מנה אין כאן משכון אין כאן. משמע לי דהכי פירושא כיון שהוא אינו מקדשה בגופו של משכון אף על פי שאמר לה קני אותו לשעבוד מנה וקנתה אין כאן משכון כלומר שאינו קונה בה דהוי' ליה כהלואה דליתא בעין הואיל ומנה אין כאן לפיכך אינה מקודשת וחוזר ונוטל משכונו ממנה וכן באמת שאין עבד כנעני נקנה במלוה כדאית' לקמן במכילתין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו ואע"ג דהא מילתא (לא) במלוה דבידה הוא מ"מ משמע באומר לאשה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו שאינה מקודשת וכן במכר לא קנה דשעבוד ברשות לוה הוא והיינו טעמא דמלוה אבל אומר לחבירו הריני חייב לך מנה כלומר מחייב אני עצמי לך במנה וקני לי' כלי למשכון עליהם מכיון שמשך קנה כליו לשעבו' והרב ז"ל כתב משכון אין כאן דלא קני' ליה במשכון במידי דמאי יהבת ליה דקני' ליה משכון, וצ"ע:

ובמשכון דאחרים. דמקודשת כדרבי יצחק. משמע לי מסוגיא דפסחים ד' ל"ד ע"ב דמשכון דתפיס לי' המלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע הוא גובה ואי זבין מלוה או הקדיש משעת הרהנה שפיר זבין ושפיר הקדיש ואי לוה זבין או הקדיש לאו כלום הוא וכולה מדר' יצחק כדאי' התם ובכה"ג הוא דאמרינן הכא מקודשת כגון שהוחלט המשכון אח"כ אבל פדאו לוה כי היכי דאי זבין מלוה והקדיש מלוה איגלאי השת' דלאו כלום עבד ואי זבין לוה והקדיש הרי הוא מקודש ומכור אף לענין קדושין י"ל שאינה מקודשת ואעפ"י שיש בו מקצת קנין מעכשיו ונפקא מינה מדר' יצחק לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו אבל קדושין כמכירה הם בגופו של משכון הוא צריך לקדש וכשפדאו, מלוה הוא, זהו הנראה לפי דין המשכון.
ומיהו מדאשכחן לקמן בפ' שני במקדש בשטר חוב דמן הדין מקודשת היא בין במלוה בשטר בין במלוה על פה אלא משום דלא סמכא דעתה מתחילה כדשמואל ש"מ דכל שקונה שעבו' על המלוה מקודשת דהא התם לית ליה למלוה עליו דלוה אלא שעבוד גרידא ולא מצי לזבוני בנכסים דיליה כלום ואפילו הכי מקודשת מן הדין והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון שקונה מקצת קנין ואינו יכול למחול ללוה לאחר מכירה אשה מתקדשת בו וכן נראה לדעת הראשונים. מ"מ דוקא במלוה של אחרים דהא נפיק שעבודא מיניה דמקדש לידה דמתקדשת אבל שעבודא דידיה כגון חייב אני מנה לך בשטר או בקנין אין אשה מתקדשת בכך דומי' דמלוה דהכא לא מטי לידה כלום והכא לא נפיק מיניה כלום דשעבודא ברשות לוה הוא וכולו ממונא גביה וכיון דאגיד ביה לאו קדושין נינהו כדפרישית, כך נ"ל:

נסכא אין כאן. כתב רבינו הגדול ז"ל דלא קאי נמי באבל אמרו ומפורש לנו במקומו בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ע"ב):

תנא אבא וכו'. איכ' דק"ל וליתני אבא להודיעך כחה דריש' וליתני פלוני להודיעך כחה דסיפ' אביך למה לי ואיכ' למימר איצטריך סד"א אביך דמקרב' דעתי' לגבי בריה וידו כיד בנו אע"ג דאמר שיקבלם לי לא הוו קדושין צריכה ואע"ג דלא מצריך להו בגמ' כיון דאמר תנא אביך להודיעך כח דסיפ' תו לא צריך והאי דלא ערבינהו ותננהו איכא למימר דתנא הכי שמעינהו וגרסי' ואי נמי איכא למימר דההיא דתנא אביך משום האי טעמ' דשמע תנא אבא ואביך וגרסינהו דצריכי והדר שמע פלוני וגרסיה דצריך ולעוקריה למשנה ראשונה לגמרי א"א דהא אבא צריך למימר לפיכ' לא זזה ממקומה כלל, ותנא אביך:

היתה הסלע שלה מקודשת. פי' רש"י ז"ל שחצרו של אדם קונה לו ותמהני אי הכי הא דבעי רב ביבי סלע של שניהם מהו אי משום קנין פשיטא שלא קנת' שאין השותפי' קונין מקח זה מזה בקרקע חצר של שניהם ואי בתוך קופתה המונחת בה פשיט' שקנתה כדמפורש בדוכתא בב"ב דף פ"ד ע"ב ואיכא לתרוצי דהכי קא מבעיא לי' מי אמרינן איהי דעתה להניח את שלה שם ורוצה היא בקידושין ושתקבלם לי קאמרת כיון דאית (ליה) [לה] חלק בחצר ואיהו נמי אקנויי אקני לה מקום בחצר זו שלה לקבל בה קדושין או דילמא כיון דסתם אמרה ליה לא ניחא לה בהו וה"ק ליה כיון דאית לך חצר תנהו בחצרך זהו דעת רש"י ולפי דבריו אינה מתקדשת אלא אם כן קנתה [פי' ע"י סלע].
והא דאמרינן לעיל (קידושין ו' ע"ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך איכא למימר דהתם שאני דכיון דמפיק ממונא אפומה ואם קבלה עליה מדין ערב חייבת לשלם ממונא שקלה מיניה אבל הכא היא לא שקלה כלום ואיהו נמי לא אפיק כלום לשקול ממונא וליזול אבל הדברים מראין שאם אמרה לו השלך מנה זו לים ואתקדש אני לך וזרק מקודשת וכן בדין ערב מחייב בקבלן והכא נמי קתני תנהו לכלב אינה מקודשת טעמ' דאמר' ליה סתם הא א"ל תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת ומיהו רישא דסלע לא נצרכה אלא אפי' חזרה ונטלה מנה משם אי נמי לאו דוקא.
ובפסקי חכמי הצרפתים אפי' תן על גב סלע ואקדש לך אינה מקודשת וצ"ע.
אבל בירושלמי (ב,א) אפי' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך פרשו משום דזוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ולא אתיא אליבא דגמרין ושם אמרו שאם היה חרש שאין לו זכות אינה מקודשת.
ובזה נ"ל לפום גמ' דילן שכל זמן שהם ברשות חרש אם הלה רוצה יכול לחזור ולהוציאה מידו אף היא יכולה לחזור וכן הדין בערב אם אמר לו הלוהו לחרש שיכול לומר לו טול ממנו מעותיך שהרי לא קנה הלה כלום ואם אבדו ואינו יכול להוציאם ממנו בעצמו חייב ומקודשת שהרי מתחלה על מנת שיוציאם החרש אמרה לו והרי עשה כן משל לאומר לחבירו לזון בניו או בני אחרים הקטנים והוא נותן לו שזה זן וזה משלם ואשכחן בכי ה"ג בב"מ דף צ"ט ע"א דאתמר השאילני פרתך ואמר לו ביד מי הכישה במקל והיא תבא אחרי ואמר רב נחמן עלה כיון שיצתה מרשות משאיל ומתה חייב.
וסוגיא משמע דפליגי עלה שמואל ורב אשי ופסק ר"ח והרב ר' משה הספרדי ז"ל דפטור וש"מ דלא מחייב איניש באחריות שאלה וה"ה למלוה סתם כיוצא בו עד דאתיא לרשותיה וקני לה הילכך תן על גבי הסלע ואתחייב או אתקדש לך לא אמר כלום אבל השלך לים או תן לחרש והוציאם עדיין אני אומר שהוא חייב שעל פיו הוציא:

מנה אין כאן משכון אין כאן. כלומר מנה שהוא מקדשה בו אינו כאן. ומשכון שהניח לשעבוד על המנה אינו שוה כאן כלום, שלא נתן לה גופו של משכון לקדושין, אלא לשעבוד המנה, ובמה תתקדש. ואפילו אמר לה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו, אינה מקודשת, שאין כאן מנה אלא מלוה, ולא קנה, ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת, וכמו שכתבתי למעלה (ה, א ד"ה שכן) גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות.

התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק. ומדקתני סתם קדשה במשכון, משמע דאפילו משכנו בשעת הלואתו מקדש בו, וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין פרק השולח (גיטין לז, א) בסייעתא דשמיא, ואע"ג דגופו אינו קנוי לו ממש, ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום, מכל מקום לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו, הוה ליה כדידיה לענין קדושין ומתקדשת בו, ולא גרע מהמקדש במלוה שיש לו על אחרים דמן הדין מקודשת, אלא משום דלא סמכא דעתא דלמא מחיל לה כדשמואל בפ"ב (מח, א) דכל שיש לו שעבוד על הלוה והוציאו מידו ונתנו לה הרי זו מקודשת, כאילו הוציא ממון ממש מידו ונתנו לה, והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגויה קצת קנין ואינו יכול למחול, אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת, אבל במשכון דידיה כיון דבגופיה לא מקדש לה אינה מקודשת, דהא לא נפיק מיניה כלום, דהא שעבודא אכתי גבי דידיה הוא, הלכך אינה מקודשת, וכן כתב הרמב"ן נר"ו. והא דאמרינן במשכון דאחרים, לאו למעוטי משכון דידיה ומשכון דידה, אלא למעוטי משכון דידיה בלחוד, אבל במשכון דידיה מקודשת מדר' יוסי בר יהודה דהיא גופה משכון הוא ומקודשת וכדאיתא לקמן בפרקין (קידושין יט, א).

תנא אבא להודיעך כח דרישא ותנא אביך להודיעך כחה דסיפא. ואם תאמר וליתני אבא ואחוה אבא להודיעך כח דסיפא, ואמאי תנא אביך. יש לומר דתנא הכי שמעינהו וגרסינהו כדאמרינן לעיל (קידושין ו, א).

הא דתניא אם היה סלע שלה מקודשת. פירש רש"י ז"ל משום דקתנה לה חצרה, והרי הוא כמי שקבלתו. ואם תאמר אם מדין זכיה נגעו בה, מאי תיבעי ליה לרב ביבי בסלע של שניהם, דאילו הניח על גבי קרקע לא קנתה, כדאמר בבבא בתרא דחצר השותפין אין קונין בו מקח זה מזה במודד על גבי קרקע כדאיתא התם בפרק הספינה (בבא בתרא פד, ב) גמרא המוכר פירות לחברו משך ולא מדד וכו', ואם במניח בקופתה שעל גבי הסלע הא נמי פשיטא דקתנה, דא"ר ינאי א"ר חצר השותפין קונין זה מזה, ואוקימנא במודד לתוך קופתו, כדאיתא התם דכליו של אדם קונה לו אפילו בחצר של שניהם. יש לומר דהכי קאמ מיבעי ליה כיון דאיתא לה שותפות בגוה, הכי קאמר ליה הניחהו על הסלע שתקבלהו לי, ואיהו כיון דמחזר לקדשה מושיל לה מקומו וקנתה ומיקדשא, או דלמא תנהו על הסלע שלך קאמרה, לומר שאינה רוצה בהן.
ואי קשיא לך אפילו בסלע שאינה שלה אמאי אינה מקודשת מדין ערב, דהא הוה לי כתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. יש מתרצים דהתם שאני, דקאמרה ואתקדש אני לך, והכא דכותה אי אמרה הניחהו על גבי הסלע ואתקדש אני לך מוקדשת. ויש מפרשים דהכא והתם בדאמרה ואתקדש אני לך, אלא דהתם דמפיק ממונא אפומה ויהיב לההוא פלניא, דתו לא מצי איהו לאפוקינהו מיניה, מיחייבא איהי מדין ערב, והלכך מקודשת, אבל הכא לא פיק מידי אפומה, דאי בעי הדר שקיל להו מן הסלע, אבל אם אמרה לו זרוק מנה לים ואתקדש אני לך מקודשת, והכא נמי ודקתני תנהו לכלב אינה מקודשת, בדלא אמרה ואתקדש אני לך, אלא דאמרה ליה סתם תנהו לכלב, הא תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת.
וקשיא לי דאם כן בהיה כלב רץ אחריה, לא הוה ליה למימר בההוא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרה ומתקדשא, אלא הכי הוה ליה למימר כיון דמציל לה מיניה לשם קדושין קא אמרה, דהא בכל הני לא איסתפק לן אלא אי לשם קדושין קא אמרה ותנהו בשבילי קאמרה או לדעתך קא אמרה. ולישנא דבההיא הנאה דקאמר משמע דעיקר טעמא דתנהו לכלב והניחהו על גבי הסלע אינו אלא משום דלא שקלא מידי דליתקדש ביה, וכי היה כלב רץ אחריה אע"ג דלא ממשו של ככר קא שקלא, הא אית לה הנאת הצלה דשויא לה כפרוטה אלמא לאו משום דלא אמרה ואתקדש הוי טעמא, דאע"ג דקא אמרה ואתקדש אני לך. אינה מוקדשת, דהא לא שקלא מידי.
ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אלא בשפשטה ידה וקבלתו, או שאמרה ליתנו לבן דעת שהיא מתקדשת מדין ערב כאלו קבלתו היא, ואע"ג דלא אמרה ואתקדש אני לך, מקודשת, דכל שאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לי אין צריך לומר ואתקדש אני לך, דכל שקבלתו מודה היא במה שאמר, וכן נמי בשאמרה לו תנהו לפלוני בן דעת מקודשת מדין ערב, והוא דקאמרינן ואתקדש אני לך, אבל לא אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת, והיינו תנם לאבא ולאביך תנם לעני, אבל אמרה תנהו לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך, והניחהו על הסלע שאינו שלה, אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך, אי נמי השלך מנה לים ואתקדש אני לך אינה מקודשת, לפי שלא קבלה ממנו היא כדי שתתקדש מחמת הנאה דמטי לה מיניה, ולא מדין ערבות, דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכיה על דבורה, לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה, דמשאמרה תן מנה לפלוני אני לך, אע"פ שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנה הוא דקא שקיל, מכל מקום היא מתקדשת בו באות הנאה הבאה לאותו בן זכיה בדבורה, אבל כשהמקבל אינו בר זכיה, אין כאן דין ערבות, והיינו דבכלב רץ אחריה אינה מתקדשת מחמת ממשו של ככר שנתן לכלב בדבורה, אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך, אלא מחמת הנאת ההצלה שהוא חשובה לה כפרוטה וכאלו קבלה היא ממש פרוטה מידו, כדין הנאת מלוה, או כהילך מנה ואתקדש אני לך, דמקודשת באדם חשוב, דאינה מתקדשת בגופה של מלוה ובגופה של מתנה אלא בהנאתן שהיא חשובה אצלה כקבלת פרוטה.
וגרסינן בירושלמי דמכלתין בפרק האיש מקדש (ה"א) התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכהו לים או לנהר אינה מקודשת, תנהו לעני מקודשת, במכל מקום לא נכנס תחת ידה כלום, הכא איתמר מקודשת והכא יאתמר אינה מקודשת א"ר אבהו רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני, אלמא כל שלא נכס תחת ידה כלום אינה מקודשת, אע"פ שהשליכו במצותה במקום שאינו יכול עוד ליטלו בים או בנהר, אפילו הכי אינה מוקדשת, ולא משום דאמרה דהשליכהו לים לדעתך קאמרה, דהא מפרש טעמא התם משום שלא נכנס תחת ידה כלום, ועוד פירשו תמן דתנהו לענין שהיא מקודשת, משום דנעשה הבעל שלוחה של אשה לזכות לעני. אי נמי משום דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו, ולאו זוכה ממש לאשה אמרו אלא עשאוהו כזוכה לאשה כדין לוה שזוכה בקבלתו לחייב את הערב כטעמא דגמרין דאמר לעיל מקודשת מדין ערב. וגרסינן נמי התם שאם אמרה תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת, לפי שאינו בר זכיה, והלכך אי אפשר לה להתחייב מדין ערבות בקבלתו, והלכך אינה מקודשת. וזה ראיה למה שאמרנו. כך נראה לי.

תנהו לעני אינה מקודשת. והא דגרסינן בירושלמי (פ"ב ה"א) התקדשי לי בסלע זה תנהו לעני מקודשת, וקא מפרש ר' אבהו רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה עושה טובה לעני, יש מי שאומר דפליגא אגמרא דילן, ויש מי שאומר דסלע שאני, שהיא מתנה מרובה. ואי אפשר לומר בו כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מחייבת ביה את, לפי שאינו מחויב במתנה מרובה כסלע בפעם אחת, אלא שיקבלה לי קא אמרה, ואפשר דאפילו בעני שאינו סמוך עליה מקודשת, דהא רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה עושה טובה לעני קא אמרה, ואע"ג דתנהו לאבא ולאביך ולפלוני אינה מקודשת, הכא דרוצה להראות עושה טובה לעני מקודשת. והנכון כמו שכתבתי למעלה. דהתם בשאמרה ואתקדש אני לך ומקודשת מדין ערב קאמר, וכטעמא דמפרש התם בירושלמי נעשה העני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. ועני דנקט איכא למימר דלרבותא נקטיה, דאע"ג דאיהו נמי מיחייב ביה, אפילו הכי מקודשת, דרוצה היא שתראה עושה טובה לעני. אי נמי דוקא לעני, ופליגא אגמרא דילן, דהתם לית להו באיניש אחרינא דמקודשת, כיון דלא נכנס לתוך ידה כלום. ואפשר נמי דר' פנחס דמפרש טעמא התם דנעשה עני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו פליגא אדר' אבהו, דמפרש טעמא רוצה היא שתראה עושה טובה לעני, ולר' פנחס אפילו לעשיר נמי מקודשת מדין ערב, דאף הוא זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו, ועני דנקט, אורחא דמילתא קתני, אי נמי לעני וכל שכן לעשיר כמו שכתבתי. כך נראה לי.

איתיביה רבא לרב נחמן קדש' במשכון מקודשת ופרקינן התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון. פי' לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעי' משמטתו וה"ה דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו כדאיתא לקמן בפירקין וכיון דאית ליה למלוה קנין וזכות במשכון זה מקדש בו את האשה ולא מבעיא לאחר שהחליטוהו לו ב"ד בפרעון חובו או שהרהינו אצלו ולא פדאו דהא פשיט' דדידיה הוא אלא אפילו קודם לכן דאע"ג דקי"ל בפ' כל שעה כרבא דאמר מכאן ולהבא היא גובה ואי אקדיש מלוה או זבין לא עביד כלום ואפילו החליטוהו לו ב"ד לזמנו שאני הכא במשכון דאית ליה קנין בגויה מדר' יצחק ובדידיה אי זבין מלוה או אקדיש דבריו קיימין למפרע כשיחלטוהו לו ב"ד הילכך באשה מקודשת לו מעתה ואפילו פדאו לוה בזמנו דשאני קדושין מזביני והקדש דכל היכא דבשעת קדושין איכא הנאת פרוטה וסמכה דעתה עליה מקדשא ביה תדע דהא לקמן אמרינן דלכ"ע אית להו מתקדשת במלוה דאחרים אלא דפליגי במלוה דאחרים אם יש לה הקנאה במלוה על פה א"נ אי סמכא דעתה או חיישה למחיל' מדשמואל וכיון שכן הכא במלוה על המשכון שיש לה הקנאה ואין המלוה יכול למחול ללוה אחר שמכרו או נתנו לכ"ע סמכא דעתא ומיקדשת ביה ואע"ג דבמלוה דידה אינה מתקדשת שאני התם דדעתה אזוזי וליתנהו בעולם כדפי' לעיל אבל במלוה דאחרים ודאי דעתה אההיא הנאה ולא אזוזי וכ"ש כשיש עליה משכון דדעתה אזכיה שזוכה במשכון וכיון דאית ליה ביה קנין מדרבי יצחק זכיא ביה ומקדשה ביה והא דנקט במלוה על המשכון דאחרים א"עג דה"ה דמתקדש' במלוה דאחרים בלא משכון כדאיתא לקמן משום דבמלוה שאין עליה משכון פליגי תנאי ובמלוה על המשכון מודו כ"ע דהא מצי מקני ולא מצי מחיל נקט הכי. והא דר"י איתא בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו ואע"ג דקר' מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו כ"ש אידך במשכנו לו מדעתו וכבר פירש' אותה בפ' השוכר את האומנין:

והא דאמרינן אם אינו קונה משכון צדקה מנין הפירוש הנכון דאי לאי דקני ליה והוי כדידיה מאי צדקה עביד כשמחזיר לו משכון שלו ואי משום דכשהיא ברשותו ולא עביד השבה יכוף לבו לפורעו יותר קראי לאו ברשיעי עסקינן אלא בצדיקי דבלאו הכי לבו כפוף לפרעו אלא ודאי דקני ליה והיינו השב' צדקה שלו כשמחזירו:

פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ושמעינן מהכא דמאן דמודה במקצת ואמר הילך משכון זה במה שאני חייב דלא חשיב הילך דמשכון אינו חשוב פרעון וכן כתבו הגאונים ז"ל. ואע"פ שאין הראייה מכאן מחוורת הדין אמת כמו שפירש' במקומו. ודוקא דהא אבל מלוה על המשכון ההוא משכון כיון דקני ליה מדרבי יצחק חשיב הילך ואם אמר המלוה מנה הלויתיך עליו ולוה אמר חמשים ואיכא ראיה דליכא מגו הרי הלוה פטור משבועת היסת מודה מקצת דמשכון חשיב הילך ושבועת היסת ונפטר מורי נר"ו:

מיהו שמעינן מהכא דמאן דזבין מטלטלי ויהיב משכון עלייהו לאו פרעון הוא כלל והרי הוא כדברים בעלמא דלא קיימי במי שפרע ל"ש בחד תרעא ול"ש בתרי תרעי. ויש מביאין ראייה מכאן דדברים ומשכון דאית בהו משום מחוסרי אמנה וכדאית' בפ' הזהב דוקא בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא דאי לאו הכי היכי הדר ביה ולא חייש למחוסרי אמנה אלא ודאי ש"מ דכיון דאייקר ליכא משום מחוסרי אמנ' והדין אמת כמו שביררנו במקומו בפ' הזהב אבל הראייה אינה כלום דהכא בני רב הונא דאית להו למיחש למחוסרי אמנה הוא לא הדרי בהו ואידך מוכר דהדר ביה לאו בר הכי דליחו' להכי:

ת"ר התקדשי במנה נטלתו וזרקתו כו'. לא מיבעי' שדינתיהו קמיה דלא הוה קידושין פי' דהא לא מיחייבא בהו שהמפקיד אצל חברו ולא קבל ממנו וזרקו לפניו אינו חייב בו שלא קבל עליו שמירתו ואפילו לא אמר כלום כשזרקו לפניו משא"כ בפקדון שהיה כבר ברשותו שאם זרקו לפניו חייב כלום אלא אם כן אמר לו טול את שלך דהשתא לא מיחייב ביה אלא בפקדון שיש לו זמן שנתחייב בו עד תשלום הזמן שקבל עליו וה"מ בפקדון אבל בחוב אינו נפטר עד שיזרקנו ברשותו בפניו וכי עביד הכי מיפטר אפילו תוך זמנו ואפילו בע"כ דבכה"ג נתינה בע"כ הויא נתינה וכבר ביררתי משפט דינין אלו בראיות ברורות במסכת גיטין ובמס' ב"מ בס"ד:

ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך כו'. וצריכא דאי אשמועינן אבא ואביך כו'. איכא למידק דהא אביך ופלו' תרווייהו אתו להודיעך כחא דסיפא והא למה לי תרתי לתני אבא ופלוני ובהכי סגי אבא להודיעך כחא דרישא ופלוני להודיעך כחא דסיפא אביך למה לי ויש מתרצים דאיצטריך סלקא דעתיך אמינא אביך דמקרבא דעתיה לגבי בריה וידו כיד בנו ותו דאית לה כסופי למתבעינהו מיניה דאזלא השתא לרשותיה אפילו כי אמר שיקבלם לי לא סמכא דעתה ולא הוה קידושין קמ"ל. ובדין הוא דהוה ליה לערבינהו ולמיתנינהו כלהו כחדא אלא דתנא חד חדא שמעינהו וגרסינהו. ונכון הוא:

ת"ר התקדשי לי במנה תנם על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת פרש"י ז"ל לפי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ולא נהיר' דבמאי עסקי' אי דקיימא בצד הסלע פשיט' ואי דלא קיימא בצדו היכי זכיא לה דחצר שאינה משתמרת היא דבעינן עומד בצד שדהו כדאיתא בפ"ק דמציעא ותו מאי האי דאיבעיא לן ולא איפשיטא בסלע של שניהם אם במניח בסלע עצמו פשיטא דאינה מקודשת דחצר של שניהם זוכה לכל אחד מהם מיד אחרים אבל אינו זוכה לאחד מהם מיד חברו ואם בשנתנו לתוך קופתה שהיא מונחת ע"ג הסלע פשיט' דקנתה לה כדמפ' ואזיל בדוכתא בפרק הספינה. והנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דהכא לאו מדין חצר וזכייה דידה אתינן עלה כלל אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיה דבעלמא קיי"ל שכשם שאם פוטרו מלוה ללוה על פי אחרים נתחייבו לו אחרים כדמוכח בפר' המקבל ה"ה באומר לחברו תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ונתנו על פיו שנתחייב לו בההיא הנאה ואב לכולן ערב וה"ה והוא הטעם באומר לחברו זרוק מנה שלך לים או לדבר האבד ואתחייב אני לך שהוא חייב דמידי הוי טעמא אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיו נשתעבד לו באות' הנאה ומה לי נתנו על פיו במתנה גמור' או זרקי לים או למקו' האבד הילכך האומר לחברו תן מנה ע"ג הסלע שהוא מקו' האבד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאי חזר ונוטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו. מיהו אם נתנו שם והלך לו והניחו לאבוד במקום שאינו משתמר ואח"כ חזר ונטלו משם איכא למימר דחברו חייב לו דמאי דהדר השתא ושקלינהו כמציאה הוא אצלו ומן שמיא הוא דאקנינהו ניהליה והא תליא בפלוגתא דרשב"א ורבנן פרק אלו מציאות המוציא מציאה בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שהרבים מצויים שם דרבנן אמרי חייב להחזיר ורשב"א אמר אינו חייב להחזיר וקי"ל כוותיה ברוב גוים מיהת הילכך כל שנתנו לאיבוד במקום שהרבים מצויין שם שאלו מצא שם מציאה אינו חייב להחזיר והניחו שם ולאחר זמן חזר ונטלו הרי הוא אצלו כממון אחר וחבירו חייב לו במנה זה וכיוצא בו באשה מקודשת אבל מקום שכיוצא בו אם מצא שם מציאה חייב להחזיר לבעלים אף כאן נמי כשחזר ונטלו הרי נטל שלו והלוה פטור ובאשה אינה מקודשת וכן אם אחר שהניחתם במקום האבד בא חברו ונטלם ואמר לו טול אותה אם לא רצה ליטלם הרשות בידו וזה חייב לו בהם שכבר נתחייב לו בהם כשנתנם לאבוד על פיו. ואיכא דקשיא ליה לשטתינו זאת הא דאמרי' בפ' השואל השאילנו פרתך ואמר לו ביד מי הכיש' במקל ותבא אמר רב נחמן כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב ומשמע התם מסוגיא דשמעתתא דשמואל ורב אשי פליגי עליה והלכתא כוותיהו וכ"כ הגאונים ז"ל אלמא אף על פי שמוציא ממון על פיו לאיבוד לא מתחייב עליה ואם כן ה"ה באומ' תן ע"ג הסלע ואתחייב לך ואיכא למימר דהתם לא קאמר בהדיא ואתחייב אני לך אלא דקסבר רב נחמן דסתמו כפירושו ושמואל ורב אשי פליגי עליה דסתמו לאו כפירושו הא אלו פי' הכישה במקל ואתחייב אני לך והכישה חייב וכדפרישנא התם. מעתה כל שאמר כן בקידושין זרוק מנה לים או לאיבוד וכיוצא בו ואתקדש אני לך וזרקו מקודשת וכדאמרי' לעיל באומר תן מנה לפלוני ואתקדש אט לך שהיא מקודשת בהנאה שנתן ממונו על פיה ואע"ג דבירוש' פירשו טעמא דמילתא מפני שהוא זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ואם היה חרש שאין לו יד לזכות אינה מקודשת גמרא דילן דמדמי לה לערב לא אזיל כלל בהאי שיטתא ואנן אגמרא דילן סמכינן וה"ה שאם אמרה לו בפי' תן מנה ע"ג הסלע ואתקדש אני לך שהיא מקודשת אפילו בסלע שאינו שלה כל זמן שלא חזר ונטלם משם אלא לאחר זמן בענין שזוכה במציאה ואפילו חזרה היא ונטלתם משם ונתנם לו לית לן בה שכבר נתקדשה לו כשנתחייבה בו ועכשיו תשלומין היא שמשלמת לו ושמעתין משום דלא אמרה ואקדש אני לך הוא דאמרינן דבסלע של אחרים אינה מקודשת דלדחויה בעלמא הוא דאמר לה הכי ואינה מתרצה בקדושין שלו ואם היה סלע שלה מקודשת דהשתא לאו דיחוייא מדחי ליה אלא מתרצה היא בקדושיו וכאלו אמרה בפי' ואיקדש אני לך חשבינן ליה ובסלע של שניהם היא דאיבעיא לן אי דחויי מידחייא ליה או מתרצה בקדושיו ולא איפשיטא והוי ספק מקודשת והרי זה ברור ונכון מורנו נר"ו:

כלב רן אחריה מהו. פי' ואמרי ליתנו לכלב מי אמרינן הרי הוא ככלב שלה ונחת' לקידושין ולא לתשלומי או דלמא דאמרה ליה מדאורייתא מחייבת לאצולי פי' על דעת להשתלם לא לאבד ממונו בחנם דהוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו להצילו שזה לא מצינו והכי מוכח בפ' הגוזל דכי עבד מנפשי' אינו משתלם כלום אלא הכא דעבד מדעתה שאמרה לי תנהו לכלב משתלם ממנה דהפודה שבוי כיון שכבר הגיע לו הנזק לא חשיב מבריח ארי כדכתיב בבבא מציעא ומשתלם מיניה. מפי רבינו נר"ו:

והלכתא שיראי לא צריכא שומא ואע"ג דהא פשיטא דהא קיי"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה איירי דפסק תלמודא הלכתא באידך פסק נמי בהא והכי אורחא דתלמודא תדע דהא פסק נמי הלכתא כר' אלעזר וכרבא אמר רב נחמן ולא הוה צריך למיפסק בהו מידי דהא ליכא אמורא דפליג עלייהו. מיהו הא קשיא לן אמאי לא אמרינן הלכתא כרבה כי היכי דאמרינן באידך ומכאן דקדק רבי יעקב ז"ל דסברא דתלמודא הוא דדוקא שיראי היא ודכותיה שהאשה בקיאה בהם על הרוב ואין הטעות מרובה בהם אבל אבנים יקרות וכיוצא בהם שאין בקיאין בהם אלא אומנים ומצוי בהם הטעות גדולה מאוד דברי הכל צריכין שומא והא דאמרינן לקמן ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא בלא שומא אבנא דכוחלא דמיה ידועין ועל דרך זה הנהיגו במקצת מקומות שלא לקדש בטבעת שיש לו חותם של אבן יקרה ואין זה מחוור דא"כ לא היה שתיק מינה גמרא לעיל כדשקיל וטרי במאי דפליג רבה ורב יוסף ובמה דלא פליגי אלא ודאי שמעינן מינה דבכל מידי לא צריך שומא כרבה ל"ש אמר בחמשי' ושוו חמשין ול"ש אמר לה בכל דהו והא דלא אמרינן הכא והלכתא כרבה משום דאיכא לעיל תרי לישני ומספקא לן במאי פליגי נקיט לה נמי סתמא:

תנו רבנן בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי כו'. קשיא לן דהא שטר קידושין מגט הוא דילפינן לה דמקיש הוייה ליציאה והתם בעינן שטר שאינו יכול להזדייף הוא ונייר וחרס שטר שיכול להזדייף הוא והיכי מיקדשא ביה. ואיכא למימר דכי בעינן שטר שאינו יכול להזדייף היינו לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי והא אתיא כר' אלעזר דאמר דאף עידי מסירה כרתי ובעידי מסירה לא איכפת לן בשטר שיכול להזדייף וקי"ל כרבי אלעזר בגיטין ובקידושין והיינו דאמרי' התם גבי גט כתבו על הנייר המחוק ועל הדפתרא פסול וחכמי' מכשירין ואמרינן מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי מיהו בשאר שטרות שהם שטרי ראייה קיי"ל כר"מ דבעינן עידי חתימה וכדאמרינן בכתובות ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דילמא אשכח לה איניש דלא מעל' וכתב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' דאלמא בחספא לא מהני מידי ובכל דוכתא דמתכשר בעדים החתומים כתב ידו חשיב כעדים אלא דבגט פסול מדרבנן ואם נשאת הולד כשר אבל בקידושין כשר לגמרי כדיניה. וכן קבלתיה

מתקיף לה רבי אבא והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני דעלמא וכ"ת ולפרוך ליה דהא לא דמיא הוי' ליציאה דביציאה מקנה כותב דהיינו בעל והכא קונה כותב. ואיכא למימר דאי לאו שטר זביני דעלמא גט לא הוה קשיא דאנן מדמינן להו הכי מה להלן בעל כות' ואשה מקבלת אף כאן בעל כותב ואשה מקבלת אבל שטר זביני קשיא:

והא דאמרי' הכא בלוקח תלה רחמנא דכתיב כי יקח איש תמיה' מילתא דהא כי יקח איש בקדושי כסף כתיב ומה ראיה מייתי מיניה לקידושי שטר. ואיכא למימר דאע"ג דמקיח' קיחה גמרי' קדושי כסף עיקר לישנא דיקח איש משמע כי יקנה אשה בכל ענין שיהא ומדיוקא דפשטיה דקרא נקטינן דקנין זה בלוקח תלייא רחמנא בין בשטר בין בכסף למעוטי היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתיה דלא הוה קדושין כדאיתא לעיל וכלהו שמעינן מיניה שפיר וכן הא דאמרינן התם [נמי כתיב] שדות בכסף יקנו אע"ג דבקנין כסף קרא כתיב הא כתיב בתריה וכתוב בספר וחתום וכאלו אמר יקנו בכסף וכתוב בספר וחתום. ויש תירוצים אחרים וזה נראה לי נכון:

רבינא אמר מהכא ואקח את ספר המקנה פי' וירמיהו שהוא לוקח לקח ספר המקנה מיד המוכר:

אלא הלכתא נינהו וקראי אסמכת' בעלמא. פי' דלא אתו קראי אלא לדינהו כי יקח לקדושי כסף למעוטי שלא תלקח אשה לאיש ולמעוטי היכא דיהבה ליה לדידי וקדשתיה אלא דאסמכינהו רבנן להני דיני עלייהו:

אמר רבא אמר רב נחמן כתבו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בהן שוה פרותה מקודשת בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתי בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת והוא שלא בגרה נראה פשטה דבוגרת לא הויא אבל נערה או קטנה הויא והא לא איפשר דבשלמא נערה אף על פי שאינה מתקדשת מעצמה כיון שהיא גדולה ויש לה שליחות הרי היא מקבלת שטר קידושיה מדעת אביה ובשליחות אבל קטנה דלית לה יד ולאו בת שליחות היא כלל היאך מתקדשת על ידי עצמה בשטר דאף על גב דאמרינן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ואשכחן אליבא דרבי יוסי בר יהודה שהאדון מייעד שפחתו קטנה שלא במעות ראשונות שנתן לאב אלא על ידי עצמה התם היא בקדושי כסף דלא בעינן דלימטי כסף ליד האב ויד שלוחו כלל ואלו אמר זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך מקודשת וכן אם אמר כל הנותן כסף לבתי קטנה תתקדש לו מקודשת בההיא הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיו ועל הדרך הזה אמרו אומר אדם לבתו צאו וקבלי קדושי כסף בשקדשה מתחל' ואמר לו תנם על ידה ותתקדש לך גרע מתנם על גבי הסלע או תנהו לכלב ותתקדש לך דהויא מקודשת וכן בכסף ייעוד לרבי יוסי בר יהודה כשמכרה האב מתחלה חשבינן כאלו אמר כשתתן כסף לידה הרי היא מקודשת לך דהא אדעתא דהכי זבנא ניהליה אבל בקדושי שטר אינו כן דבעינן דומיא דגט דכתיב ונתן בידה שיגיע הגט ליד האשה או לחצרה או לשלוחה אם היא בוגרת או שאין עליה רשות אב אי נמי ליד האב או לחצרו או לשלוחו כשהיא ברשותו וכיון דקטנה לית לה יד ולא שליחות כשם שאינה מתגרשא על ידה אף על פי שאמר לה צאי וקבלי גיטך כך אינה מתקדשת בשטר על ידי עצמה אלא ודאי דהא דאמרינן והוא שלא בגרה היינו למימרא דהוי נערה ואתא לאשמועינן כר"י דאמר שאין נערה מתקדשת מעצמה אלא אביה ולא היא הא בקטנה אינה מקבלת שטר קידושיה כלל וכן עיקר:

והא דקתני רישא בתך מסתברא דה"ה בלישנא דהרי את בין על ידי עצמה בין על ידי אביה דהא אף על גב דאין לה יד לקבל קדושיה והיא ברשות אביה מכל מקום היא מתקדשת וכי יהב לה בשליחות אביה שפיר מצי למימר הרי את ככותב גט לנערה או לקטנה שכותב הרי את ואפילו בנותן הגט ליד אביה ובקטנה שאין לה יד כלל הכא נמי לא שנא ובכסף ייעוד דאמרינן לקמן אליבא דרבי יוסי ב"ר יהודה שאומר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי והא דנקט רישא בתך רבותא קמ"ל דאפילו כשמתקדשת על ידי עצמה כיון דבשליחות אביה הוא דמקדשא שפיר מצי למכתב בתך כאלו נתן לאבי':

והא דנקט סיפא כשבגר' לישנא דהרי את מסתברא דעל ידי אביה הוא הדין דסגי באומר בתך דאף על גב דהשתא אביה שליח דידה הוא וקאי בחריקה ואינו בעל דבר דלא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקידושין ולא בגירושין אלא שידבר היא ואפילו עם אחרים שאם עשתה שליח לאביה או לאחיה לקבל גיטא יכול למכתב בתך אחותך פלונית מגורשת ולא צריך לאזדהורי אלא שיהא כתוב בלשון בעל דבר ולא בלשון עדים והגע עצמך אלו כתב בשטר שדי מכורה לך בשטר זה והגיע השטר לידו קנה בו ולא בעי למכתב שדי מכורה לך וכיון שכן אף כן בקידושין אם כתב בתך או אחותך או פלונית מקודשת ולכשאם תמצי לומר דכי היכי דבגט בעינא שמו ושמה הוא הדין בשטר קדושין כדי שיהא מוכיח מתוכו ה"נ הכא כותב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני ולעולם בבתך סגי והא דנקט סיפא לישנא דהרי את היינו משום כשמתקדשת על ידי עצמה דהשתא כיון שהיא בוגרת דקיימא ברשותא דנפשה והיא עצמה מקבלת קידושיה אי איפשר לומר לה ולא למיכתב בשטר בתך דהוי משמע שהוא מקדש בתה שלה:

ולענין שמו ושמה איכא מ"ד דכיון דהוייה ליציאה מקשינן בעינן בשט' קידושין שמו ושמה דשמו ושמה בגט לאו מתקנת ר"ג היא אלא מדאורייתא דבעינן ספר כריתות שיהא מוכיח מתוכו שיהא עושה כריתות וכיון שכן אף בקידושין כן ומדלא מדכרינן ליה בשום דוכתא כדשקלינן וטרינן דבעינן לשמה ומדעתה משמע טפי כסברא דמקצת רבוותא ז"ל דלא בעיא בשטר קידושין שמו ושמה מוכיח מתוכו דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת ר"ג דומיא דשם עירו ושם עירה ואפילו יהא בגט מדאורייתא התם דכתיב ספר כריתות אבל בשטר קידושין כיון שמוכיח לנו למי מקדש ומי הוא המקדש בהא סגי ולא בעי מוכיח מתוכו והיינו דלא אדכר בהא דהכא ולא בשום דוכתא בתך פלונית מקודשה לפלוני. וכן נראה נכון:

קדשה במשכון של אחרים ר"ל שהלוה לאחד מנה על המשכון וקדשה באותו משכון הרי זו מקדשת שהרי בעל חוב קונה משכון ונמצא שקנאו זה המקדש והרי הוא נותנו לאשה במתנה גמורה שאין לו עוד דין ודברים באותו משכון שאלו הוא נותנו לה דרך משכון לשעבוד המנה הואיל ואינו מסלק עצמו ממנה אף זה אינו כלום אלא שנותן לה כל זכות שיש לו בה ומוסרו לה והרי זה כנתן לה מעות והיא הלותם על המשכון ולא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואה אלא אף משכנו בשעת הלואה ואע"פ שלא אמרו בעל חוב קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כך פירושן של דברים במשכון דאחרים וכדר' יצחק כלומר ומאחר שבמשכנו שלא בשעת הלואה קונה משכון לגמרי אף בשעת הלואה חשוב שעבוד שיש לו עליו להתקדש בו בנתינת המשכון ויש אומרים שבמשכנו בשעת הלואתו אינה מקדשת ואין זה כלום שהרי למטה י"ט א' אמרו המקדש במלוה שיש עליה משכון מקדשת מדר' יוסי וודאי במשכנו בשעת הלואה היא שנויה דומיא דאמה וכן יתבאר לך ממנה שאף במשכון שלה כל שמחזיר לה המשכון מקדשת שהרי זו של אמה משכון דידה הוא וכמו שאמרו והיא גופה משכון היא ואעפ"כ מקדשת וקדושין שהוא מקדשה הם הם חזרת המשכון הא לא אמרו במשכון דאחרים אלא להוציא קדשה במנה ונתן לה משכון עליהם הא כל שהחזיר לה משכון שלה וקדשה בו מקדשת ובכלל משכון דאחרים היא ואין בזה חלוק בין שאמר התקדשי לי במשכון זה בין שיאמר התקדשי לי במלוה שיש לי אצליך או אצל פלוני והא לך המשכון וגדולי הדורות מחלקין בזו ואין הדברים נראים וגדולי הרבנים חולקין לומר שבמשכנו בשעת הלואתו אינה מקדשת הואיל ואינה קונה משכון וזו של אמה הם מפרשים בה שמפני שהיא כעין מכירה קנאה ולא יראה כן:

קדשה במלוה של אחרים ובמעמד שלשתן גדולי המחברים כתבו שמקדשת וכן הדין במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנהו לה בכתיבה ומסירה ויש חולקין בשתיהן כמו שיתבאר בפרק שני:

יש מי שאומר שלא נאמר במשכון דאחרים שמקדשת אלא במשכון של ישראל אבל במשכון של גוי אינה מקדשת שגוי מישראל וישראל מגוי אינו קונה משכון וכן כתבו גדולי הראשונים בשמועת ישראל שהלוה לנכרי על חמצו ומכל מקום בסוף ע"ז שאלו במשכנתא דגוי אי כזביני הוא וצריך טבילה אם הוא כלי שמשתמשין בו או לא ולא הובררה ומתוך כך מצריכין בה טבילה מספק ואף כאן יש אומרים שמקדשת מספק ואף במשכון שבשעת הלואה ואף לדעת הפוסקים שאין צריכים טבילה איפשר מפני שאותה טבילה מדברי סופרים והויא לה ספק סופרים אבל קדושין שהוא ספק תורה חוששין לה וכן עקר:

יש מי שאומר שאם אמר לה הרי את מקדשת לי במנה והריני כותב לך עליהן שטר שמקדשת שהרי הוא כנותן לה והיא זוקפתן עליו במלוה וכן נראה ממה שאמרו במציעא פרק אמנין ע"ז ב' כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו השאר וקנה כלו דאלמא קרקע נקנה בדרך זה ואם כן אף באשה נאמר כן ואם תפרשה דוקא בנתן לה מקצת פשוט מיהא באשה אם נתן לה מקצת וזקף לה השאר ואפילו בכל יש ראיה ממה שאמרו ט"ז א' בעבד עברי שקונה עצמו בשטר האי שטרא היכי דמיא אלימא דכתיב ליה שטרא אדמי היינו כסף אלמא שאף בכתיבת שטר על כל המעות הוא קונה בעצמו ואף בקרקע ראוי לומר כן ומה ששנו שם נתן לו מאתים זוז לאו דוקא אלא משום דקאמר ברישא כשאתרצה לחזור ולומר תן לי המאתים זוז שהחוזר בו ידו על התחתונה ואם המוכר חוזר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן לי מעדית שבקרקע כנגד מעותי ואם לוקח חוזר רצה מוכר אומר לו הי לך מעותיך רצה אומר לו קנה לך מזבורית שבקרקע כנגדן:

גדולי ספרד למדין מסוגיא זו שהכופר במקצת ומודה מקצת ומניח משכון על המקצת שהוא מודה אין זה הילך והעידו על רבותיהם גדולי הפוסקים שהיו עושין בה מעשה להשביעו שבועת התורה ומכל מקום יש אומרים שמאחר שאין כח ביד חכמים להוציא מידו משכון זה עד שיפרע מחובו הרי הוא כנגוש והרי הוא הילך ולא גרע משטר שאמרו עליו בראשון של מציעא שהוא כהילך הואיל ובאותו שטר הוא יכול להכריחו ולהוציא ממנו חובו וכבר כתבנוה שם ועוד שהמשכון מאחר שמכל מקום הלוהו הרי הוא קונה את המשכון:

מקצת מפרשים למדין עוד מכאן על מה שאמרו באחרון של ע"ז במוכר יין לגוי שצריך ליקח דמי יינו קודם שימסור לו היין שלא ינסכנו הגוי קודם שיגביהנו ועדין לא קנאו הגוי ותו כי קא שקל דמי יין נסך קא שקל אם הניח משכון על המעות לא הועיל מנה אין כאן משכון אין כאן ואם נותן לו משכון ילוהו מעות עליו ויפרענו מאותן המעות ואין צורך בכך שהרי מכיון שזה נותן לו היין הרי המשכון נקנה לו דרך הלואת היין ואינו דומה למעשה דההיא אמתא הנזכר בסמוך וכל שכן לדעת שכתבנו שמאחר שהגוי מחייב עצמו ליתן לו המעות ומניח לו משכון עליהם קנאו ועוד אף לדברי הכל הואיל ובדיניהם קונה הגוי את היין ואין אחד מהם יכול לחזור כל שנתן לו משכון כנתן מעות דמי:

כבר ידעת על עבד כנעני שנקנה בכסף מעשה באחד שקנה שפחה כנענית בכסף והניח נסכא משכון על הכסף והוקרה השפחה וחזר בו המוכר ובא לפני חכמים ואמרו שרשאי הוא לחזור פריטי אין כאן נסכא אין כאן הואיל ובתורת משכון הוא מוסרה לו שפחה לא יצאה מרשות מוכר כמו שביארנו ומכל מקום אם הוזלה יכול הוא ליפרע מן המשכון כמו שביארנו למעלה ושאר מטלטלין אף מעות אין קונין בהן אלא לענין מי שפרע הא אם נתן לו משכון על הדמים יראה שאינו כלום אף לענין מי שפרע:

האומר לאשה התקדשי לי במנה נטלתו בכעס וזרקתו לפניו אינה מקדשת שאף כשנטלתם על דעת כן נטלתם וכן הדין אם הזמינה תיקה לקבלו בכעס ונטלתם וזרקתם לפניו הואיל ונכר לעדים מתנועות שלה בשעת הזמנת תיקה או נטילתה שאף בעת נטילתה היתה כונתה לזריקה וכן אם לא נטלתם אלא שהוא השליכו בתיקה כל שנתהפכה דרך מיאון עד שנפל מתיקה בכונתה אינה מקדשת ואפילו לא היה זה עד לאחר כדי דבור כל שהוא כשיעור מועט בכדי הראוי לכך וכן אם לא זרקתו לפניו כגון שהלך הוא תכף לנתינתו כל שהעידו העדים שהזמנת תיקה או נטילתה היה בכעס ובכונת זריקה לפי הניכר מתנועותיה באותה שעה וזרקתם בתוך שעור הראוי לכך אע"פ שהלך הוא לשעתו ולא הספיקה לזרקו לפניו דיו ומכל מקום כל דברינו אינם אלא כשאמר לה התקדשי והיא מבינתו הא אם אינה מבינתו וסבורה שהוא נותן לה שלא לכונת קדושין או שאמר לה בלשון מתנה או לשון מנחה ושלוחים ודורון אינו כלום ובלשון קדושין מיהא לא סוף דבר בזו אלא אף אם נטלתו בכעס וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד שהיה לנו לדון שלשם קדושין נטלתו שאלמלא כן הרי היא חייבת לשלם אלא ודאי לשם קדושין נטלתו ולא זרקתו אלא להבחין אם הוא כעסן וקפדן על שרואה בה שמפסדת את שלה אין זה כלום ואינה מקדשת וכל שזרקתו לים או לאור חייבת לשלם הא זרקתו לפניו ונתגלגלו לים או לאור פטורה מלשלם שאין זה אלא גרמא והם לא היו פקדון בידה שתתחייב בפשיעה ומכל מקום כל שנטלה את המנה בפני עדים בנחת כמתרצה לדברים או שהזמינה תיקה לכך ושלא בכעס ואחר כך זרקתם לפניו או לים כתבו גאוני ספרד שצריכה גט אעפ"י שזרקתם בתוך כדי דבור כדבור הילכך מאחר שנטלתם בנחת אע"פ שזרקתו לאלתר שמא נתחרטה לאחר קבלתה הא מכל מקום אפילו נטלתם בכעס אם לא זרקתם אלא לאחר שעור הראוי לכך מקדשת ודאי ואין זריקתה כלום:

התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם לאביך או תנם לפלוני אע"פ שעשה כך אינה מקדשת אין זה אלא כפורקת עול דבריו מעליה כלומר איני רוצה בהם אבל אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני שיקבלם לי ונתנם הרי זו מקדשת והוא הדין אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני ואקדש אני לך ולא כדברי גדולי הרבנים שכתבו שאף באקדש לך אינה מקדשת אלא אם כן פתחה לו היא בכך ורבותי כתבו שכל שהדבר ברור שהיא מכוונת למתנה גמורה או לענין שיצניעם לה אביה אע"פ שלא אמרה שיקבלם לי או אני לך מקדשת ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

אמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנהו על גבי סלע או על גבי סלע זה אינה מקדשת אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהם ואם היה סלע שלה מקדשת ופירשו גדולי הרבנים הטעם שחצרה קונה לה והרי הוא כמו שקבלתהו ואם היה סלע של שניהם מקדשת מספק ואע"פ שבגט אינה מגורשת טעם הדבר מפני שהגט לא יצא עדין מרשותו ובגט צריך שיצא מרשותו אבל בקדושין כל שיש לה בה קצת רשות דיו שהרי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת ואין אנו קפדים אלא על דעתה כך כתבוה גדולי המפרשים ומכאן נראה שהם נמשכים בסלע שלה לטעם גדולי הרבנים ומכל מקום יש לשאול הואיל ובסלע שלה אתה בא מתורת חצר היה לך לומר בשל שניהם שאינה מקדשת שהרי חצר של שותפין אין קונין בה זה מזה אלא אם כן המקח בקופת הלוקח כמו שיתבאר בבתרא פרק ספינה אלא שרוב גאונים מפרשים בסלע שלה שלא מתורת חצר הוא אלא מפני שמאחר שהסלע שלה אומדן הדעת הוא שבלב שלם היא אומרת כן ושהיא מחזקת עצמה במקובלת בכך וזהו ששאלו בשל שניהם שמא הואיל ויש לו חלק בה אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהן ומכל מקום הם מתרצים שאין שאר מקחים דומים לקדושי אשה שהרי יש דברים הרבה שאתה צריך להם בשאר קנינים שאין צריכין לקדושי אשה כגון משיכה והגבהה ודומיהם ששאר מקחים הואיל וגופו של דבר הוא קנוי צריך קניה חשובה יותר מן האשה ומכל מקום עקר הדברים כמו שכתבנו:

התקדשי בככר תנהו לכלב אינה מקדשת שאף זו מן הסתם נשמע מדבריה שאינה רוצה להתקדש לו ואם היה כלב שלה מקדשת שמן הסתם רוצה היא בכך ואם היה כלב של שניהם לא הוזכרה בגמרא ומכל מקום כתבו קצת מפרשים שאם אותו הככר אינה שוה אלא פרוטה אינה מקדשת שהרי אין מגיע לחלקה אלא החצי היה בשוה שתי פרוטות מקדשת ואינו דומה לתנהו לעני שאינה מקדשת כמו שיתבאר בסמוך שבעני אף הוא חייב בכל מזונותיו ויש אומרים שאף בזה אינה מקדשת שאין דרך שותפין להקפיד על מזונות הכלב מחצה על מחצה ואיפשר שהיא מכוונת שיהא הוא נותן לה היום והיא למחר ויש פוסקים בה שמקדשת מספק:

היה כלב רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקדשת שמא מתוך שהצילתה גמרה ומקניה נפשה או שמא מכיון שאף הוא חייב בכך מדכתוב לא תעמוד על דם רעך אינה גומרת להקנות עצמה בכך ודבר זה כשהיא רוצה להחזיר לו דמי הככר שאם לא כן אינו חייב להצילה שאף הוא אסור להציל עצמו בממון חברו ויש אומרים שאע"פ שהוא עצמו אסור להציל עצמו בממון חברו אחר שאין בעל הממון לשם מכל מקום כל שבעל הממון שם חייב להצילו אף על מנת שלא ליטול ממנו מה שהפסיד בהצלתו ואינו יכול להוציא ממנו בדין והוא שאמרו במצות פריקה ישב והלך לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו טעמא דכתוב עמו הא לאו הכי חייב בכך ואף כשתמצא לומר שאף אם לא כתב עמו כך הוא הדין איפשר שזה הוא מפני שאף הנזוק יכול לסייע עמו וכל שאינו מסייע אין לאחרים חובה בהצלת ממונו יותר ממנו ועוד שאין שם אלא הצלת ממון אבל זה שיש בו הצלת גוף ושאין הוא עצמו יכול להציל הרי זה חייב להציל אף בפסידא ואין יכול להוציא ממנו מה שהפסיד בהצלתו ומכל מקום דין הצלת עצמו בממון חברו אין זה מקומו ובמסכת בבא קמא יתרחבו הדברים בע"ה:

התקדשי לי בככר תנהו לעני ונתן אינה מקדשת ואפילו היה עני סמוך עליה או רץ אחריה לבקש ממנה שאף היא אומרת אף אתה חייב במזונותיו כמוני אע"פ שאני קודמת בחיובו מצד ענייך קודמין:

בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו התקדשי לי בסלע זה ואמרה לו השליכהו לים או לנהר אינה מקדשת תנהו לעני הרי זו מקדשת רוצה היא להיות מקדשת ותראה עושה טובה לעני ונראה חולק עם התלמוד שלנו שבככר לעני כתבנו שאינה מקדשת ומכל מקום רוב גאונים מסכימים אותם לדעת אחת שנתינת ככר הואיל וכדי חייו הוא אף הוא חייב בכך ולפיכך אינה מקדשת אבל סלע שהוא יותר מכדי חייו אין אדם חייב לתתו לעני ואין לומר בה כי היכי דמיחייבנא אנא וכו' שאין אדם חייב להעשיר את העני אלא לפרנסו:

בגמר' מנה אין כאן משכון אין כאן י"מ דהיינו דוק' באשה ובקנין עבדים כי ההיא עובדא דאמתא דבסמוך לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון תחת הכסף שלא נתנו לו לזכות בגופו אבל אם נותן מתנה לחברו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאלו זכה במתנה ומביאין ראיה מהא דאמרי' בפ' השוכר את האומנין דקאמ' התם אומנין שחזרו בהם בדבר האבד ובאת חבילתן ליד בעל הבית דהיינו כלי אומנותם של פועלים שוכר עליהם עד [ארבעים וחמשים זוז כצ"ל] כדי דמיהן אלמא במשיכת המשכון נתחייבו הפועלים לקיים דיבורם. ול תא דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם א' לכולן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר בר שלא נתחייב לא חל שעבודו על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפי' לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו אבל ההוא דהפועלים כיון דדבר האבד הוא וחזרו בהם חייבים לשלם לו הפסדו הילכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עליהם עד כדי (מ' [ונ'] זוז) דמיו הילכך כשעושין שידוכין ונותנים ערבונות זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני נותן לך. כך וכך והרי חפץ זה בידך במשכון על ממון שאתחייב לך אם אחזור בי דבכי האי גוונא לא זכה במשכון כל זמן שאינו חייב ל' כלום אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא ובב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אב יחזור ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השעבוד על המשכון כיון דנתחייב לו הקנס אם יחזור בו או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף החפץ הזה:

התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק, איכא לפרושי אפי' משכנו בשעת הלואתו ואף על גב דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואתו איכא למימר כיון דבעל חוב קונה שלא בשעת הלואה קנין גמור א"כ בשעת הלואה נמי אלים שעבודו ליחשב ממונא לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות ובכה"ג צריכים אנו לפ' בפ' השולח בההיא דאמרי' המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט ומפ' דתם משום דקני ליה מדר' יצחק וד' יצחק לא קאמר אלא שלא בשעה הלואתו והמלוה משמע בשעת הלואה כדמוכח כח בסוף השוכר את האומנים אלא ע"כ כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לכל הפחות בשעת הלואתו קני לענין זה שלא ישמט דחשוב של אחיך בידך ודרשינן בספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא של אחיך בידיך ומכאן למלוה לחבירו על המשכון שאינו משמט וכן צ"ל בפסחים בפ' כל שעה בההיא ד דמלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח עובר לר"מ משום דקני ליה מדר' יצחק דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואתו קני מיהא לענין זה דקרי ביה שלך אי אתה רואה ומיהו צריך לדקדק דבסוף פ' האומני' ובסוף פ' שבועת הדיינים משמע דמשום דר' יצחק לא הוי אלא כשומר שכר ודלא כפרש"י שפי' בסוף האומני' דלר' יצחק קונה המשכון להתחייב באונסי' ולא משמע התם הכי דכי מפרש התם טעמא דהלוהו על המשכון שומר שכר כדר' יצחק פריך ליה אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו [בשעת הלואתו] מי אמר ולפרש"י הו"ל לאקשויי ותסברא אי אית ליה כר' יצחק אמאי לא הוי אלא שומר שכר באונסי' נמי ליחייב מיהא יש לדחות דחד מתרי פרכי נקט, ור"ח פי' שם דלא קני להתחייב באונסי' ונראה לדקדק אמאי קנאו להיות עליו שומר שכר אי חשיב קנין גמור אפי' באונסים יתחייב ואי לא חשיב קנין אפי' שומר שכר לא הוי ואין לומר שזהו שכרו שתופס משכון זה להיות בטוח זה בחובו דא"כ לא היינו צריכים לדר' יצחק אלא ממילא שמעינן דהוי שומר שכר משום דתפיס' ליה אאגריה אלא ודאי גבי אומן דוק' שייך הך טעמא שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנותו אלא ודאי היינו שכרו דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן פר"ח דקני ליה לקדש בו את האשה וא"ת אמאי חשיב שומר שכר מהאי טעמא גם ממעותיו היה יכול לעשות זה וי"ל כיון דבשעת דנטלו לא היו מעותיו בידו והנה הוא המשכון שנוטל במקומן כיון שיכול לעשות ממנו קידושין או קנין ועוד שיכול לעשות חליפין מן הכלי הממושכן מה שלא היה יכול לעשות מן המעות ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלואה מיירי כיון דבשלא בשעת הלואה לא חשוב אלא שומר שכר משום שנהנה שיכול לקדש את האשה א"כ בשעת הלואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן גבי עשה לי שירין ונזמין ואקדש אני לך דקאמר למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ואינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה מ"ש ממשכון דאחרים בשעת הלואתו דהוי נמי ממושכן ליה בשכרו דתפיס ליה אאגריה:

אבל זרקתו לים מדאחייבא וכו' ואע"ג דמפליג בהגוזל קמא (דף צ"ח ע"א) בין צלולין בין עכורין היינו דוקא באדייא אדויי אבל נטלתו וזרקתו לים מחייבא בכל ענין:

סלע של שניהם מהו תיקו וא"ת תהא מקודשת ואינה מקודשת כההיא דתנן בפ' הזורק מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ומוקי לה בגמרא בח' אמות מצומצמות וגט יוצא מד' אמות שלו על ד' אמות שלה ואיכא דמוקי לה כגון שהיו שניהם עומדים תוך ד' אמות ומיהו מסקנ' דהתם מוקי בב' כתי עדים אבל ק' מההיא דהמוכר את הספינה חצר השותפין קונים זה מזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא וא"כ ה"נ לא תהא מקודשת וי"ל דאין הדבר תלוי בקנין שקונה ע"י הסלע אלא מיירי הכא אפי' זרקם לה לתוך חיקה אלא כשהסלע של שניהם מספקא ליה אם מתרצית היא להתקדש כשאומרה לו להניחה שם או לא משום דקתני בברייתא כשאומרת לו תנם על גבי סלע דעלמא אינה מקודשת אפי' זרקם לה לתוך חיקה משום דלישנא משמע שאינה צריכה להתקדש ואם היה סלע שלה משמע שהיא רוצה להתקדש וקא מיבעיא ליה לרב ביבי בסלע של שניהם מאי וכן יש לפרש האי בעיא דהתקדשי לי בככר תנהו לכלב והתקדשי לי בככר תנהו לעני:

מנה אין כאן לא המנה הגיע לידה ולא משכון נתן לה להיות שלה דנימא שוה כסף ככסף הלכך אין לה על המשכון כלום:

במשכון מקודשת וקס"ד דמיירי כה"ג דאמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון:

[במשכון] דאחרים. במשכון שמסרו לו ב"ד על חוב שיש לו אצל אחרים וקדשה באותו זכות שיש לו על המשכון דאי אמר לה התקדשי לי בזה הואיל ואחרים מוציאין אותו המשכון מידה אינה מקודשת אלא ודאי דאמר לה התקדשי לי במשכון זה שיש לי מפלוני או התקדשי לי במאה זוז שיש לי על משכון זה מקודשת. וכי תימא הכא נמי מנה לא הגיע בידה ומשכון לא נתן לה להיות שלה ואין לה על המשכון כלום שהרי הוא קונה המשכון עד אותו סך וגוף המשכון הקנה לה עד אותו מנה. והה"נ אם בעל חוב עצמו תפשו אחר ההלואה דכה"ג נמי קני ביה זכותא כנגד אותו סך כמו שביארנו בסוף המקבל. ומשום הכי פרישנא לה במשכנו שלא בשעת הלואתו והכי אוקימנא לה להא כר' יצחק בשבועות ובבא מציעא. ואיכא מאן דמפרש במשכון דאחרים אפי' משכנו בשעת הלואתו והכי דייק מהא דר' יצחק הואיל ומשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה עד אותו סך שהלוה חייב לו משכנו בשעת הלואתו [נמי] קצת שעבודא מיהו אית ליה עילויה ואותו שעבוד נתן לה וזה הבל:

בפריטי. דעבד כנעני נקנה בכסף:

נסכא. חתיכה של כסף. ונתייקרה השפחה ורצו לחזור בהם המוכרים:

פריטי אין כאן שלא נתנו המעות שקנו אותה והנסכא לא נתנו להם להיות שלהם דנימא שוה כסף ככסף הלכך לא נתנו להם עליה לא כסף ולא שוה כסף שאין להם על הנסכא כלום שמעינן מיהא שהמוכר יין לעובד כוכבים אף על פי שהעובד כוכבים מניח משכון על היין קודם שנאסר אינו מועיל ואכתי דמי היין נסך קא שקיל שהרי לא נתן לו הכסף שיקנה בו היין ולא נתן לו המשכון שיהא שלו הלכך אין לו במשכון כלום ואין לו תקנה אלא שילוה לו המעות על המשכון ויקח המשכון קודם שיאסר היין. ואיכא מאן דאמר הואיל בדיניהם קונה היין לית לן בה:

מדאחייבא בהו אם לא נטלם בתורת קדושין. וכתב רבינו נסים ודוקא היכא שנטלתם בכעס וזרקתם מיד אבל לקחם בפני עדים ואח"כ זרקתם לפניו או לדבר האבד צריכה הימנו גט:

במנה והיא השיבה אותו תנם לאבא אינה מקודשת שלא נתרצית בקדושין אלא שאמרה לו להפסיד מעותיו:

שיקבלם לי מקודשת דסמכה דעתה שאותו פלוני יקבל מעותיה ונתרצית בקדושין איכא מאן דאמר בכל הני אי הוא חזר ואמר הרי את מקודשת לי במנה זה שאתן לפלוני במצותיך והיא שתקה מקודשת אע"פ שלא אמרה תחלה אלא תנם לפלוני ולאו מילתא היא כמו שבארנו לעיל:

על גבי הסלע דלאו לשון ריצוי הוא אלא הפסד מעותיך ומיירי נמי בשלא חזר ואמר לה כלום אלא שהניחם שם לפירושא קמא:

שלה לשון ריצוי הוא דקאמרה כלומר הניחם ברשותי. של שניהם בעיא ולא איפשיטא הואיל והמקום של שניהם אם נתרצית לקדושין אם לאו:

לכלב כלומר הפסידהו ואינו לשון ריצוי:

גמרה ומקניא ולשון ריצוי הוא דקאמרה או חיובי מחייבת ולא נתרציתי בקדושין אלא אמרתי לך שתצילני כמו שאתה חייב להציל נפש אחת מישראל איכא מאן דאמר אם היה כלב של שניהם נמי מקודשת אם היה בככר שתי פרוטות דלשון ריצוי הוא ולא אמרינן דאמרה כי היכי דמחייבת ביה אנא מחייבת ביה את כדאמרינן דהתם הוא חייב בכל המתנה אבל כאן אינו מוטל עליו אלא חצי מזונותיו. ואיכא מאן דאמר אינה מקודשת דהואיל דמחייב ביה איהו לא נתרצית לקדושין וצ"ע. הלכך הוי ספק מקודשת. כי היכי דמחייבנא ולא נתרצית לקדושין:

ירושלמי פרק האיש מקדש התקדשי לי בסלע תנהו לעני מקודשת ותראה עושה טובה לעני. ודאי זה הירושלמי חולק עם התלמוד שלנו דודאי ליכא הפרש בין סלע לככר וכן דעת הר"ם והרי"ף שלא הביאו זה הירושלמי ואיכא מאן דאמר דלא פלוג וחלוק יש בין סלע לככר דבסלע לא מציא למימר כי היכי דמחייבנא דלא רמיא עליה חובה למיתן ליה סלע חדא זימנא. וזה רחוק דאטו מי לא עסקינן בככר גדול וודאי אינו חייב ליתן לו ככר גדול כאחת. ופי' לשון הגמ' הוא שלא היה בדעתה להתרצות בקדושין אלא שיתן לו לשום מצוה שהרי הוא מחויב במעה כמו שהיא מחויבת יהיה מחויב לתת לו כולו או מקצתו וודאי פליג אגמרא דידן. וודאי אם נותן לעני אלף זוז בבת אחת מצוה עביד כדתנן בסוף פאה היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו אלף זוז בבת אחת יקח:

התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק כו' פירש שמישכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה לגוביינא שרשאי למוכרו ולהיפרע ממעותיו כדתנן משלשים יום ולהלן למוכרו בבית דין. דלהכי משכנוהו לבית דין כדי שיפרע חובו ממנו אבל מישכנו בשעת הלואתו אינו רשאי למוכרו ולא חשיב דידיה דאי מישכנו בשעת הלואתו קני ליה אשה נמי מקנייה כי יהיב לה משכון אלא ודאי לא קני אלא משכון דשלא בשעת הלואה דקני ליה לגוביינא:

והרי"ף זצוק"ל כתב לא שנא משכון בשעת הלואה ולא שנא שלא בשעת הלואה דהא תנן המלוה על המשכון ואוקימנה כרבי יצחק. עיין מה שכתבתי בשלהי פ' שבועות הדיינין במהדר' קמא ובמהדר' בתרא. התם במשכון דאחרים עיין בשלהי פ' שבועת הדיינין במהדורא קמא ובמהדורא בתרא:

תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת. ולא דמי למאי דאמרן לעיל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם הא קא אמרה ואקדש אני לך. והכא נמי אילו אמרה תנם לאבא ולאביך ואקדש אני לך מקודשת היא דהא גילתה דעתה דבמתנה יהבינהו ניהליהו ונתרצת בכך להתקדש וכן גבי ככר בין לגבי כלב בין לגבי עני אי אמרה תנה לכלב ולעני ואקדש אני לך מקודשת היא. ודברי המורה לא נראה לי:

על מנת שיקבלם לי מקודשת. פי' לא מטעם שעשאם שליח לקבלה דאין שליח לקבלה אלא מפי האשה ולא שתאמר לאחר אמור לפלוני ויקבל קידושי כדפרישית בגיטין דשליחות לקבלה מילי היא ומילי לא מימסרן לשליח וכי היכי דלא מצי למימר גבי גט אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו עד שישמעו מפי הבעל ה"ה הכי נמי בשליחות לקבלה דאשה דכל שליחות לקבלה מילי נינהו אלא היינו טעמא דכיון דאמרה ליה תנם לאבא ולאביך כאילו נתנתם בידיה דמי. ואם היה סלע שלה מקודשת. פירש המורה דחצירה קונה לה ואינה נרא' דאמאי נקט סלע. אלא הכין פירושו כשאמרה תנם על גבי סלע משמע שבכעס אמרה לו אבל אם היה סלע שלה משמע שבכל לב אמרה לו וכאילו שם בידה דמי כיון שנתרצת בכך ודומה זה לתנהו לכלב:

ואם היה סלע של שניהם שואל אם בדרך כעס אמרה לו או בכל לב. ובכולן אם אמרה ואקדש אני לך נראה לי דהיא מקודשת דבכל לב קאמרה ליה ובכל מקום שיתנם בציוויה כאלו שם בידה דמי. ונראה לי דהוא הדין לגבי גט אם היה בעלה נותן לה גטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע זה או על גבי קרקע ואתגרש מגורשת היא וכאילו שם בידה דמי ולא דמי לטלי גיטיך מעל גבי קרקע דהתם אין שם נתינ' בעל שלא מדעת האשה נתנו על גבי קרקע אבל היכא דאמרה ליה תנהו על גבי קרקע כאילו נתנו בידה דמי וכן כשאמרה לו תנהו לפלוני ואתגרש בו ואע"פ שאין אותו פלוני שם מגורשת ולא מטעם שליח לקבלה דהא לא שמע השליח מפיה אלא כיון שנתינת הבעל לאותו פלוני היא בציווי האשה וברצונה כאילו נתנו בידה דמי אבל שליח לקבלה אינה יודעת היא כשהבעל נותנו לה וגם לא אמרה היא לבעל תנהו לפלו' אלא יד שלוחה הוי כידה ומשום הכי בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא שתאמר לו על ידי אחר דהוי מילי ולא מימסרן לשליח כלל אומר אי זה יקרא שליח לקבלה כשלא אמרה לבעל תנהו לפלוני אלא מינתו שליח לקבל מיד הבעל ההוא ודאי בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא על ידי שליח. אבל כשאומרת היא לבעל תנהו לפלוני ואתקדש לך כאלו נתן בידה דמי ואף על פי שלא מינתה אותו פלוני שליח לקבלה הויא מקודשת וכן לגבי גט:

בד"ה תנם לפלוני כו' כיון דלא תנא אביך בברייתא לחודיה כו' עכ"ל ר"ל כיון דלא תנא אביך בבבא לחודיה בברייתא כדתני תנם לפלוני כו' בבבא לחודיה אלא דאביך בבבא דאבא תני לה ובהני תרי בבי חדא דתנא תנם לאבא כו' ואידך תנם לפלוני כו' בחדא ברייתא בתרי בבי תני להו ואצטריך למעבד בהו צריכותא סגי ליה בהאי צריכותא דאבא ופלוני ולית לן למיחש למיעבד צריכותא גם לאביך ולפלוני כיון דבבבא דאבא גופא תני לה ולא בבבא אחריתי ומיהו בהך בבא גופא דאבא ואביך אצטריך ליה למיעבד בהו צריכותא אבל אביך לגבי פלוני לא חש למיעבד ביה צריכותא כיון דלא בחד בבא תני להו וכבר עביד צריכותא מהך בבא להך בבא ודו"ק:

גמ' מחייבת ביה אתה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מנה כו' אינו שוה כאן כו' נ"ב ס"א אינו שוה כלום כו':

תוס' בד"ה מנה כו' עד חמשין זוז כצ"ל:

גמרא לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דר"א. כצ"ל:

שם התם הוא דכי אמרה ע"מ שיקבלום. כצ"ל:

רש"י ד"ה אינה מקודשת. דהתם איהי קאמרה לי' כו'. כצ"ל:

תד"ה מנה. איתיבי' רבא לר"נ עד מ' כו'. כצ"ל:

תד"ה תנם לפלוני. משום דס"ד כו' כשאמרה ע"מ לפלוני מכשאמרה ע"מ לאביך. כ"נ דצ"ל:

תוס׳ ד"ה מנה אין כאן וכו׳ כך וכך בגוף החפץ המעות כצ"ל:

בא״ד כיון שהאחד מהן חוזר. נ"ב גם י"ל דהו׳ל כדברים הנקנים באמירה. אע"ג דהתם עמדו וקדשו כתיבת התנאים דידן הו"ל כעמדו וקדשו דקאמר אע״ג דהוי קנין אתן בההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקני:

ד"ה משכון וכו' איירי במשכנו שלא כצ"ל:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא מנה אין כאן משכון אין כאן ומשמע מל' רש"י ומסקנת התוספות דה"ה במתנה נמי לא מהני משכון כיון שלא נגמר החיוב בדיבור וכן הוא בפוסקים ונלענ"ד שאם אמר בלשון חיוב חייב אני לך מנה ונתן לו משכון חייב דלא גרע מחייב אני לך מנה בשטר דהא לא שייך כאן משטה אני בך ואפשר דאפילו בלא"ה לא פסיקא מילתא דבמתנה פטור כיון דסמכה דעתה ובכמה דוכתי אשכחן דהיכא דסמכה דעתה קונה בדיבור וצ"ע:

בד"ה מנה אין כאן כו' פירוש ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתם בזה דכיון דהכסף אינו בעין נהי שנתחייב ליתן לה אכתי הו"ל כמלוה דאינה מקודשת וכ"כ הרשב"א ז"ל אלא דלפמ"ש לעיל בההיא דהמקדש במלוה דף ו' ע"ב דלמאי דמשמע שם מלשון רש"י ז"ל טעמא דהמקדש במלוה אינה מקודשת היינו משום דדעתה אמעות המלוה שהוא בעין ובההיא כבר זכתה משעת הלואה שלא ע"י קידושין ולפ"ז לא שייכא האי טעמא הכא וא"כ אי ס"ד דעל ידי המשכון נתחייב במנה היה ראוי לומר שתתקדש כאן ע"י שנתחייב בעיקר המנה וליכא למימר בכוונת התוספות דנחתו הכא לההיא סברא דמסקו דבמתנה נמי לא מהני כלל וצריך להחזיר המשכון א"כ למה הוצרכו לפרש כאן לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ותיפוק ליה שאין כאן כסף כל עיקר אע"כ דאכתי לא נחתו להאי סברא אלא מילתא דפסיקא קאמרי דלענין קידושין בלא"ה פשיטא דלא הוי קידושין אא"כ אמר זכי בגוף החפץ דאפילו לסברת רבינו חיים בשם ר"ת דבמתנה אם אמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה מעכב המשכון עד שיתן דמים אפ"ה באשה אינה מקודשת משום שהכסף אינו בעין וכמ"ש הרשב"א ז"ל דהו"ל כמלוה וסברי דטעמא דמלוה נמי לפי שאינו בעין. יהו לפי שיטת רש"י דלעיל צריך לפרש הכא כמסקנת התוספות כאן שאין כאן חיוב כסף כלל ואפילו במתנה נמי לא מהני וצריך להחזיר המשכון דאינו מתחייב בדבר שלא היה חייב בדיבור בעלמא ומה שנתן המשכון הוי כנתינה בטעות כיון דאזיל ליה חיוב המנה וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שכתב שאין המשכון מתנה אלא דבר"פ הנושא כתבתי דכל היכא דסמכא דעתיה דמקבל אדם מתחייב בדיבור וא"כ קשיא ההיא דהכא אע"כ דלא דמי קידושין למתנה ועיין בפ' הנושא. ועיין בר"ן ובחידושי הריטב"א ז"ל שכתבו פירושים אחרים בזה ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה עכ"ל. ואע"ג דבמשכון ביד אחרים מסקינן דמקודשת אע"ג שלא ישאר ביד האשה מ"מ שאני התם שהיה לו לבעל המשכון זכות בגוף המשכון מחמת הלואה ראשונה וקנוי לו מדר' יצחק א"כ הקנה לה אותו הזכות לגמרי משא"כ הכא דלא זכתה בגוף החוב בדיבור בעלמא א"כ אפילו את"ל שזוכית בגוף החוב ע"י נתינת המשכון לחוד אכתי אינה מקודשת לא מצד החוב שאינו בעין ולא מחמת המשכון כיון שאין כוונתו לזכות לה גוף המשכון כנ"ל כוונת התוספות ודו"ק:

בא"ד וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה כו' ואין לחלק בין מתנה לקידושין עכ"ל. כבר כתבתי דלכאורה אין לשון התוס' מקושר היטב דלפמ"ש הטעם שתחלת דבריהם לפי שאין אשה נקנית בכסף לפי שאינו בעין משמע דמשום דהו"ל כמלוה וא"כ ודאי יש לחלק בין קידושין ומכירת שדה דהיינו עובדא דזביני דאמת' דבסמוך דדמי נמי לקידושי אשה ובין ענין מתנה דלפי האי טעמא זוכה במתנה על ידי המשכון ולא שייך לומר מנה אין כאן משכון אין כאן דאיכא למימר כיון דיהיב משכון מסתמא גמר ומקני ולא גרע מחייב אני לך מנה בשטר וכדמשמע להדיא מל' הרא"ש ז"ל בשמעתין דיש מחלקין בין קידושי אשה ומכירת שדה ובין מתנה משום האי טעמא דאשה ושדה בעינן כסף בעין. אלא דשפיר יש ליישב לשון התוס' דמילתא דפסיקא נקטי כמו שכתבתי בסמוך דבאשה פשיטא דבכל ענין אינה מקודשת אא"כ אמר זכה בגוף החפץ ומה"ט שכתבו שאינה מקודשת מצד המשכון כיון שאין כוונתו לזכות לה גוף המשכון מש"ה כתבו דכמו כן פשיטא להו דבמתנה שאמר אתן לך ונתן משכון סתם דלא זכה במתנה ע"י משיכת המשכון כיון שהלה לא זיכה לו גוף המשכון אלא על המנה שאמר אתן אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן דבהא אין לחלק בין קידושין למתנה ולא דמי לחייב אני לך מנה בשטר כיון שאין המשכון תחת הכסף ממש וע"ז כתבו דאומר רבינו חיים בשם ר"ת דהיכא שאמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לן מנה דבכי הא ודאי זוכה במנה ומתחייב ליתן המנה ואם לאו מעכב המשכון כמו שהתנו דכל תנאי שבממון קיים ולא הו"ל דברים בעלמא כיון שמסר לו המשכון על חיוב זה בפירוש גמר ומקני. אלא דאפ"ה לא מהני בקידושין דסוף סוף אין הכסף בעין והו"ל כמלוה כמו שכתבו בתחילת דבריהם. וזה נ"ל נכון בכוונת התוס' והשתא אתי שפיר לפירוש ר"ת דלא תיקשי מאי מקשה רבא לר' נחמן מההיא דקדשה במשכון מקודשת ואמאי לא מוקי לה כגון שאמר אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה אע"כ דלר"ת נמי לא מהני בקידושין כדפרישית והא דלא מוקי לה כשאמר וכי בגוף המשכון דלשון קדשה במשכון לא משמע הכי כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה משכון דאחרים וכדר' יצחק כו' ובד"ה מנין לבע"ח שקונה משכון. עיין בזה בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין באריכות וכבר כתבתי בזה מה שנלע"ד בפ' השולח דף ל"ז והעליתי דבכל מה שהוא לטובת המלוה אם רוצה לזכות גוף המשכון עדיף טפי משכנו בשעת הלואתו משלא בשעת הלואתו ובתרווייהו מקודשת והיינו דמשני הכא סתם במשכון דאחרים ולא מסיק דאיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אע"כ בכל ענין מקודשת ודוקא לענין אחריות י"ל דשלא בשעת הלואתו מתחייב באחריות כיון דלגוביינא שקליה משא"כ במשכנו בשעת הלואתו אינו מתחייב באחריות דאפשר שלא נתכוין לזכות עדיין כמ"ש שם בתוס' טעם לשבח וסיוע גדול מצאתי לדברי בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ברוב הדברים שכתבתי שם עיין עליו:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה משכון דאחרים וכדר' יצחק. כתבתי דלענ"ד דלעולם אם המלוה רוצה לזכות בגוף המשכון עדיף טפי משכנו בשעת הלוואתו משלא בשעת הלוואתו משא"כ לענין אחריות דהוי ריעותא דמלוה משכנו שלא בשעת הלוואתו הוי טפי ברשות המלוה בעל כרחו וכמו שהארכתי בפ' השולח ונתיישבו כמה קושיות שהקשה הש"ן בח"מ סי' ע"ב וכן משמע להדיא מלשון הריטב"א ו"ל בחידושיו:

בד"ה צדקה מנין כו' ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כו' עכ"ל. ויתיישב יותר לפמ"ש בפ' השולח בחידושינו דעיקר מימרא דר' יצחק אינו אלא לאתויי ראיה דשייך קנייה במשכון אע"ג שאינו זוכה בגוף המשכון אלא על תנאי אם לא יתפרע דלא תימא דלא מהני שום קנין במשכון אלא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו וע"ז מייתי שפיר ראיה מדכתיב ולך תהיה צדקה ואי לא שייך ביה שום קנין לא הוי צדקה מה שמחזיר לו דדידיה קא מהדר ליה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אם היה סלע שלה פי' בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל ותחלה אפרש דלא משמע ליה לרש"י לפרש כמסקנת התוס' דהכא אין הטעם תלוי בקנין אלא משום דסמכא דעתה דנהי דהכי הוא אכתי אמאי מקודשת הא בעינן שיגיע הכסף קידושין לרשותה דמה"ט קרוב לו אינה מקודשת ואע"ג שהרא"ש ז"ל מפרש כל הסוגיי' דהכא שנתן אח"כ לתוך חיקה היינו לשיטת התוספות מ"מ לרש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן ונהי דבדאמרה תן לפלוני מקודשת משום דבשליחותה קעביד ועוד דעיקר קידושין בזה משום דמטי הנאה לידה ממש ומה"ט מקודשת כשאמרה תן לכלב אם היה שלה משום דמטי הנאה לידה משא"כ בתן ע"ג הסלע דהיינו כסף ממש ודאי צריך שיתן הכסף לרשותה לכך הוצרך רש"י לפרש דחצירה קונה לה דמשום ידה או משום שליחות איתרבאי כדאיתא בגיטין והא דמיבעיא ליה לר' ביבי בחצר של שניהם היינו לפי מה שפירשתי בריש פ' הזורק בשיטת רש"י דע"כ הא דבגיטין וקידושין מהני כשנתן לתוך ד' אמות שלה וכן ביכולה לשומרו אפילו מאה אמה כולהו מדאורייתא נינהו דילפינן מריבוייא דזנתן מ"מ דביכולה לשמור נמי סגי ואיתקש הווייה ליציאה וא"כ הכא בסלע של שניהם מספקא ליה שפיר לרב ביבי דאפשר דנהי דבממון לא מהני כמ"ש התוספות מסוגייא דפ' הספינה מ"מ ייל דקידושין שאני כיון דיכולה מיהא לשמרו ואע"ג דבפ' הזורק מסקינן דשניהם יכולין לשומרו הוי מחצה על מחצה ומסקינן וכן בקידושין היינו ברשות הרבים דוקא או ברשות שאינו שלה כלל דלא תליא אלא ביכולה לשמור אבל ברשות שלה לא מגרע שמירה דידה כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ד מהל' אישות אע"ג דבגיטין לא מהני היינו משום חומרא בעלמא כדאי' שם ועיין בא"ע סי' ל' ובב"ש סעי' קטן ד' וס"ק ו' א"כ היינו ספיקא דר' ביבי בחצר של שניהם כן נ"ל נכון בשיטת רש"י דאזיל לשיטתו בפ' הזורק וכן מבואר להדיא שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל דבפ"ד מהל' אישות פסק דבזרק קידושין גמורים לחצר של השנים הוי ספק קידושין וע"כ היינו משום שמפרש בענין זה איבעיא דר' ביבי כן נ"ל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ובחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל וממסקנת הרשב"א ז"ל נראה ג"כ דקאי בשיטת רש"י ז"ל אלא ר"ל בענין אחר והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה אם היה סלע שלה מקודשת פי' בקונטרס דחצירה קונה לה ולא נהידא כו' וכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בטוב טעם דאזיל לשיטתו בפרק הזורק וכמ"ש שם בחידושי ושכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל:

א"ל התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים כו'. לשון הברייתא ותמוה דלשון נטלתו משמע דעשתה מעשה שמורה רצוי לקדושין דשתיקה בשעת מתן מעות הוי כאמרה הן מדקיבלה. ואיך מהני מה שזרקתו אח"כ הא תוך כ"ד לאו כדיבור בקדושין ודלמא הדרא בה. ואי"ל דוקא הוא אי"ל תוך כ"ד לא היא דלשון הש"ס כל התורה כו' חוץ מקדש ומגרש ע"ש אך ב"ב לשון הגמ' בר מקדושין כו' משמע גם היא. וכ"כ בש"ע ס' מ"ב. ואפשר נהי דקי"ל סוף פ"ק דחולין וגיטין דספק א"א הוכיח סופו על תחילתו דוקא אחר כ"ד אבל תוך כ"ד אמרינן הוכיח סופו ע"ת שהקבלה הי' כדי לזרקו. אולם אין מובן מה טעם יהי' מוכח שהקבלה לזרקו אם א"ר להתקדש לא הי' לה ליטול מה לה לקבל ולזרוק של חברו ואפשר דזה בזיון יותר מאם לא קבלה. וא"ל עכ"פ ספק ליהוי דלמא הדרא בה ז"א דמסתמא לא תלינין תוך כ"ד בחזרה ותולין יותר שהוכיח ע"ת כנ"ל אך בשדיך קשה למה נתלי לבזות אך י"ל דגם חזרה אין סברא בשדיך:

לכאורה הי' אפשר דהא דא"מ תוך כ"ד חזרה ע"כ אף שחוזר רק מהנתינה שהקנה לה ג"כ לא מהני דאין סברא לומר רק שחוזר מהקדושין לחוד והקנין רוצה דלא כשחוזר מההקנאה דמשמע סתמא דכיון דתלי' הך בהך שההקנאה הי' לק' גם מההקנאה א"י לחזור. וכן היא שתחזור רק מהזכי' ג"כ אין סברא שיועיל כיון דהזכי' תלי' בק' אבל בזה שזרקתו י"ל דלענין זה תוך כ"ד כדבור שאין כאן זכי' בכסף ק' כלל כיון שנאבד תוך כ"ד או זרקתו קמי' וכאלו לא הי' שלה אף רגע א'. או כיון דמ' ע"מ להחזיר בק' לא מהני לרמב"ם מה"ת כחליפין ק"ס דהדר למרי' ולתוס' דרבנן דמי' לק"ס. וכן בהנ"ל דרגע א' שלה ואח"כ הדר ואף דכשקבלה ואח"כ מחזרת לא בטל הק' דאז לא הי' להחזיר משא"כ תוך כ"ד הי' מיד להחזיר. מ"מ אינו נראה. ונראה יותר כנ' לעיל דהוכיח שהי' קבלה לזרוק שהוא בזיון יותר או אפשר למאי דאמר בתמורה וב"ק ע"ג ת' עולה ת' שלמים כו' אם לכך נתכוין מתחלה כו' ואם נמלך כו' תוך כ"ד כו' משמע שגם תוך כ"ד יש לראות אם נתכוין אי חוזר ע"ש ובתוס' משמע דתוך כ"ד קטן נראה בנתכוין מתחלה ע"ש:

א"כ י"ל גם כאן בנראה שנתכונה מתחלה לא בנמלך והי' לפוסקים לבאר די"ל שם נאמן משא"כ בקדושין. ועיין רמב"ם ט"ו מה' מעשה קרבנות ובמ"ל שם: