פיחת י'. שתרם אחד מארבעים: תרומתו תרומה. דאמר ליה בהכי אמדתיך: מנלן. דשליח תורם: גם אתם. כן תרימו גם אתם והאי גם יתירא הוא: במחשבה. נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה דכתיב (במדבר יח) ונחשב: ואמרו לאחד. מבני חבורתם: צא ובקש. פסח האבוד: והן אוכלין עמו. שהרי עשאוהו שליח לשחוט ושלהן פסול: מנלן. דשלוחו של אדם כמותו לשחיטת קדשים: אצל קדשים. אפי' תרומה חול הוא אצלו: רוב מעשיהם. כל עבודת הקרבתם ע''י כהנים שהם שלוחים: הי תיתי. גרסי': שכן ישנן במחשבה. קדשים נמי איתנהו במחשבה (וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע''י מחשבה הם באים) גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות בפ''ג (דף כו:) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת''ל כל נדיב לב עולות: ותיתי מהנך. מה קדשים שהן קדש ישנן בשליח תרומה שהיא חול לא כל שכן מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע''י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן ישנן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו וחזר הדין הצד השוה שבהן שישנן ע''י עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה: לכדר' ינאי. להכי כתב גם לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבעובד כוכבים פסול: לפי שאינו כו'. אלמא לא בעי קרא דמסברא אית לן למימר דמידי דלא שייך ביה לא מתעביד עליה שליח: לאו בר היתירא הוא גרסי'. אינו בשום צד היתר אשת איש שאינו מגרש דהא אין לו קידושין: ה''ג. אבל עובד כוכבים הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה: שתרמו. את שלהן: תרומתן תרומה. ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע ומירוח עובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה ובמנחות (דף סז.) יליף לה טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: מדמעת. אם נפלה לחולין אוסרתה: וחייבין עליה חומש. האוכלה בשוגג: ור' שמעון פוטר. דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות (שם) ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צריכי: אתם גם אתם למה לי. פשיטא דלא הוי עובד כוכבים שליח דהא ליתיה בתרומה דנפשיה: איצטריך. לרבויי שליח לתרומה משום דכתיב אתם למעוטי אריסים מלתרום חלקו של בעה''ב ואפטרופוס יתומים והתורם את שאינו שלו שלא מדעתו אימא למעוטי נמי שליח להכי איצטריך גם לרבויי: הניחא לרבי יהושע. דנפקא ליה שליחות דקדשים מושחטו אותו:

פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה. פי' בקונטרס פיחת שתרם א' ממ' וקאי פיחת אבעל הבית וי''מ איפכא דפיחת שתרם אחד מששים וקאי פיחת אתרומה מ''מ משמע היכא דתרם השליח ואפי' אתא בעה''ב ואמר לו לא היה בדעתי לכך אפ''ה תרומתו תרומה וקשה דמאי שנא מדהא דאמר (ב''מ דף כב.) האומר לשלוחו צא ותרום והלך ותרם אם א''ל בעה''ב כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ומוקי לה התם כגון דשויה בעה''ב שליח ואפ''ה אין תרומתו תרומה כיון שלא פירש לו בהדיא שמתרצה ליפות וי''ל דהתם היינו טעמא לפי שאין דרך בני אדם לברור היפות כדי לתרום אלא הבינונים אבל הכא דיש הרבה בני אדם דדרכן לתרום בעין יפה מצי למימר ליה להכי אמדתיך ובטלת דעתך אצל דעתי למה שאמדתיך: מה לגירושין שכן ישנן חול. אבל לא מצי למימר שכן ישנן בע''כ כי ההיא דלעיל דאיכא למימר קידושין יוכיחו אבל לעיל לא מייתי ליה אלא גבי קידושין: שכן ישנה במחשבה. ומיהו קידושין הוו אתו מתרומה ומגירושין דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע''כ תרומה תוכיח מה לתרומה שכן ישנה במחשבה גירושין יוכיחו ומיהו מהיקישא דויצאה והיתה לא הוה מצי. מפיק דאיצטריך לשאר דרשות: נפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה. וא''ת אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב (ויקרא טז) ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים וי''ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן היינו חטאת דווקא דומיא דפרו של אהרן וה''ט משום דבחטאת כתיב אותו אפי' בע''כ והלכך כיון דאי איתא לקמן מקריבין אותו בע''כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות. דלא מקריבין בע''כ לא הוה ידעינן שיכול לעשות שליח אי לא דנפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה: שכן ישנן במחשבה. תרומה דכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם וקדשים דכתיב בדברי הימים (ב כט) כל נדיב לב עולות: העובד כוכבים והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פירש הקונט' ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה ובמנחות (דף סז.) יליף טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מדמעת אם נפלה בחולין אוסרתה וחייבין עליה חומש האוכלה בשוגג ור''ש פוטר דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי עכ''ל וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין לעובד כוכבים ובפ' השולח (גיטין מז.) פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי לכך פי' ר''י דת''ק סבר דאפי' יש קנין משכחת שפיר שתבואתו חייב בתרומה כגון שגדלה שליש בידי ישראל ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י''ל דמיירי שמרחו ישראל ואי משום זרעך ולא לקוח י''ל דמיירי שלקחם קודם מירוח ואח''כ מירחם ישראל ופטורא דלקוח אינו אלא אחר מירוח כן פי' ר''ת וקשה דא''כ דומיא דהכי פוטר ר''ש ומאי טעמא וי''ל דטעמא כדאמר [בזבחים] (דף מה.) דאמר ר''ש קדשי עובדי כוכבים אין בהם מעילה משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים אלמא ממעט ליה מקרא בהדיא:

והנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. רש"י ז"ל פירש דקסבר לא הי' קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואין מרוח הנכרי פטור ואפשר לומר לעולם יש קנין והכא כגון שהביאה שליש ברשותו של ישראל ומכרה לנכרי ולעולם מירוח הנכרי פוטר והכא במאי עסקינן כגון שהקדימו בשבלים ורבי שמעון דפטר משום דסבירא ליה ישראל אמור בפרשה להוציא את הנכרים שאלו לדברי רש"י ז"ל שאומר משום דמירוח הנכרי פטור אכתי איתנהו בתרומה שהקדימה בשבלים או כשמירח ישראל ברשות נכרי:

מה לתרומה שכן ישנן במחשבה. יש מי שפירש שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, משום דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם. ואם תאמר, ונחשב לכם תרומתכם בתרומת מעשר הוא דכתיב, ובתרומת מעשר פלוגתא דר' אלעזר בן גמלא ורבנן הוא, ומייתי לה בגיטין שלהי כל הגט (גיטין ל, ב) דר' אלעזר בן גמלא אומר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחד תרומה גדולה ואחד תרומת מעשר, מה תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, ופליגי רבנן עליה, יש לומר דבאומד הוא דפליגי, משום דכתיב ביה (שם, כו) מעשר מן המעשר, אבל במחשבה לא פליגי עליה. ויש מי שפירש דבמחשבה נמי פליגי, והכא הכי פירושו ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא לה שם תרומתו תרומה.

אלא תיתי מגרושין וקדושין אין הכי נמי כו'. (לא מצאתי לשון הזה בגמרא. הזעצער) קשיא לי דה אמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עא, ב) והא דרב אשי בדותא הוא, מיהו שליחות בכל התורה כולה מנא לן מתרומה, מה התם בני ברית אף הכא בני ברית, דאלמא מתרומה ילפינן, ולא אתי מביניא, דאי מביניא אתם גם אתם דכתיב גבי תרומה דלמא ללמד על עצמו בא. ויש לומר דעיקר שליחות בכל התורה כולה מביניא אתי, אלא דמדגלי רחמנא בתרומה דאין שליחות לגוי על הכלל כלו בא ללמד, והתם הכי קאמר שליחות בכל התורה כולה דעל ידי ישראל ולא על ידי גוי מנלן מתרומה.

דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פירש רש"י דסבירא ליה להאי תנא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ומירוח גוי אינו פוטר, משום דתרי דגנך כתיבי, ודרשינן בהו דיגונך ולא דיגון גוי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ובתוס' אמרו דאין צריך לזה, אלא אפילו כמאן דאמר יש קנין, ומירוח גוי פוטר, והכי במאי עסקינן בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי דקרינן ביה דגנך, אי נמי בשמכרו גוי לישראל עד שלא הביאה שליש וחזר ישראל ומכרה לגוי לאחר שהביא שליש, וכדאיתא בגיטין פרק השולח (גיטין מז, א) ובשהקדימו בשבלין.
ול"נ דעל כרחך מתניתין יש קנין סבירא ליה, דהא סתם מתניתין ר' מאיר, ור' יהודה דפליג בסיפא ואמר אין לנכרי כרם רבעי, משמע דברישא דמתניתין דהנכרי והכותי מודה, ור' מאיר יש קנין לגוי סבירא ליה, כדמוכח בשלהי פרק קמא דעבודה זרה (כא, א) במתניתין דאין מוכרין להם בתים ואין צריך לומר שדות ור' יהודה נמי ישק נין סבירא ליה, כדאיתא במציעא פרק השואל (קא, א), וכדדייק התם מהא דתניא ר' יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו, ואקשינן עלה מאי שנא מציק אפילו אין מציק נמי, דתנן ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מגוי מעשר ונותן לו, וסברוה מאי שדה אבותיו אברהם יצחק ויעקב, וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ואסיקנא לעולם קסבר יש קנין לגוי, ומאי שדה אבותיו שדה אובתיו ממש, ור' מאיר ור' יהודה סבירא ליה דאין מירוח הגוי פוטר והכא בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי ומירחו גוי, דחייבת מדאורייתא.

ולר' שמעון דפטר דתנן תרומת נכרי מדמעת כו' ור' שמעון פוטר. פירש רש"י: דר' שמעון סבירא ליה אין קנין לגוי, ואפילו הכי פטר, משום דסבירא ליה דאין מירוח גוי חייב בתרומה וילף לה מדיגונך ולא דיגון גוי, ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי, ואינו מחוור דאם כן מאי קא מיבעיא ליה אתם גם אתם למה לי, לימא דלמעוטי נכרי בשהקדמי בשבלים, דהא הקדימו בשבלים הויא תרומה דאורייתא, ואתא קרא ומעטיה לנכרי, ויש לפרש דטעמא דר' שמעון דישראל כתיב בפרשה וגוי לא צריך קרא דאתם גם אתם ואפילו הקדימו בשבלים, ואי נמי בשמירחו ישראל ברשות גוי, והלכך אצטריך לאוקמי אתם גם אתם לדרשה אחרינא.

אתם ולא אפטרופין. יש לפרש דדרשה גמורה היא, והא דתנן (גיטין נב, א) אפטרופוס שמינהו אבי יתומים תורמין ומעשרין, משום הפקר בית דין נגעו בה, לתקנת יתומים, כדי להאכיל, והיינו דלהניח אסור, כדאיתא התם בפרק הנזקין. ויש לפרש דלאו דרשה גמורה היא לאפטרופין, דידן כיד יתומים ותורמין ומעשרין דבר תורה, דלא קרינן ביה תורם שאינו שלו, והיינו דתורמין להאכיל, והכא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי יתומים, ובפרק הניזקין (שם) הארכתי בזה בס"ד, והכי משמע קצת בירושלמי דגרסינן התם בפרק הניזקין (פ"ה, ה"ה) גבי אתם ולא שותפין והא תנינן שותפין שתרמו זה אחר זה כו', כאן להלכה וכאן למעשה.

והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו'. מנ"ל דמשויא שליח לשחיטת פסח וכי תימא למה לי קרא דהא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. איכא למימר דשאני הכא. דהוי מידי דמצוה ודילמא ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בגופיה וחובא חשיבא וכדאמרי' התם בנדרים בתורם משלו על של חבירו אף על גב דשאני הכא דעשאו שליח וגלי דעתיה דניחא ליה דילמא גזירת הכתוב הוא שיעשנה בגופו אבל לא ע"י אחרים שיזכו לו וכיון שכן מנלן דשלוחו כמותו ולא עוד אלא דאלו מדין זכייה יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצינן הדר ביה כדמוכח מהאי מתניתין דאייתינן הכא שאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו והא לא אפשר אלא מדין שליחות והיינו דמייתינן הא מתניתין ולא מייתינן כמה מתניתין אחריינא דאיכא התם שיכול לעשות שליח לשחיטת פסחו כנ"ל. אבל בתוספות סבורין דזכייה מדין שליחות היא כדכתיבנא בבבא מציעא בס"ד:

מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח. פי' ע"י שליח דוקא ולא בבעלים מיהו איכא מיעוט שהוא אף בבעלים כגון שחיטה שכשירה בזר וכל מה שקודם הקרבה וקמיצה והיינו דעבדינן לקמן צד השוה מקדשים וגירושין שישנן בבעלים וישנן על ידי שליח אף אני אביא תרומה שישנן בבעלים שתהא על ידי שליח:

מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. פירוש למעוטי עכו"ם שאינו בן ברית ואפילו גבי עכו"ם מהולים שהנודר מן המולים מותר במולי אומות העולם כדאיתא התם ודוקא עכו"ם אבל עבד שמל וטבל לשם עבדות פשיטא דבן ברית הוא ואיתיה בשליחות תרומה ובתרומה דנפשיה והא דפרכינן דהא נפקא מדאמרינן אין העבד נעשה שליח לקבל גיטה כו' לדוגמא מייתינן ליה דכי היכי דהתם אין עבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין הכי נמי הכא בעכו"ם אינו נעשה שליח בתרומה דלא שייך בה. וכבר פרישנא בדוכתא דהא דאין העבד נעשה שליח לקבל גט הוא הדין שאינו נעשה שליח הולכה דמאי שנא ולרבותא נקט קבלה אע"ג דאיתיה בעל כרחה ושם הארכתי בע"ה:.

סלקא דעתך אמינא עבד הוא דלאו בר היתרא כלל כלומר דלא שייך בתורת גיטין כלל לא לכתחלה ולא בדיעבד אבל נכרי הא איתיה בתרומה דנפשיה בדיעבד דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פי' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן משום דקא סברי אין קנין עכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואי משום דמרחיה קסבר מירוח העכו"ם אינו פוטר ולא דריש דיגונך ולא דיגון עכו"ם ורבי שמעון דפוטר סבר דאף על גב דאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ופירותיו טבולים לתרומה ומעשרות מכל מקום כשמרחו העכו"ם נפטר מתרומה דמירוח עכו"ם פטור דדרשינן דיגונך ולא דיגון עכו"ם ואין זה נכון דאם כן דבין לרבנן בין לרבי שמעון אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר היכי לא אייתינן לה בפרק השולח להא מתניתין לאכוחי הכי כי היכי דאייתינו התם כמה מתטיתין ותו לרבי שמעון דלא פטר אלא משום דמירוח עכו"ם פוטר היכי תנן פוטר סתם דהא זימנין דלא מרח ליה כגון שהקדימו בשבולין אי נמי שערחו ע"י ישראל. לפיכך הנכון כמו שפירש רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל דהא לכולי עלמא פליגי ואפילו למאן דאמר דיש קנין לעכו"ם בארץ ישראל ומירוח עכו"ם פוטר ומיירי בתבואה שלקח עכו"ם מישראל אחר שהביאה שליש ברשותו שכבר נתחייבה בתרומה ברשות ישראל ואין קנין עכו"ם מפקיעה ומיירי נמי כשמרחו על ידי ישראל אי נמי בהקדימו בשבילין דלא מיפטר משום מירוח עכו"ם והכי הוא בטבלו רבנן סברי בר הפרשה הוא ותרומתו תרועה לכל דבריה' והשאר חולין ורבי שמעון פוטר תרומתו מכל דיני תרומה ואין רן תרומה עליה כלל דעכו"ם לאו בר הפרשה כלל דכתיב אשר ירימו בני ישראל ולא העכו"ם הלכך אין הפרשתו הפרשה והרי מה שתרם כשאר תבואתו שהוא טבל והכי אמרינן בפרק קמא דתרומה בהדיא דטעמא דר' שמעון משום דכתיב בני ישראל ולא העכו"ם:

אתם ולא שותפין ולא אריסין. פי' אפי' קודם שחלקו דאית ליה שותפות בגויה אינו תורם על חלק חבירו ואם תרים על שלו הרי הם טבל וחולין מעורבין זה עם זה עד שיתרום חבירו ממקום אחר על חלקו ואפילו לאחר שחלקו נמי למאן דסבר אין ברירה:

אתם ולא אפוטרופוס. פירש אפטרופוס דב"ד דוקא ודוקא לעשר ולהניח אבל לאכול שרי וטעמא דאין תורמין משום דלתרומה בעינן שליחות פרטיות לתרום וכדפרש"י בפרק הניזקין:

אתם ולא התורם שאינו שלו. וכי תימא כיון דאריסין לא כ"ש שאינו שלו. איכא למימר דמה טעם קאמר מה טעם לא שותפין ולא אריסין ולא אפוטרופסין לפי שאינו תורם שאינו שלו:

הניחא לר' יהושע בן קרחא ילפינן שפיר שליחות בשחיטת פסחים. אלא לר' יונתן מא"ל דתניא ר' יונתן אומר כו' עד מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד והא דתנן התם שהפסח נשחט בשלש כתות ונפקא לן מדכתיב קהל עדת ישראל קהל עדה וישראל ההיא אפילו לר' יונתן היא ולמצוה ומ"מ יוצאין הן בפסח אחד:

ותרומה זו ניטלת באומד ובמחשבה ר"ל שכל שהפריש במחשבתו הרי היא תרומה ואוכל מצד האחר שנאמר ונחשב לכם תרומתכם:

ואף ההקדש מחשבה מועלת בו ר"ל שאם גמר בלבו שיהא שורו עולה חייב שנאמר כל נדיב לב הביאו עולות וכו' והוא שאמרו מה להנך שכן ישנן במחשבה ר"ל תרומה וקדשים:

כבר ידעת שאין הפסח נשחט אלא למנויו שנאמר תכסו על השה ואין נמנין עליו אלא בעוד שהוא חי אבל משנשחט אין אחר יכול למנות עליו ולא אחד מהם יכול למשוך ידיו הימנו לימנות באחר ואותם הנמנים עליו נקראים בני חבורה ועל זו אמרו בני חבורה שאבד פסחם ואמרו לאחד מן החבורה צא ובקש לנו את הפסח ואם אתה מוצאו שחטהו לשם החבורה ובני חבורה לקחו פסח מצד אחר ושחטוהו לשם החבורה אם שלו נשחט ראשון ר"ל קודם שנמנו על האחר הוא אוכל משלו ר"ל מן הנמצא והם אוכלים עמו שהרי בשליחותם שחט ושלהם יוצא לבית השריפה ואם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי מכיון ששחט לא נמנה על השני ואע"פ שלכתחלה אין שוחטין פסח על היחיד מכל מקום דיעבד כשר הוא ואע"פ שלא אמרו על זה כשר אלא כשיחיד ראוי לאכול את כלו מכל מקום בזו הואיל וכששחט לשם כלם שחט כשר הוא ואע"פ שבא לידי נותר אנוס הוא והם אוכלים משלהם שהרי כדין שחטו שהרי היו יכולים למשוך ידיהם ממנו כל זמן שלא נשחט ואם אין ידוע אי זה נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אין אוכלין עמו ושלהם יוצא לבית השריפה ופטורים מפסח שני כמו שיתבאר במקומו בפסחים פרק מי שהיה טמא:

עושה אדם שליח להפריש תרומה כמו שביארנו וכן במעשר ומכל מקום אין עושין שליח גוי שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואם עשו את הנכרי שליח ותרם אין תרומתן תרומה כלל ומותרת לזרים והכותי כבר ידעת שהוא כגוי ומכל מקום נכרי שתרם משלו בארץ ישראל תרומתו תרומה מדברי סופרים ליאסר לזרים ודבר זה יש אומרים מפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר וכל שכן לדעת זה שמירוח הגוי אינו פוטר ומכל מקום יש אומרים שיש קנין לגוי ושאף מירוח פוטר וזה שאמרו שתרומתו תרומה פירושו שהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי והקדימה בשיבלין קודם מירוח ובחוצה לארץ אינה תרומה כלל וכן חרש שוטה וקטן אינן בני שליחות כלל אבל עבד כנעני נעשה בו שליח שדינו כאשה ובגיטין אינו כן אלא חרש שוטה וקטן ונכרי ועבד כנעני פסולין בין להולכה בין לקבלה ואע"פ שעבד הואיל ומל וטבל לשם עבדות דינו כאשה ואשה כשירה לשליחות גט הואיל ומכל מקום אינו בתורת גיטין וקדושין שהרי אין קדושיהן קדושין כלל שהרי עם הדומה לחמור הוא אינם כשרים לשליחות ומכל מקום בישן וכפות יכולה לקבלו מתורת חצירה אבל מתורת שליחות לא ויש חולקים לומר ששליחות הולכה כשירה בעבד ולא מופקע אלא משליחות קבלה ואינו כלום ובשני של גיטין יתבאר בהדיא שאף הולכה בדין זה שהרי שאלוה בקבלה והביאוה מהולכה אלמא שניהם שוין:

לפי דרכך למדת שהתורם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה כלל ומכל מקום השותפין תורם כל אחד מהם שלא ברשות חברו וכן האפטרופוס תורם בנכסי יתומים וכן אריס שלא ברשות בעל הבית ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל טבל לא להניח וכן היא שנויה בחמישי של גיטין:

גמרא פיחת עשרה או הוסיף י' תרומתו תרו' משמע דבכל ענין תרו' תרומה אפי' אמר בעל הבית דלא ניחא ליה. ולא דמי לההיא דבריש אלו מציאות דאם תרם מן היפות וכשבא ב"ה א"ל כלך אצל יפות ואי לא נמצאו יפות מהן אין תרומתו תרומה דהתם רגילות הוא בסתם בני אדם לתרום מן הבינונית אבל הכא יש דעות חלוקות שיש תורם בעין יפה ויש תורם בעין בינונית הילכך כשא"ל צא ותרום ולא פי' לו דעתו שכל מה שיעשה שליח יהא עשוי ושליח עצמו כשפיחת עשרה או הוסיף עשרה א"ל להכי אמדתיך כדאי' בכתובות פ' אלמנה ניזונת:

מה לתרומה שכן ישנה במחשבה אע"ג דתרימו גם אתם בתרומת מעשר כתיב ובסוף פ' כל הגט משמע (דלא בא) [דאליבא| ר"א ן' גמלא תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה אבל רבנן פליגי עליה ה"מ לענין אומד (ורבנן) דמעשר מן המעשר כתיב ביה דהיינו מדה אבל לענין מחשבה מודו דנחשב לכם תרומתכם בתרו' מעשר כתיב:

והלא אינו שוחט אלא א' כדדרשי' בפ"ב דחולין שלא יהו שנים שוחטין זבח א':

מכאן ששלוחו של אדם כמותו. הק' ה"ר יעקב מאורלינש אמאי איצטריך למימר עשיית הפסח דשלוחו של אדם כמותו תיפוק לי שזכין לאדם שלא בפניו. ותי' דלא חשיב זכות דמצוה דידיה ניחא ליה למעבדיה דבכי האי גוונא אמרי' פרק אין בין המודר גבי התורם משלו על של חבירו דבעי' התם אי צריך דעת בעלים או לא אע"ג דהתם מספקא ליה היינו משום דמהני ליה במה שתורם משלו על של חבירו דדילמא ההנאה עדיפא ליה ממה שיעשה הוא מצותו. מי' לפי מאי שמפרש דזכין לאדם שלא בפניו הוי מטעם שליחות לא ק' מידי. וא"ת וניליף דשייך שליחות בקדשים מדגלי רחמנא בפרו של אהרן דבעי' שתהא שחיטה בבעלים מכלל דשאר קרבנות אפי' ע"י שליח ובכה"ג אמרי' במנחות וי"ל דמהתם לא שמעי' אלא היכא דאית ליה שותפות בהדיא בכפרה כגון כפרו שלא אהרן שאחיו כהנים מתכפרים בו. ועי"ל דלא שייך למילף שליחות מהתם אלא בכה"ג איכא למילף דבפרו של אהרן הצריך הכתוב שחיטה בבעלים אבל שאר קרבנות לא בעי' דעת בעלים כלל אלא אפי' שחט בלא דעת בעלים או אפי' הבעלים מוחים בו כשר אבל בפסח דכתיב ביה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והצריך לכולם לשחוט וכששחטו א' חשיב כאלו שחטו כולם מזה יש ללמוד דשלוחו של אדם כמותו וא"ת מפסח גופיה היכי מצי למילף דילמא ה"מ היכא דאית ליה שותפות בגויה כדפריך לקמן בשמעתי' על ר' נתן וי"ל דהתם ניחא דבשותפים איירי כדקאמר שכולם יוצאים בפסח א' אבל הכא אמאי יש לן לאוקומי קרא בשיעל לו בו שותפות כיון דקרא סתמא כתיב ואיירי בכל ענין:

הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פירש"י משום דקסבר אין קנין לגוי ונ"ל דאפי' למ"ד יש קנין משכחת לה כגון שגדלה שליש ביד ישראל ואח"כ קנאו הנכרי ולא מפטר ליה לוקח דתבואת זרעך קרינא ביה כיון שגדל הרבה ברשות ישראל א"ג זרעה גוי ומכרה לישראל וגידלה שליש וחזר הגוי וקנאה ממנו וכן אם חכר שדה מישראל הגדל בו חייב בתרומה אפי' שיש קנין לגוי וכן נמי מצי' למימר דסבר דמירוח הגוי פוטר וכגון שתורם בשבלים:

ור"ש פוטר פירש"י דקסבר דגנך ולא דיגון גוי. וק' לר"ת דאכתי משכחת תרומה ביד גוי כגון שהפרישה בשבלים גמי לשם תרומה ומעשר כדאמרי' מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ונ"ל דקסבר גוי לאו בר הפרשה הוא אפי' בדבר שהוא בר חיובא מדאורייתא:

אתם ולא התורם את שאינו פירושא דאינך הוא דמשו' הכי ממעטים שותפים ואריסים ואפטרופות:

כל ישראל יוצאים בפסח א' והא דאמרי' בפ' תמיד נשחט דבעי' ג' כתות קהל עדה וישראל לאו עיכובא הוא או א"נ ה"מ בשחיטת פסחי' הרבה:

הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה נראה לי דוקא בדנפשיה שגדל בשדהו אבל אם קנה טבל מישראל אינו רשאי לתורמו הוא אלא ישראל הקונה ממנו:

תרומת נכרי מדמעת כו' כיון דסבר ת"ק דאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר וסבירא ליה דדיגון עכו"ם חייב מדאורייתא כדדריש במנחות בפרק רבי ישמעאל מדגנך דגנך שני פעמים אין (אחר ריבוי אלא) מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות א"כ אסור לאכול מפירות ארץ ישראל בלא תרומה ומעשר ואע"ג דפליג עליה דת"ק רבי שמעון ומפרש בתוספתא דמאי דתנא קמא הוא רבי מאיר כיון דשנאה רבי בלשון חכמים הלכה כמותו כדאמרינן בפרק כיסוי הדם. ואע"ג דבתוספתא לא מיתניא בסתמא הא קיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין וכמה סתמא אחריני תנן דטיבלו של עכו"ם חייב במעשר כדכתיבנא בסוף מסכת גיטין. עיין בהלכה י"ב בספר הלקט:

אתם ולא שותפין. אי קשיא והא תנן בפרק ג' דתרומות השותפין שתרמו בזה אחר זה ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה כו' אלמא שותפין תורמין נראה לי לתרץ דשותפים דהתם מיירי שהיו שותפים בפירות ואוכלין אותן בשותפות ומשום הכי כל חד וחד ניחא ליה דניתרום חבריה וחבריה נמי שייך בגוויהו ולא הוי תורם שאינו שלו אבל שותפין דהכא מיירי שהיו שותפין בזריעת השדה אבל הפירות כל אחד לוקח חלקו ומוליך ואכלן בביתו דומיא דאריסין ומשום הכי אינו הורס חלק חברו שאין לו שום זכות בחלקו. ומצאתי שהירושלמי מקשה אותה בפ"ק דתרומות ומתרץ בענין אחר דה"ג התם אתם פרט לשותפין והא תנינן שותפין שתרמו בזה אחר זה. אלא כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר כלום למדו לתרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כן להלכה כן למעשה עיין בהלכה ח' בספר הלקט:

בד"ה פיחת י' או כו' דאמר האומר לשלוחו צא ותרום כו' עכ"ל לשון הברייתא ליתא התם הכי באומר לשלוחו אבל מוקי לה התם הכי כמ"ש לקמן ע"ש וק"ל:

בד"ה נפקא ליה כו' משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך כו' מכלל דבשאר קדשים כו' עכ"ל דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים דליבעי בעלים מפרו של אהרן דא"כ לא איצטריך קרא כלל דמהיכא תיתי לן דלא בעי בעלים דשליחית מנלן וק"ל:

בא"ד דבחטאת כתיב אותו אפילו בע"כ כו' אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ כו' עכ"ל לא נמצא כן בשום דוכתא אלא בהיפך איתא בפ"ד דערכין שנינו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ודריש ליה מדכתיב יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומייתי ליה לקמן בפרקין (א) וע"כ הנראה להגיה בהיפך דבריהם וכצ"ל והיינו טעמא משום דבחטאת לא כתיב אותו אפילו בע"כ (ב) והלכך כיון דאי איתא לקמן אין מקריבים אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות דמקריבין בע"כ לא כו' עכ"ל והכי מסתברא טעמא טפי דבמקום דאין כופין אותו ביה תליא מילתא ויכול נמי לעשות שליח אבל היכא דכופין אותו לא תליא ביה מלתא ואינו יכול לעשות שליח ודו"ק:

בד"ה העובד כוכבים כו' מדמעת כו' ויליף מדגנך ולא דיגון כו' וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין כו' עכ"ל לכאורה לא משמע כן מפרש"י אלא דלא פליגי תנאי דהכא אלא במירוח עובד כוכבים אבל לכ"ע אין קנין לעובד כוכבים וע"כ דליכא למימר דמשמע להו דהא בהא תליא כדפרש"י בפרק השולח דאם כן תקשה להו כמו שהקשו הכא והתם דאין סברא דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ובמירוח ודאי דאיכא תנאי דפליגי בפרק רבי ישמעאל ויש ליישב דבריהם דודאי דאיכא לפרושי הכא דלא פליגי תנאי אלא במירוח אבל לכ"ע אין קנין לעובד כוכבים אלא דא"כ טפי תקשה למ"ד בפרק השולח דיש קנין לעובד כוכבים דכמאן ס"ל ולכך הוצרך ר"י לפרש דאין זה מוכרח דאיכא למימר דכ"ע ס"ל דיש קנין ומשכחת לה כגון שתבואתו גדלה שליש כו' מיהו קשה מה שפר"י בסוף דבריו ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל כו' וקשה דא"כ כו' מי הצריכו לדחוקי כ"כ כיון דמצינן למימר שפיר דת"ק מחייב במירוח עובד כוכבים ור"ש פוטר דהא מצינו בפרק ר"י דכמה תנאי פליגי נמי בהכי ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה אי אתמר וכו' ומלתא דרב יוסף לא נדע. ר"ל שאם רב יוסף קאי ארישא דמתניתין יקשה דלמא טעמא דמתניתין לא משום מצוה אלא משום איסורא דהא איכא לאוקמי בשאינו מכירה ומלתא דרב יוסף דאמר אף במכירה מ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו מנא לן לומר כן דהא לא נדע זה ממתניתין אבל כי קאי אסיפא נשמע מינה שפיר מלתא דרב יוסף דהא בסיפא ליכא למימר משום איסורא אלא משום מצוה:

רש"י בד"ה ותיתי כו' כ"ש מה לקדשים כו' כצ"ל:

גמרא והם אוכלים עמו. כצ"ל ומלת ושותים למחוק וכן בפסחים ליתא:

תד"ה נפקא ליה. וא"ת כו' מדאיצטרך לומר שהיה בבעלים כו'. לע"ד י"ל דבא לאפוקי אחיו הכהנים אף דגם הם מתכפרים בו והוו כשותפים בגווי' עי' בסוגיא דיומא (דף נ):

תד"ה הנכרי. פי' בקונט' ליאסר כו'. כצ"ל:

גמ' והם אוכלים ושותים עמו.תי' ושותים נמחק:

תד"ה פיחת וכו' מהא דאמר כצ״ל:

גמ' לרבות את השליח. עי' יבמות קא ע"ב תד"ה וקראו לו ובערכין דף ב ע"א תד"ה קרבנו:

שם ישנה במחשבה. עי' גיטין לא ע"א תד"ה כך תרומת מעשר:

שם מכאן ששלוחו ש"א כמותו. עי' בפרש"י בחומש ס' ויקרא כ"ד י"ד בפסוק ורגמו אותו כל העדה:

שם גם אתם למה לי. עי' טורי אבן חגיגה י' ע"ב ד"ה מה התם:

פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה מנ"ל. ונ"ל דהוצרך לאתויי סיפא דמתניתין דמרישא לא מוכח מידי דמדין שליחות אתינן עלה דאיכא למימר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דאיכא למימר דלאו זכות הוא לו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בגופו מ"מ כיון דגלי דעתא דלא איכפת ליה דהא צא ותרום קאמר מש"ה יכול לתרום דזכין לאדם ולא מטעם שליחות היכא דאיכא צד חובה בגוף הענין ואף ע"ג דזכין לאדם גופא הסכימו רוב המפרשים דהוי מטעם שליחות מ"מ אין זה מוכרח כ"כ כמו שאפרש לקמן מש"ה מייתי מסיפא דמתניתין דפיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה אלמא אע"ג דאיכא צד חובה אפ"ה מהני כיון דא"ל צא ותרום ומצי למימר בהכי אמדתיך אלמא דהיינו מטעם שליחות כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה מה לגירושין כו' אבל לא מצי למימר שכן ישנן בע"כ כו' עכ"ל. ואיכא למידק היאך שייך הכא האי פירכא דבע"כ דבשלמא לעיל לענין קידושין מגירושין שפיר קאמרינן מה לגירושין שכן ישנן בע"כ דאי משליח להולכה לא מצינן למילף שכן הבעל יכול לגרש בע"כ וכיון שהמעשה מסור כ"כ ביד הבעל שיכול לגרש בע"כ של האשה מש"ה מצי למיעבד שליח משא"כ בקידושין ומשליח קבלה נמי לא מצינן למילף דכיון שמתגרשת בע"כ לא איכפת לן כ"כ בשליחות דאפילו זרק לחצירה מהני משא"כ בקידושין אבל הכא לענין תרומה שפיר מצינן למילף שליח להולכה ואי משום דיכול לגרש בע"כ ואין מוחה בידו ה"נ יכול לתרום את שלו באין מוחה ומעכב ויש ליישב בדוחק מיהו למאי דפרישית לעיל דמשליח להולכה לא מצינן למילף אלא היכא שמסר לשליח שום דבר דומיא דגט משא"כ היכא שאינו מוסר לו שום דבר אלא דברים בלבד כגון בתרומה דא"ל צא ותרום אפשר דלא מהני דהו"ל כעין מילי וא"כ ע"כ הא דבעי למילף תרומה מגירושין היינו משליח לקבלה דהו"ל נמי כעין מילי וא"כ כתבו התוס' שפיר דמשליח לקבלה נמי לא מצינן למילף כיון שמתגרשת בע"כ וכדפרישית כן נ"ל אלא דהתוס' לא נחתו להאי סברא כדפרישית לעיל ועוד דא"כ לא יתיישב במה שכתבו בסמוך בד"ה שכן ישנה במחשבה דמצינן למילף קידושין מגירושין ומתרומה ואמאי הא כי היכי דלא מצינן למילף קידושין מגירושין לחוד במה הצד משליח להולכה ושליח לקבלה אע"כ כדפרכינן דגירושין שכן ישנן בע"כ והיינו דשליח להולכה משום שהבעל יכול לגרש בע"כ באין מוחה ושליח לקבלה כיון שמתגרשת בע"כ וכולה חדא פירכא מיקרי א"כ מה"ט נמי לא מצינן למילף קידושין מגירושין ותרומה דתרומה נמי יכול לתרום באין מוחה משא"כ בקידושין שאין הדבר תלוי בדעתו לבד וכיון שאין הדבר מסור בידו לעולם דאין יכול לעשות שליח אע"כ דהתוספות לא נחתו להאי סברא וסוברים דבתרומה לא הוי בע"כ כמו בגירושין וצ"ע:

גמרא והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו' מנא לן ופרש"י מנ"ל דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים עכ"ל. ומשמע לכאורה דמשחיטה עצמה קמיבעיא ליה דאי לאו דשלוחו של אדם כמותו היו הבעלים עצמן צריכין לשחוט קדשים שלהם ואע"ג דע"כ ליכא למימר הכי דהא ילפינן מאיש איש שעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל וע"כ אין יכולין לשחוט קדשים שלהם בעצמם דלאו בני שחיטה נינהו ואפילו למסקנא דקי"ל דשליחות מהני בקדשים מ"מ הא קי"ל דעכו"ם לאו בני שליחות נינהו ולא מצי למיעבד שליח כדאיתא באיזהו נשך מ"מ איכא למימר דשאני התם דאי אפשר בענין אחר וא"כ כל מי ששוחט הוי שלוחא דרחמנא ויותר נראה כיון דבקרבנות עכו"ם לא כתיב ושחט אין אנו צריכין לטעם שליחות וכל אדם יכול לשחוט וגדולה מזו כתבו התוס' בגיטין דף כ"ב דאע"ג דכתיב וכתב ספר כריתות מ"מ לא משמע דוכתב אבעל קאי ואין צורך לשליחות אלא דוקא בפסח קשיא ליה לגמרא כיון דכתיב ושחטו אותו משמע דאבעלים קאי או אפי' בשאר קדשים היכא דכתיב להדיא ושחט ופשטא דקרא משמע דאבעלים קאי ועיין בסמוך מה שאפרש בלשון התוס' מיהו קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס מחבורה שאבד פסחה מנא לן דאחד יכול לשחוט בשביל כל החבורה ותיפוק ליה מגופא דקרא דכתיב בפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו ואי אפשר ששניהם כא' שוחטין דהכתיב תזבחו וילפינן מינה שאין שנים שוחטין בקדשים ואפילו בדיעבד השחיטה פסולה (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע כמ"ש תוס' ביומא דף ח' מיהו התוס' דחולין פ' השוחט דף כ"ט ע"ב בד"ה תרי זיבחי כתבו להיפך דבדיעבד כשר ובלא"ה דבריהם ביומא צ"ע דהא לרבנן דהרשב"א משמע דמותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וא"כ ניחא לתלמודא לאקשויי אליבא דכ"ע דאכתי ה"ל שחיטה באחר ומה שכתבתי כאן הם לפי שיטת התוס' ביומא) ואפשר דאכתי אי לאו דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בהכרח הייתי אומר דאף על גב דבשאר קדשים אין שנים שוחטין אפ"ה בפסח כל בני החבורה צריכין לשחוט בסכין ארוכה מדכתיב ושחטו אותו אבל מדר' יהושע בן קרחה ילפינן שפיר דכיון דכתיב כל קהל עדת ישראל דמשמע שכל עדת ישראל שוחטין וזה ודאי אי אפשר בקרבן אחד אע"כ דשלוחו של אדם כמותו כן נ"ל לפי שיטת רש"י ותוס' ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה מנלן דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים עכ"ל. משמע מלשונו בפשיטות דלקושטא דמילתא בעינן שליחות מיהא בכל הקדשים דכתיב בהו ושחט וכ"ש בפסח אמנם בירושלמי דשמעתין איתא להדיא דלשחיטה לא בעינן שליחות ואדם שוחט פסחו של חבירו אפילו שלא מדעתו אלא דמהירושלמי ליכא ראיה דהתם באמת בעי למידחי דלא ניליף מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת כו' אע"ג דאין שוחט אלא אחד דשאני שחיטה שאדם יכול לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"כ משמע אדרבה מדילפינן בשמעתין מפסח אלמא דשחיטה בעי שליחות וא"כ איכא למימר דה"ה לשאר קדשים דכתיב ושחט אלא דלכאורה נ"ל דתלמודא דידן נמי ע"כ סבר דשחיטה בעלמא לא בעי בעלים כשיטת הירושלמי והיינו מדגרסינן בנדרים דף ל"ז אמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא על בניו ובנותיו כשהן קטנים ולענין הפרשה איירי התם ומקשינן אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו ובנותיו אלמה אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום ומשני הש"ס שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"כ תיקשי למאי דס"ד דשה לבית אבות דאורייתא מאי קשיא ליה יפריש אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו ובנותיו הקטנים דסוף סוף הא ילפינן בשמעתין מייתורא דקראי דשחיטה מטעם שליחות אתינן עלה והיאך ישחוט בשביל בניו הקטנים הא לאו בני שליחות נינהו לפי סברת המקשה מדקשיא ליה אהפרשה מכל זה היה נלע"ד דמצד עיקר השחיטה לא בעינן שליחות בקרבן דשחיטה לאו עבודה היא וכיון שהוא מופרש ועומד ודאי ניחא ליה אם לא היכא דשייך סמיכה בבעלים וכשיטת הירושלמי אלא כל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין פסח דקי"ל נמנין ומושכין ידיהם עד שישחוט א"כ לאו מופרש ועומד הוא לגביה דלמא יזדמן לו פסח אחר וימשך מזה ויתמנה על אחר והיינו דקשיא לן דוקא ממתניתין דחבורה שאבד פסחה דקתני אם שלו נשחט ראשון אוכלין משלו ואם שלהם נשחט ראשון משמע דוקא אם שלהם נשחט ראשון אבל אם שלו נשחט ראשון אע"פ שהם לקחו כבר פסח אחר אפ"ה אוכלין משלו ואמאי הא מכיון שלקחו פסח אחר וגלי דעתייהו דניחא להו טפי הו"ל חזרה לגבי דהיאך אע"כ משום דשלוחו של אדם כמותו ומטעם שליחות אתינן עלה ומש"ה לא מהני חזרה דידהו במה שלקחו פסח אחר דאכתי לא בטלו שליחותייהו בהכי כיון שיכולין לימשוך עד שישחט ובמעשה ראשון תליא מילתא כמו שנבאר לקמן אי"ה בענין ביטול שליחות והשתא מקשה שפיר מנא לן דאי מקרא דולקח הוא ושכינו לא שמעינן מידי דהתם בעומד על גביו מצי איירי דלא הדרו בהו בשעת שחיטה וע"ז מייתי שפיר מדר' יהושע בן קרחה דקרא יתירה הוא לאשמעינן דשלוחו של אדם ממש כמותו לגמרי והא"ש נמי סוגייא דנדרים דמקשה אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו דזכות הוא לו מאי אמרת דלמא ניחא לחבירו בפסח אחר ודאי דהכי הוא אלא מיהא אם יתרצה חבירו בסוף קודם שחיטה לימא דמהני דזכות גמור הוא לו שהרי לעולם יכול למשוך ולהתמנות על איזה שירצה וע"ז מייתי המקשה שפיר ראיה ממה שמביא על בניו הקטנים אע"ג דלאו בני שליחות נינהו אע"כ דבלאו שליחות נמי מהני בין לענין שחיטה בין לענין הפרשה דזכות גמור הוא להם כיון שא"א להם להביא קרבן אחר וא"כ הכי נמי דכוותה אע"כ דאין דנין אפשר משא"א או שנאמר דקטנים בני שליחות נינהו היכא דשייכי בדנפשייהו כמו שנבאר וא"כ במחוסר כפורים נמי איכא למימר הכי כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שרש"י ותוס' לא פירשו כן והנראה מזה דלשיטתם אזלי דזכיה גופא לא הוי אלא מטעם שליחות אלא דלקמן מוכח דאף לשיטת הסוברים כן לפי האמת מ"מ בשקלא וטריא דשמעתין לעולם מצינן למימר שיש סברא דזכיה עדיף משליחות וא"כ אתי שפיר הא דמקשינן הכא מנא לן דוקא בחבורה שאבד פסחה דלא שייך זכייה וקצת מזה ראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שהבליע בנעימת לשונו בין הפרקים ודוק היטב ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון) רש"י בד"ה מנלן דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים. ומשמע מדבריו דלענין שחיטת קדשים בעינן דעת בעלים וכתבתי מלשון ירושל' דשמעתין משמע דבשחיטת קדשים לא בעינן דעת בעלים כי אם בקרבנות דשייך בהו סמיכה משא"כ בפסח ודכוותיה וכתבתי ג"כ דמסוגיא דנדרים דף ל"ז מוכח כן לכן פירשתי סוגיא דשמעתין ודנדרים לנכון ע"ש באריכות:

תוספות בד"ה נפקא ליה מדריב"ק וא"ת אמאי לא יליף מדאיצטריך בשחיטת פרו של אהרן כו' נראה דמה שסמכו קושיית' על התרצן ולא על המקשן משום דמצינן למימר דבפרו של אהרן איצטריך למעט שלא יהא אחר שוחט ואהרן רואה ובכה"ג אפשר דפשיטא לן דהוי כמותו מטעם זכיה ודוקא בחבורה שאבד פסחה קשיא ליה כיון דאמר צא ושחוט משמע דאין עומדין על גביו בשעת שחיטה אבל על התרצן מקשו שפיר מדמייתי ראיה מושחטו כל קהל עדת ישראל דלמא התם נמי בעומדין על גביו איירי דהפסח נשחט בג' כיתו' ילפינן מהאי קרא אע"כ דלא משמע לתלמודא לחלק בהכי וא"כ מקשו שפיר נילף מדאיצטריך בפרו של אהרן. מיהו למאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושיית התוס' ואף למאי דפרישית נמי בשיטת רש"י דדוקא היכא דכתיב ושחט קשיא לן דליהוי דוקא בבעלים אי לאו דשלוחו של אדם כמותו וא"כ אין ראייה מפרו של אהרן דאף אי בעלמא בעינן בעלים דוקא איצטריך למיכתב ושחט בפרו של אהרן דאי לא ושחט הוה אמינא דלא בעינן אפילו שליחות כלל דשחיטה לאו עבודה היא והנראה מזה דלא נחתו התוס' לסברא זו לחלק בין היכא דכתיב ושחט או לא וצ"ע. ובעיקר דבריהם בענין פרו של אהרן תלמוד ערוך היא במנחות דף י"ח אהא דמקשינן התם אהקישא דוסמך ושחט נילף מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשני הש"ס מדאיצטריך למכתב בפרו של אהרן כו'. ואע"ג דלמאי דמתרצין התוספות כאן לא מהני האי שינויא אלא דומיא דפרו של אהרן מ"מ משני התם שפיר דאי ס"ד הקישא דוסמך ושחט מהני לענין בעלים א"כ אמאי איצטריך למיכתב בפרו של אהרן תיפוק ליה מהקישא דבכל הקרבנות שטעונין סמיכה צריך שחיטה בבעלים ואין משיבין על ההיקש משא"כ התוס' כאן דלא איירי מהקישא אלא דקשיא להו דע"כ מסברא ידעינן דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו מדאיצטריך בפרו של אהרן ע"ו מתרצין שפיר דהתם בלא"ה איצטריך לאפוקי מסברא אחריתא כן נ"ל ודו"ק ודאתינן עלה מיהא דבסמיכה בעינן בעלים דוקא דכתיב ידו ולא שלוחו ואפ"ה לא תיקשי אמאי לא ילפינן בשמעתין דבקדשים מהני שליחות מדאיצטריך למעט שלוחו בסמיכה דאיכא למימר דהא דממעטינן שלוחו בסמיכה לאו מייתורא דאיצטריך למעט שאר מילי כדאיתא התם אלא דכולהו מימעטו מפשטא דקרא דכתיב ידו ואע"ג דבגירושין נמי כתיב ונתן בידה ואפ"ה מרבינן שלוחה נראה משום דכתיב ונתן ומרבינן אפילו חצירה וא"כ ע"כ דידה לאו דוקא אלא ידה היינו רשותה כדאיתא בהזהב דף נ"ו משא"כ בידו דסמיכה לא שייך רשותא וע"כ דוקא הוא והא דאמרינן נמי בסמוך וצריכא בקדשים ולא אמרי' דאיצטריך דלא ניליף בבנין אב מסמיכה דלא מהני שליחות הא ליתא דהא אפילו הקישא איכא ואפ"ה לא ילפינן שחיטה מסמיכה מדאיצטריך בפרו של אהרן וכדפרישית אלמא דגלי לן קרא דלא נילף מסמיכה כל עיקר כן נ"ל ודו"ק. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל אקושית התוס' מדאיצטריך בפרו של אהרן ואדרבא נימא איפכא נ"ל שאין מקום לקושיא זו דמפרו של אהרן לא מצינן למילף דשאני עבודת יום הכיפורים דכתיב חוקה ואפי' הני כהני דשלוחי דרחמנא נינהו לא מצי למיעבד וזה ברור אלא דבלא"ה תירץ מהרש"א ז"ל שפיר ודו"ק:

שם בגמרא אלא לא ליכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך אין ה"נ אלא אתם גם אתם ל"ל מיבעיא ליה לכדר' ינאי דא"ר ינאי מה אתם בני ברית כו'. וכבר הקשיתי לשאול בחידושי לגיטין דף כ"ג ע"ב דאכתי אמאי איצטריך הא דר' ינאי כלל לא ליכתוב גם אתם בתרומה וע"כ נילף עיקר שליחות מגירושין וקדשים וא"כ ממילא אימעוטי עכו"ם אפילו בתרומה כיון דלא אתיא לן אלא מהנך ובהנך עכו"ם לאו בני שליחות נינהו וכמו שכתבו התוס' שם אליבא דר' שמעון ומה שכתבתי שם מלבד שהוא דוחק לומר כיון דעכו"ם איתא בקדשים אע"ג דליתא בגירושין נילף תרומה מיניה אלא דלפי סוגי' דשמעתין משמע דקדשים היינו פסח וא"כ הא עכו"ם ליתא בפסח ועוד הקשיתי בלשון התוס' דגיטין דף ס"ד ע"ב שכתבו בהדיא דלא ממעטינן קטן משליחות אלא דומיא דתרומה היכא דליתא בדנפשיה וזה ממש היפך דבריהם בפ' כל הגט לכך נראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי אליבא דר' שמעון כיון דאתם גם אתם בתרומה לא איצטריך ליה כלל לא לענין שליחות ולא לענין מיעוט העכו"ם א"כ שפיר אמרינן מסברא למעט עכו"ם בכל התורה אפילו היכא דשייך בדנפשיה דסוף סוף לא מצינן למילף שליחות בשום ענין אלא למאן דאיתא בגירושין וקדשים כיון דמהתם ילפינן עיקר שליחות משא"כ לרבנן דילפי אתם גם אתם לכדר' ינאי א"כ מדאיצטריך האי קרא ע"כ דקרא אתא לגלויי דאפילו מאן דליתא בגירושין וקדשים מ"מ היכא דשייך בדנפשיה מצינן למילף שליחות אלא דבעכו"ם מיעט הכתוב בפירוש דאע"ג דאיתא בתרומה אפ"ה מימעט ומינה ילפינן לכל התורה כולה דאפילו היכא דאיתא בדנפשיה לאו בר שליחות הוא משא"כ לענין קטן אע"ג דליתא בגירושין ולא בקדשים למאי דקי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא אפ"ה לא ממעטינן להו אלא היכא דליתנהו בדנפשיה משא"כ לענין ממון למאן דסובר דאית להו זכיה מדאורייתא זוכין אף לאחרים כדברי התוס' בגיטין ואף דמלשון התוס' שם משמע דקטנים נמי ממעטינן מאתם ע"כ לאו ממיעוטא דקרא משמע להו הכי דמהיכא תיתי אלא דבלשון קושייתם שפיר כתבו דממעטינן לקטנים מדלא ילפינן שליחות אלא מתרומה וקטנים לאו בני תרומה נינהו וה"ה דהוי מצי לאתויי גירושין וקדשים אלא דלשון הגמרא דאיזהו נשך נקטי' וע"ז מתרצין שפיר שם דאפ"ה לא ממעטינן קטן אלא היכא דליתנהו בדנפשייהו אבל היכא דאיתנהו בדנפשייהו לא ממעטינן להו והיינו מהאי דהכא גופא מדאיצטריך לרבנן אתם גם אתם למעט עכו"ם כנ"ל נכון ליישב שיטת התוס' דגיטין דלא ליקשי אהדדי וממילא רווחא שמעתין ודו"ק:

שם דאמר ר' ינאי אתם גם אתם מה אתם בני ברית. נראה דאיצטריך למכתב גם אתם דמאתם לחוד לא הוי שייך למעט ממשמעות דקרא עכו"ם משליחות דמה ענין שליחות לכאן אלא הוי דרשינן מהאי קרא גופא דבעכו"ם ליתא בתרומה דנפשיה אבל עכשיו דכתיב גם והאי גם איירי משליח ואע"ג דלא איצטריך לגוף השליחות אתא לגלויי אאתם דכתיב בתרומה דקאי אשליח דוקא אבל בתרומה דנפשיה איתא כיון דאשכחן דאיתא אפי' בקדשים דנודרין נדרים ונדבות וכמ"ש התוס' והכי איתא בירושלמי דתרומות כן נ"ל אליבא דרבנן ולפ"ז נאמר דלרבנן לא איצטריך למעט תורם את שאינו שלו דמהיכא תיתי ולמעוטי שותפין ואריסין ואפוטרופסין לא משמע להו דבאמת תורמין תרומה כדאיתא במשניות דתרומה ובגיטין דף כ"ב לענין אפוטרופוס דמוקמינן התם דאתם ולא שותפין ולא אפוטרופסים היינו להניח ובירושל' משנינן כאן להלכה כאן למעשה ולכולהו שינוייא ע"כ מיעוטא דשותפין ואפוטרופסים מאתם היינו אסמכתא בעלמא וכ"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין ע"ש וטפי משמע לרבנן קרא דאתם למעט שליחות העכו"ם משא"כ לר' שמעון דעכו"ם ליתא בדנפשייהו מדאיתקוש לקדשים וממילא דליתנהו בשליחות וא"כ ע"כ דריש אתם למעט שותפין ואריסין ואפטרופסים דשקולין הם ויבואו כולם ולמעט תורם שאינו שלו לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי ואגב גררא דאינך נקיט ליה בסמוך ולפ"ז הא דאמרינן בסמוך כיון דאמר מר אתם ולא שותפין כו' משמע דמימרא פשוטה היא לכ"ע מדנקט בלשון אמר מר מ"מ אליבא דרבנן לאו דדשא גמורה היא אלא אסמכתא ולר"ש דרשא גמורה ולפ"ז בגיטין גבי אפוטרופסים דמפלגינן בין להאכיל בין להניח היינו אליבא דרבנן דוקא. אלא דלפ"ז קשיין דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפ"ד דתרומות כתב דשותפין ואריסין ואפוטרופסים בדיעבד תרומתן תרומה משמע דהיינו כרבנן דלר"ש כיון דדרשא גמורה היא לא שייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס ובאותו פרק כתב דההיא דעכו"ם שתרם תרומתו תרומה דהיינו כרבנן וע"כ לא מיתוקמא אלא כר"ש דלרבנן ע"כ תרומת עכו"ם מדאורייתא כדמוכח בשמעתין ובסמוך אפרש לנכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון) בגמרא דתנן העכו"ם וכותי שתרמו תרומתן תרומה והקשיתי דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפרק ד' דתרומות כתב דשותפין והאריסין האפוטרופסין תרומתן תרומה משמע דהיינו כרבנן דלר"ש דדרשה גמורה היא לא שייך לחלק בין תחילה לדיעבד ובאותו פרק עצמו כתב דעכו"ם שתרם תרומתו תרומה. וע"כ לא מיתוקמא אלא כר"ש וכתבתי ליישב עיין בפנים מ"ש בלשון התוס' בד"ה העכו"ם והכותי:

תוספות בד"ה העכו"ם והכותי כו' עד סוף הדיבור. ובאמת מצינן למימר דלפרש"י נמי למ"ד בהשולח יש קנין ע"כ מוקי לפלוגתא דר"ש ורבנן כשיטת התוס' אלא דפרש"י כאן הם אליבא דמ"ד בהשולח אין קנין דהכי קי"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולהאי מ"ד א"ל דר"ש ורבנן איירי בכל גווני וכולהו סברי נמי דאין קנין אלא דר"ש פוטר משום דמירוח העכו"ם פוטר וכן נראה להדיא מלשון רש"י. והנראה בעיני דהרמב"ם ז"ל נמי סובר כשיטה זו דההיא דתרומת העכו"ם מדמעת היינו נמי בכה"ג דוקא אבל ההיא מתניתין דהעכו"ם והכותי שתרמו שהיא רישא דמתני' משמע ליה להרמב"ם דאיירי בתבואת העכו"ם ממש והיינו טעמא דלא פליג ר' שמעון ברישא אלא בסיפא דוקא מדמחייב בחומש אלמא דמדאורייתא איירי ור"ש סובר דלעולם לא מחוייב עכו"ם בתרומה מדאורייתא אלא מדרבנן משום בעלי כיסין כדאיתא במנחות דף ס"ו אליבא דר"ש גופא כמ"ש התוספות שם והר"ר שמשון בפי' המשניות. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דלעולם דר' שמעון פוטר לגמרי אפילו מדרבנן משום דהא בהא תליא דהא דגזרינן בתבואת העכו"ם ממש דליחייב משום בעלי כיסין ואמרינן נמי דתרומת העכו"ם שתרם בעצמו מהני היינו כיון דאשכחן מיהא דעכו"ם איתא בדנפשיה מדאורייתא כגון שקנה מיד ישראל לאחר שהביא שליש ובכה"ג ודאי מהני הרמת העכו"ם בעצמו לרבנן דילפינן חטא חטא מקדשים דנדריהם והקדישן הקדש וה"ה לענין תרומה וא"כ בההיא גזירה דמשום בעלי כיסין דמחייבינן אפילו במירוח העכו"ם מהני נמי הרמת העכו"ם עצמו משא"כ לר"ש דעכו"ם ליתא בתרומה כלל דיליף חטא חטא מקדשים דהרמת העכו"ם לאו כלום הוא א"כ מאי ענין הרמת העכו"ם דליהוי תרומה לענין גזירה דבעלי כיסין אלא הא דמוקמינן במנחות ההיא דתרומת העכו"ם תרומה משום בעלי כיסין לאו אליבא דרבי שמעון היא אלא אליבא דרבי יוסי דקאי בשיטתא דר' שמעון התם לענין מירוח העכו"ם ואפ"ה הוי תרומה מדרבנן אף לענין ישראל שלקחו ממנו דמחייב משום בעלי כיסין ומהני נמי הרמת העכו"ם לר' יוסי דהא הא מילתא דרבי יוסי בר פלוגתא דר"ש הוא בזבחים דף מ"ה דלר' יוסי קדשי העכו"ם חייבים עליהם וא"כ ה"ה לענין תרומה בג"ש דחטא חטא כדברי התוס' כאן כן נ"ל נכון ובזה נתיישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

גמרא הניחא לריב"ק אלא לר' יונתן מא"ל. נראה שסמכו קושייתם כאן משום דעיקר קושיא לר' יונתן דלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו וא"כ איכא למימר דלעיל מעיקרא לא סליק אדעתיה לחלק בין שותף לאינש דעלמא דמהיכא תיתי משא"כ השתא דמייתינן אתם ולא שותפים אלמא דמסברא הוי אמרינן דשותף מהני אפילו בלא שליחות ולרבנן לקושטא דמילתא מהני כדפרישית וא"כ מקשה שפיר בקדשים מנא לן דלמא שאני פסח דאית ליה שותפות בגוייהו ומהני מיהא היכא שא"ל צא ושחוט כן נ"ל:

אתם כו' לרבות את השליח כו' ולכתוב בתרומה וניגמור מיני' כו'. וקשה דהא לא ידעינן בתרומה דשליח עושה שליח. וכן דפריך בשאר דברים קשה ג"כ כנ"ל דהא חזינן דאיצטרך בגירושין ריבויא דשליח עושה שליח ע"ש:

ויש לישב דלכאורה י"ל הא באמת ידעינן מסברא כיון דשלוחו של אדם כמותו ממילא למה לא יוכל לעשות שליח כמו הוא רק י"ל דהוי ס"ד למ"ש בס' נ"ב דע"י שליח אינו יכול לגרש בע"כ דאין יכול לעשות שליח לחוב לאחרים כמו בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לרש"י ז"ל ע"ש. וא"כ י"ל למאי דאמר כאן בש"ס מה לגירושין שישנה בע"כ היינו משום שיכול לגרשה בע"כ לכך יכול לעשות שליח משא"כ בקדושין ע"ש וא"כ מחמת זה הטעם עצמו צריך ריבוי דשליח עושה שליח. דהא כל הטעם דבגט יכול לעשות שליח ה"א משום שיכול לגרשה בעצמו בע"כ לכך משוי שליח וא"כ השליח הראשון דאינו יכול לגרשה בע"כ דהוי חב לאחרים כנ"ל שוב ס"ד שפיר דאינו עושה שליח דנגד שליח הראשון לעשות שליח הוי כמו בקידושין ולכך צריך ריבוי כנ"ל. אבל עכשיו דכבר ילפינן דגם בקידושין יכול לעשות שליח אף שאינו בע"כ וכן בתרומה שוב ממילא ידעינן דשליח עושה שליח שלא שייך סברא הנ"ל ושוב מהני מסברא כמו הוא עצמו כנ"ל. ואין להקשות דא"כ מאי פריך מה לגירושין שכן ישנה בע"כ הא מוכח מהא דשליח עושה שליח דהיא א"י לגרש בע"כ ואעפ"כ משוי שליח. ז"א דמ"מ שייך הפירכא דמשום דגוף הדבר יכול לעשות בעצמו בע"כ לכך גם שלוחו משוי שליח. אבל מ"מ גם לענין שליח עושה שליח א"י ללמוד מהוא עצמו דשייך הפירכא כנ"ל:

עוד י"ל למאי שכתבו המפ' דהלימוד דשליח עושה שליח קאי על אומר אמרי היכא דמצוה להשליח לעשות שליח ע"ש. וא"כ מה שעושה שליח דהיינו מינוי השליחות יוכל ג"כ לעשות ע"י שליח כמו כל הדברים וממילא דיוכל למנות שליח ע"י שליח ומהני אומר אמרי ולא בעי קרא כנ"ל. אך י"ל דעכשיו דאמר מה לגירושין שכן ישנה בע"כ א"כ אי הוי כתוב בגירושין לחוד מ"מ לא הוי ידעינן דשליח עושה שליח בכה"ג דאין יכולין ללמוד ממה שעושה שליח לגרש דמה לגירושין שישנה בע"כ משא"כ מינוי השליחות זה אינו בע"כ ממילא א"י לעשותו ע"י השליח דלענין עשיית השליח אין שלוחו כמותו כלל שאינו בע"כ של השליח כנ"ל. ולכך צריך קרא דשליח עושה שליח. ומיושב ממילא הנ"ל דעכשיו דכבר ידעינן בקדושין ותרומה ג"כ דמהני שליחות אף שאינן בע"כ ממילא לא בעי קרא דשליח עושה שליח כלל דהא ממילא מהני המינוי שליחות ע"י שליח אף שאינו בע"כ כנ"ל ולא קשה איך פריך מה לגט שבע"כ הא שליח עושה שליח די"ל כנ"ל כיון דגוף הדבר בע"כ כנ"ל:

תוס' פיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה דמצי אמר בהכי אמדתיך כו' והקשה הא גבי כלך אצל יפות לא הוי תרומה אם תרם מן היפות ומ"ש כו' ע"ש. וי"ל דהנה י"ל בפשיטות למ"ש בש"ע גבי מום במקח דהוי מקח טעות דדוקא שהוא מום שא"א לתקנו אז בטל המקח משא"כ בדבר שאין החסרון בגופו ואפשר לתקן כמו שהתנו אינו מקח טעות ע"ש. וא"כ י"ל דהתם בתרם מן היפות דאי אפשר לתקן שאם לא הי' רצון בעה"ב לתרום מיפות הוי שינוי בגוף הדבר שאי אפשר לתקן שלא יתבטל השליחות ויהי' כרצון הבעה"ב דאם לא יהי' תרומה ממילא בטל לגמרי דמשאר לא תרם ולכך הוי שינוי ובטל לגמרי כמו במקח טעות התם כנ"ל אבל כאן בהוסיף עשרה הוי כמו התם במה דאפשר לתקן דאף שאותן עשרה לא יהיה תרומ' מה ששינה מ"מ יכול להיות השאר תרומה ויכול להתקיים השליחות שיהי' כרצון הבעה"ב על השאר והוי עכ"פ השאר תרומה דלענין זה לא בטל השליחות כמו במקח טעות כנ"ל וא"כ ממילא אף אותן עשרה שהוסיף אסורין מחמת תרומה דהא הוי תרומה וחולין מעורבין זה בזה כיון דהשאר תרומה ממילא כולו אסור כנ"ל. ושוב י"ל דהוי ודאי תרומה כמו דאמרינן בשליש אומר לגירושין ובעל אומר לפיקדון דהימני' והיינו כיון שהי' ביד השליש למסור לה וידע הבעל שיוכל למסור לה ממילא על דעת כן נתן לו שאם יעשה כן יהי' באמת לגירושין וכן הדין בכל הדברים בשליח ע"ש. וא"כ כאן דמה שאינו רוצה לתרום בעין יפה הוא שאינו רוצה שיאסר כל כך משום תרומה. וא"כ כיון דהדין הוא דאם הוסיף עשרה עכ"פ אסור התוספת ג"כ משום תרומה וחולין מעורבין כנ"ל א"כ שוב ציוהו על דעת כן שאם יוסיף יהי' באמת תרומה כמו שם בשליש כיון שהוא בידו כנ"ל ולכך הוי ממילא גם השאר ודאי תרומה כנ"ל. אך לכאורה ז"א דא"כ כיון דאמרינן דמחמת שהשאר תרומה ממילא גם אותן העשרה אסורין א"כ שוב גם השאר לא יהי' תרומה דהוי שינוי לגמרי כמו בתרם מן היפות דהא גם כאן אי אפשר לתקן דאם יהי' השאר תרומה יהי' גם העשרה אסורין כנ"ל וכמו במקח טעות הנ"ל:

אמנם י"ל לדעת יש פוסקים במקח טעות שאם קנה בהמה ונמצאת טרפה מספק מה שמספקינן בדין אי טריפה או לא לא הוי מקח טעות דאין יכולין להוציא שמא היא ע"פ דין כשרה ולא הוי מקח טעות ואף דמ"מ אסורה מ"מ זה הוא רק מחמת חסרון ידיעה שא"י הדין ושמא הדין הוא דכשר ואין זה דומה לספק במעשה ע"ש. וא"כ י"ל כאן כיון דאי יש ברירה ממילא מותרין אותן העשרה שהוסיף אף שהשאר הוי תרומה מ"מ יכולין ליקח אותן העשר' מתוכם והנשאר תרומה כמו בב' לוגין שאני עתיד להפריש מטעם ברירה כיון שלא הוכר האיסור ונולד האיסור בתערובות כמ"ש תוס' תמורה ד' ל' בשם הרמ"ר ע"ש ואנן קי"ל דהוי ספק אי יש ברירה או לא. וא"כ ממילא א"ש הנ"ל דהא השאר הוי תרומה ואותן העשרה חולין ואף שאסור משום תערובות ז"א דשמא יש ברירה ויכול ליקח העשרה כנ"ל ואף דאסור עכ"פ הספק שמא אין ברירה מ"מ הא זה ספק בדין ושפיר לא הוי טעות דשמא הדין הוא דיש ברירה ולא הוי שינוי דיכול לתקן וכמו במקח טעות הנ"ל וא"כ ממילא השאר הוי תרומה עכ"פ מספק וא"כ שוב גם העשרה אסורין מספק שמא אין ברירה ואסור מחמת התערובות כנ"ל. וכיון שאסורין ממילא הם ודאי תרומה כמו בשליש כנ"ל כיון שיהי' עכ"פ אסור כנ"ל. ואף דלכאורה הא אותן עשרה מותרין ממ"נ אי הדין דיש ברירה מותר מטעם ברירה אף שמעורב ואי הדין דאין ברירה א"כ ודאי אינו אסור מחמת תערובות דהא גם השאר מותר דאי באמת אין ברירה א"כ הוי שינוי שא"י לתקן ולא הוי כלל תרומה כנ"ל ומותר ממ"נ ולא הוי תרומה העשר' כנ"ל. אך ז"א דמ"מ כיון דאף אי נימא דהעשרה מותרין מ"מ השאר אסור מספק וכיון שאסור א"כ ממילא אף אי אין ברירה מ"מ הוי ודאי תרומה כמו בשליש דנגד השאר ודאי ציוה על דעת כן שיהיה ודאי תרומה דהא יהי' עכ"פ אסור מספק כנ"ל. וא"כ כיון דאף אי אין ברירה הוי השאר תרומה ממילא אסורין גם העשרה מספק שמא אין ברירה ושוב גם העשרה הם ודאי תרומה כנ"ל. אך להפוסקים דבדאורייתא תמיד אין ברירה לא מטעם ספק לא שייך הנ"ל דהא הוי שפיר שינוי כיון שיהי' ודאי אסורין גם העשרה כנ"ל. ויש לדחות:

תוס' הנ"ל תירצו דכאן דרך בני אדם לתרום בעין יפה מצי אמר לי' בהכי אמדתיך משא"כ התם אין דרך כו' ע"ש. לכאורה אינו מובן מאי מהני מה שאומר בהכי אמדתיך וכי תלוי בדעתו כיון שמ"מ לא הי' כן דעת בעה"ב ומאי מועיל מה שאמדו בכך. וי"ל דכמו בשליש דאמרינן כיון שידע שיכול השליש לעשות כן מסתמא גמר בדעתו שיהי' באמת כן ע"ש. וגם הכא ש כיון שציוהו סתם לתרום וידע שיוכל להיות שיתרום בעין יפה כמו בשליש כו'. אבל התם שאין דרך כלל לתרום מיפה לא שייך כלל שגמר בדעתו. כנ"ל:

או י"ל דהא קי"ל דברים שבלב אינן דברים רק היכא דאיכא אומדנא דמוכח ולכך כאן כיון שעשאו שליח סתם לתרום כמו שירצה ממילא נכלל שאם יתרום בעין יפה ג"כ יהי' תרומה ואף שהי' בדעתו רק בבינוני הוי דברים שבלב ולא מהני דליכא אומדנא דמוכח כיון שדרך ב"א לתרום בעין יפה כנ"ל משא"כ התם דאין דרך לתרום מן היפות הוי אומדנא דמוכח ושפיר מהני כנ"ל. עוד י"ל למאי דאמר התם בש"ס פ' א"מ בלא שווי' שליח ואמר אח"כ כלך אצל יפות דהוי כיאוש שלא מדעת דאף שעכשיו רוצה כיון שלא ידע אז כשתרם לא אמרינן כיון דאלו ידע הי' רוצה מהני ע"ש. וכן בדבר שיש בו סימן שאינו עומד להתיאש אף דשמעינן דאיאש לבסוף לא מהני ע"ש ותוס' כתבו שם דגבי תרומה משום מצוה הוי כאין בו סימן כיון דדרך ב"א ע"ש גם גבי יפות ועכ"פ גבי עין יפה הוי כנ"ל. וא"כ כאן בשוי' שליח אמרינן להיפוך דהוי כיאוש שלא מדעת כיון שתרם בעין יפה ודרך ב"א כן והוי עומד לכך רק דנימא כיון שאינו רוצה עכשיו גם אז שתרם אלו ידע לא הוי רוצה זה הוי כיאוש שלא מדעת כיון שעומד לכך משא"כ ביפות שאינו עומד לכך כנ"ל. או י"ל מטעם אין ברירה שלא אמרינן הוברר הדבר שלא הי' רוצה אז וכמו בע"מ שירצה אבא דתלוי בברירה ע"ש:

מה לתרומה שכן ישנה במחשבה והקשו תוס' דמתרומה וגירושין יכולין למילף קדושין דכי פרכת מה לגירושין שישנה בע"כ תרומה יוכיח מה לתרומה שישנה במחשבה גירושין יוכיח. ויש לישב דהא לכאורה אינו מובן הפירכא דמה לגירושין שישנה בע"כ הא צריך להיות איזה סברא ומאי זה ענין בשביל שיכול לגרשה בע"כ שיוכל ג"כ לעשות שליח ודוקא על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא. וי"ל בדוחק. אך י"ל למ"ש בש"ע בשם הקדוש מרדא"ש לענין שליח עושה שליח דדוקא בגירושין לא הוי מילי כיון שיכול לגרשה בע"כ נגמר הדבר מיד אבל בקדושין דתלוי בדעתה הוי השליחות רק מילי ולא מימסרן לשליח ע"ש וא"כ י"ל לענין גוף השליחות הראשון ג"כ זה החילוק דמה לגירושין שישנה בע"כ ולא הוי מילי דהא נגמר מיד משא"כ בקדושין הוי מילי וא"י לעשות כלל שליח והוי שפיר פירכא כנ"ל ובתרומה ג"כ הוי זו הפירכא עצמה דמה לתרומה שישנה במחשבה וג"כ נגמר הדבר מיד ולא הוי מילי משא"כ בקדושין כנ"ל. וממילא לא קשה קושית תוס' דנילף קדושין מגירושין ותרומה. ולהנ"ל א"ש דליכא כלל מה הצד דבגירושין ותרומה הוי אותה הסברא עצמה דלא הוי מילי כנ"ל משא"כ בקדושין. ובזה מיושב גם קושית תוס' ד"ה מה לגירושין כו' דבעי למילף תרומה מגירושין ואמר שישנה חול והקשו למה לא אמר שכן ישנה בע"כ. ולמ"ש א"ש דנגד תרומה אין זה פירכא כלל מה שישנה בע"כ ולא הוי מילי דהא גם בתרומה לא הוי מילי דג"כ נגמר הדבר מיד כנ"ל רק נגד קדושין שייך הנ"ל ואף דלדידן לא הוי מילי שליחות הראשון היינו דכבר ילפינן שליחות גם בקדושין אמרינן דזה הוי מעשה משא"כ אי לא הוי הלימוד כנ"ל. או י"ל למאי דאמר בנזיר כל מלתא דלא מצי למעבד השתא לא מצי משוי שליח דהוי כדבר שלא בא לעולם ודבר שאינו בידו הוי דבר שלא ב"ל כמו שדה זו שאקחנה קנוי' לך דשמא לא ירצה למכרו וכה"ג וי"ל דבשליחות קדושין הוי כמו דבר שלב"ל כיון דאינו בידו לקדש עכשיו שמא לא תרצה ואף שבשעה שהשליח מקדשה היא רוצה מ"מ לא אמרינן איגלאי למפרע שהיתה מרוצה בשעת עשיית השליחות. ולדידן לא שייך זה באמת דהא גם הוא הי' יכול לקדשה כשתרצה בשעת שעושהו שליח וממילא נעשה כמותו ויכול לקדש ג"כ כשמתרצית כנ"ל. אבל מ"מ הי' שפיר פירכא מה לגירושין שישנה בע"כ והוי מצי למעבד השתא כנ"ל. משא"כ קדושין י"ל דלא מצי משוי שליח כנ"ל. וממילא לא קשה קושית תוס' דבתרומה ג"כ מצי למעבד דישנה במחשבה ודמי לגירושין לענין זה וגם לא מצינו למילף קדושין מגירושין ותרומה כנ"ל:

דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' כו' לכאורה אינו מובן מאי חילוק בין אית לי' שותפות אי לא לענין שליחות כיון דאין שלוחו כמותו מאי מהני מה שהוא שותף. וי"ל כיון דבאמת ילפינן שליחות מקדושין ותרומה אף בלית לי' שותפות רק בקדשים לא ידעינן דמה להנך שהן חול אצל קדשים כו' וי"ל דדוקא לענין שיהי' הקרבן כשר וכה"ג שייך לומר דקדשים דחמור ובדבר קל נפסל ליכא למילף שליחות וגם ע"י שליח פסול. וא"כ זה שפיר היכא דאיש אחר נעשה שליח לשחוט את הפסח וכה"ג דאם נאמר דאין שלוחו כמותו א"כ הפסח פסול דהוי שלא לאוכליו או שלא למנויו י"ל שפיר דלא יכולנו למילף בקדשים שיהי' כשר ע"י שליח כנ"ל. אבל באית לי' שותפות ושוחט גם בשביל עצמו וקי"ל דלאוכליו ושלא לאוכליו או למנויו ושלא למנויו כשר וא"כ אף אי נימא דלא מהני השליחות מ"מ גוף הפסח כשר כיון ששחטו גם בשביל עצמו הוי לאוכליו ושלא לאוכליו כנ"ל. רק דמ"מ לא קיים המשלח המצוה וא"כ שוב לענין זה הוי כחולין דמהני שליחות דאינו לענין הכשר הקדשים דבלא השליחות ג"כ כשר רק לענין שיהי' כאלו הוא עשאו לזה שפיר ילפינן מגירושין ותרומה כנ"ל:

או י"ל כמ"ש רש"י ז"ל ב"מ גבי שותפין שגנבו חייבין דאף דאין שליח לד"ע מ"מ בשותף מהני ע"ש. לכאורה קשה להפוסקים דזכי' אינו מטעם שליחות דאף בקטן שאינו יכול לעשות שליח מ"מ מהני זכי' ע"ש. וא"כ למ"ש הרא"ש הובא בש"ע ל"ה דהיכא שגילה דעתו לשדכן שהוא חפץ לקדשה וקדשה שלא מדעתו מהני דזכות הוא לו כיון שגילה דעתו ע"ש. וא"כ קשה למה לי' למילף שליחות בקדושין הא כיון דעושה אותו שליח לקדשה לא גרע מגילוי דעת שחפץ לקדשה וא"כ ממילא מהני מה שקדשה השליח מטעם זכי' וכיון דזכי' אינו מטעם שליחות א"כ אף אי לא נדע שליחות בקדושין מ"מ מהני מטעם זכי' כנ"ל:

ויש לומר דזה תלוי בזה דהא באמת הקדושין מצד עצמם אינם זכות דהא שלא מדעתו כלל לא מהני ואינו דומה לשאר זכי' שהדבר מצד עצמו זכות. רק כאן ע"י הגילוי דעת רואין שחפץ והוי זכות. א"כ זה דוקא מהני אי זכי' מטעם שליחות והיינו משום דאנן סהדי שאלו ידע הי' עושה אותו שליח כמ"ש רש"י ז"ל. ולכך שפיר מהני גם בקדושין היכא שגילה דעתו שחפץ בה דאף דמצד עצמו אינו זכות מ"מ שייך אנן סהדי שהי' עושהו שליח כיון שהוא רוצה עכ"פ שייך טעם הנ"ל ולכך מהני אבל אי זכי' אינו מטעם שליחות דכיון שזכות הוא יכול לעשות שלא מדעתו וא"כ לא מהני כלל מה שגילה דעתו דמ"מ גוף הדבר אינו זכות מצד עצמו ולא שייך בי' זכי' ולכך אי לא הוי ידעינן שליחות כלל ואינו תלוי בדעתו רק מה שהוא באמת זכות. וכיון שאינו זכות לא הי' מהני מחמת הגילוי דעת כנ"ל. ודין הרא"ש הוא רק לפי האמת דידעינן שליחות. ולכך אף להפוסקים דזכי' אינו מטעם שליחות מ"מ הא מודים דגם מטעם שליחות מהני רק דסוברים דאף היכא דלא שייך שליחות כמו בקטן וכה"ג מועיל מטעם זכי'. ולכך מודים ג"כ לדין הרא"ש דמהני גילוי דעתו שחפץ לקדשה דנהי דגוף הדבר אינו זכות מ"מ מהני מטעם שליחות כנ"ל. עוד י"ל דהא אי לא הוי מהני שליחות רק מטעם זכי' א"כ הא קי"ל בגר קטן דהגדילו יכולין למחות (כתובות ט') וכן בכל דבר שזיכו שלא בפניו יכול למחות אח"כ כשנודע לו ובטל למפרע ע"ש. וא"כ לא הי' מהני כאן אם אח"כ מוחה כשנודע לו שקידשה השליח אי לא הי' מהני רק מטעם זכי' כנ"ל. משא"כ אי מהני מטעם שליחות לא מהני המחאתו אחר כך כמו אלו קידש בעצמו כנ"ל ובזה מיושב לע"ד קושיית תוס' נזיר י"ב דאמר התם כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי למשוי שליח וכיון שהיתה אז אשת איש לא מהני גם אחר שגירשה כנ"ל. ותמהו בתוס' דמעשים בכל יום דאשה אומרת לחברתה לושי קמח והפרישי לו חלה ועשאה שליח להפריש והא לא מצי למעבד השתא דאין מפרישין חלה קמח ע"ש. ולמ"ש י"ל דהא לכאורה קשה למה לא מהני כשעושהו שליח לקדש לו האשה לאחר שגירשה בעלה הא כיון דזכי' מטעם שליחות והיינו דאף דלא עשאו שליח מ"מ בשעת מעשה נעשה שלוחו שלא בפניו דאנן סהדי דאלו ידע הי' עושהו שליח כנ"ל. וא"כ כשעשאו שליח קודם שגירשה נהי דלא מהני השליחות הנ"ל משום דלא מצי למיעבד השתא מ"מ הא עכ"פ גילה דעתו שרוצה לקדשה והוי זכות לו כמ"ש הרא"ש וא"כ לאחר שגירשה בעלה מהני מה שקידשה השליח מטעם זכי' דזכין שלא בפניו דזכי' מטעם שליחות ונעשה עכשיו שלוחו של המקדש דאנן סהדי שהי' עושהו שליח ועתה בשעת הקדושין שפיר יכול לעשותו שליח דעכשיו מצי למעבד בעצמו שכבר נתגרשה כנ"ל ונהי דבטל שליחות הראשון מ"מ יועיל כנ"ל אז בשעת קדושין ולמה אמר בש"ס דלא מהני. ודוחק לומר כדאמר בב"מ כיון דנפל עלי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני ולא בד' אמות ע"ש וכן כאן כיון דעשאו שליח מיגרע גרע דגלי דעתי' דאינו רוצה בתורת זכי' רק בתורת שליחות ולא מהני כלל כנ"ל. דז"א דהא הי' צריך לעשותו שליח שיהי' גילוי דעת שרוצה דאל"ה לא הי' זכות כלל כנ' אך י"ל דמ"מ אמר שפיר דקאי התם באמר לשליח צא וקדש כו' ומת דאסור בכל הנשים ולכך אמר שפיר דמותר בקרובות של מי שהיתה אז אשת איש דכיון דמטעם שליחות לא מהני דהא כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא כו' רק דנימא שיועיל בתורת זכי' וא"כ הגדילו יכולין למחות כנ"ל ויכול עכשיו לבטל ושפיר עתה שמת השליח והוי חוב לו יכול למחות ואף אם קדשה שליח יכול לבטל ולמחות עתה כיון דלא הועיל משום שליחות רק משום זכי' שלא בפניו כנ"ל. ומיושב ממילא קושית תוס' דבאמירת לושי קמח והפרישי חלה שפיר מהני כיון דאינה רוצה למחות עתה ולבטל ממילא נהי דלא הועיל שליחות של אז מ"מ כיון שגילתה דעתה מהני בתורת זכי' ונעשית אז שלוחה כשהוא נילוש כבר כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהא בש"ס נדרים איבעי' להו בתורם משלו על של חבירו אי אמרינן כיון דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו או נימא ניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה בגופו ע"ש. וא"כ לספק הנ"ל לכאורה ליתא לדין הרא"ש ז"ל דנהי דגילה דעתי' שחפץ לקדשה מ"מ אינו זכות מה שמקדשה דניחא לי' למיעבד מצוה בגופו ואף שרוצה לקדשה מ"מ אינו רוצה ע"י שליח וזה אינו זכות כיון דניחא לי' בעצמו דגם בקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו כנ"ל. וצ"ל דהא קי"ל התם ג"כ דזכות הוא ולא אמרינן סברא הנ"ל דניחא למעבד בגופו ולכך מהני בקדושין כנ"ל. אמנם י"ל דהא דמהני התם היינו משום דכיון דזכי' מטעם שליחות ומאי דמהני הוא רק משום דשלוחו כמותו ולכך הוי כאלו הוא בעצמו עשה המצוה ואף דהוא קצת מצוה יותר בו מ"מ בשביל זה לא יהי' זכות לא אמרינן ולכך מהני כנ"ל. אבל אי נימא דזכי' אינו כלל מטעם שליחות רק דמהני מצד עצמו בלא שליחות כלל על זה י"ל דודאי שייך ניחא לאינש למעבד מצוה בגופו דעתה אין הוא עושה כלל המצוה כיון שאינו מטעם שליחותו שיהי' כמותו וא"כ שוב אינו זכות כלל מטעם ניחא לי' לאינש כנ"ל כיון דאם יהי' מהני מטעם זכות לא יהי' הוא העושה כנ"ל:

וממילא מיושב דהרא"ש פ' שפיר דמהני הגילוי דעת דהא מהני עכ"פ מטעם שליחות וזה הוי שפיר זכות כנ"ל כדאמר התם דלא אמרינן ניחא לי' כו'. ואף להפ' דזכי' אינו מטעם שליחות מ"מ בזה מהני רק מטעם שליחות דבלא שליחות אינו זכי' כלל דלא הוי זכות כנ"ל. או כיון דזכין שלא בפניו א"כ יכול לעשות לעצמו שליח מטעם זכי' דעשיית השליח ג"כ הוי זכות ומהני מה שתורם מטעם שליחות ולא אמרינן ניחא לי' למעבד כו' דגם עכשיו נעשה המצוה רק ע"י שליחות כנ"ל. משא"כ אי לא הוי ידעינן שליחות לא הי' מהני מטעם זכי' דאינו זכות כלל דניחא לי' לאיניש כו' כיון שיועיל מצד עצמו כנ"ל:

תוס' ד"ה עד כאן לא פליגי כו' אבל ד"ה אין שליח נעשה עד כו' תימה למה לא מקשה מב"ה לחוד דאטו פליג אב"ה כו' ע"ש. ויש לישב דהנה לכאורה מאי פריך לדעת הפ' דבמינוי שליחות צריך ג"כ עדים ועל השליחות לכ"ע אין הם עצמם יכולין להיות עדים שנעשו שלוחים לדעת יש פ' ע"ש וא"כ דלמא פליגי התם ב"ש וב"ה לענין העדות על השליחות ב"ש ס' א' שליח וב' עדים על השליחות של זה וב"ה סברי כולם שלוחים ואין נעשים עדים על השליחות ולא מהני. אבל על גוף הקדושין י"ל דסברי שפיר דשליח נעשה עד כנ"ל. אך י"ל דלכאורה קשה לב"ש דא' שליח כו' הא לכאורה למה באומר לג' יכול א' אח"כ לקדש הא אין ברירה ואיך נימא הוברר הדבר למפרע שזה עשה שליח ולא מהני כמו לאיזה שתצא בפתח וכה"ג. אך ז"א כמ"ש הר"ן גיטין גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דדוקא היכא שלא יוכל להיות אלא אחד שייך ברירה אבל שיכול להיות כולם כמו שם שיוכל למכור בזה אחר זה כולם לא שייך ברירה ע"ש וכן בשלוחים כשאמר לג' מ"מ כיון שיכולין להיות כו' הג' שלוחים וליתן לה ממילא הם כולם שלוחים ואף שא' נותן אח"כ לא שייך ברירה כמו התם כנ"ל. אמנם לב"ש כיון דאין שלוחים נעשים עדים רק משום דאחד שליח וב' עדים א"כ שוב קשה כנ"ל דאין ברירה דצריכין לומר אח"כ הוברר הדבר שזה השליח וכאן לא יוכלו להיות כולם שלוחים דא"כ לא יהי' עדים ורק א' ושייך כנ"ל ולא יועיל. אך לא קשה נהי דאיתרמי שלא הי' עדים אחרים בשעת הקדושין אבל מ"מ בשעה שעשה אותם שלוחים הי' יכולין להיות כולם שלוחים ולקדש באמת בפני עדים אחרים ונעשו שלוחים וממילא מהני גם א' אח"כ ואין צריכין לברירה כנ"ל וממילא מיושב הנ"ל דפריך שפיר דליכא למימר דפלוגתייהו בעדות שעל השליחות שלא הי' עדים רק הם דא"כ שוב קשה כנ"ל למה לב"ש א' שליח הא אין ברירה דצריכין לומר אח"כ ברירה שזה השליח דכאן לא הי' אפשר להיות כולם שלוחים דא"כ לא הועיל השליחות כלל שהי' בלא עדים כיון דאין שליח נעשה עד על השליחות ובטל מיד השליחות כיון שלא הי' עדים אחרים ולא נעשה שליח ע"כ רק א' מהם ושייך ברירה כנ"ל וע"כ דקאי על עדות הקדושין ופריך שפיר וממילא מיושב קושית תוס' דמבית הלל לא מצי למיפרך כלל דהוא סבר באמת דכולם שלוחים ואין נעשים עדים ויכולין שפיר לומר דאיירי בהעדות על השליחות דלא מהני כנ"ל רק מב"ש דסבר א' שליח וב' עדים פריך שפיר כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה להפ' הנ"ל למה באמת אין השלוחים יכולין להיות עדים על השליחות כמו על גוף הקדושין. וי"ל דהנה בס"ה הקשה להרמב"ם דהיכא שיש הכחשה עם ההזמה לא הוי הזמה א"כ למה שליח נעשה עד הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו שאם יוזמו יהי' גם הכחשה כיון שלא הי' שם לא קדשה אותה ע"ש:

אך באמת לא קשה כלל דהרמב"ם ז"ל לא קאמר רק היכא דעל גוף המעשה שאנו דנין יהי' הכחשה כגון שאומרים הלוה הי' עמם והעדות הוא שלוה ואיכא הכחשה על זה. אבל הא לכאורה כיון שאומרים העדים שלוה בפניהם והוזמו שעמנו הייתם א"כ יש הכחשה שלא לוה בפני עדים וע"כ דז"א כיון דאין זה צורך לגוף העדות דמאי חילוק בין לוה בעדים או לא וכן כאן אף שהוזמו ולא היו הם שם מ"מ העדות הוא רק שקידשה ובזה אין הכחשה דזה יכול להיות אמת כנ"ל. ואף שאומרים ג"כ שהם היו השלוחים וזה מוכחש מ"מ גוף העדות שמעידים שנתקדשה אין הכחשה כנ"ל. ומיושב ממילא הטעם דעל גוף השליחות אי בעינן עדים אין השליח נעשה עד על השליחות דכאן הוי גוף העדות שעשאם שלוחים א"כ הוי שפיר עדות שאי אתה יכול להזימו שיהי' הכחשה דכאן מוכחש גוף העדות שמעידים שהם נעשו שלוחים וכשלא הי' הוא מוכחש כנ"ל ולא יהי' מועיל ההזמה כנ"ל. ומיושב ג"כ קושית תוס' דמב"ה לא הוי מצי למיפרך דיכולין לומר דאיירי בעדות שעל השליחות ולכך אינן נעשה עד ומטעם הנ"ל אבל על עדות הקדושין שפיר מהני אבל לב"ש פריך שפיר דאי בעדות השליחות א"כ למה אמר ב' עדים ואחד שליח הא מ"מ יהי' הכחשה עם ההזמה דאין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן ואין יודעין אז מי השליח כנ"ל וע"כ דקאי על עדות הקדושין ופריך שפיר דע"כ סברי אין שליח נעשה עד כנ"ל:

תוס' הדא דתימא בקדושי שטר אבל בכסף הם נוגעין כו'. וי"ל דהכא כיון דאיירי באמר לשניהם וכיון דסתם קדושין בפרוטה י"ל דלא הוו נוגעין כלל דהא קי"ל לרוב הפ' דב' שקבלו פקדון ביחד אינם רק ערבים זה לזה על החצי הוי לוה ועל החצי ערב. וא"כ י"ל כיון דקי"ל אין נשבעין על פחות משוה פרוטה וא"כ י"ל דאם ב' קבלו פקדון פרוטה ואומרין נאנסה י"ל דאין צריכין שבועה דהא אין טוען על כל אחד רק חצי פרוטה ואף דמחמת ערב חייב גם חצי פרוטה הב' מ"מ הא היכא שהלוה פטור ממילא גם הערב פטור וכאן הא גם שותף הב' פטור על החצי פרוטה שלו דנאמן ג"כ נאנסה בלא שבועה כיון שהוא פחות משוה פרוטה ואף שחייב ג"כ משום ערבות מ"מ מצד לוה נאמן בלא שבועה וממילא גם הוא פטור על הערבות ושוב הוי נגד כל א' רק על חצי פרוטה ופטור משבועה דעל חצי פרוטה השני פטור בל"ז בלא שבועה מחמת שהשותף הב' פטור. וא"כ ממילא לכך כאן בקדושין לא הוו נוגעין כיון שהוא רק פרוטה יכולין לומר נאנסה ולא יצטרכו לשבע כנ"ל. ויש לדחות דמ"מ תובע את כל אחד פרוטה חצי מצד לוה וחצי מצד ערבות דאם יודה שפשע יתחייב לשלם כל הפרוטה דאף בלוה כופר והערב מודה חייב וכיון שאם יודה יתחייב ממילא הוי תביעת פרוטה ושייך גבי' שבועה כנ"ל ומ"מ אינו מוכרח די"ל דעל זה החצי שמצד ערבות נאמן בלא שבועה ושוב לא נשאר אלא חצי כנ"ל אך י"ל דהא מי שערב בעד הערב ג"כ חייב לשלם וא"כ בשותפין כל אחד נעשה ערב גם בעד הערבות של חבירו שערב בעדו וא"כ כמו אם הי' אחד מקבל הפקדון פרוטה והב' ערב הי' חיוב פרוטה וגם כאן כל א' ערב כל הפרוטה שגם על החצי שהוא לוה והב' ערב ג"כ הוא ערב בעד ערבות זה וכן השני ג"כ כנ"ל והוי על כל א' תביעת פרוטה כנ"ל. ויש לדחות:

תוס' מאי קסבר כו'. והקשו הא הוי מפקיד אצל חבירו בעדים כו' דודאי נאמן במיגו דא"כ בעי אמר נאנסה ותירצו דמ"מ אין נאמנים בלא שבועה ועד הצריך שבועה אין ממש כו'. ואינו מובן לכאורה ממ"נ אי סברי תוס' דהוי נוגע בשביל השבועה שאינו רוצה לטעון טענה שיצטרך לשבע עלי' וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן א"כ למה כתבו משום עד הצריך שבועה כו' הא בל"ז הוי נוגע גמור דאם יטעון נאנסה יצטרך לשבע ועתה א"צ לשבע. דבשלמא לקמן צריך לטעמא דעד הצריך שבועה כיון דאיירי בהיסת וגם עתה צריך לשבע היסת ולא הוי נוגע דאין חילוק רק משום עד הצריך שבועה כנ"ל. אבל הכא קודם דתיקנו היסת ועכשיו שאומר' פרענו ללוה א"צ לישבע כלל הוי נוגעין גמורים. ואי סברי תוס' דלא מיקרי נוגע בשביל זה שיצטרך לשבע דמ"מ כיון שיוכל לטעון ולשבע הוי עד כשר עתה א"כ למה הוי עד הצריך שבועה הא לפטור עצמו נאמן עתה אהדרינהו ללוה בלא מיגו דנאנסה וא"צ לישבע כלל ואינו הצריך שבועה וממילא הוי עד כשר כיון שיוכל לומר נאנסה ולשבע הוי עכשיו עד דאין צריך שבועה עתה כנ"ל. ונראה דהפי' פשוט דעוד קשה לקמן ברש"י ז"ל ותוס' הרכיבו ב' הטעמים דהוי נוגע וגם עד הצריך שבועה ע"ש וגם לכאורה הא גם קודם דתיקנו רבנן היסת הוי עד הצריך שבועה משום שבועת חנוני על פינקסו דהוי שבועת המשנה כדמסיק. וצ"ל דהא אי הם עדים כשרים אינו ענין כלל לחנוני על פינקסו דהא נאמנים ואין הלוה צריך לשלם עוד הפעם כלל וממילא ליכא שבועת חנוני ולא הוי עד הצריך שבועה כנ"ל. ולכך קודם דתיקנו היסת שפיר הי' עדים כשרים כו' רק בתר דתיקון היסת ובאמת עכשיו דאומרים פרענו ללוה אין כאן היסת כלל דהוי רק טענת ספק דאף שהלוה מכחישן הוי הוגד לי מפי נוגע דלא הוי טענת ברי והי' ראוי שיהי' עכשיו עדים כשרים דא"צ לישבע היסת וממילא גם שבועת חנוני אין כאן דכיון שהם כשרים אין הלוה משלם. ועל זה פירש"י ותוס' דהא הוו נוגעין אם נפסוק הדין דנאמנים בלא שבועה דאינם רוצין לומר אהדרינהו למלוה אז יצטרכו לשבע היסת שיהי' טענת ברי והם עתה נוגעין כדי שלא ישבעו וממילא פסולין עתה וצריך הלוה לשלם ושוב גם הם צריכין לשבע שבועת המשנה מטעם חנוני ע"פ אך לכאורה הי' קשה איך פוסקין הדין דהלוה משלם והם נשבעין א"כ שוב אינם נוגעין כיון שגם עתה נשבעין ושוב יהיו כשרים וחזר הדין דאין הלוה משלם ושוב לא ישבעו. אך זה אי אפשר דאיך נאמר דכשרים וא"צ לשבע שוב גם הם נוגעין ופסולין רק התוס' הקשו דאחר שכבר נשבעו יהי' נאמנים וע"ז תירצו שפיר דהוי עד הצריך שבועה כנ"ל וצריך ב' הטעמים נוגע ג"כ דאל"ה לא הי' כלל צריך שבועה ובזה מיושב למה הקשו דאחר שנשבעו יהיו נאמנים ולא הקשו דגם קודם שבועה יהיו נאמנים דאין נוגעין כיון שגם עכשיו יצטרכו לשבע. ולמ"ש א"ש דאיך נימא דנאמנים שוב לא יצטרכו לשבע ואין נאמנים דהם נוגעין כנ"ל רק אחר שנשבעו. ומיושב ג"כ התוס' לעיל שתירצו גבי החזרתי במיגו דנאנס' דהא באמת הם נוגעין דאם יאמרו נאנסה יתחייבו ש"ד והם פסולין עתה. אך לכאורה כיון דלא נאמין להם עתה חייבין שבועת המשנה גם עכשיו מטעם חנוני על פינקסו כיון שהלוה משלם דזה חייבין גם קודם דתיקנו היסת וא"כ שוב אינם נוגעין ויהי' נאמנים וע"ז הוצרכו לתרץ גם כאן דעד הצריך שבועה לא הוי עד ושוב לא מהני כנ"ל: