אינה מקודשת. ולא אמרינן יודע היה שאין קידושיו קידושין וגמר ושלח סבלונות לשם קידושין אלא אמרינן מחמת קידושין הראשונים שלח: וכן קטן שקידש. ושלח סבלונות משהגדיל: גמ' וצריכא. למיתני שתי נשים בפרוטה ולמיתני או אחת בפחות משוה פרוטה וקטן שקידש לאשמועינן בכולהו דסבלונות דבתר הכי לאו לקידושין ניתנו: טעי. וסבר דקידושין נינהו ולא מסיק אדעתיה דסבלונות לשם קידושין: חוששין לסבלונות. מי ששידך באשה ונתרצה וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון: וכן אמר רבה גרס: ומותבינן אשמעתין. יש לי להשיב על דברי: התם כדקתני טעמא דטעי כו'. בקידושי קמאי וסמיך עלייהו אבל האי דלא קידש איכא למיחש להכי: בעלמא. היכא דשלח בלא קידושין: דלא נחית לתורת קידושין כלל. ולא העלה קידושין על לבו: אבל הכא דנחית להכי. ומתוך שעלה על לבו ונזכר שאין קידושיו כלום ושלח סבלונות אימא לשם קידושין: חיישינן. דכיון דאורחייהו לקדושי ברישא חיישינן דשדר הני לשם קידושין: הוחזק שטר כתובה בשוק. שראו שטר כתובה: מהו. אם נתקדשה לאחר מהו להחזיקה כמקודשת לראשון: דלא שכיח ספרא. אין הסופר מצוי בעיר תמיד: ספרא הוא דאתרמי ליה. וקדם לכתוב קודם קידושין: מתני' כאחת. אמר הרי שתיכם מקודשות לי: אינן מקודשות. ואין אחת מהן צריכה גט ובגמרא מפרש טעמא: ושל שביעית היתה. בגמרא מפרש מאי אתא לאשמועינן: גמ' בשעה שנעשו צרות זו לזו. כגון שקדשן כאחת קס''ד דקרא בהכי כתיב וקאמר לא תקח אין לך בהן לקוחין: אי הכי. דקרא בבת אחת כתיב היכי מיחייב כרת אם בא עליהן הרי אין כאן איסור אחות אשה: אלא בזה אחר זה. שבקידושין הראשונה היא אשתו וקאמר אין קידושין תופסין באחותה ואם בא עליה ענוש כרת: ומתניתין. כי היו נמי בבת אחת מהאי קרא נפקי וכדרבה וסברא בעלמא הוא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו הלכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קידושין כי קדשינהו בב''א נמי לא הוו קידושין:

חוששין לסבלונות. פי' בקונטרס ששידך האשה ונתרצית וקדם קודם הקידושין ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא לשם קידושין שלח משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם ולכך נקט בלשונו שידך דאל''כ לא הוו קידושין דמנא ידעה כדאמר בפ''ק (לעיל דף ו.) גבי נתן לה קידושין ולא פירש וקשה להר''ם וכי שידך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין לכך נראה לפרש חוששין כלומר כיון ששלח לה סבלונות חיישינן שמא קידשה כבר וכן משמע בסמוך דקאמר באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן והתם על כרחך צריך לומר דחיישינן שמא קידש כבר דלשון חיישינן שמא לשם קידושין שלח לא שייך דהא פשיטא דלא שילח לה הכתובה לשם קידושין: ה''ג מקדשי והדר מסבלי פשיטא. דמקודשת כלומר היכא דשלח סבלונות קודם הקידושין דמקודשת דדלמא לשם קידושין שלח וי''מ פשיטא דמקודשת דאמרי' דקידשה כבר והוי כמו שפירשתי ומשני לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא פי' ולא תהא מקודשת קמ''ל דאזלינן בתר רובא ותהא מקודשת וקשה דהיכי קאמר ניחוש למיעוטא והוי להקל מיהו אין זו קושיא דה''נ אשכחן בכמה דוכתין (גיטין דף יט:) חיישינן שמא במי מילין כתבו והוי חששא להקל והוי גיטא מכל וכל וכן בריש פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב.) שטר שכתוב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי כשר חיישי' שמא אחרוהו וכתבוהו. ור''ח גרס איפכא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא פירוש שלא תהא מקודשת קמ''ל דחיישי' למיעוטא ותהא מקודשת והשתא ניחא דחיישינן למיעוטא משום חומר דאיסור אשת איש. והשתא הא דקאמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי היינו שמיעוטם מקדשי והדר מסבלי ואפ''ה חיישי' למיעוטא מסבלי והדר מקדשי היינו שכולם מסבלי והדר מקדשי אך ר''י מצא כתוב גירסא אחרת מסבלי והדר מקדשי פשיטא דלא חיישינן ואינה מקודשת לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא ותהא מקודשת קמ''ל: לא תקח. פי' לא יהא לך ליקוחין בה תימה אם לא תקח משמע שאין ליקוחים תופסים בה א''כ אמאי תפסי קידושין בחייבי לאוין כגון אלמנה לכ''ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הא כתיב בהן לא תקח וי''ל דלא ממשמעות דלא תקח דרשי' אלא משמע ליה דה''פ דקרא ואשה אל אחותה לא תקח בבת אחת פירוש לכל אחת ואחת יש דין אחות אשה ואסורה ואחות אשה נפקא לן בפרק האומר (קדושין דף סז:) דאין קידושין תופסין בה דחייבי כריתות היא: אי הכי היינו דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ואי קידושין לא תפסי כרת מי מחייב. וקשה דאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחין (דף כח:) גבי שלשה אחים שנים מהם נשואים לב' אחיות דרבי שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנאמר אשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו אלמא משמע אע''ג דקידושין לא תפסי יש בהם כרת כיון שפוטר אותם מן החליצה ומן הייבום וי''ל דשאני התם דליכא למיפרך כדפריך הכא כרת מי מחייב דבלא הקידושין נמי איכא כרת דקא פגע באשת אחיו שלא במקום מצוה:

אבל פחות משוה פרוטה וכו' אבל קטן שקדש אימא הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קמ"ל. קשה לן וליתני פחות משוה פרוטה ולא בעי שוה פרוטה לשתי נשים איכ' למימר לא זו אף זו קתני אי נמי דאי תנא הכי הוה אמינ' אשה אחת (בפרוטה) [בפחות מפרוטה] הוא דבעי משום דבין פרוטה לפחות מפרוטה לא בקיאי אינשי אבל שתי נשים בפרוטה דלא מטי לחדא אלא חצי פרוטה אומר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה קמ"ל.
[וקשה] והא אמרי' לעיל ש"מ מעות בעלמ' חוזרין דאלמ' אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ונתן לשום פקדון ולשמואל גמר ונתן לשם מתנה ואפשר דהתם כיון דהדר יהיב לה אחריתי ואמר בזו ובזו נראה שהוא יודע שאין קדושין תופסין בראשונה שהיא פחות משוה פרוטה. אבל עוד הוקשה לי הא דאמרי' בפרק המדיר (כתובות דף ע"ג ע"ב) גבי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, וכן קטן שקדש ובעל דצריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין.
ולאו קושי' היא דאדם יודע ואינו יודע הוא. גבי סבלונות להקל שכשם שסמך באותן קדושין בשעת קדושין סומך בהם עכשיו, אבל גבי בעילה מתוך שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לעולם הוא מתנה בלבו שאם אין קדושיו הראשונים קדושין שתהא בעילתו לשם קדושין דכל הבועל לא מחית לספקא שתהא בעילתו זנות. תדע שהרי אף המקדש על תנאי ובעל אמרינן אחולי אחיל לתנאיה וצריכה גט ואע"פ שי"ל סבור היה שיתקיים תנאו ולפיכך בעל אמרינן לא מחית איניש נפשי' לפי שאינו רוצה שתהא בעילתו בעילת זנות ואפי' במקדש במלוה נמי ובעל אמרו שם צריכה גט ואי אפשר להעמיד משנתנו כדברי האומר שם אינה צריכה גט הימנו דאי הכי הוו מפרשי לה בגמר' ועוד קשה הלכתא אהלכת' ומפורש הוא בתוספת' המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קדושין הראשונים שלח בעלו קנו רבי שמעון אומר לא קנו, וזו היא הבריי' ששנויה שם בפרק המדיר:

חיישינן לסבלונות. רבי חננאל והרי"ף ז"ל פירשו חוששין שמא קדש קדושין אחרים בפני עדים והלכו להם ולפיכך שלח סבלונות אבל לא שיהיו הסבלונו' עצמן קדושין וכ"נ שהרי אין קדושין סתם קדושין אלא אם כן היו עסוקים באותו ענין ונתן סתם וכאן לא הוזכר זה ועוד שכיון שאמרו סבלונות אלמא בשם סבלונות הוא שלחם ואי אפשר לחוש שיהו קדושין. וכן נראה שהוא דומה למה שסמכו ענין לו באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן שהמפרשי' הושוו בו ואין זו החששא אלא שמא קידש בקדושין אחרים.
והא דאמרינן וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושי משדר. הכי קאמר על דעת קדושין גמורים הוא שולח שקדשה שלא בפנינו לפיכך שלח סבלונות ומיהו אין הלשון מחוור ממה שאמרו הכא הוא דטעו הא בעלמ' הוו קדושין ואפשר שהגאונים ז"ל גורסין הא בעלמ' מקודשת א"נ הא בעלמ' חיישינן, וצ"ע:

ואסקה רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיט' לא צריכה דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוט' מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' ניחוש למיעוט' כלו' הואיל ואין קדושין לפניך אלא שאתה חושש שמא קדש נימא זה מן המיעוט הוא שהרי לא קדש קמ"ל דמיעוט' כמאן דליתיה דמי וחוששין שמא קדש שלא בפנינו שאין אדם שולח סבלונות לעולם אלא אם כן קדש.
ורבינו חננאל ורבינו יצחק ז"ל גורסין שניהם: לא צריכ' דמעוט' מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' לא ניחוש למיעוט' קמ"ל וטעמ' דמלתא משום דהאי רוב לאו כרוב גמור הוא שאינו חיוב ואם רצו אין נוהגין כן ואינו דומה למה שאמרי רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב של חיוב וטבע אבל רוב מנהג פעמים שאדם נוהג במנהג המיעוט והואיל והיא אסורא דאשת איש חששו למיעוט זה.
והוי יודע שאע"פ שאמרו שניהם לא היו כאן קדושין אחרים מעולם חוששין וכל שכן היכ' דליכ' מנהגא כגון בעיר חדשה ואינון לקוטאי שחוששים לסבלונות שכל מקום שאין בו מנהג רואין אותו כמחצה על מחצה וכל שכן הכא שחששו אף למעוטי וכל שכן לדברי המפרש (זהו פירש"י) לחוש לסבלונות עצמן שהן קדושין וכנותן סתם בפני עדים והעמידו כששידך שאלמל' כן לא היו נקראין סבלונות אלא מתנות חנם הם ולפיכך חושש והוא גורס מהו דתימ' ניחוש למיעוט' קמ"ל.
ואף זו שאמרו הוחזק שטר כתובה בשוק נראה שרש"י ז"ל מפרש אם חוששין שמא קדש בפני שנים והלכו להם ואין זה כדרך הסוגי' לפי פירושו.
אבל כך נ"ל, דרב אחא אסוגיין דלעיל קאי והכי קא מבעיא ליה במקום שאין לחוש לסבלונו' כגון דרובא מסבלי והדר מקדשי אם הוחזק שטר כתובה בשוק מהו לחוש לאותן סבלונות ומסיק רב אשי באתר' דמקדשי והדר כתבי כתובה אם שלח סבלונות ואחר כך כתבו חוששין שמא לשום קדושין שלח והוכיח סופן על תחלתן שאלמלא הוי קדושין לא כתבי כתובה ומה שהקל עליך מנהגם דמסבלי והדר מקדשי החמיר עליך מנהגן בכתובה שאין כותבין אלא אחר קדושין. אי נמי הוחזק שטר כתובה בשוק היינו שכתבו העדים מדעת שניהם לעיני הכל כמנהג החתנות ואח"כ שלח סבלונות דודאי דעתו היה לקדש עכשיו ולמסור לה כתובתה ולפיכך כתבוה שאלמל' לא היה מקדש על מה הקדים וכתבה כל כך ולשון הוחזק בשוק משמע כן, וזה ענין נכון לפי שיטת רש"י ז"ל:

כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איכא דקשיא והרי האומר זו תמורת עולה תמורת שלמים שהיא תמורת עולה ושלמים ואלו אמר בזה אחר זה אין האחרון תופס וזה שבוש דשאני התם ששניהם מתקיימים ותמכר ודמי חציה עולה ודמי חציה שלמים:

אבל קטן דקדיש הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קא משמע לן. כלומר דטעו ולא ידעי ותנא לא זו אף זו קתני, והא דאמרינן הכא דאין יודעין שאין קדושין בפחות משוה פרוטה, לאו אינם יודעין דוקא קאמר, דהא אמרינן בפרק המדיר (כתובות עג, ב) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש ובעל צריכה ממנו גט, וקא מפרש טעמא משום דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קידושין, אלא הכא יודע ואינו יודע קאמר. וגבי סבלונות אמרינן דכי היכי דלא דק וסמך בקידושיו על פחות משוה פרוטה הכי נמי סומך בהן עכשיו בשעת סבלונות ועל דעת קדושין הראשונים שלח, אבל גבי ביאה מתוך שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דייק ויודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קדושין. וגרסינן בירושלמי (ה"ה) הכא תני וכולן שבעלו קנו, וגרסינן בתוספתא (פ"ד, ה"ד) המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום, שעל מנת קדושין הראשונים שלח. ואם בעלו קנו. ר' שמעון אומר לא קנו.

אמר רב הונא חוששין לסבלונות. פירש רש"י: מי ששדך את האשה ושלח לה סבלונות חוששין שמא סבלונות אלו לקדושין שלח, והוא ששלח ביד שנים או שנתן לה שליח בפני ב', ומותבינן אשמעתיה אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת, כלומר ולא אמרינן שלשם קדושין שלח אלא לשם קדושין הראשונים שלח, ודחי אביי התם כדקתני טעמא שמחמת קדושין הראשונים שלח, כלומר מטעא טעי וסבר שכבר נתקדשה לו משעה ראשונה ואין מקדש וחוזר ומקדש, אבל בעלמא חוששין, ואמרינן מאי הוי עלה, אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלין חוששין, דחזקה לא שלח זה אלא אם כן מקדש, ומקדש הוא בהן ועלו לו מחמת קדושין ולשם סבלונות, אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן, שזה כמנהג מקומו נוהג שמסבלי ואחר כך מקדשי, ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישינן, ופרקינן לא צריכא דמיעוטא מסבלי והדר מקדשין ולא ניחוש לקדושין קא משמע לן. ואי קשיא היכן מצינו לשון חשש להקל, הא אמרינן חוששין שמא חוץ לחומה לנו בשבת פרק שואל (שבת קנא, א) וכמו שפירש שם רש"י להקל ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב, א) חוששין שמא אחרוהו וכתבוהו. ואם תאמר מכל מקום היכי חוששין כאן להקל, יש לומר דכיון ששלח סתם ולא פירש לשם קדושין, מסתמא לא לשם קדושין שלח.
ואין פירושו מחוור, חדא, דהא אמר (לעיל קידושין ו, א) תניא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש, ר' יוסי הגלילי אומר דיו, ר' יהודה אומר צריך לפרש, ואף ר' יוסי הגלילי לא אמר אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, הא סתמא לא, והכא שלא פירש כלום אמאי חוששין. ושמא נאמר דכיון דשדך כמדבר עמה על עסקי קדושיה, דמידע ידעי שניהם בכך, וגם העדים דעתם לכך. ואין זה נכון, ועוד דלפי פירושו הא דבעיא מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו, אינו מענין שמועתנו, דהכא טעמא אחרינא הוא כמו שפירש רש"י ז"ל עצמו לומר שכיון שהוחזק שטר הכתובה בשוק אם חוששין שמא קדש בפני שנים והלכו להן, ואין זה כדרך הסוגיא של מעלה.
ומיהו הרמב"ן נר"ו תירץ לפי שיטתו של רש"י, דרב אחא אמאי דאמרינן בסוגיין דלעיל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן קאי, והכי קא מיבעי ליה באתרא דמסבלי והדר מקדשי דלא חיישינן היכא דאיתחזק שטר כתובה בשוק, מי חיישין לאותן סבלונות, ואסיקנא דבאתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן, דמה שהקל עליך מסבלי והדר מקדשי החמיר עליך מקדשי והדר כתבי שטר כתובה.
ור' אלפסי ור"ח פירשו דכיון שמשלח סבלונות חוששין שמא כבר קדש קדושין גמורין בפני שנים, דאי לאו שכבר קדש לא היה משלח ולא שיהו סבלונות עצמן קדושין. והשתא אתיא בעיא דרב אחא בר הונא שפיר ענין דומה לסוגיא דסבלונות. והא דאמרינן לעיל אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכי קא משדר אדעתא דקדושין קא משדר, הכי קאמר אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה, ולעולם אדעתא דהנהו קדושין לא שלח סבלונות אלו, אלא חזקה שלא בפנינו קדש פעם שנית קדושין גמורין. ועל דעת חיבת אותן קדושין שלח סבלונות אלו, קא משמע לן. והא דאמרינן הכא הוא דטעי, אבל בעלמא הוי קדושי, מסתברא דהכי פירושו, הכא הוא דטעי, ואף על גב דלאו קדושי נינהו, איכא למימר שאין סבלונות אלו מעידין על קדושין אחרים אלא על חיבת קדושין הראשונים שלח, דמיטעא טעי בהו, אבל בעלמא מעידין הם שקדש קדושין גמורים בפני שנים והלכו להם, שאין מסבלין עד שמקדשין, וזה ששלח כבר קדש, ומפני שהן המספקין על הקדושין ואין לנו לא עדים ולא אמתלא אחרת שקדש אלא סבלונות אלו, עשינו אותן כאלו הן בעצמן הן הקדושין.
ואסיקנא באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. דלמה ניחוש, אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דלא משלח אלא אם כן קדש, ואף על פי ששניהם מודים שלא קדש, לעולם חוששין, שחזקה היא זו לסבלונות שקדמו להן קדושין. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא, ופרקינן לא צריכא, דמיעוט מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי, מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא, קא משמע לן, כך גריס ר"ח, ור' אלפסי פירש אף על גב דבעלמא לא חיישינן למיעוטא אלא הולכין אחר הרוב בין להקל בין להחמיר, התם הוא ברובא דמיחייב [בטבע] כגון (יבמות קיט, א) רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות אבל רוב התלוי במנהג וכל אחד נוהג כמנהג שלבו חפץ, אנו אומרים שמא זה נהג כמנהג המיעוט, ובתוס' אמרו דבאיסור אשת איש פעמים שהלכו להחמיר אחר המיעוט כגון (שם קכ, א) גוסס שאין מעידין עליו אף על פי שרובן למיתה וכגון (שם קכא, א) מים שאין להם סוף, דאשתו אסורה אף על פי שמיעוטן לחיים.
ונמצא עכשיו לפי פירושן של גאונים, דלעולם חוששין לסבלונות, דחוששין שמא כבר קדש, אלא היכא דכולהו ממש מסבלי והדר מקדשי, אבל היכא דאפילו מיעוטן מקדשי והדר מסבלי חיישינן. ומינה דבמקום חדש שאין שם מנהג ידוע, חוששין לסבלונות, דדלמא זה נהג כמנהג המסבלין אחר שמקדשין, שהרי אפילו במקום שרובן נוהגין לשלוח קודם קדושין חוששין למיעוטו, כל שכן במקום שיש לומר שמא דעת הרוב חפצה לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות. ועוד שכל שאין שם מנהג ידוע כמחצה על מחצה דמי. והראב"ד כתב בהפך זה, ואינו מחוור. ומסתברא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דקא אמרינן דחוששין, דוקא ביש שם מיעוט שעושין כן ברגילות, אבל היכא דלעתות מקדשין במקרא ואחר כך מסבלין, אפילו מיעוט לא מיקרי, ובמקומות שלנו שאין עושין כן ברגילות אלא לעתים מחמת מקרה שמתחדש, ומשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל, ומעשים בכל יום ואין חוששין להם.

הא דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איכא דקשיא ליה והא אמרינן (ב"מ קב, ב) האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ושלמים, אף על פי שאם אמר בזה אחר זה אין האחרון נתפס בה. ותירצו בתוס' דשני התם דאפשר לקיים את שניהם וכדאמרינן התם (תמורה כו, א) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, אבל הכא אי אפשר דאי תפסי בהאי לא תפסי באידך, וכן כל הנהו דמייתי בסמוך.

וצריכא דאי אשמעינן שתי נשים בפרוטה הוה אמינא בהא הוא דטעי לומר דקידושיה קידושין משום דנפיק ממונא מינה. פירוש שהוא סבור דפרוטה שאמרי בתר מקנה הוא דאזלינן דליתן ממונא בין באשה אחת בין בשתי נשים אבל אשה אחת בפחות משוה פרוטה אימא אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי משדר סבלונות אדעתה דקידושין מעלי' משדר פירוש ובהני סבלונות מקדש לה בשלחן בעדים כשרים הם הם שלוחיו והם הם עדיו ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין והכא יהבי להו סתמא כיון דאיכא שדוכין וקידושין גרועין דמעיקרא הא חשיב כעסוקין באותו ענין שכל אדם רוצה לגמור קדושיו וכי תימא וליתני הא דאשה אחת בפחות משוה פרוטה ולא ליתני שתי נשים בפרוט' דכיון דבפחות משוה פרוטה טעו כל שכן באידך דנפיק ממונא מינה. ואיכא למימר דהא פשיטא ליה לתלמודא דליתא דאי תנא אשה אחת בפחות משוה פרוטה הוה אמינא בהא הוא דטעי דבין פרוטה שלימה לפחות משוה פרוטה לא דייקי אינשי אבל שתי נשים בפרוטה דלא מטי לכל חדא מנייהו אלא חצי פרוטה הא ודאי כולי עלמא ידעי דלאו קידושי נינהו וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר קמ"ל:

ואי אשמעי' הני תרתי וכו' אבל קטן שקידש אימ' הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קמ"ל דבהא נמי טעי דסבור דקידושיה קדושין ואע"ג דהא כולי עלמא ידעי שאין במעשה קטן כלום ואפילו בעלמא ובדיני ממונות מסתברא לי דהכי טעי דהשתא דגדיל גדלי קדושי' בהדי' ונתקיימו קידושיו אע"פ שנתאכלו המעות דוגמא דמאי אמרינן התם בקטנה שנתקדשה והגדילה דאיכא מאן דאמר דכי גדלה גדלי קדושי' בהדה ובהא מתרצא לן אמאי לא אמרינן דליתני הא דקטן וכל שכן אידך אלא שי"ל כמו שאמרנו דאי תנא קטן התם הוא דטעי דסבר דכי גדיל גדילי קדושיו בהדיה אבל באידך לא טעי

איתמר אמר רב הונא חוששין לסבלונות: פי' חוששין לחומרא להצריכ' גט והיינו לישנא דחוששין וכולה שמעתין בדאיכא שידוכין דאי לא הא ודאי אין חוששין בשולח סבלונות לפנוי' כלל אפילו בעדים והאי חוששין לסבלונות פירש"י ז"ל חוששין לסבלונות עצמם שמקדשת בהם ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין כיון דאיכא שידוכין שמא מילי מסר לה שישלח לה קידושין בעדים והם הם שלוחיו והם הם עידיו ורבותינו הגאונים ז"ל פי' שמא קודם לכן קידשה בעדים כראוי והלכו להם למדינת הים ונפקא מיניה בין הני תרי פרושי כששולח לה סבלונות אלו שלא בעדים א"נ בעדים ואמרי השלוחין בפירוש דבתורת סבלונות יהבי להו דלפירושא דרש"י ז"ל תו לא חיישינן ולפי' דמר"ן ז"ל חיישינן לקדושין קודמין. תו איכא בינייהו קטנה ששידחה אביה ומת ושלח לה סבלונות בעודה קטנה דלרש"י ז"ל ליכא למיחש דהא קטנה אין לה יד להתקדש אבל לפי' רבנן ז"ל חוששין שמא כבר קבל אביה קידושיה מיהו דכ"ע אם לא נתרצתה לקבל סבלונות אלו שוב אין חוששין. לה כלל והוי כאומרת לא קדשתני אבל לאחר שקבלן אותם אע"פ ששניהם מודים דליכא קידושין כלל אין סומכין עליהם כיון שיש רגלים לדבר לחוש וצריכא גט וללישנא דגמרא דיקא טפי כפירוש דרש"י ז"ל מדאמרינן לעיל אדעתא דקידושין משדר ואמרינן מהו דתימא הוו קידושין דאלמא לסבלונות עצמן אנו חוששין שהן קדושיו אלא דאיכא למימר דודאי לתרוייהו חוששין בין לסבלונות עצמן בין לקידושין קודמין לסבלונות דמאי שנא ותלמודא נקיט כסוגיא חדא מנייהו וכן עיקר שחוששין לשניהם:

הא דאסקינן לעיל אין אדם יודע שאין קידושין בפחות משוה פרוטה ואין קדושי קטן כלום וכי משדר סבלונות אדעתא דקדושין משדר. תמיהא מילתא דהא אמרינן בפרק המדיר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל וכן קטן שקידש ובעל צריכה גט אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה ואין קידושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואיכא למימר דאדם יודע דאמרינן התם לאו דוקא אלא לומר שכונת כל אדם כשבועל שרוצה שיגמרו נישואיו ולא מחית נפשיה לספקא כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ובודאי דעתו על בעילה של היתר וכיון שכן לא סגיא דלא נימא דגמר ובעיל לשם קדושין כדי שיגמרו קידושיו אבל הכא דליכא אלא סבלונות בעלמא מחית נפשיה לספיקא וסמיך על קדושין הראשונים ואפילו כשבעל אמרינן התם במקדש על תנאי ובעל דלא אחליה לתנאי' וכיון דאתני דעתי' אתנאי ומחית נפשיה לספק ביאת זנות אבל כשאין תנאי בקידושין אלא דגרעי מחמתיהו כשבעל דעתו על גמר קידושיו וכן מפורש בתוספתא דגרסינן התם המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלח בעל קנו ר' שמעון אומר לא קנו ע"כ וזו היא הברייתא השנוייה בפ' המדיר:

אמר רבא ומותבינן אשמעתין וכו' איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה כו' ואביי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כו'. פירוש אביי לא דחי לי' אלא דמתני' לא מסייעא לרבא אבל בעיקר דינא לא פליג ואפילו פליג אין חוששין לו במקום רב הונא ורבא והא דאמרינן מאי הוה עלה אע"ג דליכא אמורא דפליג בהדיא אדרבא ורב הונא ה"פ מאי הוה עלה אי אמרינן לעולם חוששין לסבלונות בכל מקום ובכל זמן או מפליגינן ודכוותא בתלמודא:

אמר ר"פ באתרא דמקדשי כו'. גרסת הספרים והיא הנכונה פשיטא ל"צ דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל והכי פירשו פשיטא דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לסבלונות שיהו הן עצמן קידושין או שקדמו להן קדושין דהא לעולם לא נהיגי לאקדומי סבלונות לקידושין ופרקי' לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ליחוש למיעוטא דהא בכל מקום אין חוששין למיעוט ולא ניחוש לקדושין קמ"ל דאזלינן בתר מיעוטא וחוששין לסבלונות. ואי קשיא לך והא קי"ל כרבנן דלא חיישינן למעוטא אפילו לחומרא. איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון ההיא דקטן וקטנה שחולצין ומייבמין ולא חיישינן לסריס ואיילונית דהוה מיעוטא וכההיא דאמרינן דרוב נשים מעוברות יולדת ומיעוט מפילות אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט ודאי חוששין למיעוט לחומרא שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט אי נמי והוא הנכון דהכא הכי קאמרינן דרובא מסבלי והדר מקדשי לאלתר והאי גברא שדר סבלונות ולא קדש אחר כך לאלתר עד עתה וכיון דכן הרי לא נהג כמנהג הרוב ולפיכך דין הוא שנאמר שהוא מן המיעוט ולא טמא שהוא מן הרוב כיון שלא נהג כמותם לפי זה אם קדש אחר כך לאלתר אין חוששין לסבלונות ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בין סבלונות לקידושין של אחרי כן קדושי ראשון קדושין ואין חוששין לסבלונות:

ואיכא דמפכי לה לגרסא וגרסי לה לקולא ואמרינן פשיטא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ופרקינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. והכי פירושא מהו דתימא ניחוש למיעוטא לחומרא או משום דתלוי בדעת ובמנהג או משום דלא חזיניה דקדש לאחר סבלנות כמנהג הרוב קמ"ל דאפילו בהא אזלינן בתר רובא לקולא ואע"פ שלא נהג כמנהג הרוב טועה הוא במנהגם לאחר קדושין והלשון הראשון נראה עיקר וחוששין למיעוט לחומרא דספיקא דאורייתא הוא וכיון דכן מקום שאין שם מנהג כגון בעיר חדשה ואינון לקוטאי חוששין לסבלונות שכל מקום שאין שם מנהג רואין אותן בכל מקום כמחצה ומחצה וכאן אפילו למיעוט אנו חוששין. ומיעוט ספרים גרסי פשיטא לא צריכא ברובא מקדשי והדר מסבלי ומעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחיש למיעוטה קמ"ל. וליתא להאי גרסא כלל דמהיכא תיתי לחוש למיעוטא לקולא:

בעא מיניה רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו. פירוש שאמרו שניהם לפנינו לסופר לכתוב כתובה וכתבו מדעת שניהם מהו לחוש לקידושין. ורש"י ז"ל פירש שנכתב ונחתם ממש ויצא לפנינו וכן הלשון מוכיח יותר. ומסתברא דמשום כתובה בלחוד ליכא למיחש דהא כמה זימנין דכתבי כתובה עד דלא גמרי קידושין אלא אדלעיל קאי דאסקי' שאין חוששין לסבלונות היכא דכולהו מסבלי והדר מקדשי וקאמרינן השתא אם הוחזק שטר כתובה בשוק כו' אם נחוש עכשיו לסבלונות ואמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חוששין לסבלונות אע"ג דרוב' מסבלי והדר מקדש' אבל כתבי והדר מקדשי לא חיישי' לסבלונות כדינו ואמרינן מקדשי והדר כתבי כתובה פשיטא דחיישינן פירוש אפילו ליכא סבלונות כלל שהם רגלים לדבר לחוש ומהדרינן באתרא דלא שכיח ספרא כו' וכ"ת ואמאי לא אוקימנא כדלעיל באתרא דרובא כתבו כתובה והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר כתבי כתובה מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל ויש לומר דהכא ליכא למימר דניחוש למיעוטא כיון דאיכא כנגד המיעוט שני דברים חדא דכלהו מסבלי והדר מקדשי ואידך דרובא כותבין כתובה והדר מקדשי אבל לעיל דליכא אלא חד רובא מאידך גיסא אפשר למיחש למיעוטא כדכתיבנא וזו שיטת רבינו הגדול נר"ו:

מתניתין כדרבא דאמר רבא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. פירוש כל מעשה הנעשה בזה אחר זה ואינו חל בשניהם אלא בראשון כגון מקדש שתי אחיות וכיוצא בו וכשעושה אותו בבת אחת אינו דומיא דזה אחר זה שיתפוס אחד מהם אלא אי אפשר דחייל בתרוייהו חייל בתרווייהו ואי לא אפשר דחייל בתרוייהו לא חייל אפילו בחדא מינייהו הלכך מקדש שתי אחיות כאחת דלא אפשר שיהו שתיהן מקודשת אין אחת מהן מקודשת אבל האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים כיון שאפשר לקיים שניהם ותמכר חציה עולה חציה שלמים מקיימין אף על גב דבזה אחר זה אין האחרון תופס וזה מבואר:

דין סבלונות האמור במשנתנו כבר ביארנו הענין בסיבלונות הבאין לאחר קדושין ר"ל שנודע בודאי שקדש ואחר כך שלחם ואף כשהקדושין הראשונים אינם כלום אין חוששין לסבלונות הבאות אחריהן אע"פ שלא הזכיר בהם לשם סבלונות הואיל ולא הזכיר בהם גם כן לשם קדושין אבל סבלונות ששילחם למשדכת שלו קודם שנתקדשה או קודם שנודע אם כבר נתקדשה אם לאו כגון שהוא אומר שקדשה בעדים והיא כופרת ואין בידינו לברר ואף כשניתנו לא הוזכר לא לשם קדושין ולא לשם סיבלונות והיו שם עדים שאלו בגמרא היאך דנין בהם וגדולי המפרשים מערערים בה מה מקום לשאלה זו שאם דבר עמה השליח לעסקי קדושיה שעם המשלח ודאי מקדשת ואם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה אחר שלא פירש אין זה כלום עד שתירצוה לקדושי ספק ומה שאמרו בלא פירש ואינו מדבר על עיסקי קדושיה שאינן קדושין פירושו לקדושי ודאי ולדעתי בעלמא כל שאינו מדבר על עיסקי קדושין ולא פירש אפילו ספק אין כאן וחשש סבלונות האמור כאן ענינו כששדכו ונגמרו השדוכין ביניהם ועל אותו גמר שלח לה סבלונות ושאל על זו אם נחוש בהם לסרך קדושין לקדושי ספק ולהצריכה גט אם לאו וכן איפשר לפרשה לדעתי באינה משדכת ובמדבר עמה על עיסקי קדושיה וכגון שפירש בה לשון שהוא מוכיח כונת סבלונות יותר מקדושין אע"פ שאינו מזכיר לשון סבלונות בהדיא כגון שאומר דברים אלו שולח לך אותו הפלוני שתתנאי בהם בין הבנות וכיוצא בזה ואע"פ שבשתיקה היינו דנין אותה במקדשת מיגרע גרעה ובאתרי דמקדשי וכו' מיהא הוה ליה כצלעתי ועזרתי דבשתיקה הוו קדושי ודאי ובאותן הלשונות חזרו לקדושי ספק ובאתרא דמסבלי וכו' אין לפקפק בה כלל שבודאי לסיבלונות נתכון הא כל שאינו מדבר עמה וכו' אף באתרא דמקדשי וכו' אין לחוש לכלום וכן נראה לי ברור:

ולענין תשובת השאלה נמצאת הגירסא משבשת בקצת ספרים וגדולי הפוסקים גורסים בה באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא כלומר דחיישינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא הדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל ופירוש הדברים לדעתנו באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן שמאחר שלא קידש ואין המנהג לשלח סבלונות עד שיקדש יש לך לדון שסיבלונות אלו לשם קדושין נתנו אחר שהיו שם עדים ואע"פ שלא הזמין הוא את העדים שהרי כל שמעידים על ראיית מעשה אין צריכים הזמנה וכן אע"פ שלא הזכיר לשון קדושין הואיל ומכל מקום לא הזכיר לשון סבלונות גם כן מסבלי והדר מקדשי אפילו היו שם עדים אין חוששין לקדושין אע"פ שלא הזכיר לשון סיבלונות הואיל ומכל מקום לא הזכיר לשון קדושין גם כן שמאחר שהמנהג לשלח סיבלונות קודם קדושין אין כאן סרך לקדושין ואם היו קצתם עושין כך וקצתם עושין כך חוששין אף אם היה המיעוט דמקדשי והדר מסבלי אחר שהיו שם עדים ושלא הזכיר לשון סיבלונות שמחמירין בענין לחוש בו למיעוט אם מצד חומר אישות אם מצד שהרצועה מותרת לכל אדם לעשות רצונו בכך ושמא יתרבו המועטין כמנהג זה וכן הלכה ולמדת לפירוש זה שכל שהסיבלונות אינן בעדים או שהזכיר לשון סיבלונות אין חוששין בהם ומכל מקום יש מפרשים אף לנסחא זו שאין החשש מצד הסיבלונות עצמן אלא מחשש שמא קדש תחלה כבעינן הוחזק שטר כתבה בשוק האמור למטה וכן שאחר שהוא אומר חוששין לסבלונות משמע שבהזכרת שם סיבלונות ניתנו לה ולדעת זה אפילו היו הסבלונות שלא בעדים ואפילו הזכיר בהם לשון סבלונות חוששין באתרי דמקדשי והדר מסבלי אלא אם כן נודע בודאי שלא קדש וכן נראה דעת גדולי המפרשים אלא שלשון חוששין לסבלונות מוכיח כפירוש ראשון ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטי מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא ר"ל להקל בה ואיכא חזקה בהדה שהרי בחזקת פנויה היא קמ"ל שאפילו במקום חזקה לא חיישינן למיעוטא וחוששין לה הא רובא מסבלי מיהא אין חוששין כלל ואע"פ שלשון חששא אינו נופל אלא בחומרות כבר מצינו כיוצא בו כגון חוששין שמא חוץ לחומה לנו חוששין שמא במי מילין כתבו ועוד שכל שהוא אמור אצל מיעוט רגילות הלשון כך הוא בכך לומר חוששין למיעוט או אין חוששין למיעוט בין לקולא בין לחומרא וכמו שאמרו במקום אחר אשגר לישן הוא והדברים נראין כנסחת גדולי הפוסקים ולהחמיר ומכל מקום בזמנים אלו אין חוששין לסיבלונות כלל ואתרא דמסבלי והדר מקדשי הוא שהכל נוהגין לשדך ולעמוד בשדוכין אי זה זמן ואחר כך מקדשין ונושאין כאחד ואין המנהג לקדש תחלה אלא למיעוטא דמיעוטא ואין לחוש לדברי הכל ומכל מקום אם נראה הנותן משתדל ומחזר אחר עדים יש לחוש:

אשה שלא הוחזקה במקדשת או בנשואה והוחזק שטר כתבה שלה בשוק שפלוני כתב לה כך וכך בכתבתה וענין חזקה בשוק פירושו שאינו יוצא מתחת ידה כל שנוהגים שלא לכתוב כתבה אלא אחר קדושין חוששין שמא קדש ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם ואפילו לא הזכיר בכתבה לשון אישות ר"ל הוי לי לאינתו ואינתתיה דא ואפילו היה מקום שאין סופר מצוי לשם ויש לדון שנזדמן לו סופר במקרה וכתב אין אומרים כן אע"פ שאין הכתבה יוצאת מתחת ידה ואם היו נוהגים לכתוב קודם קדושין אין חוששין בה כלל אחר שאין שם חזקת קדושין ויש פוסקין באתרא דמקדשי והדר כתבי ודאי קדש ואין חוששין לקדושי שני ובכתבי והדר מקדשי אין חוששין לקדושי ודאי אבל חוששין לקדושי ספק ועקר הדברים כדעת ראשון:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאינים ושלהן היתה ושל שביעית היתה אמר להן הרי כלכן מקודשת לי בכלכלה הזאת וקבלתה אחת מהן על ידי כלן אמרו חכמים אין האחיות מקודשות אמר הר"ם כבר קדם לשון ההלכה בשביעי מכתובות העיקר אצלנו אין קדושין תופסין בעריות למאמר השם ית' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהם וילפינן העריות כולם משתי אחיות ולמדנו מזאת המשנה ג' עיקרים אחד מהם שמקדשין בפירות שביעית והשני שהמקדש בגלל אינה מקודשת והשלישי אשה נעשית שליח לחבירתה ואפי' במקום שנעשה לה צרה יש גזל שלה כמו שחטף מאיזה דבר ואחר נתנו לה ואמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת אלא א"כ קדם ביניהן שידוכין ואמרנו קדשה בגזל אינה מקודשת בשלא נתיאשו הבעלים אבל נתיאשו הבעלים מקודשת ואמרו אין האחיות מקודשות ואמרו אין האחיות מקודשות שיורה אם היו נכריות מקודשות וזה כאשר אמר להם הראויה מכם לביאה מקודשת לי אבל כשאמר כולכם מקודשות אין אחת מהם מקודשת ודע כי כשאמר לשני אחיות או לאשה ובתה ומה שדומה להם הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן הקדושין להם יחד או קבלו האחת על ידי חברתה הקדושין תפסו בהן וצריכות שני גיטין:

אמר המאירי ר"ל שאמר הרי שניהן מקדשות לי בשתי פרוטות אלו אינן מקדשות ואין אחת מהם צריכה גט שמאחר שאלו קדש האחת אין הקדושין תופסין לו באחרת בשקדש את שתיהן כאחת אין אחת מהם מקדשת והרי הן פנויות גמורות בין לו בין לאחרים ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם אמר אחת מהם תהא מקדשת לי ולא בירר אי זו שנמצאות כל אחת בספק אחות אשה והרי קדושין אלו אינן מסורין לביאה אעפ"כ שתיהן מקודשות מספק וצריכות גט שמאחר שלא קדש אלא אחת מהו ואלו בירר אי זו היתה מקדשת ודאי כשלא בירר מיהא כל אחת מקדשת מספק שקדושין שאין מסורין לביאה קדושין הן להצריכה גט ומכל מקום אם אמר הראויה לביאה משתיכן תהא מקדשת לי אין אחת מהן מקדשת שהרי אין אחת מהן ראויה לביאה ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה אלא שהיתה של שביעית שהוא הפקר וזכה בהן שאלמלא כן הרי קדשה בגזל שלה ולא שדך אינו כלום כמו שביארנו בפרק ראשון אלא שזכה בהן מן ההפקר ואמר הרי כלכם מקדשות לי בכלכלה זו והיה בה שוה פרוטה לכל אחת מהן ואמרו חכמים אין אחיות מקדשות ומן הטעם שביארנו נכריות מקדשות ואע"פ ששתפן וכללן עם האחיות וכלן בדבור אחד נאמרו הרי אף לענין זכיה את וחמור קנה חלקו ר"ל שאם אמר קנה שדה זו וחמור קנה מחצה ולא הוצרכו בגמרא להעמידה בראויה לביאה תתקדש לי אלא מפני שהיו סוברים באת וחמור שלא קנה ואנו פוסקים שקנה כמו שיתבאר בבתרא ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כאן שאף הנכריות אינן מקדשות מדין את וחמור אלא אם כן אמר הראויה לביאה תתקדש לי אע"פ שלענין דיני ממונות פסקו באת וחמור שקנה והם מפרשים בסוגיא זו את וחמור הוא וכו' כלומר ולגבי קדושין מיהא לא קני ואף רבותי נסכמים בה כמו שכתבנו בתשיעי של בתרא אלא שעקר הדברים כדעת ראשון והנכריות מקדשות אבל האחיות אינן מקדשות כלל הא אם אמר כלכם ואחת משתי אחיות מקדשות לי הנכריות מקדשות בודאי והאחיות צריכות גט מספק:

ולמדת ממשנה זו תשעה דברים הראשונה שהמקדש כמה נשים נכריות כאחת כלן מקדשות בודאי והשניה שהמקדש ב' קרובות כאחת אינן מקדשות כלל והשלישית שאם קדש נכריות וקרובות כאחת הנכריות מקדשות ולא הקרובות כלל והרביעית שאם לא קדש הקרובות כאחת אלא שקדש אחת מהן ולא בירר אי זו קדש כלן מקדשות מספק שקדושין שאין מסורין לביאה קדושין הן מספק החמישית שאם קדש נכריות ואחת מן הקרובות הנכריות מקדשות בודאי והקרובות מספק הששית שאם קדש אחת מן הקרובות בלשון הראויה לביאה אינה מקדשת אף מספק השביעית שהמקדש בפירות שביעית מקדשת הואיל וזכה בהן ואע"פ שכתוב בהן קדש השמינית שהמקדש בגזל שלה אינה מקדשת ודוקא בשלא שדך כמו שביארנו בפרק ראשון התשיעית שהאשה נעשית שליח לחברתה לקבל קדושיה אם במקום שנעשית לה צרה כמו שאמרו וקבלה אחת מהן על ידי כלן ר"ל בשליחותם או אף בשנתרצו בלקיחתה לדעת קצת על הדרך שביארנו בתחלת הפרק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוה במשנה אלו הן:

גמרא ומיעוטא מיסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא נימא דלא לשם קידושין שלחם והשתא האי ניחוש להקל וכן מצינן בהרבה מקומות בריש א' דיני ממונות שחיישי' שמא איתרוהו וכתבוהו. ובשבת פ' שואל שחיישינן שמיחוץ לחומה לנו ובחגיגה חיישינן שמא באמביטי עיברה והאי דס"ד דמיבעי לן למיחוש למיעוטא לקולא משום דאיכא למימר כיון דשלח סבלונות סתם ולא פי מסתמא לא לשם קידושין שלחם. וי"ס דגרסי' מסבלי והדר מיקדשי פשיטא מהו דתימא ניחוש למיעוטא להחמיר קמ"ל דלא חיישי' ור"ח גריס מקדש והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו רתימא לא ניחוש למעוטא קמ"ל דחיישי' למיעוטא להחמיר. ואין לתמוה אמאי לא חיישינן למיעוטא דמצי' נמי כה"ג דלענין איסור אשת איש זמנין דחיישי' למיעוטא כגון גוסס ומגוייד שאין מעידים עליו כדמוכח בפ' האשה שהלכה ואע"ג דרוב גוססין למיתה ומים שאין להם סוף אשתו אסורה:

אי קידושין לא תפסו כרת מי מחייב ואע"ג דדריש כה"ג בפ' ד' אחין גבי אשה ובתה אשה ואחותה שנפלו ליבום שפוטר אותם מן החליצה ומין היבום משום דדריש כל מקום שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין אפי' באחד מהם לא דמי דהתם בלא תפיסת קידושין וליקוחין איכא כרת באשת אח שלא במקום מצוה:

כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ל"ד לתמורת עולה תמורת שלמים דאע"ג דאינו בזה אחר זה חלין בבת אחת שאינו התם דאפשר לקיים את שניהם כדקאמר התם תרעה עד שתסתאב ותמכר בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל הכא הי מנייהו מייתת דאי תפסי קידושין בהא לא תפסי בהא וכן כל הנך דמייתי בסמוך:

מחמת קדושי' הראשוני' שלח ולא לשם קדושים דנימא אדם יודע שאין אשה מתקדשת בפחות מפרוטה וגמר ושלח לשם קדושין:

שקדש ושלח סבלונות משהגדיל אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וקדושי קטן אינן כלום:

חוששין לסבלונות. פיר"ש מי ששדך אשה ונתרצית וקדם ושלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין הם ואם קדשה אחר צריכה גט מראשון. והאי פירושא לא דייק שאם נתן לה כשהוא מדבר עמה על עסקי קדושיה ולא פי' דיו ומקודשת ודאי היא ואם שהה כל שהוא אע"פ שהיו עסוקין מענין לענין ובאותו ענין הואיל ולא פי' אינה מקודשת כלל כדאיתא פ"ק וכ"ש אם שלח לה סתם. עיקר הפי' הוא כך אם שלח לאשה סבלונות וקבלם חוששין שנתקדשה. ומיהו דוקא שיש עדים כך בסבלונות אבל אי ליכא עדים אפי' שניהם מודים לאו כלום הוא דלא עדיפי סבלונות דיהבי אמתלא דמקדשה כלל מקדושין גופייהו וכ"כ הר"ם פ"ט:

חיישי'. לפי' ר"ש דסבלונות גופייהו קדושין נינהו ולפי הר"ם דנתקדשה קודם לכן:

מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחוששין הואיל וכולם נהגו לקדש קודם הסבלונות:

ה"ג ר"ש לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא נחוש למיעוטא קמ"ל כלומר אם כולם נהגו כן פשיטא לא היה צריך להשמיענו זה. אלא מיירי שלא נהגו לקדש תחלה אלא הרוב מה"ד נחוש למיעוטא דנימא סמוך מיעוטא אחזקתה ואתרע ליה רובא ואשה זו בחזקת פנויה עומדת קמ"ל דרובא וחזקה רובא עדיף והואיל ורובן מקדשין תחלה לשם קדושין נתנם אע"פ שלא פירש. והרי"ף והר"ם גרסי דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מה"ד לא ניחוש למיעוטא קמ"ל. וטעמא דחיישינן למיעוטא אע"ג דאיכא רובא וחזקה דליוחסין בעינן תרי רובי וחזקה לא עדיף כרובא. ולא נהירא דמאי יוחסין איכא הכא איסורא הוא דאיכא ועוד כתב שמא יתפשט מנהג המיעוט ויעשו הרוב כמותן ויתירוה כמו שהיו עושים תחלה. והעיקר דמ"ה חיישי למיעוט שהמיעוט הוא קבוע ולא תימא שלפעמי' אזלא היא לגבייהו להתקדש אלא שהנשים גם כן יש מיעוט שמתקדשות תחלה והוו להו כל נשי העיר כמחצה על מחצה דאתתא קביעא וקיימא לקביעותיה והאיסור ג"כ דבק בה. ודכוותה אשכחן פרק הריני נזיר מן הגרוגרות:

הוחזק שראו שטר כתובתה וקדשה אחר מהו להחזיקה כאשת איש לראשון. א)לפיר"ש דוקא הרוב ולפי' הר"ם והרי"ף אפי' המיעוט:

כתבי והדר מקדשי כולם פשיטא דאי לאשמועינן [דחיישינן] למיעוטא הא אשמועינן ליה לעיל:

דלא שכיח ספרא. שאינו דר בעיר:

אינן מקודשות. אין אחת מהן צריכה גט:

זו לזו. קס"ד כגון שקדשן:

אי הכי. דקרא בבת אחת איירי היכא איכא כרת אם בא עליהן הלא אין בה איסור אחות אשה:

בזה אחר זה. שקדש אחת תחלה ואין קדושין תופסין באחותה דכתיב לא תקח ואם בא עליה ענוש כרת ומתניתין סברא בעלמא היא כדרבה תיפוק לי דאפי' לא קידש אלא אחת מהן הואיל ולא פירש איזו אינה מקודשת לדידיה דהא לא ידעי' איזו היא אחות אשה:

כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ראיתי מקשים בזה והרי איסורין דאמרינן אין איסור חל על איסור ואיתנהו בבת אחת דבאיסור בת אחת חייב שתים. ואין זו קושיא של כלום דבודאי במה שאדם אוסר בפיו כגון קדושי האחיות והמעשרות בין מעשר דגן בין מעשר בהמה ולחמי תודה יש לומר זו הסברא דהאי דאין איסור חל על איסור מפני שכבר הוא מוזהר ועומד כגון אשת אח ואחר כך נעשית אחות אשה או אחות אשה ואחר כן נעשית אשת אח. אבל כשבאים ביחד כגון אשת איש ואשת אח חייב שתים דהי מנייהו מפקית וא"ת כל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת אם כן לא יחול אחד מהן ויהיה פטור אלו הם דברי בדות:

בד"ה חוששין לסבלונות כו' וקשה להר"ם וכי כו' והא בעינן שידבר מענין כו' עכ"ל וליכא למימר דקושטא הוא דאיירי בכה"ג שמדבר מענין לענין ונותן לה סבלונות דא"כ מאי פריך ליה ממתני' דשלח לה סבלונות לאחר מכאן וכו' דודאי לא איירי בהכי כלל וק"ל:

בד"ה ה"ג מקדשי כו' קמשמע לן דחיישינן למיעוטא כו' משום חומרא דאיסור א"א כו' עכ"ל בת"י סיים דאשכחן דחיישינן למיעוטא משום חומר דא"א גבי מים שאין להם סוף עכ"ל וק"ל:

בא"ד והשתא הא דקאמר כו' דמקדשי והדר מסבלי היינו שמיעוטא כו' מסבלי והדר מקדשי היינו שכולם כו' עכ"ל ור"ל דזה דחוק לפי' ר"ח דלא איירי רישא וסיפא בחדא גוונא משא"כ לפרש"י גם לפר"י ניחא דאיירי בגוונא חדא דבין ברישא ובין בסיפא ניזיל בתר רובא וק"ל:

בד"ה אי הכי כו' אע"ג דקידושין לא תפסי יש בהן כרת כיון שפוטר אותן כו' עכ"ל לכאורה הוא ראיה שיש בהן כרת כיון שפוטר מן החליצה ומן היבום כדאמר שם דחייבי כריתות פוטרין אבל חייבי לאוין צריכים חליצה אבל לא הוצרכו לזה דכיון דמהאי קרא יליף לה ר"ש ובקרא ונכרתה כתיב כדפריך הכא אלא דיש לפרש דבריהם שהוצרכו ראיה אמה שכתבו דקידושין לא תפסי בהו כיון שפוטר מן החליצה ומן הייבום משום דכ"א מהן היא באיסור אחות אשה ואחות אשה נפקא לן בפרק האומר דאין קידושין תופסין בה כמ"ש לעיל ודו"ק:

ד"ה חוששין וכו' לכך נראה לפרש וכו' חיישינן שמא קדשה כבר וכו'. ולפי זה צריכין אנו לפרש נמי משנתנו כן במה שאמרה אע"פ ששלח לה סבלונות לאחר מכאן ר"ל ויש לחוש שמא קדשה קודם הסבלונות קדושין גמורים זולת הראשונים שהיו פחות מש"פ אפ"ה אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלה ולא קדשה קדושין אחרים זולתן וכן צ"ל גבי קטן שקידש וכן הא דקאמר בגמרא אבל פחות מש"פ וכו' וכי קא משדר אדעתא דקדושין קא משדר ר"ל שקודם הסבלונות קדשה כבר קדושין גמורין זולת הראשונים שהיו פחות משויין וע"ש באשר"י ובר"ן:

תוס' בד"ה חוששין כו' וכי שידך מאי הוי והא כו' נ"ב ואע"ג דאמרינן בפרק המדיר דמקדש בפחות מש"פ ובעל וכן קטן שקידש ובעל צריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין הקידושין תופסין בפחות מש"פ ויודע שאין קידושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין והכא משמע דאין אדם יודע אלא טועה דמש"ה אין חוששין לסבלונות לא קשיא דיודע ואינו יודע וגבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשיה לספיקא ובעל לשם קדושין אבל גבי סבלונות שאין לו חשש איסור בדבר סומך לשלחם על דעת קדושין ראשונים כשם שסמך עליהם מתחלה כשקדשה בהם והיינו דתניא בתוספתא המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלח בעל קני וכו':

רש"י ד"ה חוששין לסבלונות. מי ששידך באשה ונתרצית כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה לא תקח (בסופו). ואחות אשה נ"ל כו' דחייבי כריתות היא. הלשון תמוה דשם מסקינן דאחות אשה ממעטינן מן והיתה לאיש אחר ושאר ח"כ ילפינן מינה בהיקשא דר' יונה. ואולי כוונתם ליישב מדוע לא נמעט מאיש אחר חייבי לאוין דכתיב בהו ג"כ לא יקחו על לכתחלה לזה אמרו דח"כ היא לכן מסתבר יותר למעט אותה. ודברי התוי"ט בזה מגומגמין. גם מה שהביא מפרש"י דשם דכולהו ח"כ מאחות אשה ילפינן דכתיבא בה לא תקח לא תקדשנה. שגה ברואה במחכ"ת דרש"י קאי שם על לכתחלה. ודיעבד נ"ל מאיש אחר כמש"כ. ודברי התו"ח בזה תמוהים:

תד"ה א"ה. שנים מהם נשואים לב' אחיות. כצ"ל:

גמ' ושלהן היתה וכו' ואמר הרי כולכן כצ"ל וכ״ה בכל הסוגיא:

רש"י ד"ה כאחת הרי שתיכן כצ"ל:

תד"ה חוששין וכו' דחיישינן שמא מחמת קדושין הם. נ״ב עמו"ק (סמ"ה):

ד"ה ה"ג דמקדשי וכו' והוי חששא להקל והוי גיטא. נ״ב זה דבר תימה כי נראה דאגב שטפא אתיא לת׳ כאלו לא נחתו למסקנא דסוגיא דהתם וכן בההיא דשמא דחוץ לחומה לנו לחד פירושא וכן בפא״ד חיישינן שמא באמבטי עיברה ובמש"א (ד"ע סע"ב) וליחוש דילמא קורא אחדי':

בא"ד שמא אחרהו וכתבוהו. נ״ב וכן בגט פשוט (דף קעא.):

גמ' כל שאינו בזה א"ז. ע' גיטין דף מט ע"א תד"ה כגון וזבחים ד' ל ע"א תד"ה דבריו ובכורות דף ט ע"א תד"ה אמר:

תוס' ד"ה ה"ג וכו' והשתא ניחא דחיישינן למיעוט. ע' בכורות ד' כ' ע"ב תד"ה חלב:

וצריכא דאי אשמעי' כו' אבל בפחות מש"פ אימא אדם יודע כו' אבל קטן שקידש הכל יודעין כו' קמ"ל. לכאורה משמע דקמ"ל דטעי דאין הכל יודעין שאין קידושין בפחות מש"פ וכן בקטן ויש לדקדק דבפ' המדיר מסקינן להדיא דאדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ וכן שאין קידושי קטן כלום ובתר הכי גמיר ובעיל לשם קידושין א"כ מ"ש הכא דאין חוששין שנתן הסבלונות לשם קידושין ועיין בחידושי הרשב"א ולענ"ד נראה דודאי רובא דעלמא ידעי ומש"ה בפרק המדיר חיישינן לחומרא דגמיר ובעיל לשם קידושין משא"כ הכא לענין סבלונות איכא רובא אחרינא כנגדה דרובא דעלמא אין דרך לקדש בסבלונות סתם שלא לפרש לשם קידושין והיינו לפרש"י וכן לפירוש התוס' דעיקר החששא שמא כבר קידש בפני עדים ומתו או הלכו למדינת הים נמי מילתא דלא שכיחא וא"כ אוקי רובא להדי רובא ומוקמינן לאיתתא בחזקת פנויה כן נ"ל ובסמוך יבואר יותר:

תוספות בד"ה חוששין פירש בקונטרס כו' וקשה להר"ם וכי שידך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין באותו ענין עכ"ל. פירוש דאע"ג דבפ"ק איפסקא הלכתא כרבי יוסי דאי צריך לפרש אפ"ה בעינן מיהא שעסוקין מענין לענין באותו ענין וכבר הרגיש הרא"ש ז"ל בזה וכתב ליישב שיטת רש"י דאפ"ה חשש קידושין מיהא איכא וכוונתו מבואר' דהא דאסקינן בפ"ק דבעינן מענין לענין היינו לענין דהוי ודאי קידושין דאל"כ מנא ידעה מאי קאמר לה כדאקשינן התם ואמלתא דר' יוסי קאי דקאמר דיו א"כ משמע דהוי ודאי קידושין אבל לעולם אימא לך דאע"ג דאין עסוקין מענין לענין חששא מיהא איכא כיון דשדיך ונתרצית שמא ידעה והרגישה שלשם קידושין שלח לה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך דלפרש"י איירי בסבלונות שאין דרך בני אדם לשלוח כ"א לארוסתו וא"כ איכא למימר דידעה שלשם קידושין הן. אלא דאכתי קשה לי לפרש"י א"כ מאי מקשינן בסמוך באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דבכה"ג נהי דלא הוי ודאי קידושין אפ"ה חיישינן לספק קידושין לאפוקי מדרב יהודה דאמר דאפי' בעסוקין באותו ענין ממש נמי לא הוי קידושין וצריך לפרש וליכא למימר דר' יהודא גופא נמי דקאמר צריך לפרש היינו לענין ודאי קידושין אבל ספק קידושין מיהא הוי דשיטת הש"ס לעיל בפ"ק לא משמע הכי ועוד דאכתי לא שייך להקשות פשיטא במילתא כי הא דודאי טובא אשמעינן אם לא שנאמר דלפרש"י גרסינן בסמוך כגירסת התוס' בסמוך בשם רש"י מסבלי והדר מקדשי פשיטא. אלא דלפי פי' הר"ם כאן נראה דליתא להאי גירסא אלא כגירסת הספרים שלנו וא"כ שפיר קשיא ליה על פרש"י אמנם לענ"ד נראה דלפרש"י נמי נהי דבעיקר מימרא דרבה לא משמע ליה לפרש דחיישינן שמא קידשה כבר היינו משום דרבה סתמא קאמר חוששין לסבלונות ולא מפליג בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי לאתרא דמסבלי והדר מקדשי אע"ג דהתם לא שייך כלל האי חששא דשמא נתקדשה כבר דמהיכא תיתי אע"כ דעיקר החששא שמא קידשה עכשיו בסבלונות עצמן דהאי חששא שייך נמי במסבלי והדר מקדשי והיינו דאמר רבה נמי ומותבינן אשמעתין ממתניתין דקתני אע"פ ששלח סבלונות וכו' והתם ע"כ נמי איירי לענין חששא דסבלונות עצמן לשם קידושין כדאמרינן בגמרא אימא כי משדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר משא"כ בסמוך למאי דמפליג רב פפא בין מקדשי והדר מסבלי מקשה הש"ס שפיר מקדשי והדר מסבלי פשיטא דלמאי דס"ד דכולהו מקדשי והדר מסבלי א"כ אפילו למ"ד אין חוששין לסבלונות לענין חששא דסבלונות עצמן לשם קידושין אכתי פשיטא דחוששין דמסתמא קידשה כבר ובסמוך אבאר עוד דאפשר דלפרש"י רבה חייש לחששא דסבלונות עצמן ולא לחששא דשמא קידשה כבר ור"פ איפכא והיינו דמפליג בין מקדשי והדר מסבלי כו' והשתא א"ש נמי איבעיא דהוחזק שטר כתובה אפי' אי איירי מהאי חששא דשמא נתקדשה כבר מיהו לקמן אבאר עוד בענין אחר ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' חיישינן שמא קידשה כבר כו' עכ"ל. וכן פירש' רבינו חננאל והרי"ף ז"ל וע"ש בל' הרא"ש והר"ן ז"ל אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמרינן לעיל בשמעתין אימא כי שדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר וכבר הרגיש הרשב"א ז"ל בזה בחידושיו וכתב שיש לפרש דאימא כי שדר סבלונות אדעתא דקידושין שקידשה בקידושין גמורים קודם סבלונות משדר ע"ש ואף שאיני כדי מ"מ נראה דוחק לפרש כן ולולי דברי הרשב"א ז"ל היה נ"ל דהאי פירושא דוקא בשקלא וטריא דשמעתין אליבא דהלכתא כתבו כן דאין לפרש דחיישינן לקידושין בסבלונות עצמן כיון דאיפסקא הלכתא לעיל דבעינן עסוקין מענין לענין באותו ענין משא"כ לעיל בשמעתין לענין דיוקא דמתניתין שפיר מצינן לפרש דהא גופא איצטריך לאשמעינן דלא תימא דחיישינן לקידושי סבלונות עצמן דלא בעינן מענין לענין באותו ענין כיון דנחית לתורת קידושין כדאמרינן בסמוך והא קאמר לעיל בפשיטות דסד"א כיון דשדר סבלונות מסתמא כבר קידשה בקידושין גמורים אפשר דלא שייך הך צריכותא להא חששא דכיון דחששא רחוקה היא לומר שקידשה בפני עדים ומתו והלכו להם א"כ פשיטא יש לתלות יותר שמחמת קידושין הראשונים שלח כן נ"ל. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך ודו"ק:

גמרא אמר רבה ומותבינן אשמעתין אע"פ ששלח סבלונות כו' ויש לתמוה דמעיקרא מאי קסבר אטו לא הוי ידע מתני' ועוד דהשתא נמי מאי קשיא ליה אטו מי לא ידע סיפא דמתני' דקתני בהדיא שמחמת קידושין הראשונים שלח ונהי דסייעתא ליכא כדמסיק לאיכא דאמרי בסמוך אכתי תיובתא לא הוי. ולמאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אתי שפיר דהשתא משמע ליה לרבה דהאי טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח לא הוי טעמא מעליא דהא הכל יודעין שאין קידושין הראשונים כלום כדאיתא בהמדיר אלא דאפ"ה מסיק מתני' שפיר דלענין חששא דסבלונות דשמא קידשה כבר בפני עדים ומתו או הלכו למ"ה דלא שכיח כלל תלינן טפי דהוא ממיעוטא דטעו דקידושין הראשונים הוי קדושין משא"כ לענין האי חששא דרב הונא ורבה דאיכא למיחש ששלח הסבלונות עצמן לשם קידושין אי ס"ד דהוי קידושין בכה"ג אף ע"ג שאין עסוקין באותו ענין מענין לענין קשיא מתניתין דאמאי תלינן שמחמת קידושין הראשונים שלח הא רובא דעלמא ידעי שאין קידושין הראשונים כלום ומסתמא לשם קידושין שלח וכ"ש הכא דנחית לתורת קידושין ומשני אביי דאפ"ה יהיב טעמא שפיר דלשם קידושין הראשונים שלח ולא תלינן ששלחם לשם קידושין דהוא ג"כ מילתא דלא שכיח ועי"ל דאביי סבר דע"כ הכי הוא דאי מחששא דשמא קידשה כבר בקידושין גמורין לא איצטריך מתניתין לטעמא דמחמת קידושין הראשונים דבלא"ה ס"ל לאביי דלא חיישינן לה כלל דהא מסקינן בריש פ"ג דבכורות דאפילו רובא דתליא במעשה לא אזלינן בתרה כ"ש שאין לחוש למיעוט דתליא במעשה כגון שמא קידשה אבל רבה דלית ליה האי סברא כדאיתא שם בבכורות א"כ שפיר ס"ד דאיצטריך לטעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח כן נ"ל נכון. אלא דאכתי קשה מאי קשיא ליה לרבה ממתניתין דלמא איירי מתניתין ששלח הסבלונות שלא בפני עדים או אפי' בפני עדים אלא שפירש להדיא ששולח לשם סבלונות דבכה"ג לא שייך האי חששא דשלחם לשם קידושין כמבואר בפוסקים בפשיטות אף לשיטת רש"י אלא דאפ"ה איצטריך מתניתין לטעמא דמחמת קידושין הראשונים לאפוקי מחששא דשמא קדשה כבר. ואפשר דפשיטא ליה לרבה דמסתמא איירי מתני' בכל גווני דשלח סבלונות לא חיישינן כן נ"ל לפרש"י. ולפירוש הר"ם ור"ת ור"ן יש לפרש להיפך דרבה סבר דלא מהני טעמא דמתניתין אלא לענין חששא דסבלונות לשם קידושי דבלא"ה לא הוי אלא חששא בעלמא אפילו היכא דנחית לתורת קידושין דהא קי"ל דבעינן מענין לענין באותו ענין ומש"ה כיון דאיכא למיתלי שמחמת קידושין הראשונים שלח אפילו חשש ליכא משא"כ לענין שמא קדשה כבר אי ס"ד דחיישינן לה אע"ג דתליא במעשה א"כ תו לא מהני שפיר האי טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח כיון דרובא דעלמא יודעין שאין קידושין הראשונים כלום כן נ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם איכא דאמרי אמר רבה מנא אמינא לה כדקתני טעמא כו' הכא הוא דטעי הא בעלמא הוי קידושין. וקשיא לי טובא דלפי' הר"ם דרבה לענין חששא דשמא קדשה כבר איירי וא"כ ע"כ איירי אפילו במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמל"ן ומאי איצטריך לאתויי ראיה ממתניתין דהא מקשינן בסמוך פשיטא אע"כ כדפרישית וא"כ אכתי מאי מייתי ראיה ממתניתין דהא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח דאפילו באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי נמי אינה מקודשת דמחמת קידושין הראשונים שלח. ויש ליישב דהשתא סבר רבה דלא שכיח כלל אתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי ודוקא לקמן דקס"ד דמימרא דרב פפא בהכי איירי דייק בה הש"ס שפיר כן נ"ל ודו"ק:

שם מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי כו' ולכאורה יש לדקדק לפרש"י דעיקר החששא שמא קדשה ע"י הסבלונות עצמן א"כ אין זה מהנך דמקדשי והדר מסבלי ולא מהנך דמסבלי והדר מקדשי אלא שקידש וסיבל כאחד ואכתי מאי שנא הא מהא וראיתי שהר"ן ז"ל כתב בשם הרשב"א ז"ל דהנך דמקדשי והדר מסבלי היינו דקפדי שלא לסבל כלל קודם הקידושין וא"כ מוכחא מילתא שלשם קידושין נותן ודעתו לסבל אח"כ בסבלונות אחרים. אמנם למאי דפרישית בלשון רש"י במשנתינו דסבלונות הם ענינים ידועים שדרך החתן לשלוח לארוסתו יתיישב יותר דודאי אף באתרא דמקדשי והדר מסבלי זימנין דשולח דורונות ומתנות למשודכתו אלא שדברים ידועים בסבלונות לא שייך כלל אלא לארוסתו וא"כ אי לאו ששלח לה הסבלונות לשם קידושין ולשם סבלונות לא היה שולח דברים כאלה כיון שעדיין אינה ארוסתו. וכל זה למאי דמשמע מפשטא דלישנא דרש"י דכל הסוגיא לא איירי אלא מהאי חששא דשמא קדשה בסבלונות עצמן. אבל למאי דפרישית לעיל א"ש טפי דדוקא בעיקר מימרא דרבא דלא נחית לחלק כלל בין מקום למקום ומסתמא איירי בכל ענין שאין כלל חילוק למקומות אלא זימנין דמקדשי והדר מסבלי וזימנין איפכא ומש"ה לא חייש כלל לשמא קידשה כבר בפני עדים ומתו דלא שכיח כלל ומהיכא תיתי ניחוש לכך כיון שאין הוכחה מש"ה מפרשינן למלתא מחששא דסבלונות עצמן משא"כ לר"פ דמחלק בין מקום למקום היינו משום דלא חייש לחששא דרבה כלל כקושיית הר"ם ז"ל אלא ה"ק ר"פ אי איכא למיחש בסבלונות היינו באתרא דמקדשי והדר מסבלי ומשום דחיישינן שמא קדשה כבר כיון שיש הוכחה לזה כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי פשיטא כו' וקשה דהיכי קאמר ניחוש למעוטי דהוי להקל מיהא אין זו קושייא כ"כ דה"נ אשכחן בכמה דוכתי כו' עכ"ל. משמע דלא קשיא להו אלא לישנא דניחוש דהוי לקולא אבל אכתי קשה בעיקר הדין מאי קס"ד דניחוש למיעוטא לקולא הא בכל דוכתא אזלינן בתר רובא אפילו במקום חזקה ואף למאן דפליג אכתי הו"ל פלגא ופלגא ומהיכא תיתי ניחוש להקל באיסור אשת איש. ויש ליישב דלפרש"י דעיקר החששא דשמא קדשה בסבלונות עצמן כיון דמדינא לא הוי קידושין כלל אפילו אי שדרינהו לשם קדושין דהא בעינן עסוקין מענין לענין וליכא אלא חששא בעלמא כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ כיון דאיכא למיתלי נמי דלסבלונות בעלמא שדרינהו והוא מהמיעוט דמסבלי הדר מקדשי מש"ה לא חיישינן להאי חששא דלעז בעלמא ולאידך פירושא נמי דהחששא הוא שמא קידשה כבר וכן למאי דפרישית דרש"י נמי ס"ל הכי אליבא דר"פ אפ"ה אתי שפיר דכיון דהאי חששא דאתי מכח רובא דמקדשי והדר מסבלי לא רוב מיקרי דהו"ל רובא דתליא במעשה שמא קידשה כבר וקי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא ועוד דרוב המקדשין יש להם קול או עדים והכא כיון דליכא עידי קידושין ולא קול קס"ד שפיר דנחוש דבודאי הוא מהמיעוט דמסבלי והדר מקדשי קמל"ן דאפ"ה חיישינן לחומרא כן נ"ל:

(קונטרס אחרון) שם כתוספות בד"ה הכי גרסינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא וקשה דהיכי קאמר ניחוש למיעוטא והוי להקל. וכתבתי דלעיקר דינא אין לתמוה אהא דמקילינן בסבלונות אף נגד הרוב והיינו לשיטת הסוברים דהחששא הוא שמא קידשה כבר ואם כן ה"ל רובא דתלי' במעשה וקיי"ל בבכורות ריש פ' ג' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב:

בא"ד ורבינו חננאל גריס איפכא כו' והשתא ניחא דחיישינן למיעוט משום חומר אשת איש עכ"ל. ויש לתמוה דכיון דלרבינו חננאל החששא היא שמא כבר קידשה בפני עדים ומתו או הלכו למ"ה א"כ מהיכא תיתי נחוש למיעוטא כי האי כיון דליכא הוכחה כלל לומר שכבר קדשה כיון דרוב מסבלי והדר מקדשי וא"כ בכל הפנויות נמי אמאי לא חיישינן כה"ג ועוד כיון דקי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא כ"ש שאין לחוש למיעוטא דתליא במעשה. ובנוסחאות הש"ס החדשים הובא בשם תוספות ישנים דחיישינן למיעוט משום חומר אשת איש כדאשכחן דחיישינן למיעוט במים שאין להם סוף עכ"ל. ואכתי מי דמי התם המיעוט מסייע לחזקת אשת איש משא"כ הכא הוי איפכא דהאשה בחזקת פנויה וכל היכא שהרוב מסייע לחזקה לא חיישינן למיעוט אפילו לר' מאיר דהו"ל מיעוטא דמיעוטא כדאיתא להדיא בריש פרק האשה בתרא ביבמות ע"ש ואפשר דאפ"ה משום חומר אשת איש חיישינן אפילו למיעוטא דמיעוטא וזה שהביאו ראיה ממים שאין להם סוף דהו"ל מיעוט דלא שכיח כלל והו"ל כמיעוטא דמיעוטא כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא שם בר"פ האשה בתרא ע"ש:

גמרא בעי מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו כו' כבר כתבתי דלפרש"י נמי שייכא הך איבעיא דלעיל אסוגיא דשמעתין לענין חששא דשמא כבר קדשה כיון דר"פ נמי חייש לה כדפרישית. אמנם בר מן דין כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שמיישב פרש"י דהאי דהוחזק השטר כתובה בשוק אדלעיל דוקא קאי היכא דאיכא נמי חששא דסבלונות קצת כגון באתרא דרובא או כולהו מסבלי והדר מקדשי ע"ש אמנם לפירושו א"ש טפי דרב אחא בר רב הונא ורבא דהוו מקמי רב פפא קאי אמימרא דרבה דלא מפליג בין מקום למקום אלא בכולהו חיישינן לסבלונות עצמן לחששא בעלמא כדפרישית בשם הרא"ש ז"ל וא"כ מיבעיא ליה אם הוחזק נמי שטר כתובה אחר הסבלונות אי הוו חשש קידושין ממש והיינו דמהדר ליה רבא וכי מפני שמחזיק שטר כתובה נחזיקנה באשת איש דהאי לישנא דנחזיקנה הכי דייקא דרבא לא בא אלא לומר שאינה בחזקת אשת איש גמורה אבל חששא ודאי איכא בלא"ה משום סבלונות משא"כ לבתר דקאמר הש"ס מאי הוה עלה ואיירי בה רב אשי דהוי בתר ר"פ דתלמידו הוא וס"ל כוותיה דמחלק בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי וא"כ שפיר קאמר דבאתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן והיינו לחששא בעלמא באתרא דמסבלי והדר מקדשי כגירסת ר"י או אפי' היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי אפ"ה כיון דהוי רובא דתליא במעשה מש"ה אפילו היכא דהוחזק שטר כתובה בשוק נמי לא הוי אלא חששא בעלמא מיהו הא דמסיק באתרא דכתבי והדר מקדשי לא חיישינן היינו ע"כ באתרא דמסבלי והדר מקדשי ומש"ה לא חיישינן כן נ"ל נכון ותו לא מידי ודוק היטב:

משנה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת כו' ופרש"י כאחת אמר הרי שתיכם מקודשות לי עכ"ל. נראה דלאו דוקא באומר הרי שתיכם מקודשות אלא אפי' אמר לאחת מהן הרי את ואחותך מקודשות לי ואחת מהן עשתה שליח לחברתה נמי דינא הכי וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ולא שייך לומר בכה"ג תפוס לשון ראשון כיון שא"א להוציא שני דברים כאחד וכן משמע מלשון התוס' בעירובין דף נ' דמדמי ההיא דתמורת עולה ושלמים להא מילתא דכל שאין בזה אח"ז בבת אחת אינו ע"ש וא"כ ה"ה הכא ורש"י ז"ל מילתא דפסיקא נקיט ועי"ל דבאומר הרי את ואחותך בלא"ה אינה מקודשת למ"ד את וחמור לא קני וכמו שאבאר לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל בסוף הסוגיא:

תוספות בד"ה לא תקח פירוש לא יהא לקוחין בה תימא אם לא תקח משמע כו' א"כ אמאי תפסי קידושין בחייבי לאוין כגון אלמנה לכ"ג כו' עכ"ל. הא דלא מקשו בפשיטות מסוגיא דס"פ האומר דף ס"ז דדרשינן לא יקח באחות אשה לענין דאין לקדשה לכתחלה אבל בדיעבד ילפינן מוהיתה לאיש אחר ע"ש אלא דלא פסיקא להקשות מסוגייא דלקמן אדרשה דרמי בר חמא דלקושטא דמילתא בלא"ה לא קיימא לפי המסקנא אבל מהא דאלמנה לכ"ג כו' ודאי קשיא להו מאי ס"ד דרמי בר חמא הא פשיטא לן בכולה תלמודא דתפסי קידושין כן נ"ל בכוותם אבל לענ"ד יש לתמוה טובא מאי קשיא להו מאלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הא אמרינן בכמה דוכתי בש"ס דאפי' לר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אפ"ה איכא למ"ד דמודה באלמנה לכ"ג וגרושה לכ"ה דכתיב לא יקח ולא יחלל וה"נ אמרינן בריש תמורה אליבא דרבא דס"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומקשינן מאלמנה לכ"ג ומשנינן נמי שאני התם דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים ע"ש וא"כ איכא למימר דרמי בר חמא נמי ס"ל הכי ואף שיש ליישב בדותק דמסוגיא דהתם משמע קצת דאיכא מאן דלית ליה האי דרשה וכמו שהארכתי במקום אחר וא"כ אפשר דמסוגיא דתלמודא קשיא להו דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מקשו בפשיטות מסוגיא דפרק האומר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלאו ממשמעות כו' אלא משמע ליה דה"פ דקרא כו' פירוש לכל אחד ואחד יש דין אחות אשה כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתן מדכתיב ואשה אל אחותה ואיפכא מיבעיא ליה אחותה אל אשה דביא"ו אשתו נסיב ברישא אע"כ דאיירי בב"א בשתיהן שקולין וכן נראה בכוונת לשון רש"י ז"ל בפירוש החומש שכתב ואשה אל אחותה שתיהן כאחת והיינו כדפרישית דלשון המקרא מוכיח ע"ז ובמה שפירש נגד המסקנא דשמעתין יבואר בסמוך:

בא"ד ואחות אשה נפקא לן בפ' האומר כו' דחייבי כריתות היא עכ"ל. וכתב בעל תוי"ט שדקדק בפ' האומר ולא מצא שום ילפותא בחייבי כריתות דלא תפסי קידושין אלא אדרבא כולהו ילפינן מאחות אשה דכתיב לא תקח ופרש"י לא תקדשנה כו' ע"ש ולכך רוצה לקיים דברי תוס' הראשונים דודאי מפשטא דלא תקח ילפינן הכי ודקשיא להו מאלמנה לכ"ג שאני חייבי לאוין דכתיב כי תהיין וכשינוייא דר"פ התם עכ"ל התי"ט בשינוי לשון ודבריו תמוהין בעיני דודאי מכי תהיין לא מצינן למילף לאלמנה לכ"ג דשפיר איכא לאוקמי כי תהיין לשאר חייבי לאוין דלא כתיב לשון קיחה משא"כ באלמנה וגרושה דכתיב לשון קיחה לעולם דלא תפסי קידושין ועמ"ש בזה בס"פ האומר אי"ה ובמה שכתב שדקדק ולא מצא ג"כ לא ידעתי שכבר כתבתי דנהי דדרשי' התם מלא יקח דאחות אשה לא יקדשנה היינו לכתחלה אבל דיעבד ילפינן מוהיתה לאיש אחר ולפי המסקנא דהתם ע"כ דקאי או אאשת אב או אאחות אשה כמו שאבאר שם ובתר הכי ילפינן כולהו חייבי כריתות מהקישא דרבי יונה ולכך כתבו כאן דאפילו את"ל דלא שייך למעט מוהיתה לאיש אחר קידושי אחות אשה בבת אחת אפ"ה ממילא ידעינן דלא תפסי בהו קידושין כיון דבכלל חייבי כריתות היא ושייכי נמי בהקישא דר"י זה נ"ל ברור בכוונת התוספות ודוק היטב:

גמרא א"ל רבא אי הכי היינו דכתיב ונכרתה ואי לא תפסי קידושין כרת מי מחייב. וקשיא לי כיון דודאי לרמי בר חמא עיקר קרא בזה אחר זה איירי אלא מדרשה דלצרור יליף דאיירי נמי לענין תפיסת קידושין דבת אחת א"כ מאי קושייא דרבא דלמא כי כתיב כרת אקיחה דשכיבה כתיב בזה אחר זה אבל לענין תפיסת קידושין דדרשינן נמי מלא תקח לעולם דאיירי נמי אפי' בבת אחת דהא לקושטא דמילתא אפי' לפי המסקנא דהכא דרשינן ס"פ האומר לא תקח דאחות אשה לענין קידושין ואפ"ה לא מוקמינן ונכרתו אלא אקיחה דשכיבה וע"כ תרתי שמעינן מלא תקח וקרא דונכרתה אחדא וה"נ דכוותה מיהו לשיטת התוספות שכתבתי בסמוך יש ליישב דרמי ב"ח מגופא דקרא דואשה אל אחותה קא יליף וא"כ מקשה ליה רבא שפיר. עוד נ"ל דרבא לטעמא דנפשיה קמותיב ליה דרבא ס"ל לקמן בשמעתין דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וא"כ הכא לדבריו דרמי ב"ח קאמר לדידך דלא פשיטא לך הא מילתא דקידושין שאין מסורין לביאה לא מקרא ולא מסברא א"כ אי משמע לך האי דרשא דואשה אל אחותה לא תקח לענין שניהם כאחת ממשמע דואשה אל אחותה כדפרישית בשיטת התוספות ורש"י בחומש אכתי מאי חזית למילף דלא תפסי קידושין בין בבת אחת בין בזה אחר זה וקרא דונכרתה אחדא אדרבא איפכא אית לן למימר מהאי קרא גופא דמשמעות דואשה אל אחותה דאיירי בבת אחת היינו לענין קיחה דשכיבה ולענין חיוב כרת ולאשמעינן הא גופא דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין ולשון לא תקח דאיירי נמי לענין קידושין ע"כ נוקי אחדא דהיינו בזה אח"ז וכמו שאפרש בזה עוד לקמן דרבא גופא מסברא נמי הוי משמע ליה דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין מקמי דאסבר ליה בד אהינא א"כ שפיר מקשה לרמי ב"ח דמהאי דרשא משמע איפכא דלמילף דהוי קידושין ומתוך מה שכתבתי נתיישב' לשון רש"י ז"ל בחומש ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתבו להאי דרשא דרמי ב"ח דמקרא דואשה אל אחותה ילפינן דלא תפסי קידושין במקדש שתי אחיות כאחת ולא חיישו להא דאסקי' רבא בקושיא ומוקי לה בטעמא אחרינא והיינו כדפרישית דרבא בשיטתיה אותביה משא"כ למאי דקי"ל כאביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין מסברא פשוטה וא"כ תו לא שייכא קושייא דרבא דע"כ קרא דואשה אל אחותה דאיירי נמי משתיהן כאחת היינו לענין דלא תפסי קידושין וקרא דונכרתה לא קאי אלא אחדא בקידושין בזה אח"ז ואיפכא ליכא למימר דקיחה דקידושין קאי אחדא דזה אחר זה וקיחה דשכיבה ולצרור וקרא דונכרתה אתרווייהו דא"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא נמי ידעינן דתפסי קידושין וממילא ידעינן דשייך בהו כרת כן נ"ל בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל ופי' רש"י בחומש והא דלא מפרש הרמב"ם בפשוטה מטעמא דכל שאינו בזה אח"ז יבואר בסמוך ודו"ק:

שם אלא אמר רבא קרא בזה אח"ז ומתניתא כדרבה דאמר רבה כל שאינו כו' מימרא דרבה היא בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' דלחד לישנא מפרש רבה הכי בטעמא דרב ולאידך לישנא מפרש רבה טעמיה דרב במילי אוחרן ואפילו ללישנא קמא דהתם פליג שמואל עליה דרב ותניא כוותיה דשמואל והלכתא כשמואל וא"כ לפ"ז משמע להדיא דליתא להאי סברא דרבה דכל שאינו בזה אח"ז בבת אחת אינו וקשיא הלכתא אהלכתא וקשיא נמי לשמואל מאי טעמא דמתניתין וכבר הרגישו שם התוספות בזה ותירצו דדוקא לענין עירובין לא ס"ל לשמואל האי סברא להחמיר בעירובין דרבנן משא"כ להחמיר בדאורייתא לכ"ע אית להו ולכאורה יש לתמוה דהא הכא בשמעתין מקילינן מה"ט דרבה אפילו לענין אשת איש דאורייתא דאין צריכה גט א"כ כ"ש די"ל סברא דרבה לחומרא אפילו באיסור דרבנן ויש ליישב בדוחק מיהו לפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דפירוש המשניות שכתב בטעמא דמתניתין מקרא דלצרור ולא הביא טעמא דרבא דכל שאינו בזא"ז משום דס"ל דליתא אליבא דהלכתא משום דבעירובין תניא כוותיה דשמואל ומקרא דלצרור מייתי שפיר כדפרישית בסמוך:

(קונטרס אחרון) גמרא א"ל רבא אי הכי היינו דכתיב ונכרתה ואי לא תפסי קידושי' כרת מי מחייב. וכתבתי ליישב לשון רש"י ז"ל בחומש ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתבו להך דרשה דרמי ב"ח דמקרא דואשה אל אחותה ילפינן דלא תפסי קדושין במקדש ב' אחיות כאחת ולכאורה הוא נגד סוגית הש"ס דהא אסקיה רבא בקושיא וכתבתי ליישב דרבא דוקא לשיטתו הקשה כן למאי דס"ל קדושין שאין מסורין לביאה לא ה"ק משא"כ למאי דקיי"ל כאביי תו לא שייך הך קושיא דרבא עיין בפנים ועוד כתבתי יישוב אחר על לשון הרמב"ם ז"ל:

המקדש אשה ובתה כו' ופריך מה"מ אמר רב"ח דכ' אשה אל אחותה כוי' אפילו בשעה שנעשית צרה כו' ע"ש. ודחי רבא א"ה כו' אי קדושין לא תפסי כרת מי מיחייב אלא כדרבה והנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות הביא טעמא דרמב"ח דלצור כו'. ותמוה דהא בש"ס אידחי' להאי טעמא אליבא דכ"ע. עוד קשה דמסיק הש"ס דפריך ארבא תיפוק ליה כו' ומשני לדבריו דרמב"ח קאמר. ואינו מובן דהא הוי טעם אחר לגמרי דלא כרב"ח ועיין פירש"י שנדחק ע"ש:

ונראה לישב דהנה פירכא דרבא אינו מובן לכאורה כמ"ש המפ' דמאי קושי' מונכרתה אטו איירי קרא דוקא בב"א הא קאי גם אזה אחר זה. וא"כ הא דכ' ונכרתה קאי אזא"ז דבל"ז הא קרא איירי בקדושין ונכרתה לא קאי רק אביאה כנ"ל:

ונראה דהנה התוס' הקשו איך דייק רב"ח מלא תקח דאין קדושין תופסין הא גם באלמנה לכ"ג כ' לא תקח ולא קאי רק לאיסורא דקדושין תופסין כו' ותירצו דמ"מ כיון דאיקרו כל א' אחות אשה ממילא ידעינן דאין תופסין קדושין בחייבי כריתות ע"ש. וא"כ יש לפרש קושי' דרבא בפשיטות אי קדושין לא תפסי כרת מי מיחייב דבשלמא בכל חייבי כריתות שפיר אין קדושין תופסין דאף אי לא תפסי קדושין מ"מ הוא חייבי כריתות כגון שלוקח אחות אשה בזא"ז דאף אי לא הוי קדושין הוא בכרת ולכך אין תופסין אבל כאן כשקידש בב"א איך נימא דלכך לא תפסי הקדושין דהוא ח"כ הא אי לא הוי קדושין אינו כלל חייבי כריתות דאינה אחות אשה כלל ושפיר תופסין הקדושין דאין ללמוד כלל משאר חייבי כריתות ואין קושית רבא כלל מהפסוק רק דדחי דלא מוכח דלא יתפסו הקדושין. דבשלמא אי הוי לימוד דרב"ח מלא תקח גופי' דאמרה תורה דאין תופסין אף בשעה שיעשו צרות לא הוי קשה כנ"ל דאינה חייבי כריתות דמאי בכך הא גזה"כ דאין תופסין בקידש בב"א אבל למ"ש תוס' דלא מוכח כלל מלא תקח דקאי רק לאיסורא רק דממילא כיון שהיא אחות אשה הוי ח"כ ולא תפסי וע"ז דחי שפיר דלא דמי כלל לשאר ח"כ דנימא אין קדושין תופסין דהא אי לא תפסי ליכא כרת כלל דע"כ קאי קרא דונכרתה רק אזא"ז ולא בב"א ממילא י"ל דתפסי קדושין כנ"ל:

אמנם לכאורה מאי הקשו תוס' דלמא קאי לא תקח אאסורא כמו באלמנה לכ"ג ע"ש. והא בש"ס ריש תמורה פריך לרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי אלמנה לכ"ג דכ' לא תקח ואעפ"כ קדושין תופסין ומשני דגלי קרא לא יקח ולא יחלל דאין עושין ממזרין ע"ש. וא"כ הכא נהי דבאמ' לא אתי קרא דלא תקח דאסור לקדש בב"א מ"מ ממילא לא הוי קדושין משום אי עביד לא מהני דכאן ליכא לימוד דיתפסו קדושין דבשלמא בשאר חייבי לאווין לא כ' לא תקח וליכא איסור בקדושין ולא שייך עביד לא מהני משא"כ כאן דכ' לא תקח לא מהני כנ"ל:

אך י"ל למ"ש הש"ך וט"ז ח"מ (ס' ר"ח) במקח שנעשה בשבת דלא שייך אי עביד לא מהני רק בדבר שלא הי' אפשר לו לעשות זה הדבר בהיתר כמו תמורה וכה"ג אבל מקח בשבת הי' אפשר לו לקנות בהיתר בחול רק שעשאו באיסור לא שייך לא מהני כנ"ל ע"ש. וא"כ דהקשו תוס' שפיר דכאן דהאיסור הוא מה שקידש בב"א שתיהם אבל מ"מ למה נימא דאין שום אחת מקודשת הא אחת הי' יכול לקדש בהיתר דאם לא הי' מקדש השני' הי' זו בהיתר ואיך נימא אי עביד לא מהני עכ"פ תהי' אחת מקודשת דעל א' לא שייך לא מהני שהי' יכול לקדש בהיתר רק שעשאו באופן האיסור והוי כמו מקח בשבת והקשו תוס' שפיר דלא מוכח מלא תקח שלא יהי' קדושין תופסין. והנה בקושיית הש"ס מנא ה"מ יש לפרש ב' פרושים או דפריך נהי דהוי אחת אחות אשה מ"מ עכ"פ תהי' א' מקודשת מהם ויהי' שניהם צריכות גט מספק. או י"ל דקושיית הש"ס הוא דיהי' שתיהם מקודשות בוודאי דהא בשעת קדושין עדיין אין שום א' אחות אשה רק ע"י הקדושין נעשה א"א ויהי' שפיר מקודשת דלא דמי לשאר עריות שהיא ערוה קודם הקדושין ולכך אין קדושין תופסין. משא"כ הכא דאינה ערוה קודם לכן כנ"ל:

והנה הריטב"א ז"ל כאן ותוס' מס' עירובין (ד' נ') כ' דהא דרבה דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו לא שייך רק היכא דאי אפשר לשתיהם לחול כמו קיים ומופר לכי בב"א דא"א שיתקיימו שתיהם רק דנימא שעכ"פ אחת יהי' מהני בזה אמרינן כל שאינו בזאח"ז כו' אבל בדבר שאפשר להתקיים שתיהם כמו תמורת עולה ושלמים ע"ש לא אמרינן כל שאינו כו' ע"ש. וא"כ אם נפרש כאן קושית הש"ס שיהי' קדושי שתיהם תופסין לא שייך תירוצא דרבא דכל שאינו בזא"ז דהא כאן נימא דשתיהן מקודשות וכמו בתמורת עולה כנ"ל. רק על הקושיא שתהי' עכ"פ א' מקודשת שייך תירוץ דרבה כו':

וממילא מיושב קושי' הנ"ל דרבא דחי קושית רב"ח אי קדושין לא תפסי כו' והיינו כנ"ל כקושית תוס' דלמא לא תקח רק לאיסורא ואף דהוי ח"כ הא לא דמי לשאר ח"כ כמ"ש לעיל. אך באמת משני אלא כדרבה דכל שאינו בזא"ז כו' והיינו דנשאר ילפותא דרב"ח ואי"ל כקושי' תוס' דרק לאיסורא כו' דמ"מ שייך אי עביד לא מהני כנ"ל. ואי"ל כנ"ל דהי' אפשר לקדש בהיתר מ"מ עכ"פ לא קשה שוב דנימא שיהי' שתיהן מקודשות דז"א דלענין שיהי' שתיהן מקודשות שייך אי עביד לא מהני דהא אמרה תורה שלא יקח שניהם בב"א דלצרור כו' וכאן לא הי' אפשר לעשות בהיתר שיהי' שתיהן מקודשות אינו אפשר בהיתר וא"כ מוכח שפיר דאין מקודשת. רק דנימא דאחת עכ"פ מקודשת דאפשר בהיתר. וע"ז משני שפיר כדרבה דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו דכיון שאי אפשר להתקיים שניהם משום עביד לא מהני ורק א' שייך כל שאינו כו'. ושפיר צריכין ב' הטעמים דטעמא דרב"ח לחוד לא סגי דעדיין קשה שתהי' א' מקודשת וטעמא דרבה לחוד לא סגי דקשה שיהי' שתיהן מקודשת ולא שייך כל שאינו רק אחר טעם רב"ח משני שפיר כדרבה והיינו כנ"ל. ומיושב הש"ס דאמר רבא לדבריו דרב"ח קאמר דשפיר קאי אטעמא דרב"ח כנ"ל:

וגם מיושב פי' המשניות להרמב"ם דמייתי שפיר גם למסקנא טעמא דרב"ח דלא תקח דשפיר גם למסקנא קאי כנ"ל. ולמ"ש מיושב ג"כ קושית מהרש"א תוס' ד"ה אי הכי שהקשו מר"ש דפוטר מחליצה וע"כ דיש כרת כיון שפוטר מחליצה והקשה למה לי' דפוטר הא הוי להו לאקשויי דהא כתיב ונכרתה ע"ש. ולמ"ש י"ל דתוס' מפרשים כנ"ל והקשו דגם שם קשה למה פוטר מחליצה הא אם הוי חייבי כריתות ופקעי הזיקה ממילא לא הוי כלל חייבי כריתות דאינם זקוקות כלל וכקושית רבא כאן כנ"ל בקדושין ותירצו דהתם לא שייך לומר אי פקע זיקה אינו ח"כ דז"א דהאי אי פקע הזיקה שוב הוי חייבי כריתות משום אשת אחיו שלא במקום מצוה ולכך שפיר פטורה מחליצה דאי אינה פטורה הוי ח"כ וכשפטורה ג"כ הוי ח"כ. משא"כ הכא דאי אינו קדושין אינו כלל ח"כ כנ"ל. אבל מקרא דונכרתה לא קשי' להו כלל די"ל דקאי אקדושין ולא אזיקה כנ"ל:

אין להקשות כאן לרבא דאי עביד לא מהני ואעפ"כ לקי דעבר אמימרא דרחמנא ע"ש. א"כ מאי פריך אי קדושין לא תפסי למה חייב כרת הא י"ל דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא אף דלא תפסי. אך זה טעות דבשלמא בדבר שהחיוב על מעשה זו עצמו כמו תמורה וכה"ג שייך דלקי משום דעבר משא"כ כאן דהחיוב על הביאה והתורה לא אסרה הביאה רק כשהיא אחות אשה וא"כ אי לא תפסי קדושין לא נעשית כלל אחות אשה וממילא בשעת הביאה לא עבר כלל על מימרא דרחמנא ואיך שייך לחייבו כרת על הביאה דאז אין איסור כלל כנ"ל:

מנא הני מילי כו'. פי' הראשונים דקושית הש"ס דעכ"פ תהי' א' מהם מקודשת דאין כאן אחות אשה אלא א' ע"ש בריטב"א. ולכאורה קשה למאי שפירש"י ז"ל במשנה דאמר להם הרי שתיכם מקודשות לי כו'. וא"כ הא אמר לקמן גבי נכריות ואחיות דאי אמר כולכם הוי קני את וחמור וגם הנכריות אינן מקודשות ע"ש. וא"כ מאי פריך כאן דלמא באמת רק א' אינה מקודשת אלא דממילא אין שום א' מקודשת דהוי קני את וחמור דהא רצה לקדש שתיהן דוקא שאמר שתיכן מקודשות ואחת הוי אחות אשה שודאי אינה מקודשת ממילא אינם מקודשות כלל כנ"ל:

וי"ל בדוחק למ"ש הרמב"ן וש"פ דלקמן פריך רק למ"ד את וחמור לא קני כלל ע"ש וי"ל דכאן פריך להיפך למ"ד קנה מחצה. אבל לשאר פוסקים דבכה"ג כ"ע מודים דלא קני כלל קשה כנ"ל:

ונראה די"ל דהא לכאורה קשה באמת למה לא יהי' שתיהן מקודשות הא לא מוכח כלל משאר עריות דלא תפסי קדושין כו' משא"כ כאן דקודם הקדושין אין שום א' ערוה עליו וע"י הקדושין הוא שנעשית ערוה ושפיר י"ל דתפסי קדושין דהא אז מקדשה ואיך לא יחול הקדושין. וי"ל למאי דאמר בש"ס תמורה כו' אמר על הבכור עם יציאת רובו הרי זה עולה אמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין כיון שבאים שניהם בב"א דבשעה שאומר הוא שיהי' עולה אמרה תורה שיהי' בכור לא עולה שומעין דברי הרב כיון שהוא בב"א וכן על הלקט עם נשמרת רובו והי' הפקר ע"ש. וא"כ י"ל גם כאן כיון דבשעה שהוא מקדשה נעשית אז אחות אשה שאמרה תורה שאינה מקודשת ואף שהיא בב"א ממילא אמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ושפיר אינה מקודשת כיון שבא בב"א בשעת שמקדשה ואז אמרה תורה שאינה מקודשת כנ"ל:

אמנם י"ל דלא דמי דבשלמא התם אמרינן דשומעין לדברי הרב ולכך דברי התלמיד בטל כדי שיקוים דברי הרב והוא בכור משא"כ כאן הלא אי נימא דדברי התלמיד בטל ממילא אין כאן דברי הרב כלל דכיון שאינה מקודשת אינה אחות אשה כלל ואין כאן דברי הרב לא תהי' מקודשת כלל ולא שייך הנ"ל דברי מי שומעין וי"ל שפיר דמקודשת:

אך באמת למאי דקושית הש"ס כאן דתהי' אחת מהן מקודשת משום דאין כאן אחות אשה רק אחת וא"כ הדברי הרב אין כאן רק על אחת שלא תהי' מקודשת משום אחות אשה וא"כ שפיר ממילא לא אמרינן שיהי' שתיהן מקודשות דהא שייך שפיר דברי הרב כו' דברי מי שומעין והיינו דעכ"פ דברי הרב קיים שלא יהי' שתיהן מקודשת כיון שאחת נעשית אז אחות אשה דזהו דברי הרב. ולא שייך סברא הנ"ל דהא כאן אף שיהי' דברי התלמיד בטל והיינו שלא תתקדש רק א' מ"מ יהי' קיים דברי הרב דכיון שאחת נשארת מקודשת ממילא הוי השני' אחות אשה עדיין שאין קדושין תופסין ושפיר שייך דברי מי שומעין ולכך אין שתיהן מקודשות. ולא פריך רק על אחת שתהי' מקודשת דעל שתיהן לא קשה כנ"ל דאמרינן דברי הרב כו' כיון שהדברי הרב הוי רק על אחת כנ"ל:

וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דנימא לכך אין גם א' מקודשת משום דהוי קני את וחמור די"ל שיהי' שתיהן מקודשות דהא בשעת הקדושין עדיין אינה ערוה עליו דאי"ל כנ"ל דברי הרב ודברי התלמיד כו'. דז"א דכאן אי בטל דברי התלמיד אין כאן דברי הרב דאי נימא דדברי הרב קיים עכ"פ אין שתיהן מקודשות א"כ שוב גם א' אינה מקודשת דהוי קני את וחמור ולא קנה כלל וממילא אין שום אחת אשה ושוב י"ל דשתיהן מקודשות ולא הוי את וחמור כלל. ופריך שפיר ממ"נ אי לא קנה כלל יהי' שתיהן מקודשות ואי קנה מחצה שוב תהי' א' מקודשת עכ"פ כנ"ל:

והי' אפשר לישב בזה קושי' תוס' מאי משני רב"ח מלא תקח הא לא משמע מזה דאין קדושין תופסין. והי' אפשר דפי' הש"ס הוא כך כנ"ל. דהא אמר רחמנא אשה אל אחותה התורה אמרה בשעה שנעשית צרה לא יהי' לך לקוחין והיינו דהא בשעה שנעשה כו' אז הוא מה שאמרה תורה שלא תהי' מקודשת ובאין שניהם בב"א ואמרינן דברי הרב כו' דברי מי שומעין ולכך אינן מקודשות. ודחי רבא אי קדושין לא תפסי כרת מי מיחייב והיינו כמ"ש דכאן אי בטלינן דברי התלמיד ליכא כרת ואין כאן דברי הרב כלל שאינה אחות אשה ותירץ משום דרבה וי"ל כמ"ש שאר פ' דכאן אף לענין שיהי' שתיהן מקודשות שייך כל שאינו בזא"ז כו' דאל"ה הי' עדיין קשה כיון דכל שאינו כו' ואי תהי' א' מקודשת שוב גם א' לא תתקדש ושוב יהי' שתיהן מקודשות ועל שתיהן לא שייך כל שאינו כו' לשטת תוס'. אך להמפ' דגם בשתיהן שייך כל שאינו בזה אחר זה ע"ש א"ש:

איתיבי' אביי כו'. והקשו המפ' למאי דמשמע דאביי פליג ארבה דכל שאינו כו' וסבר ג"כ לקמן דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין א"כ היך מתרץ המשנה דאשה ואחותה כאחת אין מקודשות מאי טעמא דאין כאן טעמא אלא או כרבה דכל שאינו כו' או דקשאמ"ל לא הוי קדושין כנ"ל ואביי לא סבר ב' הטעמים וקשה כנ"ל:

ויש לישב דהנה רש"י ז"ל יבמות (ד' מ"ט) פי' דאמר הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה כו' דהא תפסי בהו קדושין ופירש"י מדאפילו אחר שזינתה לא פקעי קדושי' הראשונים דאי הוי אמרינן לא תפסי הי' נפקעים ג"כ ע"ש דמבואר מדבריו דאם היתה אשתו אף אחר הקדושין נעשית ערוה עליו שלא הי' תופסין בה קדושין פקעי קדושין הראשונים ואין צריכה גט כמו בזיקה כשקידש אחות יבמתו דפקעי זיקה ע"ש. רק דבאמת לא משכחת לה שתהי' נעשית ערוה עליו דהא לא תפסי קדושין של שני' ובסוטה ונדה תפסי קדושין ע"ש בתוס' וא"כ לכאורה הכא י"ל טעם בפשיטות דאין שתיהם מקודשות דכיון דקידש אשה ואחותה כאחת וא"כ דנימא ששתיהן מקודשות. וא"כ נהי דבשעת הקדושין עדיין לא היתה ערוה עליו. מ"מ הא מיד אחר הקדושין נעשית כל אחת ערוה עליו דכל א' נעשית אחות אשתו כיון ששתיהן מקודשות כנ"ל וא"כ נהי דמקודשות מ"מ מיד אחר הקדושין פקעי שוב הקדושין כיון שנעשית כל אחת אחות אשתו ערוה עליו שלא הי' תופסין בה קדושין ופקעו ג"כ קדושי כל א' כיון שנתקדשו שתיהן ונעשו שתיהן אחות אשה. וי"ל דמשום האי טעמא אינן מקודשות ולא צריכי גט כלל כנ"ל:

אמנם למ"ש לעיל דכל דחויי דרבא הוא דאינם חייבי כריתות ומלא תקח לא מוכח רק לאיסורא כנ"ל וא"כ שייך אי עביד לא מהני רק דא' הי' אפשר בהיתר אבל שיהי' שתיהן מקודשות שייך עביד לא מהני וא"כ כיון דשתיהן ודאי אינם מקודשות רק א' א"כ אחת שוב תהי' מקודשת דלא שייך טעם הנ"ל דפקעי הקדושין ז"א דהא אותה הא' שמקודשת לא נעשית כלל ערוה עליו אח"כ דשני' אינה מקודשת ופריך שפיר דאחת תהי' מקודשת והוצרך לטעמא דרבה דכל שאינו בזא"ז או מטעם קשאמ"ל:

ומיושב ממילא קושיא הנ"ל דאביי לטעמי' דסבר מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וא"כ שפיר שתיהן מקודשות כאן וממילא אין שום אחת מקודשת דשוב פקעי אח"כ מיד אחר הקדושין דנעשית כל א' אחות אשה כיון שנתפסו קדושי שתיהן ואין שום א' צריכה גט ומיושב דלאביי אין צריכין כלל לטעם הנ"ל או י"ל דהא לרבא פשיטא לי' היכא דודאי אין מסורין לביאה כמו אשה ואחותה כא' דאינה קדושין דהא קאמר נעשה כמו שקידש כא' וע"ש ברשב"א. וא"כ להיות שתיהן מקודשות הוי ודאי אין מסורין לביאה ולא מהני רק על א' ושוב לא פקעי אח"כ משא"כ לאביי דהוי קדושין אף בודאי יתפסו קדושי שתיהן ושוב שפיר פקעי אח"כ כנ"ל:

אך י"ל דלא אמרינן כאן פקעי דאי נימא דפקעי אינה ערוה כלל. אך י"ל דז"א דנראה אף שפקעי אח"כ הקדושין מ"מ אינם בטלין למפרע רק מכאן ואילך ולא עדיף מגט ועדיין כל א' אסורה משום אחות אשה כיון שהיתה אשתו רגע וקרינן ביה אשה אל אחותה דכל שבחיי' אסורה כמו לאחר גירושין כנ"ל. ובזה יש לדחות דלכך לא מפרש הטעם כנ"ל משום כיון דתני במתני' אינן מקודשות משמע דלא הוי קדושין ומותר בקרובותיהן וגם בכל א' מותר אח"כ ולטעם הנ"ל דפקע נהי שהם מותרות לעלמא בלא גט מ"מ הוא אסור ליקח קרובותיהן וגם כל אחת משום אחות אשה כיון שנתפסו הקדושין רק שנפקעו אח"כ והוי כמו נתגרשה כנ"ל:

אך י"ל למ"ש תוס' גיטין ריש פ' המגרש דאף דבמקדש חוץ לפלוני מבעי לי' אי הוי קדושין מ"מ אם מקדש' חוץ שתהי' מותרת לכל אדם לא הוי קדושין כיון דלא נאסרת לשום אחד דדוקא בגט איתרבי כשלא נתגרשה אלא מאישה דהוי ריח הגט משא"כ בקדושין ע"ש וא"כ כאן כיון דמיד אחר הקידושין פקעי ומותרת לכל אדם י"ל דשוב לא הוי כלל קדושין דלא נאסרת בקדושין אלו על שום אדם וכמו בחוץ לכל אדם כו' וממילא לא תפסי כלל ולא נאסר בקרובותיה ג"כ. ואפשר די"ל דשוב לא פקעי כיון דאי נימא דפקעי לא תפסי ואינה ערוה כלל אך יש לדחות כנ"ל. או י"ל לאביי דכל הקושי' הוא באמת רק למ"ד קני את וחמור קנה מחצה אבל אביי סבר דלא קנה כלל וממילא כיון שאין א' מקודשת ואמר הרי שתיכן מקודשות הוי את וחמור ולא קנה כלל כנ"ל ואינו צריך לטעמא דרבה דכל שאינו כו'. ובזה מיושב ג"כ מאי דאמר רבא לקמן ולטעמיך כו' אימא סיפא כו' אי דאמר כולכם את וחמור הוא ותמהו דהא קי"ל את וחמור קנה מחצה כו' ובאמת פ' הרי"ף ז"ל למסקנא דלא בעינן הראוי לביאה דאף בכולכם קני מחצה רק דפריך רבא למ"ד דלא קנה. ותמוה דמ"מ מאי פריך ולטעמיך כו' דלמא אביי סבר כמו דקי"ל קנה מחצה. ולמ"ש א"ש דאביי ע"כ סבר דאת וחמור לא קנה כלל דאל"ה מ"ט דמתני' כיון דפליג ארבה וקשאמ"ל הוי קדושין ופריך שפיר ולטעמיך כיון דע"כ סבר כנ"ל מושא"כ לדידן דקי"ל כרבה דכל שאינו בזא"ז כו' י"ל שפיר דאת וחמור קנה מחצה כנ"ל: