אבל גרושין ניחוש שמא עיניו נתן בה. קשה לן דתניא (גיטין ג' ע"א) עדים החתומים על השטר של מקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר ואם תאמר הא אתא רב נחמן לאשמועינן אגב אורחיה והא הכא לא לקחו כלום בגירושין והוו להו כשאר כל שני עדים שהם נאמנין דבר תורה וי"ל דעדים דעלמא דנאמנין משום דלא שייכי בה אבל הכא כיון דשוינהו שלוחין מימר אמרי בעל המוני מהימן לדידן ולא דייק בתר סהדותא דידן, קא משמע לן רב נחמן:

ודאמרינן אי קסבר צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן. פי' אם מסר להם בעדים ואי קשיא לוקמא כגון שמסר להם בלא עדים אם כן פשיטא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אינהו אמרי שליח שוינן ואינהו אמרי עשינו שליחותו וליכא חשדא כלל ובין בקדושין בין בגירושין נמי ולמה לי כל הני אי נמי קושטא בעו למימר ליה:

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדי' וכו'. פי' דכיון דעל כרחם יש להם לומר פרעיניה למלוה דאי אמרו אהדרינהו ללוה משתבעי נוגעין בעדותן הן ואי אמרת ליהמניה בשבועה יכול מלוה לומר לא מהימני לן בשבועה את הימנתינהו ותמהני למה לי שבועה לעדים נהי נמי דלא מהימניה עליה דמלוה נהימנינהו הלוה בלא שבועה דהא לא מצי טעין טענת ברי שלא נתנו למלוה ואף על גב דליכא מיגו אלא בשבועה הרי הטענה הזו בעצמה ראוי להאמין עליה ועשו שליחות ואיכא למימר כיון דע"כ חייבין ליתן או ללוה או למלוה ושניהם טוענין אותו טענ' ברי זה שלא נתן וזה שלא החזיר מצרפין טענו' וחשבינן ליה טענת ברי וחייבין לישבע היסת אעפ"י שכל טענה בפני עצמה אינה ברי גמור שאין המלוה יודע אם החזירו ללוה ואין הלוה יודע אם נתנו למלוה:

הא דתנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש רש"י ז"ל שהוא הדין לקטנה והא דקא מפלגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה והא דאמר ר"ש ב"ל כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקדושין לענין נערה ששנויה במשנתינו בפי' קאמר דאילו בקטנה מודו כלהו דקדושין אביה ולא היא דאפי' מת אביה אינה מתקדשת אלא למיאון.
אבל הרי"ף ז"ל כתב בגיטין גבי ההיא דאמרי' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה בשאין לה אב אבל יש לה אב אביה ולא היא ואף רש"י עצמו כתב שם מתגרשת בקדושי אביה אם קבל בה אביה קדושין ומת ונראה שחזר בו באחת מהן וראיתי בתוס' שגם כאן פי' מתחי' נערה ולא קטנה וחזר והגיה בסוף שה"ה בקטנה ואיני יודע מה טעם בקטנה שאביה ולא היא יותר מנערה ואפשר דנערה מתורת שליחות איתרבאי כדק"ל לקמן דאינה עושה שליח וכיון שכן קטנה דלית' בת שליחות ולא בת זכיה בשל אחרים אין לה יד כלל ואע"ג דאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב יד יתירה זכי לה רחמנ' לאו דוק' דאם כן יהא עושה היא בידה שלה שליח כשם שאביה עושה שליח ביד יתירה שלו אלא ש"מ שאין לה אלא שתכניס עצמה לרשות אביה ותזכה לו בגדולה ולא בקטנה.
ורבותי מקשים מהא דאמרינן לקמן אתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא הגיע גט לידה מיה' הוי גט וקס"ד לאוקמה בשיש לה אב ובודאי קושי' היא וצריכה לפנים אלא שיש לומר כיון דלמסקנא ניח' תריצנא במה דברים אמורים כשאין לה אב אבל יש לה אב אם אמר אביה וכו' ולא קתני כשיש לה אב בדידה כלום לא דייקינן למאי דס"ד מעיקר' שמצינו בכמה מקומות בתלמוד דיכיל למימר ולטעמיך ולא אמר אף אנו נאמר שהיה יכול לומר ולטעמיך כשיש לה אב הגיע גט לידה נמי לא תהוי גט ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ט ע"ב) שתים כיוצ' בזה מתיבי אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לו חבר מתלמידי ר' עקיב' וכו' ואי ס"ד ארץ ישראל מוחזקת היא מאי קא מסתפקא לי' ואי נמי אינה מוחזקת קשה מאי קא מסתפק' ליה ולא אמרינן ולטעמיך ועוד אחרת שם דף ק"ל ע"א האי מלא יוכל לבכר נפק' כלומר לרבי יוחנן בן ברוקה והוה יכול למימר ליה ולטעמיך ולרבא מי ניח' דוק ותשכח ובפרק זה דף מ"ח ע"א אע"פ שאינה כיוצ' באלו דקאמרינן בהא דתני' עשה לי שירים ונזמים וכו' רבי מאיר או' מקודשת וחכמים אומרים וכו' וקס"ד לאוקמה במקדש במלוה דרבי מאיר סבר מקודשת וקשה לרב וה"ל למימר וליטעמיך קשה דרבי מאיר אדרבי מאיר דתני' רבי שמעון אומר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון וכו' כדאית' התם ואות' שפירשנו למעלה נמי כיוצא באלו.
והרב אב"ד נמי מוקי לה במקבלתו מדעת אביה ואפי' הכי נערה לא [עושה שליח] שלא נתן לה רשות לעשות שליח אלא אם כן פירש דהכי הוא סתם מלתא. ועוד דק"ל מילי לא ממסר לשליח הלכך נערה אי מדין עצמה אין לה [כח לעשות שליח] מתורת שליחותו של אביה אין לה שליח כלל ואפי' פירש.
ואין דברי הרב מתחוורין לי, שיש במשמע שאפי' לדעת אביה ולא היא כפי הסבר' הזו. ועוד אפשר לי לדחק ולמימר דלרבא דסבר נערה עושה שליח לאו מטעם שליחות אתרבאי אלא יד אביה יד יתירה היא דזכי לה רחמנ' ואפשר דאפי' קטנה נמי. אבל מאחר דק"ל דמשום יד אביה אתרבאי ואינה עושה שליח אלמא אינה אלא שליח אביה שנתנה לו התורה רשות לזכות לו ולהכניס עצמה לרשותו. מעתה קטנה שאינה בתורת שליחות אביה ולא היא שאין לקטנה שיש לה אב יד לשום דבר בין להכניס עצמה לרשות אביה בין להפקיע אבל בנערה כיון שיש לה דעת ירדה תורה לסוף דעתו של אב שהוא רוצה שתכניס עצמה לרשותה ודבר זה צריך תלמוד.
ומצאתי סיוע לדברי רבינו ז"ל בתוספת' דקידושין פרק ד' ובירושלמי שנויה קדשתי בתי הקטנות בכלל גירשתי בתי הקטנות בכלל ואין הגדולות בכלל נתגרשה בתי אין הקטנות בכלל פירוש לפי שנתגרשה על ידי עצמה קאמר ואין הקטנות יכולות להתגרש אלא על ידיו ופי' קטנות קטנות ממש אבל נערות ישנן בין בכלל נתגרשה ובין בכלל גרשתי ואע"ג דכל קטנות דרישא אף נערות נמי הדין כן מיהו קטנות ממש קתני וזה סמך לדברי הרי"ף ז"ל אף ע"פ שיש לומר סתמא כרבי יהודה דאמר אביה ולא היא ומאי קטנות אפי' נערות.
ושוב מצאתי בירושלמי בפרק התקבל (גיטין ו,ב) נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת בין היא בין אביה אם יש בה דעת היא ולא אביה פי' קטנה המאורסה אביה מקבל את גיטה ולא היא נשאת בין היא בין אביה שוין הם בדבר ואינה מתגר' שכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ואם יש בה דעת היא ולא אביה ומדלא פליג בריש' בין יש בה דעת לאין בה דעת שמע מינה קטנה המאורסה לעולם אביה ולא היא, וזו ראי' גמורה לדברי הרי"ף ז"ל:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פרש"י ז"ל אפי' ע"י אביה ולפי דברי הרי"ף ז"ל נאמר כן דהא אפי' קטנה היודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אלא על ידי אביה ולא מחוור דכיון דאביה מקבל את גיטה למה לי שמירתה אי משום דאמרינן מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשתלחה וחוזרת כדפי' רש"י ז"ל הא אינה יודעת לשמור את גיטה תנן ולא משום שמירת עצמה נגעו בה.
ואחרים פירשו אינה יכולה להתגרש על ידה אבל על ידי אביה מתגרשת היא וכן כתב בה"ג ז"ל בהלכו' מיאון.
ור"ת ז"ל כך היה אומר, שאעפ"י שאינה יודעת לשמור את גיטה אביה שומר ומתגרשת ע"י ומביא ראיה ממאי דגרסינן בירושלמי במסכת יבמות בפרק חרש גבי הא דתנן נשתטית לא יוציא עולמית דבי רבי ינאי אמרו מפני גרירה פירוש שמשלחה וחוזרת אי נמי שנגררת אחר ילדים כלומר שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן בגמ' דילן ע"כ רבי זעיר' ור' אילא תרויהון אמרי שאינה יכולה לשמור את גיטה רבי נחמי' בר מר עוקבא בשם רב אחא אמר תלת פי' איכ' בינייהו ג' דברים עבר וגירש מ"ד מפני גרירה גירש מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה אסורה כלומר אינה מגורשת ואפי' דיעבד אסורה יש לה אב מאן דאמר מפני גרירה אסור ומאן דאמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכולה לשמור את גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה וכו' וכיון דלא בעי' בגמר' אלא שמירת גיטה ולא פירשו בה שמירת עצמה כלל שמע מינה שאעפ"י שאינה יודעת לשמור את גיטה מחגרשת על ידי אביה שהרי אביה יודע לשמור את גיטה וידו כידה ורבינו האיי גאון ז"ל פי' בתשובה דכי פליגי בנערה אבל בקטנה אביה ולא היא אעפ"י שיודעת לשמור את גיטה כדברי הרי"ף ז"ל ופי' [דכל שאינה יודעת לשמור את גיטה] אינה יכולה להתגרש על ידי עצמה ואפי' מן הנשואין או שמת אביה שאם יודעת לשמור מתגרשת על ידי עצמה וכשאינה יודעת לשומרו אינה מתגרשת אבל על ידי אביה משלא נשאת מתגרשת היא ומעתה לא מצינו חבר לרש"י ז"ל שאמ' אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה:

הא דאמרינן מאמר שמפקעת עצמה מרשות אביה. לא משום הפרת נדרים דהא אמרינן במסכת יבמות דף כ"ט ע"ב שאין היבם מפר נדרי יבמתו [ע"י מאמר] אלא שמפקעת עצמה שאין האב יכול לקבל ממון ולמוסרה לאחד מן האחים שהרי במאמר זה נפסלה מן האחין, וזה כונסה:

אי קסבר המלוה את חברו בעדים (כו' ואי) אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי. דקא סלקא דעתיה דמקשה דכיון דחזקה שליח עושה שליחותו, ועוד דאינהו אמרי פרענא ומהימני, יכול לוה למימר ליה בברי פרעתיך, ונפקא מינה כששלח לו על ידי קרובים דאינם נאמנים מחמת עדות, נאמנים הם לסמוך עליהם ולטעון על ידם טענת ברי שפרעו. ואהדר ליה כיון דלאו איהו אמר לו אנא פרעינהו ניהלך, אלא על ידי שליח לאו ברי גמור הוא לומר על ידיהם פרעתיך אלא שאם כשרים הם שנים נאמנים מתורת עדות.

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי הני עדים ומשתבע מלוה. ואם תאמר ליהמנינהו בשבועה, דכיון דמשתבעי אסתלקיה נגיעת עדותן וחזרו לכשרותן. יש לומר כיון דאתה מצריכן שבועה נפקי להו מתורת עדים והוו כבעלי דבר.
ואם תאמר עדים אמאי צריכין שבועה, דאיהו לא ידע אי פרעינהו אי לא, ומספק היאך הוא משביען, ועוד חזקה שליח עושה שליחותו. ויש לומר כיון דחייבין הם ליתן למלוה או ללוה ושניהם טוענן אותם ברי זה שלא נתנו וזה שלא החזירו. מצרפין טענותיהן לטענת ברי, וחייבין לישבע היסת.
ואם תאמר ומלוה למה הוא נשבע, והלא זה אומר לו הלויתני ואינו יודע אם החזרתי לך אם לאו. כיון דעדים נוגעין בעדותן הן. יש לומר דהכי נמי כיון שזה ברי ששלח לו, וחזקה שליח עושה שליחותו, והעדים טוענין ברי שנתנו לו, עושין טענתו כברי, ועוד שהוא נוטל.
ואם תאמר יפטור הלוה העדים בין נתנו בין לא נתנו, דהשתא לאו נוגעין בעדותן הו ונאמנים, יש לומר דאין סלוק מועיל אלא בשאין לעדים הנאה והפסד בסלוק זה יתר על מה שהיה מכבר. כאותה שאמרו (ב"ב מג, א) בבני העיר שנגנב להם ספר תורה, ושותף שכתב לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו, אבל הכא דיש להן הנאה בדבר אינם נאמנים, וכבר הארכתי בזה בבבא בתרא בפרק חזקת (בבא בתרא לא, ב) בס"ד.
וכתב ר' אלפסי דעדים משתבעי שבועת היסת. ומלוה משתבע שבועת המשנה דהא נוטל הוא, וכל הנוטלין נשבעין בנקיטת חפץ, כאותן השנויין במשנתנו שבפרק כל הנשבעין (שבועות מד, ב) וכן עיקר, דעדים אין אתה מצריכן שבועה אלא מדרב נחמן, דאם אמרו החזרנו נשבעין היסת ונפטרין, השתא נמי דאמרו פרענא למלוה משתבעי היסת ומיפטרי. והר"ז הלוי ז"ל שכתב דאף עדים נשבעין בנקיטת חפץ, לא נראו דבריו.
ורבוותא ז"ל פירשו דהיכא דמית מלוה או שלוחין אין כאן שבועה, דהא עיקר שבועה כאן אינה אלא משום דמצטרפין טענת הלוה והמלוה לגבי שלוחין לעשות טענת הלוה עליהן כברי כדכתבינן לעיל, וכיון דמית מלוה, הויא לה טענת לוה שמא, ואין נשבעין היסת בשמא, וכן אתה אומר בשמתו עדים, שאין על המלוה טענת ברי, והלכך אין עליהם אלא חרם התקנה, וכן הדין לפועלים עם חנוני שורת הדין שיהיו נוטלין בלא שבועה, דהוה ליה גזלתיך והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, אלא כיון דאיכא מכחישין הצריכוהו לישבע וליטול, הלכך כשמת החנוני שמכחישין נעמידם על דינם ונוטלין שלא בשבועה, וכן כתב הר"י ן' מיגאש בפרק כל הנשבעין. אבל כשמתו פועלים וחנוני תובע, יש מקצת מהראשונים דאמרו דנוטל בלא שבועה, מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד, וכן כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פט"ז ה"ה).
והרמב"ן נר"ו חלק עליהם מפני שהחנוני מן הדין אינו נוטל מבעל הבית כלום, מני שהוא כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע שהוא פטור, אלא תקנה התקינו לו חכמים ז"ל שישבע ויטול, והלכך אף על פי שמתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה, ובשמתו פועלים נמי יורשין באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין, כדקיימא לן דכל הנשבעין ונוטלין שמתו או שהם חשודין על השבועה שמעמידין על דינן, דהא קיימא לן הבו דלא לוסיף עלה כדמפורש בשלהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א), הלכך פועלין שמתו בני פועלין נוטלים הן מבעל הבית בשבועת היורשין, וכיון שבעל הבית נפסד, חנוני נמי אינו נוטל אלא בשבועה, והביא ראיה ממתניתין (שם מה, א) דתן לבני סאתים חטים, דהא אפילו לבני קטן קאמר והוא אינו מכחישו ואינו נשבע בין גדול בין קטן, דהא לו מידי שקיל מאביו, ואפילו הכי קתני עלה דחנוני נשבע.

תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. ודוקא מאורסה, אבל נשאת, שוב אין לאביה רשות בה. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירוש דהוא הדין לקטנה, ונערה דנקט להודיעך כחו דרבי יהודה. ור' אלפסי והראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל אמרו דוקא בנערה, אבל בקטנה לכולי עלמא אביה ולא היא, ונראין דבריהם, וכבר הארכתי בה בפרק התקבל (גיטין סד, ב) בגיטין בס"ד, וכן פירש רש"י אבל בקטנה אביה ולא היא.

והא דאמרינן אינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירש רש"י אינה מתגרשת כלל, לא על ידה ולא על ידי אביה, ואינו מחוור. ורבינו תם ז"ל פירש דוקא על ידי עצמה לפי שאינה יודעת לשמור את גיטה, אבל על ידי אביה ועוד ארוסה מתגרשת, וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, וכבר הארכתי בה בפרק התקבל בס"ד.

הא דאמר ריש לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין. אף לדברי מי שמפרש מתניתין דנערה המאורסה אפילו בקטנה, בקדושין מיהא דוקא אביה ולא היא, דהא אפילו בשאין לה אב אינה מתקדשת דבר תורה אלא למיאונין מדבריהם. אלא ריש לקיש למאי דתנן מפורש במתניתין דהיינו נערה קאמר, אבל בקטנה לכולי עלמא אביה ולא היא.

והא מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה. הקשו בתוס' ממאי מפקעת עצמה, אי לענין נדרים. והלא אינו מפר אפילו בשותפות לר' עקיבא דאמר בנדרים פרק נערה המאורסה (נדרים עד, ב) דלא יפר לא לאחד ולא לשנים, ומוקי לה בגמרא כגון שעשה בה מאמר, ויש לומר דמפקעת עצמה מיד אביה שאין יכול עוד למוסרה לאחד מן האחין ולקבל מהן ממון, שזה פסלה מן האחין במאמר והוא כונסה.

מאי קסבר אי לימא קסבר המלוה את חבירו בעדים וכו' בדין הוא דמצי לאוקמו' דקסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והב"ע שלוה הוא בעדים ולפיכך צריך עידי פרעון והוא נתן לשלוחין אלו שלא בעדים ולפי' אינם צריכין עדים שהחזירו לו ואינם נוגעין בעדותן דהא סתמא דמלתא שפיר אפשר הכי דמלוה לא מוזיף אלא בעדים ושלוחי אינם נעשים שלוחיו בעדים כיון דלא מהימן בהו והא דלא תריץ הכי משום דא"כ פשיטא שהם שלוחיו ועדיו ומאי קמ"ל ועוד דקושטא דמלתא בעי לשנויי דהא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרע בעדים ופריק לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ודקאמרת עדים למה לי אי דקאמר לוה בברי' פרעתי' ה"נ דמהימן אבל היכא דקאמר שליח ואיהו לא טעין בברי' לא דלא הימנוה רבנן אלא כשטוען בברי פרעתיך אבל לשלוחו לא האמינוהו על המלוה ולפיכך צריך שיעידו לו עדים והני שלוחין מהימני מתורת עדי' דמגו דיכיל לומר אהדרינוהו ללוה יכלי למימר פרעניה למלוה ואע"ג דאמרינן בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במגו התם הוא כשאינו נאמן מתוך פסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע בעדותו ובהא אמרינן דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמר אהדריניה ללוה וכ"ת והיכי יכלי למימר אהדריניה למלוה דהא קי"ל דהולך במלוה כזכי ואיכא למימר דמצי אמרי דאדעת' דמצי למהדר ביה יהבינהו ניהלינהו ובהא מפטרי מיני' דמלוה במגו דאי בעי אמרי יהביניה ניהלך ולגבי לוה גופא בלאו ה"נ יכלי למימר ליה אהדרינן לך דאיהו לית ליה למטען עלייהו דהולך כזכי ולא מצי מהדר להו ניהלה דהאי לאו טענה דידיה אלא טענה דאיכא למלוה עליהן והם ידונו עמו ע"ז. כנ"ל לתרץ דברי רבותינו ז"ל שפסקו ז"ל בפ"ק דגיטין הלכה כרב דאמר דהולך במלוה כזכי אע"פ שלא הוחזק בה כפרן. אבל מורי נר"ו פסק כשמואל דהולך במלוה לאו כזכי אלא א"כ הוחזק עליה כפרן:

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת הני שלוחי נוגעין בעדות הן דאלו אמר אהדריניה ללוה הוי מחייב שבועת היסת והשתא דאמרי יהביניה למלוה פטרי נפשייהו מאותה שבועה הלכך אין כאן עדות ולא מהימני עליה דמלוה אבל מהימנא בשבוע' עלה דלו' דהא המנינהו ומשתבעי ליה דיהבינהו למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל דהא לא טעין עליה לוה בברי דפרעי' ושקיל. וכ"ת וליהמנו עדים אלו בשבועה מיהת מגו דמהימנא על' דלוה בשבועה הא ליתא שכל עד שאינו נאמן בדיבורו מתורת עדות יצא מכלל עד ואינו נאמן בשבועה וכל שבועת עדות האמורה בכל מקום אינה שיעידו אמת אלא שיבואו ולא יכבשו עדותן ואם נשבעו שאין יודעים לו עדות וחזרו והודו דמחייבי קרבן שבועת העדות ועל זה סמכו בכל מקום להחרים על מי שיודע עדות לחברו שיבא ויעיד לו ואינו נוהג אלא בראוין להעיד ואין קרובין ופסולי עדות בכלל השבועה וחרם מן הסתם מכל מקום אין ראוי להחרים עליו בשבת אבל להכריז עליו כמו שנוהגין בחזרת אבד' דמצוה היא וחפצי שמים מותרים. וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל ואיכא דקשיא ליה כיון דהני עדים לא מפסלי אלא משום נגיעת עדות דבעו למפרע ללוה או לאישתבועי ליה ליפטרונהו לוה מממון ושבועה ותו לא נגעו בעדות וליתו ולסהדי וכדאמרינן בבא בתרא גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר דאקשינן וליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדי:

והנכון דאנן בעינן בעדות תחלתו וסופו בכשרות הלכך התם כ"כ דלא סליקו נפשייהו הרי הם כבני העיר ובעלי דבר נינהו ולא עדים כלל: וכדאמרינן התם במכות ארובע יציל נרבע יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר ומכי סליקו נפשייהו והוו עדים והוו להו תחלתן וסופן בכשרות אבל הכא מקמי דלפטרינהו לוה אינם בעל דבר לגבי מלוה אלא עדי' והוו להו נוגעים בעדות ופסלי ליה וכי פטרינהו לוה השתא ואיתכשרו הוו להו תחלתן בפסלות וסופן בכשרות וכן תירץ הרב רבי' אשר ברבי משולם. ועוד נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא דהתם כי מסלקי נפשייהו לאסהודי לאחריני לא מרווחי מידי אבל הכא הרי העדים מרויחים שפוטר אותם כדי שיעידו ודומה כאלו משכירם שיעידו לו:

והני שביעתא דמכתבעי מלוה ועדים ללוה. פירש"י ז"ל דשבועה כעין דאורייתא הוא דומיא דחנוני על פינקסו שהחנוני והפועלים נשבעים לבעל הבית שבועת המשנה שהיא כעין של תורה ולא נהירא דהתם הוא לפי שנשבעים כלם ונוטלים מבטל הבית אבל הכא תינח דמלוה משתבע כעין דאורייתא מפני שנשבע ונוטל אבל העדים שנשבעים ולא משלמין אין עליהם אלא היסת. וכי תימא והא טענת לוה עליה דמלוה ועדי' טענת שמא היא ואמאי משתבעי כלל דהא אין נשבעין בטענת שמא אלא שותפין ושומרין ונושא ונותן בתוך הבית והשנויים בפ' הנשבעים במשנת אלו נשבעין שלא בטענה ואין עדים אלו ולא המלוה מכללם ואיכא למימר דאי דתבע לכל חד מנייהו באנפא נפשי' הכי נמי דלא משתבע כלל וגבי מלוה בלא שבועה אבל הכא שכולן בפנינו וטענותיהן כאחד מצטרפים טענת עדים עם טענת הלוה לגבי מלוה והויא ברי וכן נמי מצטרפינן טענת לוה בהדי טענת מלוה דלא שקיל לגבי עדים והוי ליה כברי ולשתבע האי באפי האי כי היכי דליכספו כדאמרינן התם בחנוני על פנקסו ולית הלכתא כבן ננס דאמר התם אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא כרבנן. וההוא עובדא דאבימי שבפ' הכותב דלא מהימן שליח עליה דמלוה בתר דתקון רבנן הוה. והא דאמרינן בירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה ועבד שליח עד וכפר ביה ואתא עובדא קומי רבי ירמיה וחייבו שבועה על ידי הכתף. איכא למימר כי המפקיד היה אצלו ממש אלא שנמצא שם הכתף והמפקיד טוען לנפקד בברי ואין לו על העד שום תביעה ומשום הכי לא הוי נוגע בעדות ומהימן לחיובי שבועת התורה לנפקד וכן כל כיוצא בזה דכל היכא דליכא נגיעת עדות לשלוחין דלית לי' להאי עלייהי לא תביעת ממון ולא תביעת שבועה מעיקרא כלל שכשרין לעדות כגון שאמר המלוה שקלתינהו מיינהו מיהו סטראי נינהו או מתנה הוו מהימנו שליחין לומר דלאו סטראי נינהו אלא פרעון וכן כל כיוצא בזה:

תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה פרישנא התם דיד יתירה זכי לה רחמנא רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אטה מקבל גיטה ולא היא. פי' ולא הוא שלא מדעתו של אב אבל מדעתו ובשליחותו מקבלה דהא נערה בת שליחות היא וכדאיתא בפ"ק דמכילתין. פירש"י ז"ל דכי היכי דפליגי בנערה הכי נמי פליגי בקטנה שיודעת לשמור את גיטה שהיא או אביה מקבלין את גיטה וכשם שיש לה יד לקבל גיטה כשאין לה אב כך יש לה יד כשיש לה אב והא דנקט נערה להודיעך לאו דרבי יהודה דאפילו נערה אביה ולא היא ומביאין ראיה לדבריו מהא דאמרי' לקמן תא שמע קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט ואוקימנא כשאין לה אב מכלל דמאן דמותיב מינה סבר דמתניתין שיש לה אב ואם איתא דקטנה בחיי אביה אין לה יד לימא ליה ולטעמיך דמוקמת מתניתין כשיש לה אב כי מטי גיטה לידה אמאי מגרשא אלא לאו ש"מ דקטנה נמי יש לה יד בחיי אביה לקבל גיטה. וכ"ת א"כ היכי אמר ר"ל כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין דהא בקטנה אמרי רבנן שמקבלת גיטה ואלו בקדושין ליכא מ"ד שיש יד לקטנה לקבל קדושין ואיכא למימר דריש לקיש אפשטה דמתנית' קאי דמיירי בנערה ובדידה קאמר כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין אבל בקטנה מודה הוא שאין המחלוקת שוה לרבנן זו היא שיטתו של רש"י ז"ל אבל מדברי רבי' אלפסי זכרונו לברכה שכתב במסכת גיטין מוכח דס"ל דדוקא בנערה הוא דפליגי כפשטה דמתטתין ובה אמרי רבנן דמקבלת גיטה מפני שיש לה יד בעלמא ולא שליחות וראויה לזכייה ושליחות אבל קטנה דלית לה יד בעלמא אפילו רבנן מודו שאין לה יד לקבל גיטה כשיש לה אב ואע"ג דכי אין לה אב יש לה יד לקבל גיטה בקדושי אביה התם כיון שאין לה אב נתרוקנה אצל יד אביה וקיימא בחריקיה אבל בשיש לה אב לית לה יד כלל לא לקדושין ולא לגירושין כלל. והשתא א"ש הא דר"ל דאמר כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין. ומה שהביאו ראיה לדברי רש"י ז"ל דהתם מהא דלקמן דלא אמר ליה ולטעמיך הא כתיבנ' לעיל דטובא איכא בתלמודא דכוותי' דמצי למימר וליטעמיך ולא אמר אלא דמפרק קושיא ורבינו ז"ל הביא ראיה לדברי אלפסי ז"ל מדאמרינן בתוספתא האומר קדשתי את בתי הקטנות בכלל ואין הגדולות בכלל פי' שאין בידו לקדש הגדולות עכשיו וכיון שכן אף למפרע אינו נאמן עליהם שקדשן כשהן קטנות נתקדשה בתי הגדולות הן בכלל והקטנות אין בכלל פי' דנתקדשה משמע מעצמה וקטנה אינה יכולה להתקדש מעצמה שלא ברצון אביה הלכך אין הקטנות בכלל האיסור ויכול הוא לחזור ולקדשן והיינו דאשמועינן דאלו אגדולות איהו לא מהימן למסרינהו אלא א"כ יש עדים כדבריו. גרשתי בתי הקטנות הן בכלל פי' ואע"ג שאין האב נאמן להתיר את בתו מיירי באומר קדשתיה וגרשתיה תוך כדי דיבור והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין הגדולות בכלל. פי' שאינו יכול לגרשן. נתגרשה בתי הגדולות בכלל ואין הקטנות בכלל פי' משום דנתגרשה משמע על ידי עצמה וקטנה בחיי אביה אין לה יד להתגרש והיינו כדברי רבינו אלפסי ז"ל וליכא למימר דההיא כשאין בה דעת מיירי דהא סתמא קתני ואין הקטנות בכלל וכל קטנה במשמע אפילו יש בה דעת דומיא דרישא דקידושין שאינה בכלל אפילו יש בה דעת ועוד הביא ראיה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מן הירושלמי דגרסינן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה ופי' ברור דנערה בין היא בין אביה מקבלין את גיטה כרבנן וקטנה אביה ולא היא אפילו לרבנן ואם נשאה היא ואביה שוים בדבר שאם אין בה דעת אינה מתגרשת לא ע"י אביה שיצאה מרשותו בנישואין ולא על ידה לפי שאין לה דעת לשמור גיטה ומדפליג בנשאת בין יש בה דעת בין אין בה דעת ולא מפליג הכי במאורסה מכלל דרישא דקתני קטנה אביה ולא היא אפי' בשיש בה דעת היא כדברי רי"ף ז"ל וכן עיקר:

והא דקתני סיפא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירוש רש"י זכרונו לברכה אינה יכולה להתגרש כלל לא ע"י ולא ע"י אביה לפי שמשלחה וחוזרת ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לרבי יהודה דלכ"ע אם יש בה דעת מתגרשת על ידה בשאין לה אב וע"י אביה בשיש לה אב ולרבנן אפילו בשיש לה אב על ידיה והשתא שאין לה דעת אין לה יד כלל לא בחיי אביה ולא לאחר כן. ולא נהירא דכי אין בה דעת אמאי אינה מתגרשה על ידי אביה שהרי אביה שומר את גיטה ואביה משמר את עצמה שלא להיות חוזרת לבעלה ושלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא לאו שוטה היא שלא תהא נשמעת לו ועוד דהא מתניתין א"י לשמור את גיטה קתני שאינה מבחנת בין גט זה לנייר כתוב דעלמא אבל יודעת היא לשמור עצמה. לכך נראה פי' ר"ת ז"ל שכתב דהכי קתני אינה יכולה להתגרש ע"י עצמה אבל ע"י אביה מתגרשת בשיש לה אב מן האירוסין שאביה משמרה ומשמר את גיטה והביא ראיה לדבריו מן הירושלמי דאמרינן ביבמות פרק חרש נשטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרו מפני גרירה פי' שנגררת אחר בעלה שמשלחה וחוזרת או שנגררת אחר הבחורים וינהגו בה מנהג הפקר. רבי אילא ורבי זעירא תרוייהו אמרין מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה רבי נחמיה בשם רבי יהודה אמר תלת איכא בינייהו פירוש תלת מילי איכא בין רבי ינאי ורבי אילא ורבי זעירא עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מגורשת מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת פירש כיון דאין לה יד לקבל את גיטה הרי הוא כמונח ע"ג קרקע יש לה אב מ"ד מפני גרירה אסור פי' דכיון דשוטה היא אינה נשמעת לאביה ואיכא נמי חשש גרירה מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה הרי יש לה אב פי' אביה מקבל את גיטה דאלמא כל שיש לה אב יכולה לשמור את גיטה חשבינן לה וליכא למיחש לה לגרירת בעלה ולא לגרירת בחורים דהתם הוא בשוטה שאין אביה יכול לשומרה שאין הוא נשמעת לו כדאמרן אבל קטנה נשמעת היא לאביה והוא משמרה מלכת אחר הבחורים ומלחזור לבעלה ולפי שיטה זו דסופה בשאין לה אב מיירי איצטרך בין לרבי יהודה בין לרבנן דכולהו מודו דבשאין לה אב מתגרשת ע"י עצמה בשיש בה דעת אבל עכשיו שאין בה דעת אינה מתגרשת וה"ה אפילן בשיש לה אב ונשאת שהרי אין לאביה רשות בה לקבל גיטה ואינה יכולה להתגרש הא כל שיש לה אב מן האירוסין אפי' יש בה דעת נמי אינה מתגרשת על ידי עצמה אפילו לרבנן כדכתיבנא לפום שיטתא דרבינו אלפסי ז"ל והרי זה מבואר יפה מפי רבינו נר"ו:

אמר ר"ל כמחלוקת בגירושין כו'. ורבי יוחנן אמר מחלוקת בגירושין אבל בקדושין דה"ה אביה ולא היא אפי' בנערה וכן הלכה. מאי טעמא דרבי יוחנן אליבא דרבנן כו' והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אב פירוש לא לענין מעשה ידיה ומציאתה דאכתי ברשותי' היא עד שעת נישואין דמאורסה היא ולא לענין הפרת נדרים דהא אפילו קודם לכן כיון שמת הארוס הראשון אין אביה מיפר נדריה ולא היבם כדאיתא בפרק יוד דנדרים אלא אין הפקעה זו אלא דשוב אינו יכול למוסרה לאחד מן האחים אבל קודם מאמר היה יכול לקבל ממון מאיזה מהם שירצה ומוסרה לו. רבינו הגדול ז"ל:

אף בדיני ממונות שליח נעשה עד מן הדין כיצד נתחייב מנה לפלוני ואמר לשליח הולך מנה זה לפלוני ונתן לו הרי השליח מצטרף עם אחר להעיד או קם לשבועה בלא צירוף ואם שלח על ידי שנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכל שהלה כופר בפירעון הרי הוא נזקק לעדות השלוחים שמא תאמר והלא השלוחים נוגעין בעדותן הרי אינם אומרים שנתנו הרי הלוה אומר להם החזירו לי מעותי אין זה כלום שהרי אם רצו יכולין היו לומר החזרנום לך שהמפקיד בעדים אין צריך לפרעו בעדים ושמא תאמר מכל מקום אין אדם מעיז וכו' הרי על כל פנים מכאן או מכאן מעיזים הם אם מצד פרעיניה אם מצד אהדריניה ושמא תאמר ומה אתה צריך לעדות השלוחים והלא מכל מקום יכול הוא לומר פרעתי שהרי המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים באמת אלו אמר הלוה למלוה פרעתיך אין כאן צורך לעדות אלא אין זה אומר לו פרעתיך אלא שלחתי לך ביד פלוני ופלוני והמלוה אומר לא נפרעתי ונמצא שהוא צריך לעדות השלוחים בין שהלוהו שלא בעדים והשלוחים אין נוגעין בעדותם שהרי היו יכולין לומר החזרנו והיו נאמנין אף בלא שבועה כך פירשוה בגמרא ומכל מקום יכולין היו להעמידה בשהתנה המלוה שלא יפרעהו אלא בעדים שנמצא הוא צריך לעדים או המלוה בשטר זהו מה שהיה ראוי לומר מן הדין ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת שנמצא שאין השלוחין נאמנין לומר החזרנו אלא בשבועה הרי הם נוגעים בעדותם שהרי כל שאינם מעידין כן הלוה אומר להם להחזיר לו מעותיו ואין נאמנין בהחזרנו אלא בשבועה ונוח להם להעיד שנתנו ושלא יצטרכו לשבועה והילכך אין כאן עדות ואע"פ שאמרו חזקה שליח עושה שליחותו דוקא במקום שאין מי יכחישנו אבל בזו הואיל ומלוה מכחיש אין כאן עדות והלוה אינו אומר פרעתי אלא שלחתי ביד אלו והללו אומרים נתננו ואין נאמנין בעדותם והלה אומר לא נפרעתי וחזר הדבר לדין חנוני על פנקסו האמור במסכת שבועות ונשבע שליח שבועת המשנה שנתן ומלוה שלא נטל והלוה חוזר ופורע למלוה ויש מפרשים שהשלוחים אין נשבעין אלא שבועת היסת שלא אמרו בחנוני על פנקסו ששניהם נשבעים שבועת המשנה אלא מפני שהם נשבעין ונוטלים אבל שלוחים הללו נשבעים ולא משלמין הם אבל המלוה שהוא נוטל נשבע שבועת המשנה ונמצא מעתה שכל שבממון אין שליח נעשה עד ומכל מקום יש אומרים שכל שנסתלקה תורת נוגע בעדות מהם כגון שהלך המשלח עמהם וראה שנתנו שאין תביעה למשלח עליהם הרי הם נעשים עדים ועל סמך סברא זו כתבו גדולי הדורות במה שתפשו בה לגדולי הפוסקים שהביאו בהלכותיהם מה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גרבין גבי חבריה וכפר ליה אתא עובדי קומי ר' ירמיה ונעשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף ויש לתמוה למה הביאוהו והלא עכשו אין שליח נעשה עד בממון ואין כאן עד אחד לחייבו שבועת התורה על ידי כתף אלא שגדולי הדורות פירשוה בשהלך המפקיד עם השליח שאין תביעה בינו לבינו כלל ונסתלק ממנו תורת נוגע בעדות ומתוך כך שליח נעשה עד ויש מפרשין אותו בשבועת היסת ואלמלא הכתף לא היה משביעו אף היסת שהרי תביעת שמא היא:

זה שכתבנו שקודם התקנה השלוחים נאמנים לומר אהדריניה ללוה עד שמזו סלקנום מתורת נוגעים בעדות יש שואלין בה והרי בראשון של גיטין אמרו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם לחזור אינו חוזר וכתבו גדולי הפוסקים בתשובותיהם שאם החזירם השליח ללוה המלוה חוזר על השליח ואם כן אכתי נוגעים בעדותם הם שאם אמרו אהדריניה אמר להו המלוה פרען ותירצו חכמי הדורות שזו של גיטין דוקא כשהלוה עני אבל כל שיש ללוה חוזר עליו ושליח פטור ולדבריהם כל שהלוה עני מיהא נוגעים בעדותם הם ויש מפרשין זו שבכאן שלא אמר לו הולך שהוא כזכה אלא שאמר לו היה לי שליח לפרוע ממון זה לפלוני ויש מתרצים בדרך אחרת ושם יתרחבו הדברים בע"ה:

יש שואלין מי שאמר לשנים קדשו לי את האשה בדינר ונתן להם את הדינר ואמרה האשה לא נטלתי ושלוחים אמרו שנתנו לה עכשו שנתקנה שבועת היסת ונסתלקו שלוחים מתורת עדות מקדשת או לא ורבותי סוברין שאינה מקדשת שלא חלקו חכמים בענין זה בין ממון לקדושין ואין כאן עדות ולא אמרו בקדושין ששליח נעשה עד אלא במקום שאין תביעת ממון בין המשלח לשליח כגון שראה הוא על הדרך שכתבנו למעלה או שטוענת לסיבלונות נתנו לי או שהיה חייב לי ושלחם לי בפירעון וכל כיוצא בזה ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שהיא מקודשת שכל לענין איסור ודאי נאמנין הגע עצמך שאמרו עדים הרי אנו נותנין לך הממון ואע"פ שכבר נתננוהו לה אין כאן שבועה ונאמנין אף עכשו מקדשת שאם אי אתה אומר כן נמצאו קדושין תלויין ברצון העדים ובתלמוד המערב אמרו אמר לשנים צאו וקדשו לי וכו' אמ"ר בון נראין הדברים במקדשת בשטר אבל בכסף נעשה כמי שנוגע בעדותו אמ"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו נוגע בעדות אמ"ר אבא אתא עובדי קומי רב ועשה שליח עד וצריך לפרש לדברי ר' בון היאך הוא נוגע בעדות אחר שלא נתקנה היסת עדין ושמא לאחר התקנה נאמרה:

חכמי הדורות נחלקו בראובן שנתחייב לשמעון מנה הלך לוי אצלו ואמר לו שהוא שלוחו של שמעון ושיתן לו אותו מנה ונתנם לו והלך ראובן למדינת הים ובקש שמעון ללוי אותו מנה וטען לו אתה חייב לי מנה מצד אחר ואני מעכבו וזה אומר איני חייב לך כלום קצתם אמרו שלוי נאמן מתוך שיכול לומר נתתים לך שהרי המפקיד את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ונשבע שבועת היסת וקצתם אמרו שאינו נאמן שלא נאמרה כאן אלא כשמלוה או לוה עשאו שליח אבל כל שעשה עצמו שליח אינו נאמן אף בנתתיו לך וכן הדברים נראין:

זה שכתבנו שאף בקדושין אין צריך לומר אתם עדי שכל שראו את המעשה אין צורך להזמנת עדים יש למדים מכאן שהמקדש את האשה והטמין עדים אחורי הגדר והאשה לא ידעה בהם וקבלה קדושין שהיא מקודשת הואיל והם ראו את המעשה ואין זה קרוי מקדש בלא עדים ואין הדברים כלום שכל שבקדושין בודאי כל שאינה יודעת בעדים אף היא סוברת שאינם כלום ואינה מקנה עצמה וכן הדין בכל שאדם מקנה לחברו וכן יצאה הוראה על ידי מעשה מלפני גדולי המפרשים ושאר חכמי דורותיהם הא לענין הלואה כל שראו את המעשה יכולין להעיד אפילו ראו מאחורי הגדר הואיל ומכל מקום ראו את המעשה וכן שראו שקנה מידו ואפילו היו שניהם יודעים בעדים כל שלא הוזמנו לעדות אינן יכולין לכתוב שטר על אותה הלואה שאם כן כשהלוהו בפני כמה וקנה בפניהם יאמר לכל שנים מהם שיכתבו לו את השטר וזהו שנהגו להזמין עדים בכל מכר וכן נהגו לכתוב מפני זה היו עלי עדים וכו':

זה שביארנו שכל שאין השלוחים יכולין לומר אהדריניה נוגעין בעדות הן יש שואלין יפטור המשלח את השלוחים מכל ערער וכמו שאמרו בבבא בתרא ליסלקו תרי מיניהו ולידיינו ותירצו שבזו כל שכן שהם פוסלין עצמם בכך שנראה כשוכרם להעיד שנתנו ומה שאמרו שם ליסלקו תרי מיניהו מכל מקום הרי הם מפסידים באותו סלוק אבל אם הממון מן התובע ויכול לתבעו לעדים כל שהוא מוותרו ומוחלו להם נראה כשוכרם לעדות ומכל מקום אם התנה להם בשעת השליחות שיהיו נאמנין בהחזרנו בלא שום שבועה יראה לי שאין כאן דין נוגע בעדות:

נערה המאורסה בין היא בין אביה יכולין לקבל את גיטה שכשזכה הכתוב יד לאיש בבתו נערה לא להפקיע את ידה אלא יד יתירא זכי ליה ומכל מקום יד שלה במקומה עומדת וכל שקבלו אביה או קבלתו היא בעצמה שלא מדעת אביה הרי היא מגורשת גמורה ומכל מקום דוקא נערה ומאורסה שלא הופקעה עדין מרשות אביה מכל וכל אבל נערה ונשאת או בוגרת אף כשנתארסה אין לאביה בה שום יד והיא מקבלת גיטה ולא אביה ולמדת שאין הלכה כר' יהודה שאמר אין שתי ידים זוכות כאחת ומאחר שהתורה זיכתה לאב אין לה יד ומכל מקום אף לר' יהודה כל שאין לה אב יש לה יד לקבל גיטה ולא הופקעה אלא במקום אב אלא שהלכה רווחת שהדין כן אף במקום אב כמו שכתבנו:

קטנה שנתארסה לא הוזכר בסוגיא זו אם יש לה יד אם לאו וגדולי הפוסקים סוברים בה אביה ולא היא ויש להקשות עליהם ממה שאמרו בפרק התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הגיע גט לידה מגורשת ושמא תאמר שזו דוקא נאמרה בשאין לה אב הא במקום אב דוקא אביה ולא היא באמת בסוגיא זו העמידוה בכך ר"ל בשאין לה אב ומכל מקום תחלה היו סוברים בה בשיש לה אב וכשהעמידוה כאן בשאין לה אב לא משום היא גופה אלא ממה שהיו מדקדקים ממנה הא נערה הרי זה גט שהדבר מוכיח שהנערה יש לה רווחת למנות שליח ומתוך כך רצו להעמידה מתוך דקדוק זה בשאין לה אב ללמד שהנערה במקום אב אינה עושה שליח כמו שיתבאר הא משום היא גופה אף בשיש לה אב כן וכן אי אפשר לפרשה בנשואה שהרי בסופה אמרו ואם אמר אביה צא וקבל גיטה מגורשת ובנשואה ודאי אינו כן אלמא אף בקטנה ארוסה ויש לה אב כן ומכל מקום פירשוה חכמי הדורות דוקא מדעת אביה ר"ל שנתן לה אביה רשות שהרי אף בקדושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך אבל שלא מדעת אביה אין לקטנה יד כלל זהו דעת גדולי הפוסקים לפי מה שכתבו בשמועת שלש מדות בקטן האמורה בפרק התקבל הא אם אין לה אב או שנשאת ודאי מתגרשת על ידי עצמה כל שיש לה דעת להתגרש והוא שתבחין בין גיטה לדבר אחר הא כל שאינה כן אינה יכולה להתגרש על הדרך שיתבאר שם ומכל מקום גדולי הרבנים סוברים שאף בקטנה דינה כנערה ואף במקום אב בין היא בין אביה שמאחר שיש לה יד שהרי במקום שאין אב היא מקבלת גיטה אף במקום אב לא הופקעה ידה ולא נחלקו בנערה אלא להודיעך כחו דר' יהודה ואין קושיא ממה שלא נחלקו בקטנה להודיעך כחן דרבנן שכח אב בנערה רבותא יתירתא שהדברים היו מוכיחים שלא יהא לו רשות בה אבל רשות אשה בעצמה אפילו קטנה אין כאן ריבותא:

היבמה נקנית בביאה כמו שהתבאר ומכל מקום מדברי סופרים שיקדשנה בכסף קודם ביאה וזהו נקרא מאמר ואין קונה בה קנין גמור אלא לפסלה על שאר אחים ומאמר זה אינו אלא מדעתה אבל שלא מדעתה לא קנה שאין קדושין אלא מדעת ואם היא בוגרת דוקא מדעתה ואם היא נערה בין מדעתה בין מדעת אביה אבל קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אבל מת האב או שנשאת עושין בה מאמר מדעתה ושמא תאמר לשיטת גדולי הרבנים שכתבו שאף בקטנה אמרו חכמים בין היא בין אביה והלא זו של מאמר ודאי רבנן היא שאלו לר' יהודה ודאי אף בנערה דוקא מדעת אביה אלא ודאי רבנן ובקטנה מיהא דוקא מדעת אביה וודאי אף בגירושין כן אין זה כלום שהמאמר כעין קדושין הם וכשם שקדושי קטנה בעצמה אף במקום שאין אב אינם כלום אף במאמר כן אבל גט שכל שאין לה אב קטנה מקבלת גיטה כל שיודעת לשמור אף ביש לה אב מקבלתו אף היא ובין היא בין אביה:

קטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ודוקא בקבלת עצמה אבל מתגרשת היא בקבלת אביה הואיל ומן האירוסין היא ואין טעם משלחה וחוזרת מפקיעתה שהאב המקבל את גיטה משמרה שלא תחזור ואף זו דוקא לשיטת גדולי הפוסקים אבל גדולי הרבנים מפרשים שאינה מתגרשת אף בקבלת אביה ומתורת משלחת וחוזרת ודעתנו בשתיהם כדעת גדולי הפוסקים אלא שהדברים יתרחבו בענינים אלו בפרק התקבל בע"ה:

גמרא קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו וכו' תי' דהיל"ל המפקיד דהכא פקדון וממלוה לא שמעי' מפקיד דדילמא מלוה הוא דצריך לפורעו בעדים אבל בפקדון נאמן במגו דאי בעי אמר נאנסו וי"ל דאי אמרי' נאנסו לאו שבועה בעו השתא נמי שביעה בעי וכיון דבעו שבועה לא חשיבי עדים דלא אמרו, תורה על פי שנים עדים יקום דבר אלא במקום שנאמנים בדיבורם ואינם צריכים שבועה וא"ת ומנא לי' דמיירי בשנתן להם בעדים.

וא"ת יפטור הלוה את העדים משבועה ושוב לא היו נוגעים בעדותן ויהיו נאמנים בעדותן כדאמרי' בפ' חזקת הבתים וליסתלקו בתרי מינייהו ולדיינוה ואין נוגעים בעדות דאי בעי אמרי. ועי"ל דאפי' אם היה פוטרם כבר פטרם כיון דעד שלא פטרן למלוה למימר הכי לאחזוקי שקרייהו: [* וה"ר אלחנן תי' בע"א וז"ל מ"מ איכא תרעו' עלייהו כי למה לא פרעוהו לכך הם נוגעים בעדות ואפי' למאי דפרישי גבי מוכר את שדהו דבשביל תרעומת מעט לא פסול להעיד הכא יש תרעו' שעכבו ממביו כנ"ל, והריטב"א תי' וז"ל דאפי' נתן מידו לידי עדיין נוגעים בעדות' הכא דמפני שעשה עמה וכו'].

השתא דתקון רבנן שבועת היסת. אע"ג דרב נחמן גופיה תקניה כדאמרי' בפ' ש שבועת הדיינים הך מילתא דרב נחמן הכא איתמר שתקנה:

משתבע מלוה דלא שקיל. מכאן ראיה דאין הלכה כבן ננס דאמר בפ' כל הנשבעין כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא ואע"ג דבריש מציעא מיישב המשנה לבן ננס כמו כן דחק ליישבה כסומכו' אע"ג דקי"ל כרבנן:

נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה פ' התקבל פירש"י דוקא נערה אבל קטנה ד"ה אביה ולא הוא כשיש לה אב וגם בשמעתי' פי' כן תחלה והא דאמרי' בפ' תתקבל דרבנן סברי דיד יתירה זכי לה רחמ' היינו כשהיתה קטנה לא היה לה כי אם יד האב וכשנעשית נערה ניתוספה לה יד עצמה עם יד אביה ר' יהודה סבר במקום יד אביה יד דידה לאו כלום הוא אפי' בנערות וכמו שהגיה רש"י בשמעתי' דה"ה לקטנה והאי דפליגי בנערה להודיעך כוחו דר"י וכן נר' עיקר, וה"ר יצחק ב"ר מאיר דקדק מהא דפריך לקמן בשמעתי' לרב נחמן דאמר דאין נערה נעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה מהא דתנן קטנה שאמר התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הוי גט ומפני בשאין לה אב אבל מעיקרא ס"ד דיש לה ואפ"ה קתני עד שיגיע גט לידה ש"מ אם הגיע גט לידה מגורש', והא דקאמר בפ' התקבל לרבנן דיד יתירה זכי לה רח' היינו שהוסיף לה הכתוב יד האב על יד עצמה דיד עצמה עיקר כיון דבת דעת היא והגיעה לכלל עונשין ולא נתן לה יד דאב להסיר כח ידה ור' יהודה סבר דלהסיר כח ידה נתן לה יד האב דבמקום יד האב יד דידה לאו כלום הוא:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פירש"י ואפי' ע"י אביה דהא שוטה היא וא"ר יצחק ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת ור"ת פי' דע"י אביה מתגרשת אע"פ שאינה יצאת יודעת לשמור את גטה והורה כן הלכה למעשה ודקדק מההיא דפ' חרש דמפ' התם ר' ינאי טעמא דשוטה אינה מתגרשת משום דכתי' ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש לעצמה יצאת זו שאין לה יד לגרש לעצמה ולפי אותו הטעם הרי יש לה יד אביה שהוא כידה ואפילו פקחת היה אביה מקבל גיטה ותנא דבי ר' ישמעאל דמסיק ליה מן ושלחה לא פליג בה אלא דנפקה ליה מקרא דושלחה אבל ליכא בינייהו מידי מדלא מפ' תלמודא מאי איכא בינייהו ויש ליתן טעם דכשיש לה אב משלחה ואינה חוזרת קרינא ביה שאביה שומרה מלחזור והכי אית' נמי בירושלמי דכשיש לה אב קרינא בה יודעת לשמור את הגט דגרסי' בירשלמי פ' חרש נשטית היא לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי משום גרירא פי' שנגררת אחר כל אדם ונוהגים בה מנהג הפקר ר' חנינא ור' אילא תרוויהו אמרי שאינה יכולה לשמור גיטה ור' נחמיה משמיה דר' יהודא אמר תלת פי ג' מילי איכא בינייהו. עבר וגירש מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה אב ויכולה לשמור גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה מ"ד מפני גרירה אסור ומ"ד מפני שאינה יכולה לשמו' גיטה יש לה עיתים ויכולה לשמור את גיטה ונר' שחסר בירוש' דהא קאמר דרב יהודה אמר תלת ולא חשיב אלא תרי וכך יש להיות עבר וגירש מ"ד מפני גרירה אסור פי' כיון דליכא איסור אלא מדרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר אם עבר וגירש ומ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה אסור פי' מדאורייתא פי' אין הגט נט ועוד איכא בינייהו יש לה אב מ"ד משום גרירא אסור שאין האב יכול לשמרה מהפקר ומ"ד משום שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה אב יכולה לשמור וכיון שהיא קטנה או נערה וכן מצאתי בירוש' בארץ הזאת עבר וגירש מ"ד מפני גרירא מותר מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה אב מ"ד מפני גרירא אסור מ"ד וכו' ונר' שיש לדקדק בפי' ר"ת דאי אמרת בשאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה א"כ לענין קידושין נמי לא דויצאה והיתה כתיבי איתקש יציאה להויה וקצת ק' לפירו' דלכאורה משמע דהך סיפא דאינה יודעת לשמור גיטה מיירי בקטנה שיש לה אב וקאמר אינה יכולה להתגרש משמע אפי' ע"י אביה ומשמע נמי דאתיא ככ"ע ולפירושו דיש לה אב לא מיתוקמא אלא כרבנן דלר' יהודה אי ע"י אביה אפי' אינה יודעת לשמור גיטה מתגרשת ואי ע"י עצמו אפי' יודעת לשמור עצמה אינה מתגרשת:

כך מחלוקת לקדושין ודוקא נערה אבל קטנה לא עדיפא משאין לה אב דלאו בת קידושין היא אלא מדרבנן משום אינה מתקדשת אלא מדעתה וקטנה דלאו בת דעת היא:

קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה ליכא הפקעה בקידושין אלא שהאב אינו מפר לבדו נדריה מ"מ אתחלתא דהפקעה היא לפי שאחר הקידושין עומדת לינשא:

והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה מרשות). הכא ליכא הפקעה אפי' לענין נדרים לכ"ע דאמר בנדרים פרק נערה המאורסה שומרת יבם לא יפר לא לא' ולא לב' ומוקי לה בגמ' כגון שעשה בה מאמר ולר"א ולר' יהושע מפר בשותפות ולר"ע אפי' בשותפות אינו מפר אלא אתחלת' דהפקעה היא דקודם המאמר היה יכול להשיאה לאיזה יבם שירצה ועכשיו אסורה לאחרים:

בדיני ממונות. אם אומר לשנים הוליכו מנה לפלוני שאני חייב לו הם השלוחים והם עדי הפרעון:

עדים למה לי אע"ג דהלוה לו בעדים כי אמר פרעתי מהימן. צריך לפרעו. ונמצא לוה צריך לעדים כשיפרענו:

אלא אמאי נאמנים נוגעים בעדות נינהו. דאי אמר מלוה לא נפרעתי אמר להם לוה פרעוני מה ששלחתי בידכם והם אינם נאמנים לומר החזרנו לך המנה אם נתן להם בעדים ושמא עכבו המנה בידם וטוענין שנתנוהו למלוה:

אנא פרעתיך אם הלוה טוען שהוא פרע המלוה היה נאמן אבל הוא טוען ששלח לו מעותיו על ידי אלו נמצא שהוא אינו יודע וצריך עדים לפרעון אלו:

הני שלוחין הם כשרים לעדות זו שאינם נוגעים בעדותן שהרי הם פטורים מן הלוה שבכל טענה שיטענו לפטור את עצמם הם נאמנים ואע"ג דאיכא סהדי דאמר להו באפייהו הוליכו זה לו מגו דאי בעי אמרי החזרנו לך דהא א"צ להחזיר לו בעדים וזה כשמואל דאמר פ"ק דגיטין שאם בא לחזור חוזר כמו שביארנו שם הילכך הואיל והם פטורים מן הלוה כשטוענים שנותנו המנה למלוה אע"ג דמלוה לא מודה מהמני נמי לעדות שלמה דהיינו גבי מלוה שהרי אין נוגעים בעדותם כדפרישנא. אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת בכל טענה אפי' כופר בכל דאי אמרי מהדרינן ללוה לא מהמני בדבורא בלחוד ליכא מנו ונוגעים בעדותן הם שאם לא יודה המלוה הפרעון אינם נפטרים מן הלוה אלא בשבועה אינם נאמנים לגבי מלוה כמו עדים הילכך משתבעי אינהו דיהבו למלוה שבועת היסת דהוי להו כמאן דאמר מנה לי בידכם שהרי נתתיו לכם לפרעו לפלוני ולא עשיתם והם טוענים אין לך בידינו כלום שהרי פרענוהו לפלוני כמו שאמרת לנו ונשבעים היסת ונפטרו מן הלוה והמלוה נשבע שבועת המשנה שלא נטל דומיא דחנוני על פנקסו שנשבע כעין שבועת התורה שנתן לפועלים שכרן כמו שאמר לו בעל הבית ופרעו בעל בית כך פי' הרי"ף. והר"ם נראה שפי' שהמלוה נשבע שבועת היסת ג"כ שהשליח נשבע על טענת המלוה והמלוה על טענת השליח כמו שכתוב בשלוחין ודוקא דשלשתן שם והשליח מכחיש בעל החוב שאומר שלא פרעו והשליח אומר שפרעו אבל אם אינו זה בפני זה אין המשלח יכול להשביע היסת לא השליח ולא המלוה שאין כאן מי שטוען עליו ודאי כדי שישבע היסת אלא מחרים חרם סתם ומשלם חובו וכן עיקר דלא [דמי] לחנוני דהתם אין בעל הבית יודע שהוא חייב לו כלום אבל הלוה שהוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו וכ"ש נראה דלא גריס ועדים מפטר פטירי ופירש דעדים נאמנים לגבי מלוה מנו דאי בעי אמרי אהדריניה ללוה וזה תימה דהיכן מצינו מגו דחד גברא לאידך גברא והיאך יהיו נאמנים כנגד המלוה מגו דאי בעי אמרי החזרנו ללוה אי לאו משום טעמא דפרישנא ופירש"י והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ליכא מגו דהאי דאמרי פרענו למלוה שלא רצו לישבע ואי אמרי אהדריניה ללוה נשבעין שבועת היסת וכי אמרי פרענו למלוה אם המלוה מכחישם אמאי לא מחייבי שבועת היסת ופירש שם עדים נשבעים שבועת המשנה דומיא דפועלים מי דמי התם חנוני שליח לתת להם שכרם וחזקתו שעשה הכא הם שלוחים לתת למלוה וחזקתם שעשו. ועוד התם פועלים נשבעים ונוטלים והכא נשבעים ונפטרים והוי כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי שאינו נשבע אלא היסת. והעיקר דעדים נשבעים היסת והואיל והם נשבעים היסת מלוה נמי ישבע היסת דמלוה דמכחישי ליה סהדי מישתבע ולא דטעון ליה. ללוה דתניא טענה טעות שמא היא כמו שביארנו בכל הנשבעין אית דמקשו דהכא אמרי' דיכלי למימר אהדריניה ללוה למ"ש הרי"ף בתשובת שאלה גבי ההיא דגרסי' בגיטין פ"ק הולך מנה לפלוני שאני חייב לו ורצה לחזור אינו חוזר שאם החזירם ללוה הדין עם השליח והשתא ליכא מגו דאי אמרי אהדריניה ללוה יבא המלוה ויתבע הממון מהם ומתרצי דלא איירי הרי"ף ז"ל אלא כשהלוה עני ומשום דינא דגרמי או גרמא דנזקין הוא דקא נגעה בה אבל אם הוא עשיר לא והכא מיירי שהוא עשיר. ירושלמי וכו' מסתברא דהלכתא כר' יוסי ואפי' קדשה בקדושי כסף אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו:

תנן התם בגיטין פ' התקבל לי גיטי:

נערה אבל קטנה דברי הכל דידה לאו כלום אלא דאביה כמו שנבאר למטה אבל לקדושין דלרבנן בין היא בין אביה מקבלין קדושיה. מאי טעמא דר' יוחנן דמשוי חלוק לרבנן בין קדושין לגיטין:

הני נוגעין בעדותן נינהו פי' ובקדושין דאמרן הן הן עדיו כגון שלא מסר כסף בידן אלא שטר או שאמר להן קדשו לי אשה משלכם אבל אם מסר כסף בידן נוגעין בעדותן הן ואינן עדים ואין האשה מקודשת על פיהן ואינה צריכה גט דהוה להו קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים אינן קדושין כלל. וראיתי כתוב משם רבינו חננאל זצוק"ל שיש בירושלמי חלוקה בדבר זה אם הן נאמנים בכסף או אם הן נוגעין:

מיגו דיכולין למימר אהדרינה ללוה יכולין נמי למימר פרעניה ומלוה פי' ומלוה מיפקע בעדותן ופטר לוה. ודוקא כשהן שני' אבל אם היה אחד והוא אומר נתתי המעות למלוה ומלוה אומר לא נתן לי כלום הוא פטור מפני שכופר בכל ומלוה בא ונפרע ממנו בלא שבועה מפני שאומר לו הרי אתה מודה כי הלויתיך ואתה לא פרעתני למה אתחייב שבועה בדבר זה שאומר כי פרעני בודאי גבי חנוני על פנקסו דמשתבע חנוני והשתא דתקון נמי שבועת היסת דמשתבע השליח משתבע נמי אידך ושקיל כדי להפיס דעתו של בעל. אבל הכא השליח מיפטר בולא כלום אינו דין שנשביע המלוה אלא גובה מן הלוה בלא שבועה ולוה הוא דאפסיד אנפשיה. ואע"ג דקיימא לן עד אחד מחייבו שבועה אינו נשבע דהוה ליה נשבע ונוטל בודאי בפקדון אם שלח פקדונו על ידי שליח והשומר כופר השליח הוא עד אחד ומחייבו שבועה דאורייתא וכן כתב רבינו יצחק מפאס משם הירושלמי אבל גבי מלוה אין לומר כן שהוא יש לו לגבות וכיון שזה מודה כי הלוהו אינו נפטר בדברי שלוחו ואינו יכול להשביעו אלא גובה ממנו בלא שבועה:

והשתא דתקינו רבנן שבועת היסת מישבעי הני עדים דיהיבנ' ליה פי' וה"ה אי הוה חד משתבע שבועת היסת דיהב ליה ונפטר מידי לוה כדין כל כופר בכל:

ומשתבע מלוה דלא שקיל ומשל' לוה למלוה פי' כיון דנתחייב השליח שבוע' אין המלוה נפרע אלא בשבוע' מן הלוה כדי להפיס דעתו כדאמרינן גבי חנוני דכיון דנשבע חנוני משביעינן נמי לפועלין. ורבינו יצחק מפאס זצוק"ל כתב דאינהו מישתבע בשבועה היסת ומיפטרי מלוה. ומלוה מישתב' בגזר' כעין שבועת התורה דלא פרעו ליה מידי הנך שלוחים ופרע ליה לוה למלוה. ואינו נראה לי דמה צורך להשביע את המלוה כלל אי לאו להפיס דעתו של לוה ומפני שנשבע לו השליח כי פרעו. והלכך באותה שבועה שנשבע השליח כך הוא נשבע המלוה מה זה בשבועת היסת אף זה בשבועת היסת. ולא דמי לפועלין דהתם חנוני נשבע כעין דאורייתא כי לא ניתקנה שבועת היסת בימי התנאים. וגם הפועלין נמי נשבעין כעין דאורייתא. אבל הכא דאין השליח נשבע אלא היסת בימי התנאים היה פטור לגמרי וגם המלוה הי' נפרע בלא שום שבועה כדכתבית לעיל. והשתא דתקון היסת לשליח מלוה נמי לא משתבע אלא שבועה היסת כדי להפיס דעתו של לוה ומיפרע מיניה:

תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש המורה נערה המאורסה והוא הדין לקטנה. והאי דפליגי בנערה להודיעך כוחו דרבי יהודה. וקשיא דידיה אדידיה דכאן פירוש דהוא הדין לקטנה שיש לה אב שהיא יכולה לקבל גיטה ולא בעינן עד דמטי גיטה לידה דאב ובגיטין בפ' האומר התקבל פי' נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה. או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומכל מקום יד דידה כדקיימא קיימי דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא נמי לא שנא. מוכח מדבריו דדוקא גדולה יש לה יד בחיי אביה אבל קטנה לא. ובמאי דאמרינן נמי התם בשלש מדות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה פי' משהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרה קרינא בה ומתגרשת בקבלת עצמה אפי' קיבל בה אביה קידושין ומת. ומשמע דוקא אם מת אבל אם אביה בחיים אין לה יד דדוקא נערה תנן ולא קטנה. ובפרק בתרא דגיטין נמי בהלפתא הרי את מותרת אמרי' תניתוהו קטנה מתגרשת בקידושי אביה ופירש קטנה מתגרשת אם קבלה גיטה לאחר מיתת אביה. גם רבינו יצחק מפאס זצו"קל כתב בפ' האומ' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. פי' אחר מיתת אביה אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה אביה מקבל גיטה ולא היא גם רבינו שלמה בן היתום זצוק"ל כתב משם גאון דוקא נער' מאורסה תנן אבל קטנה אין לה יד בחיי אבי' גם אני כתבתי בקונטרס' תשובותיי וכנגדו בקטנ' מתגרש' בקדושי אביה כגון שמת אביה אם היא ארוסה ואם נשאת כבר יצאה מרשות אביה והיא מקבלת גיטה אפילו אביה קיים וכפי מה שפירש המורה כאן נ"ל עיקרא חדא דסברא היא דכיון דס"ל לרבנן דשתי ידים זוכות כאחת למה נרצה לחלק בין נערה לקטנה מכי יודעת לשמור את גיטה היא ראויה לקבלו ואין לחלק בין נערה לקטנה אלא גבי קדושין ומשום דבעינן דעת אשה בקדושין אבל בגירושין שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה למה נרצה לחלק בין גדולה לקטנה מכי אית לה יד לשמור את גיטה היא ראוי לקבלו. ותו דהתם בגיטין סתמא קאמר וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. ומשמע בין ליתיה לאב בין איתיה לאב דאם איתה דיש חילוק ביניהם הוה ליה לפלוגי מילתא ודוקא אם אין לה אב אבל אם יש לה אב אינה מתגרשת בקבלתה עד שתהיה נערה מדלא קא מפליג הכי ש"מ דאע"ג דיש לה אב היא מתגרשת בקבלתה. ותו דלקמן בהלכתין מוכח בפי' דקטנה מקבלת גיטה אפילו בחיי אביה כדבעינן לפרושי לקמן. וכך כתב בעל הלכות גדולות בהלכות מיאון שחיבר. וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. בציר מהכי לא הוי גיטה ולא מגרשא עד שמקבל ליה אבוה לגיטה שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה בעל כורחה. משמע מדבריו דוקא בבציר מהכא דלית לה יד בעינן שיקבלנו האב הא אם יש לה יד לא בעינן שיקבלנו האב אלא היא מקבלתו ואע"פ שיש לה אב וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. עיין מה שכתבתי על דברי המורה בגיטין בפ' האומר התקבל:

בד"ה לעולם קסבר וכו' החזרתיו לך במגו דאי בעי אמר נאנסו וכו' וא"כ לומר פרענום מגו דיכולים לומר החזרנום וכו' עכ"ל וה"ל מגו דמגו דפרענום למלוה במגו דהחזרנום ללוה והחזרנום במגו דנאנסו אבל בפשיטות הוה להו לאקשויי דלהימנינהו פרענום למלוה במגו דנאנסו דלא הוה רק חד מגו ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה תנן התם וכו' מ"מ מתחילה הוה ס"ד דמיירי בשיש לה אב וכו' עכ"ל ובת"י הוסיף בזה ובארוסה מיירי מדקתני סיפא ואם אמר אביה וכו' וק"ל:

ודע מה שהשוו קטנה לנערה לענין דהיא ואביה היינו דוקא לענין גרושין דיש לה יד אבל לא לענין קידושין דאין לקטנה יד וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה צווח ר"ל ובהכי מוכח הא דקתני במאמר דאינו אלא מדעת אביה דמאמר היינו קידושי דרבנן וק"ל:

בד"ה וכל שאינה וכו' ורבינו תם פירש דקטנה מתגרשת ע"י אביה וכו' עכ"ל ואתאן לת"ק כ"ה בת"י וכ"כ התוספות בפרק התקבל ועוד תרצו שם בע"א ע"ש ודו"ק:

בגמ' אמר ר"ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וכו'. לפי' התוס' דפי' הא דפליגי רבנן ור"י בנערה ה"ה בקטנה צ"ל הא דקאמר כמחלוקת לגיטין כך מחלוקת לקידושין היינו דוקא בנערה שוין קדושין וגיטין אבל בקטנה אינן שוין דקטנה לכו"ע אינה מתקדשת ע"י עצמה כי אם ע"י אביה עיין בהר"ן וכ"כ התוס' בסמוך דקטנה אינה מתקדשת אלא ע"י אביה:

בתוס' ד"ה וכל שאינה יכולה לשמור גיטה וכו' ור"מ פי' דקטנה מתגרשת ע"י אביה וכו'. ולפירושו קשה דהא דקתני וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אין יכולה להתגרש משמע דאתא ככו"ע אפי' כרבי יהודה וא"כ לפי' התוספות ז"ל דר"ל דאינה מתגרשת ע"י עצמה קאמר ומאי אריא באינה יכולה לשמור את גיטה הא אפי' יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת ע"י עצמה אלא ע"י אביה לרבי יהודה וי"ל דאיירי בקטנה מן הנשואין אי שאין לה אב המתגרשת ע"י עצמה אפילו לרבי יהודה ביכולה לשמור את גיטה ובאינה יכולה לשמור את גיטה אין מתגרשת ועיין בהר"ן:

גמרא אבל גירושין ניחוש שמא עיניה נתן בה. נ"ל דלא דמי לשאר עדי גירושין משום דהתם חיישי' דלמא אתי בעל ומערער אבל הכא הבעל מסר להם הגט רק דחיישינן שמא נאבד מידם ולא נתנו לה:

בסה"ע והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה כו'. לכאורה לר"ע בנדרים (ר"ד עד) במשנה ופסקינן כוותי' דאפי' עשה בה מאמר אינו מפר אלא האב לבדו עי' שו"ע יו"ד סי' רל"ד סי"א ובר"ן שם (עה) בד"ה כשם לענין מה מפקעת עצמה מרשות האב במאמר:

שם ותנן קטנה מן האירוסין כו'. לא מצאתי זה במשנה ועי' לעיל (מ) בתד"ה אין:

רש"י ד"ה וכל שאינה יכולה. וא"ר יצחק ושלחה כו'. שם איתא דרשה זו בתנא דבי רי"ש ואדרבה רי"צ אמר שם ד"ת שוטה מתגרשת ומקשה עליה מהא דתנא דברי"ש:

תד"ה והשתא. דרחמנא אמר ע"פ שני עדים כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל בההיא כו' דליכא דררא דממונא כו'. קשה דנראה דלא לשוויא נפשייהו רשיעי עדיפא טפי מדררא דממונא:

תד"ה וכל. וא"כ לפ"ז קטנה שא"י לשמור כו'. משום די"ל דרש"י מיירי בגדולה שא"י לשמור מחמת שטותה לכן כתבו דלפ"ז קטנה (נמי) שא"י כו':

בא"ד יש לה אב ויכול לשמור גיטה. כ"נ דצ"ל וכ"ה בתוס' יבמות וברא"ש שם:

בסה"ד ה"מ בגדולה והיא שוטה. נראה דגדולה ר"ל נערה דיכול אביה לקבל גיטה ולשומרה שלא תחזור:

לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ וכו'. נ"ב פי' דמעיקרא פשיטא ליה דליכא למימר דסבר אצל"פ בעדים דא"ה מאי קמ״ל הן הן עדיו בד״מ בלא"ה לוה מצי למטען פרעתיך א״ו סבר צריך לפורעו בעדים וא"ש היינו דאהני לן הן הן עדיו משום דאיהו לא מהימן ומקשי ליה הני נוגעין בעדותן ומשני לעולם דקס"ד דקסבר אצל״פ בעדים ולא תקשי לך מאי אהני הנך עדים אפי' כי אמרת אין שלוחים נעשים עדים כי קאמר לוה דפרעי' מהימן. מיהא בעי אשתבועי משא״כ עדי' לא בעי אשתבועי להו ואהני טובא כי אמרינן דשלוחים נמי בתורת עדות הן ונוגעין לא הוו במגו ומסיק דהיינו קודם תקנת שבועת היסת דוקא הוא דאיתנהו בתורת עדים אבל בתר דתקנו היסת לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה ואשתני דינא דהשתא לכ"ע אין שלוחים נעשים עדים בד"מ ודו"ק:

רש"י ד"ה היא ואביה וכו' אבל מן הנשואין. עיין ביבמות קט ע"א רש"י ד"ה קטנה שהשיאה. ובסנהדרין סט ע"א רש"י ד"ה קנאה. ולעיל י' ע"א תד"ה ומקבל:

תוס' ד"ה והשתא כו' בפ' האשה שנתארמלה ל"ש וכו'. לא שנו אלא דאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל מחמת נפשות הרי אלו נאמנים כצ"ל:

גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה. ויש לתמוה דא"כ בכל גיטין דעלמא ניחוש הכי אע"פ דתרי לא חשידי וכדתנן עדים החתומים על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה והריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דלחתום ודאי לא חשידי או להעיד בב"ד אבל דיבורא קאמרי ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי אלא שעדיין לא נתיישבה דעתי בזה דהא בשליח הגט קי"ל דמהימן כבי תרי ובשנים שהביאו אין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דמה לי אם יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני. ועוד דכיון דחיישינן ביה שמא עיניו נתן בה א"כ חשוד על אשת איש כ"ש דחשוד לחתום ולהעיד שקר. ונלע"ד דהאי דינא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג דקי"ל שליח שהביא גט בח"ל הרי זה לא ישאנה משום דאפומיה מישתרי וא"כ שפיר יש לחוש שזה השליח היה יחידי ולפי שנתן עיניו בה לישאנה שכר איש א' שיעמוד עמו ויאמר שהוא ג"כ שליח כדי שלא יצטרכו לומר בפ"נ ובפנ"ח ויהא רשאי לישאנה ובכי האי ודאי חשיד דדיבורא קאמר קמ"ל דמשום האי חששא שהוא מילתא דרבנן לא חיישינן כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי. כאן ודאי יש לתמוה מאי סברא זו לחוש דלמא הני מיפלג פלגי דא"כ בכל עדות ממון שבעולם ניחוש שמא נטלו שכר ע"מ להעיד שקר אע"כ דתרי לא חשידי ומוקמינן להו אחזקת כשרות ואפשר דהכא כיון שנמסר להם הממון יש לחוש טפי שמא שלחו יד לצורכן או שפשעו בהן ואין להם לשלם ואשתמוטי הוא דמשתמטי והשני נותן להן אלא דפשטא דשמעתין לא משמע הכי ונראה דהא דקאמר הני מיפלג פלגי היינו משום דסד"א כיון שנמסר המעות לידם והמלוה והלוה אין מכחישין זה את זה בברי וברי אלא הכל ע"פ עדותן של אלו וא"כ הרי לדברי המלוה שלא קיבל מהשלוחים א"כ הרי אומר בברי שנשאר המעות ביד השלוחים ומיפלג פלגי וא"כ אין תורת עדים עליהם וה"ל כמו בעל דבר וקמ"ל דלא אמרי' הכי והיינו כדמסיק במגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה כמו שנפרש בסמוך:

שם אלא קסבר כו' ומיגו דיכולין לומר אהדרינהו ללוה וכו'. וקשיא לי למאי דמסיק אביי בפ"ק דמציעא דף ח' דהא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא היינו משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וכתבו כל הפוסקים דהכי קי"ל וא"כ מאי מגו איכא הכא דאדרבא אין לנו להוציא העדים מחזקתן לאחזוקינהו ברשיעי אלא שיש לנו לחוש שמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה ומש"ה יאמרו פרענו ולא בעו למימר אהדרינהו ללוה לפי שאין להם על הלוה שום ספק מלוה ישנה ולכאורה היה נ"ל דמשום האי חששא דספק מלוה ישנה לא חשידי להעיד שקר וא"כ יותר היה להם להפסיד ללוה ממה שיאמרו פרענו למלוה דבזה תורת עדים עליהם וא"כ הם מעידין שקר ובזה היה אפשר ליישב קושיית התוספות ואף על גב דבעלמא לא אמרינן מגו בשנים מ"מ האי מיגו דהכא עדיף טפי דודאי כל מאי דאית למיעבד עבדי ונהי דחשידי להפסיד ממון חבירו שלא כדין אכתי לא חשידי לעשות איסור חמור להעיד שקר אלא דלפי לשון רש"י לא משמע כן שכתב בסמוך בד"ה והשתא דתקון רבנן היסת כו' ונוח להם להפסיד ממון חבירו כו' דאף על גב דתשידי אממון לא חשידי אשבועה וא"כ אכתי עכשיו נמי הא אמרינן דחשידי להעיד שקר ואם כן הא קי"ל דמאן דחשיד להעיד עדות שקר ודאי חשיד אשבועה כדאיתא בח"מ סי' צ"ב אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דמכיון שאנו חוששין שהמעות תחת ידם תו ליכא עליהם שום עדות אלא ה"ל כמו בעלי דברים ולא מיקרי עדות שקר כדאמרינן בעלמא יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר ולענ"ד היינו טעמא בכל נוגע בעדות דפסול משום דה"ל כמו בעל דבר וכמ"ש הסמ"ע בסימן ל"ז בשם העיר שושן ודלא כמו שהשיגו הסמ"ע והש"ך ואין להאריך כאן והשתא א"ש דמקמי דתקון רבנן היסת ואית להו מגו נמצא שאין נוגעין בעדותן וה"ל כמו עדים אבל השתא דתקון רבנן היסת נמצא שהב"ד נזקקין להם להשביען ה"ל כמו בעלי דברים ולא כמו עדים דעלמא ואפשר שזו סברת התוספות ג"כ בד"ה והשתא כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמקמי דתקון רבנן היסת נמי אמאי אמרינן דאית להו מיגו הא אית לן למימר דנוגעין הם דשמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה ולא על הלוה וא"כ ה"ל בעלי דברים ולא עדות ואין כאן עדות שקר ואפ"ה לא להימני. מיהו למאי דפרישית בריש פ"ק דמציעא בלשון התוספות בד"ה ובכולהו בעי דלודי וכתבתי שם ליישב שיטת רש"י דהאי חששא דספק מלוה ישנה אינו אלא מדרבנן כמו שהוכחתי ממאי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא מהימן במגו דאי בעי כפר הכל ומאי קושיא דלמא אין לו ספק מלוה ישנה אלא על אותו המקצת שכופר ואין כאן מיגו אע"כ דמדאוריי' לא שייך האי חששא דספק מלוה ישנה אלא דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד אממונא אלא היכא דאיכא למימר אשתמוטי דקא משתמיט אבל מדרבנן כיון שתקנו היסת ולא אמרינן מגו דחשיד אממונא דהא בכופר בכל לא שייך אשתמוטי כדאית' התם אע"כ דמדרבנן חיישינן שמא ספק מלוה ישנה כו' וא"כ אתי שפיר הסוגייא דשמעתין דמקמי דתקון רבנן היסת ולא חששו לחששא דספק מלוה ישנה כלל א"כ אין על השלוחים תורת בעלי דבר דמיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה ואין הב"ד נזקקין להם כלל ה"ל כמו עדות דעלמא אבל לבתר דתקון רבנן היסת משום האי חששא דספק מלוה ישנה א"כ אין כאן מגו כלל מטעמא דפרישית וא"כ הדר ה"ל בעלי דברים שהרי צריכין לישבע ואין כאן עדות כלל כן נ"ל נכון ונתיישב' קושיית התוספות אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא נחתו להאי סברא לחלק בענין מיגו דחשיד אממונא וספק מלוה ישנה בין דאורייתא לרבנן ומש"ה הוצרכו לפרש כאן בענין אחר ולפ"ז הדרא הקושי' לדוכת' מעיקרא מאי מגו איכא האיכא חששא דספק דמלוה ישנה לגבי המלוה ולא על הלוה וצ"ע ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף מג ע"ב גמ' מגו דיכולין למימר אהדדינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה. והקשיתי לשאול דלמאי דמסיק אביי בפ"ק דמציעא דהא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה היינו משום דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וא"כ מאי מיגו שייך הכא דשמא אין לו ספק מלוה ישנה אלא על המלוה ולא על הלוה וכתבתי להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל בפ"ק דבבא מציעא כמו שכתבתי שם בכוונתו בחידושי בבא מציעא באריכות וכמו שכתבתי כאן בפנים עיין עליו:

תוספות בד"ה לעולם קסבר כו' תימא דמשמע דאי הוי אמרינן כו' עכ"ל. מעיקרא על המקשן לא מצי לאקשויי הכי דשמא סבר המקשה דלא שייך מיגו בעדים כלל וכמו שהקשו התוספות בסמוך מההיא דכתובות דלא אמרינן מגו בשנים אבל על התרצן דנחית לסברת מגו מקשה שפיר דאפילו אי הוי סבר דצריך לפורעו בעדים נמי איכא מגו והא דנקטו במלתייהו מגו דהחזרתי ולא כתבו בפשיטות מגו דנאנסו היינו משום דפשיטא להו דאי טענו נאנסו ה"ל בעלי דברים ממש כדכתיב ונקרב בע"ה אל האלקים והיינו שבועת השומרים וא"כ אין לעשותן כמו עדים ע"י מגו דנאנסו משא"כ לענין מגו דהחזרתי יש מקום להקשות ולומר דשייך מגו מדאמרינן הכא להדיא דאי אמרי אהדרינהו ללוה לא ה"ל בע"ד כיון שאין הב"ד נזקקין אפילו לשבועה בטענת החזרתי וע"ז מתרצים שפיר דמ"מ למ"ד צריך להחזיר בעדים בטענת החזרתי אפילו בפקדון שייך שבועה ואם כן ה"ל כמו בעלי דברים וק"ל:

בד"ה והשתא דתקון וא"ת מ"מ כו' עיין בזה בחידושי הרשב"א ובמה שכתבתי לעיל בל' הגמרא ומתוך דבריו יש ליישב ג"כ מה שלא הקשו התוספות קושיית יש מקשים לעיל דלעיל אפשר לומר דהאי מגו דהכא עדיף טפי דנוח להם להפסיד ממון חבירו מלהעיד שקר משא"כ עכשיו דאמרינן בתר דתקון היסת ה"ל נוגעין ואמאי חשבינן להו נוגעין מה להו לישבע שקר או להעיד שקר וכ"ש במ"ש התוספות דאף לאחר שנשבעו לא מהימני ע"פ השבועה כיון שאין נאמנים בדיבור וא"כ אכתי היא גופא תיקשי דהא עכשיו מהימני למפרע בתורת עדות גמור' דהא מאן דחשיד אעדות חשיד אשבועה אלא השבועה אהני דלא ליהוי נוגעים ומ"מ עיקר העדות במקומו ועומד שהרי אין להאמינם בשבועה יותר מע"י העדאת עדים אע"כ דלא מיקרי עדות כלל שאין כאן עדות שקר כיון דה"ל בעלי דברים וא"כ מקשו שפיר מעיקרא נמי מאי מגו שייך כן נ"ל:

גמרא תנן התם נערה המאורסה היא ואביה כו' כבר הארכתי במסכת גיטין בפרק התקבל לבאר שיטת רש"י ותוספות וכאן אבא בקצרה ליישב סוגיא דשמעתין דבמ"ש התוספות שם דרש"י חזר בו במס' קידושין לפרש דנערה וה"ה לקטנה ובאמת דלפי נוסחת רש"י שלפנינו כתב כאן ג"כ שני הפירושים ודוחק לומר שחזר בו תוך כ"ד אם לא שלא היה כן בפרש"י לפי נוסחת התוספות מ"מ מצאתי מקום לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים הואיל ושניהם יצאו מפירש"י ז"ל ונאמר דבהא גופא פליגי רבי יוחנן ור"ל בשמעתין משום דקשיא לי בהא דצוח ר"ל ככרוכיא בשמעתין ויצאה והיתה ומ"ט לא אשגחו ביה ואם נאמר דטעמא דרבי יוחנן דלא שייך הקישא לסתור הסברא דקידושין שמפקעת עצמה מרשות אביה א"כ מ"ט דר"ל ועוד דלמאי דמסקינן דטעמא דר"י לאו משום דמפקעת עצמה אלא משום דקידושין מדעתה נראה שאין זו סברא חשובה לסתור ההיקש דהרי כשהיא מקבלת קידושין איכא דעת עצמה ועיין מה שאפרש בזה בסמוך לכך נראה לענ"ד דרבי יוחנן סבר דלרבנן נמי יד אביה עיקר והא דאמרינן בהתקבל דלרבנן יד יתירה זכי לה רחמנא היינו יד עצמה ולפ"ז יש לדקדק היכא אשכחן בגירושין האי יד יתירה דליכא למימר מפשטא דקרא דונתן בידה דאיירי נמי בנערה שיש לה אב הא ליתא דהא לקושטא דמילתא לרבי יוחנן הא דכתיב כי יקח איש אשה דמשמע ע"י עצמה ע"כ לא איירי בנערה שיש לה אב דהא לר"י אין מתקדשת ע"י עצמה וא"כ הא דכתיב נמי בהאי קרא ונתן בידה לאו עלה קאי אע"כ דהא דזכי רחמנא נערה יד יתירה יד עצמה היינו מסברא דכיון דמתגרשת בע"כ ומכנסת עצמה לרשות אביה לא גריעא יד דידה משליחות של אביה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק התקבל וכיון דלא ידעינן בגירושין יד דידה אלא מהאי סברא ממילא לא שייך הקישא בכה"ג כמ"ש בכמה דוכתי במכילתין דמידי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה אלא הכל תלוי בסברא היכא דשייכי נמצא דלפ"ז ע"כ לרבי יוחנן בגירושין אליבא דרבנן נמי לא איירי אלא בנערה משא"כ בקטנה ודאי אין לה יד עצמה דמהיכא תיתי הא לא אשכחן דזכי לה רחמנא לא בהדיא ולא מסברא דהא אין לה יד בשום מקום ואפילו בתורת שליחות ליתא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל משא"כ ר"ל סובר דלרבנן יד דידה עיקר בגירושין דכתיב ונתן בידה ויד יתירה דזכי לה רחמנא היינו יד אביה מדכתיב בקידושין את בתי נתתי ואיתקוש יציאה להווייה וכיון דכתיב בגירושין יד דידה בהדיא ממילא יליף ר"ל אליבא דרבנן בהקישא דויצאה והיתה דבקידושין נמי היא ואביה דאין היקש למחצה וכל שכן דהאי סברא דבקידושין מדעתה לאו סברא אלימתא היא לסתור ההיקש כדפרישית נמצא דלפ"ז לר"ל בגירושין לרבנן לא שני להו בין נערה לקטנה דפשטא דקרא דונתן בידה קאי נמי אקטנה דהא אשכחן מיהא דאית לה יד כשאין לה אב א"כ ה"ה ביש לה אב דהא אית להו לרבנן דשתי ידים זוכות כאחד כך נ"ל בעיקר פלוגתא דר"י ור"ל:

תוספות בד"ה תנן התם כו' ומיהו קשה דלקמן בשמעתין כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בזה בפרק התקבל דלשיטת רש"י ז"ל נהי דלסברת המקשה ע"כ קטנה יש לה יד עצמה מ"מ לסברת התרצן אין לה יד מטעמא דפרישית התם ובהא תליא נמי פלוגתת רש"י ותוס' בדיבור הסמוך דלפרש"י דבקטנה שיש לה אב אביה ולא היא א"כ ע"כ הא דקתני סיפא וכל שאינה יכולה לשמור גיטה היינו דאפילו ע"י אביה נמי לא דאי ע"י עצמה דלא מאי איריא אינה יכולה לשמור אפילו יכולה לשמור נמי וליכא למימר דכל שאינה יכולה לשמור באין לה אב אתי לאשמעינן דא"כ אמאי נקטיה ברישא דמתניתין דאיירי בנערה וביש לה אב בסיפא דמתניתין ה"ל למיתני דקטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיגיע הגט לידה ואיירי באין לה אב למסקנא דלקמן ומכי מטא לידה מיהא מיגרשא והתם ה"ל למיתני דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אע"כ מדתני להאי בבא ברישא דמתניתין משמע דאתי לה לאשמעינן דע"י אביה נמי לא משא"כ התוספות לשיטתייהו דקטנה נמי שיש לה אב לרבנן מתגרשת ע"י עצמה ומשמע להו מהאי מתניתין גופא דנערה וה"ה לקטנה שאין סברא לחלק ביניהם וא"כ אתי שפיר דקתני בהאי מתניתין גופא דדוקא ביכולה לשמור מתגרשת ע"י עצמה אבל באינה יכולה לשמור אינה מתגרשת ע"י עצמה אבל ע"י אביה מתגרשת בפ' התקבל כתבתי בזה באריכות ע"ש:

שם בגמ' קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה. כבר כתבתי בריש מכילתין גבי בכסף מנ"ל דלבתר דילפינן מאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר דכסף קידושין לאביה א"כ קאמר הכא שפיר דבקידושין מפקעת עצמה והיינו לענין כסף קידושין גופא דכיון שהתורה זיכתה לאב ואפשר דשקיל תרקבא דדינרא לא מסתבר לומר דשתי ידים זוכות כאחד דלאו כל הימנה להפסיד זכות אביה וכדאמרינן כה"ג לענין מעשה ידיה בכתובות פרק נערה ועיין בחידושינו לעיל דף ג':