מתני' האשה נקנית. לבעלה: בשלש דרכים. כדמפרש ואזיל והאי שלש לשון נקבה הוא ובגמרא בעי אמאי תנא לשון נקבה: וקונה את עצמה בשתי דרכים. גרסי': וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר: בכסף ובשטר. מפרש בברייתא בגמ' (לקמן ד' ה:) נותן לה כסף או שוה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי שטר כותב לה על הנייר אע''פ שאינו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי ביאה בא עליה ואמר התקדשי לי בביאה זו וכולהו יליף מקראי טעמא דב''ש מפרש בגמ' (דף יא.): פרוטה. של נחשת: איסר האיטלקי. של כסף ודמיו שמנה פרוטות: היבמה נקנית. ליבם: בביאה. להיות כאשתו לכל דבר שאם בא לגרשה אח''כ אינה צריכה הימנו חליצה אלא גט אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה אלא מדרבנן דתקון דמהני בה מאמר כדאמרי' ביבמות (דף נ.) אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה ולא לפוטרה מן החליצה אלא לפוסלה על שאר אחיו: גמ' ומאי שנא התם. בפרק שני (לקמן דף מא.) דתנא האיש מקדש בו ובשלוחו ניתני הכא האשה מתקדשת: משום דקבעי למיתני כסף. בהני קנינין ואמרינן לקמן (דף ד:) כסף מנלן דנקנית בו ומפרשינן דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דאיקרי קנין הלכך תנא הכא קנין: וכסף מנלן. לאו הכא קא בעי לה אלא לקמן (ד' ג:) והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא משום דקא בעי למיתני כסף וכסף מנלן ילפינן ליה לקמן (דף ד:) מקיחה וקיחה לשון קנין הוא הילכך תני האשה נקנית:

מתני' האשה נקנית. הכא תני בה''א וכן בכמה דוכתין גבי איש ואשה קתני בה''א כמו האשה שהלכה (יבמות דף קיד:) האשה שהלך בעלה (שם דף פז:) האשה שנתארמלה (כתובות דף טו:) האיש מקדש (לקמן דף מא.) וקשה דבההיא דתנן בתולה נשאת (כתובות דף ב.) אמאי לא תני הבתולה נשאת וי''ל דהכא אקרא קאי כלומר האשה המבוררת בפסוק דאשכחנא אשה מבוררת בקרא גבי נשואין דכתיב כי יקח איש אשה אבל בתולה לא קאי אקרא דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין אבל קשה לקמן (דף יד:) דתנן עבד עברי עבד כנעני (דף כב:) אמה עבריה (דף יד:) אמאי לא תני בהם ה' דהא מבוררין בפסוק נינהו ושמא בהני עבד ואמה אין נופל בהן לשון ה' שאין מבוררין כ''כ לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני או בעבריה או בכנענית דהא גבי יבמה קתני היבמה ואין לחוש כל כך שבכ''מ שונה התנא לשון הרהוט לו בפה דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המנין כי האי דהכא וכן בתולה נשאת ליום הרביעי אתרוג שוה לאילן בשלש דרכים והתורה נקנית במ''ח דברים (אבות פ''ו מ''ה) ויש מקומות ששונה המנין קודם כמו בעשרה מאמרות (שם פ''ה מ''א) אור לי''ד בודקין (פסחים דף ב.) ז' ימים קודם יו''כ (יומא ד' ב.) בשבעה דרכים בודקין את הזב (זבין פ''ב מ''ב) בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים (גיטין ד' ט.): ב''ש אומרים בדינר. במס' עדיות (פ''ד מ''ז) תני ליה גבי קולי ב''ש וחומרי ב''ה ואע''ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב''ש לחומרא מיהו לאו להכי מיתשיל כדאמרינן ביומא (דף פ:) כי אתשיל לענין עוג מלך הבשן: בפרוטה ובשוה פרוטה. תימה דלא הוה ליה למיתני אלא בשוה פרוטה כדתנן בהזהב (ב''מ ד' נה.) חמשה פרוטות הן ההודאה בשוה פרוטה והאשה מתקדשת בשוה פרוטה וי''ל משום דתנא כאן בכסף מפרש באיזה כסף דינר לב''ש ופרוטה לב''ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא ולא שוה כסף כדיליף קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף מפרש שוה כסף וא''ת ומנא לן דשוה כסף ככסף דהא לקמן (דף טז.) מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי ישיב לרבות שוה כסף ככסף ופדיון הבן דכתיב ביה כסף ואמר לקמן (דף ח.) דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן ומנא לן דשוה כסף ככסף ומיהו בפרק קמא דשבועות (דף ד:) דריש כלל ופרט וכלל אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי דתנן (ערכין דף כז.) גבי המקדיש שדהו שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף מנלן דשוה כסף ככסף מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב (ב''מ דף נד.) הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע''ג קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו ולקמן (דף ה.) נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומעשר שני בשטר אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשוה כסף ככסף וי''ל דילפינן מע''ע וא''ת והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו ודרשינן בפ''ק דב''ק (דף ז.) ישיב לרבות שוה כסף ככסף וא''כ הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ויש לומר דתרוייהו צריכי דאי כתב עבד גרידא לא מצי למילף נזיקין מיניה לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב וסד''א נמי כסף דוקא ולא שויו להכי איצטריך כסף ישיב גבי נזיקין וגבי ע''ע איצטריך נמי קרא דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב לכך איצטריך תרוייהו אי נמי י''ל אי כתב בעבד הוה אמינא דדין הוא שנקל עליו דיכול לפדות עצמו אפי' בשוה כסף כדי שלא יטמע בין העובדי כוכבים אבל גבי נזיקין דלא שייך למימר כך לא אמרי' הכי ואי כתב בנזיקין גרידא לא מצי למילף עבד מיניה דס''ד דלא יהיה שוה כסף ככסף בעבד לפי שגם הוא גרם לו לימכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכר' יוסי בר' חנינא דלקמן (ד' כ.) וס''ד דנחמיר עליו לומר דוקא כסף ולא שויו והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש דשוה כסף ככסף ולא יליף מנזיקין וע''ע לפי שבא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדשות: וכמה היא פרוטה. הא דלא מפרש כמה הוא דינר משום דדינר היו יודעין כמה היה שהוא אחד. מכ''ד בדינר של זהב כדאמרינן בריש הזהב (ב''מ ד' מד:) אבל פרוטה איכא פלוגתא בגמרא לקמן (דף יב.) זימנין דזיילי וזימנין דייקרי ועוד דדברי ב''ה דקי''ל כוותיה איבעי ליה לפרושי טפי: אחד מח' באיסר. כשהאיסרים כדינם אבל כשהאיסרים מתזיילין אחד מששה כדאמרינן בגמרא (שם): איטלקי. מפרש ר''ת על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקו''ף כדאשכחנא (בעזרא ד) שושנכיא על שם שושן: היבמה נקנית כו'. תימה דלא תני מניינא כדלעיל וליתני נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשני דרכים וכמו מניינא דלעיל למעוטי כדאמרינן בגמרא האי מניינא נמי למעוטי דרישא למעוטי כסף ושטר כדדריש לקמן (דף יד.) ביאה גומר ואין כסף ושטר גומרין בה ומניינא דסיפא למעוטי ג''כ דלא נילף ק''ו מאשה כדאמרי' בגמ' (שם) דדרשינן נעלו אין מידי אחרינא לא וי''ל דבחדא מילתא אין לשנות מניינא ואע''ג דגבי אתרוג תנן ששוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך א' התם בא לפרש דברים החלוקים בו ומאחר דלא תנא מניינא ביבמה לא חש לשנות מניינא בעבד עברי. וכנעני. אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מניינא למעוטי מידי: מאי שנא הכא דתנן האשה נקנית. המ''ל אגב דבעי למיתני סיפא וקונה את עצמה דלא שייך התם לשון קדושין וכה''ג משני בסמוך מיהו אומר הר''ר מנוח דה''מ למיתני וניתרת בשני דרכים דגבי קדושין שייך לשון היתר: משום דקבעי למיתני כסף. והכא לא שייך למיפרך ותנא תרתי אטו חדא כדפריך לקמן דלשון קנין שייך נמי בשטר וביאה ולא היה תמוה על לשון קנין אלא משום דלקמן תנא לשון קידושין והכא תנא לשון קנין אי נמי בשטר נמי אשכחן לשון קנין דכתיב ואקח את ספר המקנה (ירמיה לב): וכסף מנלן גמר קיחה קיחה משדה עפרון. ואם תאמר ומה צריך לכל זה לא היה צריך לומר אלא כסף איקרי קנין דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה אברהם אי נמי שדות בכסף יקנו וי''ל דבהכי לא סגי דנהי דכסף השדה איקרי קנין כסף דאשה לא איקרי קנין לכך צריך להביא ראיה דאותו כסף דגמרינן אשה מיניה איקרי קנין: וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני. אינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה אע''ג דלא דמי דקיחה דהכא קיימא אכסף של שדה וקיחה דאשה לא קיימא אכסף של אשה אלא אאשה עצמה וא''ת וליתני האשה נקחת שהוא לישנא דקרא טפי דכתיב כי יקח ותנן נמי עירובין (ד' כו:) הכל נקח בכסף מעשר וביאה שייך נמי לשון קיחה דכתיב (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אחותו וי''ל דלא שייך למיתני סיפא ולוקחת עצמה בב' דרכים:

מתני': האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר ובביאה. דוקא נקט סדרא, דכתיב כי יקח היינו כסף והדר כתיב ובעלה משום הכי אקדמי לכסף מקמי ביאה ושטר משום דדמי לכסף שכן קונין בהן שאר דברים וקניני' מרוב' סמכו ענין לו ואעפ"י שכתוב כסף וביאה סמוכין ולמאי דמפקינן מויצאה חנם ההיא לומר דקדושי דאב הוו אבל מ"מ דקני מכי יקח נפק' והדר ובעלה. ולר' יוחנן דמפיק ביאה מבעול' בעל איכא למימר דכיון דעיקר כל קנין כסף הוא [מדרשה] חביבה ליה ואקדמיה א"נ כיון דכתיב כי יקח והדר ובעלה אקדמיה לכסף ואע"ג דקדושי ביאה לאו מובעלה נפקא לן הא מ"מ שם ביאה הוא ומבעול' בעל גלי רחמנא דובעלה בקדושי ביאה משתעי.
וגט דאקדמיה למיתת בעל משום דכתיב בהדיא טפי ממיתת הבעל ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה:

בדינר ובשוה דינר. איכא למידק, קדושי כסף מנלן דכתיב כסף השדה נימא כסף דוקא שוה כסף מנ"ל וא"ת שוה כסף בכלל כסף והא איצטריך ליה לתנא לרבויי גבי עבד דתניא לקמן ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף וא"ת מניה אמרינן לכל מקום שנ' כסף שוה כסף בכלל והא גבי נזיקין אצטריך נמי רבויא דתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. איכא למימר קדושי אשה גמרינן מדכתיב ישיב את גאולתו לרבות שוה כסף מאי טעמא מדכתיב ויצאה חנם אין כסף והיינו שוה כסף דעבד ואמה ואתקוש וע"כ דרשת ליה הכי אין כסף ושוה לכסף לאדון אחר. א"נ איכא למימר בפרעון שבכל מקום שנ' כסף בקנין שוה כסף בכלל וכי איצטריך קרא לרבויי סד"א אם לקח עבד אינו יכול לגרוע בפדיונו בע"כ של רבו בשוה כסף דא"ל זיל טרח וזבין אייתי לה ו" גבי נזיקין סד"א שאינו יכול לפרעו בע"ב בשוה כסף אלא ממיטב דכתיב מיטב שדהו ישלם קמ"ל אבל לענין מקנה כיון דניחא ליה בשוה כסף ככסף הוא שהרי שניהם שוים [אצלו] ואקשי' הא דאמרינן לקמן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני להו כלל ישיב אמר רחמנא וכו' אלמא לענין גופיה איצטריך קרא לשוה כסף. לא תיקשי דהא דעדיפא ודאלימ' אקשינן דאי מסברא לא מצינן לאקשויי דהוה דחי ליה מיניה ואומר ליה מנא לן ועוד דהוה קס"ד התם דממעט שוה כסף מדכתיב מכסף מקנתו דמשמע ולא כל כסף לפיכך הוצרך לומר לו שכבר נתרבה מדכתיב ישיב אבל בכל מקום שנ' כסף סתם שוה כסף בכלל וזה נ"ל יותר מהראשון.
האי דלא תנינן כמה הוא דינר משום דפשיטא ליה וידיעה מילתא מה שא"כ בפרוטות שהרי איסר איטלקי ידוע ששמו כך (הפרוטה) ולא הוצרך לפרש כמה הוא איסר האיטלקי ועוד דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לפיכך לא הוצרך התנא לפרש כאן כמה הוא דינר:

והיבמה נקנית בביאה. ק"ל להראב"ד אמאי לא תני דרכים ביבמה ואיכא דמפרק דרכים למה לי למעוטי וביבמה לא איצטריך מיעוטא לכסף ושטר דכיון דברישא גבי אשה תננהו וגבי יבמה שבקנהו ולא קתני אלא חד מנייהו מיעוט א"צ ולחליפין לא אצטריך מעוט דכיון דכסף לא קני בה חליפין למעוטי ל"ל.
ועדיין יש לך לדון, גבי עבד עברי אמאי לא תנא דרכים למעוטי חליפין כדאמרינן בגמ' ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין וגם שאינו נקנה בחזקה ולא במשיכה אע"פ שעבד כנעני נקנה בהם ובסיפא נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה את עצמו במיתת האדון אלא הנרצע. ואיכא למימר לחליפין לא איצטריך מיעוטא כיון דתני רישא למעוטי שאינן בכלל כסף ואין האשה נקנית בהם. ולחזקה לא איצטריך מיעוטא דלא אשכחן חזקה בעברי כלל אלא בכנעני שגופו קנוי וכי איצטריך ברישא מיעוט' לחליפין משום דסד"א בכלל כסף הן ובסופה משום דאשכחן חליצה באישות אבל בחזקה דלא אשכחן בעברי לא איצטריך מיעוטא וה"ה משיכה ולא אצטריך גם כן מיעוטא למיתת האדון דכיון דגם עברי גופיה קתני ליה בנרצע ולא ערביה ותנייה גבי שאינו נרצע (אעפ"פ) שבנרצע כתיב.
עוד יש לי לפרש הא דלא תנינא דרכים בריש' דיבמה ובעבד עברי משום דדרכי' דאשה אכלהו קאי והכי קתני ובדרכים הללו נקנית היבמ' בביא' והעבד העברי בכסף ושטר ושניהם נקנין בדרכים הללו ולא בדרך אחר ומיהו בסופה דיבמה ובסופה דעבד עברי מצי למיתני דרכים אלא כיון דברישא לא תני דרכים בסיפא נמי לא תני דרכי' ולעולם רישא וסיפא אלו דוקא אבל גבי עבד כנעני ה"ל למיתני דרכי' דלאו מדרכים דרישא נפיק דהא קתני חזקה דלאו מדרכים דרישא היא לפיכך מצאו מקום בגמ' לרבות בו משיכה וחליפין:

גמרא מאי שנא הכא דתני האשה וכו'. תמיה לי אמאי לא אקשינן וליתני האיש מקדש אסדר' דמתני' והדר ליבעי נקנית ומקדש ואפשר דאי אקשי ליה הכי הוה אמר ליה משום סיפא כדאמרינן לקמן בסמוך ותו לא הוה קשי' ליה אמאי תנא נקנית דמשום סיפא נמי הוא דלא מצי למימר להו מתקדשת וריש' בלשון קדוש וסיפי בלשון קנין לא קתני ואי קשי' נך ונימא ליה הכי איכאלמימר דעדיפא מיניה א"ל דעיקר קיחה שבכסף קנין הוא:

משום דקא בעי למיתני כסף וקיחה אקרי קנין וכו'. ואי קשי' לך ותני תרתי משום חדא לאי קושיא היא דאכלהו שייך לשון קנין דאי תלמוד מקנה קנה בהו וכיון דגבי כסף בהדיא ואתי שפיר בכלהו תני לה משא"כ בההיא דאקשינן לקמן בלשון דרכים בכסף ובשטר לא אשכחן.
ואחרים אמרו דשטר נמי לשון קנין הוא דכתיב ואקח את ספר המקנה והוא דפריש בגמ' כסף משום דלא מפרש בהדיא והיה צריך לומר כן דליהוו תרתי וליתנן חדא משום תרתי א"נ הא דפריש כסף משום דקיחה באשה איקרי קנין אבל בשטר דאשה לשון קנין לא אשכחן ולא הוה משני בלישניה משום שטר בעלמא:

וקיחה אקרי קנין. והאי דלא קתני מתני' נקחת משום סיפא. דלא שייך בה לשון קיחה:

מתני': נקנית בכסף בשטר ובביאה. אע"פ שהביאה מפורשת בתורה כדכתיב (דברים כד, א) ובעלה, דמיניה ילפינן עלה בגמרא (ד, ב. ט, ב). אפילו הכי אקדמיה לכסף, משום דאקדמיה קרא דכתיב כי יקח דהיינו כסף, דגמירי קיחה קיחה משדה עפרון. ותנא שטר אחר כסף, משום דקנינו מרובה ככסף, וגט דאקדמיה למיתת הבעל, משום דכתיב בהדיא טפי ממיתה. ועוד דלישנא דחיי טפי עדיף.

בדינר ובשוה דינר. יש מקשים קדושי כסף מהיכא מדכתיב (בראשית כג, יג) כסף השדה, אם כן נימא כסף דוקא. ואם תאמר שוה כסף בכלל כסף, ליתא, דהא גבי עבד עברי אצטריך תנא לרבות שוה כסף כדתניא (טז, א) ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף, אם כן גבי נזיקין למאי אצטריך קרא לרבויי דתנאי (ב"ק ז, א) כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין. יש לומר כל מקום שנאמר כסף גבי קנין שוה כסף בכלל כסף, כיון דהא ניחא להו בהכי. וגבי גרעון כסף דעבד דבעל כרחו דרבו הוא, אצטריך, סלקא דעתך אמינא כיון דבעל כרחו מגרע ויוצא כסף דוקא, קא משמע לן אפילו סובין.
ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (קידושין ח, א) האי תבואה וכלים היכי דמי. אילימא דלא מקני בהו כלל. ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, דאלמא אף לקנין אצטרכינן לרבויי שוה כסף למהוי ככסף. יש לומר דהתם לרווחא דמלתא קאמר ליה, ודעדיפא קא מקשה, דאי מסברא הוה דחי ואמר ליה ומנא לך, משום הכי קא מקשה ליה מדכתיב ישיב לרבות שוה כסף. ויש מתרצים בזו דהיינו טעמא, משום דסלקא דעתך התם דממעיט שוה כסף מדכתיב (ויקרא כה, ו) מכסף מקנתו דמשמע ולא כל כסף, לפיכך הוצרך לומר שכבר נתרבה מדכתיב ישיב גאולתו.
והאי שוה דינר דקתני. איכא למימר דדוקא (דקתני מטלטלי) [מטלטלין קתני] אבל נתן לה קרקע בקדושיה אינה מקודשת. וכן במחובר לקרקע, וכדמוכח בריש פ"ק דגיטין (י, א) גמרא אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים, דאקשינן והא איכא מחובר. ואסיקנא כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקדושין לא קתני, אלמא המקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה במחובר לקרקע לא אף הויה במחובר לקרקע לא. אלא דקשיא לי הא דתניא בתוס' דמכלתין פרק ד' המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה בבימוס ומה שעליו במרקוליס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה, כולם אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, קתני בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם עבודה זרה עליו אינה מקודשת, הא בעלמא מקודשת. ויש לומר דהתם לא אצטריך אלא משום מכרן וקדש בדמיהן דטעמא דעיר הנדחת או אשירה, הא בעלמא דהיתירא מקודשת, אבל בעיר גופה או באשירה גופה בעודה מחוברת בקרקע אפילו דהיתירא נמי אינה מקודשת, דבמחובר אינה מקודשת משום דכתיב ויצאה והיתה. ואי נמי יש לומר דנתן לה קרקע בקדושיה בתורת כסף מקודשת, וההיא דפרק קמא דגיטין בשטר אירוסין קאמר, שאם כתבו על המחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת דומיא דגט דמקשינן הויה ליציאה וזה עיקר.

בדינר ובשוה דינר. הא דלא קתני כמה היא דינר כדקתני כמה היא פרוטה. איכא למימר משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, לפיכך לא חשש לפרש כמה הוא הדינר. אי נמי משום שהדינר ידוע ביניהם ולא הפרוטה, וכן האיסר האיטלקי ידוע ביניהם עד ששמו בו הפרוטה, ולא הוצרכו לפרש כמה הוא איסר האיטלקי.

גמרא: משום דקא בעי למיתני כסף וכו'. והוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דקא בעי למתני סיפא וקונה את עצמה דלא שייך ביה לשון קדושין תנא רישא נקנית כדמשני בסמוך. אלא דעדיפא מינה אמר ליה, דעיקר קיחה שבכסף קנין הוא.

גמר קיחה קיחה משדה עפרון. ואם תאמר אם כן ליתני האשה נקחת, דהוה לישנא דקרא טפי, ולישנא דמתניתין נמי הוו כדתנן (עירובין כו, ב) נקח בכסף מעשה, ושייך נמי אביאה דכתיב (ויקרא כ, יז) ואיש אשר יקח את אחותו, וכן כל פרשת עריות אשה אל אחותה לא תקח. יש לומר משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה.

פרק ראשון
האשה נקנית בשלשה דרכים בגמ' מפרש אמאי תנא האי לישנא ומניינא למעוטי מאי וקונה את עצמה בב' דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה והאי דאקדמי' לכסף ושטר מקמי ביאה למאן דנפקא ליה ביאה מובעלה נקט סדורא דקרא דמעיקרא כתיב כי יקח דהיינו כסף כדאיתא בגמרא והדר ובעלה דהיינו ביאה ונקט שטר בהדי כסף מפני שקניינן מרובה בעלמא ואפילו למאי דמפקינן כסף מויצאה חנם אין כסף היינו למימרא דקדושי דאב הוה אבל עיקר קדושי כסף מכי יקח הוא כדמ' בצריכותא דעבדינן בגמ'. [לקמן ד"ט:] ולרבי יוחנן דנפקא ליה ביאה מדכתיב בעולת בעל איכא למימר דאקדים תנא למתני כסף ושטר מקמי ביאה משום דהכי אורחא דמילתא טפי ולא עוד אלא דאסור לקדש בביאה ורב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כדאיתא במכילתין [דף י"ב]:

בכסף ב"ש אומרים בדנר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה בגמ' מפרש במאי פליגי ובדין הוא דלא הוי צריך למיתני אלא בה"א בשוה פרוטה וכדתנן בפ' הזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בשוה פרוטה שיש בכלל שוה פרוטה פרוטה אלא משום דאיצטריך למעט לב"ש בדינר ובשוה דינר איידי דקתני כסף תני נמי לב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה כלישנא דב"ש. וקשיא להו לרבנן קמאי ז"ל מכדי קדושי כסף מנ"ל מדכתיב כי יקח וכתיב כסף השדה קח ממני וכיון שכן תינח כסף שוה כסף מנ"ל. וכ"ת שיש שוה כסף בכלל כסף והא אשכחן בעלמא בכמה דוכתי דכתיב בהו כסף ואפ"ה איצטריך קרא לרבויי שוה כסף כדאשכחן גבי נזיקין דמרבה שוה כסף דכתיב כסף ישיב לבעליו ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. וגבי עבד עברי המגרע פדיונו נמי אמרי' ישיב גאולתו לרבות שוה כסף וגבי פדיון הבן נמי דרשינן בבכורות מכלל ופרט וכלל דשוה כסף ככסף חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות וגבי ערכין והקדשות נמי דאמרינן הכי היינו משום דילפינן בג"ש ערך ערך מפדיון הבן דהכי עבדינן לה להך ג"ש בבכורות וגבי אונס ומפתה דאמרי' בערכין דשוה כסף ככסף היינו משום דגמרינן להו מנזיקין דגמרינן להו תחת נתינת ישלם כסף כדאיתא בפ"ק דב"ק אבל הכא גבי קדושין דלית לן רבויי ולא דרשא מנ"ל דשוה כסף ככסף. ויש שתירץ כיון דדרשינן כסף קידושין מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וגבי ע"ע וה"ה אמה העברי' שו"כ ככסף דאנן נמי גבי קדושין דדרשינן הכי אין כסף ושו"כ לאדון זה אבל יש כסף ושו"כ לאדון אחר דיציאה דכות' ממעטינן לגמרי ולא מיחוור דהא ודאי לאו הכריחא הוא למידרש הכי ושפיר איכא למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף מיהא לאדון אחר ומנו אביה. ואחרים תירצו דכיון דבעבד עברי שוה כסף ככסף ה"ה לעבד כנעני דליכא מידי דקני בעבד עברי ולא קני בעבד [כנעני] וכדאמרינן בפ' השולח עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש הכי נמי ע"ע נקנה בשוה כסף עבד כנעני לכ"ש. והא דגמרינן בגמ' דעבד כנעני נקנה בכסף ושטר מקרקעות ולא גמרינן לה מעבד עברי היינו משום דסוף סוף איצטרכינן למיגמר חזקה מקרקעות דלית' בע"ע וכיון דכן גמרינן להו לכולהי מקרקעות והשתא דאתינן להכי דעבד כנעני נקנה בשו"כ וה"ה בשפחה כנענית דחד דינא אית להו הדר ילפינן משפחה כנענית לקדושי אשה בג"ש דלה לה. מיהו לא אלימא האי ג"ש למיגמר מינה חזקה לקדושי אשה משום דלא שייכא חזקה אלא בדבר שגופו קנוי וחליפין נמי לא גמרינן מינה משום דאיתתא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה מ"מ גבי דרשא דשו"כ דליכא אלא גלויי מילתא דשו"כ בכלל כסף להא מיהת תהני לן ג"ש. אבל לא למילף מינה קנין גמור לכתחלה והיינו דטרחינן לאיתויי קדושי כסף מכי יקח ומויצאה חנם ולא מייתינן לה משפחה כנענית בג"ש דלה לה. וגם זה אינו מחוור דלא אשכחן בשום דוכתא דעבדינן ג"ש דלה לה אלא גבי גט דכתיב ביה לה לה אבל גבי קדושין מנ"ל והנכון דהכא פשיטא מילתא דכיון דגלי רחמנא דאשה נקנית בכסף דומי' דקנין שדה ה"ה לשו"כ דבכל הנהו דכתיבנא לעיל דאיצטריך לרבויי לשו"כ בכלהו איכא טעמא דגבי נזיקין איכא טעמא הי"א דכיון דכתב רחמנא מיטב שדהו ישלם שיד ניזק על העליונה ה"ה שאינו יכול לסלקו בסובין בע"כ. וגבי גרעון כסף דע"ע נמי הו"א כיון שהיא עדיין תוך זמנו ויוצא בע"כ של אדון דין הוא שלא יסלקהו אלא בכסף ונימא ליה ליטרח וזבין דומיא דלוה הבא לפרוע חובו עד שלא יכפנו המלוה שאינו לסלקו בשו"כ משא"כ כשהמלוה כופהו שאם אין ללוה מעות יפרע שו"כ כדאיתא בכתובות ולהכי איצטרך רבויי' ישיב גאולתו לרבויי שוה כסף ככסף דחס רחמנא עליה דליפוק לחירות משום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים משא"כ בחוב דעלמא וגבי פדיון הבן וערכין והקדשות נמי הו"א דדברים אלו חדוש הם ואין לנו בהם אלא חדושם רחמנא אוקים יד דהקדש והכהן על העליונה דהא השתא בתר רבוייא מיעט מינה עבדים ושטרות וקרקעות אבל הכא גבי קנין דקדושי כסף כיון דמדעת שניהם ואיכא דבר חשיב מה לי כסף מה לי שו"כ והא דאמרינן בגמרא האי בתבואה וכלי' ה"ד אילימא דלא נקט להו כלל ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף לרוחא דמילתא אמרינן הכי לאלומי קושיין ולאו למימרא דאיצטרך לרבויי לענין קטן אי נמי משום דכתיב מכסף מקנתו דמשמע מיעוטא איצטרך לרבוייא דשו"כ אבל בקטן אשה ושדה פשיטא מלתא דכסף ושו"כ שוין הם וזו דעת אדוני הרמב"ן ז"ל והוא נכון:

וכמה היא פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי פ' ע"ש שהמטבע הזה יוצא מאיטליא של יון נקרא כן איסר האיטלקי על שמה. והא דפירש כמה היא פרוטה ולא פירש כמה הוא הדינר משום דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואין אלו צריכין לפ' דבריהם ותו דסך הדינר היה ידוע אצלם שהרי שיערו הפרוטה באיסר ולא פירשו כמה הוא איסר לפי שהיה ידוע אצלם:

וקונה את עצמה בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל. פי' קתני גט ברישא משום דהוו לישנא דחיי' דהיינו סידורא דקרא דכתיב ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרין והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא קתני מנין דרכים ביבמה ולימא והיבמה נקנית בדרך א' וקונה את עצמה בשתי דרכי' ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא למעוטי גט. ותו גבי ע"ע נמי אמאי לא קתני דרכים למעוטי חליפין ולמעוטי משיכ' וחזקה שאינו נקנה בהם כעבד כנעני ובסיפא דידה נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה עצמו במיתת האדון ותירץ הרמב"ן ז"ל דדרכים דקתני ברישא דמתני' גבי אשה אכולה מתניתין קאי וה"ק האשה נקנית בא' מג' דרכים שיש לנו בקטן כסף ושטר וביאה והיבמה נקנית בדרכים אלו שאמרנו בביא' וע"ע נקנה מהם בכסף ושטר אשתכח דהני שלש דרכים הדרי בכולם ואינם נקנין בדרך אחרת מיהו בסיפא דיבמה ובסיפא דע"ע מצו למתני דרכים אלא דדרכים דידהו ליתניהו בדרכים דאשה אלא דכיון דלא קתני דרכים ברישא ה"ה בסיפא וגבי עבד כנעני לא תני דרכים משום דלאו דוקא וה"ה דנקנה במשיכה וחליפין כדאיתא בגמ':

גמרא מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש. והא דלא דייק מעיקרא לישנא דהאשה כסדרא דמתני' והדר נידוק נקנית ומקדש משום דאי דייק מעיקרא אמאי תני האשה ה"א דמשום סיפא תני הכי בדידה כדאמרינן הכי בסמוך ובהא היה מיתרצה לי' אמאי תני נקנית דהיינו משום סיפא דקתני וקונה את עצמה דלא מצי למיתני לישנא דקידושין ומ"ה דייק מעיקרא מנקנית כי היכי דלישמועינן דעדיפא מינה דנקט לישנא דקנין דדוקא משום דקיחה אקרי קנין ולא משום סיפא. תו מסתבר לי דהשתא לא דייק אמאי קתני האשה משום דאפשר דלישנא נקנית אכרחי' למתלי מילתא באשה הילכך בעא מעיקרא אמאי קתני נקנית ובתר דפריש ליה האי וחזא דהאי לישנא שייך נמי באיש למתני האיש קונה בעא מיניה אמאי לא קתני האיש קונה:

כתיב הכא כי יקח וכתיב התם נתתי כסף קח ממנו. פי' מה התם כסף אף הכא כסף, ולאו ג"ש ממש היא, דהא קיחה דהתם קאי אכסף וקיחה דהכא קאי אאשה, אלא גלוי מילתא בעלמא וכעין נלמד סתום מן המפורש, דלישנא דקיחה קיחה דכתב רחמנא אתא לגלויי דמה התם בכסף אף הכא בכסף, ודכוותה בתלמוד, ומאי דאמרינן וקיחה אקרי קנין, לאו קיחה דכתיב בקרא, דהא קיחה אכסף קאי כדפרישנא, אלא הכי אמרינן, דקנין דשדה אקרי קנין, אלא דלא שייך שפיר למימר וקנין אקרי קנין, ולהכי נקטינן קנין בלשון קיחה כלישנא דקרא דכתיב השדה אשר קנה אברהם:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א כבר ביארנו בפתיחת החבור על זה הסדר ר"ל סדר נשים שעקר ענינו בא לבאר עניני האישות בכללו הן בעניני בית ראשון בענין הקידושין והכתבה הן בעניני חרבנו כענין הגיטין וסבות הפירוד הן בעניני בית שני ר"ל כענין היבום והחליצה וענין סוטה וכן ביארנו שנכללו בה עניני נדרים ונזירות לסבות שזכרנום בפתיחת החבור וכן ביארנו שהגאונים כללו בה עוד דברים שלא מעניני האישות ושלא מן הסדר רק שהם ענינים סובבים בסתרי הנשים והם עניני מסכת נדה וכן הזכרנו שזאת המסכתא ר"ל מסכת קדושין היא קודמת בסדורנו לשאר מסכתות הסדר להיות עניניה קודמים בענין האישות והענין הוא שקודם מתן תורה לא היה להם אישות אלא כשהיה אדם פוגע אשה בשוק וישרה בעיניו היה מדבר בינו לבינה בענין הנשואין ואם נאותין זה לזה מכניסה לביתו ועומדת עמו והיתה לו לאשה וכן כשהיו מתקוטטין זה בזה היה הולך לו זה מכאן וזה מכאן ומתוך כך לא היתה אימת בעל מוטלת כל כך על האשה שתחוש למניעת עבודתו או לסטות מתחתיו או לקפוץ בנדרים מדרך כעסה עליו ולא היה אצלם קשר חזק בענינים אלו אלא ביבום שהיה מוכרח אצלם בלא שום פירוד לסבה קדומה באמונתם בענין הנפש וכשנתנה תורה נצטוו להיות ענין האישות בקשר חזק באירוסין ונשואין ובעדים ובכתבה ושלא יוכל לשלחה אלא בגט וכשתזקק לאחיו אם מת הוא בלא זרע שתהא זיקתה נתרת ונעקרת בחליצה ושיהא יכול ליסרה אם שטתה ממנו ר"ל שקנא לה ונסתרה וכן שיהא רשאי להפר נדריה ודברים אלו כלם מתבארים בסדר זה:

ובמסכתא זו באו להתחיל בבאור ענינים אלו והיא כוללת ארבעה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' האשה נקנית ב' האיש מקדש ג' האומר לחברו ד' עשרה יוחסין וענין המסכתא הוא מבאר עניני הקדושין ודרך קניתם במה מקדשין וכיצד מקדשין ומי מקדש ועל ידי מי ודין מי שנזדמן לו אי זה טעות בקדושין ובאי זו אשה קדושין תופשין בלא שום נדנוד עבירה ובאי זו תופשין בעבירה ובאי זו אין קדושין תופשין כלל ונתגלגלו בה על ידי אלו הדברים דרכי הקניות בשאר ענינים וכן על ידי הנשים שאין קדושין תופשין בהן אלא בעבירה או שאין תופשין בה כלל נתגלגל לבאר דין התולדות אי זו מהן פסולה ואי זו מהם כשרה ועל ידי אלו נתגלגל לבאר עניני היוחסים על אי זה צד הוכשרו לינשא לישראל או לכהנה ועל אי זה צד נפסלו ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לארבעה חלקים הראשון לבאר בו הדברים שבהן מקדשין את האשה ושהאשה נקנית בהם ונתגלגל מזה בביאור מקצת שאר דברים במה הן נקנין ונכלל בזה החלק ענין ידיעת כיצד מקדשין ובאי זה לשון ובאי זה ענין והשני לבאר מי מקדש ועל ידי מי מקדשין ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושין על ידי עצמה ובענין מי שקדש ונמצא שקדושיו היו בטעות והשלישי בענין המקדש על תנאי על אי זה צד צריך לקיים תנאו ועל אי זה צד אין תנאו כלום ומי שנולד לו ספק בקדושיו אם קדש אם לא קדש או את מי קדש וכיוצא באלו הענינים כיצד הוא הדין הרביעי בענין מקום שקדושיו עבירה או במקום שאין קדושיו תופסין כלל ומהו דין התולדות וכן עניני היוחסין:

החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון וקצתו בפרק שני כענין התקדשי לי בזו ובזו ובענין המקדש באיסורי הנאה והחלק השני יתבאר בפרק שני וקצתו בפרק שלישי והחלק השלישי יתבאר בפרק שלישי והחלק הרביעי יתחיל בפרק שלישי ויושלם ענינו בפרק רביעי זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים שלא מעין הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר ואמנם הפרק הראשון יסוד ענינו להתחיל בביאור החלק הראשון ורבו יסוב על שלשה ענינים הראשון בענין הדרכים שהאשה מתקדשת בהם ועל אי זה צד מקדש בהם השני במה שנתגלגל לבאר דרכי הקנינים בשאר הדברים השלישי שעל ידי מצות קדושין שהיא משתלשלת למצות פריה ורביה שאין הנשים חייבות בה בא לבאר המצות שהנשים חייבות בהן ואותן שהן פטורות מהן ועל ידי גלגול דבר זה ביאר המצות הנוהגות בחוצה לארץ ושאין נוהגות אלא בארץ זהו יסוד הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה הקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם אמר הר"ם פי' דרך מורה הזכרים והנקבות אמר הכתוב את הדרך אשר ילכו בה ואמר האשה נקנית ולא אמר האיש קונה מפני שהיא לא תהיה אשת איש כי אם ברצונה אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף שנאמר כי יקח איש אשה ונאמר בעפרון נתתי כסף השדה קח ממני גמר קיחה קיחה משדה עפרון והקדושין בשטר הוא שיכתוב לה באיזה דבר שיזדמן אפי' בחרס הרי את מקודשת לי מאורסת לי ומה שדומה לאלו הדברים ויתן לה זה הדבר בפני עדים והראי' על זה אמרו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר כמו שאמר הכתוב וכתב לה אף הויה בשטר ודרך הקידושין בביאה שיבעלה בפני עדים לשם קדושין ואין שם... יותר מבואר הקנין הזה וזהו אשר בא בתורה ובא אליה ובעלה בביאה תעשה בעולת בעל אבל מי שקידש בביאה או בלתי שדוכין יש לדיין שיכהו שלא ילמדו ממנו ואע"פ שקדושיו שלמים משקל הדינר צ"ו גרגרים שעורת כסף ואיסר הוא דרהם והדינר ששה דרהם ומשקל האיסר ד' גרעינים ופרוטה חצי גרעין כסף מלבד שאמר האשה נקנית אמר גם כן היבמה נקנית והיה האמת שיאמר היבם קונה שהעיקר אצלנו שמי שהכריח יבמתו ובא עליה בלתי רצונה קנאה כמו שכבר התבאר בתחלת ששי מיבמות:

אמר המאירי כלומר האשה נקנית למקדש לענין שלא יהא אחר יכול לזכות בה ושאינה נתרת לשום אדם עוד בחייו אלא בגט בשלש דרכים ר"ל באחת משלש דרכים והם כסף ושטר וביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה ומכל מקום אינה נקנית לו בכך עדיין קנין גמור שהקדושין אירוסין הם עושים ולא נשואין ואין הקנין גמור לגמרי להשתעבד לו בשבעה מלאכות ולזכות במעשי ידיה וירושתה ומציאתה ולכל הדברים עד שתבא חפה ותגמור הנשואין וקונה את עצמה להיות יוצאה מרשות הארוס או הבעל אם נשאה בשתי דרכים ר"ל באחת מהם והן גט ומיתת הבעל ופירשו בגמרא במנין זה שהמנין הראשון ר"ל נקנית בשלש דרכים בא למעט חפה בלא קדושין שאינו כלום שאע"פ שאחר קדושין עושה נשואין גמורים והיה לנו לומר שאף בלא קדושין תועיל מיהא לעמוד במקום קדושין אינו כן אלא אין חפה בלא קדושין עושה כלום וכן בא למעט חליפין אע"פ שקונה בקרקעות ובמטלטלין שהרי קנין חליפין אף בפחות משוה פרוטה הוא וכמו שאמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה והרי אמרו אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה והילכך אפילו היו החליפין שוין כמה הואיל ומתורת חליפין היא אינו כלום כמו שנבאר למטה והמנין השני ר"ל וקונה עצמה בשתי דרכים בא למעט שאינה קונה את עצמה בחליצה אע"פ שהיבמה קונה עצמה בחליצה שהרי באשה דעלמא כתיב וכתב לה ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ושלשה דרכים אלו שהאשה נקנית בהם כלם קדושי תורה הם וכמו שהביאו את כלם בגמרא מן המקראות כסף מכי יקח ושטר מויצאה והיתה וביאה מובעלה וכן שבשמועת חפה קונה אמרו תנא דכתיבין בהדיא קתני אלמא ששלשתן מן התורה הן וכן שאמרו חדא מחדא לא אתיא וכו' והעלו בה שאף חדא מתרתי לא אתיא כלומר וכלן הוצרכו להביאם מן המקראות אלמא כלהו בחדא מחתא נינהו וכן שאמרו בפרק זה בגמרא בית שמאי אומר בדינר והרי קדושי אשה ככסף הכתוב בתורה הוא וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שקדושי כסף מדברי סופרים ואף מגאוני הראשונים כתבוה כן בראשון של כתבות ובשלישי של בתרא מ"ח ב' בענין מה שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והקשו בה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות והיו מפרשים תינח דקדיש בכספא שהם קדושי סופרים ואף סופרים יכולים להפקיעם הם אמרו והם אמרו אבל קדושי ביאה מאי איכא שהן מן התורה היאך הם מפקיעים אותם ומכל מקום עקר הפירוש בו תינח דקדיש בכספא שהרשות ביד חכמים להפקיר ממונו של זה שהפקר בית דין הפקר ונמצא שלא קדש בשלו על הדרך שאנו אומרים באיסורי הנאה מדברי סופרים שאם קדש בהם אינו כלום שאע"פ שמן התורה מותר בהנאה כבר הופקר על ידי סופרים ואין זה ממון שלו אבל מכל מקום קדושי כסף אף הם מן התורה בלא שום פקפוק ואף גדולי הדורות העידו על גדולי המחברים שחזרו בהם ומכל מקום הגיעה לידי שאלה שנשאלה להם על זה והשיבו בה ממה שכללו במנין המצות שכל דבר שלמדהו בהיקש או בקל וחומר וגזרה שוה ובכלל באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם אינו קרוי של תורה אלא של סופרים אלא אם כן אמרו בו חכמים בפירוש שהוא מן התורה ואפילו דבר שנאמר עליו הלכה למשה מסיני בכלל דברי סופרים הוא ואם כן הכסף למדנוהו מקיחה קיחה והיה מן הדין לומר שאף השטר מדברי סופרים שאף היא באה מהקש ויצאה והיתה אלא שהביאם לומר שהוא מן התורה ממה שאמרו ט' ב' בענין נערה המאורסה משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אלמא שאירוסין של שטר הם מן התורה ומכל מקום אין אנו סומכין על כלל זה שהרי כל המקומות מעידין שכלם מן התורה וכן שמצינו בכבוד אשת אב שבאה מן התורה נאמר עליה בכתבות במעשה פטירתו של רבי דאורייתא היא ואעפ"כ אינו אלא מדברי סופרים ונשארנו על שיטתנו שכלם מן התורה:

ועכשיו הוא מתחיל להזכיר את שלשתן והקדים את הכסף מפני שהוא ראש המדברים בכל מקום ושהכתוב הקדימו וכדכתיב כי יקח ובדין היה להזכיר ביאה אחריו וכסדור המקרא אלא מתוך שהשטר אף הוא קנינו מרובה סמכה עם הכסף וענין קדושי כסף יתבאר בגמרא שנותן לה כסף או שוה כסף ואין צורך לטרוח מהיכן יצא לנו מן המקרא להיות שוה כסף ככסף כמו שטרחו רבותינו בה בנזקין להביאה מכסף ישיב לבעליו ובעבד מישיב גאלתו שלא הוצרכו להביאם מן המקרא אלא בדברים שהפורע פורע שוה כסף על כרחו של מקבל כגון עבד לאדון ומזיק לניזק אבל אשה ושדה שאין הנותן רשאי ליתן לעקר קנייתם שלא מדעת המקבל פשוט הוא שכל שהיא מקבלת שוה כסף הרי הוא ככסף ויש מפרשים בדרך אחרת לומר שלא הוצרכו לטרוח בכך אלא בעבד דכתיב ביה בהדיא כסף וכדכתיב מכסף מקנתו והוצרך לרבות שוה כסף מישיב גאלתו וכן בנזיקין דכתיב ביה בהדיא כסף ישיב לבעליו הוצרך לרבות שוה כסף מדכתיב ביה ישיב אבל הכא לא כתיב ביה כסף בהדיא אלא מהקישא דקיחה קיחה וראשון עקר:

ונשוב לדברנו והוא שכשהוא נותן את הקדושין נותן לה בפני עדים ואומר לה בפניהם הרי את מקדשת לי ואין הכרח לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך וצריך שיהו העדים רואים את נתינת הכסף ושומעים שהוא אומר לה הרי את מקדשת לי בלשון שתהא היא מבינתו או בדרך שתהא היא מבינה שלקדושין הוא נותנם כמו שנבאר אבל קדושי שטר צריך שיכתוב בשטר על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ושיהו העדים רואים מה שכתוב בשטר ונתינת השטר לידה ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין אבל ראיתי לחכמי ההר שכתבו שאינו צריך לומר לה כלום שהרי מה שצריך לומר לה כתוב הוא בשטר והוא שאמרו בגמרא כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת לי וכיצד בשטר כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ולא הזכיר בה ואמר לה הרי את מקדשת לי והם פירשו הטעם מפני שהכסף אדם עשוי ליתנו או להלוותו או לקנות בו אי זה דבר ואם אינו מפרש בנתינתו שלשם קדושין הוא נותנם אין במשמע נתינתו ענין שם קדושין כלל והרי הוא כמונה מנה לחברו בפני עדים שאין ראית המנין שום זכות למונה שמא חייב היה לו או נתנם לו אבל שטר שכתוב בו שתהא היא מקדשת לו אינו צריך אמירה אחרת שהרי אמירתו מפורשת בשטר ואין צריך בה אלא שיראו העדים מסירת השטר ולשון שכתוב בו ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין ויש מפרשים אף בשאינה יודעת כן ואין הדברים מתישבים לי שאם הוא מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אף בכסף אין צריך לאמירה ואם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה כלל היאך היא יודעת מה שכתוב בשטר שתתקדש במסירת השטר בלא שום אמירה ואיפשר לדעתם בשכבר דבר עמה אלא שעכשיו לא היו עוסקים באותו ענין שבכסף צריך לפרש כמו שיתבאר הואיל ועכשיו מיהא אין עסוקין באותו ענין ובשטר הואיל והעדים לפניה והוא נותן לה השטר ומקבלתו בפניהם וכבר דבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אע"פ שעכשיו אינם עסוקין באותו ענין דיו ועקר הדברים כדעת ראשון והראיה שהרי צריך שיכתוב השטר לשמה ומדעתה כמו שיתבאר ונמצא מכל מקום שקדושי כסף צריכין ראיה ושמיעה וקדושי שטר ראיה בלא שמיעה ורבותי חולקים לומר שאף בשטר צריך אמירה וכמו שאמרו בגט כתב לה ונתן לה ואמר לה הרי את משלחת וכו' ונראה לי כדעת ראשון שהרי בשאר הקנאות אמרו כתב לו שדי מכורה לך וכו' ואין צריך אמירה וקדושי ביאה חלוקה שלישית והוא שהם צריכים לשמיעה בלא ראיה ר"ל בלא ראית המעשה אלא שיתיחד בפניהם ויאמר לה בפניהם התיחדי עמי להתקדש לי בביאה ונכנסת עמו לחדר בפני העדים והן הן עדי הייחוד הן הן עדי ביאה על הדרך שאמרוה במסכת גיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ומכל מקום אינו דומה מכל וכל לזו שבמגרש את אשתו ולנה עמו אינו צריך שיאמר לעדים שלשם קדושין הוא מתיחד עמה שמאחר שלבו גס בה רגלים לדבר שאין יחודו אלא על עסקי ביאה ולקיבעיה הדר וודאי בעל ומאחר שחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אומרים שגמר ובעל לשם קדושין והוא עדות המתקיים בידיעה שלא בראיה אבל אשה דעלמא שאין לבו גס בה אם אינו אומר לה בפני עדים שתתיחד עמו להתקדש לו בביאה אע"פ שנכנס עמה לחדר בפניהם אין אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה שמאחר שאין לבו גס בה שמא לא בעל שהרי אף בנתארסה ונתגרשה מן האירוסין אנו אומרים כן כמו שיתבאר במקומו וזהו לדעת מה שאמרו בבריתא של משנה זו כל ביאה שהיא לשם קדושין מקדשת שאינה לשם קדושין אינה מקדשת וודאי בעדים קאמר דאי לאו בעדים אפילו לשם קדושין אינה כלום ויש אומרים שאפילו לא אמר לה שתתייחד לשם קדושין הואיל ואמר לה בפני עדים שתתיחד עמו ונתיחדה בפניהם מקדשת שודאי בעל וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואחר שכן לשם קדושין בעל וכן שאם העדים והאשה יודעים שלשם קדושין הוא מתיחד אינו צריך לשום דבור בעולם שדבר זה הוא יותר מלבו גס בה:

ומכל מקום רוב מפרשים מסכימים שכל שלא הזכיר ביחודו לשם קדושין אינו כלום אלא במגרש את אשתו ואף במגרש את אשתו קצת גאונים פירשוה גט מספק שאמרו צריכה גט משני הא גט ודאי לא שאין חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עושה קדושי ודאי שלא לחוש לקדושי שני אם נתקדשה לאחר כן לאחר ומכל מקום יש לדון עליה שהרי נאמרה חזקה זו אף לקולא בפרק המדיר בענין קדשה על תנאי וכנסה סתם ובקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת והוא שאמרו שם קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אמר רב צריכה הימנו גט ופירש אביי הטעם מתורת חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וודאי מחל תנאו לענין שקדושיו קדושין אע"פ שלענין כתבה מכל מקום הפסידה כתבתה כמו שיתבאר שם ושאלו בה והא איפליגו בה חדא זימנא דתניא קטנה שלא מיאנה והגדילה ר"ל אצל זה הראשון ואחר כך עמדה ונשאת לאחר רב אמר אינה צריכה גט משני שבודאי משהגדילה אצל הראשון בעל לשם קדושין גמורים אלמא שמה שאמר בקדשה על תנאי וכנסה סתם שצריכה גט לא מספק אלא שהיא מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אינה מקדשת לשני ומכל מקום אפשר דוקא באלו שתחלתם בענין אישות שכבר קדשה על תנאי ובקטנה שכבר נשאת לראשון אבל בזו שנתגרשה לגמרי אין חזקה זו נחשב קדושי ודאי ואם תאמר אף בזו כן מפני שכבר נשאת לו אע"פ שנתגרשה באשה דעלמא מיהא לא ולפיכך צריך שיאמר לה שתתיחד לשם קדושין ומכל מקום יש מפרשים שלא אמרו הן הן עדי יחוד אלא במגרש וכו' אבל אשה דעלמא צריך לראיית מעשה וכן כתבוה גדולי המחברים בפירושי המשנה ולשטה זו מיהא נראה שלא ראית מעשה דוקא אלא שיראו כמזדווגים על הדרך שאמרו בדיני נפשות משיראו כמנאפים והדברים רופפים וראוי להחמיר בה:

ולמדת מכל מקום שבקדושי כסף צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ואין צריך לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך כמו שביארנו ואף בביאה אינו צריך לומר בביאה זו אלא שיאמר השמעי לי להיות מקדשת לי או התיחדי עמי והרי את מקדשת לי ואם אמר בביאה זו מוטב אבל בשטר אע"פ שאין צריך לומר בה כלום כמו שביארנו אם בא לומר יאמר הרי את מקדשת לי לבד ואינו אומר הרי את מקדשת לי בשטר זה שאין לשון בשטר זה נופל בה יפה שאינה מקדשת בגוף השטר שהרי אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא כלומר ויכול לומר הרי את מקדשת לי בשטר זה וליתנו לה בתורת שוה כסף אבל קדושי שטר אין צריך לדמי השטר ואפילו אין בו שוה פרוטה מקדשת וכן אפילו כתבו על איסור הנאה על הדרך שביארנוה בגט וכמו שאמרו בתלמוד המערב כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה מעשה בא לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ואפילו באיסורי הנאה של תורה לדעתינו כמו שיתבאר למטה ובקדושי כסף אינו כן שאף באיסור הנאה מדברי סופרים אינה מקדשת כגון המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כמו שביארנו במקומו שכל המקדש על דעת חכמים מקדש והם עשאום הפקר ועשהו ממון שאינו שלו וכן כותבין אותה על דבר שיכול להזדייף הואיל ויש שם עדי מסירה שאף בגט כל שיש שם עדי מסירה כשר בכך ויראה שמדקדקין בו לכתבו בכתב שרשומו מתקיים כגון דיו וסיקרא וכיוצא בהן על הדרך שאמרוה בגט וכן שלא יכתב במחבר לקרקע הכל על הדרך שיתבאר בגט ואף לגדולי הדורות ראיתי שכתבו בשלישי של יבמות שאם כתב לה בכתב ידו וחתם עד אחד מקדשת מן התורה אלא שמדרבנן הם קדושין פסולין על הדרך שאמרוה בגט ולא אמרו המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו אלא בכסף ובביאה או שמא דנין כתב ידו ועד אחד כשני עדים לענין זה ובשני של מסכתא זו כתבו שכתב ידו בלא עדים מקדשת מספק ואין חלוק לדעתם בענין זה בין קדושין לגרושין אלא בשיש עליו עדים ואין בו זמן שבגט הוא פסול ובקדושין הם קדושין גמורין ויש חולקים בזו לומר שאין בדברים אלו דמיון בין גט לקדושין כלל וכל שאין שם עדים אין חוששין לקדושיו ולא עוד אלא שאף עדי חתימה לדעתם אין מועילים בו בלא עדי מסירה ועדי מסירה מועילין בו בלא עדי חתימה שאין עדי חתימה מעלים ומורידין בו כלל אלא שגדולי המפרשים לפי מה שכתבו במסכת יבמות נראה שהצריכו בשטר קדושין עדי חתימה ועדי מסירה וכל שאין שם עדי חתימה עושין אותן קדושי ספק ומכל מקום אף הם מודים שאם יש שם עדי חתימה ואין שם עדי מסירה אין כאן בית מיחוש ועקר הדברים שהכל תלוי בעדי מסירה וכן צריך לשמה וכל שלא לשמה פסול אף אם היה בה שוה פרוטה הואיל ובתורת שטר מקדשה וכן זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי היא ספק מקדשת:

ומעתה התחיל לבאר במשנה זו בקדושי כסף אי זהו שיעורן ואמר בית שמאי אומר בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה והלכה כבית הלל שאין הדבר תלוי אלא בממון ופרוטה ממון הוא וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האטלקי ופירשו גדולי המחברים שהאיסר יש בו כסף משקל ארבעה שעורות ונמצא בפרוטה משקל חצי שעורה ואע"פ שהפרוטה בכל מקום הזכירו שהיא של נחשת הוא מפני שאין כסף שבה נחשב לכלום ועיקרה נחשת אלא שמערבין בה ללבנה משקל חצי שעורה של כסף ודבר זה נמנה בעדיות מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ואע"פ שהשטה מתחלפת אם נתקדשה בפרוטה וקדשה אחר בדינר מכל מקום אנו דנין את מחלקתם אחר קדושי ראשון ואחר כך הזכיר הדרכים שהיא קונה עצמה בהם והם גט ומיתת הבעל היבמה נקנית קנין גמור להיותה אשת איש לכל דבר בביאה ואף בזו צריך עדי ייחוד ואע"פ שאמרו בין שוגג בין מזיד קנה מכל מקום צריך שיהיו בזה עדים שאם לא כן במה נקנית וכן כתבוה רבותי אלא שמזו של שוגג למדנו שאין צריך לומר לה התקדשי לי בביאה וכן אינו צריך להזמין עדים שיראו את היחוד אלא שיראו מאליהם וכן בכל קדושין שבעולם שאין עדי קדושין צריכין הזמנה ולא אתם עדי אלא כל שרואים מאליהם דיים וביבמה מיהא שטר וכסף אין מועילין בה אלא שמדרבנן מועילים לפסלה לשאר אחים ונקראים קדושי מאמר אלא שאין גומרין בה להקנותה לו לשום זכות בעולם וקונה את עצמה בעודה יבמה בחליצה ובמיתת היבם הא משנתיבמה הרי היא אשת איש גמורה וקונה את עצמה בדרכים שהוזכרו למעלה והרבה טרחו בחדושין ביבמה ובשאר הקנינים שהוזכרו במשנה למה לא שנו בהם דרכים ואין בדברים אלו שום עקר:

זהו באור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הרבה דקדוקין נאמרו בשמועה זו על משנתינו ממה שנאמרה בלשון קנין ולא נאמרה בלשון קדושין על הדרך שאמרו בפרק שני האיש מקדש וכן ממה שתלה שם את הענין באיש ר"ל ששנה האיש מקדש וכאן הוא תולהו באשה לומר האשה נקנית וכן הרבה דקדוקין שאין תועלת בהזכרתם ויש בהם בלבול פירושים וגירסאות וקושיות אלא שדברים פשוטים הם ונוחים לפרשם על נקל אלא שבמה שאמרו בה וכסף מנלן הזהר מלפרש מנלן דאשה מתקדשת בו שזו לקמיה קא בעי לה אלא פירושו מנלן דאיקרי קנין ואף ברוב ספרים גורסים כן בהדיא אלא שאף בזו הזהר שלא לפרש מנלן דכסף סתם איקרי קנין שאם כן היה לו להביאה משדות בכסף יקנו ולא הוצרך לגזירה שוה אלא כך פירושו וכסף דאשה מיהא מנלן דאיקרי קנין שהרי מכל מקום אינו דומה לשאר קניות והביאה מקיחה קיחה ומה שסמך לו וקיחה מנלן דאיקרי קנין לא שאלת שואל היא אלא לשון המשיב כלומר כסף דאשה למד מכסף דעפרון דההיא קיחה וודאי על קנין נאמרה כדכתיב ביה בהדיא קנה אברהם אי נמי דאפילו לא כתיב ביה הכי הואיל ומכל מקום הקשנוהו לשאר קניות של כסף הדבר פשוט בעלמא שכל שבכסף לשון קניה הוא וכדכתיב דרך כלל שדות בכסף יקנו והרבה מפרשים מדקדקים בה ללא צורך ולא דיינו בדקדוקים הנזכרים בשמועה אלא שרבותינו בעלי התוספות הוסיפו לדקדק על שנאמר האשה ר"ל בה"א ובמסכת כתבות נאמר בתולה נשאת בחסרון ה"א ודורשים חסרות ויתרות כאלו נכתבו על הלוחות בסיני ואיני רואה תועלת בזכירת דברים אלו יפרשם המבין על הצד שירצה אבל מה שיצא לנו ממנה לענין פסק הוא שהאשה אינה מתקדשת בעל כרחה ואע"פ שאין לשון המקרא מוכיח כן להדיא שהרי כי יקח אף על כרחה משמע וכן ובעלה וכל שכן שהשטר בקדושין יוצא לנו מהיקש של גט וכבר ידעת שהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום אין זה צריך קרא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו והרי אף בשאר דברים אין שום מקח מתקיים באונס וזהו שהוצרך ביבמה לומר ויבמה בעל כרחה וכן בגט ושלחה בעל כרחה הא אשה דעלמא אינה מתקדשת בעל כרחה ולא סוף דבר שאנסוה בשעת קבלת קדושין ר"ל שבשעת קבלת הקדושין היא אומרת איני מקבלתם אלא באונס או שנתנו לה שלא בידיעה ושלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ואחר כך אמר לשם קדושין נתתי אלא אפילו אמרה רוצה אני כל שנתברר שאנסוה עד שאמרה רוצה אני אינה מקדשת אחר שלא אמרה רוצה אני אלא מתוך האונס וראיה ברורה לזה שהרי מה שאמרו בפרק חזקת הבתים מ"ז ב' אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני כשאמר רוצה אני הוא שהרי הביאוה מדתניא יקריב אותו יכול על כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועל כיוצא בה היו אומרים בתלו את האשה וקדשוה שקדושיה קדושין ואעפ"כ אמרו שם אמר רב אשי הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני אבל תלוה לאתתא וקדיש לאו קדושיה קדושין הוא שעשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה אם בקדושי כסף שעשאום הפקר ואם בקדושי ביאה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות:

ואם אנסו את האיש וקדש יראה לי גם כן שאע"פ שאמר רוצה אני הואיל ומתוך האונס אמר כן אין קדושיו קדושין וכן מצאתיה אחר כן לגדולי פרובינצה בחבוריהם ולא עוד אלא שלדעתי אף לדעת האומר בתלו את האשה וקדש שקדושיו קדושין התם הוא דשקלה זוזי וכל שיש שם נתינת מעות אנו אומרים אגב אנסי גמר ומקני כמו שאמרוה בתלוה וזבין ותלוה וזבין אמרו תלוה ויהיב לא אמרו שבמתנה הואיל ואין שם מעות אינו גומר ליתן באונס אף באומר רוצה אני ואף כל שאנסוהו לקדש הואיל ואין כאן מעות אין קדושיו קדושין ומכל מקום יש אומרים שלא הצריכו נתינת מעות לגמר קנין אלא במקום שהמקנה מתחסר כגון מכירת קרקע אבל בקדושין שאין כאן חסרון ממון כל שאמר רוצה אני וגמר הוא לקנות או להקנות מקדשת וחסרון פרוטה ואיסור קרובות אינו קרוי חסרון לענין זה והרי בגיטי נשים באלו שכופין אותן להוציא מצינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף גדולי המחברים כתבו בהדיא שהאיש שאנסוהו וקדש קדושיו קדושין ונראה לי כעין סעד לדבריהם שהרי מצינו באונס שכופין אותו לכנוס ואף גדולי המגיהים ראיתי שמודים בה כשיאמר רוצה אני ומכל מקום יש לפקפק בה שאם האונס בא מצד האשה אף זה שלא כהוגן ואיפשר שמתוך שאין מצוי כלל לא כללוה בדין הפקעה והדברים סתומים ואין לנו בהם אלא לדון אחר המחמיר:

במשנה האשה נקנית בשלש דרכים הכא קתני האשה בה"א ומעשה קודם המנין ובאתרוג שוה לאילן בג' דרכים, וגבי זב הקדים המעשה למנין בז' דרכים בודקים הזב ולא הקפיד התנא לשנות בסיגנון אחד אלא כמו שהיתה משנתו שגורה בפיו.

ובמס' עדיות תני לה גבי חומרי ב"ה וקולי ב"ש דאם נתקדשה בפחות מדינר הויא לב"ה אשת איש ולב"ש פנויה ואע"ג דאם קבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא מיהו התם לא איתשיל אלא לענין קידושין הרא' כדאמרי' ביומא כי איתשיל לענין עוג מלך הבשן איתשיל:

בפרוטה ובשוה פרוטה תימא דלא ה"ל למי' אלא בשוה פרוטה כדתנן בהזהב גבי ה' פרוטות הן דקתני ההודאה בשוה פרוטה והאשה מתקדשת בשוה פרוטה ופרוטה ל"ל למיתני דכיון דמתקדשת בשוה פרוטה כ"ש בפרוטה שלמה. וי"ל משום דתנא כאן בכסף מפ' באיזה כסף דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא משום דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף מפ' דשוה כסף ככסף, וא"ת מנ"ל דש ה כסף ככסף דהא לקמן מיבעיא לן קרא גבי עבד עברי ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף ובפדיון הבן נמי כתיב כסף ואמרי' לקמן רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן וכן בהקדש נמי כתיב ונתן הכסף וקם לו ותנן בערכין בפ' המקדיש שדהו שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף מנ"ל דשוה כסף ככסף ומיהא בפדיון הבן ניחא דבפ"ק דשבועות ובפ' יש בכור דריש כלל ופרט וכלל לרבות כל דבר המטלטל וגופו ממון ובהקדשות נמי (אי) אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בפ' הזהב הרי אמרו אין הקדש מתחלל על הקרקע דרח' אמר ונתן הכסף וקם לו. ולקמן נמי אמרינן אין פודין הקדשות בשכר ובפ' יש בכור תנן ולא בהקדשות ומפ' בגמ' ולא הקדשות בכולן פי' בשטר ובקרקע אבל הכא גבי קידושין מנ"ל דשוה כסף ככסף וכן גבי ערכין דכתיב ביה ככף ואמרינן במס' ערכין דשוה כסף ככסף וי"ל דבכל דוכתא ילפי' מעבד עברי דרבי ביה קרא שוה כסף וה"ה בכל דוכתא דכתיב ביה כסף והא דאצטריך כלל ופרט וכלל גבי פדיון הבן והקדשות לא לרבות שוה כסף אלא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהם והא דמבעיא לן גבי ניזקין ישיב לרבות שוה כסף ככסף בפ"ק דב"ק היינו טעמא לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב ס"ד נמי דכסף דוקא וגבי עבד עברי ומי איצטריך דלא (תימא) מצי יליף מניזקי' [דה"א] כי מקני בקרקע ליבעי מיסב:

וכמה היא פרוטה הא דלא מפ' וכמה הוא הדינר משום שהדינר היה ידוע כמה הוא כדאמרי' בריש הזהב שהוא א' מכ"ד בדינר של זהב. אבל בפרוטה איכא פלוגתא בגמרא וזמנין דזילי איסרי וזימנין דמייקרי ועוד דדברי ב"ה דקי"ל כוותייהו איצטריך לפרושי:

היבמה נקנית בביאה. תימא דלא תני מניינא כדלעיל וליתני נקנית בדרך אחד וקונה את עצמה בב' דרכים ואיצטריך נמי האי מניינא למעוטי כסף ושטר דלא תימא דלהוי לכולא מילתא כאשה כדדרשי' לקמן ביאה גומרת ואין כסף ושטר גומרין בה ומניינא דסיפא למעוטי ג"כ דלא תימא ניליף ק"ו מאשה כדדרשי' לקמן נעל אין מידי אחרינא לא וי"ל דבחדא מילתא אין לשנות מניינא ואע"ג דלגבי אתרוג קתני ולירק בדרך א' שאני התם לפי שהתחיל לשנות ששוה לאילן בג' דרכים הוצרך לשנות מה שהוא חלוק מאילן, ומאחר דלא תנא מניינא ביבמה לא חש נמי לשנות מניינא בע"ע וכנעני א"נ משום דלא איצטריך למתני בהו מניינא למעוטי מידי:

בגמרא מ"ש הכא דקתני האשה ניקנית וכו' הו"מ למימר אגב דבעי למיתני סיפא וקונה את עצמה דלא שייך התם למיתני לשון קידושין וכה"ג משני בסמוך גבי האיש קונה ול"נ דלא דמי דלקמן דהוי הכל חד לשון קנין ברישא ובסיפא אלא דפריך ליתני דאיש קונה משני שפיר אגב דבעי למיתני סיפא אבל הכא דפריך ליתני האשה מתקדשת דהכי קרי ליה בכוליה תלמודא לישנא דקי' משום סיפא לא ה"ל לשון קנין דניחא טפי דליתני ברישא האשה מתקדשת אע"ג דלא הוי דומיא דסיפא וקונה את עצמה.

משום דבעי למיתני כסף והכא לא שייך למיפרך ותני תרתי אטו חדא כדפרי' לקמן דלשון קנין שייך נמי גבי שטר וביאה ולא היה תמיה על הלשו' של קנין דלא שייך על שטר וביאה אלא משום דלקמן תני לשון קידושין והכא תני לשון קנין וכן בלישנא דקרא נמי אשכחן קנין על שטר דכתיב ואקח את ספר המקנה:

וכסף מנ"ל וכו'. וא"ת מה צורך לכ"ז דלא הול"ל אלא וכסף איקרי קנין דכתי' נתתי כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה אברהם וי"ל דבהכי לא סגי דנהי דכסף שדה איקרי קנין כסף דאשה לא איקרי קנין לפיכך צריך להביא ראיה דההוא כסף דגמרי' באשה איקרי קנין:

וכתיב התם נתתי כסף השדה אע"ג דלא דמי דקיחה דהכא קאי אכסף של שדה וקיחה דאשה לא קאי אכסף דאשה אלא אאשה עצמה אינו חושש אלא למצוא לשון קיחה לג"ש. וא"ת ליתני ניקחת דהוי לישנא דקר' ספי דכתי' כי יקח ותניא נמי הכל ניקח בכסף מעשר ואביאה נמי שייך לשון קיחה כדכתי' איש כי יקח את אחותו ובכל חייבי כריתות כתיב קיחה וי"ל משום דלא שייך למיתני סיפא ולוקחת עצמה בב' דרכים:

האשה נקנית לבעל בא' מג' דרכים:

וקונה את עצמה. מיד הבעל וכולה מפרש בגמ':

היבמה נקנית ליבם קנין גמור ליורשה וליטמא לה בביאה. אבל ההוא קנין דלעיל לא הוי קנין גמור דעדיין אינו יורשה ואינו מטמא לה אם הוא כהן אלא שנעשית ארוסה:

התם. בפרקא דלקמן:

דאורייתא דכתיב לשון קנין בכסף:

והא דתנן בשבעה וכו' בזבין פרק [ב'] היא שנויה:

וקונה את עצמה בחליצה האי קונה את עצמה דיבמה לא דמי לקונה את עצמה דאשה דההוא קאי אלאחר שנקנת לבעלה והאי קאי קודם שנקנת ליבמה דאי לאחר שנקנת לו בביא' הרי היא ככל הנשים ומיפטרא בגט ולא בחליצה:

תוס' בד"ה האשה נקנית כו' או העבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל שהוצרכו לזה דאף אם תאמר דמהכא אין ראיה דדרך לשנות איש ואשה בכל דוכתין בה' אלא יבמה קשיא אם לא דיבמה אקרא קאי ומ"מ קשה כו' עכ"ל ע"ש אבל לפי זה אין לו מקום כאן אלא בעיקר קושייתם לעיל ה"ל לומר כן דאין לחלק בכך וכמ"ש התוס' בריש כתובות דאכתי תקשי מהיבמה אבל הנ"ל דהכא לא אסקי התוס' אדעתייהו כלל לחלק בהכי והאי תירוצא שכתבו לעיל דאשה מבוררת בקרא ובתולה אינה מבוררת בקרא ודאי דקאי אלא אמה שנדחקו הכא לומר ושמא בהני עבד ואמה לא נופל בהו לשון ה' כו' אמרו דאין לומר בהך דעבד ואמה דלא תקשי מנייהו כלל דהיינו דלא תנא בהו בה' משום דלא הוה ריש הפרק כמו כל הנהו האשה דנקטו דהוו ריש הפרק דא"כ תקשי לך היבמה דלא הוה ריש הפרק וא"כ ע"כ איצטריך לן לדחוקי כדלעיל דבהני עבד ואמה אין נופל כו' גם מה שהקשה מהרש"ל דהא האשה שנתארמלה דלא קאי אקרא מא"ל כו' אין כאן קושיא דה"ק האשה הנשואה המבוררת בקרא אם נתארמלה וכה"ג איכא לפרושי האשה שהלכה והאיש שהלך ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה בפרוטה כו' אבל גבי קידושין וערכין מנלן דשוה כסף ככסף וי"ל דילפינן מע"ע כו' עכ"ל דע"כ מפדיון הבן והקדש לא נילף להו דהא קדושין איתנהו בקרקע כמ"ש הר"ן וכן בשטר וה"נ פסיקא להו בערכין דאיתא בשטר וקרקע ומ"ש דילפינן להו מע"ע כו' היינו לחד תירוצא שכתבו לקמן אבל לתירוץ שני שכתבו התוס' לקמן דליכא למילף נזקין מע"ע משום דאימא דהקל עליו הכתוב בשוה כסף כדי שלא יטמע בין הנכרים א"כ ה"נ מה"ט ליכא למילף קדושין וערכין מע"ע אלא דלההוא תירוצא צ"ל דנילף ערכין וקדושין מנזקין וכן נראה מדבריהם לקמן מיהו ק"ק אמאי לא ניחא להו כדבעי למימר מעיקרא דמסברא נימא שוה כסף ככסף בקדושין וערכין ומיהו אצטריך קרא בע"ע ונזקין דאי לא הוה כתיב בע"ע ס"ד דלא יהיה שוה כסף ככסף בע"ע לפי שגם הוא גרם לו לימכר כו' כמ"ש התוס' בתירוץ שני ואי לא הוה כתיב בנזקין ס"ד דלא יהיה שוה כסף ככסף לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב כו' כמו שכתבו התוס' בתירוץ קמא ודו"ק:

בד"ה היבמה נקנית כו' א"נ משום דלא אצטריך למיתני בהו מנינא למעוטי מידי עכ"ל ק"ק דהא בע"ע איכא למעוטי חליפין כדדרשינן לקמן מכסף מקנתו שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין ודומיא דהכי ממעטינן הכא מנינא דרישא לקמן למעוטי חליפין ודו"ק:

בד"ה מ"ש הכא כו' דה"מ למתני וניתרת בשני דרכים כו' עכ"ל והוא שייך ללשון קדושין דמשמע דאסר לה אכולי עלמא ואינה מקודשת היינו דניתרת לכולי עלמא וק"ל:

בד"ה משום דקבעי למיתני כסף כו' אי נמי בשטר נמי אשכחן לשון קנין דכתיב ואקח ספר המקנה עכ"ל מיהו לא מצי למימר משום דקא בעי למתני שטר כו' וגמר קיחה קיחה מואקח ספר המקנה דלהך מלתא לא נתקבלה ג"ש דקיחה קיחה ומהאי טעמא הא דאשה נקנית בשטר ילפינן לה לקמן מויצאה והיתה ולא ילפינן לה מהך ג"ש דקיחה דלא נתקבלה רק לענין כסף ודו"ק:

בד"ה וכתיב התם כו' וליתני האשה נקחת כו' הכל נקח בכסף מעשר כו' עכ"ל ניחא להו לאתויי הא דנקח דהוא בעצמו לשון נקנית ולא ניחא להו לאתויי ואקח את ספר המקנה דההוא לאו לשון קיחה משמע אלא דקאי אספר כמו קח ממנו דעפרון דקאי אכסף ולא אשדה ודו"ק:

בתוס' ד"ה האשה כו' דהא גבי יבמה קתני היבמה. פירוש מאי דוחקן לפרש דלשון האשה ר"ל המבוררת בקרא ונצטרך לחלק בעבד עברי שאין נופל בהן לשון ה' אע"פ שהן מבוררות בפסוק ולמה לא פירשנו דגבי לשון איש ואשה דרך התנא לשנות לשון ה' כמו שפירשו התוס' בדבור ראשון בריש כתובות ונראה שהטעם הוא דר"ל האשה המפורסמת שכל איש הוא צריך לאשה וע"ז אמר שא"א לפרש כן דהא גבי יבמה קתני היבמה א"כ ש"מ דהכל תלוי במבוררת בקרא ודו"ק:

ד"ה משום דקבעי וכו' עד א"נ בשטר נמי אשכחן לשון קנין וכו'. פירוש המקשה היה יורע שפיר דבשטר שייך לשון קנין ואפ"ה הקשה מאי שנא ונ"ל משום דהוה קשה ליה ותנא תרתי אטו חדא דהיינו שטר ומתרץ דגם כסף שייך ביה לשון קנין וא"כ הוי חדתי:

תוס' בד"ה האשה כו' דהא גבי יבמה כו'. נ"ב הוא ראיה למה שאמר דמשום הכי קתני בה"א היכא דקאי אקרא דאל"כ אמאי תנא היבמה בה"א ובתולה בלא ה"א דאף אם תאמר דמהכא אין ראיה דדרך לשנות איש ואשה בכל דוכתין בה"א אלא יבמה קשה אם לא משום דיבמה קאי אקרא ומ"מ קשה מהאשה שנתארמלה דלא קאי אקרא מאי איכא למימר והתוס' (הקשו) בריש כתובות [כתבו] שדרך לכתוב ה"א גבי איש ואשה בכל דוכתין וא"כ התוס' דהכא דלא סבירא להו האי שנויא מאי איכא למימר וצ"ל דהתוס' דהכא סבירא להו מאחר שמצינו פעם אחת בקרא איש ואשה שונה אח"כ בכל איש ואשה בה"א ודוק (עיין במהרש"א):

בד"ה בפרוטה כו' מפרש שוה כסף כו' כצ"ל:

במשנה וקונה א"ע בחליצה כו'. היינו מהזיקה לבדה קודם שנקנית לו בביאה. ולא הוה כקונה א"ע דאשה דהוא אחר שנקנית לו בא' מהג"ד:

רש"י ד"ה פרוטה. של נחושת. וד"ה איסר. של כסף. נראה דרצה בזה ליישב דקדוק התוס' בד"ה וכמה. וכוונתו משום דפרוטה היא נחשת לכן משערה באיסר דהוא כסף דמטבע הוא לגבי נחשת כדאיתא ר"פ הזהב:

רש"י ד"ה בביאה. אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומטמא לה. אף דגם אשה דעלמא דניקנית מה"ת בכסף ושטר ג"כ אין גומרין בה לדברים הללו. מ"מ ביבמה אילו הוו קנינם מה"ת היו גומרין בה כמו ביאה דאפי' את"ל דאירוסין עושה ביבמה הוות בה כנשואה: ומה שסיים אלא לפוסלה כו'. הל"ל ג"כ להצריכה גט:

בתוי"ט ד"ה בביאה ועי' בפי' הרע"ב כו' דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. ול"נ דתרוייהו צריכי (וכ"מ מהתניא אידך דשם דנקיט לתרוייהו דרשי) דהרי חזינן דיש חילוק בינו לבינה בישן הוא דלא קנה ובהיא ישנה קנה (אף דלענין שוגג ומזיד כו' דילפינן מיבא עליה כהדדי נינהו) וע"כ משום דרשה דויבמה הוא:

תד"ה בפרוטה. וא"ת כו' דהא לקמן מיבעי' ליה קרא גבי ע"ע ישיב כו'. לכאורה יש לומר דהתם נצרך קרא דאפי' קנהו האדון בכסף יוכל להפדות בע"כ אף בש"כ. ונראה דכוונתם להא דלקמן (רד"ח) דמייתי הגמרא האי קרא על תחלת קנינו ולא כהמציין לדף י"ו. אבל ק"ל אימא דילפינן מהיקשא דאחרת וכמו דהקשו בעצמם לקמן (ד ב) בד"ה מעיקרא. וי"ל דא"כ הל"ל דון מינה ומינה דליבעי בש"כ ב' פרוטות:

בא"ד וי"ל דילפינן מע"ע. עי' מהרש"א. ומש"כ דפסיקא להו בערכין דאיתא בשטר ובקרקע. הן קרקע מצאנו להדיא בסנהדרין (טו) באוקימתא דר' אבהו ע"ש. גם מה שהביא לענין קידושין בקרקע מהר"ן. התוס' עצמן פסיקא להו כן לקמן (ה) בד"ה שכן פודין. ומש"כ דלתירוץ שני צ"ל דנילף מנזיקין. קשה דא"כ נימא דבקרקע בעי מיטב:

תד"ה וכמה. אבל פרוטה איכא פלוגתא כו' זמנין דזיילי כו'. נראה דצ"ל וזימנין דהוא טעם נוסף. אבל קשה דהא איסרין ג"כ זיילי כדאמרי' בגמרא והביאו התוס' בדבור הסמוך וא"כ ה"ל לתנא לשערה בדינר וליתני אחד מקצ"ב בו וכן הקשו התוס' בב"מ (מד ב) ותירוצם דשם אינו עולה לכאן. ולפמש"כ במהדורות לס' נת"ע (דף קיא) דהמשנה בהרבה מקומות אינה מזכרת אלא ראש הענין ובתשלומו סמכה על הגירסא המקובלת בע"פ ע"ש (וכמו שאמרו בריש עירובין והתנן כו' ולא פליג ר"י אמר אביי פליג בברייתא) א"ש:

תד"ה היבמה. ומנינא דסיפא למעוטי גט דלא נילף כו'. כצ"ל:

תד"ה וכתיב. ותנן נמי כו' הכל נקח בכסף מעשר. רצו בזה דאשכחן דשמשו חז"ל בשרש זה גם בבנין נפעל. והרש"א השיאם לכוונה רחוקה:

בא"ד וי"ל דלא שייך כו' ולוקחת עצמה כו'. אלמה לא עי' פרש"י בר"פ קרח בשם התנחומא. ואולי ר"ל דלשון לקיחה אינו נופל אלא על תחלת לקיחה אבל לא על חזרה. ולכן הוסיף הכתוב מלת לשוב גבי לא יוכל בעלה הראשון כו' (בפ' תצא). ובסוטה (יב) פריך ויקח ויחזיר מבע"ל. אולם מצאנו אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע י״ג:י״א) ועוד כיוצא בו וי"ל ואכמ"ל:

תוס׳ ד"ה בפרוטה. תימה וכו׳ מפרש באיזה כסף דינר לב"ש ופרוטה לב"ה. נ"ב אכתי לא מיחוורא דהא אמרינן פריטי דכספא לא עבדו א"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף אלא בשוה א"ה הדרא קושיא ליתני ש״פ אברא אורחיה דתנא למתני לא זו אף זו והשתא אגב מייתי להו חמשה נסיב דרך קצרה:

ד"ה איטלקי. מפרש ר״ת על שם איטליא של יון. נ״ב כך נראה לפרש ודאי וכ״פ בערוך אלא שיל״ד ממ״ש ביון האיטלקי עמ״ש בלח"ש פב״ס:

שם ד"ה וכתיב וכו׳ יקח בכסף מעשר ובביאה כצ״ל:

הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים בַּכֶּסֶף וּבִשְׁטָר וּבַבִּיאָה. נראה לי בס"ד דגם התורה מכונית בשם אשה לישראל כמו שנאמר 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' אל תקרי מורשה אלא מאורסה (פסחים מט:), נקנית לאיש ישראל בשלשה דרכים הללו בַּכֶּסֶף שיוציא כספו לשכור לו רב פקח וחריף וירא שמים שילמדנו תורה וּבִשְׁטָר שיהיה לו ספרים יקרים ומוגהים שילמוד בהם ונקנית בְּבִיאָה הוא רמז להתשת כוחו של אדם שיוציא כוחו ושומן בשרו ביגיעתו בה וכמו שאמרו חכמי המוסר אין אדם משיג התורה אלא עד שיקיא ויוציא מקרבו כל חלב שינק מדדי אמו וכן אמרו רז"ל (ברכות סג:) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמראָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד), וזהו הביאה באשה הגופניית שתהיה על ידי זרע האדם שהוא כוחו ועצמותו אשר בפנים שנותנו באשה בבואו עליה.
והנה שלשה דרכים שהאשה נקנית בהם הם ראשי תיבות 'כבש' [כֶּסֶף שְׁטָר בִּיאָה] שהוא זכר והוא מסטרא דרחמי וסופי תיבות הנזכר הוא 'פרה' [כֶּסֶף שְׁטָר בִּיאָה] שהיא נקבה והיא מסטרא דדינא ונרמז הזכר למעלה והנקבה למטה שגובר החסד על הדין ונרמזה האשה בשם תורה לסימנא טבא שהיא פרה ורבה.

בעזרת האל אתחיל לפרש מסכת קידושין

האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר ובביאה. לכאורה נראה דהא דקתני האשה נקנית היינו גדולה דאלישנא דקרא קאי וכמ"ש תוספות ובלשון תורה סתם אשה היינו גדולה ולא קטנה ומשום הכי קפסיק ותני דנקנית בג' דרכים משא"כ בקטנה לא פסיקא מילתא דנקנית בג' דרכים דהאיכא פחותה מבת שלש דאינה נקנית בביאה ובזה היה מקום ליישב קושיית התוס' בד"ה האשה דלעולם בכולהו דוכתי לא קתני בה"א הידוע דלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה אלא דהכא שייך למיתני בה"א לאשמעי' דאאשה המבוררת קאי היינו גדולה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בפתיחה דלשיטת רש"י ז"ל קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות בשטר נמי אינה מתקדשת כמ"ש באריכות:

(קונטרס אחרון) האשה נקנית בשלשה דרכים. בפנים כתבתי דסתם אשה היינו גדולה אבל קטנה לא פסיקא ליה דהא איכא קטנה פחותה מבת ג' דאינה ניקנית בביאה. וראיתי להזכיר מאי דהוי קשיא לי כמה שנים כיון דקטנה פחותה מבת ג' אינה מתקדשת בביאה א"כ לא תתקדש כלל אף בכסף ושטר דהא איתקשו הוויות להדדי כדאיתא בפרק המדיר דף ע"ד. והייתי רגיל לתרץ מתוך מה שכתבתי בכמה דוכתי במכילתין דלא שייך לומר אין היקש למחצה אלא לענין דכל מה שכתוב בפירוש בחדא ילפינן לאידך מינה משא"כ במידי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן תו לא שייך למימר אין היקש למחצה דכל חד מוקמינן אסברא ולפ"ז אתי שפיר דהא דאין קטנה פחותה מבת ג' מתקדשת בביאה לא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן דהא אין ביאתה ביאה לשום דבר דבתוליה חוזרין ואין חייבין מיתה על ביאתה בא' מהקרובים וא"כ לא מצינן למילף מיניה לקדושי כסף ושטר דהא התם לא שייך הך סברא כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי התם בפרק המדיר בענין תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח דהך מילתא דאיתקשו הוויות להדדי עדיף מהקיש' כיון שכללן הכתוב לכולהו הוויות כחדא משמע דכל הדינים שיש בזה יש בזה ולא שייך ביה הך כללא דפרישית כמ"ש שם א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ונ"ל ליישב דבלא"ה האי קרא דוהיתה לאיש אחר דאיתקוש הויו' להדדי לא קאי אקטנה אלא אגדולה דאכי יקח איש אשה קאי ואשה היינו גדולה ולא קטנה ועוד דקרא בנשואה איירי דכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה וא"כ ע"כ לא קאי אקטנה דלא קרינן בה כלל והיתה לאיש אחר דאין לה קידושין לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה דמשניסת אין לאביה רשות בה כן נ"ל:

(קונטרס אחרון) מיהו לפירש"י בגיטין פרק התקבל דף כ"ג ע"ב דקטנה שלא הגיע לעונת הפעוטות אינה מתגרשת אף ע"י אביה א"כ משמע דאינה מתקדשת בקידושי שטר נמי ע"י אביה כיון דלא ידעינן לקידושי שטר אלא מהקישא דויצאה והיתה א"כ אין לך אלא מה שאמור בענין אבל קדושי כסף ע"י אביה בוודאי יש לה מדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת לענין גירושין מכלל דיש לה קדושין ועיין בחידושינו פרק התקבל שם:

תוספות בד"ה ב"ש אומרים בדינר כו' אע"ג דאי קיבלה קידושין כו' מיהו לאו להכי איתשל כו' עכ"ל. וקשיא לי דלכאורה מוכח איפכא דכי איתשיל לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל דאי לענין קידושין הראשונים פליגי ואיתשל אי צריכה גט מראשון או לא התינח דפליגי שפיר בדינר ובפרוטה אבל לענין שוה פרוטה ושוה דינר לא משכחת לפלוגתייהו דהא לכ"ע צריכה גט אפילו בשוה פרוטה דהא לקמן דף י"ב אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומדקתני אפי' כור תמרים בדינר לשון גוזמא משמע דבכל מידי דשוה כסף חיישי' להכי א"כ כי היכי דאיכא למיחש שמא שוה פרוטה ה"נ איכא למיחש אפילו בתמרה שמא שוה דינר ולכ"ע צריכה גט מספק וע"כ דלא שייך פלוגתייהו לענין שוה כסף אלא לענין אם קיבלה קידושין מאחר דלב"ה מקודשת בודאי לראשון ואין צריכה גט משני ולב"ש כיון דכאן אין שוה דינר אלא מחשש שמא שוה במדי היא מקודשת א"כ קידושי ראשון אינן אלא קידושי ספק וקידושי שני נמי תפסי בה מספק וצריכה גט משניהם א"כ הדר הו"ל מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דהאי חששא דשמא שוה פרוטה במדי לא שייך אלא בדבר המתקיים עד שיגיע למדי א"כ אשכחן שפיר לפלוגתייהו בדבר שאינו מתקיים משא"כ לשיטת הרא"ש וסייעתו שלא חילקו בכך ונראה מל' הרא"ש שהיא שיטת התוספות א"כ קשה ונראה ליישב דלעולם לענין קידושי ראשון פליגי ונ"מ אם נתקדשה בפחות משוה דינר ונבעלה לאחר דלב"ש פטורין ממיתה דאינן אלא קידושי ספק ולב"ה חייבין מיתה. ואע"ג דלפמ"ש התוספות בסמוך דשוה כסף ילפינן מעבד עברי ונזקין והיינו במה מצינו דהיינו בבנין אב וא"כ הא קי"ל אין עונשין מן הדין אפילו במאי דאתיא בק"ו וכ"ש בבנין אב כמבואר בפשיטות מ"מ כיון דקרא סתמא כתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת כל מיני אישות בכלל אפילו מאי דאתא בבנין אב ותדע מדדייקינן לקמן אקידושי כסף וביאה והלא דין הוא ומאי קושיא הא אכתי איצטריך למיכתב בהדיא כדי לחייב מיתה דאין עונשין מן הדין אע"כ כדפרישית ועדיין צ"ע בסזגית הש"ס מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דהא דילפינן שוה כסף מעבד עברי ונזקין לשיטת התוספות לא איירי כלל בבנין אב אלא כמשמעות הכתוב א"כ א"ש טפי ודו"ק:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה בדינר שכתבו דלאו לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל אלא לענין קדושי הראשון עצמה אי הוי קדושין א"כ משמע לכאורה דהתוספות סברי דהא דקי"ל קידשה בתמרה אפילו כמה תמרים בדינר מקודשת היינו דוקא בדבר המתקיים וכשיטת הרמב"ם ז"ל דאל"כ לא משכחת פלוגתא דב"ש וב"ה בשוה כסף אלא דאיכא למידחי דלעולם כשיטת הרא"ש ז"ל דאין לחלק ואפ"ה משכחת פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשוה כסף לענין חיוב מיתה. ואם כן משמע דשייך חיוב מיתה בקדושי שוה כסף אע"ג דאתי' בבנין אב וקי"ל אין עונשין מן הדין אפ"ה שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא ועי"ל כיון דכתיב את בתי נתתי כל עניני נתינות במשמע וכתיב והוציאו את הנערה וסקלוה:

בד"ה בפרוטה תימא דלא הו"ל למיתני אלא בשוה פרוטה כדתנן כו' ולפמ"ש בהגה' מרדכי הובא בש"ע דלכתחלה אין לקדש במטבע משום דדעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה א"כ אין מקום לקושיית התוס' ונראה דהתוס' לא נחתו להאי סברא כלל דהאי סברא לא שייכא אלא לעניין חליפין דבעינן דומיא דנעל כן נ"ל בשיטתם וצ"ע:

(קונטרס אחרון) בד"ה בפרוטה תימא דלא ה"ל למיתני אלא שוה כסף. משמע דהתוס' לא נחתו כלל לסברת הגהות מרדכי שהובא בש"ע דלכתחילה אין לקדש במטבע דדעתה אצורתא דא"כ לא היה מקום לקושייתם. דאי לא הוה תנא בפרוטה ה"א שאפילו בדיעבד לא מהני מה"ט גופא דדעתה אצורתא והתמיה שלא הרגישו בזה פוסקים האחרונים:

בא"ד וא"ת ומנא לן דשוה כסף ככסף דהא לקמן מיבעיא לן קרא בעבד עברי ישיב כו' עכ"ל. נראה לכאורה דהא דהוצרכו לאתויי מעבד עברי היינו כי היכי דלא נימא דמסברא אמרינן דשוה כסף ככסף והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דלמסקנת התוספות למה הוצרכו לפרש דילפינן מעבד עברי ונזקין בפשיטות הוה ליה לפרש דמסברא ידעינן דשוה כסף ככסף והא דאיצטריך קרא בעבד עברי ונזקין היינו משום דבהנהו איכא סברות להיפך עיין במהרש"א שהניח בקושיא ולפי הבנה זו בכוונת התוספות צ"ל דמה שלא הביאו בל' קושייתם מנזקין היינו משום דניחא להו לאתויי מע"ע השנוי במכילתין ועוד דדמי טפי לאשה ששניהם מעניני קנין הם אלא דאכתי הו"ל לאתויי נמי הא דנזקין לאלומי הקושיא ועוד דבלא"ה מה סברא יש לומר דלענין קידושין שוה כסף ככסף כיון דקדושי כסף בדינר או בפרוטה אינן אלא גזירת הכתוב ואף שראיתי להר"ן ז"ל שכתב כיון שנתרצית להתקדש מילתא דסברא הוא דשוה כסף ככסף וקשיא לי טובא תינח היכא דפשטה ידה וקיבלה אבל היכא דשוויה שליח ואמרה קבל לי קידושין וקיבל שוה כסף מה סברא יש בזה דליהוי קידושין ועוד דלפי הבנת מהרש"א ז"ל משמע דמה שתירצו התוספות דילפינן מע"ע היינו במה מצינו ובנין אב וזה א"א דאיכא למיפרך מה לע"ע שכן יוצא בכסף ושוה כסף כדמקשה הש"ט לקמן לענין עיקר קידושי כסף מאמה העברייה. והנלע"ד דמעולם לא עלה על דעת התוס' שיהיה שום סברא בקידושין דש"כ ככסף אלא מה שהוצרכו לאתזיי בקושיא מע"ע היינו משום דבלא"ה היה באפשר לומר דכל היכא דכתיב כסף בהדיא הוי ש"כ בכלל היינו מדגלי קרא בנזקין דש"כ בכלל כסף והכי משמע מדמקשה הש"ס בפ"ק דבב"ק כתיב מיטב שדהו וכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף ומאי קושיא האי בשן ורגל והאי בבור וחדא מאידך לא ילפינן דאיכא פירכא כדאיתא התם אע"כ דבכל כ"ד אבות נזיקין דכתיב תחת נתינה ישלם כסף הו"ל כמאן דכתיב כסף להדיא בכולהו והו"ל גילוי מילתא דכל היכא דכתיב כסף ש"כ בכלל וא"כ ה"נ לענין קידושין כיון דכתיב כסף הוי ש"כ בכלל ע"ז הקשו התוספות מדאיצטריך קרא ישיב בע"ע אלמא דש"כ אינו בכלל משמעות ל' כסף אלא דווקא בכ"ד אבות נזיקין דתחת נתינה ישלם כסף גזירה שוה גמורה היא לענין תשלומין כמ"ש התוס' שם ולא נתקבלה ג"ש אלא בנזקין לחוד וע"ז מתרצים התוס' שפיר דילפי' מע"ע ולאו בבנין אב אלא בגילוי מילתא בעלמא דכי היכי דבעבד עברי אע"ג דכתיב מכסף מקנתו אפ"ה שוה כסף בכלל משמעות הל' ה"ה בקידושין וקניית קרקעות וע"ז מקשה שפיר א"כ ישיב בנזקין ל"ל ותירצו דילפינן מע"ע ונזקין ומקשו דהו"ל שני כתובים דאע"ג דגילוי מילתא בעלמא הוא אפ"ה שייך ענין שני כתובים אפילו במשמעות הכתוב כדאשכחן בפ' כל הבשר דף קי"ג לענין גדי עזים עיי"ש כן נ"ל נכון עיין בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון) בא"ד מיהו בהקדשות נמי אפשר דרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש נפדה בקרקע. משמע דפשיטא להו טובא דכל מידי דמרבינן שוה הוי קרקע נמי בכלל ולפ"ז המקדש אשה בקרקע ה"ז מקודשת כדמשמע מל' הרשב"א בתשובה סי' אלף רכ"ו והר"ן בשמעתין ובפרק הזהב דף מ"ה ע"ב כתבתי בזה באריכות ע"ש בסוגיא דחליפין שוה בשוה והבאתי שם לשון התוספת' דהחליף קרקע בקרקע וקתני דקונה והיינו בתורת שוה כסף דאי בתורת חליפין דוקא א"כ היה בדין שאין האשה מתקדשת בקרקע דהא ילפינן לה קיחה קיחה משדה עפרון ואי ס"ד דשדה בשדה לא מיקני אלא בחליפין הא קי"ל דאין אשה נקנית בחליפין הילכך ע"כ דקרקע בקרקע מטעם שוה כסף הוא דנקנה וכמו שכתבתי שם באריכות:

בא"ד וי"ל דילפינן מעבד עברי. וקשיא לי דבפשיטות ה"ל לשנויי דילפינן קידושי אשה לענין שוה כסף מהקישא דאחרת דהיינו אמה העברייה ובאמה העברייה גופא ילפינן מהקישא דעבריה לעברי וכמו שהקשו התוספות לקמן דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא לענין עיקר קדושי כסף ותירוצם לא שייך כאן ולפ"ז לא הוי שייך כאן קושיית התוס' אמאי איצטריך בנזקין וה"ל שני כתובים דהא בנזקין ליכא הקישא ואפשר ליישב דקושית התוס' כאן למאן דלית ליה הקישא דאחרת לקמן דף י"ו ועי"ל דמקשו למאן דלית ליה הקישא דשכיר שכיר וא"כ לא שייך נמי הקישא דעבריה לעברי דההיא הקישא בע"ע הנמכר לישראל איירי וש"כ דילפינן מישיב היינו בע"ע הנמכר לעכו"ם:

בא"ד וא"ת והא גבי נזיקין כו' וקשה והשתא דאתינן להכי דעבד עברי היוצא בגרעון הוי ש"כ ככסף א"כ למה הוצרכו לומר דילפינן בגילוי מילתא וקשיא להו מנזקין בפשיטות הוי להו לפרש דילפינן קידושין מאמה העברייה כדילפינן עיקר קידושין מקרא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר וכי היכי דלאדון זה הוי ש"כ בכלל ה"ה לאדון אחר וראיתי שהריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דמהכא ליכא למידק דמצינן למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף דוקא לאדון אחר והיה נ"ל דוחק ורציתי ליישב בענין אחר דהוצרכו התוספות לפרש דילפינן מע"ע ונזקין בבנין אב או בגילוי מילתא כדפרישית דהשתא אתי שפיר דש"כ ככסף בין לענין קידושין בין לענין קניית קרקעות משא"כ בקרא דאין כסף נהי דידעינן לענין קידושין אכתי הקושיא במקומה לענין קניין קרקעות. וליכא למימר דקנין קרקעות ילפינן מקידושין בג"ש דקיחה קיחה. הא ליתא דלאו ג"ש גמורה היא אלא לאשמעינן דקיחה דכתיב גבי קידושין היינו בכסף כמ"ש התוס' לקמן והוא מוסכם בהכרח. אלא דאכתי לא נתיישבה דעתי בזה משום דלכאורה לענין קנין קרקעות מילתא דפשיטא היא דש"כ ככסף כיון שנתרצו שניהם הקונה והמקנה וכמ"ש לעיל בשם הר"ן ז"ל ואף לפמ"ש לעיל דבקידושין דבקידושין לא שייך האי סברא היכא דשויה שליח היינו דווקא בקידושין דלעולם סתם קידושין דאורייתא היינו פרוטה או שוה פרוטה ואינה צריכה לפרש הסך והשווי אלא היכא דאמרה לשליח קבל לי קידושין סתם היינו קידושין דאורייתא ולא יותר משא"כ לענין קנין קרקעות שצריכין לפרש דמי המקח והשווי מילתא דפשיטא היא שאין לשליח לעבור על דברי המשלח והיכא שאמר כך וכך דינרין פשיטא שאין לשליח לקבל שוה כסף ואם עבר נתבטל השליחות ולפ"ז לא שייך האי מילתא כלל לגבי קרקעות אלא כל דברי תוס' לענין קידושין לחוד והדרא קושיא לדוכתיה ניליף מאין כסף לאדון זה וצריך לומר כשיטת הריטב"א ז"ל:

בא"ד וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא כו' ולא ידעתי למה הוצרכו לזה דבלא"ה מילתא דפשיטא דבע"ע איצטריך קרא לרבות ש"כ דאף על גב שקנאו מעיקרא בכסף ממש אפ"ה יוצא בגרעון על ידי ש"כ ולא אמרינן דהוי כשאר חוב דעלמא דאמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי וכ"כ הר"ן ז"ל מיהו לפמ"ש בסמוך דכל השקלא וטריא דהתוספות היינו לענין משמעות הכתוב א"כ אתי שפיר דאכתי לא הוו מצינן למילף ע"ע מנזקין בגילוי מילתא דכסף דכתיב לענין גרעון היינו ש"כ וע"ז מסקו שפיר דאיצטריך קרא דישיב בע"ע לאורויי דלא ניליף כלל מנזקין לענין מיטב אלא דלפ"ז לא אתי שפיר תירוץ שני שכתבו התוס' ויש ליישב וצ"ע:

גמרא האשה נקנית מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש ופרש"י דניתני הכא האשה מתקדשת. וקשה דלפי לשון המשנה מעיקרא ה"ל להקשות דניתני האיש קונה וכבר הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דודאי לא שייך להקשות כלל ניתני האיש קונה דא"כ היה צריך להאריך ולומר האיש קונה את האשה כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל וקיי"ל לעולם ישנה אדם דרך קצרה אבל האשה נקנית משמע דהיינו לבעלה אלא דנראה דעיקר הקושיא בזה דלמאי דמשני דקידושי כסף ילפינן מכי יקח איש אשה וא"כ איכא למיטעי דדוקא גדולה נקנית בכסף דאשה היינו גדולה כדפרישית משא"כ קטנה אינה נקנית בכסף וטפי ה"ל למיתני האיש קונה את אשתו דמשמע בין גדולה בין קטנה משא"כ מעיקרא דלא ס"ד ג"ש דקיחה קיחה קס"ד דקידושי כסף ילפינן מאין כסף דעיקר קרא בקטנה כתיב כמו שיבואר א"כ אין מקום להקשות וניתני האיש קונה כיון דהשתא נמי ליכא למיטעי כן נ"ל:

תוספות בד"ה היבמה נקנית תימא דלא תני מנינא כו' למעוטי כסף ושטר כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נ"ל דמכל מקום לא שייך למיתני מנינא ביבמה למעוטי כסף ושטר דהא איכא למ"ד מאמר קונה ביבמה לא מיבעיא לבית שמאי דאיכא למ"ד דס"ל מאמר קונה קנין גמור מדאורייתא ואף על גב דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ כיון דב"ש וב"ה איירי בהאי מתניתין לא פסיקא ליה למיתני מאי דליתא לב"ש וכ"ש לפי מה שאפרש לקמן דף י"ב דפלוגתא דב"ש וב"ה לענין דינר ופרוטה מישך שייכא בהאי פלוגתא דמאמר קונה מדאורייתא ע"ש אלא דבלא"ה כיון דכמה תנאי סברי מיהא דמאמר קונה קנין גמור מדרבנן ואליבא דכ"ע קונה מיהא לפוסלה על שאר האחים מש"ה לא פסיקא ליה למיתני מנינא למעוטי דאי לענין דלא מהני מאמר לגבי כולי עלמא לתפיסת קידושין הא בלא"ה כמה תנאי ואמוראי סברי דלא תפסי קידושין ביבמה ולגבי שאר אחים מהני מיהא מדרבנן ולגבי דידיה נמי הא צריכה גט כן נ"ל לולא דברי התוספות וצ"ע:

בד"ה וכסף מנלן כו' וא"ת ומה צריך כו' עכ"ל. למאי דלא משמע להו עכשיו דצריך לאתויי דכסף דאשה אקרי קנין טפי ה"ל להקשות דה"מ לאתויי מכסף מקנתו לחוד דאשכחן דכסף איקרי קנין אלא דניחא להו להקשות מהנך קראי גופא דמייתי הש"ס וק"ל:

מתני' האשה נקנית כו'. וכ' תוס' דתני ה' משום דקאי אקרא דכי יקח כו'. לע"ד קמ"ל משום דתני לשון קנין והו"א דקנין נשואין נכלל ג"כ בזה. דזה עיקר קנין בזכותו ממון מעשה ידי' ירושה וכה"ג וכמו יבמה נקנית דסיפא דפירושו לגמרי שנעשית נשואה ולכך קמ"ל ב"ה דקאי אקיחה דקרא שהוא קדושין דהיינו קנין אירוסין. עיין יבמות ס"א ונ"ט דמספקא לי' בכ"ג בתולה יקח כו' אי קיחה דאירוסין או דנשואין כו' אבל קרא דכי יקח כו' דכתיב דצריכה גט ודאי הוא קיחה דאירוסין דבעי גט כמו נשואה כנ"ל:

ומיושב בזה מה דתמוה מאוד. דהש"ס דייק מקודם אתיבת נקנית דלא תני מקדש ואח"כ אתיבת האשה דלא תני האיש. ולמה לא דייק אמה דמוקדם במשנה. עיין רשב"א שנדחק הרבה בקושיא זו. וגם מה דמציין בש"ס האשה נקנית קודם קושיתו למותר ולהנ"ל א"ש. דמציין מקודם האשה נקנית דלכך תני בה' משום דתני לשון נקנית לאשמועינן דקאי אקרא שאין כוונתו קנין דנשואין ופריך שפיר ליתני אשה מתקדשת לשון קדושין וליכא למטעי דפירושו רק קדושין וממילא לא צריך ה' דהאשה ופריך שפיר כסדר על ה' דהאשה ע"י דלא ליתני נקנית רק מתקדשת כנ"ל:

עוד נראה לע"ד דהא המשנה במה דתני לשון נקנית דינא קמ"ל דלא הוי ידעינן כלל דשייך בי' לשון קנין דמה"ת אין לו שום זכות רק גזה"כ דאסורה לעלמא. וקמ"ל דהוי קנין נפקא מינה דלשון הרי את קנוי' לי מקודשת וכן לשון לקוחתי מדכ' כי יקח כו' כדאמר בברייתא לקמן וא"כ כמו דיליף התם דלקוחתי מהני מדכת' כי יקח ממילא קנוי' לי דתני התם דמהני הוא ג"כ משום דקיח' אקרי קנין כדאמר בש"ס. וא"כ כיון דיליף רק מקיחה דאינו אלא בכסף משום דכ' כסף השדה קח כו' וא"כ אינו מוכח רק דכשמקדשה בכסף נקרא קיחה וגם נקרא קנין אבל במקדש בשטר וביאה דאינו מלשון קיחה הנ"ל נהי דילפינן דמקודשת מ"מ מנ"ל שיהי' נקרא קיחה וקנין ושיועיל אם כתב בשטר קנוי' לי או לקוחתי. די"ל בקדושין אולי שע"י שטר וביאה שגזה"כ דמקודשת אבל קנין לא מיקרי דאין קיחה אלא בכסף. וכל הילפותא דלקוחתי מקודשת יליף שם מכי יקח כו':

אמנם באמת כיון דיליף בש"ס דקיחה איקרי קנין ומה דכ' כי יקח היינו שקנה אותה ממילא עכשיו דילפינן קדושי שטר וביאה מלימודים אחרים שוב נכללים ג"כ בלשון כי יקח שקונה אותה באופן שקונה שפיר מהני לשון קנוי' ולקוחתי גם בקדושי שטר כו' וזה דקמ"ל במשנה ה' דהאשה דקאי אקרא דכי יקח איש אשה היינו דאשה הכ' בקרא גבי קיחה נקנית בכל השלש דרכים שכולן בכלל קיחה דקרא ונקראים קנין ומהני לשון קנין גם בשטר וביאה. ושפיר קמ"ל דקאי אקרא שנכללין כולן בכי יקח כנ"ל:

ומיושב ג"כ שפיר דהקדים הש"ס פירכא זו דנקנית דבתירוצו מיושב ה' דהאשה לאשמועינן דשייך בהו לשון קנין. ומיושב פי' הש"ס דקיחה איקרי קנין דתמוה למה לו הראי' הא מקודשת וגם קושית תוס' דתני תרתי אטו חדא ע"ש. ולמ"ש פי' דמשני משום דבעי למיתני כסף דיליף קיחה כו' ולא הוי ידעינן לשון קיחה וקנין דמהני רק בכסף רק משום דילפינן דקיחה אקרי קנין וממילא אחר דנקנית גם בשטר וביאה גם הם כלשון קיחה דקרא ותני שפיר האשה דקרא נקנית בג' דרכים לאשמועינן דבכל הג' שייך לשון קיחה וקנין ומהני כנ"ל. וגם לענין תרומה דילפינן דארוסה אוכלת מה"ת מקרא דכהן כי יקנה כו' קנין כספו וארוסה נמי קנין כספו הוא ולא הוי ידעינן בארוסה ע"י שטר וביאה דהוא ג"כ קניניו שתאכל בתרומה וקמ"ל דנקנית בשלש דרכים דבכולן נקראת קניניו כמו בקנין כסף ונכלל כנ"ל והיינו כדיליף דקיחה איקרי קנין כנ"ל:

רש"י ז"ל נותן לה כסף ואומר התקדשי כו' בביאה התקדשי לי בביאה זו כו'. ודקדק לומר גבי ביאה בביאה זו ובכסף לא אמר בכסף זה וקשה לע"ד דאדרבה למאי דקי"ל דבעינן בגט ודין די יהוי כו'. דאל"ה הוי ידים שאין מוכיחות דאיכא למימר בדיבורא מגרש לה ושטרא לראי' בעלמא ע"ש בש"ס גטין ונדרים וא"כ בקדושי כסף צריך לומר התקדשי לי בכסף זה דאל"ה אינו מוכיחות כו' דאיכא למימר בדיבורא מקדש והכסף נותן במתנה או פקדון כמו בגט לראי' דמה חילוק ובביאה נראה דא"צ לומר התקדשי בביאה זו רק התקדשי לחוד כיון דקי"ל דחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות כו' ובעל לקדושין אף בתנאי וכה"ג. וא"כ הוי ידים מוכיחות שהביאה לשם קדושין דהא גבי קדשה על תנאי מהני הוכחה זו אף שאינו אומר כלל בשעת ביאה וודאי דמהני אומר התקדשי לי לחוד בשעת ביאה. משא"כ בכסף צ"ל בכסף זה כמו בגט ודין. ורש"י ז"ל כ' להיפך וברמב"ם וטור מבואר שאומר התקדשי לי בזה:

אמנם בש"ס לקמן בברייתא לא תני תיבת בזה רק התקדשי לי לחוד ע"ש. ומהתימה על הרמב"ם ז"ל ששינה מלשון הש"ס. ונראה דגם בכסף מקודשת אף שלא אמר בזה דדוקא בגט דכ' ס' כריתות שיהי' מפורש בגט שזה הוא הכריתות. ולכך אי לא כ' ודין אינו מפורש שגט זה הוא הכריתות. אבל בקדושין נהי דאמרינן ג"כ ידים שאין מוכיחות לא מהני היינו דוקא גוף הקדושין בעי שיהי' מוכיח שמקדש אותה לו ולכך צריך ליה אבל א"צ להיות מוכיח במה מקדש אותה בכסף או באיזה דבר אחר. וראי' לזה דהא בקדשה בשטר והוא פסול ושוה פרוטה מיקדשה בתורת כסף כמבואר בירושלמי הביא הרי"ף ורא"ש ז"ל אף שלא קדשה כלל בתורת כסף ולכך מהני אף שלא אמר בזה ובביאה הטעם כיון שאומר בפני העדים קודם היחוד ואח"כ מתיחד בפני עדים דהן הן כו' כמ"ש בש"ע ממילא ודאי צ"ל התקדשי בביאה זו דאל"ה לא הי' רק הדיבור התקדשי לחוד ולא במה כלל דדוקא בכסף שאומר בשעת הנתינ' כנ"ל ולכך כ' רש"י ז"ל כנ"ל:

בש"א בדינר כו' תוס' במס' עדיות תני לה מקולי ב"ש, ואע"ג דקבלה קדושין מאחר כו' לאו להכי איתשל. והקשה פ"י הא גם לב"ש בעי גט גם בש"פ משום שמא שוה דינר במדי כמו דאמר שמואל לדידן קדשה בתמרה כו' שמא ש"פ במדי ופריך ממתני' בש"פ ומשני כאן בקדושי ודאי כאן בס' ואין נ"מ רק בקבלה קדושין מאחר. דלגבי א' לא הוי כלל ב"ש לקולא דהא מס' בעי' גט לדידי' רק בקבלה כו'. ובזה ב"ש לחומרא:

ונראה דהא לקמן (דף י"א ע"א) מפרש ר"ז טעמא דב"ש דאשה מקפדת ע"ע ואינה מתקדשת בפחות מדינר. ופריך א"מ בנתי' דר"י ומשני פשטה ידה כו' כי קאמינא בלילה או דשוי' שליח כו' ע"ש. וא"כ לענין זה דאשה מקפדת ודאי דלא מהני מה דשוה דינר במדי. ודוקא גבי פחות מש"פ דמתרצית רק מגזה"כ דצריך שם כסף שייך כיון שש"פ באיזה מקום נקרא כסף משא"כ לענין קפידא כנ"ל. וא"כ לא קשה דכיון דכל מה דבעי לב"ש דינר הוא רק בלילה כו' וממילא בפחות לא בעי כלל גט מספק כנ"ל:

אך א"כ לכאורה גם לב"ה לדידן נימא ג"כ דהא דצריך גט בפחות מש"פ משום שמא ש"פ במדי הוא דוקא בעצמה כשמתרצית אבל בלילה וע"י שליח נהי דמהני מצד גזה"כ אבל עדיין שייך טעמא דאשה מקפדת. דעל פחות מש"פ מקפדת לב"ה כמו פחות מדינר לב"ש. כמ"ש רש"י לקמן (ד' ג') דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה דגנאי לה כו'. ולא מצינו בפוסקים דלא תצטרך גט מס' בפחות מש"פ בלילה או ע"י שליח ועוד דאי אפשר לומר כן דא"כ מאי פריך אשמואל ממתני' דב"ה בפרוטה כו' ומשני כאן בקדושי ודאי כו' הא פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה ע"כ בלילה וע"י שליח דבכה"ג הוא דסבר ב"ש בדינר כו'. וא"כ ע"ז עצמו פליג שפיר ב"ה דבפרוטה דוקא דבפחות גם ספק אינו כיון דמיירי בלילה וע"י שליח דשייך קפידא דאגווני דאמר ב"ש בדינר אמר ב"ה בפרוטה ולמה לי' לשנוי כאן בודאי. וע"כ מוכח דשייך טעמא דשמואל גם בלילה כו' דצריכה גט מס' ולא כנ"ל. ודוחק דקושית ש"ס לשאר אמוראי דב"ש ולא לר"ז:

ולכך נראה דאין טעמו דב"ה דפליג אב"ש בקפידא דאשה וסבר דאינה מקפדת בפחות מדינר דזה דוחק שיחלקו בזה. ועוד דרש"י ז"ל פי' אשנוי דקדשה בלילה כו' דבנתי' דר"י באמת בלילה וע"י שליח לא מהני פחות מתרקב דדינרי כו'. וא"כ גם לב"ה יהי' הדין כן בבנתי' דר"י. ולא מצינו בשום פוסק שלדעת רש"י יהי' חילוק בקדשה בלילה וע"י שליח בכמה דרך נשים אלו להקפיד. ולכך נראה דבזה פליגי דלב"ש כיון דבסתם מקפידין על פחות מדינר אף שלא התנו כאלו התנו דמי ולא מיקדשי בסתם בפחות ממה שדרך להקפיד וכן בנתי' דר"י. ולב"ה אף שדרכן להקפיד היינו שאינם רוצים בפירוש. אבל כשלא התנו ונתקדשו סתם או עשאו שליח חזינן שאינה מקפדת דבעי לה לאתנויי ודעתה כמו שהן דין קדושין. וממילא גם בנתי' דר"י דמקפידין מ"מ בסתם הא אינה מקפדת ואין חילוק בינם ושאר נשים. ולכך ממילא לב"ה גם פחות מש"פ שפיר מקודשת מס' שמא ש"פ במדי גם בלילה וע"י שליח כיון שמדינא מקודשת ולא התנית דעתה כפי הדין ואם באמת ש"פ במדי ונקרא כסף ומהני שוב אינו שינוי. ופריך שפיר אשמואל ממתני'. וסתמו הפ' שפיר דבעי גט מס' בפחות מש"פ גם בלילה וע"י שליח:

וממילא לא קשה קושית פ"י דבזה עצמו הפלוגתא דלב"ש דבעי דינר משום מקפדת וסבר דאף שלא התנית כהתנו כו'. א"כ לא שייך כלל בפחות שמא שוה במדי. מה בכך דשוה הא לענין הקפידא אין חילוק ואין דעתה כפי הדין. ושפיר קולא ב"ש דא"צ גט בפחות. משא"כ לב"ה שפיר גם פחות מש"פ צריכה גט מס' הנ"ל:

וגם להפ' דחשש שמא ש"פ במדי הוא שיהי' א' משם כאן ויראה שמתירין אותה ויעשה גם שם כן ג"כ לא שייך לב"ש דדוקא לב"ה דאין חילוק בין אשה המקפדת ולעולם הדין שוה בש"פ שייך שיראה שפוסקין שאינה מקודשת במה שסובר ששוה פרוטה. אבל לב"ש דהחילוק בין מי שמקפדת בכמה ובנתי' דר"י בעי תרקבא דדינרי וא"כ לא שייך כלל שיטעה במה שיראה כו' הא שמא היא מקפדת על יותר ומה ראי' לו על שאר נשים ולא שייך כלל חשש הנ"ל לב"ש:

וגם לר"א דמפרש טעמא דב"ש דבעי מה"ת כסף חשוב והוא דינר ע"ש ג"כ לא קשה דבשלמא לב"ה דצריך רק ש"פ הכסף הפחות שיהי' נקרא כסף שייך טעם שכ' הר"ן כיון שיש עליו שם כסף באיזה מקום י"ל דנקרא כסף. אבל אי בעינן כסף חשוב י"ל דלא מיקרי כסף חשוב עכ"פ כאן במה ששוה דינר במדי:

ולמ"ש רמ"א בד"מ וב"ש ס' ל"א דבכסף לא שייך שמא ש"פ במדי כיון שהוא פחות ממשקל הראוי בל"ז א"ש דלענין דינר ופרוטה הוי קולא לב"ש דא"צ גט. ורק משוה פרוטה פריך אשמואל. אך כתבתי שם שצ"ע עוד:

וכן לשנויא דתקנה הי' לב"ש שלא יהיו בנות ישראל כהפקר כו' ע"כ דאפקעינהו דאל"ה אין פעולה אם תצטרך גט. וא"כ מה בכך שיש חשש שמא שוה דינר במדי. הא ע"ז הי' התקנה שלא תצטרך גט ואם הפקיעו הקדושי תורה מכש"כ שהפקיעו חשש דרבנן דאם תצטרך גט מס' לא יועילו בתקנתם כנ"ל:

עוד נראה דבש"ס לקמן דמפרש ר"ז שכן מקפדת כו' תמהו בתוס' איך הוי ס"ד דמשום דמקפדת לא יועיל בפשטה ידה וקבלה הא רואין שאינה מקפדת וכן למסקנא בלילה כו' הא כיון שלא התנית בכמה ג"כ נראה שאינה מקפדת:

ונראה לע"ד דהא ממעט לקמן בש"ס דאינה מתקדשת בחליפין כו'. ופי' הפ' עיקר החילוק בין בתורת כסף לחליפין דכסף הוא שיוי המקח משא"כ חליפין דקונין בסודר היינו שלוקח הסודר כדי שיקנה זה לקיים הקנין אבל אינו מקבלו בתורת דמי המקח וכדילפינן מלקיים כל דבר שלף כו' ונתן כו' כדי שיתקיים הקנין ומה"ט קונין בכלי שאינו ש"פ. וזה לא מהני באשה שתקח חפץ כדי שיהי' הקדושין קיימים. רק בתורת דמי הקדושין כמו בכסף דמי השדה כנ"ל:

והנה ב"מ פ' הזהב (ד' מ"ו ע"ב) אמר ר"ה מכור באלו כו' ובעי למימר דדמים ואינו מקפיד עליהן הן חליפין. והוא ג"כ מטעם הנ"ל דבתורת שיוי החפץ הדרך לראות ולהקפיד אם נותן שויו או לא. משא"כ כשיש מעות בידו וא"י כמה ומוכר לו ע"כ אינו מקבלו בתורת שיוי החפץ כיון שא"י אם יש שויו רק שלוקח כדי שיקנה זה וזה הוא חליפין. ולכאורה גם ביודע שהוא פחות משויו בגווני דאין משום ביטול מקח דאונאה ומקבלו בעד החפץ נימא ג"כ דמורה מה שמקבל פחות משויו שאינו מקבלו בתורת דמים דהא אינו שוה ורק בתורת כדי שיקנה שהוא חליפין כמו מכור באלו כו':

אך באמת אינו כן כיון שאנו רואין שמוכר בעד סך זה ומוזיל גבי' ואין אונאה מורה יותר שמרוצה בשויו זה דאל"כ למה מוכרו ומורה הקבלה יותר בתורת דמים מבתורת חליפין רק שרוצה בסך זה. משא"כ כשאינו יודע כלל כמה מורה שהוא בתורת חליפין כנ"ל.

וא"כ מיושב שפיר דס"ד שכן אשה מקפדת שלא להתקדש בפחות מדינר וא"כ בסתם דמי שיוי הקדושין הם דינר וא"כ אף דפשטה וקבלה פחות הוי כדמים שאינו מקפיד כו' ואמרינן דרק לוקחת פחות כדי להתקדש אבל לא שרוצית להתקדש בעבור סך זה וזה הוא חליפין דלא מהני כנ"ל. ואף דמכר מהני ביודע כמה אף שהוא פחות משויו היינו כנ"ל דאל"כ למה מוכר הא מסתמא אינו מוכר רק משום דצריך לזוזי כדאמר בש"ס ב"ב פ' חזקת ולכך מורה שפיר שמרוצה פחות משויו בתורת דמי החפץ כנ"ל. משא"כ באשה דהא לפעמים מרוצית להתקדש גם בשטר ובלא כלום רק שרוצית הקדושין דטב כו'. וא"כ מה שמתקדשת בפחות מדינר שהן דמי הקדושין בסתם נשים אינו מורה שהיא רוצית להתקדש בעד דמים אלו רק שרצונה להתקדש ומקבלת פחות מדינר כדי שיתקיימו הקדושין וזה הוי חליפין דלא מהני. והוי ס"ד שפיר דמשום דאשה מקפדת על דינר שוב לא מהני אף שקבלה פחות כנ"ל. ופריך א"כ בנתי' דר"י דקפדי בסתם אתרקבי דדינרי נימא ג"כ דפחות מורה שהוא חליפין כנ"ל ומשני פשטה ידה וקבלה לא קאמינא היינו דלא כנ"ל. רק דבזה דמי ממש למכר דכיון שרואין דמקבלת פחות ויודעת כמה אמרינן דמרוצית בפחות מדינר שיהי' דמי הקדושין ולא חשיב חליפין כמו במכר כנ"ל. רק בקדשה בלילה או ע"י שליח ולא אמרה בכמה. דבזה אף שבאמת אינה מקפדת מ"מ הוי ממש כמו מכור לי באלו ודמים ואינה מקפדת דבלילה כשא"י כלל בכמה וכן ע"י שליח שוב הוי כחליפין דאף שמתרצית היינו להתקדש שיהי' קיימים אבל לא בעד דמים אלו כנ"ל. דהא לא פסקה כלל בכמה וכמו מכור באלו כנ"ל ושפיר לא מהני משום דהוי חליפין דאינה מקודשת כנ"ל:

וממילא לא קשה דתהי' צריכה גט לב"ש שמא שוה דינר במדי דכיון שבסתם מקפידין על דינר דכאן שוב הוי כחליפין כנ"ל. אך לכאורה א"כ גם יותר מדינר בלילה לא יהי' מהני לב"ש דהוי כמכור באלו כיון שא"י כמה. אך לא קשה. דהתם אין שיוי הקרקע שוים ולכך באלו הא א"י כמה אם כשיוי או לא והוי כחליפין אבל בקדושין דסתם נשים שוים בעד דינר. א"כ בסתם י"ל דאף שמקפדת דעתה גם בלילה וע"י שליח כמו שיוי קדושין דסתם נשים דהוא בדינר ולא מקרי כלל מכור באלו כנ"ל. משא"כ בפחות מדינר ממ"נ אינה מקודשת אם הי' דעתה כמו סתם נשים א"כ הי' דעתה דוקא דינר ואי לא היתה מקפדת על כמה אם בפחות שוב הוי חליפין כנ"ל. עוד ישבתי זה זמן רב למאי שפסק הרמב"ם ז"ל בדבר שאינו מתקיים להוליכו א"צ גט מספק שמא ש"פ במדי כיון שא"א להוליכו לשם. וא"כ למאי דקי"ל בש"ע ס' נ' דבכל ספק קדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין וקשה א"כ במאי מיקדשה ולא יהי' אפילו ספק כיון שצריכה להחזיר. וצ"ל דהא גם במתנה ע"מ להחזיר מה"ת מקודשת. וכאן אף דהא מיד אחר הקדושין אם תובעה צריכה להחזיר לו מ"מ בשעת הקדושין הוא שלה אם באמת מקודשת ומה בכך שצריכה להחזיר אם שלא כדין לא גרע עכ"פ מע"מ להחזיר וכנ"ל. ולכאורה בהך ספיקא דשמא ש"פ במדי. לכאורה בספק כיון שצריכה להחזיר נהי דבשעת רגע הקדושין שלה כנ"ל מ"מ הוי שוב כדבר שאינו מתקיים להוליכו דהא מה חילוק בין שירקב או שצריכה להחזירו מיד אח"כ. וא"כ דזה רק קדושי ספק שמא ש"פ שוב צריכה להחזיר ושוב גם ספק אינו דדבר המתקיים הוי כאינו מתקיים ואף להפ' סי' נ' דבספק א"צ להחזיר מבואר הטעם שם דמדינא צריכה להחזיר רק מחשש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ע"ש וא"כ בהנ"ל גם לדיעה זו קשה דהא כשיהי' כדין דצריכה להחזיר לא שייך שיאמרו כו' דהא באמת יהי' קדושין תופסין באחותה ואף ס' לא יהי'. וגם להנ"ל קשה. אך בפחות מש"פ לא קשה דלענין גזל אינו גזל פחות מש"פ אף ששוה במדי. וא"כ לא תצטרך להחזיר כלל ושפיר הוי ספק קדושין כנ"ל:

וממילא מיושב קושית פ"י דלב"ש פחות מדינר מגרע גרע ולא הוי אפילו ס' שמא שוה במדי דהא צריכה להחזיר כיון שהוא יותר מפרוטה ושוב גם ספק אינו דהוי כאינו מתקיים כנ"ל משא"כ לב"ה פחות מש"פ כנ"ל:

תוס' ד"ה בש"א בדינר וכו' והקשו הא משכחת לה חומרא לב"ש בקיבלה קדושין מאחר ותירצו דלאו להכי מיתשל ע"ש. והקשה בס' פ"י הא ע"כ להכי מתשיל למאי דאמר שמואל לקמן דאם קדשה בפחות משוה פרוטה מקודשת ג"כ מספק שמא שוה פרוטה במדי ע"ש וא"כ גם לב"ש אף בפחות מדינר מקודשת מספק שמא שוה דינר במדי ולמה תני דינר רק דליהוי קדושי וודאי שלא יתפוס בה קדושי אחר וא"כ ע"כ לא תני לה רק לענין קבלה קדושין מאחר ומשכחת לה חומרא לב"ש ע"ש בפ"י שתירץ דלשטת הרמב"ם ז"ל שסובר דבדבר שאינו יכול להתקיים אינה מקודשת כלל כיון שאינה יכולה להוליך החפץ למדי וא"כ איירי מתניתין בדבר שאינו יכול להתקיים ולא הוי בפחות מדינר אף קדושי ספק ע"ש. והנה תירוץ זה אינו מעלה ארוכה דלקמן פריך הש"ס אשמואל ממתניתין דלמה תני פרוטה ומשני כאן בקדושי ספק וכאן בקדושי וודאי ולדברי הפ"י מוכח דאיירי מתניתין בדבר שאינו מתקיים דאל"ה הוי חומרא לב"ש וא"כ למה לי' לשנויי מתניתין בקדושי ודאי הא אף קדושי ספק אין כאן פחות מפרוטה כיון דע"כ איירי בדבר שאינו מתקיים כמ"ש ע"ש. ונראה לישב (זה התי' כ' לעיל ד"ה עוד ישבתי זה זמן רב כו'):

והנה בל"ז הקשו הפ' על הרמב"ם אמאי לא משני דאיירי בדבר שאינו מתקיים ולא הוי קידושין כלל ואף דסתמא קתני יכול לאוקמי בכה"ג ע"ש במפרשי הרמב"ם ז"ל:

ונראה לישב קושייתם דהנה יש להקשות לפמ"ש התוס' כאן אמאי לא תני לה בעדיות מקולי ב"ש הא איכא לאשכוחי חומרא לב"ש בקיבלה קדושין מאחר ותירצו דלאו להכי מתשיל וכ' הרשב"א והריטב"א ז"ל דלא איירי רק מקדושי ראשון לחוד ולא מקדושי אחר ובקדושי ראשון לחוד ליכא לאשכוחי חומרא לב"ש וקולא לב"ה ע"ש. ויש להקשות לפי מאי דאיתא לקמן (דף מ"ז ע"א) דאם קדש אשה במנה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת משום דלא סמכא דעתא שישלים הדינר דכסיפא לה מילתא למיתבעי' ע"ש וכתב שם בס' פ"י ובס' המקנה דלא אמרינן סברא זו דלא סמכה דעתה רק היכא דאף אם לא ישלים לה ג"כ תהא מקודשת אם תסמוך דעתה לכך לא סמכה דעתה דלמה לה לסמוך דעתה ותהא מקודשת ולא ישלים לה אבל היכא שאם לא ישלים לה לא תהי' מקודשת אף אם תסמוך דעתה כמו אם התנה על מנת דלא יהא קדושין אם לא ישלים אף אם תסמוך דעתה אמרינן דסמכה דעתה ואם משלים אח"כ שפיר מקודשת דמה היזק מגיע לה אם תסמוך דעתה הלא אם לא ישלים לא תהי' מקודשת ומה יזיק לה שתסמוך דעתה ולכך סמכה דעתה ואם משנים מקודשת ע"ש. ולפ"ז קשה הכא דשפיר איכא לאשכוחי חומרא לב"ש וקולא לב"ה אף בקדושי ראשון לחוד כגון שקדשה בדינר ונמצא חסר פרוטה וא"כ לב"ה אינה מקודשת אף אם משלים אח"כ דלא סמכא דעתה בשעת הקדושין שמא לא ישלים ואף אם לא ישלים תהי' מקודשת אם תסמוך דעתה ולכך לא סמכה דעתה ואינה מקודשת אף אם ישלים ולב"ש דסובר דבפחות מדינר אינה מקודשת אף אם סמכה דעתה לאינך טעמי דב"ש לקמן ע"ש וא"כ שפיר מקודשת אם משלים אח"כ דסמכה דעתה דמה יזיק לה אם תסמוך דעתה הלא אם ישלים לה לא תהי' מקודשת שיהי' פחות מדינר ואינה מקודשת אף אם סמכה דעתה וכיון שאינו מזיק לה עכשיו מה שתסמוך דעתה א"כ שפיר סמכה דעתה וכשמשלים אח"כ מקודשת וא"כ משכחת לה שפיר חומרא לב"ש וקולא לב"ה אף בקדושי ראשון. אך באמת זה לא קשה למאי דאמר שמואל דאף אם קדשה בפחות מפרוטה מקודשת מספק דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכן בדינר לב"ש מקודשת ג"כ בפחות מדינר מספק שמא שוה דינר במדי כמ"ש הפ' (דלא כמ"ש לעיל) וא"כ שפיר אינה מקודשת אף לב"ש כשנמצא חסר פרוטה משום דלא סמכה דעתה שמא לא ישלים. ואי"ל כמ"ש דמה יזיק לה אם תסמוך דעתה הא אם לא ישלים לא תהי' מקודשת שהוא פחות מדינר כמ"ש. ז"א דאף בפחות מדינר מקודשת עכ"פ מספק ומה לה לסמוך דעתה שהוא לא ישלים לה ואעפ"כ תהי' מקודשת מספק אף לב"ש אם תסמך דעתה ולכך לא סמכה דעתה ואף אם משלים אח"כ אינה מקודשת אפילו לב"ש ולכך לא תני חומרא לב"ש. ולפ"ז מיושב מאי שהקשו על הרמב"ם מאי פריך הש"ס אשמואל ממתניתין דילמא איירי בדבר שאינו מתקיים ולכך לא הוי במתניתין אף קדושי ספק. ולמ"ש א"ש דאי איירי בדבר שאינו מתקיים הדרא קושיא לדוכתי' דמשכחת לה חומרא לב"ש כמ"ש דלב"ש סמכה דעתה שישלים בוודאי שאם לא ישלים לא תהא מקודשת אף מספק כיון דהוא דבר שאינו מתקיים ולא שייך הא דשמואל אלא ודאי דאיירי בדבר המתקיים ולא סמכה דעתה ופריך שפיר דע"כ לא איתשיל לענין דבר שאינו מתקיים ולא איירי רק בדבר המתקיים ופריך שפיר כיון דאמרינן ע"כ דיהי' קדושי ספק אף בפחות מדינר א"כ למה צריך דינר ומשני לענין קדושי ודאי וא"ש הנה לפי דברי הפ"י שכתבנו שהקשה הא ע"כ להא מתשיל כיון דבפחות מדינר איכא גם לב"ש קדושי ספק וליכא נפקא מינה רק דלב"ש אם קדשה הראשון בפחות מדינר והשני קדשה בדינר תפסי קדושי שני א"כ הוי חומרא לב"ש כמ"ש. ונראה לישב לפי סברא זו קושית תוס' דלא משכחת כלל חומרא לב"ש בקיבלה קדושין מאחר דהנה הפ"י הקשה לקמן אהא דאמר שמואל קדשה בתמרה מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי והקשה הפ"י שם אמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנוי' דבשלמא בשאר ספקות כגון ספק קרוב לו או לה שהספק הוא בזה הדבר אמרינן דאיתרע החזקת פנוי' אבל הכא שהספק הוא מעלמא נוקי אותה בחזקת פנוי' וכתבו שם דעכ"פ מדרבנן אסור דמדרבנן לא סמכינן אחזקת פנוי' ע"ש. ולע"ד נראה לפמ"ש תוס' בגיטין (דף י"ז ע"א) דכיון דהיא גרושה לפנינו לא סמכינן אחזקת אשת איש כיון דהשתא ודאי איתרע החזקת אשת איש לא סמכינן עלה ע"ש וא"כ הכא אף דנימא דמוקמינן אותה בחזקת פנוי' ולא הוי קדושין מ"מ אסור לשום אדם לקדש אותה שכיון שמקדש אותה לא שייך החזקת פנוי' שלא הי' קדושי ראשון קדושין דהשתא ודאי איתרע החזקת פנוי' דממ"נ מקודשת לאחד ואם לא הוי קדושי ראשון קדושין תפסי קדושי שני והרי היא מקודשת לפנינו וא"כ שפיר אסורה לכל אדם אף דמוקמינן אותה בחזקת פנוי'. והנה הפוסקים כתבו דשמאי דסבר בריש מס' נדה דכל הנשים דיין שעתן סבר דאף מדרבנן סמכינן אחזקת פנוי' כיון דלא איתרע דשם איירי לענין הטהרות שנגעה בה ולא איתרע וא"כ לכאורה ממילא לא קשה קושית הפ"י הכא שהקשה דגם לב"ש בפחות מדינר איכא קדושי ספק שמא שוה דינר במדי דז"א דלב"ש שפיר מוקמינן לה אחזקת פנוי' דהוא סובר דאף מדרבנן סמכינן אחזקת פנוי' אך ז"א כמ"ש דאעפ"כ אסור לשום אדם לקדש אותה שיהי' איתרע החזקת פנוי'. אך לפ"ז יש לומר בהיפך וליישב קושית תוס' דלא משכחת לה כלל קבלה קדושין מאחר. דהנה לכאורה יש להקשות בכל ספק קדושין אם קבלה קדושין מאחר מקודשת אמאי הא הוי קדושין שאין מסורין לביאה שהשני אסור לו לבעול אותה מספק שמא הי' קדושי ראשון קדושין וכיון שאסור לו לבעלה מספק ממילא לא הוי קדושין כלל אך ז"א דהנה התוס' הקשו שם בקדושין נ"ט בכל חייבי לאוין אמאי תפסי קדושין הא הוי קדושין שאין מסורין לביאה ותירצו דדוקא היכא דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין וקודם הקדושין הי' רשאי לבעול אותה רק מחמת הקדושין נאסרה כמו באחיות התם אבל בחייבי לאוין דגם זולת הקדושין הי' אסור לבעול אותה לא הוי קדושין שאין מ"ל ע"ש וא"כ גם הכא בספק קדושין כשקבלה קדושין מאחר גם בלא הקדושין הי' אסור לבעול אותה מספק ולכך שפיר מקודשת מספק וא"ש:

אך לפמ"ש דהכא באמת מן הדין מוקמינן לה אחזקת פנוי' והיא מותרת לעלמא רק דאעפ"כ אסור אדם לקדש אותה דאם יקדשה איתרע לה החזקת פנוי' וא"כ נראה דאם קבלה קדושין מאחר לא הוי קדושין כלל כמ"ש דהוי קדושין שאין מסורין לביאה דאסור לבעול אותה מספק שמא הי' קדושי ראשון שוה פרוטה במדי וא"ל כמ"ש דאין איסור ביאה בא ע"י הקדושין ז"א דבלא הקדושין הי' שפיר מותר לבעול אותה דמוקמינן לה אחזקת פנוי' והיא מותרת דאם לא קדשה השני הי' איתרע החזקת פנוי' רק מחמת שקדשה איתרע החזקה ואסור לו לבעול אותה מספק וא"כ לא הוי קדושין כלל אף מספק דהוי קשאמ"ל דהאיסור ביאה בא שפיר ע"י הקדושין דבלא הקדושין הי' מותר לבעול אותה מחמת החזקה וא"כ לא הוי קדושי שני קדושין כלל [ודוחק לומר דזה לא מיקרי בא איסור ביאה ע"י הקדושין כיון שגם מקודם הי' אסור רק דלא הוי ידעינן ועכשיו שאין לנו החזקה נודע לנו שגם מקודם הי' אסור ז"א כיון שהתירה התורה היכא דאיכא חזקה שפיר בא איסור ע"י הקדושין] אך למאי דקי"ל ניחא דלא סמכינן מדרבנן אחזקת פנוי' וא"כ לא הוי קשאמ"ל דגם בלא הקדושין הי' אסור לבעול אותה מדרבנן:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' דמשכחת לה חומרא לב"ש בקבלה קדושין מאחר ולמ"ש א"ש דלב"ש אף אם קדשה הראשון בפחות מדינר לא תפסי קדושי שני כיון שקדושי ראשון הם ספק שמא שוה דינר במדי וא"כ הוי קדושי שני קשאמ"ל ולא הוי קדושין כלל ולב"ש שפיר בא איסור הביאה ע"י הקדושין דזולת הקדושין הוי מוקמינן לה אחזקת פנוי' דב"ש סברי דשפיר סמכינן אף מדרבנן אחזקת פנוי' ורק ע"י הקדושין והוי קשאמ"ל וא"כ לא משכחת לה כלל חומרא לב"ש בקבלה קדושין מאחר רק בביאה בלא הקדושין וא"ש:

תוס' ד"ה בפרוטה לב"ש כו'. והקשה בפ"י דהא אף בפרוטה צריכה גט לב"ש ג"כ שמא שוה דינר במדי כשמואל ואין נ"מ רק לגבי קדשה אחר והוי ע"כ ב"ש לחומרא ע"ש. והנה לטעמא דב"ש לקמן משום דאשה מקפדת על עצמה ודאי דלא קשה דלענין זה פשוט דלא מהני מאי דשוה במדי דאעפ"כ מקפדת רק במה דשוה כאן דינר ושמואל לא אמר רק היכא שיודעת שפחות מפרוטה ומתרצית רק דבעי כסף דוקא וכששוה במדי מיקרי כסף משא"כ לענין קפידא למאי דמוקי לה בלילה או ע"י שליח. ועוד למ"ש המל"מ בעשה שליח לקדש סתם וקדש קדושי ספק הוי שינוי בשליחות וג"כ כאן למאי דמוקי בשוי' שליח לא הוי אף ספק כנ"ל. וכן לטעם דאמר בש"ס שלא ינהגו מנהג הפקר ופירש"י דאפקעינהו רבנן לקדושין פחות מדינר ע"ש ג"כ לא קשה דאותה התקנה עצמה שייכא לבטל החשש שמא שוה דינר במדי ג"כ יהי' עדיין מנהג הפקר שתהיה מקודשת פחות מדינר מחשש הנ"ל וכיון דאף קידושי ודאי הפקיעו מטעם הנ"ל מכ"ש קדושי ספק היינו חשש הנ"ל. רק לטעמא אחרינא דאמר לקמן דיליף מאמה כל דבעי גירעון כסף ע"ש. וגזה"כ דליבעי דינר שייך קושי' הנ"ל דניחוש שמא שוה דינר במדי. אמנם נראה ג"כ דלא קשה דהר"ן ז"ל כתב הטעם דמהני אם ש"פ במדי אף דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ופי' משום דהא חזינן דמהני לדידי שוה לי גבי ה' סלעים דפדיון הבן וא"כ בקדושין שמתרצית יועיל אף פחות מש"פ דהא אומרת לדידי שוה כו' רק הטעם דהתם עכ"פ הוי כסף אף פחות מה' סלעים ושייך לדידי שוה יותר משא"כ פחות מש"פ שאין עליו תורת כסף לשום דבר לא מהני לדידי שוה למשוויי' כסף ולכך היכא דשוה פרוטה במדי יש עליו תורת כסף ושוב מהני לדידי שוה כו' ע"ש. ולכאורה לב"ש קשה למה לא מהני פחות מדינר הא כיון דיותר מש"פ יש עליו תורת כסף בכל מקום רק בקדושין לא מהני א"כ שוב מהני לדידי שוה לי כיון שמתרצי' והוי ממש כמו בפדיון הבן כנ"ל. וע"כ דב"ש לא ס"ל שיועיל לדידי שוה לי כנ"ל. וא"כ ממילא לא שייך אליבי' שמא שוה דינר במדי דלא שייך טעם הר"ן ז"ל כנ"ל. או דאיירי ג"כ בקדשה בלילה או ע"י שליח וג"כ לא קש' כנ"ל. או כיון דילפינן מאמה שצריכה יותר מפרוטה שיהי' שייך גירעון והא לענין גירעון לא יועיל מה ששוה במדי יותר מפרוטה כנ"ל וממילא צריך דוקא כאן דינר לב"ש ולא קשה קושית הפ"י כנ"ל. דדוקא לב"ה שייך דינא דשמואל. וקצת משמע יבמות ט"ו דאמר אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בכסף וש"כ כו' לא נמנעו כו' דלב"ש אינה צריכה גט כלל מספק ע"ש דמשמע דקאי גם אשוה כסף כנ"ל דפחות משוה דינר לא הוי קידושין כלל. או י"ל דשמאי לטעמי' דסבר ריש נדה דכל הנשים דיין שעתן דמוקמינן אחזקה דמעיקרא אף היכא דאיתרע ע"ש ולא החמירו רבנן אפילו בטהרות ע"ש ממילא דכל ספק קידושין מוקמינן לה אחזקת פנוי' דגם לדידן כ' הר"ן ז"ל דמה"ת מוקמינן אחזקה רק מדרבנן ע"ש לקמן דאמר ס' וחיישינן מדרבנן ולהפ' דמה"ת היינו משום דאיתרע החזקה כיון שקבלה הקידושין משא"כ לשמאי דאף דאיתרע מוקמינן אחזקה דמעיקרא אף מדרבנן לא בעי גט כלל בספק קדושין וכן במגרש אשתו ולנה עמו כו' סבר ב"ש דא"א גט מספק. וכן משמע ביבמות שם דאמר דנחלקו בספק א"א כו' משמע דפלוגתיי' הוא דסבר ב"ש בס' א"א א גט והיינו משום חזקה דמעיקרא כנ"ל וא"כ מפחות משוה דינר לב"ש א"צ כלל גט מספק שמא שוה דינר במדי דמוקמינן אחזקה ודוקא לדידן כנ"ל:

תוס' ד"ה בפרוטה ובשוה פרוטה. והקשו מנ"ל דשוה כסף ככסף ואי"ל דמסברא היא כך ז"א דהא בעבד עברי ובנזקין צריך קרא לרבויי שוה כסף ולא מצינן למילף מנהו דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ע"ש ותירץ הר"ן ז"ל קושיא זו דבאמת מסברא אמרינן דשוה כסף ככסף רק בניזקין ה"א משום דהקפידה התור' לענין מיטב ובעבד עברי ה"א משום דמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו ה"א דצריך דוקא ליתן לו כסף ולא שוה כסף ולכך איצטרך קרא לרבויי דשוה כסף ככסף אבל בקידושין דהיא מתרצה בשוה כסף מה לי כסף או שוה כסף ע"ש בר"ן:

והנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דפריך הש"ס אמאי לא תני במתני' האיש קונה ומשני דאם הוי תני האיש קונה ה"א אפי' בע"כ דיכול לקדש אשה בע"כ לכך תני נקנית דדוקא מדעתה וכתבו תוס' דשפיר תני לקמן האיש מקדש אף דמשמע בע"כ משום דליכא למטעי דכבר מוכח מדתני הכא נקנית ולא קונה ע"ש ולפ"ז קשה קושית הש"ס דליתני הכא האיש קונה ואעפ"כ לא נוכל לומר דיכול לקדש אשה בע"כ דאיך תני האיש קונה בפרוטה ובשוה פרוטה קשה קושית תוס' מנ"ל דשוה כסף ככסף ואי"ל כתירוץ הר"ן ז"ל דדוקא בעבד עברי הוצרך קרא משום דהוא בע"כ הלא עכשיו קיימינן דגם קדושי אשה היא בע"כ ואעפ"כ ליכא קרא לרבוי דשוה כסף ככסף ומסברא לא ידעינן דהיכא דהיא בע"כ אמרינן דהסברא נותנת דלא הוי ככסף כמו בע"ע וא"כ איך נימא דקונה הוא פרושו בע"כ ותני האיש קונה בע"כ בשוה פרוטה הלא בשוה כסף אינו יכול לקדש בע"כ וע"כ הוי ידעינן דפירושו מדעתה:

ונראה לישב דהנה הר"ן ז"ל הביא מחלוקת הפוסקים אשה מתקדשת בקרקע בתורת כסף או לא והוכיח הר"ן ז"ל דמתקדשת בקרקע דלא מקשינן הוי' דכסף ליציאה ומוכח מדאבעיא להו לש"ס לקמן שטר אירוסין שכת' שלא לשמה מהו אי מקשינן הוי' ליציאה או מקשינן הויות להדדי וכמו דהוי' דכסף לא בעי לשמה כך הוי' דשטר לא בעי לשמה ופשיט שם דא"ק ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה ומוכח דהוי' דכסף לא בעי לשמה דאל"כ איך הי' הה"א דמקשינן להוי' דכסף דלא בעי לשמה הלא הוי' דכסף נמי נימא דבעי לשמה ע"ש ואח"כ דחה הר"ן זו הראי' וכתב דאף אי נימא דבעי לשמה מ"מ איך נימא בכסף דבעי לשמה דהיינו שתהא צורת הדינר טבוע לשמה הלא אינה מקודשת מחמת טיבועו רק מחמת שויו ומה חילוק יש בין אם טיבעו לשמה או לא אעפ"כ שוה פרוטה ע"ש בר"ן ז"ל והנה הפ"י כתב לקמן דגם בלא הפסוק דויצאה והיתה הוי אמרינן דבעינן לשמה במה מצינו מגירושין רק אי לאו קרא הוי מקשינן הויות להדדי ולכך איצטריך ויצאה והיתה דבעי לשמה:

ולפ"ז קשה מאי מקשה תוס' לר"ן ז"ל מנ"ל דשוה כסף ככסף הלא שפיר מוכח מדכתיב ויצאה והיתה דאי לאו קרא הי' מקשינן הויות להדדי וקשה קושית הר"ן נימא דגם הוי' דכסף בעי לשמה במה מצינו כסברת הפ"י וצ"ל כתירוצו דמה מועיל מה שצורת הדינר טבוע לשמה כיון שאינה מקודשת מחמת צורתו רק מחמת שוי' וא"כ מוכח דשוה כסף ככסף דאי לאו ככסף ואינה מקודשת רק בדינר טבוע א"כ שפיר י"ל דגם הוי' דכסף בעי לשמה כיון דאינה מקודשת רק מחמת צורת הדינר ושפיר צריך להיות טבוע לשמה ולמה לי ויצאה והיתה וע"כ דשוה כסף ככסף וא"ל דויצאה והיתה אינו מיותר דצריך דנילף קדושי שטר ולא קשה למה לי ויצאה והיתה כיון דאינו מיותר. אך ז"א לפמ"ש הלחם משנה ברמב"ם ריש הלכות אישות דקדושי שטר שפיר מוכח מנערה המאורסה ויצאה והיתה לא צריך רק אשטר אירוסין שצריך להיות לשמה ע"ש וא"כ מוכח שפיר דשוה כסף ככסף. אך ז"א דאעפ"כ ויצאה והיתה לא מיותר דלקמן ריש פ' האיש מקדש ילפינן שליחות בקידושין מגירושין מהיקשא דויצא' והיתה וא"כ צריך קרא דויצאה והיתה אשליחות ולא מיותר ולא מוכח ומקשה תוס' שפיר מנ"ל דשוה כסף ככסף:

ולפ"ז מיושב מאי שהקשינו לפי תירוצו של הר"ן ז"ל מאי אמר אי הוי תני האיש קונה ה"א אפילו בע"כ הלא אי נימא בע"כ קשה מנ"ל דשוה כסף ככסף. ולמ"ש א"ש דהנה לקמן ריש פ' האיש מקדש רצה מעיקרא למילף שליחות בקידושין במה מצינו מגירושין בלא הקישא דויצא' והיתה ודחה לה דמה לגירושין שכן ישנו בע"כ אבל בקידושין אינו אלא מדעתה ולכך מסיק דאתיא מהיקשא דויצאה והיתה ע"ש ולפ"ז א"ש דלפי הס"ד עכשיו אי הוי תני האיש קונה דיכול לקדש ג"כ בע"כ א"כ שפיר בלא היקשא דויצאה והיתה הוי ידעינין שליחות בקידושין במה מצינו מגירושין ואי"ל דמה לגירושין שישנה בע"כ משא"כ בקידושין ז"א דעכשיו קיימינן דגם קדושין ישנה בע"כ וא"כ לא צריך ויצאה והיתה אשליחות רק אשטר אירוסין שצריך להיות לשמה דה"א דמקשינן להוי' דכסף דלא בעי לשמה שאינ' מקודשת מחמת טיבועו ומוכח דשוה כסף ככסף וא"ש:

וכמה פרוטה כו' א' מח' באיסר כו'. הפי' הפשוט הי' נראה למאי דמסיק פ' הזהב דכספא טבעא לגבי מטבע של נחושת כו' ואמר התם דלא משער תנא במידי דאיקור וזול ע"ש. וממילא כשזל הפרוטות ונותנין יותר מח' בעד איסר של כסף אינה מקודשת בפרוטה נחושת דנחושת הוא דזול וכסף טיבעא כדקאי קאי וכן כשנותנין רק ו' בעד איסר מקודשת בפחות מפרוטה של נחושת שעולה א' מח' באיסר כסף ונ"מ רבתי. ומפרש התנא שפיר אף שידוע פרוטה כמו איסר מ"מ פירש שלא נאמר שהשיעור המקובל הוא פרוטה וקמ"ל שהשיעור המקובל הוא מא' מח' באיסר וזה לעולם שוה. רק הפרוטה נחושת כשהוא א' מח' באיסר מקודשת בש"פ משא"כ כשזל או איקר ותלוי הכל בא' מח' באיסר כנ"ל. ולא קשה קושית תוס' למה לא מפרש כמה הוא דינר כו'. דהא אין צורך כלל דכך ידוע דינר כמו איסר וכיון שגם הדינר של כסף אין להשמיענו כלל רק בפרוטה קמ"ל כנ"ל:

אך בש"ס לקמן (ד' י"ב) אמר דזל איסרי ואוקיר איסרי כשהוא א' מו' ע"ש והוא תמוה הא כספא טיבעא כנ"ל ויתבאר בעז"ה בחידושי לש"ע:

תוס' ד"ה היבמה ניקנית והקשו אמאי לא תני גם הכא מנינא למעוטי הנך דרישא דאינה נקנית בכסף ושטר ע"ש. ונראה לישב קושי' תוס' דבלא מנינא ג"כ מוכח ממתניתין דיבמה אינה נקנית בכסף ושטר דהנה לקמן אמרינן מנינא דרישא למעוטי חופה דאינה קונה דלא כר"ה וכל הטעם של ר"ה דסבר חופה קונה אמרינן לקמן ד' ה' משום דיליף לה מק"ו מה כסף שאינ' גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ופריך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות וכו' ומשני ביאה תוכיח ופריך מה לביאה שקונה ביבמה ומשני כסף ושטר יוכיח א"כ כבר מוכח מנינא דרישא למעוטי חופה דלא נילף מק"ו ממילא מוכח ג"כ דכסף ושטר אינה קונה ביבמה דאי נימא דקונה א"כ קשה הלא ליכא ק"ו דמה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואי"ל ביאה תוכיח ז"א מה לביאה שקונה ביבמה ואי"ל כסף יוכיח ז"א אי נימא דגם כסף ושטר קונה ביבמה א"כ ליכא תוכיח וליכא ק"ו כלל ולמה לי' מנינא דרישא למעוטי חופה וממילא מוכיח מנינא דרישא דכסף ושטר אינו קונה ביבמה. אך זה טעות דאם נימא דכסף ושטר קונה ביבמה ניליף גם חופה שיקנה ביבמה מזה הק"ו עצמו ושפיר ליכא למיפרך מה לביאה שכן קונה ביבמה משא"כ חופה ז"א דאנו רוצים למילף שגם חופה קונה ביבמה מחמת זה הק"ו עצמו ושפיר ה"א דחופה קונה בק"ו ולכך תני מנינא דרישא למעוטי חופה ולא מוכח מידי דכסף ושטר אינו קונה ביבמה. אך נ"ל להיפוך דהנה כל הפרכ' דפריך על ר"ה דסבר חופה קונה הוא משום דמה להצד השוה שבהן שכן ישנו בע"כ דהיינו כסף באמה עברי' ביאה ביבמה אבל חופה לא משכחת לה כלל בע"כ והנה אם נימא דכסף ושטר קונין ביבמה א"כ שפיר הוי אמרינן דחופה קונה דילפינן במה הצד וליכא למפרך מה להנך שכן ישנן בע"כ דהיינו ביאה ביבמה ז"א דעכשיו דקיימינן דכולם קונין ביבמה בע"כ א"כ ילפינן גם חופה מהאי ק"ו גופי' דנקנה ביבמה בע"כ וליכא פירכא ומוכח שפיר מנינא דרישא למעוטי חופה דכסף ושטר אין קונין ביבמה דאל"ה הוי חופה קונה באמת וא"ש:

גמר' מ"ש כו' נקנית כו' והתם מקדש כו'. הנה בעדיות תנן הך משנה גופי' דהכא ותני ג"כ האשה מתקדשת ותמוה למה שינה הלשון ונהי דעדיפ' לש"ס למיפרך מסיפא דהך מסכתא גופי' אבל גם למסקנ' קשה וצ"ל דדוקא הכא דמיירי בעיקר קנין קמ"ל מהיכ' יליף משא"כ התם תני כבכל מקום לישנא דרבנן קדושין כדמשני אסיפא:

ועוד דהתם איירי מקולי וחומרי ב"ש וב"ה וזה מצד שאסורה לעלמא או לא וזה אינו מצד מה שהוא קנין רק מצד שהוא קידושין דאסרה אכ"ע כהקדש לכך שייך יותר התם מתקדשת כו':

ועוד למ"ש לעיל דעיקר קמ"ל כאן דבכל הג' שייך לשון קנין גם בשטר וביאה אף שלא אשכחן בהו קיחה רק בכסף וא"כ התם דתנן רק בכסף לחוד שפיר לא צריך למתני לשון קנין רק קדושין. ועוד למ"ש הה"מ ריש ה"א דלכ"ע איכא עשה דכי יקח כו' ולאו הבא מכלל עשה דאסור לבא עליה עד שיקנה אותה מקודם ע"ש. א"כ אין למתני בהם נקנית כו' דמצד הקנין הוי ב"ש לחומרא דפחות מדינר לא הוי קיחה ואסורה לו וצריך למתני לשון קדושין דמיירי באיסור לעלמא כנ"ל:

עוד י"ל קושית פ"י הנ"ל. דב"ש לטעמי' דסברי ריש נדה כל הנשים דיה שעתן כו' דאף דאתילד רעותא מוקמינן אחזקה וגם מדרבנן לא החמירו אף בתרומה וקדשים ע"ש. י"ל דלא חיישינן כלל שמא שוה במדי כו' דכל ס' בקדושין אמר בש"ס ס' וחיישינן מדרבנן וכ' ר"ן ז"ל משום חזקת פנוי'. ורק לדידן דבאתילד ריעותא לא מוקמינן אחזקה משא"כ לשמאי כנ"ל. ולכך תני התם מקודשת. דמצד שהוא קידושין הוי מקולי ב"ש דמוקי אחזקת פנוי' ואף גט לא בעי דאל"ה הוי חומרא מס' כנ"ל. ומיושב בזה קושית תוס' גטין פ' המגרש דלא סבר ב"ש חזקה דא"א עבב"ז וגבי מיאון אמר טעמא דב"ש משום חזקה כו' ולהנ"ל א"ש דטעם ב"ש דנגד חזקה דא"א כו' מוקמינן אחזקת פנוי'. משא"כ במיאון איכא חזקה להיפוך דלא מהני המיאון ולא פקעי הקדושין דרבנן וגם בדרבנן באיתחזיק איסור אסור ולכך אמרינן החזקה אאעב"ז גם לב"ש כנ"ל:

דקיחה כו' וקיחה איקרי קנין דכ' השדה כו' קנה אברהם כו' א"נ בכסף יקנו ותמוה מאוד כקושית תוס' דקיחה לא כ' כלל על השדה רק על הכסף ואינו מובן תירוץ תוס' דאינו חושש כו' הלא זה עיקר הילפותא דכי יקח שלוקח האשה הוא בכסף ומאי ג"ש הוא דהתם כ' רק שלוקח הכסף. ועוד איך מוכח דקיח' אקרי קנין מהשדה אשר קנה הלא קיחה על הכסף וקנין כתוב על השדה וזה אינו גז"ש. ועוד תמוה דבפרשה זו עצמה בחיי שרה נאמר ויקם השדה כו' למקנה כו' דאיקרי קנין והש"ס מייתי פסוק אשר קנה דכ' בויחי. ועוד קושית תוספת מנ"ל דשוה כסף ככסף כו':

ובראה לפרש הכל בעזה"י דהנה ב"ב נ"ד אמר שמואל נכסי עכו"ם הן כמדבר כו' דמכי מטי זוזי לידי' הנכרי איסתלק לי' וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' ויוכל ישראל אחר לזכות בו ע"ש וכ' רשב"ם דסתם נכרי אנס כו' ולא סמכא דעתי' דישראל עד שיכתוב השטר והנה תמוה החילוק בין קונה מישראל באתרא דכתבי שטרא דג"כ לא קני עד שיכתוב שטר ואעפ"כ לא הוי הפקר כשנתן כסף ע"ש ברשב"ם ובתוס' והנראה דעיקר הטעם דבישראל דהא הלוקח אינו מקנה הכסף להמוכר אלא א"כ יהיה קנוי' לו הקרקע לא שיהי' הפקר. ולכך אף שגם בישראל הוא מסתלק בשביל המעות מ"מ לא שייך מכי מטי זוזי לידי' כו' דהא אינו רוצה להסתלק רק בעד המעות שיהי' שלו כדין וכל שאין הלוקח קונה הקרקע אין המעות שלו אף שקיבלו דהא לא הקנה לו המעות רק בעד הקרקע שתהי' שלו ושפיר אינו מסתלק עד שיקנה זה ולא הוי הפקר משא"כ עכו"ם דסתם אנס כו' כמ"ש רשב"ם וכשקיבל המעות לא איכפת ליה בין שקונה המעות והוא שלו ע"פ דין או לא ולכך כשקיבל המעות מסתלק בין יקנה זה הקרקע או לא דמאי חילוק ולוקח הוא המעות רק בעד מה שמסתלק וממילא הוי הפקר וכל הקודם זכה כנ"ל:

ובמ"ש לע"ד מיושב מה דתמוה מאוד שם כמ"ש תוס' דעכ"פ הוי כפירש שיקנה בכסף לחוד דאיך נימא משום דלא סמכא דעתי' בלי שטר רוצה שיהי' הפקר ע"ש. וגם מ"ש הרשב"ם דאחר הכסף אין יכולין לחזור ואעפ"כ לא קנה ע"ש שתמוה. ולע"ד נראה דהא בכל הקנינים צריך שיהי' הקנין מורה שנעשה שלו ומעשה זה עיקר הקנין כמבואר בש"ס ב"ב ותוס' ורא"ש שם וגטין פ' הזורק ע"ש. ומשיכה וחזקה וכן כולם עושה מעשה כאדם בשלו ובמעשה זו קונה אותו והנה בכל קנין יש שני דברים מה שהמוכר מסתלק מהחפץ ומה שהלוקח זוכה בו ומשיכה במטלטלין וחזקה בקרקע מורה על הקנין שזוכה הלוקח. ולכאורה במאי מסתלק המוכר. וכן כסף מורה קבלתו שמסתלק מהקרקע. ובמה קונהו הלוקח. אך במה שתלוים זה בזה דא"א לקונה לקנות רק כשמסתלק המוכר שוב מורה קנין החזקה גם ע"ז שנסתל' המוכר. וכן להיפוך במה שמקבל המוכר הכסף שמורה שמסתלק ע"י הכסף והא הכסף אינו נעשה שלו רק כשיקנ' הלוקח דלא הקנה לו הכסף באופן אחר. שוב מורה קבלת הכסף על הקנין של הזוכה בהקרקע ושפיר היכא דסמכא דעתיה קני בכסף לחוד ג"כ כנ"ל. ואף שאין הכסף קנין המורה רק על הסילוק מ"מ כיון שאינו מסתל' רק שהכסף יהי' שלו ע"פ דין ואינו שלו רק אם יקנה זה ושוב שפיר מורה על הקנין וקני כנ"ל. אבל בעכו"ם דסתם אנס ולא איכפת ליה אם הכסף שלו ע"פ דין או לא רק שרוצה לקבל שוב אין קבלת הכסף מורה כלל רק על הסילוק שמסתלק מהקרקע דבין כך ובין כך קיבל הכסף אף אם לא יקנה זה ושוב אף שדעתו לקנות בכסף לחוד לא מהני דבעכו"ם אינו קנין כלל רק על הסילוק. וצריך שטר או חזקה מההפק' כנ"ל ושוב באמת אינו יכול לחזור ולתבוע המעות מהעכו"ם דהא לא נתן לו המעות רק בעד מה שמסתלק לא בעד קנינו וזה עשה שנסתלק משא"כ בישראל ומיושב כנ"ל:

והנה בשדה עפרון הי' אפשר ב' פירושים או דהקנין הי' שנתן לו הכסף ושוב זכה אברהם בחזקה כיון דמטי זוזי לידי' אסתליק לי' ועשה אח"כ קנין המועיל כמו מן ההפקר כדקי"ל כנ"ל ואם היינו מפרשים כך לא הי' מוכח כלל דקיחה אקרי קנין דקנין הוא מה שנעשה שלו וקיחה הוא רק הקבלה אף מה שאינו שלו ולהנ"ל מה דכ' כסף השדה קח ממני היינו שיקח הכסף ובין שהוא שלו או לא עכ"פ נסתלק כנ"ל ושוב זכה בו אברהם ואין הוכחה כלל מפסוק ויקם לאברהם למקנה כו' דשפיר כשזכה אברהם בשדה בחזקה וכה"ג כמן ההפק' קם למקנה דנעשה שלו כנ"ל. אבל לא שקנאו בכסף לחוד רק שנסתלק וזכה אח"כ כנ"ל. ולכך מייתי הש"ס השדה אשר קנה אברהם כו' מעפרון החתי כו' ע"ש דמפורש דקנה אותה מהנכרי ושוב א"א לפרש כנ"ל. דהא לא קנה אותה כלל ממנו רק זכה מן ההפקר. וכיון דמפורש דקנאו מעפרון א"א לומר כנ"ל רק שבכסף לבד קנאו והיינו שפירש דאינו רוצה להקנות הכסף בעד מה שמסתלק רק בעד הקנין ושפיר מוכח דקיחה אקרי קנין שהפי' קח ממני היינו שיקנה הכסף שיהי' שלו ואינו רוצה להקנות שיהי' שלו רק אם יהי' הקרקע של אברהם וממילא מה שנעשה הכסף של עפרון היה רק ע"י קנין אברהם בהשדה לא כמו בשאר עכו"ם ושפיר הקיח' היינו הקנין שלו בהמעות הי' ע"י שנתן תמורת הכסף דהיינו השדה שנתן בו אברהם. ושפיר דקיחה אינו אלא בכסף דכמו קיחה דהתם דקח ממני דאיקרי קנין מקרא דאשר קנה אברהם דמוכח דהפי' להיות שלו והקנין ע"י שנתן השוה כסף לאברהם דהיינו השדה שהוא תמורת הכסף כמו כן קיחה דאשה הוא בכסף או בשוה כסף ושפיר מוכח שוה כסף ג"כ ומייתי שפיר כנ"ל:

עוד נראה לפרש ע"פ שטת תוס' ורשב"ם שם ב"ב דכשפי' שיקנה בכסף לבד קני גם מנכרי רק משום דבסתמא לא סמכא דעתי' עד שיכתוב שטר. ולכאורה למה יקנה בשלמא מישראל במה שמקבל הכסף קונה זה הקרקע כיון שמקנה הקרקע בעד קבלת הכסף כנ"ל שאם לא יקנה זה הקרקע לא יקנה הוא הכסף ומיקרי הכסף דמי הקנין. אבל מנכרי לוקח הכסף בעד מה שמסתלק דהא אף אם לא יקנה הישראל מ"מ קנה הוא הכסף ושוב לא נשאר כסף לקנות ובמה יקנה הישראל הקרקע הא אין כאן כסף לקנין כנ"ל. וצ"ל דמ"מ כיון שהנכרי מסתלק בעד כסף זה כדי שיקנה זה הקרקע גם זה מיקרי כסף קנין וקונה ישראל הקרקע כיון שהסילוק הוא בשביל שיקנה זה כנ"ל. והנה בקדושין לא דמי לשאר קנין שהמוכר מקנה ללוקח הקרקע או החפץ בכסף משא"כ בקדושין אין האשה מקנית עצמה לו בעד הכסף דהא באומרת הריני מקודשת לך לא מהני דהוי תלקח כו'. רק שהיא מרוצית שיקנה הוא אותה ומה"ט כ' הר"ן ז"ל נדרים (דף ל' ע"א) דלא חשיב בקדושין דעת אחרת מקנה ע"ש. וא"כ י"ל דזה שפיר פשוט להש"ס דקיחה וקנין הוא בכסף מקרא דמכסף מקנתו כמ"ש תוס' רק דהא לא דמי כלל לקיחה זו דמצינו שפיר קנין בכסף דבעד קבלת המקנה הכסף קונה זה. משא"כ באשה בעד קבלתה הכסף מתרצית שיקנה הוא אותה ולא נשאר כסף לקנות דבמה יקנה אותה אף שמתרצית וע"ז אין לנו שום ראי' מכסף לקנין שע"י קבלת הכסף משא"כ כאן. וע"ז מייתי שפיר רק מקיחה דשדה עפרון שג"כ הוא כנ"ל דבקבלת הכסף של הנכרי רק מסתלק ועדיין במה קנה הישראל. וע"כ כנ"ל שמאחר שמסתלק זה בעד כספו של זה כדי שיקנה ממילא קונה בזה. וממילא גם בקדושין כן שמה דמקבלת הכסף כדי שיהי' הוא קונה אותה זה הוא קנין שקונה אותה כנ"ל:

ומדוקדק לשון הש"ס דכ' קיחה כו' וקיחה זו אקרי קנין דכ' השדה אשר קנה ומוכח דקיחה זו שלקח הכסף בעד הסילוק איקרי קנין לגבי הקונה כו'. וכן בקדושין כנ"ל. וי"ל דזה הי' עיקר קושית הש"ס למה תני נקנית דמשמע שמקנית עצמה לו וזה אינו רק שמתרצית שיקנה כנ"ל ומשני דקיחה זו הוא הקנין מה שמקבלת בעד זה כנ"ל. ומיושב מה דפריך אח"כ על האיש דהוי לי' למיתני כו' כקושית רשב"א אחר תיבת נקנית כו'. משום דלא הוי קשה מקודם דהא משמע שבאמת מצד שמקנית עצמה לו. רק דפריך מקודם הא לא מהני ומשני דזה הוא הקנין שע"י קבלתה והריצוי קונה הוא אבל לא מצדה ופריך אח"כ ליתני באמת האיש קונה כנ"ל ושנוי אחריני דמשני א"נ שדות בכסף יקנו. היינו דהא י"ל דגם בקרקע אין הקנין דוקא מצד קבלת הכסף שמורה על שמקנה לזה. רק שהנתינה שנותן לו הלוקח י"ל ג"כ דמורה על הקנין וקונה כיון שא"א לקנות רק כשמקנה זה וממילא גם בקדושין שפיר מהני מצד נתינה שלו שמורה הקנין והיא מתרצית כנ"ל. ומייתי שפיר הך קרא דשדות בכסף יקנו כו' דתלי בלוקח שהוא קונה בכסף והיינו בנתינת הכסף ולא מצד קבלתו דוקא וי"ל דגם שם מהני כשמרצה שיקנה הלוקח וזה נותן לו הכסף כנ"ל וכמו בנכרי דמהני בפירש כנ"ל. ואף דלקמן ט' אמר קרי בי' יקנו דבמוכר תלי' רחמנא דכ' ומכר כו' היינו לחד שנויא ע"ש. וגם בשטר פריך התם הא לא דמי לשטר זביני כו'. ומסיק הלכתא נינהו. או מס' המקנה ע"ש ואין ראי' על כסף. דבשטר יש חילוק בין שהמוכר נותן ללוקח או להיפך משא"כ בכסף המעשה אחד רק איזהו עיקר הקנין מצד הנותן או המקבל ע"ז אין ראי' כנ"ל. ובעי' דש"ס לקמן דף ז' ע"ב ב' בנותיך כו' אי בתר נותן כו' י"ל דתלי בהנך ב' שנוי' דש"ס כאן. אך לשטת תוס' שם משמע דפשיטא להו דבתר נותן ודאי לא אזלינן ע"ש. ולהנ"ל כיון דלגבי דידי' אינו ש"פ אינו מורה הנתינה שרוצה לקנות. אך ע"ש בפ' שלא פי' כן. וכן מ"ש מהרי"ל דטלי קדושיך מע"ג קרקע לא מהני אף דבקרקע ודאי דמהני י"ל הטעם כנ"ל דבקרקע הקנין מה שמקבל המוכר ומקנה שפיר מהני טלי כו' אף דאין כאן נתינה אבל קבלה הוי משא"כ בקדושין דאין הקנין רק מצד הנתינה בעי נתינה כנ"ל. ויש לדחות:

מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש ליתני גם הכא מתקדשת כו' ואח"כ פריך דליתני גם הכא האיש ע"ש. והקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל הא הו"ל למיפרך קודם אתיבת האשה שהוא קודם במשנה ואח"כ אתיבת ניקנית שהוא מאוחר ולמה מהפך הש"ס ע"ש. ונראה לישב דהנה תוס' הקשו אמאי תני הכא האשה נקנית בה"א ותירצו דמשום דקאי אקרא תני בה"א ע"ש וכתב בס' פ"י די"ל דבכל מקום היכא דליכא למטעי לא תני בה"א אף דקאי אקרא משום דלעולם ישנה בדרך קצרה רק הכא אי לא הוי תני בה"א הוי אמרינן דקאי אקטנה ואף קטנה ניקנית בשטר ובאמת קטנה שלא הגיע לעונת הפעוטות אינה מתקדשת בשטר ולכך תני האשה נקנית בה"א דקאי אאשה דקרא דהיינו ודאי גדולה כי היכא דלא נטעי דמתניתין איירי בקטנה ע"ש ולכאורה יש להקשות דהנה הר"ן והרשב"א ז"ל הקשו אמאי תני במתניתין ביאה אחר כסף הא בתורה כתיב ביאה קודם דהיינו בעולת בעל ותירצו ב' תרוצים א' דמשום דתני לשון ניקנית דהוא לשון קנין ורוב קנינים הם בכסף לכך תני כסף ברישא ועוד תירצו דמתניתין איירי קודם באותן הדברים שמותר לקדש לכתחלה משא"כ ביאה דאסור לקדש בביאה לכתחלה לכך תני לי' בסוף ע"ש:

והנה לפ"ז לכאורה נשאר קושית תוס' דלמה תני בה"א ליתני אשה נקנית ואי"ל כתירוץ הפ"י דהו' טעינן דאיירי בקטנה במתניתין ז"א דאי איירי בקטנה קשה קושית הרשב"א דליתני ביאה קודם כסף ואי"ל כתירוצו דמשום דאסור לקדש בביאה תני לי' בסוף ותני מקודם מה שמותר לקדש לכתחילה ז"א דהא קי"ל דאסור לקדש את בתו קטנה עיין לקמן ריש פ' הא"מ א"כ אי מתניתין איירי בקטנה גם בכסף אסור לקדש לכתחלה והוי לי' למתני ביאה קודם וע"כ הוי ידעינן דאיירי בגדולה ואמאי תני האשה בה"א. אך ז"א די"ל תירוץ הראשון דלכך תני כסף קודם משום דתני לשון נקנית והוא לשון קנין ורוב קנינים הם בכסף ושפיר הוי טעינן דאיירי בקטנה ולכך צריך למיתני האשה בה"א:

ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א והריטב"א ז"ל דהוי להש"ס למיפרך קודם אתיבת אשה ואח"כ אלשון נקנית כסדר דתני במתניתין ולפמ"ש א"ש דבש"ס פריך מקודם ליתני לשון מתקדשת ולא ניקנית וממילא הוי לי' למתני בלא ה"א רק אשה מתקדשת ואעפ"כ הוי ידעינן דאיירי בגדולה דאי בקטנה קשה קושית הרשב"א ז"ל ליתני ביאה קודם כסף ואי"ל משום דאסור לקדש בביאה ז"א דגם בכסף אסור בקטנה וא"ל כתירוץ ראשון משום דתני לשון נקנית ורוב קנינים בכסף ז"א אי הוי תני לשון מתקדשת לא שייך תירוץ זה רק משום דאסור ומוכח דאיירי בגדולה ולמה לי' למתני בה"א האשה ופריך שפיר קודם אה"א דהאשה דהוא קודם תיבת אשה ואח"כ פריך אתיבת אשה ליתני האיש ופריך שפיר כסדר וא"ש:

ונראה לע"ד דעיקר שנויא דש"ס דמתניתין דינא קמ"ל דס"ד דלא שייך כלל לשון קנין בקדושין שאינה נקנית לו כלל דארוסה לא יורשה כו' רק שאסורה לעלמא ונ"מ אם אמר הרי את קנוי' לי לא הי' מקודשת וקמ"ל דנקנית לו וכשאומר קנוי' לי מקודשת כברייתא דלקמן וכן לקוחתי כנ"ל ויליף לה דהא כתיב קיחה בקדושין וקיחה אקרי קנין ומוכח דשייך לשון קנין ומהני כנ"ל ומיושב קושית תוס' ע"ש. או דאגב קמ"ל דארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו היא כדאמר בש"ס עולא כו' וזה מוכח מלשון ניקנית דמלשון קדושין לא הוי מוכח מידי. ומיושב דלא תני נקחית כמ"ש תוס' דקמ"ל כנ"ל והתם כתיב קנין כספו וגם קמ"ל רבותא דקיחה אקרי קנין ומהני קנוי' לי דלא הוי מוכח מנקחית והדר תני לישנא דרבנן דקמ"ל דמקודשת הוי לשון קנין אישות דאסר לה אכ"ע. נראה לפרש דקמ"ל כדאמר גיטין פ' המגרש קדשה חוץ משמעון כו' דראובן אהני דשמעון לא אהני ע"ש היכא דלא הועילו הקדושין שלו לאסרה על שום אדם לא הוי קדושין כלל. וזה קמ"ל לישנא דרבנן דדוקא דאסר לה זה ענין הקדושין אבל כשאינו אוסרה אינה מקודשת כלל:

או י"ל דלכאורה למה באמת שבקו רבנן לישנא דקרא דהוא לשון קנין ונקטו לשון מקודשת ולקמן אמרינן לקוחתי כו' מקודשת דכ' כי יקח ע"ש ולמה אמרינן מקודשת ולא לקוחתי כדכתיב או לשון דקנוי' לי' דמהני ג"כ ואפשר לומר למאי דאמר מה"ת ארוסה אוכלת בתרומה דכ' כהן כי יקנה והאי קנין כספו היא רק מדרבנן לא אכלה כו' ולכך מה"ת הוי לשון קנין דאוכלת תרומה מטעם קנין כנ"ל משא"כ מדרבנן באו להורות שאינו קנין לענין תרומה רק לאסרה כהקדש. ודיעבד אין קפידא כנ"ל ולכך הוי לישנא דרבנן. ויש לדחות:

או י"ל דהא לשון קנין שייך על קנין ממון שקונה אותה להיות מעשה ידי' שלו וכן ליורשה כו' כדאמר בש"ס פ' הזורק ידה מי לא קני' לי' לבעל כו' ובאמת בארוסה אין לו בה קנינים אלו רק קנין הגוף שהיא אסורה לעלמא. וא"כ כשאומר קנוי' לי יש לפרשו טפי שתהי' נעשה נשואה בזה שקונה אותה לגמרי בקנינים הנ"ל. והא מבואר בש"ע דהרי את נשואתי לא מהני כיון שאינה נעשית נשואה בזה אך בדיעבד מהני קנוי' לי דבשלמא בלשון נשואין אינו נכלל בו כלל לשון קדושין משא"כ קנוי' לי דגם הקדושין נקראין קנין איסור כנ"ל. אבל לכתחלה דבעינן לשון מבורר הוי לשון קדושין מבורר טפי שאינו נכלל בו נשואין רק קדושין משא"כ קנוי' לי די"ל שרוצה דוקא שתהי' נעשה נשואה בקנין זה. אמנם מדאורייתא גם נשואה אין לו בה שום קנין ממון דירושה ומעשה ידי' דרבנן ושפיר משמע קנוי' לי קדושין גרידא דאין משמעותו טפי נשואין מקדושין משא"כ מדרבנן דתיקנו קנין ממון הנ"ל ולכך ממילא תקנו לכתחלה לשון קדושין ולכך אמר לישנא דרבנן דאסור לה כו' שאינו רק לאיסור כנ"ל משא"כ קנוי' לי כנ"ל:

עוד י"ל למאי דאמר לקמן עזרתי נגדי כו' או דלמא למלאכה קאמר לה כו' ע"ש מבואר היכא דאפשר לפרש הלשון למלאכה לא הוי קדושין. וא"כ נראה כשהאב מקדש בתו קטנה ואומר המקדש בתך מקודשת כו' אם אומר לשון קנין בתך קנוי' לי י"ל דלא מהני דהא קי"ל עבד עברי גופו קנוי וכן אמה עברי' גופה כו' וא"כ שפיר י"ל למלאכה קאמר לה שתהי' קנוי' לו לאמה עברי' והוי לשון קנין כפשטי' שקונה אותה לאמה ומשמע טפי מלשון קדושין וי"ל דהוי ידים שאינם מוכיחות ולא הוי קדושין כלל אף שכוונתו לקדושין כנ"ל דבשלמא גדולה שאינה נמכרת לאמה עברי' מהני קנוי' לי דלא שייך למלאכה כו' שאינה נמכרת כנ"ל אבל בתו קטנה שייך שפיר קנין כנ"ל ולא מהני קנוי' לי רק לשון קדושין. ולכך כיון שרצו חכמים שיהי' לשון קדושין שוה בכל הנשים לכך תיקנו לשון קדושין דמהני אף בקטנה משא"כ לשון קנין. ומיושב שפיר דקרא דכי יקח איירי בגדולה דאשה גדולה משמע וגם דכ' ערות דבר ופיתוי קטנה אונס וכיון דבגדולה איירי כ' לשון קיחה וקנין. ולכך במתניתין דתני האשה וכ' תוס' דקאי אקרא דכי יקח כו' ולכך תני שפיר נקנית דהאשה דקרא דהיינו גדולה מהני בה לשון קנין דהוא לישנא דאורייתא ולכך תני בה' להורות דאקרא קאי ובזו דוקא שייך לשון קנין משא"כ בקטנה כנ"ל. ולכך לקמן דתני האיש מקדש כו' ובסיפא תני האב מקדש בתו כשהיא נערה כו' ודייק התם בש"ס נערה אין קטנה לא מסייע לרב דאסור לקדש בתו קטנה ע"ש וא"כ אי הוי תני לשון קנין לא הוי מוכח כלל כדרב דהוי מצינן למימר דתני נערה דוקא נערה אבל קטנה לא הי' מהני כלל לשון קנין כנ"ל. ולכך תני האב מקדש לשון קדושין דמהני גם בקטנה ואעפ"כ תני נערה להורות כדרב דאסור לקדש בתו קטנה והוצרך שם למיתני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע ומיושב שפיר דכאן אשמועינן לשון קנין והתם לשון קדושין ולכך תיקנו קדושין דמהני דתמיד כנ"ל. ובזה מיושב קושית הרשב"א שהוא תמיה למה דייק הש"ס מקודם אלשון נקנית מ"ש דלא תני מקדש ואח"כ דייק למה תני כאן על האשה ולקמן האיש הא מקודם הוי לי' למידק על תיבת האשה כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דבקושי' הראשונה פריך על ה' דהאשה שהוא קודם דליתני לשון קדושין ולא ליתני האשה להורות דקאי אקרא דהיינו גדולה דהא לשון קדושין מהני גם בקטנה. ואי ליתני מתקדשת לא ליצטרך למיתני האשה דקרא כנ"ל ומשני לישנא דקרא כו' דקיחה קיחה כו' ואח"כ פריך דלא תני האיש כנ"ל. ופריך שפיר כסדר אמתניתין כנ"ל: