כבר ידעת בענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה מעתה לא סוף דבר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שפטור מחטאת שהרי לא נתכוון לשום חתיכה בעולם אלא אפי' נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שהוא מתכוין מיהא לחתיכה הואיל ומ"מ אינו מתכוין לחתיכה של איסור פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה חומר בשאר מצות מבשבת ששאר מצות אף במתעסק חייב חטאת כגון אם היה מתעסק עם האשה ונתקע בה בלא כונה או שהיה חלב בפיו ודמה שהוא רוק ובלעו בלא כוונת שום אכילה חייב ואין צריך לומר אם היה סבור שהוא שומן ובשבת כיוצא בה פטור על הדרך שביארנו וכן אם נתכון בשבת לזרוק שנים וזרק ארבע אע"פ שמתכוין לזריקה הואיל ולא נתכון לזריקת איסור פטור מקרבן וכן בסבור רה"י ונמצא רה"ר:
במסכת כריתות התבאר שאפילו נתכון למחובר שבמין א' וחתך מחובר שבמין אחר כגון עסוק ללקט תאנים ולקט ענבים או אפי' מתכוין לתאנים שחורות ולקט לבנות פטור אפי' נתכון ללקט ענבים תחלה ואח"כ תאנים ונהפך הדבר ולקט תאנים תחלה ואח"כ ענבים אע"פ שלקט כל מה שחשב עליו הואיל ולא לקט כסדר שחשב פטור שהרי בשעה שלקט תאנים מחשבתו היתה לענבים אבל אם היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות ונתכון לכבות את זו וכבה את זו או להדליק את זו והדליק את זו חייב שהרי מלאכת מחשבת היא אין זה אלא כמתכוין ללקוט תאנה זו ולקט זו שבצדה או נתכוון להרוג את זה והרג את זה שהרי קיים מלאכת מחשבת הא אם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ואח"כ הדליק פטור כבה והדליק בנשימ' אחת חייב אע"פ שלא הקדים את ההדלקה מ"מ אף הוא לא אחרה וכן כל כיוצא בזה ובפרק הזורק יתבאר שאף בנתכוון לזרוק ארבעה וזרק שמנה פטור אם לא אמר למקום שתרצה תנוח כמו שיתבאר ומעתה יש שואלין בסוגיא זו מה הוצרכה ללמדנו כאן בנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע ותירצו שזו שבכאן בנתכון לזרוק עד מקום פלוני וקיים מחשבתו אלא שטעה בשיעור שהיה חושב שאין שם אלא שני אמות והיו שם ארבע אמות וזו של פרק הזורק הלכה יותר מכדי מחשבתו והיה ראוי לפוטרה יותר מזו:
כשם שחלוק מלאכות מחלקות חטאות לשבת וכן בשאר עבירות כגון קצירה וטחינה בהעלם אחד או חלב ודם בהעלם אחד שמחייב שתי חטאות כך הדין בע"ז זבח וקטר ונסך בהעלם אחד חייב אחר שהוא שוגג בעבדות ר"ל שהיה יודע שהיא ע"ז ושאסור לעבוד לה אלא שלא היה סבור שעבודות אלו אסורות שגג בה בלא מתכוין כגון שהיה סבור שהיא בית הכנסת והשתחוה לה פטור שהרי לבו לשמים ולא עוד אלא אפי' היה סבור שהיא אינדרוטא בעלמא ר"ל צלם העשוי לכבוד המלך והשתחוה לכבוד המלך לא לקבלת אלהות פטור ואפי' סרך איסור אין כאן ואם קבלו לאלוה חייב עבדה מאהבה או מיראה ר"ל מאהבת מי שעשאה או יראתו הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה אפי' אין לבו לשמים פטור ממיתה או קרבן אלא שיש בדבר איסור ויש מפרשים מאהבה או מיראה בצדדים אחרים וכבר ביארנום במקומה בשביעי של סנהדרין טעה בגוף הענין כגון שהיה סבור שמותר לעבוד ע"ז אינה חייב אלא אחת על כלן על הדרך שביארנו בענין שבת ולענין ביאור הסוגיא יש שואלים במה שאמרו בכאן שגג בלא מתכוין היכי דמי מפני מה לא העמידוה בנתכוון ללקוט לבנות ולקט שחורות שכתבנו בו שהוא פטור אע"פ ששניהם תאנים מה שאין כן בשאר מצות שאם אכל חלב של כבש וסבור שהוא של שור חייב עד שמפקפקין מזה לפסוק שחורות ולקט לבנות לחיוב אלא שיש מתרצים בסוגיא זו הואיל ודבר זה לא נתברר לו עדיין וכן שחולקים עליה במסכת כריתות לא רצה להעמידה במחלקת:
המשנה השניה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש האופה הגוזז את הצמר המלבנו המנפצו הצובעו הטווה המסיך והעושה שתי בתי נירין הפוצע שני חוטין הקושר המתיר התופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחט המפשיט המולחו המעבדו המוחקו המחתכו הכותב שתי אותיות המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה המבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אמר הר"ם פי' מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת ועמיר שם האגודה מן החטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם בורר הוא מי שמנקה ובורר האבנים והצרורות ודומיהם מהזרע מרקד הוא המנפה הקמח להפרישו ממורסנו מנפצו בשבט כמו חובטו והמסיך והוא המושך השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה ובתי נירין הם חוטים תלוים קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה בהם יארוג האורג ושם הנירין עצמם מפורסם אצל האורגים והמולחו ר"ל המולח העור והמעבדו ר"ל הנותנו בעבוד והמוחקו ר"ל הגורר שער ממנו והמחתכו מי שיחתוך העור וסותר כמו הורס והמכה בפטיש הוא כלי שמשתמשין בו הצורפים ואומני ברזל ונחשת והוא ידוע כמו וכפטיש יפוצץ סלע ומכה בפטיש אפי' בשעת גמר מלאכה כאשר עושים המכים בפטישים כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחכוך ומיני היפוי כלם הם תולדות מכה בפטיש והוא אמרם כל מה דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ואלו האבות כלם הם דמיונות והוא כי אמרם קוצר הוא מאבות מלאכות וכמו כן כל התולש (צמר) [צמח] מחובר לארץ כשכונתו באותו דבר שתולש כמו שאורה תאנים או בוצר ענבי' או חובט זיתים כל אחת מאלו המלאכות לא נאמר בהן שהן תולדות בוצר אבל הוא קוצר ממש כאשר לא נאמר במי ששחט כבש או שור שהוא תולדת השוחט או במי שבשל תבשיל מן התבשילים שהוא תולדת האופה אבל הוא אופה עצמו אבל התולדה שתוף ענין אותה המלאכה המנויה באבות בלבד ובאי זה מקום שתמצא אותו הענין הוא תולדה לאותו האב המשל על זה אמרנו כי הטוחן מאבות מלאכות וענין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשיתו חלקים קטנים ולפיכך חתוך הירקות בשבת או נסורת עץ לקבל הנסורת שלו או שפיית חתיכת מתכת לקחת טחינתו או (או) כריתת עצים לשרפה כל זה תולדת טוחן וכמו כן ענין הבשול הוא רפיון העצמים הקשים ולפיכך כל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדת אופה אע"פ שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנתן החתיכה באש עד שתתחמם ועל זה הדרך תקח הסברא כי ענין האריגה קבוץ החלקים הנפרדי' ודבוקם והכנסת קצתם בקצתם וענין העבוד חזוק הדברים הרפים כדי שלא יפסדו במהרה והבן זה הענין ושמרהו וזכור אותו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות תעיין תולדת אי זה אב הוא ולא יתערב עליך המעשה שהוא אב מן האבות עם התולדה כאשר ביארתי לך ואמרם המולחו והמעבדו אינן שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד וזכר אותו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין התשעה ושלשים במלאכת הסטירה ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב ואמרם ארבעים חסר אחת ואחר כך מנאם להשמיענו כי מי שעשה אותם כלם בשגגה אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ובתנאי שתהיה השגגה במלאכה כמו שביארנו בתחלת הפרק וכאלו אמר כי אלו המלאכות השוגג בהם כלם בהעלם אחד יביא ארבעים חטאות חסר אחת ואמרו אחר שמנאם אלו אבות מלאכות לפרש שאינו חייב שני חטאות אלא על שתים מאלו המנויות אבל כשעשה אב ותולדה אינו חייב אלא אחת וכמו כן כשעשה תולדות הרבה אלא שהן כלן תולדות אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ומה שכפל ואמר ארבעי' חסר אחת לדחות ר' יהודה שהוא מונה שובט ומדקדק מאבות מלאכות ושובט הוא המכה בשבט או בקנה על השתי כשימשך על מנוד האורגים כדי להפריד החוטין ומדקדק הוא המפריד החוטין בידו בשעת האריגה וחכ"א כי אלו המלאכות ודומיהם הם כלם תולדות המכה בפטיש כאשר ביארנו קודם לכן וכל אלו האבות שמנה מפני זה קראום אבות כמו שהן שמושן במעשה המשכן שזכר אותם הכתו' בשם מלאכה וכל דבר הנתלה או הדומה באחד מהן יקרא תולדה כמו שחלקנו:
אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני לבאר פרטי הדברים שנקראים מלאכה אצל שבת ואמר על זה אבות מלאכות ר"ל שחייבין עליהן סקילה במזיד ובהתראה וכרת במזיד ובלא התראה וחטאת בשוגג ארבעים חסר א' ולהן תולדות כל אחת בדומה לה ואין הפרש בין תולדה לאב אלא שאם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הא אם עשה תולדה חייב כאלו עשה אב בעצמו ואם עשה שתי תולדות היוצאות משני אבות חייב כאלו עשה שני אבות ולמדת שאלו עשה כל ארבעים חסר אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואלו עשה אלף מלאכות אינה חייב אלא ארבעים חסר אחת שכל המלאכות נכללות באבות אלו שהשנויות כאן הם חשובות ליקרא אבות ושאר המלאכות תולדות להן ולא נמנית בכאן העברת ארבע אמות ברה"ר מפני שהיא תולדה של מוציא שכל ארבע אמות של אדם רשותו הם וכשמעביר חוץ מהם נקרא מוציא וזהו שאמרו עליה גמרא גמירי לה פירושו לחייבו משום מוציא שאלמלא כן לא חייבוהו מיתה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני אלא שעשאוה תולדת הוצאה וכן יראה לי בהושטה ומ"מ בירושלמי אמרו יתר עליהן הושטה ולמה לא תניתה עמהם שכל המלאכות באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להם תולדה וזו אין לה תולדה ובסותר מיהא שהיא מנויה בכלל יש אומרים שצריך לפרשה אליבא דר' יהודה שהרי סותר אי אתה מוצא בה מלאכה צריכה לגופה והרי ר' שמעון פוטר על כל מלאכה שאינה צריכה לגופה ומ"מ לפי מה שכתבנו בפרק שני בענין כחס על הנר אינך צריך לכך:
ומלאכות אלו כלן יצאו לנו ממשכן שלא נסמכה מלאכת שבת למלאכת המשכן אלא שהמלאכות העשויות במשכן שנאמר בהם מלאכת מחשבת הם מלאכה לענין שבת הן שנעשית בבנין המשכן הן שנעשית ביריעות שש ועזים או בעורות האילים והתחשים או בסמנין הצריכים לצבעם והתחיל במנין המלאכות:
א' הזורע והוא אב לכל מיני הצמחה ותולדות שלו נטיעה והברכה והרכבה ודומיהם ב' החורש בקרקע לרפותו כדי לזרוע בתוכו ושאלו בגמ' מכדי מכרב כרבי ברישא והדר זרעי ליתני החורש ברישא ותירץ תנא בארץ ישראל קאי דזרעי והדר כרבי כלומר שבא להשמיענו שכל שהוא בארץ קשה ונחרשה ונזרעה אם חרשה אחר הזריעה חייב אף על חרישה שניה ג' הקוצר והוא אב לזרעים ותולדות שלו בוצר בענבים וגודר בתמרים ומוסק בזיתים ואורה בתאנים ודומיהן ד' המעמר והוא שמאסף העמרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקום אחד וקושרם והוא הדין אם אסף השבלים אחת אחת ועשה מהם עמרים וכן כל כיוצא בזה ה' הדש כלומר שדש בבהמות או במקל להוציא התבואה מתוך השבלים ותולדה שלו מי שכותש להסיר קליפת החטה כגון אלו שמתקנים אותם לצורך מעשה קדירה ו' הזורה ר"ל ברחת לרוח או בכברה שנקביה גסים להפריש התבן מן הבר ז' הבורר ר"ל שבורר בידיו פסולת מתוך האוכל כגון צרורות ועפר ח' הטוחן ט' המרקד בנפה להסיר הסובין והמורסן מתוך הקמח ובגמ' שאלו שהרי זורה ובורר ומרקד שלשתן מין אחד הן להפריש אוכל מתוך פסולת ולמה נחלקו לשלשה ותירץ כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב להו ופירוש הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין י' הלש י"א האופה ומ"מ אפיה לא היתה במשכן שאין אפיה אלא בפת ופת לא היה צריך למלאכת המשכן ואל תשיבני לחם הפנים שאין הכונה במה שנעשה שם אחר השלמת בנין המשכן אלא מה שנעשה שם בעוד שהיו בונין אותו אבל כל שאר המנויות היו במשכן בסמנין של צבע תכלת וארגמן ושאלו בגמ' שביק בישול סמנין דהוה במשכן ונקיט אפיה דפת דלא הואי במשכן ופי' סידורא דפת נקט ונקיט ליה במקום בישול של סמנים שהבישול והאפייה מין א' הוא וכל שממהר לאפות או לבשל כגון בולל ומגיס בקדירה או משים כסוי של קדרה על הקדירה חייב משום מבשל ועד כאן גמרו מלאכות הנעשות במשכן לצורך הסמנים ומתחיל אח"כ באותם העשויות לצורך היריעות:
י"ב הגוזז את הצמר ובכללו התולש בנוצה של עזים או בנוצת העוף י"ג המלבנו ר"ל המכבסו בנהר כדי ללבנו י"ד המנפצו במסרקות של ברזל ונקרא קרמינא"ר ט"ו הצובעו י"ו הטווהו י"ז המיסך והוא הנקרא אורדיר והוא מתיחת חוטי השתי על המסכה שרוצין לארוג בה י"ח העושה שתי שני בתי נירין ר"ל באלו שאורגים בגדים דקים וקצרים דרך אריגה ביד כדרך שעושין נפה וכברה והדומים לאלו מן העשויים בתים בתים ומשיעשה בהם שני בתים נקרא מלאכה ועשיית נפה וכברה וסל וסבכה וסירוג מטה בחבלים כלם תולדת עשיית בתי נירין הם ומשעשה בהם שנים חייב י"ט האורג שני חוטין במעשה אריגה ואף במעשה הנירין בחוט ראשון נתחייב בעשיית נירין בשני בתים וכשהשלים אותו החוט וחבר עליה חוט שני הוא נעשה אורג ואין שיעורו צריך למלא רוחב הבגד או האריגה אלא כמלא רוחב הסיט כפול ורחב הסיט כפול הוא ההבדל שבין אצבע לאמה כמה שאדם יכול להרחיבם ושיעורם בכפל שיעור זה כמו שיתבאר בפרקים הבאים בשיעור כולם כ' הפוצע שני חוטין ר"ל שכשנפסק החוט באמצע היריעה ורוצה לחברו ולהשלימו פוצע שני ראשי החוטים וטווה אותם בראשי אצבעותיו ואע"פ שאינו קושרם לגמרי מ"מ מתקיים הוא עד שיוכללו בתוך היריעה וי"מ פוצע מנתק החוטין לצורך שפעמים שהיריעה רחבה יותר מדאי ומנתק ממנה חוטין להשוותה ונתוק שני חוטין ממנה נקרא מלאכה כ"א הקושר ר"ל קשר של קיימא והוא שלפעמים כשנפסק החוט באמצע היריעה קושרם במקום פציעה שאמרנו תחלק כ"ב המתיר ר"ל מה שהיה כבר קשר של קיימא והוא שפעמים שהוצרך האורג להתיר קשרים שמוצאן בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטויה וכשאינם נקשרים כהוגן כגון שיש מהם הרבה במקום אחד מתירן ומתקנן כרצונו ובגמ' שאלו קשירה במשכן היכי הואי שאם תאמר שכן קושרים ביתדות אהלים ר"ל שנועצים היתדות בקרקע וקושרין היריעות בהם אין זה קשר של קיימא וקושר על מנת להתיר הוא וא"ת שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין כדרך שביארנו למעלה תינח קושר מתיר מאי איכא למימר וא"ת שאם יזדמנו לו שני קשרים מקטר חד ושרי חד כלומר שמניח האחד קשור ומתיר האחר על הדרך שביארנו שלא יראה כבולט יותר מדאי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן שהרי נראית התרה זו כנקב ביריעה וכל שכן ביריעת המשכן שחוטיה כפולים ששה והיא גסה ונראה כנקב גדול וודאי נזהרים היו מתחלה שלא יזדמן להם כך ותירץ שכן צדי חלזון קושרין ומתירין וחלזון הזה כעין דג קטן וצדין אותו לצבוע תכלת בדמו ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף ברשת זו ונמצא מתיר כאן וקושר כאן כ"ג התופר שתי תפירות ושאלו בגמ' והא לא קאי והיאך הוא נקרא מלאכה ותירץ בה שקשרן כלומר וחייב שתים אחת משום תופר ואחת משום קושר ומ"מ בשלשה תפירות אינו צריך קשירה וחייב בתפירה לבד כ"ד הקורע על מנת לתפור שתי תפירות שכל מקלקל על מנת לתקן דינו ושיעורו כמתקן ופעמים שהנקב עגול וצריך לקרוע כדי לתפרו כהוגן וכן היה במשכן שכל יריעה שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה ומ"מ קורע שלא על מנת לתפור מקלקל גמור הוא ופטור אבל אסור ומ"מ יתבאר במסכתא זו שהקורע להטיל אימה על אנשי ביתו או על מי שנתחייב עליו לקרוע חייב משום שבת שמתקן הוא ומ"מ קורע בחמתו אף במקום שאין שם משום שבת כגון מקרע בחול חייב מפני שנראה כעובד עבודה זרה וכל שכן שהוא חייב בשבת שהרי חמתו שוככת בכך ועד כאן נמנו מלאכות שביריעות ומתחיל אח"כ באותן העשויות במשכן בתחשים ובעורותיהם:
כ"ה הצד את הצבי על הדרך שהיו צדין שם את התחש והוא הדין לשאר חיות ודברים הצריכין צידה כ"ו והשוחטו שהרי תחש שבימי משה טהור היה וכן שהיו שם אלים מאדמים וחיובו משום נטילת נשמה ובכללם מנבל או מעקר כ"ז המפשיטו כ"ח המולחו ר"ל שמולח את העור שהוא תחלת עיבודו כ"ט המעבדו פי' בסיד ושאר מיני עיבוד ושאלו בגמ' היינו מולחו היינו מעבדו כלומר שהרי במליחה לא נתחייב אלא ממה שהוא תחלת עיבוד ותירץ אפיק עבוד ועייל שרטוט והוא שכשבא לחתכו משרטטו תחלה על הדרך שרוצה להאריך או להרחיב ואח"כ חותך דרך השרטוט ל' הממחקו ר"ל שמגרר את שערו ומחליקו לעשותו קלף או עור ל"א המחתכו ר"ל לרצועות כלומר שמכוין לחתכם שוות זו בזו על הדרך שהיו מחתכין שם עורות האלים והתחשים להיות שוים זה כזה ועכשיו מתחיל בשאר מלאכות שהיו שם:
ל"ב הכותב שתי אותיות שכך היו כותבים בקרשי המשכן לידע איזה בן זוגו א' בזו וב' בזו ואין האחת סימן אלא בסמיכות בת זוגו אצלה שכל עצמו של רושם אינו אלא לידע איזו היא בת זוג לחברתה ל"ג המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות שפעמים שהיו טועים במשכן בכתיבתם והיו מוחקים על מנת לתקן ל"ד הבונה ל"ה הסותר פי' על מנת לבנות שכך היתה סתירת המשכן מפרקין אותו על מנת לבנותו בשעת חנייה ל"ו המכבה ל"ז המבעיר ונמצאו במשכן באור שתחת דוד הסמנין פעמים שמכבה שלא יקדיחו הסמנין בקדרה ואח"כ מבעירם בכדי הצורך כדי לבשלם ולסיבה זו גם כן אפשר שהזכירו תחלה כבוי ואח"כ הבערה וי"מ בהקדמת הכיבוי שכן דרך הצורפים מכבין גחלת לעשות ממנה פחם ומבערין אותה ל"ח המכה בפטיש ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו ומתקן בקורנס שבידו לעגלה או להרחיבה וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין נתחייב מתולדת מכה בפטיש וי"מ שכן דרך האומן להכות על הסדן בקורנס תיכף שנגמרה מלאכתו ל"ט המוציא מרשות לרשות כגון מרשות היחיד לרשות הרבים או בהפך והיא מלאכה במשכן כמו שביארנו בראש המסכתא הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכל שאר המלאכות בכלל אלו והרבה דברים אתה צריך לידע בפרטי מלאכות אלו הן בשיעורן של כל אחת מהן הן בכמה דברים וכלם מתבארים בפרקים הבאים בארוכה:
וזהו ביאור המשנה דרך קצרה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
