שם לווי. כולהו פיסלא מיקרו ואי הוי להאי שם לעצמו הוה ליה חשוב ולא בטיל: אבל במטה שלה. אע''פ שבתוך ביתו מגורשת וקא סלקא דעתין טעמא משום דקסבר כליו של לוקח ברשות מוכר קונה חפץ הנתון לתוכו לבעליו ופלוגתא היא בב''ב (פה:): דגבוה י'. דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל את רשות הכלי: והא איכא מקום כרעי. שמונחים לארץ: ה''ג אמקום כרעי לא קפדי אינשי. הואיל וגבוה מן הארץ עשרה שנוחה להשתמש תחתיה: קשורה אע''פ שאינה תלויה. אלא נגררת בקרקע וקשור בה ולא גרסי' תלויה אע''פ שאינה קשורה: בין ירכותיה. ואע''פ שמונח בקרקע אין אדם מקפיד על כל מקום מושב אשתו ועד עכשיו היה אותו מקום קנוי לה: מוכר קלתות. לכך אינו מקפיד על מקומה שיש לו בית לכך: תניא נמי הכי. דמשום דאינו מקפיד. הוא מדקתני או בכל דבר שהוא כקלתה שמיוחד לתשמישה תמיד שהמכניס אשתו לתוך ביתו על מנת להיות כלי תשמישיה קטנים עמה הוא מכניסה: טסקא. טשק''א בלע''ז: מתני' עד שיאמר לה הא גיטיך. ואפי' לאחר שבא לידה אומר לה כן ודיו: קוראה והרי הוא גיטה. כשהיא קוראה בו רואה שהוא גיטה: גמ' טלי גיטיך מעל גבי קרקע לא אמר כלום. דבעינן ונתן: שלפתו. שהיה תחוב בין חגורו למתניו ושלפתו משם: דעריק לה חרציה. עקם לה מתניו להקריב לה הגט: שלפתו. גרס בברייתא: לעולם אינו גט. הואיל ובא לידה שלא בהכשר עד שיטלנו כו': דבת איגרושי היא. שהרי ניעורה ולא מיחסרא אלא אמירת הי גיטך הלכך כי אמר לה בתר הכי שפיר דמי שקבלתה הוגנת: הרי זה גט. דהוי חצרה המשתמרת לדעתה הואיל והוא ישן אינו משתמר אלא על ידה: ניעור אינו גט. שהעבד משמר את עצמו ואת מה שבידו והויא לה חצרה המשתמרת שלא לדעתה: חצר מהלכת לא קנה. רבא גופיה אמרה בשנים אוחזין בטלית: כל שאילו מהלך כו'. רבא נמי אמרה התם היה מהלך בספינה וקפצו דגים לתוך הספינה כו': בכפות. שאינו ראוי להלך בההוא קאמר רבא דהוי גט: מתני' קרוב לה. מפרש בגמ': אמר לו. מלוה ללוה: זרוק לי חובי. ברה''ר: וזרקו לו. ואבד: גמ' ד' אמות שלו. שאין בינו לגט ד' אמות דאמרינן בשנים אוחזין (ב''מ דף י.) דד' אמות של אדם קונות לו: כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות. לגט זו מכאן וזה מכאן שכל הגט מונח בתוך ארבע אמות שלו ובתוך ארבע אמות שלה ולא גרסינן מצומצמות: וליחזי הי מינייהו קדים. לבא במעמדו אם קדם הוא לבא זכה בכל ארבע אמות ואם קדמה היא לבא זכתה בכל ד' אמות הסמוכות לה ושוב לא נכנסה זכותו לתוכו: א''א לצמצם. שלא יקדים האחר: מצומצמות. שהיו שניהם עומדים בח' אמות מצומצמות לא פחות ולא יותר יש בין שניהם:

אמקום כרעי לא קפדי אינשי. לכל הפחות באשתו וכן באויר המטה: כגון שקלתה תלויה בה. וא''ת ותיפשוט איפכא מדמתרצי כל הני ובהמוכר את הספינה (ב''ב דף פה:) רוצה לפשוט מדברי אמוראי ואינו יכול ויש לומר דהכא לכולהו מספקא להו אלא דדחו למתני' דלא נפשוט מינה א''נ אפי' בעלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה הכא לענין גט דלרחוקה קאתי לא קנה: מקום חיקה קנוי לה. וא''ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה ואומר ר''י דר' יוחנן קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין בארץ והשתא אי לאו טעמא דמקום חיקה קנוי לה לא הוי מהני מידי כיון דאינה קשורה ותלויה: אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך. ר''י היה מצריך . לנותן גט לאשתו לומר הי גיטיך וגם הרי את מותרת לכל אדם כדמשמע בהמגרש (לקמן דף פה.:) שהיו רגילים לומר ג''כ ודן ומיהו קשה דבהניזקין (לעיל דף נה.) משמע דאפילו לא אמר. כשר גבי מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים ראו גט זה וכו' וי''ל דהתם נמי אחר כך יגידו לה העדים שהיא מגורשת אף על פי דהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום צריך לומר לה הי גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת:

מתני': אמר לה כנסי שטר חוב וכו'. פירוש לפי שכיון שלא אמר לעדים בתורת גירושין אני נותנו לה לא על מנת לגרש נתן אלא רצה לשחק בה ובטולי בטליה להך נתינה שתהא לה כשטר חוב. ומיהו גיטא גופיה לא מבטל דלא אמר כלום בגט אלא לדידה קאמר כנסי וישנה נמי לאו בת איתגרושי היא שאין לה יד לזכות בגט ולא דמיא לחרש' דהתם יודעת לשמור גיטה ויש לה יד.
והרמב"ם ז"ל בחיבורו כתב כלשון הזה ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותה בתורת ספר כריתות אבל אם נותנו לה בתורת שטר חוב וכו'. וברייתא היא שנויה בספרי בלשון הזה ונתן בידה ושלחה מביתו. מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה וכו'. וכן הוא מוכח בתוספתא (ו,ט).
וא"ת ותיפוק לי' משום דילמא בטוליה בטליה ל"ק דאי איתא דבטלי' לעדים הוא אמר להו בפירוש בינו לבינם דהאי דאמר הכי בפניה משום כסופא דידה הוא לעולם אינו בטל עד דמפרש ביטול.
ויש לומר דטעמא דרישא משום ביטול נתינה ומשום סיפא נקיט ליה קרא בספרי ושלחה ומתניתין תרתי קא משמע לן רישא דחוזר ומגרש בו וסיפא דאע"ג דערק ליה חרציה והוי נתינה כיון דלא אמר לה כלום אינו גט וצריך לפרש וכדתניא פרק קמא דקידושין (דף ו') נתן לה גיטה וקדושיה וכו'.

והלכתא בכפות. פירוש דכי קאמר רבא ישן ומשמרתו בכפות שאינו יכול להלך. אבל ישן שאינו כפות לא משום שכיון שהוא מעצמו יעור משנתו וילך כיושב דמי וכל אלו מהלך לא קני אבל כפות אינו יכול לילך שהרי מחוסר היתר ודכוותה ניעור לא קנה אף על פי שהוא כפות דחצר המשתמרת שלא לדעתה ובפר' המביא תנין דאמרינן כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואוקימנא בכפות ולא מסיימין בה בישן משמע דלא בעי' ישן.
ובה"ג ז"ל כתב ובכפות נמי ה"מ דניים ויחבא היא וקא מנטרא ליה אבל היכא דתיר לא ולפי דבריו הא דלא מסיים התם בפרק המביא בישן דמאי דפרכינן חצר מהלכת מתרץ אבל משתמרת לדעתא שמעתא דרבא בהדיא היא דבעינן ישן וכן עיקר.
ויש מפרשים דה"ק: והלכתא דישן לא קני אלא בכפות קנה ואימא הכי כפות ומשמרתו הרי זה גט בין ניעור בין ישן אם אינו כפות אינו גט. וכן כתב הר"ם הספרדי ז"ל בחיבוריו וק"ל דהאי ודאי משתמרת לדעתא בעינן כדאמרינן לעיל וניעור אפילו כפות משתמרת לדעתו הוא דאטו אשה כפותה מי לא מגרשה בין בידה בין בחצרה שאינה משתמרת אלא משום שעומדת בצד חצרה ועוד דהא משום חצרה המשתמרת שלא לדעתה נסיב לה טעמא ולא משמע דסתיר לכולה שמעתא דרבא ומשבש לה לגמרי.

ארבע אמות שלה זהו קרוב לה. איכא דקשה ליה והא ארבע אמות של אדם אינם קונות לו ברשות הרבים ולאו קושיא היא דהתם פלוגתא היא ודילמא סבר רב קונות לו בכל מקום ומ"ד התם לא קני מוקי לה למתניתין כר' יוחנן אי נמי מוקי לה בסימטא ואמאי קרי לה רשות הרבים מפני שאינה רשות היחיד כדמתרץ בכמה דוכתי' וטעמא דמתניתי' בין לרב בין לר' יוחנן משום דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהא ארבע אמות גופייהו בכל מקום דבר תורה אינן קונות ואין צריך לומר כל שיכולה לשמור דאינה קונה לה אלא מדבריהם ותקנת עגונות היתר להם וכדאמרי' לגיטין אמרו ולא לדבר אחר אלמא תקנתא דרבנן הוא בגיטין ומשום לית' דידהו חקינו בקידושין משום ויצאה והיתה ומ"ה קאמר ליה שמואל לרב יהודה דלא ליעבד עובדא משום דלא תקון לאפקועי קידושין אלא במקום יש לחוש לקלקל ושמא משנתנו הוראת שעה היתה או משום שעת הגזירה נשנית.
וכתב רבינו חננאל ז"ל, ואת לא תעבד עובדא ותורה ושתהא מגורשת לגמרי עד דמטא גיטא לידה לגמרי וכו' ואנו קבלנו מרבותינו שאפילו זרקו לה לחצרה לא משתריא ליה לעלמא עד דמטי גיטא לידה וכו' דגרסינן בירושלמי מחוור מכולם עד שיתנו לידה אלו דברי ר"ח ז"ל ודברי קבלה הן וראוין לחוש אבל ודאי רבא עבד עובדא בההוא גיטא דש"מ בריש פרקין דאי צריכה חליצה מה הועילו בתקנתם ושמא לפוסלה על האחין שיהו כופין אותו לחלוץ ולא דאיק ור"ה ז"ל כתב הלכות הללו ולמעשה כתבן. ואעפ"כ הוא מקפץ ומדלג בהם שלא לפרסם בהם קולא כמנהגו בכל מקום הראוי להחמיר.

הא דאמרינן והא א"א לצמצם. ק"ל דילמא דלא חזי' מאן קדים א"נ חזיון אפשר דלא קים לן בהו שאע"פ שא"א להם לצמצם אם באים כאחד אין אנו יכולין לכוין. וי"ל דאי לא ידעי ה"ל ספיקא דרבנן ומוקמינן איתתא אחזקתה. ולא אמרינן מגורשת ואינה מגורשת. ואם צרתה דערוה חולצת דגזרינן אם אתה אומר חולצת מתייבמת. ולפיכך אוקי בב' כיתי עדים דהויא להם ספק דאורייתא כדאיתא בפ' ד' אחים (יבמות דף כ"ח).
ולהך סברא דרב יוסף ההיא דתניא לעיל באידך פירקין ואי אינו יודע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת ה"נ מתוקמא בב' כיתי עדים כנ"ל. וי"ל דמתני' קשיתיה דקתני מחצה על מחצה דה"ל למיתני ספק. זו היא שאמרו מגורשת.

שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח לא צריכא דגבוה עשרה. פירש רש"י ז"ל: דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל רשות הכלי. וקשיא לי דאם כן מאי קא פריך והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו דהא מכל מקום כי קליט ליה מאויר שלמעלה לעשרה קליט ליה דלית ליה חשיבות לבטוליה לכלי של לוקח וכי קפיד אכרעי המטה מאי הוי, ועוד דלכאורה מדקא מקשה והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו משמע דכולה מילתא משום דקפיד בהו ולא קפיד הוא, ועוד דמאי שנא עשרה אי משום לבוד כיון דגבוה שלשה נפיק ליה מתורת לבוד וליקני ואי משום זכיית אויר חצרו הא ודאי אויר חצרו אפילו למעלה מעשרה כל שבתוך מחיצותיו קונה לו ואויר חצרו כחצרו כדתנן היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת, ואי משום דמפסיק כלי ואין סופו לנוח כדאמר רבא במציעא פרק השואל גמרא אין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד מאי שנא עשרה אפילו חמשה וארבעה כל שאין הכלי מונח בקרקע, ומלשון רבינו אלפאסי ז"ל נראה שהוא מפרש כדברי רש"י ז"ל וזהו לשונו: לא צריכא במטה דגבוה עשרה ואף על גב דאיכא מקום כרעי המטה ברשותיה דבעל אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי, והרמב"ם ז"ל פירש: מפני שחלקה רשות לעצמה, ומסתברא דהכי [בנדפס: פרכינן] פירושא לא צריכא דגביה עשרה ויכול להשתמש תחתיו הלכך לא קפיד ביה והוה ליה כאומר לה קני דהתם קני כליו של לוקח ברשות מוכר, ומשום הכי פריך כי גביהה עשרה מאי הוי אכתי איכא מקום כרעי המטה דקפיד בהו והוה ליה כליו של לוקח ברשות מוכר ולא קנה לוקח ולא אמרו קולט מן האויר דקונה אלא בדלא מנח אארעא אבל מנח אארעא כליו של לוקח ברשות מוכר קרי ביה ולא קנה לוקח, ופריך אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי כלומר אמקום כרעי המטה של אשתו, כך נראה לי.

מתני': אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך. ולא שיאמר לה בשעת נתינה קאמר אלא עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך והכי מוכח בגמרא, והא דאמרינן דבדאמר לה כנסי שטר חוב זה דאינה מגורשת, דוקא בשלא אמר לעדים מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי אבל אי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לה אף על גב דאמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דמשום כסופא הוא דאמר לה הכי וכדאיתא בפרק הניזקין, והוא הדין נמי בדלא אמר לה כנסי שטר חוב זה אלא דיהיב לה סתם אינה מגורשת אלא אם כן עסוקים באותו ענין וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר רב הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, [בנדפס: ותמיהא לי אמאי נקט לה באומר לה כנסי שטר חוב, לישמעיה בנותן לה סתם דאינו גט וכל שכן באומר לה כנסי שטר חוב, ויש לומר דהכא אפילו בשעסוקין באותו ענין ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי לא מיירי, ואי נמי יש לומר דעיקרא משום דהיתרא דרבי אתא לאשמועינן דאפילו באומר כנסי שטר חוב אינו צריך ליטלו ממנה אלא באומר לה הא גיטיך סגיא, כך נראה לי].
וטעמא דמתניתין דקתני אמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט, יש לפרש משום דבטוליה בטלי כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק בה שתהא לה כנתינת שטר חוב דאינו מגרש והכי נמי משמע בפרק הניזקין דאמרינן מדעתו של רבי יוחנן בן גודגדה נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט, ואמרינן פשיטא מהו דתימא בטולי בטליה קא משמע לן אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר והאי דקאמר לה הכי משום כיסופא הוא, אלמא כי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוא דאמרינן דלא בטליה דאם איתא כיון דאמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוה מודע להו לית אנא יהיב ליה בתורת גט כדאמרי להו אלא כנתינת שטר חוב לחוכא בעלמא, הא לאו הכי כי אמר לה כנסי שטר חוב זה בטליה בטלי, ומיהו לא בטליה מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר כנסי שטר חוב והלכך כי אמר לה הא גיטך מתגרשת בו, והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה מנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת שטר חוב או מזוזה וכו' אינו גט, ובסיפרי תניא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט. ואם תאמר ותיפוק לן משום דלמא בטולי בטליה, איכא למימר אם איתא בבטלי לסהדי הוה אמר וכדאמרינן בפרק הניזקין ולא טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט שאני נותן לאשתי דוקא, אלא משום דכיון דאיכא סהדי לסהודי הוה מודע בינו לבינם, והא דאמר לה הכי משום כיסופא דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה.

נתן גט בידה והיא ישנה נעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט. פירוש: אף על פי שאמר להם לעדים ראו גט שאני נותן לה משום דלאו בת איגרושי היא לפי שאין הגט שמור בידה כדאמרינן בגמרא, אבל אי לא אמר להו לעדים ראו גט שאני נותן לה למה לי ישנה דנקט אפילו נתן בידה והיא נעורה נמי אינו גט כדאמרינן בפירקא קמא דקידושין (ז, א) דבזמן שאין עסוקים באותו ענין צריך לפרש וזו אינה עסוקה באותו ענין שהרי ישנה היא ודכותה בנעורה שאינן עסוקין באותו ענין צריך לפרש [בנדפס: ומתניתין תרתי אשמועינן בכנסי שטר חוב אשמעינן דוקא בשלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן, והדר אשמעינן דבישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו גט] ותניא בתוספתא דמכלתין הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך רבי יוסי אומר מגורשת רבי יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, אלא ודאי ישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינה מגורשת מה שאין כן בנעורה דהתם ודאי הויא מגורשת דהא יהיב לה לשם כריתות לדעת העדים אף על פי שנתן לה סתם ולא פירש קל וחומר מאמר לה כנסי שטר חוב זה דגריע טפי מנותן סתם כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דיהיב לה סתם הכי נמי במאי עסקינן דיהיב לה ואמר לה בהני לישני ואפילו הכי בזמן שאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת וכל שכן בנותן סתם דהויא מגורשת, וחרשת נמי כנותן לה סתם דמי דאף על פי שהגט שמור בידה מכל מקום כשאמר לה הא גיטך אינה שומעת מה שאומר לה בפיו ואפילו הכי כי אמר להו לעדים מגורשת, אלמא אמר לעדים ונתן לה סתם מגורשת, אבל בישנה אינה מגורשת דלא בת איגרושי היא ולא משום דבעינן דעתה אלא שאין גיטה שמור בידה כדאמרן וגריעה מחרשת דחרשת יודעת לשמור גיטה ומשום הכי יש לה יד להתגרש אבל זו אין לה יד כלל כל זמן שהיא ישנה.
והר"א אב בי"ד זצ"ל הקשה דמההיא דצריך לפרש ומיהא דנתן בידה והיא ישנה משמע דבעינן דעתה וגבי חרשת שהשיאה אביה ובאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה, ובהיא בטבריה וחצרה בציפורי אם נתקרע הגט קודם שתדע דמגורשת ואם היתה ישנה בשעת זריקת הגט ונאבד או שנתקרע קודם שנעורה מכולהו משמע דלא בעינן דעת דהא משמע דאף בזו שנתקרע אחר זריקה קודם שנעורה מסתברא דמגורשת דאינו עולה על דעת שאם נתקרע הגט מיד לאחר זריקתו לחצרה בפני עדים שיהו עדים אומרים נעורה היתה בשעת זריקת הגט, אלו דברי הרב זצ"ל, ועלה כל זה בידו בספק, ומסתברא דאין כאן קושיא ותיובתא לא חזינא דלעולם דעת בעינן אבל דעתה דוקא לא בעינן אלא או דעתה או דעת העדים דטעמא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שיהא נותן בידה לדעת שהוא ספר כריתותיה ולא הקפיד הכתוב בידיעתה דוקא אלא כיון שנודע לעדים הרי כאן דעת שהוא נותן לה לכריתות והיינו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אף על פי שחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דמגורשת אבל כי לא אמר לא לה ולא לעדים ולא היו עסוקין באותו ענין אינה מגורשת והיינו מתניתין אמר לה כנסי שטר חוב זה ונתן לה סתם דאינה מגורשת דאין כאן דעת נתינת גירושין כלל, וישנה אף על פי שיש כאן דעת העדים דאינה מגורשת אין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל והרי זו כנשטית או שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש, וזרק לה גיטה בחצרה והיא בטבריא וחצרה בציפורי אף על פי שאינה יודעת בשעת זריקתו דהויא מגורשת לרבי הושעיא או בחצרה הסמוכה לה אליבא דעולא כמו שכתבתי למעלה התם היינו טעמא משום דחצרה משום ידה איתרבאי וכיון שהיא יכולה להתגרש על ידה בכענין זה שאם נתנו בידה סתם והיא נעורה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת כמו שכתבתי למעלה הכי נמי בחצרה מגורשת שהרי יש כאן דעת העדים ודיו, אבל מה שכתב רבנו ז"ל דאפילו זרקו לה בחצרה והיא ישנה דמגורשת הא ודאי צריכא עיונא ומסתברא דלעולם אינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה דנתנו בידה והיא ישנה אינה מגורשת כל שכן חצרה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד דאתו עדים ואמרי בההיא שעתה נעורה היתה אינה מגורשת, ותדע לך דכל שאין לה יד אין לה חצר ועוד ראיה שוטה שאין לה לא יד ולא חצר וזו הואיל ואין לה יד היאך יש לה חצר כך נראה לי מיהו [בנדפס: ומיהו אף] ואף כשתמצא לומר דחצרה כיון שהיא משתמרת לדעתה אף על גב דהיא ישנה בשעת זריקת הגט הרי זו מגורשת דמכל מקום בחצר המשתמרת זרקו לה, ולא דמי לישנה דהתם אינו משתמר כלל, ולשוטה לא דמיא דהתם כיון שאין לה יד כלל דמחוסר מעשה ולאו סמיה בידן כדאמרינן בריש מי שאחזו הלכך אין לה חצר, אבל ישנה אף על גב דהשתא אין לה יד מכל מקום ראויה להיות לה יד דלאו מחוסרת מעשה וסמיה בידן הילכך אפילו השתא יש לה חצר כיון שהיא משתמרת, מכל מקום אכתי לא תיקשי לן דכיון שהיא משתמרת ואיכא דעת העדים הרי זו מגורשת.

גמרא: אימא שלפתו והיא בעינן ונתן בידה וליכא לא צריכא דעריק לה חרציה. כלומר וכיון שהוא מקרבו לה [בנדפס: ומסייעה] ומסייעא בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה, ומדפרכינן והא בעינא ונתן בידה שמעינן שאם תפס הבעל הגט ופתח ידו ולקחתו מתוך ידו לא קרינא ביה ונתן אלא אם כן נתנו הוא לתוך ידה או שיקרבהו לה שהוא מסייע בלקיחתו.

והלכתא בכפות. פירוש: כי קאמר רבא ישן ומשמרתו בכפות קאמר שאינו יכול להלך ושמעינן מינה דנעור אף על פי שכפות ומשמרתו אינו גט דתרוייהו בעינן, והא דאמרינן בפרק המביא (כא, א) תניין כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואוקימנא בכפות ולא מסיימינן בה בישן, התם משום דמאי דפרכינן חצר המהלכת היא מתרץ אבל משתמרת לדעתה שמעתא דרבא בהדיא היא, וכן עיקר ושם הארכתי יותר בסיעתא דשמיא.

[בנדפס: ארבע אמות שלה זהו קרוב לה. ואף על גב דאסיקנא בבבא מציעא גמרא, ראה אותן רצין אחר המציאה דאינן קונות לה ברשות הרבים אמר ליה מאי רשות הרבים דהכא סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד ודכותה אמרינן בבבא בתרא גבי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן לקיש אפילו ברשות הרבים ואסיקנא מאי רשות הרבים סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד אי נמי הכא צידי רשות הרבים וכדאמר רב ששת התם בפרק קמא דמציעא אי נמי איכא למימר דרב סבירא ליה כמאן דאמר התם קונות לו אפילו ברשות הרבים אי נמי גט שאני דתקינו לה רבנן אפילו ברשות הרבים משום תקנת עגונות, ומיהו צריך עיון לפירוש זה דמשמע דלא מחלק בין גיטין לשאר דברים אלא רבי יוחנן בלחוד מדאקשינן עליה והא וכן לקדושין קתני ולא אקשי לכולהו אינך אמוראי, ושמא יש לומר משום דרבי יוחנן אמר בהדיא לגיטין אמרו ולא לדבר אחר.

ארבע אמות שלו זהו קרוב לו. ואם תאמר לא הוה ליה למימר אלא ארבע אמות שלה זהו קרוב לה כלומר מגורשת חוץ לארבע אמות לא, ובמתניתין נמי אמאי איצטריך למתני קרוב לו כלל לא הוה ליה למיתני אלא קרוב לה מגורשת אינו קרוב לה אינה מגורשת, ותירצו בתוספות דחידושא אשמעינן דאי קדם איהו אף על גב דאיהי נכנסת בתוך ארבע אמות דידיה לא חשבינן אותן ארבע אמות שיהא לה בהן חלק ואפילו מגורשת ואינה מגורשת לא הויא אלא כיון דאיהו קדים כדידיה חשבינן להו לגמרי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וזהו לשונו שכתב בפ"ה (בפירוש המשניות) הוא בא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה גט בתוך ארבע אמות שלו אינה מגורשת אף על פי שאם תשוח תטלנו, עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא מחצה על מחצה הואיל והוא בא בתוך ארבע אמות שלה הרי זה [בנדפס: גט] פסול עד שיגיע הגט לידה. עד כאן.

וליחזי הי מינייהו קדים. הא דלא פריך הכא והא אגיד ביה כדפריך בסמוך משום דכיון דקאי כוליה בתוך ארבע אמות דידה כמו בארבע אמות דידיה דין הוא דתיהוי מגורשת ואינה מגורשת אבל לקמן דקאי מקצתו חוץ לארבע אמות דידה וקאי בארבע אמות דידיה שייך למיפרך והא אגיד גביה.

והא אי אפשר לצמצם. קשיא לי מאי קושיא אדרבה היא הנותנת דכיון דאי אפשר לצמצם הרי זו מגורשת ואינה מגורשת, ויש לומר דלישנא דמתניתין בלחוד היא דקשיא ליה היכי קתני מחצה על מחצה דהא אי אפשר לעמוד עליו והוה ליה למיתני ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתניא ביבמות פרק כיצד (ל, ב) כך נראה לי.

זה שביארנו במשנה שכל שזרק הגט בחצרו אפי' היתה עמו במטה אינו כלום פירשוה במטה שלו אבל אם היתה המטה שלה על צד שאין לבעל רשות בו קנתה ולא משום כליה שהרי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא שמן הסתם המטה עשרה גבוהה ואין אויר שלמעלה מעשרה חשוב רשות מוכר להפקיע רשות הכלי ואע"פ שהכרעים מונחים בארץ הואיל וגבוהה עשרה ונוחה להשתמש תחתיה אמקום כרעי לא קפדי אינשי ויש ללמוד מכאן שכליו של לוקח המונח על גבי קונדיסין ברשות מוכר למעלה מעשרה קנה לוקח אלא שאני אומר דוקא באשתו אמרו שאדם עשוי למחול לה כמה דברים:

כבר ביארנו במשנה שאם זרקו לתוך קלתה אף במונחת בקרקע קנתה שאין אדם קפיד על מקום קלתה מכל מקום דוקא בקלתה וכיוצא בה שהם כלים דקים אבל אם היתה גדולה שמן הסתם אדם מקפיד עליה לא זכת בגיטה ומכל מקום אם היתה קשורה בה אע"פ שאינה קשורה בחבל קצר בכדי שאם תעמד תהא קלתה תלויה בה ולא תגרר בארץ אלא בחבל ארוך שכשהיא עומדת נמצאת קלתה נגררת בארץ אעפ"כ מגורשת אף בגדולה וגירסא הנכונה בזה אמר רב יהודה כגון שהיתה קלתה תלויה בה ריש לקיש אמר קשורה אע"פ שאינה תלויה ואין גורסין אחריה ותלויה אע"פ שאינה קשורה וכן אם היתה קלתה מונחת בין ירכותיה בקרקע אע"פ שאינה קשורה בה זכת שאין אדם מקפיד על מקום מושבה וכן אם היה בעלה מוכר קלתות בכל פנים זכת מפני שמאחר שאומנותו בכך אינו מקפיד על מקומם נמצא שבקטנה אין צריכין בה לשום דבר ומגורשת ובגדולה אתה צריך לאחד מן הדרכים שהוזכרו:

המשנה השנית והכונה בה במה שנתגלגל בחלק הראשון מענין כנסי שטר חוב זה וכו' והוא שאמר אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטך נתן בידה והיא ישנה ניעורה קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטך אמר הר"ם פ' אמרו מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך בתנאי שיהיה כבר רמז אליה בלקיחתו והוא בידה או קשור על גופה לא שיהיה על גבי קרקע אולם אחר הגעתו לידה לא יועיל אמרו דבר שהוא לעולם צריכה חליצה מדרבנן עד שיגיע גט לידה או לרשותה:

אמר המאירי אמר לה ר"ל בפני עדים כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו ופירשו בגמרא לא מאחוריו בקרקע שהרי זהו טלי גיטיך מעל גבי קרקע אלא שהיה תחוב עמו במתניו ושלפתו משם ואע"פ שזו אינה נתינה פירשוה שעיקם אצלה את מתניו להקריב לה את הגט והיא סבורה שדבר אחר הוא וכשמשתדלת לקראו היא מוצאה שהוא גט אינו כלום עד שיאמר לה הא גיטיך ומכל מקום כל שאומר לה הא גיטיך אף לאחר שבא לידה הרי זה גט ואין צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתנו לה לומר לה בשעת נתינה הא גיטיך וכן אם נתן לה בעדים והיא ישנה שאינה בת קבלה ובת שמירה וניעורה ומצאה גיטה עמה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך הא כל שאומר לה כן אף לאחר שניעורה הרי זה גט אע"פ שלא אמר כן בשעת נתינה ואין צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתנו לה לומר לה בשעת נתינה הא גיטיך על הדרך שביארנו בראשונה ואע"פ שבאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ובשעת נתינה אמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה התבאר בפרק הניזקין שמגורשת ומפני שאין אנו צריכים לדעתה התם משום דאמר לעדים הוא אבל זו שלא אמר לעדים כלל בתורת גירושין אני נותנו או על מנת לגרש אני נותן או ראו גט זה שאני נותן לה אינה מגורשת דאע"ג דדעתה מיהא לא בעינן מכל מקום מדקאמר הכי ולא אמר תחלה לעדים ראו גט זה וכו' אין דעתו לגרשה בנתינה זו ובטלה לנתינה עד שיאמר לה הא גיטיך אבל גיטא גופיה לא בטיל ומה שיש להקשות עליה ממה שאמרו במסכת קדושין ו' א' אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעא דאלמא בעינן דעתה אף בשעת נתינה כבר כתבנוה בפרק הניזקין ולא עוד אלא שאף לאחר נתינה כתבו אחרוני הרבנים שלא הצריכו לומר הא גיטיך אלא בכנסי ובנתן לה כשהיא ישנה וניעורה אבל בנותן גט ממש בנתינה מעליא אין צריך לומר הא גיטיך כלל ואע"ג דבעקים חרציה הוי כאלו נתנו ואפי' הכי בעינן הא גיטיך התם משום דלאו נתינה מעליתא היא אבל בנתינה מעליא לא צריך אע"פ שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף בכל אדם כן אא"כ היה מדבר עמה על עסקי גיטה ושעוסקים באותו ענין שכתבו אלא שאם לא אמר כן גט פסול מיהא הוי ויש אומרים שאינו גט וכן נראה בראשון של קדושין שהוזכרו שם הגט והקדושין כאחד אלמא שדינם שוה אלא שיש דוחקים לפרשה כדעת ראשון וכבר כתבנוה שם:

ובגמרא פירשו בכתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו אינו גט שהרי היא חצר מהלכת ואע"פ שישן הוא כבר אמרו כל שאלו שהלך לא קנה אף עומד ויושב לא קנה ומכל מקום אם הוא כפות קנתה שהרי אינו יכול לילך ופירושה בישן וכפות הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור אינו גט שהישן אע"פ שאינו כפות הואיל ומעצמו ניעור הרי הוא כיושב וכל שאלו מהלך לא קנה בעומד ויושב לא קנה וניעור לא קנה אע"פ שהוא כפות דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא ויש מפרשין דבכפות לא בעינן ישן ואינו נראה דהא ודאי חצר המשתמרת לדעתה נמי בעינן וגדולי המחברים כתבו שבניעור אפי' היה כפות אינו גט ובישן ומשמרתו ואינו כפות גט פסול והדברים מתמיהים וכבר כתבנו מענין זה בפרק שני:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה למחצה מגורשת ואינה מגורשת מבואר לר"ם:

אמר המאירי היתה עומדת ברשות הרבים והוא הדין בכל רשות שאינה של שניהם וזרק לה את הגט קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת שאלו בגמרא היכי דמי קרוב לו ופירש תחלה שאם הוא בתוך ארבע אמות שלו זהו קרוב לו ואם הוא בתוך ארבע אמת שלה זהו קרוב לה וכששניהם עומדים בארבע אמות לגט זה מכאן וזה מכאן זהו מחצה על מחצה הא כל שאינו בארבע אמות לא לזה ולא לזה אינו כלום ואינה מגורשת כלל כדין קרוב לו ושאלו בזו של מחצה על מחצה וליחזי הי מינייהו קדים ר"ל לבא באותם ארבע אמות ואם הוא קדם זכה וכשבאת היא לשם לא תכנס זכותה ברשות הבעל כלל ואם קדמה היא לא יכנס זכות הבעל שם שהרי אי אפשר לומר שבשעת זריקה היו שניהם בתוך אותם ארבע אמות שאם כן לא זז הגט מתוך ארבע אמותיו ואינה מגורשת ועל כל פנים רחוקים היו וקפצו שניהם קודם שינוח הגט ובאו לשם וא"כ ניחזי מאן קדים וא"ת שבאו שניהם כאחד והא קיימא לן אי אפשר לצמצם ועל כל פנים האחד קדם וא"ת שלא נודע והרי עדים יש לשם ומסתמא דייקי והעמידוה בשהיו בשעת זריקה שניהם עומדים בשמנה אמות מצומצמות וגט יוצא מסוף ארבע אמות שלו לתחלת ארבע אמות שלה שנמצא הגט בתוך ארבע אמות לכל אחד ואף בזו הקשה שאם כן אינה מגורשת כלל דהא אגיד גביה הואיל וקצתו בתוך ארבע אמותיו והרי צריך שיהא כלו ברשותה ומתוך כך נדחה טעם זה ומכל מקום אע"פ שנדחתה לא נדחה אלא מתורת מחצה על מחצה ומצד הביאור ר"ל שלא יכול לפרשו כראוי הא מכל מקום כל שזרקו בארבע אמות שלה ואמר לה הא גיטיך ואינו בארבע אמות שלו מגורשת ומכל מקום דוקא בסימטא אבל ברשות הרבים גמורה לא שהרי אין ארבע אמות של אדם קונות לו ברשות הרבים אלא בצדי רשות הרבים ובסימטא ואע"ג דמתניתין רשות הרבים תנינן בה אין הלכה כן ברשות הרבים אלא בסימטא או שמא מתניתין בסימטא וכל שאינו רשות היחיד הוא קוראו רשות הרבים אלא שלדעת זה יש לומר שאף בחצר שאינה של שניהם אין ארבע אמות קונות לה דלא עדיפא חצר שאינה של שניהם מרשות הרבים דאדרבה איכא למימר רשות הרבים עדיפא שיד הכל שולטת בו אלא שיש מפרשים שאף ברשות הרבים לענין גט ארבע אמות קונות וכן בחצר שאינה של שניהם דמסתמא לא קפדי אינשי ואע"פ שיש מפקפקים לומר שתהא לו שום קניה בחצר של אחרים אינו כלום שכך מצינו ב"ב ע"ו ב' בענין הקניות שהמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם:

ונראה שכלל הדברים שכל שקונה ברשות הרבים קונה בחצר שאינה של שניהם וכן במשיכה אמרו שם שאינה קונה אלא בסימטא ובחצר של שניהם אלמא רשות הרבים וחצר שאינה של שניהם דבר אחד וסימטא וחצר של שניהם גם כן דבר אחד וכל שנפרש לענין גט רשות הרבים ממש הוא הדין לחצר שאינו של שניהם וכל שתפרשהו בסימטא אף אתה צריך לחצר של שניהם ונראין לי הדברים כסתם משנתנו שאף רשות הרבים גמורה במשמע ולענין גט שמאחר שעל כרחה מתגרשת בקניה קלה קונתהו:

וכן במחצה על מחצה כל שזרקו לה וקפצו שניהם קודם שינוח הגט ובאו ולא דקדקו העדים אי זה קדם מגורשת מספק ומ"מ יש מפרשים למעלה וליחזי מאן קדים כלומר ואם תמצא לומר דלא דייקי עדים הוה ליה ספיקא דרבנן דהא ארבע אמות גופייהו אין קונות מן התורה אלא מתקנת עגונות אמרוה ומפורש בפרק ארבע אחים דכל ספיקא דרבנן אוקי איתתא אחזקה ואם כן מחצה על מחצה על דרך זה אינה מגורשת וחזרו לפרש מחצה על מחצה בשתי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה ואע"פ שהיה לנו לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקה הא הויא לה ספיקא דאוריתא ובספיקא דאוריתא לא אמרינן הכי ור' יוחנן פירש משנתנו שאף בחוץ לארבע אמות שלה פעמים שמגורשת שקרוב לו שנינו אפי' מאה אמה כל שהוא קרוב לו מלה וקרוב לה שנינו אפי' מאה אמה כל שקרוב לה מלו ולא קורבת מקום שכל שהוא חוץ לארבע אמות לשניהם אין הקורבה כלום אלא כל ששמירתו נוחה לזה יותר מזה נקרא קרוב אצלו מעתה כל שזרקו לה והיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו כגון שהיה תל או נהר מפסיק בינו לבין הגט זהו קרוב לה אע"פ שמקומו קרוב לבעל יותר וההפך בהפך שניהם יכולים לשמרו אע"פ שקרוב לאחד מחברו הואיל וחוץ לארבע אמות לשניהם הוא מגורשת ואינה מגורשת ויש אומרין כן בשניהם אין יכולין לשמרו ולא עוד אלא שגורסין כן בהדיא בגמרא ויש לתמוה מאחר שאין היא יכולה לשמרו היאך מגורשת ופירשוה בתוספות שניהם אין יכולין לשמרו כל אחד לבד הא שניהם כאחד יכולים לשמרו ואיני מבין שאף זו אחר שהדבר תלוי בשמירה אגיד גביה הוא ויש מפרשים אותה בשהיא בתוך ארבע אמות שלה אלא שאינה יכולה לשמרו:

ומכל מקום נראה לי שכל שבתוך ארבע אמותיה מגורשת שתחומה קנה לה ובמקום הראוי על הדרך שפירשנו ואע"פ שהלכה כר' יוחנן וכדתניא כותיה כמו שאמרנו כל שקרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת וודאי זו אינה שמאחר שזרקו קרוב לה נתגרשה ומה לנו עוד באבידתו אלא שכך פירושו כל שקרוב לה מלו אלא שמכל מקום אלו בא כלב לנטלו הוא יכול לשמור והיא אינה יכולה אינה מגורשת כמו שכתבנו מכל מקום טעם ראשון לא נדחה מכל וכל על הדרך שהתבאר ואף שמואל פירש בקרוב לה כל שתשוח ותהא יכולה ליטלו אלא שפסק למעשה שלא להחזיקה במגורשת גמורה עד שיגיע לידה ואחר שיגיע לידה אף מאותו מקום תנשא בו לכתחלה והוה עובדא ואצרכוה חליצה ומכל מקום טעמי קמאי לא אידחו אלא קמו להו ולחומרא:

וראשוני הגאונים כתבו שאפי' זרקו בחצרה אין להתירה עד דמטי גיטא לידה ולא עוד אלא שאף הם פירשו עד שיתננו לידה וכן היא בתלמוד המערב שאמרו שם המחוור שבכלם עד שיתננו לידה ומכל מקום קשה לפרש ההוא עובדא דלעיל דשכיב מרע דאקנייה לביתא וכו' שאין להפקיע קדושין מכל וכל אלא במקום הדחק ואי הוה צריכה חליצה מה הועילו ושמא לפסלה ליבמים באו ולכופם לחלוץ ואין הדברים נראין שהרי כל שבסוגיא זו בהיתה עומדת על ראש הגג והוא מלמעלה וכו' ושלש מדות בגיטין כלם מוכיחות שמגורשת למעשה אלא לא נאמר כן אלא ברשות הרבים לדעת קצת או בסימטא לדעת אחר שכתבנו:

משנה וכן לענין הקדושין וכן לענין החוב אמר לו זרוק לי את חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה הלווה קרוב ללוה הלווה חייב מחצה למחצה שניהם יחלוקו היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא מלמעלן והיא מלמטן וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג ונמחק או נשרף הרי זו מגורשת אמר הר"ם פי' ובתנאי שיאמר לה זרוק לי חובי בתורת גיטין פי' ולזה הגיע הממון בקרוב מן המלוה ופטר הלוה לפי שכבר הפסיק ממנו בלקיחת הממון בזה התאר אולם אם אמר לו זרוק לי חובי ותפטר ולא אמר לו בתורת גיטין לא נפטר הלווה עד שיגיע הממון ליד מלוה ואמרו כיון שהגיע לאויר הגג ירצה לומר פחות לשלשה לפי שכל פחות משלשה כלבוד דמי וכאלו נח בשטח המקום אשר הוא עומד בו ואמר כיון שיצא מרשות הגג ירצה בו ממחיצת הגג ונכנס במחיצת המקום שהיא עומדת בו ואמרו נשרף בתנאי שיתחדש האש בזה המקום קודם שיצא הגט מידו אולם כאשר היה האש שם והשליכתו על האש אינו גט:

אמר המאירי וכך לענין קדושין ר"ל שכל שביארנו בו בגט שהיא מגורשת כיוצא בו בקדושין ואע"פ שבדיני ממונות אינו כן הואיל ובגיטין אמרוה ומשום עגונא כמו שביארנו גלגלוה אף בקדושין מדין היקש הויה ליציאה ולענין החוב אמר לו מלוה זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה נסתלק הלווה קרוב ללוה לא נסתלק מחצה על מחצה שניהם יחלוקו ופירשוה בגמרא בשאמר לו זרוק לי בתורת גיטין כלומר שכל שתזרקהו קרוב לי על הצדדין שבאשה מגורשת תהא פטור ואין צריך לומר אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר ומכל מקום בזרוק לי חובי סתמא אינו כלום שאין דנין דין קרוב לו אלא לגיטין וקדושין ומכל מקום אף בזרוק לי והפטר יראה שלא נסתלק עד שתהא זריקתו בדרך שכיוצא בה בגט מגורשת ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבו ההפך וכן ראיתי לקצת גאונים שלא הצריכו הפטר אלא בספק אבוד כגון זריקה אבל אם אמר מנה לי בידך אם תמצא פלני תנהו לו שיביאהו לידי נסתלק ואין צריך לומר לו והפטר:

היתה עומדת על ראש הגג שלה וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת ואם העלתהו רוח והפריחתו אין לנו שכבר נתגרשה והוא הדין לנמחק או נשרף ושאלו בגמרא והא לא מינטר שהרי הרוח מצויה להפריחו קודם שינוח ואין אויר זוכה אלא אויר שסופו לנוח בודאי ואע"פ שבראשון של מציעא אמרו שכל שהוא בתוך ביתה אין צורך לחצר המשתמרת התם משום דאיהי מנטרא אבל זו שבכאן אף היא אינה יכולה לשמור ופירשוה בגג שיש לו מעקה וכבר נקלט באויר שבין מחיצות המעקה ומפרשים בו במעקה גבוה עשרה ואין הכרח בכך וכן תירצוה בפחות משלשה כלבוד דמי וכמי שכבר נח ושתיהן הלכה וגדולי המחברים כתבו בזו ובלבד שיהא הולך לנוח אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לשם אע"פ שכבר הגיע לאויר מחיצות או בפחות משלשה כגון שנשבה הרוח והעלתהו ונמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט והדברים זרים:

הוא למעלה והיא למטה ר"ל שהגג שלו והוא בתוכו והיא למטה בחצרה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת אפי' נמחק או נשרף וקס"ד אף קודם שהגיע לאויר מחיצות שלה ושאלו בגמרא והא לא מינטר ופירשוה בשמחיצות החצר גבוהות על הגג ואם אינן גבוהות לא נתגרשה עד שיכנס לאויר אותם המחיצות הא בשנכנס שם נתגרשה ואע"פ שלענין שבת קלוטה לאו כמי שהונחה הכא משום אינטורי הוא והא מינטר ומה שאמרו בנמחק פירשוהו בגמרא דוקא בנמחק דרך ירידה ר"ל שהדבר המושלך בכח מרשות שיש בו מחיצות לרשות אחר תחלה אדם זורקו דרך עליה להעביר את המחיצות ואחר כך יורד למקום שהכונה בו לזרקו וסתם גג יש לו מעקה וכל שעבר המעקה והתחיל לירד בחצר משנכנס באויר המחיצות נתגרשה אע"פ שנמחק קודם שינוח אבל אם נמחק דרך עליה ר"ל קודם שיתחיל לירד אע"פ שהוא באויר מחיצות החצר כגון שהם גבוהות מן הגג על הדרך שפירשנו אינה מגורשת שכל דרך עליה לאו נתינה היא וכן בשנשרף דוקא שקדם הגט לאור ר"ל שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר אבל אם היתה הדליקה קודמת אינו גט שהרי הוא כמשליכו לאור בידים וכן הדין במים שהוא נמחק בהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו עמה במטה וכו' אמר רבא ל"ש אלא במטה שלו אבל במטה שלה מגורשת תניא נמי הכי ר' אליעזר אומר במטה שלה מגורשת ש"מ כלי של לוקח ברשות מוכר קני פי' ופלוגתא היא בפ' המוכר את הספינה וא"כ תקשה מהכא למ"ד לא קנה לא צריכא במטה דגבוהה עשרה פי' דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל את הכלי:

והא איכא מקום כרעיים פי' כרעי המטה שהן מונחים בבית הבעל אמקום כרעים לא קפדי אינשי שהואיל והיא גבוהה י' נוח להשתמש תחתיה:

לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת קלתה כליו של לוקח ברשות מוכר הוא א"ר יוחנן מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה אמר רבא מ"ט דר' יוחנן לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה:

מתני' אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך נתן בידה והיא ישנה ונתעוררה קוראה והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך:

או שמצאתו מאחוריו וכי אמר לה הרי הוא גיטך מאי הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע הוא ואמר רבא טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום דבעינן ונתן בידה וליכא והכא נמי לא איהו יהיב לה אימא שלפתו מאחוריו ואכתי הא בעינן ונתן בידה וליכא לא צריכא דעייק לה חרציה ושלפתיה ועקימת מתניו שעיקם לה חשיבה נתינה תניא נמי הכי אמר לה כנסי ש"ח או ששלפתו מאחוריו קוראה והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי הוא גיטך דברי ר' ר"ש בן אלעזר אומר אינו גט עד שיטלנו ממנה ויחזיר ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטך וקי"ל הלכה כרבי מחברו וכ"ש דהיא סתם מתני' ומחלוקת דברייתא דהלכה כסתם ודוקא בכנסי שט"ח זה ונתן בידה והיא ישנה שהבעל נותנו לה לשם גירושין והיא לא הרגישה בדבר ואילו היה מודיע לעדים קודם לכך שלשם גירושין הוא נותנו לה אע"פ שאמר לאשה כנסי שט"ח זה היתה מגורשת כדילפינן מעדותו של ר' יוחנן בן גודגודא דלא בעינן דעת אשה בגט אלא כיון שלא הודיע לעדים אלא אמר לה עכשיו הרי זה גיטך וכן כשנתן בידה והיא ישנה יש כאן נתינה אלא מפני שאינה יכולה לשומרו אומר לה כשניעורה הרי זה גיטך ודי לו אבל אילו נתנו לה מתחלה לשם פקדון נתינה זו אינה כלום ולא די שיחזיר ויאמר לה הרי זה גיטך ומפני זה (עשה) [תנא] התנא זה (הסבוב) אמר לה כנסי שט"ח זה (ול"ש) [ולא תנא] הנותן גט לאשתו לשומרו ואח"כ אמר לה הרי זה גיטך מגורשת שאילו היה כן היה צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לשם גירושין:

אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו ה"ז גט נעור ומשמרתו אינו גט דהוה לה חצר המשתמרת שלא לדעתה ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכ"ת ישן שאני האמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות:

מתני' היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קדושין ולענין החוב אמר לו זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה הלוה קרוב ללוה הלוה חייב מחצה על מחצה שניהם יחלוקו היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נשרף או נמחק הרי זו מגורשת היכי דמי קרוב לו והיכי דמי קרוב לה אמר רבא ד' אמות שלה הוא קרוב לה ד' אמות שלו הוא קרוב לו. היכי דמי מחצה על מחצה ואסיק הכא בשתי כתי עדים עסקינן אחת אומר' קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו ור' יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפילו ק' אמה קרוב לו שנינו אפי' ק' אמה ה"ד מחצה על מחצה הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זה הוא קרוב לו היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו זהו קרוב לה שניהם יכולין לשמרו שניהם אינן יכולין לשמרו זהו מחצה על מחצה א"ל רב שמואל לרב יהודה שיננא איזהו קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה א"ל רב מרדכי לרב אשי הוה עובדא ואצרכוה חליצה פי' הוה עובדא שזרק הגט קרוב לה ולא מטיא גיטא לידה ומת ואצריכוה חליצה. כתב ר"ח ז"ל ואנו קבלנו מרבותינו אפילו זרקו לה בחצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיטא לידה דגרסי' בתלמוד א"י המחוור מכלן עד שיתנו לה. ואינו נראה לי דהאי דאמר שמואל ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דוקא כשזרקו לה ברה"ר שאין לאשה זכות בו אבל כשזרקו לה בתוך חצרה יש לגמגם בדבר שלא יהיה גט והלכך אע"ג דלא מטי גיטא לידה הויא מגורשת וחצרה קני לה:

תוס' בד"ה אמקום כרעי כו' לכל הפחות באשתו וכן באויר המטה עכ"ל וכ"כ הרא"ש פי' באשתו דפסיקא להו לגבי שאר אינשי ודאי דקפדי אכרעי מטה וגם אאוירא וק"ל:

בד"ה מקום חיקה כו' דר"י קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין כו' דאינה קשורה ותלויה עכ"ל ר"ל דסתמא בגדיה נגררין ואינן תלויין ולא ניחא ליה לאוקמא בין חיקה ובין קלתה בקשורה ותלויה כדאוקמא לעיל וק"ל:

בד"ה אינו גט כו' ר"י היה מצריך כו' לומר הי גיטך כו' ומיהו קשה דבהניזקין משמע דאפילו לא אמר כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם אמאי לא תקשו להו בפשיטות מהך דהכא דאמר בכנסי שט"ח זה דאינו גט והתם בהנזקין קאמר דהוי גט וכך היא הקושיא בדברי הרז"ה וע"ש ובספר מלחמות ונראה ליישב דבריהם דלהכי לא קשיא להו אהך דהניזקין כיון דאמר מקודם זה לעדים ראו גט זה כו' מסתמא על דעת זה בתורת גט נותן אותו לידה ודקאמר כנסי שט"ח אינו אלא כמשחק בה משא"כ הכא דלית לן למימר הכי כיון דא"ל כנסי שט"ח כו' ולא אמר כן לעדים מקודם שבתורת גט נותן לה אבל אהאי פיסקא שכתב ר"י היכא דסתמא ניתן לה גט ולא אמר לה כלום מסתמא נמי דבתורת גט נתן לידה ולא גרע מהך דפרק הניזקין דאמר לה בהדיא דבתורת שטר חוב נתן לידה ואהא תירצו דבעדים תליא כולה מלתא התם וכדי שתדע שהיא מגורשת כו' ולא משום שנדע שבתורת גט נתן לה וק"ל:

בד"ה והא א"א כו' וא"ת ולישני כגון דלא ידעינן הי מנייהו כו' וי"ל דלישנא דמחצה כו' עכ"ל יש לפרש דבריהם דלישנא דמחצה על מחצה לא משמע הכי משום דודאי לא הוי מחצה על מחצה דא"א לצמצם והוה קרוב לו או לה אלא דאנן לא ידעינן ליה אבל קשה דא"כ אמאי קאמרי דלכך מוקי לה בב' כיתי עדים כו' דמה תיקן בזה דהא ודאי בכה"ג נמי לא הוי מחצה על מחצה שהרי הם מכחישים זה את זה ואנן לא ידעינן הי מנייהו אומר אמת ויש ליישב דבתרי כיתי עדים לפי הנראה הוא מחצה על מחצה דב' אמרי קרוב לו וב' אמרי קרוב לה ואוקי תרי בהדי תרי והוה כמחצה על מחצה ודוחק ודו"ק:

בד"ה מחצה על מחצה שניהם יחלוקו הכא לא שייך למימר המע"ה כו' עכ"ל לר"י דמוקי מתני' מחצה על מחצה דהיינו בששניהם יכולין לשומרו ניחא דלאו משום ספיקא הוא דיחלוקו אלא דקושטא הוא כן דהוא ברשות שניהם אבל לרבה ורב יוסף דמוקי לה בתרי כיתי עדים ספיקא ממש הוא ונימא המע"ה ודוחק הוא לאוקמא מתני' כסומכוס דס"ל בכל ספק יחלוקו כדאמרינן בפרק הפרה ויש ליישב דרבה ורב יוסף לא פירשו מתני' בנאבד כפרש"י אלא כמ"ש המרדכי וז"ל מחצה על מחצה יחלוקו מה שפרש"י וזרקו ואבד החוב לא נראה דאמאי לא אמרינן המע"ה ונראה כפי' ר"י שפירש שהמלוה בעין וה"פ קרוב למלוה הלוה אמר החזר לי מעותי ואפרע לך לזמן כי זמני לא הגיע עדיין והמלוה אומר לא כי מאחר שזרקת לי זכיתי בו עכ"ל ודו"ק:

גמ' זכה המלוה קרוב כו' כצ"ל:

גמ' לא צריכא דגבוה עשרה. יש לראות מאי דוחקיה דרבא לאוקמי מתני' במטה שלו ובגבוה י' לוקמא בין במטה שלו או שלה וכסתם מטה דלא גבוה י' וי"ל מדנקיט סתם מטה בין בגבוה י' או לא להכי מוקי במטה שלו ועוד כדי שלא תפשוט כליו של לוקח ברשות המוכר לא קנה מדאינה מגורשת במטה שלה. ומיהו הא י"ל שאני הכא דלרחוקי קאתי כמ"ש התוס'. אך השתא דבמטה שלה מגורשת ליכא למיפשט מידי דדלמא בגבוה י' דלא הוי רשות מוכר וברשות מוכר לא קנה או אפילו בבציר מי' קונה וק"ל:

גמ' אמאי כליו של לוקח כו'. משנה בלישניה ולא קאמר תפשוט כדלעיל אפ"ל ממשנה פריך אמאי למ"ד התם לא קני אבל לעיל מאמורא וברייתא פריך תפשוט לענין הלכתא ודוחק ולאי נמי דתוספות [דלרחוקי כו'] ניחא דאף אם קונה התם הכא הול"ל אין קונה כיון דלרחוקי אתי לזה אמר אמאי כי סוגיא זאת של אלו המ"ד דבאו לשנויי לא באו לשנוי התפשוט דא"כ תפשוט איפכא כמ"ש התוס' רק האמאי באו לתרוצי משא"כ לעיל סתם גמרא בא לתרץ הותפשוט וגם זה אין מחוור:
במתני' אמר לה כנסי שט"ח כו'. הומ"ל אפילו סתם כנסי זה. או שמצאתה מאחוריו לפירוש הגמ' דערק לה חרציה ושלפתיה דהוי נתינה הומ"ל אפילו נתן מידו לידה ממש וכר"י בתוספות. והיא ישינה הומ"ל אפילו נתן בידה כשהיא ניעורה רק לאשמעי' דאפ"ה הוי גט היכא דאמר אח"כ זה גיטך אע"ג דקוראה והרי כו' דנקיט הוא לרבותא דאינו גט וכן בברייתא נקט רישא לרבותא דרשב"א דאינו גט [כדבסמוך וצריכא כו'] במתני' דלא תניא מלתא דרשב"א הוי סיפא לא זו אף זו [דאפילו בישינה וניעורה אפ"ה הוי גט היכא דאמר אח"כ הא גיטך]:

גמ' וכ"ת ישן שאני. והא דלא נתן טעם בניעור אינו גט משום חצר המהלכת י"ל דאיירי אף ביושב דומיא דישן דלא הוי חצר מהלכת [לפי הוכ"ת] ואפ"ה אינו גט משום דהוי שאינו משתמרת לדעתה לזה הוצרך למיפרך מרבא ועיין לעיל בתוס' (גיטין דף כ"א ע"א) בד"ה והלכתא בכפות וכאן ברא"ש:

בגמ' ד' אמות שלו זהו קרוב לו. וה"ה ברחוק ממנו הרבה כ"ז שאינו קרוב לה אינה מגורשת רק נקיט דבר והיפוכו (ג):

גמ' ונחזי הי מנייהו קדים כו' והא אי אפשר לצמצם כו'. לא פריך כאן והא אגיד כו' וק"ל(ד):

בתוס' בד"ה אמקום כרעי כו'. פירשתי בישיבה כוונתם דלכאורה בשמעתין משני לא צריכא דגבוה עשרה ולזה אינו מקפיד כיון דיכול לשמש תחתיו ופריך והאיכא מקום כרעי שאינו יכול לשמש שם ומקפיד ודאי ומשני לא קפדי כו' ואין זה סוגית התלמוד כיון דלהמקשה משמע דברירא ליה דיש קפידא והתרצן השיבו שאינו מקפיד ולזה פרש"י לא צריכא דגבוה עשרה לא מכח קפידא אתיין עליה רק דלא הוי כלי לוקח ברשות מוכר שאין זה רשות מוכר וכפרש"י ופריך והאיכא מקום כרעי ר"ל הניחא אם כל המטה תלויה למעלה מי' לא חשיב האי אוירא רשות מוכר אבל הא עומד על רשות המוכר א"כ אכתי כלי לוקח ברשות מוכר מצד מקום כרעי ומשני ע"ז לא קפדי אינשי וק"ל. אבל התוס' פירשו שודאי מכח קפידא הקשה והאיכא מקום כרעי מכח סברא דודאי מקפידין ומשני דבאשתו מיהת לא קפדי אינשי והשתא י"ל שפיר דכן באויר המטה נמי מכח קפידא אתיין עלה ואפ"ה פריך ומשני שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה כגון כו' בהמוכר כו' רוצה לפשוט כו'. לכאורה הול"ל מדבסמוך דקאמר נמי שמעת מניה כליו של לוקח וכו' מדרבא ואי משום דתניא כוותיה ה"נ תניא נמי הכא כדר"י וצריך לעיין אחר זה בהמוכר:

בא"ד א"נ אפי' כו' דלרחוקי כו'. ולעיל כתבו הסברא בהיפך לא קפדי לכל הפחות באשתו וכו' י"ל זיל הכא קמדחי ליה כו' או יש לחלק לענין קפידא קפיד פחות באשתו ולענין רשות שאני וצ"ע:

בתוס' בד"ה מקום חיקה כו' וא"ת פשיטא כו'. במתני' י"ל דינא דידה גופא קמ"ל ואה"נ חיקה וידה שוין אבל למה לי לר"י מקום חיקה קנוי לה דלמא מקום חיקה לא קנוי ואפ"ה מגורשת כנתן לידה דמגורשת בלא טעם דמקום ידה קנוי וק"ל:

בתוס' בד"ה אינו גט כו' ומיהו קשה כו'. דאמתני' דהכא י"ל דטעם דצריך שיאמר הא גיטך כדי שנדע כוונתו לגרש וכיון שאמר כנסי שט"ח צריך שיאמר אח"כ הא גיטך ולכך בהניזקין כיון שאמר לעדים הא גיטך הרי גילה דעתו אבל לר"י דאפילו בסתם נותן גט אפילו גילה דעתו ואמר זה גיטך לא סגי עד שיאמר הרי את כו' משמע דטעמא שתדע היא שמגורשת בגט זה א"כ קשה בהניזקין משמע דאפילו לא אמר לה מידי מגט סגי כיון שגילה דעתו להעדים ודו"ק:

רש"י ד"ה קוראה. כשהיתה קוראה. כצ"ל:

תד"ה אינו גט. כדמשמע בהמגרש (דף פה). כצ"ל:

גמ' וכ"ת דאתו תרוייהו בהדי הדדי כו'. לכאורה תמוה דהרי הנרצה בזה הוא בכגון שביניהם שבעה אמות והגט בתוך אמה האמצעית אשר דלשניהן כאחד באה הזכות בה. והרי קודם שנתקרבו על ההרחק הנ"ל היה ביניהם ח' אמות וכבר זכו כ"א בד' אמותיו ומה יועיל שוב התקרבותם לזכות במה שכבר זכה בו חבירו. אם לא שנפרש שהיו מהלכין אחוזי יד זה אצל זו. אבל לשון הש"ס ל"מ הכי אלא שבאו מב' צדדים מתנגדים כפרש"י. והנה לדעת הראב"ד המובאה בטור חו"מ סי' רס"ח דלמהלך לא תקנו ד"א מ"ל שפיר דעמדו בב"א בהרחק ז"א ביניהם. אבל לדעת הרא"ש שם דגם במהלך תקנו קשה. וי"ל דמ"ל כגון שנסעו בעגלות ובמרחק הנ"ל ירדו בב"א על הארץ. או שהיה רוחב רה"ר במשך הנ"ל מפסיק בין בתיהם ויצאו כאחת. וי"ל עוד דגם לדעת הרא"ש אינו קונה רק בהציגו רגליו על הארץ ולא כשתלויה באויר ומ"ל שהיה ביניהם ט' אמות ושניהם יחד הציגו רגליהם ברחוק אמה ממצבם הראשון ועי' בתוס' ר"ע:

גמ' דערק לה חרציה. נ"ב נלענ״ד בדל״ית צ"ל ובערך ראיתי בשם ר"ח דגרס ואדיק:

אמקום כרעי לא קפדי אינשי. פי' תוס' וגם הרא"ש לכל הפחות באשתו ועיין מהרש"א דבמוכר ולוקח דעלמא קפיד נ"ל דיצא להם זה ממ"ש תוס' מגילה כ"ו ע"א ד"ה אף לא המטות וכו' ע"ש ובתוס' ישנים יומא י"ב ע"א כ' ה"ה שארי תשמשים כגון תיבו' ולהנ"ל נ"ל לא מיבעי' תיבו' שהרי הקרקע מקום התיבו' אינן שלהם אבל מטות איכא דגבוה עשרה והוה סד"א אמקום כרעי לא קפדי שבטים קמ"ל. אלא לפ"ז י"ל משו"ה פליג ת"ק וס"ל משכירים מטות משום דאמקום כרעי לא קפדי וא"כ הלכה כת"ק וצ"ע:

כליו של לוקח ברשות מוכר. עיין ב"ב פ"ו ע"א באמר מוכר ללוקח זיל קני קני לכ"ע והכא אעפ"י שאומר הי גיטך מ"מ אינו דומה לדהתם. דהתם רצון הלוקח לקנו' והמוכר מעכב ע"כ אם אומר זיל קני מהני אבל הכא אין רצון האשה לקנו' ואי לאו דקני מדינא אפי' שלא ברצונה לא יועיל רצונו של בעל. ועיין מ"ש טור חו"מ סי' רי"ש בשם הרמ"ה דוקא באומר זיל קני הני פירו' אבל אם נותן לו רשות ומשאיל לו מקום להעמיד כליו אין דעתו שיקנה פירותיו עי"ז ע"ש. ולא תיקשי משמעתין דהבעל שאינו מקפיד אמקום כרעי המטה ומקום קלתה קונה לה הגט הכא שאני שהרי אומר לה ג"כ טלי גיטך משו"ה מהני קנין המקום להעמיד קלתות לקנו' גם הגט. מיהו למ"ש רמב"ם במוכר קלתות ר"ל שהלוקח קנה סל ממנו ובההיא הנאה שקנה ממנו סל נותן לו רשית להעמידו בחצירו ואף על גב דמסקנא לא קאי הכי מ"מ פסקו הרמב"ם במוכר דעלמא ולהרמ"ה הנ"ל קשיא נהי שנתן לו רשות להעמידו אבל לקנו' פירותיו לא. ואולי לזה נתכוון הטור שם ודלא כבד"ה דאין לומר בההיא הנאה נמי מקנה לו פירותיו דמנ"ל זה דהרי בשמעתין כדהוה ס"ד במוכר קלתות אין לפרש אלא בההיא הנאה שקנתה מבעלה סל השאיל לה מקום הסל. ושוב ממילא זורק לה גט בתוכו דאין לומר בהאי הנאה מקנה לה הגט דהרי אין הנאה לה בגירושין וע"כ אין ללמוד מכאן אלא דבהנאת קנין סל משאיל לי' וקנין פירו' ממילא היה ודלא כהרמ"ה:

כנסי שט"ח זה. יש בכאן שיטו' ואבארם בעזה"י. הרמב"ם ס"ל מ"ש בספרי וכ' לה ספר כריתו' ונתן בידה אהבעל קאי וכן ס"ל רוב חכמי ספרד דהוא צריך ליתן לשם כריתו' אבל בהאשה לא איכפת לן אך רמב"ם ס"ל מן התורה אפי' בסתם ובשתיקה נמי מגורשת רק שלא יאמר ודוקא בגירושין סגי בסתם מן התורה לאפוקי בקידושין אבל בגירושין סתמא נמי מהני אך מדרבנן צריך עסוקים באותו ענין לכל הפחות אבל אם אומר כנסי שטר חוב זה אינו גט מן התורה ואך לעיל נ"ה שאמר לעדים ראו גט זה ורק מחמת כיסופא א"ל שט"ח זה משו"ה מגורשת דלא צריכים דעתה וידיעתה. אך שארי פוסקים ס"ל סתמא נמי אינו גט מן התורה דבעי' שיודיע בפני עדים ראו גט או עסוקים באותו ענין. ושמעתין בעסוקי' באותו ענין ואלו הוה יהיב סתמא הוה סגי בהכי אבל כשחזר ואמר אפי' נתן לה נתינה טובה מידו לידה וא"כ לא אמר שט"ח זה אך נתן נתינה גרוע כגון שלפתה מאחוריו צריך שיאמר אח"כ הי גיטך ומלעיל נ"ה לק"מ דאמר אמירה מעליותא לעדים ראו גט זה וגם נתינה מעליותא זו הוא שיטת הפוסקים הנ"ל. אך רבותינו בעלי התוס' ס"ל הקושי' דספרי אסיפא סמיך ונתן בידה ושילחה שצריך להודיע להאשה שנשתלחת בגט זה ולפ"ז לא סגי בהרי זה גיטך לחוד אלא צריך להוסיף הלשונו' שנזכרו בקידושין ה' ע"ב והרי את מותרת לכל אדם ויען דברי תוס' קצרים ופני יהושע ז"ל מתקשה בהם ואני למדתי פירוש מדברי הב"ח עם הוספת נופך משלי דהתוס' לפי שיטתם צריך להוסיף הלשונו' הנזכרים בקידושין ה' ע"א הנ"ל ואף על גב שלא נזכר כן בשום משנה במס' גיטין מ"מ כיון שרגילו' הי' להם אותן הלשונו' לא חששו להזכירם ומייתי ראיה לקמן פ"ה ע"ב אמר אביי שהי' רגילים לכתוב גם כן ודין וכו' אין כוונתם על ודין אלא אסוף מילתא דאביי לאתנסבא להתנסבא והיכן נזכרים אותן לשונו' דפשיטא להוא לאביי אע"כ רגילים היו ולא הוזכר במשנה ובריתא ה"נ הכא. ואל תתמה שהרי בשום מקום במשנה לא נזכר שיניח אדם תפילין ושבגד של ד' כנפו' חייב בציצי' אלא תפלה של ראש אינו מעכב של יד ותכלת אינו מעכב לבן ולא תנן חייב אדם להדליק נר חנוכה אלא גץ שיוצא ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור. ונר חנוכה גופא היכי הוזכר במשנה אלא רגילים הי' בכך ולא הזכיר ה"נ לשונו' הללו. זו הוא שיטת התוס' ומתני' בלא עסוקים באותו ענין ואפי' סתם אינו גט ואפי' הודיע לעדים אינו גט שצריך להודיע לה דוקא והא דתנן אפי' סתמא נמי פסול אלא קמ"ל אפ"ה סגי בהי גיטך ואין צריך לטלו ממנו ולהחזירו לה אלא לפ"ז קשה מלעיל נ"ה וצריך לומר דהתם מיירי שהעדים אומרים לה אח"כ שהבעל משלחה ממנו וא"ש המשך התוס':

מיהו לשיטת תוס' קשה מ"ט נקיט בבא בפ"ע נתן בידה והיא ישנה דהא נמי מהאי טעמא פסול שכיון שישנה אינה יודעת ששילחה אבל לאינך פוסקים דלא בעי' ידיעתה והכא היינו טעמא דאינו משתמר לדעתה או דלית לה יד א"ש דחילקם בשתי בבות:

דערק לי' חרצו. פי' כי הי' חגורו מצומצם בחוזק על מתניו עד שבדוחק נתחב שם הגט וקשה להוציאו משם והבעל צמצם מתניו כדי שיהי' קצת ריוח בין מתניו לחגורה ויצא הגט בריוח שיכולה היא להוציאה ושוב הטה עצמו וקירב לה כמסייע להוציאו. ויש מהפוסקים דבחדא מיניהו סגי ועיין מ"ש הרא"ש בזה ועיין לקמן תוס' ד"ה אם יכול לנתקו וכו':

והלכתא בכפות לעיל כ"א ע"א בתוס' ד"ה והלכתא מסקו כפות וישן אבל רמב"ם ס"ל כפות בידיו ורגליו שוב לא הוה חצר מהלך וגם משתמר לדעתה. וה"ה בישן בלי כפות אלא בישן פסול מדרבנן גזירה אטו אינו ישן לאפוקי כפות ליכא למגזר כמ"ש תוס' לעיל כ"א ע"א ד"ה אבל וכו' ועוד נ"ל כמה פעמים אדם ניעור ועושה עצמו כאלו ישן:

אמר רב ד' אמות שלה וכו' אע"ג דד"א אינן אלא מטעם הפקר ב"ד מ"מ הוה קנין לדאורי' וכ"כ רמב"ן בשורש ב' מס' המצות לרמב"ם ע"ש. ועוד נ"ל דאפי' להפוסקים דבמעמד שלשתן דרבנן אין אשה ניקנית מ"מ אם כבר קנה הממון במעמ"ש שוב ניקני' האשה ע"י אותן ממון קנין דאוריי' וה"נ כיון שכבר קנה ד"א שוב הוה חצרו וקונה בו מן התורה:

תוספות בד"ה אינו גט עד שיאמר הא גיטך ר"י היה מצריך כו' כדמשמע בהמגרש שהיו רגילין לומר גם ודין עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהתם אגופו של גט קאי שצריך לכתוב אלו הלשונות בגט ואפשר דר"י סובר מדאמרינן התם פשיטא אמר לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום אמר לה הרי את לעצמך מאי ופשיט רבינא מדתנן גופו של גט הרי את מותרת כו' ומדקבעי בגמרא אמר לאשתו ופשיט לה מדתנן גופו של גט משמע דחדא מילתא היא לפי שהבעל צריך לומר בע"פ מה שכתוב בגופו של גט כן נ"ל ולפ"ז היה נראה דאפילו בדיעבד מצריך ר"י לומר כן ובזה נמשך היטב לשון התוס' שכתבו ומיהו קשה אלא שלא ראיתי לא' מהפוסקים לחוש לזה בדיעבד אלא באומר הרי זה גיטך לחוד סגי וע"כ לצדדין קאמר ר"י דלענין ה"ז גיטך היינו אפילו בדיעבד ומה שהצריך לומר ג"כ הרי את מותרת היינו לכתחלה כנ"ל והמשך לשון קושיית התוס' שכתבו ומיהו קשה היינו כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש וע' בסמוך:

בא"ד ומיהו קשה דבהניזקין משמע דאפילו לא אמר כשר כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק במאי איירי אי במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה הא קי"ל כר"י בפ"ק דקידושין דאפילו נתן לה הגט בשתיקה ולא אמר כלום דיו ואי באין מדבר עמה פשיטא דצריך לומר ה"ז גיטך כדאמר שמואל התם להדיא הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין ומשמע התם דאפי' בדיעבד פסול דמסיק התם ע"ז מי שא"י בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק וקשין יותר מדור המבול אלא דאיכא למימר דהתם נמי אעדים קאי שאם עוסק באותו ענין אין צריך לפרש כלל ואם אינו עוסק באותו ענין צריך לומר להעדים ראו גט זה שאני נותן אבל במה שצריך להודיע להאשה לא שמעינן מהתם אלא דמיסודו של ר"י שהיה מצריך לכל נותני גיטין שיאמרו כן להאשה מקשו שפיר כנ"ל ואע"ג דבקידושין מייתי לפלוגתא דר"י ור' יהודא אהני לישני דהרי את מיוחדת מיועדת כו' ומקשי ואי דאין מדבר עמה מנא ידעה א"כ משמע בפשיטות שצריך שיאמר להאשה עצמה בשעת הקידושין יש לומר דשאני קידושין כיון דבעינן דעת אשה פשיטא שצריך לומר אם אינו עוסק באותו ענין ולא מהני כלל מה שאומר לעדים משא"כ בגיטין דלא בעינן דעתה סגי במה שאומר לעדים ובלבד שיודיעו לה אח"כ דאל"כ הו"ל משלחה וחוזרת כנ"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:

גמ' ה"ד קרוב לה ד' אמות שלה זו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו. הנה קנין ד' אמות הוא דרבנן וא"כ להפוסקים דבקנין דרבנן לא מהני מה"ת להיות שלו א"כ איך מהני כאן בגט ד"א שתהי' מגורשת. אך לא קשה דהא ודאי מודים הפוסקים הנ"ל דיש כח ביד חכמים לעשות שלו לגמרי מה"ת דילפינן מקרא רק דסוברים דבקנין שתיקנו חכמים בכל דוכתי לענין ממון לא הפקיעו לגמרי הדאורייתא דלמה הי' להם להפקיע לגמרי וכמו מעמד ג' וכה"ג. וממילא אי אתרמי קנין הזה לענין קדושין וגיטין לא מהני מה"ת כיון שלא הי' התקנה בגט. משא"כ היכא שהי' התקנה מיוחדת בגט או בקידושין ודאי דתקנו להיות שלו לגמרי מה"ת דיש כח בידם דאל"ה לא יועילו וכדאמר לעיל גבי נייר אקנויי אקני לי' רבנן ומגורשת מה"ת כיון שהי' התקנה בגט וכנ"ל, ולכך כאן דהא בר"ה אין ד' אמות קונה כלל רק חכמים תקנו בגט משום עיגונא כמ"ש הר"ן ותיקנו להיות שלה מה"ת. וכן יכולה לשמרו דאינו קונה בכל מקום והי' התקנה בגט כנ"ל לכ"ע מהני ולא קשה לפוסקים הנ"ל:

אך לדברי תוס' שכתבו דדוקא בצידי ר"ה או בסימטא דקונה בכל מקום מהני בגט ולא הי' תקנה מיוחדת רק ע"י שקונה בכל מקום וקשה כנ"ל. וצ"ל או דסברי באמת כפוסקים הנ"ל דמהני מה"ת. או דאף לתוס' היה התקנה שיקנה בגט לגמרי רק שסוברים דלא תיקנו רק במקום שקונה בכל מקום. אבל הי' תקנה כאןכנ"ל. דהא ביכולה לשמרו צריכין ע"כ לפרש כן גם לתוס' כנ"ל דאינו קונה רק בגט. ובזה י"ל דהר"ן ז"ל כ' דהא דאמר ואת לא תעבד עובדא עד דמטי לידה הוא דוקא כר"ה או לענין יכולה לשמרו דאינו קונה בכל מקום רק בגט תיקנו לכך לא עבדינן עובדא. משא"כ היכא דד"א קונה בכל מקום עבדינן עובדא ובאמת סתמא קתני. ולמ"ש א"ש דבמה שקונה בכל מקום לא מהני בגט מה"ת רק מחמת התקנה מיוחדת בגט ושוב לא עבדינן עובדא כמו בר"ה כנ"ל ואף בסימטא וצידי ר"ה לא עבדינן עובדא כנ"ל. והר"ן ז"ל באמת סובר דמהני קנין דרבנן מה"ת כנ"ל משא"כ להפוסקים הנ"ל:

ולכאורה אף דקנין דרבנן מהני מה"ת מ"מ הא שאר קנינים כגון אגב וכה"ג אינו מועיל בגט רק משום חצר דאיתרבאי כידה וא"כ נהי דמהני הקנין ד"א מה"ת ונעשה שלה מה"ת מ"מ חצירה לא הוי מה"ת והוי רק כשאר קנין ואינו מועיל בגט דבמה נעשה חצירה מה"ת. וצ"ל דהתקנה לא הי' על החפץ שיקנה בתוך ד"א רק התקנה הי' על הרשות שכל הד' אמות של אדם יהי' שלו לענין זה שיקנה כל מה שבתוכם ולכך מהני גם בגט מטעם חצר כיון שהד"א הם חצירה מדרבנן הם שלה מה"ת ואף דלענין שאר דברים אינם שלה רק לקנות מ"מ הוי חצירה דהא בהשאיל לה מקום לקנות הגט מבואר לעיל בש"ס דמהני וכן כאן המקום שלה לקנות כנ"ל. וכן ביכולה לשמרה קשה ג"כ כנ"ל נהי דתיקנו שתקנה הגט מ"מ הוא כשאר קנין. וצ"ל ג"כ כנ"ל דכל אותו מקום שיכולה לשמור המונח בתוכו הקנו לה חכמים להיות חצירה ומתגרשת ממילא כנ"ל:

בתוס' הקשו הא בר"ה אין ד"א קונים ע"ש. ונראה דאפשר לומר דהא אמר בש"ס ב"מ הטעם דלא תיקנו ד"א בר"ה משום דעדיין ליתי לאנצויי ופי' רש"י ז"ל דהרבה ב"א עומדים בתוך הד"א ועדיין יטעון כל א' שהוא הי' קרוב בתוך ד"א משא"כ בסימטא ע"ש. וא"כ כל זה במציאה משא"כ במקח וממכר ומתנה דאין קנין הד' אמות רק נגד הנותן והמקבל ואין לשום אחר זכות בזה וא"כ שוה ר"ה לסימטא דגם בר"ה שייך התקנה כיון שאין התקנה רק נגד הנותן והמקבל דאף אם אחר הי' קרוב לא קנה לכך קונה שפיר גם בר"ה וכן בגט כיון דאין שייכות לאחר בזה קונה בר"ה כמו בסימטא. וזה י"ל באמת דעת הפוסקים הובאו בב"ש דבדעת אחרת מקנה קונה ד"א גם בר"ה והיינו מטעם הנ"ל. ואף אם אחר עמד מקודם בתוך הד"א אינו מונע המקבל מתנה מלקנות כיון דלו אין היזק כלל מזה. ולכך פריך אח"כ שפיר ה"ד מחצה על מחצה דא"א לצמצם דא"ל כמ"ש הב"ש שעמד א' מקודם ואח"כ באו הבעל והאשה ואח"כ הלך האחר משם דנעשים הד"א של שניהם בב"א. דלהנ"ל ע"כ ממתניתין דכיון דאין להאחר שייכות לזה אינו מונע מלקנות דאל"כ לא הי' קונה בר"ה. וע"כ כנ"ל ופריך שפיר דא"א לצמצם גם באופן הנ"ל דאין החילוק רק בין הבעל והאשה מי שבא קודם אבל אחר אינו מונע כנ"ל:

הנה לכאורה כיון דד"א תקנת חכמים לטובת המקבל א"כ יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואינו יכול לגרשה בע"כ כשזורק לד' אמות שלה דכיון שהי' התקנה שיהי' הרשות שלה ויכולה לומר אי אפשי כו' ואין הרשות שלה כלל וממילא לא בא הגט לחצירה ואח"כ ודאי דאינה יכולה לומר אי אפשי אבל קודם זריקת הגט או בשעת זריקה כשאומרת אי אפשי לא מהני. וא"כ קשה לכאורה לאביי דאמר לעיל דף כ"א בכתב לה שטר מתנה על החצר דאינה מתגרשת דכיון דחצר איתרבי מידה בעינן דומיא דידה שיהי' בין מדעתה ובין בע"כ אבל בשטר מתנה כיון שאינה יכול להיות בע"כ לא מהני גם מדעתה ע"ש. וא"כ גם כאן בד"א כיון שהוא מטעם חצר. וצריך להיות בין מדעתה ובין בע"כ וכיון שיכולה לומר אי אפשי וליתא בע"כ שוב ממילא גם כשאינה אומרת והוא מדעתה ג"כ לא מהני כמו התם כנ"ל. ולדעת הפוסקים דהי' תקנה מיוחדת בגט לא קשה דאינה יכולה לומר כלל אי אפשי דלא ניתקן כלל לטובתה. אבל להפוסקים דהוא מחמת התקנה שבכל מקום כו' וזה לטובת המקבל והוא כנ"ל:

אך י"ל דלא דמי דהא גם בחצר שלה יכולה להפקיר החצר ולא תתגרש אעפ"כ מהני ולא אמרינן דליתא בע"כ וע"כ דזה דבר אחר דבשלמא התם בכתב לה שטר מתנה על החצר דבנתינה זו תתגרש ובידה שלא תרצה לקבל ולא תתגרש הוי ליתא בע"כ דנתינת השטר שהיא נתינת הגט ליתא בע"כ ולא מהני גם מדעתה כנ"ל משא"כ כאן דנתינת הגט שפיר הוא בע"כ ואף שיכולה לומר אי אפשי כו'. זה אינו שייך לנתינת הגט ואף שיכולה לעשות פעולה אחרת שלא תתגרש. אבל גוף הגט הוא בע"כ שאף שלא תתרצה לקבל תתגרש כשלא תאמר אי אפשי כנ"ל. ובאמת יש להסתפק בזה אי אמרה אי אפשי אי אינה מגורשת כנ"ל. או כיון דיכולה לזכות מה שבתוך הד"א אם היא רוצה שוב לא מהני אמירתה אי אפשי ודוחק:

שם ד"א שלו זהו קרוב לו. ותמוה למה לי' ד"א שלו הא כיון שאינם שלה אינה מגורשת כו'. ותירץ הרשב"א ז"ל דקמ"ל דאף שהיא באה אח"כ לשם והם ד"א שלה מ"מ כיון שהוא עמד שם קודם ונעשים שלו לא מהני אח"כ ולא נכנס זכותה לתוכה וכדאמר בש"ס אח"כ ע"ש. והנה לכאורה בשלמא לתוס' ז"ל דאין זה תקנה בגט ואיירי רק בסימטא דקונה בכל מקום א"ש כיון שהבעל עמד קודם זכה בהד' אמות לקנות כל מה שבתוכם ונעשים חצרו ולא מהני אח"כ שבאה לשם. אבל לדעת הר"ן ז"ל ושאר פוסקים דאיירי כאן בר"ה ואף שאין ד"א קונה בר"ה תיקנו כאן בגט משום עיגונא שיקנה לה הד"א ע"ש. וא"כ מאי בכך שהבעל עמד שם קודם הא לא זכה בשום דבר בהד"א כיון שהוא בר"ה ולא נעשה חצרו כלל והוי כאדם אחר דנגדו לא שייך התקנה ושפיר תזכה אח"כ כשהוא בד' אמות שלה כנ"ל. וצ"ל דנגד הבעל והאשה תיקנו הד"א שיהי' כמו בסימטא כיון דשניהם שייכים לזה וצריך לצאת מרשותו וכיון דבסימטא ובצדי ר"ה אינה מתגרשת בכה"ג כשהבעל עמד שם קודם דשם נעשה חצרו ממילא לא העדיפו חכמים בר"ה שאין ד"א קונה כלל שיהי' עדיף לענין גט יותר מהיכא שקונה. ואעפ"כ היכא דאדם אחר עומד שם י"ל דאינו מזיק לענין הגט דגם בסימטא היכא דקונה מ"מ אינו מגרע במה שעומד האחר שם כיון שאינו מציאה רק דעת אחרת מקנה ונגד דבר שאינו מזיק לו לא קנה כלל הד' אמות. וממילא מהני אח"כ כנ"ל:

הנה צ"ל דאף דהבעל אינו רוצה לקנות בגט בד"א מ"מ הא חצרו מיקרי ולא יצא מרשותו כנ"ל. אך אם אומר אי אפשי בתקנת חכמים כיון דמה"ת אין הד"א רשותו כלל רק מהתקנה וא"כ כשאומר אי אפשי כו' ואינו רוצה שיהי' רשותו כלל אינו זוכה כלל בהד"א וכן בסימטא וכה"ג. וממילא זכתה היא בהד"א והם חצרה ומגורשת אף שהוא עמד קודם באותן הד"א או שעומדין שניהם יחד. והי' אפשר דמ"מ לא מהני למ"ש בתוס' ובש"עגבי אמרה איני ניזונית ואיני עושה דיכולה לחזור בה אח"כ ולומר אפשי כו'. וא"כ ממילא כאן כיון שיכול לחזור בו ויהי' חצרו ויהי' הגט מונח בידו. הוי יכול לנתקו ולהביאו אצלו דלא מהני ואף שאינו חוזר בו לא מהני. אך ז"א דאף דיכול לחזור בו הוא רק מכאן ולהבא אבל אין החזרה מבטלתו למפרע וא"כ ממילא אחר שתקנה לא יוכל כלל לחזור בו. וגם מיד כשאומר אי אפשי כו' זכתה היא בהד' אמות ואח"כ כשחוזר הוי כעמדה היא קודם ובא הוא אח"כ דאינו מבטל כנ"ל:

אך באמת הא ודאי דהיכא שקנה חצר ע"י קנין דרבנן אינו יכול לומר אח"כ אי אפשי בתקנת חכמים ואינו מסתלק בדיבור לבד והוא חצר שלו. וכן בפירות וכה"ג לא מהני רק קודם שזכה ע"י התקנה אבל לא אח"כ כנ"ל. וא"כ כיון שעמד בר"ה וזכה בהד"א להיות חצרו שוב לא מהני אח"כ אמירתו א"א בתקנה דבשלמא אם הי' התקנה על קנין החפץ הי' שייך קודם שזכה שיאמר אי אפשי. משא"כ כיון דהתקנה הי' על החצר שיהי' נעשה חצירו וכיון שכבר זכה בהם אינו מסתלק כנ"ל. ולהנ"ל י"ל דגם לגבי דידה כשזרק לה הגט לד"א שלה לא מהני כשאומרת אי אפשי אחר שעמדה בד"א אלו כיון שכבר נעשו חצירה כנ"ל וממילא מתגרשת בע"כ אף שאינו רוצה לזכות אך י"ל דד"א בר"ה אינו קנין הגוף דאינו נקנה לו לשום דבר רק לזכות ע"י והוי רק כקנין שיעבוד דמהני סילוק בדיבור בעלמא ואפשר דגם כאן מהני כנ"ל:

אך קודם שעמדה אם אמרה אי אפשי שיהיו נעשים הד"א חצירה י"ל דשפיר מהני כנ"ל וכן הבעל אם אמר קודם מהני וכשבאה היא מתגרשת אח"כ:

לכאורה גם בבאה היא קודם ואח"כ בא הוא דמהני והא נהי דנעשים הד"א חצירה מ"מ הא גם בחצר שלה אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה משום דיש לו קנין פירות רק משום גיטה וידה באין כא'. וא"כ נהי שזכתה בהד"א מ"מ יש לו בהם הקנין פירות ובפרט דעיקר הקנין לענין מציאה ומציאתה לבעלה וא"כ נעשים שלו וכאן לא שייך גיטה וחצירה באין כא'. דהא אז כבר עומד הוא שם והם שלו. אך י"ל דלא שייך בזה קנין פירות לבעל כיון שאין לה זכות שיהי' שלה כלל רק למה שתיקנו חכמים וי"ל דאין לו זכות בזה כנ"ל:

שם גמ' ה"ד מחצה על מחצה כו' והא אי אפשר לצמצם כו' וקשיא לי למ"ש תוס' פ"ב דחולין כ"ח גבי מחצה כרוב או אינו כרוב כו' בשם הר"ר שמעון דאף דאי אפשר לצמצם פליגי שפיר היכא שדומה לנו שהוא מחצה ולכך למ"ד מחצה כשר דאמר רחמנא לא תשייר רוב ממילא כשר דאיכא רוב להיתר דצד השקול שמא יותר ממחצה שחט ואם מחצה ממש ג"כ כשר ולאיסורא אין כ"א צד אחד פחות ממחצה ולמ"ד מחצה פסול דאמר שחוט רובא ממילא פסול דאיכא ב' צדדין ורובא לאיסורא ע"ש. והנה תוס' כאן הקשו מאי פריך דא"א לצמצם שמא באמת מחמת זה הוי ספק מגורשת ותירצו דלשון מחצה כו' לא שייך כיון שהוא רק משום ספק קרוב לו או לה והוי לי' למיתני ספק ע"ש. ולהנ"ל א"כ קשה הא שפיר אף דא"א לצמצם הוצרך למיתני דמחצה הוי מגורשת ואינה מגורשת והיינו דאם מחצה על מחצה ממש הוי ס' מגורשת מן הדין. וממילא כשנראה לנו שהיא מחצה כו' הוי ג"כ ס' מגורשת דיש ב' צדדין שוים שתהי' ס' מגורשת שמא בא הוא קודם או היא ואם באו שניהם בב"א ג"כ הוי ספק. ואי לא הוי תני זה והוי ס"ד דבשניהם בב"א ודאי מגורשת ממילא הי' הדין כשנראה לנו שבאו בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ היא מגורשת דיש רוב להיתר שמא באה היא קודם וגם כשבאו בב"א מגורשת וכן להיפך אם הי' הדין בבאו בב"א דאינה מגורשת בודאי ממילא גם בנראה לנו שבאו בב"א לא הי' אפילו ספק דהי' רוב לאיסורא. ודוקא משום שהדין בבאו בב"א שהוא ספק לכך הוי באמת ספק אף בנראה לנו וא"א לצמצם וא"כ תני שפיר דמחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומאי פריך:

אך י"ל דהא תוס' כתבו לקמן הא דבשניהם יכולין לשמרו דמגורשת ואינה מגורשת ובחוב יחלוקו וכתבו דלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' משום דאינו משום ספק רק שכך הדין במחצה על מחצה ולמאי דמוקי בתרי ותרי ג"כ לכך יחלוקו משום דעדים מסייעים ע"ש בראשונים ז"ל וא"כ פריך כאן שפיר והא א"א לצמצם ונהי די"ל בגט כנ"ל מ"מ קשה בחוב למה יחלוקו נהי דאם היו באמת באים בב"א להד' אמות הי' הדין יחלוקו שלא מחמת ספק כנ"ל. אבל כיון דא"א לצמצם יש ספק שמא בא המלוה תחלה ונפטר ושוב המע"ה ופריך שפיר למה יחלוקו ומיושב קושית תוס' כנ"ל:

אמנם עדיין קשה כמ"ש דכיון דאם באו בב"א הדין יחלוקו שאינו מספק כנ"ל וא"כ ממילא כשנראה בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ שפיר הדין יחלוקו דהא יש ב' צדדין ורוב לענין זה שחייב לשלם מחצה חדא שמא בא הלוה קודם וחייב הכל וגם אם באו בב"א הדין יחלוקו וחייב מחצה ויש רוב שחייב מחצה. וגם לפטור ממחצה הב' יש רוב שמא בא מלוה קודם וכשבאו בב"א כנ"ל. וא"כ שפיר גם בחוב יחלוקו דנגד החיוב מחצה יש רוב כנ"ל ועדיין קשה כנ"ל ומאי פריך. אך י"ל דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"כ פריך שפיר דלמה יהי' בחוב יחלוקו הא א"א לצמצם ושמא הי' קרוב למלוה ופטור ואף שיש רוב לענין חיוב מחצה לא מהני כנ"ל. ומיושב במ"ש דלכאורה נדחים דברי ר' שמואל ב"י במה שפי' מחצה על מחצה כו'. ולמ"ש א"ש דר' שמואל תירץ שפיר דברי רב דהא רב סבר הולכין בממון אחר הרוב בב"ב ומצי שפיר לפרש מחצה כו' כנ"ל אף דא"א לצמצם מ"מ יחלוקו מחמת הרוב כנ"ל. רק הש"ס פריך לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והא אי אפשר לצמצם וליכא לפרושי כמו לרב והוצרך לתי' אחר משא"כ ר' שמואל משני שפיר כנ"ל:

ולכאורה לשיטת המרדכי ג"כ מיושב קושיא הנ"ל. למאי שסובר בכת א' שאינם יודעים אם קרוב לו או לה הוי מגרש בלא עדים ולא הוי אפילו ספק כיון שא"י דבר ברור ולא קשה קושיית תוס' דפריך דא"א לצמצם ולא הוי אפילו ספק. ולא קשה ממילא גם קושיא הנ"ל. ואף דלכאורה י"ל ג"כ כיון דבבאו בב"א הוי ס' ולא הוי בלא עדים כיון שבאמת באו בב"א רק הספק בדין. רק מחמת הספק שמא קרוב לו יהי' בלא עדים. וא"כ יש ע"ז עצמו רוב שהוא עכ"פ ספק גירושין ואינה ודאי א"א דשמא קרוב לה ואינה אשת איש. וגם אם בב"א ג"כ הוי ספק. והיכא דידוע לעדים מחמת רוב הוי מגרש בעדים. וכאן לענין שאינה א"א [בודאי] הוי בעדים כנ"ל ולכך הוי ספק. אך י"ל דבשלמא בשחיטה וכה"ג דאי מחצה כשר א"כ יש רוב שמא יותר ממחצה והוי ודאי כשר וגם מחצה כנ"ל. אבל כאן כיון דבספק גרידא הוי בלא עדים. וא"כ אף אם באמת הי' קרוב לה מ"מ אינה ודאי מגורשת דהוי בלא עדים לענין זה שתהי' ודאי מגורשת כיון שהוא ספק. וא"כ שוב אין הספק יותר משתהי' ספקמגורשת וגם אותו הספק אינו ודאי דשמא קרוב לו ואינה מגורשת כלל אם הי' באמת קרוב ואף ספק אינו וא"כ שוב אין כאן רוב שתהי' ספק מגורשת דאדרבה אותו הצד להיות מגורשת אינו רק על ספק כנ"ל והצד שלא תהי' מגורשת הוא דלא הוי אפילו ספק. ועדין מס"ס כנ"ל. וא"כ כיון שאינו רוב כנ"ל שוב עדיין הוי מגרש בלא עדים כמו בכל ס' כנ"ל:

אך יש לדחות דמ"מ זה ידוע לעדים בודאי שאינה ודאי א"א שנגדם יש שפיר רוב שהוא ס' מגורשת שיודעים שיכול להיות קרוב לה או לו או מחצה על מחצה ויודעים שהוא ספק ולא הוי בלא עדים כנ"ל. ויש לדחות. ובל"ז למ"ש בה"ק דהמרדכי לא אמר רק כשאינו ברור להם היך נפל לא שייך זה כנ"ל:

שם גמרא וכ"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי כו'. לכאורה למה תהי' ספק מגורשת. הא כיון שאותן הד' אמות של שניהם הוי חצר השותפין וקי"ל דחצר השותפין אין קונים זה מזה וממילא אף ספק לא הוי כיון שלא קנתה הגט כלל. ובש"ס קידושין ח' ע"ב כתבו תוס' דאין הטעם משום דחצירה קונה לה דא"כ מאי בעי בסלע של שניהם כיון דחצר השותפין אינו קונה אינה מקודשת רק הטעם משום סמכא דעתה ע"ש. וא"כ בגט דלא מהני בסמכא דעתה והיא רק מטעם חצר ממילא לא מהני כלל בסלע של שניהם. וממילא גם בד' אמות של שניהם לא תהי' מגורשת כלל. ולהפוסקים דשם הספק מטעם קנין א"ש אבל לתוס' שם קשה כנ"ל:

וי"ל דהטעם דאינו קונה חצר השותפין הוא כמ"ש הר"ן ז"ל נדרים פ' השותפין דכל א' נכנס בשלו כו' והיינו דבכל שעה שמשתמש בו א' מן השותפין הוי אז שלו לגמרי ע"ש. וא"כ לכך כשמונח בחצר השותפין חפץ של שותף א' הוי מקום החפץ לגמרי של שותף זה שהחפץ שלו דהא הוא משתמש בו ולכך אין השותף הב' קונה ממנו דהא לא יצא כלל מרשותו שהחצר של המוכר לגמרי כנ"ל. אך לכאורה נימא בזה כמו דאמרינן גבי גט גיטה וחצרה באין כא' כיון דבשעה שמקבלת אם תהי' מגורשת יהי' החצר שלה ולכך מגורשת. וא"כ גם גבי חצר השותפין כשמקנה לו החפץ נימא ג"כ גיטו וחצירו באין כא' דהא אם הי' קונה שותף הב' החפץ בקנין אחר הי' נעשה מקום החפץ חצר שלו דהא הוא משתמש בו והחצר שלו אז כנ"ל. וא"כ ממילא שוב יקנה מטעם חצר דאי נימא דקונה נעשה החצר שלו ושפיר קונה כיון שבזה הקנין יהי' החצר שלו וכמו בגט דבאין כא' כנ"ל:

אמנם למ"ש מהרי"ט לחלק בנותן חצר לא' ומניח השטר בתוך החצר דלא מהני ולא אמרינן גיטה וחצירה כו' רק בגט דאינה צריכה לזכות רק נתינה לידה בעינן ולכך אמרינן כיון שבאין כא' הוי נתינה לידה משא"כ במקח וממכר דבעי זכי' לא מהני כיון שלא יצא מרשותו כנ"ל וא"כ א"ש דבחצר השותפין אינו קונה כיון דבעי זכי' לא מהני מה שבאין כאחד דאינו יכול לזכות כיון שלא יצא מרשותו כנ"ל:

וממילא מיושב קושיא הנ"ל דאמר שפיר בגט כאן ד' אמות של שניהם הוי ספק כיון דבגט אמרינן גיטה וחצירה באין כא' י"ל דחצר השותפין מהני דהוי שפיר נתינה דכיון דנעשה שלה נעשה מקום החצר שלה ג"כ דבשעה שמשתמשת הוא שלה כנ"ל וקנתה הגט והוי נתינה כנ"ל. ומ"מ מסופק דיש לדחות דדוקא בגט דהוי כשטר על החצר מהני משום באין כא' משא"כ כאן שזה שנעשה המקום שלה הוי דוקא משום שקנתה החפץ ואין זה שייך אל הגט י"ל דלא מהני כנ"ל ושפיר הוי ספק מגורשת כנ"ל. ומאי דאמר וכן בקדושין אף דהתם בעינן זכי' מ"מ בקדושין שייך שוב הטעם דסמכה דעתה כמו בסלע של שניהם דהוי ספק כנ"ל:

או י"ל דהס' הוא דהא למ"ש לעיל דיכולה לומר אי אפשי כו'. וממילא לא יועיל גם מדעתה לאביי לעיל דבעי דומיא דידה שיהי' גם בע"כ. אך הטעם כנ"ל שאין זה בשעת הנתינה כנ"ל. וא"כ כאן דבמה שתקנה הגט יהי' נעשה חצר שלה ושוב כשלא תרצה בשעת הנתינה לא יהי' החצר שלה. ושוב ליתא בע"כ ולא מהני אף מדעתה כמו בשטר מתנה לעיל דזה בשעת הנתינה כנ"ל. ויש לדחות:

עוד י"ל הנ"ל. דהנה תוס' ב"ב (פ"ה ע"ב) כתבו הטעם דכליו של לוקח ברשות מוכר מספקא לי' אי קונה היינו משום דכיון שהמוכר רוצה להקנות לו מקנה לו מקום הכלי ונעשה מקום הכלי שלה שמשאיל לה כדי לקנות ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ יקנה הלוקח אף בלא כליו בחצר של המוכר דכיון שרוצה להקנות לו החפץ מקנה לו ומשאילו מקום החפץ שמונח דזה מהני ג"כ כמו הכא באושלה מקום ולמה לי' כליו כנ"ל. אך י"ל דהא תוס' הקשו שם מאי מהני שמשאילו המקום הא צריך לעשות קנין דשאילת או שכירת קרקע צריך קנין ואין הלוקח קונה בדיבור לבד ותירצו דמ"מ שוב יש להלוקח רשות להניחו שם והיכא דיש לו רשות להניח קונה כליו ממילא ע"ש. וא"כ א"ש דבלא כליו שוב אינו קונה דאף שמשאילו מקום החפץ מ"מ הא לא קנאו הלוקח שלא עשה שום קנין ובזה לא מהני מה שיש לו רשות דכיון שלא קנאו אינו חצרו ואיך יקנה לו. דדוקא בכליו שהכלים הם חצירו וקונה רק דהיכא שאין לו רשות לא מהני ותירצו שפיר דאף שאינו קונה הקרקע מ"מ כיון שיש לו רשות שוב קונה הכלי שהוא שלו מטעם חצירו. משא"כ בלא כלי כשלא קנה המקום שוב אינו חצרו כלל ובמה יקנה. ולעיל דאמר דאושלה מקום היינו שקנתה המקום מקודם בשאלה כנ"ל משא"כ במה שמשאילו עכשיו לא מהני:

ולפ"ז ממילא הכא בד"א של שניהם דמהני כשמסתלק בדיבור לבד כמ"ש לעיל. ושוב י"ל דמהני בהגט לבד כמו בכליו של לוקח ברשות מוכר די"ל דמקנה לה המקום וכאן אם מסתלק ומקנה לה ממילא קנתה היא שעומדת בתוך הד' אמות ושפיר הוי חצירה לקנות הגט. ולכך מגורשת ואינה מגורשת דגם שם בכליו של לוקח ברשות מוכר קיי"ל דהוי ספיקא והס' הוא אם מקנה לו המקום וכן כאן כנ"ל. ובקרוב לו מקודם י"ל דלא מהני להסתלק בדיבור אף שבאה היא אח"כ ועומדת ג"כ בד"א אלו כנ"ל. וכן בחצר השותפין דלכאורה נימא ג"כ דמסתלק וממילא קונה השותף. וי"ל דלא נקנה לו ג"כ מקום הכלי בדיבור לבד כנ"ל:

עוד י"ל דלא דמי לחצר השותפין. דהא באמת לא מיבעיא בר"ה דאינו קנין כלל רק לגבי גט וקשה כנ"ל למה קרוב לו שבא הוא קודם מבטל הא לא נעשה חצירו. וגם בסימטא וכה"ג מ"מ אינו חצר שלו לשום דבר רק לזכות וכיון שאינו רוצה לזכות במאי הוא חצירו. אך נראה עיקר הטעם דלא תיקנו חכמים רק ד' אמות של אדם שיקנה. וכשאחר עומד שם קודם אינם נקראים כלל ד' אמות של השני ולכך לא שייך התקנה. וא"כ מיושב דשוב כשבאו שניהם בב"א לא דמי לחצר השותפין דהתם הטעם שלא יצא מרשות המקנה וכאן הא אינו רשות הבעל כלל הד"א אף שעמד הוא קודם כיון שהוא בר"ה כנ"ל. רק דהיא אינה יכולה לקנות שאינו נקרא ד' אמות שלה. אבל לענין חצר השותפין הא יצא שפיר מרשותו.והספק אם נקרא ד' אמות שלה ומגורשת או לא כנ"ל ובל"ז יש לחלק בין קנין ד' אמות לשאר חצר השותפין כנ"ל:

(עח א תוספות) ד"ה אינו וכו'.—עי' ב"ח אה"ע ריש סי' קלו, שנדחק ליישב דבריהם. ולנו נראה שיש למחוק בתוס' כאן תיבת "ודן". ועניין דבריהם, שהיו רגילים לומר גם "הרי את מותרת לכל אדם", וזה מוכח דאמרינן לקמן (פה ב): "פשיטא אמר לה לאשתו וכו'" (ועי' שם ברש"י ד"ה אמר).