גמרא: אזל זבנה לנפשיה. אי קשיא לך הא דתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידע שלקח מוציא ממנו בע"כ לא דמיין דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן, וזה מצאתי בשם בעל מתיבות ז"ל:

עני המהפך בחררה. אפרש בפרק חזקת (ב"ב נ"ד ע"ב) בס"ד:

אע"פ שנתאכלו המעות. פי' לפי שמלוה כגון זו קונה, שלא אמרו מלוה אינו קונה אלא לפי שמשע' ראשונ' שלה היא ולא גמרה ומקניה נפשה אבל במלוה כיוצ' בזו מתקדשת היא אעפ"י שאין כן בשטר שאלו קדש' בשטר ונשרף קודם קדושין ואפי' הלכה והניחתו בר"ה אין חוששין לקדושין כדאמרינן לקמן (קידושין ס' ע"ב), ובמס' גיטין דף ע"ב ע"ב גבי גט, ובכתובות דף פ"ו ע"ב לענין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום דלא קנה אלא אם כן אמר לה מעכשיו כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים דף פ"ב ע"א וכ"כ בה"ג, אבל אם כתב שטר אירוסין מעיקרא והשתא לאו איתיה לא הוו קדושין:

איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה וכו' אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. איכא למידק ולדידיה מי ניחא והא איהו מודה בדבור ודבור גרידא דאתי חד ומבטל חבריה כי ההיא דתניא אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה איכא למימר מסבר סבר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל ומיהו אמר לא קשיא לי הא דתנן בטל אין תרומתו תרומה דאנא דאמרי אפי' לההוא תנא אבל לדידך קשה הא ולא מצית לתרוצי אליבא דידך.
ול"נ דר"י ור"ל בסתמ' אפליגו באתי דבור ומבטל דבור ופרכיה ר"ל תחלה לרבי יוחנן מכל הכלים והדר פרכי' ר"י לדידה תרומה והדר ביה ר"ל מדבור לדבור גרידא וקם בשיטתיה דנתינת מעות ליד האשה דהוא מעשה זוטא וגמרא הוא דאקדים פירכא דרבי יוחנן עליה דר"ל דבהא מקדים רבי יוחנן לר"ל לעולם.
ועוד יש לתרץ ולומר דקס"ד דטומאה דמחשבה הואיל ואקשה רחמנא למעשה כמעשה כל דהוא דמי ובנתינ' מעות ליד האשה דמי וא"ל ר' יוחנן לא כמעשה מעליא חשיב א"נ מחשבה דטומאה כיון שהוא מוריד כלי לידי טומאתו והרי הוא מזומן מי שחשב עליו לקבל טומאה מעש' כל דהוא הויא דהא אהני מחשבתו שהוא מקבל עליו טומאה בסתם בלא דבור ומחשבה אחר כי היכי דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אעפ"י שנתאכלו ואעפ"י שלא חזר וקדשה בדיבור אחר ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת ועוד היה צריך לקדשה בפירוש אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שאם רצה השליח לחזור בו חזר ועדיין הן צריכין לעשות מעשה ולתרום ואיכא נסחי דכתיב בהו איתיביה מסתמא ומשבשן דהא הסוגיא דהוי ליה רבי יוחנן לר"ל קיימין ובהא ליכא לאוקמא לקושיא לריש לקיש.
ומי שפירש דהכא נמי שאני נתינת כלי ליד בהמה דכמעשה דמי לא אמר כלום דהכא אפי' במחשבה גרידא יורדין לידי טומאתן כגון שחשב על הענבא שלא לקובעה ועל הכלי שלא לשוף ושלא לשבץ שעל כולן יורדין לידי טומאתן ואין עולין מהן במחשבה:

רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב. גרסינן דרבה בר בר חנה גדול מרב ואחי אמו היה כדאיתא בריש פרק קמא דסנהדרין (ה, א) ולא גרסינן רבה בר בר חנה, דלא הוה משדר ליה לרב דקשיש מיניה טובא ורביה דרביה הוה, דר' יוחנן הוה קרי ליה לרב רבינו כדאיתא בריש פרק (אלו טריפות) [גיד הנשה] (צה, ב), ורבה בר בבר חנה תלמידיה דר' יוחנן הוה.

אזל זבנה לנפשיה. וכיון דזבנה בזוזי דנפשיה לא מפקינן לה מיניה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"ג) תני הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו התם משום דבמעות דחברי זבין הרב בעל מתיבות ז"ל.

עני המהפך בחררה. לאו בחררה של הפקר קאמר, דכיון דלאו כל יומא משכח, אם קדם וזכה הרי זה זריז ונשכר, וכדאמרינן בפאה (פ"ד, מ"ג) נפל לו עליה, פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחילה, אלא הכא במהפך בחררת בעל הבית להשתכר לו קאמר, לפי שזאת נפש רעה, שאם לא ימצא כאן ימצא אצל אחר להשתכר אצלו. והיינו דבמכר איכא משום עני המהפך בחררה, לפי שימצא במקום אחר לקנות, אבל במתנה לא, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קח, ב) דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, א) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על גב דהתם דבר של הפקר הוא, התם היינו טעמא דדגים יהבי סיארא כדאיתא התם, וכיון שפרס זה מצודתו כל שקרוב לה כמלא ריצת הדג כניצודין במצודתו. אי נמי משום יורד לאומנתו של חברו נגעו בה דעלה קאי, ועני המנקף בראש הזית דאמרינן בפרק הניזקין (גיטין נט, ב) דמה שתחתיו אסור, אף על פי שלא נטל ונתן ביד, התם היינו טעמא משום דנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן.

אף על פי שנתעכלו המעות. וטעמא דמלתא דכיון דלשם קדושין ניתנו בתחלתן, אף על פי שבשעה שראוין לחול אינן בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאלו הן בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה, ומה שאין כן במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה, ומסתברא דהיינו נמי טעמא (לעיל קידושין מח, ב) דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, דאף על גב דמכל מקום שכירות זה אינו בעולם ומחוסר גוביינא, הוא אפילו הכי כיון דלא ירד בו לדעת מלוה, והנאת שכירות ישנה בעולם, שאם לא תתקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו, רואין אנו אותו כאלו הוא בעינו להתקדש בו, ואף על פי שאינו נראה כן מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב לפנינו בס"ד.
ובשטר כהאי גוונא אינה מקודשת, כדאיתא לקמן (קידושין ס, ב) דאם לא אמר לה מעכשיו ונשרף או נאבד תוך ל' יום אינה מקודשת, וכן נמי בגט כדאיתא לקמן (שם) ובגיטין (עד, א) היינו טעמא דבנשרף או נאבד אזל ליה לגמרי ולא נשאר לו אצלה כלום ואפילו ניירא בעלמא, דשטר הקדושין אינה צריכה להחזיר לו, משום דלית ביה שוה פרוטה, ומיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה נראה לי שהיא מקודשת, דהוה ליה כמקדש בכסף, דהא מאן דמקדש בשטר דעתיה לקדש אפילו בנייר, והיא גם דעתה בכך, וכדאיתא בפרק האיש מקדש (לעיל קידושין מח,א) המקדש בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בשטר אירוסין שאין עליו עדים, אי נמי שנכתב שלא לשמה, ואפילו הכי קא סברי רבנן שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, ואף ר' מאיר הכי סבירא ליה וכדכתבינן התם, אלמא כל המתקדשת בשטר דעתה אף אנייר, והרי היא מתקדשת בכסף, והלכך אף על פי שנשרף או נאבד מקודשת כדין מקדש בכסף כנ"ל, ובגט נמי בשטר היא מתגרשת ולא בכסף חיובה.

שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה. קצת דמי, ולא אתי דבור ומבטל אפילו מעשה זוטר, כי האי, אף על גב דכדבור דמי ולא כמעשה גמור.

רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב דליזבון ליה ארעא אזל זבנה לנפשיה ואמרינן דמה שעשה עשוי וקשיא לן הא דגרסי' בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין עליו אלא תרעומות אם ידוע שלקח מוציא ממנו בע"כ ואיכא למימר דהתם כשלקח במעות של משלח אבל הכא כשלקח במעות של עצמו כך כתב בעל מתיבות ז"ל. ואפי' במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח אותם סתם למי שלקח לעצמו בפירוש:

הא דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. פירש"י ז"ל בחררה של הפקר והקשה ר"ת ז"ל דהא תניא נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנו ואמרי' בפ' ח"ה בישראל שלקח שדה מכותי ובא ישראל והחזיק בה זכה בה דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק וישראל לא קני עד דמטי ארעא לידיה והוא הפקר ולפיכך כל המחזיק בה זכה ולא הוי רשע דאין לך מהפך בחררה יותר מן הראשון שלקחה ונתן בה מעותיו. אבל הנכון דלא אמרי' נקרא רשע אלא כשזה השני לקחה במעותיו ואמרי' כיון דבמעות אתה קונה לה ניחא לעני זה שהיפך בה ואתה קח במקום אחר כי הרבה כיוצא בזה תמצא במעותיך וכגון האי עובדא דרב גידל דאתיא עלה אבל כשנטלה השני מן ההפקר נוטלה וזכה בה ואינו נקרא רשע דחייו קודמין לכל אדם אימתי ימצא הוא אחרת כיוצא בה מן ההפקד והיינו ההיא דפיאה דאמרי' עניים באים ומעבירין אותה ממנו לכתחלה וההיא נמי דישראל שלקח שדה מכותי משום דהוי הפקר וכן אמרו בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ביצת הדג פרישנא טעמא משום דדגים יהבי סיירא ולאחר שניצודו ברשותו של זה יוצאין משם ובאין במצודו של זה שרואים שם מזונות הא לאו הכי אין לו להתרחק מלצוד שם כיון דהפקר הוא ועל הדרך הזה הוא מה שאמרו בבר מבואה דאוקי' רחי' ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי גביה שאם הוא בן מבוי אחר מעכב על ידו שזה כעין מקח וממכר הוא והרי יכול הלה לילך לבקש פרנסתו במבואה אחרת ולא יפסיד לזה שמהפך כאן אבל לשכנו אינו כופהו דכיון שהלה דר במבוי זה אין מלאכתו מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו בכאן ואיתו ליה פסידא והוי כהפקר:

והא דאמרי' בהניזקין ע"י המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש אע"ג דהוי הפקר שאני התם דכיון שטרח בהן וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושין סמכא דעתיה עליהו מה שאין כן בנפל לו עליה או פירש טליתו עליה שלא טרח בה ולא עשה כדרך מי שרוצה לזכות בה ולא זכה בו. וזו שיטת של ר"ת ז"ל והיא הנכונה מיהו מ"ש הוא ז"ל דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא"כ האיך אמרי' בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון וכן בההיא דישראל שלקח מן הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לעכו"ם מקמי דלמטי שטרא לידיה או דלא אתני ליקני בכספא וכדכתיבנא בדוכתה מפי רבינו נר"ו:

מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהב לה רשותא לאנפוקינן לא נעשה מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר ל' יום אינה מקודשת לאחר ל' יום אלא א"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר שלשים יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה בהן לשעתן אינו קונה אח"כ כדאמרינן בפרק שנים אוחזין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה מעכשיו ושם הארכתי בזה:

לא בא אחר וקדשה וחזרה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזקה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבת' גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעיא בביטול הגט ב' או ג' רבי יוחנן אמר חוזרת ר"ל אמר אינ' חוזרת כו' איתיבי ר' יוחנן לר"ל הרשה את בניו ואת ביתו לתרום וחזר וביטל אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתו תרומה אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ולענין אורכתא דממונא נמי כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתי' ולא ידע ליה ופרעיה אי לית ליה פסידא דיכול לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה אין במעשיו כלום אבל אי אית ליה פסידא דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהביניה כגון שהעני וכיוצא בו לית למלוה עליה כלום כיון דלא ידע בביטולה וברשותיה יהב דאי לא האיך כיפה לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לביטולא ופסיד האי אלא ודאי כדאמרן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן דעת מורי נר"ו ובמקומו יתבאר בע"ה ויש לי ראיה לדברי דהא גבי ביטול גט אתי' למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה ומאן דפליג התם משום חומרא דא"א אבל ודאי מפקעי' והפקר ב"ד הפקר:

שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קס"ד משום דעבד מעשה בהדי דיבור היא ולהכי אקשי ליה משולח גט והדר פריש לה דשאני התם כמה דלא מטי גיטא ליד האשה לא מגרשא. פי' ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות ליד האשה שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חייל קידושי לאחר ל' יום מה שאין כן בעושה שליח לתרום ובשולח גט ביד שליח שהוא מחוסר מעשה שעד שיתרום זה ויגיע זה הגט לידה אין כאן שום דבר והא דפריך משולח גט ופריק שאני התם כו' אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנויי ליה דשאני ביטול שליחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו היאך יעשנו בעל כרחו ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחוזר בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קידושין שיש הפסד לאיש שהודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו. ולא נהירא דאם איכא האיך אסקי' לר"ל בלישנא בתרא מהאי מתני' בתיובתא ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין החוזר בפניו לחזור בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל ואפילו בפני ב"ד דאתי דיבור מבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה:

ג"ה איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. פי' דכלי אינה מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו שדעתו להשתמש בו ואע"פ שעכשיו ראוי למלאכה אחרת הילכך היה לו עור אחד שתקנו לעשות ממנו מנעלים ולא נגמרה מלאכתו לכך והוא ראוי לישיבה אינו מקבל טומאה חישב עליו לישיבה מקבל טומאה כיון דנגמרה מלאכתו לכך וזהו שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שאם היה העור לישיבה וחישב עליו למנעלים אינו עולה מידי ישיבה שלא יקבל טומאה עד שישנה בו שום מעשה למנעלים:

מי שהרשה את עבדו או את שפחתו או אי זה שליח לתרום ואחר כך בטל שליחותו בין בפניו בין שלא בפניו והשליח הלך ותרם אם קודם שביטל תרם תרומתו תרומה ואם לאחר שבטל תרם אין תרומתו תרומה וגדולי המחברים פסקו שאפילו תרם אחר בטול תרומתו תרומה אלא אם כן שינה בשליחותו כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום שמאחר שזה ביטל וזה שינה אין תרומתו תרומה ואף בתלמוד המערב שנויה כן אלא שגדולי המגיהים כתבו שלא העמידוה שם בשינה אלא לדעת האומר לא אתי דבור ומבטל דבור אבל לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו אף בלא שינה כן וכן הדברים נראין:

השולח גט לאשתו ביד שליח של הולכה הרי זה יכול לבטל את השליחות או את הגט עד שלא יגיע הגט לידה ואפילו על ידי שליח מעתה השולח גט לאשתו והגיע את השליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל ומכל מקום התבאר בסוף סוגיא זו שלא נפסל הגט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו שלא נתכון אלא לבטל את השליחות אע"פ שהוזכר בלשונו בטול הגט וכמו שכתבנו שאמר גט שנתתי לך בטל הוא ומכל מקום אם פירש ואמר גט שנתתי לך בטל הוא שלא להיות גט אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל ואמר גט זה בטל אינו חוזר ומגרש בו לעולם שעל כל פנים לא על שליחות הוא אומר כן אלא על גוף הגט ויש חולקים בזו שמאחר שנכתב הגט ונחתם כהלכתו אינו יכול לבטלו שלא יהא כשר אין זה אלא כאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לעולם שאם חזר וקדש בו מקדשת וכן הסכימו חכמי הדורות אלא שהענין יתבאר במקומו יותר ברביעי של גיטין:

כל הכלים אין מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויים לקצת מלאכות כמות שהם ואינם חסרין מלאכה לאותו דבר וחשב עליהם להעמידן לאותה מלאכה אע"פ שלא אמר בפיו אלא במחשבה גמורה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה ודין דברים שבלב אין כאן שלא נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואינו יוצא מדין קבלת טומאה אפילו חזר וחשב להעמידה למלאכות שהם צריכים בו עדין תקון וגמר מלאכה שאין מחשבה מוציאה את הכלי שירד לדין קבלת טומאה מדין חזקתו בין שירד לטומאה על ידי מעשה כגון שגמר מלאכתו למלאכה שהוא צריך לה בו בין שירד לה במחשבה ר"ל שחישב עליו להעמידו למלאכה שאין הכלי צריך לה עוד תיקון וגמר מלאכה אלא אם כן צירף בה מעשה שיתחיל לתקן ולגמור מלאכתו שהמעשה מוציאו מידי טומאה בין שירד לה על ידי מעשה תקון וגמר מלאכה בין שירד לה על ידי מחשבה מעתה העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע ליתן עליו מפה לאכול מעתה אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתהו לקבל טומאה עד שאפילו חזר וחשב עליו למנעלים ורצועות לא פקעה חזקתה שאין מחשבה מוציאה מידי חזקת ירידה לטומאה הא מעשה גמור כגון שהתחיל לקצע מוציאו מידי חזקת טומאה ולא עוד אלא שאפילו נטמא טהר לדעת רוב מפרשים ואפילו ירד לטומאה על ידי מעשה כגון שקצעו סביב סביב מעט מעט ליפותו לשלחן וכן כל כיוצא בזה ומה שיש לחלק בענין זה בין עור של בעל הבית לעור של עבדן כבר ביארנוהו בשביעי של קמא:

גדולי הרבנים פירשו במחשבה זו המורידה לטומאה שאומרים כן אף במחשבה שאינה מביאה את הכלי למלאכה אחרת שאין צורך בה לתקון וגמר מלאכה אלא לאותה מלאכה בעצמה שצריך לה תקון אלא שחשב להשתמש בו בלא תקון כגון גולמי כלים ר"ל שעתידין לשוף ולשבץ שחשב שלא לשוף ולשבץ אלא שישתמש בהם בלא שיפה ושבוץ ויש לפקפק לומר שמאחר שאין דרכם במלאכה זו אלא בשיפה ושבוץ אע"פ שזה גומר בדעתו כן בטלה דעתו ואין זה גמר מלאכה:

גמרא אזל לקדושי אתתא לבריה ארצויי ארציה קמיה ושתיק דלא חציפי איניש לשויי לאבוה שליח כדאמרי' לעיל:

רבה בר בר חנה יהב ליה זוזי לרב היינו רבה בר בר חנה דבריש סנהדרין שהיה חבירו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי ר' והיינו בנו של חנה אחיו של ר' חייא כדאמרינן בסנהדרין איבו חנה ומרתא ורבי חייא כולהו בני דר' בר רב סלא מכפרי הוו אבל רבה בר בר חנה שהיה תלמידו של ר' יוחנן ובן בנו של חנה היה א"נ היה שמו בר חנא:

עני המהפך בחררה של הפקר. פירש רש"י דמיירי בחררה של הפקר וק' לר"ת מהא דתני במסכת פאה ומייתי לה בפרקא קמא דבבא מציעא גבי פאה נפל לו עליה פירש לו טליתו עליה מעבירים אותה ממנו דמשמע דמי שבא ליקח אותה לא מיקרי רשע. ונראה לר"ת דבהפקר ומציאה לא מיקרי רשע לפי שאינן מצויין בכל מקום וכל הזריז לקדום זכה ומותר ודוקא במכר או בשכירות שיכול למצוא לקנות או להשתכר במקום אחר כי הך עובדא דרב גידל והיינו עני המהפך בחררה שממציא עצמו אצל ב"ה לעובדו כדי ליתן לו לפעמים חררה כי זה יכול למצוא גם הוא במקום אחר כי האי גוונא אמרי' גבי דינא דבר מצרא שתקנו במכר ולא במתנה והא דאמרי' בחזקת הבתים דנכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהם משום דגוי כי מטי זוזי לידיה איסתליק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופ' רשב"ם דנהי דזכה המחזיק מ"מ רשע מיקרי כמו המהפך בחררה ור"ת אומר דאפי' רשע לא מיקרי בדבר של הפקר כדפרישית והא דאמרי' בפ' לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג ופירש"י כגון שארב דג א' לצדו שהדיינים אחרים הבאים לפרוש מצודותיהן מרחיקין אותם כמלא רביצת הדג אע"פ דהוי דבר של הפקר יש לחלק משום דיורד לאומנותו של חבירו כדקאמר התם גבי בר מבואה דאוקי ריחיא א"ל פסקת לי חיותאי ועני המנקף בראש הזית דאמרי' בריש הניזקין מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום שאני התם שטרח בהם העני להפילם לארץ וסמכא דעתא עלייהו:

לא בא אחר וקדשה וחזרה בה צריך לדקדק אי הוו פליגי נמי בדידיה אם יכול לחזור בו אם לאו ולי נראה דאין לחלק והאי דנקט פלוגתייהו בדידה משום דמתני' איירי בדידה ותנא קבלה קידושיה מאחר לכך פליגי בה אם לא קבלה קידושיה מאחר וחזרה בה:

לא תאכל שמא לאו קדושין הן. ובת כהן לישראל לא תאכל שמא קדושין הן ואירוסין פוסלים ולא מאכילין:

לא יהבוה ניהליה. לא היו רוצים לתתה לבנו:

איבעיא ליה לאודועי. להבן קודם שיקדשנה להוציא עצמו ממנהג רמאות ואסור לעשו' כן:

באגא דאלימי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא היו מניחים לקנות קרקע אצלם אלא לאדם שהיה נחשב בעיניהם:

לאודועי. שלא הניחו לו לקנותה בשבילו קודם שיקחנה:

מהפך עליה. לקנותה:

קבליה. סיפר תלונתו:

לרגל. כשדורשי' בהלכות הרגל והיו כולם באים לקבל פני הרב:

חררה. עוגה. פר"ש מחזר לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית ע"כ. ולא נהירא דהא תנן בפיאה פ"ד נטל מקצת פיאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום. נפל לו עליה או פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובירושלמי ובתוספתא תני בשם ר' מאיר קונסין אותו ומוציאין הימנו את התלוש ואת המחובר. אלא ודאי לא בחררה דהפקר איירי אלא דההיא כי האי גוונא מפקינן לה מיניה. אלא דומיא דהך עובדא שרוצה לקנותה או שישתכר עם בעל הבית כדי שיתפרנס ובא אחר ועשה מה שהוא היה משתדל לעשות עם בעל הבית זה נקרא רשע ומיהו אין מוציאין אותה מידו:

רשע. שיורד לחיי חברו:

קמייתא. ראשונה שלא קניתי מעולם ואם אמכרנה אינו סימן טוב:

ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים:

מהו. דין אלו הקדושין:

ואע"פ שנתאכלו כל המעות. תוך שלשים יום וכי בעי למיחל הני קדושין ליתנהו למעות בעולם אפ"ה מקודשת:

לא למלוה דאינה מקודשת ולא לפקדון שאם אין בפקדון שוה פרוטה בעין אינה מקודשת. מלוה להוצאה ניתנה ולאו דידיה היא ולא יהב לה מידי. וחזרה בה תוך שלשים יום שאמרה בפני שנים אי אפשי בקדושין. אבל אם מת הוא או היא תוך ל' יום פשיטא שלא נגמרו הקדושין ואינה זקוקה ליבם והוא מותר בקרובותיה. אתי דבור דהשתא ומבטל דבור דרצו הקדושין ואיכא מעשה דנתינת מעות לאשה הכל תלוי בדבורה ובדבור הוא חשוב:

עני המהפך בחררה. פי' המורה לזכות בה מן ההפקר או שיתננ' לו בעל הבי' וראיתי מקשים עליו ממאי דתנן בפיאה ומייתינן לה בפ' שנים אוחזין נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנה משמ' ואפילו לכתחלה וה"ק דנקרא רשע. ונ"ל לתרץ דהתם גבי פאה לא הי' זה מהפך בה יותר מן האחרים שהרבה עניים היו עומדים שם ללקט הפאה וזה קפץ ונפל עליה או פירש טליתו עליה והי' מונעין עניי' מללקוט בעבור זה מונעין אותו ממנה וילקטו כולן ביחד אבל לעולם אם האחד היפך אחר ההפקר עד שמצאו וקפץ אחר ונטלו רשע הוי. ורב כהנא דהוה מנקיט ואכיל תמרי דהוה שדי ההוא גברא מדיקלא כדאמרי' בפ' הניזקין התם בלא זה יש להקשות וכי לית מאי דתנן עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ותו דמוכחא מילתא דהוי פיאה והיא של עניים והאיך היה הוא מלקט ואוכל כדכתיבת התם במהדורא תליתאה. אלא נראה לי דדבר מועט ליתן לתוך פיו אין כאן מפני דרכי שלום דלא קפדי אינשי וגם ממתנות עניים אם לוקח בדרך ואוכל דבר מועט אין כאן משו' גזל עניים דלא קפדי אבל ודאי אי קפדי אסור וכי רמא ביה קלא האי גברא נמנע וה"ה נמי שאם לא ליקטן בידו אלא שהשליכן היה נמנע כיון דקפיד אלא מפני שאמר כי בידי לקטתים אמר לו מאתריה דר' יאשי' את ומפני אתה בקי בדיני':

בפרש"י בד"ה אלא בשינוי כו' וכן עד שלא יקבלו טומאה כו' אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף כו' עכ"ל והיינו למאן דאמר שינוי מעשה לתקן נמי מעשה הוא ולא כר"י דסבירא ליה בפרק במה בהמה דשינוי מעשה לתקן לאו כלום הוא והיינו עד שלא קבלו טומאה אבל אחר שנטמאו ודאי דבעי לכ"ע שינוי מעשה לקלקל דהיינו שבירה ונקיבה כפרש"י לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה עני כו' דמיירי בדג מת כו' ועל ידי מעשה שעשה כו' עכ"ל אף על גב דהדגים חיים שרוצים לצוד עדיין הפקר הן מ"מ על ידי מעשה זה נתאספו ולא הוי כהפקר ולא קשיא להו אלא לפרש"י שפי' שם מן הדג היינו צייד שנתן עיניו בדג שהכיר חורן כו' דהוה כהפקר בעלמא ודו"ק:

לא מר נחית וכו' ומתקריא ארעא דרבנן כו'. צ"ל דאח"כ הפקיר אותה רבי אבא דאל"כ לא הוו מצו רבנן ליהנות ממנה דמתנה אינה לשון הפקר ולא ניתנה במתנה אלא לרב גידל ומכאן דכל קנסות והפקר שב"ד עושין גם בזמן הזה הוא לת"ח ולא לעניי עם הארץ ודו"ק:

גמ' איבעי ליה לאודועי כו':

שם אמר זבנה ניהלי כו' נ"ב וא"ת והתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין עליו אלא תרעומות ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכי נמי ליפקוה לההיא ארעא רבה בב"ח מרב תירצו התוספות בשם בעל נתיבות נ"ל דהתם כשלקח בזוזי של משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבן עכ"ל הר"ן. רש"י בד"ה והגיע כו' מפורש בפרק השולח כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד כל כמה דלא מטא כו':

גמרא זבוני לא מזבנינא כו' ולא מסמנא מלתא. עמש"כ בב"מ (כז ב) בתד"ה כיס בס"ד:

תד"ה לקדושי. ומיירי דארצויי ארצי קמי' כו' ואיכא למימר דסמיך עליו. כצ"ל:

תד"ה עני. ראה את המציאה כו' או שפירש טליתו עליה (אינו לפנינו שם) כו'. מזה אין קושיא די"ל דאף שקנה השני מ"מ רשע מיקרי וכמו שפי' הרשב"ם בב"ב (נד ב) ד"ה ה"ה כמדבר. וברא"ש ור"ן לא מייתו מזה:

בא"ד מי שליקט מקצת פאה כו' ופירש טליתו כו'. כצ"ל:

אָזַל רַב גִּידְל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. קשא איך רבן גמליאל ורבי זירא ורבי יצחק נפחא סרכין תלתא חשדו לרבי אבא שהיה אדם גדול שידע דרבן גמליאל הוה מהפך בה וקנאה ועבר על דבר זה שאמרו חז"ל בו שנקרא רשע כדי שנצבו שלשתן להוכיחו בדבר זה והיה לדונו לכף זכות דלא ידע דרבן גמליאל הוה מהפך בה מעיקרא?
ונראה לי בס"ד דרבן גמליאל שהיה מבקש לקנותה לא נשתווה בערך עם המוכר דרך משל המוכר בקש ק"ך ורבן גמליאל לא קבל לקנות יותר ממאה והלך לו לפי שעה כי בדעתו לחזור ולהוסיף לו על מאה ויקנה אותה ועיין במור"מ (בהגה חושן משפט סימן רלז) שכתב וכל זה לא מיירי אלא בשכבר פסקו הדמים שביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול מותר לאחר לקנותו עד כאן לשונו, והכי הוה עובדא בענין זה דרבן גמליאל.
ועוד היה היתר אחר גם כן כי המוכר אמר לו לרבי אבא שיקנה וכהאי גונא מותר וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל (בתשובה סימן סז) דלא אמרו אלא בא אחר ונטלה אבל בא בעל החררה ונתנה לאחר לא אמרו עיין שם, ואם כן לא הוה בהאי עובדא דין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה' דנקרא רשע.
ורק הם קבלו על רבי אבא כיון דהוא אדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו מפני מראית העין דיש חושבין דרבן גמליאל פסק הערך עם המוכר ובא רבי אבא מעצמו ונטלה קודם רבן גמליאל ומה שראוי לאדם חשוב להחמיר על עצמו בכהאי גונא היינו משום דדין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ' חמור מאד דאמרו עליו דנקרא 'רָשָׁע' ולכן ראוי להחמיר אדם חשוב על עצמו בדבר זה משום מראית העין.
ולכך קודם שהוכיחו רבי יצחק לרבי אבא על זאת שאל ממנו עיקר הדין ואחר שהשיב לו שנקרא 'רשע' אז אמר לו מר מאי טעמא עביד הכי ולא החמרת על עצמך בדבר זה דאתמר עליה מלתא קשה דאף על גב דלא עבר ח"ו על זה ראוי להחמיר? והשיב לו 'לָא הֲוָה יָדַעְנָא' דרבן גמליאל הוה מהפך בה והשיב 'נֵיתְבָהּ נִיהֲלֵיהּ' משום מראית העין דלאו כולי עלמא ידעי שאתה לא היית יודע ברב גידל שהיה מהפך בה.

הַשְׁתָּא נַמִּי, נֵיתְבָהּ נִיהֲלֵיהּ מַר (משלי טו, כז). הנה בסה"ק רַב בְּרָכוֹת (דף צב:) חקרתי בס"ד בלאווין ד'לֹא תִתְאַוֶּה וְלֹא תַחְמֹד' (דברים ה, יז) דאם לוי מתאוה וחומד בית ראובן לקנותו בעבור שמעון מן ממון שמעון אם יש בזה חשש איסור לאוין ההם? עיין שם.
ונראה מכאן ראיה גמורה דליכא איסור 'לֹא תַחְמֹד' אלא ברוצה לעצמו אבל אם מבקש בשביל חברו מותר לדבר על לב בעלים של הבית למכור הבית לחברו אף על פי שאין הבעלים קיימי למכור דהא הכא השתדל רבי יצחק לדבר עם רבי אבא שיתרצה למכור אותה קרקע לרב גידל ואף על פי שאינה עומדת קרקע למכור ולא עלה על לב רבי אבא למכור הקרקע ההיא אשר קנאה כפי הדין ולא עבד איסורא ח"ו משום דין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה' ואין לדחות קצת ולומר דהכא רבי יצחק נתכוון להציל את רבי אבא מלזות שפתים דלא כולי עלמא ידעי דהוה עובדא בהיתר דזה אינו דודאי לא היו העולם חושדים את רבי אבא דעשה באיסור ועוד מסתמות הדברים נראה דכונת רבי יצחק לטובת רבן גמליאל.

זְבוּנִי, לָא מַזְבִּינָא לָהּ, דְּאַרְעָא קָמַיְתָא הִיא, וְלָא מִסַמְּנָא מִלְּתָא. נראה ודאי לא נעלם דבר זה מן רב יצחק אך לא ידע דאיהי הוות ארעא קמייתא או חשב אין חשש בזה כיון דהוא מוכרה לטובת רב גידל שהיה מצטער עליה.

לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ (משלי טו, כז). קשא למה כפל תלמודא דברים אלו פעם שנית מאחר שכבר אמר רב גידל לָא נָחִית לָהּ דִּכְתִיב 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) וְרַבִּי אַבָּא לָא נָחִית לָהּ, מִשּׁוּם דְּהַפִּיךְ בָּהּ רַב גִּידְל ולמה חזר תלמודא למימר 'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ'?
ונראה לי בס"ד דבתחילה כשאמר רבי יצחק לרבן גמליאל שיקחנה ולא קבל מטעם 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת' וחזר ואמר לרבי אבא דיזכה בשלו דרבן גמליאל לא בעי ליה והשיב לו שגם הוא לָא נָחִית לָהּ מִשּׁוּם דְּהַפִּיךְ בָּהּ רַב גִּידְל לאו מההיא שעתא נעשית הפקר לתלמידים אלא עוד חזר רבי יצחק או שאר חכמים ואמרי לרב גידל השתא לנחות לה מר דליכא חשש 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת' כיון דבעל הקרקע הוא רבי אבא אינו רוצה בה ונמאסה בעיניו וקץ בה ואינו רוצה לירד לתוכה ועם כל זה לא נחית רבן גמליאל!
וחזרו על רבי אבא ואמרו לו השתא ירד לה מר דבטל הטעם שאמרת בשביל דהפיך בה רב גידל כיון דעתה רב גידל נמאסה בעיניו וקץ בה ואינו רוצה לירד לתוכה ועם כל זה לא נחית לה רבי אבא ואז עתה אתקרייא 'אַרְעָא דְּרַבָּנָן' שזכו בה התלמידים אחר שחזרו החכמים על רבן גמליאל ועל רבי אבא עוד הפעם והסבירו לכל אחד ואחד מהם סברה חדשה שראוי לירד לה ועם כל זה 'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ' אז בהאי שעתא אתקרייא ארעא דרבנן ולא שחטפו אותה התלמידים תכף ומיד מסירוב הראשון.
והא דקרו לה שם 'אַרְעָא דְּרַבָּנָן' אין הכונה על התלמידים אלא רבנן קאי על רבן גמליאל ורבי אבא כי בעבור חסידות של שניהם ד'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ' זכו בה התלמידים והעלו לאותה קרקע שם זה לעשות זכר טוב לחסידות של רבי אבא ורבן גמליאל.

גמרא דאי תנא שלוחו ה"א שלוחו הוא דהוי רמאי כו' לכאורה משמע דהא דהוי רמאי שמעינן לה שפיר מלישנא דמתני' דקתני והלך משמע דהלך ברמאות והיינו דקשיא להו לקצת מפרשים מדוכתי טובא דקתני והלך ולא איירי ברמאות מיהו מלשון התוס' במשנתינו שכתבו דעיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לשני היינו לאשמעינן דלא תימא דהא דקאמר לה הרי את מקודשת לי היינו לצורך משלחו ונ"ל דקס"ד למימר הכי דמשום דהוי רמאי אמרינן מסתמא בחזקת כשרות קאי דלא ליהוי רמאי וא"כ מגופא דמתניתין מוכח דהוי רמאי ודו"ק:

תוספות בד"ה עני המהפך בחררה כו' וקשה מהא דתנן פ"ק דמציעא כו' הרי היא שלו כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דמיקרי רשע אפילו בכה"ג מ"מ ודאי אין מוציאין ממנו בדין ושפיר קתני התם זה שהחזיק בה זכה בה ויש ליישב קצת למאי דמסקינן התם דמדינא נמי היה ראוי לומר דקמא קנה דארבע אמות של אדם קונין לו מדרבנן אלא שהם אמרו והם אמרו דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בנפילה ואהא קשיא להו כיון דאכתי נקרא רשע הוי להו לאוקמי אדינא דקמא קנה דלא שייך לומר גליא דעתיה דאדרבא מסתמא לא יזכה בה שום אדם כיון דנקרא רשע כן נ"ל ויותר נראה דעיקר קושייתם מהאי דפיאה דקתני מעבירין אותו משמע דלכתחלה עבדינן הכי ואגב גררא מייתי האי דפ"ק דמציעא משום דהתם מרמי להו אהדדי ובעיקר קושייתם כבר כתב הר"ן ז"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דשאני פיאה דכולהו עניים מחזירין אחריה והדברים עתיקין ושיטת הפוסקים דיעות חלוקו' כדאיתא בח"מ סי' רל"ז ע"ש:

בא"ד ומכאן נראה לר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש לו מלמד אחר בביתו וכו' והקשה בספ' עצמות יוסף כיון דמדמה ליה לעני המהפך בחררה א"כ מאי איריא שהמלמד בביתו אפילו אם לא שכר עדיין אלא שמחזר כדי לשוכרו נמי הוי איסורא ונ"ל דשאני מלמד דאע"ג שמחזר להשכיר עצמו לבע"ה אפ"ה לא סמכא דעתיה שהרי אם ימצא מלמד יותר הגון ודאי יכול לחזור ואפי' מחוסר אמנה ליה ביה ואדרבא קנאת סופרים תרבה חכמה כדאיתא פרק לא יחפור ומהתם גופא מוכח דלא שייך כ"כ כה"ג משום עני המהפך בחררה דאפילו לכתחלה מסלקינן ליה היכא דאיכא דעדיף מיניה מיהו היכא שהוא כבר אצל הבע"ה ונתרצה עמו והאי מלמד בתרא לא עדיף מקמא בהא נראה להדיא דאיכא איסורא כן נ"ל:

גמרא איתיביה ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם כו' משמע לכאורה דלמאי דמדמה ר"י תרומה לקידושין א"כ בתרומה נמי אם אמר הרי זו תרומה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור דמכיון דעדיין אין שם תרומה עליו עד לאחר שלשים אכתי לא מיקרי מעשה אלא דיבור גרידא דומיא דקידושין וקשיא לי דבמס' נדרים דף כ"ט אמרינן להדיא דאפילו לר"י דאמר הכא חוזרת אפ"ה מודה שהאומר הרי זו עולה לאחר שלשים יום אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמיא ומשמע דה"ה לתרומה לפמ"ש שם הרא"ש ז"ל בפירושו דילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור והאי קרא בתרומה נמי איירי כדאיתא פ"ק דר"ה וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים ויותר מזה מצאתי להדיא שהתוס' ביבמות דף צ"ג כתבו בד"ה קנויה מעכשיו דהא דגבי פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו לא בעינן מעכשיו היינו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומדלא אמרינן האי טעמא דאמירה לגבוה לענין ביטל עד שלא תרם אלמא דהאי דיבורא של מינוי השליחות לא חשיב כמו דיבורא דלאחר שלשים וא"כ מאי מקשה ר"י לר"ל ויש ליישב דנהי דלענין אמירה לגבוה מפלגינן בינייהו היינו משום דבאומר לשליח צא ותרום כיון שלא הוברר חלק גבוה בהאי דיבורא לחוד מש"ה לית בה משום אמירה לגבוה משא"כ בהרי זו תרומה לאחר שלשים יום או לכשיתלוש שייך אמירה לגבוה כיון שהוברר חלק גבוה אבל לר"ל דמאי דס"ד השתא דמחמת דיבור גרידא חשיב ליה ר"ל כמעשה לענין קידושין כיון שהדיבור חשיב כמעשה א"כ מקשה ר"י שפיר מההיא דביטל עד שלא תרם דאע"ג שהשליחות נגמר' בדיבור אפ"ה אתי דיבור ומבטל דיבור כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל:

עני המהפך בחררה וכו' עמ"ש התוס' ואני בעניי כתבתי באורך בענין זה בדברי הראשונים והאהרונים בספרי הקטן דברים אחדים דף קנ"ו בס"ד ע"ש .

לא מסמנא מילתא כתב הרב עיון יעקב דבית תנוק ואשה אעפ"י שאין נחש יש סימן עכ"ל ולא זכר דהרי"ף והרא"ש כתבו לא מסמנא מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם וכן ראיתי שהגיה רבינו בצלאל בגוף הש"ס. וההיא דבית תנוק ואשה אינם ענין לזה והרי הוא כמבוא"ר אין צורך להאריך וק"ל:

ומתקריא ארעא דרבנן. כתב הרב חידושי אגדות צ"ל דאח"ך הפקיר אותה ר' אבא דאל"כ לא מצו רבנן ליהנות ממנה דמתנה אינה לשון הפקר ולא נתנה במתנה אלא לרב גידל ומכאן דכל קנסות והפקר שב"ד עושין גם בזה"ז הוא לת"ח ולא לעניי ע"ה עכ"ל וכתב עליו הרב עיון יעקב ואין דבריו מוכרחים דהכא שאני דמעיקרא לא אפקרא רק אדעתא דרב גידל שהיה ת"ח מ"מ הדין נכון בעצמו דת"ח קודם לע"ה עכ"ל. ומ"ש דהכא מרישא לא אפקרא רק אדעתא דרב גדל שהיה ת"ח אינו מחוור דמה שנתנה או הפקירה לרב גדל לא מהני שיזכו התלמידים וכמ"ש מהרש"א עצמו דמתנה אינה הפקר ולא נתנה אלא לרב גדל ומהיכן זכו התלמידים אלא מוכרח דהכא הפקירה אח"ך ר' אבא כמ"ש מהרש"א. אמנם הדבר ברור דאין ראיה מכאן דאפשר דר' אבא נתנה או הפקירה לתלמידים דוקא אחר דרב גדל לא רצה לזכות בה ומשו"ה מתקריא ארעא דרבנן אבל בקנסות והפקר שב"ד עושין סתם מנא תימרא דהוא לת"ח. ועוד יש להרגיש דנראה דהפקר לתלמידים לא יתכן כמו שנבאר:
ומ"ש רש"י הכא הפקר לתלמידים נראה דלאו בלשון הפקר הפקירו ר' אבא לתלמידים דאי בלשון הפקר לא הוי הפקר דקי"ל כבית הלל דסברי פ"ו דפאה דהפקר לעניים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. ואין לומר דהא דהפקר לעניים אינו הפקר לאו דלא זכו עניי' אלא אינו הפקר לענין שפטור ממעשר וכדמשמע מדברי המפרשים דהרי תלמוד ערוך בידינו במציעא דף ל' בעובדא דר' ישמעאל ברבי יוסי בהדי ההוא דהוה דרי פתכא דאופי דא"ל לכ"ע הפקר ולך לא אפקירינהו ופריך ומי הוי הפקר כי האי גונא והתנן אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים ומשני דר' ישמעאל לכ"ע אפקירינהו וכו' אלמא לאו לענין פטורא ממעשר לבד אינו הפקר אלא דגם לענין זכיה לא זכו בו עניים. והרב עין יהוסף בשיטתו שם כתב וז"ל צריך להבין דמאי קושיא לפי מה שפירש"י דפליגי אי חייב במעשר וכן פירש הרמב"ם ורבינו עובדיא שם א"כ מאי פריך כאן לא שייך בו מעשר ולכן הוי הפקר אפי' לעניים דוקא עכ"ל. ואני בעניי אומר דרש"י והרמב"ם ורבינו עובדיא אין כונתם דדוקא למפטר ממעשר אינו הפקר אלא ה"ה גם לענין זכיה דכיון דאינו הפקר וחייב במעשר לא זכו בו העניים נמי. וכן כתב בהדיא הראב"ד בפירושו למס' עדיות פ"ד. וכן כתבו מרן בב"י והרב פרישה ח"מ סימן רע"ג דאינו הפקר ואינם זוכים העניים ומייתי לה מהך עובדא דר' ישמעאל ומאי דאתמר עלה בסוגית מציעא הנז' וא"כ הכא אי ר' אבא הפקירו לתלמידים אינו הפקר ואינם זוכים בו וצ"ל דנתנו במתנה וזיכה לרבנן כדין. ומאחר שכן נראה דאם ב"ד הפקירו ממון להוראת שעה כמ"ש בח"מ סי' ב' צריך שיהיה הפקר לכל כדין הפקר. ומיהו בקנסות שקונסין ב"ד אפשר דת"ח קודם לע"ה כמבואר בי"ד סי' רנ"א והיינו אם אין ספק לפרנס כלם כמ"ש שם. [ועיין מה שרמזתי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סוף סי' ב' ע"ש] וידעתי נאמנה שרב מופלג וחסיד קדוש בדורנו ז"ל היה מחלק הקנס לת"ח עניים וגם לצנועים שאינן לומדים ועניים וראיתי סדר החלוקה מכ"י קדש .

לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו וכו' כתב הרא"ש ה"ה דהוה מצי למבעי בדידיה אלא משום דמתני' איירי בדידה וכו' ועוד דר"ל הוה מודה ביה דדוקא באשה קאמר משום דנתינת מעות לידה חשיב כמעשה להאי לישנא עכ"ל ודקדק הרב עצמות יוסף דהא דחשוב נתינת מעות כמעשה היינו לתירוץ דגמ' אבל המקשן לא הוה מחלק בזה ולדידיה תקשי לבעיין אמאי לא בעי ג"כ היכא דחזר הוא עכ"ד ואפשר לומר דהני תרי טעמי דכתב הרא"ש הם לבעיין ומיהו המקשן לא קשיא ליה על הבעיין אמאי לא בעי ג"כ היכא דחזר הוא דהוה אמר דה"ה דהו"מ למיבעי בדידי' וכו' כמ"ש הרא"ש בטעם הראשון. אמנם אכתי לא אכחד דאיכא למידק מנא הוה ידע הבעיין דתיהוי פלוגתא בדין זה ור"ל אמר יאמר דאינה חוזרת והיה טעמו דנתינת מעות כמעשה עד שכתב הרא"ש דלהכי לא בעי בחזר הוא דבהא מודה ר"ל. ותו יש להעיר לטעמא קמא דישנו בנותן טעם הרא"ש דהו"ל לבעיין לקבוע בעייתו ברישא דמתני' האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקדשה לעצמו מקודשת לב' ולבעי לא קדשה לעצמו וחזר בו מהו ואמאי נטר עד סיפא דהא גרמא ליה למנקט בעייתו בדידה לטעמא קמא דהרא"ש:
ואפשר ליישב במאי דכיילי קצת מבעלי הכללים דאי אשכחן אמוראי דחד אמר הכי הוה ואידך אמר הכי הוה דח"ו אין שום א' אומר שקר כי אם דובר אמת רק דבצפרא אמר הכי ובפניא הדר ביה ולא נודע הי מינייהו אמר בסוף לזה כל אחד עמד בשמועתו עכ"ד ועפ"ז אף אנו נאמר בהני לישני דסתמא דתלמודא ורב זביד דפליגי במה דברים אמורים אי בהך מתני' וכפ"ז ר"ל דוקא בדאיכא מעשה בנתינת מעות פליג או מחלוקותן אמתני' דעשרה יוחסין וכן היא שנתנה רשות לשליח וכפ"ז ר"ל אפילו בדיבור ודיבור לחוד פליג דתרי לישני נאמרים באמת אלא דבצפרא נחלקו ר"י ור"ל אמתני' דפ' עשרה יוחסין וכן היא שנתנה רשות להשליח וכלישנא דרב זביד ואתותב ר"ל ממתני' דגט ושוב בעי הבעיין בהך מתני' דהכא דאיכא נתינת מעות מהו כיון דאיכא מעשה אלא דרב זביד לא שמיע ליה אלא ההוא לישנא ותו לא וכפ"ז נמצא דהבעיין בהך לישנא קמא לא בעי אלא משום דאיכא נתינת מעות דכמעשה דמי ולהכי לא בעי ברישא דמתניתין לא קדשה לעצמו וחזר בו הוא מהו דהתם דיבור ודיבור הוא וכבר נחלקו בזה ואתותב ר"ל ולא בעי אלא בסיפא דאיכא קצת מעשה. ולטעמא קמא דהרא"ש אפשר לומר דגם בחלוקת חזר הוא מקרי קצת מעשה דהא נתן המעות הוא ליד האשה ולאו דיבור לחודיה הוא וה"ה דהו"מ למבעי בחזר הוא וכו' ולטעם שני לא חשיב מעשה אלא קבלת האשה ואל תתמה על החפץ דאי הכי אמאי חזרו ר"י ור"ל לאותובי כל הני מתניתי ולתרוצי כיון דכבר עמדו בכל זה כלישנא דרב זביד דכבר כתבו הראשונים דהכי הוה אורהייהו דאמוראי למהדר לאותובי ולפרוקי שמא יהיה תרוץ אחר וזמנין דמשכחת הלכה מקופחת ובמילתא בעלמא הויא הלכה רווחת את כל ונוכחת:
ואולם אכתי יש להעיר בלישנא דרב זביד דאמאי הבעיין קבע בעייתו בההיא מתניתין דפרק עשרה יוחסין ולא קבעה ארישא דהך מתניתין דהאומר לחבירו צא וקדש לי וכו' דשני החלוקות הם דיבור ודיבור לחוד. ותו דייק הרב עצמות יוסף דאמאי לא קבע הבעיא ברישא דההיא מתניתין דעשרה יוחסין דקתני מי שנתן רשות(ו) לשלוחו לקדש בתו והלך וקדשה וכו' ע"ש. ואמרתי בזה דרך חידוד לתלמידים דהבעיין בחכמה יסד אר"ש דלפום ריהטא יש לפשוט בעייתו מההיא מתני' דקתני מי שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך וקדשה אם שלו קדמו וכו' ואם אינו ידוע וכו' ואי איתא דמצי הדר ואתי דיבור ומבטל דיבור לישמועי' רבותא ולימא הכי האומר לשלוחו לקדש בתו וחזר בו והלך וקדשה אם חזרתו קדמה אין קדושיו קדושין ואם קדושיו קדמו קדושיו קדושין והוה שמעינן מכ"ש היכא דאב עשה מעשה והלך וקדשה אלא ודאי דאי חזר לאו כל כמיניה דלא אתי דיבור ומבטל דבור. וסבר הבעיין דלאו פשיטותא הוא דאימא דנקט מתניתין בכה"ג לאשמועינן דין אם אינו ידוע שניהם נותנים גט ואם רצו א' נותן גט ואחד כונס ולעולם דבחזרה לחוד סגי. ואכתי היה מקום למפשט מסיפא דההיא מתני' דקתני וכן היא שנתנה רשות לשלוחה והלכה היא וקדשה עצמה וכו' דהו"ל למנקט בחזרה בה לחוד על דרך האמור ודין אם אינו ידוע וכו' הא שמעינן ליה מרישא וגם זה סבר הבעיין דיש לדחות דנקט סיפא אגב רישא וליכא למידק מינה ולהורות זה קבע בעייתו בסיפא דמתני' בא ללמד דכבר עמד במה שיש לפשוט מרישא וסיפא ולא שוה לו ובעייתו במקומה ולכך לא קבע בעייתו בהך מתניתין דהאומר לשלוחו צא וקדש ולא ברישא דמתני' פ' עשרה יוחסין לרמוז ענין זה דלא לפשוט ליה מסיפא דההיא מתני' דאיכא למדחי כדבר האמור. ואגב רהטאי ראיתי להרב ב"ח סי' מ' שכתב דלהרמב"ם והטור הא דנקט פלוגתייהו בחזרה היא לרבותא וכו' דכשחזר הוא אינה חייבת להחזיר לו הקדושין עש"ב ולפי תשובת הרא"ש דמייתי הרב בית שמואל דמוכח מינה דאף כשחזר הוא חייבת להחזיר לו הקדושין ע"ש כפ"ז אין לומר בעד הטור כמ"ש הב"ח דהוא הפך הרא"ש. ותו יש להרגיש על הרב בית חדש דדחיק נפשיה ולא זכר דהרא"ש יהיב תרי טעמי לזה:
ודע דלשון הריטב"א בשמעתין צריך ביאור כי דבריו לפום ריהטא צריכין פירוש מדעיי וסבריי ואני השפל כתבתי ורמזתי במקום אחר מאי דאתחזי לפי קצורי בכונתו וביאור אמרי קדוש ע"ש ודו"ק:

רבה בר חנה יהב זוזי לרב כן היא הגירסא בתוס' ר"י הזקן כ"י וכתב וז"ל היינו רבה בר חנה דריש סנהדרין שהיה חבירו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי רבי ול"ג בר בר חנה שהיה רבה בנו של חנה אחיו של ר' חייא כדקרי ליה ר' חייא התם בן אחי אבל רבה בר בר חנה שבכל התלמוד שהיה תלמידו של ר' יוחנן בן בנו של חנה היה כדקאמר בר בר חנה א"נ אביו היה שמו בר חנה עכ"ל:

לא בא אחר וקדשה מהו רב ושמואל כו' מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דלא למלוה דמי ולא לפיקדון כו' ע"ש. ולכאורה עדיין אינו מובן דהא מ"מ הוי מלוה בשעה שחלין הקדושין לאחר ל' כיון שנתאכלו וע"כ צ"ל כיון דזה גזה"כ שאין אשה מתקדשת רק כשנותן לה ש"פ. וא"כ בנתינה זו שנותן לה עתה מתקדשת אז אחר ל' דדוקא במלוה שהלוה לה מקודם אין בשעת הקדושין נתינה כלל משא"כ כאן מתקדשת לאחר ל' בנתינה שקודם לכן שהי' בעין דאיך מצינו שיהי' דוקא הנתינה בשעה שחלין הקדושין רק דצריך נתינה שתתקדש וכיון שהי' נתינה לקדושין מקודשת אחר ל' באותה הנתינה. אך אי אפשר לומר כן דהא משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' לא קנה דכלתה משיכתו ונימא ג"כ כיון שאמרה תורה דמשיכה קונה איך מצינו שיהי' בשעת חלות הקנין נימא דבמשיכה שמשך אז קונה אחר ל' וכן בקנין סודר וכה"ג. וע"כ דז"א דכל הקנינים שאמרה תורה דקונה הוא כשנעשה בקנין זה שלו אבל כשעושה המשיכה וכה"ג בחפץ של אחר ואינו נעשה שלו כלל איך יהי' זה קנין הא לא משך כלל דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא וכן בשאר קנינים כנ"ל ולכך לא מהני במשוך פרה זו כו' כיון דבשעת משיכה לא נעשה שלו לא הי' אז קנין כלל כיון דעדיין של המוכר כמקודם. ובשעה שיקנה אותו להיות שלו אחר ל' אז לא עשה קנין כלל כנ"ל. וממילא גם בקדושין כנ"ל דהתורה אמרה כשנותן כסף מתקדשת היינו שנעשית מקודשת ע"י נתינה זו אבל כשעדיין היא פנוי' גם אחר הקדושין לא הוי זה קדושין כלל. וממילא לא הועילה נתינה הראשונה ואחר ל' אז כבר נתאכלו כנ"ל. והר"ן ז"ל כ' דמעיקרא מקני' נפשה על אחר ל' והיינו שמועיל הקנין הנ"ל על אח"כ ואינו מובן דגם בשאר קנינים יהי' מהני על אחר כך אף שכלתה כנ"ל והי' אפשר לחלק בין קנין משיכה והגבהה וכה"ג שהקנין בגופו של חפץ והיינו שעושה דבר המורה שבא לרשותו זה הקנין וכיון שאינו בא לרשותו לא הוי קנין אבל בקנין כסף שהקנין דבר שחוצה לו דבמה שנותן הכסף קונה שייך שכשנותן הכסף קונה עתה החפץ שיהי' אחר ל' שלו וכן בקדושין שייך דמעיקרא מקני' נפשה על אחר ל' כנ"ל. אך גם זה אינו דגם קנין סודר יהי' מהני במה שזוכה בחליפיו יקנה על אחר ל' כנ"ל כמו כסף ולמה אמרינן הדר סודר למארי' וכן בקדושי שטר יהי' מועיל אף בנקרע השטר או נאבד דקנה אז כנ"ל. וע"כ דלא מהני כנ"ל רק שהקנין צריך דוקא בשעה שנעשה שלו ואיך מהני בנתאכלו המעות ואף שתצטרך לשלם כשלא תהי' מקודשת מ"מ הוא רק מלוה אז כנ"ל:

ונראה דהטעם הוא כיון שנותן לה המעות לקדושין והיינו שתהי' מקודשת אחר ל' יהי' המעות שלה מעכשיו ואם תחזור בה ולא תתקדש לא יהי' שלה למפרע. וא"כ שפיר הוי נתינה בשעת חלות הקדושין דאז נותן לה דבר בעין שע"י שמתקדשת נעשה גוף המעות שלה למפרע משעה שנתנם לה שהי' בעין דאם לא תתקדש אינו שלה וגוף המעות שלו למפרע ואף שאכלה אותו אכלה באמת דבר שאינו שלה בגזילה וצריכה לשלם. אבל ע"י הקדושין נעשה למפרע המעות בעין שלה ויש כאן נתינה דבר בעין ואף שעתה אין כאן בעין שנתאכלו מ"מ יש כאן נתינה בעין שע"י הקדושין נעשה גוף הדבר בעין שלה למפרע. דבשלמא כשמקדשה במלוה בין תתקדש או לא כבר גוף המעות שלה וגם אם מקודשת לא נעשה גוף המעות שלה יותר מאם לא תתקדש ואין כאן נתינת דבר בעין כלל. וכן בפקדון כשלא נשתייר שוה פרוטה דרק ע"י הקדושין נפטרת מלשלם מכאן ולהבא כנ"ל ולא מהני משא"כ כאן דנעשה שלה למפרע ע"י שחלין הקדושין. ומדוקדק לשון הש"ס כיון דבתורת קדושין יהבינהו לה והיינו אם תתקדש כנ"ל כי מתאכלה ברשותה מיתאכלה כיון דהוי שלה למפרע כנ"ל משא"כ במשיכה וכה"ג שאין המשיכ' תליא במה שקונה אחר ל' דנימא דאחר ל' נעשה משיכה למפרע דהא ב"כ ובין כך המשיכה כבר נעשית ואין שום קנין בשעה שקונה כנ"ל:

אמנם לכאורה גם בפיקדון בלא נשתייר ש"פ תהי' מקודשת בקיבלה אחריות. דהא אמר ריש המפקיד דבכל פיקדון הוי כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמני תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו ע"ש שמקנה לו גוף החפץ למפרע כשיגנוב וישלם. וא"כ מאי פריך אי דקבל אחריות היינו מלוה ואינה מקודשת בפקדון שיגנוב כו'. הא כיון שמתקדשת בהחוב שיש עלי' מחמת הגניבה וא"כ משלמת הקרן של הגניבה דקדושין אלו הם תשלומין כמ"ש תוס' ריש קדושין. וא"כ במאי שמתקדשת נקנה לה גוף החפץ למפרע משעה שהפקידו או סמוך לגניבה כיון שנגנב ומשלמת כנ"ל. וא"כ לא הוי מקדש במלוה דיש כאן נתינת גוף החפץ בעין דע"י הקדושין קנתה החפץ בעין למפרע בשעה שהי' בעין והוי ממש כמו כאן דאף שנתאכלו מקודשת משום דהוי למפרע נתינה כנ"ל. ואף ש"ש שחייב בגניבה מקני ליה כיון שהיה יכול לפטור עצמו בטענת שקר נאנסה וכה"ג כדאמר התם בש"ס ולמה אינה מקודשת בפקדון שיגנוב כנ"ל. אך י"ל דז"א דתליא הא בהא דבשלמא אם הי' מקדש במלוה מקודשת א"כ נפטרה מהחוב ממילא הוי נתינה למפרע שקנתה החפץ. אבל כיון דבמלוה אינה מקודשת א"כ לא הוי הקדושין תשלומין כלל דהא אינה מקודשת בהחוב וממילא לא קנתה החפץ למפרע ואיך תתקדש דבשלמא כאן שהקנה לה ע"מ שתתקדש שפיר מקודשת דכשמתקדשת קנתה משא"כ התם שהקנה ע"מ שתשלם וא"כ כיון שמקדשה בהתשלומין ולא מהני וממילא לא קנתה כנ"ל. ויש לדחות קצת למ"ש הר"ן ז"ל דיש בלשון מקדש במלוה שהוא מוחל המלוה רק דדעתה אדבר בעין ושייך כנ"ל עדיין ואינו מוכרח:

אך לכאורה להנ"ל קשה גם בקדושי שטר למה לא מהני במקדש אחר ל' ונקרע או נאבד כו'. הא גם בשטר הקדושין הם מה שמקנה לה השטר קדושין דבעינן ספר מקנה וא"כ כיון שמקנה לה ג"כ רק על תנאי כשתהי' מקודשת אחר ל' תקנה נייר השטר למפרע וא"כ ג"כ בקדושין אלו שמתקדשת אחר ל' הוי אז נתינת השטר דאם קנתה למפרע הנייר ויהי' מהני אף בנאבד כמו בכסף דאם לא תתקדש לא קנתה ונאבד שלו כנ"ל:

ולכאורה י"ל למ"ש הפ' דבקדושי שטר בעינן ג"כ נתינה מיד ליד וטלי קדושיך מע"ג קרקע פסול כמו בגט דילפינן קדושי שטר ויצאה והיתה משא"כ בקדושי כסף כנ"ל ע"ש. וא"כ לכך י"ל דבשטר לא מהני בנקרע או נאבד דהנתינה מיד ליד שפיר כלתה כמו משיכה דהנתינה מיד ליד אינה תלי' אם תתקדש או לא תתקדש דבין כך וב"כ כבר הי' הנתינה כנ"ל רק הקנין שהוא קונה הנייר השטר נעשה ע"י שמתקדשת והוי רק טלי מע"ג קרקע דאין כאן נתינה מיד ליד בשעת הקדושין ולכך לא מהני נקרע כנ"ל. משא"כ בקדושי כסף דגם טלי כסף מע"ג קרקע מהני ולא בעי רק הקנין וזה הוי ע"י הקדושין ומהני כנ"ל. אך באמת ז"א דא"כ בשאר קנינים בקרקע וכה"ג למה לא מהני במקנה בשטר אחר ל' ונקרע או נאבד הא התם לא בעי מיד ליד וטלי מע"ג קרקע ג"כ מהני. ועוד דהיכא דבנתינה בא לידה לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ע"ש. וממילא יהי' מהני גם בשטר קדושין ג"כ כנ"ל כיון שבא לידה כנ"ל:

אך יש לחלק דבקדושי שטר עיקר הקדושין הם במה שנכתב בשטר שמקודשת היא לו זה הוא הקנין כנ' וא"כ כיון שכתוב בו שתתקדש לאחר ל' א"כ קודם ל' אין כאן שטר קדושין כלל דאין כתוב בו עדיין שתתקדש רק אחר ל' נעשה שטר קדושין ואז כבר נקרע או נאבד כנ"ל ובמאי תתקדש ומאי יועיל מה שנעשה נתינה למפרע הא אז לא הי' מועיל כלל בתורת שטר כנ"ל משא"כ בכסף דשפיר היה מהני אז כמו עתה כנ"ל. ובמ"ש יש לישב הש"ע סי' מ' שהביא יש אומרים כו' דבקדושי שטר אחר ל' לא מהני בנקרע או נאבד ע"ש והוא תמוה דמבואר להדיא בש"ס בגט איכא בינייהו נקרע הגט או נאבד דלא מהני ע"ש וממילא גם בשטר קדושין כן כמ"ש תוס' שם (בגיטין ד' ע"ד) דמאי חילוק. ולהנ"ל א"ש דאין ראי' מגט די"ל דהתם לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע ולכך לא מהני כלל בנקרע או נאבד דלא שייך לומר דהוי עכשיו נתינה למפרע כנ"ל דהא הנתינה מיד ליד עכ"פ כלתה במשיכה דזה אינו תלוי באח"כ כמ"ש לעיל משא"כ בקדושין להפ' דמהני גם בשטר טלי מע"ג קרקע ממילא י"ל דמהני דהוי עכשיו נתינה למפרע כנ"ל ולכך הביא רק י"א ומטעם הנ"ל:

עוד י"ל דלא מוכח מהש"ס דגט. דהא ריש פ' הזורק פריך הש"ס חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן ביד דעבד הא לית ליה יד לקבל ומשני דגיטו וידו באין כאחת. ופריך גם יד דאשה ומשני ידה גופי' לא קנוי' לי' לבעל. והקשו תוס' ורשב"א הא גם יד דאשה קנוי' לי' למעשה ידי' כמו יד דעבד ותירצו דהא יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך והקשה הרשב"א מה מהני שיכול לומר הא כל זמן שלא אמר הוי שלו כמ"ש הרמב"ם לענין הקדש ע"ש ותירץ דכיון שנותן לה הגט ורוצה שתתגרש ויהי' מיד המעשה שלה הוי נתינה זו עצמו כאומר צאי מ"י למזונותיך ע"ש. והנה לכאורה במגרש לאחר ל' יום קשה קושית הש"ס איך הוי נתינה הא לית לה יד וכאן לא שייך תירוץ הרשב"א דהא כאן בנתינה זו עדיין אינו כאומר צאי מ"י כו' דהא אינו רוצה שתתגרש עדיין ועד אחר ל' יהי' המ"י שלו. וגם תירוץ הש"ס לא שייך גיטו וידו באין כאחת דעדיין לא נתגרשה בנתינה זו עד אחר ל' ולית לה יד עדיין כנ"ל. וצ"ל דמ"מ אחר ל' דנעשה היד שלה הוי אז נתינה דבא הגט מידו לידה אז דקודם לכן הי' בידו דידה קנוי' ליה ואז בא לידה וכמ"ש תוס' בחצר שם דכה"ג לא הוי טלי גיטך מעג"ק ע"ש ולכך מהני כנ"ל. וא"כ א"ש דנקרע הגט או נאבד לא מהני דאיך שייך לומר דהוי אז נתינה למפרע הא ז"א דאז לא היה לה יד כלל ולא הוי נתינה רק כשמגיע הל' יום ואז אין השטר בעולם כנ"ל ולכך לא מהני. אבל בשטר קדושין דהי' מהני הנתינה מיד בשעה שנתן לה י"ל שפיר דמהני גם בנקרע או נאבד דמועיל נתינה הראשונה כנ"ל וכ' רק ליש אומרים כנ"ל:

אמנם לכאורה לטעם הנ"ל דמהני דכסף משום דהוי נתינה למפרע קשה למה הוצרכו התוס' ושאר פוסקים לומר הטעם משום שתצטרך לשלם כשנאבד אם לא תתקדש הוי כאלו בעין ע"ש והא אף אי לא תתחייב לשלם כגון באונס וכה"ג ג"כ יהי' מהני מטעם הנ"ל כיון דהוי למפרע נתינה ואז הי' בעין כנ"ל וי"ל למ"ש הרמב"ם גבי מתנה ע"מ להחזיר דלא מהני מדאורייתא משום דבעינן בקדושין נתינה שיש בה הנאה דוקא אבל נתינה לחוד לא מהני ע"ש וא"כ היכא שנאבד באופן שא"צ לשלם גם אי לא תתקדש א"כ נהי דהוי למפרע נתינה מ"מ הוי נתינה דלית בה הנאה עכשיו בשעה שחלין הקדושין דהא גם אי לא תתקדש תהי' פטור' כנ"ל. ולכך הוצרכו לומר כיון שתצטרך לשלם אי לא תתקדש ואיכא הנאה והוי נתינה שיש בה הנאה כנ"ל. או י"ל הטעם כמו דאמר בש"ס דאי אינה לשכירות אלא לבסוף לא הוי מקדש במלוה דמתקדש בהנאה זו שלא נעשה כלל מלוה עליה משא"כ אי ישנה לשכירות מתוע"ס דכבר הוי מלוה ע"ש וכן כאן כיון דאי לא תתקדש תצטרך לשלם וע"י שמתקדשת קנתה למפרע ואינו נעשה כלל מלוה עלי' היא מקודשת בזה שלא נעשה כלל מלוה עלי' וכמו אי אינה לשכירות אלא לבסוף כנ"ל. או י"ל למ"ש שם הטעם במקדש במלוה משום דאינו מוחל המלוה ואין כאן שום דבר שתקנה המלוה ע"ש וכאן שקנתה למפרע ממילא מקודשת כמו במחילת מלוה כנ"ל. או למ"ש הר"ן ז"ל שם משום דדעתה אגוף הכסף בעין ג"כ א"ש כנ"ל:

איתיבי' ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה והא דיבור ודיבור הוא כו' ע"ש. והרמב"ם ז"ל כ' ביטל עד שלא תרם כו' אם שינה בשליחות שציוה לתרום מן הצפון ותרם בדרום אין תרומתו תרומה ע"ש ותמוה מאוד כמ"ש הראב"ד ושאר פ' חדא הא תירוץ הירושלמי ששינה בשליחות הוא דוקא לר"ל דאין דיבור מבטל דיבור ובעי שינוי משא"כ לדידן דקי"ל הלכתא כר"י דיבור מבטל דיבור ולמה לי' שינוי' ועוד ממ"נ אי הוי שינוי בשליחות אף שלא ביטל כלל לא מהני ואי לא הוי שינוי מאי מועיל מה ששינה יותר מאם לא שינה:

ונראה לישב דהנה בקדושין ריש האיש מקדש מייתי הא דפיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה ופריך שליחות מנא לן. וקשה דלא פריך מלא הוסיף מאי מהני אי אין שליחות. וי"ל דהא תרומה ניטלת במחשבה וא"כ כשעושיהו שליחות שמה שיתרום הוא יהי' תרומה א"כ הא תורם בעצמו וכיון דקי"ל בתולה בדעת אחרים יש ברירה וממילא אם אמר שני לוגין שיפריש אדם אחר יהי' תרומה הוי תרומה דיש ברירה כנ"ל וא"כ כאן הוי כתורם בעצמו שמה שיתרום השליח יהי' תרומה ואין צורך לשליחות כלל. רק דאם הי' מחמת תרומתו ממילא הוסיף עשרה לא היה מהני דהלא באמת לא רצה זה רק מטעם שליחות יכול לומר בהכי אמדתיך ומהני ולכך פריך הש"ס אהא דפיחת או הוסיף שליחות מנ"ל דכאן צריך לטעמא דשליחות כנ"ל:

והנה גם כאן אם אמר סתם לך ותרום ומה שתתרום יהי' תרומה י"ל דאפשר כוונתו מעכשיו שיהיה תרומה מה שיתרום ומהני דהא יש ברירה כנ"ל וא"כ ממילא אינו יכול לחזור בו ולבטל השליחות דהא נהי דהשליחות בטל מ"מ כשתרם השליח הוי תרומה למפרע וא"י לחזור כמו בכל תנאי דמעכשיו שאינו יכול לחזור דזה הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה כנ"ל. רק בשינה בשליחות שתרם מן הדרום וכה"ג ואף דבאמת לא הוי שינוי בשליחות דכיון דהשליח סבר דמראה מקום הוא לו ואין קפידא ממילא אף שבאמת לא הוי כוונתו רק קפידא מ"מ לא הוי שינוי בשליחות כמו בפיחת עשרה שיכול לומר בהכי אמדתיך כנ"ל ולכך שפיר יכול לחזור בו דהא מטעם הנ"ל דהוי כתרם הוא במחשבה מטעם זה לא מהני דלענין זה שפיר הוי שינוי דהא באמת לא תרם הוא רק אם יתרום מן הצפון והי' תרומה. וכיון ששינה בכה"ג לא מהני מטעם תרומת עצמו. רק שיועיל משום שליחות דלענין השליחות לא הוי שינוי שיכול לומר בהכי אמדתיך כנ"ל וממילא לענין זה שוב מהני הביטול דדיבור ודיבור הוא ולכך צריכין ב' הטעמים דכיון ששינה ולא מהני מצד תרומת עצמו רק משום שליחות ולכך מהני הביטול משום דדיבור מבטל דיבור דבזה לא הוי מעכשיו כנ"ל. ואף אי נימא דאין כוונתו מעכשיו רק אז כשיתרום השליח יהי' תרומה מ"מ עכ"פ א"ש מה שהקשו על הרמב"ם נהי דפסק כר"ל מ"מ הא גם ר"ל מודה בשליחות דליכא מעשה כלל דדיבור מבטל דיבור ע"ש. ולהנ"ל דלענין תרומת עצמו הוי שוב כהקדישו לאחר ל' דהוי מעשה לר"ל כיון שתורם בעצמו שיהי' אז תרומה כנ"ל. ואף לר"י מ"מ למ"ש הר"ן ז"ל נדרים כ"ט דבאומר שור זה עולה אחר ל' שהקשה הא הדיבור כלתה אחר ל' וכמו משיכה ותירץ כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי נגמר אז ע"ש. כדאמר בש"ס התם ולכך י"ל דגם בתרומה א"י לחזור בו באחר ל' דהוי כמעשה אז רק משום ששינה ולא מהני משום תרומת עצמו רק משום שליחות ומהני הביטול כנ"ל. או י"ל כיון דסתמא תני ומשמע אף אם הי' כוונתו על מעכשיו שיהי' תרומה אם יתרום השליח כנ"ל:

או י"ל דהא לכאורה קשה למה יכול לחזור משום דיבור מבטל דיבור הא חזינן בהקדש וכה"ג שאינו אלא בדיבור ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו ולבטל וע"כ צ"ל דדבר שנגמר בדיבור הוי הדיבור מעשה דמה חילוק וא"י לחזור רק בהתקדשי אחר ל' שלא נגמר אז כנ"ל ולכאור' בשליחות הא כיון שאמרה תורה דנעשה שליח בדיבור לבד וא"כ נגמר השליחות מיד ע"י דיבורו שהוא כמותו ואיך יכול לחזור ויהי' כהקדש וכה"ג דג"כ נגמר מיד. ובשלמא לענין גוף המעשה שעושה שליח לקדש יכול לבטל שאינו רוצה עוד הקדושין דלענין זה לא נגמר עדיין שעדיין לא נתקדשה והוי רק דיבור לחוד אבל אם רוצה הקדושין באמת רק השליחות מבטל שאינו חפץ שיהי' שלוחו למה מהני דהא לענין השליחות כבר נגמר בדיבור לחוד שנעש' כמותו לקדש ולמה יוכל לבטל כנ"ל. אך י"ל דלכך יכול לבטל דהא כיון דכשרוצה יכול לחזור בו מגוף המעשה שזה לא נגמר עדיין וא"כ ממילא גם הדיבור של השליחות כלום ולכך גם השליחות הוי דיבור שלא נגמר ויכול לבטלו כנ"ל. אך כל זה בדבר שיכול לבטל גוף הדבר אבל בתרומה שצריך עכ"פ לתרום ואינו יכול לחזור מגוף הדבר שאינו רוצה עוד לתרום רק מהשליחות לחוד ושוב גם השליחות אינו יכול לבטל דהוי שוב נגמר כמו בהקדש דכאן אם לא יוכל לבטל השליחות שוב לא יוכל לבטל כלום ויהי' נגמר מיד. ולכך מוקי דוקא בשינוי כנ"ל ומיושב קושי' א' הנ"ל:

אך י"ל דגם בתרומה יכול לחזור בו שמה שיתרום השליח אינו רוצה שיהי' תרומה דנהי שאינו יכול לומר שאינו חפץ כלל לתרום דמחויב אבל מ"מ יכול לומר שתרומה שיתרום השליח לא יהי' מהני רק יתרום תרומה אחרת וזה שפיר הוי רק דיבור שלא נגמר עדיין לענין שיהי' תרומת השליח תרומה וממילא שוב יכול לחזור רק מהשליחות ג"כ דשוב לא נגמר שבידו לבטל כנ"ל. אך למ"ש דמטעם אמירה לגבוה יועיל ולא יבטל רק גוף השליחות ושוב הוי נגמר דהא אינו יכול לבטל שמה שיתרום השליח לא יהי' תרומה מגוף התרומה דאמירה לגבוה כו' רק מהשליחות והוי נגמר. ולכך כ' דוקא בשינה דלא הוי משום תרומת עצמו שיהי' אמירה לגבוה רק משום שליחות ויכול לבטל כנ"ל ויש לדחות. וגם י"ל דזה תלוי בברירה ואי אין ברירה אינו יכול לבטל שמה שיתרום השליח לא יהי' תרומה כנ"ל כיון שאין הביטול מהני מצד עצמו:

לכאורה קשיא לי למה מהני בהתקדשי לאחר ל' גם בקדושי כסף. הא הר"ן ז"ל נדרים (ד' כ"ט ע"ב) פי' הש"ס שם דבהקדש כיון שהוא בדיבור לבד באומר יהי' הקדש אחר ל' אמרינן דכלה דיבורו דאז ליתי' לדיבור כמו במשיכה משוך ולא תקנה עד אחר ל' כו' משום דאמירה לגבוה כו' ובקדושין מהני משום דהכסף גם אז ע"ש. וקשה דהא נתן הוא ואמרה היא לא מהני בקדושין משום דבעינן דוקא אמירה דידי' עם הנתינה ע"ש, וא"כ למה מהני התקדשי אחר ל' נהי דנתינת הכסף לא כלתה אז מ"מ האמירה. כלתה אז כמו בהקדש וליכא אז אחר ל' רק הנתינה לחוד ולא מהני כיון דכלתה אמירתו ומאי חילוק בין הקדש דסגי בדיבור לחוד או בקדושין דבעי דיבור עם הנתינה כנ"ל. ובשלמא אי הוי אמרינן דנתינה לחוד מהני לקנין הקדושין רק דאמירה בעי להורות שהנתינה הוא לשם קדושין וכמו דקי"ל נתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש די' אם דיבר עמה על עסקי קדושי' דכיון שמוכח שהנתינה לשם קדושין מהני ע"ש. הי' שפיר כאן דכיון דאמר בשעת נתינה התקדשי אחר ל' לא שייך כלה דיבורו דהא עכ"פ מוכח שהנתינה הי' לשם קדושין ומהני כנ"ל. אך למ"ש הר"ן ז"ל ריש קדושין גבי תן מנה לפלוני כו' דספיקא הוא דשמא גזירת הכתוב דבעי דוקא אמירה ואל"ה לא קרינן כי יקח ואף שמוכח שהנתינה לקדושין ודוקא דיבר עמה מהני דדיבור זה הוי אמירה ע"ש. וא"כ קשה כנ"ל כיון דכלתה אמירתו הוא כמו בהקדש ולא מהני נתינה לחוד מגזה"כ כנ"ל וצ"ל דהאמירה לא בעי דוקא אז בשעת חלות דגוף הקנין הוי רק הנתינה רק גזה"כ דבעי אמירה ומהני גם האמירה של קודם לכן כנ"ל. אך התוס' רי"ד פ' האומר לקמן כ' דלא מהני באומר התקדשי בפרוטה שאתן לך למחר דבעי דוקא בשעת מעשה ע"ש. ויש לדחות:

הר"ן ז"ל כ' כאן דאם הוא חוזר א"צ להחזיר כסף הקדושין ע"ש. וי"ל דהא לכאורה כיון דמשוך ולא תקנה רק אחר ל' לא קני רק כאן בקדושין מהני שהוא בכסף כנ"ל. ולכאורה איך קנתה היא הכסף הא אינו נקנה לה רק בהגבהה או במשיכה ולענין שתקנה היא הכסף הוי משוך ולא תקנה עד אחר ל' דכלתה וכיון שנתאכלו מקודם לא קנתה דהא אינו מקנהו לה רק אחר ל' דתתקדש וכיון שלא קנתה הכסף ממילא אינה מקודשת וצ"ל דאף שאינו מקדשה רק אחר ל' מ"מ הכסף מקנה לה מעכשיו כשתתקדש אחר ל' יהי' הכסף שלה למפרע מעכשיו ושפיר כשמתקדשת אחר ל' מהני אף שנתאכלו דבמעכשיו לא בעינן עומד בחצירה אז ע"ש. ולכך כ' הר"ן ז"ל שפיר דא"י לחזור בו לענין הכסף דקי"ל במעכשיו א"י לחזור דאם הי' יכול לחזור והיינו שאינו מקנה רק אז אחר ל' לא היתה מקודשת דלא קנתה כנ"ל. וממילא נראה דאם פירש בהדיא שאינו מקנה לה הכסף רק אחר ל' כשתתקדש שוב לא מהני בנתאכלו כנ"ל. ובמ"ש מיושב מ"ש הרמב"ם גבי קדושי שטר וגט אחר ל' שהוא רק בתורת פקדון בידה עד אחר ל' והכא אמר דלא דמי לפקדון. ולמ"ש הטעם דכאן בכסף דהיכא דמקנה מעכשיו מקודשת אף בנתאכלו ממילא מקנה מעכשיו כדי שתהי' מקודשת אף שנתאכלו כנ"ל. משא"כ בשטר או בגט דלא מהני נקרע או נאבד אף שמקנה לה למפרע כמ"ש הפ' ולכך ממילא אינו מקנה לה כלל למפרע דמאי תועלת בזה ושפיר הוי רק פקדון עד אחר ל' רשאי להשתמש וכה"ג כנ"ל:

קשיא הלכתא אהלכתא דהלכה כר"י דדיבור מבטל דיבור וקי"ל דחוזר ומגרש בו. והקשו הא ממ"נ לס"ד הוי לי' למפרך אר"נ גופי' כיון דיכול לבטל ע"כ הדיבור מבטל דיבור וא"כ איך חוזר ומגרש בו כיון שנתבטל ולמה לי' למפרך הלכתא אהלכתא. וצ"ל בדוחק דלס"ד הוכיח מכאן דהלכה כר"י בבתרייתא דדיבור לחוד יכול לבטל כמו שליחות אבל דיבור שיש בו מעשה אינו מבטל ולכך חוזר ומגרש דגוף הגט שיש בו מעשה לא מצי מבטל. אבל עכשיו דאמר הלכה כר"י אף בקמייתא דגם שיש בו מעשה מבטל דיבור פריך שפיר דגם גוף הגט יהי' בטל. ומשני דלא מבטל לי' או דלא מצי מבטל לי' כיון שנכתוב כהלכתו כמ"ש תוס':

ונראה לישב עוד דלכאורה נהי דסבר ר"ל דדיבור לא מבטל דיבור מ"מ נראה דכשחוזר בו לא מהני השליחות. למאי דקי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח כמ"ש תוס' וכ' הרא"ש ז"ל הטעם דלא איתרבי שליחות רק היכא שאין חוב לשום אדם אבל היכא דחב לאחר בשליחות זה לא איתרבי כלל שיהי' שלוחו כמותו כנ"ל. וגם בגט כ' בס' נב"י דלא מהני בע"כ ע"י שליח לגרשה כיון דחוב הוא לה אינו יכול לעשות שליח. ואף דבאמת ליתא שם היינו משום דהיא בידו שנתנה לו תורה כח זה ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל הי' פקח בשעה שעשאו שליח ונתחרש לא מהני דגם בשעת עשיית השליחות בעינן שיהי' ראוי לשליחות ע"ש ריש גיטין. וא"כ כאן בנתנה רשות לשליח לקדשה וחזרה בו נהי דאין דיבור מבטל דיבור מ"מ כשחזרה ואינה רוצה בקדושין והוי חוב לה עצמה שוב לא מהני השליחות דלא איתרבי שליחות בכה"ג וכמו תופס לבע"ח בחב לאחרים דלא מהני. ואף דבשעה שעשאתו שליח הי' זכות לה מ"מ כיון שאח"כ נעשה חוב ואז אימעט משליחות הוי כפקח ונתחרש דלא מהני כנ"ל כיון שבשעת עשיית השליח בטל כנ"ל. או י"ל דהחילוק הוא דעכ"פ כשביטלה השליחות ואח"כ חוזרת ורוצה אז אי אמרינן כר"י דדיבור מבטל דיבור ונתבטל לא מהני מה שהיא רוצה אח"כ אבל אי לא מבטל דיבור רק הטעם כנ"ל. וא"כ כשרוצה אח"כ ושוב הוי זכות עתה א"כ הוי כפיקח ונתחרש וחזר ונתפקח דמהני וגם כאן כנ"ל כיון דהוי זכות בשעת עשיית השליחות וגם בשעה שעשאתו שליח כנ"ל. ולכך פריך שפיר דבלא הילכתא י"ל דלכך יכול לבטל משום דהוי חוב להבעל ולא מהני השליחות כנ"ל. ולכך ממילא חוזר ומגרש בו דהוי פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח אבל עכשיו לר"י דהטעם משום דמבטל דיבור פריך שפיר כנ"ל:

התוס' כ' דבפני השליח גם ר"ל מודה דיכולה לחזור ע"ש ולכאורה מאי פריך מהשולח גט כו' הא הגיע בשליח וגם בשלח שליח לבטלו ג"כ כיון דשלוחו כמותו הוי כאלו בטלו בפני השליח. וצ"ל דקושית הש"ס הוא מהא דבראשונה הי' עושה ב"ד ומבטל ממקום אחר דמהני שלא בפניו כנ"ל. או י"ל דקי"ל כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי משוי שליח. וממילא כיון דשלא בפני השליח אינו יכול לבטל דלא אתי דיבור כו' ממילא אינו יכול לעשות שליח שלא בפניו לבטל בפני השליח דהא לא מצי למיעבד השתא בעצמו כנ"ל. משא"כ בתקנות ר"ג קי"ל דבטלו מבוטל ע"ש ופריך שפיר כנ"ל:

הטעם אינו מובן מאי חילוק בין בפני השליח או שלא בפניו. וצ"ל דודאי כשאינה רוצה בקדושין אלו מה מהני דאין דיבור מבטל דיבור הא מ"מ אין יכולין לקדש בע"כ הא התורה אמרה כי יקח כו' מדעתה. ולכך פי' תוס' היכא שאמרה פעם א' שחוזרת בה שלא בפני השליח ועתה בשעה שקדשה השליח אין יודעין דעתה. מ"מ דחוק דממ"נ אי אמרינן דאף שחזרה בה פעם א' מ"מ עתה היא רוצה א"כ גם חזרה בפניו מהני ויש לחלק. או דעיקר החילוק בין אם חוזרת מגוף הקדושין אז מהני החזרה דאינה מתקדשת בע"כ משא"כ כשחפיצה בהקדושין רק דביטלה השליחות בזה סבר דאין מבטל דיבור כנ"ל והקדושין הם מדעתה כנ"ל:

רש"י ז"ל והגיע בשליח כו' רבותא קמ"ל דלא אמרינן לצעורי' מכוין ע"ש. ואינו מובן למה הביא רש"י ז"ל כאן דברי גמ' הנ"ל. וי"ל דכוונתו דלכאורה לדברי תוס' הנ"ל מוכח להיפך ממתניתין כר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור מדנקיט דוקא והגיע בשליח כו'. והיינו דווקא בפניו דמהני גם לר"ל כמ"ש תוס' אבל שלא בפניו לא מבטל דיבור כנ"ל. דאי כר"י למה ליה והגיע בשליח ולכך הובא דרבותא קמ"ל והגיע דלא אמרינן לצעורי' ואף דרש"י ז"ל סובר דאין חילוק לר"ל בין בפני השליח או שלא בפניו מ"מ הי' מוכח דיש חילוק כדברי תוס' ותירץ כנ"ל:

קשיא הלכתא אהלכתא דק"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו לכאורה קשה הא כל הטעם דבטל הוא משום אתי דיבור ומבטל דיבור והדיבור של הביטול מהני וא"כ ממילא שפיר יכול אח"כ לחזור בו שוב מהביטול ג"כ משום אתי דיבור ומבטל דיבור כיון שגם הביטול לא הי' אלא דיבור יכול לבטלו ג"כ כנ"ל. ושפיר חוזר ומגרש בו ומאי פריך. וי"ל דחוזר ומגרש משמע שאינו מבטל הביטול למפרע רק שרוצה עתה לגרש בו ופריך שפיר כיון שכבר נתבטל לא יועיל כיון שאינו חוזר בו כנ"ל למפרע:

או י"ל דהא באמת הקדש ונדרים וכה"ג שאינו אלא דיבור ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו ולא אמרינן דיבור מבטל דיבור וע"כ דדיבור שנגמר מיד ודאי חשיב כמעשה רק כאן בשליחות שאינו נגמר יכול לבטל כנ"ל. וא"כ הדיבור של הביטול שזה נגמר שמיד נתבטל שוב הוי מעשה ולא שייך אח"כ לחזור מהביטול משום אתי דיבור ומבטל דיבור כמו בהנ"ל. ואי"ל דא"כ דהוי הביטול מעשה הא לכ"ע מעשה מבטל דיבור ולמה לר"ל לא אתי דיבור ומבטל כו' הא דיבור של הביטול חשיב מעשה. ז"א דלא הוי מעשה רק משום דאמרינן דמהני והיינו לר"י משא"כ לר"ל דאין דיבור מבטל כו' ובאמת אינו רק דיבור לא מהני כנ"ל. ואינו יכול לבטל ולא הוי כלל מעשה כנ"ל:

נהי דבטלי' לשליחותי' דשליח גיטא גופי' כו' ופי' תוס' שאינו יכול לבטל גוף הגט כמו שאינו מועיל ביטול על הכסף קדושין ע"ש. ובאמת להחולקים דמהני ביטול על הגט עצמו קשה כנ"ל מאי הוא מבטל. וי"ל למ"ש הבעה"מ דלכך לא הוי מפי כתבם חתימת העדים משום דהם שלוחים של הבעל והוי מפי כתבו ולכך מהני. וממילא כשמבטל שליחותם שוב בטל גוף הגט דהוי מפי כתבם אינו יכול לחזור ולגרש בו כנ"ל. ומאן דפליג סבר דהא אינו יכול לבטל גם השליחות רק כשעדיין לא עשה שליחותו אבל כשכבר עשה לא מהני כמבואר במשנה וא"כ לענין השליחות של העדים כבר עשו שליחותם ולא מהני הביטול על החתימה כנ"ל: