אין לי עסק בך מהו. ומסקי' דלגמרי משמע ואיכא למידק והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום ל"ק דגבי שחרור שאני לפי שאין לשון זה אלא סלוק שמסלק כחו וזכותו ממנו לפיכך יצא הוא לחירות שזכה הוא בעצמו וזכו בו שמים ואפילו קטן אבל בשדה היאך יזכה בה חבירו שהיא לא ניתנה לו ואעפ"י שסילק כחו ממנו אין השדה יוצאה מרשותו עד שיזכה בה אחר שאין שדה זוכה בעצמו. וא"ת כיון דסילק זכותו ממנה נימא שכל המחזיק בה זכה בה איכא למימר דאיהו לאו אדעתא דהפקרא [אמר] אלא אדעתא דחבריה וכיון דחבריה לא זכה לא יצאת מרשותיה כלל שלא ע"מ כן הוציאה מרשותו אי נמי משום דלשון סילוק בשדה אינו אלא לשון הבאי. שלא נתכוון אלא לסלק עצמו ממנה ולא יזכה בה שום אדם לפיכך לא יצאת מרשותו.
ודברים הללו תמצאם במסכת כריתות דף כ"ד ע"ב בשמעתא דריש לקיש גבי הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל שקדם בה זכה פי' לפי שכבר נסתלק זכותו ממנה ואקשינן עליה מההיא דתניא לא אמר כלום אמאי לא יצאת להפקר כיון דסלק זכותו ממנה ופריק שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כלומר אין זה לשון בשדה אלא לשון הבאי שמסתלק עצמו ממנה ואינו רוצה שיהיה לאחרים בה כלום וכן באין לי עסק בה.
וה"ה אם אמר לא יהא לי עסק על שדה זו שלא כדברי רש"י ז"ל שפי' שם שאם אמר לא יהיה לי עסק על שדה זו קנה אלא ודאי אין לו עסק גופה לא יהיה לי עסק הוא ולשון חכמים כך הוא שאם אין אתה אומר כן אף בעבד אינו שחרור שהוא כמודה שאין לו עסק ואינו משוחרר אלא ודאי לא יהא קאמר וכן פי' הר' ר' שמואל ז"ל תלמידו בפי' בבא בתרא שלו.
ולשון חכמים בכל מקום כך הוא, נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו ואמר ר' יוחנן כולן בשטר כדאיתא בפ' השולח (גיטין ד' מ' ע"ב) אלמא כה"ג להבא משמע ולאו הודאה היא והכי נמי אמרי' התם בריש פרק' גבי בטל הוא דגט ואין צריך לפנים:

דארווח לה זימנא. יפה פרש"י ז"ל שהרוויח לה הזמן מזמן הלואתו וא"ל התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת לו פרוטה בכך והרי זה כאותה ששנינו שחוק לפני רקוד לפני שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת והכא כ"ע מודו שזו השכירות שלה הרוחת הזמן והשכירות והקדושין כאחד חלין וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמר לה בשכר (הנאה) הנאת המחילה והא קמ"ל דאסור לעשות כן משום הערמת רבית ואפשר דמוחל דעתיה אגופה דמלוה ואינ' מתקדשת והערמת רבית הוי ולא רבית גמורה דלא קץ מידי ולא מידי שקיל מינה ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיוצא בזה כיון דלא שקיל מידי מינה ועוד דלא שכיחא אלא הערמת רבית בעלמא הוי ולזה הפירוש כוון רבי אלפסי.
ור"ח נמי שאמר דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה לא דבר נכונה שאין זה לשון ארווח לה זימנא ועוד שאם שכר הנאת המלוה מלוה שלא תתקדש בה כשלא החזירם אף כשהחזירם מלוה היא דהא ליתיה בעיניה [דלאו בגופא של מלוה מקדש]
וכן פי' הראב"ד שהעמיד' כשהגיע הזמן והמעות בידה בעין דיחוי הוא שאעפ"י כן מלוה עליה' כיון שאם רצתה מוציאה אות' ופורע אחרים והלה לא קנה בהם כלום.
ואחרים פיר' כגון שהיתה בידה מלוה של אחרים והוא נתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו וא"ת היכי הוי הערמת רבית והרי אמרו בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ט) שרי לי' לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלני' זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ל"ק שאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה:

אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה. ראיתי להראב"ד ז"ל שהקשה והתנן גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ותירץ הדבר כרצונו ותמהני עליו שהרי הקושיא והתירוץ מפורשים בגמרא במקומה במס' נדרים ד' מ"ח ע"א דאמרינן התם ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה דהא סודר קני על מנת להקנות הוא א"ל רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו זמנין א"ל ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה ושמעינ' בהדיא שלא אמר אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיה הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עליו אי נמי דוקא במודר הנאה ואיבא נמי מ"ד התם בגמרא דדוקא בשאמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה שכך סתם משנתנו שנויה שם אבל לא א"ל הכי אפי' במודר הנאה מותר ובירושלמי נמי מפורש כלשון הזה רבי ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמ' שאינה שאם הקדישנה שתהא מקודשת אינה מתנה.
והא דאמרינן הכא לפי שאין אשה נקנית בחליפין אינו מחוור שהרי לא בתורת חליפין קדש.
אבל מקצת נוסחאות גורסין גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין וזו גירסא ישרה היא והיא גירסת רבינו הגאון ז"ל בס' המקח.
ויש לישב [הגירסא] הא' משום דכל מתנה שאין בה הנאה לגבי אשה כחליפין היא ואתתא בהו לא מקני' נפשה והאי נמי אי לא מחזיר לא קנה לכי מחזיר לא מתהניא בהו ואפי' התהנה בהו בש"פ קודם לחזר' איהו לאו בההיא הנאה קא"ל ולהאי תלו לה בחליפין משום דאמרן בהו במתני' דלא מקדשה בהו ולפיכך תלי דלא תניא בדתני' ודמיא לה:

הא דבעא רבינא מרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו. גבי אשה לא בעי לה, דפשיטא ליה דלגבי גט לאו כלום הוא, דאין לי עסק בך כאיני אישך הוא, וכתיב ושלחה (דברים כד, א) ולא שישלח את עצמו, כך כתב הראב"ד.
ואסיקנא דאין לי עסק בך לגמרי קאמר לי ויצא לחירות. ויש מדקדקין והתניא (כתובות פג, א) דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום. והרבה תירוצין נאמרו בה. והתירוץ הנכון דלשון אין לי עסק בו אינו לשון מתנה ולא לשון הפקר כדאיתא בכריתות (כד, ב) גבי הא דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה, ואקשינן עלה מההיא דאין לי עסק בה לא אמר כלום, ופריק (התם) שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה לומר שאין זה לשון הפקר ולא לשון שאינה רוצה בו אלא שיהא לעצמו, והלכך לגבי שדה לשון הבאי הוא שאין השה זוכה בעצמו, אבל בעבד מהני דזוכה הוא בעצמו.

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת. ואסיקנא הנאת מלוה דארווח לה (בה) זימני. ופירש רש"י שהרוויח לה הזמן ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת פרוטה בכך בשעת ההרוחה, וכל שכן אם מחל לה המלוה בעצמו ואמר לה בשכר הנאת המחילה. והא דנקט בהרוחת מלוה ולא נקט במחילת מלוה, משום דבעי לאשמועינן שאסור לעשות כן מפני הערמת רבית. וכן פירש הרב אלפסי דכתב דהנאת מלוה איתא בעולם אבל המלוה עצמה אינה בעולם.
אבל ר"ח פירש דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה, ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מקודשת לי ומסרה [וכו'], דאי בדלא שקלינהו, היכא עדיפא הנאת מלוה ממלוה עצמה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והאי קשיא ליתא, דהנאת מלוה איתא ומלוה גופא ליתא, ועוד דלישנא דארווח לא משמע הכי, דהוי ליה למימר דאוזיף לה זוזי לזימנא, ועוד דאם איתא דהיכא דלא שקלינהו מיניה לא מיקדשא בהנאת הרוחה, אף בדשקלינהו מינה לא תתקדש, דהא איהו לאו במלוה גופה דיהיב לה מקדש לה אלא בהנאת המתנת זימנא, והיא גופא אינה בעולם.
והר"א אב ב"ד ז"ל וכן הראב"ד פירשוה במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה, דכיון דבעל כרחה יכול לגבותה, הרי כאלו גבאם. גם זה אינו מחוור. דכל שלא גבאם ממש מלוה היא, ויכולה לפרעם לאחרים ומלותו של זה אינה בעולם.

אילימא דאזקפה ארבעה בחמשא (זוזי) וכו', ריבית מעליא היא, ואסיקנא דארווח ליה זימנא. ואיכא למידק מ"ש ארבעה בחמשה דקא יהב לה האי טופיינא בקדושי, ומאי שנא כי ארוח לה זימנא בקדושין, הכא והכא אתתא הויא ליה ברבית מלותו, אטו מאן דארווח זימנא ושקיל דינא מי שרי. ויש לומר כיון דגופה ממש לא קני ליה לא הוי רבית, אלא שאסור משום הערמת רבית, אבל כי קצץ ד' בחמשה ובדמי ההוא דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעליא, דהוה ליה כמאן דשקיל (לה) פחות משוה פרוטה בדמי ההיא דינר, ורבית מעליא הוא, דהא אחשביה איהו בדינר כך תירץ הראב"ד.

אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. כך היא הגירסא הנכונה. ולמקצת ספרים דגרסי לפי שאין אשה נקנית בחליפין, אפשר לפרש דאע"ג דהני לאו חליפין נינהו, מכל מקום כעין חליפין נינהו, דהא לית לה הנאה לאיתתא במתנה זו כעין חליפין, וכל שאין לה הנאה, אינה מתקדשת בו, דלא מקניא ביה נפשה, ואע"ג דאפשר דמתהניא ביה בשוה פרוטה בין נתינה לחזרה, מכל מקום איהי לאו בהנאה זו מקדשה אלא בגופו של מנה, ומנה נתן לחזקה, דאי לא מחזירתו לא מקדשא, וכי מהדר ליה במאי מקדשא ומשום דחליפין ממעטין ממנינא דמתניתין, תלי האי דלא תניא בחליפין דתניא.
וקשיא לי אפילו לגירסא ראשונה דכיון דגזרינן באשה כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ובפדיון הבן חמשת שקלים כתיב (במדבר יח, טז) וחליפין לאו מדין כסף נינהו כדכתבינן לעיל בריש פרקין (קידושין ג, א ד"ה למעוטי) מדאיתנהו בפחות שמוה פרוטה. ויש לומר דלאו למימרא דחליפין איתנהו בפדיון הבן, אלא דבאשה גזרינן משום חומר עריות, אבל בפדיון הבן דליכא אלא עשה לא גזרינן.
והא דאמרינן דבכולהו קני, קשיא ליה לראב"ד דהא תנן (נדרים מח, א) גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ותירץ דמתנה על מנת להחזיר נמי אי מקדיש לההוא זכותא דאית ליה בגויה קדיש, כגון אתרוג על מנת לצאת בו ולהחזירו. אי מקדיש לזכותיה יהיב מרא קמא להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה, דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה, וזה אינו מחוור כלל. והרמב"ן נר"ו כתב דלא אמרו שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא במתנת הערמה כמתנת בית חורין וכדאמרינן בנדרים (מח, ב) ורב נחמן אמר קנין על מנת להקנות הוא, אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בת חורין דקני על מנת להקנות הוא ולא קנה, זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו, וזמנין אמר ליה ר' אליעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה, ושמעת מינה דלא אמרו אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיא הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עלה, אי נמי דוקא במודר הנאה. ואיכא נמי מאן דאמר התם בגמרא דדוקא בשאמר אינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, שכך סתם משנתנו שנויה שם, אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר הנאה מותר. ובירושלמי (נדרים פ"ה, ה"ו) נמי מפורש בלשון הזה ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים. כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורין שהיתה בהערמה שאינה (מקודשת) שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.

תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. כלומר וחוזר הוא ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני נותן מתנה זו לזה בדבורך, דערב נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה משתעבד ולא מחמת גוף הממון ממש שאינו מקבלו. וכן כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הכ"א) האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, הרי זו מקדושת. עד כאן.

אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו לגמרי קאמר ליה כו' ת"ש המוכ' עבדו לכותי יצא לחירות. פי' ואע"פ שנתבטל המכר דקנסוהו רבנן מפני שמפקיעו מן המצות ואם הגיע לרשות העכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו להוציאו מידו כדאיתא התם ומכרו ומת לא קנסו בנו אחריו כדאיתא התם ושם פירשתיה יפה:

היכי דמי אונו כגון דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. פירוש רגילין היו לכתוב כן בשטר המכר ואם הגיע השטר ליד העבד יצא בו לחירות בלשון זה אף על פי שלא נכתב על דעת כן ואפשר שבשעת מכר היו כותבין כן לעבד אתה פלוני מכרתיך לפלוני ולכשתפרוש ממני אין לי עסק בך והיו עושין לו כן לראיה שלא יתפוש בו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ודכ"ע תברח לאו דוקא אלא פי' כשתפרש ממני כדפירש"י התם ואגב אורחי' שמעינן דלישנא דאין לי להבא נמי משמע כאלו אמר לא יהא לי דאלו לא משמע הכי אלא לשון הודאה היאך יצא בגט זה לחירות נהי דמהניא הודאתו לקמן שעבודו אבל לקטן אסור שבו גיטא בעינן דומיא דאשה אלא ודאי דלהבא נמי משמע וכן לשון חכמים בכל מקום הרי את מקודשת לפלוני הרי את תהא מקודשת לי וכדאמרי' התם נתתי שדה פלוני לפלוני דמשמע להבא ולשעבר וכן גט זה בטל הוא משמע שתי לשונו' ודנין בהן בכל מקו' כאלו היו כותבין שתי לשונות בפירוש לשון הודאה ולשון הקנאה וזוכה בעל השטר באי זה שירצה ואין בזה משום יד בעל השטר על התחתונה כדפי' התם בפ' השולח בסייעתא דשמיא. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא אמר כלום ואמאי לא חשיב שטר מקנה דההיא אפילו בכותב לו איתא כדמוכח בכתובות פ' הכותב. ולאו קושיא היא דהכא גבי עבד שהוא בן דעת ויש לו יד לזכות בעצמו כיון שאמר ואין לי עסק בך וסילק ידו ורשותו ממנו זכה העבד בעצמו וזכו בו שמים אבל גבי שדה הרי אין חברו זוכה בה אלא בהקנאה או בהפקר ולשון אין לי עסק בך אינו לשון הקנאה ולא לשון הפקר וכדאמרי' עלה בכריתות שאני התם דמדין ודברים הוא דסילק נפשיה מגופה של קרקע לא סילק נפשיה כלומר ואינו לשון הפקר. מיהו בשקנו מידו הקטן מיפה הלשון ועושה אותו לשון הקנאה וקנה דאמרי' מגופ' של קרקע קנו מידו ולא חשיב קנין דברים ומצינו מקומות שהקנין מיפה ומחזיק הענין וגדולה שבכלם ההיא דבר מצרא דאי אמר ליה זיל זבין לא מהני וכי קנו מידו מהני ומ"מ בכל כיוצא כאלו אין לנו אלא מה שמנו חכמים והבו דלא לוסיף עלה הוא. מפי מירי רבנו נר"ו:

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. עיקר הפירו' המקדש בגופה של מלוה שאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי ולאפוקי היכא שמחל לה המלוה או מקצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שמחלתי לך מלוה זו שהיא מקודשת כיון שהנאה זו שוה פרוטה דהנאה בכל מקום חשובה ככסף וכדאמרינן גבי ערב דמשתעבד בהנאה וגבי קדושין אמרינן שחוק לפני רקוד לפני הרי זו מקודשת ובכלן כשאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת כך וכך ויש בהנאה ש"פ אלא הכא שקדש' בגוף המלו' אינה מקודשת שאין דעתו אלא לקדש בגוף המלוה ולא בהנאה המגיע לה עכשיו שנפטרת ממנו וכיון דדעתי' אזוזי הוה ליה מקדש בדבר שאינו שלו דמלוה להוצאה ניתנה ואין למלוה בה כלום ואפילו הגיע זמן הפרעון (בשבועה) ואפי' מעות המלוה עצמו בעין צרורין ומונחין ברשות הלוה ולהכי קאמר אביי מלת' פסיקת' המקדש במלוה אינה מקודשת אפילו הגיע זמן פרעונה ואפילו היא בעין ברשותה:

בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ואמרי' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאמר לה ארבע בחמשה פי' וקדשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו רבית מעלייתא הוא. פירוש לישנא בעלמא קא מקשי ליה היכי קרי ליה הערמת רבית אבל ודאי אפילו גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית דין מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם ולא עוד אלא דאפי' בחזרה לא מיתקין לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון וכדפירש בפרק איזהו נשך פירוש מרווח.

ועוד היינו מלוה כלומר כיון דאכתי לא פרעתיה וחוב הוא אצלה הרי הוא מקדש במלוה דאמאי עדיף זוזא דרבית מזוזי דקרן:

ופרקינן לא צריכא דארווח לה זימנא. יש מפרשים שהיתה חייבת לאחרים ובא זה ופייס עליה במעות או בדברים והרויח לה זמן דשויא לה ההיא הרוחה שוה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שעשיתי לך שנשתדלתי עם פלוני שהרויח לך זמן. וכי תימא אם כן מאי הערמת רבית איכא אפילו פייסו זה למלוה במעות על שהרויח לה זמן דהא אמרינן התם דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ק' זוזי בשכר דתוזפיה לפלניא שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואיכא למימר דשאני הכא שהוא כחוזר ונפרע ממנה מה שנתן למלוה ומחזי כהלואה דכל כה"ג אסור כדפרישנא תתם והפי' הזה אמת הוא אבל אין אנו צריכים לו דמילתא אתיא שפיר כפשטא דמההיא מלוה דאיירי רישא שהיא חייבת לו הרויח לה זמן וקדשה באותה הנאה ששוה פרוטה וכ"ת א"כ רבית קצוצה הוא ואגר נטר לי' גמורה שהרי נקנית לו מפני שהרויח לה מעות המלוה. ואיכא למימר דאגר נטר לי' לא מיתסר אלא בשנותן הלוה למלוה ממון וזו אינה נותנת לו ממון ואם מפני שמקנה לו עצמה הרי הוא קונה אדון לעצמו אלא משום דמחזי לעלמא כרבית אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת לאחר ל' יום בכסף זה ואף על פי שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף על גב דליתנהו בעולם בשעת חלות הקדושין מקדשא בה. ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קידושין יהביניהו ניהליה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' יום בהנא' שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדימנהו ניהליה ויהיב לה רשות לאנפוקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתה אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת:

אמר רבא הילך [מנה] (אתרוג) ע"מ שתחזירהו לי [כו'] (זה) עד רבא הוא דאמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא. פי' החזירו בזמנו שראוי לו לצאת בו ולאפוקי אחר החג דתחזירהו לי מידי דחזי לי משמע כדאיתא בפרק יש נוחלין:

אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה. פי' רב אשי לאו סברא דנפשיה בלחוד קאמר דא"כ אכתי תיקשי דרבא אדרבא אלא רב אשי אמר דודאי כי איתמר דרבא הכי איתמר דבכלהו קנה לבר מאשה אלא ששמע השומע וטעה והיינו דאמר ליה רב הונא בר נחמיה הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך:

הכי גרסינן בכלהו קני לבר מאשה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אבל בספרים שלנו כתוב לפי שאין אשה נקנית בחליפין ולא מיחוור' דמשמע מינה דמתנה ע"מ להחזיר היא תורת חליפין והא ליתא. ועוד דאין מטבע נעשה חליפין. ויש לפרש דה"ק דלפי שאין אשה נקנית בחליפין אינה נקנית בזו גזיר' אטו חליפין כיון שזו דומה כעין חליפין שהן קני ע"מ להקנות כדאיתא בפ"ק דמציעא ובמס' נדרים ולשון זה דומה למ"ש במס' שבת מ"ט אין מדליקין לפי שאין מדליקין אע"ג שלפי דעתו פירושא התם לפי שאין אורן מדליק ומבהיק והיא הנכון. וקשיא ליה לראב"ד ז"ל דהא אמרינן התם בפ' יש נוחלין דמתנ' ע"מ להחזי' אם הקדיש' מקבל מתנה אינה מקודשת דתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר והדרה למר' וא"כ היכי הוי מתנה דהא גבי מעשה דבית חורון אמרינן אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. וקושיא זו כבר תרצו איתה בעלי הגמרא במקומה במסכת נדרים דשט התם דסעודתו מוכיח עליו פי' שהדברים ניכרי' שלא גמר בלבו לשם מתנה כלל אלא שהיה מערים כדי שיהנה אביו מסעודתו וכדאמר ליה הרי הם לפניך כדי שיבא אבא ויאכל ואמר' עלה בירושלמי ר' ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדשנה לשמים ואמרינן (ביני) במתנית' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שנעשית בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ע"כ. הא בנותן מתנה גמורה ע"מ להחזיר בלב שלם מתנה גמורה היא תוך זמנה ואם הקדיש אינה מקודשת כלל ובאים בעלים ונוטלים אותה בלא פדיון דהכי אתנו עליה דתיהדר להו בענין דחזיא להו בשעת חזרה וכן הסכימו רבותי לדעתי בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב שצריך לפדותה. ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנא' גמור' בעי כשאר הקנאות דעלמ' ומסתבר' שאם שעבדה לבעל חובו הרי הוא משועבד ומחזיר וגובה ממנה לאחר חזרה וכדפרישית בפרק יש נוחלין. וקשיא לן בפדיון הבן היאך בנו פדוי דהא אמרינן התם בבכורות פ' יש בכור לנחלה רצה הכהן ליתנה לו במתנה רשאי רב חנניה דשקיל ומהדר חזייא לההוא אזיל ואתי קמיה א"ל לא גמרת ויהבת לי מידעם הילכך אין בנך פדוי פי' משום דגלי דעתיה דלא גמר ויהיב אלא על דעת שיחזירהו לו אלמ' אם נתן הפדיון ע"מ להחזיר אין בנו פדוי. ולאו קושיא הוא דהתם שנתן סתם ולא פי' והוה אזיל ואתי גלי דעתיה שלא גמר למתנה כלל שיהא כהן זוכה בו ואפילו במתנה ע"מ להחזיר ורב חנניה נמי היה דעתו ליטלו ע"ד לעכבו אצלו אם ירצה וכיון שכן שזה לא נתכוין להקנות אינה מתנה ואין בנו פדוי אבל כשפי' וגמרו שניהם להיות מתנה ע"מ להחזיר זו מתנה גמורה היא ובנו פדוי ובתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות דקי"ל שאין חולקין לו תרומה דבעינן שכר עבודתם ולא שכר מלאכתם ומכר קנה ודאי השדה אלא שיש איסור בדבר משום רבית כדמוכח בפ' איזהו נשך ושם פירשנוה יפה בס"ד. ותו לא מידי:

אמר רבא תן מנה לפלוני ואיקדש אם לך מקודשת מדין ערב. פי' ל"ש אמרה תן ממש במתנה ל"ש אמרה בהלואה ומשום הערמת רבית ליכא כלל דהוה ליה כההיא דאמרי' שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה מנה לפלוני דהכא לא הדרא דמשתלמא מידי איהו מההוא פלוני כלל וזה פשוט:

כבר ידעת שלשון גירושין שבגט הוא הרי את מותרת לכל אדם ושבגט שחרור לשפחה הרי את בת חורין כתב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שהתרתה לכל אדם אינו תלוי בגט בלבד אלא בטבילה שאחר גט וכן הדין בהרי את מותרת לבן חורין וכן אם כתב לאשתו הרי את בת חורין לא אמר כלום שאין זה לשון גירושין אבל אם כתב לאשתו הרי את לעצמיך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי היא מגורשת וכל שכן שאם כתב לשון זה בשפחה שהיא משוחררת:

כתב לאשתו אין לי עסק בך אין זה כלום ולא סוף דבר באין לי עסק בך שהוא כמשלח עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון ויש מפקפקין בדבר זה ואין נראה כן אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות ושמא תאמר והלא בשתפין ובנכסי מלוג אמרו שכל שהבעל או השותף אמר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שאמרו מדין ודברים סליק נפשיה תירצו רבותי שבעבד כשאמר אין לי עסק בך גמר כל מה שצריך לשיחרורו שהרי אינו צריך קנין והרי הוא כאלו אומר אין לי עסק בשדה זו וקנו מידו שאמרו מגופה של קרקע קנו מידו אלמא כל מה שגמר הקנאתו אין אומרים מדין ודברים סליק נפשיה ובעבד מיהא כל שאמר כן גמר הקנאתו שהרי אינו צריך קנין ולי נראה לתרץ שהאשה והשותף הם באים לקנות בלשון זה זכותו של זה ואין לשון זה כדאי להקנות אבל העבד שאינו הקנאה אלא מחילה ולשון זה כדאי הוא לענין מחילה ומקצת רבותינו הצרפתים תירצוה שבעבד כל שאמר אין לי עסק בך זכו בו שמים לחייבו במצות והרי הוא כעין הקדש שהאמירה כמסירה אבל שדה הואיל ואין כאן זכות שמים הרי הוא מחוסר זכיה וכן יש שתירצוה בפנים אחרים זה בכה וזה בכה אלא שכבר כתבנו בתרוצה עקר הדברים:

זה שכתבנו בהרי את בת חורין והרי את לעצמך ואין לי עסק בך שהעבד יצא בהן לחירות דוקא בכתב ובעידי מסירה או עדי חתימה אבל באמירה אפילו העידו עליו עדים ואפילו קנו מידו אינו כלום שאין עבד יוצא אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המגיהים חולקים בה מיהא בקנין לומר שהקנין הרי הוא ככסף:

המוכר עבדו לגוים קונסין אותו על שהפקיעו ממצות לפדותו עד עשרה בדמיו ויצא לחירות וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל שהרי הגוי לא קנאו קנין הגוף כדכתיב מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה מזה אלא שמכל מקום אין מוציאין אותו מידו בלא פדיון שלא לבא עליו בעקיפין אלא כופין את המוכר לפדותו ויצא לחירות אלא שצריך גט שחרור כמו שכתבנו ואפילו כתב לו הישראל מקודם שכל שיברח או שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו אין זה כלום אלא אם כן אמר לו כן עכשו ויש חולקים לומר שמועיל אף בשכתב לו מקודם כמו שהתבאר ברביעי של גיטין וכן עקר ודין דבר שלא בא לעולם אין כאן שהרי אע"פ שבריחתו אינה עדין אותו שהוא משחרר מכל מקום בא לעולם והוא אינו מקנה לו כלום אלא שהוא מפקיע את האיסור וזהו שבפרק שלישי העמידו את ר' על כיוצא בזה בשיטה בהדי ר' מאיר לדין דבר שלא בא לעולם ולא הזכירו בה ר"ש ב"ג ואף הרבה מפרשים כתבו שכל שבמחילה אין בו דין דבר שלא בא לעולם שלא נאמר אלא בהקנאה וכן נראה שהרי לקח מן האשה תחלה הואיל ונסתלק דין נחת רוח הועיל והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שאינו אלא שיעבוד ומכירתה כעין מחילה וכן מצינו נדר ושבועה אין לי עליך ולא על הבאים ברשותיך ר"ל לוקח והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שכל אלו אינן אלא כעין מחילה:

המקדש במלוה אינה מקדשת ר"ל שאם היתה היא חייבת לו דינר ואמר לה הרי את מקדשת לי באותו דינר שאת חייבת לי אינה מקדשת שהמלוה להוצאה ניתנה והרי בשעת קדושין אין כאן להקנות עצמה ואפילו היתה בעין ומכל מקום אין כאן דבר ברשותו שיהא נותן לה עכשו שכל שהוא נתן להוצאה אינו ברשות מלוה כלל והרי אין כאן נתינה כלל בשעת קדושין אבל אם קדשה בהנאת מלוה הרי היא מקדשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ובגמרא שאלו על דבר זה האי הנאת מלוה היכי דמי אלימא דאמרה ליה ארבעה בחמשה כלומר שהלוה לה ארבעה דינרין בחמשה לזמן פלוני ולאחר זמן אמר התקדשי לי בזוז חמשי שאת חייבת לי מצד הרבית ופי' הנאת מלוה ר"ל רבית ההלואה האי ריבית מעליא הוא כלומר היאך אתה קורהו הערמת רבית ועוד היינו מלוה שאף זוז חמשי הואיל ושניהם מתכוונים לנטילת רבית ולא נפרע ממנו עדין הרי מכל מקום הלואה הוא וכל שכן שיש לומר עליו שאינו בעין ותירץ לא צריכא דארוח לה זמנה כלומר שכל שקדשה בריבית על הדרך שהזכרנו אינה מתקדשת אלא בדארוח לה זמנה וקודם שנבאר דארוח לה זמנה צריך לבאר זה שביארנו עכשו שכל שקדשה ברבית על הדרך שהזכרנו אינה מקדשת אם אתה אומר כן מצד שהוא הלואה וכגון שלא הגיע לידו עדין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא על הדרך שפירשנו ר"ל והאיך אתה קורהו הערמת רבית ועוד דמאחר שלא הגיעו לידו היינו מלוה אם מצד שאין מקדשין ברבית ואפילו בא לידו וחזר ונתנו לה בתורת קדושין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא והיאך אתה אומר שמקדשת והרי אפילו בא לידו אינה מקדשת ועוד שהרי מכל מקום אחר שלא בא לידו היינו מלוה ויצא לנו בדין זה שאם אתה אומר שזה שאינה מקדשת מצד קדושי מלוה הוא אם נתנה לו ריבית קצוצה כגון שהלוה לה ארבעה בחמשה ופרעתם לו וקבלם ואחר כך אמר לה הרי את מקדשת לי בדינר זה של ריבית שאני מחזיר לך מקדשת שאין כאן קדושי מלוה שהרי נותן לה עכשו את הדינר והיא מקבלתו לשם קדושין ואם אתה בא מצד ריבית אינה מקדשת והרי הדבר במחלוקת אצל קצת מפרשים יש אומרים הואיל ומן הדין הוא חייב להחזיר הרי הוא כקדשה בגזל שלו שמקדשת ויש חולקים לומר שאינו דומה לגזל שהגזל אף הנשים יודעות שהוא צריך להחזירו ומאחר שקבלתהו לשם קדושין ודאי ידעה ומחלה אבל ריבית הואיל ומדעת הלוה הוא נתן אינה יודעת בחיוב חזרתו והרי הוא בעיניה כמו שנתנה לו משלו והרי זה מחילה בטעות ונמצא שלא נתן לה כלום משלו ומתוך מחלוקות אלו כל שאירע כן חוששין לה ומחמירין מכל צד ר"ל לעיולה קדושין ולאפוקה גט הא ריבית שאינה קצוצה כל שקבלו הוא וחזר ונתנו לה מקדשת שמאחר שאינו יוצא בדיינין שלו הוא נותן אלא שיש כאן ספק אחר בריבית שאינה קצוצה ולא קבלו וכן שאינו מלוה כגון שהלוה סאה בסאה ובשעת הלואה היתה הסאה שוה דינר ועכשו שוה ב' דינרים והרי הסאה בידה ומביאתה לו ואומר לה טלי חצי סאה מרבית שבו והתקדשי לי בו אם נאמר שמאחר שאינו רשאי ליטלו לכתחלה יבאו לב"ד אף הם אומרים לא תטול כלום אין כאן נתינה או שמא הואיל ואין היא מזמינתו על כך לדין והרי היא עומדת ליתן ואין מי שיעכב בקבלתו וכשיקבלם אין כח בדיינין להוציאו נתינה מעליא הוא ולא עוד אלא שיש חוככים אף ברבית קצוצה לומר שמקדשת אע"פ שאינה יודעת בחיוב חזרתו מפני שאינו חייב בחזרת אותם המעות דוקא ואם כן כל שלא החזירם ממונא דידיה הוא והרי הוא כמקדשה בריבית שנוטל מאחרים שאף במקום שלא נתיאש הנותן מקדשת ואין דנין אותו כגזל דאחרים שאינה מקדשת הואיל ואין חיוב החזרה באותן המעות עצמם והדברים נראין לפרש שלא באו בשמועה זו מחמת ריבית כלל שהרי כשהיו אומרים כאן בהנאת מלוה ארבעה בחמשה השיבו האי ריבית מעליא הוא ואלו היה בה משום ריבית לא היה צריך לומר אלא האי ריבית הוא ומה ענין לומר ריבית מעליא אלא שאין הכונה אלא בכך ר"ל ריבית מעליא הוא והיאך אתה קורהו הערמת ריבית אבל לא היה מפקפק שיהא פקפוק בקדושין מצד הרבית:

ומכל מקום נשוב לדברינו והוא שהנאת מלוה שאמרו עליה שמקדשת פירשו בה דארווח לה זמנא ופירשו בה גדולי המחברים שבשעת ההלואה קדשה בהנאת המלוה כגון שבאה לפניו ללות ממנו דינר ואמר לה הריני מלוה לך דינר זה עד זמן פלוני והתקדשי בהנאת המשך הזמן שלא אוכל לתבעך עד זמן פלוני ומקדשת מפני שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש באותה מלוה עד סוף הזמן אע"פ שלשון דארוח לה אינו נופל יפה איפשר שכך הוא שהיא רוצה ללות לזמן מועט והוא מלוה לה לזמן ארוך יותר ואומר לה כן וזהו הערמת ריבית שזכה בה בשכר המתנתו ויש מפקפקים לומר שזו רבית גמורה היא שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו אלא שמתרצים שמאחר שאין כאן נתינה גמורה מידה לידו אין זה ריבית גמורה ואין זה כלום וכי מה בין זה למלוה את חברו בשכר שיעשה מלאכתו או שיתן לו שדהו באריסות אלא שיש לתרצה שאין כאן ריבית גמורה הואיל והנאה מגעת לשניהם וגדולי הרבנים כתבו בשכבר הגיע זמן ההלואה ויכול לכופה שתפרענו ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת לכל אדם שיפיסני להאריך וכל שכן אם קדשה בהנאת גוף ההלואה ושיאמר כן ר"ל התקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת למי שיפיסני למחול לך אלא שדרך רבותא הוא תופשם שבגוף המלוה כל שלא אמר בהנאת הפרוטה שאת נותנת למי שיפייסני בכך אפילו בכל המלוה אינה מקדשת ובהנאת מלוה מקדשת אף בהנאת הארכה ואף בזו יש לפקפק בשכר פרוטה שהיא נותנת להאריך זמנה להיותו רבית גמורה שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו כמו שכתבנו אלא שיש לתרצה כמו שכתבנו אלא שקצת אחרונים פירשוה בתוך זמן ר"ל שלא הגיע זמן ההלואה שאין כאן ריבית גמורה הואיל ואין יכול לדחקה עכשו אלא שהוא כעין ריבית ואיני יודע אם יאמרו כן במקום אחר שאם לוה אדם מחברו לשלשים יום ותוך הזמן נתן לו פרוטה להאריכו עוד שלא יהא זה ריבית גמורה ולא מצאנוה כן בשום מקום ויש מפרשים בה כגון שהגיע הזמן ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי באותה הנאה ולא אמר לה בהנאת פרוטה שאת נותנת למי שיפייסני על כך וכן כתבוה גדולי הפוסקים והדברים זרים שהרי אין כאן שום נתינה אלא שאחר שהם כתבוה ראוי להחמיר ומכל מקום במקצת הלכות תמצא דמטא זמנא ונקטה זוזי למיפרעיה שזהו כהלואה מתחלה על הדרך שכתבוה גדולי המחברים שאין כאן דין מלוה להוצאה ניתנה שמאחר שהביאתם לפרעם אין רשות בידה להוציאם ועל כרחה הוא יכול ליטלם הימנה וכל שכן אם הביאה המעות לפרעו ואמר לה יהו שלך והתקדשי לי בהם ויש שפירשו הנאת מלוה בריבית שאינה קצוצה וענין דארוח לה זמנה כגון שהלוה בלא ריבית והאריך לה הרבה וכשפרעתו הביאה לו דינר ריבית וקדשה בו שזהו ריבית מאוחרת ומקצת רבותינו שבצרפת פירשוה כגון שהיתה חייבת לאחר והגיע הזמן ואמר לה זה אני נותן פרוטה לבעל חובך שיאריכך והתקדשי לי בו ואע"פ שאמרו בפרק נשך שרי ליה לאינש למימר הי לך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוניא זוזי בזו הרי הוא כחוזר ונוטלם מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה:

קדושי מלוה שכתבנו שאינם קדושין לא סוף דבר מלוה על פה אלא אף במלוה בשטר ואע"פ שהחזיר לה השטר וכן הדין לכל קנין שבכסף שאין מחילת המלוה קונה כלל וראיה לדבר מה שאמרו בפרק שני ושוים במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי אלמא שאינו קונה במלוה כלום ומכל מקום בתוספות כתבו שאם מחל לה המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו מקדשת ומביאים קצת ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי:

ומלוה שיש עליה משכון מיהא והחזיר לה המשכון מקדשת כמו שיתבאר למטה וכן אם קדשה במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקדשת כמו שיתבאר:

האומר לחברו הי לך דינר על מנת שתחזירהו לי והחזירו לו במכר קנה ר"ל שאם בא לקנות קרקע בכסף שהיא אחת מקניות קרקע ואמר לו הי לך דינר לקנייתו על מנת שתחזירהו לי קנה ויש מפרשים שאם רצה חברו ליתן לו קרקע במתנה והלה מחזר ליטלו במכר כדי שיתחייב עליו באחריותו ומכרו לו ואמר לו הי לך מנה בדמיו ועל מנת שתחזירו לי שהוא מכר וחייב באחריותו ואין זה נראה לי שמאחר שהחזירם לו במה יתחייב לו ואין אחריות המכר אלא להחזיר המעות ואם רוצה לקבל אחריות למתנה יתנה לו בהדיא כן ויתחייב באחריות אלא שעקר הדברים כפירוש ראשון:

וכן בפדיון הבן אם אמר לכהן הי לך חמש סלעים לפדיון בני על מנת שתחזירם לי והחזירם לו בנו פדוי:

ובתרומה אם אמר לכהן הי לך תרומה זו שהפרשתי על מנת שתחזירה לי והחזירה לו יצא ידי נתינה והרי היא של ישראל ומוכרה לכהן אחר בדמי תרומה והדמים חולין בידו שהתרומה קדושה קדשת הגוף בכל מקום שהיא ודמיה מותרין אבל מכל מקום לענין תרומה אסור לכהן ליטלה על דרך זה שהדבר דומה כמי שעושה ליכנס עמו בחבה כדי ליתן לו פעם אחרת במתנה גמורה והדבר דומה לכהן המסייע לישראל בבית הגרנות כדי שמתוך סיועו יהא בעל הבית נותן לו תרומותיו והתורה אמרה חלף עבודתכם ולא חלף שכרכם הא לענין הדין מיהא יצא ידי נתינה שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומכל מקום כתבו קצת מפרשים דדוקא שפירש ואמר על מנת להחזיר והלה מקבלו על דעת כן אבל אם לא פירש לו כן בהדיא אלא שגלה הנותן דעתו שהוא מכוין שיחזירה לו או שהמקבל גלה דעתו בכך קודם נתינה או שהוא רגיל עמו בכך והלה נותן לו על אותו סמך בכלם לא קנה שמאחר שהנותן לא פירש לו בהדיא על מנת להחזיר אף המקבל סבור שלא להחזיר ולא קבלה על דעת חזרה ואף הנותן לא גמר להקנות אלא בחזרה והוא שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה נ"א ב' לענין פדיון הבן בענין רצה הכהן ליתנו במתנה רשאי רב חנניה הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר אתא ההוא גברא קמיה חזייה דהוה חליף ותני קמיה אמר ליה לא אמרת דיהבת הי לך ואין בנך פדוי ונמצא בענין זה שכח מתנה על מנת להחזיר יפה ממתנת סתם:

וכן צריך שתדע שכל שעל מנת להחזיר קונה בו דוקא לכשיחזיר ואם אבדה בטל הכל שהרי הלכה רווחת איצטלית דוקא ולא דמיה ומכל מקום יש אומרים בזו דוקא במה שדרך בני אדם להקפיד עליו כגון אצטלית שאדם רוצה בו יותר מבדמיו או מפני שהוא מתכוין לצערה וכן הדין באתרוג שאינו רוצה בדמיו אלא לקיים מצוה בשאר הימים אבל כל שאינו מכוין אלא לתועלת וכדי שלא לשקע את המתנה ביד המקבל אומרים מה לי הוא מה לי דמיו וכן אם אמר אחר כן הרי חזרתך מחולה לך הועיל ואע"פ שלענין גט אמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך אינו כלום שלצערה נתכוין והרי לא צערה התם כדקתני טעמא דלצעורי איכוין אבל כל שלא נתכוין אלא לתועלת עצמו רשאי וכמו שאמרו בנדרים בענין מדיר הנאה מחברו עד שיתן לו או לבניו הסמוכים על שלחנו כור של חטים אף זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הרני כאלו התקבלתי כמו שיתבאר במקומו במסכת גיטין פרק קורדיקוס:

מכיון שביארנו במתנה על מנת להחזיר ששמה מתנה האומר הי לך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא ומה שיש לפקפק בה מצד שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כבר ביארנוהו בתלמוד בתרא פרק נוחלין בסוגיית המשנה הששית:

אע"פ שבכל אלו אמרו שעל מנת להחזיר קונה באשה אינו כן ר"ל שאם נתן לה דינר ואמר הי לך דינר זה שתתקדשי לי בו על מנת שתחזירהו לי אינה מקדשת שאם לא החזירתהו הרי לא נתקיים התנאי ואם החזירתהו הרי לא נהנית והדבר דומה לקונה בחליפין שסתם חליפין המוכר שהוא הקונה הסודר מחזירו לבעליו שלא היתה הכונה אלא שכשם שהלוקח מקנה לו סודר זה בלב שלם ובגמר דעת כך הוא מקנה לו אותו שדה ומכל מקום אינו חליפין ממש שאלו כן אף במכר לא קנה שאין מטבע נעשה חלפין וכן שבחלפין אם רצה שלא להחזיר כמו שאמרו בתלמוד בבות מאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס ליה לא מתפיס ומתוך כך יש גורסין גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחלפין ואין גורסין לפי שאין אשה נקנית בחלפין ויש שאין גורסין לא זה ולא זה אלא בכלהו קנו לבד מאשה ומפרשים הטעם כמו שכתבנו תחלה שאם לא החזירה לא נתקיים התנאי ואם החזירו לא נהנית בכלום והוא הדין שאם נתן אחד לחברו מתנה על מנת להחזיר והלך אותו שקבל המתנה וקדש בו את האשה שאינה מקדשת שהרי נעשה עליה גזלן ומכל מקום יש אומרים שלדעת אותם שסוברים שיש למתנה זו תשלומין ושנתינת דמיה נקראת חזרה מקדשת לכשישלם ואע"פ שהשואל יש לו תשלומין ואינה מקדשת בזו שאני הואיל ושם מתנה עליה וכל שכן אם הודיעו שלקדש בו את האשה הוא מקבלה שאין דעת הנותן בכך ואין נראה כן ומכל מקום מקצת מפרשים כתבו במי ששאל טבעת מחברו וקדש בו את האשה שאם הודיעו מתחלה שלקדש בו את האשה הוא שואלו מקדשת ואינה צריכה להחזירו שעל דעת כן השאילו ויתן לו את דמיו ועל דרך מה שאמרו באחרון של מועד קטן באומר לחברו השאילני חלוקך שאלך לבקר בו את אבא שהוא חולה ומצאו שמת קורעו ומשלם דמי קרעו ואם לא אמר לו שהוא חולה אלא שאלך ואבקר את אבא אינו קורעו ואם קרעו נקרא גזלן וכן בזו אם לא הודיעו שלקדש בו את האשה הוא שואלו כיון שהוא צריך להחזירו והיא לא קבלתהו על דעת חזרה אינה מקדשת ואפילו קבלתהו על דעת חזרה כן שהרי מתנה על מנת להחזיר באשה אינה מקדשת והרי שואל נעשה גזלן עליו והרי הוא כקדשה בגזל של אחרים לפני יאוש שאינה מקדשת ואע"פ שכתב כתבה ובעל אחר כן שעל דעת קדושין הראשונים כתב ובעל ויש אומרים שאם שאלו לזמן וקדש את האשה בהנאה שתתקשט בו כל אותו זמן מקדשת:

מתנה על מנת להחזיר שלא קבע זמן לחזרתו יש מי שאומר שיכול המקבל לישמט כמה שירצה ואפילו עכב בידו כמה כל שהחזירו לבסוף קנה ואין הנותן יכול לכופו להחזיר כל שעה שירצה אף לאחר שלשים ויש אומרים שזמנה שלשים ויש פוסקין שהכל תלוי ברצון הנותן וכל שהוא תובעו צריך להחזירו ואם עכב לא קנה וכן נראה ממה שאמרו הרי את מקדשת על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא שיתן ופירושה בשלא קבע לה זמן מדקתני סיפא שאתן לך בתוך שלשים יום ונחלקו בה רב הונא ורב יהודה רב הונא אמר והוא יתן ורב יהודה אמר לכשיתן וכן בגירושין אם אמר לה הרי את מגורשת ממני על מנת שתתני לי וכו' ואמרו בגמרא וצריכא דאי אתמר בגירושין בהא אמר רב הונא משום דאיהו לא כסיף למיתבעה אבל בקדושין דאיהי כסיפא למיתבעיה אימא מודה ליה לרב יהודה צריכא ואם יכול לדחות ולומר אתן לכשארצה כי לא כסיף למיתבעה מאי הוי הרי מכל מקום אינו יכול לכופה אלא ודאי נראה שאף ע"פ שלא קבע לה זמן אינה יכולה לדחותו ומתוך כך דעתו סומכת שתתנם לו כשיתבעם הואיל ולא כסיף למיתבעה ומכל מקום אינה ראיה גמורה שאף סוף הענין אינו אלא דאיהו לא כסיף למיתבעה ואין אשה עשוייה לדחות את בעלה והדבר קרוב לודאי שתתן בשעת תביעתו אלא שהדעת נותנת שהכל לפי ענין המתנה שבאתרוג ודאי דעת הנותן להחזירו בכדי שיהא מזומן בידו לצאת בו למחר וכל שלא החזירו בשיעור זה אף שלא על ידי תביעה נראה שאינה מתנה ואף במכר דעתו שיחזירנו אחר שעשה בה קנינו ובזו נראה שכל שעכבה אחר התביעה לא הועיל אלא שאם לא תבע ולא נתן לא עכב ויש לו מקום להחזירה עדין וכן כל דבר ודבר לפי ענינו:

גמרא אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום פרש"י לפי שאינו מתירה לכל אדם ע"י חירות לפי שהיא נאסרת לעבדים ע"י חירות אבל גבי אשה הוא מתירה לכל אדם שהיתה אסורה לו מחמתו וק'^*(ולענ"ד נר' ליישב פירש"י ז"ל דה"ק דכשאו' הרי את מותרת לכל אדם ר"ל מלבד מה שהיא מותרת לו עכשיו הוא מתירה ג"כ לישראל שהיתה אסורה כבר משא"כ גבי שפחה דלא שייך לו' כן שהוא מתירה גם כן למי שהיתה אסורה דמשמע דמלבד שהיתה מותרת לעבד היא מותרת ג"כ לישראל דזה אינו דהא כשנתרת לישראל נאסרת לעבד ודו"ק כי נכון הוא הקטן ע"ה ב"ה יצחק בכמוהר"ר יהודה קורייאס ס"פ:) לי א"ה בשפחה נמי נימא הכי שהוא מתירה לכל אדם שנאסרה להם מחמתו שהיתה שפחתו הילכך נ"ל לפרש דלא אמר כלום לפי שאיסור השפחה תלוי בעבדות דכל זמן שלא הפקיע ממנה העבדות אין לשון היתר מועיל לה:

המקדש במלוה אינה מקודשת כשאמר לה התקדשי לי במלוה שאת חייבת לי דאפי' הלוה לה המעות ועדיין הם בעין בידה הני מעות דידה נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה מידי אבל אם אמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא כ"ש כאן שמארי' לה הזמן לעולם ויש בהנאה זו כמה פרוטות תדע דאמרי' לקמן דבמכר נמי לא קנה אם לקח קרקעות במלוה ואמרינן לקמן בפירקין ובפרק הזהב יש דמים שהם כחליפי' כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור שאם אמר לו אחר שמכר השור קני דמי השור שאתה חייב לי ופרתך תהא קנויה לי קנה משום דדבר תורה מעות קונות ואח"כ תקנו שלא יהו קונות ומילתא דלא שכיח' כי האי לא תקנו ואוקמוה אדאורייתא והיאך קנה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה וה"ה לענין קידושין, והא דאמרי' בפ"ב דסנהדרין שאמר שאול לדוד מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת מיירי כשקדשה דוד בעושר שהיה חייב לו ולא במחילת העושר.

הגה"ה ואפי' במלוה דמטא זימנא למיגבא אינה מקודשת דאין לך מלוה שהגיע זמנה לגבות יותר משכר שכיר דעבר ע יה משום בל תלין ואפ"ה אינה מקודשת וא"כ כי מסא זמנא למיגבה ומרווח לה זימנא וקא מקדש לה בההיא הנאה דקא מרווח לה אמאי מקודשת מי אלימא הנאת מלוה ספי ממלוה גופיה דאפי' מחל לה למלוה גופה אמרת אינה מקודשת והיכא דלא מחיל מלוה אלא במרווח לה זימנא אמרת מקודשת יציבא בארעא וכו' וכ"ת בההיא הנאה דלא בעיא למיתב פרוטה למאן דמפייס לבעל לארווחי זימנא לא הוה מקודשת ממה נפשך איבעיא ממונא דשכיח לה לבעל או לאשה הנאת מלוה נמי לאו ממונא דשכיח ואי משום ממונא דמתהני לה לאשה הוא דבעי' וע"כ היא מקודשת בהנאת מלוה [וא"כ] קדשה במלוה גופה דנפיש' הנאתה טפי דתו לא צריכא למפרע ולא מידי כ"ש דתהוי מקודשת אלא מסתמ' דהיינו טעמא דאלימא הנאת מלוה ממלוה גופה משום דהנאת מלוה שכיח לה לאשה טפי כמלוה גופה דאלו מלוה כי מחסרא גוביינא ויכלה לאטרוחי לבעל עילויה לבי דינא כי מחיל לה לאו כמאן דיהיב לה ממונא דשכיח לההיא דקדושי שי ביה דאלו הכא מלוה דאיהי גופה ניחא לה למיתב פרוטה למאן דמפייס ליה לבעל לארווחי לה זימנא כי מקדשא לה בההיא הנאה מקודשת וכ"ש בהנאת מחילת מלוה אלא אפי' בהנאה דארווח לה זימנא מקודשת ולא דמי להא דאמר בשכר שאעשה עמך דקי"ל דאינה מקודשת דהתם לא גמרה איהי לאיקדושי ליה דשלמא עבידתא ולכי שלמא הויא ליה כמלוה וה"ה בהנאה מחילת שכר או בהנאת עשייה דהכי דייקי' לקמן בפ' האומר דאינה מקודשת כיון דההיא שעתא דקא מיקדש' לא מיחייבא ליה מדעם מה שאין כן בהנאת מחילה או בהנאה כשארווח לה זימנא דכיון דברשותא קיימי מעידנא דאמר לה מרווחנא לך עד זמן פלו' קניא להו הכא לא מחסרה משיכה ואישתכח דבעידן קידושי' איתיה להנאת הרוחה:

הדה הוא דארווח ליה זימנא פרש"י^*(סברא דילן מיחזיא לרבוותא רי"ף ורש"י ור' יוסף ן מיגאש דהוו מוקמי לה להא הנאת מלוה בהנאת מלוה דמעיקרא:) שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך ונ"ל שאין צריך להזכיר הפרוטה אלא שיאמר הרי את מקודשת לי במה שאני מרווח לך זמן הלואתיך וכיון שאנו שמין שיש באותה הרוחה הנאת שוה פרוטה מקודשת כדאמרינן לקמן גבי הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת ומוקמינן לה באדם חשוב דבההיא הנאה דמקבל מתנה כינה גמרא ומקנייא נפשה אעפ"י שלא הזכיר אותה הנאה אלא אמר הרי את מקו' באותה מנה שנתת לי וכיון שאנו שמין שיש באותו הנאה שוה פרוטה מקודשת וק' לר"ת דאין שייך לקרות זה הערמת רבית דהיינו רבית גמורה שאם היתה נותנת לו אותה פרוטה שהיא מתקדשת בה הוי כעין אגר נטר ולא איקרי הערמת רבית אלא כדהיא דמנה אין לי חטים במנה יש לי ולא הוי אגר נטר ולא היתר גמור אלא שמערים להרבות מעותיו ופר"ת כגון שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמן הפרעון ונתן לה פרוסה למלוה והרווח לה זמן וקדשה באותה פרוטה וא"ת מה הערמת רבית יש כאן הא אמר רבא בפ' איזהו נשך דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא מאה זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וי"ל דה"מ כשאין הלוה נותן לו כלום לנותן אבל אם היה נותן לו היה נראה כשלוחו ואסור וא"ת אמאי מוקי לה דארווח לה זמנא הא בתחלת הלואה נמי היה יכול לפרש דבהנאת מלוה מקודשת כגון שהמקדשה נותן למלוה פרוטה להלוות לה מעות ובאותה פרוסה מתקדשת לו וי"ל דבהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה עליה כבר ור"ח פי' דארווח לה זימנא דמסר לו הממון שהיתה חייבת לו והחזירה לזה ליהנות בו עד זמן שהרווח לה ואמר לה בההיא הנאה דשביקנא לך עד כען זימנא מקודשת לי שאם לא נאמר כן נמצא הטפל חמור מן העיקר דקי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת כ"ש בהנאת כלוה ולא מחשיב ליה רבית גמורה כיון דלא קץ ליה מידי אלא ערמת רבית הוי ואסור:

הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי וכו' אין התלמוד מדקדק בלשונו להזכיר תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי כפול לפי שלא בא להשמיענו דין תנאים אלא דין מתנה ע"מ להחזיר ומיהו מיירי בכל דין תנאים דאל"כ היה התנאי בסל והמתנה קיימת ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כההיא דע"מ שהנייר שלי אבל הכא אפשר לקיים התנאי אחר המעשה וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירהו לי א"כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף מי שמת דכיון דאמ' לי מידי דחזי לי קאמר וא"כ היאך יצא והתנן בנדרים פ' השותפין גבי מעשה דבית חורין כל מתנה שאינה שאם הקדיש אינה מוקדשת לא שמה מתנה וי"ל דהכא נמי הרי בידו להקדישו שיהא קדוש קדושת דמים כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר, ועי"ל דלאו בהקדש תלוי הטעם מה שאינה מתנה ולא הזכיר הקדש אלא משום שעל הקדש היה המעשה ולפי שלא היה המתנה לשום דבר אלא לדבר זה בלבד שיבא אביו ויאכל הוא דהוה אסור כדמפ' התם סעודתו מוכחת עליו שלא היה בדעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל וכן מוכח נמי לשון כל מתנה שאינה דמשמע שאינה מתנה לשום דבר אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו לצורך דבר אחר אעפ"י שאינו יכול להקדישו הויא מתנה כדתנן בפ' בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו שנותן מעות לבתו ואומר לה אין לך בהם אלא מה שאת נושאת בפיך ולקמן נמי אמרי' שנותנים כסף עבד ע"מ שיצא בו לחירות:

לבר מאשה לפי שאין האשה נקנית בחליפין וא"ת במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפי' גופייהו אמרי' בנדרים פ' השותפין דאי תפיס ליה מיתפיס ונראה דלאו חליפין נינהו ומדרבנן הוא דלא הוו קידושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כחליפין דמו ואתי למימר דאשה נקנית בחליפין הילכך אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה תדע דאי חליפין נינהו במכר היאך קנה בהאי מנה הא אין מטבע נעשה חליפין וכן בפדיון הבן למה בנו פדוי כסף חמשת שקלים כתי' ולא חליפין:

הרי את לעצמך. משמע שפטרה והתיר לה כל זכות או קצת מזכותו:

לגמרי קא"ל שהתיר ונתן לה כל זכותו כל שכן באשה:

אמר לעבדו שכתב לו כך:

יצא לחירות משום קנסא שמכרו לעובדי כוכבים שמפקיע למצות ועבד שייך במצות כאשה:

גט שחרור. להתירו בבת ישראל שהרי אין האיסור מסלק עד שיעשה לו שחרור:

אונו כחו ושטרו אלמא לגמרי קאמר ליה וכ"ש באשה דלא קני לה גופה דלגמרי קאמר לה וזה אין בו ספק. [ואע"פ שהר"ם לא הביא אין לי עסק בגרושין פ"א אולי כללו בכל כיוצא בזה שכתב או שהיא טעות סופר]:

במלוה פי' אע"פ שהמלוה בעין דמלוה להוצאה ניתנה והני זוזי דידה נינהו וזוזי אחריתי הוא דמחייבא ליה וכן פרש"י וכן הוא בפרק האיש מקדש. ומ"ש הר"ם שכבר הוציא הדינר פירוש האיש הוציאו מרשותו כשהלוה אותם לה. בהנאת מלוה כדמפרש:

ארבעה בחמשה וקידשה באותו תוספת שמוספת על הקרן האי רבית היא והיכי קרי לה הערמה:

דארווח לה זימנא. פירוש שבא זמן פרעון החוב והאריכה ואמר לה בההיא הנאה שאת נותנת פרוטה לפלוני שיפייס אותי שאאריכך תהיי מקודשת ורישא רבותא קמ"ל שאע"פ שמוחל לה החוב והמלוה בעין אינה מקודשת דהא לית לה הנאה השתא וה"ה אם אמר לה שיש ליך שתתני פרוטה לפלוני לפייסני שאמחול חובי שמקודשת:

ובהלכות הרי"ף הבאות מספרד נמצא דמטיא זמנא למגבי ונקטה זוזי בידה למפרעיה ואמר לה בההיא הנאה דקא מרווחנא ליך עד זמן פלוני תהי מקודשת לי וברוב ההלכות ליכא ונקטנהו זוזי בידה דאפי' אין המעות בעולם מקודשת וזה כפי' רש"י ור"ח שפי' שהביאה לו מעות ונתנה לו המעות והוא נתנם לה הוא תימה. והר"ם פי' דארווח לה זימנא כלומר שהלוה אותה עד זמן פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני מרויח לך להשתמש במעותי עד זמן פלוני ויפה פירש וא"ת ולכל הפירושים היכא הויא הערמת רבית. רבית קצוצה היא שאם אמר לחברו תן לי שדה פלוני ואני אלוה אותך כך וכך או אאריך עד זמן פלוני הוי ריבית קצוצה ואיכא למימר דנותן רבית אין לו הנאה במה שנותן ואשה יש לה הנאה בנתינת גופה דבעלה חייב במזונותיה ובכמה דברים משו"ה גבי אשה לא הוי רבית גמורה:

במכר אם מכר לו קרקע בכסף על מנת שיחזירהו לו:

המסייע שאין נותנין לו תרומה אלא מפני שמסייעם אף לזה אין נותנין אלא מפני שמחזירה:

בחליפין וזה דומה לחליפין שלוקח הסודר ומחזירו וזה ג"כ לוקח המתנה ומחזירה:

תן מנה והוא חזר ואמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני נותן מעותי לפלוני במצותיך וכן בכולם מפרש הכי שאם לא אמר לה כך לאו כלום הוא דבעינן כי יקח ולא תלקח אשה לאיש ועוד איך יקנה אותה הלא לא יתן לה ולא אמר לה כלום וכתב רש"י ולא דמי לתנם לאבא ולאביך דהכא איירי דאיהי קאמר ליה מעיקרא אבל התם הוא קאמר לה להתקדש לו והיא אמרה לו תנם לאבא ולאביך ומשטה היא בו ע"כ:

איכא מאן דאמר התם נמי אי אמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני נותן מעותי לפלוני במצותיך מקודשת אלא התם איירי בשהוא מדבר עמה על עסקי קדושיה והיא השיבה כן אם הוא דברי רצוי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ולאו מילתא [היא] דבמאי מקדש הלא לא נתרצית ולא אמר לה כלום אלא שאמרה לו להפסיד מעותיו והאי דשתקה כי אמר לה הכי מפני שאינה מקפדת על דבריו:

דלא מטי הנאת ממון לידיה שכל הממון נוטל האחר וזה נכנס ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה שנותן ממונו לאחר מפני שהוא ערב גמיר ומשעבד נפשיה:

לא צריכא דארווח לה זימנא. פירש המורה דארווח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי לי בהנא' זו שאם היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך (או לי) כו' ואם פי' לה כך מקודשת וכו' עד וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמ' לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנא' מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה. ואינו נראה לי פתר זו דהמקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפילו הכי אינה מקודשת ואמאי והא אית בה פרוטה דהות יהבא לפיוסה ומשום דלא פריש דבההיא הנאה מיקדשת לי אינה מקודשת והא מפרש ועומד דכיון דמחל לה ההלואה יש לה הנאה מאותה פרוטה שהיתה נותנת כדי לפייסו. ורבינו חננאל זצ"ל פירש מאי הנאת מלוה כגון דמטא זימנא למיפרעיה וארווח לה ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לה ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה שאם לא נאמר כך נמצא הטפל יותר מן העיקר דקיימא לן המקדש במלוה עצמה אינה מקודשת וכל שכן בהנאת מלוה אלא לכדאמרינן שפרעתו ומיד נתן לה אותו הממון ונתן לה רשות להתעסק בו והריוח שיעלה בו הוא לה וההנאה כולה לה.

וכך אמר גם רבינו יצחק מפא"ס זצ"ל הנאת מלוה היכי דמיא כגון דמטא זימניה למיגבה מינה ונקטא לה למלוה בידה למפרעיה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך עד זמן פלוני מיקדשת לו ואי קשיא לך היכי אלימא הנאת מלוה מגופה דמלוה לא קשיא הנאת מלוה איתה ומשום הכי מיקדשא בה ומלוה גופה ליתה דליקדש בה דקיימא לן מלוה להוצאה ניתנה. וזה הפתר נראה לי נכון דכיון שהמעות הם בעין אף על פי שאינו נותן לה גוף המעות אלא הנאתן היא מתקדשת באותה נתינת המעות שנותן לה כדי שתיהנה מהם דבאותה שעה שנותן לה המעות יש בה שוה פרוטה באותו הקנין שמקנה אותם לה כדי להינות מהם ולהרויח בהם אבל אם אין שם נתינת מעות כלל זהו שאמרנו המקדש במלוה אינה מקודשת שאף על פי שמהנה אותה הנאה גדולה כיון שאין שם נתינת מעות אינה מקודשת. אחרי כן התבוננתי וראיתי שאין הלשון מוכיח כפתר רבינו חננאל זצ"ל שאלו הביאה לו המעות בזמנו ועוד הרווח לה זמן אחר היינו הלואה גמורה והוה ליה למימר לא צריכא דאלוה לה ומקדשה באותה ההנאה מה צורך לכל זו הסיב' שתהיה חייבת לו מעות ותביאם ועוד ילוה לה. אלא ודאי כפתר המורה משמע ומאי דקשיא לי במהדר קמא אינו כלום דכי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה על עיקר הממון ואינו כלום אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחלך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת.

מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. פירש מדאוריית' בכל טצדקי דיהיב הויא נתינה וחכמים אסרו ליתן לכהן המסייע משום דמצוה מן המובחר היא ליתן לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו. ואף כאן כשנותן לו על מנת להחזיר אין לו לכהן שום הנאה ואף על גב דמדאורייתא יצא מדרבנן אסור לעשותו. ופתרון המורה לא נ"ל:

שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. פי' ודילמא אתי למיעבד בפחות משוה פרוטה. דאי בשוה פרוטה אפילו בתורת חליפין נמי היתה מתקדשת כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכל חשש חליפין אינו אלא על פחות משוה פרוטה ופחות משוה פרוטה הוא דמיעט התנא דתנא בשלש דרכים למעוטי חליפין אבל בשוה פרוטה היינו קיחה ממש ואפילו על מנת להחזיר אלא שחכמים אסרו כל תורת חליפין ואף על פי שאינו מחזיר משום גזירת פחות משוה פרוטה. כך עלה בדעתי במהדר' קמא ובמהדר' בתר' חזרתי והתבוננתי שכל איסור החליפין אינו אלא כמו שפירשתי לעיל שיתנה ליתן לה מנה ומקנה הסודר שלא יוכלו לחזור בהם כדרך שעושין במכירת שדה להכי גזרינן הכא בעל מנת שתחזירהו לו שלא יהי' קדושין דמן דינא הוו קידושין יפים כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ודוקא כשמתנה עמה על מנת להחזיר לא הוו קידושי אבל אם נתן לה סודר סתם וקדשה בו ולא הבטיחה שיתן לה דבר אחר וכל סמך האשה הוא על אותו סודר בלבד הכי נמי דהויא מקודשת כדכתיבת לעיל ואף על פי שהיא החזירתו לו לאחר מכן שכיון שנתנו לה קנאתו קנין גמור אם היא רוצה להחזירו לו אין בכך כלום ודין היה שיהו חליפין קונין באשה כשדה כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון אלא כיון דדין חליפין נוהג אפילו בכלי שאין שוה פרוטה וחליפין פחות משוה פרוטה באשה אין קונין אין הקש למחצה שנאמר אם הן שוה פרוטה שיהו קונין אלא אין מקישין אשה לשדה בדין חליפין כלל בין שווין בין אינן שווין:

בד"ה דארווח לה כו' וא"ת אמאי מוקי לה בארווח כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלפי' ר"ת קשיא להו הכי אבל לפ"ה לא תקשי להו הכי דאפשר דבתחלת הלואה כפי פי' הקונטרס ודאי ליכא מאן דפליג ביה דהוה רבית קצוצה וק"ל:

בא"ד וי"ל בהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה עליו כבר עכ"ל ואביי דנקט מילתיה בכה"ג משום דומיא דמקדש במלוה דלא שייך בתחלת הלואה ודו"ק:

בד"ה לבר מאשה כו' ואתי למימר אשה נקנית בחליפין הלכך אפקעינהו רבנן כו' עכ"ל והיינו משום חומרא דא"א אפקעינהו כו' אבל בפדיון הבן משום האי טעמא דשמא יאמרו בנו פדוי בחליפין לא אפקעינהו רבנן לפדיון דעל מנת להחזיר וק"ל:

גמ' הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך כו' הרי אתה לעצמך כו' כצ"ל:

גמרא הרי את לעצמך מהו כו'. לכאורה לשון זה הוא ההפך מן הרי את ברשותי דתני לעיל דמקודשת ול"א דלמלאכה קאמר. וי"ל דלעיל ע"כ בנערה מיירי דיש לה יד לקדש א"ע. ולשון ברשותי אם נאמר דלמלאכה קאמר היינו לאמה. והא נערה א"י למכור א"ע לאמה כמש"כ התוס' בב"מ (יב ב):

שם א"ל ר"נ לרב אשי. בגיטין הגי' א"ל רב חנין לר"א:

רש"י ברה"ע אם כתב לשון זה בגט. ל"י מה דחקו לפרש כן דהרי לשון גרוע גריע מאם לא אמר לה כלום כדלעיל:

תד"ה דארווח. לא נהירא כיון שהיה נותן לה כו'. כצ"ל:

תד"ה לא. וגדולה מזאת אמרו כו' משמע כו' אבל אם פירש כו' וה"נ איתא במי שמת כו'. לע"ד אין משני אלו ראיה. והוא דדוקא בתנאי שהדבר שקול אם יקויים התנאי או לא אמרי' מדלא כפלי' מסתמא אינו מקפיד כ"כ על קיומו. אבל דבר שהוא סובר דודאי כן הוא כמו שמדמה היינו שאשתו אינה מעוברת ושיסע לא"י מה לו לכופלו:

גמ׳ דתנן גופו של גט כצ"ל:

שם אמר ליה רב נחמן לרב אשי. נ"ב הא ודאי לא רב נחמן בר חסדא ולא רב נחמן בר יעקב ולא רב נחמן בר יצחק סתמא אלא טובא הוו בהאי שמא והך בתראה טובא הוה:

רש"י ד"ה המקדש במלוה דאמר התקדשי לי במלוה כצ"ל:

ד"ה ה"ג ועוד וכו׳ שאף בזוז הזה כצ"ל:

ד"ה לא צריכא וכו׳ הך פרוטה דהנאת מלוה. נ"ב נ"ל שצ״ל מחילת מלוה:

תוס' ד"ה אשה וכו' אלא מלשונות דשייכן הכא והכא כצ"ל:

רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מאי. ויש לדקדק מאי מספקא ליה הא כל דיני שיחרור ילפינן בג"ש דלה לה מאשה מדיני גט וכיון דבגט לא מהני אם אמר איני אישך כדאמרינן לעיל כדכתיב ושלח ולא שישלח את עצמו וא"כ בשחרור נמי לא מהני וליכא למימר דאתיא כמ"ד המפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור ובהא ודאי לא איתקיש לאשה אלא דא"כ לא הוי פשיט שפיר מבריית' דרשב"ג בסמוך והא רשב"ג אית ליה דהמפקיר עבדו צריך שיחרור כמ"ש התוספות בגיטין דף מ' ועיין שם בחידושינו דלפ"ז קשה יותר אדרשב"ג גופ' לכך נראה דדוקא בגט אשה כשאמר איני אישך מיקרי משלח את עצמו כיון דמעיקרא הוי משועבד לה לשאר כסות ועונה וא"כ כשאמר איני אישך הרי זה כאילו רוצה להפקיע ממנה שיעבודה משא"כ בעבד ושפחה דבלא"ה לא משועבד לשום ענין א"כ כשאמר אין לי עסק בך ע"כ פירושו שיהא העבד בן חורין ומופקר ממנו אי לאו דיש לפרש דלמא דלמלאכה אמר כן נ"ל:

שם אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ופירש"י דקיחה משדה עפרון גמרינן כו' ואע"ג דבמכירת שדה גופא לא ידעינן דאינה מכירה ע"י מלוה טפי מבקידושין כדאיתא להדיא בגמ' לקמן פ"ב דף מ"ו ולשיטת הרמב"ם ז"ל אדרבה במכר קנה וכמו שיבואר לקמן באריכות מ"מ פרש"י שפיר כיון דבקיחה קיחה הוא דגמרינן משדה עפרון דכתיב כסף ומלוה לאו בכלל לשון כסף כיון דלא יהיב מידי בשעת מעשה. ואע"ג דמקדש בפקדון מקודשת אע"ג דלא יהיב בשעת מעשה שאני התם דמעיקרא ברשות' דמרא קאי ועכשיו ע"י הקידושין זכתה בו מיקרי שפיר כסף משא"כ במלוה שכבר זכתה בגוף המלוה מעיקרא ולא נתחדש לה שום זכות ע"י הקידושין ולא מיקרי כסף ואפילו לשחוק לפני רקוד לפני דאמרינן לקמן דף ס"ג דמקודשת לא דמי דהתם נתחדש לה ענין זה ע"י הקידושין. ואע"ג דענין המחילה דמלוה נתחדש לה ע"י הקידושין מיהא עיקר דעתה בהא שזוכית עכשיו בעיקר המעות ובאמת כבר זכתה בו משא"כ כשאמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה א"כ דעתה נמי אהאי הנאה לחוד כך נראה בעיני לפי שיטת לשון רש"י ז"ל בשמעתין ולקמן דף מ"ז ולשונו בכתובות פ' המדיר דף ע"ג ודו"ק ועיין בסמוך:

שם אילימא דאזקפא כו' האי ריבית מעליא הוא ופירש"י ואמאי קרי לה הערמת ריבית. משמע מלשונו דלענין עיקר קידושין לא קשי' ליה ודקדקו הפוסקים דסובר רש"י דמקדש בריבית קצוצה מקודשת ותמהו עליו דהא דידה קא מחיל לה ולענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דמשום עיקר קידושין לא פסיקא ליה לאקשויי דכיון דאמר בהדיא בהנאת מחילת מלוה אפשר דההיא הנאה שוה פרוטה שמתרצה לה בכך ולא תצטרך ליזול בדינא ודיינא:

שם ועוד מלוה היא ופרש"י שאף הזוז הוה כבר מחוייבת ועומדת עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מי דמיא למלוה הא עיקר טעמא דבמלוה אינה מקודשת היינו משום דמסתמ' דעתה אעיקר המעות ואינן בעין וכבר זכתה בו מקדם והכא לענין זוז החמישי לא שייך לומר דדעתה אעיקר המעות כיון דבשום פעם לא היה בעין ולא שייך נמי לומר דזכתה משעה ראשונה דהא אינה זוכה אלא ע"י מחילה שמוחל לה מחמת הקידושין. ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי מחמת עיקר מחילת המעות של זוז החמישי ליכא למימר דמקודשת דבלא"ה ריבית קצוצה הוא ומאי אית לן למימר דמקודשת משום הנאת המחילה ושויא פרוטה משום זילות' וטירח' דבי דינא מ"מ איהי לאו דעתה אהאי פרוטה אלא אעיקר המחילה ובהא אינה מקודשת דדידה קא מחיל ובהא דמיא למלוה דמשום דדעתה עלה אינה מקודשת כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה דארוח לה זימנא כו' ומה שפירש דריבית קצוצה לא הוי כיון שאין האשה כו' לא נהירא כו' עכ"ל. ונהי דרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב כיון דלא קץ לה וכמה פוסקים קדמאי ובתראי כתבו דכל היכא דלא קץ בשעת הלואה לא מיקרי ריבית קצוצה מ"מ סברי התוספות דעיקר טעמא דרש"י לאו משום הכי הוא דאכתי לא מיקרי הערמת ריבית אלא אבק ריבית אע"כ דעיקר טעמא דרש"י כיון שאין האשה נותנת לו כו' ועל זה כתבו דלא נהירא כו' דהוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש. מיהו לענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י גם בזה דלא חשיב ריבית גמור דאפשר דבלא"ה רצונה להתקדש לו בכל דהו או בקידושי שטר אלא דגזירת הכתוב הוא שתהנה מיהו ממנו שוה פרוטה אף שהיא נהנית יותר ויותר במה שמתקדשת לו וא"כ אין זה ריבית גמור. ועוד דאפילו באמרה שחוק לפני רקוד לפני אם יש באותו הנאה ש"פ מקודשת וכן בע"מ שאדבר עליך לשלטון ומסוגי' דפ' איזהו נשך משמע להדיא דבכה"ג לא מיקרי ריבית גמור כגון בהלוהו ודר בחצרו וכה"ג הרבה ומש"ה קרי לה הכא הערמת ריבית כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בד"ה לבר מאשה לפי שאין אשה כו' וא"ת במאי דמו לחליפין כו' ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן כו' הלכך אפקעינהו רבנן לקידושין כו' עכ"ל. וכ"כ רוב המפרשים אלא דהסוגיא תמוה דכל כי הא לא הוי שתיק הש"ס לפרש בהדיא דאפקעינהו רבנן לקידושין כדאשכחן בדוכתי טובא דמפ' הש"ס להדיא ולולא פירושם היה נ"ל לפרש בהשקפה ראשונה דמדאורייתא לא הוי קידושין דנהי דמיקרי נתינה אכתי לא מיקרי כסף משום דאיתתא בכה"ג לא מיקדשה נפשה דמה"ט לא מיקדשא בחליפין כדאיתא לעיל וכן נ"ל מלשון הרשב"א בחידושיו ועדיין צ"ע:

תוס' ד"ה לא החזירו כו'. וא"ת אמאי לא יצא הא לא כפלי' לתנאי' כו'. וכתב הרא"ש ז"ל בב"ב דלק"מ קושיית תוס' דאיירי באמת הכא דכפלי' לתנאי' דאטו בעי לאשמעינן הכא דיני תנאי דבעי כפול הא זה ידעינן בכל מקום ע"ש:

ונראה לישב דברי תוס' דהנה הרשב"א והריטב"א והראב"ד ז"ל הקשו איך אמר רבא דאם אמר הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירו לי הוי מתנה הא קי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת ואין בידו להקדישה לא הוי מתנה כלל והכא אינו יכול להקדישה כיון שאמר ע"מ שתחזירו לי מידי דחזי לי' קאמר כדאמרינן ב' שם וא"כ לא הוי מתנה כלל ואמאי אמר רבא דיצא ע"ש. ונראה ליישב קושייתם בפשיטות דהתם גבי מעשה דבית חורון שייך האי כללא דשם נתן לו מתנה בלי שום תנאי ואח"כ כשהקדישה הי' רוצה לבטל ההקדש ועל זה אמר שפיר דלא הוי מתנה דכל מתנה שאם הקדישה לא תהא מקודשת ויהי' מתנה כמו התם דאף אם הקדיש הוי מתנה דלא התנה שום תנאי ואעפ"כ לא יהא הקדש ע"ז שייך שפיר האי כללא דכל מתנה שאם יקדישה יהי' מתנה ולא יהי' הקדש לא הוי מתנה כלל אבל הכא שהתנה שלא יהי' מתנה אם יקדישה וא"כ לא הוי כל מתנה שאם הקדישה כו' דז"א דאם מקדישה אינה מתנה כלל ושפיר הוי עכשיו מתנה דלא אמרינן רק כל מתנה היינו בשעה שהוא מתנה אם הקדישה אינה מקודשת דגם אחר ההקדש הוא מתנה אבל הכא אם מקדיש לא הוי מתנה כלל ולכך הוי מתנה וא"ש. ויש להעמיס דברים אלו גם בתוס' סוכה שם וברשב"א ז"ל ע"ש:

אמנם ז"א לפמ"ש המשנה למלך היכא שמכר אדם א' לחבירו חפץ על מנת שלא ימכרנו לאחר והלך הוא ועבר על התנאי ומכר לאחר פסק המ"ל דכיון שעבר על התנאי לא הוי מכירה הראשונה מכירה. וכיון דלא הוי מכירה אינו שלו וגם מכירה שני' לא הוי מכירה דאינו יכול למכור דבר שאינו שלו וא"כ כיון דמכירה שני' לא הוי מכירה שפיר נתקיים התנאי דלא מכר כלל כיון דלא הוי מכירה ושפיר הוי מכירה הראשונה מכירה כיון דנתקיים התנאי ונשארה מכירה הראשונה מכירה טובה והמכירה הב' לא הוי מכירה כלל ע"ש. ולפ"ז עדיין קושיית הרשב"א והריטב"א ז"ל במקומה עומדת דאיך הוי מתנה כיון שאמר על מנת שתחזירהו מידי דחזי לי' ואינה יכול להקדישה שלא יהי' חזי לי' אם יחזירה לו וא"ל כמ"ש דלא שייך כל מתנה שאם הקדישה כו' דאם יקדישה לא יהי' מתנה. ז"א דאם יקדישה ויחזירה א"כ לא נתקיים התנאי דלא חזי לי' ולא הוי מתנתו מתנה וכיון דלא הוי מתנה א"כ ממילא לא הוי הקדש שלא הי' יכול להקדיש דבר שאינו שלו כיון דלא הוי מתנה ואינה שלו וכיון דלא הוי הקדש ממילא נתקיים התנאי דשפיר הוי מידי דחזי לי' כיון שלא הקדישו כלל דלא הוי הקדש וא"כ שפיר הוי מתנה טובה כיון שנתקיים התנאי כמ"ש המ"ל וא"כ שפיר יהי' מתנה ואעפ"כ לא יהי' הקדש כמ"ש בדברי המ"ל ושייך שפיר האי כלל דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא הוי מתנה דאם יקדישה יהי' מתנה ואעפ"כ לא יהי' הקדש וא"כ לא הוי מתנה כלל גם עכשיו כיון שאם הקדישה כו' כדברי הרשב"א ז"ל:

אך נראה ליישב דהנה לקמן (ד' מ"ט) כתב הפ"י לשיטת הרשב"ם דפסק דלא בעינן תנאי כפול דהוא ספק אי בעינן תנאי כפול אי לא. ולכך אם נתן לחבירו מתנה והתנה תנאי ולא כפלי' לתנאי' ולא נתקיים התנאי לא הוי מתנה דמוקמינן ליה בחזקת מרא קמא דלא בעינן תנאי כפול ולא הוי מתנה ולא יצאה מרשותה ולכך לקמן בהאי גברא דבעי למיסק לארעא דישראל אף דלא כפלי' לתנאי' מ"מ לא הוי מתנה מספק דאוקמי' בחזקת מרא קמא ע"ש. וא"כ לשיטת הרשב"ם ם הכא אף דלא כפלי' לתנאי' מ"מ אם לא החזירו ולא קיים התנאי לא הוי מתנה מספק דלמא לא בעינן תנאי כפול ואוקמינן לה בחזקת מרא קמא. אמנם הכא שהקדישו ואח"כ החזירו ולא הוי חזרה דלא חזי ליה ולכאורה יש להיות הקדש מספק דלמא בעינן תנאי כפול וכיון דלא כפלי' הוי הקדש. אך ז"א דמוקמינן לה בחזקת מרא קמא דלא בעינן תנאי כפול ולא הוי מתנה כיון שלא נתקיים התנאי כמ"ש ולא הוי הקדש. אך באמת ז"א לפמ"ש דכיון דלא הוי הקדש ממילא הוי המתנה מתנה שנתקיים התנאי. וא"כ איך נוקי לה בחזקת מרא קמא דלא בעינן כפול וכיון שלא נתקיים שהקדישו והחזירו לא הוי מתנה ולא יצא מרשות הראשון מהנותן. ז"א דאף אם לא בעינן כפול ולא הוי הקדש מ"מ הוי ממילא מתנתו מתנה כמ"ש וודאי יצאה מרשותו ולא שייך לאוקמי' בחזקת מרא קמא דבין כך ובין כך יצאה מרשותו וממילא הוי הקדש מספק דילמא בעינן תנאי כפול כיון דלא שייך חזקת מ"ק כמ"ש דאף אי לא בעינן כפול ולא הוי מתנה כיון שהקדישו מ"מ לא הוי הקדש והוי מתנה. וא"כ הוי שפיר הקדש מספק דלמא בעינן תנאי כפול וכיון דהוי הקדש מספק ממילא לא הוי מידי דחזי ליה דלא חזי ליה הספק שמא הוא הקדש. וא"כ וודאי לא נתקיים התנאי שלא החזירו כלל וממילא לא הוי מתנה כיון שלא נתקיים התנאי דלמא לא בעינן תנאי כפול ועל המתנה מוקמינן לה שפיר אחזקת מרא קמא דלא בעינן כפול ואעפ"כ לא נתקיים התנאי דאסור להנות מספק דלמא בעינן תנאי כפול ולא חזי לי' ולא הוי חזרה וממילא לא הוי מתנה כלל מספק דאוקי בחזקת מ"ק כמ"ש. וא"כ אם יקדישה ודאי לא יהי' מתנה כמ"ש וא"כ ממילא הוי שפיר עכשיו מתנה דלא שייך האי כללא דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. ז"א דאם יקדישה לא יהי' מתנה כלל כמ"ש ולא מיקרי מתנה אם יקדישה כמ"ש לעיל והוי שפיר עכשיו מתנה כיון דלא שייך האי כללא כו' וכמ"ש. ומיושב שפיר קושיית הראב"ד והרשב"א ז"ל. אמנם כל זה הוא לשיטת הרשב"ם ז"ל דהיכא דלא כפלי' לתנאי' הוי ספק אבל לשיטת התוס' דבלא כפלי' לא הוי תנאי כלל א"כ נשאר קושיית הראב"ד ז"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיית הרא"ש ז"ל אתוס' דלמא איירי באמת בכפלי' לתנאי'. ולמ"ש א"ש דהתוס' הקשו שפיר ממ"נ אי איירי בלא כפלי' לתנאי' הא לא מהני כלל ואם איירי בכפלי' לתנאי' נשאר קושיית הראב"ד ז"ל כמ"ש. ולכך הוצרכו לתרץ דהכא אף בלא כפילת התנאי מהני גילוי דעת וזה הוא ג"כ ספק כמ"ש הפ' וממילא א"ש כמ"ש וא"ש. והבן:

תוס' בא"ד וא"ת הא לא כפלי' לתנאי' וי"ל דהכא הוי גילוי דעת שאינו רוצה שיחליט האתרוג ביד זה שגם הוא צריך לו כו' ע"ש. ויש להקשות הלא נשאר הקושיא על קדושין ושאר דברים כמו פדיה"ב ותרומה דשם ליכא אומדנא דמוכח שרוצה שתחזיר לו וא"כ לא הוי תנאי כלל כיון דלא כפלי' כקושית התוס'. ואף שב"ש באה"ע (ס' כ"ט) כתב דתירוץ תוס' שייך אכלהו ע"ש. אך מ"מ קשה אמאי הקשו תוס' קושייתם אאתרוג דוקא ולא מקודם אקדושין ותרומה דלא הוי תנאי כלל:

ונראה לישב דהנה לשיטת הרשב"ם שהבאתי לעיל דאיכא ספק אי בעינן תנאי כפול אי לא. לא קשה מידי קושית תוס' דאיכא למימר דמספק לא יצא וכן בקדושין י"ל דאינה מקודשת ודאי וגם בתרומה י"ל כן ואתי שפיר אף בלא כפלי' לתנאי' ולא קשה על רבא די"ל דסבר ג"כ שהוא ספק אי בעינן כפול או דסבר כרבנן דלא בעינן כפול כלל ולק"מ:

אך נראה דהנה יש להקשות לפי מאי דקי"ל בכתובות פ' המדיר (ד' ע"ד ע"א) דכל מעשה שאינו יכול לעשות ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ודוקא אם הי' יכול לעשות המעשה ע"י שליח יכול להתנות בו תנאי ואל"ה לא ע"ש. והנה המ"א בא"ח (ס' ש"ו ס"ק ט"ו) הקשה איך רשאי ליתן אתרוג לחבירו ביו"ט במתנה הא הוי קונה קנין ביו"ט דאסור ליתן מתנה ביו"ט ותירץ חד תירוצא דכיון דאינה מתנה גמורה רק ע"מ להחזיר לכך מותר ביו"ט דלא הוי מקח גמור ע"ש. והנה אנן קי"ל דהיכא דאין שליח לדבר עבירה בטל השליחות ולא הוי שליחות כלל לגמרי כמ"ש תוס' ב"מ (ד' י' ע"ב) ד"ה דאמר לישראל ע"ש. וכן פסקו כל האחרונים ושם בסוכה כתבו הפוסקים דרבא איירי שנותן לו האתרוג ביו"ט דקאי אמתניתין דר"ג נתנו לר"י ולר"ע ושם הי' ביו"ט ע"ש בס' כ"ת ע"ש:

וא"כ לפ"ז קשה הכא באתרוג איך יכול להתנות התנאי דעל מנת להחזיר ביו"ט הלא כיון שאינו יכול להתנות שום תנאי אם אינו יכול לעשות המעשה לחוד בלא התנאי ע"י שליח כמ"ש. וא"כ הכא אינו יכול ליתן לחבירו המתנה ביו"ט ע"י שליח בלא התנאי דע"מ להחזיר דבלא התנאי דע"מ להחזיר הוי מתנה גמורה ואסור ליתן מתנ' ביו"ט ושייך בי' אין שליח לדבר עבירה ובטלה השליחות דכל הטעם דמותר ליתן ביו"ט הוא משום התנאי דע"מ להחזיר אבל המעשה לחוד בלא התנאי הוא אסור ולא הי' יכול לעשות ע"י שליח כמ"ש וא"כ אינו יכול להתנות בו התנאי דע"מ להחזיר כלל כיון שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח כמ"ש:

אך הנה הפ"י כתב שם בכתובות ובגיטין הטעם דאינו יכול להתנות התנאי בדבר שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח הוא משום דדבר שאינו יכול לעשות בו שליח הוי מעשה גמור ולא אתי דיבור דתנאי ומבטל המעשה אבל אי יכול לעשות ע"י שליח לא הוי מעשה גמור וכתב עוד שם דלר"מ דבעי תנאי כפול והוא ג"כ מחמת זה הטעם שהתורה אמרה דדוקא דיבור טוב כמו תנאי כפול הוא ממש כמעשה ויכול לבטל המעשה אבל תנאי שאינו כפול הוא אינו אלא דיבור ואינו יכול לבטל המעשה כלל וכתב שם דלר"מ יכול להתנות תנאו אף בדבר שאי אפשר לעשות ע"י שליח דאף דהוי מעשה גמור מ"מ גם התנאי הוא מעשה כיון שהוא כפול רק לרבנן שאינו יכול להתנות בדבר אינו יכול לעשות שליח ע"ש. וא"כ א"ש הכא באתרוג די"ל דסבר דבעינן תנאי כפול וממילא יכול להתנות התנאי דע"מ להחזיר אף שאי אפשר למיעבד ע"י שליח כמ"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש דלמא סבר רבא דהוא ספק אי בעינן תנאי כפול ולכך בלא החזירו לא יצא מספק או דסבר כרבנן. ולמ"ש מקשה תוס' שפיר דממ"נ יוצא אף בלא החזירו אי בעינן תנאי כפול ודאי יוצא כיון דלא כפלי' לתנאי ואי לא בעינן תנאי כפול א"כ ג"כ יוצא דלא הוי תנאי כיון שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח דאי לא בעינן כפול בעינן ע"י שליח כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש אמאי לא הקשו תוס' אקדושין ותרומה ופדיון הבן. ולמ"ש א"ש דשם לא קשה מידי דאיכא למימר דסבר דהוא ספק אי בעינן תנאי כפול אי לא ולכך אינה מקודשת ודאי רק ספק או דסבר כרבנן דלא בעינן כלל תנאי כפול אבל אאתרוג מקשה התוס' שפיר ממ"נ כמ"ש וא"ש:

אך לדידן קשה דקי"ל דכל שאינו יכול לעשות ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ואעפ"כ בהילך אתרוג זה לא יצא אם לא החזירו וצ"ל דסברי כתירוץ ראשון שבתוס' ב"מ שם וא"ש:

גמרא אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כו' ע"ש. והקשה בתוס' רי"ד אמאי בפדיון הבן הוי נתינה במתנה ע"מ להחזיר הלא כמו בקדושין דאף דמדאורייתא הוי קדושין במתנה ע"מ להחזיר מ"מ אפקעינהו רבנן לקדושין משום גזירה דיאמרו דנקנית בחליפין וכן בפדיון הבן נמי נימא דאפקעינהו להפדיון כדי שלא יאמרו שנפדה בחליפין ואמאי אמר רבא דבפדיון הבן הוי פדיון ע"ש:

ונראה לישב קושיתו דהנה התוס' ד"ה לא החזירו כו' הקשו מאי מהני התנאי דע"מ להחזיר הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד באותו החפץ עצמו כמו בטלי גיטך ע"מ שהנייר שלי דלא הוי תנאי ותירצו דלא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד רק היכא שהתנאי סותר למעשה כמו התם דקיימינן אליבא דמ"ד ע"מ לאו כאומר מעכשיו ואם יקוים התנאי הוא סותר למעשה שכשתחזיר הנייר במאי תתגרש. אבל הכא דקי"ל ע"מ הוא כאומר מעכשיו ואינו סותר למעשה ולכך מהני התנאי. ע"ש בתוס' והנה יש להקשות אדברי תוס' אלו למאי דמסיק דבכולהו קנה לבר מאשה דבאשה אינה מקודשת אם מחזרת הכסף קדושין דדמיא לחליפין ואפקעינהו לקדושין וא"כ נשאר קושית תוס' דלא הוי תנאי כלל דהוי תנאי ומעשה בדבר א' והכא בקדושין ג"כ התנאי סותר למעשה שאם יקיים התנאי שתצטרך להחזיר לו הכסף קדושין יתבטל המעשה ולא יהי' קדושין כלל דאפקעינהו רבנן משום דדמיא לחליפין וסותר התנאי למעשה ולא הוי תנאי כלל ואינה צריכה להחזיר וממילא שפיר מקודשת כיון דאינה צריכה להחזיר ולא דמיא לחליפין ואמאי אמר רבא דאינה מקודשת:

אמנם נראה לישב דאקדושין בל"ז לא קשה קושית תוס'. דהנה יש שני דברים בקדושין א' שנותן לה הכסף וב' שמקדשה. וא"כ לא קשה קושית תוס' דהוי תנאי ומעשה בדבר א' דבאותו הדבר שהוא המעשה דהיינו המתנה באותו דבר עצמו מתנה התנאי שיחזיר לו ובקדושין י"ל שהכסף נותן לה באמת בין כך ובין כך ואף אם לא תחזיר לו יהי' הכסף שלה במתנה רק על הקדושין מתנה התנאי שלא יהי' קדושין רק אם תחזיר לו הכסף ואף שהכסף ישאר שלה מ"מ לא יהי' קדושין אם לא תחזיר לו ולא הוי כלל תנאי ומעשה בדבר א' דהמעשה הוא הקדושין והתנאי הוא בהכסף ועל הכסף לא התנה כלל ושם בגט דע"מ שהנייר שלו י"ל דהתנה כן על הנייר משא"כ הכא. וכן במכירה י"ל כן שנותן לו הכסף בין כך וב"כ רק על המכירה מתנה התנאי שלא יהא מכירה רק אם יחזיר לו הכסף ולא הוי כלל תנאי ומעשה בדבר א' ושפיר הוי תנאי ושם לא קשה כלל קושית תוס' רק אהילך אתרוג זה מקשה התוס' שפיר דשם ליכא דבר אחר רק המתנה ואם לא יחזיר לא יהי' מתנה והוי תנאי ומעשה בדבר אחד. וע"ז תירצו שפיר דאין התנאי סותר למעשה אבל בקדושין לא קשה כלל:

ולפ"ז מיושב קושית התוס' רי"ד ז"ל שהקשה אמאי הוי פדיון נימא דאפקעינהו. ונראה דהנה הובא בס' אחד בשם הג' מו' משולם שהקשה אמאי יכול להתנות תנאי בפדיון הבן לשיטת הריב"ש ז"ל שסובר דהאב אינו יכול לעשות שליח לפדות את בנו וקי"ל דכל מידי דלא יכול למיעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ע"ש בכתובות פ' המדיר וא"כ כיון שפדיון הבן אי אפשר למעבד ע"י שליח איך יכול להתנות בו תנאי ותירץ דבאמת הפדיון אינו יכול לפדות ע"י שליח אבל החמש סלעים שנותן לכהן במתנה יכול ליתן ע"י שליח ושפיר יכול להתנות התנאי בהמתנה עכ"ל. ולפ"ז מיושב דבפדיון הבן שפיר הוי פדיון אף דאפקעינהו רבנן להפדיון דהכא שפיר נשאר קושית תוס' דלא הוי תנאי כלל דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכמ"ש דכיון דאפקעינהו שפיר סותר התנאי למעשה וליכא למימר כמ"ש דשפיר מתנה התנאי בהפדיון ולא בהמתנה ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד כמו בקדושין דז"א דבהפדיון אינו יכול להתנות כלל תנאי דאי אפשר למיעבד ע"י שליח רק בהמתנה כמ"ש. ועל המתנה הוי שפיר תנאי ומעשה בדבר אחד ולא הוי תנאי כלל ואינו צריך להחזיר ולא שייך הגזירה והוי פדיון וא"ש:

ולפמ"ש מיושב מה שהקשו הפ' למה לי' להש"ס טעמא דאפקעינהו הא לא הוי תנאי כפול בקדושין דלא כפלי' לתנאי דלא שייך תירוץ תוס' כמ"ש לעיל ולמ"ש מיושב דכבר כתבנו לעיל דהרא"ש כתב דאיירי באמת בכפלי' לתנאי' ולק"מ. רק כתבנו דתוס' מקשי ממ"נ דקשה דהוי כל מתנה שאם הקדישו אינה מקודשת כמ"ש לעיל. וכל זה באתרוג. אבל בקדושין שנותן לה הכסף אף אם לא תחזיר א"כ על הקדושין הוא התנאי ושפיר תוכל להקדישו ואיירי דכפלי' לתנאי' וא"ש:

לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כו' הרמב"ם ז"ל כתב הטעם לפי שאינה נהנית כלום דממ"נ אם אינה מחזרת לא נתקיים התנאי ואם מחזרת לא נהנית כלום ע"ש ותמהו עליו בר"ן ז"ל דבגמ' אמרינן טעם אחר משום גזירה דחליפין והיינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין ואמאי לא אמר בש"ס מפני שלא נהנית והרמב"ם ז"ל אמאי אמר טעמא אחרינא מהש"ס ע"ש:

ונראה ליישב דהנה באה"ע (ס' כ"ט) כתב הב"ש והח"מ דמחמת אפקעינהו רבנן הוי עכ"פ ספק קדושין. ויש חולקין ע"ש. והטעם דהוי ספק קדושין אף דקי"ל דהפקר ב"ד הפקר. וא"כ כיון שהחכמים הפקירו הכסף קדושין ולא נתן לה כלום וממילא אינה מקודשת כלל כדאיתא בהרבה מקומות. אך באמת יש שני דברים שמקדש אותה בהם א' שנותן לה דבר מה ובהנתינה מתקדשת ואפי' במקום שאינה נהנית כלום כמו במתנה עמ"ל לדעת רוב הפוסקים שאף שאינה נהנית כלום מ"מ כיון שהיא מתרצית להתקדש אף אם לא יתן לה כלום רק שהתורה אמרה שאינה מקודשת אם לא יתן לה שוה פרוטה וכיון שנותן לה במתנה ע"מ להחזיר אף דאינה נהנית מ"מ כיון דהוי נתינה ונתן לה פרוטה כמו שאמרה תורה. ופעמים יש שמקדשה אף שאינו נותן לה שום דבר מ"מ מקדש אותה בההנאה שיש לה מאותו דבר כמו אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה אף דבמלוה עצמה אינה מקודשת מ"מ מקודשת מחמת אם דההנאה עצמה הוי נתינה. ובמתנה ע"מ להחזיר מקדשה בהנאת מתנה ע"מ להחזיר כתב הרשב"א ז"ל בהדיא דאינה מקודשת כיון שאין לה הנאה כלל רק דהוי נתינה ע"ש. וא"כ בהא דאפקעינהו והפקירו הכסף ולא הוי נתינה מ"מ היא נהנית על ידו שמגיע לה הנאה על ידו שע"י נעשה הפקר ונהנית ע"י רק דנימא דהפקיעו הקדושין וע"ז כתבו שפיר דהוי ספק שאין כח לעקור לגמרי כיון שאינה מחמת ההפקר רק מחמת ההפקעה כמ"ש:

אך לכאורה קשה ע"ז לפי מאי דקי"ל דבכל ספק קדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין והקשו הפ' כיון שצריכה להחזיר הכסף קדושין במאי מתקדשת והא לא נהנית כלום ותירצו דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דמן הדין היא מקודשת רק משום גזירה וזה דוקא כשאמר בפירוש אבל בלא אמר לא גזרו וממילא מקודשת אף שמחזרת ע"ש. ולפ"ז קשה אמאי כתבו דבאפקעינהו הוי ספק כיון שלא הפקיעו רק הנתינה כמ"ש הלא כיון דהוי ספק צריכה להחזיר הכ"ק וא"כ במאי מתקדשת וע"כ כמ"ש דהוי כמתנה ע"מ להחזיר. וז"א דע"ז הוי שפיר הפקר ב"ד הפקר ולא הוי קידושין כלל וא"ל כמ"ש דאעפ"כ נהנית ז"א דהנאה וודאי לא הוי כיון שצריכה להחזיר כמ"ש הרשב"א ז"ל ומקדש אותה בהנאת מתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת כמ"ש רק דהוי נתינה והנתינה שפיר הפקיעו. וא"כ אינה מקודשת כלל ואמאי הוי ספק. אך ז"א דהכא ודאי אינה צריכה להחזיר כסף הקידושין דממ"נ אי הוי קדושין ודאי אינה צריכה להחזיר ואי לא הוי קדושין משום דהפקיעו רבנן והפקירו והוי הפקר וודאי אינה צריכה להחזיר ולכך מקודשת מספק וא"ש:

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל דהכא במתנה ע"מ להחזיר אפקעינהו רבנן אם מחזרת הכסף קידושין משום דדמיא לחליפין ואם אינה מחזרת בל"ז אינה מקודשת שלא נתקיים התנאי ואם אינה מחזרת לא הפקיעו החכמים כלל וא"כ ודאי צריכה להחזיר הכסף קידושין ואף דהוי הפקר עכשיו כל זה אינו רק כשמחזרת אבל אם לא החזיר לא יהיה הפקר כלל וצריכה להחזיר א"כ כשמחזרת לא הוי קידושין כלל אף מספק כיון שהפקירו החכמים הכסף קידושין וא"ל שאעפ"כ נהנית דז"א דהנאה ודאי לא הוי כיון שמחזרת ובמתנה ע"מ להחזיר אינה מקודשת מחמת ההנאה רק מחמת הנתינה כמ"ש הרשב"א ז"ל והנתינה שפיר לא הוי כיון שהפקירו ולא הוי קידושין כלל ולכך כתב הרמב"ם ז"ל שפיר הטעם שלא נהנית וא"ל דאעפ"כ הוי נתינה ז"א דעל הנתינה שפיר הפקיעו ולא הוי קידושין כלל אף מספק ומיושב דלא מצי למימר בש"ס האי טעמא שלא נהנית בלא טעמא דאפקעינהו ז"א דאף דלא נהנית מ"מ הוי נתינה כמ"ש והוצרך לטעמא דאפקעינהו והשתא דאמר כבר האי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל שפיר טעמא דלא נהנית כמ"ש וא"ש:

ומיושב ג"כ מאי שדקדקו למה כתב הרמב"ם ז"ל ממ"נ אינה מקודשת אם לא תחזיר לא נתקיים התנאי ואם תחזיר לא נהנית. הא זה מילתא דפשיטא שאם אינה מחזרת ודאי אינה מקודשת שלא נתקיים התנאי. ולפמ"ש א"ש דזה הוא הטעם דלא נימא כיון דאפקעינהו והוי הפקר אינה צריכה להחזיר לכן כתב שאם לא תחזיר לא נתקיים התנאי ובל"ז אינה מקודשת ולא הוצרכו להפקיע כלל וצריכה להחזיר ולא נהנית ומיושב שפיר: