מאי לאו בהילך. קתני בה ור' נתן היא דפליג בהולך ומודה בהילך: אם אמר לו הבעל כו'. משנתינו היא: מאי לאו בהילך. תנן במתני': נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת. אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה חולצת ולא מתייבמת: מספקא ליה אי הולך כזכי. ונתגרשה בקבלתו של זה אי לאו כזכי: חייב. המשלח באחריותו שהרי לא צוהו המלוה לשולחו: ואם בא לחזור אינו חוזר. אלמא כזכי דמי: ספק ממונא לקולא. והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר: משום בזיון דבעל. כסבור קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עבדא לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד: משום חצרה הבאה לה לאחר מיכן. לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוה דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאיתרבאי מידה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה: מאי בינייהו. בין הני תרי לישני: דקדמה איהי ושויה שליח. דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצר הבא לאחר מיכן: ליהוי בידך. ותהיה אתה שלוחי לקבלה: אם איתא לדרבי חנינא. אם הייתי יודע שהלכה כמותו: עבידנא. בהא מילתא עובדא כוותיה ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מיכן: לא חזרה שליחות אצל הבעל. שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות: נתיישב בדבר. נעיין בה עד שיתיישב דעתנו להשיב כהלכה: הדור שלחוה. לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר: כל הני. כל אלו פעמים חוזרים ושולחים: הוי דבר שבערוה. שנולד בו ספק בבית המדרש: חולצת ולא מתייבמת. אם מת: הוה עובדא. כי האי גוונא: ואצרכה גט. אחר משום דלא חזרה שליחות: תרתי. בתמיה אם גט למה חליצה משמת: גט מחיים. אם באת לינשא מחיים צריכה גט שני: וחליצה לאחר מיתה. אם מת ולא נתן לה גט: נפאתה. כך שמה: אזול סהדי. שאמר להם בעל כתבו גט ותנו לה: וכתבו תפאתה. טעו בשמה: עשו עדים שליחותם. לגט אחד עשאם שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינן שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט כשר: ואבד. קודם שנתנוהו לה: עשו עדים שליחותם. ואינן רשאין לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר: כתבו ותנו לשליח. לשליח שלי שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותם ונסתלקו: או דלמא. האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה: א''ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו. את''ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותם דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פירש להם כל כך או דלמא לא שנא: ה''ג. טול לי שא לי יהא לי בידך כו': מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי. והוא חזר ואמר קבלתי: צריכה. להביא לפנינו ב' כיתי עדים: שנים שיאמרו בפנינו אמרה. לו לקבלו: ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע. ובגמרא פריך למה לו למיקרעיה: אפי' הן כו'. שהשנים שאמרה בפניהם הן עצמן ראו כשקבלו:

דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא. הוה מצי למימר דאיכא בינייהו היכא דלא קפיד בעל: כותבין ונותנין אפי' ק' פעמים. נראה לר''י היכא דלא נאבד הגט אלא שמסופקין בו אם נעשה כתיקון אם לאו דאין לעשות אחר שהרי עשו שליחותן אם הוא כשר לפיכך טוב ללמד את הבעל שיצוה לעשות כמו שירצו עד שיצאו מן הספק: אפי' הן הראשונים והן האחרונים. וא''ת מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי חצי דבר וי''ל משום דבכת אחת דומה לשקר דהיכי מתרמי שהיו בשעת אמירה ובשעת קבלה וגבי גט הוה לן למיחש שמא שכרתם האשה כדאשכחן בסוף פירקין באומר אמרו שמא תשכור עדים והדר קאמר או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם אפילו לאותו יחידי לא חיישינן שמא שכרתו וא''ת לר' עקיבא דאמר במרובה (ב''ק דף ע.) ובחזקת הבתים (ב''ב דף נו:) דבר ולא חצי דבר היכי מכשרינן הכא שתי כיתי עדים וי''ל דלמ''ד בגמרא שליש נאמן לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה וכוליה דבר הוא ואפילו למ''ד בעל נאמן ה''מ כששלשתן בעיר בעל שליש ואשה כמו שאפרש בגמ' הלכך כיון דאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה כוליה דבר הוא: בעל אומר לפקדון. הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשאומר הבעל לפקדון: ושליש אומר לגירושין. פירוש שאומר שהיה שליח לקבלה ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה דשויתיה האשה שליח לקבלה כדתנן במתני':

הא דאמרי' ספק ממונא לקולא. ק"ל, מי דמי, דילמ' הולך בגיטין לאו כזכי דמי ובפקדון כזכי כדאשכחן נמי בו פלוגת' בין מתנה לפקדון דבמתנה לאו כזכי הוא בודאי כדאמרי' בפ"ק הלכה כר"ש הנשיא ולא מספקא לן כלל וה"נ משמע בההיא דריש פרק השולח ובפקדון קי"ל כרב דתניא כוותיה. וא"ל דסבירא להו בגמ' דגיטין נמי כיון שעשאתו האשה שליח קבל' וזה נותן לו סתם דמי לפקדון אבל מתנה שהוא עושה שליח מעצמו אין רצונו ליתן אלא במתון וחוזר ונמלך ולפיכך הן שקולין להקשות עוד מפקדון.
ויש עוד לומר דכיון דפלוגתא היא ואיכא תנאי טובא דסברי הולך כזכי בכל מקום ואפילו במתנה בשלהי פ"ק ולא שמעינן ליה לרב דמשוי להו חלוק תפיס גמר' דעתא דאמר כזכה כולהו ומתרץ לדרב לרווחא דמילתא אפילו להאי סברא ומיהו אנן כמסקנא דברייתא קי"ל ולא מספקא לן מידי דגט אלא דקי"ל דהולך לאו כזכה כאביי דהוא בתרא דאמר התם בפ' השולח נקטי' שליח מתנה כשליח הגט כלומר שליח מתנה הוא שדומה לשליח הגט לענין הולך לאו כזכה ואפילו עשאתו האשה שליח וכדמפרש התם ומינה דשליח הגט לשליח מתנה דמי ולא לשליח פקדון לאפוקי מהך סוגיא וכיון דקי"ל כר' נתן בהונך בתן נמי קי"ל כוותיה דודאי ר' נתן בתן נמי פליג והולך ותן לה קאמר והכי מתניא בתוס' ובירושלמי ואע"ג דאיתמר בפ"ק כל האומר תנו כזכו דמי ה"מ בשחרורי עבדים דמילתא דזכותא הוא ולא עביד דאמר הכי אלא לאחר גמר דעתו ופעמים שנותן דמי עצמו ויוצא וה"ל כחו' אבל תנו דחוב' כגון גיטי נשים אינו כאומר זכו ואע"פ שעשאתו שליח וה"ה לשליח מתנה כטעמא דפרישית דהולך ותן שוים נינהו’זהו דעת רבינו ז"ל בדברים הללו.
ודעת תלמידו הר"ם ז"ל דתן והולך שוין בגיטי נשים ודעת אחרת דהלכתא כרב דאמר חולצת וגבי מתנה ממונא בחזקת נותן הוא ומפקי מיניה והיינו דר"ש הנשיא ורב יוסף ודאביי לא דאיק לי דא"כ הולך בכל מקום ספק הוא ודינו שוה בממון לאוקומיה ממונא בחזקת מאריה וכן בגיטין להעמיד אשה בחזקת אסורא ולא הי' ליה למימר שליח מתנה כשליח הגט ולא למימר הולך לאו כזכה ועוד דכיון דממונא ביד שליח אי ספק הוא אדרבא יחלוקו או שודא כתנאי דהתם ולא פליג ר"ש הנשיא בהא ועוד דהולך מנה לפלוני שאני חייב לא מסיקי' בלא פלוגתא תניא כוותיה דרב ולא מייתי עלה אידך ברייתא דפליגי בה כמה תנאי ואמרי' בה דכ"ע הולך לאו כזכה.
ולישנא דברייתא הכי הוא הכא קתני שאני חייב לו והכא הולך מנה לפלוני סתם ועוד ר' יהודה הנשיא היינו ר' והתם קאמר הולך לאו כזכה והכא בגט קאמר הולך כזכה.
ועוד מצינו בתוספתא (א,יא) מפורש בהך דתניא כוותיה האומר תן לו מנה שאני חייב לו תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי הולך מנה לפלוני שאני חייב לו וכו' רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריות עד שיקבל את שלו הולך מנה לפלוני תן מנה זו לפלוני אם רצה לחזור ומצאו שמת יחזיר לנותן אם מת יחזיר ליורשיו התקבל שטר מתנה זו לפלו' זכה במנה זכה בשטר מתנה זו ואם רצה לחזור לא יחזור ע"כ מפורש בתוס'.
וכן בירושלמי תני לה הכי, דקאמרינן התם א"ר אילא המעשר בחוב כלומר שאם אמר הולך מעשר לפלוני בן לוי זכה לו ושמעינן מינה בהדיא דמתנ' דינא לחוד ופקדון דינא לחוד הילכך נקטי' דרב בפקדון ודאביי ודרב יוסף במתנה ואינהו גופייהו כרב ס"ל בפקדון כדאמרינן שליח מתנה כשליח הגט וכדפרישית.

הוה עובדא ואצרכ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה. תמהני על הסכמת רבי' האי גאון ז"ל וריא"ף ז"ל שפסקו כר' חנינא מפני זה המעשה והא דרב נחמן במעשה דידיה אם איתת קאמר ולא איפשטא ליה דאיתא אלא איפשטא ליה דלא בעי' חזרה שליחות אצל הבעל ומאן דאצרכא גיטא וחליצה נמי לא איפשטא ליה דאיתא ליה לדר' חנינא וכ"ת א"כ תיפוק לי' משום דרב דילמא מעשה דרב יצחק הכי הוה דשוייא אשה לשליח לקבלה מעיקר' ושויה בעל בתר הכי שליח להולכה וא"ל הבוה ניהליה לשליח קבלה שלה דאי למ"ד משום חצר ליכא ואי למ"ד משום קפידא דבעל ליכא כדאמרי' בשלהי פ' כל הגט ור' נחמן כי שלחה לקמיה דר' אמי הכי שלחה התם נמי בעינן שתחזור שליחות אצל הבעל או לא. ואם איתא לדר' חנינא נפקא מיניה לדידיה וא"נ ליתא נפקא מינה כדאמרן.
ושמא מפני שאמרו כאן בגמרא מאי בינייהו ולא אמרו א"ב דבעל לא קפיד דסברי רבנן דלמ"ד משום בזיון אע"פ דלא קפיד נמי פסול גזירה זו מפני זו וההיא דאמרינן בשלהי פ' כל הגט בעל לא קפיד דחייה היא או לא קיימינן במסקנא.
ועדיין אני חוכך בזה להחמיר חדא דמילתא דטעמא היא דכיון דהוא לא קפיד אנן לא קפדינן ולא גזרו משום זו כשם שלא גזרו היכא דשווייה שליח מעיקרא אטו שויא שליח בסוף דהא שליח קבלה מיד בעל גופיה משום דלא קפיד הוא כדפרש"י ז"ל ועוד דאשכחן ליה בירושלמי נמי הכא א"ר אמי הלכה כרשב"ג דאמר טול לי שא לי יהא לי בידך חד בר נש שלח גיטא לאיתתיה אמרה ליה יהא לי בידך הוה עובדא קמיה דר' אמי אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר נראה שלא גרסינן לא יחזיר אלא יחזיר גרסינן מה ופליג שנייא היא יהא לי בידך א"ר חזקיה אנא ידע רישא וסיפא אשה אחרת עשתה שליח לקבל גיטה משליח בעלה אתא עובדא קמי דר' אמי אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר מחלפא שטתיה דרב תמן אמר ר' הונא בשם רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטא משליח בעלה והכא הוא אמר הכין אני אומר אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה כלומר ולא קפיד והא דלא אמרינן איכא נמי הא בינייהו וכן דרך התלמוד בכל מקום כאותה שאמרו בפ' המניח את הכד (דף נ"ג) מאי בינייהו הקדישו ניזק א"ב ובאותה שמועה עצמה מפורשים דברים אחרים דאיכא בינייהו ועוד דאכתי נפקא מינה לספיקא דאורייתא למיחש לולד משום ממזרות דלמ"ד לא בעינן שתחזיר שליחות אצל הבעל דאורייתא גיטא מעליא ופסול משום גזירה דרבנן ולמ"ד לא חזרה שליחות גט בטל הוא תצא והולד ממזר ומאן דאצרכה גט וחליצה ופי' דמספקא דאורייתא החלוץ ועושה הולד ספק ממזר ואם נשאת תצא הא לרבנן ודאי חלצה כרב ומיהו למ"ד משום בזיון דבעל אפשר דפיסולא דאורייתא הוא דמסתמא קפיד ואפשר דכולהו משום גזרה נסבו לה כלומר שמא יקפי' ויוציא לעז או שאם הקפיד קפידתו קפידא ומסתמא גזרו בכולן וכן נראה מדלא אמרו א"ב לחוש לפסול תורה דהא הוה להו לאשמועינן.
ור"ח ז"ל פסק נמי כר' חנינא ואמר משום דרב תלמי' לגבי ר' חנינא ומיהו סוגיין בשלהי פ' המביא כרב רהט.
ור"ה ז"ל כתב והלכה כרב משום דהוה ליה דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת הוה עובדא ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה תרתי גט מחיים וחליצה לאחר מיתה. ורב שמואל בן חפני גאון ז"ל הכי כתב שלא תקבנו שלוחה מיד שליח הבעל כרב ובעל מתיבות הכי ס"ל וקאמר דכל רב ור' חנינא הלכה כרב ולא ידענא טעמיה.
ואיכא מאן דכתב דהכא ליכא משום בזיון דבעל ומשום דקא לישה לה הוא דלא קבליה ומשום חצרה הבאה לאחר מכן ומ"ה אמ"ר נחמן אם איתא לדר' חנינא אבל הכא דאיכא משום בזיון דבעל חיישינן וליתא להאי טעמא דהא סתמא קאמר ומ"ד מספקא דהא סתמא קאמרי' ומ"ד לא מספקא להשתא לקבל גיטא בזיון דבעל הוא.
וכתב הראב"ד ז"ל לפי הירושלמי שמפליג בין יהא בידך בין יהא לי בידך בין לחלוק בין טול לי גיטי ושא לי לטול ולפי הירושלמי הא דאמרינן בגמר' דילן בההוא מעשה דההיא איתתא דאמרה ליהוי בידך וחשבי ליה שליח קבלה כדאמר' ליהוי לי בידך הוה עובדא ולישנא דגמר' לאו דיקא כך כתב הרב ז"ל ומיהו מסקנא דירושלמי לא קיימא אלא משום דאשכחן בקדושין התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת ותניא נמי בתוספתא הרי זה גיטך ואמרה תנהו לפלוני אינה מגורשת שיקבלו לי הרי זו מגורשת ומה לי תנהו לפלוני מה לי יהא בידך כל זמן שלא אמרה לי אינה מגורשת ועוד דהא אשכחן במתני' טול לי וברייתא קתני בכולהו שא לי יהא לי טול לי ואין לנו אלא לשון החכמים ומיהו התקבל סתם נמי משמע לשון קבלה.
ובהלכות רבי' ובפ' ר"ח ז"ל גרסינן בההוא עובדא דר' נחמן ליהוי פקדון בידך והאי לישנא כיהא לי בידך דמי דבעל לאו לפקדון מסריה ניהליה.

הא דתנן ואפילו הן הראשונים והן האחרונים או א' מן הראשונים וכו'. תימה הוא פשוט אדרבא הן הראשונים הן האחרונים עדיף אבל כשאינן הן מיחזי כחצי דבר אע"פ שאינו חצי דבר משום שמכיון שמינתו שליח נעשה ידו כידה מעתה ולשיתן לו תתגרש וי"א סד"א ליחוש שמא נוגעין בעידותן הן כדאיתמר בכתובות משחתמו אין מעידין עליו וחותם וזה אינו כלום אבל אין לשון אפילו בכאן לרבותא אלא למעט בעדים והכי קתני צריכין ב' כתי עדים ואם רצו והולכין למקום הבעל אינה צריכה אלא כת א'.

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת. כלומר דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי כרבי אי הולך לאו כזכי כרבי נתן, ואקשינן עליה ומי מספקא ליה והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ופרקינן התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא. והקשה הרמב"ן נ"ר היכי מדמי גט לחוב ופקדון דילמא הולך בגיטין לאו כזכה ובחוב [בכת"י: ובפקדון] כזכה דאפילו בממון איכא פלוגתא [בנדפס: יש חילוק] בין חוב למתנה דבחוב הולך כזכה לכולהו תנאי ובמתנה הולך לאו כזכה [בנדפס: פליגי תנאי] כדאמרינן בשילהי פרק קמא דמכילתין הלכה כרבי שמעון הנשיא ולא מספקא לן כלל ובריש פרק השולח (גיטין לב, ב) נמי אמרינן אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט. ותירץ דדילמא סבירא להו דגט נמי כיון שהיא מחזרת להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כעין פקדון [בנדפס: בשהוחזק כפרן] או כחוב דאמרינן בהו הולך כזכי מה שאין כן במתנה דכיון דמדעתיה יהיב רוצה הוא ליתן במתנה ונמלך וחזר ונמלך, ואי נמי כיון דפליגי בה תנאי טובא וסבירא להו דאף במתנה הולך כזכי ולא שמעינן ליה לרב בהדיא דמשוי בהו חלוק תפיס דעתא דאמרינן בכולהו כזכי, ומתרץ לה נמי לההיא סברא לרווחא דמילתא.
ואנן קיימא לן בגט דהולך לאו כזכי, דלא דמי לפקדון אלא למתנה דמדעתיה מגרש וכמסקנא דבתראי וכדאמר אביי דהוא בתרא דשליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה דאלמא לא מספקא ליה מידי בגט דהולך [בכת"י: לאו כזכה], ויכולני לתרץ דהא דאמר אביי שליח מתנה הרי הוא כשליח ה ט להולך לאו כזכי לאו מדרך הבירור קאמר אלא מספקא ליה כרב ומספקא ליה להחמיר עליה אמרינן ביה דלא הוי כזכי וחולצת ולגבי מתנה מספקא לן ואוקי ממונא בחזקת מריה דלא דמי לחוב ופקדון דכיון דמה שיש בידו משל אחרים הוא דמשדר להו ספיקא לקולא דבעלים הוא, ואי נמי יש לומר דאביי הוא דאמר בתרווייהו הולך לאו כזכי לא בחד אנפא דלגבי גט מספקא ולגבי מתנה מן הודאי, ומסתברא לי עוד דהתם בשליח הבעל קאמר ולא אמרה לו היא התקבל שהרי על משנתינו דהשולח גט לאשתו אמרה אביי אלמא כעין משנתינו הוא שהוא שליח הבעל והתם איכא למימר דכולי עלמא הולך לאו כזכי ולאו למימרא דאי כזכה אם רצה הבעל לחזור לא יחזור שהרי חוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואביי לדוגמא בעלמא נקט ליה וכמו שכתבתי למעלה במקומה אבל היכא דאמרה לו התקבל ואמר לו הבעל הולך בהא הוא דמספקא לן אי הולך כזכי או לא ואיפשר דאיתא להא דאביי ואיתא להא דרב, ורב נמי דמספקא ליה בגט אי הולך כזכי או לאו לאו למימרא דלגבי מתנה ולגבי חוב ופקדון מספקא ליה דודאי לגבי חוב בהא קאמר דהולך כזכי דתניא כותיה וברייתא לא משמע לכאורה דמשום ספיקא קאמר ולגבי מתנה נמי לאו מספקא קאמר רבי שמעון הנשיא הולך לאו כזכי דאם כן לימא שודא או יחלוק כחכמים ואנן קיימא לן כרבי שמעון הנשיא, אלא דלגבי גט מספקא ליה הכא אי למתנה מדמינן ליה משום דמדעתיה מגרש כמו מתנה דמדעתיה יהיב או כחוב דמי כיון שמנתה היא שליח ומחזרת להתגרש גומר הוא ומזכה כחוב ופקדון ומשום האי ספקא הוא דקאמר דהוי שלוחו ושלוחה, ואף על גב דכי אקשינן עליה מהא דאמר לגבי חוב דהולך כזכה ולא משנינן הכי ומוקי טעמא דכולהו משום ספיקא לטעמיה דמקשה קא מהדר ליה למאי דסבירא לן דגט הרי היא כחוב ופקדון איכא למימר דטעמיה דרב הכא והכא משום ספיקא ולגבי ממונא ספקא להקל ולגבי גט דאיסורא ספיקא להחמיר, אבל אנן לגבי חוב ופקדון לאו ספוקי מספקא לן אלא ודאי הולך כזכי כפשטא דברייתא ונמצא דהא דרב לא פליג עליה אביי והילכך קיימאא לן כותיה.

אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גט מידי שליח בעלה ורבי חנינא אמר האשה עושה שליח לקבל לה גט מיד שליח בעלה ואמרינן מאי טעמא דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל ואיבעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מיכן מאי ביניהו. כלומר בין האי טעמא להאי טעמא איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא דמשום חצרה הבאה לאחר מכן ליכא משום בזיון דבעל איכא, דאף על גב דאיהי לא איכוונא לבזותו דהא מעיקרא שויה ליה לאיהו שליח מכל מקום בשעה שמסרו בעל לשליח מיקפד קפיד דלא לימסריה שליח אלא לידה ולא ליד שלוחה משום בזיון, והוא הדין דהוה מצי למימר איכא בינייהו כגון דשמע בעל ולא קפיד דמשום חצרה הבאה לאחר מיכן איכא ומשום בזיון ליכא דהא שמע ולא הקפיד וכדאמרינן בשילהי המביא בתרא [נד, א], וקשטא מדילתא ודאי הכין הוא דלמאן דאמר משום בזיון דבעל היכא דלא קפיד כשר, ואמרינן בירושלמי אשה אחת עשתה שליח לקבל גיטה משליח בעלה אתא עובדא קומי רב אמר אם רצה להחזיר יחזיר מחלפא שיטתיה דרב תמן אמר רב הונא בשם דרב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה משלוחי בעלה והכא הוא אמר אכן אני אומר אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה, אלא שבהרבה מקומות בתלמוד יכול לומר איכא בינייהו הכי והכי ולא נסיב אלא חד, ואפשר דלמאן דאמר משום בזיון הוי גט בטל דאורייתא דבקפידא דבעל תליא מילתא ואנן סהדי דקפיד וכיון דקא קפיד הרי זה גט בטל ומתיבמת, אבל למאן דאמר משום חצרה הבאה לאחר מיכן דבר תורה כשר והוי גט פסול מדבריהם וחולצת ולא מתיייבת, ואף על גב דלא קאמר איכא בינייהו פסולא דאוריתא הא אמרינן דכן נמי הוה מצי למימר איכא בינייהו דשמע בעל ולא קפיד אלא דבחדא נפקותא סגי ליה, ואיכא מאן דאמר דכוליה משום גזרה נסיב לה כלומר שמא יקפיד הבעל ויוציא לעזר או שאם יקפיד הוי קפידתו קפידא.

ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא כי יתבה וקא לישא אמר לה הא גיטך אמרה ליה ליהוי בידך. והראטב"ד ז"ל גריס ליהוי לי בידך דהוה ליה כפקדון אבל ליהוי בידך ולא אמרה לי לכולי עלמא לאו כלום הוא, והכי איתא בירושלמי דמפליג בין יהא בידך ליהא לי בידך, וכדקתני במתניתין וברייתא שא לי טול לי, וכן כתב הרמב"ן נ"ר והביא ראיה מן התוספתא דקתני הרי זה גיטך ואמרה תנהו לפלוני אין זו מגורשת שיקבלהו לי הרי זו מגורשת וכן נמי אמרינן בקידושין [ח, ב] התקדשי לי במנה תנהו לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת, ומיהו התקבל סתם נמי כתב הרמב"ן נ"ר דנראה דמהני ולא בעי ליה, ובהלכות רבינו אלפאסי ובפר"ח ז"ל גרסי הכא ליהוי פקדון בידך, והאי לישזנא ודאי הוי כאילו אמרה ליה יהא לו פקדון בידך דהא בעל לא מסרה ניהליה לפקדון.

אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבידנא בה עובדא. פירש רש"י ז"ל אם הייתי יודע שהלכה כרבי חנינא עבידנא בהא מילתא עובדא כותיה ואמינא מגורשת ולא חיישנא לחצרה הבאה לאחר מיכן. עד כאן. ולא הבנתי לשונו דמאי קא משמע לן פשיטא דאם איתא לדרבי חנינא דאמר לא גזרינן משום חצרה אנן נמי לא גזרינן ומאי קאמר רב נחמן. ומסתברא דהכי ירושא אם איתא לדרבי חנינא דאמר דלא חיישיננין לבזיון דבעל ולא לחצרה הבאה לאחר מיכן עבידנא בהא עובדא ולא חיישינן בהא לשליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, והא דקאמר ליה רבא ואם איתא לדרבי חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ואף על גב דרב נחמן גופיה הכי הוא דקאמר דלא חיישינן בה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, רבא לא קשי ליה אלא מאי טעמא דקאמר דלא חיישינן להכי, אי נמי הכי פירושא מאי שנא האי שליחות דלא פסלינן ליה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל כדפסלינן ליה בעלמא לכולי עלמא וכמו שאני עתיד לפרש בסייעתא דשמיא. כך נראה לי.

ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה. ולאו נאמן משום מגו דאי בעי יהיב ליה ניהלה קאמר וכדפרש רש"י ז"ל בסמוך גבי מי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, דודאי הכא ליכא מגו לפי שאין האשה רוצה לקבלו ממנו ולומר שהיא מגורשת ושמא [בנדפס: דשמא] אינה רוצה לקלקל את עצמה, אלא אף על גב דליכא מגו מהימן דכיון שהאמינו ומסרו בידו ויודע שיש ביד השליש למסרו לאשה ועל ידי כך תלך היא ותנשא בו, אם הוא מסרו בידו על דעת כן שיהא נאמן בכל מה שיאמר עליו ואפילו אם יאמר שמסרו לו לגירושין הוא גומר בדעתו עכשיו בשעת מסירתו שיהא לגירושין אם יאמר השליש כן, וכענין שאמרו נאמנת עלי לומר שלא פייסתי. ואם תאמר והא בעינן שימסרנו לו בעידי מסירה וכיון שמסרו בידו לפקדון מה מועיל לו נאמנותו דאפילו [בנדפס: אם] ירצה הבעל בכך אינה מגורשת ותירצו בתוספות דכיון שהאמינו אף הוא מסרו לו בעדים, ואם תאמר אם כן ניחזי סהדי מאי קאמרי, איכא למימר דמכל מקום כיון שהיה יכול השליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפילו במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר ממאה עדים ופסל כל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הויא לגירושין קודם שבאו העדים, ואף על גב דהשתא ליכא מגו כדאמרן שאין האשה מקלקלת את עצמה לומר מגורשה אני אפילו הכי נאמן כדין כל שליש דנאמן בלא מיגו וכדאמרינן בסנהדרין [לא, א] פרק זה בורר בסופו, גבי ההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאיתחזק שטרא בבי דינא או בעיא קלתה לא אמרינן ואתבינן עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסיקניה בתיובתא, ועוד תדע דהכא בדליכא מגו דאם כן לא הוה פליג רב הונא בהא דמגו דאורייתא הוא ואפילו באיסורא. ועוד דהא אמרינן לקמן [גיטין פד, א] ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהבי ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבי ניהליה אלמא כל היכא דאיכא מגו גמור אפילו רב הונא מודה בו דשליש נאמן, ואף על פי שאין שם עכשיו כשעת מחלקותם מגו גמור שהרי אין הגט יוצא מתחת יד האשה ואינה יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה אפילו הכי מודה בו רב הונא כיון שהיתה יכולה לקחת אותו מיד שליח בשעה שבאו לבית דין דכהאי גונא נמי הוי מגו כדאמרינן הואיל ובידו לגרשה ואי בעיא קלתיה. וקשיא לי רב חסדא אמאי איצטריך לטענת נאמנותו של שליש כיון דשליח קבלה בעדים הוא וידו כידה ניהימניה כדהמנינן לה בגט יוצא מתחת ידה ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן ביה. ויש לומר דלא דמי דלדידה לא עביד דמפקיד ליה, וגדולה מזו אמרו כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, אבל לשליח זה אפשר דלא ידע הוא שעשאתו היא שליח קבלה, ואפילו ידע כיון דעקר שליחותיה ואמר לי אי אפשי שתקבלהו לה מיקרי ומפקיד גביה וכאותה שאמרו במשנתנו אי אפשי שתקבלהו לה אלא הולך ותן לה, ולפי מה שפירשנו דהא הימניה כשמסרו בידו ולדעת כן מסרו בידו שיהא נאמן בכל מה שיאמר הואיל ובידו למסרו לה קודם ערעורו של בעל ותלך ותנשא בו, משמע דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידו אלא מתחת ידה נאמן שהרי האמינו על גט זה כשמסרו לו. ואם תאמר והאיך הוא נאמן והלא שליש אינו נאמן אלא בשלישות יוצא מתחת ידו ואף לא מסרו לה בעדים בתורת גירושין שהרי שליח קבלה הוא היאך נאמן. דיש לומר משום מגו, וכן כתב הר"א אב בית דין ז"ל בסמוך גבי הא דאמרינן מי קא נפיק שטרא מתותי ידיה דליהמניה וכיון דלא נפקי מתותי ידיה לא מהימן דמאן נימא דשליש הוה הרי אינו גט בעולם שאילו היה קיים אפילו ביד האשה הוה מהימן לומר לגירושין יהביה ניהליה דאי בעיא נהדר ליה בידיה. עד כאן. ואם כדבריו שליש בעלמא אף על פי שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה ולדידי ניחא לי, ואי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא, וטעמא דכיון שמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו ואף על פי שלא מסרו לה בעדים תפישתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהלה ולגירושין, ושליש דעלמא דתניא דבשאין שלישות יוצא תחת ידו אינו נאמן דוקא באומר לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו, אי נמי בשידוע שלקחוהו שלא מדעת, כאותה דבעל המקח שתפשו שניהם ושניהם אדוקין בו וכיוצא בזה, אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמן וכטעמא דאמרן דהרי הוא כאילו מסרו לה לגירושין בפני עדים דאנן סהדי דהכי הוה, ותדע לך מדאמרינן ללישנא קמא דרבא ומודה רב הונא דאי אמרה לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא, וסתמא דמילתא בגט יוצא מתחת ידה קאמר דבההיא שעתא הוא דעביד למימר לה, אלמא כל כי האי גונא לרב חסדא פשיטא דמהימנא ומגורשת, ועד כאן לא דחו לה אלא דלא מודה בה רב הונא משום דלא עדיפא איהי לרב הונא משליש גופיה הא לרב חסדא מהימנא כשליש ולאו משום מגו אלא מדינא כשליש. כך נראה לי. ודוקא [בנדפס: במקיימתו] במקימתו.
והרב אלפאסי ז"ל פירשה להא דרב הונא ורב חסדא, בתשובה, בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעי אמרה לדידי ניהליה ואם אינו תחת יד האשה היכי הויא יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה, ולזה הפירוש גם כן בששניהן בעיר אחת והיינו דאמר רב הונא אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה מסר ליה ולא אמרינן משום כסופא הוא דעבד אלא כשאמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דרגלים לדבר דמשום כסופא הוא דאמר ורב חסדא אמר שליש מהימן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן, ואף על גב דשליש אינו נאמן אלא כששלישות יוצא מתחת ידו הכא נמי כיון דשליח הולכה הוא הרי הוא צריך ליתנו לה בעדי מסירה ובשעה שהוא מוציאו מתחת ידו הוא נאמן עליו כדין שליש, ואפילו לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ובמביא בארץ ישראל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מכל מקום מודה הוא דצריך ליתנו לה בפני שנים משום דהוחזקה באיסור ערוה עד עתה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל כמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון, והכא בשמסרו לאשה לגירושין מתורת שליחת הבעל בפני עדים, ולפי מה שכתבתי אני למעלה אין אנו צריכין לכך, ואם תאמר בשליח הולכה היאך הקשה על רב חסדא ממתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גטי שהוא בשליח קבלה דבר זה נשאל מן הרב אלפאסי ז"ל והשיב כיון שהוא יוצא מתחת יד האשה דין שליח קבלה ודין שליח הולכה שוה משום שאם יוצא מידה והוא מודה שנתנו לה שליח להולכה הרי זו מגורשת ואין יכול לחזור בו הלכך זה וזה שוה, עד כאן לשונו.

תינח אמרה קיבל למה לי. וקשיא לרב חסדא אבל לרב הונא איצטריך דמוקי לה למתניתין בשהם בעיר אחד וכטעמא דאמרינן דאם איתא לדידה הוה יהיב לה. והא דאמרינן תינח אמרה לאו למימרא דמעיקרא הוה קשיא ליה למה לי אמרה דלעולם צריכה כתב אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו שתקבלנו [בנדפס: לה] מיד בעלה דהכא ליכא למימר הא הימנוה אלא פירושי הוא דקא מפרש ממתניתין [בנדפס: מתניתין] כלומר תינח אמרה דעלה לא מקשינן כלום, וכדאקשינן נמי קרע למה לי דאינה קושיא לרב חסדא אלא לברורה דמתניתין חקא בעי והכא פירושא אכתי אף על גב דלא נפיק השתא גיטא מתותי ידיה למה לי עדות בעדים שראוהו בידו קודם שיקרענו די לו דבאותה שעה שליש היה ונאמן ובלבד במקויים [בנדפס: שיקיים], אי נמי אף על פי שאינו מקוים אלא שאין הבעל טוען טענת מזוייף אבל בטוען טענת מזוייף צריך הוא לקיום חותמיו דלא עדיף שלוחה מינה דאפילו בשהגט יוצא מתחת ידה וערער עליו הבעל וכפר בעיקר הגט צריכה לקיימו וכדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם.

אמר רבא הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. כלומר ובשאין בגט זה עדים חתומים והילכך צריך הוא לעדי מסירה כרבי אלעזר, אבל אם היו שם עדים חתומין אפילו לרבי אלעזר לא היו צריכין לעדי קבלה אלא אפילו ראוהו מקויים בידו נאמן וכשר וכדתנן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם אלמא אף לרבי אלעזר בקיום חותמיו סגי דמסתמא כיון דלאו מזוייף הוא כדין נמסר בידה בעידי מסירה, ודוקא בשראוהו בידו שלם והוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, אי נמי אפילו בקרוע ובשכתוב בו הנפק דודאי שלם בא לידו וקיימו וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מאן מקיים שטר זה מלוה, הכא נמי אשה שלוחה מקיים גיטא ולא הבעל אבל ראוהו בידו מקורע קרע של בית דין אף על פי שהוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת פסול דדילמא נמלך עליו בעל וקרעו והשליכו ומצאו זה וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא, וכי תימא אם איתא דפרעיה איבעיא לך [בנדפס: דפרעתיה איבעיא ליה] למקרעיה אמר [בנדפס: דאמר] לא שבקתן דאמרה בעינא לאינסובי ביה, אלמא גט מקורע קרע בית דין פסול אפילו לינשא בו. ואם תאמר למאי דכתבינן דאפילו מקורע אם כתוב בו הנפק כשר ותנשא בו אם כן ההיא דבפרק קמא דבבא מציעא דאמרה בעינא לאינסובי ביה ופרכינן איבעיא לך למיקרעיה ומיכתב על גביה גיטא דנן דקרענוה לאו משום דגיטא פסולה הוא וכו', למה לי למכתב אגביה ליקיימיה ולכתוב ביה הנפק וסגי ליה. יש לומר דעדיפא מינה נקט דכי כתבי אגבי טפי עדיף דבקיאי ביה אינשי טפי, ופירוקא דפריך אטו כל מאן דמגבי כתובה בבי דינא מגבי סליק בין לכתיבה על גביו ובין להנפק, כן נראה לי. ורש"י ז"ל שפירש רבי אלעזר היא דאמר אין גט כשר אלא בעדי מסירה לאו למימרא דכשיצא בפנינו עכשיו מקויים שאין מכשירין אותו עד שיבאו עדי מסירה דמתניתין היא זו אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, אלא מיהו דוקא כשהשליח או האשה אומרים שנמסר להם בעדי מסירה. אבל אם הודו שלא נמסר בעדי מסירה ודאי אינו כשר, ומתניתין דקתני צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו קבל לאו למימרא שצריכין להעיד בפנינו כן ושאין מתירין אותה בלאו הכי, אלא אמעיקרא דדינא קאי ורבי אלעזר הוא דאמר אינו כשר אלא בשנמסר לה בעדי מסירה כך נראה לי לפרש פירש לפירושו של רש"י ז"ל, ומיהו לפי פירש זה שני כיתי עדים דמתניתין לאו מחד טעמא נינהו דעדי אמירה אינן אלא לבירור השליחות ועדי הקבלה להכשירו של גט, והרב בעל העיטור ז"ל שפירש הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ואין גט כשר בלא עידי מסירה כסתמא דמתניתין שנים שיאמרו בפנינו קבל אפילו איכא עדי חתימה, לא נראו דבריו כלל ואפשר שגם הוא לכך נתכוון כמו שאמרנו.
ולענין פסק הלכה: כתב רבנו אלפאסי ז"ל דהלכתא כרב חסדא דאמר שליש נאמן ואף על גב דרב הונא רביה דרב חסדא, משום דסוגיין כותיה אזלה מדאמר רבי יוחנן בסמוך בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואקשינן עליה וליהמניה לשליש, והא כרב חסדא אתיא דאי לרב הונא שליש אינו נאמן. ותפש עליו רבנו אפרים תלמידו ז"ל דהכא כיון דליכא הכחשה לכולי עלמא שליש מהימן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה, והרמב"ן נ"ר העיד על רבנו אלפאסי ז"ל שראה בנוסחא ראשונה שלו מכתיבת ידו שהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבי של רב חסדא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא, ועוד כתוב בה ונימניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, ואי קשיא לך הך קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן אף על גב דקא נפיק גיטא מתותי ידיה והכא אינפיק גיטא מתותי ידיה נאמן, התם בעל קא מכחיש ליה הילכך איתרע ליה שלישותו והכא בעל קא מהימן ליה, עד כאן. ומיהו אחר שלא נתגלה טעמו של רבנו אלפאסי ז"ל ראוי להחמיר כדבריו הראשונים ועוד דהכא איכא מיגו גמור דכיון דבעל לא מכחיש ליה אינפיק מתותי ידיה דשליש דאי נאמן דאילו רצה מוסרו לאשה, ולא דמי לההיא דלעיל דהתם ליכא מגו גמור לפי שהיא לא תקבלנו מידו שאינו רוצה לקלקל את עצמה, וכל היכא דאיכא מגו גמור לא אמרינן אם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה, דלא אמר רב הונא הכין אלא בשאין שם מגו גמור כדלעיל כמו שכתבנו וכדאמרינן מודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה ניהליה. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל [בנדפס: ולי נראה טעם לדברי הרב אלפאסי ז"ל מדקאמר וליהמניה לשליש דאלו לרב הונא לא שייך לגבי גט דאיסורא נאמנתו של שליש וכדאמרינן לעיל ולולא נאמנתו לא היה מעלה ולא מוריד כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים, אלא ליהמניה לשליש משמע דלאו משום מגו קאמר אלא מדין נאמנותו של שליש כדרב חסדא, כך נראה לי].

ובעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין. ואין גט יוצא מתחת ידה אף על פי שדאומרת נתנו לי ואבד ממני אין נאמנין דהוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ומכל מקום חזקת שליח עושה שליחותו לחומרא והילכך אי בעלה כהן היא אסורה לו ולעלמא לא משתריא אלא בגט ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת, ואפילו אמר בעל נתתיו לה ואבד ממנה אינו נאמן להתירה לעלמא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן [בנדפס: להתירה] אלא שחוששין לה כדאיתא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) גמרא האומר זה בני נאמן דאמרינן התם ההוא דהוה שכיב אמרו ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבה אמר רבה למאי ניחוש לה וכו', ועוד האמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אמר ליה והא כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן אמר ליה ולא קא משנינן כאן למפרע כאן להבא אמר ליה אשינויי ניקום ונסמוך ואסיקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה כלומר חולצת ולא מתייבמת והכין הלכתא.
ולענין גט מקורע שכתבתי למעלה כתב הרמב"ם ז"ל גט שמצאו קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרוע קרע של בית דין כשר במה דברים אמורים בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה אם אין שם עדי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן בפניהם עד כאן. ותפס עליו הרב אב בית דין ז"ל אמר אברהם אם גט מקויים הוא למה יפסל להיותה מגורשת, אלא לא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אימר שכבר גבתה בו וקרעוהו בית דין, עד כאן. ואף הר"ם ז"ל נראה שכך דעתו ולא אמר אלא בשאין כתוב בו הנפק כמו שכתבתי למעלה, ודברי הר"ם ז"ל בגט מן התוספתא הן שכך שנו בתוספתא בשילהי מכילתין נקרע כשר נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין פסול, נמוך או שהרקיב או שנעשה בו ככברה כשר נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול. אלא לדידי קשיא לי למה שכתב הרב ז"ל שאם מסרו לה בפני עדים אף על פי שהיה קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם כשר, שאין דברי התוספתא נראין כן, אלא כיון שקרעו כעין קרע של בית דין הרי זה בטל והרי הוא כחרס ופסול לגרש בו, ותדע מדתניא בתוספתא נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת כשר ואם לאו פסול, ואי לומר שאם הוציאה גט מתחת ידה שבבואה שלו ועדיו נכרין ומתקיימין כשר ומשיאין אותה על ידו ואם אין בבואה שלו קיימת אין משיאין אותה, פשיטא דאטו משום שנטשטש איבד כחו מאחר שבא לידה שלם ואם אינו יכול לקרותו שאין בבואה שלו קיימת מאי איצטריך דאטו סלקא דעתין שאם הוציאה נייר חלק מתחת ידה ואמרה דגיטא הוה כתיב ביה מי מנסביה לה, אלא פסול לגרש בו דאין תורת גט עליו וכשר לגרש בו דתורת גט עליו קאמר, ונתקרע קרע של בית דין אין תורת גט עליו ופסול לגרש בו אפילו בעדי מסירה, ומה שאמרו נטשטש אם אין בבואה שלו קיימת פסול לומר שאף על פי שיש עדים שהיה גט כשר מתחילתו אלא שעכשיו נטשטש אפילו הכי פסול לגרש בו. כן נראה לי. אלא שבתוספתא שנינו גם כן כענין זה בסוף בבא בתרא בשאר שטרות ושמא גם היא בשאר [בנדפס: כשאר] שטרות שקונה בהן כגון שטר מתנה וכיוצא בו.

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם. הקשו בתוספות אם כן אף כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח קדשן לזה. ואם אתה מתירן לאחרים מפני שנאמנות לומר לא נתקדשנו בא והתיר לזה כל הנשים שקרובותיהן אומרות לא נתקדשנו לו, ותירצו דנאמנות הן להתיר עצמן אבל אינן נאמנות להתיר אחרים, ואינו מחוור דודאי יש בכלל היתר עצמן היתר לאחרים דהיינו בעל, ועוד הקשו בתוספות כל הקטנות דעלמא שיש להן אב שמתו לאחר כן או שהלכו להם למדינת הים יאסרו שמא קבל האב קדושין משליח זה, ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא מדין קנס לפי שעשה שלא כהוגן שצוהו לקדש לו אשה סתם, ולדידיה דעבד שלא כהוגן קנסוה רבנן לאחריני לא קנסו, והא נמי דמקשינן בפרק שני דמסכת נזיר (יב, ב) גבי קן סתומה שפרח גוזל אחד מהן לאויר העולם יקח זוג שני ואלו שאר קיני דעלמא מיתקן, ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו היא פרשו, דהתם נמי קנסא הוא ולדידיה קאמר דיהו כולן אסורין לו משום שפשע ולא שמר את קינו, וכי משנינן הכא אימר דאמרינן לחומרא לקולא לא אמרינן, הוא הדין דהוה מצי לשנויי שאני התם דמשום קנסא בעלמא אלא דעדיפא מינה קא משני, אי נמי כל זה בכלל חומרא וקולא הוא, ואף על גב דתלי טעמא משום דחזקה שליח עושה שליחותו לא קשיא דאי לאו הך חזקה לא עבד איסורא. והרמב"ן נ"ר תירץ דדינא קאמר וכל הנשים ואפילו קטנות דמותרות משום דאין חזקת שליח מוציאן מחזקתן דקיימן בחזקת פניות וחזקת אב נמי אינו מקלקל את בתו ואילו קבל בה קידושין מימר הוה אמר לה או מודיע לאחרים רבים שיודיענה כדי שלא תתקלקל, אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להן קרובות שאין חזקת הקרובות שאינן באות לידון בפנינו מועלת לו, הא אילו באות הקרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכל שכן דמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה.

כבר ביארנו בפרק ראשון שלענין ממון הולך כזכי והוא שכתבנו שם הולך מנה לפלני שאני חייב לו אינו חוזר שזה זכה בשבילו ואעפ"כ חייב המשלח באחריותו אם נאנסו הואיל ולא ברשות המלוה מסרם לו כמו שביארנו שם ומ"מ לענין ביאור זה שהקשו ממנה לזו שבגיטין עד שתירצו התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא צריך לעיין בעיקר הקושיא והלא אף בממון חילקו בה בין מלוה ופקדון למתנה שבמתנה אמרו הולך אינו כזכי וכמו שפירשנו הטעם שם שלא נאמר הולך כזכי אלא למי שמזכין לו את שלו ותירצו בה קצת חכמי הדורות שבעל הסוגיא היה סבור בגט הואיל והאשה עשאתו שליח לקבלה לדמותו לפקדון ולומר שלא לחלק גט מדין פקדון אלא כשנותן הוא מעצמו ואומר הולך אי נמי כיון דאיכא תנא דסבירא ליה אליבא דכולהו לרוחא דמילתא אע"ג דלמסקנא לא איצטריכא:

ממה שכתבנו למדת שדין תן לה ודין הולך לה שוים הם ואף תן אינו כזכה וממה שפירשנו בהולך ותן לה ששני לשונות הן ר"ל הולך לה או תן לה ודומיא דזכה והתקבל לה ואף בבריתות שנאוה כן בתלמוד המערב שבמסכתא זו ושבמסכת מעשר שני ר"ל הולך לה ותן לה וא"כ מה שאמרו בפרק ראשון האומר תנו כאומר זכו דוקא בשחרורי עבדים דלא עביד דאמר הכי עד שיגמור בדעתו אבל בגט לא ומ"מ יש מפרשים כאן הולך ותן לה שהכל דבור אחד אבל תן אינו כהולך אלא כזכה וכן אומרין במתנה ומ"מ יש אומרין שאף במתנה תן אינו כזכה ובתוספתא אמרוה כן בפי' והוא שאמרו שם תן מנה לפלני שאני חייב לו הולך מנה לפלני שאני חייב לו הולך מנה לפלני פקדון שיש לו בידי אינו חוזר תן מנה זה לפלני הולך שטר מתנה זו לפלני אם רצה להחזיר יחזיר הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח ואם מת יחזיר ליורשיו זכה במנה זה לפלני קבל מנה זה לפלני לא יחזיר מצאו שמת יתן ליורשיו ואם לאחר מיתה ר"ל שכבר מת בשעת הזכוי יחזיר למשלח שאין אדם זוכה לאחר מיתה שא מנה לפלני טול מנה לפלני אם רצה יחזיר ובתלמוד המערב אמרו המעשר כחוב ר"ל שאם אמר הולך מעשר זה לפלני לוי זכה לו ואף בתלמוד של פרק ראשון י"ד א' ראיה לזה דקא נקיט בתן לשון תן מנה לפלני שאני חייב לו ולא נקטה בתן לחודיה אלמא דבמתנה תן כהולך ואף בראשון של מציעא י' א' יש בה מעט ראיה במה שאמרו משנתנו באומר תנה לי ומה שאמרו שליח מתנה כשליח גט למאי נפקא להולך לאו כזכי הוא הדין דהוה מצי אמר לתן לאו כזכי וחדא נקט:

האיש שעשה שליח להוליך גט לאשתו ומינתה היא אחר כן שליח לקבלו מיד שלוחו של בעל נחלקו בה רב ור' חנינא שלדעת רב הגט פסול ולדעת ר' חנינא הגט כשר ופסקו בה גדולי המחברים וגדולי הפוסקים כר' חנינא וממעשה שהזכירו בסמוך בההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה דקא לישא אמר לה שליח הא גיטיך אמרה ליה ליהוי בידיך כלומר יהא פקדון בידך או תהא את בו שליח לקבלה ואמר רב נחמן אם איתא לר' חנינא כלומר שתהא אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה עבידנא בה עובדא לדונה כמגורשת גמורה שהרי זו כעושה שליח לקבלו מיד שליח בעלה וכגון שאמר לה כן בעדים שהרי שליחות קבלה צריך עדים ואמרו ליה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כלומר שעד שלא השלים שליחות של הולכה נעשה שליח קבלה וא"כ אפי' איתה לר' חנינא דוקא בשליח אחר אבל הוא עצמו לא מדין לא חזרה שליחות עד שהעלו בה שהדבר ספק ומטעם חזרת שליחות ואם מת חולצת ואם לא מת צריכה גט אחר ר"ל אם נתקרע הגט או שאבד ומכל מקום אם הוא בעין נותן לה אותו גט בעצמו שכל שיגיע הגט לידה מיד אותו שליח מגורשת בודאי אלמא לא נסתפק להם אלא מדין חזרת שליחות ולענין חזרת שליחות ודאי כך הלכה שהדבר ספק וחוששין ומצריכין אותה חליצה לאחר מיתה או גט מחיים הא כל שרוצה לעשות שליח אחר יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואע"ג דרב נחמן גופיה אם איתא קאמר כלומר אם איתה לדר' חנינא עבידנא בה עובדא ולא חיישנא לחזרת שליחות אלמא דדר' חנינא נמי מספקא ליה שמא אין הראיה אלא ממה שאמרו הוה עובדא ואצרכוה גט וחליצה אלמא דוקא מספק חזרת שליחות שאם תאמר אין אשה עושה שליח וכו' היה להם לפסלו מצד אחר:

ומכל מקום יש פוסקים כרב ומפני שהוא רבו של ר' חנינא ועוד מדקא שקלי וטרו אליביה דקאמרי מאי טעמא דרב כו' ולשיטה זו צריך אתה לידע ששני טעמים הוזכרו בגמרא לדבריו של רב והוא שאמרו מאי טעמא דרב אי בעית אימא משום בזיון דבעל שהוא סבור שמצד שהיא מבזתו אינה רוצה לקבלו בידיה וכשהיא עושה שליח לקבלו מיד הבעל אין כאן בזיון דהא ידע ולא קפיד אבל מיד שלוחו דלא ידע דילמא קפיד ואיבעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מכן ר"ל שנתן בעל את הגט בחצר של אחרים וקנאתו אחר כן שאינו גט ובאים לדמות ולומר חצר של אחרים הוה ליה כשליח הבעל וכשקנאתו נעשית כשלוחה ואם יועיל בשליח יבאו לדמות שיועיל בחצר ושאלו בה מאי ביניהו איכא ביניהו דקדמה איהי ושויה שליח ופירשו גדולי הרבנים דמשום חצרה הבאה לאחר מכן ליכא דלא דמי ליה ומשום בזיון דבעל איכא ויש מפרשים בהפך דמשום בזיון ליכא דהא ידע ולא קפיד ומשום חצרה הבאה לאחר מכן איכא:

לענין פסק רוב גאונים מסכימים לפסוק בה מטעם בזיון דבעל והוא שאמרו על זה בתלמוד המערב אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אתא עובדא קומי רב אמר לא יחזור כלומר שהוא גט מיחלפא שיטתיה דמר אני אומר אחורי הדלת היה עומד ושמע את קולה כלומר וידע ולא הקפיד אלמא כל היכא דליכא בזיון לחצרה הבאה לאחר מכן לא חיישינן ומתוך כך כתבו שזו של רב נחמן שלא היה חושש לרב משום דכיון דקא ליישא לא היה שם צד בזיון שהכל מרגישים הסבה ואע"ג דבדרב יצחק אמרינן הוה עובדא כלומר דמשמע דלאו אעובדא דהוה ליישא קא מהדר הם מפרשים דעובדא דרב יצחק בדשויא איהי מעיקרא דליכא בזיון ולפירוש האחר הם מפרשים שעשאו שליח ליתנו אף ליד שלוחה ומכל מקום יש פוסקים בו כשני הטעמים וממה שאמרו בסוף המביא תנין הניחא למאן דאמר משום בזיון אלא למאן דאמר משום חצרה וכו' אלמא לתרויהו חיישינן וראוי להחמיר ומכל מקום כל שאמר הוא לשלוחו ליתן לאשה או לשלוחה אין כאן בית מיחוש לא משום בזיון ולא משום חצרה ואם לא אמר כן ומנתה היא שליח להביאו ר"ל שלא מינתהו שליח לקבלה אלא להבאה יש אומרין שאף לר' חנינא אינה מגורשת שהרי שליח ראשון נצטוה לגרשה ולא גרשה לא הוא ולא הבא מכחו וגדולי הדורות כתבו שאף לדעת רב מגורשת שמאחר שאינה מגורשת עד שיגיע לידה אין כאן לא בזיון ולא דין חצרה שלאחר מכן:

זה שהזכירו במעשה זה ליהוי בידך יש מפרשים בו דקאמרה ליהוי בידך וכן היא שנויה בתלמוד המערב בהדיא אבל ליהוי בידך אינו נעשה שלוחה בכך אלא כמי שאומרת המתן מעט ובתוספתא אמרו הרי זה גיטיך תנהו לפלני אינה מגורשת שיקבלהו לי מגורשת ותנהו לפלני הרי הוא כיהא בידך וכן במה שאמרו טול לי גיטי שא לי גיטי דוקא בדקאמר לי ומ"מ בהתקבל לא בעינן לי דכל לשון קבלה הרי הוא כאומר לי וכן אם אמרה יהא פקדון בידך הרי הוא כאומרת לי ואף במעשה זה גדולי הפוסקים גורסין בו ליהוי פקדון בידך והוא לשון מיושר:

מי שאמר לעדים לכתוב גט וליתן לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא שטעו בגט וכתבו שם האיש או שם האשה בטעות או שאר דברים שהגט נעשה בטעותם בטל או פסול חוזרין וכותבין ואין אומרין עשו עדים שליחותם ולא נתמנו שלוחים עוד לגט אחר שהרי לא אמר להם כתובו חספא והבו לה ואם כן אפי' הגיע הגט לידה לא עשו שליחותם וחוזרים ונותנים וכן אם כתבו גט כשר ואבד מהם קודם שנתנוהו לה חוזרין וכותבין ונותנין שאף אלו לא עשו שליחותם שאין השליחות נעשה עד שיגיע לידה כשר אמר כתבו ותנו לשליח ועשו כן ואבד מיד השליח קודם שיגיע לידה זו היא שנשאלה כאן ונשארה בספק שמא כבר נעשה שליחותם ולא נעשה שלוחים לגט אחר או שמא דעתו שיכתובו עד שיגיע לידה ולא אמר ליתן לשליח אלא שלא להטריחם בהולכה וכן אפי' אמר ותנו לשליח ויוליך לה אע"פ שעכשו נראין הדברים שדעתו שיכתובו עד שיגיע לידה מ"מ הדבר ספק אם יכולים לחזור ולכתוב אם לאו ואם כתבו ונתנו לשליח ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת הא אם נמצא גט בטל או פסול חוזרין וכותבין שהרי אף באשה כן ומה שכתבו גדולי המחברים בזו אמר להן כתבו ותנו לשליח ועשו כן ונמצא גט בטל או פסול אין כותבין אחר עד שימלכו בבעל הדברים מתמיהים ויראה שטעות סופר הוא וראוי להיות אם נתנוהו לשליח ואבד:

וגדולי הפוסקים כתבו בשאלה זו דין אחר והוא שהם כתבו בפירושה של שמועה זו כתבו ותנו לשליח מהו כלומר מהו שיעשו הם שלוחים להולכה מי אמרי' הא דאמר ותנו לשליח לטרחייהו חייש ומכל מקום דעתו שאם ירצו הם להוליך יוליכו ואפי' אמר ויוליך לה או דילמא סלוקי סלקינהו שלא להיות הם שלוחים להולכה ונשארה בתיקו ואם הוליכו הם הרי זו ספק מגורשת ומ"מ אין הדברים נראין לא לענין פירוש ולא לענין פסק לא לענין פירוש שדבר מענינו ולא לענין פסק שזו ודאי אינו גט כלל וכמו שכתבנו בשלישי בענין אבא בר מניומי ולא את וכן פסקוה גדולי המחברים ר"ל שאינו גט שלא עשאם שליח לגירושין ויטלוהו הימנה ויחזרו ויתנוהו לשליח ליתנו בפני אחרים או בפניהם ואף הם כתבו בה שרבותיהם הורו בגט זה דבר שאינו נראה ומפני שבוש שהיה בנסחאות שלהם והם רומזים בה על מה שכתבנו בשם גדולי הפוסקים ומ"מ יש מי שכתב דדוקא כשאמר ותנו לשליח פלני שמניתיו אבל אם אמר לאי זה שליח אף הם בכלל ויכולים להוליך והדברים נאים אלא שראוי לפקפק:

יראה ממה שכתבנו שאם צוה לסופר לכתוב וכתב גט כשר ואבד הימנו שאינו רשאי לכתוב גט אחר עד שיצוהו הבעל פעם אחרת שהרי נגמר כל שליחותו וכן הורו רבותי על ידי מעשה אלא שחלקו שכנגדם עליהם ומה שיש לפקפק במה שכתבנו בדין עשו שליחותם עם מה שאמרו באחרון של בתרא במי שפרע מקצת חובו כבר ביארנוהו שם בסוגית המשנה השביעית:

כבר ביארנו במשנה בטול לי גיטי שהוא לשון קבלה אף שמור לי גיטי או יהא לי בידך כלם לשון קבלה הם ובתוספתא הוסיפו בה שא לי גיטי וכבר ביארנו למעלה בכלם דוקא בדאמרה לי:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אפי' הן הראשונים והן האחרונים או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהן אמר הר"ם פי' אמרו וקרע אינו שמתנאו שיקרע על כל פנים ואמנם ירצה בזה אם היה נקרע שיעידו בזה:

אמר המאירי האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ר"ל ושוב אין הבעל יכול לערער שנים שיאמרו בפנינו אמרה ר"ל שיעידו שבפניהם עשאתהו שליח לקבלה ששליחות קבלה צריך עדים אע"פ שהשליח והמשלח מודים בשליחות ואע"פ ששאר שליחויות אין צורך בהם לעדים באלו הואיל והממון בידו הא הימנוה אבל זו איפשר שהאמינוהו לשליחות הולכה ולא לקבלה ושנים שיעידו שבפניהם קבלו השליח מיד הבעל וקרעו ולא שיצטרך לעדות שקרע או לקרע כלל אלא שכך פירושו שאם אינו בעין צריך עדים שיעידו שבפניהם קבל ומסתמא אם אינו בעין הוא קרעו והם מעידים על הקריעה שלא לצורך אלא דרך המשך דברים וכעין אמתלא הא אם היה הגט בעין ויוצא מתחת יד שליח קבלה אין צורך לעידי קבלה ונשאת בו כאלו יוצא מתחת ידה או שמא אף כשהוא בעין צריך לעידי קבלה וכגון שהבעל מערער ואומר לא נתתי לו אלא לפקדון ולדעת רב הונא כמו שיתבאר בגמרא ואם כן כשהוא בעין צריך לעידי קבלה וכשאינו בעין צריך גם כן לעידי קבלה ואין עדות הקריעה אלא דרך המשך הדברים:

ואמר על שתי כתי עדים אלו אפי' היו הראשונים הן האחרונים ר"ל שהשנים שאמרה בפניהם לקבל הם עצמם ראו שקבלו או שהעידו אחד מן הראשונים על מנוי השליחות ואחד מן האחרונים על הקבלה ואחד מן השוק מצטרף עמהם לכל אחד מן העדויות ושאלו בתלמוד המערב ויצטרף השליח ר"ל שליח הקבלה ולא יצטרך אלא אחד מן הראשונים לעדות המנוי ואחד מן האחרונים לעדות הקבלה תפתר בשהיה קרוב ואינו יכול להעיד דהא אמרת שהקרוב נעשה שליח ומכאן למדו אחרוני הרבנים שהשליח נעשה עד אף בשליח של קבלה ולהוציא מדעת האומרים שאין שליח נעשה עד אלא בשליחות הולכה וכשם שהקרוב נעשה שליח כך שאר הפסולים וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם ומכל מקום הגאונים כתבו שהנשים והקרובים והפסולים בעבירה מדברי סופרים כשרים אבל פסולי תורה לא ואם הביאו הרי זה פסול ופוסל ואף כשאמרו פוסל דוקא שיתקיים בחותמיו אבל אם לא נתקיים בחותמיו ואתה צריך בו לסמוך על דברי הפסול מן התורה אינו גט וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו שאם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב כשר הוא לגמרי וכשלא נתקיים אף הוא כשר אלא שלא תנשא עליו וגדולי הדורות למדו עוד מכאן שכל שאמרו שליש נאמן אף בקרוב כן שאלמלא כך היאך נעמיד משנתנו בשהשליח קרוב והלא שאלו עליו בגמרא וניהמניה לשליש ואם קרוב הוא היכי מהמנינן ליה אלא שבשלישות אף הקרוב נאמן וזהו לשון דהא הימניה ולענין ביאור יש שואלים במה שאמר אפי' הן הראשונים הן האחרונים אדרבה טפי עדיפא שכל שאינו כן נראה כעין חצי דבר לזה וחצי דבר לזה אע"פ שאינו כן ופירשו שלא דרך ריבותא נאמר אלא למעט בעדים כלומר צריכה שתי כתי עדים ואם רצו לילך למקום הבעל אינה צריכה אלא כת אחת:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ת"ש הולך גט זה לאשתי רצה להחזיר יחזיר הילך גט זה לאשתי רצה להחזיר לא יחזיר ש"מ:

איתמר התקבל גט זה לאשתי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הולך ותן לה א"ר אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת. פי' שליחות הבעל ביטל שליחות האשה שלא עשאו אלא שליח להולכה ואם מת קודם שיגיע גט לידה צריכא חליצה ויבומי לא מיבמי דשמא שליחות האשה עיקר והויא לה גרושת אחיו. למימרא דמספקא ליה הולך אי כזכי דמי והלכה כרבי בדלא אמר אי אפשי כדלעיל אי לאו כזכי דמי והלכתא כרבי נתן:

אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה מ"ט דרב אי בעית תימא משום בזיון דבעל פי' שסבור הבעל נבזיתי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עשתה שליח מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד. ואיבעית תימא משום חצרה הבאה לאחר מכאן פי' לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא דבעי' דונתן בידה או בחצרה דאיתרבי מידה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרי' שלא יקבל שליח האשה מיד שליח הבעל משום דדמי להאי שקדם הבעל ומסרו ליד השליח ואח"כ עשתה היא שליח לקבל ואתי נמי למיחש חצר הוה שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה מאי בינייהו בין הני תרי לישני איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו השתא לא דמי לחצרה הבאה לאחר מיכן:

ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אתא שליח אשכחה דיתבא וקא לישא אמר לה הי גיטיך אמרה ליה ליהוי בידיך פי' והיה ידך כידי ותהיה שלוחי לקבלה אמר רב חסדא אי איתא לדר' חנינא עבידנא בה עובדא א"ל רבא ואי איתא לדר' חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל פי' שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ונידח משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות. שלחוה קמיה דר' אמי שלח להו לא חזרה שליחות אצל הבעל ור' חייא בר אבא אמר נתיישב בדבר הדור שלחוה קמיה ר' חייא בר אבא אמר כל הכי שלחו לי ואזלי כי היכי דמסתפקא להו לדידהו הכי מספקא לי לדידי הוי דבר שבערוה וחולצת הוי עובדא ואצרכה רב שמואל בר רב יצחק בר מרתא גט וחליצה גט מחיים וחליצה לאחר מיתה כל זו השטה מוכחא כר' חנינא דדוקא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל אבל אם היה שליח אחר שפיר דמי עיין בערך נ"ה בס"ה:

ההיא דהוו קרו לה נפאתא אזול ספרי וטעי וכתיב שפאתא אמר רב יצחק בר שמעון בר מרתא משמיה דרב עשו עדים שליחותן פי' ואינן רשאין לכתוב לה גט אחר עד שירשה אותם הבעל פעם שנית דשליחות הראשונה בטלה כבר ובפ' גט פשוט אמר רב הכי גבי מי שפרע מקצת חובו דב"ד מקרעין שטרו וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון ודוקא ב"ד דאלימו לאפקועי ממונא אבל עדים לא דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן ורב נחמן דשרי הכא לא פליג עליה דרב דהתם גמרו עדים שליחותן ונתנוהו למלוה אבל הכא לא גמרו שליחותן עד שיתנוהו לאשה וכי אמר תנו לשליח איפשיטו לן דסליקי סלקינהו ואין חוזרין וכותבין משום דגמרו שליחותן:

מתקיף לה רבא מי אמר להו כתובו חספא והבו לה הילכך חוזרין וכותבין עוד גט כשר אבל ודאי אי כתוב ספרי גיטא מעליא ואבד קודם שיתנוהו לאשה אין חוזרין וכותבין שהרי עשו שליחותן מתקיף לה רב נחמן מי קא"ל כתובו ואנחוה בכיסיכו אלא אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים. בעא מיניה רבא מרב נחמן אמר לשנים כתבו ותנו לשליח מהו כיון דאמר תנו לשליח איסתלקו להו מיניה או דלמא מישך שייכו בהדיה עד דמטי גיטא לידה ואיתוקם בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין כותבין ונותנין עד שירשה אותם פעם שנית. רשבג"א וכו' ת"ר טול לי שא לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הם:

מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואפילו הם הראשונים והם האחרונים או א' מן הראשונים ואחד מן האחרונים וא' מצטרף עמהם פי' האשה שאמרה התקבל לי גיטי והוא חזר ואמר קבלתי צריכה להביא לפנינו שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה לו לקבלו ושנים שיאמרו קבלו וקרעו ולקמן מפרש למה לי לקורעו:

מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך כו' יש לדקדק אמאי לא משני ליה הכא כדלעיל לא אקבלה ויש ליישב דבהילך אקבלה ה"ל מלתא דפשיטא ולא הוה איצטריך למתני מיהו לעיל ה"מ לשנויי בהילך כדבעי למימר הכא ויש ליישב דלא בעי לשנויי לעיל הכי דאם כן תפשוט מיהא האבעיא לר' נתן דהילך כזכי דמי וק"ל:

בפרש"י בד"ה עבידנא בהא כו' ולא חיישינן לחצירה הבאה לאחר מיכן עכ"ל האי טעמא ודאי שייך הכא אבל טעמא דבזיון לא שייך הכא כיון דשלוחיה הוא גופא שלוחה וכן יש לדקדק מדברי התוס' לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה אפילו הן כו' לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה וכוליה דבר הוא עכ"ל והא דאיצטריך עדי קבלה במתני' משום דעדי מסירה כרתי כר"א והיינו בדליכא עדי חתימה אבל בדאיכא עדי חתימה לא בעי עדי קבלה משום מסירה כמו שכתבו התוס' לקמן וא"כ הוה עדי אמירה כולי דבר דעדי חתימה מלתא אחריתא היא ודו"ק:

בד"ה ושליש אומר לגירושין כו' שאומר שהיה שליח לקבלה כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרושי באומר שהיה שליח להולכה וכבר נתן גט בידה וכ"כ הר"ן שהרי"ף מפרש לה הכי משום דלפי מה שפירשו לקמן דלכך השליש נאמן משום דאף לפי דבריו שאומר לפקדון מ"מ הרי הימניה היינו דוקא כשהוא עדיין בידו דהרי הוא לפנינו דהימניה אבל בשאינו בידו ואפי' הוא שליש כשהגט ביד האשה לא מהימנינן ליה שנתנו לידו להולכה ודו"ק:

ע"ב גמ' מי קאמר להו כתובו ואנחו בכיסייכו כו'. פי' מי קאמר שיכתבו הגט ויניחו אותו בתוך כיסם הלא בלתי ספק כוונתו היה שיכתבו הגט כדי שיגיע לידה ותתגרש בו וכיון דנאבד קודם שהגיע לידה לא עשו עדיין שליחותן:

תוס' ד"ה אפי' הן הראשונים וכו' עד ואפי' למ"ד בעל נאמן הני מילי כששלשתן בעיר וכו' הלכך כיון דאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה כולי דבר הוא. ר"ל הואיל דאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה הלכך אפי' היכא דשלשתן בעיר ג"כ כשר אפי' בשתי כיתי עידים דכיון דלפעמים צריכין עידי אמירה לעידי קבלה וק"ל והשתא אתי שפיר מה שראיתי מקשים על התוס' בדבור זה הא דכתבו התוס' לקמן בסמוך ד"ה בעל נאמן דלמ"ד בעל נאמן מוקי מתני' בשלשתן בעיר דוקא וראיתי מי שהאריך לתרץ קושיא זו אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל:

גמרא מאי לאו בהילך ור"נ כו'. עי' מהרש"א שדבריו מגומגמין. ואולי ר"ל דאי בהילך ליכא לפרש דה"ק בין שאמר בלשון קבלה בין בלשון הולכה כו' כדפרש"י שם והיינו דלשון קבלה דקאמר הוה כמו דאמר בלשון הולכה. הואיל דתני הילך א"כ גם לשון זה לא פסיקא דכוונתו על שליח להולכה. ולגופיה לא איצטרך דהוא פשיטא מהתקבל כמש"כ שם:

שם ת"ש לפיכך כו' רצה לחזור יחזור. כצ"ל וכן לקמן ה' פעמים:

שם אמרה ליה ליהוי לי בידך כו'. כן גורס הר"ן ע"ש:

רש"י ד"ה מספקא ליה. אי הולך כזכי. כצ"ל:

תד"ה כותבין. לפיכך טוב כו' כמה שירצו עד כו'. כצ"ל וכ"ה בפסקי תוס':

תד"ה אפי'. כדאשכחן בס"פ באומר אמרו כו'. ואע"ג דהכא דמי להא דאמר שם מעשה לא עבד ופרש"י שיעידו שקר. מ"מ כאן ה"א דחיישינן טפי משום דהיכי מתרמי כו':

בא"ד ואפי' למ"ד בעל נאמן ה"מ כו'. לכאורה בפשיטות הל"ל כיון דאם היה גם הבעל מודה א"צ תו לעדי קבלה לכן הוה עדי אמירה כולו דבר. אבל ז"א דא"כ אמאי קרי הש"ס בח"ה שם להא דלכל שנה מג' שני חזקה היה עדים נפרדים חצי דבר. הלא אם היה המערער מודה בהשתי שנים אחרים היה מועיל עדותן לבד:

רש"י ד"ה עבידנא כו' ול"ח לחצירה הבא' לאחר מכן. ע' במהרש"א. ודבריו דחוקי', ונלענ"ד בפשוטו דהרי בלשון רש"י ז"ל מה שאמר ול"ח לחצרה הבא' לאחר מכן, מבואר דס"ל דמה דאמרינן עבדינן עובדא. אין הפירוש דבא להשמיענו לאפוקי סברת דלא חזרה שליחות אצל הבעל, והיינו דהי' קשה לרש"י אם אית' דר"נ אמר שאינו חושש לסברת ל"ח הא כבר ידע ר"נ מזה הסברא ולא חש בה, והו"ל לרבא למימר מ"ט לא חש לסברת ל"ח, וע' ברשב"א. ולזה ס"ל לרש"י דר"נ לא בא כלל לדון על סברת לא חזרה אלא דבא להשמיענו דל"ח לחצירה הבלא"מ, וכיון שכן י"ל דהי' קשה לרש"י איך שייך לומר אם איתא לדר"ח עבדי' בה עובדא דהא פשיטא דהיא היא דאם הלכה כר"ח בודאי עבדי' כפי ההלכה. ולזה הוכרח רש"י דקאי לסברת חצירה הבלא"מ והיינו דהי' מקום לומר דאף ר"ח ס"ל דלא גזרי' אטו חצירה הבלא"מ היינו בשני שלוחים ששליח קבלה מקבל מיד שליח הולכה זה אינו דומה לחצירה הבלא"מ דבחצר זה נעשה שליח שלה, אבל היכא דהשליח הולכה בעצמו יהי' אח"כ שליח קבלה זהו דומה יותר לחצירה הבלא"מ, וי"ל דגם ר"ח מודה בזה. ולזה אמר ר"נ אם אית' לדר"ח דהיינו שהשליח קבלה יוכל לקבל מיד שליח בעלה ול"ג אטו חצירה הבלא"מ, ה"נ אף בכה"ג שהשליח הולכה בעצמו נעשה שליח קבלה דדמי יותר לחצירה הבלא"מ ל"ח, ולפ"ז ממילא לית' לקושי' מהרש"א דרש"י לא בא למנקט לענין בזיון דבעל דלענין זה לא הי' חידוש יותר דבהך מלתא מסרה ממש דאין חילוק בין שליח קבלה מיד שליח הולכה ובין שהשליח הולכה עצמו נעשה שליח קבלה, וא"כ מה חידש ר"נ דעבדי' עובדא, אע"כ דקאי ר"נ לענין חששא דחצירה הבלא"מ ואשמעי' ר"נ דאין חילוק, ופשוט וברור בעזר הבורא יתב"ש. אח"כ ראיתי שהר"ן כ"כ בקיצור בלשונו הזהב שהוסיף על רש"י וז"ל ול"ח לחציר' הבלא"מ אע"ג דבההוא עובדא דמי טפי דחד שליח הוא, עכ"ל:

רש"י ד"ה כתבו ותנו, לשליח שלי שמניתי. דקדק בזה לשליח שלי שמניתי ולא מפרש בפשוטו שאמר תנו לשליח שהוא יעשה שליח, מזה דקדק הרשב"א בתשו' דס"ל לרש"י האומר לשליח שיעשה שליח יש כח ג"כ לשליח הראשון להוליך הגט בעצמו דבזה בודאי אמרי' לטירחא דידהו חייש, וא"כ ממילא הי' יכול לכתבו כיון דבעצמו יכול ליתן לא נגמר שליחות עד שנותן לידה כמו בכתבו ותנו, ומש"ה פירש"י לשליח שמניתי דבזה לא ניתן כח לעשות שליח אמרי' דנטל ממנו הכח מלהוליך בעצמו דמקפיד שיוליך השליח שמינה הוא בעצמו בזה מיבעי אם מ"מ לא סילק אותם לגמרי משליחותם לענין הכתיבה דמ"מ נמשך שליחות זה עד שיבא הגט לידה או שנסתלקו לגמרי ע"ש:
ולענ"ד אפשר לומר דנראה בכוונת תוס' לעיל (דף כד ע"א) ד"ה וכי מטית להתם, וא"ת שליח שלא ניתן לגירושין הוא כדאמר בפ' כל הגט כו'. דבריהם תמוהים דאדרבא מסוגי' דכל הגט משמע דאלו הית' נותנת לאבא בר מניומי להוליך הי' מהני אלא למסור להב"ד והם יתנו לאבא בר מניומי זהו לא מהני והיינו ממש כתירוצנו דשליח שלא ניתן לגירושין א"י לעשות אלא כמו שאמר הבעל, ואיך עלה על דעתם להקשות משם, ולזה צ"ל דעיקר סברת לא ניתן לגירושין כך הוא כיון דהראשון לא נעשה שליח לגרש וא"כ במה שהשליח עושה שליח אין המעשה שליחות השני מכחו שהוא מעמיד אחר במקומו דהא הוא בעצמו א"י ליתן אלא שעושה שליח בשביל הבעל. והיינו דזהו בעצמו שליחות הא' לעשות שליח במקומו של הבעל, דמה שמוטל על הבעל לעשות שליח זה עושה הבעל ע"י שלוחו. ומש"ה לא מהני כיון דנעשה שליח על מילי בעלמא דהבעל מוסר לשליח רק ענין עשיית השליח דהוי דברים בעלמא. וא"כ י"ל דאם הי' בידוליתנו לאבא בר מניומי די"ל דאין השליח עושה לאבא בר מניומי שליח במקום הבעל אלא דהבעל בעצמו עושה לאבא בר מניומי שליח שלא ניתן בפניו ומודיע לו כן ע"י שליח דהוי מעשה קוף בעלמא אבל למסור להב"ד שהם יתנו לאבא בר מניומי לא מהני, ומש"ה הקשו תוס' בההוא דכי מטית התם שוי' את שליח להולכה דמשמע דהיא העושה שליח בשביל הבעל ולא בהודעה בעלמא דהבעל עשאו שליח כיון דאינו מזכיר לעשות לפלוני שליח להולכה ונמצא דאין הבעל עושה שליח רק ע"י האשה שהיא נעשית שליח במקומו כדמשמע בלישנא דשוי את דמשמע שהיא תעשה שליח, וביותר י"ל דאם איתא דהבעל עושה שליח שלא בפניו דהיינו נמי שתרצה למסור הגט א"כ עושה שליח שלא בפניו ואף דאין ברירה י"ל כיון דאינו אומר מי שתרצה יהא נעשה שלוחו מעכשיו אלא דלמי שתרצה יהא אז נעשה שלוחו דבאותו שעה שמתחיל השליחות הוא כבר ברור, כמבואר בפ' מרובה גבי כל הנלקט, מ"מ כיון דאין האשה שם שליח עלי' לשרש גירושין אלא להודעה בעלמא וכמעשה קוף, וגם ע"י עכו"ם מהני כה"ג ממילא א"נ לומר בפני כיון דאינ' שם שליח עלי' [ובההוא דאבא בר מניומי דמשמע דהי' לה למסור לאבא בר מניומי, י"ל דמיירי בגט מקויים, או בארץ ישראל דא"צ לומר בפני] אע"כ דאשה עושה שליח, ולזה הקשו כיון דהיא לא נעשית שליח לגרושין, א"כ עיקר שליחו' דידה לעשות שליח במקומו הוי מילי ולא מהני כמו דלא מהני גבי אבא בר מניומי למסור להב"ד. ולזה תירצו דאין הסברא מכח מילי כיון דמסר הגט בידו לעשות שליח לא מקרי מילי, אלא דעיקר הכלל דשליח ניתן לגירושין א"י לשנות דבר ממה שאמר לו הבעל, וא"כ י"ל דרש"י סבר לקושטא דמלת' כקושי' תוס' לא ניתן לגירושין הוי מילי. וההוא דשוי את להולכה. היינו באמת באמר לפלוני כההוא דאבא בר מניומי [ומ"מ נאמן לומר בפני דקצת שם שליח עליו שע"י נגמר ענין השליחות להוליך] ומש"ה כיון דחזינן דבעי הכא לשליח אם יכול לחזור ולכתוב דעכ"פ נסתלק הראשון מלהוליך הגט וא"כ ממילא הוי שליח שלא ניתן לגירושין וא"י לעשות שליח במקומו של הבעל דהו"ל מילי ומש"ה כ' רש"י לשליח שמניתי:

ספק ממונא לקולא. יש כאן ג' שיטות להרי"ף אין הלכה כשמעתין אלא בין מתנה בין גט הולך לאו כזכי מדאביי לעיל ר"פ השולח לשליח מתנה כשליח גט להולך כזכי ורמב"ם ס"ל כן אלא ס"ל דוקא בהולך שוים ולא בתן כנ"ל. ושיטת יש אומרים ברמב"ן כשמעתין דהכל ספקא ואביי לעיל שליח מתנה כשליח גט שהוא ספק וכתב רמב"ן דלא דאיק לישנא אלא העיקור במתנה הולך לאו כזכי ובגט שעשתה היא שליח לקבלה והבעל אמר הולך ספוקי מספקינן. ואביי לעיל שליח מתנה כשליח גט שלא עשתה היא שליח לקבלה וכמ"ש תוס' שם:

משום חצרה הבאה לאחר מכאן. לעיל ספ"ב פירש"י דיסברו חצר משום שליחות וליתא אלא משום יד אתרבי ע"ש. ונ"ל כוונתו אי משום שליחות א"כ כי היכי דשליח הבא אחר מכאן כשר שעשתו שליח לקבלה שלה אחר שעשה הבעל שליח הולכה שלו. הכי נמי חצר כשר אך כיון דחצר בגט מטעם יד איתרבי דמשום הכי בעי' עומדת בצדה ה"נ בעי' חצרה וידה באים כאחד אבל חצר דלאחר מכאן לא הוה דומי' דיד דלא שייך ביד אחר מכאן:

לא חזרה שליחות אצל הבעל. פי' ריטב"א הטעם דהוה כמו טלי גיטך מע"ג קרקע. נ"ל כוונתו דשליח הולכה הוה כיד הבעל וכשנותן הגט בידה או שלוחה ה"ל כבעל הנותן מידו ליד אשתו או ליד שלוחה אבל כשהוא בעצמו שליח הולכה וקבלה נמצא ברגע שמשתנה מהולכה לקבלה בטלה לי' ידו של בעל וכשמשתנה לקבלה אינו מקבל מיד הבעל שכבר בטיל לי' כח הבעל ממנו וליד אשה לא בא כצ"ל:

כי היכי דמספקי לדידהו ה"נ מספקא לדידן. נ"ל דבה"ג מפרש כי היכי דמספקא לדידהו בשליח עצמו משום ספיקא דלא חזרה שליחות אצל הבעל ה"נ כבר בלא"ה מספקא לדידן אפי' בשני שלוחין אי הלכה כרב או כר"ח ומשו"ה אפי' בשני שלוחין חולצת ולא מתיבמת:

ההיא דהוה קרו נפאתא. פירש"י כך שמה וכתבו תפאתא טעו בשמה עכ"ל נ"ל משום דסתם שם ארמי היא באלף בסוף והכא כתב הי' בסוף ה"א דהוא לשון הקודש ואינו שם ממש אלא כינוי בעלמא לשון פיתוי ואין בין משמעות נפאתה לתפאתה שינוי כל כך ולא הוה אלא פסול מדרבנן ואי הוה רבה ס"ל גם בפסול דרבנן לא עשו שליחותן אע"ג דאם נישאית לא תצא וע"כ הטעם משום לכתחלה לא תינשא ואסור לעדים למסור לה גט כזה א"כ ה"ל אנחי' בכיסי' משו"ה לא עשו שליחותן ואי הוה רבה ס"ל הכי א"כ מ"ט לא ס"ל כן בנאבד אע"כ רבה לא אסיק אדעתי' הך ובין בגט פסול דרבנן ובין בנאבד הוה ס"ד דעשו שליחותן והך נפאתה שינוי שם ממש הוה ובטל מדאורייתא. ושוב כשחידש ר"נ בנאבד לא עשו שליחותן ה"ה פסול דרבנן ובזה יובנו דברי רמב"ם וכ"מ ודלא כבעל גט פשוט. אך צל"ע ברמב"ם משמע אפי' נמצא פסול דרבנן אחר שכבר נתנהו בידה דלא שייך אנחי' בכיסי' וצ"ע:

מה שחנני השי"ת בסוגיא דשליש:

האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כתי עדים. טרם אוחיל לדבר בסוגי' שלפנינו אברר קצת מה שצריך ברור בדיני שלישות בטושו"ע ח"מ סי' נ"ו. וזה תלוי בסוגי' סוף פרק ז"ב. הנה התם אמר ר"נ כיון דאתחזק בב"ד מגו דאיבעי' קלתי' לא אמרינן ובודאי פשטיות לשון ש"ס משמע כפירש"י אתחזק בב"ד שכתב בו הנפק ואלים מעב"ד והטוען אחריו לא אמר כלום אלא שהתוס' הקשו מה בכך למה לא יאומן במגו ויש ליישב רש"י נמי ס"ל דהוה מגו למפרע שכבר הראה בב"ד שוב אין כאן מגו דאורייתא דאלימי טפי ממעב"ד. אך לגבי שליש מהני אפי' מגו למפרע וגם ר"נ בלישנא בתרא מודה בזה אלא דאמר כיון שהוא מעשה ב"ד לא אלימי מגו למפרע ולאפקועי מעב"ד ומ"מ איתותב גם בהא דברייתא מיירי שהי' שטר מקוים ביד המלוה וסמפון בלא עדים או אינו מקוים ביד השליש ואלים הימנותי' דשליש להפקיע כח מעב"ד ואיתותב ר"נ כנ"ל ליישב פירש"י כי לשון ש"ס אתחזק בב"ד משמע לשון הנפק. אמנם בבעה"ת שער נ"ב מייתי דיש מרבוותא מפרשים אתחזק בבי דינא שהוציאה השטר לקיימו לבקשת המלוה ושוב אחר שנתקיים אמרה פרוע הוא וכיון שלא אמרה כן עד אחר הקיום הוה כחוזר ומגיד ולא הימנה ר"נ וכן פסקו הני רבותא דברי האי גוני אין השליש נאמן ובעה"ת חולק שהרי איתותב ר"נ ומשו"ה מהימן שליש אפי' בכה"ג וכן פסק הטור וכבר צווח הש"ך סק"י והתומים וכל האחרונים ולא העלו מזור. ולפע"ד הנה רש"י פי' סמפון יתקיים בחותמיו שהוא ביד הלוה. ואין עליו עדים פי' כפשוטו או שאין עדים כלל ושטר בידו כתוס' או אינו מקוים כמ"ש נמוק"י. אך ספ"ק דב"מ מפרש סתמא דתלמודא סמפון ביד המלוה ויתקיים בחותמיו היינו שיילינן לעדים אי פרוע או לא ולפ"ז גם סיפא ביד שליש ואין עליו עדים יתפרש עדים יש עליו אלא דליתי' קמן לשאול אי פרוע וכמ"ש תוס'. והנה בש"ך סימן ק"ז מייתי פלוגתא להר"ן אסור לשהות שטר פרוע אפשיטי דספרי ולתוס' ורא"ש וריטב"א מותר להשהותו אפשיט דספרי. והנה גם ביד השליש אין להשהות שטר פרוע עיין סימן נ"ו בלשון טור וש"ע סעיף ה'. וא"כ טענה פרוע טענה גריעי ומכ"ש לקיימו בב"ד אחר שכבר נפרע ומשים השליש עצמו רשע להשהות וגם לקיים שטר פרוע אלא דיאמר אכתי חייב פשיטי דספרי ומשו"ה השהה אותו וגם קיימו כדי להוציא מהלוה פשיטי דספרי. והנה ר"נ בלישנא בתרא לא הימנה משום דס"ל אסור להשהות שטר פרוע משום פשיטי דספרי וכמ"ד פ"ב דכתובות דאל תשכן באהליך עולה היינו שטר פרוע וכהר"ן דאפילו שייר אפשיטי דספרי עולה הוא. ואיתותב מברייתא דסמפון בלא עדים ע"כ גם השטר מקויים בידו דאל"ה האי סמפון חספא בעלמא הוא ובמאי הימני' וע"כ השטר בידו הרי השהה שטר פרוע ואפ"ה מהימן משום דשייר אפשיטי דספרא. אך כל זה הקושי' לפי מאי דס"ל לסוגי' דסנהדרין דמיירי אין עליו עדים כלל וע"כ גם השטר בידו ואפ"ה מהימן ואיתותב ר"נ. אך היש פוסקים ס"ל לפי הסוגיא דב"מ דמיירי רישא מסמפון ביד הלוה וע"כ דחיק ומפרש יתקיים בחותמו היינו למשלינהו לסהדי אי פרוע היא אי לא א"כ גם סיפא דסמפון ביד שליש ואין עליו עדים היינו דלא ידעי' אי פרוע. אבל לעולם יש עליו עדים ואין צריך להוסיף לומר שגם השטר בידו ואלו הי' השטר בידו לא הי' נאמן משום דטען טענת עולה ששיהה שטר פרוע משום פשיטי דספרא וא"כ הלכה כלישנא בתרא אך בעה"ת וטור ס"ל כתוס' ורא"ש וריטב"א דמותר להשהות שטר פרוע בשביל פשיטי דספרי ואין הלכה כלישנא בתרא דר"נ כנלע"ד. ולפ"ז המחבר בסי' נ"ז דפסק כהר"ן דאסור להשהות שטר פרוע משום פשיטי דספרא לא פסק נמי הך דבעה"ת והטור רק הסמ"ע סק"י העתיקו והמחבר לא ס"ל:

ובפירוש לשון שליש מייתי בעה"ת ב' פירושים א' מלשון שילוש שהוא המשולש בין שני בעלי דברים או מלשון שליט ומושל כמו ושלישים על כלו. ולכאורה תלי' בפלוגתת הרבותא דמייתי בעה"ת דס"ל דוקא כשמודים שהושלש בידו אבל אם מכחישו פקדון הוא בידך שוב אינו נאמן א"כ לשון שליש לרמז דוקא כשהוא שלישי בין שני צדדים. אבל רמב"ן ובעה"ת וטוש"ע פסקו אפילו בכה"ג נאמן שהרי עכ"פ הי' בידו לעשות כמו שאומר א"כ פי' שליט ומושל שהשליטו על דבר הזה ומוסרו בידו סביר וקיבל כל מה שיעשה בזה. והנה בתשו' מהרי"ט ח"א סימן צ' מסתברא ליה דאפילו בטוען פקדון מהימן דאי לאו הכי בטלת כחו של שליש שהוקם בלא עדים דלעולם יטענו הבעלים לפקדון או יאמנו הבעלים במגו דפקדון אע"כ כרמב"ן. וש"ך הקשה בהיפוך אי ס"ד השליש נאמן אפילו כשמכחשים אותו א"כ לא שבקת חי כל נפקד יטעון שליש אני (הש"ך הקשה כל אחד יגזול חברו ויאמר הושלש בידי וזה אינה קושי' כל כך אבל מנפקד קשי') והנה הש"ך האריך בזה בסוגיא ודבריו תמוהים כמ"ש כבר בתומים ואענה חלקי ואומר הנה מצינו בשמעתין שני לשונות בטעמו של שליש א' הא הימני' וא' ניתן למחילה. ונ"ל מ"ד משום מחילת בע"ד אין כאן משום נאמנות דשליש אדרבא אנן נימא להבע"ד איך מסרת את שלך ביד זה ולא חששת שיקלקל כגון שיתן הגט להאשה וטרם שתדע שהבעל יבא לערער תינשא לאחר ואפילו אם מוציאין אותה אחר שתערער מ"מ הפסדת אשתך שתצא מזה ומזה או אפשר שתלך למרחקים ותינשא שם ואיך האמנת לזה אע"כ סברית וקבלית ולא שאנו מאמינים שכדברי השליש כן הוא אלא נימא לו יהי' כדבריך עכ"פ סברית וקבלית ומחלת שאם יעשה כן יהי' דעתך מסכמת עמו אמנם ר"ה ס"ל גבי איסור לא ניתן למחילה אבל בממון הימנותא דשליש הוה מטעם הנ"ל ולפ"ז אפילו טוען הפקדתי בידך ולא הייתי שליש מעולם מכל מקום נימא ליה אתה סברת וקבלת כל מה שיעשה נמצא לדעת זו בממון אפילו הבע"ד מכחיש השליש מ"מ מהימן. ומיהו באיסור פליג ר"ה דלא מחיל איניש. ואמנם לטעמי' דהימני' אמרינן כאלו שני המשלישין הרימו בחור מעם והאמינו אותו עליהם והוה כאומר נאמן עלי אבא ע"כ השליש נאמן בכל מה שיאמר אנו מאמינים ושקיבל הגט לקבלה בפני עדי מסירה כהלכה. ויש להסביר זה בלשון הברייתא הודאת בע"ד כמאה עדים והואיל והודאתו כמאה עדים משו"ה השליש נאמן משניהם שהרי שניהם הודו שהוא גברא מהימן ולא ישנה תפקידו ולא יהא חוטא ולא לו כמ"ש בעה"ת והטור וחזקה שליח יעשה שליחותו ולא ישנה דבר כמ"ש בתשו' מיי' לס' משפטים סי' מ"ד כ"ז הודו הבע"ד שככה מוחזק בעיניהם וא"כ הוא נאמן בכל דבריו וזה שייך אפי' באיסור דהרי לולי ערעור היינו אנחנו מאמינים לו בכל כיון שיש גט מחותם בידו לולי שהבעל מערער או אנחנו חיישינן שיבא ויערער וכיון שהוא עשאו נאמן שוב אינו יכול לערער עליו נמצא ע"י שהודאת בע"ד כמאה עדים על ידי זה השליש נאמן משניהם וכ"כ פנ"י. ולסברא זו י"ל בהכחשה וטוען לפקדון מסרתי בידך ולא הודיתי מעולם עליך שאתה נאמן כי אם תכפור בפקדוני במקצת תשבע ואם תכפור הכל היסת איכא קודם שתקנו חזקה שאינו מעיז ושתעשה קנוני' עם אחר לקנוני' לא חיישינן ואם הוא חשוד כולי עלמא לא חשידי אבל בדבר הנוגע בין ב' צדדים שניהם השלישו בידו וזה אומר כך לזה כך או אפי' טוען פקדון על שטר וגט שנזכר בו שם א' המיוחד לזה בודאי היה לו לחוש שיעשה לטובת אותו פלוני שבשטר או הנוגע בענין זה אע"כ היית בטוח שזה האיש אינו חוטא ולא לו והרי הוא נאמן בכל מה שיאמר וזה שייך אפי' באיסורא אך לא בטענת פקדון במשליש חפצים אבל בשטרות וגטין אפי' טענת פקדון אינה טענה דע"כ הימני'. נמצא לרב הונא דלית לי' הימנא רק מטעם מחילה ובאיסורא לא שייך מחילה אין להאמין בגטין בשום אופן אך בממון אפי' נגד טענת פקדון מהימן ולרב חסדא דאית לי' מהימנא נאמן אפי' באיסורא ובגטין ובשטרות אפי' נגד טענות פקדון אבל בחפצים אי טוען לפקדון נתתי לך לא שייך הימני' אבל מ"מ אפשר ס"ל לר"ח גם טענת מחילה דסביר וקיבל אך זה שייך דוקא אי היה לו שם מגו שהיה יכול לעשות כן בשום פעם ונטענת הימני' אפשר אפי' לא היה יכול לעשות מ"מ נאמן כמשמעות רש"י בסנהדרין וכן משמע בתשו' מהרי"ט סימן צ'. ועיין כתובות ס"ט ע"ב המשליש מעות לבתו וכו' כתב שם פנ"י גם ר' יוסי סבר מצוה לקיים דברי המת ובמילתא אחריתי פליגי. ולהנ"ל נ"ל ר' יוסי ס"ל נאמנות של שליש דבלא עדים ובלא כתב השליש בידו סביר וקיבל לכל מה שיעשה א"כ אעפ"י שאמר לקנות שדה הלא סביר וקיבל שישנה מדבריו א"כ אין כאן קפידא וליכא משום מצוה לקיים דברי המת. ור"מ סבר הימני' וידע שלא יעבור על דבריו לשנות דבר וא"כ מצוה לקיים דברי המת ופסק התם רבא ור"נ כר"מ וכן פסקו הפוסקים ואם כן הלכה כרב חסדא דשמעתין:

והנה כפי האמור וכן משמע בכולא שמעתא דר"ה לית לי' הימני' ואמנם מסתמא דגמרא משמע טעמי' דר"ה משום אם איתא וכו' דהאי דוחה סברת הימני' ומלבד שזה עצמו נגד הסברא דבממון דמודה ר"ה נימא בעיר א' אינו נאמן משום הוכחה דאם איתא. גם יל"ד בש"ס דמפרש תחלה טעמא דר"ה ואח"כ טעמא דר"ח ואיפוך אנא דר"ה לא צריך טעם מהיכי תיתי להאמין עד א' נגד ערעורו של בעל אי לאו משום סברת הימני' א"כ בתחלה היה לו לפרש טעמי' דר"ח ואח"כ לומר ר"ה פליג משום אם איתא וכו' ע"כ נלע"ד לרי"ף דמפרש פלוגת' בהולכה דסתמא דתלמודא הוה קשי' להו קושי' תוס' וכל הראשונים לר"ה איך יאומן שום שליח הולכה ומה הועילו חכמים וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש ריש גיטין דחכמים האמינו לשליח אפי' יבא הבעל ויערער לא משגיחין בי' א"כ איך משכחת הך דינא דר"ה דבעל נאמן ומשני משום אי איתא לגירושין יהבי' ניהלי' כיון דכל נאמנתו משום תיקון חכמים ולא מן הדין דלית לי' לר"ה נאמנות לשליש באיסורא ורק מתיקון חכמים בח"ל שאומר בפ"נ ולזה כשהם בעיר א' ואיכא משום אם איתא לא תיקנו חכמים וכתי' תוס'. ושוב קאמר טעמא דר"ח דהימני' ואפי' בעיר א' לא אלים סברת אם איתא למידחי' הימנותא דשליש. אך ר"ה לית לי' הימנית' ובא"י שאינו אומר בפ"נ אינו נאמן כלל אפי' בשתי עיירות ובח"ל בשתי עיירות מהימן מתיקון חכמים כדכתב הרא"ש ריש גיטין ובעיר א' לא תיקנו חכמים משום דאיכא סברת אי איתא. ולפ"ז א"ש בפשיטות דפריך מברייתא שליש נאמן משניהם ולא צריך לדחוק כמ"ש תוס' דסתם איירי אפי' בעיר א' דלא צריכין לזה כיון דמוכח מברייתא דשליש נאמן בממון אפי' איירי בשתי עיירות ובממון ליכא תיקון חכמים וע"כ משום הימני' ה"ל להאמין בגט אפי' בעיר א' דלא אלים סברת אם איתא וכו' למידחי הימנותא דשליש ומשני ר"ה לית לי' הימני' אלא מחילה ובאיסורא לא מחיל אינש. ומ"מ הוצרכו לפי' תוס' לומר דפריך משום מסתמא איירי גם בעיר אחת דאל"ה הוה קשה על המקשן השני דפריך מוכן לגיטין מאי פריך דילמא התם בב' עיירות ובח"ל ומתיקון חכמים ע"כ כתב משום דסתמא אפי' בעיר א' איירי. וכל זה יש לפרש אליבא דהרי"ף דר"ה ור"ח מיירי בהולכה אבל לתוס' ורוב הפוסקים דמיירי בקבלה לא שייך פי' זה בהש"ס וכן משמע להדי' בתוס' סוף ד"ה אפי' וכו' ויבואר לקמן בדברינו אי"ה. ומריש הוה אמינא הא דלא מייתי ס"פ זה בורר הך ברייתא דשמעתין לתיובתא דר"נ י"ל דברייתא דהתם מבואר טפי דאתחזק בבי דינא דומי' דיוצא אחר חתום שטרות כמ"ש תוס' שם. אבל קשה מ"ט לא מייתי בשמעתין הך ברייתא דסמפון דאפי' באתחזק בב"ד מהימן. ולכאורה י"ל התם לא שייך לדידי' הוה יהיב נהלי' אפי' שניהם בעיר א' הרי בנשליש על פרעון לאחדים וע"כ הוצרך לשליש שביניהם משא"כ ברייתא דשמעתין סתמא מיירי בכל ענין אפי' בחפץ שביד שליש ואמר שנותנו לו לזכות עבור פלוני ושניהם בעיר אחת דשייך שפיר אם איתא ואפ"ה מהימן ושפיר פריך וא"ש. אלא לפי הנ"ל הא ליתא דבהימנותא דממון לא שייך לחלק בין עיר א' לשתי עיירות והדרא קושי' לדוכתה מ"ט לא פריך בשמעתין מברייתא דסמפון וצ"ל דהמקשן ידע יש לחלק בין איסורא לממונא וסמיך עצמו אסיפא וכן לגטין ומשו"ה לא הו"מ לאקשוי' מברייתא דסמפון:

התקבל לי גטי וכו'. ז"ל רמב"ם פ"ג מאישות הלכה ט"ו כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשות בפני עדים אבל האיש שעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינו צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשוהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים עד כאן לשונו. והראב"ד השיג מאי ראי' מגט שהכתב מוכיח שהוא מחותם בעדים. וכ"כ הר"ן בקדושין פ' האומר והמהרי"ט בתשו' ח"ב סימן מ"ג דף ס"ה עמוד ג' כתב מה מועיל חתימת הגט שבידו שעי"ז ידעינן שמסרו הבעל בידו ולו יהא שהבעל מודה הא אין דבר שבערוה פחות משנים אפי' בעל דברים מודין וא"כ מ"ט נאמן שליח הגט ע"כ משום דלא בעי' שנים כ"א בגמר הענין ולא בהתחלת שליח הולכה וכמ"ש סברא זו הרא"ש פ"ב דקידושין סי' ז' על דברי רמב"ם הללו. וכשאני לעצמי הוה אמינא לפמ"ש הר"ן פרק הזורק דלר"א עדי מסירה דוקא כרתי ולא אף עדי חתימה כלל והא דמכשרינן בעדי חתימה לר"א משום דע"י תפיסת הגט אנן סהדי שנמסר לידו מהבעל ואנן עדי מסירה ע"ש ולפ"ז יפה הקשו הראב"ד והר"ן דאין ראי' מגט לקדושין בכסף דאנן סהדי הוה כמו עדי מינוי השליחות משא"כ בקידושין שאין כתב מחותם בידו. אך הרמב"ם לית לי' סברא הנ"ל אלא לר"א אף עדי חתימה כרתי אבל מה שאנו רואין הגט ואנן סהדי זה לא מיקרי לא עדי מסירה ולא עדי מינוי שליחות וכיון שאפ"ה כשר שליח להולכה בלא עדי מינוי שליחות ה"ה בקידושין שוב מצאתי כן באבני מילואים סי' ל"ה והנאני:

והרמ"ך הובא בכ"מ השיג על הרמב"ם הרי בפ"ט מגירושין הל' ל"ב מבואר בהרמב"ם שליח שאין גט מחותם בידו כיון שאין חתימת עדים בגט צריך ב' עדים על שליחותו שאין ע"א נאמן בערוה ע"ש. והרי קדושין של כסף כגט שאינו מחותם ואמאי יאומן בלא עדים. וי"ל וכמדומה לי שלזה נתכוון גם מהרי"ט בתשו' הנ"ל דבגט שאינו מחותם אפי' שנאמן לשליח שנתמנה שליח והבעל מסר גט שאינו מחותם הלז בידו. מ"מ גוף כתב הגט צריך כמה תיקונים בענין כתיבתו לשמה וכדומה ואם נאמינו גם על זה הרי זה עיקור וגמר דבר שבערוה וצריך שנים מגזירת הכתוב משא"כ שליח כסף קידושין כיון שבהתחלת הערוה לא צריך שנים ואנו מאמינים שנתמנה שליח שוב אין קפידא בכסף קידושין איך ומה הוא רק עיקור הערוה נגמר במסירה ליד האשה בפני עדים. אבל למינוי' שליחות לא בעי עדים בשליח הולכה לא בקידושין ולא בגט מחותם. אך בשליח קבלה צריך עדים במינוי וכתב רא"ש פ"ב דקידושין סי' ז' לחלק בין גמר הערוה ובין התחלת הערוה. ופי' מהרי"ט דשליח הולכה מהבעל דיש מעשה אחריו היינו מסירת גט להאשה בחזוק או דבעל ה"ל מינוי השליחות כהתחלה ולא בעי ב' אבל בשליח קבלה שמינתה האשה ואין בידי' שום מעשה אחר זה אלא מה שמינתה השליח כידה זו היא גמר מעשה שלה לא מהני בלא ב' ככל דבר שבערוה וכ' שם הרא"ש שהרמב"ן כ' דשליח קבלה בעי' ב' עדים במינויו מוכח ממשנתינו דצריך שנים שאמרה בפנינו קבל ע"ש ולא ידעתי איך מובן כן דמשנתינו בעי' שנים לאמיתת הדבר אבל אי היינו יודעים שנתמנה שליח קבלה והבעל לא היה מכחיש אפשר אפי' נתמנה בינו לבינה מהני. מיהו דשליח הולכה לא בעי' עדים למינוי נ"ל שהרשב"א הקשה לר"ח איך שליש מהימן מדהוה מצי למיעבד ש"מ סביר וקיבל א"כ עתה נעשה שליח שהרי לפי דברי הבעל מסרו תחלה לפני עדים רק לפקדון אלא שסבר וקיבל אם יאמר לגירושין יהיה מרוצה והא עכ"פ אין כאן עדים ותי' אנן סהדי ע"ש. והיינו לסברת הר"ן הנ"ל כל שאנו רואים הענין ואנן סהדי ה"ל כעדים וא"כ הכא שיש עדי אמירה שהאשה עשתה לשליח קבלה אלא שהבעל טוען שביטל השליחות ונתנו לפקדון ואנן סהדי שהבעל סביר וקיבל שאם ימלוך ויתן לגירושין גם דעתו מסכמת א"כ נתמנה עתה לשליח אבל אי לא נימא כהר"ן קשה וצ"ל כהרי"ף דר"ה ור"ח מיירי בשליח הולכה דלא בעי עדי מינוי שליחות. ובזה נ"ל ליישב מה שקשה לפמ"ש הר"ן דהאי דאמר איסורא לא ניתן למחילה איננו בהחלט דהרי אמרי' לעיל נאמנת עלי שלא פייסתי אלא אין דרך למחול באיסור אבל אי מחיל מחול וקשה א"כ מידי ספיקא לא נפקא ומ"ט אר"ה בעל נאמן ה"ל למימר ספיקא הוה ולהנ"ל ניחא להר"ן דמיירי בשליח קבלה דצריך עדים במינוי ואין כאן עדים אלא מכח אנן סהדי. ולר' הונא דס"ל באיסורא אין הכרח שימחול ויהא סביר וקיבל וכיון שאין הכרח אפי' לו יהיה שזה סביר וקיבל ומחיל מ"מ ליכא כאן אנן סהדי וממילא אין כאן שליחות דשליח קבלה וצריך ב' עדים במינויו. ולהוכיח ממשנתינו דעדי קבלה היינו עדי מינוי שליחות נ"ל רמב"ן לטעמי' מוכח כן. הנה תוס' כתבו דאפי' הן הראשונים לומר דלא חיישינן שמא שכרתן דנראה כמשקר שהיה בהזדמן בעיר כשנעשה שליח ובעיר שקיבל הגט דמתני' מיירי נמי בשני עיירות. ורמב"ן לא ניחא לי' בהא דמבואר לקמן סוף פרקין דתרי לא חשידי ע"כ כתב דאה"נ לא הוה רבותא לדינא אלא למעוטי בגברא דברישא הוה ד' גברי ב' כתי עדים ובמציעתא רק תרי גברי הן הראשונים והן האחרונים ע"ש. ונ"ל בסיפא דסיפא א' מצטרף עמהם מודה רמב"ן להתוס' דכיון דמיירי בשתי עיירות ה"א דשכרתו דחד חשיד כמבואר לקמן סוף פרקין. דהרי בסיפא חד מצטרף עמהן הוה אפושי גברי וע"כ צ"ל דמודה רמב"ן. והנה בירושלמי קאמר אמשנתינו מדבעי ב' כתי עדים ולא מצטרף שליח עמהם ש"מ קרוב כשר לשליחות הגט ומיירי בקרוב דפסול עדות ע"ש. וצ"ל דזה היה פשוט מאד דשליח מצטרף לעדות וסמכה המשנה דמדלא נקיט שליח מצטרף נדע דמיירי בקרוב. מיהו לרמב"ן קשה כיון דכל עצמו לא אשמעינן מידי אלא רבותא למעוטי גברא א"כ ה"ל למתני בהדיא ואם איננו קרוב סגי בשליח ועוד א' המצטרף באמירה ובקבלה והוה רבותא רבה. אע"כ דמסתמא עדי אמירה הן עצמם עדי מינוי השליח ולמינוי השליח לא מצטרף השליח מפני שהוא בעל דבר עצמו ומעיד על עצמו וע' טוש"ע סימן קמ"א בשם הרא"ש. ומוכח דשליח קבלה בעי ב' עדים למינוי. והירושלמי אפשר ס"ל תרי נמי חשידי דלא כש"ס דילן סוף פרקין וא"כ י"ל כתי' תוס' דקמ"ל מתני' דלא חיישינן ששכרתן אבל משום מיעוטי גברי לא בעי למיתני בבא יתירה:

היוצא מהאמור דכל אשה שאין גיטה חתום בידה ואומרת שנתגרשה ע"י שליח צריכא ב' כתי עדים א' שיאמרו בפנינו נתמנה שליח או לקבלה מהאשה או להולכה מהבעל דאע"ג דשליח הולכה לא בעי עדי מינוי מ"מ כשאין גט חותם בעדים צריך גם להרמב"ם כנ"ל. וב' שיאמרו בפנינו קיבל הגט מהבעל בשליח קבלה או בפנינו נמסר להאשה משליח הולכה וזה ברור. ולפ"ז קשה מאי טעמא נקטה משנתינו בשליח קבלה דוקא הלא גם בהולכה הדין כן והכי ה"ל למיתני האשה שאומרת נתגרשתי ע"י שליח צריכה ב' כתי עדים. ולהנ"ל י"ל קצת דלא מיתני לי' בחד בבא דשליח קבלה דצריך עדי מינוי אין השליח מצטרף ובהולכה דלא בעי סגי בשליח וע"א המצטרף ולא רצה להאריך כל כך. אבל יותר נראה לפמ"ש ריב"ש סימן שי"ח בשם הרמ"ה בגט שאין עדים חתומים עליו ע"י שליח צריכין שיהיה עדי קבלת הגט מהבעל ועדי מסירה להאשה כת א' דאל"ה ה"ל חצי דבר ומשנה למלך פ"ט מגירושין הל' ל"ב כתב שרמב"ם חולק וצ"ל דרמב"ם ס"ל כהתוס' כל שראו העדים כל מה שיכולין לראות הוה דבר שלם והיינו לרבנן דקיי"ל כוותייהו אבל לר"ע מודה רמב"ם דלא מתכשרי בב' כתי עדים וא"כ א"ש דלא נקט מתני' בהולכה ג"כ משום דלא מיתני לי' שפיר דבקבלה סגי בשני כתים דעדי אמירה הוה דבר שלם משא"כ בהולכה. ובזה א"ש דבב"ק וב"ב פריך בסתמא לימא מתני' דלא כר"ע ומאי קושי' הלא באמת הלכה כרבנן אלא מטעם כיון דמתני' דגטין לא נקיט עדי הולכה דלא נחית לפלוגתא דר"ע ורבנן א"כ לא יתכן שיהיה הנך דלא כר"ע. ולפ"ז יש מזה הכרח דהלכה כר"ח דהרי הא דמיירי משנתינו בע"מ ור"א היא בלי עדי חתימה היינו משום קושי' ש"ס לר"ח דאמר הימני' אבל לר"ה דס"ל באיסורא לא מחיל לק"מ קושי' ש"ס ומתני' בעדים חתומים על הגט ולא צריך בעדי הולכה עדים על השליחות ולא הו"מ למינקיט בשליח הולכה ולא מוכח דמתני' כר"ע ולא הוה מקשה בב"ק מתני' דלא כר"ע אע"כ הלכה כר"ח:

ת"ש לפיכך כו' מאי לאו בהילך ורבי נתן כו'. כבר כתבתי דקשה היאך מתוקמא כרבי נתן הא לר"נ תן לאו כזכי וא"כ לענין תן תיקשי טעמא דאמר אי אפשי ול"ל דתנא דמתני' בהולך סבר כר"נ ובתן פליג עליה דא"כ אכתי מאי פשיט לענין הילך כר"נ דנהי דתנא דמתני' סבר הילך כזכי היינו משום דסבר תן כזכי משא"כ לר"נ אפשר דהילך כתן אית ליה אלא ע"כ דלמאי דס"ד מתוקמא למתניתין לגמרי כר"נ. ולפ"ז צ"ל כדפרישית לעיל דאי מתוקמא סיפא דמתניתין בהילך היינו דא"ל הילך ותן תרווייהו בהדדי ומשו"ה דייקינן דאמר אי אפשי אבל לא אמר אי אפשי ואמר הילך ותן הו"ל שליח לקבלה משום הילך וזה ברור ודלא כסברת בית שמואל סי' ק"מ ס"ק ט' ע"ש ודו"ק:

גמרא למימרא דמספקא ליה לרב כו' התם ספק ממונא לקולא ע"כ. ויש לתמוה דמאי קושיא דלמא בגט מספקא ליה אבל בחוב פשיטא ליה משום דחוב עדיף מגט אפילו בדעשאתו שליח ותדע דהכי הוא דאלת"ה אכתי למאי דמשני דבחוב נמי מספקא ליה היא גופא תיקשי אמאי מספקא ליה בין בחוב בין בגט דנהי דממתני' דהכא לא מצי למיפשט כמ"ש לעיל בשיטת התוספות דהיא גופא מספקא ליה אי תני הילך או הולך משום דאיכא דמתני אכתי מצי למיפשט ממתני' דפ"ק בתן שטר שיחרור זה לעבדי אלמא תן כזכי ור"מ לא פליג אלא דמשום דחוב הוא לעבד כדפרישית לעיל אבל לענין תן כזכי לא פליג וע"כ מדמספקא לרב אפילו בתן היינו משום דעבד דמי לחוב כסברת התוספות שם בפ"ק אלמא בחוב מיהא פשיטא דתן כזכי וכ"ש דלסברת התוספות דפ"ק ליכא לחלק בין תן להולך ול"ל דלא שייך לאקשויי אדרב מסתם מתני' דמוקי לה כרבי הא ליתא לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דלשיטת התוספות ע"כ הא דמקשה רב אחא בריה דרב איויא לעיל שמעת מיניה הולך כזכי אדרב דקשה מסתם מתני' דהכא וא"כ למסקנא נמי תיקשי ליה מסתם מתני' דפרק קמא ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שפסקו בגט דהולך לאו כזכי דנהי דלרב מספקא ליה מ"מ קי"ל כאביי דבתראה הוא ואית ליה בר"פ השולח דנקטינן מתנה הרי הוא כגט דהולך לאו כזכי משמע דבגט לאו כזכי וע"כ אפילו בדעשאתו שליח איירי דאל"כ אפילו זכי בגט נמי לא מהני ואילו בחוב פסקו הרי"ף והרא"ש כרב דשילהי פ"ק דהולך כזכי דתניא כוותיה וע"כ היינו משום דחוב עדיף מגט וא"כ מאי משני הכא התם ספק ממונא לקולא ות"ל דבפשיטות מצי לשנויי דבגט מספקא ליה לרב ובחוב פשיטא ליה דהוי כזכי וראיתי שהר"ן ז"ל כתב שהרמב"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב דסוגיא ומסקנא דהכא לרווחא דמילתא איתמר וזה דוחק גדול דכיון דסתמא דתלמודא לא שני ליה בין חוב לגט אנן אמאי מפלגינן בינייהו ואי משום דאביי מצינן למימר דאיהו נמי מספקא ליה. והנלע"ד בזה ליישב תחילה שיטת הרי"ף ז"ל דאזיל לשיטתו דבפ"ק גבי תן שיחרור זה לעבדי כתב דנהי דתן כזכי היינו לשון שאין יכול לחזור בו אבל מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטי לידיה דעבד כדמוכח מאידך מתני' דסוף פ"ק דלא יתנו לאחר מיתה ומייתי שם הרי"ף ראיה לדבריו דאשכחן נמי זכיה בכה"ג לענין הולך בחוב דחייב באחריותו ואינו יכול לחזור והקשו עליו שם מסוגיא דשמעתין דלאביי דהולך כזכי אמרינן משהגיע הגט ליד השליח מגורשת. וכבר כתבתי לעיל בסמוך דאפשר דשאני גט כיון דעשאתו שליח לקבלה מש"ה עדיף טפי ואית לן למימר דמסתמא לא עקר הבעל שליחותיה כיון דהולך כזכי א"ל והו"ל שליח לקבלה ממש כדמעיקרא נמצינו למידין לפי דרכו של הרי"ף ז"ל דלרבי ע"כ גט עדיף מחוב לענין הולך כזכי ונראה ג"כ משיטת הרי"ף ז"ל לעיל ספ"ק דתן עדיף מהולך דבמתנה הולך לאו כזכי ותן כזכי והשתא א"ש דמקשה בשמעתין עליה דרב מדקאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא קאמר תתייבם ממ"נ דא"נ הולך כזכי אפ"ה לא הוי גט עד דמטי לידה ואין גט לאחר מיתה והיינו כשיטת הרי"ף ז"ל לענין עבד ולענין חוב אע"כ דלרב הא גופא מספקא ליה דאי כרבי ע"כ חוב ועבד גריעי מגט שעשאתו שליח וא"כ ממילא תו ליכא למימר דלרב בגט מספקא ליה ובחוב פשיטא ליה דמהיכא תיתי הא לחדא גיסא מספקא ליה דחוב גרע מגט וכיון דבגט מספקא ליה כ"ש בחוב ולאידך גיסא נמי דמספקא ליה לרב בתן אי קי"ל כר"נ אף על גב דבמתנה תן כזכי כסתם מתני' דעבד אע"כ דמספקא ליה אי גט גרע אפילו ממתנה וזה תימא כיון דלרבי גט עדיף אפילו מחוב אית לן למימר דר"נ דפליג בגט דהולך ותן לאו כזכי וכ"ש בחוב ועבד ומתנה אע"כ דלרב לא שני ליה כלל לענין הולך כזכי בין בגט וחוב ועבד ומתנה דמאן דאית ליה הולך כזכי בחדא ה"ה לכולהו ומאן דלית ליה בחדא ה"ה לכולהו ומספקא ליה הלכתא כמאן בכולהו ומתני' דתן שחרור זה לעבדי מוקי לה כרבי ואכתי מספקא ליה אי הלכתא כוותיה או לא מיהו כ"ז אליבא דרב דע"כ בכולהו מספקא ליה משא"כ לדידן דקי"ל כאביי דפרק השולח דאמר נקטינן מתנה הרי היא כגט ואי ס"ד דהיינו משום דמספקא ליה אמאי תלי תניא בדלא תניא דאדרבא במתנה אשכחן ברייתא דספ"ק דלמסקנא כ"ע הולך לאו כזכי ולמאי דס"ד מעיקרא מידי ספיקא מיהא לא נפקא ומאי אולמא דתליא לה בגט אע"כ דלאביי בגט פשיטא ליה טפי משום דאיהו הילך תני במתניתין דהכא דשמעתין משמע דהולך לאו כזכי ואתי לאשמעינן דה"ה למתנה אף על גב דגרע מגט אפ"ה לאו כזכי וחזינן נמי בספ"ק דמייתי סתמא דתלמודא תניא כוותיה דרב לענין חוב דהולך כזכי ומאי סייעתא מברייתא הא פלוגתא דרבי ור"נ היא וא"כ אפשר דברייתא כרבי אע"כ דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דלענין חוב כ"ע מודו אפילו ר"נ דהוי כזכי כדמסיק שם להדיא דרב ושמואל כ"ע הולך כזכי ופליגי במתנה והיינו ע"כ משום דחוב עדיף ממתנה דאיפסקא הלכתא ספ"ק דהולך לאו כזכי וכ"ש דחוב עדיף מגט דגרע אפילו ממתנה כנ"ל נכון בעז"ה לשיטת הרי"ף ז"ל. משא"כ לשיטת התוספות בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה לא יתנו דלית להו האי סברא דהרי"ף ז"ל לענין עבד וחוב אלא לגמרי הוי כזכי מיד וכתבו ג"כ בדף י"א בד"ה כל האומר תנו דעבד היינו חוב וכתבו ג"כ דהולך ותן שוין א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמאי דמסיק בשמעתין דבחוב נמי מספקא ליה לרב והיינו ע"כ דפשיטא להו דגט וחוב שוין לגמרי ומשמע ג"כ מלשונם בפרק השולח במימרא דאביי דמתנה הרי הוא כגט דהיינו בגט שלא עשאתו שליח דאפילו זכי לא מהני כמ"ש שם להדיא משמע דבגט שעשאתו משמע להו דאביי לא פליג אדרב דמספקא ליה ודוקא במתנה פשיטא להו דלאו כזכי דמתנה גרע מכולהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מספקא ליה לרב מיהא בתן דהא סתם מתני' דפ"ק בתן שחרור זה לעבדי משמע דתן כזכי ור"מ נמי מודה היכא דזכות הוא וה"ה בגט בעשאתו שליח וכ"ש בחוב גמור במלוה ופקדון ואם נפשך לומר דלא שייך להקשות ממתני' עליה דרב ודאביי משום דפלוגתא דתנאי היא ומוקי למתני' כרבי ואם כן קשה הא דאמרינן בריש שמעתין דמקשה רב אחא בריה דרב איויא שמעת מיניה ממתני' הולך כזכי ומאי קושיא הא פלוגתא דתנאי היא והאי כרבי מוקי לה ואפ"ה מספקא להו אי הלכתא כוותיה ויתיישב לפי מה שאפרש בסמוך ודו"ק:

שם התם ספק ממונא לקולא. ופירש"י והמוציא מחבירו ידו על התחתונה משמע דהשליח מיקרי מוחזק משום שהוא כתופס לבע"ח מה שאין כן במתנה לא שייך לומר כן ולא מיקרי השליח מוחזק דבחזקת מרא קמא קאי ולפ"ז מצינן למימר דהא דאיפסקא הלכתא בספ"ק במתנה דלאו כזכי היינו נמי משום דספיקא לקולא וכן לענין חוב דמסיק הש"ס לעיל דכ"ע הולך כזכי ומייתי תניא כוותיה דרב היינו נמי משום דספיקא הוא כדאשכחן תנאי טובא דמספקא להו בברייתא דספ"ק לענין מתנה ולפי סוגיא דשמעתין בכולהו מספקא לן וכדפרי' ולפ"ז אפשר דשמואל נמי מספקא ליה שסובר דהשליח לא מיקרי מוחזק כיון שחייב באחריות הו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים והיינו דקאמר מתוך שחייב באחריות וכדפרישית שם במקומו ע"ש. והשתא לפ"ז מצאתי ליישב הקושיא שהקשיתי בסמוך דהא דמקשה הש"ס לעיל בשמעתין למידק ממתני' דשמעת מיניה הולך כזכי והיינו דלכולהו אמוראי מקשי לרב ולשמואל ואביי דקשיא להו סתם מתני' דהכא דפשיטא ליה לענין גט וכ"ש לחוב והא דלא מקשינן עלייהו ממתני' דפ"ק דתן שחרור זה לעבדי משום דאיכא למימר דתנא גופא ספוקי מספקא ליה והא דקאמר אין יכול לחזור בו לאו לענין איסורא איירי אלא לענין השיעבוד שהעבד מוחזק בעצמו היכא דאיכא ספיקא דדינא כדמוכח לעיל בדוכתי טובא וכ"ש דא"ש טפי לשמואל דפרק השולח דף ל"ט דכל שאין רשות לרבו על העבד יצא לחירות לגמרי וא"צ גט שיחרור מדאורייתא שאין קרוי עבד ור"מ דאיירי בהאי מתני' נמי הכי ס"ל כדפרישית לעיל שם במקומו מש"ה לא מצי לאקשויי מהאי מתני' דפ"ק משא"כ ממתני' דהכא לענין גט דאיסורא הוא וקפסיק ותני דהולך כזכי מקשה שפיר אהני אמוראי דמספקא להו כנ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב:

משנה האשה שאמרה התקבל צריכה כו' שנים שיאמרו בפנינו אמרה כו' משמע משיטת התוס' דלעולם לא סגי בלא עידי אמירה אפילו אם הגט עדיין ביד השליח כמ"ש להדיא בד"ה ושליש אומר וכ"כ הרשב"א בחידושיו וכ"כ הרמב"ם ובטא"ע ובש"ע סי' קמ"א ולא זכיתי להבין טעמא דהא מילתא דכיון שהגט לפנינו ביד השליח והאשה מודה שהוא שליח לקבלה למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי הוי מסר לה לדידה כדאמרי' לקמן בשמעתין דאפילו ר"ה מודה דהיכא דאמרה קמי דידי מסר ליה דנאמנת ולא פליג ר"ה דבעל נאמן אלא היכא דלית ליה לשליח מגו דאפשר שהאשה לא תרצה לקבל הגט כיון שאינה יודעת שמסר לו לקבלה מה שאין כן הכא בדאיכא עידי מסירה שמסר הבעל לקבלה והגט ביד השליח מה צורך לעידי אמירה להימן במיגו כיון שהאשה יודעת שהוא שלוחה לקבלה ודאי תקבל ממנו הגט ובתחלת העיון היה נראה בעיני שהטעם משום דקי"ל עידי מסירה כרתי ולא סגי בלא עידי מסירה דעלייהו כתיב דבר דבר דאין דבר שבערוה פחות משנים כמ"ש התוספות לעיל דף ד' והרשב"א בשמעתין דאפילו לר"מ עיקר עידי הגט הם עידי מסירה נמצא דלפ"ז צריכינן שידעו העידי מסירה בבירור גמור שנגמר הגירושין לגמרי בפניהם והיכא דליכא עידי אמירה אכתי היכי ידעי עידי מסירה שזאת האשה נתגרשה שהרי לא ראו שמסר הבעל אלא ליד השליח ושמא אינו שלוחה ומש"ה בעינן שידעו ע"פ עידי אמירה אלא דא"א לומר כן מדאיתא בסוגיא דלעיל איתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל וא"כ אי ס"ד דבעינן עידי אמירה בשעת קבלת השליח ניחזי סהדי מאי קאמרי אי אמרה הבא או התקבל אע"כ דבשעת מסירת הבעל ליד השליח לא בעינן עידי אמירה וכ"כ המרדכי בשם מוהר"ם והוציא כן מסוגיא דלעיל ולענ"ד ממשנתינו נמי הוא מוכרע מדקאמר צריכה שתי כיתי עדים ואי ס"ד דבעינן עידי אמירה בשעת מסירת הגט לשליח א"כ בשנים אומרים בפנינו קיבל סגי דמסתמא עשו הבעל והעדים כדין ולא נמסר אלא ע"י עידי אמירה אע"כ דלא בעינן עידי אמירה בשעת מסירת הגט לשליח אלא שהאשה צריכה להביא עידי אמירה לפני הב"ד כשרוצית לישא ע"י שליח לקבלה וכן נראה להדיא מדקדוק לשון רש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתא תינח כשאין הגט ביד השליח כגון משנתינו דבשעת השמד שנו שקיבל וקרע אבל כשהגט והאשה בפנינו והודית שעשאתו שליח למה לא יהא נאמן במגו. אמנם כן הר"ן ז"ל כתב בשיטת רש"י דכל שהגט ביד השליח אין צורך לעידי אמירה ע"ש באריכות וכן נראה לענ"ד במ"ש מהרש"א ז"ל שמצא ברש"י ישן בסמוך גבי ואמאי להימניה לשליש ושם אפרש בעז"ה כל הסוגיא לשיטה זו:

תוספות בד"ה אפילו הן הראשונים וא"ת מאי אפילו כו' וי"ל משום דבכת אחת דומה לשקר כו' שמא שכרתן האשה כדאשכחן בסוף פרקין כו' עכ"ל. אע"ג שאין זו ראיה גמורה דלא דמי להתם דדיבורא בעלמא קאמרי מעשה לא עבדי והכא שמעיד בב"ד הוה מעשה גמור ותרי לא חשידי מ"מ שייך מיהא ל' אפילו לרבותא בעלמא ואע"ג דבסוגיא דשמעתין משמע דמתני' איירי נמי כששלשתן בעיר א' וא"כ אין דומה לשקר מ"מ כיון דאיירי נמי בסתם שליחות שהוא ממקום למקום הוי שפיר רבותא בכה"ג ומש"ה קתני אפילו. מיהו לולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש לשון אפילו בע"א דעיקר כוונת המשנה דלעולם בעינן שני כיתות כת א' שיאמרו בפנינו אמרה וכת השניה צריך שיאמרו בפנינו קיבל דוקא וכדמסקינן לקמן בשמעתין דאתא לאפוקי דעידי ראיית הגט ביד השליח לא מהני למיהוי כמו בפנינו קיבל אפילו בדאיכא עידי אמירה ולפי זה אפשר דעל זה קאי לשון אפילו פירש לא מיבעיא דלא מהני עידי ראיה כשאינן עידי אמירה אלא כת אחרת מעידין על בפנינו אמרה דאם כן פשיטא דעדי ראיית הגט ביד השליח לא הוי כעידי מסירה משא"כ כשהן ראשונים והן אחרונים פי' דעידי אמירה עצמן הן האחרונים וקסד"א דא"צ לומר בפנינו קיבל אלא אפילו כשיאמרו שראו הגט ביד השליח נמי סגי דכיון שהן עידי אמירה ויודעין בבירור שהוא שליח קבלה ואם כן כשראו הגט ביד השליח הו"א דהו"ל כמו שראו ביד האשה דשלוחה כמותה קמ"ל דאפ"ה צריכין שיאמרו בפנינו קיבל דוקא כדמסקינן לקמן כנ"ל לולא שהתוס' והרשב"א והר"ן לא כ"כ ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"ע דאמר כו' וי"ל דלמ"ד בגמרא שליש נאמן כו' הני מילי כששלשתן בעיר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאף על גב דאפילו אין שלשתן בעיר בעינן הכא עידי מסירה כיון דמתני' בדליכא עידי חתימה איירי אפ"ה כיון דאי הוי עידי חתימה לא בעינן ע"מ כולו דבר הוא ולענין עידי חתימה גופייהו לא איכפת לן דע"ח מילתא אחריתי הוא עכ"ל. ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין דאמאי הוי מילתא אחריתי וכבר היה באפשר לי ליישב דבריו דזימנין דכשר לגמרי ע"י עידי אמירה אפילו בלא עידי חתימה כגון שכתב הבעל בכתב ידו ואין בו עדים דכשר מדאורייתא אלא שאין זה במשמעות לשונו. מיהו בעיקר דברי התוספות כבר כתבו בעצמן בפרק מרובה ודחו זה התירוץ שכתבו כאן וכתבו להדיא דכיון דלעולם לא סגי בעידי אמירה לחוד דאפילו כשאין שלשתן בעיר א' בעינן מיהא עידי ראיית הגט ביד השליח בהדי עידי אמירה ואכתי חצי דבר הוא ולכך העלו שם דמתני' דהכא לא מתוקמא כר"ע אלא כרבנן ע"ש. ואף שאין אני כדאי להכריע בדבר המבואר בדברי התוספות והקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד מתוקמא מתני' שפיר אפי' לר"ע ולא שייך הכא חצי דבר דהא דממעט ר"ע חצי דבר היינו בענין שע"פ כת א' אין כאן שום תועלת בעדות כגון בעידי חזקה שהעידו כל כת על שנה א' שעדות שנה א' אין בו שום תועלת להמחזיק אדרבה צריך לשלם הפירות למערער ואף אם יודה המערער על אכילת השנים הנותרות אפ"ה לא מהני שהרי אומר המערער שהמחזיק בגזל אכלן וכן כל כה"ג בענין עידי טביחה ומכירה אי לאו דעידי גניבה לחוד הוי דבר שלם לא היה שום תועלת בעידי טביחה לחוד ואף אם יודה הלה על הגניבה הו"ל מודה בקנס ומכ"ש היכא שמצד ההודאה אין צורך כלל בעדות משא"כ הכא הוי שפיר עידי אמירה דבר שלם שיוכל הבעל למסור הגט לשליח ושליח ימסור ליד האשה וכ"ז שיהיה הגט בידה או ביד השליח אין צורך לעדות אחרת ואף אם תאבד הגט אפ"ה מהני עידי אמירה לענין אם יודה הבעל שמסר לו הגט דמהני מטעם דבעל שאמר גירשתי נאמן משא"כ בלא עידי אמירה לא יוכל לומר גירשתי כיון שאינו יודע שנמסר לשליח האשה כדלקמן. ולענ"ד הדבר ברור דלא מקרי בכה"ג חצי דבר שאין לנו לחוש שיאבד הגט ויכפור הבעל שאם באנו לחוש לכך כל עידי מלוה נמי ליהוי חצי דבר כיון דאכתי יוכל לטעון פרעתי וכן כל כיוצא בזה אע"כ דבכה"ג מיקרי דבר שלם דמהיכא תיתי לחוש לאבידה וכפירה ואי איתרמי הכי מילתא אחריתי היא כן נ"ל נכון לולא שהקדמונים לא כ"כ ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת רש"י ז"ל שכתבתי בסמוך דזימנין בעידי מסירה לחוד סגי ואין צורך לעידי אמירה כגון שהגט ביד השליח ואם כן כל חד דבר שלם הוא ודו"ק:

בד"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה כו' משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא כו' עד כאן לשונם. ואיכא למידק דנהי דלא שייך האי טעמא דאי איתא אכתי אמאי מהימן השליש לרב הונא דהא לית ליה טעמא דהא הימניה ולדידיה לא מהימן השליש אלא היכא דאיכא מיגו והכא לית ליה מיגו כמו שכתבו התוספות בסמוך דשמא לא תרצה האשה לקבל כיון שהבעל אומר להולכה מסרו ומבטלו עכשיו ומעיקרא קודם שבא הבעל וערער נמי לא תרצה לקבל דשמא יאמר הבעל לפקדון ונהי דר"ה גופא בבעל אמר לפקדון לא קאמר דהבעל נאמן אלא מטעמא דאי איתא דוקא היינו משום דאי לאו טעמא דאי איתא הו"ל טענת פקדון טענה גרועה לגבי טענת השליש שאומר לגירושין דלא שכיח דמפקיד איניש גיטא ביד חבריה דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה נמצא דלפ"ז מהימן השליש אפילו בלא מיגו כמו הבעל דבר היכא שתפיסתו מוכחת עליו ומש"ה הוצרך לטעמא דאי איתא דמגרע טענת השליש דהו"ל ג"כ מילתא דלא שכיחא משא"כ בבעל אומר להולכה ושליש אמר לקבלה אמאי מהימן השליש לר"ה דלית ליה טעמא דהא הימניה ומשום מיגו נמי ליכא ותפיסתו נמי לא מוכחא מילתא לקבלה יותר מלהולכה ונראה דהתוס' לשיטתייהו בסמוך בד"ה שליש אומר דלעולם בעינן עידי אמירה ובהכי איירי שיש לפנינו עידי אמירה נמצא שהוחזק זה שליח לקבלה בפנינו מסתמא אמר השליח לבעל שהוא שליח לקבלה שהבעל ושליח לעולם רוצין יותר בשליחות לקבלה כדאיתא לעיל בסוגיא דאשה שאמרה הבא ע"ש וא"כ לא שכיח שיעקור הבעל השליחות לקבלה ויעשהו להולכה ומש"ה שליח מהימן טפי כיון דלא שייך טעמא דאי איתא כנ"ל וסברא כזו מצאתי בל' הר"ן ז"ל בשמעתין ויותר נראה כמ"ש הרמב"ן ז"ל כיון שיש עדים שהוא השליח לקבלה הרי הגט בידו כאילו הוא ביד האשה דשלוחו של אדם כמותו. מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דקאמר רב הונא דאי איתא לדידה הוי יהיב ולא אמרינן משום כיסופא לא יהיב לדידה היינו משום דכיון שהיא עשאתו שליח לקבלה לא שייך טעמא דכיסופא ואם כן לפי זה משמע דבשליח להולכה לא שייך טעמא דאי איתא דאפשר דמשום כיסופא לא יהיב לה וזה שלא כדברי התוספות דבהולכה נמי שייך דאי איתא אבל משום הא לא איריא דכיון דהכא נמי איירי בעשאתו שליח לקבלה דהאיכא עידי אמירה ממילא אפילו עשאו הבעל להולכה אפילו הכי מיהא ליכא כיסופא. אמנם ממה שכתבו התוספות בסמוך בדבור המתחיל בעל נאמן והקשו מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דאכתי יערער הבעל ויאמר לפקדון אם כן משמע מדבריהם להדיא דאפילו בשליח להולכה גמור נמי לר"ה הבעל נאמן משום דאי איתא ולא אמרינן משום כיסופא אלא ע"כ דלית להו האי סברא דהרשב"א ז"ל עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל שהעתיק כל דברי התוספות בד"ה בעל נאמן ככתבם וכלשונם ואח"ז תיכף סמך דבריו לפרש דלא אמרינן משום כיסופא כיון שהיא עשאתו שליח לקבלה ולפי זה לא היה צריך לפרש ככל דברי התוספות דהא שפיר הועילו חכמים בתקנתן אפילו משכונה לשכונה דהא בשליח להולכה לא שייך האי טעמא דאי איתא משום דמחמת כיסופא לא יהיב לדידה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בד"ה שליש אמר לגירושין פי' שאומר שהיה שליח לקבלה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ניחא להו לפרושי שהשליח אומר שהוא שליח להולכה דלפ"ז ע"כ איירי שהגט ביד האשה דאל"כ פשיטא דהבעל נאמן שהרי יכול לבטלו אע"כ דביד האשה איירי וא"כ אפילו רב חסדא מודה דלא שייך דהא הימניה לשיטת התוס' אלא כשהוא עדיין ביד השליח כו' זה תוכן כוונת מהרש"א ז"ל ובאמת שיש סוברים כן כדאמרינן בעלמא דשליש נאמן בשלישות יוצא מתחת ידו אבל לאחר שהוציאו מידו הרי הוא ככל אדם. אבל על דברי מהרש"א ז"ל אני תמה שכ"כ בשיטת התוספות וא"א לומר כן שהרי כתבו להדיא בדיבור הסמוך דמה שתקנו בפ"נ ובפנ"ח משכונה לשכונה היינו משום דס"ל כר"מ דשליש נאמן אם כן משמע להדיא דאפילו הגט ביד האשה נמי שליש נאמן שכל דבריהם בענין בפני נכתב ובפני נחתם בגט ביד אשה איירי אלמא דלית להו האי סברא אלא הא דאמרינן יצא השלישות מתחת ידו הרי הוא ככל אדם היינו דוקא היכא שאומר לחובת אותו שנתן לו השלישות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ומבואר אצלי באריכות בקונטרס שחברתי בענין השליש בדיני ממונות בחושן משפט סי' נ"ו נחזור לענינינו דודאי לשיטת התוספות שייך פלוגתייהו דר"ה ור"ח בין בשליח להולכה בין בשליח לקבלה ובין שהגט ביד השליח בין שכבר מסרו לאשה כדמשמע מדבריהם להדיא בד"ה בעל אלא דניחא להו לפרושי הכא לענין שליח לקבלה דאמתני' דהכא קיימי דבשליח לקבלה איירי ועלה קאי כל השקלא וטריא דשמעתין וק"ל:

בא"ד ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה כו' כדתנן במתניתין עכ"ל. כבר כתבתי דלכאורה דממשנתינו אין הכרע דאיירי שנקרע הגט דלית ליה להשליח שום מגו אבל כשהגט ביד השליח אפשר דנאמן לומר שהוא שליח קבלה במיגו שהיה מוסרו ליד האשה כיון שהיא יודעת האמת שעשאתו לקבלה וכ"כ הר"ן ומהרש"א ז"ל שהיא שיטת רש"י ז"ל ומה שיש לדקדק בזה יבואר בסמוך:

נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספקא לי' לרב אי הולך כזכי כו' והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב כו' ואם בא לחזור אינו חוזר. אלמא הולך כזכי. ותמה הרשב"א והר"ן מאי מדמה חוב לגט הא קי"ל באמת לדידן דהולך כזכי בחוב ובגט לאו כזכי כמו במתנה ע"ש. ויש לישב דהנה קשה למה נקט רב דיני' לענין חולצת כשמת ולא לענין חזרה כשחזר בו הוי ס' מגורשת גם הלשון דקאמר נעשה שלוחו ושלוחה כו' הא אינו שלוחו ושלוחה בודאי. רק הוא ספק אם הוא שלוחו או שלוחה ומדברי רב משמע דהוי שתיהם יחד כנ"ל:

וי"ל דהא לכאורה יש לפרש דברי רב בפשיטות דסבר הולך לאו כזכי רק למאי דאמרינן פ"ק גבי תן שטר שיחרור זה כו' ש"מ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה. ופי' הר"ן דנהי דלאו כזכי ובעי דלימטי לידי' מ"מ אח"כ כשתופס בשביל העבד וזוכה בשבילו הוי זה מטי לידי' ע"ש. וא"כ י"ל בפשיטות דסבר רב תופס לבע"ח קנה. וא"כ נהי דהולך לאו כזכי מ"מ כיון שאמרה התקבל והוי זכות זוכה מיד אח"כ כשתופס עבורה והוי מטי לידה ומהני. רק דמ"מ הספק הוא כמ"ש לעיל דבלא חזרה שליחות אצל הבעל הוי ספק כמבואר לקמן בעשתה השליח להולכה שליח לקבלה ע"ש. ולכך כאן דנימא שזוכה אח"כ נעשה שליח הולכה שלוחה לקבלה והוי לא חזרה שליחות אצל הבעל והוי ספק. ומיושב היטב לשון רב דנעשה שלוחו ושלוחה ממש שהוא שליח של שניהם ולכך חולצת שהוא ספק כנ"ל. וג"כ מיושב דלא נקיט לענין חזרה. דהנה לדעת הרי"ף ז"ל אף דתן כזכי בשיחרור מ"מ הוא רק שלא יוכל לחזור אבל אינו משתחרר עד שיבא לידו ע"ש. והקשו מכאן דאי הולך כזכי אינה חולצת. ותירץ הרשב"א ז"ל דדוקא התם שלא עשאו העבד שליח אבל כאן שעשתה שליח קבלה א"כ הוא כזכי שפיר מתגרשת מיד ע"ש:

והנה מבואר בש"ע דכשעשתה שליח קבלה אין השליחות רק על הקבלה הראשונה ע"ש. וא"כ מיושב כיון דטעמא דרב הוי כנ"ל דהולך לאו כזכי רק שזוכה מיד אח"כ בשבילה א"כ שוב לענין זכי' זו שוב אינו שליח קבלה רק כיון שהוא זכות זוכה מיד ממילא אח"כ. וא"כ שוב אף שאינו יכול לחזור בו מ"מ לא מיגרשה עד דמטי גיטא לידה דהוי כמו בשיחרור כיון שלענין זה אינו שליח קבלה. א"כ שפיר היתה מתיבמת. רק דמספקא לי' אי הולך כזכי ולכך חולצת כו'. וממילא מיושב דלא מצי למינקט לענין חזרה דזה ודאי דאינו יכול לחזור בו אף אי הולך לאו כזכי כיון דתופס לבע"ח קנה ולענין שלא יוכל לחזור בו זוכה אח"כ כנ"ל ואף שהוא ספק דלא חזרה מ"מ הא בעי לאשמעינן הס' דהולך אי כזכי כנ"ל:

וממילא מיושב קושיית הרשב"א דפריך מחוב לגט דהנה בחוב דאמר רב שא"י לחזור בו משום דכזכי. והא לכאורה אף אי לאו כזכי מ"מ הא תופס לבע"ח קנה כשאינו חב לאחרים. וא"כ שייך סברת הר"ן ז"ל נהי דלאו כזכי מ"מ זוכה אח"כ והוי מטי לידה. וצ"ל דמ"מ בעינן שיתכוין לזכות ולתפוס בשבילו כמ"ש הר"ן ז"ל שם. וא"כ כיון דנקיט רב סתמא שאינו יכול לחזור משמע אף קודם שמתכוין לתפוס בשבילו ומוכח דהולך כזכי. והנה טעם החילוק בין חוב דהולך כזכי ובין מתנה וגט דלאו כזכי י"ל הטעם כנ"ל דבשלמא בחוב יודע הלוה דאף אם יתכוין לאו כזכי מ"מ הא יוכל לתפוס בשבילו ולא יוכל לחזור ג"כ ולכך שוב כוונתו זכי. משא"כ מתנה כיון שאינו חייב לו וכן בגט דלא קנה ולא יוכל לתפוס ולכך לאו כזכי כדי שיוכל לחזור בו כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב דפריך שפיר ארב דכיוןדלא נקיט לענין חזרה וגם קאמר נעשה שלוחו ושלוחה ע"כ דסבר דתופס במקום שחב לאחרים ג"כ קנה וכמ"ש וא"כ שוב דמי לגט בחוב ואין חילוק דגם בגט יודע שיוכל לתפוס. אבל לדידן דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה שפיר לכך בחוב הולך כזכי משא"כ במתנה וגט דלא יוכל לתפוס בשבילה דלא יועיל אז לאו כזכי כנ"ל:

או י"ל כיון דלרב מספקא לי' א"כ אף שיחזור בו יהי' ספק שוב ודאי כוונתו כזכי דלא יוכל לחזור שיהי' ספק והוי כמו בחוב. משא"כ לדידן דודאי לאו כזכי שפיר יש חילוק בין מתנה:

או י"ל דהטעם דהוי כזכי משום שיודע שיוכל לתפוס עבור המלוה ותופס לבע"ח קנה. אך לכאורה זה עצמו מיקרי חב לאחר להלוה עצמו שלא יוכל לחזור אך ז"א דהא חייב לו. אך לכאורה כמו בפורע חובו דאמרינן מפייס הוינא לי' כו' א"כ גם בזה חב לאחרים משום מפייס הוינא כו'. אך י"ל דבשלמא פורע יכול לומר מפייס הוינא כו' משא"כ כשכבר פרע לא שייך שימחול ולהחזיר לו מעות זה לא ירצה. משא"כ בתפס עבורו שלא מדעתו דעדיין לא זכה לא שייך שחב דאי לא תפס הי' מפייס כו' דגם עתה יכול לפייס כיון שעדיין לא זכה. משא"כ כשהוא ספק אי כזכי הוי שוב חב כו':

או י"ל לרש"י דבשוי' שליח תופס לבע"ח קנה. וי"ל דגם על התפיסה של אח"כ הוי שליח. וא"כ י"ל דהחילוק כנ"ל דבחוב לכך הולך כזכי משום שיוכל לתפוס דלא הוי חב לאחרים. משא"כ במתנה וגט הוי חב לאחרים. אבל כאן דאיירי שעשתה אותו שליח. ובשוי' שליח קנה אף שחב ויוכל לתפוס גם בגט כמו בשיחרור לסברת הר"ן ולכך מדמי לה לחוב כנ"ל:

שם גמ' ס' ממונא לקולא כו'. לכאורה הא אינו מוחזק המלוה. ואדרבה בחזקת מרא קמא קאי ולמה לא יוכל הלוה להוציא מספק שמא לאו כזכי והוא בחזקתו. וי"ל דמ"מ הלוה אינו יכול להוציא ממון דיכול לדחותו שאינו חייב לו ולכאורה יהי' כב' יב"ש שאין מוציאין שט"ח על אחר דיוכל לדחות. כן השליח יוכל לדחות מספק שניהם. דז"א דהלוה חייב באחריות ואם לא ישלם להמלוה צריך הלוה לשלם לו ושוב חייב ללוה כנ"ל:

או י"ל דהא באמת אף דלאו כזכי יכול לתפוס עבורו דתופס לבע"ח קנה כשאינו חב לאחרים. אך י"ל דאיירי בחב לאחרים דלא מהני אי לאו כזכי. וא"כ א"ש דכיון דהוי ספק אי הולך כזכי שוב אינו יכול לחזור דיוכל לתפוס. דכיון שתופס בשבילו הוי כמו שהי' המלוה מוחזק עכ"פ ושוב אין יכולין להוציא מספק שמא הולך כזכי. או דכיון דהוי ספק ולא יוכלו להוציא שוב הוי חב ויכול לתפוס. או דהוי כספק ויבם כו' כיון דמלוה זה ודאי על מעות אלו ואותן שחב ספק שמא הולך כזכי:

או י"ל דהא לכאורה משועבד מדר"נ ואף אי לאו כזכי לא יוכל לחזור. אך י"ל דאיירי באית לי' נכסי להלוה ואינו משועבד כנ"ל:

שם מתני' האשה שאמרה התקבל כו' צריכה ב' כיתי עדים כו'. לכאורה כיון דאין גט בידה. ולר"ה דמוקי מתניתין בעיר א'. א"כ גם בשליח להולכה צריכה ב' כיתי עדים. עדי מסירה וגם עידי שליחות דלא סגי בע"מ שמא לפקדון כמ"ש תוס' דלר"ה בעיר א' לא מהני בפ"נ. והי' מוכח כהרא"ש והר"ן דלהולכה ונתנו לה מודה ר"ה. אך אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו א"ש דהי' סגי בעדי שליחות לחוד. אבל כיון דקיי"ל דלא מהני הך חזקה בדאורייתא קשה דאדרבה הוי לי' למנקט רבותא דלא מהני החזקה. והי' נראה מזה ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' אישות דשליח להולכה א"צ עדים בשעת שליחות וסגי כששניהם מודים משא"כ לקבלה צריך עדים בשעת שליחות ולא מהני הודאתו וגם בקדושין כן ע"ש וממילא אף שאין הגט לפנינו כן. וא"כ הפי' במשנה כאן דכשאמרה התקבל כו' צריכה ב' כיתי עדים דוקא בשעת השליחות ובשעת הקבלה ואל"ה לא מהני אף שהאמת כן ומודים דהוי מגרש בלא עדים. משא"כ בלהולכה דא"צ עדים בשעת השליחות כנ"ל:

ובמשנה הלשון שנים שאומרים בפנינו כו' משמע קצת דמיירי מן העדות הבא לפנינו. אולם בש"ס תנן כו' הלשון ב' שיאמרו בפנינו וכן ברש"י במשנה כו'. ושפיר מיירי בשעת מעשה שיוכלו להעיד כנ"ל. והנה הרמב"ן ז"ל הובא ברא"ש פ"ב דקדושין כתב ראי' זו להרמב"ם דשליח קבלת קדושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט דתנן התקבל כו' צריכה ב' כיתי עדים כו'. נראה שמפרש ג"כ המשנה על שעת מעשה דבעי עדים כנ"ל. וממילא א"ש דלא נקיט להולכה כדברי הרמב"ם הנ"ל:

והנה הראב"ד והרא"ש ז"ל שם תמהו על סברת הרמב"ם דאי שליח להולכה א"צ עדים משום דאינו הגמר דבר שבערוה רק למהוי שלוחו לקדשה. זה הטעם שייך ג"כ על שליח לקבלה דג"כ אינו הגמר כו' מה שהוא שלוחה לקבלה ע"ש ברא"ש. ונראה דהנה הרבה פוסקים דדוקא שליח להולכה עושה שליח אבל לא שליח לקבלה דהוי מילי ולא מימסרן לשליח וכמ"ש בש"ע:

והנה עיקר הפי' במילי שפי' רש"י ז"ל שאינו מוסר לו שום דבר כו' ע"ש. והא למה יוכל לעשות שליח ראשון ומאי חילוק בין א' לב'. וע"כ הטעה דכשמוסר לו דבר כמו להולכה נעשה השליח מיד כמותו שיש לו הכח של הבעל לקדש או לגרש ושפיר יכול לעשות שליח ג"כ כמו הבעל. משא"כ במילי אין כאן עכשיו במה להיות כמותו עד שנעשה המעשה וכמ"ש הר"ן והרא"ש ז"ל (נדרים דף ע"ב:) גבי שמיעה בהפרת נדרים דבמידי דממילא לא שייך שליחות שיהא כמותו ע"ש. ולכך הוי כאומר שיהי' נעשה שלוחו לאחר ל' דאינו יכול מקודם לעשות שליח. וכן באומר אמרו וכה"ג כשאינו מוסר לו דבר לא נעשה שלוחו כמותו עד שעת המעשה וממילא מהני שליחות הראשון דבשעה שנעשה נעשה כמותו. משא"כ שליח שני אינו יכול לעשות דקודם שעושה אינו כלל כמוהו של הבעל שיוכל לעשות שליח כנ"ל. וכן בשליח לקבלה כיון דהגט אינו מצדה דבעי ונתן ושלחה כו'. ולא שתטול ולא שתשלח א"ע כו'. וכן בקידושין כי יקח כו' רק שיתן בידה וא"כ מסברא לא הי' מהני כלל שליחות כמו במידי דממילא דיהי' נעשה ידו של השליח כידה. רק דילפינן מושלחה שגם היא עושית שליח. אבל מ"מ הוי מילי כנ"ל ולא נעשה כמותה רק בשעה שמקבל הגט או הקדושין. אבל קודם לא ולכך אינו יכול לעשות שליח אחר דקודם הקבלה אינו כלל כמותה כנ"ל:

והנה זה החילוק שכתב הרא"ש ז"ל בין גמר הדבר שבערוה כו' נראה דהוא ע"פ דברי הרי"ף יבמות פ' מצות חליצה גבי ואשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא כו' דמהני ע"פ קרוב כו' דגלוי מלתא כו' ופי' הרי"ף דאף דאין דבר שבערוה פחות מב' כו'. מ"מ כיון שאין עדותו על גוף הדשב"ע רק שזה אחיו וראוי לחלוץ לא בעי עדים כיון שעל עדותו מצד עצמו אינו עדיין דבר שבערוה כו' ע"ש. ודעת ריב"ש שם הובאב"י סי' קנ"ז שדוקא כשהעיד קודם החליצה שזה אחיו כו' ובטור וש"ע קיי"ל דגם בשעה שחולץ ג"כ מהני כו' כיון שעיקר עדותו אינו על הגמר דבר שבערוה רק שראוי כו'. והוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהאיסור הוחזק ע"פ ע"א שהעיד שזה חלב. ולוקין אח"כ האוכלו ע"ש. רק שם לא מהני רק דוקא קודם ע"ש:

וא"כ א"ש חילוק הנ"ל דבשליחות להולכה שנעשה שלוחו כמותו מיד שפיר א"צ עדים וסגי בהודאה כמו ואשתמודענא כנ"ל שאין עדותו רק שהוא שלוחו וראוי לגרש שעדיין אינו כלל דבר שבערוה ושפיר מהני אף שנעשה עי"ז אח"כ דשב"ע ע"י הגירושין או הקדושין כנ"ל. משא"כ בשליחות קבלה שאינו כלל כמותה קודם הקבלה רק בשעת הקבלה ואז הוי דבר שבערוה שפיר צריך עדים גמורים דלא שייך כלל שאין עדותו על דשב"ע דהא אינו עדות כלל רק על שעה שהוא דבר שבערוה כנ"ל. דצריך עכ"פ שיהי' שם עדות עליו בלא הדבר שבערוה. כמו במעיד שזה חלב וע"א נאמן שהי' עדותו שאסור לאכלו וע"ז הי' נאמן ושוב לוקה אח"כ האוכלו וכן מה שהעיד זה דאחוה דמיתנא ויש בעדות זה נ"מ לענין איסור קרובים ועריות בלא החליצה והדין דנאמן לאסור ושוב הוחזק ומהני לחליצה. אבל אם אין עליו שם עדות כלל לענין דבר אחר רק לענין הדבר שבערוה שפיר אף שמעיד קודם המעשה לא עדיף מאח"כ דמ"מ מעיד רק על דשב"ע שאינו נאמן. ומה"ט נראה דחשיב לי' ריש גיטין דשב"ע עדות בפ"נ שנכתב לשמה כו' ואף דלכאורה לדברי הרי"ף הנ"ל הא אינו מעיד רק שהגט כשר לגרש בו ולזה לא מיקרי דשב"ע וגם שם מעיד קודם הנתינה. רק למ"ש א"ש דמ"מ אין עליו שם עדות כלל רק לענין הדשב"ע שכשר לגרש ואם יגרש תהי' מגורשת ושפיר הוי דשב"ע דלא עדיף קודם מאח"כ. משא"כ שם באחוה דמיתנא דנאמן לאסור אשת המת עליו ושאר קרובות וכמ"ש הפוסקים דלענין איסור לא מיקרי דשב"ע רק כמו שזה חלב כנ"ל. ושפיר הוחזק ומהני גם לחליצה. וזה החילוק הוא לרמב"ם ז"ל ג"כ דשליח להולכה דאף שג"כ הוא רק לענין הגט מ"מ יש עליו שם עדות גם מקודם שזה שלוחו כמותו מיד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כמו שליח להפרשת תרומה וכמ"ש הרשב"א כאן שזה ענין שלם שנעשה שלוחו כנ"ל. ושפיר נקר' הוחזק כנ"ל ומהני גם שנעש' דשב"ע אח"כ משא"כ שליחות קבלה שאינו ענין כלל רק בשעת קבלת הגט נעשה שלוחה כמותה ושוב אף שמעיד קודם הקבלה מקרי שמעיד רק על דשב"ע וצריך עדים כנ"ל:

אולם דעת הראב"ד ורא"ש שאין חילוק דגם שליח קבלה כיון דאתרבי מושלחה הוי כמו להולכה דג"כ הוי ענין א' שנעשה כמותה לענין הקבלה כנ"ל. ואם הי' נאמן בהולכה ראוי גם ש"ק להיות נאמן והוחזק כנ"ל. וגם דלרוב הפוסקים ש"ק משוי שליח ולא חשיב מילי ע"ש. ולשטת ראב"ד ור"ן ריש פ' האיש מקדש גם שליח הולכה צריך עדים. דג"כ הטעם כנ"ל דאף מקודם נקרא דשב"ע כיון דאין בשליח ענין עדות רק שאם יגרש או קדש תהי' מגורשת. ושפיר חשיב דשב"ע כנ"ל והר"ן ז"ל הביא מהירושלמי דמחלק בין הוחזק בעדים כו' ע"ש. ויש לפרש להרמב"ם ז"ל הירושלמי כפשוטו ממש כמו בחלב שכ' הרמב"ם דכשהוחזק חלב בעדות ע"א לוקה אח"כ. ונראה פשוט דלאחר שאכל לא מהני עדות ע"א שזה חלב להלקותו דלא יקום ע"א כו'. ואף שנשאר עדיין מחתיכה זו ומעיד על החתיכה ונאמן לאוסרה מ"מ הא קי"ל פלגינן דיבורא כמו בכל נכסי כו' ריש גיטין. וכיון שעדותו לאיסור ולחייב זה מלקות נאמן לאיסור ולא למלקות. אך באיסור לא משכחת לה דצריך התראה. אך כאן בדשב"ע דילפינן דבר מממון דבעי ב'. רק מ"מ קודם נאמן כמו התם. ולכך גבי שליח להולכה נהי דלא בעי עדים ונאמן השליח היינו קודם הקדושין או נתינת הגט כשאומר בפני עדים שהוא שליח להולכה ועדיין אינו דשב"ע שפיר הוחזק לשליח כמו בחלב ומהני אח"כ הקידושין אף שנעשה דבשב"ע. אבל כשלא אמר כלל מקודם שהוא שליח וקדשה עבור פלוני. נראה דלא מהני גם להרמב"ם ז"ל דאחר הקדושין מה שיעיד שהי' שליח הוא דשב"ע ממש שהיא מקודשת ואינו נאמן. וא"כ שוב אף שהאמת שעשאו שליח שלא בעדים לא מהני. דנהי דשליחות להולכה לא בעי עדים מ"מ הא מקדש בלא עדים אינם קדושין וא"כ הא צריך שידעו העדים שהבעל נותן ומקדש וא"כ כיון שאין העדים יודעים מהשליחות אינם יודעים כלל מנתינת המקדש והוי קדושין בלי עדים וגרע ממ"ש המרדכי באינם יודעין אם קרוב לו או לה דלא מהני דמקרי בלא עדים. וע"כ הא דמהני ביש עדי שליחות אף שאין עדי הקדושין יודעין. מ"מ מאחר דלא מקרי חצי דבר כמ"ש הפוסקים כאן א"כ שוב הוי קדושין בעדים ע"י צרוף ב' הכיתות דראוי להעיד בב"ד ויהי' עדים כנ"ל אבל באין עדי שליחות רק שהשליח בעצמו נאמן קודם הקידושין. א"כ כיון שלא העיד קודם ואחר הקדושין שוב אינו נאמן ממילא בשעת קדושין אין כאן עדים שהמקדש מקדשה דלא יהא עוד עדות כלל בב"ד גם ע"י צירוף דהשליח לא יהא נאמן כנ"ל. ושפיר בעי הוחזק בעדים או שהי' עדים בשעת השליחות או שיאמר בפני עדים קודם הקדושין שהוא שלוחו הוחזק בעדים קודם שנעשה דשב"ע והדין שנאמן שוב מקרי אח"כ מקדש בעדים דיהי' מהני ע"י צרוף אותן עדים כנ"ל. דסגי בפני עדים ולא צריך בב"ד. כמו בכל עד א' נאמן באיסורין דמהני אף חוץ לב"ד ובהעיד בפני ב' שזה חלב ג"כ לוקה האוכל אח"כ ע"י עדים אלו כנ"ל. וא"ש לשון הירושלמי:

ומה דאמר בירושלמי לא הוחזק בעדים כו' דג"כ מבואר דעכ"פ מקודשת ע"ש היינו שלא אמר מקודם בעדים ואח"כ באים עדים על השליחות רק דאז לא הוחזק וצריך באמת אח"כ עדים גמורים על השליחות כנ"ל:

אולם ברמב"ם פ"ט מה' אישות מבואר דגם לא עשאו כלל שליח בעדים ולא אמר קודם הקדושין שהוא שליח ג"כ מהני כשמודים אחר הקדושין שהי' שליח להולכה. וצ"ל להרמב"ם ז"ל אף דמודה ודאי בחלב גם שהוחזק ע"פ עד א' הוא דוקא קודם החיוב אבל אחר שאכל לחייב מלקות ודאי אין ע"א נאמן לומר שכזית זה שאכל הי' חלב כדי להלקותו. וא"כ גם בענין השליחות נהי דאין זה גמר דשב"ע מ"מ אחר הקדושין או הגט שוב הוי עדות גמור שמקודשת או מגורשת כנ"ל. אמנם סבר הטעם דהא מסברא הי' נאמן ע"א גם בקדושין וגט כמו בכל איסורין דע"א נאמן. רק דגלי קרא היקישא דדבר דבר מממון דאין ע"א נאמן. א"כ כיון דאמרינן דלא הקישה תורה רק בדבר שהוא גמר הדשב"ע לא בדבר המביא לדשב"ע כמו שליחות כנ"ל. א"כ שוב לענין עדות זה הוי ככל איסור שע"א נאמן עדיין אף אחר הקדושין או הגט. דבשלמא התם בחלב וכה"ג כיון דאמרה תורה לכל עון כו' דלחייב מלקות צריך ב' א"כ הא מה שמעיד שזה חלב לחייב מלקות ג"כ צריך ב' דאיך יקום ע"א לחייב כנ"ל. ודוקא קודם שעדיין אינו מעיד לחיוב כנ"ל. ואח"כ ממילא נתחייב זה ע"י אכילתו כנ"ל. משא"כ כאן בדשב"ע דכיון דלענין בדבר שאינו הגמר דשב"ע לא הקישה תורה לממון שוב עדיין ע"א נאמן גם אחר הקדושין על שמעיד על השליחות שאינו הגמר דשב"ע שלענין זה הוא ככל איסור שע"א נאמן:

ועיקר סברת הרא"ש להרמב"ם ז"ל לחלק בין מה שאינו הגמר דשב"ע. יש לעיין מהא דפליגי בש"ס ריש סוטה ופ' מי שקינא כו' אי קינוי ע"פ א' או לא כו'. דפרש"י ז"ל שם ג' כיון דמיעט בה ולא בקינוי כו' ממילא הוי כשאר עדיות דבעי תרי כו'. והא הקינוי אינו הגמר דשב"ע רק גורם לדשב"ע כשתסתתר והוי כשאר איסורין דע"א נאמן לסברת רא"ש ז"ל הנ"ל. וראי' כמ"ש לעיל דכיון שאינו עדות כלל המועיל רק לענין שכשיהי' דשב"ע דינו כמו אח"כ. דהא אין עליו שם עדות במה שקינא לה רק לענין שתיאסר בסתיר' כנ"ל. וא"כ ראי' מזה דלענין שליחו' קבל' שאינו עדות רק שכשיקבל הגט תהי' מגורש' שפי' הוי דשב"ע וצרי' ב' כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולדברי ראב"ד והרא"ש גם שליח הולכ' כן דאין תועל' רק כשיתן הגט:

אמנם מש"ס אין ראי' ואדרבה משמע לכאורה קצת להיפוך דרק ממיעוט דבה ולא בקינוי ולא בסתירה ממעט דבעי ב' משום דאל"ה הוי מקשינן לטומאה דקינוי ג"כ איתקוש כדאמר התם וכן סתירה ולכך איצטריך בה כנ"ל. אבל מטעם דשב"ע באמת לא הוי צריך ב' כיון שאינו הגמר דשב"ע. דהא פריך התם אמשנה דתנן שהי' בדין ומה עדות האחרונה כו'. נאמר כאן דבר כו' ופריך האי מדבר כו' האי מבה ולא בקינוי ולא בסתירה כו'. ומה פריך הא המיעוט בה הוא רק דלא גלי שיהי' סגי בחד כמו טומאה וממילא הוי כמו שאר דשב"ע דצריך ב' א"כ שפיר נקיט במשנ' ג"ש דדבר דבר דמה"ט הוא דבעי ב'. ומשמע דמטעם דשב"ע לא הי' צריך ב' כיון שאינו הגמר כו' רק מקר' דבה כו'. אך באמת ז"א דהא מפר' התם בברייתא עדות הראשונה סתירה. ועדות סתירה הוא ג"כ גמר דשב"ע דכתב בה טומאה. אך י"ל כיון שעושה רק ס' וממילא ספק טומאה ברה"י טמא ודאי י"ל דלא מקרי גמר דשב"ע כיון שעדותו אינו רק ליעשות ספק. וגם שאינו איסו' עולם רק לברר ע"י השקאה כדאמר התם:

ומהרש"א ז"ל מפרש דברי רש"י דבה מיעוטא הוא ולא גמרינן שאר עדיות דאשה כו' היינו דמזה המיעוט דבה גלי קרא דשאר כל עדיות דאשה אינם כן ואין ע"א נאמן בהם ככל עדיות שבתורה. ע"ש שהקשה על רש"י. ונראה דזה הכריחו לפרש כן ברש"י הגם שפשט לשונו כמ"ש דא"כ הי' לו לומר בה מיעוטא דלא ליגמור כו' ומשמע דזה ב' דברים כו'. אולם הוי קשה לי' כנ"ל דעדיין צריך לג"ש דדבר. ולכך מפרש כנ"ל דממילא יליף מבה דלא ליסגי בשאר עדיות דאשה בע"א ולא קשה כנ"ל. אולם גם דברי תוס' ג' ד"ה נאמר כו' תמוהים שתמהו שאר עדות טומאה למה לי' ג"ש הא מעדות אחרונה ליכא למילף דאית לי' פירכא וממילא צריך ב' דמהיכא תיתי דליסגי בחד כו' ע"ש. ותמוה הא עד א' נאמן באיסורין אי לאו ג"ש דדבר דבר דאין דשב"ע פחות מב' הי' עד המעיד שטמאה כמעיד שחתיכה זו חלב ואסורה עליו כמבואר בש"ס בכמה דוכתי דרק משום אין דשב"ע כו'. וצ"ל דתוס' (אזיל) ללישנא דש"ס פ' האשה רבה ביבמות דבאיתחזק אין ע"א נאמן גם בלא דשב"ע וריש גטין תרי טעמי קאמר דאיתחזק ואין דשב"ע פחות מב' ע"ש. וממילא כאן בלא הג"ש אין עד טומאה נאמן לאוסרה נגד חזקת היתר, וא"כ גם ברש"י יש לפרש כן כיון דבה לא בסתירה גלי דלא ליגמר מטומאה ושוב אינו נאמן באתחזיק בלא ג"ש דדבר ופריך שפיר האי מבה כו' ומשני עד טומאה דעלמא בלי סתירה מנ"ל והיינו כמ"ש רש"י ריש מי שקינא דס"ד דגלי רחמנא דעד טומאה נאמן ואין חילוק בין ע"י סתירה או לא קמ"ל ג"ש דדבר דדוקא אחר קינוי וסתירה משום רגלים לדבר ע"ש:

עכ"פ מפשטא דש"ס שם דדייק אי בה ממעט קינוי או ממעט סתירה ואמר סתירה עדיפא ולר"א להיפיך וכן לריב"י ע"ש. ולא אמר דראוי יותר למעט סתירה דצריך ב' משום דהוי דשב"ע דנאסרת בסתירה זו וסוטה ספק נמי טומאה כתיב בה כעריות כדאמר פ"ק דיבמות ולוקה כו'. משא"כ קינוי דהוא רק גורם לדשב"ע ראוי שיהי' ע"א נאמן ככל איסור. ומשמע דאין סברא לגמ' לחלק כלל רק כיון שאין הקינוי אלא לענין שתהי' אסורה אח"כ בסתירה הוי ג"כ דשב"ע וכדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל. וכן למ"ש תוס' שם ריש סוטה בשם הירושלמי טעמא דר"י דקינוי ע"פ ב' ג"כ מקרא דערות דבר שע"י דיבור הקינוי יליף מממון דבעי ב'. וא"כ דכל דשב"ע בקדושין וגטין ילפינן מהך דבר דבר דנאמ' בסוטה א"כ ממיל' מוכח דגם גורם שעדיין אינו דשב"ע כמו קינוי ג"כ בעי ב' וממילא גם שליחות כן:

אמנם אפשר לומר למאי דקי"ל דספיקא הוא דלמא הלכה כר' יוסי בר' יהודא דקינוי ע"פ עצמו או ע"פ ע"א ע"ש בש"ס וכ"פ כל הפוסקים משום המיעוט בה ולא בקינוי א"כ י"ל כיון דגלי קרא דקינוי לאו כמו דבר שבערוה גופי' משום שהוא רק גורם שוב ילפינן בכל גורם כמו שליחות וכה"ג שאינו בכלל דשב"ע דליבעי ב' וסגי בחד ככל ע"א באיסורין כנ"ל. וא"כ הי' נראה דספיקא הוא כמו הספק הנ"ל אי כר"י ב"י. ומשם שפיר הוכיח הרמב"ם דגם אח"כ שכבר הוא דשב"ע מ"מ נאמן ע"א כשמעיד על הגורם כמו ע"א על השליחות אף אחר הקדושין או הגט כנ"ל דהא אמר התם בש"ס לדברי ר"י ב"י אין לדבר סוף זימנין דלא קנאו ואמר קנאו כו' ע"כ שגם אחר הסתירה נאמן שקינא מקודם אף שכבר הוא דשב"ע שע"י הקינוי אסורה. דאם אמר מקוד' לפני ב"ד לא הוי פריך מידי דהא בידו לקנות ע"ש. ומוכח כנ"ל דגם אח"כ נאמן כנ"ל. אך א"כ משם מוכח לכאורה דגם במקום הכחשה ע"א נאמן כו'. ויש לדחות ואין להאריך כאן:

הנה עוד י"ל טעם דשליח קבלה צריך בעדים ולא להולכה. דהנה בש"ס קדושין פ' האומר דמקדש בלי עדים לא מהני גם כששניהן מודים ופריך אי מה להלן כו' הודאת בע"ד כמאה עדים כו' ומשני דחב לאחריני ולכאורה מאי פריך בשלמא בממון הוי הודאה שחייב משא"כ כאן אי בלא עדים אינה מקודשת אף שאמת. א"כ אינו מודה כלל שמקודשת. ואינו דומה לממון רק מודה קדשתי בפני עדים וזה מהני באמת. וע"כ דהקושיא הי' כיון דהטעם דבלא עדים לא מהני הוא ע"כ משום דצריך שתהי' א"א ע"י הקדושין ויוכל להתברר האיסור בב"ד ולכך אף שמתו העדים מיד אחר הקדושין מ"מ כבר נגמרו כיון שהי' אז ראוי שיעידו ויבורר. משא"כ בלא עדים שלא יוכל להתברר האיסור אין מועיל כלום דאין קידושין לחצאין ע"ש ברשב"א. וא"כ פריך דאי הודאת בע"ד כק' עדים יועילו הקדושין כמו בפני עדים דהא ראוי להתברר שיבואו ויודו בב"ד ויבורר שמקודשת כמו ע"י עדים וממילא נגמרו הקדושין כיון שראוי כנ"ל. ומשני משום דחב לאחריני ולא תועיל ההודאה. ושוב לא נגמרו כלל הקדושין שאין ראוי שיבורר ושוב אין כאן הודאה כלל שנתקדשה ולא דמי כלל לממון כנ"ל. ובזה נתישב לי קושית רשב"א שם אשר הוא תימה רבא הא כיון שרוצין שניהם מה חב לאחריני איכא הא בידם לחלק ע"ש עוד תימה. בגט דקי"ל בעל שאומר גרשתי נאמן משום בידו לגרשה א"כ שוב יועיל גירושין בלא עדים דכיון שתועיל אמירתו ויהי' נאמןשוב הוי כמו הי' עדים דהי' ראוי להתברר ע"י שיודה שגרשה. דכמו אם הי' הדין דבחב לאחריני מועיל הודאה שהי' מהני בלי עדים ג"כ כדאמר הנ"ל. ממילא גרשתי דנאמן שוב יועיל. ונהי דלר"א דע"מ כרתי י"ל דאינו גט בלי ע"מ. אבל לרבנן לר' מאיר דע"ח כרתי מה זה שכתבו תוס' בשם ר"ת בכמה מקומות דגם לר"מ בעי עדים בשעת נתינה משום דאין דשב"ע פחות מב'. הא שפיר יהי' מהני כנ"ל. וגם לר"א קשה לפי דברי תוס' גטין דבממון דמהני הודאה חשוב בעדים כיון שיהי' נאמן ע"ש:

אמנם נראה לע"ד למ"ש דאינו דומה כלל דכיון דצריך להיות בשעת מעשה עדים דוקא שיהי' ראוי להתברר אח"כ ושוב אף שמתו אח"כ נגמרו הקדושין והגט כיון שאז הי' ראוי. וא"כ כיון דקיי"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן רק מכאן ולהבא לא למפרע דע"ז אינו בידו ע"ש ש"ס ב"ב פ' יש נוחלין. וא"כ שוב הוי מגרש בלי עדים שהגם שיאמר אח"כ גרשתי ויהי' נאמן לא יהי' נאמן כלל על שעת נתינת הגט א"כ אין כאן עדים בשעת מעשה כלל ושוב אינו אומר כלל גרשתי כנ"ל. דבשלמא בעדים שנאמנים על שעת מעשה א"כ כשיעידו אח"כ יהי' מבורר על שעת הגט והקדושין שאמת ושפיר יש עדים בשעת הגט והקדושין שראוי ועומד שיבורר בב"ד שהאמת כן ויש עדים בשעת מעשה ונגמר כנ"ל. משא"כ שנאמר שיחשב כעדים במה שיוכל לומר אח"כ גרשתי ז"א דגם אם יאמר לא יהי' בירור כלל על שעת הגט כיון דלמפרע אינו נאמן ושוב אין כאן עדים בשעת מעשה כלל ולא מהני כלל ולא נגמר. דאף שרגע אח"כ יוכל לומר מ"מ כמו במתו העדים מיד אח"כ נגמר כבר כמו כן להיפוך לא מהני כנ"ל. וכן בקידושין לא קשה כלל קושית הרשב"א הנ"ל. דבשלמא אם הי' הודאת בע"ד כעדים פריך שפיר דהוי כעדים בשעת קדושין דיהי' מהני הודאתו על למפרע. ומשני דחב לאחריני לא מהני. ואף דיהי' מהני מטעם בידם לחוב לקדשה שוב אין נאמנים רק להבא לא למפרע ושוב אין כאן הודאה כלל שנתקדש' דהי' בלי עדי' כנ"ל כיון שאין הנאמנו' על למפרע דחב לאחריני ואין בידם למפרע כנ"ל. ומיושב הכל ב"ה:

והנה לענין השליחות להולכה שוב י"ל אף דנימא דבעי עדים ג"כ מ"מ שוב מהני גם בלא עדים דהא הוי כעדים שיבורר ע"י שיאמר שעשאו שליח להולכה קודם הנתינה. שיועיל הודאתו מכאן ולהבא עכ"פ דבידו ושוב יועיל הגט אח"כ דבל"ז אינה מגורשת עד הנתינה ושפיר הוי כמו עשאו בעדים כנ"ל. ולכך אי באמת עשאו שליח נגמר אף בלי עדים כנ"ל. אך לכאורה ז"א דאין אנו דנין על השליחות דבעי עדים רק דנתינת הגט צריך בעדים וכשאין עדי שליחות אין העדים יודעין בשעת נתינת הגט אם הבעל נותנו לה ומה"ט הוי מגרש בלא עדים וכן בקידושין. וע"ז לא שייך שוב שע"י הודאתו יהי' כעדים דג"כ לא יהי' נאמן למפרע כנ"ל ואין כאן עדים בשעת הגט או הקדושין על השליחו' וממילא אין עדים על הגט והקדושין כנ"ל. אך באמת לא קשה דאם הי' אפשר בשעת הגט שיודה בפני ב"ד שפיר הי' חשיב כעדים דמתו אח"כ דמהני כיון שהי' אז ראוי כנ"ל רק דעל גוף נתינת הגט אין לומר דיחשב כעדים ע"י שראוי לומר בפני ב"ד גרשתי דז"א דקודם הגט אי אפשר שיאשר גרשתי רק אח"כ ואח"כ לא יהי' נאמן על הרגע למפרע ושוב אין כאן עדים כנ"ל. משא"כ בענין השליחות שאינו גוף הגט שפיר י"ל דמהני דיכול לומר בשעת נתינה לפני ב"ד שעשאו שליח ויועיל דבידו כנ"ל ושוב ראוי שיבורר בשעת מעשה וכיון שבשעת נתינה יש עדים שפיר מהני אף שאח"כ לא יהי' נאמן על למפרע גם בענין השליחות מ"מ כבר נגמר הגט והקדושין כיון שברגע הקדושין והגט הי' אפשר כנ"ל:

אמנם לכאורה ז"א דבשלמא מתו אחר הגט מיד וכה"ג עכ"פ לא הי' עומדין בשעת הגט וקדושין למות ושפיר נגמר שהי' אז בעדים הראוי להתברר בב"ד אח"כ ושוב אף דמתו כבר נגמר אבל אם היינו יודעין בבירור בשעת הגט והקדושין שברגע אח"כ מיד לא יוכלו להעיד כלל בב"ד י"ל שפיר דלא מקרי בעדים ולא מהני אף בשעת מעשה כיון שלא יהי' אפשר לבא לבירור אח"כ אף שברגע הקידושין אפשר אינו מוכרח שיועיל כה"ג. דאין זה עדות (ובזה נדחין דברי מהרי"ט בת' בחרם שלא לקדש בלי עשרה שכתב כיון דעדים נפסלין רק מאז ואילך הוי קדושין בעדים דעדות זה אינו פסול כמ"ש תוס' חולין י"ד בשחיטת מומר ע"ש. ואינו דכיון דא"א כלל שיעידו על הקדושין בב"ד דאח"כ פסולין ממילא לא חשוב בעדים כלל בשעת הקדושין אף שאין פסולין עדיין כיון דאז ידוע שלא יועיל כלל בב"ד עדותן כנ"ל). וא"כ אפשר דאינו מועיל גם בשליחות כנ"ל:

אך באמת לא קשה דהא כשאומר גרשתי הדין דנאמן מכאן ולהבא דבידו כנ"ל וא"כ מיד אחר הקדושין והגט באמת יהי' נאמן בב"ד רק דכיון דעל למפרע אינו נאמן אין כאן עדים ברגע נתינת הגט והקידושין וגזה"כ דבעי בשעת הגט והקדושין עדים. ושוב גם מיד אח"כ לא יהי' כלל אומר גרשתי דכיון שלא הי' עדים לא מהני וא"כ לענין השליחות להולכה דשפיר יש שניהם דהא ברגע הקדושין והגט הי' חשוב בעדים דהי' אפשר אז שיודה בב"ד שעשאו שליח והי' מהני כיון שהוא מעשה אחרת שאינו נתינת הגט כנ"ל. וא"כ כיון דחשיב אז בעדים שוב הוי עדות שראוי גם אח"כ להתברר דהא גם אח"כ יהי' נאמן מטעם בידו לגרשה שנאמן מכאן ולהבא וא"כ בין בשעת הגט ובין אח"כ הוי כמו בעדים דמהני כנ"ל. ולכך מהני שפיר שליחות להולכה גם בלא עדים. אבל בשליח לקבלה דאין בידה להתגרש א"כ אחר הגירושין לא תהי' נאמנת שהי' שלוחה לקבלה ושוב הוי בלא עדים כנ"ל. ואף דמקודם י"ל ג"כ דבידה לעשותו שליח קבלה אבל מ"מ כיון דאחר הגט אינה נאמנת גם להבא שוב אינו ראוי שיבורר והוי בלא עדים כנ"ל. ויש לדחות. וגם בקדושין לא שייך החילוק בין דידי' לדידה. ואין להאריך כאן:

שם במשנה צריכה ב' כתי עדים כו'. הלשון קשה דהוי לי' למימר צריכה עדים על האמירה ועל הקבלה דאטו צריכה ב' כתות. ונראה לע"ד דקמ"ל דאף דבכל מגרש בעדים אף שמתו מיד אחר הגט או נפסלו מ"מ כבר נגמר הגט שהי' אז עדים מ"מ כאן באמירה וקבלה דלהפוסקים הנ"ל כשלא הי' עדים באמירה לא מהני אף שבאמת עשאתו שליח דהוי בלא עדים כנ"ל לא די כשהי' עדים בשעת אמירה לחוד רק דצריכין להיות העדי אמירה קיימים וכשרים בשעת קבלה דאם מתו או נפסלו קודם הקבלה לא מהני ולא נתגרשה באמת. דאין העדות מצד האמירה לחוד רק דהא כיון שאין העדי מסירה יודעין שזה שלוחה אם כן אין יודעין אם בא לידה כלל והוי מגרש בלא עדים וגרע טובא ממ"ש המרדכי גטין פרק הזורק דבאין העדים יודעין אם קרוב לה או לא דהוי מגרש בלא עדים כו' ולא מהני. וכאן א"י כלל שבא לידה. רק דכיון דיש עדי אמירה והדין דמצטרפין שפיר חשיב מגרש בעדים דיש בשעת מסירה עדים שבא לידה ע"י הצירוף העדי אמירה והעדי קבלה כנ"ל. וא"כ אם מתו או נפסלו קודם הקבלה מאי בכך שהיו כשרים בשעת אמירה מ"מ בשעת גירושין שהוא המסירה איןכאן עדים שבא לידה והוי מגרש בלי עדים דאין כאן צירוף. וא"כ באמת לא נתגרשה כלל אף לגבי האשה שיודעת האמת. וכן גם אם נתכשרו אחר הקבלה שנעשו קרובין העדי אמירה בשעת קבלה ואח"כ נתרחקו או עשו תשובה בפסולי עברה. דקי"ל כל שתחלתו וסופו בכשרות אף שהי' פסול בינתים כשר מ"מ כאן אינו כן דכיון דבשעת קבלה היו פסולין לא הי' עדות בשעת הגט. ולא מהני שהיו כשירים בשעת אמירה וגם עתה אחר הקבלה דמצד האמירה הי' מהני שהי' תחלתו וסופו בכשרות מ"מ לא מהני מצד שלא הי' עדות בשעת קבלה שבא לידה כנ"ל. ושפיר קמ"ל במתני' דצריכה ב' כתי עדים היינו שבשעת הקבלה צריכה שיהי' ב' כתות שיהיו אז עדים כשרים כנ"ל שיכולין להצטרף כנ"ל. דאי הוי תני סתם עדים על האמירה ועל הקבלה הוי ס"ד דדי שיהי' עדים על האמירה לחוד ועל הקבלה לחוד וכיון דעל האמירה הוי תחלתו וסופו בכשרות הי' מהני. וקמ"ל דלא מהני דצריך שיהי' ב' כתות ביחד כשרים שיצטרפו כנ"ל:

וגם נראה דקמ"ל להיפוך ג"כ דלא נימא דעדות של אמירה אינו עדות כלל מצד עצמו רק משום הקבלה שיהי' אז ידוע שהוא שלוחה וממילא אף שהי' עדי אמירה פסולין בשעת אמירה וכשרים בשעת קבלה ג"כ ס"ד שיועיל כיון שאינו עדות רק בשעת הקבלה וקמ"ל דלא מהני דצריך ב' כתי עדים היינו שיהיו כת עדים כשרים על האמירה מצד האמירה לחוד דאל"ה אין כאן מאחר דלענין עדות האמירה אינו עדות דתחלתו בפסול לא מהני:

ומיושב בזה מה דתני אח"כ אפילו הן הראשונים הן האחרונים כו' דתמוה מאוד כמ"ש תוס' דאדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי ח"ד ונדחקו הרבה. ולמ"ש א"ש כפשוטו דהוי ס"ד דבב' כתות דוקא אז בעי שיהיו כשרים על האמירה מצד עצמה דאם היו פסולין אז לא מהני אף דהן כשרים בשעת קבלה דמ"מ פסול. גם מצד הקבלה דאין עדי הקבלה יודעין אם בא לידה רק ע"י שיש עדים על האמירה ובצירוף כנ"ל. וכיון דהדין דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול א"כ כיון שהיו עדי האמירה פסולין בשעת אמירה א"כ פסולין גם עתה להעיד על האמירה דתחלתו בפסול כנ"ל. וממילא אין כאן עדות בשעת קבלה שבא לידה כנ"ל. אבל כשהן עצמם עדי אמירה ועדי קבלה הוי ס"ד שפיר דאף שהיו פסולין בשעת אמירה וכשרים בשעת קבלה מ"מ מהני דמצד עדות הקבלה לחוד יודעין שבא לידה דעתה כשרין ואינו מזיק כלום מה שהיו פסולין בשעת אמירה כיון דאין צריך עדות מצד עצמו על האמירה רק כדי שידעו עדי שבא לידה והי' ס"ד דמהני כנ"ל. וקמ"ל דאפילו הן עצמם ג"כ צריכין להיות כשרים על שניהם כמו אלו הי' ב' כתות דעדות האמירה צריך שיהי' עדות כשר מצד עצמו וכיון שעל האמירה הי' תחלתו בפסול דלא מהני אינם רק עדי קבלה לחוד וכאלו אין עדים כלל על השליחות ואינו מועיל ידיעתם כלל שבא מאחר שיודעין ידיעתם עכשיו כשהן כשרים מה שזוכרין המעשה שראו כשהיו פסולין כנ"ל ושפיר קמ"ל אפילו הן הראשונים כו' מ"מ צריך שיהיו ב' כתי עדים כו' היינו שיהיו כמו ב' כתות אחרים שיהי' עליהם תורת עדים כשרים על האמירה וכן על הקבלה כנ"ל. וכן תני אח"כ א' מן הראשונים כו' ואחד מצטרף כו'. דמשמעות הלשון דזה הא' המצטרף אינו מן הראשונים והאחרונים. רק שמעיד שהי' האמירה בעדים וכן הקבלה והוא לא נתכוין אז לעדות. ובת"ה נסתפק במעיד ע"א שנתקדשה בפני ב' ע"ש ובש"ע אה"ע סי' מ"ב די"ל דוקא לקיום הקדושין בעי ב'. והוי ס"ד דגם פסולין שמעידין שהי' בפני כשרים ג"כ מהני כמו כל ע"א באיסורין דגם פסול מהני. אך לא קיי"ל כן וקמ"ל דאף כה"ג שזה הא' המצטרף מעיד שהי' בפני ב' כתות כנ"ל. והוי ס"ד דאף שהי' פסול בשעת אמירה ג"כ מהני דהא באמת הי' בעדים ובשעת קבלה היו כשרים וידעו שהנתינה לשלוחה כמותה. וקמ"ל דמ"מ צריך שיהיו כשרים גם על האמירה כנ"ל:

שם אפילו הן כו'. י"ל דרבותא. דלכאורה י"ל דלא הוי ח"ד לדעת הר"ן וש"פ דבלהולכה לכ"ע השליח דא"נ לפקדון דלא שייך אם איתא כו' כמ"ש הר"ן. ורק בשליח קבלה פליג ר"ה. וא"כ שוב כמו בעידי חזקה דלא הוי ח"ד להרי"ף דפועלין לפירות שלא יוכל לכפור שאכל ע"ש. וא"כ י"ל דעדי קבלה פועלין להיפך שכשאין עדי אמירה א"כ בלא העדי קבלה הי' השליח יכול ליתנו להולכה דע"ז הי' נאמן כיון שהגט בידו. ומועיל עדות עדי קבלה שלא נתנו לשליח בתורת הולכה רק לקבלה וממילא כשלא יהי' עדי אמירה לא יוכל השליח ליתנו בתורת ש"ה. ומהני שפיר עדותן של הע"ק לגרע. וג"כ דבר הוא וכיון דעדי קבלה מהני קצת בלא עדי אמירה שוב הכל מהני. כמו התם בע"ק ועדי ביאה כו'. וא"כ אי נימא כנ"ל הי' הטעם דצריך שיעידו עדי קבלה בפנינו קבל ולא סגי שיעידו שראו הגט בידו אף למ"ד שליש נאמן משום דהא עדי אמירה שפיר צריך כמ"ש תוס' דע"ז לא שייך הימני'. וא"כ שוב אינו מועיל העדים שראו בידו דהוי ח"ד עם העדי אמירה דהא אין פועלין כלום בלא עדי אמירה דאין יודעין כלום אם קבלו להולכה או לקבלה ועדיין הי' יכול ליתנו בתורת שליח הולכה. והן ח"ד עם העדי אמירה ולא מהני ולכך דוקא צריך שיעידו בפנינו קבל דאז פועלין כנ"ל והוי דבר משא"כ כשמעידין רק כשראו בידו כנ"ל. כך הי' אפשר לומר וקמ"ל במתני' דאפילו הן הראשונים כו' ואינו ח"ד כלל מ"מ צריך דוקא שיעידו בפנינו קבל ולא סגי במה שיעידו שראו בידו דקמ"ל כר"ה או ע"מ כרתי כדאמר בש"ס. ומיושב הלשון דתני מעיקרא צריכה כו' בפנינו קיבל כו' והוי ס"ד דדוקא בב' כתות צריך דוקא בפנינו קיבל ולא סגי שראו כדי שלא יהי' ח"ד משא"כ בכת א' קמ"ל אפילו כת א' שהן הראשונים כו' מ"מ צריך בפנינו קבל כנ"ל:

עוד יש לפרש אפילו הן כו'. דלכאורה להמבואר בירושלמי הביאו התוס' ושאר פוסקים פ"ק גבי תן גט לאשתי כו' דאפילו צוחה להתגרש אני רוצה חיישינן שמא חזרה בה ולא הוי זכות ע"ש. וקשה דא"כ מאי מהני שליח קבלה נימא שמא חזרה בה וביטלה השליחות כיון שבאמת חוב לה דאמרינן דאין הוכחה ממה שרצתה אז שעדיין רוצית. א"כ גם בשליח שייך כן ולעיל י"ח ע"ב פי' תוס' שמא פייס וביטל הגט. רק דלא חיישינן משום דאסור לבטלו שלא בפני השליח. או דקלא אית לי' דצריך בפני ב' כמ"ש תוס' ל"ב משום ממזירות משא"כ באשה לא שייכי כל הטעמים. וצ"ל כמ"ש רמב"ם סוף פ"ז מה' גירושין שאינו חוששין שמא זייפה שאין מקלקלת על עצמה כו' ועוד כו' כמו שנעמיד הגט בחזקתו ואין חוששין לגט שנתן בפנינו שמא ביטלו ואח"כ נתן כו' אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כו' ע"ש. אלא כיון שסיים הרמב"ם שאין דין האיסורין כדין הממונות ע"ש ומשמע דרק מה"ט סמכינן אחזקה וא"כ מה זה שכתב שאינו כדין הממון הא דבר שבערוה ילפינן דבר מממון. וע"כ דלטעמי' דשליח הולכה א"צ עדים ולא הוי דשב"ע ושפיר כתב שדינו כאיסורין וא"כ לענין שליח קבלה שצריך עדים דהוי גמר דבר שבערוה למה יועיל החזקה ניחוש שמא ביטלה. וצ"לדהרמב"ם קאי רק אקיום מ"ש שאין דין איסורין כו'. אבל לענין החזקה שלא בטל מהני גם בדשב"ע. ועיין בח"מ סי' קכ"ב דהא דלא חיישינן שמא ביטל כמו חזקה שליח עושה שליחותו כן חזקה שהמשלח עומד בדיבורו ע"ש ובסמ"ע. והא חזקה זו קיי"ל דלא מהני בדאורייתא כלל. וצ"ל רק משום דודאי לא תקלקל עצמה אך הא בתן גט זה כו' ואמרה שרוצה להתגרש כו' ומ"מ אינה נאמנת אח"כ שלא חזרה בה ולא מהני טעם הנ"ל. משום שאין דשב"ע כו'. אך החילוק הוא דבזכות בתן גט כו' לא שייך לאוקמי חזקה כמו שהי' מקדם דהא לא הי' שום מעשה שיהי' שייך לאוקמי אחזקה רק דבדבר שיודעין שהוא זכות הי' מהני בשעת הקבלה מטעם זכין לאדם כו'. והא בשעת הקבלה אין יודעין אם עדין זכות דשמא חזרה בה ולא שייך לאוקמי אחזקה שלא חזרה בה דהא לא הי' שום דבר באותו הגילוי דעת שרוצה להתגרש רק שיועיל על שעת הקבלה ואז אין ידוע אם עדיין זכות. משא"כ כשעשתה שליח שהוא דבר שאמרה תורה דמהני שלוחה כמותה ושוב כשדנין אם חזרה וביטלה מוקמינן אחזקה שהשליחות קיים כמקודם ולא נתבטל:

וא"כ י"ל דקמ"ל במתני' דמהני עדי אמירה ואין חוששין לביטול רק דבב' כיתי עדים ס"ד דלא מהני רק כשהי' עדי אמירה בשעת קבלה עמה ויודעין שלא בטלה השליחות שלא זזה ידם. ולכך קמ"ל אפילו הן הראשונים כו' דאי אפשר שיהיו עמה בשעת קבלה מ"מ מהני דמוקמינן אחזקה כנ"ל:

שם הן הראשונים והן האחרונים כו'. לכאורה למה לא נקיט אפי' הן עדי אמירה הן ע"ק כמו שהתחיל כו'. נראה לע"ד דדינא קמ"ל דאף דקי"ל אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ובאיזה יום מחקירות הוא. וא"כ לא היו צריכין עדי אמירה ועדי קבלה להעיד באיזה יום כו' מ"מ בב' כתי עדים כאן צריך שנדע עכ"פ שהן הראשונים והע"ק האחרונים דאם שניהם אינם מעידים באיזה יום א"כ שמא הי' האמירה אחר הקבלה ולא הי' בשעת קבלה שלוחה כלל. וקמ"ל אגב אורחי' דצריך שיעידו שהן ראשונים והע"ק אחרונים כנ"ל. ונראה דקמ"ל עוד דהוי ס"ד דכיון דמה דלא בעי דו"ח ולהש"ך ז"ל היינו שאין חוקרין אבל כשאין יודעין עדותן בטלה גם בממון ע"ש. ולשאר פוסקים למ"ש הוא להיפך במאי דלא צריך עדות שאתה יכול להזימה כמו בגט וכה"ג דלא שייך כאשר זמם שוב אין הזמן מגוף העדות ואף שא"י כשר. והוי ס"ד כאן כיון דעכ"פ צריכין לידע מתי הי' האמירה ומתי הקבלה דזה מגוף העדות שהי' הקבלה אח"כ שוב הוי ס"ד דצריכין לידע באיזה יום דבעי שוב דו"ח כיון שהוא מגוף העדות שהיו צריכין לדקדק וקמ"ל דמ"מ לא בעי דו"ח וסגי כשאומרים בפנינו אמרה כו' כלשון המשנה רק שיעידו הע"ק שהן האחרונים שהיו אחר האמירה אבל א"צ להעיד מ"מ באיזה יום דוקא כנ"ל:

ומיושב ג"כ תמי' הנ"ל מאי אפילו ותוס' תרצו דהוי ס"ד איך איתרמי ושמא שכרתו כו'. והדבר תמוה דמשום איך איתרמי נחוש על עדים שמשקרים. ולמ"ש א"ש דהוי ס"ד דהוי עכ"פ דין מרומה מה"ט דאיך אתרמי ובעי שוב דו"ח בכה"ג שהוא מגוף העדות וקמ"ל שפיר אפילו הן הראשונים כו' מ"מ לא חשיב מרומה בשביל זה ולא צריך דו"ח וסגי רק כשיאמרו בפנינו כו' כלשון המשנה וא"צ לומר ביום פלוני. ודי רק שיאמרו דהי' הקבלה אח"כ כנ"ל. וא"ש ג"כ הרבותא אח"כ או א' מן הראשונים כו'. דהוי ס"ד דוקא בכת א' שוב למעליותא דא"צ כלל לדקדק באיזה יום דהא היו הן עצמם ויודעין בשעת קבלה שכבר אמרה. וג"כ א"צ לגוף העדות להם לדקדק בשעת מעשה באיזה יום כו'. ובב' כתות שהי' כל כת צריכה לדקדק בשעת מעשה באיזה יום כדי שנדע אח"כ מתי. אך שוב אינו מרומה כיון שהן ב' כתות. וקמ"ל שוב בא' מהראשונים דיש שניהם דהוי מרומה דאיך אתרמי כו'. וגם השני הי' צריך לדקדק וצריך לידע החקירות שוב כנ"ל. וקמ"ל דמ"מ לא בעי באיזה יום כנ"ל. גם בפשיטות כיון דמה דלא בעי דו"ח משום דאיכא כתובה למישקל בש"ס סוף יבמות. וא"כ עדי אמירה דחשוב דשב"ע דצריך עדים בשעת מעשה כמ"ש רמב"ם פ"ג מה"ג. ואותן העדים אין מועילין כלום לכתובה והוי ס"ד דצריכין דו"ח. וקמ"ל דלא בעי דמ"מ אין עדותן רק להיות מגורשת בקבלתו ובזה איכא כתובה כו'. ואף דלכאורה כיון שהוא ח"ד ב' כתות. ולא מהני רק משום שהעדי אמירה מקרי דבר בפני עצמו והא בפ"ע הי' צריך דו"ח. וקמ"ל דמ"מ לא בעי. ואח"כ קמ"ל אפילו הן כו' שהוא מרומה מ"מ לא בעי אך שוב אין מעידין הן על עצמם רק על הקבלה שנתגרשה ואז איכא כתובה וא"צ להיות דבר על אמירה בפ"ע. ובב' כתות שוב אינו מרומה וקמ"ל א' מהראשונים כו' דצריך להיות דבר באמירה לחוד וגם מרומה ומכל מקום מהני כנ"ל:

תוס' ד"ה אפילו. דקמ"ל דלא חיישינן שמא שכרתו דהיכי מתרמי כו' וסיפא קמ"ל דאפילו על אחד לא חיישינן שמשקר. לכאורה אינו מובן דממ"נ הא כיון דב' אינם משקרים א"כ גם בסיפא עכ"פ א' אומר אמת. ואי נימא דכיון דא' משקר שוב לא נשאר רק אחד ולא מהני אף שאומר אמת דא"כ גם ברישא נהי דלא חיישינן על שניהם מ"מ שמא א' משקר ואין כ"א א'. אך הפי' הפשוט כיון דהא דחיישינן לשקר היינו משום דאיך אתרמי שהי' בשעת אמירה וקבלה. ולכך ברישא כיון דב' אין משקרים וע"כ א' אמת ושוב חזינן דאתרמי שעכ"פ א' הי' בשעת אמירה וקבלה ושוב אמרינן דגם הב' אומר אמת דכמו דזה הי' כן יכול להיות שגם זה הי' אבל בסיפא אמרינן שפיר דלא אתרמי וזה הא' שקר ואין ראי' מהב' שהב' באמת הם שניהם א' על אמירה וא' בקבלה ולא אתרמי כלל והוי שפיר ס"ד דלא מהני וקמ"ל דאפילו על א' לא חיישינן. וקצת דוחק:

עוד נראה יותר דהא באמת י"ל כיון ששניהם מעידים כל א' על חבירו שהי' גם כן עמו וא"כ אין ראי' כלל דלא חיישינן על א' שמשקר די"ל על אחד שפיר חיישינן דהיך אתרמי רק כאן אם א' משקר ע"כ גם הב' משקר דהא הב' מעיד ג"כ על הא' ג"כ. ועל ב' לא חיישינן דמשקרי ולכך מהני. רק לכאורה הא הוי כולא נכי ריבעא אפומא דחד דהא זה הא' אינו מועיל גם על עדות עצמו להיות עד אחד בלא עדות חבירו המעיד עליו כיון דעליו לבדו חיישינן דמשקר כנ"ל. אך ז"א כיון שגם הב' מעיד שהי' ג"כ בשעת אמירה וקבלה וג"כ שייך איך אתרמי וצריך ג"כ לעדות הא' שפיר מהני כמו גבי על כתב ידן הן מעידין כיון שכל א' צריך לחבירו כנ"ל:

אמנם בסיפא א' מן הראשונים וא' מהאחרונים וא' מצטרף א"כ אם היינו אומרים דעד אחד אמרינן דמשקר משום היך אתרמי רק בב' כנ"ל וא"כ הוי נכי ריבעא אפומא דחד דכאן זה העד שעל אמירה לחוד ועל קבלה לחוד אינו צריך לחבירו דעליו לא שייך איך אתרמי והוי עד א' והב' שמצטרף צריך לעדותו דעליו שייך כנ"ל. וממילא אף שכל א' מעיד על חבירו לא הי' מהני כמו גבי על מנה שבשטר הן מעידין. ולכך מוכח שפיר מסיפא דגם על אחד לחוד לא חיישינן שמשקרוקמ"ל כנ"ל דמרישא לא מוכח:

ואף דלכאורה י"ל דבגט וקדושין לא שייך נכי ריבעא דבלא עדים לא מהני א"כ צריך כל א' לעדות חבירו דאל"ה בטל אף שהוא אמת. מ"מ ז"א כיון דלענין הנאמנות אינו צריך והוי כנ"ל:

אך י"ל למ"ש תוס' לעיל פ"ק גבי כותי חבר כיון דמה"ת גירי אמת הן רק מדרבנן לא אמרינן נכי ריבעא כו' ע"ש. וא"כ גם כאן כיון דהחשש שמא שכרתו הוא דרבנן י"ל דמהני כנ"ל. ויש לדחות ע"ש. דשם הוי עדות אחרת לגמרי שזה הוא כותי חבר ואינו ענין לזה העדות דוקא. ולא שייך נכי ריבעא כלל רק דהי' קשה שאין עד א' נאמן ע"ז שהוא חבר וע"ז תירצו כיון שהוא דרבנן נאמן. אבל לענין נכי ריבעא לא מהני גם בדרבנן כנ"ל. דהא קיום שטרות שגוף הקיום דרבנן ואעפ"כ אמרינן נכי ריבעא ומאי חילוק. ואף שמדברי רמ"א סי' מ"ו מבואר להיפך מ"מ אינו מוכרח ע"ש:

תוס' הקשו לר"ע הא הוי חצי דבר כו' דלרבנן אף דמודים ג"כ בא' בגבה וא' בכריסה רק בשני חזקה פליגי. היינו דכתבו שם בב"ק לחלק דבשני חזקה ראו כל מה שהיו יכולין לראות. משא"כ בא' בגבה דבשעה א' לא ראו הכל ע"ש. ולכך באמירה וקבלה ג"כ ראו מה שהיו יכולין כנ"ל. רק לר"ע קשה וכ"כ תוס' שם ב"ק. דאתיא מתני' דהכא כרבנן. והוכיחו מזה סברתם דלא כהרי"ף דמחלק דבשני חזקה מועיל עדות כת א' לפירות שישלם כשלא יהי' הכת הב' דא"כ בעדי אמירה הי' קשה גם לרבנן ע"ש:

והנה י"ל להרי"ף ז"ל דגם לרע"ק ניחא דהא בעדי גניבה וטביחה כו' ועדי קדושין כו' מודה ר"ע כיון דלא צריכי עדי קדושין כו' והא בשני חזקה ג"כ מועיל לפירות. וע"כ החילוק דשם גם עכשיו שיש עדי ביאה מועיל עדות שעל הקדושין כו' וכן גניבה. משא"כ בחזקה אף שאם לא הי' הכת הב' הי' מועיל לפירות מ"מ עכשיו שיש כת הב' דפטור מהפירות ואנו דנין להחזיקו בגוף הקרקע ושוב אין כת א' מועיל כלום בלא הב' פליגי דלר"ע הוי חצי דבר ולרבנן לא משום דאם לא הי' כת הב' היו פועלין דבר קרינן בי'. וא"כ כאן סבר דאמירה הוא עדות שלם שהוא שלוחה וראוי לקבל הגט ואף בלא העדי קבלה הוי עדות שאם יתן להשליח הגט בפנינו תהי' מגורשת עדיין וכ"כ רשב"א ורמב"ן דהשליחות דבר שלם ע"ש. ונראה הטעם כנ"ל דשם בשני חזקה או א' בגבה אם לא הועיל עדותן בשעתו אינו מועיל עוד דמה מהני שראו א' בגבה אם לא הי' הכת הב' וכן בחזקה דבעי רצופין. משא"כ בשליחות עדיין מועיל מה שהוא שלוחה לקבלה דאם יתן לו הגט תהי' מגורשת. והוי דבר שלם כנ"ל. וכעדי גניבה כנ"ל. אמנם כיון דקיי"ל כשעשה שליחותו אינו חוזר ועושה שליחותו עוד דבטל שגמר שליחותו כו' וא"כ הוא להיפך נהי דבלא עדי הקבלה הי' העדי אמירה דבר שלם אבל עכשיו שהכת הב' מעיד על הקבלה שוב עשה שליחותו ואינו מועיל עוד עדות של עדי האמירה שיהי' ראוי לקבל עוד ורק מחמת עדי הקבלה תועיל שתהי' מגורשת ושוב זה רק מחמת כת הב' והוי חצי דבר לר"ע. דזה דומה ג"כ לשני חזקה הנ"ל דעכשיו שיש כת הב' שוב אינו מועיל עדות כת הא' לפירות כנ"ל. ורק לרבנן שפיר מהני להרי"ף ז"ל כמו בחזקה כיון דבלי כת הב' הי' מועיל משא"כ לר"ע כנ"ל:

אמנם י"ל גם לר"ע דבשלמא בשני חזקה נהי דבלא הכת הב' היו פועלין מ"מ עכשיו אין פועלין כלום בלי כת הב' לענין החזקה וכיון שאינו מועיל לחזקה אין פועלין כלום גם לפירות דלענין הפירות מועיל הכת הב' לפטרו מהפירות דהא מעידין שאכל עוד ב' שנים דלענין זה לא שייך חצי דבר. וודאי דגם שיהי' הדין דהוי ח"ד ולא מהני לחזקה להיות שלו מ"מ לא יתחייב לשלם הפירות ע"י כת א' כיון דכת הב' מעידין שפטור ושפיר הוי ח"ד לענין החזקה דהא יקום דבר דריש לי' ריש מכות במקיימי דבר דצירוף הגדה פוסל כמ"ש תוס' שם דקאי על הגדה בב"ד כמו דבעי תחלתו וסופו בכשרות כו'. וממילא לר"ע כיון דבשעת הגדה אין מועיל כיון שיש כת הב' הוי ח"ד כנ"ל. אבל כאן כיון דקי"ל היכא שבטל לא מקרי עשה שליחותו וכשקיבל גט פסול יכול לחזור ולקבל גט כשר ע"ש. וא"כ אם יהי' הדין כאן דהוי ח"ד כשנתן בפני כת אחרת שוב הוי מגרש בלי עדים דלא הוי גט וא"כ עדיין לא עשה שליחותו ויהי' יכול לחזור ולקבל גט בפני העדי אמירה. וא"כ שוב י"ל דלא הוי ח"ד כלל דשפיר פועלין העדי אמירה להיות שלוחה כנ"ל. וא"ל דעכשיו שיש עדי קבלה לא מהני שוב ושוב עי"ז נאמר דהוי ח"ד והא אי הוי ח"ד שוב עדיין מועיל עדותן לקבל כנ"ל. ולא מקרי ח"ד. ואף די"ל להיפוך ג"כ איך נימא דמהני א"כ יהי' ח"ד דעשה שליחותו ומהני רק ע"פ ב' הכתות כנ"ל. דז"א דנראה עיקר הטעם דאמר התם כיון דלא צריכי עדי קדושין לעדי ביאה דבר קרינן בי'. ולכאורה מה טעם זה לענין העדי ביאה נהי דעדי קדושין הוי באמת דבר שלם מ"מ העדי ביאה ח"ד הוא ולמה יועילו וכן עדי טביחה. אמנם הטעם כמו בדבר שהי' מוחזק לנו שהוא כן כמו נתקדשה בפנינו ואח"כ באו עדי ביאה הי' נקרא דבר שלם דעל הקדושין אין צריכין לדון כלל ושוב העדי ביאה מעידין על דבר שלם לחייב מיתה ע"י עדותן. רק משום שמעידין עתה ביחד על ב' הדברים שאין מועיל א' בלי הב' הוי ח"ד. וא"כ שפיר דוקא כשב' הכתות הן ח"ד כנ"ל. אבל כשכת א' מועיל כמו עדי קדושין דא"צ לעדי ביאה דא"כ אף דנימא שהעדי ביאה הן ח"ד ולא מהני מ"מ יהי' מהני העדי קדושין ושוב א"צ לדון כלל על הקידושין דזה נודע לנו בודאי ע"י עדי הקדושין המועילים ושוב הוי כאלו העידו מקודם על הקדושין כיון שבין אם יועילו עדי ביאה או לא עכ"פ מהני עדות הקדושין. ושוב דנין רק על העדי ביאה והוי גם הם דבר שלם לחייבו מיתה ע"פ עדותן לבד דא"צ עתה לצירוף. ודוקא אם ב' הכתות אין א' מועלת בלי הב' וע"י צירוף יהי' דבר שפיר הוי ח"ד ולא מהני כלל. משא"כ כשא' עכ"פ דבר שלם שוב א"צ לצירוף וגם הב' הוי דבר שלם. וא"כ שפיר י"ל גם כאן כיון דאף אם יהי' ח"ד מ"מ העדי אמירה דבר שלם שהוא שלוחה עדיין כיון דבטל ולא עשה שליחותו שוב גם העדי קבלה דבר שלם כיון שיודעין שזה שלוחה כנ"ל. ומ"מ יש לדחות קצת כיון שאם יועיל עדותן של הע"ק שוב אין עדי אמירה מועילין רק ע"י צירוף עדותן י"ל דג"כ הוי ח"ד. וזה י"ל סברת תוס' שם. ואינו מוכרח:

והנה י"ל דלר"ח דשליש נאמן מיגרע גרע. דכיון דאי נפיק גיטא מתותי ידי' לא הי' צריך לעדי קבלה כמ"ש תוס' רק עתה שאין הגט יוצא מתחת ידה צריך עדי קבלה א"כ שוב י"ל דהוי ח"ד עכשיו בהגדה דצריכין שניהם. וכאן אין עדי אמירה מועילין עתה דהא אף אם לא יועיל משום ח"ד העדי קבלה מ"מ אין ראוי עוד לקבל דעשה שליחותו דהא אז כשקיבל הי' מועיל דהי' הגט בידו ולא הי' ח"ד. ושוב הוי עכשיו ח"ד ורק ע"י הצירוף וה י כמו בשני חזקה כנ"לאך לרבנן שפיר מהני. רק לר"ע. ולר"ה דבעל נאמן שנדחקו התוס'. ולהנ"ל א"ש כיון דגם אז הי' צריך לע"ק אף שהגט בידו שוב לא הוי כלל ח"ד גם לר"ע כיון דאם לא יועיל עדיין מהני השליחות כנ"ל:

אך התוס' נראה דסוברים דאף שמועיל עדי האמירה שיוכל לקבל גט מ"מ כיון שהוא דבר שא"א שלא יהי' עוד עדים דאף שיתן עדיין צריך ליתנו בפני עדים הוי שפיר ח"ד ולא מיקרי כלל שמועיל. ובזה מיושב שפיר תירוץ תוס' שכתבו כיון שהי' אפשר שיועיל כשהגט בידו שוב לא הוי ח"ד וכן לר"ה כשלא יהיו שניהם בעיר אחת כו'. ואינו מובן כלל דמ"מ עכשיו אינו מועיל ומה תועלת במאי שהי' אפשר שיועיל דכיון שהיו שניהם בעיר א"כ אינו מועיל. ומה שפי' מהרש"א ושאר מפרשים דכיון דבשעת ראי' הי' תועלת לא הוי ח"ד ע"ש. וקשה דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. ועיקר קרא דיקום דבר קאי על שעת הגדה כמ"ש תוס' פ"ק דמכות אהא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דנרבע אינו מציל דקאי על שעת הגדה ע"ש. וא"כ הא דממעטינן ח"ד ג"כ פוסל בהגדה וכיון דעתה אינו מועיל הוי ח"ד. ולמ"ש מיושב דשפיר מועילין העדי אמירה גם עכשיו שעדיין ראוי לקבל דלא שייך שא"א שיגמור בלא עוד עדים דע"ז כתבו שפיר דאפשר כשאינם בעיר א' ושפיר אפשר ליתן שלא יצטרך עוד עדים וממילא גם עכשיו דבר שלם קרינן בי' כיון דאם לא יועילו הע"ק עדיין יהי' מהני העדי אמירה שהוא שלוחה שראוי לקבל כנ"ל. שפיר מהני. ואף שהתוס' בענין שני חזקה לא ס"ל כהרי"ף ז"ל. י"ל דכאן מודים דדוקא התם אף שהי' מועילים לפירות. מ"מ עתה אין דנין כלל על הפירות רק להחזיקו בגוף הקרקע ולענין זה אין דנין כלל ע"פ כת א' רק ע"פ שניהם. ולא מהני מה שהי' מועילין אם לא הי' הכת הב'. משא"כ כאן דבלא העדי קבלה הי' מהני העדי אמירה שראוי לקבל כנ"ל. וגם עכשיו שיש הע"ק ג"כ דנין ע"פ העדי אמירה לאותו התועלת עצמו שהוא שלוחה רק שכבר קיבל ושפיר לענין זה שהי' שלוחה לענין זה הי' דבר שלם בלי הע"ק וגם עכשיו ע"ז דנין מצד עדותן ושפיר מהני כנ"ל:

תוס' הנ"ל בב"ק כתבו מתני' דלא כר"ע. ומהני לרבנן כמו בחזקה דראו כל מה שהי' אפשר לראות ע"ש. וקשיא לע"ד דהא ודאי לא תלי' הטעם אם יכולין או אין יכולין דאטו באונס או פשיעה תלי' פסול עדות. רק הטעם לחלק בין שהעדות בשעה א' כמו ב' שערות דראיית העדות שיש לה ב' שערות והיא גדולה הוא בפעם אחת וזה הוא הדבר וכשלא ראו כת א' רק א' א"כ ראו רק חצי דבר מהעדות של אז ולא מהני בודאי אף שהיו אנוסים ולא יכלו לראות יותר רק בשני חזקה כיון שגם בכת א' אין העדות של חזקה בפעם א' רק בהמשך זמן של ראיית ג' שנים וא"כ מה שראו אכילת שנה א' ראו כל הדבר שיש אז לראות ועל שנה הב' גם אם היו הם רואין הוא ראיית זמן אחר ואין חילוק בין אחרים להם. וקרינן בי' דבר שלם בשעת ראי' כנ"ל. וא"כ כאן דנימא ג"כ כנ"ל דראיית האמירה הוי דבר שלם שלא הי' אז יותר. אמנם הא מגרש בלא עדים לא מהני וצריכין לראות הנתינה לידה וגם ס' קרוב לה כתב המרדכי דהוי בלא עדים ומאי דמהני כאן עדי הגט שנתן לשלוחה אף שאין יודעין שהוא ש"ק וממילא לא ראו שנתן לידה כלל רק לאדם אחר. וע"כ כיון דיש עדי אמירה א"כ ע"י צירוף ב' הכתות יש כאן עדים שנתן לידה. וא"כ זה העדות הוי שפיר חצי דבר בשעת הנתינה דהעדי קבלה לא ראו כלל דבר שלם שהיו צריכין לראות אז שבא ונותן לידה וזה לא ראו והוי אז חצי דבר וכן העדי אמירה שג"כ אין דנין כלום על האמירה מצד עצמו דזה לשטת תוס' לא מיקרי דבר כלל דמה בכך שהוא שלוחה כנ"ל. וג"כ אנו צריכין שיהי' מגרש בעדים וצריכים לדון בשעת נתינת הגט שיש עדים עוד שזה המקבל הוא שלוחה וממילא חשוב עדים על נתינת הגט לידה והא אז גם אותן העדי אמירה אין יודעין דבר שלם כלל מה שיש אז לראות דזה מה שיודעין בשעת נתינה שזה המקבל הוא כמותה ושוב לא ראו אז שקיבל הגט ושפיר הוי ח"ד בשעה א' וכמ"ש לעיל באם נפסלו העדי אמירה קודם הקבלה דלא הי' מועיל דצריך להיות עדים בשעת נתינת הגט ועל אז הוי ח"ד ולמה יועיל כנ"ל. ואף שבשעת אמירה לא הי' אפשר לראות הקבלה מ"מ כיון שעל שעת הקבלה צריך עדים ואז הוי ח"ד דאפשר כנ"ל:

ולמ"ש לעיל הטעם בהא דעדי קדושין לא צריכו לעדי ביאה דקרינן בי' דבר משום כיון דב"כ וב"כ יועילו ע"ק הוי כאלו כבר העידו הם והוחזק כך בב"ד וממילא גם הע"ב דבר שלם. וי"ל גם כאן דמ"מ אף אי הוי ח"ד יועילו עכ"פ העדי אמירה דלענין השליחות לא הי' אפשר לראות יותר בשעת האמירה. ושוב דנין כאלו העידו עדי אמירה בב"ד קודם קבלת הגט דהי' מהני. והוי כהוחזק שזה שלוחה לקבלה ושוב הוי העדי קבלה בשעת קבלה דבר שלם שמגורשת מאחר שיודע שזה שלוחה:

וגם נראה כיון דאין דנין בהעדים מצד הידיעה שיודעין העדות דא"כ הי' כשר תחלתו בפסול וסופו בכשרות דהא יודעין עכשיו שהם כשירים שזה לוה וכה"ג. רק שדנין על הראי' כדיליף בש"ס מוהוא עד או ראה כו'. והא דמהני ידיעה בלא ראי' היינו ג"כ שמעידין על מעשה הגורם ידיעה כמו מנה מניתי כו'. אבל לא על הידיעה לחוד שצריכין להעיד על המעשה שמזה יודעין העדות. וממילא גם בקבלת הגט אין הצירוף שיקרא מגרש בעדים משום שיודעין עדי השליחות אז דהוא שלוחה רק משום הראי' של האמירה שיש עדים שראו בשעה שעשאתו שליח. וממילא כיון דעל הראי' הוי דבר שלם דאז לא הי' מה לראות יותר ושפיר יש גם עתה עדות כשר ומהני. ובזה מיושב במשנה אפילו הן הראשונים כו' דתמוה מאוד כמ"ש תוס' מאי רבותא אדרבא כו' דלא הוי ח"ד כו'. ולמ"ש י"ל למ"ש לעיל דקמ"ל דצריך שיהיו כשרים בשעת אמירה אף דעיקר העדות של האמירה הוא בשעת הקבלה לידע שהוא שלוחה והנתינה לידה. מ"מ כיון שהעדות ע"י מעשה האמירה צריך להיות תחלתו בכשרות וא"כ הוי ס"ד דדוקא בשהן ב' כתות דאז אם נדון על הידיעה שבשעת קבלה שיודעין העדי אמירה שהנתינה לידה א"כ הוי ח"ד דאז אפשר להם לראות הקבלה. ולא מהני אלא א"כ נדון על עדותן מצד שעת האמירה ולכך שפיר בעינן שיהיו עוד כשרים דאל"ה ממ"נ פסול דבשעת אמירה הי' פסולין והידיעה שבשעת קבלה שנחשב לעדות שאז כשרים שוב הוי חצי דבר דאז יש לראות הקבלה ולא מהני. אבל כשהן עצמן עדי אמירה וע"ק הוי ס"ד דאף דהיו פסולין בשעת אמירה מ"מ עדותן מצד הידיעה דשעת קבלה כיון דאז כשרין ולא הוי ח"ד. וקמ"ל שפיר אפילו הן כו' מ"מ צריך שיהיו ב' כתות עדים היינו שיהיו כשרים בשעת אמירה ג"כ כיון דהעדות על מעשה האמירה לא מהני מצד הידיעה דאח"כ כמו כל תחלתו בפסול דלא מהני כנ"ל וא"ש:

ע"ש תירוץ תוס'. וע"כ דסוברים כיון דבשעת ראי' לא הי' חצי דבר שהי' אפשר מהני עדותם לחוד שוב אף דבשעת הגדה הוי ח"ד אינו מזיק ע"ש. וקשה דהא קיי"ל דבכל פיסולים בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואף שהיו כשרים בשעת ראי' ופסולים בשעת הגדה לא מהני וילפינן מוהוא עד אם לא יגיד כו' דבשעת ראי' והגדה צריך להיות כשר. וא"כ דחצי דבר ג"כ פסול דכתיב ע"פ ב' כו' יקום דבר. א"כ כיון דבשעת הגדה הוי ח"ד למה לא יהי' פסול כמו בשאר פסולין. כיון שאין סופו בכשרות כנ"ל:

לכאורה י"ל לדעת הפוסקים דעיקר דבר שבערוה שאין פחות מב' היינו לענין קיום הדבר שאין הקדושין או הגט מועיל בלא עדים אבל לענין הנאמנו' כשאומר עד א' שנתקדשה בפני שנים חוששין לקדושין עיין ש"ע סי' מ"ב. והיכא דעד א' נאמן באיסורין גם פסולין נאמנים וממילא כשאמרו פסולין שנתקדשה בפני כשרים ג"כ חוששין כנ"ל וא"כ כאן נהי דחצי דבר פסול מ"מ כיון דבשעת ראי' לא הוי ח"ד ממילא נגמר גוף הגט דהי' בעדים כשרים רק עתה בשעת הגדה הוי ח"ד וא"כ מעידים פסולים שנתגרשה בעדים כשרים היינו בפני עצמה שהיו כשרים. ושוב לענין זה נאמנין מטעם עד א' נאמן באסורין ואף דהוי ח"ד ופסולין נאמנין כנ"ל כיון דבשעת ראי' לא הי' ח"ד ותירצו שפיר. אך ז"א דהא מ"מ מטעם איתחזיק איסורא אין ע"א נאמן אף בלא דבר שבערוה וצריך כשרים. אך זה מבעיא בש"ס באתחזיק בלא דבר שבערוה ע"ש וי"ל כנ"ל:

או דלמ"ש הרי"ף ז"ל גבי אשתמודענא דאחוה דמיתנא כו' כיון שעדיין אינו מוציא מחזקתו רק שראוי לחלוץ ולהוציא מחזקה לא מיקרי כלל אתחזיק ועד א' נאמן ע"ש. וא"כ העדי אמירה כאן אף דהוא חצי דבר מ"מ נאמנין דמה שאומרים שהוא שליח קבלה עדיין אין מוציאין מחזקתה רק שראוי לקבל הגט כו' ואף שפסולין נאמנין. רק דעכשיו שכבר קיבל הוי מוציא מחזקה. וא"כ אף שלא נאמין לעדי קבלה משום ח"ד מ"מ יהי' העדי אמירה נאמנים כנ"ל שראוי לקבל דלענין זה מהני כנ"ל. ושוב לא הוי ח"ד כיון דעדי אמירה לא צריכי לעדי קבלה רק אם לא הי' אפשר כלל בלא עדים הי' ח"ד משא"כ כיון דאפשר כנ"ל. ויש לדחות:

ובמהד"ב כתוב בזה"ל הנה סברת תוס' דראו מה שהיו יכולין לא מקרי חצי דבר. לכאורה תמוה דהא ילפינן מוהוא עד כו' אם לא יגיד דבשעת הגדה ג"כ בעי בכשרות א"כ נהי דבשעת ראי' הוי דבר מ"מ בשעת הגדה ח"ד הוא. והאי יקום דבר דריש ריש מכות במקיימי דבר הכתוב מדבר כו'. ופי' תוס' דקאי על ההגדה בב"ד ע"ש. וא"כ ממילא אימעיט כשהוא ח"ד בשעת הגדה כנ"ל. וכן תירוץ תוס' כאן שכתבו דגם לר"ע דהי' מועיל אם לא היו שניהן בעיר אחת שוב לא הוי ח"ד. ותמיה ג"כ מ"מ עתה אינו מועיל כלום:

ונראה דסוברים התוס' דנהי דבעי סופו בכשרות אבל זה הפסול של חצי דבר הוא רק פסול שבשעת ראי' שכשלא ראו דבר שלם אינו עדות. אבל כשראו דבר שלם שוב הוי עדות כשר גם עתה שאינו מועיל כלום בלי כת הב' דאף דדרשינן יקום דבר על ההגדה בב"ד היינו יקום במקיימי דבר כו' והקיום של הדבר הוא בב"ד אבל תיבת דבר קאי על שעת המעשה. והפי' ע"פ ב' יקום היינו שיתקיים הדבר שראו. ומה"ט יליף בקדושין ג"ש דדבר על שעת הקדושין והגט דבעי עדים ולכך אימעוט דבר ולא ח"ד היינו כשראו רק חצי דבר פסול משא"כ כשראו דבר שלם אינו פסול כלל ושפיר אף אם בשעת הגדה הוא ח"ד ג"כ לא מקרי כלל סופו בפסול. כיון דהפסול רק כשלא ראו דבר שלם. משא"כ כשראו כנ"ל. וממילא חילוק תוס' שפיר כשראו מה שהי' אפשר לראות דראו דבר שלם. וכן לתי' תוס' כאן דהי' מועיל כו'. והי' דבר בשעת ראי' ואינו פוסל כלל גם עכשיו שאינו מועיל דהא ראו דבר כנ"ל. ואף דלענין נכי רבעא אפומא דחד פ"ב דכתובות פסול גם בהגדה כמ"ש רש"י שם דע"פ ב' היינו מחצה ע"פ זה כו'. יש לחלק דשם דריש דהדבר שראו יקום ע"פ ב' והיינו מחצה ע"פ א'. אבל כיון שראו כל מה שהי' אז נקרא דבר שלם אף שלא הי' מועיל. וזה הפסול כמו שמצינו כשלא דקדקו לראות באיזו יום או בסייף כו' להרמב"ם באיזה כלי הרגו דלא מקרי נכון הדבר שלא דקדקו לראות כל הדבר בבירור. וכן בא' בגבה כנ"ל שעדותן שהיא גדולה ולא דקדקו לראות בשעת ראי' כל מה שהי' צריך לראות אז לעדות זה שהיא גדולה ופסלה תורה גם מה שראו. משא"כ כשראו כל מה שהי' אז רק שאינו מועיל כמו בשני חזקה קרינן בי' דבר דאין קפידא שיהי' דבר המועיל דוקא רק שיהי' ראיית דבר שלם. ולר"ע ג"כ הפסול בראי' גם בשני חזקה דלענין להחזיק זה בשדה לא ראו רק מקצת ממה שצריך. ולכך תירצו תוס' דכאן כיון שאם הי' הגט הי' סגי בעדי אמירה מקרי שראו הכל גם לר"ע ואין כאן פסול כלל:

הנה לע"ד נראה לישב להפ' דלא בעי עדות בשליחות דכ' הרא"ש פ"ב דקדושין הטעם שאינו הגמר דבר שבערוה ואינו מובן לכאורה החילוק. אמנם להנ"ל י"ל כיון דע"א נאמן באיסורין וגם פסולין נאמנין. רק בדבר שבערוה גלי דילפינין כי מצא ערות דבר מדבר דכ' בממון עפ"ב יקום דבר מה להלן דבר ברור בעדים אף כאן מצא בעדים כדאמר גיטין פ' המגרש ע"ש. וא"כ ממ"נ אי נימא דעדי שליחות הוי חצי דבר משום שאין מועילין כלום בלא עוד עדים. א"כ שוב מה"ט גופי' דממעטינן דבר ולא חצי דבר ממילא שוב על חצי דבר ליכא כלל ההיקש דדבר דבר מממון דהא קאי אדבר שלם עפ"ב ולא חצי דבר ושוב הוי לגבי חצי דבר כשאר איסורין ושוב נאמן גם פסול ושוב מאי בכך שהוא חצי דבר נהי דהוי עדות פסול כשאר פסולין מ"מ מהני כיון שהוא רק חצי דבר ואינו בכלל דשב"ע שהקישה תורה לדבר דממון כנ"ל דדוקא דבר שלם צריך עדים כמו בממון משא"כ ח"ד ושוב מהני אף שהוא ח"ד. וממילא שוב מהני העידי קבלה דדבר שלם הוא כמו בע"ק ועדי ביאה דאמרינן כיון דע"ק ל"צ לע"ב דבר שלם קרינין בי' והיינו כמ"ש לעיל כיון דאף שיהי' הדין שהוא ח"ד מ"מ נשאר עדות הקדושין קיים שוב הוי כאלו העידו מקודם והוחזק' מקודשת דשוב העדי ביאה דבר שלם וכן מבואר בש"ס סנהדרין פ"ו וברש"י שם הטעם כנ"ל, וממילא גם בעידי אמירה וקבלה כיון דאף דנאמר שהוא ח"ד מ"מ עדות השליחות קיים דלענין זה אף שהוא ח"ד מהני שוב מטעם ע"א נאמן באיסורין כיון דאינו דבר שלם ואינו בכלל דשב"ע שהוקש לממון כנ"ל. וממילא הוחזק השליחות ומהני שוב עדי קבלה דדבר שלם הוא כיון שעכ"פ מועיל עדות השליחות כנ"ל. הוי כע"ק וע"ב כנ"ל ושפיר מהני והא דלדידן בעינן בשליחות ק' עדים דוקא היינו דהא קי"ל כרבנן דר"ע דכיון שאין מה לראות אז יותר דבר שלם קרינן בי' א"כ שוב השליחות הוי דבר שלם ושוב הוי בכלל ההיקש לדבר דממון ושפיר צריך עדים. אבל לר"ע דנימא דהוי ח"ד אף שראו מה שלא הי' יותר שוב אינו מזיק כללמה שהוא חצי דבר וא"כ שפיר בעידי אמירה ועדי קבלה מהני ממ"נ דאי לרבנן דהוי השליחות דבר שלם א"כ הוי כולו דבר ומהני ולר"ע דהוי ח"ד שוב כשר אף שהוא חצי דבר כנ"ל. ואי"ל דא"כ גם בממון נימא דמהני כשאינו דבר שלם דלא אמרה תורה רק עפ"ב יקום דבר ז"א דכ' לא יקום ע"א באיש לכל עון כו'. רק בדשב"ע דאיסור מהני רק מקרא דעפ"ב כו' דבר וזה דוקא דבר שלם כנ"ל. וא"ש.

ובזה מיושב מה דקשה ריש סוטה בעידי קינוי וסתירה לר"י למה לא אמרינן דהוי ח"ד דאין מועילין כלום כת א' בלא הב' ומשמע שם דלא בעינן שיהי' כת א' דוקא. ולמ"ש א"ש ג"כ דממ"נ כנ"ל לרבנן הוי הקינוי דבר שלם ולר"ע דהוי ח"ד הוי כשאר איסורין. דלא בעי כשרים כנ"ל. וי"ל עוד לטעם הירושלמי שכ' תוס' ריש סוטה שם דר"י יליף ערות דבר שע"י דיבור דהיינו קינוי דבעי עדים דאיתקוש לדבר דכ' בממון כו'. וא"כ ממ"נ לפי' תוס' דכשראו מה שהי' לראות מקרי דבר שלם. א"כ גם עידי קינוי מקרי דבר שלם. ולפי' הרי"ף דכשאין מועילין הוי חצי דבר או לר"ע שוב גלי קרא בדבר שבערוה דדבר ואפילו חצי דבר כיון דקרא קרא דבר לעידי קינוי לחוד וזה איתקש לממון דצריך ב' עדים א"כ אמרה תורה שזה החצי דבר צריך ב' עדים ושוב לא הוי חצי דבר כלל כמו אי דרשינן דבר ואפילו חצי דבר דאינו מזיק אף שצריך ב' כתות עדים וכ' עפ"ב כו' דכל חצי דבר נגמר עפ"ב כמו דבר שלם ומהני הצירוף מב' הכתות כנ"ל. וכן ממילא בעדי קינוי שאמרה תורה דהוי דבר ובעי ב' עדים שפיר מהני הצירוף כמו אם הי' דבר שלם כנ"ל. וממילא ילפינין כל דבר שבערוה דצריך ב' עדים אף שאינו הגמר דבר שבערוה והוא רק ח"ד מ"מ מהני כמו אם הי' דבר שלם. ושפיר עדי שליחות דהוי ממש כמו עדי קינוי כנ"ל מהני שפיר ממ"נ בין לרבנן ובין לר"ע או לפי' הרי"ף דהוי ח"ד גם לרבנן מ"מ מהני דהא כל דשב"ע ילפינן מהאי קרא דערות דבר אקינוי לר"י וקרי' רחמנא דבר ושפיר מהני כנ"ל:

עוד בתוס' הנ"ל הנה לכאורה אינו מובן דהא מוקי כר"א דע"מ כרתי וצריך עדי קבלה ואף למ"ד שליש נאמן צריכין לע"ק. וכ' מהרש"א ז"ל כיון דאיכא ע"ח אינו צריך ע"מ. ועדי חתימה מילתא אחריתי היא ע"ש. ואינו מובן דמה מלתא אחריתי היא. ובשלמא לר"מ דע"ח כרתי י"ל דהוי מהכשר הגט כמו הכתיבה ואין שייך בזה חצי דבר אבל לר"א דע"מ כרתי י"ל רק דהע"ח הוי עדות שנמסר בפני עדים א"כ הוי כשאר עדות. דהא אף שאין צריכין להעיד בב"ד היינו דעדים החתומים הוי כנחקרה וכאלו כבר העידו ומה חילוק בין בע"פ או בכתב. עוד קשה דבשלמא לשטת הר"ן דע"ח כורתין בשעתן ומהני דהם עצמם כעידי מסירה כיון שיודעין שמיד הבעל בא לידה י"ל כנ"ל דלא הוי ח"ד כיון שאין צורך כלל לע"מ אם הי' בע"ח אבל לתוס' דבעינן ע"מ רק כשיש ע"ח אמרינן מסתמא נמסר לפני ע"מ וא"כ עכ"פ בעי ע"מ ושוב הוי ח"ד וצ"ל דכיון שאין צריכין להעיד בב"ד הע"מ רק מחמת הע"ח סומכין שהי' ע"מ לא מיקרי ח"ד ואף דעכשיו קיימינן דתלוי בשעת ראי' היינו אם היא בשעת ראי' ח"ד שא"א בלא עוד עדים שיצטרכו להעיד בפנינו משא"כ בע"ח וע"מ. או דיכול ליתן לה כתב ידו דמהני דיעבד ואין צורך כלל לא לע"ח ולא לע"מ כנ"ל:

ויש לישב קושיא הנ"ל דהא צריכין לע"ח ומה זה מלתא אחריתי ע"ש. דהנה התם בב"ק אמרינן כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה הוי דבר שלם אף דעדי טביחה לא מהני בלא ע"ג. ולכאורה למה הא מ"מ עדות זה חצי דבר על הטביחה. וצ"ל הטעם דבשלמא כשא' אינה פועלת בלא הב' אנו צריכין לקיים הדבר ע"פ ב' הכתות יחד. דאי אפשר מקודם ע"פ כת א' דלא מהני מידי ולכך הוי חצי דבר אבל בעדי גניבה וטביחה כיון שהע"ג מהני לבדם ויכולין לקבל עדותם וכיון שכבר קבלנו עדותם אין צורך עוד להם וכאלו ראו הב"ד או הודה הבע"ד ושוב אח"כ כשמעידים העדי טביחה נגמר הדבר על ידם לבד שאין שוב צורך לעדות אחר כנ"ל כיון שכבר הועיל עדות של הע"ג לחוד:

והנה לכאורה גבי שני חזקה נימא ג"כ דלא הוי ח"ד דהא מהני עדות כת הא' על שנה א' שאם יאכל עוד ב' שנים לפני עדים יהי' שני חזקה וא"כ מועיל ג"כ. אך ז"א דעכ"פ לא מהני בלא עוד עדים והוי ח"ד. גם הא לא יועיל כיון דח"ד פסול א"כ אף שיאכל לפני עדים לא יהי' מהני:

והנה כאן היכא דנותן להשליח קבלה גט בעדי חתימה ודאי לא הוי חצי דבר עם העדי אמירה דהא הע"ח פועלין בלא העדי אמירה שיהי' הגט כשר ליתן לה ממש ולא תצטרך ע"מ כלל לר"ן או לתוס' אח"כ. וא"כ ממילא אף דעדי אמירה צריך לע"ח מהני כמו התם. וממילא כשנותנו ליד הש"ק ג"כ מהני אף דעכשיו צריך לע"א מ"מ הא מועיל כשנותן לידה. לתירוץ תוס' הנ"ל כיון דאפשר כנ"ל. וא"כ שוב עכשיו אף דאינו חתום בע"ח ג"כ מהני אף דצריך ע"מ ע"כ מ"מ שוב אמרינן להיפך דעדי אמירה אין צריכין לע"מ דפועלין בשעת ראי' שאם יתן לו הגט בע"ח יהי' מהני גם עדותן על האמירה שלא יהי' חצי דבר משום דעדי חתימה פועלין לבדם שוב גם עדותם מועיל. ובשלמא בממון דאין צורך לעדים לגוף הדבר דבלא עדים בטל. וא"כ פעלו שפיר העדי אמירה שיהי' נגמר השליחות קבלה. כיון שאם יתן גט בעדי חתימה לא יהי' חצי דבר ויתקיים גוף הדבר כנ"ל. ממילא שוב עתה בלא העידי חתימה ג"כ לא הוי חצי דבר דעדי אמירה לא צריכי לעדי קבלה בשעת ראי' וכ' שפיר דע"ח מלתא אחריתי הוא כנ"ל. ויש לדחות: