מתני' ארבעה אבות נזיקין. אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות: השור והבור כו'. כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור: מבעה. מפרש בגמ': הבער. כי תצא אש: לא הרי שור כהרי המבעה. כלומר אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה ואמטו להכי איצטריכו למיכתב ולהכי נקט ברישא כהרי המבעה ולא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי הבור משום דתו לא הוי מצי למיתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמעינן שאע''ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה ובגמ' מפרש מאי לא הרי דקאמר: כהרי האש שאין בו רוח חיים. ואי לא כתביה רחמנא הוה אמינא ליפטר: לא זה וזה כו'. אלו שלשתן דרכן לילך ולהזיק: הצד השוה כו'. מפרש בגמ' לאתויי מאי: במיטב הארץ. מעידית נכסיו יגבה דמי הזיקו אם רוצה לפרוע לו קרקע: גמ' חטאת. בשוגג: סקילה. במזיד: אי עביד שתי אבות. בשוגג: מיחייב. תרתי חטאות: לא מיחייב אלא חדא. אאב מלאכה אבל אתולדה דידיה לא מיחייב: ולר''א דמחייב תרתי כו'. דאי עביד אב ותולדה דידיה מחייב תרתי חטאות במס' כריתות בפ' אמרו לו (דף טז.) כולהו אבות מלאכות ממשכן גמרינן להו במסכת שבת (דף מט:):

מתני' ארבעה אבות נזיקין. אית דוכתא דלא תני הן כמו הכא ובגמרא גבי שלש עשרה אבות נזיקין ובארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ח:) ואית דוכתא דקתני הן כדקתני ארבעה שומרין הן (שבועות ד' מט.) וארבעה ראשי שנים הן (ר''ה ד' ב. ושם): (גליון. וא''ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן כדקתני ד' ראשי שנים הן וי''ל שלא בא אלא להגיד ארבע אבות הללו לא ראי זה כראי זה וקצת קשה דבגמרא מוכח דנחית תנא למניינא מדפריך ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני לכך י''ל דיש מקומות דלא תני הן כדאשכחן בארבעה מחוסרי כפרה: ע''כ): השור והבור. פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדרן במשנה. ואע''ג דלמ''ד תנא שור לרגלו לא הוי כסדר הפרשה דרגל נפקא לן מושלח את בעירה דכתיב בתר בור מ''מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן ולמ''ד מבעה זה אדם אע''ג דלבתר הבערה כתיב בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה דהיינו אדם דאזיק שור לא חש לשנותו כסדר הפרשה לפי שרחוק כל כך. ושנאו כסדר לא הרי דסיפא שמבעה קודם להבער ור''ת פי' דשם אדם כתיב בפרשה קודם כי יגנוב איש שור והוא אחד מאבות נזיקין דקתני לה בברייתא בגמרא: לא הרי השור כהרי המבעה. פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כדמפרש לקמן בגמ' למ''ד תנא שור לקרנו ומבעה לשינו משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פירושו כשאר מקומות שבתלמוד לא ראי זה דהתם פירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה ולכך אין החומרות גורמות זה הדין אלא הצד השוה שבהן גורם הדין ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים: ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש. גבי שור ומבעה לא הוצרך לפרש החומרא כי הכא משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו והא דלא תני הכא לא הרי האש כהרי השור ומבעה כדקתני לעיל לא הרי המבעה כהרי השור משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם דאי משום דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו אין זה חומרא מדלא חשיב לה גבי חומר באש מבשור והא דאמרינן לקמן (דף ג: ודף ו.) גבי אבנו וסכינו מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו ה''ק מאי שנא אש שאע''פ שכח אחר מעורב בו ראוי להתחייב בו משום שהוא ממונך ושמירתו כו' ובסיפא גבי בור הוה מצי למימר לא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו ולא חש לפי שהפסיק באש ובור לא רצה לשנות קודם אש דא''כ הוי אתי אש מיניה דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמ' (ד' ה:) והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין ומיהו בפרק הפרה (לקמן מט: ושם) דריש ליה לדרשה אחרינא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו או להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון (לקמן נא.): [וע' תוס' לקמן ד: ד''ה ועדים]: . ולרבי אליעזר אמאי קרי ליה אב. וא''ת ונימא דנפקא מינה לענין התראה שצריך להתרות אתולדה משום אב דידה כדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קלח.) משמר משום מאי מתרין ביה רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וי''ל דהכי פריך משום מאי מתרינן ביה שהוא חייב רבה אמר משום בורר אבל התרו בו משום מרקד פטור דכיון שהוא מתרה בדבר שאין דומה סבר שמלעיג בו ופטור אבל אם התרו בו ואמר אל תשמר חייב ועי''ל דזהו שמתרץ הך דהואי במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב ואם התרה משום התולדה חייב ואפ''ה לא חשיב ליה בפרק כלל גדול: ה''ג הך דהואי במשכן חשיבא קרי ליה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי ליה תולדה. ולפי הך גירסא בא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובין והיו במשכן דתולדות נינהו ולא אבות מלאכות כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת דף מט:) הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה דהיינו הכנסה ומושיט בדיוטא אחת ואית דגרסי הך דהוה במשכן וחשיבא קרי לה אב הך . דלא הוה במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ולפי גירסא זו צריך לומר דבעי תרתי אבל חשיבא ולא הוי במשכן או איפכא הוי תולדה:

ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער לא השור כהרי המבעה כו' ובעינן מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן אי לא.

גבי שבת תנן אבות מלאכות תולדותיהן כיוצא בהן בשגגה בין אבות בין תולדות חטאת במזיד סקילה פי' אבות זורע תולדות נוטע וכיוצא בו וכן הארבעים חסר אחת כולן בענין הזה פירושם. ומאי טעמא קרי להאי אב ולהאי תולדה. ופשטי' דאי עביד ב' אבות או ב' תולדות חייב תרתי [ואילו] אב ותולדה דידיה אינו חייב אלא אחד ואקשי' ולר' אליעזר דמחייב על אב ותולדה דידיה תרתי מאי דתנן [כריתות טז.] א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת מהו כו' עד חייב על כל אחת ואחת. ופשטי לה בגמרא [דשאלתו היה] תולדות מלאכות כמלאכות דמיין אי לא. ופשט ליה דולדי מלאכות כמלאכו' דמיין. ופרק' הך דהואי במשכן קרי ליה אב מלאכה.

דלא הואי במשכן קרי ליה תולדה. (ודברי רבי אליעזר מפורשים הן בכריתות פרק אמרו לו).

גבי טומאות תנן אבות טומאות כו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן הכא מאי.

[מתני':] ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו'. איכא דקשיא ליה אמאי לא תני הן כדקתני (שבועות מט, א) ארבעה שומרין הן ד' ראשי שנים הן (ר"ה ב, א). וליכא למימר דנמשך (אלא) [או לא] הרי השור כהרי המבעה כלומר ארבעה אבות נזיקין לא הרי זה כהרי זה דהא בשלשה עשר דרב הושעיא ועשרים וארבעה דר' חייא נמי לא תני הן ולא קתני בהו תו לא הרי זה כהרי זה, ואית ספרים דגרסי הן וליתא בנוסחאי עתיקי ודוקני. ונ"ל דתנא לא קפיד (בהא) [אהא] דהא תני נמי ד' מחוסרי כפרה (כריתות ח, ב) ולא תני ד' מחוסרי כפרה הן ול"נ דלא גרסינן ליה והדין נותן דכל היכא דתני(א) הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני אבל בהני איכא אחריני דר' הושעיא ודרב חייא והיינו דדייקינן עלה בגמרא (ה, ב) דתנא דידן תנא מנינא למעוטי דרב הושעי' ודרב הושעי' נמי מכלל דאיכא דר' חייא אלא דר' חייא מכלל דאיכא מאי ופריק מכלל דאיכא מסור ומפגל ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דארבעה שומרין וד' ראשי שנים מי איכא אחריני (אבל מדלא קתני הן משמע ליה) [אלא מדלא תני הן דייק מכלל] דאיכא אחריני ואע"ג דלעתים נקט להו נמי דוקא אע"ג דלא קתני הן כארבעה מחוסרי כפרה.

השור והבור והמבעה וההבער. פרש"י ז"ל דתנא נקט להו על סדר הכתובים בפרשה ואינו מחוור דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם מוקדם בפרשה דכתיב כי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וכי יכה איש את עין עבדו (ואחריהן) [ואח"כ] וכי יגח שור איש את שור רעהו ומת ואפשר דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני נזקי אדם באדם לא קתני. אלא דקשיא לי במנינא דרב הושעיא תני נזק וצער ורפוי וכו' ושאר נזקי אדם באדם (ואמרו) [ואמרינן] עלה בגמרא תנא דידן מ"ט לא תני (הכי) [הני] לרב דאמר מבעה זה אדם ופריק תני אדם וכל מילי דאדם אלמא תנא דמתני' אף נזקי אדם באדם איירי והדרא קושיא לדוכתא. ועוד דהא אף לכשתמצי לומר דתנא ודאי נזקי שור באדם ואדם בשור קתני מ"מ כל דתני אדם איכא למשמע מינה כל מילי דאדם זה ודאי דחוק ועוד דהא בנזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער דאלו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וי"א שזה נשאל מרש"י ז"ל והשיב שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין והן השור והבור והמבעה שהן סדורין כאן על סדר זה אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד בסדורו וגם זה דוחק דמ"מ אף (המבעה) [ההבער] שנאמר אחרי השור והבור ליתני סמוך לבור ועוד דמבעה דתנן מבעה דקא מזיק ולא ניזיק והיינו אדם בשור ולא שור באדם. ואדם בשור אינו בפרשת ואלה המשפטים בהדי שאר נזיקין אלא בפרשת אמור אל הכהנים. וא"כ היה לאחרו להבער ור"ת ז"ל פירש דאף (אדם) [מבעה] וההבער על סדר נשנו שאחר השור והבור כתיב כי יגנוב איש שור או שה דהיינו נזקי אדם בשור ואחריו ההבער דכתיב אחריו כי יבער איש שדה או כרם וגם זה אינו נראה בעיני שאם מבעה דקתני היינו גנב א"כ חסר ליה מנייניה דר' חייא חדא דהא ר' הושעיא מנה תשעה והני ד' דמתני' הא תליסר ור' חייא תני אחד עשר ובכללן הגנב והגזלן ומנה נמי הנך תליסר דר' הושעיא והוה להו עשרים וארבעה ואם מבעה מתניתין היינו גנב היכי מני ליה ר' חייא תרי זמני הא ודאי חסר ליה מניניה אלא נראה דלא קפיד תנא בסדורן אלא (ד' תני) [דתני] להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתינו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכח ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן (באחת) [באחד] הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא נעור וכ"ש שידליק גדישו של חברו ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי דתנא לא מיירי בנזקי אדם אלא בנזקי ממונו כדאיתא בגמרא (ד, ב) שור נמי דמוקדם בפרשה לא אקדמי' משום דלשמואל לא תנא בהא קרן לאוקמתי' דרבא משום דבמועדין מתחלתן קא מיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי וכדאמרינן בגמרא (ד, א) אבל מ"מ תמיהה לי אמאי לא אקדים בור לשור ומבעה לדיד' דסבר דשור זה הרגל ומבעה זה השן שהרי בור קודם בפרשה לשן ולרגל ועוד (דמאי) [אמאי] תנא לבור באמצע [ד]רגל ושן והן סמוכין זה לזה במקרא א' דהיינו ושלח את בעירו וביער שדה אחר ודרשינן ושלח זה רגל וביער זה השן ומסתברא לי משום דאגב אורחיה אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן והשור דהיינו רגל והבור דומין זה לזה בנזקין לפי שאין הנאה להיזקן ומצויין יותר מן השן והשן יש הנאה להזיקן ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא (לא ראוי השור כראוי המבעה) [לה הרי השור כהרי המבעה] אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא (ד, א) ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא אחרו אלא שנאו באמצע (שאם הקדימ') [דאי אקדמיה] לא היינו למדים ממנו כלל שהייתי אומר (שלא נשנה) [שלא לדמותן בא התנא] אלא שהוא מוקדם בפרשה ואם איחרו הייתי אומר מפני שהרגל והשן סמוכין נדרשין ממקרא אחד ועוד שהיה הבור סמוך למבעה שהוא השן שאינו דומה לו שיש לו הנאה להיזקו.

לא זה וזה שדרכן להזיק. לא חש לומר לא ראי האש כראי השור והמבעה לפי שקצר בלשון וכבר למדנו מרישא דקתני לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור שבכולן יש לומר כן לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה ובא ללמדינו מה שיש בכולן מה שיש בזה אין בזה.

שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך. ובור זה נמי אע"ג דאינו ממונו קרי ליה ממונך מפני שעשאו הכתוב כממונו כדאמרינן (פסחים ו, ב ע"ש) ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כן פרש"י ז"ל ואינו מחוור דמ"מ אין לקרותן ממונו ועוד ודאי נראה דלא גרסינן ליה מדאקשי' בגמרא עלה דרב (ד, א) דאמר מבעה זה אדם ואדם שמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו ואם איתא אמאי לא אקשי ליה ממונך וממונו הוא ולא עוד אלא דלא שייך למימר ביה לא ממונך ולא ממונו ובגמרא דקתני (ו, א) מאי שנא בור דממונך ושמירתו עליך מסתבר לי דהתם לרבותא קאמר הכי לומר אפילו ת"ל כיון דאוקמי' רחמנא ברשותך הוי נמי ממונך.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת בבא קמא היא מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת עדיות לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת עשרה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' ארבע אבות ב' כיצד הרגל ג' המניח את הכד ד' שור שנגח ארבעה וחמשה ה' שור שנגח את הפרה ו' הכונס צאן לדיר ז' מרובה ח' החובל ט' הגוזל עצים י' הגוזל ומאכיל וכבר ידעת מה שנזכר במסכת עבודה זרה ז' א' והוא אמרם כלה נזיקין חדא מסכתא היא ופרשנו ענין המאמר בתלתא בבי ששלשתם מסכתא אחת חלוקה לשלשה שערים ונקרא הראשון בבא קמא ר"ל השער הראשון כי השער יתורגם בלשון ירושלמי בבא ונקרא השני בבא מציעא והשלישי בבא בתרא וענין שלשת המסכיות אמנם הוא סובב לבאר עקרי הדינין במה שאין בו צד דיני נפשות כלל ובאו עניני השער הראשון לבאר הדינין בתביעות הבאות מזה לזה מצד היזק המגיע ממנו לחברו הן מצד ממונו הן מצד עצמו ובאו עניני השער השני לבאר הדינין בתביעות הבאות דרך טענה מאדם לחברו לא מצד תביעה שמחמת היזק אבל דרך טענה בעניני מציאה ופקדון והקנינים וההלואות ודרכי השאלה והשכירות והקבלנות ובאו עניני השער השלישי בעניני התביעות הבאות בקרקעות מצד היזק המגיע לשכנים מזה לזה בעניני דירתם או חזקת אחד במה שאינו שלו וכן בחלוקת הקרקעות המשותפים וחלוקת היורשים ועניני המורישים ודיני מכירת הקרקעות וקנינם ודיני הנחלות ותקון שטרות:

ונשוב לדברי השער הראשון והוא ענין זאת המסכתא ר"ל מסכת בבא קמא והוא שעניניה כמו שבארנו סובבים בדיני התביעות הבאות מצד היזק המגיע מאדם לחברו מצד ממונו או מצד גופו ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לארבעה חלקים הראשון לבאר בתביעות הבאות מצד היזק המגיע מאדם לחברו מצד ממונו כגון ששורו או בורו או אשו או איזה ממון שלו מזיק את ממון חברו או גופו השני לבאר בתביעות הבאות מצד היזק הבא מאדם לחברו מצד גופו דרך גנבה השלישי לבאר בתביעות של ממון הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך הכאה הרביעי לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך גזלה החלק הראשון יתבאר בששה פרקים הקודמים ר"ל ארבע אבות וכיצד הרגל והמניח את הכד ושור שנגח ארבעה וחמשה ושור שנגח את הפרה והכונס צאן לדיר החלק השני יתבאר בפרק שביעי והוא פרק מרובה החלק השלישי יתבאר בפרק שמיני והוא פרק החובל החלק הרביעי יתבאר בתשיעי ובעשירי זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שבאו בה הרבה ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והפרק הראשון ממנה יסוד הכונה להתחיל בו בביאור עניני החלק הראשון ורבו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר בו על איזה ממון הוא חייב ועל איזה אינו חייב ר"ל עד שנאמר שאותו שהוא חייב בנזקיו שמירתו מוטלת עליו ואת שאינו חייב על נזקיו אין שמירה מוטלת עליו בהם ומאיזה חלק שבנכסיו הוא חייב לשלם השני לבאר בו על איזה ממון הניזק הוא חייב ועל איזה מהם הוא פטור ומקומות שהנזק נעשה בהם איזה מהם המקום גורם לחיוב ואיזה גורם לפטור השלישי לבאר בעניני התשלומין על איזה צד הם נעשים ולאיזה דבר אנו צריכים קודם שנחייבהו הרביעי לבאר איזה משלם נזק שלם ואיזה יפטר בחצי נזק זהו שורש הפרק דרך כלל ויתגלגלו בו קצת ענינים כענין סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה תחל בענין החלק הראשון לבאר אלו הן נכסים שהוא חייב בנזקיהן והוא שאמר ארבעה אבות נזיקין הן השור והבור והמבעה וההבער לא הרי שור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור לא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ אמר הר"ם אלו הארבעה עיקרין מן הנזיקין ההוים מממונו והשור ר"ל רגל השור כלומר הנזק ההוה מדריסתו ושברו מה שישבר ויקלקל בדרך הלוכו ברגליו והמבעה ר"ל השן והוא הנזק המגיע מאכילתו במה שיאכל ממנו ונקראת השן בזה השם מעין פעולתו לפי שהיא תשרש ותבקש מה שתאכל כמו שנאמר איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו לא הרי השור כהרי המבעה ר"ל כי מה שהוצרך הכתוב למנות אלו הארבעה נזיקין אחד אחד לפי שאי אפשר להתלמד קצתם מקצתם בקל וחומר לפי שבכל אחד מהם יש ענין שאין כן באחר על זה ההקש לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי ולא ראי השן שיש הנאה להזיק כראי הרגל שאין הנאה להזיק ולא ראי זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק ולפי שבכל אחד ואחד מהם יש ענין שאינו באחר הוצרך הכתוב לבאר בכל אחד מהם שהוא חייב בהזק וזה הצריכות אינו לפי שאלו כתב השם ית' הדין בבור ובאחד מאותם השלשה הנשארים היינו לומדים מהם השנים הנותרים בדרך הצד השוה כמו שזכר ואמנם חלקם הכתוב לארבעה דינים ליחד כל מין מהם בדין זולתי האחר שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לפטור בו את הכלים אש לפטור בו את הטמון ועוד יתבאר כל זה ולא הוצרך למנות בכלל האבות קרן לפי שיש בו חלוק מועד ותם כמו שיתבאר בכתוב ואמרו הצד השוה שבהם וכו' ר"ל אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אם הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ כמו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכבר ביארנו זה בחמישי מגיטין ולאלו אבות תולדות תולדות דרגל הם הזיקה בגופה או בשערה דרך הלוכה תולדה דשן נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה תולדה דהבער אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו תולדה דבור רוקו וניעו וכיוצא בהן ועוד יתבארו דיני אלה העיקרים ותולדותיהם:

אמר המאירי ארבעה אבות נזיקין הם פי' שהם אבות לכל הנזיקין וכל שאר הנזיקין נכללים בהם וזה שתפס לשון נזיקין ולא מזיקין מפני שמלת מזיקין משמע שכונתו להזיק ואלו אין בהם שכונתן להזיק אלא קרן ואדם לדעת האומר מבעה זה אדם וכן לא לשון נזקין ושתהא הא' של אבות קרויה בחטף פתח שמלת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק ואלו כלם הם הם המזיקים ומפני זה תפש לשון נזיקין שיש בו רמז על המזיק שהוא כעין תאר על משקל נזירים נביאים ומכל מקום אנו מפרשים נזיקין כמו נזקין על משקל פסילים וקוראין הא' של אבות חטופה:

וארבעה אבות אלו הן הראשון השור הן שור שהזיק אדם והוא שנאמר עליו וכי יגח שור את איש או את אשה הן שור שהזיק שור והוא שנאמר עליו וכי יגוף שור איש את שור רעהו ב' הבור והוא שנאמר עליו וכי יפתח איש בור או יכרה איש בור ג' המבעה ולדעת רב הוא אדם שהזיק את השור והוא שנאמר עליו ומכה בהמה ישלמנה ולדעת שמואל הוא נזקי השן והוא שנאמר עליו ושלח את בעירה ובער בשדה אחר ד' ההבער והוא שנאמר עליו כי תצא אש וכו':

וזה שהזכרנו בענין מבעה מחלקת רב ושמואל הוא שבגמ' נחלקו בענינו שלשמואל לפי מה שפירש רבא בגמרא את דבריו הוא היזק הבא על ידי השן ופירש במלת השור נזקי רגל והוא שנאמר עליו ושלח את בעירה ולא הוזכרו לדעתו נזקי קרן במשנה זו בפרט אחר שאינו מועד מתחלתו אלא שנכללו במה שאמר אחר כן וכשהזיק חב המזיק וכן לא הוזכרו לדעתו במשנה זו נזקין הבאים על ידי אדם כלל שלא דברו אלא בנזקי ממונו ולדעת רב השור כולל הקרן והשן והרגל והמבעה הוא אדם ר"ל אדם שהזיק ממון חברו שאין עקר הכונה בכאן אלא בנזקי ממון ומכל מקום נכללו בו ממילא כל נזקים הבאים על ידי אדם אפילו אדם באדם במה שהדברים חוזרין לתביעת ממון כגון החובל בחברו וגנב וגזלן וכן נזק הבא על ידי אדם מאליו כגון ארבעה שומרין וכן נזק הבא על ידי דבורו כגון עדות מוזם ומסור וכן נזק שאינו נכר שחייב מדברי סופרים כגון מטמא ומנסך ומדמע כמו שיתבאר במקומו ובכלל כל נזק הבא על ידי אדם ומכל מקום פרטים אלו שבנזקי אדם לא נתפרשו בכאן שאין עיקר הכונה בכאן לבאר בשלמות אלא הנזקין הבאים על ידי ממונו אלא שרצה לכלול כל עניני המסכתא במשנה זו ולברר אחר כן פרטיהם על הדרך שהזכרנו בהקדמתנו:

וצריך שתדע שהשור יש בו שלשה אבות נזיקין הקרן והשן והרגל וכלן נכללו במשנה זו שהרי לדעת רב כלן נכללים במלת שור ולדעת שמואל לפי מה שפירש רבא את דבריו נכללו נזקי רגל במלת השור והשן במלת המבעה והקרן במה שאמר כשהזיק חב המזיק ולא הזכירו בפרט הואיל ואינו מועד מתחלתו ונמצא לדעת רב שמשנה זו כוללת ארבעה אבות שהם ששה השור שהם שלש והבור והאדם והאש ולשמואל נכללו בו חמשה הקרן והבור והשן והאש והרגל:

ואע"פ שלענין פסק אין לנו במחלוקת זו דין ודברים ודברי שניהם אמתיים הם מצד עצמן מכל מקום לענין ביאור הסוגיא מוכחת כרב כדי שיהא השור כולל כל אבות שבו וכל שכן למי שאינו גורס במשנה זו ממונך כמו שיתבאר ואין לפקפק מדין הלכתא כשמואל בדיני שהרי לענין הלכה אין לנו בה דין ודברים כמו שכתבנו אלא שאתה צריך לפרש המשנה לדעת שניהם ולברור לעצמך הביאור הבא בשיטתו של רב:

ודע שחכמי התוספות מחקו ממשנה זו מלת הן מפני שמלה זו מורה דיוק מנין כלומר ארבעה הם ולא עוד כמו ארבעה ראשי שנים הם ארבעה שומרין הם וכבר נזכרו הרבה מהן עוד בגמרא ואיני נזקק לדבריהם כלל שאם כשמואל ארבעה הם בנזקי ממונו שהם מועדין מתחלתן ואין עוד אחת בהן שהקרן שהוא נכלל לדעתו במה שאמר כשהזיק חב המזיק תם ולבסוף מועד הוא ולא בא דיוק המנין אלא למועדין מתחלתן ואם לשטתו של רב הרי כל השאר שהוזכרו בגמרא נכללו בכלל המבעה שהרי כלם בנזקי אדם ואעפ"י שעקר הכונה במבעה הוא באדם שהזיק שור בידים או שאר ממון מכל מקום כל אותם שהוזכרו נכללו בו ממילא ועוד שכל אותם שהוזכרו בגמרא לא מצינו בהם תולדות ומעתה אינם נקראות אבות לגמרי אלא שהם כאבות לשלם ממיטב כמו שהוזכר בגמרא ומעתה דיוק מנין בזו כראוי הוא בא ויש אומרים שאין בדיוק זה הכרח שהרי מצינו דיוק מנין בלא הן כמו שאמרו בכריתות ח' ב' ארבעה מחוסרי כפרה ואין נראה שבזו אינו מכוון למנין אלא לומר שאותם הארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכמו שאמר אחר כן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע אלא שעקר הדברים נראה לי כדעת ראשון:

אלא שמכל מקום הרבה מפרשים טורחין על סדור המנין שהרי לא נזכר על סדר המקראות כמו שפרשו גדולי הרבנים שאם המבעה הוא אדם הרי הקדימו בכתוב וכי יריבון אנשים וגו' כי ינצו וגו' וא"ת שעקר הכונה במבעה באדם שהזיק שור היה לו להזכירו אחרון שהרי ומכה נפש בהמה הוזכר אחרון לנזקין וכן שאר דינין שבו כגון ארבעה שומרין ועוד שמ"מ הואיל והוזכר בתורה אדם תחלה לאיזו תביעת ממון שבו היה לו להזכירו תחלה אף בזו שהרי השור פירושו בשור שהזיק שור והבור קודם לו בתורה ואעפ"כ הואיל והוזכר בתורה שור תחלה לענין שור שהזיק אדם הזכירו בכאן תחלה ומ"מ לדעת האומר שהמבעה זה השן יפה הם נזכרים כסדרה של תורה ואע"פ שפירשנו במלת השור שעל נזקי רגל היא אמורה מ"מ הואיל והוזכר השור תחלה לאיזה ענין שבו הקדים משנתנו רגל שבו תחלה מפני שהיזקו מצוי ואחריו הבור שכתוב אחריו בתורה ואחריהם מבעה והבער כסדר הכתוב בתורה אבל לדעת רב היה לו להזכיר אדם תחלה אלא שנראה לפרש לשטה זו ר"ל לדעת רב שהקדימו את השור מפני שבמינו גבוה מכלן ר"ל שהוא כולל שלשה אבות שכלן מופרשות ומובדלות זו מזו וסמך לו הבור להיותו נזכר בתורה אחר שור שהזיק אדם והזכיר אחריו מבעה הואיל ומצא אחריו כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו' ואחריו ההבער כמו שכתוב אחר כל אלו כי תצא אש:

ומעתה רצה לפרש הטעם במה שהוצרכה תורה לבאר את כלם ולא הניחה את קצתם להיותם למודים אחד מחברו ואמר לא הרי שור וכו' ר"ל לא ראי השור כראי המבעה וסמך בזה שור למבעה שלא כסדר שהוזכר תחלה כדי שיזכיר אחריהם לא ראי שניהם כהרי האש שאין בו רוח חיים ופירוש הענין לא ענין השור כענין המבעה כדי ללמוד אחד מחברו שהרי מצינו בכל אחד מהם ענין הראוי לחייבו יתר על חברו ולא הזכיר אותם הדברים במשנתנו מפני שלא נתברר לו עדיין ענין מבעה ומ"מ כשאתה בא לפרשו על איזה צד שתרצה אי אתה יכול להביא אחד מחבירו שאם תפרש מבעה זה השן והשור זה הרגל לפי מה שפירשנו בדבריו של שמואל לא ענין רגל שהזקו מצוי כראי השן שאין הזיקו מצוי ולא ראי השן שיש הנאה להזקה כראי הרגל שאין הנאה להזקה ואם תפרש מבעה זה אדם אתה מפרש לא הרי שור שמשלם את הכופר כהרי אדם שאינו משלם את הכופר ולא הרי אדם שחייב בקצת נזקים ארבעה דברים יתר על נזקו והם צער ובשת ושבת ורפוי כהרי השור וכו' ושמא תאמר יזכיר שנים מהם ויבא השלישי מבין שניהם הרי יש בצד השוה צד חומרא שמעכבת את השלישי מלבא והוא שאמר לא ראי שני אלו שיש בהם רוח חיים כראי האש וכו' ולא ראי שלשתן שדרכן לילך ולהזיק כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק שאע"פ שדרכו להזיק אינו מתפשט אילך ואילך ומתוך כך הוצרכו כלם:

ומכל מקום בגמרא פירשו שיש בששה אבות שהזכרנו שנים שהשאר באים מכחם מן הדין חוץ מן הקרן והם הבור עם אי זה שתרצה מחבריו כמו שנאמר שם דרך הצעה בבור וקרן לרבות את האחרים ומה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שן ורגל ואש ואדם שדרכן לילך ולהזיק לא כל שכן מה לבור שכן תחלת עשייתו לנזק קרן יוכיח מה לקרן שכן דעתו להזיק בור יוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אומר וכו' והרי אין בצד השוה חומר שלא יהא באחרים וכן בכלם כשתעיין בחומר שבכל אחד מהם כמו שהוזכרו למטה ואע"פ שאף מקרן ואש יבאו כלם חוץ מן הבור מ"מ הבור אין אתה צריך לצרפו באחד מחביריו לבד אלא באיזה שתרצה אבל קרן צריך אתה לצרפו עם האש ואם תצרפהו באחד מהשאר לא הועלת כלום ולעולם כל שתצרף אחד עם חברו ואתה רוצה להביא את האחרים יחסרו לך שנים שאי אתה רשאי להביאם עד שתצרף קרן ואש או בור עם איזה שתרצה שכלם באים חוץ מאחד והוא הבור בצירוף קרן ואש או הקרן בצירוף בור עם איזה מחבריו ונמצא שכח הבור גובר בזו הואיל והברירה בידך לצרפו עם איזה שתרצה ומ"מ אין כלם באים אף בצירוף השנים שהרי מכל מקום חסר הקרן בצירוף בור עם אחד מחבריו שיש להשיב עליהם מה להנך שכן מועדים מתחלתם ובקרן ואש שכן דרכן לילך ולהזיק והילכך ראוי היה לכתוב את כלם ולא עוד אלא שאף אם היו כלם באים מן הדין והוא על דעת ר' טרפון שאמר שצד החומר שבקרן והוא שכונתו להזיק עולה ליותר מצד חומר שבחבריו שהוא ההעדאה מתחלתם הואיל ובמקום העדאתם של אלו ר"ל ברשות הניזק אף הוא משלם נזק שלם לדעתו אעפ"כ צריך היה לכתוב את כלם שאם היו למדין אחד מחבריו היינו משוין את המדות ביניהם:

וכבר נודע בהם שכלם חלוקי המדות ויש באחת מה שאין בחברותיה אם להקל אם להחמיר כמו שתאמר דרך משל שהקרן יש בה חלוק בין תם למועד ושן ורגל ליפטר ברשות הרבים ובור לפטור בו אדם וכלים ואדם לחייבו בקצת נזקיו ארבעה דברים ואע"פ שהמשנה עיקר כונתה באדם לא היתה אלא באדם שהזיק שור מכל מקום הואיל והוצרך להזכירו בקצת נזקיו הזכירו לכלם ואש לחייבו אף בדבר שאין ראוי לה כגון ליחכה נירו וסכסכה אבניו שמכל מקום אע"פ שלא נשרפו לגמרי הרי קלקלן וכן לפטור בו את הטמון כמו שיתבאר והוא שאמרו בגמרא להלכותיהם עד שמתוך כך הקשו בתוספות במה שאמר לא זה וזה וכו' שאף בלא טעם זה לא היו למדין זה מזה שאם כן היינו נותנין לאחד כל דינין שבחברו עד שמתוך כך כתבו שאין לדקדק במשנה זו כל כך שלא באה אלא ליתן פתח ומבוא לדברים ואף במה שהתחיל לא סיים שהרי היה לו לומר לא הרי האש כהרי שניהם שיש כח אחר מעורב בו אלא שאין לדקדק בה כל כך וכל שכן במה שאינו מעלה ומוריד לענין פסק:

ונמצא מכל מקום העולה ממשנה זו שכתבנו שששה אבות נזיקין הם לענין ממון ונכללו בארבעה ושכלם הוצרכו לכתוב ושכל שאר הנזקים המתפרשים במקום אחר נכללו באלו אלא שכל המפורשים בכאן יש להם תולדות מה שאין כן באותם המתפרשים במקום אחר כמו שיתבאר בגמרא:

ואח"כ כלל את דין כלן שהצד השוה שבכלן הוא שדרכן להזיק לפעמים כגון הקרן במועד והאדם בישן והשאר בכל צד ואין לגרוס בכאן וממונך שהרי הבור אינו ממונו שהרי בבור ברשות הרבים אנו עסוקים שאם ברשותו הרי הוא אומר לו תורך ברשותי מאי בעי כמו שיתבאר ואע"פ שאפשר לפרש בה שמכל מקום הכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו והרי הוא ממונו מ"מ למה שפרשנו במבעה זה אדם היאך הוא ממונו והיאך לא שאלו זה לרב כמו ששאלוהו במה שאמר ושמירתן עליך עד שהוצרך לתרץ בו ושמירתן עליך חוץ מאדם ששמירתו על עצמו ומ"מ יראה לי הואיל ונזקי אדם לא נתפרשו בכאן לא חש לכלול בדין זה אלא נזקי ממונו ועליהם נאמר וממונך אבל ושמירתן עליך על כרחך חוזר על כלם אחר שאמר ושמירתן בלשון כנוי לרבים כלומר שמירת כל הנזכרים והוא שהקשו ממנה לרב ואמר שכל שהוא בדרך זה שדרכו להזיק עד שהזיקו ראוי לעלות על לב והוא ממון שלו או גופו ושמירתו מוטלת עליו כשהזיק חייב המזיק והוא הבעלים שהתרשלו בשמירה המוטלת עליהם ומשלמין תשלומי נזק במיטב הארץ והוא עדית שבנכסיו אם יפרע לו קרקע שהרי כתוב בשן ורגל מיטב שדהו וגו' והאחרים למדין מהם הא אם יפרע לו מטלטלין פורעו במה שירצה שכל דבר המטלטל מיטב הוא שאם אין קונים קופצים עליו בכאן מוליכן למקום אחר ומכל מקום הקרן התמה אינה בכלל זה שהרי אינו משלם אלא מגופו כמו שיתבאר אלא שכלל דבריו על צד רוב הדברים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודינין שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אבות אלו שהוזכרו במשנה צריך שתדע קודם שתכנס בביאורה של הלכה שכלן יש באחת מהם חומר שאינו כלל בחברותיה והוא שהקרן כונתו להזיק והשן יש הנאה להיזקה והרגל היזקו מצוי והבור תחלת עשייתו לנזק שמתחלת עשייתו הוא מכשול לעוברים והאדם חייב בקצת נזקיו בארבעה דברים יתר על נזקו והאש מועד לאכול בין דבר הראוי לה כגון עצים בין שאין ראוי לה כגון לחכה נירו וסכסכה אבניו ואין צריך לומר שיש בשנים מהם או בשלשה צד חומר שאינו באחרים שהרי השור והמבעה יש בהם רוח חיים מה שאין כן באש ובור וכן השור והמבעה והאש דרכן לילך ולהזיק מה שאין כן בבור אלא שאותם שפרשנו הם חומרא אחת לכל אחת מהם שאינו כלל באחת מן האחרות ומ"מ בקצתם חומרות אחרות שהוזכרו בגמרא שאינן בשום אחת מן האחרות אלא שאותם שהזכרנו הם מיוחדות להם ביותר ויש כאן אחת שפעמים באה להקל ופעמים באה להחמיר והיא באש שכח אחר [מעורב בו כשאתה דן] על אבנו וסכינו שהניח בראש גגו ברוח מצויה אתה מביאו להחמיר כלומר שהנחתו לשם כדין אשו שהרי רוח מצויה עוררתו להזיק כאש וכשאתה... על רוח ויהיה להקל מפני... נעשה ההזק...

צריך שתדע גם כן שכל אבות שהזכרנו כלן יש להם תולדות והם נזקים הדומים להם ואלו הן:

כל שמכונת להזיק בדרך שאינו מצוי הוא תולדה של קרן אפילו לא נעשה בקרן ולא עוד אלא אפילו נעשה בשן ורגל מעתה נגיפה והוא דחיפה בראש או בגוף בכונת היזק וכן נשיכה בשנים וכן רביצה תחת רגליה דרך כונת היזק וכן הבעיטה כלן תולדה של קרן ונעשית כל אחת לעצמה תם ולבסוף מועד לא שיהא מועד מאחת לחברתה אפילו משלש נגיחות לאחת בין האחרות:

כל שיש הנאה להיזקה עד שכונתה באותו הנזק אינו אלא להנאתה הוא תולדה של שן אפילו נעשה בגופה כגון נתחככה בכותל להנאתה ומחקה את ציוריה או הפילה צרור על הכלים או הפילה הכותל וכן טנפה את הפירות להנאתה כגון שנתגלגלה עליהם להנאתה וטובתה ויש מפרשים שהתיזה עליהם גלליה אלא שאנו אומרים שזו בכלל אחרות הם:

ותולדה דרגל כל שהזיקה דרך הלוכה אפילו בשערה או באוכף שעליה או בפרומבייא שבפיה וכל שכן ברגליה דרך הלוכה היא תולדה של רגל:

כל שהניח מכשול ברשות הרבים ונתקל בו שור והוזק בין שהפקיר אותו המכשול בין שלא הפקירו הרי היא תולדה של בור שכל תקלה שברשות הרבים בין הפקירה בין לא הפקירה בור הוא אפילו שפך מים ברשות הרבים והוחלק בו בור הוא ומה שהקשו בסוגיא זו ואימא מבעה זה המים לא דרך הזק נאמרה שהרי אין כתוב בתורה להביא הזק של מים והתנא לא הזכיר אלא אותם הכתובות בתורה אלא שדרך שקלא וטריא נאמרה שתמה על שהזכיר לשון שאינו ברור ושיש לפקפק בו:

כל שרוח מצויה מוליכתו ממקום למקום והזיק דרך הליכתו הרי היא תולדה של אש כגון אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו סמוך כל כך שהיה לו לעלות על לב שרוח מצויה מפילתו והפילן רוח מצויה והזיקו דרך נפילתן הא אם הזיקו לאחר נפילתן דרך מכשול בור הוא ועל זה אמרו כלם מבורו למדנו כלומר שיש להם דין בור לפטור בהם אדם וכלים שנכשלו בהם:

כיחו וניעו של אדם הם תולדות שלו וכיחו הוא הרוק העבה היוצא מן החזה בכח וניעו הוא הליחה הגסה היוצאת דרך האף ומי האף שנזכרו במקום אחר בענין משקה הזב עם כיחו וניעו פירושו המים היוצאים שלא בכח ואמר על כיחו וניעו שהזיקו דרך הליכתן או בשעת נפילתן כגון שנפלו במשקה ופסלוהו וכל כיוצא בזה הרי זה תולדה שבנזקי אדם הא אם הזיקה לאחר נפילתה בור הוא:

וכשתצרף דברים אלו עם מה שכתבנו בביאור המשנה שכלם חלוקים המדות כלומר לפטור האחת מה שיתחייב באחרת אם מצד הדבר בעצמו אם מצד המקום תמצא באבות אלו שיש בכל אחת מהן תולדות בפני עצמה וחומרא בפני עצמה ודין חלוק בפני עצמו:

תולדות אלו כלן כיוצא באבותיהן לכל דבר לשלם כדרך שמשלם באב שלה ומכל מקום יש ברגל תולדה אחרת והוא שנתזו דרך הלוכה צרורות מתחת רגליה והזיקו ותולדה זו אינה כיוצא בה שאינו משלם בה אלא חצי נזק והוא הנקרא בכל התלמוד חצי נזק צרורות ומ"מ משלם אותו חצי נזק מן העליה כשאר נזקים ואין מדמין אותו לחצי נזק של קרן תמה לשלם מגופה שהרי תולדה של רגל היא ולא של קרן ופטור ברשות הרבים כרגל:

לענין שבת אמרו שאבות מלאכות והם אותן שנעשו במשכן ארבעים חסר אחת וכלן יש להם תולדות ותולדותיהן כיוצא בהן לאותו חיוב בעצמו אם לחטאת בשוגג ואם לסקילה במזיד ומכל מקום יש ביניהם קצת חלוק והוא שאם עשה שני אבות מחולקים או שתי תולדות מחולקות בהעלם אחד חייב שתים ואם עשה אב ותולדה שלו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת:

מסכת בבא קמא מהדורא תליתאה

אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי סיפורו ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה. הרי אלו מטמאין אדם וכלי במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא. פירוש אע"ג דטמא מת לא דמי להנהו דכולהו מטמאין טומאת ערב ואינן עושין אלא ולד ראשון לטמא אוכלין ומשקין ואלו טמא מת מטמא טומאת שבעה ועושה אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדתנן בריש אהלות שנים טמאים כמת. שלשה טמאים כמת. ארבעה טמאים כמת כולי. ולא ימצא טמא מת שיטמא טומאת ערב ולא יעשה אלא ולד ראשון אלא אדם שנגע במת ואדם באדם דראשון טמא טומאת שבעה והשני טמא טומאת ערב מ"מ כל טמאי מתים השוו בדבר זה שהן מטמאין אדם וכלים במגע אבל לא במשא. ששום טמא אינו מטמא במשא אלא במגע ואינו מטמא במשא אלא מת וכל טומאת הפורשות ממנו כגון עצם כשעורה וכיוצא בו. אבל שום טמא מת לא יטמא במשא. ואע"ג דאמרי חרב הרי הוא כחלל דוקא לטמא טומאת שבעה כחלל ולא שיטמא במשא כחלל:

ארבעה אבות נזיקין. לא תני מזיקין משום דתנא ירושלמאה הוא ולעושה הנזק קורא נזיק כמו שנקרא חסיד מי שעושה החסד ואינו כמו דכתיב ומלכא לא להוי נזיק דההוא לשון נזוק הוא כמו נזיר על שם שהוא נזור מן הדבר. הרא"ש.
ואין להקשות מדכתיב בדניאל דלא להוי מלכא נזיק שהוא לשון ניזק דקרא לשון ארמי הוא דכתיב אבל המשנה נשנית בלשון עברי ומטעם זה נמי אמר שביתין בטלין שהם לשון ארמי. ואי קשיא דבסיפא דמתניתין קתני שור המזיק. יש לומר שכן דרך התלמוד בתחילה לדקדק בלשון תורה ולבסוף תני לישנא דרבנן ודוגמתו מצינן בההיא דקידושין. אי נמי גבי שור לחודיה קתני מזיק לפי שהוא מזיק בכוונה מה שאין כן בהני דקתני הכא. תוספות ה"ר ישעיה.
וזה לשון המאירי ז"ל ארבעה אבות נזיקין הן פירוש הן אבות לכל הנזיקין וכל שאר הנזיקין נכללים בהם. וזה שתפס לשון נזיקין ולא מזיקין מפני שמילת מזיקין משמע שכוונתם להזיק ואלו אין בהם שכוונתם להזיק אלא קרן ואדם לדעת האומר מבעה זה אדם וכן לא לשון נזקין ושתהא האל"ף של אבות קרויה בחט"ף פתח שמילת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק ואלו כולם הם המזיקין ומפני זה תפס לשון נזיקין שיש בו רמז על המזיק שהוא כעין תואר על משקל נזירים נביאים ומכל מקום אנו מפרשים נזיקים כמו נזקין על משקל פסילים וקורין האל"ף של אבות חטופה. ע"כ.

איכא דקשיא ליה אמאי לא תני הן. וליכא למימר דנמשך אל לא הרי השור כהרי המבעה. כלומר ארבעה אבות נזיקין לא הרי זה כהרי זה דהא בי"ג דרבי אושעיא וכ"ד דרבי חייא נמי לא תני הן ולא קתני בהו תו לא הרי זה כהרי זה. ואית ספרים דגרסי הן וליתא בנוסחאי עתיקי ודוקני. וי"ל דתנא לא קפיד אהא. הרשב"א ז"ל. ורבינו ישעיה ז"ל תירץ דאגב דלא קתני במתניתין הן לא תני ליה התם. אי נמי מילתיה דרבי אושעיא קיימא אמתניתין והוי כאילו אמר ורבי אושעיא תני י"ג ולא שייך למיתני הן. ע"כ.
עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל נראה דלא גרסינן ליה והדין נותן דכל היכא דתני הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני אבל הני איכא אחריני דרבי אושעיא ודרבי חייא והיינו דדייקינן עלה בגמרא לתנא דידן מנינא מכלל דאיכא דרבי אושעיא דרבי אושעיא נמי מכלל דאיכא דרבי חייא אלא דרבי חייא מכלל דאיכא מאי ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דארבעה שומרים וארבעה ראשי שנים מי איכא אחריני אלא מדלא תני הן דייק מכלל דאיכא אחריני ואף על גב דלעתים נקט להו נמי דוקא אף על גב דלא קתני הן כארבעה מחוסרי כפרה. הרשב"א ז"ל.
וכתוב בגליון תוספות דארבעה מחוסרי כפרה אכתי איכא גר שנתגייר כדתנן התם אלא דלא איירי ביה תנא קמא. ע"כ.
וזה לשון המאירי התוספות מחקו ממשנה זו מילת הן מפני שמילת הן מורה דקדוק מנין כלומר ארבעה הן ולא עוד כמו ארבעה ראשי שנים הן וכבר נזכרו בגמרא עוד מהן. ואיני נזקק לדבריהם כלל שאם כשמואל ארבעה הן בנזקי ממונו שהם מועדים מתחילתן ואין עוד אחת בהן שהקרן נכלל לדעתו במה שאמר כשהזיק חב המזיק וכו' ולא בא דיוק המנין אלא למועדין מתחילתן. ואם לשיטתו של רב הרי כל השאר שהוזכרו בשלשה נכללו במבעה שאיירי בנזקי אדם. ואף על פי שעיקר הכוונה במבעה הוא באדם שהזיק שור בידים או שאר ממון מכל מקום כל אותם שהוזכרו בגמרא נכללו בו ממילא ועוד שכל אותם שהוזכרו לא מצינו בהם תולדות ומעתה אינם נקראים אבות לגמרי אלא שהן כאבות לשלם ממיטב כמו שהוזכרו בגמרא ומעתה דיוק מנין בזו כראוי בא. ויש אומרים שאין בדיוק זה הכרח שהרי מצינו דיוק מנין בלא הן כמו שאמרו בכריתות ארבעה מחוסרי כפרה. ואינו נראה שבזו אינו מכוון למנין אלא לומר שאותם הארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכמו שאמר אחרי כן ואלו הן זב זבה וכו'. אלא דעת ראשון עיקר. ע"כ בחידושיו.

ומהר"י כהן צדק תירץ דלא תני הן אלא היכא דמפרש בההיא משנה אחד בניסן ראש השנה למלכים אחד באלול ראש השנה וכו'. וכן בההיא דשבועות קתני שומר חנם נשבע על הכל והשואל חייב בכל וכו' אבל הכא לא מפרש בהו מידי. וכן לקמן בגמרא תני רבי אושעיא י"ג אבות נזיקין ולא תני הן וכן ארבעה מחוסרי כפרה לא תני הן משום דהתם לא מפרש מידי. ע"כ.
ולדעתי נראה דהתם בראש השנה בא להוסיף על דעת העולם הסבורים שאין בשנה אלא ראש השנה אחד קאמר ארבעה ראשי שנים הן אבל הכא בא למעט מדרבי אושעיא ולא שייך ביה למיתני הן. תוספות רבינו ישעיה.
ועוד יש לומר דאם אמר הן הוי משמע דעתה נזיקין וזה אינו דעדיין לא הזיקו אבל שומרים מיד נעשו שומרים מיהו ארבעה שומרים אינם עד כי נעשית האבידה. גליון.

השור והבור. האי דלא תנינהו כסדר לא הרי דסיפא פירש רש"י ז"ל דכסדר שהם כתובים בפסוק שנאן במשנה ולמאן דתנא שור לרגלו אף על גב דושלח את בעירה כתיב בתר פרשת בור מכל מקום שם שור וכו' והאי דלא אקדים נמי מבעה דהיינו שן לבור משום דשם שור כתיב תחילה. היינו טעמא דדי לאקדומי חדא מינייהו לבור משום טעמא דשם שור כתיב תחילה. אי נמי משום דנפק רגל בלשון שור אקדמיה מקמי בור. ורש"י פירש דנקט שור ברישא כסדר לא הרי דסיפא ובתריה נקט בור דדומה לתיבת שור ותיבת הבער כעין תיבת מבעה ואפילו במקרא מצינו שמשנה לשונו לכתוב לשון נופל על הלשון כמו מוצאיו ומובאיו דיחזקאל שהיה ראוי לכתוב מבואיו דמבא יאמר מבוא מקם יאמר מקום מלן מלון ובלשון רבים יאמר מבואיו מקומיו מלוניו אבל מיצא יאמר מוצא ואגב מוצאיו אמר מובאיו. תוספות הרא"ש ז"ל.

והמאירי ז"ל כתב לדעת רבינו תם שתירץ דלכך הקדים המבעה להבער לדעת רב משום דשם אדם כתיב בפרשה וכו'. היה לו להזכיר אדם תחילה קודם שור שהרי הקדימו הכתוב וכי יריבון אנשים וגו' וכי ינצו אנשים וגו' אף על גב דבמתניתין לא איירי אלא באדם דהזיק שור. וי"ל שלכך הקדים השור מפני שבמינו גבוה מכולם. רצה לומר שהוא כולל שלשה אבות שכולם מופרשות ומובדלות זו מזו. ע"כ.

כתוב בתוספות ושנאן כסדר לא הרי דסיפא וכו'. הקשה מורי הרב אם כן יאמר מבעה קודם בור כמו שהוא בסיפא. וי"ל שבתחילת המשנה חשש על סדר הפסוק על כן אמר שור ובור אבל מבור ואילך לא חשש לומר כסדר אף על פי שההבער קודם מבעה כמו שאומרים התוספות לא חשש על הסדר. אי נמי לא חשש להקדים ההבער קודם המבעה כיון דבלאו הכי יש הפסק כי יגנוב איש אבל בין שור ובור אין הפסק ובא רבינו תם לומר שמן הדין הקדים המבעה להבער משום דשם אדם נזכר תחילה קודם ההבער. וקשה אי משום דשם אדם כתוב תחילה אם כן יקדים אדם קודם שור דהא שם אדם נזכר קודם שור דכתיב כי יריבון אנשים וכי היכי דגמרינן שור שהזיק שור דבהכי איירי מתניתין משור דאזיק אדם דכתיב כי יגח שור את איש וגו' וחשבינן ליה מוקדם הכי נמי נגמור אדם דהזיק שור מאדם דהזיק אדם ונאמר דאדם דהזיק שור קדים. וי"ל דבשלמא שור דהזיק שור גמרינן משור שהזיק אדם לומר דחשיב מוקדם אבל היכי גמרינן אדם דהזיק שור מאדם דהזיק אדם דחייב בארבעה דברים. ע"כ גליון.

עוד כתבו בתוספות ולמאן דאמר מבעה זה אדם וכו'. עד לא חש לשנותו כסדר הפרשה לפי שרחוק כל כך. פירוש דאין להקפיד אלא משום שהיה ראוי לשנותן כסדר לא הרי דסיפא השור המבעה ההבער והבור לפיכך צריך ליתן טעם למה שינה הסדר הילכך שור ובור הסמוכים בפרשה שנאן כסדר המקרא אבל מבעה והבער לא חש לשנותן כסדר המקרא לפי שרחוקים כל כך ושנאן כסדר המשנה. תוספות שאנץ.

על מה שכתוב בתוספות ושנאן כסדר לא הרי וכו'. קשה יאמר עדיין לא הרי השור כהרי האש ויקדים הבער ובסיפא לא הרי שניהם שפטורים מארבעה דברים כהרי המבעה והיה הפירוש לא חומרתו של זה. וי"ל דאינו יכול להפך לא הרי הבער כהרי השור כי שור יליף שפיר מהבער. וא"ת יקדים אותו קודם בור. נראה דלא רצה לעקור שניהם דסדר דקרא בור והבער והרי אמר כיון דשור ובור סמוכים לגמרי לא רצה להפסיק ביניהן וכפי זה לא היו צריכים התוספות לומר כיון שרחוק כל כך אלא יאמר כי אם הפסק מעט ביניהן ודו"ק. ע"כ מגליון.
וזה לשון הרשב"א ז"ל פירש רש"י ז"ל דתנא נקט להו על סדר הכתובים בפרשה. ואינו מחוור דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם מוקדם בפרשה דכתיב וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים וגו' וכי יכה איש את עין עבדו ואחרי כן וכי יגח שור. ואפשר דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני נזקי אדם באדם לא קתני. אלא דקשה לי דהא במנינא דרבי הושעיא תני נזק וצער וריפוי וכו' ושאר נזקי אדם באדם ואמרינן עלה בגמרא תנא דידן מאי טעמא לא תני הני לרב דאמר מבעה זה אדם ופריק תני אדם וכל מילי דאדם אלמא תנא דמתניתין אף בנזקי אדם באדם מיירי והדרא קושיין לדוכתא. ועוד דהא אף לכשתמצא לומר דתנא ודאי בנזקי שור באדם ואדם בשור קתני לא מכל מקום (כל) דתני אדם איכא למשמע מינה כל מילי דאדם זה ודאי דחוק. ועוד דהא נזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער דאלו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה. ויש אומרים שזה נשאל מרש"י ז"ל והשיב שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין והן השור והבור והמבעה שהן מסודרין כאן על סדר זה אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד על סידורו. וגם זה דחוק דמכל מקום אף ההבער שנאמר אחרי השור והבור ליתני סמוך לבור ועוד דמבעה דתנן מבעה דקא מזיק ולא ניזוק והיינו אדם בשור ולא שור באדם ואדם בשור אינו בפרשת משפטים בהדי שאר נזיקין אלא בפרשת אמור ואם כן היה לו לאחר המבעה להבער. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב ר' ישעיה פירש רש"י ז"ל דשנאן כסדר הכתוב בפרשה. והקשו לו תלמידיו דהכא לאו בשור הממית מיירי אלא בשור המזיק מדקאמר נזיקין אלמא בשור המזיק מיירי וכו'. ועוד קשה למאן דאמר מבעה זה אדם המזיק וכו' ככתוב בתוספות. וליכא לפרושי מבעה זה אדם הגונב דכתיב אחר שור המזיק דהא רבי אושעיא מוסיף להו גנב וגזלן על הנהו דמתניתין. ותירץ להם רש"י ז"ל דהאי דפירש דשנאן כסדר הכתוב בפרשה לאו דוקא קאמר דאין דרך התלמוד לחוש לסדר המקרא כדאשכחנא גבי ארבעה צריכים להודות דלא חשיב להו תלמודא כסדר המקרא אלא משום דהוי קשיא ליה למה שינה בתחילת המשנה מסדר השנוי בסופה דבסופה קתני גבי לא הרי שור כהרי מבעה ואש ובור דודאי בסיפא לא מצי למיתני סידרא דרישא לא הרי השור כהרי הבור דלא הוי מצי למיתני לא הרי שניהם דהא אמרינן בגמרא דמבור ומשור אתו כולהו אלא הא הוה קשיא ליה ליתני ברישא סידרא דסיפא והיינו דפירש דהואיל דאקדמיה קרא אקדמיה מתניתין ומכל מקום לא אקדמיה לכולהו הואיל ותנא ליה בסיפא בתר כולהו. ורבינו יצחק אומר דודאי כסדרא דקרא נשנו. דאף על גב דפרשה ראשונה נאמרה בשור הממית מכל מקום הוזכר בה שור המזיק דדרשינן לקמן או בן יגח או בת יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין. ודקשיא לך למאן דאמר מבעה זה אדם יש לומר אף על גב דבאדם המזיק מיירי והוא מאוחר בפרשת אמור וכו' ככתוב בתוספות. ורבינו נתנאל פירש דממבעה לא קשה מידי דלמאן דאמר אשו משום חציו משום הכי תנא מבעה דהוא אדם קודם הבער דהוא חציו ולמאן דאמר אשו משום ממונו קסבר מבעה זה השן ושן כתוב תחילה בפרשה. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מפרש הלכות הריא"ף ז"ל כסדר שהם כתובים בתורה סדרם במשנה זו דפרשה ראשונה נאמרה בשור שהמית אדם ושניה בבור ושלישית בשור דאזיק שור ורביעית בשן וחמישית באש ואף על גב דבתורה הוצרך לחלק שור לשתי פרשיות ולהפסיקן בבור לפי שבא ללמדנו שאף על פי ששור שהמית את האדם משלמין בעלים כופר אבל בבור שנפל בו אדם ומת לא משלמין בעלים של בור כופר דכתיב ונפל שמה שור וגו' ואמרינן שור ולא אדם אבל במשנה זו נכללו שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור בכלל שור דלא איירי מתניתין אלא לענין נזיקין ולא לענין כופר והיינו שהמית את האדם ובבור נמי אי איתזק אדם בו מיחייב בעל הבור בנזקיו שלא פטר הכתוב בור אלא לענין מיתה דהיינו כופר והכי אמרינן לקמן בפרק המניח. ע"כ לשונו.
ורבינו תם פירש דאף מבעה והבער על סדר נשנו שאחר השור והבור כתיב כי יגנוב איש שור או שה דהיינו נזקי אדם בשור ואחריו ההבער דכתיב אחריו כי יבער איש שדה או כרם. וגם זה אינו נראה בעיני שאם מבעה דקתני היינו גנב אם כן חסר ליה מניינא דרבי חייא חדא דהא רבי אושעיא מני תשעה והני ארבעה דמתניתין הא תליסר ורבי חייא מני י"א ובכללן הגזלן והגנב ומני נמי הנך תליסר דרבי אושעיא והוה להו כ"ד ואי מבעה דמתניתין היינו גנב היכי מני להו רבי חייא תרי זימני הא ודאי חסר ליה מניינא. אלא נראה דלא קפיד תנא בסידורן אלא דתנא להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתנו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכחת ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן באחד הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא ניעור וכל שכן שידליק גדישו של חבירו. ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי דתנא לא מיירי בנזקי אדם אלא בנזקי ממונו כדאיתא בגמרא ותנא שור דהיינו קרן נמי דמוקדם בפרשה לא אקדמיה משום דלשמואל לא תנא בהא מתניתין קרן לאוקמתיה דרבא משום דבמועדים מתחלתן קא מיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי וכדאמרינן בגמרא. אבל מכל מקום תמיהה לי אמאי לא תני בור קודם לשור ומבעה לדידיה דסבר דשור זה הרגל ומבעה זה השן שהרי בור קודם בפרשה לשן ורגל. ועוד דאמאי תנייה לבור באמצע דרגל ושן והם סמוכין זה לזה במקרא אחד והיינו ושלח את בעירה ובער בשדה אחר. ומסתברא לי משום דאגב אורחיה אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן. והשור דהיינו רגל והבור דומין זה לזה בנזקן לפי שאין הנאה להזיקן ומצויין יותר מן השן והשן יש הנאה להזיקה. ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא לא ראי השור כהרי המבעה אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא איחרו אלא שנאו באמצע דאי אקדמיה לא היינו למדין ממנו כלל שהייתי אומר שלא לדמותן בא התנא אלא שהוא מוקדם בפרשה ואם איחרו הייתי אומר מפני שהרגל והשן סמוכים ונדרשין ממקרא אחד ועוד שהיה הבור סמוך למבעה שהוא השן שאינו דומה לו שיש לו הנאה להזיקו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ עוד מפרש רבינו תם דהמצוי יתר נקט כשם שמפרש רבינו האיי גאון ז"ל בברכות פרק הרואה גבי ארבעה צריכין להודות שאינם כסדר המקרא ומפרש שהפסוק נקט תחילה אותם הרגילים יותר והתלמוד שונה המסוכן יותר תחילה. וא"ת אם כן שור ובור שנשנו תחילה מצויין יותר ממבעה והבער ובגמרא אמרינן וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולן לבר מקרן על כרחך משור ובור לא אתי מבעה והבער. לאו פירכא היא דמה שהוא מצויין לא כמו הזיקן מצוי בגמרא אלא לפי שאין בני אדם רגילין לשמור שוורייהו הזיקא שלהן מצוי הוה בעולם אבל אם היו משומרין לא היה הזיקן מצוי טפי מאחריני. ע"כ.

ורבינו תם פירש דודאי בכל מקום יש לחוש לסדר המקרא כמו שפירש רבינו נסים בההיא דארבעה צריכין להודות וכו'. וכן יש לתרץ פה דשור שכיח מבור ולהכי אקדמיה. וניחא למאן דאמר תנא שור לרגלו דגבי רגל אמרינן דהזיקן מצוי ואפילו למאן דאמר תנא שור לקרנו דלאו מצוי הוא דמצוי משמע דבר המזיק כדרכו בתדירות בלא הרגש וקרן בהרגשה וכוונה הוא מזיק מכל מקום יש לומר דשכיח הוא מבור. ע"כ מתוספות רבינו ישעיה ז"ל.

והמבעה. משום הכי לא נקט לשון הפסוק שאומר ובער למאן דאמר מבעה זה השן וקאמר מבעה לאשמועינן דאפילו היכא דלא מיכליא קרנא מיחייב. ה"ר יהונתן ז"ל.

ועיין לקמן בפיסקא בד"ה מבעה זה אדם וכו'. והמבעה נחלקו בביאורה רב ושמואל ולדעת רב השור כולל הקרן והשן והרגל והמבעה הוא אדם רצה לומר אדם שהזיק ממון חבירו שאין עיקר הכוונה בכאן אלא בנזקי ממון ומכל מקום נכללו בו ממילא כל הניזקין הבאין על ידי אדם אפילו אדם באדם במה שהדברים חוזרין לתביעת ממון כגון החובל בחבירו וגנב וגזלן וכן נזק הבא על ידי אדם מאליו כגון ארבעה שומרים וכן נזק הבא על ידי דבורו כגון עדות מוזם ומסור וכן נזק שאינו ניכר שחייב מדברי סופרים כגון מטמא ומדמע ומנסך כמו שיתבאר במקומו ובכלל כל נזק הבא על ידי אדם ומכל מקום פרטים אלה שבנזקי אדם לא נתפרשו בכאן שאין עיקר הכוונה בכאן לבאר בשלמות אלא הניזקין הבאין על ידי ממונו אלא שרצה לכלול כל עניני המסכתא במשנה זו ולבאר אחר כך פרטיהם על הדרך שהזכרתי בהקדמתנו. וצריך שתדע שהשור יש בו שלשה אבות נזיקין הקרן והשן והרגל וכלן נכללו במשנה זו שהרי לדעת רב כלן נכללין במילת שור ולדעת שמואל לפי מה שפירש רבא בגמרא את דבריו נכללו נזקי רגל במילת שור והשן במילת המבעה והקרן במה שאמר כשהזיק חב המזיק ולא הזכירו בפרט לפי שאינו מועד מתחילתו. ונמצא לדעת רב שמשנה זו כוללת ארבעה אבות שהן ששה אבות השור שהם שלשה והבור והאדם והאש ולשמואל נכללו בו חמשה ואף על פי שלענין פסק אין לנו במחלוקת זו דין ודברים מכל מקום לענין ביאור שיטת הסוגיא מוכחת כרב כדי שיהא השור כולל כל אבות שבו וכל שכן למי שאינו גורס במשנה זו וממונך כמו שיתבאר. ואין לפקפק מדין הלכה כשמואל בדיני שלענין הלכה אין לנו בה דין ודברים ככתוב לעיל אלא שאתה צריך לפרש המשנה לדעת שניהם ולברור לעצמך הביאור הבא בשיטתו של רב. הרב המאירי ז"ל.

וההבער. הקשה הר' יצחק בר אשר למה שינה לשונו בסופו למתני כהרי האש ולא תני כהרי ההבער. ותירץ רבינו נתנאל דלמאן דאמר אשו משום ממונו ברישא תני הבער לשון המקרא ולבסוף תני כהרי האש דלשון המבעיר משמע בידים דהיינו חציו להכי תנא כהרי האש לומר דלאו משום חציו הוא אלא משום ממונו ולמאן דאמר משום חציו תנא רישא הבער דמשמע בידים לומר דאשו משום חציו ובסיפא תני כהרי האש דסיפא ודאי מיירי היכא דכלו לו חציו וחיובא משום ממונו מדקתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דאי משום חציו אין לך רוח חיים גדול מזה דהא מכחו ההיזק בא. תוספות ה"ר ישעיה.
ומהר"י כ"ץ כתב וז"ל ההבער על שם הזיקו קרוי הבער ולהכי הכא גבי נזיקין קרי ליה הבער ולקמן דלא הזכיר נזיקין קרי ליה אש. עד כאן.

לא הרי השור. לפירוש רש"י ז"ל דמה ששינה סדר לא הרי מברישא משום רבותא דאף על גב דשור ומבעה בעלי חיים תרווייהו לא אתו מהדדי ואין להקשות אם כן למה הוצרך לפרש בחדא מתרתי צד דבעלי חיים והא כבר הוה פשיטא ליה ברישא מאחר ששינה הסדר. וי"ל דהיינו משום דבסיפא היה עתיד לפרש בהדיא חומרא דצד בעלי חיים אבל אי לא הוה תנא ליה בסיפא בהדיא היה ראוי היטב לפרש הפרכות דחדא מחדא ברישא כמו בסיפא. גליון.

לא הרי השור וכו'. מפרש בגמרא אי לא כתיב אלא שור לא אתי מבעה מיניה. והכי פירושו אין כחו של שור גרוע ככחו של מבעה אלא אדרבה עדיף כחו וגורם החיוב ולא אתי מבעה מיניה ואין פירוש שוה ללא ראי דעלמא דגבי נשיא ודיין דפרק ארבע מיתות וכסף וביאה דפרק קמא דקידושין דהתם מתפרש לא ראי זה כראי זה כלומר חומר שבזה אינו גורם הדין שהרי אין בחבירו ואפילו הכי זה הדין בו אלא הצד השוה שבהן שבשניהם גורם הדין. והכא לא אפשר לפרש כן מדקתני סיפא לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' אלמא שבא ללמוד האחרון מן הראשון וכן ברישא נמי הילכך בעי בגמרא מאי קאמר משום דמכח סיפא ידע דברישא נמי משונה לא הרי דהכא מעלמא. ואי תקשי לך מי מזקיקנו לשנות פירוש מבעלמא נפרש הכי לא הרי השור כהרי המבעה כלומר חומר השור אינו גורם את הדין שהרי אינו כמבעה ואפילו הכי זה הדין בו וכן חומר דמבעה אינו בשור אלא הצד השוה שבהם גורם הדין ואתי אש מבינייהו וקא הדר תו קאמר לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' ולא אתי אש מתרווייהו ועוד נכלל בלשון זה דליתי בור משלשתן כיון דחומרא שבזה אינו בזה אלמא הצד השוה שבשלשתן גורם הדין ומשום דתנא ירושלמאה הוא קצר לשונו וכלל בבבא אחת תשובה אמאי לא אתי אש מתרווייהו ופירכא דליתי בור משלשתן. וי"ל משום דאי אפשר לפרש כן כיון דכל היכא דהדר ואתי במה הצד צריך לומר לא ראי זה כראי זה ואפילו כי בעי למילף חדא מתלת כדאיתא בפרק אלו טריפות לא ראי ארבה כראי חרגול וכו' והכא לא קאמר לא הרי האש כהרי שניהם ואם לא משכח באש כח שאינו בשניהם הילכך על כרחך לא מצי לפרושי מתניתין במה הצד הילכך בעי בגמרא מאי קאמר. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

וזה לשון תלמיד הר' פרץ לא הרי השור וכו'. פירוש אין קולת שור וכו' ולא הוו כל הני לא הרי דמתניתין כמו לא ראי שבכל מקום דפרק קמא דקידושין וכו' דבכל הני הכי פירושו אין אותה חומרא שבזה גורמת הדין וכו' וכל עצמן של ראי זה אינם אלא להצד השוה אבל לא הרי דמתניתין דהכא אינם רוצים לומר כן אין חומרא של זה גורמת וכדי לבא להצד השוה כמו בעלמא אלא אין קולת זה כזה כדפרישית ולמימר דחד לא יליף מחבריה. מי לחשך לומר כן. ויש לומר מדבעי בגמרא עלה דלא הרי דמתניתין מאי קאמר וכו' ואי לא הרי דהכא נמי כמו לא הרי דעלמא כדי לבא להצד השוה אם כן אמאי תמה התלמוד הכא טפי מגבי לא ראי זה שבשאר מקומות וכו'. ואכתי התלמוד למה שינה פירושו מבשאר מקומות ומנין לו דלא הוי פירושו כמו בעלמא כדי לבא להצד השוה דקאמר בסיפא דאי משום דאיכא טפי משני מלמדין והא גבי נשיא ודיין וחרש הוו שלשה וכן ארבה וחרגול וסלעם ואפילו הכי הוו לא ראי זה כראי זה כדי לבא להצד השוה. וי"ל משום דאם כן היה לו להזכיר במתניתין אותו שהוא למד מהם דהיינו בורו המתגלגל או אינך דקאמר בגמרא דהצד השוה אתא לאיתויינהו וליתני הכי למדנו שור ובור ומבעה והבער בור המתגלגל מנין כי היכי דקאמר בסנהדרין הרי שלא היה אביו לא נשיא ולא דיין ולא חרש אביו מנין אלמא מזכיר אביו והוא הלמד. ועוד יש לומר דאי הני לא הרי לבא להצד השוה אם כן היה לו לחזור ולומר לא הרי הבור וכו' דגבי חד מתלתא נמי קאמר הכי וכו' הילכך צריך לשנות פירוש לא הרי דהכא מבשאר מקומות דלא לבא להצד השוה הוי אלא חריפות בעלמא קאמר דחדא מחדא לא אתיא וכן חדא מתרתי וכן חדא מתלת משום דאיכא פירכא. והא דקאמר בגמרא לאיתויי מאי לאו מלא הרי קאמר דהא לחריפותא בעלמא נינהו ולא לעשות הצד השוה כדפרישית אלא מהצד השוה דקתני בסיפא קאמר לאיתויי. ע"כ. והוסיף מורי הרב לתרץ למה לא נפרש כאן כמו בשאר מקומות משום דבשאר מקומות שאומר הצד השוה שבהם הוא לוקח הקולא של כולם אבל הכא הוא לוקח הקולא של אחד מהם לבד כמו שאומר בגמרא הצד השוה לאיתויי אבנו סכינו שרוצה ללמוד מבור ואש ובעלמא נותן לנלמד דין שניהם אבל הכא אינו נותן לו אלא דין בור לבד החיוב והפטור שבו אבל לא דין אש ולכן אינו דומה לעלמא ולא נוכל לפרש כמו בעלמא. גליונות.

ועיין בפסקי הרא"ש בפסקי הצד השוה וכו'. על מה שכתוב בתוספות ושינה התלמוד וכו' לי נראה שינה התלמוד כאן כמו שפירשו התוספות דבגמרא משמע שהפירוש אין קולתו ולמה פירש התלמוד כן משום לא זה וזה דסיפא דמשמע אין קולתו. וא"ת למה לא הפך בסיפא ויאמר לא הרי האש כהרי שניהם. דאם עשה כן הוה משמע דהוה כמו בתלמוד בעלמא אין חומרתו של זה ולא הייתי יודע יגדיל תורה אבל עתה מדלא קאמר בבור לא הרי הבור משום דהפסיק באש ידעינן דין יגדיל תורה ויאדיר. והר"י אומר שינה התלמוד (התנא) שהקדים המלמד קודם הלמד כי לעולם דבר הבא ללמוד על עצמו מקדים אותו למלמד וכאן שינה משום הסיפא לא זה וזה כי אם הקדים הלמד יאמר מיד הצד השוה ולא יאמר זה וזה כי כן דרך התלמוד ובשביל שרצה לומר לא זה וזה שינה הכל. גליון.
וזה לשון תוספות שאנץ לא הרי השור כהרי המבעה אין זה כלא ראי זה כראי זה שבכל מקום דפירושו שאין חומרא שבזה כחומרא שבזה שבצד אחד זה חמור מזה. ואם כן אין אותה חומרא גורמת את הדין שאין אותה בשני ואף על פי כן יש בו דין זה אלא הצד השוה גורם את הדין אבל זה אין פירושו כן דהא בגמרא מפרש דהכי קאמר חדא מחדא לא אתיא ולא הרי השור היינו אין קולתו של שור וכו'. ותימה למה שינה התלמוד לשונו משאר מקומות. יש לומר לפי שלא הזכיר את השלישי ועוד מדהזכיר בסיפא את החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים ועוד שאם כך היה לו לחזור ולומר לא הרי האש כהרי השור ומבעה וגבי חדא מתלתא קאמר הכי בפרק אלו טריפות לפיכך הוצרך התלמוד לשנות פירושו מבשאר מקומות לפיכך תמה התלמוד בגמרא ששואל מאי קאמר אף על פי שאינו שואל כך בשאר מקומות. ע"כ.

לא הרי השור וכו'. קשה בשלמא למאן דאמר מבעה זה אדם אף על פי שהיה לו לפרש לא הרי השור שהרג את האדם שחייב בכופר כהרי המבעה שאינו חייב בכופר ולא הרי המבעה שחייב בארבעה דברים כהרי השור שאינו חייב בארבעה דברים לא פירש לפי שהיה פשוט אצלו אבל לא זה וזה שיש בהן רוח חיים הוצרך לפרש כי לא נוכל לפרש מטעם כופר משום דשור דאזיק אדם יש בו כופר ואדם דאזיק שור אין בו כופר כי אינם שוים לפיכך הוצרך לפרש שיש בו רוח חיים אבל למאן דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשינו ישתוק ולא יפרש כלום ואני הייתי אומר החומר שבשניהם היינו כי הרגל והשן שהרגו אדם משלמין כופר דלקמן בפרק ב' מסקינן דאיכא כופר ברגל והוא הדין בשן. וי"ל דלדידיה נמי הוצרך לפרש שיש בו רוח חיים שאם לא היה מפרש הייתי אומר החומר שבשניהם שמשלמין כופר והיינו שם שור דעלמא ומאן דאמר תנא שור לרגלו אינו רוצה לומר שם שור אלא גוף הרגל המזיק וגוף השן המזיק ולא שם שור לפיכך הוצרך לפרש שיש בהן רוח חיים אבל למאן דאמר תנא שור לקרנו רוצה לפרש מטעם שם שור. גליונות.
כתוב בתוספות משום דחד מחד קל למצוא. ואפילו לרב דאמר שור וכל מילי דשור מכל מקום חדא הוא נגד מבעה דאדם דכלם משלמין כופר ועל כן לא הוצרך לפרש. וא"ת כפי זה בסיפא יאמר לא זה וזה כהרי ההבער ולא יפרש למאן דאמר שור לרגלו וכו'. ולי נראה דודאי היה פשוט שכופר הוא בשן ורגל אבל אינו פשוט שאינו באש שדרשא דעליו ולא על האש אינה פשוטה. גליון.

על מה שתירצו בתוספות ה"ק מ"ש אש אף על פי שכח אחר מעורב בו וכו'. תימה למאן דאמר דכל הסוגיא מוכחת דנקיט צד חומר שבו. ונראה לפרש דכח אחר מעורב בו הוי לחומרא ולקולא דהא דלקמן מ"ש אש דמשמע לחומרא היינו בהדי דקאזלי מזקי אבל ההיא דלקמן בהצד השוה לאיתויי אבנו וסכינו ומשאו מיירי דקא מזקי בתר דנייחי כדמוכח התם ואז הויא כח אחר מעורב בו לקולא דלא אזקי בשעת נפילה כמה דבהדי דקא אזלי והאי דלא קאמר לא הרי האש כהרי שניהם שכן כח אחר מעורב בו משום דלא פסיקא ליה למיתני מידי דאית ביה זימנין חומרא וזימנין קולא וכן מוכחא מתניתין דתני ברישא הבער ולבסוף קרי ליה אש אלא משום דהבער קרי ליה היכא דאזיק כדאזיל אבל אש קרי אפילו היכא דנייח ולא אזיק ואין כאן חומר באש שאין בשניהם. כן פירש מהר"י כהן צדק.
ועוד יש לומר דלהכי לא תנא לא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו ולא תנא לא הרי האש כהרי השור והמבעה משום דזהו דבר פשוט שנקל למצוא חומרא באחד שאינה בכל הני שבמשנה אבל זהו חידוש לומר שיש חומרא בשנים או בשלשה שאינו באחד ואף על פי דתנא ברישא לא הרי השור כהרי המבעה אף על גב דבחד הוא מכל מקום הוי דבר פשוט טפי חד לגבי שנים. ועוד דכיון דתנא דבר שיש למצוא חומרא מחד לגבי חד גבי לא הרי השור כהרי המבעה אם כן כל שכן מחד לגבי תרי או לגבי תלת ולכך לא חש למיתני לא הרי האש ולא הרי הבור והשתא ניחא אפילו אם תמצא לומר דכח אחר מעורב בו חומרא היא ע"כ מתוספות תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.

הצד השוה וכו'. משמע הכא דעונשין מן הדין וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דלא פליגי דבמכלתין לא אתא לאשמועינן בחיוב ממון אלא באיסור תקלה דאין עונשים מן הדין בדיני שמים דאשכחן בנזקים עונש בדיני שמים גבי שור וגם בעליו יומת ואמרינן בידי שמים אבל ממון עונשין כדמוכח הכא ולקמן בפרק הפרה. ע"כ. גליון ממהר"י כ"ץ.
נראה לי מה שכתוב בקונטרס קמא דההיא דמכלתין פליגא דעונשין מן הדין מדמייתי תולדות דקרן בכלל נגיחה נראה דלא פליגא דההיא דרשא דבור דוקא הואיל וכרייה ופתיחה בשני מקומות הן אין עונשין מן הדין אבל קרן דגילה קרא חייב ממילא דהוא הדין אם אותו גוף עצמו יזיק בנגיפה או בבעיטה או ברביצה וכן כל תולדות שהן באותו גוף עצמו ואף על גב דגבי אש קרי תולדה אבנו סכינו שהניחן בראש גגו אפשר דסבר ההוא דמכלתין אשו משום חציו ואם כן מה לי אם הגוף יזיק על ידי אש או על ידי אבן ותולדה דבור נמי אף על גב דאינו אותו דבר עצמו הא גלי לן קרא גבי בור דעונשין ממקום למקום או אפילו אם לא יהא לו תולדה לא ישנה התנא דמכלתין לישנא דמתניתין ארבעה אבות מכל מקום לא נצטרך לומר דפליגא אההיא דאין עונשין ולישנא דמכלתין דייקינן דקתני בכלל נגיחה נגיפה ובעיטה והא דאיצטריך קרא לנשיכה טפי מאחריני משום דמשמע ליה דתולדה דשן היא טפי ממה שתהא רביצה ובעיטה תולדה דרגל. ועוד נראה דאפילו לפי התלמוד דידן דנגיחה משמע קרן דוקא ואם כן על כרחיך שאר הוי תולדה מכל מקום תנא דמכלתין דאין עונשין מן הדין סבירא ליה כר' יאשיה תנא קמא דרבי אליעזר דבכלל נגיחה נגיפה ורביצה ובעיטה ונשיכה יליף מקרא ורבי אליעזר קאמר בכלל נגיחה רביצה ובעיטה ונשיכה יליף מקרא. ובמכלתין מייתי הך פלוגתא אקרא דכי יגח. גליון.

לא זה וזה שיש בהן רוח חיים. גבי שור ומבעה לא הזכיר החומר מפני שלא נתברר לו עדיין ענין המבעה. מאירי.

בתוספות ד"ה לא זה וזה וכו'. כתוב והא דלא תני הכא לא הרי האש וכו' דאי משום דכח אחר מעורב בו וכו' עד אין זה חומרא וכו'. תימה והא איכא באש חומר למאן דאמר אשו משום חציו דהיינו אדם המזיק ממונו של חבירו. וי"ל דבשלמא אדם דאזיק שור לעולם אינו מסתלק מלהיות מועד והיזקו אינו כלה אבל אש לפעמים כלו לו חציו ואין זה אדם המזיק שכבר כלו לו חציו של אדם. גליון.
עוד כתוב בגליון אחר וקשה לר"י למאן דאמר אשו משום חציו וכן איירי התנא ועוד היינו אדם עצמו ואי לא מיירי באדם למאן דאמר מבעה היינו שן עדיין קשה יאמר לא הרי האש דמועדת לאכול כל דבר מה שאין כן בקרן דאינו מועד מתחילה לנזק שלם וגם השן אינו מועד. וי"ל למאן דאמר מבעה לשינו אז קרן אינו במשנה אך רגל והוא מועד לכל דבר ולמאן דאמר מבעה זה אדם אף הוא מועד לכל דבר. ע"כ.

כהרי האש שאין בו רוח חיים. ואי לא כתביה רחמנא בהדיא הוה אמינא דנפטר כלומר דכיון שאין בו רוח חיים אין בו כח להזיק אלא אם כן דבר אחר מעורב בו דהיינו הרוח המוליכו אותו דין הוא שלא לקנוס אותו אבל ברגל וקרן יש בהן רוח חיים וכל עת שרוצין להזיק יכולין להזיק ומשום הכי דין הוא שנקנוס אותם. וצריך עיון אמאי לא הקשה לילף קרן ורגל מאש דהשתא ומה אש שאין בו רוח חיים אלא בכח אחר שמעורב מזיק מיחייב קרן ורגל שיש בהן רוח חיים לא כל שכן ולא מצינו למיפרך מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי לה דהיינו עצים ובין דבר שאינו ראוי לה דהיינו כלים מה שאין כן בקרן ורגל מיחייב על הכלים נהי דשן ליכא למילף מאש משום האי חומרא דשן פטר בה את הכלים כדתנן באידך פרקין אכלה פירות חייבת אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק אבל קרן ורגל איכא למילף. ע"כ מה"ר יהונתן ז"ל.

עוד כתוב בתוספות מדלא חשיב ליה גבי חומר באש מבשור וכו'. וא"ת אם כן ישנה אותו גבי חומר בשור מבאש דשור דאין כח אחר מעורב בו הוא חמור ואש שכח אחר מעורב בו הוא קל. וי"ל דזה הוי בכלל מסרה לחרש שוטה וקטן דבשור שאין כח אחר מעורב בו חייב ובאש אם מסרו לחרש שוטה וקטן כיון דכח אחר מעורב בו פטור. עוד כתבו וקצת קשה דמשמע דעונשין מן הדין וכו' עד אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. וא"ת מדאיצטריך קרא למימר דאין עונשין שמע מינה דבעלמא עונשין והכא דוקא דאיצטריך קרא אין עונשין ואם כן אינו קשה מה שמקשים התוספות כלום. וי"ל מדאיצטריך לא הייתי אומר דעונשין אלא דומיא דבור דכתיב ביה קרא דאיירי שסילק מעשה ראשון וזהו לגופיה וכיון דאיצטריך לגופיה לא ילפינן בעלמא אבל בעלמא כגון גבי שור ואש דלא שייך סילוק מעשה לא הוה אמרינן דעונשין לפיכך לא נוכל לעשות מדאיצטריך. גליון.

גמרא מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות. קשה לר' והלא ממתניתין שמיע ליה דצד השוה לאיתויי תולדות. ותירץ דמתניתין לא שמיע ליה אכולהו אבות וע"כ מדקדק מאבות דמשמע דאיכא תולדות לכולהו אבות. תוספות מהר"י כהן צדק. וקשה יקשה מיד מה הן התולדות. ואומר הר"י אי לאו דקאמר רב פפא יש מהן כיוצא בהן ויש מהן וכו' לא היה שואל כלל מה הן התולדות כי מה נפקא מינה אך הוא מביא שלפעמים הם כיוצא בהם ולפעמים לאו כיוצא בהם על כן הביא שבת וטומאות אבל כשאמר רב פפא יש מהן אז שואל שפיר תולדותיהן מאי ניהו פירוש איזה מהן כיוצא בהן. גליון.

תולדותיהן כיוצא בהן וכו'. תימה דמהפך סברתו דלקמן כל הסוגיא מוכחת דתולדותיהן כיוצא בהן והכא בעי אי לאו כיוצא בהן. ותירץ מורי הרב דהאי דקא בעי תלמודא כיוצא בהן או לא אמלתיה דרב פפא סמיך דאמר לקמן יש מהן כיוצא בהן ויש מהן שאין כיוצא בהן ודכותה בפרק אלו מציאות וכמה אמר רב יצחק קב בארבע אמות ומיד בעי היכי דמי וכן איכא טובא. עד כאן מתוספות מהר"י כ"ץ.

עוד שם. אמאי קא מסיק הכא פלוגתא דרבנן ורבי אליעזר ליתני תולדותיהן כיוצא בהן לא שנא תולדה חטאת ולא שנא אב חטאת וכו' גבי אבות הטומאות תנן השרץ וכו'. ותירץ דמסופק היה אם תולדתה כיוצא בה וגם אם נחייב אתולדה במקום אב או לא והביא פלוגתא גבי שבת. ע"כ.

עוד שם. תימה לר' מאי שנא דתולדה דשבת ילפינן לה מקראי בפרק הבונה דרשינן הנה אבות מהנה תולדות ותולדות דנזקין לא ילפינן מקראי אלא מסברא לקמן בשמעתין. ונראה למהר"י כ"ץ אי לאו קרא הוה ממעטינן תולדות מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן כי היכי דממעטינן שאר מלאכות דלא הוו חשיבי. ע"כ.

אאב מיחייב אתולדה לא מיחייב וכו'. הקשה מורי הרב ודלמא לאו משום גריעותא דתולדה היא אלא משום דהוי כעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת דאינו חייב אלא אחת כדתנן בפרק כלל גדול. ותירץ דמשום גריעותא דתולדה הוי פטור דאלו עביד שתי מלאכות בהדי הדדי אף על גב דדמיין אהדדי חייב על כל אחת ואחת כדמוכח בפרק כלל גדול דזורה ומרקד ובורר דדמיין אהדדי וחייב על כל אחת ואחת. תוספות מהר"י כהן צדק.

נפקא מינה דאי עביד וכו'. ואכתי הוי מצי למבעי ממאי דהאי אב והאי תולדה דלמא איפכא ולשנויא בתרא ניחא. תוספות רבינו ישעיה.
וזה לשון גליון אם אין צריך להתרות באב אם כן איך הדבר ניכר איזה אב ואי זה תולדה כשאינו חייב כי אם חדא. וצריך לומר החשוב קורא אב. ע"כ.

ולרבי אליעזר אמאי קרי ליה אב וכו'. דלרבה אליבא דרבי אליעזר בפרק אמרו לו דאמר שאם עשה אב אחד פעמים כגון קצר וקצר חייב שתים הוא הדין בשתי תולדות כגון בצר ובצר או באב ותולדה דידיה חייב שתים ולרב יוסף נמי דאמר קצר וקצר לרבי אליעזר דלא מיחייב אלא חדא אלו באב ותולדה דידיה מיחייב רבי אליעזר שתים. שאני קצר וקצר דהכל מלאכה אחת היא אבל אב ותולדה דידיה מכל מקום שם שתי מלאכות הם. ור"מ הקשה לימא דלהכי קרי ליה אב דאם התרו בתולדה משום אב מחייב ואם התרו באב משום תולדה מיפטר. ותירץ דפשיטא דמשום הכי לא קרי אב דקולא היא דתולדה חמירא טפי דאלו אתרו ביה משום דידה מיחייב ומשום אב נמי מיחייב ואפילו אם תמצא לומר דצריך להתרות בתולדה משום אב ואלו התרו בו משום עצמה לא מיחייב ליכא למימר דמשום הכי קרי ליה אב דאם כן נוטע ומבשל ליהוו אבות דאין צריך להתרות בהם משום אב אחר וקים ליה לתלמודא דרבי אליעזר לא מני להו בהדי אבות. ע"כ לשון תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ וא"ת דהתם בפרק אמרו לו אמרינן רבי אליעזר מחייב על ולדי מלאכות במקום אבות הא אב ואב לא מחייב אלא חדא ומפרש לה התם בין לרב יוסף ובין לרבא אלמא בדבר זה יש חילוק. יש לומר דלאו היינו משום שזה אב וזה תולדה אלא שכל אחד ואחד כאב בפני עצמו ולכך חייב תרתי. ואם תאמר לימא דנפקא מינה לענין התראה שצריך להתרות בתולדה משום אב וכו'. וי"ל דההיא דהתם נמי הכי פירושו וכו'. ומיהו בלאו הכי לא קשיא מידי מההיא דשמעתין דלא מצי למימר דלהכי קרי ליה אב דצריך להתרותו אתולדה משום אב דאם כן ניתני נוטע ומבשל דבהנהו אין צריך להתרותן משום אב ואם התרו בו אתולדות משום נוטע חייב. וכי תימא מנא ליה דלרבי אליעזר לא חשיב להו אי ממתניתין דכלל גדול דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת הא אמרינן התם דאתיא (אליבא) דלא כרבי אליעזר. וי"ל דקים ליה לתלמודא דלרבי אליעזר לא חשיב להו. ויש מתרצים שזהו בכלל התירוץ שמתרץ הך דהויא במשכן וכו' והא דלא משני הכי לרבנן דניחא ליה לשנויי תירוץ שאינו יכול לשנות לרבי אליעזר אלא לרבנן דאב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא דס"ד דמחייב תרתי משום דהוי כשתי אבות. אי נמי יש לומר דהך דהתם היינו לרבנן אבל לרבי אליעזר דמחמיר בתולדה כמו על האב מסתמא כי עביד תולדה אין צריך להתרות משום אב. ע"כ.

ולרבי אליעזר וכו'. הא דלא משני נפקא מינה דאם התרו מן התולדה על האב לא הוי התראה ואם התרו מן האב על התולדה הוי התראה משום דאכתי הוה קשיא לן ממאי דהאי מיקרי אב והאי מיקרי תולדה דילמא איפכא ולשינויא דמשני אלא הך דהויא וכו' ניחא כלומר אלא לאו משום נפקותא מיקרו אב ותולדה. ורבינו נתנאל ז"ל תירץ דלא מצי למימר נפקא מינה לענין התראה דאמתניתין דארבעים מלאכות חסר אחת קאי ואמרינן דאי עביד להו כלהו בהעלם אחד מיחייב על כל חדא וחדא והיינו חטאות וצריך למצוא נפקותא לענין חיוב חטאת דלא שייך ביה התראה ואף על גב דבפרק כלל גדול אמרינן דמתניתין דארבעים מלאכות אתיא דלא כרבי אליעזר ותלמודא לרבי אליעזר מקשה מכל מקום רבי אליעזר נמי לענין חטאות מיירי. ואי קשיא מנא ליה דלרבי אליעזר מקרי חד אב וחד תולדה אומר רבי דבכריתות שאל רבי עקיבא לרבי אליעזר אם עשה אבות ותולדותיהן אי מחייב שתים והשיב רבי אליעזר דמחייב שתים משמע דאיהו נמי אית ליה אבות ותולדות. תוספות ה"ר ישעיה.
הקשה מהר"ר יחיאל ולימא דנפקא מינה דאם הוציא והכניס חצי גרוגרת האב והתולדה מצטרפין לעשות חצי שיעור כשיעור שלם מה שאין כן באבות דאם הוציא חצי גרוגרת וחזר וטחנה פטור. ותירץ הואיל וליכא נפקותא בשאר מלאכות לא קאמר. ע"כ. תוספות מהר"י כ"ץ.

אמאי קרי לה אב וכו'. נראח לי דידע שפיר דהך דהואי במשכן חשיבא למקריא אב דאי לאו הכי לא ידענא הי מלאכה הויא אב והי מלאכה הויא לה תולדה אלא ידוע הוא דכל ענין שבת ממשכן גמרינן דלהכי נסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן אלא דטרי ושקיל תלמודא לידע אם יש שום נפקותא בדבר וקאמר דאין הכי נמי דלרבנן איכא נפקותא בדבר כדמפרש ותו בעי לרבי אליעזר אם יש שום נפקותא ואסיק דלרבי אליעזר ודאי לא אשכחן שום נפקותא אלא הך דהואי במשכן חשיבא נקראת אב. ע"כ תוספות להרא"ש ז"ל.
כתבו עוד בתוספות ד"ה ולרבי אליעזר ועוד יש לומר שזהו שמתרץ פירוש כמו שהקשינו דנפקא מינה שצריך להתרות אתולדה בשמה של אב. וקשה מה צריך לרבי אליעזר הך דהואי במשכן חשיבא כיון דאית ליה נפקותא שצריך להתרות בשמה של אב נימא כמו לרבנן שאין צריך טעם דחשיבא במשכן כך נאמר לרבי אליעזר. וי"ל דהיא הנותנת דכיון דצריך לרבי אליעזר להתרות בשמה לפיכך צריך לומר טעם לאב משום דהוי במשכן חשיבא אבל לרבנן אינו צריך דהוי במשכן חשיבא דממילא נדע שאב חשוב יותר מתולדה כיון שאינו חייב אלא משום אב.

כתבו עוד בתוספות ועוד דנוטע ומבשל וכו'. פירוש זה קאי על הקושיא הראשונה שאמרו דנפקא מינה שצריך להתרות על התולדה משום אב כלומר אם איתא כמו שאמרת אם כן היה לו למנות נוטע ומבשל בהדי אבות מלאכות שהרי אין צריך להתרות בהם משום אב ולא עוד אלא שתולדות אחרים צריך להתרות בהם משום נוטע ומבשל אלא ודאי אינו כך וקאמר בשלמא לרבנן דלא מחייבי אתולדה במקום אב ואינם צריכים לומר שצריך להתרות משום אב אם כן לפיכך לא מנה נוטע ומבשל בהדי אבות לפי שהיה בא לחייב על הנוטע ועל הזורע שנים. ומה שמנה זורע ואופה ולא מנה נוטע ומבשל לפי שרצה התנא להזכיר סדר עשיית לחם הפנים שתחילה זורע ואחר כך אופה אבל לרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב ימנה נוטע וזורע דממה נפשך מחייב שתים וכי תימא לא רצה למנות אלא זורע ואופה משום סדר לחם הפנים בשביל זה לא היה לו להניח שנוכל לבוא לידי טעות לומר שאין צריך להתרות בתולדה משום אב אלא ודאי אינו כך כמה שאמרת שצריך להתרות אתולדה משום אב. זהו דעת תוספות באמרם ועוד דנוטע וכו'.

עוד כתוב בתוספות ואם התרה אתולדה משום נוטע וכו'. ממה שאמרו ואם התרה אתולדה משום נוטע ולא אמרו ואם התרו בהם משום עצמם שמע מינה שכך דעת התוספות שצריך להתרות אתולדה משום נוטע ומבשל. וקשה למה אמרו אותה בלשון דיעבד. וי"ל שאמרו אותה כך לפי שנוכל להתרות משום זורע ואופה שהם אבות חשובות יותר מנוטע ומבשל לפיכך לא אמרו דיעבד. וא"ת מה ראיה מנוטע ומבשל שלא מנה אותם כדי שנלמוד שאין צריך להתרות משום אב נימא דהא דלא מנה אותם בעבור שיש זורע ואופה שיכול להתרות בתולדות משום זורע ואופה לעולם אימא לך שצריך להתרות על התולדה משום אב. וי"ל דיש תולדות דנוטע ומבשל שהם דוקא תולדות להם ולא לזורע ואופה כגון מפשח בזמורות שזהו תולדה דנוטע ולא תולדה דזורע וכן משליך עץ לתנור שזהו תולדה דמבשל ולא תולדה דאופה ואם כן הראיה שהביאו התוספות מנוטע ומבשל ממה שלא מנה אותם ראיה טובה היא. ע"כ מגליונות.

הך דהואי במשכן וכו'. הקשה רבינו יהודה מאי קא משני הך דהואי במשכן וכו' אכתי לא נפקא מינה מידי במאי דקרי לה אב כיון דמחייב רבי אליעזר אתולדה במקום אב ואכתי קשיא אמאי קרי ליה אב וכי תימא שלא היה שואל מאי נפקא מינה אלא היה שואל מפני מה קורא לזו אב ולזו תולדה והשתא משני שפיר דמשום דהיתה במשכן וכו' קורא לה אב. אין זה דאם כן לא תירץ כלום לרבנן במאי דשני דנפקא מינה דאי עביד שני אבות בהדי הדדי וכו' דאכתי שייך לאקשויי מפני מה קורא לזו אב ולזו תולדה. וי"ל דהאי דקרי לה אב לענין התראה דצריך להתרות על התולדה בשמיה דאב והשתא מפרש נפקותא אבל ודאי לא בא לומר דמשום דהיתה במשכן קורא לה אב דהא מילתא דפשיטא דכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן להו. ע"כ תוספות תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

אית ספרים דגרסי הך דהואי במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הואי במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה. פירוש דהואי במשכן חשיבא למיקרי אב. וקשיא לפי גירסא זו דכמה תולדות היו במשכן כדאיתא בפרק במה טומנין הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה דהיינו הכנסה. ואית ספרים דגרסי הך דהואי במשכן וחשיבא וכו' ולפי זו הגירסא בעינן תרתי. והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בפרק כלל גדול היינו זורה היינו מרקד ומשני כל מילתא דהואי במשכן וכו' וחתם כלהו חשיבי זו כזו אבל הכא כיון שאין התולדה חשיבא לא מיקריא אב אף על גב דהואי במשכן. זורע ונוטע אמאי אינם אבות דתרווייהו הוו במשכן זריעת סמנים ונטיעתם שיש מהן בזריעה ויש מהן בנטיעה. וי"ל דהנהו הוו יותר ממש מענין אחד מבורר וזורה ומרקד ודמו טפי למלאכה אחת. ואית ספרים דגרסי הך דכתיבא קרי ליה אב הך דלא כתיבא קרי ליה תולדה ומשום הוצאה נקיט להאי דלא חשיבא למהוי אב מלאכה כלל אף על גב דהואי במשכן אי לאו דכתיבא כדאיתא בפרק הזורק וטעמא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כדמפרש בריש שבת. תוספות שאנץ.

תוס' בד"ה לא זה וזה שיש כו' ובור לא רצה לשנות קודם אש כו' עכ"ל אבל מה שלא נקט בור קודם המבעיר ניחא להו בהנך תירוצים וטעמים שכתב רש"י אלא דהכא אינן מספיקין דאדרבה דטפי איכא לשנות בור קודם אש כדי לשנות נמי לא הרי הבור כהרי אלו דומיא דקתני ברישא ותירצו דהתנא נקט הכי דניחא ליה טפי להגדיל תורה ולשנות נמי לא הרי בכל הד' אבות ואי הוה נקט בור קודם אש הוה אתי אש מבור ומחד מהנך ולא ה"מ תו למתני לא הרי גבי אש וק"ל:

בד"ה ה"ג הך דהואי במשכן כו' ואית דגרסי הך דהוי במשכן וחשיבא קרי כו' או איפכא הוי תולדה עכ"ל ולפ"ז הא דקאמר הך דלא הוי במשכן ולא חשיבא כו' או או קאמר או לא הוי במשכן או לא חשיבא קרי ליה תולדה אבל האב תרתי בעי הוי במשכן וגם חשיבא דל"ל בהיפך הך דהוי במשכן וחשיבא קרי ליה אב או או קאמר או דהוי במשכן או חשיבא קרי אב אבל תולדה תרתי בעי דלא הוי במשכן וגם לא חשיבא דהא העלו הקרשים דהיינו הכנסה דהוי במשכן וקרי ליה תולדה וק"ל:

בתוס' בגליון וא"ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן וכו'. וי"ל שלא בא אלא להגיד וכו'. ויש להקשות דלפי תירוץ זה עדיין תקשה הברייתא דבגמרא דשלשה עשר נזיקין וכו' דלא קתני בה לא ראי זה כראי זה ואפילו הכי לא קתני הן. וי"ל דבגליון לא אתי אלא לתרץ המשניות שלא יקשו אהדדי אבל מתנא דברייתא לא קשה ליה מידי משום דאיכא למימר דהכי דרך לישנא תנא דברייתא דבשום מקום אינו שונה לישנא דהן אבל אתנא דמתני' קשה שפיר דהא אשכחן דקתני מתני' ארבעה ראשי שנים הן וק"ל:

ד"ה השור והבור וכו' מכל מקום שם שור כתיב קודם בפרשה. מקשין העולם א"כ היה לו להתנא להקדים ג"כ במתני' מבעה שהוא שן קודם בור דהוא נמי בכלל שם שור כמו רגל. וי"ל דלא הקדים אלא רגל הואיל ושנאו תנא דמתני' בלשון שם שור ושם שור קודם בפרשה. אבל שן לא שנאו בלשון שור אלא בלשון מבעה ולכך לא הקדימו קודם בור אבל אינו מתורץ כל כך דהא בתר הכי כתבו התוס' בשם ר"ת דלמ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב הקדימו התנא משום דשם אדם כתיב בפרשה קודם וכו'. אע"ג דתנא דמתני' לא שנאו לא בלשון שם אדם ולא בלשון שם איש א"כ שמע מינה דלא תלי מידי בלישנא דתנא ונראה לי דלפירוש זה ס"ל דאע"ג דתנא דמתני' למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי במתני' בקרן משום דלא איירי אלא במועדים מתחילתן כדקאמר בגמרא מ"מ כדי להורות לנו שיש עדיין אב שלישי בשור שהוא הקרן והוא כתוב קודם בפרשה הקדים אחד מן האבות המועדים מתחלתן שהוא רגל קודם בור להורות שיש עוד אב אחד בשור שהוא הקרן הכתוב בפרשה קודם בור אע"ג דלא איירי בו התנא דמתני' ולכך די בזה רמז במה שהקדים רגל לחוד ולא איצטריך בשביל זה ג"כ מבעה שהוא שן. וכן למ"ד מבעה זה אדם לפירוש ר"ת אע"ג דלא איירי תנא בגנבה מכל מקום הקדים התנא מבעה שהוא אדם דאזיק שור קודם להבערה להורות שיש עדיין אב באדם הכתוב בפרשה קודם הבערה והוא גנבה אע"ג דלא איירי בו התנא וק"ל:

בא"ד לא חש לשנותו כסדר הפרשה וכו' ושנאו כסדר לא הרי דסיפא וכו'. מקשין העולם א"כ היה לו להקדימו ג"כ קודם בור דהוה ממש כסדר לא הרי דסיפא דהוי מבעה גמי קודם בור וי"ל משום דבין בור והבערה יש בלאו הכי הפסקה בפרשה שהפסיק ביניהם בפרשת כי יגנוב איש שור או שה וגו' לכך הפסיק ג"כ התנא ביניהם במבעה שהוא אדם למ"ד זה כדי לשנותו כסדר לא הרי דסיפא משום שאין לחוש כל כך הואיל ובלאו הכי בור ואש רחוקים ומופסקין זה מזה בפרשה אבל שור ובור כתובים בפרשה זה בצד זה בלי שום הפסק שנאן כסדר שהן כתובים ולא רצה להפסיק ביניהם וק"ל:

ד"ה לא הרי וכו' פירוש אין קולתו של שור. ר"ל שהשור הוא חמור משום דכוונתו להזיק כדמפרש בגמרא לקמן ר"ל שהגמרא מפרש שהשור הוא החמור ואי הוה כתיב שור לא אתי מבעה מיניה ולכך ע"כ צריך אתה לפרש לפירוש הגמרא לא הרי השור דר"ל אין קולתו וכו' ולכך לא הוה אתי מבעה מיניה אבל אין לפרש לפירוש הגמרא לא הרי וכו' ר"ל אין חומרתו של שור כמבעה דא"כ הוי משמע שמבעה חמור משור ושור הוא הקל וא"כ אתי מבעה מיניה שפיר בקל וחומר ולמה אמר התנא לפירוש הגמרא אי כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה:

בא"ד ושונה כאן הגמרא וכו'. ר"ל וכי תימא דהכל טעמא מאי דמנא לה להגמרא לשנות לישנא דהרי דקתני התנא מפירושו בכל הגמרא דלעולם אימא לך דהכא נמי ר"ל התנא אין חומרתו של שור אלא דהוי פירושו איפכא ממה שמפרש הגמרא שהתנא ר"ל לא הרי וכו' אי הוה כתיב מבעה לא הוה אתי שור מיניה משום דמבעה חמור מיניה ולא הרי המבעה כהרי השור וכו' ולכך אי הוה כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה פירוש זה אי אפשר לפרש בדברי התנא משום דהא חזינן דהתנא הזכיר בסיפא החמור תחילה כדקתני ולא זה וזה שיש בו רוח חיים ולכך לא הוי אתי אש מיניה וא"כ ה"ה בלא הרי דרישא נמי ר"ל לא הרי השור כהרי המבעה וכו' שהשור חמור מיניה ואי הוה כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה וכן לא הרי המבעה וכו' ואי הוה כתיב מבעה לא אתי שור מיניה וא"כ ע"כ צריכין אנו לפרש לא הרי וכו' דר"ל אין קולתו של שור וכו' וכן לא הרי המבעה אין קילתו של מבעה ואם תקשה לך על התנא דהכל טעמא מאי דלמה נקט החמור תחלה ושינה פירושו של לא הרי מבכל מקום שבגמרא זה אינו קושיא כלל דהכי דרך התנא דההוא דבעי למגמר חבריה מיניה נקט ברישא ואומר דלא מצית למגמר מיניה משום שהוא חמור מחבריה דבעי למילף מיניה אבל כל מקום דקאמר בגמרא לא ראי זה כראי זה הצד השוה שביניהם הויא הכוונה איפכא דקאמר דילפינן חד מבין שניהם במה הצד וכי תימא שהן חמורין והיכי מצית למגמר מינייהו זה אינו דהא לא מצית אמרת שאותן החומרות הן גורמין אותו הדין שהרי אין החומרות שבשניהן שוין ולכך ע"כ אין החומרות גורמין אלא המה הצד השוה שבשניהם ולכך ילפינן שפיר השלישי במה הצד מביניהם שיש בו ג"כ אותו צד שבשניהם ולכך הוי פירושו בעלמא לא הרי ר"ל החומרות משא"כ הכא וק"ל:

ד"ה לא זה וזה וכו' משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם וכו'. ר"ל אבל מה שאין באחד מהן היה יכול למצוא שפיר דהא איכא למיפרך מה לאש שמועדת לאכול בין ראוי בין שאין ראוי כדלקמן (בבא קמא דף ד') בתוס' וברש"י ואם תקשה א"כ לכתוב רחמנא אש וחדא מינייהו ולייתו כולהו מינייהו הלא בלאו הכי קאמר בגמרא דכולהו אתי מבור וחד מינייהו ולא כתבן התורה אלא להלכותיהן והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר:

בא"ד דאי משום דכח אחר מעורב בו אין זה חמור וכו' שאע"פ שכח אחר מעורב בו וכו'. ואין להקשות למה נקט התנא במתני' ולא זה וזה שיש בו רוח חיים ולא נקט ולא זה וזה שאין כח אחר מעורב בהן כהרי האש שכח אחר מעורב בו וי"ל דכח אחר מעורב יש בו צד חומרא דע"י זה הוא הולך ומזיק ובזה הוא חמור מבור שאין דרכו לילך אלא שהשור הוא הולך ומזיק מצד הרוח חיים והאש הולך ומזיק ע"י כח אחר והיינו היא עצמה החומרא דקתני מתני ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' וק"ל ועיין לקמן (בבא קמא דף ה' ע"ב) ובתוס' ד"ה כי שרית בור בינייהו וכו':

ד"ה ולרבי אליעזר וכו' וי"ל דהכי פריך משום מאי מתרין ביה שהוא חייב. ר"ל דבאמת אין צריכין להתרות משום האב אלא משום התולדה בעצמו כגון לומר אל תשמר אלא שאם עשה כן והתרה משמר משום אב ואם התרה בשבילו הוא חייב:

בא"ד ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרות משום אב ואם התרה תולדה משום נוטע חייב כן הוגה בספרים שנדפסו מחדש. והנה נאמרו דברים רבים בביאור דברי התוס' הללו דיש מפרשים דברי התוס' הכי ועוד י"ל דלא מצי לשנויי דנפקא מינה לענין התראה ר"ל שכל מי שאין צריך להתרותו משום דבר אחר זולתו נקרא אב וכל מי שצריך להתרותו משום דבר אחר נקרא תולדה דזה אינו דהא נוטע ומבשל א"צ להתרותו משום אב דהיינו נוטע משום זורע ומבשל משום אופה ואפ"ה לא חשיב להן בפרק כלל גדול במנין האבות מלאכות והואיל ולא חשבינהו ש"מ דאינן אבות א"כ ש"מ דאפילו התולדות אין צריכין להתרותן משום האב וזה הפירוש אי אפשר ליישבו דא"כ תקשה ליה ההיא דמשמר דמשמע שם שצריך להתרות התולדה משום האב וע"כ גם בתירוץ זה צריך לפרש ההיא דמשמר כמו שפירשתי בתירוץ הראשון דהכי פירושו משום מאי מתרין ביה שהוא חייב וכו' כדלעיל א"כ היינו התירוץ הראשון ומאי ועוד דקאמר וכי תימא דאה"נ דאין זה תירוץ אחר אלא שבא להכריח התירוץ הראשון דאין צריך להתרות שום תולדה בשם האב וא"כ ע"כ צריכין לפרש ההיא דמשמר כדלעיל דא"כ היה להם להתוס' לכתוב זה תיכף ומיד אחר התירוץ הראשון ולא היה להם להפסיק בתירוץ השני שמתרץ שזהו מה שמתרץ בגמרא הך דהוה במשכן חשיבא וכו' ועוד דלפי פירוש זה נצטרך לומר דמבשל ונוטע אינן אבות וזה אינו דכד מעיינת שפיר שם בפרק כלל גדול תמצא דאדרבה מבשל הוא עיקר האב דהוא בישול סמנים דהוי במשכן אלא שהתנא דתני שם אופה ולא קתני מבשל משום דסידורא דפת נקיט כדאיתא התם דף ע"ד וכן משמע התם דף פ"ג דנוטע הוי אב כמו זורע דזהו זריעה באילנות ואם התרה מבריך ומרכיב משום נוטע חייב כדאיתא התם דפריך אמאי דקאמר מבריך ומרכיב חייב משום זורע משום זורע אין משום נוטע לא והיינו מה שהוגה בדבור התוס' שבכאן ואם התרה התולדה משום נוטע חייב דר"ל מרכיב או מבריך אם התרה אותן משום נוטע חייב דנוטע הוא האב ולפי פירוש זה א"א לגרוס כן בדברי התוס' שבכאן ויש רוצים לפרש התוס' כן דר"ל ועוד י"ל דאין לתרץ דנפקא מינה לענין התראה דר"ל דכל מי שצריך להתרות דבר אחר בשמו חשיב ליה התנא כאב שהרי נוטע ומבשל וכו' אם התרו התולדה דהיינו מבריך או מרכיב משום נוטע חייב ואפילו הכי לא חשיב להו בפרק כלל גדול באב ולכך ליכא לשנויי דנפקא מינה לענין התראה וגם פירוש זה לא יתיישב משום דלפי פירוש זה ע"כ צריך ליתן טעם דהכל טעמא מאי מפני מה מתרין התולדה משום מבשל ומשום נוטע אלא ע"כ לפירוש זה הוי הטעם משום דמבשל הוא עיקר האב דהוה במשכן וכן נוטע וא"כ קאמרי התוס' דלא רצה הגמרא לתרץ כן דנפקא מיניה לענין התראה משום דאשכחן דלא חשיב ליה למבשל ונוטע בפרק כלל גדול א"כ גם התירוץ דמשני בגמרא הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב בפרק כלל גדול נמי לא יתיישב משום דהרי אשכחן דמבשל ונוטע דהוו חשיבי במשכן ואפ"ה לא חשיב להו בפרק כלל גדול וק"ל ועוד דאין זה קושיא כלל מה דלא חשיב להו בפרק כלל גדול שהרי קושיא זו הקשו שם בגמרא בפרק כלל גדול ותירצו אותה דהכי איתא התם אמר רב פפא שביק תנא דמתני' בישול סמנים דהוי במשכן ונקט אופה ומשני תנא דידן סידורא דפת נקט ע"ש וכן יש לשנויי הא דלא קתני שם נוטע משום דסידורא דפת נקט החורש הזורע הבורר הלש האופה וכו' לכך נראה לי דהא דאיתא בספרים שלפנינו בדברי התוס' ועוד דנוטע ומבשל וכו' איזה תלמיד טועה הגיה ועוד דעלה על דעתו שהוא שינויא אחרינא אבל האמת הוא אין ראוי לגרוס ועוד והכל הוא תירוץ אחד ואדלעיל קאי דמשני שזהו מה שמתרץ הך דהוי במשכן חשיבא וכו' וכן מצאתי בתוס' ישנים כתובים על קלף שלא היה כתוב שם בדברי התוס' ועוד וא"כ הכל תירוץ אחד ופירוש התוס' כך הוא שקאי אלעיל מיניה שתירץ שזהו שמתרץ הגמרא הך דהוה במשכן חשיבא וצריך להתרות התולדה בשמה ר"ל כל המלאכות שהיה במשכן אע"ג דלא תני להו במנין האבות בפרק כלל גדול אפילו הכי צריך להתרות התולדה בשמה כדאשכחן דנוטע וזורע אם התרה התולדה מרכיב ומבריך בשמן חייב אע"ג דלא חשוב להו בפרק כלל גדול והא דכתבו התוס' לישנא דדיעבד אם התרה התולדה משום נוטע משום דהדין הוא דאם התרו מבריך ומרכיב משום זורע נמי חייב כדאיתא התם בפרק כלל גדול כדלעיל והוצרכו התוס' לכתוב כל זה משום דלפי שינויא זה דמשני התוס' דזהו שמתרץ הך דהוה במשכן חשיבא וצריך להתרות התולדה בשמה לא יתיישב למה לה להגמרא למנקט הך דהוה במשכן חשיבא וכו' דלא הוי לה להגמרא למימר אלא ולרבי אליעזר וכו' אמאי קרי ליה אב נפקא מינה שצריך להתרות התולדה בשמה ותו לא ולמה תלי לה הגמרא במשכן לכך קאמרי התוס' דמשום הכי קאמרה הגמרא הך דהוה במשכן וכו' לומר דכל מלאכות דהוו במשכן אע"פ דלא חשיב להו בפרק כלל גדול אפילו הכי צריך להתרות התולדות בשמן כגון נוטע ומבשל והיינו מה שסיימו התוס' דנוטע ומבשל וכו' ודו"ק:

ד"ה הך דהוה במשכן חשיבא וכו' ואית דגרסי הך דהוה במשכן וחשיבא קרי לה אב והך דלא הוה במשכן וחשיבא קרי לה תולדה כצ"ל ולפי גירסא זו צ"ל דבעי תרתי וכו'. ומדכתבו התוס' כצ"ל דלפי גירסא הראשונה שגורס הך דהוי במשכן חשיבא והך דלא הוה במשכן לא חשיבא הכל תלוי בחשיבות שאם היא מלאכה חשובה אע"ג דלא הויא במשכן הוי אב והא דנקטה הגמרא הך דהוה במשכן חשיבא ולא נקטה הך דהוי חשיבא סתם קרי לה אב לאשמועינן דאע"ג דהיתה במשכן אם לא היתה שם חשובה לא קרי לה אב או לאשמועינן דאפילו היכי דמלאכה זו אינה חשובה בזמנינו זה אם היתה חשובה בזמן המשכן קרי לה אב כך צריכין אנו לפרש כוונת התוס' שבכאן אבל בשבת דף צ"ו בתוס' דהתם משמע דשני גירסות הללו שוין הן דלשניהם בעינן תרתי אלא שיש שם גירסא שלישית הך דהוה במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוי במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה ולפי גירסא זו הכל תלוי בהוה במשכן לחוד:

תד"ה ה"ג הך דהואי כו'. נ"ב גליון הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי הך גירסא בא לאפוקי כמה מלאכות שהיו במשכן שלא היו חשובות דתולדות נינהו ולא אבות ואית ספרים דגרסי הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן לא חשיבא קרי לה תולדה פי' דהואי במשכן חשיבא בהכי למקרי אב וקשה לפי גירסא זאת דכמה תולדות היו במשכן כדאיתא בפרק במה טומנין הם העלו קרשים מקרקע לעגלה דהיינו הכנסה ומושיט בדיוטא אחת שכן היתה עבודת הלוים וזורקין מחטין מזה לזה ושובט ומדקדק. ואית ספרים דגרסי הך דהואי במשכן וחשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ולפי אותה גירסא בעינן תרתי אבל חשיבא ולא הואי במשכן א"נ איפכא תולדה היא ע"כ גליון:

תד"ה לא הרי פי' אין קולתו כו' ואין פירושו כש"מ שבתלמוד לא ראי זה כו' אין חומרא כו'. תימה לי דהלא (בסנהדרין סו) איתא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כו' ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כו' וכן בריש תו"כ ובמ"ר פ' נשא בסופה לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כו' לא הרי דבור הר סיני שהוא בכל ישראל כו' וע"כ פירושם כדהכא ונראה דכל לא ראי דבש"ס נוכל לפרש כן וצ"ע:

תד"ה ולא זו"ז (בסופו). וק"ק דמשמע דהיו עונשין ממון מ"ה. לכאורה כאן לא רצה התנא ללמוד מק"ו רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן מ"ש קרן כו' וכן בכולהו תולדות דשארי אבות וכן לרב באבנו סכינו כו' דיליף במה"צ משור ובור (לקמן ג ב) ובתוס' שם (ולקמן ו') בפיסקא דהצד השוה יליף ג"כ כה"ג (ובדף ה ב) א"ר וכולהו כו' אתיא במה"צ והלא בשבת איתא נמי תולדות והיו עונשין עליהן סקילה כדלקמן והנה רש"י (בסנהדרין עג) כתב טעם דא"ע מה"ד משום דאדם דן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו אמנם לדעת התוס' (בסוכה לא) דכה"מ אדם דן מעצמו לבד גז"ש ואפ"ה ע"י היקש עונשין ע"כ צריך לחלק מטעם אחר עי' כ"מ בפ"כ מהל' עדות ה"ב ועמש"כ (לקמן כד ב) בס"ד:

בא"ד ובמכילתא תניא כו'. כצ"ל:

בא"ד ומיהו בפרק הפרה כו'. והנה כיון דהש"ס שלנו סובר דעונשין ממון מה"ד ראוי לפסוק כן ותמיהני על פסקי התוס' שכ' דא"ע ממון מה"ד:

בתוי"ט ד"ה תשלומי נזק (בסופו) וה"ה היכא דשבחה כו' דניזק הוי (נ"י). ותמוה דהא הלכה כר"י (לקמן לד ב) דל"ל לניזק אלא פלגא בשבחא:

דִּבְרֵי תּוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יַלְפִינָן. הא דקרי לפסוקי נביאים 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסיקתא במדבר קלז, ב) כל הנביאים נתנבאו בכה דכתיב כֹּה אָמַר הֳ' (ירמיה ב, ב) ומשה רבינו ע"ה נתנבא בזה דכתיב זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' (ויקרא ט, ו) וכתב הרב מהרי"ם (רבי יעקב קראנץ - המגיד מדובנא) ז"ל באהל יעקב הכונה כי משה רבינו ע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו ולכן אמר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ', 'זה' דייקא כאלו שומעים הדבר מפי אור השכינה ממש אבל הנביאים הם שמעו מפי השכינה ואחר כך מוציאין דברים חדשים מפיהם כאותם הדברים ששמעו ומשמיעין אותם לישראל.
נמצא הם קבלו הדברים האלה מפי השכינה לעצמן וחוזרים ומגידים אותם לישראל לכך אומרים כֹּה אָמַר הֳ' כלומר כאלה הדברים אמר ה' לנו משל לאדם שלוה מחבירו מאה דנרים והוציאן בהוצאה לצרכו ואחר כך פורע מאה דנרים כמותם ממש משלו ולזה ידמה דברי הנביאים אך דברי משה רבינו ע"ה דומין לאדם שלקח מאה דנרים מאחד והוא מחזיר לו אותם הדנרים ממש עד כאן דבריו.
ולכן דברי הנביאים נקראים 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' כלומר דברים אלו אשר קבלו הנביאים לעצמן וחוזרים ומגידים כמותם לישראל שנמצא ישראל לקחו מהנביאים דברים אשר קבלו מהשכינה לעצמן אבל פסוקי תורה קבלו אותם ישראל מפי השכינה ממש דהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו וממנה לקחו דברים אלו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שנקראים דברי הנביאים 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' על פי מה שכתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער קדושה חלק ג' שער וא"ו) וזה לשונו וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל ששים רבוא נביאים עמדו בישראל ומשה רבינו ע"ה כולל כולם ושקול ככולם, ואמנם דרך כללות נבאר מדרגתם כי משה רבינו ע"ה היה עולה עד האצילות ומשם רואה ממש אלא הוא על ידי התלבשו בבריאה לבדה וגם זה אינו אלא דרך מעבר לבד כי האצילות לבדו הוא נמנע וזהו סוד כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג, כ) ושאר נביאים היו רואין באצילות על ידי התלבשות גמור באורות הבריאה ואחר החרבן היה יחזקאל והתנבא מן האצילות אחר התלבשו בבריאה והבריאה ביצירה התלבשות גמור ומאז ואילך אין עוד אור אצילות ובריאה נראין כלל עד כאן לשונו עיין שם.
נמצא משה רבינו ע"ה רואה אור האצילות בנבואה על ידי אורות הבריאה אך אינו בסוד התלבשות אלא דרך מעבר בלבד וכיון דאינו בהתלבשות ממש אלא דרך מעבר בלבד לכך אין דברי נבואתו נקראים דִּבְרֵי קַבָּלָה כי לא קיבלם על ידי אמצעי שהוא הבריאה אבל שאר הנביאים דרואין דבר הנבואה שהם מן האצילות על ידי התלבשות גמור בבריאה נקראים דברים אלו 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' כי קבלום על ידי אמצעי שהוא הבריאה ולא באו מן האצילות בלתי אמצעי אלא כאדם המקבל המים בכלי ושותה מן פיו של כלי.
ועוד נראה לי בס"ד קרוב לזה דאמרו רבותינו ז"ל משה רבינו ע"ה נתנבא מאספקלריא המאירה שהוא סוד שם הוי־ה ושאר נביאים מאספקלריא שאינה מאירה שהוא סוד שם אדנ־י. (ועיין מה שכתב רבינו ז"ל בזה בשער מאמרי רשב"י פרשת תרומה ועוד מה שכתב בריש שער רוח הקודש עיין שם.) וידוע כי אספקלריא המאירה נותן ושאינה מאירה מקבל כי בבחינת שם הוי־ה נותן ו בחינת שם אדנ־י מקבל ולכן הנביאים שנתנבאו מאספקלריא שאינה מאירה נקראים דבריהם 'דִּבְרֵי קַבָּלָה'.

תָּא שְׁמַע: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג, יז). קשא למה הביא מעיקרא פסוק של נביאים ולא הביא האי קרא שהוא פסוק תורה?
ונראה לי בס"ד כי מפסוק דנביאים איכא הוכחה טפי כי על פסוק זה יש לומר לעולם שייך לשון נגיחה בידים ורגלים ומה שנאמר (דברים לג, יז) וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח, משום שכבר דמהו לשור ודרכו של שור לנגח בקרניו ולכן נקיט קרן גבי נגיחה זו דשור אבל בפסוק (מלכים א' כב, יא) וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה, איכא הוכחה טפי כיון דטרח לעשות קרנים מברזל כדי לעשות בהם פועל דמיוני לומר 'בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם' ולמה טרח כולי האי הא איכא כלים עשויים מברזל שיש להם יד וכן איכא כסאות של ברזל שיש להם רגל ברזל יקחם בידו ויאמר 'בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם' כיון דשייך נגיחה בידים או ברגלים גם כן אלא ודאי לא שייך נגיחה אלא בקרן וליכא קרן ברזל מוכן ומזומן לכך טרח ועשה.

תוס' ד"ה ולא. מדלא חשיב לה. לקמן י ע"א:

תוס' ד"ה ולא. מדלא חשיב לה. לקמן י ע"א:

בא"ד דעונשין ממון מן הדין. עיין לקמן ד ע"ב תוס' ד"ה ועדים ועיין ברש"י חגיגה יא ע"ב ד"ה לבתו:

בא"ד ובמכלתין תניא. וכן עוד במכילתא פרשת משפטים בפסוק וטבחו או מכרו אם על הטביחה חייב על המכירה לכ"ש אלא שאין עונשין מן הדין:

בעתהי"ת חי' מס' ב"ק בלמוד הישיבה פק"ק פ"ב ביום ל"ג בעומר תקעא"ל

אל דעות יצילני מטעוית ויביניני שמועות בסדר ישועות. דברים עתיקין מעתיק עתיקין כשמנים מזוקקין במסכת נזיקין. נצבה וקמה אלומתי כחומה וימין ה' רוממה בעסק "בבא קמא". יושב ערבות יפתח לבבות התלמידים לרבבות ושפתים דובבות בפרק ארבעה אבות. מרום וראשון שמרני מכשלון הביניני רחשון בפרק הראשון:

פתיחה למס' נזיקין והיא הראשונה מסדר הישועות כאחז"ל שבת ל"א א' ע"פ והי' אמונת עתך חסן ישועות חכמה ודעת ואנחנו רמזנום בפ' מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה טוב א"ת מה אלא מאה והמה ק' ברכות שבכל יום הרומז ע"ס זרעים ומה נעים המה מועדים ימים הנעימים. שבת אחים ס' נשים שמחת רעים האהובים. גם יחד ר"ת ישועות חכמה דעת. והמס' הראשונה נקראת מס' נזיקין כמבואר פ"ק דע"ז ונחלקה לג' שערים שבהם ל' פרקים שער הראשון בבא קמא ויש בה י' פרקים ושער התוך ב"מ ויש בה י' פרקים ושער האחרון ב"ב ויש בה ג"כ י' פרקי' וכ"כ בהקדמת המאירי שבשיטה מקובצת ע"ש וכמוה מס' כלים ל' פרקים ונחלקה לג' בבות בתוספתא דכלים ע"ש וסי' גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך גל ג' שערים ל' פרקים. אחז"ל האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות ודברכות ודנזיקין ונתתי סימן אבן הבדלח אבן ר"ת אבות ברכות נזיקין הבדלח האי בעי די ליהוי חסידא ושלשתן רמוזי' בפסוק גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ופשוט הוא דגוזל אביו ואמו ה"ל מילי דאבות ומנהגי ישראל וחז"ל דרשוהו על הנהנה בלא ברכה כמבואר ר"פ כיצד מברכין הרי מילי דברכות חבר הוא לאיש משחית ר"ת מבעה שור חפירה [חופר י'] תבערה והיינו דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך פשטי' דקרא במילי דאבות ומנהגיהם ולפי דרוש הנ"ל דגוזל אביו ואמו קאי אנהנה בלא ברכה א"כ מוסר אביך ותורת אמך היינו נמי ברכות ור"ת שמע בני מוסר אביך כמו שור בור מבעה אש היינו מילי דנזיקין. וכ' תוס' דמבעה אדם הוא בפ' אמור מכה בהמה ישלמנה ומרמז ג"כ לגנב דפ' משפטי' גונב שור או שה נ"ל דמספר מבעה קי"ז מכוון כמו מכה בהמה ומבעה לשון תפלה כמו אם תבעיון בעיו דמפיק מני' לשון מבעה לקמן בגמ' וא"כ כוונת התנא המזיק המתפלל והיינו הגנב כאחז"ל גנבא במחתרתא רחמנא קרי' ומרומז גונב שור ושה שבפ' משפטים. והא דסדרן התנא ע"ז הסדר וגם לא תני הן ודחיק עצמו בלישני' לקרותו מבעה אעתיק לשון רמ"ע בעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"א פ"ג וז"ל ונשמר התנא שלא לתת הויה לנזיקין נוטריקון שלהם שבמה שור בור מבעה הבער והיא עיר קטנה אחרונה לערי הכנעני בעבר הירדן שכנגדה עיר הקדש ושם העיר מיום ה' שמה עכ"ל ועי' במפורש שם. ובזה י"ל משרש"י שור ובור כסדר שכתובים בתורה וק' הרי במבעה והבער לא שמר הסדר וי"ל דמבעה והבער ע"כ שינה הסדר משום רמז קליפת שבמה הנ"ל אמנם הו"מ למנקט בור שור מבעה תבערה ויהי' ר"ת בשמת אשת עשו שהיא ג"כ קליפה הנ"ל ומוקדם בתורה קודם שבמה שבכ' מטות ע"כ פרש"י דלענין שור ובור דיהיה יכול לשמור הסדר כשהם כתובים בפ' משפטים ניחא ליה למנקט הכי. ועפ"י דבריו יובן מ"ט קרי ליה הבער ולא אש כלשון הקרא אלא הכל משום ר"ת שבמה הנ"ל ועוד יש בו רמז עפמ"ש תוי"ט דהבער הוא לשון הקרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והנה זה רמז למה שאמרו חז"ל כל מקום שחלול שבת מצוי דליקה מצוי ע"פ כל כתבי ע"כ קרי לי' בלשון הבער לרמוז על לא תבערו:

וכלפי שאמר הגאון ז"ל שד' קליפות אלה המה נגד ירושלם עיה"ק ד' אותיות הויה מיום ה' שמה ע"כ אומר אני שארבעתן יש להם מציאות בקדושה שור לעול לד"ת בפ"ק דע"ז והרואה שור בחלום יהיה לו בנים מנגחים בתורה והוא ברכתו של יוסף (בנות צעדה עלי שור) וידוע עוד שהוא גי' שם אב"ג ית"ץ וכ' ראשונים שהוא גי' "עלינו לשבח" שחברו יהושע בחי' שור וחתם שמו בגמטריא והכלל שהוא מחיות המרכבה הק'. בור ריק בטומאה הוא באר מים חיים בקדושה והרואה באר בחלום יצפה לשלום לחכמה ולתורה כמבואר פ' הרואה ואין להאריך בזה שהוא ידוע. מבעה המה בעלי סתרי תורה נבעו מצפוני' שמגלים דברים שכיסה עתיק יומין כמו שאמרו חז"ל פ' ערבי פסחים ע"פ ולמכסה עתיק. הבער בטומאה הארה בקדושה היינו הוצאת חמה מנרתיקה שרשעים נידונים בהבערה וליהט אותם היום הבא וצדיקים מתרפאים ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ופי' בתרגום יהונתן שהוא כשמש של עתיד לבא שיהיה שבעתים שהוא שמ"ג פעמים כאור של עה"ז ע"ש וכל אלה מרומזים בשמו של מרע"ה טרם נולד בשגם הוא בשר כי בהיות פני משה כפני חמה שלע"ל נקרא בשגם שמ"ג הנ"ל והיינו הארה ור"ת בשגם באר שור גילוי מצפונים הרי ד' אבות ישועות מרומזין כאן וכשנולד ונמשה מן המים קראתהו משה ר"ת מבעה שור הארה ולא צריך לרמוז באר מים כי מן המים משיתיהו ושמו רומז עליו וזהו שם העיר מיום ה' שמה אותיות משה הנ"ל. וידוע כי שם אני גי' סמך אלף ובמלואו גי' רל"א שהם השערים המתהפכים מטמא לטהור כי יש רל"א פנים טמא ורל"א פנים טהור וה"נ מתהפך מנזיקין לישועות ע"כ התחיל המסכת באלף ארבעה וסיים ב"ב בסמך בן ננס ע"ש שיהיו כל דיני נזיקין ניתנין בין סמך לאלף ע"ש הקרא אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. ובכן יעזרנו אלקים ע"ד כ"ש הגדול ויצילני מכל מיני נזיקין מסיקין ומציקין ומעיקין ונשא כוס הישועות כנבואות הנבאות ולא נראה ברעות ונשמע בשורות טובות נחמות וישועות אמן. והנה לפי סדר ששנה אבות מלאכות מ' חסר א' אבות הטומאה כו' ה"ל להתחיל אבות נזיקין ארבעה ונר' שכיון להזכיר נזיקין אחר ב' תיבות ד' אבות גי' תפזר שלא ליתן להם מקום כינוס כי פזורן נאה לעולם ככל פזור לרשעים וכמ"ש רמ"ע הנ"ל דמש"ה לא תני הן שלא ליתן להם הויה בעולם ח"ו אמנם לע"ל כל המזיקין כלם כלא יהיו ויקרא להם שביקין ועלינו יזרח ה' וכבודו עלינו יראה כאמור מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב: ישמח ישראל בעושיו הוא ית' ישמח במעשיו ויקראו לו מכעיסיו האל המושיע לעם חוסיו אמן:

ארבעה אבות. כ' רשב"א הא דלא תני הן לרמוז דאיכא עוד ואתי למעוטי אינך אלא דקש' לי ד' מחוסרי כפרה דליכא תו ואמאי לא תני הן ע"ש ומהתימה דנעלמה ממנו סוגי' דריש מס' כריתות דשם מבואר דד' מחוסרי כפרה למעוטי גר ונזיר ע"ש ומבואר שם דלא פליג ת"ק אהא דגר בעיקור הדין ע"ש:

לא הרי השור כהרי המבעה. יראה משום דכל אינך לא הרי הוא רק משום יגדיל תורה דהרי בלא"ה דלא שוו בסברותיהן נמי לא שוו בהלכותיהן לבר משור ומבעה דהיינו רגל ושן לשמואל דקי"ל כוותי' בדיני שהם שוו ממש לכל הלכותיהם ושפיר הוה אתי חד מחברי' לולי שלא שוו בסברותיהן שזו הזיקו מצוי וזו יש הנאה להזיקה ואם כן הך לא הרי הוא דוקא ולא משום יגדיל תורה ע"כ הקדימו תחלה ואיידי דהך תני אינך משום יגדיל תור' וא"ש דמפורש לאינך משום דה"א דבסברא אין לחלק ולא הרי דקאמר משום הלכותי' שזה פטור בר"ה וזה פטר בו כלים וזה פוטר בו טמון ולא הוה ידעי' להגדיל תורה לכן הוצרך לפרש שגם בסברותיהם חלוקי' משא"כ בשור ומבעה ששוו בכל דיניהם וע"כ נדע דלא הרי זה כזה בסברא קאמר וקל למצוא הסברא המחלקת ביניהם ומש"ה לא הוצרך לפרש כנלע"ד:

ולא זו"ז שיש בהן רו"ח. כ' תוס' הא אין עונשין מה"ד כמבואר במכילתא ותי' דתנא דידן ס"ל עונשין ממון מה"ד ועמ"ש תו' לקמן ד' ב' ד"ה עדים זוממין ומ"ט ע"ב ד"ה על כו' וצע"ג דבמכילתא פי משפטים ריש פ' בור הק' לילף בור משור שזה ממונו וזה ממונו ותי' שזה דרכו לילך ולהזיק ושוב אח"ז הק' למה כי יפתח וכי יכרה לומר שאין עונשין ממון מה"ד וא"כ קשה ק' תו' איך רצה למילף בור משור הא אין עונשין ממון מה"ד וראיתי לרשב"א לקמן בשמעתין שכ' לחלק דאפי' אי בעלמא עונשין מה"ד מ"מ בבור דחדוש הוא שאינו ברשותו ועשאו כאלו הוא ברשותו אין לענוש מן הדין דאין לך בו אלא חדושו והנה תימה לי אי ס"ל למכילתא הכי דבור חדוש א"כ מאי מתחיל לילף בור משור וכי נוכל לילף שיהיה מה שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו אע"כ לי"ל למכילתא הך. והנלע"ד מזה ראיה להסוברים דבבנין אב ומה מצינו עונשין מה"ד דכיון שהם שוים בכל צד אין כאן דין ועונשין עליו ודוקא בק"ו ומה הצד כיון שאין הצדדים שוים אפי' שהוא חמור מחברו מ"מ כיון שלא נוכל לומר היינו הך ה"ל דין ואין עונשין ועי' מזה בס' באר יעקב כלל ט"ז ועי' עוד שם כלל י"ט וא"כ א"ש דבתחלה כשבא למילף משור והוה ס"ד דאין שום צד לחלק בניהם ה"ל בנין אב דאדם חייב על נזקי ממונו הוה שפיר עונשין מזה הדין מש"ה הוצרך לחדש דיש שום פירכא אבל כשבא למילף כרי' מק"ו דפתיחה אמר אין עונשין מן הדין. וראיתי בירושלמי מפרש שור לקרנו ומבעה לשינו ורגלו דכמו שכתובי' שן ורגל בפסוק א' כן קבע במשנה בתיבה א' ע"ש ולפ"ז לא הרי מבעה כהרי שור ר"ל לא הרי שן ורגל כהרי קרן שהשן יש לו הנאה ורגל הזיקו מצוי משא"כ קרן ולפ"ז מ"ט תני לא הרי שור ומבעה ולא פירש בהם החלוק שביניהם ולא שייך תי' תו' דבחד מחד קל למצוא החלוק שביניהם דהרי השתא בא ללמוד קרן משניהם משן ורגל וגם תי' שלנו דלעיל לא שייך דהרי קרן חלוק בהלכותיו משן ורגל כמבואר ובפני משה לא הרגיש בזה וצע"ק:

או לאו כיוצא בהן. מוז"ה במהרשש"ך הק' תפשוט דכיוצא בהן דאל"ה מאי קאמר לא הרי כו' פי' לכתוב חדא וליתא אידך מיני' ז"א דאי לא הוה כתיב בהדיא אז הוה תולדה ולא הוה כיוצא באבות אע"כ פשיטא למתני' דתולדותיהן כיוצא בהן וי"ל לפמ"ש הרי"ף והרא"ש דאין הכונה שלא יהיה תולדותיהן כיוצא בהן שלא להתחייב כלל אלא שיהיה חלוק מהאבות בפרטי הלכותיהן ע"ש לק"מ דהרי כשאמר לא הרי במתני' הומ"ל משום חלוק הלכותיהן הצריך לכתוב אצל כל א' אלא משום יגדיל תורה האריך לבאר סברת כל א' א"כ איך נפשוט האיבעי דכיוצא דאי לאו כיוצא בהם הול"ל משום הכי הוצרך למיכתב בכל א' שלא יהיה נחשב לתולדה ולא יהיה כיוצא בהם בהלכותיו דהרי גם עתה אינם שוים אעפ"י שהם אבות אמנם בשור ומבעה למ"ד שור לרגלו ומבעה לשינו דאינם חלוקין בהלכותיהן הומ"ל כנ"ל וק"ל:

הך דהוה במשכן חשיבא. יש לדקדק במ"ש תוד"ה ולר"א כו' לתי' הראשון אכתי הומ"ל דאלו מתרה על התולדה משום אב חייב ואלו מתרה לאב משום תולדה פטור ויבואר במס' שבת אי"ה כי שם מקומו:

בסייעתא דשליט בשמי מרומא: אתחיל לפרש מסכת בבא קמא:

במשנה ארבעה אבות נזיקין כו' לא הרי השור כו' עד סוף המשנה. ומפרשי בגמרא דכל הני לא הרי דקתני היינו כי היכי דלא תקשי נכתוב חד ונילף אידך מיניה ולפ"ז למאי דאמר רבא לקמן דף ה' ע"ב דכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד אלא דאפ"ה כתבינהו רחמנא להלכותיהן וא"כ הוי כל המשנה דהכא משנה שאינה צריכה וכמ"ש התוספות שם לקמן דלא קתני אלא להגדיל תורה ויאדיר וזה דוחק אמנם לענ"ד נראה דעיקר משנתינו משנה הצריכה היא דודאי אם היו כל הד' אבות שוין מכל צד במעלותיהן אם כן ממילא דהוי ילפינן חד מאידך בכל פרטי דיניהם ככל הכתוב בכל א' וא' מהם שיהיו נוהגים בכולם וא"כ אכתי הוי קשה וניכתוב חד מינייהו בכל פרטיו ונילף כל אינך מיניה ועוד דלפ"ז אדרבא כיון דכתב רחמנא לכולהו ה"א דמשום הכי כתבינהו רחמנא לכולהו כי היכי דניהוי ד' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים וא"כ תו לא הוי שייך למיתני אבות מכלל דאיכא תולדות דאפי' באותן תולדות שדומים לאבות לגמרי מכל צד אפ"ה הוי ממעטינן להו מה"ט דד' כתובים הבאים כא' מש"ה איצטריך למתני כל הנך לא הרי דד' אבות הללו אין דומה א' לחבירו ומש"ה נשתנו כ"א וא' בפרטי דיניהם ממילא דמה"ט תו לא הוי ד' כתובים הבאים כא' ומש"ה שפיר אית לן למימר דכולהו אבות מכלל דאיכא תולדות והיינו בהנך שהתולדות שוה לאב מכל צד כדמסקינן בגמ' במימרא דר"פ ובכל השקלא וטריא דשמעתין כן נ"ל נכון ועיין עוד בדף ה' ע"ב ודו"ק:

שם לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור. יש לדקדק למ"ד בגמרא דמבעה זה השן ושור דנקט לרגלו וכן הוא האמת דהלכתא כשמואל וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה א"כ אמאי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה כדי שלא יקשה ניכתוב רגל ונילף שן מיניה ותיפוק ליה דבאמת תרווייהו מחד קרא נפקא דהיינו מושלח כדאיתא בגמרא דף ג' דושלח משמע רגל ומשמע שן אלא דאיצטריך ובער ללמד על רגל דאזלא ממילא וא"כ איך שייך להקשות דלא לכתוב שן ונילף מרגל במה מצינו יותר עדיף דנילף תרווייהו כחדא בהדיא אלא דא"א כדפרישית וכן בסיפא יש להקשות כן דאמאי איצטריך לומר לא הרי המבעה כהרי השור כדי שלא יקשה נכתוב שן ונילף רגל מיניה דהיינו שיכתוב וביער לחודא ה"א דוקא היכא דמכליא קרנא לכך איצטריך ושלח שהוא הרגל ללמד על השן אף היכא דלא מכליא קרנא. ואיברא דלפי המסקנא דמפרש בגמ' דף ה' דכולהו איצטריכי להילכותיהן וקאמר שן ורגל לפוטרן בר"ה צ"ל דסמיך ג"כ על החלוקות הנ"ל דשני אלו כחדא חשיב עיין שם באריכות. אלא דלק"מ דבלא"ה גם כן שונה התנא משנה שאינה צריכה לפי המסקנא דכולהו איצטריכי להלכותיהן אלא דנקט להגדיל תורה ויאדיר. אבל לפמ"ש בסמוך דאף לפי המסקנא שונה התנא משנה הצריכה בכל הבבות צ"ל דאיצטריך למיתני לא הרי השור לפי שאם היה בשן ורגל באחד מהם מעלה יותר מחבירו מכל צד הוו מוקמינן לקרא דושלח לחד מינייהו והיינו בהאי דמסתבר יותר לחיובא וקרא דוביער הוי דרשינן לכליא קרנא דוקא משא"כ השתא דקתני לא הרי בכל אחד נמצא דלפ"ז שקולים הם שן ורגל ויבואו שניהם כדמסקינן בגמ' אברייתא דושלח זה הרגל וביער זה השן וע"ש בחידושינו ודו"ק:

שם כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. ודאי דלפ"ז קשה נכתוב בור ונילף כולהו מיניה אלא דגם בבור יש פירכא שכן תחילת עשייתו לנזק אלא שלא חש התנא להאריך כיון דבלא"ה נצטרך לומר דאיצטריכי כולהו להילכותיהן ולא נקט אלא משום יגדיל תורה כמ"ש התוספות לקמן לכך לא האריך בזה אבל לפי מ"ש בסמוך בתחלת המשנה ולקמן דף ה' בע"ה יתיישב יותר נכון ועי"ל שחומרת הבור שתחלת עשייתו לנזק פשיטא טובא שחמורה מהנך ג' אבות שהן נזקי ממונו והבור דמי קצת לנזקי גופו כיון שנעשה לנזק כנ"ל:

בפרש"י בד"ה השור והבור כסדר שנכתבו בתורה סדרן כאן וכו' לכאורה נראה שלא בא לפרש טעם סידורן שהרי מצינו כמה דברים במשניות ובש"ס שלא נאמרו ע"פ המקראות ואין טעם לסידורן אלא דכאן קשה לרש"י על שינוי הסדר שהיה לו לסדר אותן כמו שנסדרו בלא הרי דקתני תיכף אח"ז וא"כ קשה על בור לחודא לכך מפרש כסדר שהן כתובים בפרשה סדרן כאן פירוש לפירושו ששור ובור נסמכו יחד בלי הפסק לכך נסמכו ג"כ כאן יחד ולא רצה להרחיקן ולשנות בזה בור לבסוף כמו בסיפא אלא דלפ"ז יקשה שהיה לו להקדים בור לשור כדי שיסמכו אלו השלשה יחד כמו בסיפא ומה ראה להפסיק בבור ועוד שלכאורה שור דמתניתין היינו שור דאזיק שור וזהו נכתב אחר בור לכך פירש דפרשה ראשונה נאמרה בשור וכוונתו על שור דאזיק אדם שגם זה נכלל בשור דמתני' כדאיתא דף ד' ע"ב וזה נכתב קודם לבור וק"ל:

בד"ה מבעה מפרש בגמ'. לא רצה לפרש מאי מבעה כיון דתליא בפלוגתא דרב ושמואל לקמן וסמך בזה על המעיין:

בד"ה הבער כי תצא אש. הא דלא פירש סתם הבער היינו אש נראה דק"ל לישנא דמתני' דקתני וההבער ולא נקט והמבעיר לכך פירש דלשון הבער היינו כי תצא אש שפירושה תצא מעצמה וזהו אש דקרא דכתיב בזה הלשון ממש משא"כ המבעיר משמע בידים לכן נקט הבער וק"ל. אבל האמת יורה דרכו כשנדקדק בלשון רש"י שכתב מבעה מפרש בגמ' ולא קאמר והמבעה כלישנא דמתני' וכן גבי הבער לא נקט וההבער כלשון המשנה. לכן נראה דלא בא לציין כאן במשנה אלא כל זה הוא דיבור א' עם הקודם שבא לפרש סדורן כאן על סדר המקראות וגם על מה שכתוב לפני פניו דקרי אבות להנך דכתיבי בקרא בהדיא וכבר פי' שנים מהם שהם שור ובור שנכתבו בשני פרשיות הסמוכים וע"ז מפרש והולך מבעה היכן נאמרה מפ' בגמ' וכוונת רש"י כשמואל שהלכתא כוותיה ואש נאמרה תיכף אחר בור ומפ' עוד הבער היכא כתיבא כי תצא אש שכתוב כן בתורה אחר מבעה וזה נכון. אלא לפי דמבעה תליא בפלוגתא לא רצה להאריך. ובודאי דלרב א"צ לפרש טעם הסמוכים אלא בשור ובור שהם סמוכים ממש משא"כ אינך נסדרו בסדר לא הרי כמ"ש התוספות:

בד"ה במיטב הארץ מעידית שבנכסיו אם רוצה לפרוע לו קרקע. בא למעט שאם אינו רוצה ליתן לו קרקע אלא מטלטלין רשות בידו ואז א"צ ליתן לו עידית אלא אפילו סובין מיטב איקרי כמ"ש לקמן בגמרא ומ"ש במשנה סתם במיטב הארץ לפי שעיקר שיעבוד הוא על קרקע ואז צריך ליתן לו מיטב דהיינו עידית ולישנא דקרא נקט מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:

בתוספות בד"ה לא הרי השור וכו' פירוש אין קולתו של זה כקולתו של זה כדמפ' לקמן בגמ' למ"ד דנקט שור לקרנו וכו' משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק. אין לפרש דדוקא אליבא דמ"ד שור לקרנו הפי' כך ולא אליבא דמ"ד שור לרגלו שהרי אליבא דמ"ד שור לרגלו כ"ש שהפי' הוא כך אלא דאליבא דמ"ד שור לרגלו לא הוצרך לפרש שהרי מפרש בעצמו כן. אלא דאליבא דרב יהודה דאמר שור לקרנו ומפרש לא הרי השור שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה וא"כ היה נראה לפרש בהיפך שהרי מה שיש הנאה להזיקו הוא חומרא באמת. וכן מפרש לא הרי השן שאין כוונתו להזיק משמע שאין חומרת השן כשל קרן דהא כוונתו להזיק היא חומרא לכך פי' תוספות שהאמת אינו כן. אלא צ"ל להיפך אין הקולא של זה כשל זה כדמפרש רב אשי אליבא דר"י ואף למאי דס"ד מעיקרא היינו מוכרחים לפרש כמ"ש התוס' דנקט החמור תחילה אלא מעיקרא טעה בסברא גופא והיינו לעשות הקולא חומרא והחומרא קולא דהיינו הנאה להזיקו סבר שהוא קולא ובאמת היא חומרא וכן כוונתו להזיק מעיקרא סבר שקולא היא ובאמת היא חומרא וק"ל:

בא"ד ושינה התלמוד כאן פי' משאר מקומות. פי' דבכל מקום פי' לא הרי זה כהרי זה אין חומרא של זה כחומרא של זה אבל כאן א"א לפרש כך שהרי הזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בו רוח חיים זהו חומרא. אבל אין לפרש כוונת התוספות במ"ש ושינה כאן התלמוד דקאי אדסמיך ליה דהיינו על הצד השוה שבהם שבכ"מ שנזכר בש"ס לא הרי זה כהרי זה כוונתו לחזור הדין וללמוד על הצה"ש שבהם כדי לרבות שאר דברים וכאן לא מפרשינן הכי שאם לזה כוונת התוספות לא הוי משני מידי דמה שהזכיר החמור תחילה אינו מוציא מזה הפי' דאדרבא כך היינו מפרשים דכוונת התנא ללמד דלאו דוקא הני ד' אבות ותולדותיהן אלא אפילו שאר נזקים איתרבי דמ"ש ועל זה מפרש דא"ל דשאני שור ומבעה שיש בו ר"ח משא"כ שאר נזקין שאין בו ר"ח אש יוכיח וא"ל דשאני אש שדרכו לילך ולהזיק בור יוכיח וא"כ שייך שפיר להזכיר החמור ברישא א"ו שלא כיוונו התוספות לזה אלא מ"ש ושינה היינו דמפרש התלמוד לא הרי זה פי' אין קולא של זה ובכ"מ הפי' אין חומרא של זה וזהו דכאן א"א לפרש כן כיון דמתניתין הזכיר בפי' החומרא תחילה ודאתאן עלה מיהא א"ל למה באמת שינה התלמוד כאן מלפרש דכוונת התנא במ"ש לא הרי כדי ללמד הצד השוה דא"א לפרש כן דא"כ ה"ל לפרש עוד פרכת הבור ולומר וחזר הדין כסוגית הש"ס א"ו שלא כיון התנא לזה והא דנקט הצד השוה סמך על כל הסברות החיצונות ועוד שהרי כל מה דמרבינן מצד השוה לא אתיא אלא מבור ומחדא מהנך ומה לו להזכיר לא הרי גבי אינך א"ו שכוונת המשנה כדמפרש הש"ס בדף ה' דלא תקשי לכתוב חדא ונילף אידך מיניה ודו"ק:

בגמרא מדקתני אבות וכו' פי' הרי"ף והרא"ש דלאו על כללי התולדות קא מיבעיא ליה אם הם כמו כללי האבות דמהיכא תיתי לא יהיה כיוצא בהם דכיון דרבינהו חכמים ודאי שהם שווים בכל צד וא"כ למה נחלק ביניהם אלא כיון דמצינו באבות גופייהו דינים חלוקים זה מזה לכך מיבעי ליה בפרטי תולדות אם נאמר שכל תולדה נמשך אחר אב שלו בכל דיניו או לא ז"ל בקיצור ע"ש באריכות. אך מלשון רש"י לא משמע כן שכתב בהדיא בע"ב הכא מאי מי אמרינן ל"ש אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או לא הרי לפניך דעל כללי התולדות מיבעיא ליה וגם מסוגית הש"ס משמע כן מדקאמר גבי שבת תנן וכו' והתם ודאי על כללי אבות ותולדות קאמר דחיוב חטאת וסקילה שוה בכולם אף דמצינו באבות חלוקי דינים בשיעורין וכיוצא בזה לא מפרש הכא אלא סקילה וחטאת השוה בכולן והטעם דודאי על הפרטים לא שייך להסתפק כלל דאף אם נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהם עכ"פ יש לכל תולדה להדמות לאב שלה כדמצינו גבי טומאה אלא על כללי התולדות קא מיבעיא אם הם כיוצא בהם של כללי אבות כדמצינו גבי שבת או לא כדמצינו גבי טומאה. ודברי הרא"ש והרי"ף צ"ע מי דחקם לפרש כן דמהיכא תיתי לחלק. ונ"ל דלא קשיא מידי דודאי אין כוונת הש"ס כאן לענין גוף הדין לידע חיוב ופטור בתולדות דאיך שייך לומר כן כיון דתולדות גופיה אכתי לא ידעינן מאי נינהו מדקאמר מכלל דאיכא תולדות איך שייך לשאול הדין שלהם ואין זה סוגית הש"ס אלא תחילה ה"ל לפרש מאי נינהו תולדות ואז אפשר שהיינו יכולים לפרש בקל מאיזה משנה או ברייתא או מצד סברא א"ו דכוונת הש"ס לאו לענין הדין עדיין אלא היא גופיה מיבעי' ליה שדקדק מלשון המשנה אבות מכלל דאיכא איזה תולדות וקא מיבעיא ליה איזה תולדות יש לנו להביא אם התולדות שהם שווים לאבות מצד המעלה וא"כ בוודאי נאמר שהם כיוצא בהם לדינא כמ"ש הרי"ף והרא"ש וכן הוא בגמרא בהדיא דקאמר מ"ש קרן דכוונתו להזיק תולדה נמי וכן בכולהו או נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהן לפי שאין לנו להביא שום תולדה השוה להם מצד המעלה אלא פחותים מהם וא"כ גם לענין דינא לא יהיה כיוצא מאבות. ע"ז שייך שפיר גבי שבת תנן פי' ששם כיוונו לתולדות השוה מצד המעלה לכך הם כיוצא בהם לכלל האבות וגבי טומאה כיוונו לתולדות שאינם שווים מצד המעלה אלא פחותים מהם דמכח האבות קאתי לכן אין דינם כיוצא בהם הכא מאי אם יש להם תולדות השוים להם או פחותים מהם וכו' כנ"ל ברור בסוגיית הש"ס. ועפ"ז מיושב מה שמקשין העולם דנפשוט ממתני' דתולדותיהם כיוצא בהן דאלת"ה למה הוצרך המשנה לפרש לא הרי דכדי שלא תקשה לכתוב חדא ונילף אידך ור"ל שאם לא יכתוב בתורה להדיא יהיה אותו דבר תולדה כמו שפירש"י וא"כ לא תהיה כיוצא בו אבל לפי מ"ש א"ש דלעולם נאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהם והיינו לפי שאינם שווים מצד מעלה כמו אבות וא"כ היא גופיה הוצרך המשנה לפרש ולומר לא הרי שהאבות אינם שווים א' לחבירו מצד מעלה שאם היו שוין תקשי נכתוב חדא ונילף אידך דאף שיהיה תולדה תהיה כיוצא בה לכך קאמר לא הרי שאינם שוים והוצרכו לכתוב שלא יהיו תולדות דלאו כיוצא בהם ודו"ק ולפי' הרא"ש כ"ש דלא קשיא מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולר"א אמאי קרי ליה אב וא"ת דנימא נ"מ לענין התראה וכו' לכאורה דברי תוספות תמוהים שלא אמרו בגמ' ולר"א מאי איכא בין אב לתולדה כמ"ש לעיל אלא אמאי קרי ליה אב וא"כ יש לפרש דהיא גופיה קשיא ליה מאי ראו החכמים לקרות לזו אב ולזו תולדה וא"כ צריך להתרות לתולדה משום אב ולא אמרו שכולם אבות הן דבשלמא לרבנן אין להקשות כן דלדידהו לעולם אין קורין אבות אלא ל"ט כיון דאית להו דלא מחייב אתולדה במקום אב צ"ל דנפקא מקרא דברים הדברים אלה הדברים שנלמד מגימטריא שאין כאן אלא ל"ט מלאכות חטאות. או ר"ל ממלאכה ומלאכה שבתורה וא"כ ראו חכמים לחלק כל מלאכות שבעולם על ל"ט מלאכות חלוקים לומר שכולם נכללו באותן ל"ט אלא שביררו החשובים מכל מין להיות אבות והשאר תולדות מלאכות השוין לאבות כ"א למינה וא"כ אין שייך להקשות ואמאי קרי ליה דא"א לקרות לכולן אבות כדפרישית לכך פריך מאי נ"מ פי' מה רמזה התורה באמת שיש ל"ט מלאכות כיון שמצינו יותר שהם כיוצא בהם לחיובא ומשני שהרמז הוא לחיוב חטאת אבל לר"א לא שייך להקשות מאי נ"מ אלא אמאי קרי לה פי' למה קרי לזו אב ולזו תולדה ולא אמרו שכולן אבות הן ולהתרות לכ"א בשמה ולא מקשה תוספות מידי. ואפשר שלזה כיוונו תוספות באמת בתירוץ שני שכתבו ועי"ל דזהו מה שמתרץ הך דהוי במשכן חשיבא קרי לה אב וצריך להתרות פירוש לפירושן שהתרצן גילה סברא זו שהמקשן היה סובר דכיון שלא מצינו שום חשיבות במלאכה א' יותר מחברתה וגם לא בא המספר ל"ט בשום מקום לר"א היה לו לקרות לכולם אבות ולהתרות לכ"א בשמה וע"ז השיב התרצן דמצינו חשיבות לאותן שהיו במשכן לקרותן אב ולהתרות בשמה כן נ"ל בפי' התוספות אף שקצרו בלשונם וצ"ע ודו"ק:

ארבעה אבות וכו'. כתבו התוס' אית דוכתא דלא תני הן וכו' וטעמא טעים הרמ"ע במאמר חקור דין ח"א פ"ד. ואני בעניי כתבתי רמז מוסריי במשנתנו בספרי הקטן ראש דוד דף קט"ן ובריש ספרי הקטן דברים אחדים ע"ש בס"ד: