כלל אף לאותן שהתירה דלא הוי כריתות וא"כ ממילא גם לגבי דידי' שאמר מגורשת ממני לא הוי גט כלל דאינו כריתות. ומה חילוק בין מה שאמרה תורה שכשאינו כריתות אינו גט או מה שאמרה תורה שכשאינו לשמה אינו גט. ונראה לישב דבאמת במה שאמרה תורה תנאים אלו שלא יהי' שיור בגט ושיהי' לשמה וכה"ג י"ל ב' פירושים או שהתורה הטילה תנאים לגמרי שזולתם לא תהי' מגורשת כלל אף ממנו. או י"ל שהטילה התנאים רק לענין והיתה לאיש אחר שהגט יתיר אותה ע"ז צריך תנאים אלו אבל לענין שתהי' מגורשת ממנו אין צורך כלל לתנאים אלו וממילא פוסל מן הכהונה אך חזינן מדגלי רחמנא ואשה גרושה מאישה כו' שאפילו לא נתגרשה אלא מאישה תיאסר לכהונה. והיכא משכחת לה שלא נתגרשה רק מאישה הא בכה"ג אינו כריתות וגם מאישה לא נתגרשה וע"כ גלי קרא דתנאי זה שכ' בגט שיהי' כריתות ולא יהי' בו שיור אינו רק תנאי שהגט לא יתירה לעלמא רק באופן זה. אבל לענין להתגרש ממנו שפיר מגורשת אף שיש שיור ואינו כריתות ממילא פוסל מכהונה. אבל לענין לשמה ושאר דברים דאין לנו לימוד שיהי' התנאי כנ"ל. אמרינן כפשוטו שהתורה הטילה התנאים שזולתם אינה מגורשת כלל אף ממנו ואינו פוסל ג"כ דאין לנו לימוד בהיפוך וממילא לענין שתהי' מגורשת ממנו בעינן כל התנאים ג"כ שיהי' לשמה ושאר דברים. ורק התנאי דכריתות הוא להתירה כנ"ל. ופי' רש"י ז"ל שפיר דלהא מלתא מיהת לשמה נכתב והיינו כנ"ל:

גמרא בעי כו' תניתוה יתר ע"כ כו'. תמוה הא ידע מתני' ובעי תולה בד"ע כדפריך אביי א"כ עיקר התירוץ דל"ש בין תולה בד"ע לד"א וזה חסר מהספר. ולמ"ש לעיל י"ל דאי לא בעי שליחות בכתיבה הוי תולה בד"א נגד הסופר ואי מטעם שליחות הוי תולה בד"ע והיינו דמספקא ליה לר"ה ופשיט ליה דתנן יתר ע"כ ומוכיח דכלהו רק משום לשמה פסלינן ואי בעי שליחות א"כ כל הני דרישא פסולין משום דאין כאן שליחות וא"צ משום לשמה ולא שייך יתר ע"כ שאינו ענין להני ומוכח דא"צ שליחות רק משום לשמה ושוב הוי תולה בד"א ומוכח דג"כ אין ברירה כנ"ל ומיושבד לכאו' מיותר מה דמייתי יתר ע"כ דסגי דתנן אמר ללבלר כו' ולהנ"ל א"ש. אך למ"ש לעיל כיון דבלי ציוי הבעל פסול ושוב כיון דלגבי בעל הוי תולה בד"ע וא"כ שוב פסול כמו בלא ציוי כנ"ל רק לתוס' עירובין דבלי צווי מדרבנן פסול שוב י"ל מדרבנן יש ברירה גם בתולה בד"ע כנ"ל. ויתישב כל ק' תוס' שתמהו דמסיק בנדרים שה לבית כו' לאו דאורייתא ע"ש גם תמוה מה דאמר אביי בעי מיניה תולה בד"א ופשיט ליה בד"ע והדר מותיב ליה תולה בד"א שזה מיותר ולא קשה כלל כמ"ש תוס' דשפיר מותיב למה דפשיט ליה. ולמ"ש י"ל דהיינו דקפריך אביי כיון דבעי תולה בד"א ואיך פשיט ליה תולה בד"ע הא זה ידע וע"כ דפשיט ליה כנ"ל שנגד הסופר הוי תולה בד"א ואי ס"ד יש ברירה היה מהני דנשאר רק מה שבלי ציוי שהוא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אף תולה בד"ע א"כ איך הדר מותיב ליה תולה בד"א מפסח הא כיון דשה לבית ל"ד רק דרבנן ובדרבנן הא פשיטא ליה דגם תולה בד"ע יש ברירה כנ"ל. ודחי רבא דלמא פשוט ליה דל"ש בין בד"ע לד"א והיינו ג"כ מדתני יתר מכן ולא תני יתר כותב טופסי גטין כק' תוס' והיינו דע"כ לא צריך ריש זבחים כו' רק למ"ד יש ברירה וכ' תופסי גיטין כשיצטרך הוברר כו' משא"כ אי אין ברירה פשוט דפסול ואף שהוא תולה בד"א ולכך כיון דתני יתר כו' לאיזה שארצה דאין ברירה שוב גם טופסי גיטין פסול והיינו משום דל"ש בין תולה בד"ע לד"א כנ"ל אבל גם במשנה נגד הסופר חשיב ג"כ תולה בד"ע דפסול מה"ת בלי ציוי הבעל כמו דקי"ל באמת כנ"ל:

אלמא אין ברירה. אם הוא לשון הגמ' היינו משום דהוי מ"ל דאדרבא פשוט ליה מדתני תולה בד"ע ולא נקיט רבותא תולה בד"א ש"מ תולה בד"א י"ב. ולכך אמר דמשמעות לשונו דפשיט דא"ב או הוא לשון ר"י גופיה דלא נטעי כנ"ל:

הריני שוחט כו' שיעלה מכם פירש"י יהא נמנה עליו ואני מקנה לו חלקי בשעת שחיטה ומה בעי רש"י בזה. ונראה דלכאו' י"ל דמקנה לו מעכשיו חלקו כשיעלה אח"כ וא"כ מה קא' דיקא נמי כו' לאחר שחיט' מי מתמני כו' הא שפיר י"ל דאחר שהמנה מי שיעלה ראשון חזרו והמנו כל א' את אחיו על חלקו גם מעכשיו דרשאי למנו' על חלקו כדא' בפסחים ע"ש. ושפיר כיון שיכנס א' זכה למפרע ומזכה אחיו עמו שנמנו למפרע קודם שחיטה כנ"ל כיון דיש ברירה למ"ד חוץ לירושלים אינו דרך רחוקה או למ"ד אי בעי עביד כנ"ל. אך א"כ גם ר"א לא פריך מידי די"ל שנכנס קודם שחיטה ואף דא"ב מ"מ בשעת שחיטה כבר הוברר. אף שא"י כמו וכבר בא חכם דמהני אף אי אין ברירה וע"כ דמשמע ליה שמקנה בשעת שחיטה ודייק שפיר ולכך פירש"י כנ"ל. ובזה י"ל לשון הש"ס דתמוה מאוד שהשיב מה ענין פסחים אצל גטין כאלו יש חלוק הא א"צ לחלוק שהמנה כולם והיה ל"ל מה ענין לברירה וי"ל דתמוה למ"ש תוס' לעיל דאף מ"ד יש ברירה מודה בגט לענין לשמה דצריך להיות מבורר א"כ קשה באמת מה ענין פסח לגטין דבזה לכ"ע אין ברירה ולכך י"ל דלענין למנוי' שייך ג"כ כמו בגט דאיש לפי אכלו תכוסו הוא שיהיה מבורר המנוים ולכך פריך ר"ה כנ"ל:

אמנם למה באמת לא נפרש המשנה כנ"ל דהמנה מעכשיו ואח"כ חזר כל א' והמנ' אחיו מעכשיו אם יכנס הוא קודם ויזכה למפרע ממנה אותם על חלקו כנ"ל ונכנס קודם שחיטה. אך י"ל דא"כ מאי קמ"ל הא בשעת שחיטה כולם כבר מנוים ואף אי אין ברירה מהני. אמנם למאי דמשמע מרש"י ז"ל שצריך להקנות למנוים חלקם בפסח א"כ במתנה ע"כ צריך ק"ס או משיכה דאין אדם זוכה בשלו לאחרים דמשמע שכבר יש לו הפסח. וא"כ כיון דמשוך ולא תקנה אלא אחר ל' לא מהני דכלה משיכתו וכן בק"ס הדר למריה א"כ ג"כ לא מהני רק מטעם ברירה שיחול למפרע הקנין משיכה ואינו מבורר עתה למי מהם מקנה שתועיל המשיכ' רק כשנכנס אח"כ הוברר דזה קנה א"כ שפיר אף דמיירי בנכנס קודם שחיטה קמ"ל רבותא דיש ברירה. אך שוב לענין זה אין קושיא על גט דבעי מבורר ואין ברירה דבשלמא לענין מנוי' י"ל דצריך מבורר אבל לענין הקנין הוא כמו בכל הקנינים. ודחי ר"ה שפיר מה ענין פסחים לגטין והיינו כחלוק הנ"ל שכ' תוס' דבעי שיהיה מבורר ואף דמנוי' דמי כנ"ל. מ"מ כאן מיירי שנכנס קודם שחיטה ובשעת שחיטה מבורר המנוי' רק שיועיל הקנין למפרע ובזה יש ברירה ולא דמי לגט כנ"ל רק דקשה כיון שכל א' המנה לאחיו למה אמר על מי שיעלה ראשון כיון שמ"מ יהיו כולם מנוים היה לו בעצמו למנות כולם ע"ז אמר האמר ר"י כדי לזרזן במצות שהוא יהיה עיקר שמזכה רק לזה. רק שזה המנה את אחיו על חלקו וא"ש. ואמר אח"כ דיקא נמי מלשון מזכה אחיו עמו דמשמע אב מזכה לו למפרע א"כ בשלמא אי מינה מעיקרא לזה י"ל דנכנס הא' קודם שחיטה וקמ"ל דמהני קנינו למפרע ומזכה אחיו אז אבל אי יכנס אחר שחיטה ומהני משום ברירה עכ"פ איך מזכה אחיו אבשרא קאי כו' וי"ל דקאי אגדולים. ואי מיירי בקטנים כמ"ש בנדרים בל"ז א"י לפרש שהמנה כל א' אחיו על חלקו דא"י לזכות לאחרים דאימעיט מאיש כו' כנ"ל:

עוד י"ל דהא תוס' תמהו דמסיק בנדרים דשה לבית אבות ל"ד ולא צריך מנוי כלל. ותירץ דקאי למ"ד דאורייתא ע"ש. וקשה דליכא מאן דפליג ובפסחים נדחקו תוס' הרבה דחשוב כאמנינהו דא"צ מינוי וגם פסחים פ"ח ביתום כו' אפטרופוס כו' דאמר ש"מ יש ברירה ואמר ר"ז שה לבית מ"מ ע"ש ופי' תוס' דהיינו הך דנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא ע"ש ותמוה הלשון דבעי למימר שא"צ ומייתי דמהני וכן הקשו תוס' דאיך מאכיל לקטן שלא למנויו ותי' דאיכא חנוך שרי. וג"כ תמוה דמשום חנוך דרבנן יהיה מותר אסור תורה ומ"ש דוקא דומיא דשרצי' ונבלה הא מה"ת הוי דומיא ע"ש. וצ"ל דוקא מתכוין להאכיל אסור וכשמתכוין לחנוך מצוה דרבנן מ"מ לא קמכוון להאכיל אסור. דאף דמתעסק בחלבים חייב היינו האוכל לא המאכיל דנגדו הוא כשאר אסורי שאין אכילה וקטן אוכל אין ב"ד מ"ל כו' ע"ש. או י"ל דלא הוי דומיא רק בדבר שכשהוא גדול אסור משא"כ שאין המינוי מועיל בשביל שהוא קטן מ"מ אין כאן אסור אכילה שלא למנוי' דכשהוא גדול היה מוני' עכ"פ צריכין לדחוק ולחדש טעם. ועוד קשה בנדרים דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא ולא אמר שום טעם מנ"ל דקרא לאוכפשטי' מה שמפורש והנה שם בנדרים פי' תוס' ור"ן וש"פ דלא אסרה תורה אכילה שלא למנוי' רק מי שאפשר לו למנות ע"ש וממילא קטן מותר לאכול אף שאין מנויו מועיל ע"ש וסותר לד' תוס' דפסחים הנ"ל והיה נראה לע"ד פשוט דתרווייהו צריכי דבנדרים דמסיק דצריך דעת והפריש פסח ע"ח לא עשה כלום א"כ א"א בקטנים שיחשב מצוים ע"כ שה לבית אבות לאו דאורייתא דהא מקרא דויקחו איש שה לב"א יליף בקדושין שאיש זוכה ולא קטן שא"י ליקח המשפחה ע"ש ברש"י מ"ב ע"א. וממילא לרוב הפ' דל"ל זכיה מה"ת לקטן כלל וא"י לזכות בשבילו כלל ע"כ שה לב"א לאו דאורייתא שיחשב חלק בו רק דא"כ לא היה אוכל בפסח שלא למנויו. וע"ז יליף בפסחים שה לבית מ"מ דהגם שאינו מנויו מינוי רשאי לאכול כיון שפסח כשר דהוי למנוי' ושלא למנוי' דכשר ולכך אהא דיתום ואפטרופוס מייתי קרא דשה לבית מ"מ. וזה מפורש ברמב"ם פ"ב מה' ק"פ שכ' ושוחטין על הקטנים שיהיה מבה"ח לא שתהיה ח' כולה קטנים שאינן בני דע'. והכ"מ תמה דטפי היל"ל דכ' איש וכ' דאפשר שאין ב"ד ואין הקדישן כו' והמל"מ תמה ע"ש וכ' משום דאמעוט כרת וממילא כו' ע"ש. ותמוה איך אשתמט להו ש"ס דנדרים הנ"ל דמפורש משום דצריך דעת אין המנוי בשבילם מועיל והיינו טעם הרמב"ם ז"ל שאינם ב"ד והוי כנ"ל הפסח שלא למנויו ולא אתרבי כלל שיהיה כשר רק מכלל החבורה שיש גדול ג"כ דהפסח כשר שוב אתרבי משה לבית דאוכלין כנ"ל. ותוס' קדושין שם ד"ה איש דס"ד הואיל דשייך כו' וצריך להמנות עליו ע"ש והא קי"ל שה לב"א ל"ד ולמ"ש הוא רק עכשיו דאמעיט מאיש אבל אי לא כ' ס"ד דזוכין בשבילו מדאוכל מקרא דשה לבית כנ"ל ומ"מ לשון תוס' משמע דבאמת צריכין למנות ע"ש. ולכך י"ל דהא קשה למאי דבעי בנדרים תורם משלו על של חבירו אי זכין לאדם כו' וכ' תוספ' ורשב"א אף דבתרומה בעינן לדעתכם ושליחות ולא סגי בניחא ליה לחוד. ותירצו דדוקא תורם משל חבירו אבל משלו מהני משום דזכות היא וחשיב לדעתו ע"ש. וג"כ תמוה לי שכ' זה מסברא והוא מפורש ערכין כ"א דאמר עולה צריך דעת כו' ל"צ דפריש ליה חבריה מ"ד כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זמנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה ע"ש. ומפורש דא"ל סברא דלא ניחא ליה כו' הי' מהני מדחבריה וחשיב דעת כמו בתורם כנ"ל. רק הסברא דזמנין לא ניחא והיינו הך דאמר בש"ס בתורם ג"כ ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה כו'. וא"כ קשה הא אפשר שיהי' הקטן מנוי' כיון שהאב מפריש משלו עליו דמשום זכות חשיב לדעת. וגם מה פריך יפריש פסח ע"ח שכן מפריש על בניו כו' דלמא על חבירו לא מהני דזמנין דלא ניחא ליה רק למעבד מצוה בגופיה משא"כ בקטן דא"א לו בעצמו לכ"ע הוי זכות כדקי"ל פ"ק דכתובות [י"א א'] גר קטן כו' ע"ד [ב"ד] בפרט באביו דניחא ליה במאי דעביד אבוה כדאמר התם ע"ש. וצ"ל דס"ל כמ"ד א"י גדול לזכות לקטן מה"ת רק זכיה דרבנן. וממילא א"א מטעם זכיה וע"כ שה לב"א ל"ד. ואתרבי דמ"מ יכול לאכול כנ"ל. וא"כ שפיר נקיט ל"ד דמדרבנן כיון דתיקן זכיה שוב אפשר להם להמנות ולזכות בשבילם. ממילא אסורין מדרבנן לאכול בלי מנוי וצריך לזכות בהם כנ"ל. ואי"ל ג"כ שפיר כאן מאי ענין פסחים כו' דבדרבנן יש ברירה. ואמר ר"י כדי לזרזן כו' היינו שהמנה כולם ולא הודיעם כמ"ש רש"י פסחים. ומ"מ אי הוי צריך מה"ת שיהי' להם חלק הי' כעודר בנכסי גר כו' דלא נתכוונו לקנות רק משום דמה"ת א"צ א"כ מתכוונים שיהי' להם חלק דעכ"פ יאכלו רק לזה שמזכה בפי' מהני גם מדרבנן ושוב מהני גם שלא הודיעם. ואמר שפיר בשלמא דאמנינהו מעיקרא כו' דמדרבנן צריך מנוי' כנ"ל. ותוס' שכ' דאיכא מ"ד שה לב"א דאורייתא י"ל מאן דס"ל דזכין לקטן מה"ת כמ"ש תוספ' בכמה דוכתי א"כ מה"ת יכולין למנות כנ"ל. וצ"ל דש"ס דנדרים כמ"ד אין זכין מה"ת כנ"ל:

או י"ל דהא קי"ל יאוש של"מ לא מהני ומדמי בש"ס ביתמי וקטן לישל"מ. רק הא דזכין לו מה"ת הוא כמ"ש הש"ך ז"ל דוקא כעין יאוש דאם הי' יודע הכל שימצא והיכן הוא לא הי' מיאש רק אי הוי ידע מקצת שנגנב או נאבד ולא היכן זה לא מהני משא"כ בדבר שניחא ליה לגמרי ואי הוי ידע הכל ג"כ הי' עושה מהני ע"ש. וממילא בזכי' שפיר אי הוי ידע כו'. וכן בקטן אלו הי' גדול ובן דעת הוי ניחא ליה כנ"ל א"כ בהנ"ל דבגדול לא ניחא דמשום דנ"ל למעבד בעצמו שוב י"ל כיון דרק משום שהוא קטן הוי כמו בישל"מ ולא מהני דלא חשיב מדעת. משא"כ לרבא דישל"מ מהני חשוב גם בקטן מדעת וסבר שה לב"א מה"ת כנ"ל. אך א"כ לדידן קי"ל תורם משלו על של חבירו מהני למה באמת הפריש פסח על חבירו לא יועיל הא חשיב מדעת. וצ"ל דפסח ודאי ניחא ליה יותר בעצמו. ואפשר כיון דבעי ושחטו כו' רק מטעם שליחות כמ"ש ריש פ"ב דקדושין. וא"כ אף דזכין של"מ מ"מ לא מקיים ושחטו. וממילא שייך ניחא ליה כו' לכ"ע. ובערכין כ"א ע"ב פליגי שמואל ועולא אי הפרשה מדעת בעולה או כפרה ע"ש ובפסח משמע לכ"ע הפרשה מדעת. וי"ל דבאמת תליא בפלוגתא הנ"ל ואי זיכה לו בהפרשה שוב הוי שלו ולא מהני בכפרה ניחא ליה. או דכיון דצריך דעת לא מהני זכין לאדם כו':

עוד לע"ד בפשיטות דכאן כ' תוס' דקאי למ"ד שה לב"א דאוריית' ובפסחים פי' תוס' אא"ב דאמנינהו מעיקרא היינו דהוי כאלו אמנינהו דא"צ מינוי ע"ש והלשון דחוק. ורש"י ז"ל פי' כאן שהמנה כולם ולא הודיעם מה בלבו ע"ש. ונר' דהא אמר ר"ז שה לבית מ"מ היינו הקטנים א"צ מנוי רק דממילא כיון שסמוכים ע"ש אביהם חשיב כמנוים דהא דאמר שה לב"א לאו דאורי' היינו ויקחו כו' שה לב"א שיקח בפירוש בשבילם ל"ד דאין זוכה לקטן כו' כנ"ל רק דממילא הם כמנוים. אבל אם יאמר האב בפירוש דאינו ממנה אותם לא הי' רשאין לאכול שלא למנוי' כנ"ל. והיינו דאמר שה לבית מ"מ בסתם כנ"ל. וא"כ כשאמר הריני שוחט ע"מ שיעלה מכם כו' אם לא הי' בלבו למנות כולם הי' כאמר בפירוש שאינו ממנה שאר בניו רק אותו שיעלה ולא היו רשאין להאכילם כנ"ל רק לפי שהי' בלבו למנות כולם רק כדי לזרזן כו' אמר שוב אין הדבור מורה לסתום מה שבלבו ונשאר סתמא דהוי כמנוי' כנ"ל רק עדיין קשה דאמר כדי לזרזן כו' והיינו שיחשבו שלא המנה רק אותו שיעלה והא כיון דאין ברירה גם על זה שיעלה אינו מועיל כלום ועל זה אמר ר"י שפיר מה ענין פסחים אצל גיטין דבגט סתמא פסול רק על ידי שאומר לאיזה שתצא כו' וכיון דאין ברירה פסול משא"כ פסחים דמסתמא כשר דהוי כמנוי' כנ"ל. רק להיפוך שיהי' כאלו פירש שאינו ממנה רק כשיעלה ראשון כו' בזה אדרבה כיון דאין ברירה חשיב סתמא דמהני. דכאן סתמא להני אוכלין קאי ועדיף מהך דפסחים לאוכליו ושלא לאוכליו ע"ש. ודחי שפיר אח"כ דאמר אא"ב דאמנינהו מעיקרא דכיון שאמר בפירוש הריני שוחט ע"מ שיעלה צריך שיהי' בלבו שממנה כולם רק כדי לזרז אומר כנ"ל. עוד י"ל דכיון דכדי לזרז איגלאי מלתא שהי' זריזים אז והוי כהאי דכבר בא חכם ומייתי שפיר תניא נמי הכי נמצאות בנים זריזים כו':

גמ' אמר אביי קבעי תולה בד"א ופשיט תבד"ע והדר מותיב כו' ותמוה כמ"ש תוס'. ונראה דהנה רש"י פי' החלוק בין תולה בד"ע דאא"ל הוברר למפרע דלהאי דהא מדאתני גילה שמסופק ע"ש. ונראה דהיינו כדאמר פ"ק דחולין דאי בהמה בחיי' עומדת לגדל אף אי י"ב לא אמרינן נשחטה הוברר דהי' עומדת לשחיטה כיון שלא הי' עומד לכך אף שנשחטה ע"כ נשתנה רצונו ממה שהי' אתמול. רק אי עומדת לשניהם תליא אי יש ברירה ע"ש. ולכך בתולה בד"ע א"א לומר דהוברר שזו הי' עומדת להתגרש דא"כ הי' מפרש לזו וע"כ שהי' אז מסופק ואח"כ נולד שינוי רצון לגרש זו משא"כ תולה בד"א. ולמ"ש מיושב מה דתמוה לכאור' דחשיב הך דלוקח יין תולה בד"ע ופירש"י שהוא עצמו מוציא היין ע"ש. ומה שייך בזה טעם רש"י דהי' לו לברר הא הי' צריך לומר כן שלא הי' לו כלי או שהי' שבת ואין שום גלוי דעת שפותח כו'. ולמ"ש י"ל דהא שתה ממנו א"כ א"א לומר שהוברר שהי' רק זה עומד להפריש אז כיון שמפריש דהא אם לא הי' שותה יכול להיות שזה ששתה הי' מפריש או עכ"פ מקצת ממנו וכיון שיש שינוי הוי כמו בתולה בד"ע כנ"ל. ומיושב מ"ש [רש"י] חולין פ"ק י"ד אלמא לר"י ל"ל ברירה וחייש שמא תרומה שתה ע"ש. ותמוה דהו"ל טבל שתה דלא מהני למ"ד א"ב הקריאת שם תרומה. ולמ"ש י"ל דלענין קריאת השם מהני כמו תולה בד' אחרים שכ' רש"י דהא גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא כו' כן כ"ש דבזה גמר בדעתו מה שעתיד להפריש יהי' מה שיהי' דאין שום חלוק. רק מ"מ אם א"ב ל"א הוברר שזה הי' עתיד להפריש כמו גבי פרוטה שתעלה מהכיס סוף מעילה וערובין. וכיון שיש שינוי ששתה הוי כתולה בד"ע שמא מה ששתה הי' עומד להפריש או עכ"פ לפי ערך וממילא תרומה שתה כנ"ל. וא"כ לכאורה במה פליג רבא דאין חלוק בין תולה בד"ע ונראה דרבא סבר אף דבחולין גבי עומד כו' ביש שינוי גם רבא מודה דא"ב מ"מ בתולה בדבר סבר דחשיב מבורר וכמו שאומר לסופר כתוב לשם אשתי פלונית ואינו מכירה חשיב לשמה כן לאיזה שתצא בפתח כו' ג"כ מה שכותב לשם אותה אשה שתצא בפתח תחלה ואז יהי' מבורר חשיב שפיר לשמה. וזה נראה חלוק תוס' שמברר דבריו כנ"ל. והיינו דסבר רבא טעמא דמ"ד יש ברירה הוא משום דחשיב מבורר למה שיהי' אח"כ ברור כמו מה שעבר דמה חלוק וחשיב כ' לשמה לאותה שתהי' מבורר כשתצא תחלה, וממילא גם תולה בד"ע כן לאיזה שארצה חשוב כ' לשמה לאותה שתהי' מבורר שירצה אז לגרשה. וא"צ כלל לומר הוברר למפרע שהי' עומדת לזה רק שחל על מה שיהי' מבורר כמו שמבורר מכבר. והפירוש יש ברירה הוא על חלות המעשה גם שהי' ספק אם חל איך שיהי' מ"מ אח"כ שנתברר הוברר למפרע שחל קריאת השם וכ' הגט וכמו תנאי דאם והי' נראה דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ל יבמות ריש החולץ למעוברת דר"י סבר תגלי מלתא למפרע כיון שהפילה אח"כ דהי' חליצה מעלי' ור"ל סבר ל"א תגלי למפרע ור"י סבר כיון דאם יבא אלי' כו' ע"ש וכ' תוספ' שם ד"ה תגלי כו' טעם החלוק בספיקות דכ"ע מהני החליצה כיון שמכבר הוא מהני אם יבא אלי' לברר מה שהי' באותה שעה. משא"כ דבר העתיד שבאמת הוא ספק אם תפיל או לא. ואף אם יאמר אלי' בתורת ידיעה דעתיד הוא אבל מ"מ יכול להיות באמת ב' הצדדין כך או כך. ולא מהני לר"ל החליצה ולר"י גם בזה כשאר ספק דאם יבא כו' ע"ש. א"כ מה"ט לר"י אין חלוק למ"ד יש ברירה גם בתולה בד"ע מהני דמ"מ אם יבא אלי' שיהי' כן הי' חשיב אז לשמה ובתרומה מבורר ממילא מהני דתגלי למפרע כנ"ל. ומ"ד א"ב גם בתולה בד' אחרים לא מהני דא"י לחול על הספק ול"ד לחליצה דעושה ההיתר מצד עצמו ואף תנאי לא מהני בחליצה וממילא אף אי א"ב מ"מ כיון דאיגלאי למפרע כו' מהני. משא"כ בקניית שביתה וקריאת שם וגט דצריך דעתו שיחול וכיון שלא הי' אפשר אז להתברר אינו חל על הספק כנ"ל. ולר"ל אף למ"ד יש ברירה לא מהני בחליצה דאז אינה עומדת להפיל ובמה שאינו עומד לכך ל"א ברירה כנ"ל. ולכך אביי דמחלק בין תולה בד"ע היינו דמפרש ברירה שהוברר שהי' עומד לכך משא"כ תולה בד"ע לאיזה שארצה א"ל שהי' עומד אז דא"כ הי' מפרש זו וע"כ שינה רצון. ודחי רבא דמ"ד יש ברירה אינו משום הוברר שהי' אז עומד רק שהמעשה חל על כשיהי' מבורר למפרע ואם הי' ידוע שיהי' כן הי' חל מיד כאלו כבר הי' וממילא אף שהוא ע"י שינוי מ"מ אם הי' ידוע שלבסוף יהי' כן הי' מ"מ ידוע לאיזה ומהני וכר"י. ומאן דס"ל א"ב דל"א תיגלי כר"ל והוברר שהי' עומד ל"א כלל כנ"ל. דכפי הפשוט אין פירש"י מובן כמו לאיזה שתצא דעכשיו ספק לגמרי מ"מ גמר באמת לאיזה שתצא למה לא בלאיזה שארצה עכ"פ גומר עכשיו לאיזה שיהי' גמר' דעתו אז. וע"כ כמ"ש דע"כ נשתנה רצונו ולא שייך שהי' עומד שירצה לזו דהא הי' מסופק ונתישב שיהי' ודאי כנ"ל:

עוד הי' אפשר לומר טעם החלוק בין תולה בד"ע למ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החלוק בין תנאי לאמנה דג"כ שעבוד מעכשיו אם ילוה. וכ' הטעם דבתנאי שתלוי ביד אחרים התחיל מקצת שיעבוד וקנין ויצא מרשות המקנה דהא ביד הקונה לקיים תנאי ויקנה. משא"כ באמנה דתלי' ברצונו אם ירצה ילוה ואי לא ירצה לא ישתעבד לא מתחיל שיעבוד כלל והוי עולה ע"ש. א"כ י"ל דהחלות שעל הספק שפיר חשיב חל ולכך תולה בד"א לאיזה שתצא דאינו תלוי ברצונו עוד חשיב חלות וכן בכל הני ה"ז גיטך כו'. וממילא כיון שמקצת חל מיד שוב אח"כ כשנעשה מבורר חל לגמרי למפרע כמ"ש ר"ן נדרים ר"פ השותפין דשם שיש בודאי חלק לכל א' רק מקצת אינו מבורר לכ"ע יש ברירה לדידן ע"ש. וכן בהנ"ל כיון דעל הספק חל מיד שוב כשנתברר אמרינן י"ב כנ"ל. משא"כ תולה בדעת עצמו לא מתחיל כלל חלות המעשה כיון דתלוי אם ירצה או לא ירצה כנ"ל וצריך הכל לברירה אמרינן אין ברירה כנ"ל:

ולטעם זה י"ל דלסברת תוס' לעיל דוכ' לה בגט היינו שיהי' מבורר א"כ שפיר י"ל בגט גם תולה בד"א לא מהני כלל דהא על הספק שאינו מבורר לא מהני כלל וגם ספק אינו ושוב צריך על כולו ברירה ולא מהני. וא"כ מיושב לישנא דפריך אביי קבעי תולה בד"א ופשיט לי' תולה בד"ע והא יש חלוק כמ"ש דחל מספק וע"כ דפשיט לי' דבכתיבת גט לשמה אין חלוק דבעי מבורר. וא"כ איך הדר מותיב לי' תולה בד"א גבי פסח הא שם שפיר יש לחלק בין תולה בד"ע ובין תולה בד"א. וא"ל רבא דלמא לא ס"ל כלל החלוק בין בד"ע דמ"ד י"ב כו' ואין חלוק בין גט לשאר דברים כנ"ל. דכיון דאמרינן כנ"ל דחשיב מבורר שפיר גם לענין לשמה הוי מבורר כנ"ל. ויש לישב בזה דברי תוס' ד"ה לאיזה שכ' ר"י דגם מ"ד ס"ל יש בריר' מודה כו' שתמהו הפ' דבש"ס מדמי להו ולמ"ש תוס' כ' כן להלכה דאין ספק דממ"נ או למאן דמחלק בין תולה בד"ע א"כ בלאיזה שארצהא"ב. ולרבא דאמר דמ"ד ס"ל י"ב ל"ש בין תולה בד"ע הוא מטעם אגלי למפרע כנ"ל. והא קי"ל בהני תלת כר"ל בחליצה דל"א תגלי למפרע בדבר העתיד ורבא גופי' פסק הכי ממילא גם אליבי' לא מהני בלאיזה שארצה כנ"ל:

גמ' ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו'. לכאו' למה מיקרי כאן תולה בדעת עצמו הא רש"י פי' הטעם דבתולה בד"ע א"א לומר שהוברר כו' דהא הי' לו לברר איזהו:

וכאן הא הי' רוצה באמת אז רק שלא הי' לו כלי במה להפריש והוי כתולה בדעת אחרים. וי"ל דהא ג"כ אינו רוצה שיהי' אז דא"כ יהי' תרומה וחולין מעורבין ויהי' אסור לשתות ואינו רוצה רק כשיפריש יהי' למפרע תרומה אבל לא מיד והוי שפיר תולה בדעת עצמו או שלא יהי' שירי' נכרים דדוקא כיון שאומר שעתיד להפריש ואז שירי' ניכרים אבל עתה לא יועיל כנ"ל: