כאשת איש. והבא עליה במזיד בחנק ובשוגג בחטאת ואע''ג דמת מאותו חולי לפי שלא גירשה אלא סמוך למיתה ובגמ' מוקי לה באומר לה במסירת הגט הרי זה גיטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי הלכך רבי יהודה סבר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכי אשת איש היא ורבי יוסי סבר מכי יהב לה גיטא כל שעתא מספקא לן במעת שאני בעולם הלכך ספיקא היא והבא עליה באשם תלוי: גמ' בדבר אחר. בתשמיש: וחוששין משום זנות. שמא בא עליה ולקמן פריך מאי קאמר: ואין חוששין. שמא בעל לשם קידושין להצריכה גט שני: מאי קאמר. קתני אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר והדר תני וחוששין משום זנות: חוששין משום קידושין. וצריכה גט שני משום קדושין ואין כאן טעם גט ישן שכבר מסרו לה קודם לכן אלא טעם קידושין הללו מצריכין אותה גט: נתן לה כספים. אחר בעילה: חוששין משום זנות. כלומר תולין ביאה זו בזנות: ואין חוששין לקדושין. להצריכה גט דאי לשם קדושין בעל לא הוה יהיב לה אתנן והאי חוששין דזנות לאו דווקא דמאי חששא איכא אי משום כהונה הא גרושה היא ונפסלה ואי לתרומה בת כהן לא מיפסלא אלא בביאת עבירה כגון כותי חלל נתין וממזר והנך דמפרשי ביבמות ובקדושין אלא איידי דנקט אין חוששין בסיפא נקט לשון חוששין ברישא: אף בזו. שנתן לה כספים חוששין משום קידושין דלמא הני כספים לאו אתנן נינהו אלא מתנה: כמאן אזלא הא. דאוקי רבי יוחנן בהזורק מחלוקת ב''ש וב''ה במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דמצרכי לה ב''ה גט שני בשראוה שנבעלה אבל לא ראוה לא חיישינן: כמאן כדברי הכל. דבין לת''ק בין לר' יוסי אמרינן היכא דלא ראוה לא חיישינן והיכא דראוה חיישינן אי לאו משום כספים: מידי כספים קתני. אי אתנייה לתנא כספים לא הוה טעי בגירסא למינשייה לגמרי: אף חוששין. לקמיה פריך מאי אף: כמאן אזלא הא. דאוקי ר' יוחנן אליבא דב''ה דהיכא דראוה צריכה גט: כרבי יוסי בר' יהודה. דאילו לת''ק לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה דלא שביק ב''ה וסתים כב''ש אבל רבי יוסי סבר לה כרבי יוחנן ולא כמאן דמוקי פלוגתייהו אף בשלא ראוה שנבעלה דהא הכא כי לא ראוה כולהו מודו דלא חיישינן: מאי אף. דהא חששא דזנות לאו דווקא חששא אלא קולא היא לומר תולין אותה בזנות ואין חוששין לקידושין ור' יוסי הוה ליה למימר חוששין לקידושין ואין תולין להקל בזנות: אף לא ראוה כו'. דכיון שראוה שנתיחדה עדי היחוד הן הן עדי ביאה דכיון דגייסי אהדדי חוששין לביאה: דלא כחד. דאי לת''ק אפי' ראוה נמי האמר תולין בזנות ואינה צריכה גט ואי לרבי יוסי כי לא ראוה נמי קאמר חוששין וסבירא ליה כמאן דמוקי התם פלוגתייהו בשלא ראוה וקמצרכי לה ב''ה גט: תנא ובלבד שימות. אבל אי לא מת איגלאי מלתא דלאו גיטא הוא וחייב חטאת: ופרכינן בין לר' יוסי דמשוי לה אשת איש ספק בין לרבי יהודה דמשוי לה אשת איש ודאי ולכי מיית היכי הוי גיטא הא לדידהו לא הוי גט למפרע משעת מסירה אם כן לא הוי גט עד לאחר מיתה: ומשני אמר רבה. מתני' לאו באומר מהיום אם מתי דההיא ודאי לכי מיית איגלאי מילתא דהוי גט משעת נתינה והבא עליה פטור אלא באומר מעת שאני בעולם להוי גט הלכך לרבי יהודה סמוך למיתה חייל גיטא ומעיקרא אשת איש היא ורבי יוסי סבר משעת נתינה מספקא לן דלמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק ואע''ג דחיי טפי אין ברירה: שבינתים. בין נתינה למיתה:

ראוה שנתייחדה עמו באפילה. בהזורק (לקמן דף פא.) תנן המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ובסמוך מייתי לה ה''ה נתייחדה עמו באפילה כדמשמע הכא: נתן לה כספים חוששין משום זנות. פי' אפילו ראוה שנבעלה כיון שנתן לה כספים פרש''י דבזנות אין שייך לשון חוששין דלכהונה כבר נפסלה שהרי היא גרושה ולתרומה לא מיפסלא בת כהן אלא בביאת עבירה שנבעלה לכותי חלל נתין ממזר ואגב קידושין נקט חוששין ומיהו לרבי אלעזר דאמר. פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נקט נמי שפיר חוששין בזנות ומיהו סתמא דתלמודא ביבמות (דף סא:) לא אשכח משנה או ברייתא כרבי אלעזר: אם כן מאי אף. דהני תרי מילי סתרן אהדדי דאי חוששין לזנות אין חוששין לקדושין: תנא ובלבד שימות. פי' בקונטרס הא דקאמר רבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת היינו אם מת לבסוף ובשעת מיתה הויא מגורשת גמורה כדאמרינן ולכי מיית הוי גיטא אבל אם לא מת איגלאי מילתא דלאו גיטא הוא וחייב חטאת וטעמא דרבי יוסי מפרש הקונטרס בסמוך משום דאין ברירה ולא אמרינן לכשמת הוברר הדבר שמתחלה היו אותן שעות רחוקות מן המיתה והיתה אשת איש בודאי אלא אין ברירה ונחשבה משעת נתינה ועד שעת מיתה ספק גרושה ואין נראה לרבינו יצחק דאי סבר אין ברירה א''כ כי היכי דעד שעת מיתה הויא ספק מגורשת אע''ג שהוברר הדבר לבסוף שאותן שעות היו רחוקות מן המיתה משעת מיתה. ואילך נמי לא תהא מגורשת ודאי אע''פ שהוברר הדבר לבסוף שאותה שעה היתה סמוכה למיתה כיון דבשעה שהיה לגט לחול לא היה מבורר ולעיל בריש פרק כל הגט (דף כה:) דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוי גט ואפילו לא מת מאותו חולי יהיה לנו לומר שתהא מגורשת מספק כל אותם הימים ולא נאמר הוברר הדבר שלא חלו כלל הגירושין ועוד דבפרק בכל מערבין (עירובין לז:) אמר דלמ''ד אין ברירה לא חייל עירוב כלל ואם כן הכא נמי לא היה להם לגירושין לחול כלל אע''ג דהוברר הדבר לבסוף על כן נראה לרבינו יצחק דטעמא דרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת נתינה כר' מאיר או חלין שעה אחת קודם מיתה כר' יהודה וכן פירש ריב''ם: אמר רבה באומר מעת שאני בעולם. פי' בקונטרס שאמר בפירוש הרי זה גיטך מעת שאני בעולם ומילתא באפי נפשיה היא ולא קאי ארישא אהרי זה גיטך מהיום אם מתי דהתם לכולי עלמא מגורשת משעת נתינה ואין נראה לר''ת דלישנא דמה היא באותן הימים משמע דקאי אמאי דאיירי לעיל ועוד אומר רבינו יצחק דבתוספתא בהדיא משמע דקאי אמהיום אם מתי דקתני הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה הימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה כו' ומייתי פלוגתא דהנך תנאי דבסמוך ונראה לר''ת כמו שכתב בפי' רבינו חננאל נעשה כאומר בכ''ף מעת שאני בעולם כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו ואע''ג דקאי ארישא אמהיום אם מתי פריך שפיר והא אין גט לאחר מיתה כיון דקתני הרי היא כאשת איש לכל דבריה א''כ אין גט חל משעת נתינה אלא לאחר מיתה אע''ג דאמר מהיום וכן ר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת אינה מגורשת ודאי אלא משעת מיתה ואילך והא אין גט לאחר מיתה וא''ת והא דאמר כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ופירש בקונטרס שהיה כותב גט על תנאי

גמרא ראוה שנבעלה חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין. פירש"י ז"ל תולין בזנות וק"ל ריש' דקתני ראוה שנתיחדה עמו באפילה אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר דמשמע דאם נתעסקו חוששין מני לא ת"ק ולא ר' יוסי בר יהודה.
וי"ל הכי קתני ראוה שנתיחדה עמו אין חוששין ולא עוד אלא אפילו ראוה שנבעלה אין חוששין ור' יוסי הוא אומר אף בראשונה חוששין ולשון שכתבנו דהטעם משום גט ישן י"ל דה"ק אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר ואין בו משום גט ישן דכיון שנתגרשה בו תנשא לכתחלה ואם ראוה שנבעלה חוששין משום זנות ולא תנשא לכתחלה שזהו גט ישן ממש וחוששין דודאי יאמרו גיטה קודם לבנה אע"פ שכבר נתגרשה בו ואין חוששין משום קדושין ואס נשאת לא תצא.

ולכי מיית הוי גיטא והא קי"ל אין גט לאחר מיתה. פי' דקס"ד דמהיום אם מתי לר' יהודה מהיום ולאתר מיתה משמע ליה וחזרה הוי לפיכך מהיום כאשת איש לכל דבריה ולר' יוסי נמי מספקא וא"כ קשה לכי מאית נמי להוי גיטא ואמר רבה באומ' מעת שאני בעולם ליהוי גיטא ואם זה הפי' אמת מתני' חסורי מחסר' ולא מחוור דא"כ ה"ל לפרושי בגמ' דמתני' חסורי מחסרא וה"ק ועוד דתניא בתו' מפו' זה גיטך אם מתי מחולי זה ימים שבנתיים זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' והיא ששנויה כאן בגמ' אלמא לאו באומרו מעת שאני בעולם היא אלא באומרו אם מתי.
ברם נראין דברי ר"ח ז"ל שכתב נעשה כאומר מעת שאני בעולם ואפשר דה"ג כאומר מעת שאני בעולם א"נ לישנא דגמר' הוא באומר ופי' נעשה כאומר וכיוצא בו בשלהי פ"ק דנדרי' באומר יאסר פי לדבורי שפי' נעשה כאומר כדמוכח שמעתא ופי' הדבר דס"ל לר' יהודה דמהיום אם מתי ר"ל שמהיו' שמתי בו כלומר שעה א' קודם למיתתו ור' יוסי מספקא לי' דילמא מהיום ממש קאמר או שמא מהיום שמתי קאמר וכדר' יהודה ולפי' בעינ' ספק.
וה"ג בתוספתא: וחכ"א מתגרשת לכל דבר ובלבד שימות, וכן גרסתן של גאונים ורב יצחק ור"ח ז"ל. וה"ג: מאי איכא בין ר"מ לר' יוסי א"ר יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו דר' זירא לר"מ אית ליה ולרבנן לי' להו.

ולכי מאית הוי גיטא. כלומר גט גמור, מדקתני רישא מת הרי זה גט.

והא קיימא לן דאין גט לאחר מיתה. ולתרוייהו קא פריך דכיון דלרבי יהודה הוי כאשת איש גמורה מחיים דבעל אלמא לדידיה כל שאמר מהיום אם מתי כמו שאמר מהיום ולאחר מיתה דמי וקסבר דחזרה הוי ולרבי יוסי מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך מחיים מגורשת ואינה מגורשת, אם כן לדידהו אף לאחר מיתה לא ליהוי גיטא.

ופריק רבא [רבה]: באומר מעת שאני בעולם. ופירש רש"י ז"ל: דרבי יהודה ורבי יוסי לא אמהיום אם מתי דמתניתין קיימי דהתם ודאי לכי מאית איגלי מילתא דמשעת נתינה הוי גט והבא עליה פטור לגמרי, אלא רבי יהודה ורבי יוסי באומר הרי זה גיטיך מעת שאני בעולם קא מיפלגי כלומר מעת אחרון שהוא בעולם יחול הגט. הלכך לרבי יהודה עד שעה הסמוכה למיתתו לא הוי גט ומעיקרא אשת איש גמורה היתה והבא עליה במזיד נהרג בשוגג מביא חטאת, דרבי יהודה סבר יש ברירה וכדדייקינן מהא מתניתין בריש פרק כל הגט, ורבי יוסי סבר משעת נתינה מספקא מילתא דילמא שעה זו היא סמוכה למיתתו ואף על גב דחיי טפי אין ברירה והלכך כל שעה הוי ספק גט והבא עליה באשם תלוי קאי, ומפרש גם כן תנא ובלבד שימות דאף לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת דוקא בשמת אבל אי לא מאית איגלי מילתא למפרע דלא הוה גט וחייב חטאת, ואין פירוש זה מחוור, דהיאך באה השאלה במשנתינו מה היא באותן הימים במה שלא הוזכר במשנה ונצטרך לומר דמשנתנו חסורי מיחסרא, ואם הדברים כן הוה ליה לרבא לפרושי בהדיא מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, ועוד דברייתא דאיתא בסמוך ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה וכו', כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר בעילתה ספק, מפורשת היא בתוספתא דאמהיום אם מתי היא שנויה דתנא התם זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ימים שבנתים זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו', אלמא לאו באומר מעת שאני בעולם היא.
ועוד קשה לפירושו דאי רבי יוסי לית ליה ברירה אף כשנתרפא הוה לן למימר דלא מתחייב חטאת כי היכי דאמרינן לדידיה דאפילו חיי טפי לא מתחייב חטאת משום דבההיא שעתא דבא עלה מיהת הוה ספיקא אי שעה סמוכה למיתתו ומאי ובלבד שימות דתני עלה, ועוד כיון דלית ליה לרבי יוסי ברירה אפילו כשמת לא ליהוי גט כלל כיון שאי אפשר לברר שעה שהוא חל, וכדאיתא בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לו, ב) גמרא מתנה אדם על עירובו, דלמאן דלית ליה ברירה לא חאיל העירוב כלל כל היכא דשייך ביה דין ברירה. ונראה מדברי רבנו חננאל ז"ל שהוא גורס נעשה כאומר לו מעת שאני בעולם ואמרינן דמהיום אם מתי קאי כמשמעה דפשטא דמתניתין, אי נמי גרסינן באומר פירושו נעשה כאומר, וכיוצא בו בשילהי פרק קמא דנדרים (יג, ב) באומר יאסר פי לדיבורי שפירושו נעשה כאומר, וכמו שכתבתי שם בסיעתא דשמיא, ובהא קא מיפלגי דרבי יהודה סבר דאם מתי עיקר ומהיום שמתי בו קאמר והילכך ימים שבנתיים הרי היא כאשת איש גמורה ומיהו לכשימות הויא מגורשת דיש ברירה וביום שמת הוברר הדבר שאז חל הגט וכדדייקינן מינה בריש פרק כל הגט ולכי מאית מיהא הוה גט אלמא אית ליה לרבי יהודה ברירה. ורבי יוסי מספקא ליה אי מהיום עיקר ואם מתי תנאה ולכי מאית הויא מגורשת מהיום או אם מתי עיקר כרבי יהודה ולא הויא מגורשת עד שעה הסמוכה למיתתו, ומיהו דוקא אם מת אבל אם נתרפא לא דהא אפילו הוי מהיום עיקר הא אתני במיתה אבל כשנתרפא איגלי מילתא למפרע דלא חל הגט כלל, והיינו דתניא עלה ובלבד שימות ולרבי יוסי דוקא איצטריך למיתני הכי. ולפי פירוש זה רבי יוסי נמי אית ליה ברירה, וכי דייק מינה בפרק כל הגט דרבי יהודה אית ליה ברירה הוא הדין נמי דהא מצי למידק מינה לרבי יוסי ולמיפרך מדרבי יוסי אדרבי יוסי אלא דאיכא לפרוקי דרבי יוסי אדרבי יוסי כדפרקינן דרבי יהודה אדרבי יהודה, ואף על גב דרבי יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו והכא מספקא ליה, היינו טעמא דאם מתי מספקא ליה אי הוי כמפרש בהדיא דוקא בשעה אחרונה שהוא בעולם ועוקר הזמן הכתוב בגט.

בפרק הזורק יתבאר שהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי לדעת בית שמאי אינה צריכה גט שני אבל לדעת בית הלל צריכה הימנו גט שני ודוקא שנתגרשה מן הנשואין שלבו גס בה אבל נתגרשה מן האירוסין אף לדעת בית הלל אינה צריכה ממנו גט שני ופירשו מחלוקתם בשלא ראוה שנבעלה אלא שיש שם עידי יחוד ולדעת בית הלל שהלכה כדבריהם אומרין הן הן עידי יחוד כו' הואיל ולבו גס בה ומ"מ אם ראוה שנבעלה אף בנתגרשה מן האירוסין כן חזקה שאין אדם עושה בעילתו זנות אבל לא ראוה שנבעלה אלא שיש שם עידי יחוד בנתגרשה מן הנשואין מיהא חוששין לו וכן הלכה וזהו דעת ר' יוסי בר' יהודה בסוגיא זו לפי המסקנא ומכל מקום אם ראוה שנבעלה ושנתן לה כספים יראה מסוגיא זו שאין חוששין לה לקדושין כלל אזורה מוכיח עליה וכן ראיתי לקצת מפרשים:

זה שביארנו שחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות דוקא בזו ר"ל בגירש ונתיחד או בעל או במקדש על תנאי ובעל סתם שמן הסתם על כונת אישות הוא בועל אלא אם כן פירש שהוא בועל שלא לשם אישות או על סמך תנאו אבל בשאר הנשים כל זונה סתמא לשם זנות וכל שכן בשפחה או גויה שאינן בנות קדושין ואין אומרין ודאי שחרר ובעל והרי הבן בחזקת גוי ועבד עד שיודע שנתגירה אמו או נשתחררה וכן כתבוה גדולי המחברים והוא עיקר אבל מקצת הגאונים כתבו שכל שבועל בפני עדים על חזקת אישות בועל והורו מתוך כך שכל מי שיש לו בן משפחתו אין אשתו מתיבמת שמא שחרר ובעל ולא עוד אלא ודאי שחרר ודברים אלו יראה לי שלא אמרום אלא כשבעל בפני עדים שאין ביאת זנות מצויה בפני עדים הא שלא נודע כן אין אומרין כן אלא שלא ראיתיה מבוארת בדבריהם אלא שכתבוה סתם כאלו דעתם בה שיש לחוש שמא בעל בעדים לשם אישות ואף גדולי המפרשים נסכמים לדבריהם הואיל ושפחה מיהא בידו לשחררה ומטעם דלא שביק היתירא כו' אלא אם כן הוא מוחזק בפריצות עריות:

ומה היא באותן הימים. פי' בעל כרחיה פשטא דמתני' הכי משמע דקאי אמתני' דלעיל דתנן מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי ועלה קאי מה היא באותן הימים שאם נתן ראובן גט לאשתו באחד בניסן ואמר לה מהיום אם מתי ולא מת אלא בא' באייר מה היא כל ימי ניסן ר' יהודה אומר כאשת איש לכל דבריה. פי' דקסבר ר' יהודה לא קנה הגט אלא בשעת המיתה אבל כל ימי ניסן היא אשתו גמורה והבא עליה בשגגה מביא חטאת קבועה. ר' יוסי אומר מגורשת וכו'. פי' גם ר"י סובר שאין הגט גט אלא בשעת מיתה מיהו כל ימי ניסן לא דיינינן לה כאשת איש גמורה לחייב הבא עליה בחטאת קבועה אלא ספק אשת איש והבא עליה מביא אשם תלוי:

תאנא ובלבד שימות פי' התם פליג ר' יוסי על ר' יהודה אבל אם הבריא ולא מת אגלאי מילתא דכל אותן הימים אשת איש גמורה היא שהרי בטל הגט מעיקרו ומקשה ולכי מיית הוי גיטא והא קי"ל אין גט לאחר מיתה פי' היכי עבדי לה ר' יוסי ור' יהודה אשת איש כל ימי ניסן אטו כי מיית הוי גיטא והא אין גט לאחר מיתה אלא ודאי למפרע קונה הגט וכיון דלמפרע קונה הגט והוא אמר לה מהיום איגלאי מלתא שכל ימי ניסן היתה מגורשת ולמה מחזיקה ר' יהודה אשת איש גמורה ור' יוסי מחזיקה בספק אמר רבא נעשה כאומר לה מעת שאני בעולם. פי' אע"פ שאמר לה מהיום קסבר ר' יהודה ור' יוסי אנן סהדי שלא רצה לגרשה אלא לאחר מיתה כדי שלא תהיה זקוקה ליבם ומפני שאין גט לאחר מיתה אמר לה מהיום ודי לנו בשעה א' סמוך למיתה שיקנה הגט באותה שעה ולא יהא גט לאחר מיתה הלכך אע"ג דאמר לה מהיום לא נתכוון להקנותו לה אלא שעה א' סמוך למיתה ומפני שכל שעה ושעה היא בספק שמא עכשיו ימות ונמצא שזאת היא שעת קנין הגט נחלקו בדבר זה ר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה סבר אע"פ שבעת הבעילה היא בספק כיון שלא מת מיד אלא חיה עד א' באייר הוברר הדבר שכל חודש ניסן היתה אשת איש גמורה ולא קנה הגט אלא באותה שעה שהיתה סמוכה למיתה וקסבר ר' יהודה יש ברירה ור' יוסי בדאין ברירה אלא כיון שבשעת הבעילה היה הדבר בספק הבא עליה מביא אשם תלוי שכפי המעשה שבאותה שעה אנו דנין אותו ואע"פ שמתברר לאחר מיכן שאין זו שעת קנין הגט לא סמכינן אברירה אלא כשעת הבעילה אנו דנין אותו ואין זה דומה לספק חלב המתחייב אשם תלוי ואם מתברר לאחר מיכן מביא חטאת דהתם אם אצלו היה ספק היה יכול להתברר מאחרים אבל זה הספק אין אדם בעולם שיכול לבררו שמי יודע אם ימות מיד ותהיה זו השעה של קנין הגט או לא ימות מיד הלכך אע"פ שהוברר לאחר מיכן שלא מת מיד לא סמכינן אברירה אלא כעת הבעילה אנו דנין אותו והכי אמרי' לעיל בפ' כל גט בגמ' דבברירה פליגי רבי יוסי ורבי יהודה דלרבי יהודה יש ברירה ולרבי יוסי אין ברירה:

ת"ר ימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה ממנו גט שני דברי רבי יהודה ר"מ אומר בעילתה תלויה ר' יוסי אומר בעילתה ספק וחכ"א מגורשת ואינה מגורשת מאי איכא בין ר' מאיר לר' יוסי א"ר יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו. פי' דקס"ד כך משמע בעילתה תלויה כמו בעילתה ספק ואמר ר' יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו לר' מאיר דאמר בעילתה תלויה לא מייתי אשם תלוי לרבי יוסי דאמר בעילתה ספק מייתי אשם תלוי דר"מ סבר האי דקאמר מהיום דוקא קאמר מהיום ולכי מיית בא' באייר איגלי מילתא למפרע שמאחד בניסן קנה הגט וכל חודש ניסן היתה מגורשת הלכך בעילתה בכל חודש ניסן תלויה היא אם לא ימות ויבריא איגלי מילתא דאשת איש הוה ומייתי חטאת ואם ימות איגלי מילתא דמחד מניסן הות מיגרשא ופטרוה לגמרי ור' יוסי [סבר] לא מיגרשא מחד בניסן אלא שעה א' קודם למיתתו וכיון שכל ימי ניסן היו ספק בעת הבעילה מביא אשם תלוי ור' יהודה סבר אע"פ שבעת הבעילה היה ספק כיון שראינו שהיה כל חודש ניסן הוברר הדבר שכל חודש ניסן היתה אשת איש גמורה ומביא חטאת קבועה דסמכינן אברירה נמצא שג' חלוקות בדבר ר' יהודה סבר אם מת בא' באייר כל חודש ניסן היא אשת איש גמורה והבא עליה מביא חטאת קבועה ור' יוסי סבר כל חודש ניסן הוא ספק והבא עליה מביא אשם תלוי ור' מאיר סבר כל חודש ניסן היא בחזקת מגורשת כיון שמת דאיגלי מילתא דמחד בניסן איגרשא אבל אם הבריא ולא מת כולן שוין בדבר שכל אותן הימים אשת איש היא שהרי הגט בטל:

בד"ה תנא ובלבד כו' ומשעת מיתה הויא מגורשת גמורה כדאמרינן ולכי מיית כו' עכ"ל הכי משמע לר' יוסי דספק מגורשת הוי נמי בחייו וק"ל:

בא"ד ולעיל בר"פ כל הגט דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוה גט כו' עכ"ל היא קושיא אחרת לפירוש הקונטרס דקאמר הכא ולכי מיית הוה גט גמור אע"ג דאין ברירה והתם דייקינן מהא דכי מיית הוה גיטא דיש ברירה וכ"ה בהדיא בתוספות בפרק כל הגט ועוד הוסיפו בקושיא מהא דקתני במתניתין שאם מת ולא מת מאותו חולי אינו גט ולפי' הקונטרס לר"י דס"ל אין ברירה היה לנו לומר שתהא מגורשת מספק כו' ומהרש"ל כתב לפרש דבריהם דאפילו לא מת כלל ואין לשון התוס' מת מאותו חולי משמע כן ואפשר שלא רצו התוספות להקשות כן מלא מת כלל דבדבר שבודאי יתברר אם יחיה אם ימות מודה גם ר"י לפ"ה דיש ברירה אבל בכה"ג דאם ימות מחולי זה או לא אפשר דלא יתברר לעולם כמו שכתבו התוספות לקמן לר"מ וכה"ג חילקו התוספות בפרק כל הגט לר' יוסי ע"ש ודו"ק:

בד"ה אמר רבה כו' ואע"ג דקאי ארישא אמהיום אם מתי פריך שפיר והא אין גט כו' עכ"ל כתב מהרש"ל בשלמא לפרש"י שפירש לפי האמת דמלתא באנפיה נפשיה היא ולא קאי אמתני' איכא למימר דהמקשן היה סובר דאיירי באומר אם מתי לחוד כו' עכ"ל ואין זה מספיק דמ"מ לר' יוסי דסבר זמנו של שטר מוכיח ואם מתי הוי כאומר מהיום אם מתי כיון דפשיטא ליה במהיום אם מתי דמשעת נתינה הוא ה"נ באם מתי לר"י כיון דזמנו של שטר מוכיח וע"כ הנראה דגם לפרש"י לדברי המקשה צ"ל כדברי התוספות דהכי פריך דכיון דקתני לר"י הרי היא כא"א כו' ולר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת אלא משעת מיתה ואילך והא אין גט כו' אלא לדברי המתרץ פרש"י דנימא הכי דדוקא באומר מעת שאני בעולם אינה מגורשת משעת נתינה אבל במהיום לכ"ע ובאם מתי לר' יוסי הוה גט ודאי משעת נתינה ודו"ק:

תוס' בד"ה תנא ובלבד כו' ואפילו לא מת כו'. נ"ב פירוש מאחר דלא אמרינן ברירה למפרע אם כן לא יהיה בודאי גע למפרע ובפרק כל הגט אומרים מכח ברירה הוי גיטא וכן אי לא מת מחולי זה אמרי' לרבי יוסי דהוי בודאי אשת איש כדמסיק ובלבד שימות ואמאי אפילו לא מת מ"מ לעולם הוי מגורשת ואינה מגורשת מאחר דלא אמרי' ברירה למפרע וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה אמר רבה כו' ואע"ג דקאי ארישא כו'. נ"ב בשלמא לפרש"י שפירש לפי האמת דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי אמתניתין איכא נמי למימר דהמקשן היה סובר דאיירי באומר אם מתי לחוד או כדומה לזו ומש"ה פריך שפיר והא אין גט לאחר מיתה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בתוס' בד"ה אמר רבה כו' כא"א לכל דבריה לפירוש ר"ת וכו'. א"כ חטא דוד:

בא"ד אם לא יבא בסוף המלחמה וכו'. דאל"כ הרי אוריה בא ולפ"ז מתורץ כל הקושיות דלא שייך לומר בזה מעת שאני בעולם כיון דלא התנה דוקא אמיתה וכו' (ל) ועיין בתוס' כתובות דף ט' ע"ב בביאור יותר ע"ש:

גמרא וחוששין משום זנות. בהגרי"פ מצינו חוששין לקולא כו'. וכ"כ התוס' בקדושין (נ ב) בד"ה ה"ג. ועי' לעיל (מ ב) תד"ה חיישינן ובהרא"ש שם. וכן לקמן (פט ב) חוששין לאמתלא הוא ג"כ לקולא:

בירושלמי אחר שהביא מחלוקת זו דריב"י ורבנן ואמרו דב"ה דהמגרש א"א ולנה עמו בפונדקי כריב"י. איתא לאידא מילה ר' אלעזר אומר ליורשה כו'. ועי' בראב"ד ובמ"מ בפ"א מהל' נחלות ה"ט דפירשו דקאי על ריב"י דאמר חוששין לקדושין. ולהק"ע נעלמו דבריהם ופי' דקאי אר"י דמתניתין והגיה כרצונו ונשאר בקושיא בש"ק ע"ש:

בסה"ע ויורשה ומטמא לה. קשה דזה פשיטא דהרי ודאי לא היתה כוונתו אלא אם ימות הוא קודם ובתוספתא ל"ג להו:

תד"ה נתן. ומיהו לר"א כו' נקט נמי שפיר כו'. עגה"ש. ובנו"ב מ"ת חלק א"ע סי' ד' כתב ישוב נכון בסתירת דבריהם ע"ש:

תוס' ד"ה נתן לה כספי' וכו' עשאה זונה נקט. ע' יבמות ד' סט ע"א תד"ה לא פוסלין:

רש"י ד"ה ואין חוששי' לקידושין. ואי לתרומה בת כהן לא מפסלה כו'. יש לע' דמדכ' רש"י תחלה אי משום כהונה הא גרושה היא ונפסלה, דע"כ מה דרצה לומר דלכהונה היינו כר"א בפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. א"כ מה דחה רש"י דלתרומה לא מפסלה אלא בביאת עבירה הא לר"א גם בלא ביאת עבירה עשאה זונה. ולזה נלענ"ד דמוכח דס"ל לרש"י כמ"ש תוס' יבמות (דף סט ע"א) ד"ה לא פסולי' דאף לר"א לא עשאו זונה רק לאוסרה לכהן ומפסלה בביאתו ונתחללה, ולכאורה היה נראה מזה להוכיח דבאמת הדין בכהן המגרש ולנה עמה בפונדק וראוהו שנבעלה דל"א דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין. לא מיבעיא למ"ש הש"ג בשם מהרא"י הובא במ"ל דאם היה נדה כיון דבלא"ה עושה עבירה בביאתו אזדא חזקה דא"א בועל ב"ז, א"כ ה"ה הכא בכהן, אלא אף מה דדחה המ"ל דמ"מ י"ל דמה דמצי בהיתרא עושה, מ"מ י"ל דבכהן המגרש למה דמבואר בקידושין דף עח ע"א דס"ל לאביי קידש ולא בעל לוקה א' בעל לוקה ב', ורבא ס"ל קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל היכא דבעל בלא קידש ליכא אלא לאו א' דלא יחלל. ואם בעל ע"י קידושין לוקה ב' לא יקח ולא יחלל, אם כן ממילא ה"ה בקידש בביאה דעבר בב"א על הב' לאוין אם כן יש לומר דל"ש א"א בועל ב"ז, דיש לומר דלא רצה לבעול בקידושין להרויח לאו א'. ומה"ט נלענ"ד בגרושה שניסת לאחר ונתגרשה וחוזר הראשון ובעלה דל"ש א"א בועל. למה דמבואר בקידושין דאינו לוקה רק בקידושין, וא"כ י"ל דמש"ה לא רצה רש"י לפרש דמיירי בכהן דבזה ל"ש בפלוגתא דרי"ק ור"י אם חוששין לקידושין דבזה ל"ש א"א בועל ב"ז וכנ"ל.
אמנם באמת אי משום הא לא ארי' דבלא"ה לא קשיא מידי די"ל דודאי לשון חוששים לזנות משמע דחוששי' שהביאה היא זנות בעלמא ולא קידושין. ולזה דקדק רש"י דלמאי נ"מ אי לכהונה והיינו כר"א דפנוי הבא על הפנויי' עשאה זונה והיה שפיר לישנא דחוששין לזנות והיינו דהמגרש הוא ישראל דאם היה הביאה דרך קידושין לא נעשית זונה ולא מפסלה לתרומה רק מכח דניסת לישראל. ויש נ"מ דלאחר שימות זה חוזרת להיתר להנשא לכהן ולזה קאמר הברייתא דחוששין שהיה זנות בעלמא ונעשית זונה ואוסרת לכהן לעולם. ודחה רש"י דהא בלא"ה היא גרושה וע"ז כ' ואי לתרומה הא לא מפסלה רק בביאת עבירה. וא"כ ממנ"פ אם הוא ישראל ליכא ביאת עבירה. ואם הוא כהן ממילא בין ע"י ביאת זנות בין ע"י ביאת קידושין נתחללה. ואיך שייך חוששי' משום זנות דהא בעלה לפנינו ובודאי בין כך וב"כ נתחללה. וזה נכון לדחות הראי' הנ"ל. אבל מ"מ לדינא היא סברה גדולה. וצ"ע:

תד"ה א"כ מה אף. דהני תרי מילי סתרן אהדדי כו'. לכאורה תמוה דהא תוס' כ' מקודם דלר"א פנוי הבא על הפנויי' עשאה זונה נקט שפיר דחוששין אף משום זנות א"כ מה פרכי' מה אף דלמא באמת סבר הבריית' כר"א. ולזה קאמר רשב"א כי חוששין אף משום קידושין היינו דאזלי' הכא והכא לחומרא דחוששין לחומרא לקידושין וחוששין לחומרא לזנות ולא הוי סתרי אהדדי. ולענ"ד נראה דלכאורה קשה איך כ' התוס' דלר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ניחא והיינו ע"כ לתרומה דאי לכהונה בלא"ה פסול משום גרושה. והרי באמת כ' תוס' יבמות (דף סט) דמודה ר"א דלענין תרומה לא מפסלא וכנ"ל. וא"כ דברי התוס' סתרי אהדדי. וזה איזה ימים שעבר פה איש חכם ואמר שהראה לו הגאב"ד דק"ק ליסא שחכם א' כ' לו קושיא זו. והשיב החכם הנ"ל דכוונת תוס' לענין כהונה. והיינו אף דבלא"ה אסורה משום גרושה מ"מ נ"מ לענין דאם ניסת לכהן לוקה ב' משום גרושה ומשום זונה וכדאית' בקידושין (דף עא) ודבריו נכונים. ולפ"ז ניחא דכ"ז לת"ק דס"ל דאין חוששין לקידושין וחשבי' לודאי זנות שייך לומר דחוששין לזנות ללקי עלה משום זנות אבל על ריב"י שפיר פרכי' מה אף משום קדושין. דהא כיון דחיישי' לקידושין ממילא ל"ש דחיישי' גם לזנות דממנ"פ הא לאוסרה לכהן בלא"ה אסורה משום גרושה. ולענין ללקות הוי ספק דשמא הוי קידושין ואינה זונה. וא"כ אם באת ללקות משום זונה ע"כ דהוי ודאי זנות ואיך אמרי' חוששי' לקידושין הוי תרתי דסתרי. ונ"ל לפ"ז ראי' מוכרחת מסוגיא מדפרכי' מה אף ע"כ מוכח כדברי תוס' יבמות הנ"ל דר"א דאמר עשאה זונה היינו רק לכהונה ולא לתרומה וכבר כתבנו דאין מוכח בכוונת רש"י. וראיתי במ"ל בהל' איסורי ביאה (פי"ח הי"ב) בסופו כ' על דברי תוס' יבמות הנ"ל והוא חידוש גדול בעיני. ולענ"ד ברור דגם רש"י ס"ל כן וכנ"ל ויש סעד גדול מסוגיין וכנ"ל:

נתן לה כספים חוששין משום זנות וכו' מכאן הוכיח באבני מילואים דאע"ג אי הוה אמר בפיו לא בעלתי לשם קדושין לא הוה מהימן דחזקה אין עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ ע"י הוכחה ממעשיו כגון שנתן לה אתנן מהימן טפי והארכתי בזה בתשובתי סימן אלף קע"ב לחלק בענין ואין כל הענינים שוים:

כמאן דלא כחד. הקשה פנ"י אהרשב"א שכ' לקמן ב"ה נמי לא אמר אלא בשכבר גירשה ומאוסה בעיניו ומשו"ה כל שלא ראינו שנבעלה אמרינן לא נבעלה אבל אם עדיין לא גירשה אע"פ שכבר נכתב הגט כיון שלא גירשה עדיין לא נמאסה בעיניו ע"כ על ידי יחוד בעלמא נעשה גט ישן כ"כ רשב"א. והקשה פנ"י א"כ מ"ט אמר ר' יוחנן דלא כחד הא בשמעתין גירשה מחמת חליו שלא תזקק ליבם ולא מאיסה בעיניו י"ל אפי' לא ראו שנבעלה חוששין לקדושין עיין פנ"י. ולפע"ד לפמ"ש בירושלמי דמתני' במסוכן נמי לא תתיחד ומייתי עובדא אחר שבעל מיד מת ע"ש ופשיטא דיותר יש אומדנא למסוכן של בעל ממה שנאמר מאומד הואיל ומאוסה בעיניו מחמת גירושין לא יבעול וכיון דס"ל לריב"י דאפ"ה בלא ראינו שנבעלה חוששין לקדושין כש"כ בבריא שגרש:

תנא ובלבד שימות וכו' נראה לבאר שיטת רש"י בע"ה דלא תיקשי עליו קושי' תוס'. הא חזינן דמייתי ברייתא משמע דהוה מפרשינן מתני' מה היא באותן הימים בין נתינת הגט למיתה ר"י ס"ל הרי היא כא"א עד שימות ואז יגלה מילתא למפרע שהיתה פנוי' אבל עד אז מוקמינן אותו בחזקת שיתרפא ור"י ס"ל שהיא בחזקת ספק כל זמן שהוא חי אבל אם מת איגלאי מילתא למפרע שהיתה פנוי' ולק"מ מגט אחר מיתה אך מייתי ברייתא ותני עלה ובלבד שימות פי' פלוגתתם הוא אלאחר מיתה ס"ל לר' יהודה אע"פ שכבר מת וחל הגט מ"מ כל אותן הימים עד שמת היה בחזקת א"א ומי שכבר בא עליה אז חייב חטאת ולר"י אשם תלוי ועל זה פריך א"כ הוה גט אחר מיתה ומשני דסיפא וברייתא לא קאי אמהיום אם ימות אלא אאומר מעת שאני בעולם. וס"ל במתנה אם ימות ואם לא ימות ברישא זה תלי' בברירה וסבירא להו לר' יהודה וגם לר' יוסי יש ברירה ומגורשת אך אם אמר מעת שהוא בעולם ומת והספק בשעה איזה רגע הי' רגע קודם מותו כיון דעכ"פ הגט הוה גט אם בזו רגע או בזו רגע ומה לי לידע איזה רגע הוא בזה לא תליא כלל בברירה ולא דמי לעירובין שהספק אם יהי' העירוב או לא וכן בגט אם יחי' אם ימות שהספק אם יחול או לא זה תליא בברירה ומ"מ ברישא אם ימות מחולי זה ס"ל לר' יהודה ור' יוסי יש ברירה וסיפא במעת שהוא שהספק באיזה יארע זה אין זה בגדר ברירה. אך מי שבא עלי' ואינו יודע אם היא שעה סמוך למיתה או לא והוא באשם תלוי ונאמר כשעברה השעה ולא מת חייב חטאת למפרע או כשימות נמצא אז בשעת בעילה חל הגט ופטור לגמרי זהו תלי' בברירה אם שעה זו סמוכה למיתה ופטור או רחוקה והרי היא אשת איש בהא פליגי ר' יהודה ס"ל גם בזה יש ברירה וכיון שלא מת מיד הרי היא כאשת איש לכל דבריה. ור' יוסי ס"ל ברירה כי האי גוני שאפשר שלא יתברר לעולם כי ממש אין לאדם לשער רגע קודם יציאת נשמה שיחול הגט אע"פ שמ"מ הגט חל כנ"ל אבל חיובו של זה תלי' בברירה שא"א לברר בזה ס"ל לר' יוסי אין ברירה והרי הוא באשם תלוי ולא בחטאת. ולא דמי לאוכל ספק חלב ספק שומן ושוב נודע לו שחלב אכל דמביא חטאת שאין זה בגדר ברירה שהרי גם אז היה חלב אלא הוא לא ידע כמו וכבר בא חכם בעירובין וגילוי מילתא בעלמא הוא אבל הכא תליא במה שיארע אח"כ ויבורר למפרע מה שהי' אם ימות מיד והי' זו השעה סמיכה למיתה או לא בזה שייך ברירה ועיין סברא כזו בתוס' ר"פ החולץ ד"ה תיגלי מילתא וכו'. ולעיל ר"פ כל הגט כתב רמב"ן אם יחיה אם ימות אינו בגדר ברירה דוקא באמר למי שתצא בפתח תחילה ותלי' בשתי נשים זה שייך ברירה אבל באשה אחת אם תצא אם לא תצא או אם ימות אם לא ימות ז"א בגדר ברירה. רק בשמעתין מברירה הוא בשעה מעת שהוא בעולם וברירה באיזה שעה זו תליא בברירה ובהכי מתיישבא ליה הא דתקון שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא ימות וכו' אע"ג דקיי"ל אין ברירה משום דלא אמר מעת שהוא בעולם רק אם ימות ולא ימות אין כאן דין ברירה. ובס' גט פשוט הקשה איך יצאנו ידי חובת שיטת ר"ת דמהיום היינו מעת שאני בעולם. ולפע"ד יש לסמוך אמ"ש הר"ן ר"פ השותפין אע"ג בעלמא קיי"ל אין ברירה מ"מ בשותפין התם דהרוב מתברר ורק המיעוט איזה שעה ישתמש זה בחצר בברירה מועטת כזו קיי"ל יש ברירה כראב"י וא"כ י"ל ה"נ כן. ועיין כלל בדיני ברירה בתוס' עירובין דף נ' ע"ב ד"ה ומר סבר ולפ"ז מ"ש רמ"א בתשובה סימן פ"ד דיש ליזהר מליתן ב' גטין משום ברירה לא מעיקור הדין אמר כן אלא משום חומרא דגט ומטעם שכ' תוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה לאיזה שארצה וכו' ויפה תיקן נוב"י קמא חלק א"ע סימן צ' ע"ש. אך לפ"ז אין חומרא אלא מטעם כתיבה כמ"ש תוס' הנ"ל אבל אם נעשה כמ"ש נוב"י יש תועלת בתיקון זה גם ע"י שליח למסור ב' הגיטין ליד שליח וק"ל. ודברי נוב"י כבר קדמו בס' גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק ק"ז. רק מה שחידש נוב"י להחמיר ע"י שליח לא נ"ל:

עיין כסף משנה ספ"ח ממעשר שני. ואינו ענין לכאן דהתם בשעה שחל המעשר דהיינו שפירש מן הכד לתוך פיו כבר הוברר חלקו של כל אחד טרם שיבלע משא"כ בגט לא הובררה השעה עד אחר שכבר מת ושייך ברירה:

מעת שאני בעולם. פי' ר"ת מהיום כמו מחיים ור"ן פי' והיינו כמו הה"י בשבא מהיום שיארע בו שימות לא מאותו יום שעומד בו. והרא"ש פי' מהיום כפשוטו אך אינו רוצה לומר מהיום יתחיל הגט אלא מהיום יתחיל התנאי שרגע סמוך לסלוקי מהעולם יחול הגט. והקשה פנ"י לר"ת ור"ן דמפרשי לשון מהיום א"כ אי לא כתיב מהיום ואמרינן לר"י זמנו של שטר מוכיח מאי איכא למימר. ולפע"ד בלא כתיב מהיום רק הוכחה מכח זמנו של שטר דאל"ה לאיזה צורך כתב זמן מודים ר"ת ור"ן דאין להוכיח מזה אלא פחות שבהוכחת שמזמן הזה יתחיל התנאי שמעת שהוא בעולם יחול הגט וק"ל. מ"ש תוס' מדהע"ה כבר הארכתי בזה בכמה מקומות. ועיין מהרש"א סוף מס' גיטין שכ' להורות לדורות וכו' ע"ש ונתכוון למעשה שאירע בתשו' מהרמ"ל ורמז עליו בית שמואל סי' קמ"ה סקט"ז ע"ש:

רש"י בד"ה ואין חוששין לקידושין כו' והאי חששא דזנות לאו דוקא דמאי חששא איכא כו' עכ"ל. לכאורה יש ליישב הלשון דחוששין משום זנות ואין חוששין לקידושין דכולה חדא מילתא היא דאף על גב דבעלמא קיי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוי לן למימר דבעל לשם קידושין ודאי וס"ד דאי לא יהיב לה גט שני שריא ליבם קמ"ל דאפ"ה חוששין לזנות כיון שנתן לה כספים ומהני האי חששא לאוסרה ליבם ונראה דלאו לשון חוששין דייק רש"י ז"ל דבלא"ה מצינו לשון חוששין אף לקולא כגון חיישינן שמא חוץ לחומה לנו בשבת פרק שואל וחיישינן שמא באמבטי עיברה בחגיגה אלא דכולה בבא דחוששין משום זנות משמע לרש"י ז"ל דלא צריכה כלל כיון דקתני אין חוששין משום קידושין וראוה שנבעלה פשיטא דבעילת זנות היא וכמו שאפרש בסמוך בלשון התוספות וק"ל:

תוספות בד"ה נתן לה כספים חוששין כו' פרש"י דבזנות אין שייך לשון חוששין כו' עכ"ל. ומשמע דלכל השיטה צריך לפרש כן וקשיא לי דלפי שיטת רבינו חננאל ור"ת שכתבו בסמוך בד"ה אמר רבה דגרסינן באומר מעת שאני בעולם וכולה מתניתין דלא תתייחד ומה היא באותן הימים חדא מילתא היא וכמ"ש ג"כ בד"ה לא תתייחד דנראה גם כן שהיא שיטת ר"י ולפ"ז צריך לומר דברייתא דהכא דקתני חוששין משום זנות לא מיתוקמא כר"י דאמאי קרי ליה ביאת זנות כיון דכאשתו היא לכל דבר והגט אינו חל אלא סמוך למיתה ממש אע"כ דברייתא מיתוקמא כחכמים ורבי יוסי דאידך ברייתא דמגורשת ואינה מגורשת דהכי הלכתא לפי גירסת רש"י ותוספות כמו שאבאר והא דקרי לדידהו בעילת זנות אע"ג דמגורשת ואינה מגורשת סוף סוף כיון דאסורה לו באותן הימים מספק מיקרי שפיר ביאת זנות וא"כ לפ"ז מאי קשיא להו להתוספות בלשון חוששין משום זנות דודאי איצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דאי מדקתני אין חוששין משום קידושין אכתי לא שמעינן אלא שאין להחמיר להצריכה גט שני מחמת קידושין דאי הוי בעיא גט שני מחשש קידושין אם ניסת בלא גט שני לשוק הוי דינא דתצא ועוד דלכתחילה הוי שריא ליבם ובהא דקתני אין חוששין משום קידושין אשמעינן דאסורה ליבם ואם ניסת בלא גט שני לא תצא אבל אכתי יש סברא לומר דלכתחילה מיהא בעיא גט שני מחשש גט ישן כיון שנבעלה לאחר הגט בטעות שהיה סבור שהיא מותרת לו וא"כ שייך חששא דגיטה קודם לבנה קמ"ל דחוששין משום זנות ותלינן בודאי דביאת זנות היא כיון דמדינא אסירא ליה דמגורשת ואינה מגורשת וממילא דתו לא שייך שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא לקושטא דמילתא גיטה קודם לבנה והבן נולד מביאת זנות באיסור וכמו שכוונתי בעזה"י בזו הסברא לדעת הר"ן ז"ל ע"ש. ואי משום דקשיא להו להתוספות לשון חוששין כבר כתבתי דמצינו כמה פעמים חוששין לקולא כמ"ש התוספות בכמה דוכתי ועוד דעיקר מילתא דחוששין לזנות חומרא היא שע"י כך אסורה ליבם וכמ"ש בלשון רש"י ז"ל ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר דאזיל לשיטתיה דההיא דלא תתייחד לא איירי באומר מעת שאני בעולם אלא באומר מהיום אם מתי דלכ"ע מגורשת למפרע מהיום כמ"ש רש"י ז"ל בסמוך וא"כ האי בבא דחוששין משום זנות לא צריכא כלל משא"כ לשיטת התוספות צריכה וצריכה כדפרישית וצ"ע ודוק היטב:

שם בגמ' מתקיף לה רבא מאי אף ופרש"י דהאי חששא דזנות לאו דוקא חששא כו' והו"ל למימר חוששין לקידושין ואין תולין להקל בזנות עכ"ל. וקשיא לי דאי הוי קאמר רבי יוסי ברבי יהודה חוששין לקידושין סד"א דכיון דראוה שנבעלה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"ל קידושי ודאי ושריא ליבם שנתבטל הגט קמ"ל דחוששין נמי לזנות ומש"ה חולצת ולא מתייבמת וצריך עיון משום דבכמה דוכתי משכחינן דמה"ט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הו"ל קידושי ודאי ויש מקומות דלא הוי אלא קידושי ספק וא"כ הא דקאמר חוששין לקידושין בלא"ה משמע דלא הוי אלא קידושי ספק כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם כמאן דלא כחד. וקשיא לי דהא בלא"ה תיקשי הא דאמר רבה בר בר חנא משמיה דר"י דבלא ראוה שנבעלה מודו בית הלל דאין צריכה גט שני משום דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומאי שנא דבגט ישן אסרי בית הלל כל שנתייחד עמה לאחר הכתיבה וחיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אלמא דביחוד גרידא חיישינן שבא עליה וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ס"פ הזורק ותירץ דבמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כיון שכבר גירשה ומסתמא מחמת שנאה גירשה וכיון דסני אהדדי לא חיישינן שמא בא עליה משא"כ בגט ישן שעדיין לא גירשה וא"כ לפ"ז שפיר מיתוקמא מילתא דרבה בב"ח משמיה דר"י כרבי יוסי בר יהודא והא דחייש הכא ר"י בר יהודא לקידושין אפילו בלא ראוה שנבעלה היינו משום דהכא אין מגרשה מתוך שנאה ואדרבא אמדינן דעתה דלא נתכווין לגרשה אלא בתנאי שימות וכ"ש דלפמ"ש בסמוך לשיטת התוספות ע"כ ברייתא דרבי יוסי ב"י ורבנן סברי כר' יוסי וחכמים דמתניתין דמגורשת ואינה מגורשת וא"כ שפיר יש לחוש לקידושין ואמאי מסקינן דהוי דלא כחד ולדעתי היא קושיא עצומה על הרשב"א ז"ל אמנם לדעתי בלא"ה אין דבריו מוכרחין דבפשיטות אתי שפיר מילתא דרבה בב"ח דבלא ראוה שנבעלה אין צריכה גט שני לכ"ע היינו משום דאיכא תרי ספיקי שמא לא נבעלה כלל ואת"ל דנבעלה שמא שלא לשם קידושין נבעלה אלא לשום זנות ובנבעלה לשם זנות ודאי לא שייך גט שני משום חששא דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא קושטא דמילתא גיטה קודם לבנה דבמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי איירי וכדפרישית בשם הר"ן ז"ל דהיכא דליכא לעז על הבן שלא כדין לא שייך האי חששא וסברא פשוטה וברורה היא משא"כ בההיא דגט ישן דאסרו ב"ה היינו משום דליכא אלא חד ספיקא שמא בא עליה ויאמרו גיטה קודם לבנה ולפ"ז מסקינן שפיר דמילתא דרבה בב"ח הוי דלא כחד וכרבי יוסי בר יהודא נמי לא מיתוקמא דאמאי חייש ריב"י לקידושין האיכא נמי תרי ספיקי כנ"ל נכון. ולענ"ד התמיה קיימת על רבינו הרשב"א ז"ל שלא פירש כן אם לא שנאמר דאיהו סבר דלמאן דאית ליה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"ל ודאי קידושין א"כ ליכא אלא חד ספיקא וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך ודוק היטב. ועוד אפרש בזה סוף פרק הזורק בעזה"י:

תוספות בד"ה תנא ובלבד שימות פי' בקונטרס כו' ואין נראה לר"י דאי סבר אין ברירה כו' ולעיל בפרק כל הגט דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוי גיטא כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא ולדידהו מי ניחא הא לקושטא דמילתא סבר ר' יוסי אין ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים כמו שדקדקו התוס' בפ' כל הגט מההיא דסלע שתעלה מן הכיס וע"כ תיקשי מההיא דאמרינן לכי מיית הוי גיטא לר' יוסי אע"כ שיש לחלק דההיא דלכי מיית לא מיקרי ברירה כ"כ והיינו כמו שכתבו התוס' שם דלענין מיתה סופו להתברר בודאי באותו שעה וכן למאי דמוקי לה במעת שאני בעולם היינו ממש סמוך למיתה באותו הרגע שנתבררה השעה בבירור שהיא הרגע הסמוכה למיתה וע"כ דהכי הוא לשיטת התוס' ודלא כמ"ש שם מהרש"א ז"ל דלענין משעה שאני בעולם לא מיקרי סופו להתברר וכתב שם דהא דמשנינן בשמעתין באומר מעת שאני בעולם היינו לר' יהודא דוקא ולא לר' יוסי וכבר השגתי עליו שם דאגב חורפיה לא דק דודאי לר' יוסי נמי מוקמינן באומר מעת שאני בעולם לרש"י ז"ל או להתוס' דנעשה כאומר והדברים ברורים כשמש נקטינן מיהא דע"כ באומר מעת שאני בעולם נמי שייך סופו להתברר וכדפרישית בשיטת התוס'. ולפ"ז ממילא רווחא שמעתא נמי לשיטת רש"י דנהי דלכי מיית הוי גיטא היינו משום דבשעת גמר מיתה נתבררה השעה דמהאי שעתא חל הגט בודאי ולא דמי לשאר ברירה משא"כ משעת נתינת הגט עד סמוך למיתה הו"ל ברירה גמורה אם נאמר כיון דלבסוף נתברר שלא מת עד בסוף הוברר הדבר למפרע שלא היה ראוי למות באותו שעה וא"כ דמי שפיר לשאר ברירה שהעיקר סובב על זה דלמ"ד אין ברירה לא אמרי' הוברר הדבר למפרע אע"פ שנתברר לבסוף והא עדיפא לן מהחילוק שכתב מהרש"א ז"ל אף לפי סברתו בין שעת המיתה ממש ובין שעה הסמוכה למיתה ממש דוק ותמצא ובזה נתיישב ג"כ מאי דמקשו התוס' לפרש"י מההיא דפ' בכל מערבין דהתם כיון דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע אע"ג דהוברר בסוף אכתי מיהא בשעת קניית העירוב שאינו חל כלל אלא בין השמשות לא הוברר וכיון דלא הוי עירוב בהש"מ ממילא לא מהני מאי דנתברר בשבת משא"כ הכא לענין גט נהי דבשעה שמסרו לידה לא חל הגט כיון שלא נתברר אם הוא שעה הסמוכה למיתה מ"מ חל הגט בשעה ורגע הסמוכה למיתה בודאי כיון שהגיע השעה זמן הבירור שראוי הגט לחול בודאי ומאי סברא היא זו לומר כיון דלא הוברר בשעה שמסרו לידה לא ליהני אם הוברר אח"כ כיון שיכול הגט לחול באותו שעה דודאי לא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבתורת גירושין מסר לידה כדאמרינן בכל גט על תנאי וזה נ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל לולא שאיני כדי להשיג על דברי התוספות במילתא דתליא בסברא. מיהא בעיקרא דמילתא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא מה שנתקשו קדמאי ובתראי בגט שכ"מ דמהיום אם מתי היאך מצאנו ידינו ורגלינו כיון דאנן קי"ל אין ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים כדאיפסקא הילכתא בביצה פ' משילין וא"כ לכי מיית נמי לא הוי גיטא כדדייק הש"ס להדיא בפ' כל הגט ומה שכתבתי בסמוך בשם התוספות פ' כל הגט דההיא דלכי מיית לא דמי לשאר ברירה אכתי קשה שלא נזכר חילוק זה שם בגמרא וכיון דבגמרא דפ' כל הגט מדמה לה בהדיא היאך ניקל מסברא דנפשין לומר דלא דמי ואף לפמ"ש בשם מהרש"א ז"ל דלא מדמי אלא מעת שאני בעולם ולא מהיום אם מתי לא אהני לן כלל דאכתי הקושיא במקומה דהא מסקינן בשמעתין להדיא דמתני' מיתוקמא ע"כ במעת שאני בעולם וכ"ש לשיטת התוספות דמהיום אם מתי נעשה כאומר אם מתי וא"כ אמאי הוי גיטא הא קי"ל אין ברירה וכבר האריך בזה במרדכי בפירקין וכן בס' גט פשוט הנדפס מחדש האריך מאוד בזה אלא דעכ"ז העלו דמאי דמדמה להו בפ' כל הגט לא סלקא לפי המסקנא וזה דוחק גדול. והנלע"ד בענין זה דהא דאמרינן בפ' כל הגט דמההיא דלכי מיית הוי גיטא מוכח דאין ברירה לאו אשעת מיתה שחל הגט קאי דבההיא שעתא ודאי לא שייך ברירה כיון שנתברר בודאי כדפרישית אלא אשעת כתיבה קאי דכיון דלא חל הגט אלא בתנאי כשימות ותנאי זה לא היה מבורר כלל בשעת הכתיבה כיון שאינו בידו נמצא שנכתב הגט שלא לשם כריתות כמו שכתבתי בדף הקודם גבי ומי מספקא ליה שהרב המגיד כתב דמהאי טעמא פסול כשנכתב התנאי בגוף הגט משום דקי"ל אין ברירה ולא נכתב לשם כריתות ושכן מבואר בירושלמי בפ' כל הגט. ולפ"ז אף אנו נאמר דאף החולקים על פרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל בההיא דכל התנאים פוסלין בגט דפ' המגרש שהתוס' מפרשים בענין אחר היינו בשאר תנאים דלא מיקרו ברירה כיון שהתנאי בידי אדם משא"כ בתנאי דאם מתי דגרע טובא כדפרש"י ותוספות פ' כל הגט אפשר דפשיטא דבכה"ג כ"ע מודו דיש לפסול הגט כשנכתב התנאי בגוף הגט מה"ט דקי"ל אין ברירה ונמצא שנכתב הגט שלא לשם כריתות כדאיתא בירושלמי. ובאמת עיקר ברירה דפ' כל הגט אכתיבת הגט קאי התם כמו שכתב ר"י בעל התוספות שם דף כ"ד ע"ב בד"ה לאיזה שארצה דאף מאן דאית ליה יש ברירה מודה בגט דאין ברירה דכתיב לה לשמה שיהא מבורר בשעת הכתיבה ע"ש בתוספות ובחידושינו שהארכתי בתכלית האריכות בענין זה ולפ"ז נראה לי ברור דהא דדייקינן לכי מיית הוי גיטא בפ' כל הגט דאין ברירה היינו דוקא אליבא דר' יהודה דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וא"כ ע"כ איירי שנכתב התנאי בגוף הגט דליכא למימר שהסופר כתב הגט לשם כריתות גמור שלא בתנאי ואח"כ התנה הבעל בעל פה הרי זה גיטך מהיום אם מתי דא"כ תיקשי ליפסול האי גיטא משום מוקדם כיון דהיא עדיין כאשת איש אף בשעת המסירה עד סמוך למיתה א"כ שייך חששא דבת אחותו שאם זינתה לאחר מסירת הגט היא בת סקילה ותוציא הגט ותאמר שמעיקרא נתגרשה מזמן הגט ולא דמי לכל גיטין הבאין ממדינת הים ונמסרו לאחר הכתיבה זמן מרובה דהנהו אית להו קלא מזמן המסירה מיהא כמ"ש התוספות דף י"ח משא"כ הכא שאף מזמן המסירה אינו חל תו לא שייך האי טעמא כדפרישית לעיל בדף הקודם ומכ"ש דשייך חששא דפירות שתוציא האשה שלא כדין מיום המסירה ובאמת היא כאשתו לכל דבר אע"כ דאיירי שכתב התנאי דמהיום אם מתי בגוף הגט דתו ליכא למיחש למידי משום מוקדם וא"כ מדייק שפיר דלכי מיית אמאי הוי גיטא הרי נכתב הגט שלא לשם כריתות אי ס"ד דאין ברירה אע"כ דיש ברירה. וליכא למימר שנכתב בגוף הגט ולאחר כתיבת התורף הא נמי ליתא דכיון דאליבא דר' יהודא קיימינן ואיהו הוא דאמר דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כדדייקינן בריש מכילתין דף ד' וא"כ אפילו בנכתב אחר התורף נמי יש לפסול כיון שנחתם שלא לשם כריתות ופשטא דלישנא משמע דלר' יהודא לא מכשרינן שום גט אלא בעידי חתימה דלדידיה וכתב אתרווייהו קאי אכתיבה ואחתימה ועיין מ"ש בזה בריש מכילתין. נמצא דכל זה לר' יהודא דוקא משא"כ לר' יוסי וחכמים דקי"ל כוותייהו לגירסת רש"י ז"ל ותוספות בשמעתין דמגורשת ואינה מגורשת לא מצינן למידק דאין ברירה מדסברי דלכי מיית הוי גיטא דלדידהו איירי שפיר שהתנה כן בעל פה לאחר כתיבת הגט נמצא שהגט נכתב לשם כריתות ואפ"ה אין לפסול הגט משום מוקדם דכיון דמשעה שהגיע הגט לידה מגורשת ואינה מגורשת ואם זינתה פטורה באמת מסקילה תו לא שייך חששא דבת אחותו ואפשר דאפילו משום לעז ממזרות נמי אין לפסול בכה"ג כיון דבאמת לא הוי אלא ספק ממזרות וכשר מדאורייתא וטעמא דפירות נמי לא שייך בכה"ג דמשעת מסירת הגט נראה שאין לבעל פירות כן נ"ל נכון בעזה"י דלפי מאי דקי"ל דמגורשת ואין מגורשת אין לפקפק בגט שכ"מ שהתנה בעל פה בתנאי דמהיום אם מתי אף למאי דקי"ל אין ברירה וכדפרישית בסייעתא דשמיא ועוד דאליבא דהלכתא אפי' אם נכתב אחר התורף יש להכשיר בעידי מסירה לחוד וכמו שאפרש בפ' המגרש בעזה"י ועוד דאפילו בעידי חתימה כשר דנהי דאמרינן לעיל בריש מכילתין דמקרי מזוייף מתוכו היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה ודו"ק:

בא"ד ואפילו לא מת מאותו חולי היה לנו לומר שתהא מגורשת מספק כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בכוונתם דאפילו לא מת כלל איירי והשיגו מהרש"א ז"ל ובחידושי הרשב"א ז"ל מבואר להדיא כדברי מהרש"ל ז"ל ומה שכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דמשמע להו לחלק בין לא מת כלל שסופו להתברר בודאי ובין אם ימות מאותו חולי דאפשר שלא יבא לידי בירור וכתב דכה"ג חילקו התוס' בפ' כל הגט ולמאי דפרישית בסמוך נתבאר דודאי לא משמע להו להתוספות לחלק כמ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ לא הוו מקשו מידי על פרש"י ז"ל דאיכא לחלק בכה"ג דלענין כי מיית הוי גיטא מפני שסופו להתברר אבל בימים שבינתיים אין ברירה שאין סופו להתברר כמ"ש מהרש"א ז"ל גופא בפרק כל הגט אלא שכבר השגתי עליו שם מסוגייא דשמעתין והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה לר"י דטעמא דר' יוסי כו' משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת מיתה כר' מאיר כו' עד סוף הדיבור. ונראה בעיני דרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן מדמסקינן לקמן בשמעתין דלר' יוסי מייתי אשם תלוי וידוע דבימי ר' יוסי לא שייך אשם תלוי דלאחר החורבן הוי וע"כ דנפקא מיניה בזמן הבית וכן לכשיבנה במהרה ואי ס"ד דספיקא דר' יוסי היינו ספיקא דדינא לא שייך האי פלוגתא דאשם תלוי דמאן יימר דבזמן הבית מספקא להו כי היכי דמספקא לר' יוסי משא"כ לפרש"י ז"ל א"ש דכיון דקי"ל אין ברירה לעולם היא ספק מגורשת אפילו אם יבא אליהו ויאמר וכן הא דאמרינן בפ' הזהב גבי דוד מוטב שיבא על ספק אשת איש ומייתי התוס' בסמוך מסייע נמי לפרש"י ז"ל קצת דקרי לה ספק א"א בהחלט משא"כ לפי' התוס' מאן יימר דמספקא ליה לדוד דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא וק"ל:

בד"ה אמר רבה באומר כו' פירש בקונטרס כו' ומילתא באפי נפשיה היא כו' ואין נראה לר"ת כו' ועוד אור"י דבתוספתא בהדיא משמע כו' עכ"ל. באמת לא נתפרש בלשון רש"י ז"ל דמילתא באפי נפשיה היא והיה נ"ל לכאורה דלפרש"י ז"ל נמי אדלעיל מיניה קאי אלא דלפי גירסתו דגריס באומר מעת שאני בעולם ולא גריס כאומר מש"ה משמע ליה לרש"י ז"ל דרבה מפרש דכולה מתני' איירי באומר לפי דסתם גט שכ"מ שמגרש בתנאי דמהיום אם מתי רגיל לומר ג"כ מעת שאני בעולם לפי שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל ובהכי הוי אתי שפיר דלא תיקשי שיטת רש"י ז"ל אהדדי דבפ' כל הגט מפרש רש"י ז"ל בהדיא דההיא דהרי היא כאשת איש לכל דבריה קאי אמהיום אם מתי וא"כ מה שפירש כאן בד"ה ומשני דמתני' לאו באומר מהיום אם מתי היינו דלא איירי במהיום אם מתי לחוד אלא שאומר ג"כ מעת שאני בעולם והתנא לשון קצרה נקיט. ובהכי הוי א"ש נמי מה שפי' רש"י ז"ל בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ז דטעמא דמתני' דלא תתייחד איירי משום גט ישן וכאן פירש במתני' טעמא אחרינא משום חשש קידושין ולמאי דפרישית אתי שפיר דכאן פירש אליבא דר' יוסי ור"מ וחכמים ושם פירש אליבא דר' יהודא דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה דתו לא שייך חשש קידושין אלא חששא דגט ישן כמו שכתבו התוס' לעיל במשנתינו ולר' יוסי וחכמים נמי אפשר דשייך נמי טעמא דגט ישן לפי שיטת מהרש"א ז"ל נקטינן מיהא דההיא דלא תתייחד לפרש"י ז"ל דפרק האשה שנתארמלה אפלוגתא דר' יהודא ור' יוסי קאי דלאו מילתא באפי נפשיה כן נ"ל לכאורה אף שהוא קצת דוחק לפי לשון רש"י ז"ל בשמעתין אפ"ה ניחא לי טפי בהכי דלא תיקשין שיטת רש"י ז"ל בכמה דוכתי אהדדי דממילא נתיישב כל מה שהקשו עליו בתוס' וק"ל:

בא"ד ונראה לר"ת כמו שכתוב בפר"ח כו' כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דל' מהיום משמע להו דהיינו מחיים אבל א"א לומר כן דא"כ לעיל דף ע"ב דשקיל וטרי הש"ס לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח באם מתי גרידא דלר' יוסי חליצה נמי לא בעיא דלכי מיית הוי גיטא ותיקשי לן והא אין גט לאחר מיתה כדמקשינן בשמעתין והתם לא שייך לתרץ נעשה כאומר מעת שאני בעולם דמהיכא תיתי כיון דהכא לא אמרינן נעשה כאומר אלא דמשום דלשון מהיום הכי משמע והתם לא קאמר מהיום ומה טעם יש לומר דזמנו של שטר הוי כאומר מעת שהוא בעולם וכן יש להקשות לפי פי' הר"ן ז"ל דלשון מהיום אם מתי משמע מאותו היום שימות וזה לא שייך לענין זמנו של שטר מוכיח אבל לפירוש הרא"ש ז"ל אתי שפיר שכתב דלשון מהיום אם מתי משמע דמהיום יתחיל זה התנאי דאם מתי וא"כ לענין זמנו של שטר מוכיח נמי שייך לפרש כן:

בא"ד ואע"ג דקאי ארישא אמהיום אם מתי פריך שפיר כו' עכ"ל. עיין מה שכתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה ולפי דמשמע להדיא בלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב בד"ה ומשני דמתניתין לאו באומר מהיום אם מתי א"כ משמע להדיא דלהמקשה הוי ס"ד דאיירי במהיום אם מתי וכן בתוס' פ' כל הגט דף כ"ה בד"ה מה היא הקשו כן בהדיא על פרש"י ז"ל ע"ש לכך לא רציתי להאריך בדבריהם אלא דלפ"ז באמת יש לדקדק בל' התוס' כאן מה שדקדקו ואע"ג דקאי ארישא הו"ל לאקשויי מעיקרא בדברי המקשה שהקשה והא קי"ל דאין גט לאחר מיתה ונלע"ד דאפשטא דתלמודא לא פסיקא להו לאקשויי הכי בדברי המקשה לפי שיטת רש"י ז"ל דאיכא למימר דהמקשה הוי ס"ד דודאי נעשה כאומר דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה ומסתמא דעתו שיחול מחיים אלא דהיא גופא קשיא ליה כיון דקי"ל אין גט לאחר מיתה ודעתו בודאי שיחול מחיים א"כ טפי הוי לן למימר דמה שאמר מהיום אם מתי היינו מהיום ממש כיון דאם מתי לאו דוקא לכשימות א"כ מהיום דוקא וע"ז משני הש"ס דנעשה כאומר בפירוש מעת שאני בעולם משא"כ לגירסת התוספות דלהתרצן נעשה כאומר וא"כ ע"כ דהמקשה לא סליק אדעתא כלל דנעשה כאומר וא"כ מדקדק שפיר לשיטתם ואע"ג דקאי ארישא כן נ"ל נכון: