ודאמרינן וצריכה דאי אשמועינן רישא הוה אמינא וכו' אבל נטמאו טהרותיך וכו'. הכי קאמר, דאי אשמועינן רישא הוא אמינ' שתיקתו לאו הכחשה היא אבל נטמאו טהרותיך אימא אין שתיק' אלא הכחשה כמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר שאלו היה חושש היה אומר איני יודע או יודע אני שדרך השותקין בכגון זה מפני שאינן חוששין כדאמרי' בדרבנן איהו סבר מדאישתיק אודויי אודי ליה ולא היא מיחש הוא דלא חש לה קמ"ל אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע וכל מקום שאין הכחשה לעד נאמן:

הקים להם בציץ שבין עיניך. פרש"י ז"ל דאף על גב דלאו שעת עבודה היא הא אמרינן בפ' שני בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ולא מחוור דהתם לא להתיר נאמרה אלא לומר שאי אפשר שלא יהנו בהן בשוגג שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שלא יהנו בהם אבל ללבשן במזיד שלא בשעת עבודה ודאי לא ומיהו ודאי הכי אסיקנא במסכת יומא דף ס"ת ע"ב דבגדי כהונה במקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר שניתנו ליהנות בהן והתם אמרינן היוצא בהם למדינה אסור והכא למדינה הוה.
ויש מפרשים דשאני ציץ דכתיב על מצחו תמיד משמע אפי' שלא בשעת עבודה ואפילו במדינה והכי נמי משמע בפ"ק דמסכת יומא דף ז' ע"ב דקאמרינן מאי תמיד אילימ' על מצחו תמיד מי לא בעי' למיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלמא לא אסיר אלא בשעת שינה ובית הכסא ולא דייק לן דהתם הכי קאמר מאי תמיד אילימא על מצחו תמיד ובא ללמד שמותר בכל שעה אי אפשר לומר כן דהא איכא שעת שינה אלא ע"כ לתמיד מרצה אתא לומר שאעפ"י שאינו על מצחו מרצה השת' דאתית להכי לענין היתר לבישה כשאר בגדי כהונה הוא ועוד דהתם הכי קאמר אילימ' על מצחו תמיד במקדש שאין כהן גדול יוצא מן המקדש תמיד מי לא בעי מינם ומיעל לב"ה שצריך לצאת ולחלוץ אלא תמיד מרצה.
ותמיה לי מה ראו חכמים שלא לערער על כהונתו עד עכשיו ואפשר שהיו יודעין שיש עדים מכשירים אותו אבל לפי שעשה שלא כהוגן שהניח את הציץ במדינה והוא אסור מדרבנן כדמוכחינן ואיהו לא אשגח בדרבנן ועוד שהיה בשעת אכילה ושכרות לפיכך אקפיד אותו זקן ואמר לו שיניח כתר כהונה:

אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. קשי' ניה לרש"י ז"ל ונוקי תרי לבהדי תרי ונוקי ינאי בחזקת אבהתיה וניחא ליה הני מילי באמו דהוה לה חזק' דכשרות אבל ינאי לית ליה חזקה דכשרות שהרי מעידין על לידתו בפסלות והך סברא דהכא אליב' דרבי אלעזר דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה לית לה חזקה דכשרות אבל רבי יוחנן הא אמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וע"כ משום דחזקת כשרות דאמה מהניא אברתא דאי ליכא חזקה דכשרות אף על גב דשמא הוא לא מהימנא.
ועוד השיבו לו מהא דגרסינן התם בכתובות דף כ"ו ע"ב ואיתא נמי בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' ל"ב ע"א) כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ואיכ' עליה קליה דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואתא עד א' ואמר דכהן מעליא הוא ואסיקניה ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתוניה ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוי ודכ"ע מצטרפין דמצטרפים לעדות ואי לא משום דאיכ' מאן דחייש לזילותא דבי דינא הוי מסקינן ליה לדברי הכל משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה.
ורש"י ז"ל עצמו נשמר מזו הקושי' ופי' שם אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאסיקניה על פי עד אחד שהיה נאמן דההיא שעתא ליכא עוררים ולא מחוור משום דאי לאו חזקה דאבהתיה אדרבא כיון דהשתא אחתוני לא מזדקקין ליה למהדר (ולאפוקי) דכל מקום שעדיות שקולות לא מזדקקין ליה ועוד דחזקה הבאה מחמת עדותן של עדים הללו אינה חזקה כדאמרינן בב"ב דף ל"א ע"א דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילתה בהדי אכילתה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה הדר אייתי סהדי דאבהתי' היא אמר רב נחמן אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואמאי נימ' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא אחזקתיה דהאי דאתפסנוה מעיקרא מקמי' דליתו עדי אבהתא.
והרב אב ב"ד ז"ל אמר משום דאמיה דינאי איכ' עלה קלא קודם לכן דשבויה הות שמא רצה לומר כאן הוחזק (הכל) קודם לידתו ושם יצא הקול לאתר לידתו נוטה לפרש"י ז"ל וגם הוא אינו נכון דהתם נמי איכ' עליה קלא דבן גרושה הוא לא שנא קודם ולא שנא לאחר דהא מוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה והיא גופה אחזקתה דכשרות קיימ' ועוד מנא לן בגמר' דהכי הוה ליה למיפשט מינה עד אחד.
ור"ת ז"ל היה מפרש שאותה העיר כבשוה כרכום והיא היתה שם ובאו עדים שלא נשבית ובאו אחרים ואמרי נשבית ואי אוקמא תרי לבהדי תרי אתתא בחזקת פסולה קיימא ששם היתה בשעה שכבשה כרכום ולא מחוור דמנא ליה דהכי הוה ואי בידוע שכרכוס כבשה כמודיעים בודאי אם כן היכי אייתי מינה אביי ראיה לזנתה בעד אחד שאני התם דבלא עדות עד אחד נמי היתה אסורה שכל כהנות שנמצאו שם פסולות ואי לא אתו בי תרי ומכחשי ליה ודאי פסולה היתה.
וי"מ דכל תרי ותרי ספקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה ומייתי ראיה מהא דגרסינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב ע"ב) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואקשינן מאי שנא רישא ומ"ש סיפ' ומאי ק' תרי ותרי נינהו ואוקמ' אחזקה ריש' חזקה לשוק וסיפ' חזקה לאשת איש ועוד אמרינן התם נמי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא מיכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ואי מוקמת לה אחזקה הבא עליה בחטאת ולא באשם תלוי. ועוד הביאו ראיה מהא דגרסינן ביבמות דף צ"ב ע"א האשה שהלך אישה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואח"כ אמרו חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ובעי עלה בגמר' היכי דמי אי דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא ועוד ממזר ספק ממזר הוא ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה הכא דין הוא שתצא שהרי חזקתה לשוק והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה אלא ש"מ לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאוריית'.
וזה הלשון נכון אעפ"י שאין דינם מתחוור להם, דלענין תרומה בין דאוריית' בין דרבנן אחזקה מוקמינן אלא דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחזקה לאפוקי אתתא מתותי גברא ולא משוינן ולד ממזר גמור להוציא אשה מתחתיו בשקדם ונשא ולא אמרינן נמי חזקה לאפוקי ממונא מידיה דמריה כדאמרינן בכתובו' דף כ"א ע"ב שלשה שישבו לקיים את השטר וכדפירש רבינו הגדול ז"ל התם וגבי יוחסין נמי החמירו ואין מתירין לכהן לישא בתו של ינאי.
וביבמות דף ל"א ע"א מסקנא דכולן שהיו בהן ספק גירושין כגון שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה חולצת ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקתה ובחזקת השוק עומדת וכן נמי הא דתנן בגיטין דף ע"ח ע"א מחצה על מחצה מגורש' ואינה מגורשת למאי הלכתא שאם היה בעלה כהן אסורה עליו ואוקימנ' בתרי כתי ולא אמרינן אוקמה אחזקה אלמא בכל מקום שראוי להחמיר לא אמרינן אוקמה אחזקה. והיינו דאמרינן התם ודילמא תרי ותרי נינהו ותרי נמי ספקא דרבנן הוא ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה פי' ואי ס"ד להאי חזקה אית לה עיקר אפי' תרי ותרי נמי אלא שמע מינה דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה ולעולם חולצת והאי הויא מסקנא דשמעתא.
ויש גורסין שם גרסא אחרת דתרי ותרי ספק' דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמה אחזקה וחולצת והולד שנולד מספק זה ספק ממזר הוא וספק הלל ואסור לכהן לישא בתו לפיכך הקשו כאן מאי חזית וכו' והוי ספק חלל והיאך אמרו ולא נמצא הרי נמצא במקצת ואעפ"י שאין כח ביד חכמים לפסלו מן התרומה שהוחזק בה מ"מ נפסל במקצת שאין כהן נושא בתו ואלמנתו ואפשר לעבודה הוא נפסל לפי שאין בודקין מן המזבח ולמעלה וכיון שהיה שם ספק לא היה עומד ומקריב על גבי המזבח וכתבתי זו הסברה מפני שהיא עיקר וכלל גדול לספקות אבל בכאן אין דבריהם מתחוורין אלו היו עדי טומאה תרי ותרי הדין עמהם אבל שבויה חששא דרבנן הוא ולמה לא יתלו להקל אפי' ביוחסין.
ובעיקר קושי' זו של ינאי אין אנו צריכין לפי דעתי לכל זה שאפי' היה כשר גמור מפני שמעמידין אותו על חזקתו לא היה לו מקום לכעוס על החכמים ושיהרגו על כך מאחר שיש עדים שמעידים כדבריהם ולא הוזמו שהרי נמצא מה שאמרו, ואף על פי שהוא כשר:

אשתו זנתה בעד אחד מהו אביי אמר היא היא רבא אמר הוי דבר שבערוה וכל דבר שבערוה אין פחות משנים. תימה וכי אביי לית ליה אין דבר שבערוה פחות משנים, והא ילפינן דבר דבר ממון. והא בהדיא דרשינן בריש פרק קמא דסוטה (ג, א) דעד אחד לא מהימן אטומאה בלא קנוי וסתירה, דאתיא דבר דבר מממון, ובשלהי פרק בתרא דגיטין (צ, א) נמי דרשינן ליה בין לבית שמאי בין לבית הלל לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ויש לומר דאביי מוקי לה לההיא במכחישתו, ורבא מוקי לה אף בשותק, אי נמי איכא למימר דאביי לאו דבר תורה קאמר, אלא כיון דבעלמא מהימן הימנוה רבנן אפילו בדבר שבערוה.

אין דבר שבערוה פחות משנים. איכא למידק אימא מה להלן עד אחד והלה אומר איני יודע אי נמי בשותק חייב אף בערוה עד אחד והלה שותק אי נמי אומר איני יודע מהימן. יש לומר דהתם לאו משום הימנותיה דעד הוא, אלא משום דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, והלכך משלם. ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא, דהא אמרינן דלא אקשיה רחמנא אלא לצד ממון שיש בו הכחשה.

הקם להם הציץ שבין עיניך. תימה דאף על פי שבגדי כהונה מותר ללובשן בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, וכדאיתא ביומא פרק בא לו (יומא סט, א) מכל מקום במדינה אסור, כדאיתא התם היוצא במדינה אסור, והכא במדינה הוה, ותירצו בתוס' דציץ שאני, דכתיב ביה על מצחו תמיד, דמשמע אפילו שלא בשעת עבודה, ואפילו במדינה, וכדמשמע בפרק קמא דיומא (ז, ב) דאמרינן התם מאי תמיד, אילימא על מצחו תמיד, מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי למינם, אלמא כל שאר העתים מותר. ויש דוחין דהתם הכי קאמר, אילימא על מצחו תמיד, הא לא אפשר, דהא איכא שעת שינה ושעת כניסתו לבית הכסא, אלא על כרחין האי תמיד לאו אמצחו קאי, אלא לתמיד הוא מרצה, ולומר שאף על פי שאינו על מצחו מרצה הוא, ואפילו תלי בסיכתא.
והרמב"ן נר"ו הקשה מה ראו להקפיד ולהרהר עכשיו על כהונתו יותר ממה שהקפידו עליו שמונים שנה ששמש בכהונה גדולה (ברכות כח, א) ותירץ דאפשר שהיו יודעין שיש עדים מכשירים אותו, אבל לפי שעשה שלא כהוגן שהניח את הציץ במדינה, והוא אסור מדרבנן, ואיהו לא אשגח בדרבנן, ועוד שהיה בשעת שכרות, לפיכך הקפיד אותו זקן.
ואינו מחוור לי, דהא טעמא יהבינן בגמרא למחאתו של יהודה בן גודגדא שהיו אומרים אמו נשבית במודעית, ואם יהודה בן גודגדא היה יודע שיש עדים מכשירין, לא היה לו לערער עליו על כהונתו ולגלגל עליו מה שאינו, ואם לא היה יודע מכשירי מעיקרא מאי סבר כששתק ולבסוף מאי סבר כשצווח, אלא מסתברא דעד עכשיו שלא מיחו בידו לפי שלא היה הדבר ברור אצלם, וכדאמרינן ויבוקש הדבר ולא נמצא, ועכשיו שראו שהקים בציץ שלא כהלכה, ושעת הודאת הנס היתה היה סבור אותו זקן שכל מעשיו שגגה הן ואם ימחו בידו יקבל, ומיחה ולא קיבל.

מאי לא נמצא אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי

סמוך אהני דאמרי אשתבאי. ואי קשיא לך אדרבה לימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת אבהתיה. תירץ רש"י דינאי גופיה לא הוה ליה חזקה דכשרות, ובאמו הוא דאיכא למימר הכי דהוה לה חזקה דכשרות. ולא נהיר דקיימא לן בפרק קמא דכתובות (יג, א) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, ועל כרחין משום דחזקה דאמא מהניא אברתה, ועוד דמשמע בכתובות (כה, ב) ואיתא נמי בפרק חזקת (ב"ב לב, א) דהיכא דאיכא תרי דאמרי בן גרושה בן חלוצה הוא ואיכא תרי דאמרי דכשר הוא, דמוקמינן גברא בחזקת אבהתיה, דאמרינן התם כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא, ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא, ואסיקנא ואתי תרי ואמרי דבן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא ר' אלעזר סבר אין מעלין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מעלין, ואיכא התם תרי לישני, איכא מאן דאמר דבמיחוש לזילותא דבי דינא פליגי, דר' אלעזר סבר חיישינן ורבן שמעון בן גמליאל סבר לא חיישינן, ואיכא מאן דאמר דבמצטרפין לעדות פליגי, דר' אלעזר סבר לא מצטרפין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מצטרפין, הא לאו הכי לכולי עלמא מדינא מסקינן ליה, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה.
ומיהו רש"י פירש שם אוקי גברא אחזקתיה, דאסקיניה על פי סהדא קמא דאמר דכהן מעליא הוא, ואז הוה מהימן, דלא הוו עוררין, ואינו מספיק, מכל מקום כיון דאיכא תרי ותרי אי לאו חזקת אבהתיה חזקה דעל פום סהדי קמאי לאו חזקה היא, וכדאיתא התם (ב"ב לא, א) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, הדר האי אייתי סהדי דאבהתיה, אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, ואמאי נימא כיון דתרי ותרי נינהו אוקמה אחזקה קמייתא דאחזקת ליה בחזקתיה דאתפסנוה בידיה אפומא דסהדי קמאי, וכן אי אפשר לתרץ כגון שכבשה כרכום למודעית, אלא אתו תרי דאמרי לא אישתבאי איהי ואתו בי תרי ואמרי אישתבאי, והלכך כי מוקמת תרי לבהדי תרי נמצאת היא בחזקת פסולה וכדתנן (כתובות כו, ב) עיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, דהא ליתא, דאם כן מאי קא מייתי אביי ראיה מיניה לעד אחד דמהימן, דאפילו בדליכא עד כלל דינא הכי, דהא אמרינן דכל כהנות שנמצאו שם פסולות.
ויש מי שתירצו דכל תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, כדאיתא ביבמות פרק ארבעה אחין (יבמות ל, ב) וכולן שהיו בהן קדושין או גרושי ספק, ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה, ומסייעי לידה להאי פירוקא מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא, ואם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואם איתא דכל תרי ותרי מוקמינן אתתא אחזקתה מאי קושיא בשנים אומרים נתקדשה אוקי אתתא אחזקת פנויה ולפיכך לא תצא, ובשנים אומרים נתגרשה העמידה אחזקת אישת איש ולפיכך תצא, ועוד דאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, ואקשינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, ואם איתא הבא עליה בחטאת קאי הוה ליה למימר דהא בחזקת אשת איש מוקמת לה. ועוד דגרסינן בפרק האשה רבה (יבמות צב, א) האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים באו ואמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלה ונתיבמה ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר, ואמרי בגמרא היכי דמי אילימא דאיכא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא, ועוד ממזר ספק ממזר הוא, ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה, האי כדין נפקא, דהא בחזקת איסור ליבום הוה קיימא, דבן הוה ליה, והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה הוא. אלא שמעינן מכל הני דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, אלא בתרומה דרבנן, אבל בדאורייתא לא. והכא בעבודה דאורייתא, אי נמי בתרומה דאורייתא, והתם בתרומה דרבנן, והא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לה, א) תרומה ונטמאת מבעוד יום אין עירובו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב, ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ואוקמוה רבה ורב יוסף בגמרא בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום ואחת אומרת משחשיכה, ואפילו הכי לא מוקמינן לה אחזקה ראשונה דטהרה ואף על גב דתחומין דרבנן, לא קשיא, דר' מאיר תחומין דאורייתא סבירא ליה, כדאיתא התם בהדיא.
ואינו מחוור, דאדרבה לכאורה משמע בהדיא ביבמות (לא, א) דאסיקנא דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ואוקי מלתא אחזקתה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא כדאיתא התם, וכן אומר ר"י בעל התוס' דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, ומדינא מוקמינן מלתא אחזקתיה בין לקולא בין לחומרא, ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנויה. וזרק לה גיטא שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה מדינא חולצת ומתיבמת, ואם היה בעלה כהן מותרת לו, אלא דאסרינן לה מדרבנן, וכי אמרו רבנן דספיקא הוי, ולא מוקמינן אחזקתה, הני מילי בשל תורה, כגון קדושין וכגון האי דינאי דפסלי ליה בתרומה דאורייתא ובעבודה, וכן נמי בההיא דעירובין דאמר ר' מאיר הרי זה חמר גמל, משום דתחומין דאורייתא לר' מאיר כדאיתא התם, אבל בדרבנן כגון דפרק חזקת דתרי אמרי בן גרושה ובן חלוצה ותרי אמרי דכהן מעליא הוא, דמסקינן ליה לתרומה דרבנן, משום דבדרבנן לא החמירו לאפוקי מחזקת אבהתיה, והא דתניא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ואקשינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, ולא פרכינן הבא עליה בחטאת קאי, איכא למימר דלרווחא דמלתא קא פריך הכא לומר דאפילו למאן דאית ליה בפרק ארבעה אחין דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, ומפקינן לה מחזקתה, מכל מקום הבא עליה באשם תלוי, וכיון דאסיקנא כגון שנשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי, אף על גב דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, לא מפקינן לה, דהא אינהו ברי קאמרי, ולגבי עצמן נאמנין הן בדיעבד.
ולפום האי פריקא הא דאמרינן התם בפרק ב דכתובות שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ולא פרקינן רישא אוקי אתתא אחזקת פנויה סיפא אוקמה אחזת אשת איש, איכא למימר דאליבא דמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא קא פריך, ודכותה טובא איכא דמקשה אליבא דחד תנא, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה לברורי לברייתא אליבא דכולהו תנאי ואליבא דכולהו אמוראי. אי נמי כיון דנפקא עלה קלא מעיקרא דנתקדשה ועמדה ונשאת, הוה לן לאפוקה, דלא גרע מקלא דקודם נשואין ואירוסין דמפקינן לה. אי נמי איכא למימר דסיפא קא קשיא ליה, מאי שנא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דתצא, וברישא לא תצא, דהא ברייתא בין דאיכא לברורי בין דליכא לברורי הוא מדנקט ליה בפנויה ואשת איש, ולא נקט לה כולה באשת איש, וליפלוג בין מיתה לגרושין, אלא ודאי בין דאיכא לברורה בין דליכא לברורה דומיא דנתקדשה קאמר, דליכא לאיפלוגי בין נתקדשה עכשיו לנתקדשה זה כמה, דבין כאן ובין כאן ליכא לברורי, והלכך שני אומרים נתגרשה אפילו בדליכא לברורי כגון דאמרו נתגרשה זה כמה קתני ברייתא דאם נשאת תצא, ואמאי כיון דנשאת לאחד מעדיה וליכא לברורי, הוה לן למימר אם נשאת לא תצא כדאמרינן בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבדליכא לברורי אם נשאת לא תצא כדאמר ר' יוחנן התם (כתובות כב, ב). וכן כתב רבינו אלפסי בהלכות דאפילו בגירושין היכא דמסהדי לאחר זמן דליכא לברורינהו אם נשאת לא תצא, והיינו דלא משני רב אשי בהא קדושין ליכא לברורי גרושין איכא לברורי כדשני בההיא דר' יוחנן מיתה ליכא לברורי גרושין איכא לברורי. וההיא דהאשה רבה (יבמות צב, א) דאמרו לה חלוף היו הדברים, דאקשינן תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, כלומר ולא תצא, מסתברא דמשום דהני תרי דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתייבמה, הוא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפקת לה סמוך אהני דנתייבמה אפומייהו, ותדע לך דהא ר' מנחם בר' יוסי דאמר בפרק ב דכתובות (כב, ב) בין מת בין נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא מודה הוה דאם נשאת עד שלא באו הני דאמרי לא מת ולא נתגרשה לא תצא כדאמרינן התם א"ר מנחם ב"ר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואחר כך נשאת, אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא, כנ"ל ליישב לפי שיטתו של רבינו יצחק ז"ל.

הקם להם בציץ שבין עיניו. פי' תן ציץ בין עיניו והראיהו להם לראות מה יאמרו וקשיא לן והאיך נתן ציץ שלא בשעת עבודה וכ"ת דהא אמרינן בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כדפירש"י ז"ל הם ליתא דהתם בשוגג אבל במזיד כי הכא אסור ואפילו למ"ד בפרק בא לו במסכת יומא דאפי' במזיד נתנו להנות בהם היינו במקדש אבל במדינה אסור כדאיתא התם והכא במדינה הוה תירץ ר"ת ז"ל דשאני ציץ דכתיב בה והיה על עמצחו תמיד ומשמע אפילו במזיד ובכל שעה ובכל מקום והביא ראיה לדבריו מדאמרינן במסכת יומא מאי תמיד אילימא תמיד ממש והא בעי למינים ולמיעל לבית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתא ומדלא קשיא לן אלא דהא בעי מינם ומיעל לבית הכסא מכלל דבלאו הכי בשאר מקומות מותר. ולא נהירא דהאיך מקילינן בציץ נזר הקודש מבשאר בגדי כהונה וההוא דיומא לאו ראיה היא ושתי תשובות בדבר חדא דדילמא ההוא במקדש קאמר אילימא על מצחו תמיד במקדש ושלא יצא כהן גדול משם וכי אפשר לומר כן והא בעי מינם ומיעל לבית הכסא דלא אפשר במקדש ותו התם נקטינן הכי לרווחא דמילתא מעיקרא כי הוה על מצח תמיד כפשטו משום הכי דחינן לה דהא לא אפשר דלהוי תמיד על מצחו שאפילו שנאמר שמותר לצאת בו למדינה הא בעי למינם ולמיעל לבית הכסא דלא אפשר והיאך אני מקיים על מצחו תמיד אלא ע"כ לאו תמיד ממש אלא לתמיד מרצה הוא אתי והשתא דהכי הוא דלא אתא אלא לתמיד מרצה לומר שאע"פ שאינו על מצחו מרצה כאלו הוא על מצחו תו לית לן למדרש תמיד ממש והדר ציץ כשאר בגדי כהונה דאסור במדינה שלא בשעת עבודה וכ"ש בזו שהיתה שעת אכילה ושכרות שאפילו תפילין אסור להניח באותה שעה ודומיא דמינים דאסור והנכון דהכא שלא כהוגן עשה שהניחו במדינה ובשעת אכילה ושכרות ולפיכך הקפיד אותו זקן ואמר שיניח כתר כהונה ובהא מפרקי לן מה דמקשו רבנן ז"ל מה ראו חכמים שלא לערער על כהונתו עד עכשיו שלפי שהיו יודעים שיש עדים מכשירין אותו לא היו רוצין לערער עליו מספק וכשראו עכשיו שעשה שלא כהוגן אמרו רגלים לדבר לחוש ואמרו לו להניח כתר כהונה:

רב לך כתר מלכות איכא דק"ל כהן שפסול לכהונה היאך יצלח למלוכה דהא תניא בתוספ' שאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ולא קשיא לי דהא איסורא דרבנן הוא ולא היו מקפידן ע"ז בדיעבד והיינו לישנא דאמרו דיה כלומר מסתיי' שאין אנו מקפידין להעמיד דברינו בך לערער על כתר מלכות אבל הנח כתר כהונה דבדאורייתא קפדינן מיד נזרקה בו מינות פי' וזו הוא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה נדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמונאי היה ואין ינאי זה ההוא שבפרק הבא אל יבמתו דאמרי' תקרב' דדנרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאלו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר:

היכי דמי. פי' היכי הוה עובדא דקאמר ויבקש הדבר ולא נמצא אילימא דבי תרי אמרו אשתבאי אימיה ובי תרי אחריני אמרו לא אשתבאי אמאי לא נמצא מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי סמוך אהני דאמרי אשתבאי קשיא ליה לרש"י ז"ל מאי קאמר היכי מקשי' דנסמוך אהני דאמרי אשתבאי נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת' ואמיה בחזקת כשרות הוה ותירץ הוא ז"ל שאלו היינו באים לדון על אמו ה"נ אבל הכא על ינאי אנו באים לדון דלית ליה חזקה דכשרות מעולם ובאיסור נולד. ולא נהירא דהא קיי"ל בכתובות כר"י דאמר דברי המכשיר בה מכשיר בבתה דחזק' דכשרות דאמיה מהניא לבניה. ותי דהא אמרי' התם ואיתא בפרק חזקת הבתים בההוא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ואיכא עלה קלא דאתחזק בבי דינא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני' ואתא עד א' ואמר דכשר ואסיקניה ואתו בי תרי ואמרו כסול הוא ואחתינ' ואתא עד א' ואמר דכשר הוא ואי לאו דחייש לזלותא דבי דינא שלא לסתור מעשיהם על הספק הוה מסקינן ליה משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה דאיהו לית ליה חזקת דכשרות שהרי חזקתי של עד ראשון לא אהני ליה לאוקמיה בחזקת כשרות כדפירש"י זכרונו לברכה דחזקה הבאה מחמת עדות אלו שהיא מוכחש אינה חזקה כלל כדמוכח בפרק חזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כו' דאמרינן איכא תרי לבהדי תרי ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואע"ג דאחתיניה מעיקרא ע"פ עדים שלו לא הויא חזרה לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה וכדפרישי' התם אלא ודאי דהאי כהן אע"ג דאיהו לית ליה חזקה דכשרות מוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה ומאי שנא מהאי דינאי מלכא. ויש מרבותינו שתירצו דתרי ותרי ספיקא דאוריתא הוא ולא אמרי' אוקי גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה והתם בתרומה דרבנן הוא הוה מוקמינן לי' אחזקתי' בלחוד. א"נ דאפי' תימא בתרומה דאורייתא שאני התם כיון דאביה כשר דין הוא להכריע כדברי האומרים דכשר הוא הבן דחזקה הוא דאבוה לא היה נסיב גרושה או חליצה לעבור על דברי תורה ולפסול זרעו משא"כ בזו שאמו על כרחה נשבית ואין הכרע בדבר להאמין באלו יותר מאלו והוה ליה ספיקא דאורייתא ולא אמרי' אוקי גברא בחזקת אבהתיה. ואחרים תירצו דודאי תרי ותרי ספק דאורייתא ולא אמרי' אוקי איתתא אחזקתה או גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה לגמרי לסמוך בדבר לעשות מעשה לכתחלה אלא דשבקינן ליה אמאי דאיתחזק עד השתא ואי הוה אכילה אפילו בתרומה דאורייתא לא מחתינין ליה מינה כההוא דכתובות אבל אין משיאין בתו ואלמנותו לכהונה לכתחילה וה"ה נמי שאין מניחין אותו להקריב על גבי מזבח שכיון שיש בו פסול דהאיך אין מניחין בתו להנשא לכהונה ומניחין אותו להקריב קרבן א"כ מסקי ליה ליוחסין דהא קי"ל שאין בודקין מן המזבח ולמעלה והיינו דפרכינן הכי סמוך אהני דנהי דכל כי האי גונא קאי אחזקתיה ולא מפקינן איתתא מתותי גברא ולא משוינן ליה פסול גמור להוציא אשה מתותי גברא וגבי ממונא קאי בחזקתיה מ"מ אינו כשר גמור ואין עושין בה מעשה הכשר לכתחלה להשיא בתו ואלמנותו לכהונה ולא להניחו לעבוד עבודה והאיך הניחו לינאי לעבוד עבודה. וכל רבותינו אלו ז"ל הביאו ראיה לדבריהן דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי גברא בחזקתיה וחזקת אבהתיה לגמרי מדגרסי' בפ' האשה שנתארמלה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותרגמא ר' פפא בעד א' ואמאי נימא דטעמא משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא בחזקתה ורישא דקימא בחזקת פנויה לא תצא וסיפא דקיימא בחזקת אשת איש תצא ועוד מדאמרי' התם ב' אומרים מת וכו' הרי זה לא תנשא ואם נשאת ל"ת ופרכינן עלה מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשה תלוי קאי ואלו הוה אמרינן דתרי ותרי אוקי איתתא בחזקתה הא ליכא אשם תלוי ממה נפשך דאי' בחזקת פנויה היתה ליכא שם קרבן ואי חזקת אשת איש הות חטאת איכא ולא אשם תלוי אלא ודאי משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא אמרינן דאית בה אשם תלוי:

אבל מורי נר"ו אומר דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ואוקי גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה לגמרי מדינא דאורייתא אלא דרבגן אחמור גבי אשת איש בלחוד להחמיר בה דלא לאוקמה בחזקת היתר כיון דתרי ותרי נינהו והכי אסקינן ביבמות פ"ד אחין גבי מתני' דכלן שהיו בה ספק גירושין כגון ב' אומרים קרוב לו וב' אומרים קרוב לה דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא דמן הדין אוקי איתתא אחזקתיה ואפי' לקולא אי קיימא בחזקת היתר אלא דרבנן מחמרי באשת איש מיהו דלא לאקולי בה ובהכי מתרצא מתניתין שפיר דאוקי ערוה בחזקתה דקידושין וגירושין לא מעלו מדינא ודין הוא שתתייבם ורבנן הוא דאחמור בה שתחלוץ ולא תתייבם ואם תתייבם אין בכך כלום ובהכי סלקא התם הלכתא דתרי ותרי ספקא דרבנן דומיא דנכסי דבר שטיא ואע"פ שיש לרש"י שם גרסא אחרת אינה נכונה והא דמקשינן התם בפ' האשה שנתארמלה מ"ש סיפא משום דמתניתא סתמא קתני ואפילו קיימא רישא בחזקת אשת איש וסיפא בחזקת פנויה ותו דאתינן לתרוצה לכ"ע ואפי' למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא וכן מאי דאקשינן באידך הבא עליה באשם תלוי קאי לאו דוקא נקיט הכי אלא למ"ד ביבמות דתרי ותרי ספיקא דאורייתא נקט האי לישנא ולמ"ד ספיקא דרבנן כ"ש דקשיא דהא קיימא בחטא' אי קיימא בחזקת אשת איש כפשטה ואי קיימא בחזקת פניה מכל מקום איסורא דרבנן איכא ומשום דלא מכרעא לן חזקתה נקט אשם תלוי לרוחא דמילתא כאידך לישנא הלכך הדרא קושיא דשמעתין לדוכתא אמאי לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת אבהתיה. ותירץ ר"י ז"ל דהא פסלי' מדרבנן במידי דאורייתא והתם פסליה ליה לעבוד' ובתרומה דאורייתא ולא לתרומה דרבנן. אבל מורי נר"ו אומר דלא אחמור רבנן אלא באשת איש כדאמרן אבל לא בזו שהוא מקום סכנה וכשם שלא החמירו בו בכתר מלכות מדבריהם לא היו מחמירין בזה. והנכון כמו שתירץ ר"ת ז"ל דאמיה דינאי בחזקת איסור הוה קיימא דהא לדברי הכל מודיעים כרכום כבשה ואמו היתה שם וכל כהנות שנמצאו בה בחזקת איסור עומדת מן הסתם אלא דתרי סהדי אמרי דאע"ג דהוא התם לא אישתבאי ודקשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל עליה מאן עסקיה דהכי הוה עד דליקשו אביי סמוך אהני ולוקמיה בחזקת איסור לימא דבחזקת היתר הוה ותו מאי האי דדאיק מינה אביי דבעד אחד דלא מכחשי ליה תרי מהימן דעד אחד נאמן בערוה דילמא שאני התם דקיימא בחזקת איסור ואוקמה אחזקיה עד שיודע לך שלא נשבית ואפי' ליכא עד א' שנשבית מיתסרא. מסתברא לן דהא לא קשיא עליה דר"ת ז"ל דאנן לית לן באמיה דינאי ולא במודיעים חזקה זו מנפשין אלא ע"פ שתי כתי עדים אלו דהני אמרי אשתבאי ומתוך דבריהם שהיתה שם כשכבשה כרכום למודיעים ואידך דלא מכחשא להו אלא למימרא דלא אישתבאי אבל מודים הם דנכבשה מודיעים והיתה שם אמו של ינאי ובמאי דמודו כלהו מהימני כדכתוב' לעיל ודייק אביי דמתני' אי הוה מיירי בהכי על כרחין נוקמיה בחזקת איסור ע"פ כולם אלא ודאי דמתניתין בעד אחד אומר נשבית ושנים אומרים לא נשבית וכיון דאיכא שנים שלא נשבית אין דבריו ש"א כלום ויצאתה מחזקת איסור דהפה שאסר באלו הוא הפה שהתיר הא אלו ליתנהו להני תרי דאמרי לא אשתבאי דלא אתו קמן כלל ואתא עד א' ואמר מודיעים נכבשה ואמו של ינאי נשבית שם הוה פסלי' ליה לינאי כיון דלא מכחיש ליה דאיהו לא מצי למידע במילתא שהרי אח"כ נולד הוא אלמא עד א' נאמן באיסורין דאנן לית לן שום חזקת איסור על אמו של ינאי לא שנשבית ולא שהיתה במודיעים אלא ע"פ עד זה וכ"ת לוקמה דתרי ותרי ודמכחשי לגמרי שלא היתה שם כלל כשנכבשה מודיעים דהשתא לית ליה חזקה דפסלות אלא חזקה דכשרות ולפיכך לא נמצא. איכא למימר דלא משמע ליה דלכיחשו אהדדי כולי האי דמסתמא כל מאי דאפשר למבצר הכחשה בצרינן בכל דוכתא וזה נ"ל נכין ועולה יפה מיהו בעיקר קושיין אין אנו צריכין לכל זה שאפילו היה ינאי ואמו בחזקת הכשר לגמרי ודין הוא להכשירו אנן לא קשיא לן למה הכשירוהו אלא לישנא דאמרי' ויבקש הדבר ולא נמצא כלל ולא נשאר בו שום ספק ומש"ה אקשינן האיך לא נמצא כיון דאיכא תרי דאמרי אישתבאי ויש כאן עדים פוסלין לא היה מקום לכעוס על חכמים להרגם על כך כיון שראו עדים בדבר דין הוא שיערערו שגם עתה הדבר ספק הוא אלא שהדין נותן להעמידו על חזקתו ואלו לא היתה לו חזקה היו חוששין לעדים הפוסלין אלא ודאי בעד א' וכיון דאיכא תרי דמכחשי ליה כמאן דליתיה דמי והיינו שלא נמצא ורבא דאוקמה בעידי הזמה שהאמירת' תורה ולפיכך אמרו שלא תצא דסהדי קמאי שאמרו אישתבאי כמאן דליתנהו דמו. שכל מקום שהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וכן הוא ביבמות ובכתובות

רבא אמר לעולם תרי ותרי ובעדי הזמה וכ"ת ואמאי לא אוקמה בדליכא אלא עד אחד דאמר אישתבאי ואע"ג דליכא עדים דמכחשי ליה והיינו ויבקש הדבר ולא נמצא שאין דבר שבערוה פחות משנים ואיכא למימר דהא לא אפשר משום דההוא סבא לא הוה מערער אלא כדין ובשלמא אביי דסבר דעד א' נאמן בערוה כיון דאיכא עד א' שנשבית הרי ערער כדין עד שבאו עדים שלא נשבית אבל לרבא דסבר דעד א' בערוה לאו כלום הוא לא היה מערער עליו:

ואי בעית אימא כדר' יצחק דאמר שפחה הכניסו תחתיה. פי' דלא מכחשי אהדדי אלא דאמרו נשבית וטהורה היא דשפחה הכניסו תחתיה לחדר עם העכו"ם:

אמר לו אחד שורך נרבע והדבר ידוע שכל שהעיד אחד על שורו שנרבע או שהמית או שאף בעליו העידו בכך פסול לגבוה ואמר לו הלה איני מאמינך הרי שורו כשר לקרבן ואם שתק לו או הודה פסול שתיקה כהודאה דמיא ובזו אף כשאמר איני יודע הדין כן:

אע"פ שהוא שותק לו אינו אסורה עליו ואפילו היה אותו עד מוחזק בעיניו כאדם כשר ואפילו הוא מאמין בדבר שמכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים ומכל מקום אם היה אותו העד מוחזק בעיניו לנאמן בכל דבר כשני עדים אסורה לו לצאת ידי שמים לא שיהיו מוציאין אותה בית דין מתחת ידו בכך אלא שאם בא לצאת ידי שמים מוציאה הא כל שאינו נאמן אצלו לכל דבר כשנים אפילו היה מוחזק לו בכשר והגון אינו כלום ואפילו שתק לו ואפילו היה הוא מאמין בענין בתוך לבו שכך הוא שהרי המאמין בעד אחד שאינו גזלן ושהוא כשר והגון מאמין הוא הענין ואעפ"כ כל שאינו מאמינו כשנים אינו כלום וכן כל שמקנא לאשתו ועד אחד מעידה שנסתרה מאמין הוא הדבר ואעפ"כ אינה אוסרה כך הוריתי בענין זה על ידי מעשה ואף גדולי הדור נסכמו בה לדברי וחזקו את הסברא מצד שלא אמר אי מהימנת דעבדא איסורא אפקה אלא אי מהימן לך כבתרי הא כל שנאמן אצלו כשנים אסורה לו מתורת ידי שמים ואע"פ שהיא מכחישתו שאף בעד אחד דעלמא לא אמרו שבהכחשה אינו נאמן אלא שאינו נאמן לאותו שמכחישתו אבל לזה שאינו מכחישו נאמן וגדולי הרבנים כתבו בזו שכל שמכחישתו אינו נאמן ואינו נראה שהכחשה שלה אינה כלום לגבי דידיה ומכל מקום כל שהוא מכחישו אינה אסורה לו והדבר מסור ללבו ולמי שכל הסתומות גלויות לפניו ולמדת שאף במה שאינו יכול לידע יכול הוא לומר איני יודע ואיני מאמין אלא שאם הוא מאמין ואומר שאינו מאמין הקלר תלוי בצוארו ואנו אין לנו וכל שמוציאה מתורת האמנה בעד אחד נותן לה כתבה שמכל מקום אינו נאמן ומכל מקום יש מקום שאף עד אחד הראוי לסמוך עליו נאמן אע"פ שאינו נאמן כשנים והוא כשכבר קנא לה בעדים ואחר כך נסתרה על פי עד אחד והעיד לו כן ואף בזו יוציא ויתן כתבה וגדולי המחברים כתבו שכל שדעתו סומכת להיות הדבר אמת אסורה לו על פי אחד אפילו עבד או אשה וזו תמה שאם כן מה היה צריך למהימן כבתרי ואף אביי מה היה צריך למהימן דלאו גזלנא הוא ושמא הם מפרשים אותה בשלא היתה חשודה בעיניו הא כל שהיתה חשודה לו בעדות כל דהו דעתו סומכת ואסורה לו והדברים שהרי אין לך חשד אשה גדול יותר מרוכל יוצא והיא חוגרת בסינר ואעפ"כ אינו אסורה לו אלא שיש מפרשים אי מהימן לך כגון דקים לך ביה דלא משקר לדידך אפילו פסול שבפסולים:

באו עליה עדים בדבר מכוער ואין שם עדות ברורה בזנות אינו חייב להוציא ואינה אסורה עליו ומכל מקום אם רצה להוציאה תצא בלא כתבה מדין יוצאה משום שם רע כמו שיתבאר ראה הוא בה דבר מכוער אינו חייב להוציא ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתבה ואם טען שראה בזנות חייב להוציא ויתן כתבה ובזו בית דין כופין אותו להוציא שהרי אסרה על עצמו:

אמרה היא לו שזינתה אין משגיחין בדבריה אין זה אלא שעיניה נתנה באחר ואפילו נתנה אמתלא לדבריה שכך הוא כמו שהתבאר בסוף נדרים ההיא אתתא דכל יומא דתשמיש הות קיימא ומייתי מיא ומשיא ידה דגברא יומא חד אייתית ליה מיא למימשי אמר לה מאי האי הא האידנא לא הות הדא מלתא הכא אמרה ליה אי לאו את חד מן נהלוי ר"ל מוכרי אהלים דהוו הכא האידנא הוה ואמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית מששא במילתא ושמא תאמר אף בלא נתינת עין באחר למה נאסרה והרי שגגה היא זו שהרי אף היא אומרת שסבורה היתה שבעלה היה כבר העמידוה באשת כהן שנאסרה אף בשגגה ואונס ודכותה באשת ישראל ולשיטתנו אף בדעתו סומכת אינה אסורה לו שאין סמך של מחשבה מפקעת אישות וגדולי המחברים נמשכו לשטתם שאם דעתו סומכת אסורה לו ואין הדברים נראין ומכל מקום כל שכתבנו בענינים אלו הוא לצאת ידי שמים אבל בית דין אין מוציאין אלא בעדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצון ומכל מקום אם הוא טען שהוא בעצמו ראה שזינתה אף זה כופין אותו להוציא אלא שנותן כתבה ומכל מקום אומר אני שלא נאמר כן אלא בדין התלמוד שהאיש היה בידו לגרש וכן עכשו במקום שהרשות ביד כל אדם לגרש אבל במקומות שאינו יכול לגרש כשירצה אם מחמת חשש המלכות אם מחמת חרם גדוליהם חזר דין האיש כדין האשה וכשם שבאשה בראשונה כל שאומרת טמאה אני לך יוצאה עד שראו שהיו נותנות עיניהן באחר ואוסרות עצמן וחזרו לומר שלא תהא נאמנת ואע"ג דשויתה אנפשה חתכה דאיסורא סומכין כל כך על חזקת עיניה נתנה באחר שאין חוששין למה שעשאתו חתיכה דאיסורא כלל ואף להתירה לתרומה כמו שיתבאר שם ובאותו זמן לא היה מקום לתקנה זו אלא באשה שלא היה לה צד להפקיע עצמה מיד בעלה אלא בכך אבל באיש לא שהרי מוציא לרצונו ואלו נתן עיניו באחרת אין צריך לבא בטענת איסור שהרי מגרש הוא לרצונו ומכל מקום כל שאין האיש מוציא לרצונו על הדרך שכתבנו הרי הוא בכלל התקנה ושמא עיניו באחרת ובמקום שאי איפשר לו לישא שתים גם כן ומגדולי הדור נסכמו בה עמי והוסיפו לומר אף במקום שיכול לישא אשה דמכל מקום כל כמה דאגידא הא גביה לא משכח וכל שראינוהו שטוען כן אין לאסרה עליו ואף אני הוריתי כן במקום שהיו שם ידים מוכיחות שסבת שנאה מעוררתו ושיצא עליו קול בנתינת עין באחרת וגדולי הדור נסכמו בה לדברי במקום שמצות המלכות מונעת ומעכבת שלא לגרש אלא מדעת:

ענין זה שרמזתי עליו הוא שנזדמן לי אחד שנשא אשה ונתחדשו קטטות ושנאות ביניהם והיא מיטפלת בצערה וסובלת חירופיה וגדופיה כדי שלא תתגרש ומכל מקום היה הוא מרגיל עמה קטטה ומחזר עליה לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא שקרן במקצתם ונזדמן לו פריץ שנטען עליה ושמח לו והתעלס עמו באהבים כדי לפרסמה בזנות ולהוציא עליה שם רע וכששמע אביה בדבר בא לידי כעס עם הפריץ ולהכעיס הלך לו אצל הבעל ואמר לו בהדיא שנזדקק לבת זוגו ושמח הבעל עליו וטען בב"ד שהיא אסורה לו ושיאסרוה בית דין עליו בחתם ידיהם כדי שיראהו למלכות ותהא מרשתהו לגרש היה מחבירינו מי שהיה סבור לאסרה מטעם אין אדם משים עצמו רשע שטעם זה ר"ל אין אדם משים עצמו רשע עושה עדותו עדות אצל האשה ולא אצל עצמו וסתרתי את דבריהם מטעם שכבר בררתי בראשון של סנהדרין ולא עוד אלא שדנתי עליו שאפילו היה אחר מצטרף עמו אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים וזה פסול הוא וחשוד על העריות וכן היו באים לאסרה מצד שדעתו סומכת להאמין במה שזו אומר וסתרתי את דבריהם שכתבתי למעלה וכן נסמכתי להתיר ממה שראיתיו מרגיל קטטה ומחזר לגרשה ונמצא שקרן בהרבה דברים שטען עליה וכבר אמרו ביבמות בקטטה בינו לבינה שאם אמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרו שם מאי טעמא דקטטה משום דמשקרא אלמא שהקטטה מחזיקתה בשקרנית וכן בזה כל שאינו רשאי לגרש אלא מדעת וראינוהו מרגיל קטטה הרי הוא מוחזק בענין זה בשקרן ואין סומכין על דבריו כל שכן להיות דעתו סומכת וחזר לומר שראה עליה דברים מכוערים ואף מזו היו חבירי נוטים לאיסור והוריתי שאפילו כן לא נאסרה לו ולא אמרו מכוער הדבר תצא אלא מבועל שכנסה אם גירשה זה הא מבעל לא ואפילו פיו על פיה כמו שיתבאר בתלמוד המערב שבפרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על היחוד ואין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בעד אחד כמו שביארנו ואף לאחר כן כשראה שכלתה אליו הרעה מתוך הוראתנו חזר וטען שראה להדיא שזינתה והיה הדבר פשוט בעיני חבירי לאיסור ואף בזו הוריתי שאין לנו לאוסרה מצד שכבר הודה בראשונות שאינו יודע עוד עליה דבר ועכשו חוזר ומגיד על מה שכבר טען שלא היה יודע בה דבר אחר והרי זה כעין מה שכתבנו למעלה בטהרות דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי וכו' ואין לנו עדות יתירה על של עדים ואלו עדים שהעידו בחתכה זו שהיא מותרת או באשה זו שהיא פנויה וחזרו ואמרו שאסורה היא או שאשת איש היא אינם נאמנים וכן מצד מה שכתבנו שיש לחוש שמא עיניו נתן באחרת והרי תקנתו בכלל תקנת האשה ולא עוד אלא שגדולי הדור נתחזקו בטעם זה עד שכתבו לי שתקנת טמאה אני לך שאינה נאמנת אף דין גמור הוא שאין אדם נאמן בדבורו להפקיע מה שנשתעבד לחברו ולא תלו את הענין בתקנה אלא שבראשונה היו נוהגים לאסור מחשש חומר אשת איש ולפנים משורת הדין ותקנו להעמידה על הדין ואף בזו הרי הוא משועבד לה ואינו נפקע בדבורו אלא שמכל מקום אין כופין אותו בעונה אלא שהוא מותר בה מכל מקום יקיים על כרחו ויפרנס בשאר וכסות אחר שאף היא אינה כופתהו בענין עונה וכן הרביתי בזו דברים ונענו לי חבירי ואף גדולי הדור נסכמו לדברי ומפני שהדברים מחדשים וצריכים להתלמד ראיתי לכתבם וכן הסכמתי עמהם לומר שאין דין אין אדם משים עצמו רשע נאמר במי שהוא מפקיעו מעליו ומכניס עצמו בכלל רשעים כגון זה שהוא נטען וחשוד והרי החשוד דרך כלל אינו נאמן בעדות אשה לאפוקה כמו שהתבאר בסנהדרין כל שכן באותה שנחשד בה שיש לומר שלזה הוא מכוין ואף לדעת האומר שאם כנס יוציא כל כי האי גונא לאו דינא גמירי וכן הסכמנו שלא נאמר אלא במתכוין להעיד הן בבית דין הן שלא בבית דין אבל כל שלא אמרה דרך עדות אלא דרך כעס או לאי זו סבה אינו כלום וגדולי הרבנים רמזוה בשני של יבמות:

השבויה אסורה לכהנה מספק זונה ואם באו שני כתי עדים שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית בדרך שלא נאמר בו לא ראינוה אינה ראיה מעמידין אותה על חזקתה אם לפסול אם להכשיר ואע"פ שאמרו כאן מאי חזית דסמכית אהני וכו' כלומר ואמאי אמר ויבוקש הדבר ולא נמצא ואין אומרים אוקי תרי וכו' בזו אינה אלא מפני שלא היתה היא בכאן וינאי שהיה בן כהן לא היה לעולם בחזקת כשרות שהרי על תחלת לידתו העידו בפסול ומתוך כך כשראו שנים כנגד שנים היו אומרים להעמידו בחזקת פסול ובשני של כתבות במשנה חמשית שבו פירשנו בה בשם חכמי התוספות דרך אחרת שעליה ראוי לסמוך יותר ומכל מקום אם אלו שאמרו נשבית הוזמו על ידי שנים אחרים אין עדות הראשונים כלום וכן אם העידו שנים שנשבית ושנים אחרים העידו שתכף שנשבית נגנבה מהם והוכנסה שפחה תחתיה קודם שנתיחדה עם השבאי נאמנין ועד אחד שהעיד שהיא שבויה אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים:

זה שביארנו באשת ישראל שכל שזינתה ברצון אסורה לבעלה ובאונס מותרת הקטנה מיהא כל פתוי שלה אונס הוא כמו שיתבאר ביבמות פרק הבא ובתלמוד המערב שבסוגיא זו אמרו קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה:

רבא אמר הוי דבר שבערוה וכו'. תי' דהא רבא מודה בכולהו דשתיקה כהודאה ומ"ש הכא כיון דחשיבה כהודאה גבי ערוה נמי תיתסר עליה דהא מודה דזינתה וי"ל דשתיקתו לא עבדא ליה הודאה גמורה אלא דאמרי' שראה רגלים לדבר שהוא כדברי העד ולפיכך שתק הילכך על ידי רגלים לדבר ועדות העד הוא דאסרינן בשאר איסורין ולענין אכילת חלב נמי מביא קרבן אבל לדבר שבערוה לא אסרי' ברגלים לדבר כי האי דלא האמינה תורה עד א' באיסור ערוה אלא בקנא לה ונסתרה תחלה דאיכא רגלים לדבר ומייתי ראייה מעובדא דסמייא דהתם נמי רגלים לדבר חזה בו ולהכי אתא לקמיה דשמואל למשאל וכן ההיא דינאי נמי שעת המלחמה הואי ויש כאן רגלים לדבר:

גמרא ואין דבר שבערוה פחות מב'. וא"ת ואביי היכי פליג אהא הא בהדיא דרשינן בריש סוטה דעד א' לא מהימן אטומאה בלא קנוי וסתירה דאתיא דבר דבר מממון וי"ל דההיא הוה מוקי לה אביי במכחישו או באו' איני יודע ורבא מוקי לה בדשתק נמי. א"נ י"ל דבקרא לא פליגי אלא מדרבנן אסר ליה אביי אפי' לא מהימן ליה כבי תרי:

מעשה בינאי המלך לאו היינו דפ' הבא על יבמתו דקאמר תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמוה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שהרי הוא עצמו היה כ"ג ועוד בעובדא דהכא הוה שמעון בן שטח ומרת' בת ביתוס היתה בימי החרבן כדאי' פ' הניזקין וינאי דהכא היינו דברכות דאמרי' (שם כט.) ששימש בכהונה גדולה פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי:

הקם להם בציץ שבין עיניך. תי' והא שלא בשעת עבודה אסור ללבוש בגדי כהונה כדמשמע לעיל בפ"ב דאמרי' בגדי כהונה אין בהם משום מעילה לפי שלא ניתנה תורה למה"ש. ומיהו למ"ד דוקא בעודו על מצחו הוא מרצה היה צריך ללבשו כל שעה. אר"ת דציץ כיון דכתיב ביה תמיד יכול להניחו בכל שעח לכ"ע אע"ג דאצטריך תמיד שלא יזוח דעתו ממנו מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו:

רב לך כתר מלכות. ואע"ג דתניא בתוספתא דמכילתי' אין מעמידין מלך אלא מהמשיאין לכהונה היינו מדרבנן לפי' לא היו מקפידים על המלכות:

סמוך אהני דאישתבאי ואמאי לא נמצא. פרש"י ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה בכשרות דלית ליה המכשיר בה מ"מ מכשיר בבתה. ועוד מוכיח בכתובות דכי איכא תרי דאמרי בן גרושה ובן חלוצה ואיכא תרי דאמרי כהן הוא דמן הדין הוה מסקן ליה אי לאו דחיישי' לזילותא דבי דינא אלא מוקמינן ליה אחזקת אביו. הילכך נראה דהכא נמי מן הדין הוה מוקמינן ליה לינאי באחזקת אמו דהויא בחזקת כשרות אבל קיימא לן בפ' ד' אחין דתרי ותרי ספיק' דרבנן וההיא דכתובות בתרומה דרבנן איירי שלא החמירו:

בעד א' שאמר לו אני מאמינך אע"פ שאינו יכול לידע דודאי (מותר) [אסור] בה. היא היא כמו הני דלעיל ואסורה:

נגה. איחר:

דלאו גזלנא. דנאמן כשאר עד א'. אלמא אפי' בעד אחד הואיל ושתק אסורה:

כבי תרי. אפקה ותן לה כתובתה ולצאת ידי שמים קאמר. ומסתברא שאע"פ שהיא מכחישתו אי מהימן ליה כבי תרי אם בא לצאת ידי שמים חייב להוציאה פי' לצאת מידי ספק דאע"ג דמאמין בדבריו לא מילתא ברירא היא לגביה דהא ליכא תרי סהדי אלא חד סהדא וחד סהדא הכא לאו כלום הוא אלא הואיל ומהימן ליה הויא לה הך אתתא לגביה כחתיכה ספק של חלב או של שומן כל היכא דמהימן ליה. ולשון הר"מ פי"ח דאיסורי ביאה ה"ז יוציא כדי לצאת מידי ספק ע"כ. איכא מ"ד דהואיל ומשום שסומך דעתו בדבריו הויא לה הך אתתא לגביה כחתיכה ספק של חלב או של שומן אי בתר הכי נהפכה דעתו ולא מהימן ליה אפי' לא נתן אמתלא וטעם מפני מה אינו מאמינו עתה אפ"ה הואיל ואינו מאמינו עתה אם לא גרשה לא יגרשנה ושריא ליה. דהשתא איתברר ליה דלאו חתיכה דאיסורא היא לגביה. כי היכי דחתיכה דאיסורא ספק חלב ספק שומן דאסירא ליה מספק אי בתר הכי אתברר ליה דהויא שומן ודאי שריא ליה מכי אתברר ליה התירא ואיכא מ"ד דהואיל ומהימן ליה הוי ספק שאינו מתברר אע"פ שיהפך דעתו דלא מהימן ליה. ומסתברא דהא דאמרי' (דהיכא) דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. ה"מ היכא דליכא סהדי אבל איכא סהדי דליכא איסורא מותר:

של פרושים. של חכמי ישראל כלומר אינם שמחים בשמחתך. ומה אעשה לידע אם כן הוא. הקם תן ציץ הקדש על מצחך שיעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו והם יגלו לבן שאומרים לכך מיחה בו ובגדי כהונה ניתנו ליהנות שלא בשעת עבודה. שהיו אומרים עליו שלא היה כהן שנשבית אמו בהר המודיעים כרך של חשמונאי ונשאה אביו ושבויה פסולה לכהונה ונמצא שהוא חלל. היכי דמי דקאמר דלא נמצא והחזיקוהו בכשרות. סמוך אהני פר"ש ואי אמרת אוקים תרי להדי תרי ומוקים אתתא אחזקה ה"מ אי איתא קמן והיתה באה לב"ד להתירה שאומרת לא נשביתי להתירה אבל זה הנדון לפנינו אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידין על תחלת לידתו בפסול ע"כ. ובפ' האשה שנתארמלה ביארנו האמת:

בעד אחד. שהעיד שנשבית ושנים הכחישוהו:

הזמה שהזימו העדים דאמרו ביום שאתם מעידים הייתם עמנו במקום פלוני וגזירת הכתוב היא שהאחרונים נאמנים:

שפחה היינו עמה כל זמן ויחדנו להם שפחה תחתיה והיוונים סבורים שהיא זו ונאמנים דליכא הכחשה:

וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא א"ל כי איצטרך לאשמעינן בכל הני דעד אחד נאמן דאי אשמעינן קמייתא הוה אמרינן לאו טעמא משום דעד א' נאמן הוא אלא משום דשתיקתו כהודאתו והיכא דליכא למימ' שתיקה כהודאה לא יהא נאמן להכי איצטרך כולהו למימר דלא בשתיקה כהודאה סמכי אלא בעדות העד ואע"פ שהוא א"י כלום:

אמר אביי היא היא פי' ה"ה נמי דפליג אביי במקדש בע"א דטעמא דמאן דאמר אינן קדושין משום דהוי דבר שבערוה:

הקם להם בציץ שבין עיניך. פירש המורה כדאמרן בפירקא דלעיל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. ואינו נראה לי דהתם אמרינן משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישהו בהן קצת בין בשעת לבישה בין בשעת פשיט' במסכת תמיד לא אפשיט אם ניתנו ליהנות בהן. וביומא בפ' בא לו פושט בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה. ושמעון הצדיק שלבשם לקראת אלכסנדרוס אומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך אלא ודאי ינאי המלך שלא כדין עשה.

ה"ד אילימא דבי תרי אמרו אישתבאי. ובי תרי אמרו לא אישתבאי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כתב המורה ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה הני מילי אי איהי קמן והיתה באה לבית דין להתירה אבל בנה זה הנדון לפנינו אין לו חזקת כשרות שהרי מעידין על תחילת לידתו בפסול. ואינו נראה לי טעם זה אלא אע"ג דהות איהי קמן לא הוה מקמי' לה אחזקתה דכל היכא דאיכא תרי ותרי הוי ליה ספק תורה ולא אמרינן בספק תורה אוקמה אחזקתה אלא הבא עליה באשם תלוי קאי כדפרישי' בפ' שני דכתובות במהדר' תליתאי דליכא למימר אוקי אחזקתה אלא בחד וחד:

איבעי' להו אשתו זינתה בעד א' מהו אביי אמר היא היא כלומר דבהא נמי עד א' נאמן כשאינו מכחישו כשאר האסורין רבא אמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ומיהו מודה רבא במאמינו בשנים או במודה לדבריו שהיא אסירה וכדדחי' לקמן אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ודוקא לאוסרה עליו בבא לצאת ידי שמים אבל אינה מפסדת כתובתה בהכי דלאו כל כמיניה לאפסדה כתובתה ולעולם אינה מפסדת כתובתה אלא בעידי זנות או בעידי דבר מכוער שאמרו בפ' כיצד א"נ בעוברת על ד"מ ויהודית דבהני מפסדי כתובתה בהתראה כשרצה לגרשה אבל אין ב"ד מוציאין ממנו לעולם בעל כרחו אלא בעידי זנות ממש ואפי' אין לה בנים וכדאמרי' ביבמות בהל' הנטען וכו' וב"ד בעדי' הוא דמפקי. ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפסולה מן הכהונה כדבר שבערוה הוא כדמוכחא שמעתין והלכתא כרבא:

הא דאמרינן אבותינו אכלו מלוחים פירשו ז"ל במדבר שהיו עסוקין במשכן ולא נהירא דהא במדבר מן היה להם וכתי' לא חסרת דבר והנכון כדפירש"י ז"ל דהיינו בתחלת בית שני שהיו עניים:

תוספות בד"ה אמר אביי היא כו' משמע דאין אשה נאסרת כו' משמע דבעינן עדים כו' עכ"ל ר"ל על עסקי קינוי וסתירה נאסרת שפיר בעד אחד אומר שנטמאה אבל בלא קינוי וסתירה אינה נאסרת אלא בב' עדים על הטומאה עיין שם וק"ל:

בד"ה מאי חזית כו' אלא בתרומה דרבנן תרי ותרי ספיקא דרבנן כו' עכ"ל בפשיטות הוה מצי לתרוצי דהתם בתרומה דרבנן אקילו דתהני לה חזקת אמה משא"כ הכא ליוחסין דהוי איסורא דאורייתא אלא דהאמת כן דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן כדאיתא בפרק ד' אחין ואי לאו הכי אפילו בתרומה דרבנן לא תהני חזקת האם ודו"ק:

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית כו' אבותינו היו אוכלים מלוחים כו'. הקושיות במאמר הזה שא"ל רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה כו' וכי עד אותו יום לא ראו שעשה עבודה ומחזיק עצמו בכהן כשר ולמה לא מיחו בו ומה ענין לבם של פרושים עליך כו' הוא מבואר ע"פ מה ששנינו ג' כתרים הן כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה וכתר שם טוב עולה על גביהן יראה כמשמעו כתרים למלכי בית דוד היה כתר מלכות כמ"ש בע"ז (ד' מד) זאת היתה לי כי וגו' שהיה הכתר הולמתו וכתר כהונה הוא הציץ שהיה לכה"ג על ראשו שהיה עשייתו ככתר וכתר תורה הן התפילין שבראש כל אדם כמ"ש כתר תורה מונח בקרן זוית וכו' ולכך נקרא טטפת ע"ש כלילא כמו לא תצא אשה בטטפת כמ"ש התוס' פרק הקומץ ומסיים כתר שם טוב עולה על גביהן כמשמעו שעל הציץ היה כתוב קודש לה' ועל התפילין שם שדי ועל כתר מלכות נאמר וישב שלמה על כסא ה' שכתרו נקרא ע"ש והוא ענין המאמר כשהצליח ינאי במלחמה קרא לחכמי ישראל ועשה סעודה ע"פ חכמי ישראל ופרושים והעלו מלוחים על שלחנות של זהב שיזכור האדם בימי עושרו ומעלתו את ימי עניו ושפלותו כמ"ש זכור עניי ומרודי וגו' ואלעזר זה היה מכת הצדוקים שלא רצו לקבל מרבם להשתמש שלא לקבל פרס אבל השיא את המלך ואמר כי לבם וכונתם בזה עליך למעט בכבוד הסעודה של שמחה שאין אתה ראוי לכל הכבוד הזה לכהונה ולמלוכה וז"ש הקם להם בציץ וכו' ע"פ מ"ש מקום יש בראש להניח ב' תפילין וכו' ונלמד מכה"ג שהניח ציץ ותפילין ונמצא שא"א לו להניח אלו ג' כתרים בראש שהרי אין מקום בראש כ"א להניח שנים מהם דהיינו דא"א להיות מלך וכ"ג דא"כ נדחו התפילין שהוא כתר תורה והמלך וכה"ג צריכים לאותו כתר תורה דכתיב בי מלכים ימלוכו והשתא בא המין הזה להטעות למלך וא"ל בזה תבחן שכוונתם לפחות מכבודך שכבר היה לו בראשו כתר מלכות הקים להם בציץ כו' תתן גם כתר כהונה על ראשך ותראה מה יעשו ועשה כן ואמר יהודה וכו' רב לך כתר מלכות שכבר היה בראשך הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שאל"כ תפרוק מעליך כתר תורה שהם התפילין דא"א שיהיו ג' כתרים בראשך ביחד ואמר שהיו אומרים וכו' בלשון רבים דהיינו שכת הצדוקים היו אומרים כי כוונתו של יהודה לזלזל במלך שאינו ראוי לכהונה משום דאמו נשבית וכו' וז"ש ואתה מלך וכה"ג כך הוא דינך לזלזל בכבודך ואמר רומסם ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת וכו' בזה ג"כ הטעה את המלך דודאי אתה צריך ג"כ לכתר תורה ותניחה לאחרים ואמר רב נחמן מיד נזרקה בו מינות דגם לפי מה שהטעה אותו תינח תורה שבכתב תורה שבע"פ מה תהא עליה שגם אחרים לא ידעו בה ומסיים בה עד שבא שמעון בן שטח והחזיר התורה ליושנה דהיינו שלא תדחה התורה מפני ב' הכתרים האחרים שגם המלך צריך לה וכמ"ש לעיל והשתא ניחא דבמה שדחה התפילין שהוא כתר תורה מפני ב' כתרים אחרים מיחו בו אבל במה שעבד עבודה לא מיחו בו גם לפי מה שהיו אומרים שאמו נשבית וכו' כיון דעבודתו כשירה בדיעבד כדאמר לקמן ודו"ק:

גמ' דקים ליה בנפשיה דאכל חולין כו' כן הוא בס"א:

רש"י בד"ה כך הוא דינו לסבול חרפתו כצ"ל והס"ד:

גמרא ושנעבדה בו עבירה כו' ע"פ עד אחד כו' נאמן. מלת נאמן ליתא שם רק אביי הוסיפה כאומר דמוכח שם דנאמן. ועמש"כ בשבת (קנג ב):

שם אבל נטמאו טהרותיך כו' חזי ליה בימי טומאתו. גם מכאן ראיה להמ"א שהבאתי שם (יג) ע"ש:

שם דההוא סמיא דהוה מסדר כו'. ביצה (טז ב):

רש"י ד"ה מה תהא עליה. ומונחת ובתוכה כתובות המצות כו'. כ"ה הגי' בע"י:

רש"י ד"ה ותוצץ. כניצוץ המבעיר גחלת. הוא לשון הגמרא בסנהדרין (ק ב):

רש"י ד"ה שמעון בן שטח. אחי אשתו כו'. כ"ה בברכות (מח):

תד"ה אמר אביי. וי"ל כו' המעות מתנה. תימה דהלא שניהן צווחין דכוונו לקידושין. ואולי ר"ל דהתורה הפקיע כחו מהמעות ונתנתם לה ודוחק:

תד"ה רבא. אלא משום דאיכא רגלים לדבר. קשה דהא טעמא דע"י קינוי וסתירה נאמן ע"א בטומאה הוא משום רגלים לדבר כדאיתא בסוטה (ר"ד ג) וא"כ הכא נמי נאמינהו. וי"ל דהתם איכא רגלים בלתי אמירת העד שהרי קינא לה ונסתרה אבל הכא הרגלים הוא ע"י העדאת העד. אך מ"מ קשה גבי חלב אמאי מייתי קרבן בשתק כיון דלאו הודאה היא נקרי כאן ולא שיודיעוהו אחרים. וי"ל דמאו הודע אליו לא ממעטינן אלא העדאת ע"א בלא רגלים לדבר אבל בדאיכא רגלים עדיף טפי ולא נמעט. אבל מ"מ לא הגיע למעלת ב' עדים ובדבר שבערוה בעינן ב' עדים דוקא דהרי ילפינן דבר דבר:

תד"ה מאי. וי"ל דל"א אוקי תרי כו' אלא בתרומה דרבנן כו' אבל ביוחסין כו' החמירו כו'. ר"ל אבל בספיקא בעלמא מהני חזקה אפי' ליוחסין ואפי' לבתה לדברי המכשיר כדמוכח בסוגיא דכתובות ולקמן (עד) ובספיקא דתרי ותרי החמירו אפי' בה דאיכא חזקה. והמהרש"א ל"ד בכאן במחכ"ת:

וְהָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. נראה גודל שמחתו היתה בחשבו דכחו ועוצם ידו עשתה זאת וכיון שלא היתה שמחה לשם שמים נכשל באותה שמחה שזכה לשפוך דם צדיקים קדושים וכיון דהעלה אותם בשלחנות של זהב ולא בשלחנות של עץ שהם של עניים לעשות זכר כראוי לכך נתגאה וגם הגאוה הזאת היתה בעוכרו.
ומה שאמר היה שם אדם אחד אִישׁ לֵץ שלא היה בעל תורה דמושבו מושב לצים לֵב רַע שהיה אפיקורוס שכפר בתורה שבעל פה וּבְלִיַּעַל שופך דמים.
ומה שאמר אֶלְעָזָר בֶּן פּוּעִירָא שְׁמוֹ שזכר שם אביו לגנותו בשם זה לומר שהוא בן אשר פער פיו להלשין על חכמי ישראל והביא בפוער פיו אף ורע וכל זה נרמז בשם פועירא שהוא לשון פיעור וגם יש בתיבה זו אותיות 'אף ורע'.

יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ. נראה לי בס"ד דאמר לו בזה הלשון לעורר מדנים ולהכניס בלבו ארס של חכמי ישראל יותר דאתמר בגמרא דהוו תרי ותרי דהיינו שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית ומקשי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני והקשה רש"י ז"ל מאי מקשי והלא אדרבה יש לנו לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא שהיא אמו של ינאי אחזקת כשרות? ותירץ הני מילי אי איהי קמן והיתה באה לבית דין להתירה דאמרינן אוקי לה אחזקת כשרות אבל הנידון שלפנינו הוא גבי ינאי הבן שלה והוא אין לו חזקת כשרות שהרי מעידים על תחלת לידתו בפיסול שאומרים שנים אמו נשבית קודם שנולד עיין שם.
נמצא לפי זה מה שמערערים עליו הפרושים הוא מחמת שדנים עליו ואם היו דנים על אמו היו מתירים אותו מחמת חזקת כשרות ולכן אמרו לו לִבָּן שֶׁל פְּרוּשִׁים 'עָלֶיךָ' דייקא ולא על אמך שאם היו דנים את אמך היו מתירים אותה ראה כמה דינים שלהם מעוקמים ח"ו והם סתרי אהדדי דמכשירים האם דאזלי בתר תרי עדים דמכשירים ופוסלין הבן דאזלי בתר תרי עדים הפוסלין.
גם עוד הטיל ארס באמרו 'עָלֶיךָ' לומר היום דנים על הכהונה ואחר כך יהיו דנים עליך על המלכות שעוקרים אותך מן המלכות שאתה משתמש ומתעטר בה דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ודין זה אינו מן התורה אלא מדרבנן ולכך השיאו לפקור בתורה שבעל פה ודברי חכמים.

הָקֵם לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ. פירוש הם חוששים אם יגלו לך מה שיש בלבבם עליך תכעוס עליהם ותהרגם לכן מסתירים דברים שבלבבם אך אם תלבש הציץ יהיה לבם בטוח שלא יגיע להם רעה מן כעס שלך כי הציץ מסוגל להפוך הכעס לרצון משום דכתיב ביה לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי הֳ' (שמות כח, לח) וכל דברים אלו אמרם לו בחשאי שאם היו שומעין דברי המלשינות של זה לא היו מדברים עם ינאי כך. ובזה יובן מה שאמר מִיָּד וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יַד אֶלְעָזָר בֶּן פּוּעִירָא נקיט לשון ותוצץ רצונו לומר מכח העצה שנתן לו בהקמת הציץ אז 'וַתּוּצַץ הָרָעָה'.

הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידָא שְׁמו. נראה לי בס"ד זכר שם אביו לרמוז על התקלה אשר נסתבבה על ידו מדבריו אלו כי גדידה לשון חתוך וכריתה כמו מגוייד וצלוב (משנה יבמות טז, ג) וכן שקליה לספסירא וגידיה לגמלים בסנהדרין (סנהדרין סז:).
ומה שאמר לו 'רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת' משמע שגם המלכות נטלה שלא כדין והטעם כמו שכתב הרב פתח עינים בשם רבינו יצחק הזקן דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה אך זה הוא מדרבנן ולכך לא היו מקפידין על כתר מלכות עיין שם ונמצא שגם על המלכות יש לערער מדרבנן.

הֲרֵי כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית. יש להקשות למה יחד לה מקום בקרן זוית, והוה ליה למימר 'כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת כָּל הָרוֹצֶה לִלְמֹד יָבוֹא וְיִלְמֹד'?
ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י, כ) אמר רבי לוי אזנים לקיר, ופירש הרב פחד יצחק (אות אל"ף) בעיר מנטובה מחוץ לפתח העיר הנקרא טא יש ארמון מלכים ושם חדר גדול מאד נבנה על פי חכמת ההנדסה והיושב בזוית זו ומדבר דבריו קרוב אל הזוית בקול נמוך מאד בלחש אל הזוית עצמה עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה הנה האיש הנותן אזנו בזוית שכנגדו באלכסון ישמע כל הדברים ההם הנאמרים בלחישה ברורים מאד בשפה ברורה כאלו יש אוזן בזוית שאצל המדבר ואוזן השנית בזוית שאצל השומע והדברים נכנסים באוזן זו ויוצאים באוזן השנית.
וכתב הרב המחבר שהוא עצמו היה שם ונסה זה פעמים רבות ושמע שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטלייא וחוצה לה וכתב שדבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה ואולי לזה כיוונו רז"ל באומרם אזנים לקיר, כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע ושוגה בכך כי יש באפשרי שדבריו נשמעים למרחוק כאלו יש אוזן לכותל לשמוע עד כאן דבריו עיין שם. נמצא קֶרֶן זָוִית יש לה כח להוליך הדברים למרחוק ועושה אזנים למקום שכנגדה כי זה הדבר לא אפשר להיות אלא רק בקרן זוית.
והנה בודאי כשהרג ינאי החכמים על פי עצתו של זה לא הרג אלא את הנמצאים אצלו בירושלים אבל נשארו עוד חכמים בשאר מקומות חוץ ירושלים דהא אחר שחזר והביא את שמעון בן שטח שהוחבא על ידי אשתו של ינאי חזרו להיות סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה בירושלים כנהוג והיינו שהבאים ממקומות הרחוקים אשר בערי ארץ ישראל ואלעזר בן פועירא יעצו להרוג החכמים שהיו נמצאים בירושלים ואמר לו ינאי 'תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ' דאף על פי שנשארים חכמים בשאר מקומות מכל מקום המון הרב של ישראל היושבים בירושלים איך ילמדו תורה מעתה אם החכמים המצויים אצלם נהרגים?
והשיב לו מה בכך אם תהרוג את הנמצאים פה ותשאר התורה רחוקה מן אנשים הנמצאים פה הנה התורה כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית כלומר בתורה כתיב מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ (משלי לא, יד) שיש לה הסגולה הנמצאת בקרן זוית אשר ממרחק תביא הדברים אליה ולכן אם תהרוג חכמים הנמצאים פה ותשאר התורה רחוקה מן אנשים הנמצאים פה יש תיקון לזה שתבא התורה מרחוק ותגיע לאנשים אלו הנמצאים פה וישנו אותה וְכָל הָרוֹצֶה מן אנשים הנמצאים פה לִלְמֹד יָבוֹא וְיִלְמֹד ממקום רחוק שעומדת שם התורה אצל החכמים דאף על פי שהיא עומדת מרחוק יש לה כח כמו קרן זוית להביא הדברים מרחוק דהא כתיב בתורה מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית והוא דידוע דלימוד התורה נרמז באות ל' באלפא ביתא ולכן אות ל' גבוה מכל האותיות כי תלמוד תורה כנגד כולם שהוא גדול מכל המצות.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) דאמרו רז"ל התורה מכונית בשם זאת דכתיב וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) וזהו שנאמר 'לוּ חָכְמוּ' שיש להם חכמה והשכלה ראוי להם ש'יַשְׂכִּילוּ זֹאת' היא התורה ולא ישתמשו בחכמתם בדברים בטלים והנה הם צריך ש'יָבִינוּ' כי יש למ"ד 'אַחֲרִיתָם' כלומר יש אות ל' הרומז על לימוד התורה באחרית שמם שנקבע אות ל' באחרית שמם להורות כי יסודם וישיבתם עומדת על לימוד התורה.
והנה ידוע כי החכמים מכונים בשם ישראל והמון העם בשם יעקב וכמו שאמרו על פסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ג) ועל כן אחר שאמר אלעזר בן פועירא לינאי 'אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי רָמְסֵם' לחכמים המכונים בשם ישראל, השיב לו ינאי 'תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ' כלומר אם אהרוג החכמים איך יהיה במקומם חכמים מאלו המון העם? והשיב 'הֲרֵי תּוֹרָה כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית' פירוש לימוד התורה הרמוז באות ל' אינו מונח הלמ"ד בתוך שם ישראל הניתן לחכמים כדי שתחשוב שהלימוד הוא עצור וקשור וגנוז בקרב החכמים דרק הם יהיו מלמדים את התורה ולא זולתם לא כן הוא! כי הלא תראה התורה דהיינו אות הרמוז עליה מונחת בקרן זוית של שם ישראל ולא בתוכו להורות שאין לימוד התורה עצור וגנוז אצל החכמים שנקראים בשם ישראל אלא 'כָּל הָרוֹצֶה לִלְמֹד יָבוֹא וְיִלְמֹד' לכך האות הזה הרומז על לימוד התורה מונח בקרן זוית של שם ישראל שאינו נתפס ביד החכמים בעלי השם הזה תפיסה גמורה אלא כל הרוצה למשוך אותו אליו יעלה בידו שאין לו מחיצה מעכבת וחוצצת כנגדו.

עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וְהֶחֱזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיָשְׁנָהּ. נראה לי בס"ד נקרא בֶּן שֶׁטַח לשבח כי תורה שבעל פה יש בה ח' דרגין שהם כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר, וכתיב בה רְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט) שנמשלה לים והמעמיק בה נקרא שט בים ולזה נקרא 'בֶּן שֶׁטַח' שט ח'. ואמר עד שבא רצונו לומר שבא מן המחבואה שהחביאתו אחותו אשתו של ינאי.

תוס' ד"ה הקם וכו' ומפרש ר"ת. עי' יומא סט ע"א תד"ה בגדי כהונה:

גמרא וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא אי לאו דקים ליה בנפשיה חולין בעזרה לא הוי מייתי. כבר כתבתי דמהאי לישנא משמע לכאורה להוכיח כשיטת ר"ת דעיקר מימרא דאביי בכל הנך הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב להעמיד שיטתו דאף באומר איני יודע נמי קאמר אביי דע"א נאמן והכא הכי קאמר וצריכא דאי אמר בקמייתא ה"א דטעמא משום דשתיקה כהודאה משא"כ באינך דלא איכפת ליה לא מהימן מיהו השתא דאשמעינן אביי בכולהו אלמא דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום דהעד גופא נאמן לאסור היכא שאין מכחישו מיהו לכל הפירושים קשיא לי בהא דאמרינן אי אשמעינן קמייתא ה"א דאי לאו דקים ליה חולין בעזרה לא הוי מייתי ותיפוק ליה שעל זה אנו דנין דהא אי לאו דגלי קרא בחטאת חלב או הודע אליו לרבות שנודע לו מפי ע"א ואינו מכחישו דחייב ה"א דפטור וא"כ תו לית לן למימר דמה"ט הימניה רחמנא דלא הוי מייתי חולין בעזרה דאדרבא הוי לן למימר דע"א אינו נאמן ולא ליהוי שתיקתו כהודאה ולא לייתי חולין בעירה. והנלע"ד בזה דודאי בלא"ה האי נאמן דאמרינן לענין קרבן חטאת חלב לאו לענין הבאה שכופין אותו להביא קרבן הא ליתא דהא קי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה וא"כ אם הוא יודע בעצמו שאינו מאמין לדברי העד ולא היה שתיקתו משום הודאה אין ה"נ דלא מייתי קרבן אלא עיקר מילתא דנאמן דקאמר אביי ותניא בברייתא וילפינן מקרא דאו הודע אליו היינו לענין שכבר הביא הקרבן לעזרה ואח"כ חזר בו ואומר שנזכר שלא אכל חלב ומכחיש העד א' תו לא מהימן והכהנים מקריבין הקרבן וכשר כמו שנראה להדיא מלשון רש"י בד"ה נאמן העד וכשר הקרבן עכ"ל. ולפ"ז אתי שפיר הא דקאמר דאי איתמר בקמייתא ה"א דהא דהעד נאמן מטעמא דשתיקה כהודאה אע"פ שחזר בו אח"כ ואמר שלא היה משום הודאה אלא שהיה סומך על דברי העד היינו משום דאי לא דקים ליה מעיקרא בשעת הבאה לא הוי מעייל חולין בעזרה אע"כ דרמי אנפשיה ומידכר שפיר שעומד בהודאה מש"ה כשר הקרבן ולא מצי לחזור בו משא"כ בהנך דא"ל דלא איכפת ליה סד"א דמהימן לומר דמה ששתק לא היה משום הודאה קמ"לן דאפ"ה הוי כהודאה ואין יכול לחזור בו כן נ"ל נכון לפי שיטת ר"ת ז"ל משא"כ לשיטת הרשב"א וסייעתו דלקושט' דמילתא לענין חטאת חלב בעיקר דין הבאה איירי דכיון שהוא אינו יודע צריך לסמוך על דברי העד וחייב קרבן א"כ לא יתכן לפרש כן האי וצריכא במאי דקאמר חולין בעזרה לא הוי מייתי ודוק היטב. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך מסברא דנפשאי כשיטת ר"ת ז"ל וסייעתו אבל לא מהטעם שכתבו התוספות דהוי טעמא משום הודאה ממש בדאיכא רגלים לדבר אלא עיקו טעמא דנקיט אביי שותק היינו דכיון ששותק ואינו אומר איני מאמינך ע"כ קים ליה שאינו חושד העד שאומר כן כדי לצערו ולהתנקם והוא לא משיב לו וא"כ א"ש טובא דאי אשמעינן בקמייתא ה"א דודאי הכי קים ליה דאל"כ הוי רמי אנפשיה ומידכר לומר להעד איני מאמינך ואיני רוצה להביא חולין בעזרה ועכ"פ קודם הבאה הוי רמי אנפשיה ומידכר דאפשר שהעד אמר כן כדי לצערו אע"כ דמהימן ליה ובהכי אתי שפיר טובא לשון נאמן דקאמר אביי דמזה הקשו הרשב"א ז"ל וסיעתו על שיטת ד"ת ז"ל וסייעתו ויתיישב ג"כ כל הסוגיא בסמוך ואין צורך לידחק במה שנדחק הר"ן ז"ל להעמיד שיטת ר"ת ז"ל ע"ש ועיין עוד בסמוך:

שם איבעיא להו אשתך זינתה בע"א ושותק מהו אמר אביי נאמן כו' וגירסת התוספות אמר אביי היא היא ומשמע לכאורה מלשונם דדמי לגמרי להנך מימרי דאביי לעיל דילפינן כולהו מאכלת חלב דנאמן וילפינן לה מקרא בר"פ האשה רבה דכתיב בחטאת או הודע אליו מכל מקום אלא דאכתי קשה מי דמי התם ובכל הנך ליכא מאן דמכחיש להעד משא"כ הכא דמסתמא איירי שהאשה מכחשת העד ואומרת שלא זינתה וא"כ למה יהיה נאמן הא לעיל מקשה הש"ס בפשיטות ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וכבר כתבתי דהיינו אף בהכחשת הבעל דבר ואף למאי דמשמע לעיל מלשון רש"י ז"ל דלאו אהכחשת הבע"ד קאי הא פרישנא טעמא דאיכא למימר דמצרפין טענת המקדש גופא שאומר ברי לטענת העד משא"כ הכא דאין כאן אלא העדאת ע"א והיא מכחשת אותו מהיכא תיתי יהא נאמן הא מקרא מלא כתיב כי ימצא בה ערות דבר דהיינו שנים דוקא ולפחות מיתוקמא כשהיא מכחשת דנאמנת ועוד דבעלמא נמי נאמנות הבע"ד הוי מיהא כמו ע"א דעלמא ונאמן באיסורין כדילפינן מוספרה לה לעצמה וכ"ש הכא דאיכא חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות דידה ומ"ט דאביי:

מיהו לשיטת התוספות אתי שפיר דמשמע להו דטעמא דאביי בכל הנך דלעיל ובחטאת חלב גופא משום דשתיקה כהודאה דמיא ה"נ דכיון שהבעל שותק והוי כהודאה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מהני הכחשה דידה. והשתא א"ש טובא גירסת התוספות דלא גרסי הכא נאמן דנהי דבהנך דלעיל קתני נאמן היינו משום דנאמנו דברי העד לגמרי משא"כ הכא לגבי דידה ודאי לא מהני נאמנות העד דע"א בהכחשת הבע"ד לאו כלום היא אלא דאסורה על הבעל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכ"ש דלא מהימן להפסיד כתובתה ומש"ה גרסי היא היא והיינו לענין עיקר איסורא וכן גירסת הרי"ף ז"ל אמר אביי היא היא והרא"ש ז"ל כתב אמר אביי אסורה לו ונראה מכוונת כולם בסיגנון א' למה שכתבתי נמצא דכל זה לשיטת התוספות וסייעתם דשותק דכולהו שמעתין דוקא:

אמנם לשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו שהסכים בה הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז דשותק דשמעתין לאו דוקא אלא ה"ה לאומר איני יודע א"כ קשה טובא מ"ט דאביי בהא דאשתך זינתה כיון דהיא מכחשת העד מאי חזית דסמכת אעד סמוך אדידה דרחמנא הימנה. מיהו לענ"ד נראה דהרשב"א ז"ל גריס בשמעתין אשתך זינתה ושותקת שכן נראה קצת מלשונו בחידושיו כאן ויותר מזה מבואר בלשונו בתשובותיו סימן אלף רל"ז עיין שם וכיוצא בזה הביא הבית יוסף בכוונת הטור בא"ע סימן קט"ו וסי' קע"ח ע"ש וכ"נ קצת מלשון רש"י ז"ל בסמוך בד"ה אפקה הואיל ולא הכחישתו וכמו שהרגיש הרשב"א ז"ל גופא בזה בתשובה הנ"ל אלא דנראה דעכ"ז רפיא הא מילתא להרשב"א ז"ל גופא והיינו נמי דמספקא ליה בשמעתין אי אמר אביי דאסורה מדאורייתא או מדרבנן בעלמא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב גבי מקוה ובן גרושה ובן חלוצה וכאן אין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר אביי היא היא כו' תימא והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקידושין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דאביי לא סבירא ליה כרב פפא דאמר לעיל בשמעתין חוששין לקידושין ואדרבא לכאורה משמע הכי להדיא בכתובות דף כ"ג דקאמר אביי שם תרגומא בע"א אמר נתקדשה דלא תיקשי שם קושיית התוספות ע"ש אלא דנראה דמסוגיא דשמעתין פשיטא להו הכי דמייתי על הנך מימרי אביי לבתר דמסיק מאי הוה עלה לענין קידושין משמע דאביי לא איירי בקידושין או שנאמר דהתוספות סברי דרב פפא גופא דאמר חוששין היינו דוקא בשניהם מודין מיהו בתוספות רי"ד כתבו דאביי סבירא ליה כמאן דאמר מקדש בע"א חוששין לקידושין:

גמרא רבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים. לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דאביי גופא לא קאמר דמיתסרא עליה אלא מדרבנן צ"ל דרבא מהדר ליה דאף מדרבנן לא שייך להחמיר בדבר שבערוה אף על גב דבכמה דוכתי החמירו חכמים בדבר שבערוה מ"מ איכא למימר דבהא מילתא דבעינן שני עדים לא שייך להחמיר כיון שהתורה הקילה והתירה בפירוש דבפחות משני עדים לא מיתסרא דכתיב כי ימצא בה ערות דבר לג"ש וכיוצא בזה כתבתי בכמה דוכתי דבמה שהתירה התורה בפירוש לא עשו חכמים סייג וגדר להחמיר ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דפתח פתוח דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים לאפוקה מחזקת היתר אלא דמלשון דבר שבערוה דקאמר רבא משמע כלשון ראשון:

שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא כו' מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא. עיין בחידושי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל שהקשו מכאן על שיטת ר"ת וסייעתו שכתבו דשותק דוקא משום דשתיקה כהודאה א"כ מאי מייתי מהאי סמיא דהכא לא שייך שתיקה כהודאה שלא היה בביתו בשעה שאמר העד שזינתה ועוד שאף את"ל דשייך ה"נ שתיקה כהודאה אפילו הכי לא אתי שפיר לישנא דאי מהימן לך דלאו גזלנא הוא והר"ן האריך ליישב ולכאורה נ"ל דוחק:

אמנם למאי דפרישית לעיל בפירוש שתיקה כהודאה דמי' היינו לענין דהו"ל כאילו מודה שמאמין העד ואינו חושדו שעושה כן כדי לצערו או לצער את אשתו א"כ א"ש טובא בפשיטות דאין ה"נ דהא דקאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא לאו דוקא גזלן אלא כל שיש חשד שאומר כדי לצערו הוי ליה כגזלן וכמעיד שקר ולכאורה בלא"ה מוכרח לפרש כן דאם לא כן מאי קאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא ה"ל למימר אי לאו גזלנא דמסתמא כל ישראל בחזקת כשרות עד שיפסל אבל למאי דפרישית אתי שפיר דבדברים המסורין ללב תליא מילתא אם חושדו שאומר לצערו או לא ובכך יתיישב כל הסוגיא לנכון לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

שם ואמר אביי מנא אמינא לה דתני' מעשה בינאי המלך כו' הנח כתר כהונה כו' שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל מה ראו לערער עליו עכשיו יותר משמונים שנה ששימש בכהונה גדולה כו' ע"ש מה שתירצו בזה:

אמנם לענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא אביי ורבא גופא דאיירי בשמעתין בהא עובדא דינאי אשכחן להו בפרק תפלת השחר דף כ"ט דפליגי דאביי אמר הוא ינאי הוא יוחנן ורבא ס"ל דינאי רשע מעיקרא ויוחנן צדיק מעיקרא וא"כ לרבא לא אשכחן כלל דינאי שימש קודם לכן בכהונה גדולה ואפשר שזה היה תחלת מעשיו כדמשמע פשטא דלישנא הקם להם בציץ שבין עיניך ולאביי נמי הא דקאמר דרשע מעיקרו הוי כדמוכח התם להדיא דקאמר בשלמא לאביי ניחא וא"כ משמע להדיא דרשע מעיקרו היינו עובדא דהכא שהרג חכמי ישראל ואח"כ חזר למוטב ונעשה צדיק כמו שפרש"י שם להדיא וכדמשמע נמי בשמעתין דשמעון בן שטח החזיר העטרה ליושנה ופרש"י דאחי אשתו היה והחזירו למוטב ומאז שימש בכהונה גדולה ואחר שמונים שנה חזר לרשעתו ונעשה צדוקי כדמשמע שם להדיא בפ' תפלת השחר כן נ"ל ברור לפי שיטת רש"י שם ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה הקם להם בציץ פי' בקונטרס כו' וקשה דאדרבה משמע כו' ומפרש ר"ת דוקא ציץ כו' עכ"ל. ונראה דרש"י לא רצה לפרש כר"ת משום דס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלמסקנא דפ"ק דיומא האי על מצחו תמיד היינו דתמיד מרצה וא"כ אין לחלק בין ציץ לשאר בגדי כהונה וכ"כ הריטב"א ז"ל ומה שהקשו על פירש"י מבואר בדבריהם יותר ביומא פר' בא לו דף ס"ט ויש ליישב אליבא דרש"י דהא דבמדינה אסור ללובשן ואחר גמר עבודה נמי היו צריכין להפשיט לאו משום חשש מעילה אלא משום איסור כלאים ולא שייך בציץ ועי"ל דמדאוריית' ודאי אף במדינה שרי כיון דניתנו ליהנות בהן אלא משום חומרא דרבנן בעלמא אסור ואפ"ה מסקינן ביומא בעובד' דאלכסנדר מוקדון דעת לעשות לה' ופרש"י כשנתכוון לשם שמים שרי וה"נ כיון דבשעת הודאה ושמחה היה ליתן שבח למקום אפשר דאין כאן איסור בכה"ג כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד וינאי היה כהן מזרע תשמונאי עכ"ל. ולכאורה אין זה המשך כלל לדבריהם הקודמים ועוד מאי כוונתם בזה ונלע"ד לפרש דבריהם ע"פ מה שכתבו ביומא דאין לתרץ קושייתם דלעיל דבענין הציץ גופא באמת עשה שלא כהוגן משום דמשמע דלא נזרקו בו מינות אלא אח"כ אלא ודאי דמדינא שרי וא"כ לפ"ז קשה מאי קאמר ליה אלעור הקם להם בציץ כיון דליכא איסורא וע"כ היינו משום לעז דשבוייה ידע אלעזר שיקפידו חכמים וממילא דע"כ לא שימש בכהונה גדולה קודם לכן דאל"כ מאי ס"ד דאלעזר דעד השתא לא מיחו בו ועכשיו ימחו אע"כ שזה היה תחלת מעשיו להשתמש בכהונה גדולה אלא דגם בזה יש לתמוה וכי תעלה על דעת ינאי להשתמש מעצמו בכה"ג בלתי רשות מסנהדרין ומשאר כהנים לכך הוצרכו לפרש דכהן היה מזרע חשמונאי ובא לו הכהונה בירושה כדדרשינן הוא קודם לכל אדם כשממלא מקום אבותיו כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

גמרא שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ופירש"י ושבויה פסולה לכהונה ונשאה אביו ונמצא חלל עכ"ל. ומשמע מכולה סוגיא דלא איירי אלא מעדות שבוייה לחוד ולא היה שום חשש עידי טומאה ולפ"ז מה שכתב רש"י ז"ל דאם היתה אמו שבוייה הרי ינאי חלל לאו דוקא חלל אלא ספק חלל דנהי שנשבית שמא לא זינתה ועוד דמדאורייתא אפילו ספק חלל לא הוי דהיא בחזקת שלא נבעלה אלא עיקר שבוייה דפסולה לכהונה לא הוי אלא חומרא דרבנן ומה"ט אמרינן בכמה דוכתי בשבוייה הקילו וכמ"ש התוספות להדיא בכתובות דף ל"ו ע"ב בד"ה ואלו אין להם קנס השבוייה עיין שם ובחידושינו אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא בהא דאמרינן בסמוך בתרי תרי מאי חזית דסמכת אהנך סמוך אהנך ומאי קושיא הא ה"ל ספק ספיקא ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא זינתה ומדאורייתא אפילו ודאי נשבית אפילו ספק חלל לא הוי ואף על גב דאסיקנא בפ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה דף י"ד ולקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ה דלענין יוחסין החמירו בספק ספיקא וקי"ל כר"ג מ"מ ר"ג גופא קאמר דמדינא כשר אלא שרבי יוחנן בן זכאי גזר שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים אין שומעין לקרב וא"כ מנ"ל לאביי למידק דלמא איירי שפיר בתרי ותרי ואפ"ה שרי מטעם ס"ס כיון דעובדא דינאי המלך מקמי תקנת ריב"ז דרי דרי הוה בימי שמעון בן שטח ועוד דהתם דוקא באלמנת עיסה איכא מיהא ספק חלל דאורייתא משא"כ הכא דלמאי דפרישית אפילו ודאי שבויה שריא מדאורייתא ועוד קשה מאי ס"ד דאביי שיהא עד א' נאמן לומר שנשבית ואוסרה ולפסול את ינאי מן הכהונה אחר שכבר הוחזק כיון דבשבויה ודאית ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא ואפילו את"ל דע"א נאמן לומר אשתך זינתה היינו באיסור דאורייתא משא"כ בשבויה דרבנן דהא בהדיא אמרינן בכתובות אם יש עדים שנשבית משמע דבעינן ב' עדים דוקא:

ובאמת מצאתי בספר הראב"ן ז"ל שכתב בדף קכ"ה דהאי אישתבאי ולא אישתבאי דשמעתין היינו בעידי טומאה ואפשר דמשום הנך קושיות מפרש לה הכי אלא דמפרש"י ותוספות וכל המפרשים לא משמע כן ואפשר דאיהו גופא לא מפרש כן אלא למאי דמסקינן שפחה הכניסו תחתיה וא"כ יש לפרש שפיר שהיה ידוע שאותה אשה שהיתה ברשות השבאי בחזקת אמו של ינאי נבעלה בודאי אלא דבהא מילתא גופא נפל הספק אם אותה השבויה היתה אמו של ינאי או שפחה בעלמא משום דאתו תרי ואמרו שאמו של ינאי לא נשבית כלל מ"מ בשקלא וטריא דמעיקרא לא משמע דאיירי בהכי. והנלע"ד בזה דהא דאמרינן בעלמא בשבויה הקילו ומשמע דליכא אלא חששא דרבנן היינו דוקא כשהיא אומרת ברי שלא נבעלה דאע"ג דקי"ל רוב נכרים פרוצים אפ"ה כיון דאיכא ברי דידה בהדי חזקת היתר עדיף מרובא ועוד דרוב נכרים פרוצים לאו רוב גמור הוא דהו"ל רובא דתליא במעשה ומש"ה שרי מדאורייתא וליכא אלא חששא דרבנן והם אמרו והם אמרו להקל דהכל נאמנין להעיד דמצרפין עדותן לבהדי ברי דידה וחזקת היתר דידה ועוד איכא סברא דמנוולא נפשה לגבי שבאי משא"כ הכא בשמעתין שאמו של ינאי אינה לפנינו ולא ידעינן שאמרה ברי איכא למימר דהו"ל ספק איסור דאורייתא דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא וחזקה רובא עדיף ואף את"ל דהו"ל רובא דתליא במעשה אפ"ה הו"ל מיהא כפלגא ופלגא דאסור מדאורייתא לשיטת רש"י ותוספות וסייעתייהו ובהכי סלקא שמעתין כהוגן דמדמי לה אביי לאשתך זינתה. אלא דאכתי הך קושיא דס"ס לא מיתרצא שפיר אי הוה מקמי תקנת ריב"ז ובסמוך בלשון התוספות אפרש בענין יותר נכון בעזה"י ועיין במה שכתבתי בזה בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב גבי לזו יש עדים דלפרש"י שבויה הו"ל כאילו יש עדים שנבעלה ועיין עוד בחידושי פ' אלו נערות דף ל"ה ע"ב בד"ה ואלו שאין להם קנס ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה מאי חזית דסמכת אהני כו' הקשה בקונטרס כו'. וא"ת מ"מ תיהני ליה חזקה דאמיה שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' עכ"ל. ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב בלשון התוס' בד"ה אנן אחתינן ליה ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דטענת ברי של האם מהני שפיר נמי לגבי הבת כדפרישית התם והכי נמי משמע לקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ד דאבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי אלמא דעיקר שריותא הוי משום טענת ברי דהאם משא"כ היכא שאין האם לפנינו לבודקה לעולם דחזקת האם לחוד לא הוי חזקה מעליא לגבי הבת וכמו שפרש"י כאן. אלא דאפשר דסברת התוספות כאן דהכא נמי כיון דאמו של ינאי ישבה תחת בעלה וילדה ממנו בנים הו"ל כאילו טוענת ברי וכן נראה מלשונם שכתבו דאית לן לאוקמי לאמו בחזקת כשרות ולכאורה מאי לשון חזקת כשרות שייך הכא דהא עיקר החששא שמא נבעלה באונס ואכתי בחזקת כשרות היא והוי להו לפרש דאוקמה בחזקת היתר אלא דהא ודאי דלא שייך הך חזקת היתר להבנים ולמאי דפרישית אתי שפיר לשון חזקת כשרות דמסתמא לא עבדה איסורא לישב תחת בעלה כהן לאחר שנתחללה והו"ל כטוענת ברי וכ"ש אם נאמר דאמו של ינאי נשבית כשהיתה פנויה ואח"כ נישאת לאביו של ינאי דהו"ל כטוענת ברי כן נ"ל ליישב שיטת התוספות. אלא דמ"מ אין זה קושייא כ"כ על שיטת רש"י ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא אמר אוקי תרי כו' עד סוף הדיבור. ועיין בתוספות פרק האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב שם כתבו ג"כ תירוצים אחרים ומה שכתבו שם בשם רבינו תם הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו ובשמעתין ג"כ שהדבר היה ידוע שמודיעים עיר שכבשוה כרכום היתה וא"כ כי מוקמינן תרי לבהדי תרי ממילא הויא בחזקת שבויה אלא שהקשה על זה א"כ מאי מייתי אביי ראייה דע"א מהימן דשאני הכא דאף בלא עדותו נמי דינא הכי וכן הקשה ר"י בעל התוספות בפ' האשה שנתארמלה שם וע"ש בחידושינו שכתבתי ליישב בזה שיטת ר"ת ז"ל ואדרבא סברת ר"ת ז"ל מוכרחת משמעתין גופא דאלת"ה מאי ס"ד דאביי דע"א נאמן בכה"ג אי משום דינאי שתיק הא לא הוי ליה למידע. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דעיקר טעמא דאביי לאו משום דשתיק אלא משום שכן הדין בע"א והלה אומר איני יודע כדפרישית לעיל בשיטתו אלא דאכתי קשה לר"י בעל התוס' דמשמע בשמעתין דבהא ס"ל כר"ת דעיקר טעמא דשותק היינו דוקא היכא שיש לו לידע כמו שמפרש ר"י להדיא בד"ה נטמאו טהרות וא"כ למאי דלא משמע לר"י סברא דר"ת דמודיעין עיר שכבשוה כרכום היה א"כ מאי ס"ד דאביי להאמין ע"א דהא לא הו"ל לינאי למידע אם נשבית אמו או לא אע"כ משום דעיר שכבשוה כרכום היה והו"ל רגלים לדבר דמהני לאביי אף בדבר שבערוה כדמשמע בל' התוס' בד"ה רבא אמר. והנלע"ד בזה דאפשר דר"י נחית להאי סברא שכתבתי לעיל מסברא דנפשאי דעיקר טעמא דשותק היינו דמתוך שתיקתו נראה שמאמין את העד לגמרי ואינו חושדו דכדי לצערו אמר כן וא"כ ה"נ יש לומר דינאי כל זמן ששתק לדברי העד לא היה משתמש בכהונה כלל וכ"ש דא"ש טובא למאי דפרישית בסמוך שבאותו היום התחיל לשמש בכהונה ואהא מילתא גופא א"ל הקם להם בציץ שבין עינין משום דעד האידנא היה ינאי מונע מעצמו מהכהונה והחזיק עצמו בחזקת ספק חלל שהאמין להעד לגמרי אלא דאח"כ שאמרו לו לבן של פרושין עליך חזר בו משתיקתו והאמין לדברי אלעזר בן פועירא דשלא כדין הורידוהו ואפשר שזה העד גופא היה מהפרושים ומש"ה חזר בו ינאי משתיקתו ומייתי אביי שפיר ראיה דאי לאו דאתו תרי דאכחישוהו הוי מהימן מטעמא דפרישית ולרבא אפ"ה לא מהימן בכה"ג בדבר שבערוה כנ"ל נכון ליישב שיטת כ"א מהקדמונים לפי דרכו. אמנם כן לענ"ד לולי דברי הקדמונים בזה היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דמקשה בפשיטות מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני לאו אעיקר דינא קאי אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא קאי דאף את"ל דאי מוקמינן תרי לבהדי תרי מוקמינן ליה אחזקת היתר כמ"ש התוס' אפ"ה אכתי לא שייך לישנא דויבוקש ולא נמצא כיון דעיקר מילתא שהיו אומרים שנשבית לא איתחזק בשיקרא ונשאר בספק וא"כ מה חרי האף הגדול של ינאי דאין ה"נ דהשתא דאתו תרי אחריני והכחישו את הראשונים יחזירוהו לכשרותו כיון שכך הדין ואי משום עיקר העדות שדימה ינאי דמהדרי אשיקרא אכתי מאן מפיס ומאי חזית אע"כ משמע ליה לאביי דאיירי בע"א ואתו בי תרי ואכחישוהו שהעד הראשון נפסל לגמרי דהא בשיקרא קמסהיד ובשביל כך בערה בו חמתו של ינאי שחשב שע"י קשר הפרושים העמידו עד שקר ואפשר דמינייהו הוי האי ע"א וכן למאי דמוקי רבא בעידי הזמה דאיגלי מילתא שהעדים הראשונים פסולים ובשקרא קמסהדי וכן למאי דמסיק שפחה הכניסו תחתיה שנתברר בבירור גמור דלמפרע שקרא קמסהדי כל זה העליתי מלבי לפרש כן זה לי כעשרים שנה ע"י תשובת שאלה אמנם כשהגעתי לכאן מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל שאחר כל האריכות שהאריך בפירושים שונים כתב דיותר נראה לו לפרש כן אלא שקיצר במובן והרי הוספתי בהם דברים בטעם לשבח. ובר מן דין נ"ל להכרח האי פירושא בשמעתין דאלת"ה תיקשי הך קושיא דמעיקרא שכתבתי בסמוך מאי קאמר אביי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דאף לפירש"י ותוס' קשה הא הו"ל ס"ס ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא נבעלה וכל ס"ס מדינא שרי אף ביוחסין קודם תקנת ריב"ז ועוד דאף לאחר תקנת ריב"ז דמעלה עשו ביוחסין דלא מהני ס"ס היינו לכתחילה שלא תינשא לכהן אבל אם ניסת לא תצא לשיטת קצת הפוסקים ואף לדברי המחמירים בבת עיסה אף בניסת דתצא היינו משום דעיקר חלל מיהא אסור דאורייתא משא"כ בהספק הראשון אף בודאי נשבית מותר מדאורייתא כדפרישית וא"כ אמאי פסיקא ליה להחמיר כ"כ לפסול מלך וכ"ג מחזקתו ולעשותו חלל דאין לך דיעבד יותר מזה וכ"ש לשיטת התוס' שכתבתי דבמה שאמו של ינאי ישבה תחת בעלה הו"ל כטוענת ברי א"כ לא דמי כלל אף לבת עיסה כדפרישית. תו קשיא לי דאכתי למאי דבעי אביי למימר דאיירי בע"א אמאי אסיק במילתא טעמא דאתו תרי ואכחישוהו ותיפוק ליה דאפילו אי אתא חד ואכחוש לעד הראשון הא קי"ל בפשיטות דע"א בהכחשה לאו כלום כדמקשינן לעיל ותיסברא תו קשיא לי מנ"ל לאביי לאוקמי בע"א מעיקרא דבפשיטות מצי לאוקמי דמעיקרא הורידוהו לינאי מחמת קול כדמשמע פשטא דלישנא שהיו אומרין אמו נשבית במודיעים דטפי משמע האי לישנא דאיירי בקול ממאי דנימא דאיירי בע"א ואח"כ בא ע"א ואמר שלא נשבית דמעלין אותו ע"פ ע"א לכהונה לבטל הקול כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו להדיא ע"ש אע"כ כדפרישית דעיקר דיוקא דאביי מלישנא דויבוקש ולא נמצא דלשון לא נמצא לא שייך כלל אלא לאחר שבאו ב' עדים דאין אחר עדים כלל כשמעידין בדבר ברור לפסול עדות הראשונה לגמרי והיינו ע"כ בב' לגבי חד או כאוקימתא דרבא כנ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

רב לך כתר מלכות אע"ג דתני' בתוספתא דמכילתין אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו מדרבנן לכך לא היו מקפידין כל כך על כתר מלכות. תוספות רבינו יצחק הזקן בעל התוס' כתיבת יד: