דף לא - ב

ומעשהו מביאו לחיי עולם הבא, מפני שמכבדו בדברים טובים וניחומים. כעין המעשה דלהלן:

מעשה באדם שציווהו להתייצב לעבודת המלך. ובנו רצה להתייצב במקום אביו, אך היה רגיל להתפרנס מטחינה בריחיים, ולא היה יכול להתבטל מעבודתו. מה עשה? אמר לאביו: אבא, טחון אתה, ואני אלך תחתיך לעבודת המלך, שאי אפשר לדעת מה יבוא בסופה, אם בזיון, עדיף לך לטחון בריחיים, ואם מלקות, ודאי עדיף לך לטחון בריחיים. ^[368]

ומביאה הגמרא מאמר נוסף:

אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי [בני] קיים מצות כיבוד כהוגן.

ומבארת הגמרא: כיצד?

חמשה בני סמכי, בנים שסמוכים על שולחנו, ^[369] הוה ליה לאבימי בחיי רבי אבהו אביו. וכי הוה אתא רבי אבהו, קרי אבבא, כאשר היה בא רבי אבהו ומקיש על הדלת, לא היה אבימי מניח לאחד מבניו לפתוח, אלא רהיט ואזיל, היה רץ בעצמו והלך, ופתח ליה, וכל זמן שלא הגיע לדלת אמר: אין! אין! עד דמטאי התם. היה אומר 'אפתח', 'אפתח', עד שהיה מגיע לדלת.

יומא חד, אמר ליה אביו אשקיין מיא! יום אחד אמר רבי אבהו לאבימי בנו "אשקני מים". אדאייתי ליה, עד שהספיק אבימי להביא לו, נמנם. גחין אבימי, קאי עליה עד דאיתער, עמד מעליו עם המים עד שהתעורר.

ובזכות שהקפיד כל כך על המצוה, איסתייעא מילתיה, ובשעה שגחן על אביו דרש אבימי את מדרש כל מזמור ע"ט שבספר תהילים, "מזמור לאסף", שלא הבינו קודם לכן. ^[370]

אמר שאל ליה רב יעקב בר אבוה לאביי: כגון אנא, אני שאהוב לאבי, ויקר לאמי, דעד דאתינא מבי רב, שלפני שאני חוזר מהישיבה, אבא מדלי לי כסא ואמא מזגא לי, אבי שופך לי יין לכוס, ואימי מוזגת בו מים כדי שיהיה ראוי לשתיה נכונה, היכי איעביד, איך אנהג? האם מותר לי לקבל מהם או שאני פוגע בכך בכבודם?

אמר ליה אביי: מאמך קביל, ומאביך לא תקבל. דכיון ד"בר תורה" הוא חלשה דעתיה. שהואיל והוא חכם יש לחוש שלפעמים תהיה לו חלישות הדעת אם תשתמש בעבודתו.

רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, היתה לו אמא זקנה, ^[371] דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא, גחין, וסליק לה. בכל פעם שהיתה רוצה לעלות על מטתה, היה רבי טרפון מתכופף, והיתה עולה על גבו. וכל אימת דהות נחית, נחתת עילויה, בכל פעם שהיתה יורדת, ירדה על גבו.

אתא, וקא משתבח בי מדרשא, בא רבי טרפון לבית המדרש והשתבח על מעשהו.

אמרי ליה, אמרו לו חכמים: עדיין לא הגעת לחצי מהכיבוד שחייבה התורה. שהרי, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה על כך?! והלא בכלל מצות כיבוד נכלל גם זה! ^[372]

רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאימיה, כאשר היה שומע את קול פסיעות רגלי אמו, אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא! אקום מלפני השכינה שבאה עכשיו. כי בזמן שאדם מכבד את אמו, אומר הקב"ה "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". ^[373]

אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא חמאן, שלא ראה את הוריו, מפני שאי אפשר לקיים את כיבודם ככל הצורך, ואדם נענש בגללם.

ורבי יוחנן אמר כך מפני שהתייתם ולא ראה את הוריו כלל, כי [כאשר] עברתו אמו, מת אביו, וכאשר ילדתו, מתה אמו.

וכן אביי, גם הוא התייתם ולא ראה את הוריו.

ומקשינן: איני! והאמר אביי כמה פעמים "אמרה לי אם כך וכך", ומכאן שראה את אמו!

ומתרצינן: ההיא אם, מרבינתיה הואי. לא היתה זו אמו, אלא אומנתו שגידלתו היתה.

רב אסי הוה ליה היתה לו ההיא אמא זקינה.

אמרה ליה: בעינא אני רוצה תכשיטין! עבד [עשה] לה.

חזרה ואמרה לו: בעינא גברא, אני רוצה איש להנשא לו! אמר לה: נייעין נחפש לך.

חזרה ואמרה לו: בעינא גברא דשפיר כותך, אני רוצה איש כמוך!

שבקה ואזל לארעא דישראל, עזבה והלך לארץ ישראל, כי הבין שנטרפה דעתה עליה, ולא יוכל לכבדה כדין. ^[374]

משהגיע לארץ ישראל, שמע רב אסי דקא אזלה אבתריה, שבאה אחריו. ורצה לצאת לקראתה כדי לכבדה. אך הסתפק שמא אסור לצאת מארץ ישראל לצורך זה.

אתא לקמיה, בא לפני דרבי יוחנן, ואמר ליה: מהו הדין לענין לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ?

אמר ליה רבי יוחנן: אסור. חזר רב אסי ושאל: לצאת לקראת אמא, מהו הדין?

אמר ליה רבי יוחנן: איני יודע.

אתרח פורתא, המתין רב אסי מעט, ^[375] הדר אתא, אחר כך חזר לפני רבי יוחנן.

ורבי יוחנן היה סבור שדעתו של רב אסי לחזור למולדתו בבל, ^[376] ולא לצאת לכבוד אמו התכוין. ^[377]

לפיכך, אמר ליה רבי יוחנן: אסי, נתרצית לצאת לבבל? אם כן יהי רצון שהמקום יחזירך לשלום עד מקומך.

וחשש רב אסי שמא רבי יוחנן כועס עליו, לפיכך, אתא לקמיה, בא לפני רבי אלעזר תלמידו של רבי יוחנן, ואמר ליה: חס ושלום דלמא [שמא] רבי יוחנן מירתח רתח עלי?

אמר ליה רבי אלעזר: מאי אמר לך?

אמר ענה ליה רב אסי: כך אמר לי רבי יוחנן: "המקום יחזירך לשלום".

אמר ליה רבי אלעזר: ואם איתא דרתח, לא הוה מברך לך! אילו רבי יוחנן היה כועס עליך, הוא לא היה מברך אותך.

ומששמע זאת רב אסי יצא לחוץ לארץ כדי להקביל את פני אמו.

אדהכי והכי, בינתיים, לאחר שיצא לחוץ לארץ לקראתה, ולפני שהספיק לפגוש את אמו, שמע לארונא דקאתי, שמע שמתה אמו וארונה בא, על מנת לקוברה בארץ ישראל.

אמר: אי ידעי, לא נפקי! אילו הייתי יודע שהיא מתה, לא הייתי יוצא לחוץ לארץ לקראתה. ^[378]

תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא בענין מצות כיבוד אב ואם:

בכלל מצות כיבוד אב כלולים שני דברים: [א] מכבדו בחייו [ב] ומכבדו במותו.

והברייתא מבארת:

מכבדו בחייו, כיצד? ^[379]

הנשמע בדבר אביו למקום, אדם שמבקש בקשה מאנשי המקום ומכיר בהם שמכבדים את אביו, ויכבדו את הבקשה שיבקש מהם בשם אביו, אזי, אפילו אם יודע שיכבדוהו כאביו, בכל זאת לא יאמר להם: 'מלאו את בקשתי ושלחוני בהקדם לביתי בשביל עצמי', או 'מהרוני בשביל עצמי', או 'פטרוני בשביל עצמי'.

אלא בכולהו יאמר 'בשביל אבא', כלומר: מהרו לשולחני כי אבי צריך את עזרתי.

מכבדו במותו, כיצד? היה אומר דבר שמועה ששמע מפיו, לא יאמר 'כך אמר אבא', אלא 'כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו". כלומר: עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו.

והני מילי, והדברים אמורים בתוך שנים עשר חדש ממיתת אביו, מפני שמשפט רשעי ישראל בגיהנם הוא עד שנים עשר חדש, אבל מכאן ואילך אומר על אביו "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא".

תנו רבנן, בברייתא נוספת בענין כיבוד אב:

בזמן הגמרא היה נהוג שהחכם לוחש את דרשתו באוזני מתורגמן והמתורגמן היה חוזר על הדברים בקול רם, כדי שהקהל ישמע.

ואומרת על כך הברייתא: חכם שרוצה לדרוש דבר בשם אביו או רבו, משנה את שם אביו ושם רבו באזני המתורגמן. כלומר: אינו מזכיר את שם, אלא אומר 'כך אמר אבי מורי', או 'כך אמר רבי ומורי'.

ואילו התורגמן אינו משנה לא את שם אביו ולא את שם רבו.

ומיד הגמרא תמהה: "שם אביו" שהוזכר בענין המתורגמן, אבוה דמאן, אביו של מי הוא?

אילימא, אם נפרש כפשטות הלשון, שהברייתא מדברת על אבוה דתורגמן, דהיינו, כשהחכם אומר דבר הלכה בשם אבי התורגמן להשמיעו לרבים, לא ישנה התורגמן את שם אביו לומר 'כך אמר אבא מורי', אלא קוראהו בשמו.

אם נפרש כך, יש לתמוה על דברי הברייתא: אטו וכי תורגמן לאו בר חיובא הוא לכבד את אביו?!

אלא, אמר רבא: הברייתא מדברת בשם אביו של חכם ובשם רבו של חכם, כלומר: כשהחכם לוחש באזני התורגמן "כך אמר לי אבא מורי" המתורגמן אינו אומר "כך אמר לי אביו של החכם", אלא מזכיר את שם אביו של החכם.

כי הא כמו שהיה נהוג לפניו דמר, בר רב אשי, כי, כאשר, הוה דריש בפירקא, כאשר רב אשי היה דורש ברבים ברגל, איהו, רב אשי אמר לתורגמן "כך אמר אבא מרי". ואילו אמוריה, מתורגמנו אמר: הכי כך אמר רב אשי.

תנו רבנן:

איזהו מורא שהוזכר בתורה,  379*  ואיזהו כיבוד שהוזכר בתורה? ^[380]

מורא - היינו, שהבן לא עומד במקומו, במקום המיוחד לאביו לעמוד ולהתייעץ שם עם זקני העיר. ^[381]

ולא יושב במקומו המיועד לו להסב בו בביתו. ^[382], ^[383]

ולא סותר את דבריו. ^[384]

ולא מכריעו, אם אביו חולק על דברי חכם אחר, לא יאמר נראה לי להכריע כדברי החכם האחר, ולא כדברי אבי. ^[385]

כיבוד - הבן מאכיל ומשקה ומלביש ומכסה את אביו, ומכניס ומוציא את אביו ממקום למקום.

עד כאן דברי הברייתא.