וְאוֹמֵר "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ". דקדק מהרש"א ז"ל דכמה קראי מקמיה האי קרא כתיבי בכהאי גונא דכתיב (משלי ז, ג) קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ, ולמה הביא האי קרא ד'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ'? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע כל מעשה תתייחס לידים ואם לא יהיו ההלכות מחודדים בפיו מפני שלא ירד לעומק הדברים והבנתם באמיתות אז ודאי יהיו הדברים רפויין אצלו לענין מעשה כי כאשר יבא לידי מעשה המתייחסת לידים לא יוכל להורות הלכה בהן מאחר דרפויין הם אצלו אבל אם יהיו מעיקרא מחודדים בפיו מפני שירד לעומקן היטב אז יורה בהם הלכה לענין מעשה המתייחסת לידים ולכן אמר 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' על ענין מעשה כי המעשה תתייחס לידים ששם האצבעות.
ועוד נראה לי בס"ד הביא פסוק זה ד'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' שבו רמז על שם אהו־ה במילואו [אל־ף ה־י וי־ו ה־י] שעולה מספר אצבע [163] שהוא סוד הדעת וצריך לכוין בשם זה בהסתכלותו באצבע שלו שעל ידי כך מגיע לו הארה גדולה משם זה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות וזהו שנאמר 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' למשוך שפע השגה בדברי תורה מכח השם הרמוז באצבעותיך שהוא סוד הדעת.
וְאוֹמֵר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם" (תהלים קכז, ה). פירש רש"י משום דדימנהו לחצים נקיט מלוי אשפה. וקשא אם כן למאי הביא הברייתא פסוק זה שנאמר בלשון אגב?
ונראה לי בס"ד דהתורה היא פתו של אדם מצד הנפש דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) וכמו דפת הגשמי הוא נאפה על ידי האש כן פת הרוחני שהוא דברי תורה נאפה באש החריפות של האדם כי כח החריפות שבאדם הוא חום כמו אש ועל שם זה נדמית התורה לאש (ירמיה כג, כט), ולזה אמר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ חלק תיבת 'אַשְׁפָּתוֹ' לשתים וקרי בה 'אש פתו'.
גם בתיבת 'אַשְׁפָּתוֹ' יש אלף שהוא רצונו לומר אַלּוּף (תהלים נה, יד) דהיינו לימוד ונשאר אותיות 'שפתו' כסדרן. או א' של אשפתו הוא את ונמצא מלת אשפתו הוא 'את שפתו' כלומר ימלא את שפתו מהם שיוציא דברי התורה בשפתיו.
אֲפִלּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד, נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה (במדבר כא, יד). נראה לי בס"ד על דרך זה אתמר בגמרא דפסחים (פסחים קיג:) דתלמידי חכמים שבבבל שונאין זה את זה, והיינו דמחמת חריפות שיש להם נלחמין זה בזה בדברי תורה ונראין כשונאין זה את זה וכדאמר הכא 'נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה' אך באמת 'אֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה' שהשנאה תתהפך לאותיות אהבה! כיצד? ב' אותיות אחרונות של שנאה שהם 'אה' הם שני אותיות ראשנות של אהבה ונשאר שני אותיות של שנאה שהם אותיות שי"ן ונו"ן המה יתחלפו בשתי אותיות אחרונות של אהבה שהם בי"ת וה"א. כיצד? שי"ן בא"ת ב"ש תתחלף בבי"ת ואות נו"ן באי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"ך תתחלף באות ה"א הרי נמצא השנאה נהפכה לאותיות אהבה.
שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה', אֶלָּא 'בְּסוֹפָהּ' (במדבר כא, יד). פירשו בשם הרב שדה יצחק ז"ל הכונה אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה' בלא מפיק בה"א דאז יהיה פירושו לים סוף כתרגומו וכמו שפירש רש"י בחומש אלא 'בְּסוּפָהּ' במפיק בה"א דקאי אמלחמה. ועוד פירשו בשם הרב הנזכר אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה' הפ"ה ברפ"א שהוא לשון סוף אלא 'בְּסוּפָּה' הפ"ה בדגש שפירושו סף השער מלשון וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים (עמוס ט, א) וכמו שומרי הסף, כלומר מה שהיו שונאים בשער יהיו אוהבים בסף השער כשיצאו ממנו וזהו 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' ואהבת בסופה עד כאן דבריו.
תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשַׂמְתֶּם", סַם־תָּם (דברים יא, יח). פירוש על דרך מה שפירש הרב מקור ברוך ז"ל על פסוק רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג, ח) שעושה פעולה של רפואה שני הפכיים בנושא אחד.
או יובן סַם־תָּם דידוע בסוד כונת תורה לשמה שהוא להמשיך ארבעה אלפין אשר פשוטם מספר ארבעה ומילואם [אלף=110] מספר תם [440] ולכן יש בתורה פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד ארבעה אלפי"ן שהם ארבעה מיני לימוד אלף לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג).
ועוד נראה לי נקראת סַם־תָּם כי יעקב נקרא תם בסוד ווְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית כה, כז) וכנגדו בקליפה פלוני נקרא מת ובזה פירש הרב ל"י מאמר רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, כי הוא תם והתורה היא סם של תם הוא יעקב אבינו ע"ה ועל ידי עסק התורה נעשה פלוני מת ממש לגמרי. והא דנקט במשל חמין וצונן שאמר לו 'וּרְחֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן' הוא כנגד הנמשל שהיא התורה שנקראת אש ומים (תענית ז.).
בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר־הָרָע, וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין (בראשית ד, ז). נקיט בָּנַי לומר בשביל שאתם בני שיש לכם דין בנים לכך זכיתם לתורה שהיא תבלין ליצר הרע ונצחתם כנגד טענת המלאכים מדין בן המצר.
ומה שכינה התורה בשם 'תַּבְלִין' לרמוז תורה בלי לב לא תועיל ולכן קראה תבלין שהוא אותיות 'יתן לב' שצריך העוסק בה ליתן לב שלו בה.
ועוד נראה לי בס"ד קראה 'תַּבְלִין' כי תיבה ראשונה שבתורה היא בְּרֵאשִׁית (בראשית א, א) ראשה בית וסופה תי"ו הרי ת"ב של 'תַּבְלִין' וסוף התורה תיבת יִשְׂרָאֵל (דברים לד, יב) ראשה יוד וסופה למ"ד הרי לי של 'תַּבְלִין' ונשאר אות נו"ן רמז לחמשים שערי בינה כי התורה קבלנו מעולם הבריאה שהוא סוד בינה שיש בה חמשים שערים מספר נון של תבלין ובזכות התורה שנקראת תבלין יבא אליהו זכור לטוב לבשר טוב ומשיח בן דויד לגאל אותנו שעולה מספרם תבלין כי תבלין גימטריא 'משיח בן דויד ואליהו' [492] עולה מספר 'תַּבְלִין' [492].
ומה שנאמר 'אִם תֵּטִיב שְׂאֵת' (בראשית ד, ז) רמז בזה שא ת' על פי מה שכתב הרב חסד לאברהם שאם יהיה האדם דבוק בקדושה ת' יום רצופים אינו שולט בו יצר הרע וזהו אִם תֵּטִיב 'שְׂאֵת' שא ת'.
ומה שאמר 'אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ' דאיתא במדרש בפסוק וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל (בראשית מ, טז-יז) שהמלכיות מכונים בשם סל עיין שם. ונראה נרמז ה'סַּל' בראש וסוף שם פלוני שהם צדדין של סמאל והצדדין מכונים בשם ידים שגם הם צדדין של הגוף ולזה אמר 'אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ' פירוש אין אתם נמסרים למלכיות שרומזים בידו כלומר צדדיו כי היצר הרע הוא נמשך מן פלוני אשר בצדדיו רמוזים המלכיות באותיות סַּל.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ (בראשית ד, ז). פירוש ההשטנה והקטגוריא שהיא מלאכתו והיא עסק המשא ומתן שלו לא תהיה אלא כך שמניח רשעי אומות העולם ויעסוק במלאכתו כך. 'וְאִם אַתָּה רוֹצֶה תִּמְשֹׁל בּוֹ' פירוש רוצה מצד בחירתך ורצונך וחשקך בלימוד התורה כרבי אלעזר בן חרסום וכדומה ולא מחמת הכרח כמו שאומרים העולם 'חסורי מחסרא והכי קתני'.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם אתה רוצה בתשובה מאהבה שהיא נעשית ברצון ולא מיראה הנעשית מחמת הכריח וסיבה אז אתה תמשול בו שתהפך העונות אשר קבץ ואסף ממצותיו לעשותם זכיות עד כאן דבריו נר"ו. או יובן תמשל בו לעשותו יצר טוב ולהשתמש בו במעשים טובים.
קָשֶׁה יֵצֶר־הָרָע, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ 'רַע' (בראשית ח, כא). קשא למה קראו רע מאחר שהוא יצר אותו? ועוד מנא ליה דהוא קשא, כי מה שקראו רע הוא על שם מלאכתו שהוא מיעץ רעה אבל אין הכי נמי בנקל יוכל האדם להתגבר עליו, ומנא ליה דקשה?
ונראה לי בס"ד כי היצר הרע בראו הקדוש ברוך הוא שיבא לאדם בגלוי ומיעצו לחטוא בעיצה גלויה בלתי מרמה ותחבולה וכמו שאמרו בזוהר הקדוש משל לבן המלך והשפחה אך היצר הרע הוסיף ברע שיבא לאדם בדרך ערמה ותחבולה שמראה לו שהוא מיעצו לעשות מצוה כדי להפילו ברעה ועל זאת לא צוהו השם יתברך בכך ובעבור זאת קראו הקדוש ברוך הוא 'רע' וזה הוא הקושי שיש לאדם מצד היצר הרע שאם היה בא היצר הרע בגלוי לומר לו עשה עבירה פלונית ודאי לא יוכל היצר הרע על האדם בכך דאיך ישמע לו לעבור פי ה'?! אך דא עקא וקשה לאדם עד אשר מתחפש היצר הרע בבגדי יצר הטוב ומראה לאדם שהוא מיעצו לדבר מצוה ובאמת תחתיה תעמוד הבהרת לטמאו בה!
וזהו שאמר קָשֶׁה הַיֵּצֶר־הָרָע יען שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ 'רַע' וקשה למה יקראנו רע והלא הוא יצר אותו? אלא ודאי קראו רע על אשר הוא בא במרמה ועקיפין לאדם ועל זאת לא יצר אותו ואם כן אתה למד שקשה היצר הרע כי כל דבר הנעשה בדרך מרמה ותחבולה קשה להנצל ממנו מאחר דאינו מרגיש ברעה שלו וחושב שהוא דבר טוב וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז).
יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם (בראשית ו, ה). הקשה הרי"ף ז"ל מאי בינייהו דזה נקיט מִתְחַדֵּשׁ וזה נקיט מִתְגַבֵּר?
ונראה לי בס"ד למאן דאמר מִתְחַדֵּשׁ יש לאדם שכר על שנצח היצר הרע בכל יום ויום בפני עצמו יען כי יצר הרע של יום זה אינו של אתמול ואם כן האדם השלים מלאכתו ומצותו בנצוח יצר הרע של אתמול ויש לו שכר דהשכירות משתלמת לבסוף וכבר גמר הנצוח שנצטווה בו וכן על יצר הרע של כל יום ויום יש לו שכר בפני עצמו כי בכל יום ויום יש לו גמר מלאכה. אבל למאן דאמר מִתְגַבֵּר אין נשלם מלאכת הנצוח אלא עד יום הפטירה דאז אותו יום הוא סוף המלאכה דמשתלמת לבסוף.
ועוד נראה לי בס"ד כל חד מדבר ביצר הרע בפני עצמו כי יש יצר הרע בא מצד התולדה מזוהמת הנחש ועל זה נקיט מִתְגַבֵּר אך יש יצר הרע שנקרא מלאך רע שבא מן הקליפה של כל יום ויום בפני עצמו וכנגד זה נקיט מִתְחַדֵּשׁ כי לכל יום יש קליפה בפני עצמו כנגדו.
ומה שאמר מִתְגַבֵּר מִדִּכְתִיב 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַדִּיק' (תהלים לז, לב) ש' דרשע גימטריא יצר [300] הרי רשע הוא יצר רע.
ונראה לי אדם במילוא אל"ף דל"ת מ"ם עולה המילוי מספר תקף [580] כמנין 'היצר הרע' [580] לרמוז כי היצר הרע חונה בקרב האדם ולזה אמר הכתוב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע (בראשית ח, כא) אמר 'לב האדם' לרמוז על מלוי האדם.
אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ (ירמיהו כג, כט). קשה מָשְׁכֵהוּ משמע שמוליכו עמו לבית המדרש, ומה יעשה בו שם? והוה ליה למימר ברח לבית המדרש!
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במדרש הנעלם (סדר תולדות דף קלח) דשאל רבי יצחק לרבי יהודה אם יצר הרע לעתיד יתבטל מן העולם חוץ מן שעת הזווג ואמר לו אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתתא לא ליהוי לכן ישאר יצר הרע בעולם ורק לא יהא מנוול כקדמיתא למחטי ביה הדא הוא דיכתיב ללֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי (ישעיה יא, ט) עד כאן עיין שם.
ובזה מובן המאמר כאן כמין חומר אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה להחטיאך בחמדה וקנאה ותאוה גשמית אל תדחהו ותשליכהו לגמרי אלא מְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ להשתמש בו בדבר טוב ששם יהיה לך קנאה מלומדי תורה וחמדה ותאוה להסביר סברה ולעשות חדושי תורה ויהיה לו מכחו חדוותא דשמעתתא כי כאשר דבר סתום ומוקשה שלא יכלו לפתרו ולפרשו כל חכמי המדרש ואתה זכית לפרשו ולפתרו במה שעתה יגיע לך מזה הוא הדבר אשר אמר אדונינו דוד מלך ישראל שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסב).
ולזה אמר 'אִם אֶבֶן הוּא נִמּוֹחַ' כנגד מדת תאוה שהאבן בהיותה לבינה קודם שריפתה בכבשן אם תשפוך עליה מים שואבת אותו וחוזרת ושואבת אחר שתיבש וכן על זה הדרך ולא נודע כי באו מים אל קרבנה וכן מדת התאוה עושה פועל באדם וגם ברזל הוא מתפוצץ כנגד מדת הקנאה כי הקנאי תמיד משתדל לחתוך מחבירו קניינו וכבודו וכל רכושו מחמת קנאתו בו והרי הוא נעשה לו כברזל שמלאכתו לחתוך ולקצר. ומה שקרא ליצר הרע בשם מנוול כי נמשך מן ס"מ [סמאל=131] שמספרו עם הכולל גימטריא מנוול [132].
ועוד נראה לי נקיט אבן וברזל כי שניהם מן הדומים אך האבן רב הכמות ומעט האיכות והברזל מעט הכמות ורב האיכות וכן בעבירות של יצר הרע יש עבירות חמורות שהם רב האיכות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא אך הם מעט הכמות כי לא ימצאו הרבה מהם ביד האדם ויש עונות רבי הכמות שהם לשון הרע ושקר וליצנות שנמצא ביד האדם הרבה בכל שעה ושעה אך הם מעט האיכות.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש 'אִם אֶבֶן הוּא' על יצר הרע שהוא בא מזוהמת הנחש 'וְאִם בַּרְזֶל הוּא' על יצר הרע הבא מן הקליפה שנקרא מלאך רע ולכן בזה נקיט נִמּוֹחַ ובזה נקיט מִתְפּוֹצֵץ עד כאן דבריו נר"ו.
הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לְכִבּוּד הַמָּקוֹם. פירוש השוה אותם בלשון דהכא נקיט כַּבֵּד (שמות כ, יא) והכא נקיט כַּבֵּד (משלי ג, ט) אבל לא במדרגה ומעלה ותנא דברייתא זו סבירא ליה דמשלי ברוח הקודש נאמרה.
ומה שאמר נֶאֱמַר מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, קשה הוה ליה למימר האי חלוקה קודם חלוקה של פסוק אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, כי פסוק 'מְקַלֵּל אָבִיו' הוא בספר שמות (שמות כא, יז) ופסוק 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו' בספר ויקרא (ויקרא יט, ג)?
ונראה לי בס"ד נקיט לחלוקא ד'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו' בראשונה משום דכאן השווה אותם ממש דנקיט כאן כבוד ומורא אבל בחלוקה ד'מְקַלֵּל' לא השווה אותם השוואה גמורה דבחד נקיט 'מוֹת יוּמָת' ובחד נקיט 'וְנָשָׂא חֶטְאוֹ' לכך נקיט לחלוקה זו באחרונה.
שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. נראה לי בס"ד אלף ד'אָדָם' שמספרו אחד רומז להקדוש ברוך הוא יחידו של עולם ואותיות דם [44] עולין מספר 'אב אם' [44] ולזה אמר שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִים 'בָּאָדָם' דייקא שהם רמוזים באותיות אדם.
ולזה אמר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא) פירוש כַּבֵּד [26] גימטריא שם הוי־ה הוא רמוז אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ שאות א' דאדם הרומזת להקדוש ברוך הוא רמוז בה מספר שם הוי־ה ברוך הוא שעולה כ"ו וכן צורת אות א' הוא וא"ו ושני יודי"ן שעולה מספרם כ"ו כמנין שם הוי־ה ברוך הוא.
בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם וְכִבְּדוּנִי. פירש מהרש"א דהיינו שם י־ה המחבר ושיתף שם איש ואשה. וקשא אם על קביעות אותיות י־ה בשמם קאמר 'דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם' אם כן דר ולמה אמר 'כְּאִלּוּ דַּרְתִּי' בכף הדמיון?
ועוד מה שאמר אחרי זה תָּנִי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה עָשִׁיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וקשא והלא כבר דר ביניהם שכבר נקבע יו"ד באיש והא' באשה?
ועוד בגמרא דסוטה (סוטה יז.) אתמר מסתלקין אותיות י־ה וישאר אש ואש בעבור חטא האיש והאשה עצמן ולא בעבור שהבנים לא כבדום?
ונראה לי בס"ד דאות יו"ד וה"א לא היו שתיהם ביחד באיש ושתיהם באשה כדי שנחשב בזה שמו יתברך שהוא י־ה דר ביניהם אלא נחלקו אות א' באיש ואות א' באשה ולכן אמר 'כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם' כאלו בכף הדמיון דלא דרתי ממש ולכן אמר אחרי זה 'יָפֶה עָשִׁיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם' רצונו לומר שלא דרתי בשלימות אותיות שמי דהיינו שם י־ה כולו ביחד אלא דרתי אות א' באיש ואות א' באשה שאם היה שמי י־ה כולו ביחד אצל האב ושמי י־ה כולו כאחד אצל האם אז היה זלזול הבנים באב ואם נוגע בכבודי דכאשר מצערים אביהם ואמם היו מצערים אותי גם כן כביכול.
