דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

ועולא חוזר ומבאר אחרת את דברי רבי אלעזר:

לבתר דנפק, לאחר שיצא רב נחמן, אמר להו עולא ליושבים לפניו: אף שאמרתי תחילה שרבי אלעזר לא מדבר לענין גביה מיתומים, אין הדבר כן, אלא, הכי אמר רבי אלעזר: אפילו מיתמי גובים מן העבדים. גם כשמת הלוה, והניח עבדים בירושה ליתומים, וגם כשלא עשאו אפותיקי. כי רבי אלעזר סובר שעבדים דינם כקרקעות ולא כמטלטלין, ולכן, כשם שגובין מהקרקעות שהניח האבא הלוה ליתומיו, כך גובים מהם מהעבדים שהניח להם.

אמר רב נחמן, לאחר שנודעו לו דברי עולא: אשתמטין [נשמט, חמק ממני] עולא, כי ירא לומר בפני את מה שסבר כי עבדים דינם כדין קרקעות, שכן יודע עולא שדעתי היא שדין העבדים הוא כדין המטלטלין ולא כדין הקרקעות, וחשש שאקפחנו בקושיות והלכות, לכן שינה תחילה ופירש שלא גובים מיתומים. [1]

ומביאה הגמרא שרב נחמן היה נוהג הלכה למעשה כשיטתו:

הוה עובדא [היה מעשה] בנהרדעא, שבא בעל חוב לגבות חובו מיתומים, ואגבו דייני דנהרדעא, הדיינים בנהרדעא פסקו שיגבה מהעבדים שירשו היתומים. [2] וכן הוה עובדא [היה מעשה] בפומבדיתא שבא בעל חוב לגבות חוב מיתומים, ואגביה רב חנא בר ביזנא, ופסק רב חנא שיגבה מהעבדים שירשו היתומים.

אמר להו רב נחמן לאותם דיינים: זילו אהדורו! לכו ובטלו את פסק הדין שלכם, ויחזירו בעלי החוב את העבדים ליתומים. [3] ואי לא תעשו כן, מגבינן לכו לאפדנייכו [אגבה מן הארמון, מן הבית שלכם] כלומר, אגבה זאת מכם. [4]

אמר ליה רבא לרב נחמן: הא עולא, והא רבי אלעזר, הא דייני דנהרדעא, והא רב חנא בר ביזנא, הרי כל אלה סוברים שדין עבדים כדין קרקעות. ואם כן, מר, החולק וסובר שדינם כמטלטלין, כמאן סבירא ליה כדעת מי? [5]

אמר ליה רב נחמן: אנא, מתניתא ידענא! אני יודע ברייתא, כלומר, שיטתי מפורשת היא בברייתא. דתני אבימי, אבימי שנה ברייתא האומרת כמה הלכות: א. פרוזבול [6] חל על הקרקע, תקנת "פרוזבול" שתיקן הלל כדי שלא תשמט שביעית אינה אלא אם יש ללוה קרקע [7], ואינו חל על העבדים. אם אין ללוה קרקע אלא רק עבדים לא מועיל הפרוזבול.

ב. ומטלטלין נקנין עם הקרקע, אם מכר אדם ללוקח קרקע ומטלטלין, ועשה הקונה קנין המועיל בקרקע, נקנו לו בכך אף המטלטלין אגב הקרקע, בלא שיעשה מעשה קנין מיוחד נוסף. [8]

ואינן נקנין עם העבדים. אם מכר עבדים ומטלטלין, ועשה קנין המועיל בעבדים, לא נקנו לו המטלטלין יחד עם העבדים, עד שיעשה קנין גם במטלטלים. וכל עוד לא עשה בהם מעשה קנין, יכול המוכר לחזור בו ממכירת המטלטלין.

הרי מבואר בברייתא שאין דין העבדים כקרקעות, אלא כמטלטלין. [9]

והגמרא מנסה לומר שנחלקו תנאים בדין זה:

לימא כתנאי, נאמר שנידון זה אם עבדי כמקרקעי או כמטלטלין הוא מחלוקת תנאים. שהרי שנינו בברייתא: מכר לו עבדים וקרקעות; אם החזיק [עשה קנין] הקונה בעבדים, לא קנה על ידם את הקרקעות, ויכול המוכר לחזור בו ממכירת הקרקעות. וכן אם החזיק הלוקח [עשה קנין] בקרקעות, לא קנה את העבדים [והגמרא בהמשך תפרש את טעם הדבר].

ואם מכר לו קרקעות ומטלטלין: הרי אם החזיק [עשה קנין] בקרקע, קנה מטלטלין, נקנו לו אגב הקרקעות גם המטלטלין, ואין צורך בקנין נוסף. אבל אם עשה קנין במטלטלין, לא קנה אגב המטלטלין את הקרקע.

מכר לו עבדים ומטלטלין: אם החזיק בעבדים, לא קנה אגב העבדים את המטלטלין. וכן אם עשה קנין במטלטלין, לא קנה אגב המטלטלין את העבדים.

ונתבאר בסיפא של הברייתא הזאת שאם החזיק בעבדים, לא קנה אגב העבדים את המטלטלין, והתניא, ואילו בברייתא אחרת שנינו: מכר לו עבדים ומטלטלין, אם החזיק בעבדים קנה אגב העבדים גם את המטלטלין. [10]

מאי לאו, בהא קמיפלגי, האם לא נאמר שהברייתות נחלקו בדין זה:

דמר סבר, עבדים כמקרקעי דמי. התנא בברייתא הסוברת שקנה את המטלטלין, סובר שעבד דינו כקרקע, ולכן, אם החזיק בעבדים קנה בקנין אגב גם את המטלטלין, כי המטלטלין נקנין אגב קרקע.

ומר סבר, עבדים כמטלטלין דמי. ואילו התנא בברייתא הסוברת שלא קנה את המטלטלין סובר שעבדים אינם כקרקע אלא כמטלטלין, לכן אם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין, כי אין מטלטלין נקנין אגב מטלטלין. [11]

אך הגמרא דוחה, שהברייתות נחלקו בדין אחר:

אמר רב איקא בריה דרב אמי: לא נחלקו הברייתות בדין זה, אלא דכולי עלמא, שתי הברייתות סוברות [12] שעבדים כמקרקעי דמי.

ולפי זה, הדתניא, הברייתא השניה הסוברת שאם החזיק בעבדים קנה מטלטלין, אתי שפיר, מובנת היטב, כיון שעבדים דינם כקרקע, נקנו המטלטלין אגב העבדים.

והדתניא לא קנה, והברייתא הסוברת שבקניית העבדים לא נקנו המטלטלין, למרות שהעבדים הם כקרקעות, משום דבעינן קרקע דומיא ד"ערים מצורות ביהודה" דלא ניידי. ברייתא זו סוברת שקנין "אגב", שהמטלטלין נקנין אגב הקרקע, נאמר רק בקניית קרקעות שאינם ניידים, בדומה ל"ערים מצורות ביהודה" המוזכרות בפסוק שממנו למדנו דין קנין אגב [כפי שהגמרא ממשיכה מיד לבאר]. וכיון שעבדים הינם ניידים, למרות שדינם הוא כקרקע, אין להם דין קנין "אגב" שהמטלטלין יקנו אגב קניית העבדים.

ומביאה הגמרא מביאה את הלימוד מ"ערים מצורות" לקנין אגב:

דתנן, שנינו במשנה [קידושין כו א]: נכסים שאין להם אחריות [מטלטלין], נקנין עם נכסים שיש להם אחריות [קרקעות ובתים [13]], בכסף בשטר ובחזקה. אם מוכר אדם קרקע ומטלטלין יחד, ועשה הלוקח קנין בקרקע, בכסף או בשטר או בחזקה, [14] נקנין לו גם המטלטלין אגב הקרקע, מבלי קנין נוסף.

ושואלת הגמרא [שם בקידושין]: מנא הני מילי, מנין נלמדים דברים אלו?

ומשיבה הגמרא: אמר חזקיה, דאמר קרא [דברי הימים ב כא ג], "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות, עם ערי מצורות ביהודה". מזה שאמר הכתוב שאביהם נתן את המתנות "עם" הערים, משמע שעל ידי קנין הערים זכו אגב קנית הערים בקניית המתנות. [15]

וכיון שמכאן אנו למדים דין קנין אגב, סוברת הברייתא שמועיל הקנין רק בדומה לקניית "ערים מצורות" דהיינו קרקעות, שאינם ניידים. [16]

ועתה הגמרא מביאה גירסא אחרת בתירוצו של רב איקא:

איכא דאמרי, יש אומרים, שכך אמר רב איקא בריה דרב אמי ליישב את סתירת הברייתות: דכולי עלמא, שתי הברייתות סוברות שעבדי כמטלטלין דמי. ולפי זה, הדתניא, הברייתא הראשונה הסוברת שאם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין, אתי שפיר מובנת היטב, כיון שעבדים דינם כמטלטלין, ואין מטלטלין נקנין אגב מטלטלין.

והדתניא קנה, והברייתא השניה הסוברת שבקניית העבדים נקנו המטלטלין, אין זה מדין קנין אגב, כי הרי עבדים כמטלטלין דמי, אלא שמדובר בעודן עליו, שהמטלטלין מונחים על העבד, ולכן בקניית העבד נעשה העבד כחצרו של הקונה, ונקנו גם המטלטלין מדין חצרו [רשותו] של אדם, שקונה לו. [17]

אך שואלת הגמרא על תירוץ זה:

וכי עודן עליו, מאי הוי? מה בכך שהמטלטלין מונחים על העבד, כדי שיקנה אותם מדין חצר, הרי חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה. שאין רשותו של אדם קונה לו מדין חצר אלא אם היתה הרשות עומדת במקומה, [18] ולא רשות מהלכת, ולכן אין העבד יכול לקנות עבורו מדין חצר.

וכי תימא בעומד, שמא תאמר לתרץ שמדובר שהעבד עומד, ולכן אין זה כחצר מהלכת. והא אמר רבא: כל דבר שאילו יהא מהלך לא קנה לבעליו מדין חצר, הרי אף כשהוא עומד ויושב לא קנה לו. שהיות והוא יכול ללכת אם ירצה, אין זה דומה לחצר, ואינו קונה לבעליו מדין חצר.

ומתרצת הגמרא: והלכתא, הלכה זו [כלומר, תירוץ זה [19]] שהעבד קנה את המטלטלין בעודן עליו, מדובר באופן שהעבד כפות [קשור ואינו יכול ללכת], שמעתה הריהו כשאר חצר העומדת במקומה. [20]

והגמרא מקשה סתירה אחרת בין ברייתות:

שנינו בברייתא הראשונה, החזיק בקרקעות לא קנה עבדים.

והתניא בברייתא אחרת: החזיק בקרקע קנה עבדים.

ומתרצת הגמרא: התם, בברייתא האומרת שבקניית הקרקע קנה את העבדים, מדובר בה בעבדים העומדין בתוכה [על גבי הקרקע], ובאופן כזה נקנים הם בקנין הקרקע מדין "אגב" [21].

והגמרא מפרשת את המשך התירוץ, ושואלת עליו:

מכלל זה אתה למד, שבא לתרץ [22] דהאי לא קנה, שהברייתא האחרת, האומרת שהמחזיק בקרקע לא קנה עבדים, מדובר בה כשאין עומדים העבדים בתוכה.

הניחא להך לישנא, תירוץ זה מובן רק לפי הלשון השני, דאמר רב איקא בריה דרב אמי שלפי כולם עבדי כמטלטלי דמי, וכיון שעבדים דינם כמטלטלין, היינו, דאי עומדין בתוכה, אין. אי לא, לא. שלפיו יתכן לחלק בין אם היו העבדים עומדים בתוך הקרקע, שהם נקנים בקנין אגב, ללא עומדים בה, שלא נקנים. [23]

אלא להך לישנא, לפי הלשון הראשון בדברי רב איקא, דאמר עבדי כמקרקעי דמי, ששתי הברייתות סוברות שעבדים דינם כקרקע, יקשה: למה לי, למה יש צורך שיהיו עומדין בתוכה? הא אמר שמואל: אם מכר לו אדם עשר שדות בעשר מדינות שונות ונפרדות, כיון שהחזיק, שעשה הלוקח קנין חזקה באחת מהן, קנה את כולן. ואם כן, גם בעבדים, אם הם כקרקעות, הרי כיון שהחזיק בקרקע אחת, יקנה בכך גם את העבדים בכל מקום שהם, כמו שקונה את הקרקעות בעשר מדינות.

והגמרא משיבה: ולטעמיך, לדבריך, שהקשית למה קונה דוקא כשעומד בתוכה, הרי יש להקשות כן גם להך לישנא, ללשון השני של רב איקא, דאמר עבדי כמטלטלין דמי: למה לי עומד בתוכה,


הערות

[1] לרש"י גם כשעשאו אפותיקי. ולתוס' רק ללא אפותיקי.

[2] בפשטות אין הכוונה שהדיינים הם עצמם נטלו את העבדים ונתנום לבעל חוב, וראה ב"ברכת אברהם" מה שהעיר לפי זה.

[3] בדיינים שפסקו שלא כהלכה, יש ש"טעו בדבר משנה", כלומר, שפסקו כנגד דין מפורש, בטעות כזאת חוזרים הדיינים ומבטלים את פסק הדין והבעל דין מחזיר את הדבר חזרה לשני. ויש ש"טעו בשיקול הדעת" כשאין הדבר מפורש, וכגון כשיש מחלוקת, אלא שדרך העולם לפסוק כשיטה אחת והבי"ד פסק בשיטה האחרת. בזה אין הדין בטל, שבעל הדין יכול לומר שכבר נפסק לזכותו ולא ישלם, אבל הדיינים צריכים לשלם לזה שהפסיד. רב נחמן סבר שפסק דין זה שעבדים כמקרקעי נחשב כ"טעו בדבר משנה" וכפי שמבואר בהמשך שמוכיח כן מברייתא, לכן אמר שיבטלו את הפסק ויחזירו את העבדים [על פי תוס'].

[4] ראה בחזון איש אה"ע סימן קל"ה מש"כ בזה שאמר להם שאף אם לדעתכם לא טעיתם אני יכול לחייב אותכם, כי לדעתי אתם מזיקים, ומשום דר"נ היה גדול מהם ונקיט רשותא מר"ג הם כפופים לדינו ראה שם.

[5] אין הכוונה שהוא יחיד כנגד רבים, כי זו ודאי אינה שאלה, דמצינו כן פעמים רבות, אלא שאלת רבא היא למה חשב אותם ל"טועה בדבר משנה", הלא רבים סוברים כן, וודאי שאין זה דין פשוט ומפורש ואם טעו אין זה אלא רק "טעות בשיקול הדעת" [חזון איש סנהדרין סימן ט"ז סוף סק"י].

[6] "פרוזבול" מלשון "פרוס בולי ובוטי" [תקנה לעניים ולעשירים]. כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה בהתקרב שנת השבע, מחשש שמא לא יפרענו עד שתשמטנו שביעית, ועברו על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו"', עמד והתקין פרוזבול, דהיינו שמוסר המלוה את החובות שיש לו לבית דין, וזה גופו של פרוזבול: "מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה" [גיטין לו א]. ובביאור התקנה ראה רש"י גיטין לב ב, שלא נחשב שהוא הנוגש אלא הבית דין.

[7] בטעם הדבר יש שפירשו, כיון שיש ללוה קרקע נחשב החוב כגבוי ביד בית דין כשמוסרו להם המלוה לפי שבית דין יכולים לגבות את החוב מן הקרקע, ודומה למלוה על המשכון שאין השביעית משמטתו משום שנחשב כגבוי כבר, אבל מטלטלין אינם כגבויים עד שיגבם בפועל [כך פירשו הר"ש והרע"ב, וכך מפרש רש"י בסוגיין]. אמנם רש"י בגיטין לז א פירש שלא תקנו חכמים אלא בזמן שהחוב הוא כשאר רוב שטרי חוב שהן נגבין מן הקרקע דהוי מלתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא. וראה שם ברש"י ותוס' למה די בכך שיש לו קרקע כל שהיא.

[8] קנין זה נקרא "קנין אגב" שהמטלטלין נקנים לקונה אגב קניית השדה. ובביאור מהות הקנין ראה באבן האזל הל' מכירה פ"ג ה"א מש"כ בזה בביאור דעות הרמב"ם והראב"ד.

[9] בפשטות הראיה היא הן מהדין של פרוזבול שלא כותבים על עבדים והן מהדין השני לענין אגב. ואולם המהרשש"ך מבאר לפי התוס' [ד"ה פרוזבול] דאין הראיה מדין פרוזבול, כי יש לומר שנדרש דוקא דבר שלא מתכלה, והיינו קרקע, אבל עבד במציאות הוא דבר שמתכלה לכן לא עושים עליו פרוזבול. וממילא אין מזה כל כך ראיה אם דינו כקרקע או כמטלטלין [וראה בהערות שבחברותא על התוס']

[10] הקשו המפרשים שהיה מספיק להביא את הברייתא השניה, כי בברייתא דאבימי כבר נתבאר שלא קנה מטלטלין. ותירץ המהדורא בתרא, משום שהגמרא רוצה להקשות בהמשך מדין אחר המוזכר בברייתא לכן הביאה גם את הברייתא הראשונה. וראה עוד בפנ"י.

[11] ולפי זה יקשה מדוע החשיבם רב נחמן כטועה בדבר משנה, דכיון דנחלקו בזה תנאים הוי רק כטועה בשיקול הדעת. וצריך לומר שרב נחמן באר כמו האיכא דאמרי בהמשך דכו"ע סוברים שעבדי כמטלטלין.

[12] אבל ברייתא דאבימי ודאי סוברת דעבדי כמטלטלי [עיין הערה 9].

[13] היות והמלווים סומכים בעיקר על הקרקעות של הלוה כיון שהם קיימים לעולם, לכן נקראים הקרקעות "נכסים שיש להם אחריות" כיון שאחריות החובות מוטלות בדרך כלל עליהם [על פי רש"י שם]

[14] כדין קנית קרקע, בכסף, שנותן הלוקח כסף למוכר, או בשטר, שהמוכר כותב שטר לקונה ומוסר את השטר לידי הלוקח, או חזקה, שעושה הקונה מעשה בשדה המראה על בעלותו. והשמיטה המשנה קנין "חליפין" שמועיל אף הוא בקרקע, כי כוונתה להדגיש קנינים שתמיד מועילים רק לקרקע ולא למטלטלין, וכאן הם מועילים גם למטלטלים על ידי אגב. אבל קנין חליפין מועיל תמיד גם למטלטלין. [רע"א]

[15] כך פירש שם הפנ"י, וראה שם בריטב"א למה אי אפשר לבאר שהוא מדין חצר. ומשמע מכאן דקנין אגב הוי מן התורה. ונחלקו בזה הראשונים. וראה בתוס' כאן שכתבו דהוי מדרבנן ופסוק זה אינו אלא אסמכתא לתקנת חכמים, וראה שם בהערות מש"כ בזה, וראה עוד ב"קהלת יעקב" תוספת דרבנן א' ל"ב שהאריך בענין זה.

[16] והקשה החת"ס הרי בעציץ נקוב, קונה נכסים אגב עציץ, על אף שהעציץ נייד? ותירץ, שיש לחלק בין ניידי על דעת עצמן, כעבדים, לזרעים שבעציץ נקוב, שהם לא ניידי מחמת עצמם, וכפי החילוק שהוזכר בתוס'.

[17] ויש לדון אם הכוונה היא שקונה את העבד והמטלטלין יחד, או שקודם קונה את העבד ואחר כך את המטלטלין, ולפי הש"ך קודם קונה את העבד. ולפי תירוץ זה לא נחלקו הברייתות אלא מדברות במציאות שונה, ולפי התרוץ הראשון נחלקו אם בעינן לקנין אגב קרקע דומיא דערים מצורות.

[18] המקור לקנין חצר הוא מהפסוק "אם המצא תמצא בידו הגנבה" ודרשו [ב"מ י א] היתור של "המצא תמצא" לרבות כל מקום שהוא רשותו של אדם. ובטעם שלא מועיל במהלכת, יש שביארו שבעינן דומיא ד"ידו" שהיא משתמרת לדעתו, וחצר מהלכת אינה משתמרת לדעתו שהרי היא עשויה להרחיק ממנו שלא ברצונו [כך ביארו אחרונים בדעת רש"י בב"מ]. ויש ראשונים שכתבו שאף אם תהיה משתמרת לדעתו לא מועיל, שכך היא גזירת הכתוב, שכל דבר נייד אינו קונה לו, כיון שאינו דומה לידו של אדם שמקומה קבוע בגופו של אדם [תוס' ב"מ ט ב] והקשו הראשונים, שפסול זה מובן רק לפי דעה אחת בב"מ י ב שחצר נתרבתה מדין "ידו", כלומר, שרשותו של אדם היא כידו, וכל שאינו דומה לידו לא נתרבה. אבל למסקנת הגמרא שם, חצרו של אדם נתרבתה מדין שלוחו, שנחשבת לשלוחו לזכות עבורו, ואם כן קשה, מדוע לא כי כשם ששלוחו מהלך, כך חצרו יכולה להלך. ותירצו, ששליח הולך לדעת המשלח כשהולך בשליחותו, אבל עבד מהלך שלא לדעת בעליו לכן הוי חצר מהלכת ולא קונה. [וראה עוד בגר"ח על הש"ס מש"כ בזה].

[19] יש להעיר שבכל מקום נוקט בלשון "והלכתא בכפות", וראה בשיטמ"ק ב"מ ט ב שהעיר זאת, וראה עוד בכוס ישועות.

[20] התוס' פירשו שמדובר שהעבד הכפות גם ישן, דכפות מועיל שלא יהא חצר מהלכת, וישן מועיל שיחשב שמשתמר לדעתו. ואולם יש חולקים ראה מש"כ בהערות על התוס'. ויש ראשונים שכתבו שכפות היינו גם בידיו וגם ברגליו [ר"ח ורשב"א]. ובגליון תוס' לר"א מטוך הביא בשם מהר"ם מרוטנברג דהיכא דכפות ידיו ורגליו לא בעי ישן, דע"י שרגליו כפותין לא הוי חצר מהלכת, וע"י שידיו כפותות הוי משתמר לדעתו, ובשמעתין איירי בכפותין לגמרי, אבל כשידיו מותרות בעי ישן, וכן כתב רבנו ירוחם [נתיב י' ח"ג] "והוא שיהא העבד כפות, פירוש בידיו ורגליו או ישן וכפות ברגליו".

[21] הגמרא בהמשך תקשה למה צריך שיעמדו בתוכו. וראה בתוס' למה אי אפשר לבאר מטעם חצר.

[22] התרצן העמיד רק את הברייתא האומרת קנה, לכן המשיכה הגמרא בלשון "מכלל", [ויתכן כי אפשר היה לומר שברייתא השניה חולקת גם כשעומדין בתוכה, ולכן נקט בלשון "מכלל"].

[23] הגמרא תשאל מיד מה החילוק בזה.

כהמשך לדיון בין עולא ורב נחמן, מסופר: לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב נחמן מבית המדרש, אמר להו [להם] עולא לחכמים: אין הדבר כפי שהשבתי לרב נחמן, אלא הכי [כך] אמר ר' אלעזר: גובים את החוב מעבדים אפילו מיתמי [מיתומים], משום שלדעת ר' אלעזר עבדים דינם לכל ענין כקרקעות. לאחר ששמע על כך אמר רב נחמן: אשתמטין [השתמט ממני] עולא, כלומר, אם היה עולא אומר את הדבר בפני הייתי מוכיח לו שאינו צודק, ובדרך זו נשמט וברח ממני.

ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] מעין זה בנהרדעא ואגבו [והגבו] דייני דנהרדעא את החוב מן העבדים שירשו יתומים, שפסקו כעולא בשם ר' אלעזר, וכן הוה עובדא [היה מעשה] כזה בפומבדיתא ואגביה [והגבה] רב חנא בר ביזנא את החוב מן העבדים. אמר להו [להם לדיינים] רב נחמן: זילו אהדורו [לכו והחזירו] את מה שפסקתם שלא כדין, ואי [ואם] לא תעשו כן — מגבינן לכו לאפדנייכו [אגבה אני מבתיכם] את החוב, לפי שעשיתם שלא כדין.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הא [הרי] עולא, הא [הרי] ר' אלעזר, הא [הרי] דייני נהרדעא והא [והרי] רב חנא בר ביזנא שכולם סבורים שעבדים דינם כקרקעות, מר כמאן סבירא ליה [אדוני כמי הוא סבור]? כלומר, כיצד יכול אתה להחזיק בדעתך נגד כל אלה?

אמר ליה [לו]: אנא מתניתא ידענא [אני ברייתא אני יודע] ועליה אני מסתמך, דתני [ששנה] החכם אבימי ברייתא זו: פרוזבול, שטר הגורם לאישמיטת כספים בשביעית, חל על הקרקע, אם יש ללווה קרקע, שהוא דבר שאפשר לסמוך עליו, ואינו חל על העבדים לפי שאינם כקרקע. וכן מטלטלין נקנים עם (אגב) הקרקע, ואינן נקנין עם העבדים. משמע שהעבדים אינם כקרקע.

ומציעים, לימא כתנאי [האם לומר שנחלקו כמחלוקת תנאים] בשאלה זו.

ששנינו: מכר לו עבדים וקרקעות, החזיק הקונה בעבדים — לא קנה על ידי כך את הקרקעות, שצריך לעשות בהם מעשה קנין לחוד, וכן אם החזיק בקרקעות — לא קנה עבדים. קנה קרקעות ומטלטלין, כיון שהחזיק בקרקע — קנה מטלטלין עמהן, החזיק במטלטלין — לא קנה קרקע. קנה עבדים ומטלטלין, החזיק בעבדים — לא קנה מטלטלין, החזיק במטלטלין — לא קנה עבדים.

והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת]: החזיק בעבדים — קנה מטלטלין.

מאי לאו בהא קמפלגי [האם לא בשאלה זו נחלקו] דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה, סבור]: עבדים כמקרקעי דמי [כקרקעות נחשבים] ומשום כך המחזיק בהם קנה מיטלטלים עימם, כפי שהקונה קרקע יכול לקנות אגב כך גם מיטלטלים. ומר סבר [וחכם זה בברייתא הראשונה, סבור]: עבדים כמטלטלין דמי [נחשבים], ולכן אינו קונה מיטלטלים אחרים על ידם, שאין מיטלטלים נקנים על ידי מיטלטלים?

את ההצעה הזו דוחים, אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: דכולי עלמא [לדעת הכל]: עבדים כמקרקעי דמי [כקרקעות הם נחשבים], והדתניא [וזו ששנינו] בברייתא השניה קנה מיטלטלים אגב עבדים — שפיר [יפה] ומתאים לכך. והדתניא [וזו ששנינו] בברייתא הראשונה לא קנה, טעמו של תנא זה הוא שסבור כי לקנין אגב בעינן [צריכים אנו] שיהא זה מין קרקע שהוא דומיא [דומה] ל"ערים מצורות ביהודה" שמהן למדים דין קנין מיטלטלים אגב קרקעות כאלה, ובדומה לערים מדובר בקרקעות שלא ניידי [ניידות]. ולכן אף שהעבד דינו כקרקעות ברוב המקרים, כיון שהוא נייד אין דינו לענין קנין לגמרי כקרקעות. והיכן למדנו דבר זה?

דתנן [שכן שנינו במשנה]: נכסים שאין להם אחריות, כלומר, אלה שאי אפשר לעשות שיעבוד עליהם, כגון מיטלטלים — נקנין עם (אגב) נכסים שיש להם אחריות, כלומר, קרקעות, כאשר קונים את הקרקעות, בכל דרך של קנין מועיל: בכסף, בשטר, ובחזקה. ועל כך שאלו: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שמיטלטלים נקנים אגב קרקעות? ואמר חזקיה, שאמר קרא [הכתוב]: "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצרות ביהודה" (דברי הימים ב כא, ג), ומאותו מקום המלמד על דין קנין אגב קרקע למד רב איקא גם שאין קנין אגב קרקע נעשה אלא בקרקע שאינה ניידת, ולא בעבדים. זו היתה גירסה אחת בהסברת ההבדל שבין הברייתות ביחס לקנין מיטלטלים אגב עבדים.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אידי: דכולי עלמא [לדעת הכל] עבדי [עבדים] כמטלטלין דמי [נחשבים], והדתניא [וזו ששנויה] לא קנה — שפיר [יפה] שנויה לפי זה, הא דתניא [וזו ששנויה] קנה, מדובר כאשר קנה את המיטלטלים בעודן עליו על העבד, ולכן נקנים עמו.

ומקשים: וכי [וכאשר] עודן עליו מאי הוי [מה יש בכך]? שאף שדבר הנופל בחצירו של אדם נקנה לו, מכל מקום הרי עבד חצר מהלכת היא, וכלל הוא: חצר מהלכת — לא קנה, שדין קנין חצר אינו חל בחצר מהלכת! וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן בעבד עומד ואין זו חצר מהלכת — והא [והרי] אמר רבא: כל שאילו היה מהלך לא קנה דבר מה — גם בעומד ויושב לא קנה!

ומתרצים: והלכתא [והלכה] היא בעבד כפות שבעליו קונה דברים שעליו מדין חצר.

ושואלים עוד: בברייתא שהובאה קודם לכן שנינו שהמחזיק בקרקע לא קנה עבדים, והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת: החזיק בקרקע קנה עבדים!

ומשיבים: התם [שם] בברייתא הראשונה מדובר בעבדים שהיו עומדין בתוכה בקרקע זו, ולכן נקנו עם הקרקע.

ושואלים: מכלל הדברים תאמר דהאי [שזה] שהברייתא שאומרת לא קנה עוסקת במקרה כשאין עומדין בתוכה?

הניחא להך לישנא [זה נוח ללשון זו השניה] שאמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: שלכל הדעות עבדי כמטלטלי דמי [עבדים כמיטלטלים נחשבים] היינו [זה] הטעם דאי [שאם] עומדין בתוכה — אין [כן] נקנים הם אגב הקרקע, כשאר מיטלטלים, אי [אם] לא עומדים בתוכה — לא, אינם נקנים.

אלא להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב איקא שלכל הדעות עבדי כמקרקעי דמי [עבדים כקרקעות הם נחשבים], אם כן למה לי שיהיו העבדים עומדין בתוכה? הא [הרי] אמר שמואל: מכר לו לחבירו עשר שדות שבעשר מדינות שונות, כיון שהחזיק באחת מהן — קנה כולן, ואין צורך שיחזיק בכל אחת ואחת בעצמה. ואף כאן — שייקנו העבדים (שדינם כקרקע) עם אותה קרקע שהחזיק בה, אף שאינם בתוכה!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מקשה, גם להך לישנא [לאותה לשון] שאמר רב איקא עבדי כמטלטלין דמי [שעבדים כמיטלטלים הם נחשבים], אם כן למה לי שיהא עומד העבד בתוכה בתוך הקרקע?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara relates: After Rav Naḥman exited the study hall, Ulla said to the remaining Sages in the study hall: In truth, this is what Rabbi Elazar said: A slave can be collected as payment even when collecting from the debtor’s orphans. Generally, when collecting a debt from the debtor’s orphans the creditor can collect only from the land that they inherited from their father, which is liened to the debt. Rabbi Elazar rules that a creditor can also collect from the slaves they inherited, as he holds that in this regard, the legal status of slaves is like that of land. Ulla did not reveal this fact to Rav Naḥman, as he knew that Rav Naḥman disagreed and held that the legal status of slaves is like that of movable property. When he heard of Ulla’s revelation, Rav Naḥman said: Ulla evaded me, as had he told me Rabbi Elazar’s full opinion, I would have brought proofs against his opinion.

The Gemara relates: There was an incident in Neharde’a, and the judges of Neharde’a collected, on behalf of a creditor, slaves that orphans had inherited from the debtor. There was an incident in Pumbedita, and Rav Ḥana bar Bizna collected slaves from orphans as repayment for a debt. Rav Naḥman said to those judges: Go and return those slaves to the orphans, and if you do not do so, we will collect the value of the slaves from the proceeds of your own mansions in order to compensate the orphans for their loss, as you have made an elementary mistake in your ruling and therefore you are responsible to rectify it.

Rava said to Rav Naḥman: There is Ulla, there is Rabbi Elazar, there are the judges of Neharde’a, and there is Rav Ḥana bar Bizna, all of whom ruled based on the assumption that the legal status of slaves is like that of land. In accordance with whose opinion does the Master, i.e., you, Rav Naḥman, hold?

Rav Naḥman said to him: I know a baraita that supports my opinion, as Avimi teaches: A document that prevents the Sabbatical Year from abrogating an outstanding debt [prosbol] takes effect upon a debt assumed by one who owns land, but a prosbol does not take effect upon a debt assumed by one who owns slaves of the debtor. And movable property is acquired together with the land one acquires through the act of acquisition performed on the land, but movable property cannot be acquired together with the slaves that one acquires. Both halakhot assume that in these cases the legal status of slaves is not like that of land.

The Gemara suggests: Let us say that this issue is the subject of a dispute between tanna’im in the following baraitot.

One baraita teaches: If one sold slaves and land to a buyer and the buyer took possession of the slaves alone, he does not thereby acquire the land. If he took possession of the land alone, he does not thereby acquire the slaves. If one sold land and movable property to a buyer and the buyer took possession of the land alone, he thereby also acquires the movable property. If he took possession of the movable property alone, he does not thereby acquire the land. If one sold slaves and movable property to a buyer and the buyer took possession of the slaves alone, he does not thereby acquire the movable property. If he took possession of the movable property alone, he does not thereby acquire the slaves.

But isn’t it taught in another baraita: If the buyer took possession of the slaves alone, he thereby also acquires the movable property? This directly contradicts the ruling in the parallel clause of the previous baraita.

What, is it not the case that it is about this that they disagree, that one Sage, the tanna of the second baraita, holds that the legal status of slaves is like that of land, and the other Sage, the tanna of the first baraita, holds that the legal status of slaves is like that of movable property?

The Gemara rejects this: Rav Ika, son of Rav Ami, said: According to everyone, the legal status of slaves is generally like that of land, and therefore, that which is taught in the second baraita, that by taking possession of the slaves he also acquires the movable property, is properly understood. And that which is taught in the first baraita, that in such a case he does not acquire the movable property, the reason for this ruling is that the tanna of that baraita holds that in order for movable property to be acquired together with land, we require that he acquire land similar to “fortified cities in Judea” (II Chronicles 21:3), which do not move around. Slaves, even if their legal status is generally like that of land, do not fulfill this requirement.

The reason behind the need for land to be like the “fortified cities in Judea” is that the halakha that one can acquire movable property together with land is derived from this verse, as we learned in a mishna (Kiddushin 26a): Property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, is acquired together with property that does serve as a guarantee, i.e., land, be it through the buyer giving money to the seller, by the seller giving the buyer a bill of sale, or by the buyer performing an act of taking possession. The Gemara asks: From where is this matter derived? Ḥizkiyya said: As the verse states: “And their father gave them great gifts, of silver, and of gold, and of precious things, with fortified cities in Judea” (II Chronicles 21:3). The verse indicates that the acquisition of the movable property was done together with that of the cities of Judea.

There are those who say that Rav Ika stated a different answer: Rav Ika, son of Rav Ami, said: According to everyone, the legal status of slaves is generally like that of movable property, and therefore, that which is taught in the first baraita, that by taking possession of the slaves he does not also acquire the movable property, is properly understood. And that which is taught in the second baraita, that in such a case he acquires the movable property, applies to a case in which at the moment the slave was acquired, the movable property was still upon him, e.g., the slave was holding it, and it could therefore be acquired together with the slave. This is because one’s slave is considered like one’s courtyard, and any item that is placed within it is acquired for its owner.

The Gemara asks: But even if the movable property was still upon him, what of it? Even if one claims a slave is like a courtyard, he is a mobile courtyard, and a mobile courtyard does not acquire items placed upon it. And if you would say that the case is one where the slave is standing at the time of the transaction, that is still insufficient, as didn’t Rava say: Anything that does not acquire when moving also does not acquire when it is standing or sitting. The fact that the slave can move gives him the status of a mobile courtyard, regardless if he is currently moving or not.

The Gemara concludes: And the halakha is that where a slave is bound up and is unable to walk, his status is like that of an immobile courtyard, and his master will acquire anything that is placed upon him at that time.

The Gemara presents another contradiction to the first baraita cited above, which explicitly states that one cannot acquire slaves by taking possession of land: But isn’t it taught in another baraita: If he took possession of the land alone, he thereby also acquires the slaves?

The Gemara resolves the contradiction: There, in the baraita just cited, the case is one where the slaves are standing within the borders of the land that was acquired.

The Gemara notes: By inference, the ruling of this first baraita, which states that he does not acquire the slaves, is stated with regard to a case where they are not standing within the borders of the land that was acquired.

This works out well according to that second formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of movable property. This is the reason that if the slaves are standing within the borders of the land, yes, they are acquired together with the land, but if not, no, they are not acquired. The Gemara assumes that movable property is acquired together with land only if at the time of the acquisition it is placed upon the land.

But according to that first formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of land, why do I need the slaves to be standing within the borders of the land? As doesn’t Shmuel say: If someone sold him ten fields, located in ten different countries, once he takes possession of one of them, he has acquired all of them? If the legal status of slaves is like that of land, then the same principle should apply to them, and it should be unnecessary for them to be standing within the land’s borders.

The Gemara reconsiders: But even according to your reasoning, one can ask: According to the second formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of movable property, why do I need the slaves to be standing within the borders of the land?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקיימא לן כרבא. אמר עולא הלכה גובין מן העבדים אפי' מן היתומים כו' אמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא והא ר' אלעזר והא דייני דנהרדעא והא רב אחא בר ביזנא כולהו סבירא להו גובין מן העבדים מר כמאן סבירא ליה.

אמר ליה אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואין נקנין עם העבדים וקי"ל כרב נחמן.

ואמר לימא כתנאי מכר לו עבדים וקרקעות החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות לא קנה עבדים כו'.

ותניא אידך החזיק בעבדים קנה מטלטלין כו' והלכתא בכפות קשורות ידיו ורגליו שאינו יכול לזוז ממקומו ומכר לו העבד והכלים שעליו החזיק בזה העבד הכפות קנה מטלטלין שעליו וכו'.

והא דתניא החזיק בקרקעות קנה העבדים בעומדים בתוכה ואע"ג דקי"ל צבורין לא בעינן הני מילי במטלטלי דלא ניידי אבל במטלטלי דניידי בעינן צבורין. והא דתניא החזיק בקרקעות לא קנה עבדים בדלא קיימי בגוה.

הא דאמר שמואל מכר לו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחד זכה בכולן דסדנא דארעא [חד] הוא קי"ל כוותיה דהא מותבינן מינה וליכא דפליג עליה:

פרוזבול. חל על הקרקע ואינו חל על העבדים טעמא משום דלא התקינו אלא על המצוי ואין אדם מצוי להלוות את שלו אלא למי שיש לו קרקע, ואע"ג דקי"ל (גיטין לז, א) דאפילו על גבי קרקע כל שהוא כותבין את הפרוזבול משום דלא פלוג רבנן הוא, ועוד דכל שהוא מן הקרקע ראוי לגבות בו חוב מרובה (כקטינה) [כקטינא] דאביי (כתובות צא, ב) דגובין וחוזרין וגובין וכבר כתבתי יותר מזה בגטין בס"ד.

החזיק בעבדים לא קנה קרקע. הא לא אצטריכא ליה אלא אגב סיפא נקטה דקתני החזיק בקרקע לא קנה עבדים וטעמא דסיפא משום [דאין] עבדים נקנין אגב קרקע ואפילו למ"ד עבדא כמטלטלין דמי משום דניידי וכדאיתא בשלהי שמעתין.

והתניא אידך החזיק בעבדים קנה מטלטלין. והשתא הוה ס"ד דקנה באגב קאמר משום דעבדא כמקרקעי דמי.

והלכתא בכפות כלומר בכפות בידים ורגלים אבל אם היה כפות ביד אינו קונה כלומר שהיה תופס בו בחבל אינו קונה דמ"מ עדיין מהלך הוא וחצר המהלכת מיקרי ותדע לך מדקאמר בפ"ק דבבא מציעא (ט, ב) קלתה מינח ניחא ואיהו דקא מסגיא תותא, משמע דאי הוה קלתא מסגיא אע"ג דאגידא ביה ומשתמרת לדעתה, קרינן לה חצר המהלכת ולא קנה. ומדקאמר והלכתא בכפות ולא קאמר בכפות וישן משמע דאפילו כפות וניעור קנה ובפרק הזורק (גיטין עח, א) משמע דכפות וישן בעין דתרתי בעינא שלא תהא חצר המהלכת ושתהא משתמרת לדעתו ולא לדעת החצר דהיינו ישן וכדאמרינן התם נתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ואקשינן והא חצר המהלכת היא וכי תימא ישן שאני והא אמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות אלמא ישן וכפות בעינן. ושמא חזר בו מההיא דאמר ישן ומשמרתו כלומר לא בישן אלא בכפות ואע"פ שאינו ישן או נאמר דה"ק והלכתא בכפות ולפיכך ישן קנה דהרי זה ככפות ואינו דומה לעומד ויושב ומיהו בהלכות גדולות פסקו דישן וכפות בעינן וכן פרש"י ז"ל בפרק הזורק ושם כתבתיה בארוכה. ולדידי קשיא לי אמאי בעי חצר שאינה מהלכת דהא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא בפ"ק דמציעא ושם כתבתיה בס"ד.

מהא דאמרינן דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי. ואפ"ה קתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדינן שמעינן דאין קרקע נקנה אגב קרקע ועד כאן לא קאמר שמואל קנה י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן אלא משום דסדנא דארעא חדא הוא אבל באגב לא וכתבו בתוס' דאפילו אמר קני הסמוך לתחום ואגבו קני קרקע העליון שעל גביו לא קנה ואע"ג דהוא צבור בתוכו. וטעמא רבה ודאי איכא דאגב אקרא דויתן להם [אביהם] מתנות רבות לכסף ולזהב [ולמגדנות] עם ערי בצורות ביהודה אסמכוה ומה התם כסף וזה עם ערים דהיינו מטלטלי אגב ארעא ה"נ בכל אתר מטלטלין אגב ארעא ולא ארעא אגב ארעא.

כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם. אוקימנא והוא שנתן דמי כולן הא לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו.

עבדים כנענים והם שמלו וטבלו לשם עבדות יש דברים שהם נדונים בהם כמטלטלין ויש דברים שהם נדונים כקרקעות ויש דברים שהם ממוצעים בין שניהם את שהם נדונים כמטלטלין הוא שאין נפרעין מהם מן היתומים כשאר המטלטלין וכן לענין פרוסבל שאין עושין פרוסבל למי שאין לבעלי חובו קרקע אע"פ שיש להם עבדים וענין פרוסבל הוא שתקן הלל הזקן לכתבו ולמסרו לדיינים קודם שביעית כדי שלא תהא שביעית משמטת חובותיו וענין נוסח שבו הוא שאומר מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים כל שטרותי שיש לי אצל פלוני ופלוני והרי זה מעתה כנגוש ואין עוד בו לעבור על לא יגוש ולא תקנו כן אלא על מי שיש לו קרקע שאין גוביינא שלו מחוסרת כל כך וקרוב להיותו נגוש ועומד וכן שהמוכר את העיר לא מכר את העבדים כמו שיתבאר בבבא בתרא פרק הבית וכן שאם הקנה מטלטליו לאחד העבדים בכלל כמו שיתבאר בפרק מי שמת ולענין שבועה הרי הן כקרקעות לגמרי ואין נשבעין עליהם וכן לענין גזלה שאם גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך מפני שהוקש לקרקע שאינה נגזלת וכן שאם הקדיש את עבדו ונהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה בקרקעות ועבדים דינן כקרקעות לענין זה וכן לענין אונאה ולענין תשלומי כפלים:

מי שהקנה לחברו עבדים אגב קרקעות אם הם בתוך הקרקע קנה העבדים בקניית הקרקע אע"פ שבשאר מטלטלין אין צריכין לכך אף בבעלי חיים כדאיתא בקדושין כ"ו ב' בשמועת צפונו לפלוני ועמו מאה צאן וכן בחזקת הבתים ב"ב מ"ד ב' בשמועת מכר לו שדה מכר לו טלית שהקשו וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני אעפ"כ נשתנה הדין בעבדים הואיל ומהלכם ונדנודם מדעת עצמם:

הקנה לו הרבה עבדים והחזיק באחד מהם לא קנה כלם וכן אם החזיק בקרקע לא קנה עבדים אע"פ שאם מכר עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהם קנה כלם אין הדין כן בעבדים ומ"מ יראה שאם מכר לו עשר שדות ועבדים בתוך כלם שאם החזיק בשדה אחד שקנה כלם קנה גם כן העבדים שבתוכם:

הקנה לו מטלטלין אגב עבדים והחזיק בעבדים אם המטלטלין עליהם קנה מתורת חצרו ובלבד בכפות בידיו ורגליו שנפקע מדין חצר המהלכת אבל בלא כפות אף בישן לא ואפילו היה כפות בידיו והחבל ביד הקונה וכמו שאמרו בראשון של מציעא ט' ב' קלתה מינח ניחא ואיהי דקא מסגי לה אבל חצר המהלכת לא קנה ויש מצריכין בכפות וישן וראיה להם מפרק הזורק בענין נתנו ביד עבדה ישן ושמא בגט החמירו:

מה שבארנו שחצר המהלכת לא קנה משום חצר שאינה משתמרת הוא שכל שמהלכת אינה משתמרת ומטעם זה הניחו גדולי הפוסקים שלא הביאו בהלכותיהם דין חצר המהלכת הואיל וכבר הביאו דין חצר המשתמרת:

מי שעשה את עבדו אפותיקי ומכרו אחר כן הרי בעל חובו גובה הימנו אף במלוה על פה כל שנתברר בעדים מפני שאפותיקי של עבד יש לו קול ולוקח הפסיד על עצמו ויש אומרים דוקא בשטר שאם אין שטר אין קול וכן עיקר אבל אם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו אף במלוה בשטר וכן בשאר מטלטלין שאין להם קול ואפילו עשה מזה שטר ויראה שדבר זה האמור בעבד דוקא באפותיקי מפורש עשה לו אפותיקי של מטלטלין אלו בשטר ובאו עדים שבשטר ולקחום מבעל הבית יש אומרים שבעל חוב גובה מהם הרי אין להם התנצלות לומר שאין לזה קול שהרי מכל מקום יודעים הם בכך ואני אומר שאין בעל חוב גובה מהם כל עצמו אינו נקרא אפותיקי הואיל ואין לו קול אצל הכל עשה שורו אפותיקי ומת ונשאר השור ליתומים כתבו הגאונים שבעל חוב גובה ממנו ואין צריך לומר בעשה עבדו אפותיקי ונראה דוקא באפותיקי מפורש:

זילו אהדורו ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו. וא"ת לימא ליה לבעל חוב למיהדר ליתמי. ונראה לי דהא דאמרינן טעה בדבר משנה חוזר צריך שיחזרו הדיינים ויאמרו טעינו וכל זמן שלא יחזרו בהם הדיינים לא יטרפו מבעלי דינים שיאמרו כדין דנינו. וראיה מכאן דאמר להו רב נחמן לדיינים ולבעל חוב לא אמר ולא מידי משמע שצריך שיחזרו בהם הדיינים. ע"כ. מהר"י כ"ץ ז"ל.

הא עולא הא רבי אלעזר. תימה הכי נמי נימא כמה תנאי פרק הכותב גבי דבי נשיאה תפוס אמתא דיתמי בסימטא דסברי דעבדא כמטלטלי ומיהו שפיר קא מהדר ליה רב נחמן טפי. תוספות שאנץ.

מר כמאן סבירא ליה. תימה מאי קאמר ליה כמאן סבירא ליה הא פליגי בה רבי מאיר ורבנן בהשואל אי עבדא כמקרקעי דמי או לא לענין שבועה. ויש לומר דהתם היינו לענין מילתא דהויא מן התורה והכא בשמעתין לא מיירי רק בתקנת חכמים וכו' ככתוב בתוספות. ולהכי פריך כמאן סבירא ליה משום דבדינים דרבנן הוה משמע ליה דעבדא כמקרקעי דמי ומייתי לה מפרוזבול דהוי מדרבנן וקנין אגב נמי דמייתי בסמוך הוי מדרבנן דקרא דערים בצורות אסמכתא בעלמא. ובהכי ניחא הא דהכא מסיק רב נחמן דעבדא כמטלטלי דמי ובכמה מקומות משמע דהלכה דעבדי כמקרקעי דמי לענין אונאה וכו'. ולמאי דפרישית ניחא דדוקא במילי דרבנן מסיק רב נחמן הכא דעבדא כמטלטלי דמי ורבא סבירא ליה איפכא אדרבה במילי דרבנן מודו כולי עלמא דכמקרקעי דמי ולכך אקשי ליה מר כמאן סבירא ליה כדפרישית. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

אנא מתניתא ידענא. כתבו בתוספות דהכא לא מיירי אלא במילי דרבנן וכו' עד למאן דאמר נמי כמטלטלי דמי הוי מצי למיפרך וכו'. ופירוש למאן דאמר כמטלטלי דמי הוי מצי למיפרך אמאי צריך שעומדים בתוכה נהי נמי דהוי כמטלטל לענין קניית אגב דאז בעינן שעומדים בתוכה משום דהוו מטלטלי דניידי מכל מקום לענין קניית חזקה גמורה דאורייתא דהיינו נעל גדר ופרץ חשיבי עבדים כמקרקעי וכיון דחשיבי כמקרקעי אמאי צריך עומדים בתוכה והאמר שמואל וכו'. וקשה נימא דברייתא איירי בקנין אגב ואז לא חשיבי לענין קנין אגב אלא כמטלטלי ואמאי אומרים התוספות דהוי מצי למיפרך. וי"ל שהתוספות נראה להם דברייתא איירי בחזקה גמורה. תדע דהא כי פריך אמר שמואל מכר לו עשר שדות וכו' מאי פריך נימא דאיירי ברייתא כשלא נתן דמי כלן אלא ודאי למה לא תירץ כן לפי שנראה לו דוחק להעמיד כשלא נתן לו דמי כולן הכי נמי נראה לתוספות דוחק להעמיד בחזקת אגב אלא איירי בחזקה גמורה דאורייתא וכדפירש גליון. ותלמידי ה"ר ישראל תירצו דהכי הוה מצי למיפרך למאן דאמר כמטלטלי דלמה נקט עומדים בתוכו ובקנין אגב לוקמה בחזקה ובלא עומדים בתוכו כדאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות קנה כי אפילו למאן דאמר כמטלטלי דמי לעולם מודה שלקנין דאורייתא קרוי קרקע. ואף על פי שהתוספות בדיבור המתחיל למה לי עומדים בתוכו פירשו ומטעם אגב נמי לא קנה וכו' ואי כדאמרן מאי קשיא להו הא מכל מקום הוה קשה יעמיד בלא עומדין בתוכה ובחזקה כדאמר שמואל התם. לא קשיא כי לשם הוה אמינא דבא להשמיענו חידוש שקרקע נקנית אגב קרקע. ע"כ.

עוד חזר מורי הרב והקשה לפירוש התוספות שאומרים למאן דאמר כמטלטלי דמי נמי הוה מצי וכו'. שהרי התלמוד אומר כולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי הא דתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין שפיר ואמאי הוי שפיר והא עבדים ניידי וחשיבי חצר מהלכת אלא ודאי אינו חושש זה התנא לניידי משום הכי פריך שפיר בתר הכי להאי לישנא דעבדא כמקרקעי דמי משום דאיכא תנא דאמר החזיק בעבדים קנה מטלטלים דסבירא ליה דלא חיישינן לנייד כדפירש והלכך פריך למה לי עומדין בתוכה והאמר שמואל וכו' אבל למאן דאמר עבדא כמטלטלי דמי לא מצי פריך דמשום דעבדא נייד הוא לפיכך בעינן עומדין בתוכה ואם כן מה שאומרים התוספות דמצי פריך למאן דאמר עבדא כמטלטלי דמי אינו כן. גליון.

פרוזבול חל על הקרקע וכו'. מילתא דשכיח תקינו רבנן ואין אדם מלוה אלא אם כן יש ללוה קרקע שעבוד שאין יכול לכלותו. הרא"ש ז"ל.

מכר לו עבדים וקרקעות. אם כן היכי מוכח מהכא דעבדא כמטלטלים דמי בקנין אגב דילמא מטעם חצר איירי הכא שלא לקנות בתורת חצירו ולהכי לא קנה דחצר מהלכת היא. וי"ל דעל כרחך בקנין אגב מיירי וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וקשה נימא לעולם מטעם חצר והחזיק בקרקע לא קנה עבדים משום דעבד חשיב אינו משתמר לדעתו ואפילו עומד בצד שדהו דהוי כצבי רץ כדרכו אבל החזיק בקרקע קנה מטלטלין כיון דמשתמרת לדעתו. וי"ל אם כן דרישא איירי משום דעבד נייד ואינו משתמר לדעתו מאי אתא לאשמועינן דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים כבר השמיענו דעבד נייד ואינו יכול להיות חצר דהוי חצר מהלכת אבל אי טעמא משום אגב השמיענו בסיפא חידוש דאי מרישא דקתני החזיק בקרקע לא קנה עבדים הוה אמינא דבר הנקנה בעינן שיהא בתוכו כיון דנאיד משום הכי החזיק בקרקע לא קנה עבדים אבל בסיפא דהיינו החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים שהעבדים הם דבר המקנה סלקא דעתך אמינא דנאיד יקנה המטלטלים אגב העבד קמשמע לן דלא קנה משום דחשיב מטלטל ומטלטלין אגב מטלטלין אין נקנין. גליון.

בקרקעות לא קנה עבדים. פירש רש"י ז"ל משום דניידי ובעינן עומדים בתוכה. והוצרך לפרש כן שאם לא היה מפרש כן אם כן בתר הכי דקאמר מר סבר עבדא כמטלטלי דמי משום הכי החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין דכיון דהוי כמטלטל אם כן ברישא החזיק בקרקע אמאי לא קנה עבדים על כן הוצרך לפרש ברישא לפי המסקנא משום דנאיד. אבל קשה כיון דידע טעמא דנאיד אם כן יאמר דעל כרחך עבדא כמקרקעי דמי והא דקתני בסיפא החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים משום דעבדא נאיד. וי"ל דלענין קניית אגב שהוא קנין דרבנן ידע דכיון דעבדא נאיד אינו נקנה אגב קרקע והילכך החזיק בקרקע לא קנה עבדים אבל לענין חזקה גמורה היכא דהחזיק בעבדים דלא קנה מטלטלים אם היה אומר כולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי לא היה סבור דנאיד מבטל הקנין אלא כיון דחשוב העבד כקרקע אם החזיק בעבד הוי ליה לקנות המטלטל ולפיכך לא אמר כולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי. גליון.
ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וי"ל אף על גב דאמרינן השתא דהוה ידע האי סברא דנאיד לא רצה לומר דהאי דקתני לא קנה סבר כמקרקעי דמי ומכל מקום לא קנה ושאני מקרקעי דנאדי כמתרץ רב איקא דהוה משתמע ליה דלא אמרינן האי סברא אלא ליפות כח העבדים לומר דאין נקנין אגב קרקע דחשובין הן אבל לגרוע לומר שאין קונים מטלטלים אגבן לא הוה משתמע. ע"כ.

דכולי עלמא עבדא כמקרקעי. מהא דאמרינן דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי ואפילו הכי קתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים שמעינן דאין קרקע נקנה אגב קרקע ועד כאן לא קאמר שמואל וכו' ככתוב במגיד משנה בפרק ג' מהלכות מכירה וטעמא רבה ודאי איכא דאגב אקרא דויתן להם אביהם וכו' אסמכוה ומה התם כסף וזהב עם ערים דהיינו מטלטלין אגב ארעא הכי בכל אתר מטלטלין אגב ארעא ולא ארעא אגב ארעא. הרשב"א ז"ל.

החזיק בעבדים לא קנה קרקעות. למאי דבעינן למימר דסבר עבדא כמטלטלי תנא החזיק בעבדים לא קנה קרקעות אגב דבעי למימר בקרקעות לא קנה עבדים לאשמועינן דלא קני משום דניידי אף על גב דשאר מטלטלי קני. ולמאי דאמרינן דכמקרקעי דמי אשמועינן החזיק בקרקע לא קנה קרקע דאין קרקע נקנה באגב ואפילו עבדים דמו למטלטלים. החזיק במטלטלים לא קנה קרקע איצטריך למיתני דלא תימא כיון דמקרקעי קני מטלטלים הוא הדין נמי מטלטלי קני מקרקעי. והאי דקתני החזיק במטלטלים לא קנה עבדים לא איצטריך אלא אגב דתנא החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין. הרא"ש ז"ל.

והלכתא בכפות. יש מצריכין כפות וישן ומביאין ראיה מפרק הזורק ושמא בגט החמירו. מה שביארנו שחצר המהלכת לא קנה משום חצר שאינה משתמרת היא שכל שמהלכת אינה משתמרת ומטעם זה הניחו גדולי הפוסקים שלא הביאו בהלכותיהן דין חצר המהלכת הואיל וכבר הביאו דין חצר המשתמרת. הרב המאירי ז"ל.
ורבינו יונה ז"ל פירש דאפילו אי בעינן בעלמא כפות וישן תרווייהו הכא סגי בכפות דכיון דדעת אחרת מקנה הוי ליה חצר המשתמרת לדעתו כדמוכח פרק קמא דגיטין. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

למה לי עומדין בתוכה. דמטעם אגב ליכא למימר ככתוב בתוספות. וקשה דילמא מטעם חצר הוא נקנה. יש לומר דמשמע דקים ליה דהך ברייתא דהחזיק בקרקע קנה עבדים מיתניא ככל מילי בההיא דלעיל ולא פליגן אלא דבההיא דלעיל תני החזיק בעבדים לא קנה קרקע והכא קתני קנה ובההיא קתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלי ואם כן הא נמי סברה כן ואי טעמא משום חצר אמאי החזיק בעבדים לא קנה מטלטלים תיקני להו משום חצר בעודן עליו ובכפות. ה"ר ישעיה ז"ל.

הא אמר שמואל מכר וכו'. ובלא נתן דמי כולן לא מצי לאוקמה דאם כן כי עומדים בתוכה אמאי קנה דמטעם חצר לא קנה וכן אי קני מטעם אגב ככתוב בתוספות. ע"כ גליון תוספות.

תוס' בד"ה מכר לו עבדים כו' דאי מטעם חצר אמאי מפליג בהחזיק בקרקע בין עבדים למטלטלין דאי משתמרת לדעתו בתרוייהו קני כו' עכ"ל וצ"ע שהרי כתבו לקמן דסתם קרקעות אין עבדים משתמרין בהן לדעתו כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה בעינן דומיא כו' והחזיק בקרקע לא קנה עבדים כו' עכ"ל ולקמן דפריך מדשמואל לא בקנין אגב אלא מחמת דחשיב כמחובר כמו שפי' לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא בכפות כו' ת"ל דהוי חצר מהלכת כו' עכ"ל דטפי ה"ל למנקט האי טעמא כדנקט ליה נמי הכא בשמעתין וק"ל:

ד"ה זילו אהדורו חשיב ליה כטועה בדבר משנה. ד"ל דקי"ל דהדין חוזר לאפוקי טעה בשיקול הדעת דמה שעשה עשוי וישלם מביתו כמבואר בסנהדרין:

גמ' שפיר והדתניא קנה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר להו עולא ליושבין לפניו הס"ד:

בד"ה נקנין כו' ומטלטלין הס"ד:

תוס' בד"ה ל"ל כו' ע"כ לא מטעם חצר כו'. נ"ב פירוש דלא תימא נהי דחשבינן עבדים כקרקעות מ"מ אין אחד קונה את חבירו כמו י' שדות מאחר שהעבדים הוי דבר המטלטל ואינו מחובר וא"כ בע"כ נאמר שהקרקעות אינן קונין העבדים בקנין פשוט כמו גבי עשר שדות אלא בקנין אחר או משום חצר או משום אגב על כן כתבו ע"כ כו' ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה אנא מתניתא כו' וסבר שיעבודא לאו דאורייתא כו'. קצת קשה מאי קאמר ר"נ אנא מתניתא ידענא עולא נמי מצי סבר עבדא כמטלטלי דמי [במילי דרבנן] דאיהו ניהו מ"ד דס"ל ס"פ גט פשוט שיעבודא דאורייתא ועיין:

בא"ד למ"ד נמי כמטלטלי דמי הו"מ למיפרך דהא לא חשיב כו'. אינו מחוור לי דשפיר קאמר לקמן הניחא למ"ד עבדא כמטלטלי יש ליישב שתי הברייתות דאיירי בקנין אגב ולהכי בעינן עומדין בתוכה ועבד לא חשיב כמחובר שיהיה נקנה מדשמואל אבל למ"ד כמקרקעי דמי לא מצית למימר מטעם אגב דאין קרקע נקנית אגב קרקע ע"כ צ"ל [הך ברייתא דקני] מטעם דחשיב מחובר וקונה מדשמואל כמ"ש התוס' בסמוך ולכך נמי לא מקשה מפשטא דברייתא לשמואל [די"ל דלא חשיב מחובר] ודו"ק:

בתוס' בד"ה מכר לו עבדים וקרקעות כו' דאי משתמרת לדעתו. ר"ל כגון שהעבד ישן דסתם עבדים אין משתמרין לדעתן כמ"ש בסמוך וק"ל:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת כו'. דבריהם מבוארין יותר בגיטין כ"א:

בתוס' בד"ה למה לי עומדין כו' קרקע הסמוכה לתהום ואגבה כו'. כצ"ל:

בא"ד דהוי כעשר שדות בעשר מדינות. הס"ד כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג דלא ניידי הס"ד ואחר כך מ"ד

תד"ה אנא (בסופו). גבי מטלטלין לפלוני. כצ"ל:

תד"ה פרוזבול שכותבין על עציץ נקוב. הוא (בגיטין לז):

תד"ה מכר. עי' מהרש"א אבל בל"ז א"א לאוקמי מטעם חצר דלא שייך בקרקע שתהא נקנית ע"י חצר דמטלטלי ועבדי:

תד"ה והלכתא כתב גט לאשתו ונתנו ביד עבדה כו'. כצ"ל:

תד"ה ל"ל דסתם עבדים א"מ לדעתו. משמע דמ"מ גם בהם מ"ל משתמרים לדעתו וכ"מ לעיל בד"ה מכר ונראה דהיינו בכפות וא"כ קשה מהו הדוחק לאוקמי בכה"ג הלא כמו כן אוקימנא להא דתני החזיק בעבדים קנה מטלטלין:

בא"ד ואפי' אמר קני קרקע הסמוכה לתחום כו'. לכאורה מאי רבותא דסמוכה לתחום ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל הסמוכה לתהום בה' אבל הרשב"א והה"מ העתיקו ג"כ בשמם לתחום:

תוס' ד"ה אנא כו' וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן. עי' קדושין דף ה ע"א תוס' ד"ה ומנין שאף בשטר ולקמן קד ע"ב ד"ה אגב:

בא"ד הוה מצי למפרך. קשה לי על קושייתם הא כתבו בסמוך ד"ה למה לי כו' פי' על כרחך כו'. ביאור דבריהם בהא דאמרי' מכלל דאי אין עומדין בתוכה ל"ק דמשמע בזה מדקתני עומדין בתוכה דקנה הוא דקשיא דגם באין עומדין בתוכה לקני. והיינו דבלא"ה ל"ק די"ל דעבד לא הוי כמחובר לקרקע ולא מהני בו חזקה דקרקע אלא מדקני בעומדין בתוכו ע"כ דהוי כמחובר ממילא גם באין עומדין לקני מדין י' שדות. וא"כ ממילא ניחא דאי עבדי כמטלטלין ניחא די"ל דלא הוי כמחובר ועומדין דקנה מדין אגב ובאין עומדין לא קני מדין חזקה. אף דבדאורייתא הוי כקרקע מ"מ לא הוי כמחובר. אבל למ"ד דכמקרקע א"כ מקני בעומדים בתוכה ע"כ מדין חזקה ומוכח דהוי כמחובר בזה קשה דגם באין עומדין לקני מדין י' שדות וצלע"ג:

בגמרא א"ל רבא לר"נ הא עולא וכו' מר כמאן ס"ל ואף על גב דרבא בעצמו אמר לעיל עשה עבדו אפותיקי וכו' משמע דבלא אפותיקי ס"ל כר"נ דאינו גובה איכא למימר דרבא אמר הכי לבתר דשמע מר"נ דאמר מתניתא ידענא דהא דקאמר לעיל כדרבא ע"כ שאין זה מדברי עולא לר"נ דהא רבא תלמידו הוה אלא סוגית הש"ס הוא דמסיק הכי ועוד נ"ל דאפשר דרבא גופא לא קשי' ליה אלא במה שאמר ר"נ דאינו גובה מיתמי אבל בלקוחות לא שייך להקשות כן דכיון דעיקר הטעם בלקוחות שגובה מקרקע וא"ג ממטלטלי הוא במלתא דתליא בסברא דמכירת מטלטלין לית להו קלא ולא ידעו הלקוחות ליזהר היטב כמ"ש הטור בסי' קי"ז וא"כ שפיר יש לחלק דאע"ג דעבדא כמקרקע דמי שאני עבדי דניידי כיון דלית ליה קלא דינו כמטלטלי משא"כ בכל הני שהושוו עבד לקרקעות הם דברים שהם מגזירת הכתוב כמו שבועה ואונאה אבל עיקר קושיא דרבא לר"נ הוא מיתמי דבזה אין שום סברא לחלק בין עבד לשאר קרקעות דעיקר מה שהשוה עבד לקרקע נפקא לן מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וא"כ כיון דלענין ירושת האב לבנים הקישן הכתוב ראוי לומר שיגבה הב"ח של אב מזו כמו מזו ששניהם ירושה אחת הם וטעמא דקלא לא שייך הכא וע"ז תי' ר"נ שפיר אנא מתניתין ידענא וכוונתו דבפרוזבול נמי ליכא שום טעמא לחלק בין עבד לקרקעות ע"פ הסברא ואפ"ה מצינו שחלקו ביניהם א"ו הטעם הוא דבכל מילי דרבנן העבד שוה למטלטלי כמ"ש התוספות עיין מ"ש בסמוך ובתוס' פרק חזקת הבתים פירשו דהא דרבא איירי במלוה ע"פ וליתא להסכמת הפוסקים:

בתוספות בד"ה אנא מתניתא ידענא אע"ג דבכמה דוכתין כו' אור"י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן וליגבי מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. וקשה לפירושם דא"כ איך נשמט עולא בדין זה מר"נ וגנבא גנובי למה לי דהא עולא ס"ל בהדיא ס"פ ג"פ דשעבודא דאורייתא ועוד דא"כ תקשי הלכתא אהלכתא דהא קי"ל כמ"ד שעבודא דאורייתא בכמה דוכתי ובהא קי"ל נמי בפרק יש נוחלין בש"ס להדיא דהלכה כר"נ דאין גובין מעבדים דיתמי ועוד דמדברי התוס' עצמם בפ' י"נ ד' קכ"ה שכ' דר"נ ס"ל דיתומים שגבו בחובת אביהם בין קרקע ובין מטלטלי שהבכור נוטל פי שנים אלא דאליבא דבני מערבא מחלק בין קרקע למטלטלי ע"ש באריכות ובס"פ ג"פ מוכח דמאן דס"ל הכי סובר דשעבודא דאורייתא דהא מקשו התם הכי מדרבה אדרבה וא"כ משמע להדי' דר"נ גופיה סובר דשעבודא דאורייתא ע"ש מיהו לפירוש התוס' פ' ג"פ יש ליישב קצת אבל לפמש"כ שם באריכות דעיקר פלוגתא עולא ורבה אי שעבודא דאוריית' היינו שנכסי הלוה משועבדים למלוה תיכף משעת הלוואה והיינו מבני חורין וזה כתיב בתורה כמ"ש שם הרשב"ם להדיא אלא שסובר עולא ג"כ דאמרינן ממילא מצד סברא כיון דאוקמי' רחמנא ברשות המלוה משעת הלוואה א"כ ראוי לומר שיטרוף מהלקוחות וכן מיתומים ורבה סובר דמדאורייתא אין למלוה בנכסי הלוה אלא משעת טריפה ודין הפרעון וא"כ מה שאמרו חכמים שגובה מלקוחות אינו מצד הדין אלא מצד תקנה נמצא לפ"ז לק"מ דהא ליכא למ"ד ששיעבוד לקוחות הוא מדאורייתא לגמרי דלא מצינו כן בתורה ומכ"ש דלא שייך מדאורייתא שום חילוק בין קרקע למטלטלי אלא דמ"ש עולא דבר תורה גובה מנכסים משועבדים היינו שחכמים העמידו דבריהם ומצאו טעם לדבר מן התורה מצד הסברא אבל מדאורייתא ודאי לא הוי וא"כ א"ש דהוי לענין זה מילי דרבנן דהם אמרו והם אמרו הכל מצד הסברא דעבד יש לדמותו למטלטלי לדין זה כיון דלית ליה קלא כמו שגוף הדין דאין גובין ממטלטלי אינו נזכר בתורה ואינו תלוי במה שנקרא מטלטלי אלא שאמרו כן מטעם דלית ליה קלא אבל כל הני דמייתי התוספות דעבדא כמקרקע היינו בדבר שנזכר בפי' בתורה והחילוק נזכר בפי' בין מקרקע למטלטלי מגזירת הכתוב ותלוי במה שנקרא קרקע וא"כ עבד נמי איקרי קרקע ודוק היטב כי נכון הוא. ואף אם אולי התוספות לא כוונו לזה מ"מ נתיישב דלא קשיא הלכתא אהלכתא ונתישבו ג"כ דברי הרא"ש וכ"נ מלשון הרשב"ם בפ' י"נ ובפ' ג"פ ובחדושי לטוח"מ סימן ל"ט הארכתי מזה ע"ש: ובתוספות דבכורות דף נ"ג כתבו להדיא בשם רבינו תם דתקנת הגאונים שגובים ממטלטלי דיתמי הוא מן התורה ונראה שנתכוונו לסברא זו שכתבתי ע"ש. אח"כ מצאתי עוד בחידושי הרשב"א בסוף מס' קידושין ונראה ג"כ מדבריו דלמ"ד שיעבודא דאורייתא מקרקעי ומטלטלי שווין לדינא דאורייתא והיינו כמו שכתבתי דמדרבנן הוא שאין גובה ממטלטלי וכן נראה מתשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סימן ק"ד ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדולים ועיין בחידושי למסכת קידושין דף י"ב שכתבתי באריכות:

בא"ד ולקמן דקאמר להך לישנא וכו' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי הוי מצי למיפרך וכו' עכ"ל. כוונתם דתקשי בפשיטות ל"ל עומדים בתוכה וקנה מטעם אגב ות"ל דבלא אגב קנה מטעם מחובר כדשמואל דמכר עשר שדות וכו' דקנין זה הוא מדאורייתא וא"כ עבדא כמקרקע דמי אך שיש כאן מקום עיון כמ"ש הרב מהור"ר אהרן ששון בתשובותיו סי' רי"ח ואביא לשונו בסמוך בד"ה ל"ל עומדין ועי' במה שנכתב שם:

בגמרא לימא כתנאי מכר לו עבדים וכו' והתני' החזיק בעבדים קנה מטלטלי' מאי לאו בהא פליגי וכו' ע"כ. לכאורה יש להקשות אמאי מייתי כלל כל האי ברייתא דמכר לו עבדים דהא בברייתא דאבימי גופא איתמר מטלטלי אינן נקנין עם עבדים וא"כ לא היה צריך להביא אלא הברייתא דהחזיק בעבדים קנה מטלטלין ולימא עלי' מאי לאו בהא פליגי ונ"ל משום דהוי מצי לדחויי לומר דברייתא דאבימי לא איירי כלל מדין אגב כגון דלא אמ' ליה אגב וקני והא דקאמר מטלטלי נקנין עם הקרקע היינו כשהם בתוכה ומיקני מדין חצר דכן הוי משמע הל' עם הקרקעות ואינן נקנין עם עבדים מדין חצר אפילו עודן עליו דהוו חצר מהלכת לכך מייתי מברייתא דמכר לו עבדים דע"כ איירי מדין אגב כמ"ש התו' ועי' מ"ש שם:

שם והתניא החזיק בעבדים וכו' הא דלא דייק תחילה מהחזיק בקרקעות לא קנה עבדים דאיתמר ברישא ולהקשות מדתניא החזיק בקרקעות קנה עבדים ולימא עליו מאי לאו בהא פליגי יתבאר בסמוך:

בגמרא איכא דאמרי א"ר אחא ברי' דרב איקא דכ"ע עבדי כמטלטלי וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דקתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים היינו משום דשאני בין מטלטלין דניידי וכו' כדפרי' לעיל:

בפרש"י בד"ה ה"ג בקרקע לא קנה עבדים ואע"ג דס"ל להאי תנא וכו' כוונתו דלפי מאי דסלקא דעתין השתא דקא מפלגי אי עבדא כמטלטלי דמי וא"כ תקשה ליה הברייתא גופיה מרישא לסיפא דכיון דס"ל עכשיו עבדים כמטלטלי דמי אמאי לא קנה עבדים כשהחזיק בקרקע ומפרש משום דניידי:

בתוס' בד"ה מכר לו עבדים וקרקעות בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג וכו' הקשה מהרש"א דהא בסמוך כתבו דסתם עבדים אין משתמרים לדעתו עכ"ל. וכוונתו דלפ"ז מצינו לומר שפיר דאיירי מדין חצר והחילוק בין מטלטלי לעבדים שאלו משתמרים ואלו אין משתמרים והניחו בצ"ע ולי נראה דלק"מ דכוונת תוס' דאי מדין חצר איירי תקשי למה נקט לחלק בין עבדים למטלטלים דעכשיו לא ידעינן טעמא דברייתא שפיר ולפלוג וליתני בדידיה במטלטלי גופיה בד"א במשתמרת לדעתו אבל אינה משתמרת לא קנה א"נ איפכא בד"א דלא קנה עבדים בניעור שאינו משתמר אבל בישן דמשתמר קנה והוי ידעינן דמטעם חצר איירי א"ו דאיירי מדין אגב ודו"ק:

בגמרא ובתוס' בד"ה בעומדין בתוכה וכו' ולקמן דקאמר והא קמ"ל דלא בעינן צבורין מגופיה הוי מצי למידק עכ"ל מ"מ נראה ליישב דהא דלא מייתי מגופיה דברייתא משום דהוי מצי לשנויי בשינויא דחיקא דרישא באין עומדין בתוכה וסיפא בעומדין בתוכה א"נ סיפא במטלטלין אע"פ שאין עומדין מיקני שפיר מטעם חצר משתמרת והוי צריך למידק עוד א"כ ליפלוג בדידיה לכך ניחא לש"ס להקשות בפשיטות:

בגמרא אלא להך לישנא דאמ' עבדא כקרקע דמי' ל"ל עומדין בתוכה האמר שמואל וכו' כאן יש להקשות דאמאי לא מקשי הש"ס בפשיטות על גופיה דברייתא דהחזיק בקרקע לא קנה עבדים מהא דקאמר שמואל דהא מדאורייתא כ"ע מודים דעבדא כמקרקעי ודשמואל הוי קנין דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל ונראה דלק"מ דהא שמואל גופא לא איירי אלא כשנתן דמי כולן דוקא כדאית' בקדושין וכאן בתוס' וא"כ י"ל דהא דקא' לא קנה היינו כשלא נתן כל הדמים ולפ"ז צ"ל דהשתא נמי לא מקשה הש"ס על האי ברייתא דתנא לא קנה דהא איכא לתרוצי שפיר אלא הקושי' היא על הברייתא דתנא קנה ומוקמינן לה כשעומדין בתוכה וע"כ דמדין מחובר קנה כמ"ש התוס' וא"כ איירי כשנתן הדמים ומקשה שפיר למ"ל עומדין בתוכה ואף שלכאורה יש להקשות א"כ אמאי מוקי הש"ס באמת כשעומדים בתוכה ולא מוקי ליה בפשיטות כאן שנתן דמים וכאן שלא נתן דמים ולא נצטרך לחלק בין ניידי ללא ניידי אבל נ"ל דגם זה לק"מ דא"כ דברייתא דקני איירי אף כשאין עומדים בתוכה ומטעם דעשר שדות א"כ תקשי דליתני ג"כ רבותא גדולה מזו דהחזיק בעבדים קנה קרקע מטעם מחובר ועוד דנראה יותר פשוט שכל החלוקים נאמרו ג"כ בברייתא דקנה כמו באידך ברייתא שכן הסוגי' לשנות דבר והפוכו אלא דבשני הדברים דמייתי הש"ס כאן נשתנה הברייתא אבל אינך בשניהם שווים וא"כ מקשי הש"ס שפיר וזה המשך הלשון דבתחילה מקשה הברייתות אהדדי וכוונתו לחזור על הראשונים לומר דתנאי היא והא דלא מקש' כן בתחילה מרישא דברייתא נראה דמעיקרא ניחא ליה להקשות מסיפא דכאן איכא לשנויי בדחיקא כאן שנתן דמים כאן שלא נתן דמים לכך ניחא ליה להקשות מסיפא ברווחא ואחר דמשני דמסיפא לא משמע כתנאי חוזר לדייק מרישא ומשני כשעומדים בתוכה וא"כ לאו תנאי היא וע"ז מקשי שפיר הניחא וכו' אלא למ"ד עבדא כמקרקע דמי למה לי עומדין בתוכה דכיון דאמרת דמדין מחובר קנה והיינו כשנתן דמים א"כ אמאי נקט החזיק בקרקע קנה עבדים אבל איפכא לא והיינו משום דלא שייך התם עומדין בתוכה ותיפוק ליה דאפילו כשאין עומדין בתוכה מיקנו כדשמואל וא"כ אפי' החזיק בעבדים ניקנו הקרקעות ולפ"ז נתיישב שפיר לשון למה לי וזה הפי' מוכרח בדברי תוס' כמ"ש בסמוך אלא דלשון מכלל דהאי לא קנה לא מיתוקמ' שפיר דהא אברייתא שלא קנה לק"מ אבל מלשון רש"י ותו' נראה בלא"ה דלא גרסינן לה שפירשו בעומדין בתוכה והא דקאמר לא קנה כשאין עומדין בתוכה משמע שאינו מלשון הגמרא:

בתוס' בד"ה למה לי עומדין בתוכה פי' ע"כ לא מטעם חצר וכו' עד סוף הדיבור. א"א ליישב לשון תו' בפשטו' דלמה להו כל ההוכחות להוכיח דאיירי מקניית מחובר ולא ניחא להו לפ' דהמקשה הקשה בפשיטות למה לא קנה מדין מחובר אלא צ"ל לפירושם לא הוי סלקא אדעתין כלל להשוות עבד למחובר משום דאין תשמישן שוה ואין שמם שוה לכך הוצרכו לכל אותן הוכחות מגופא דברייתא ולפ"ז קשה דא"כ היאך כ' תוס' לעיל בד"ה אנא מתניתא ידענא וכו' ולקמן דקאמר להך לישנא דקאמר עבדא כמטלטלי נמי הוי מצי למיפרך מדשמואל עכ"ל והיינו כמו שפירשתי לעיל וא"כ לפי מ"ש כאן לא הקשו לעיל כלום דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא שייך כל הוכחות כלל לעשר שדות אע"ג דהקנין הוא דאורייתא מ"מ עבד לא חשיב כמחובר שאין תשמישן שוה וכל הסוגיא מיפרשא שפיר בענין אגב וזו קושי' הרב מוהרר"א ששון בתשובותיו סי' רי"ח והניחה בתימה וצ"ע. ואף שקיצר מאד בלשונו אלא סתמא כתב דשני דברי תו' אלו סותרים זה את זה נראה שהבין דברי התוס' כמו שכתבתי דבלאו הוכחתם לא הוי מדמינן עבד למחובר אך האמת יורה דרכו דהמעיין בל' תוס' יראה שכוונתו למה שכתבתי בדברי הגמ' דהא מכל דבריהם שבזה הדיבור משמע שאינם מפרשים קושית הש"ס ממימרא דשמואל על הברייתא דתניא לא קנה עבדים דא"כ אין שחר לדבריהם כלל א"ו שכיונו למ"ש דלמ"ד לא קנה לק"מ די"ל דאיירי כשלא נתן דמים לכך מפרשים דהקושיא היא למ"ד קנה דל"ל עומדין בתוכה כיון דע"כ מיירי בשנתן דמים וקנה מטעם מחובר כדמפרש היטב בכל הדיבור וא"כ התו' החזיקו לסבר' פשוט' דשייך בעבד הדין של עשר שדות לפי מאי דס"ד השתא אלא שהוצרכו להוכיח דאיירי שנתן דמי' ליישב הלשון דל"ל עומדין בתוכה משמע דבכה"ג גופא מיקני מדשמואל אבל לעיל כתבו שפיר דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי יש להקשות כן דאמאי מוקים לה כשעומדים בתוכה ומיקני מטעם אגב ולא קאמר דאיירי כשנתן דמים ומיקני מדשמואל ולפמ"ש לעיל מסברתי דאי בנתן דמים איירי תקשי דליתני איפכא יראה דלק"מ אלא דאפשר לפרש הקושיא של תוס' דאפילו בכה"ג תיקשי דהא ברייתא דקנה אצד קנין מהדר וא"כ ליתני נמי איפכא דהחזיק בעבדים מצינו לומר דקנה קרקע. ועוד י"ל דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי וקנה מטעם אגב ע"כ איירי כשנתן דמים כדאי' בקידושין דאמר רבא באגב נמי לא שנו אלא שנתן דמים לפי שיטת רש"י ותוס' שם משא"כ לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל שם ודוק היטב כי דברים נכונים וברורים הם בסוגית הש"ס ולשון התוס' ונתיישבו כמה דקדוקים בעז"ה ומ"ש התוס' דאי מטעם חצר לא קנה דסתם עבדים אין משתמרים וכו' אע"ג דמשכחת לה בישן לא ה"ל לסתום אלא לפ'. ועוד דלמ"ד עבד' כמקרקעי דמי ע"כ לא ניחא ליה לאוקמי בישן דאלת"ה ה"ל למימר דלכ"ע מקרקעי דניידי לא קנה מטעם אגב אלא מטעם חצר והא דקנה היינו בישן אע"כ כדפרישית:

סימן י

סוגיא דמטלטלי אגב מקרקעי ויתבאר בו הרבה חילוקים שיש אגב דאורייתא ויתבאר סוגיא דר"ג וזקנים בב"מ ויתבאר דין דחצירו וקניתו באין כאחד:

דף יב הא אמר שמואל מכר עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן:

והנה בקידושין אמרינן אמר רבא ל"ש אלא שנתן דמי כולן פירוש אז נקנה מטלטלין אגב קרקע). אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו תניא כותי' דרבא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בד"א שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. והנה הרמב"ם גבי מכר לו עשר שדות הביא דדוקא אם נתן מעות כולן אז קנה כולן בחזקה של אחת מהן אבל בדיני קניית מטלטלין אגב קרקע לא הביא כלל דבעינן נתן דמי כולן והשמיט כלל הא דרבא וכבר תמהו ע"ז נושאי כליו:

ונראה לי דהנה הש"ך בחו"מ (סימן ר"ב ס"ק ג') הביא דהסמ"ע ס"ל דהא דבעינן בצבורין המטלטלין בשדה דין אגב היינו דוקא שאין הקרקע משומר לדעתו אבל אם הקרקע משומר לדעתו לא בעינן דין אגב דקנה מטעם חצירו והשיג הש"ך דמהמ"מ והר"ן והראב"ד ומסתימת דברי הטור משמע דאפילו בחצר המשתמרת לא מהני ציבורין בלא דין אגב וכתב הטעם דאין חצירו קונה אלא כשהוא כבר חצירו משא"כ הכא דחצירו ומתנתו באין כאחד ותמהו הפוסקים אמאי לא קנה ועיין קצוה"ח מה שהקשה מכמה סוגיות ונראה לי לבאר טעם הדבר דהנה בגיטין אמרינן (בדף כ"ב) עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים והקשה בתוס' דהוה מצי למנקט הכל בעציץ וזרעים של אחד ותרצו לרבותא נקט הכי דאע"ג דבעל עציץ קנה הזרעים לא קנה אע"פ שהם בתוך העציץ שלו. ולכאורה באמת קשה כיון דקרקע קנוי בחצר כדמוכח מדברי התוס' ב"ק י"ב ד"ה למה וא"כ אמאי לא קנה בעל העציץ את הזרעים הלא הזרעים הם בתוך חצרו וצ"ל דאימתי קונה חצרו היינו היכא דאין להמוכר קנין בהחצר שיהיו מונחים המטלטלין אבל היכא שיש להמוכר קנין בהחצר שיהיו מונחים המטלטלין הרי אין המטלטלין מונחים בחצר של הקונה אלא ברשותו נמצא כיון דהזרעים היו של אחר איך היו מונחים בעציץ שלו ע"כ הי' לו קנין בעציץ שיהיו מונחים בו הזרעים ומשו"ה לא קנה בעל העציץ את הזרעים מדין חצרו שכיון שיש לבעל הזרעים קנין שיהא בעציצו הרי הזרעים מונחים ברשות בעל הזרעים משו"ה לא קנה מדין חצרו לפי"ז יש לומר דמשו"ה לא קתני בעציץ וזרעים של אחד ומכר לאחר דאז הי' הדין כיון שמשך קנה כיון שבמשיכתו נקנה לו העציץ וא"כ הרי הזרעים מונחים בחצרו היינו בכלי שלו וא"כ קנה מדין חצירו תיכף כשמשך העציץ (ואין להקשות גם בעציץ של אחד וזרעים של אחר דביארנו דמשו"ה לא קנה מדין חצרו כיון שיש לבעל הזרעים קנין בהעציץ שהזרעים יהי' מונחים בהעציץ עכ"פ כשימשוך בעל העציץ את העציץ לקנות הקנין שיש לבעל הזרעים ויהי' הקנין הזה ג"כ שלו דאפשר דבכה"ג היכא שהשכיר כלי שלו לאחר והשוכר עשה קנין בהכלי אז אין המשכיר קונה במשיכתו לקנות חזרה את קנין השכירות דמשיכה הוא היכר הקנין שכיון שהוא מושך נעשה בעלים על הדבר אבל כשהוא בעלים גם בלא המשיכה אז אין המשיכה מועלת):

והנה רש"י בפרק הזורק גבי ההוא שכ"מ דתקיף ליה עלמא דאמר תיזול ותיחוד ותפתח פרש"י ותקנה הגט דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. וכבר תמהו על דברי רש"י:

דלמה ליה לרש"י לפרש מטעם אגב תיפוק ליה שתקנה מטעם חצרה וגם אם מטעם אגב למה צוה רבא להקנות דוכתא דמנח בי' גיטא. ונראה לי דטעם רש"י כיון דשם הוי סבר הגמ' דלא אמרינן גיטה וחצרה באין כאחד א"כ לא הית' קונה כלל מטעם חצרה. שהרי דין חצר הוא שדבר שבא לתוך חצר שלה קנתה א"כ היינו דוקא בבא הדבר לתוך החצר אבל אם שניהם בב"א היא קונה החצר והגט הרי ברגע שקנתה החצר לא הי' הגט מקודם בחצרה שהרי הי' חצר שלו ובעינן שיעשה החצר שלה ואח"כ תקנה וא"כ זו הרגע שהחצר נעשה שלה ולא קנתה עדיין הגט עד שיהא מקודם החצר שלה ואח"כ תקנה א"כ בזו הרגע לא בא הגט מידו לידה אבל אם הי' הגט במקום אחר לא הי' מועיל אגב שהרי בגט בעינן בידה וקנין לחודי' לא מהני היכא דהגט אינה בידה. אלא דבידה לחוד בלא קנין ג"כ לא מהני משו"ה היכא דהגט במקום שקנתה עתה בידה הוא והקנין ג"כ בזו הרגע מטעם אגב מועיל אבל בלא"ה אינו מועיל וראי' לדברינו דאלו לא הי' בגט דין דגיטה וחצירה באין כאחד אז היינו אומרים שלא קנתה הגט ברגע שקונה את החצר דקנין חצר הוא היינו דוקא אם הדבר בא מקודם בהחצר ואח"כ קונה בו. וא"כ אם באו בב"א שלא קנתה הגט מיד עם החצר גם אח"כ לא תתגרש שהרי אח"כ לא בא מידו לידה והוי טלי גיטך מעל גבי קרקע. (ושאני מה שמועיל אם היא קונה ברגע אחת דאז הוא ג"כ מסייע בהקנין שהרי בלא הקנאתו לא הי' מונח בחצרה משום שלא הי' החצר שלה עדיין נמצא דלאו טלי גיטך מעל גבי קרקע הוא כיון שהוא מסייע בנתינה ומסייע שפיר דמי מדאמרינן דערק לה חרצה ושלפתו ומשו"ה הביאו הפוסקים דבשחרור מהני טלי שיחרורך מעל גבי קרקע דהתם בלא הקנאתו לא הי' מונח כלל בידו שהרי ידו קנוי' להאדון נמצא דהוא בהקנאתו עושה לו יד ומסייע הוא בנתינה. משא"כ באשה אם היא נוטלת מעל גבי קרקע גם אם לא הי' מקנה לה הגט הי' ג"כ הגט מונח בידה נמצא דהוא אינו עושה כלום שתהי' נתינה בידה אבל בחצר אם קונה בב"א הוא ג"כ מסייע שתהי' נתינה דבלא נתינתו לא נעשה החצר שלה אבל אי לא אמרינן גיטה וחצרה באין כאחד ותתגרש ברגע שאחר קניית החצר הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע). שהרי רש"י (בדף כ"א) גבי אמר רבא כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו פרש"י ז"ל קנאתו לעבד בשטר מתנה זה והגט שבידו דהוה לה האי עבד כחצרה. וגיטה וחצרה באו לה כאחד. ולכאורה מי הכריח לרש"י לפרש הטעם משום דגיטה וחצרה באו כאחד הא טעם זה לא אצטריך אלא גבי עבד דבלא נתינת השחרור לא הי' לו יד אבל הכא בשטר מתנה הלא קנתה החצר. ודוחק לומר דכונת רש"י משום קושיא דהזורק מה שקנתה אשה קנתה בעלה דא"כ הו"ל לפרש בכמה דוכתי דמוכח דאשה קונה גט בחצרה וגם הרי התוס' מסקי דבמתנה לא בעינן לטעמא דגיטה וחצרה באו כאחד כיון דבמתנה אין הבעל אוכל פירות. אולם לפי דברינו מיושב דקשה ליה לרש"י איך תקנה הגט הא בעינן שיהי' מקודם חצרה ואח"כ תקנה ע"י חצרה וא"כ אח"כ הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע משו"ה פרש"י דקיי"ל גיטה וחצרה באו כאחד וא"כ קנתה בב"א ואז לא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע שהרי הוא מסייע בנתינה בזה שמקנה לה ועי"ז מונח בידה וזהו נתינתו:

והנה מכל מה שהבאנו נראה. שקנין חצר בעינן שמקודם יהי' חצרו ואח"כ קונים בו נמצא דכשאדם מקנה קרקע ומטלטלין כאחד בזו הרגע שקונה החצר בודאי דלא קנה שהרי עדיין לא הי' חצרו אלא דברגע שאח"כ יכול לקנות לכאורה מטעם חצר. אך לפי מה שביארנו למעלה דהיכא דיש לו קנין בחצר להמוכר שיונחו המטלטלין אז אין הקונה יכול לזכות מטעם חצרו שהרי ברשות המוכר המה מונחים נמצא דכשמוכר קרקע ומטלטלין כיון דהוא לא יכול לקנות ברגע אחת מטעם דבעינן שיהי' מקודם חצרו ואח"כ יקנה א"כ הרגע הזאת יש לו עדיין קנין להמוכר שהמטלטלין יהיו מונחים שהרי באופן כזה הקנה שהרגע הזאת יהיו מונחים. א"כ הרי יש לו קנין שיהי' מונחים א"כ הרגע הזאת דמי לעציץ של אחד וזרעים של אחר דלא נקנו לבעל עציץ מטעם חצר. ה"נ אף ברגע שאח"כ לא יוכל הקונה לקנות מטעם חצרו כיון דיש רשות לבעל המטלטלין שיהיו מונחים ברגע הזאת. וכן כסדר שכיון שיש לו רשות שיהיו מונחים לא יכול לקנות מטעם חצרו. (וראי' ברורה דכשאחד מוכר לחבירו דבר מה ומשייר בעדו שיור לא אמרינן שהניח לעצמו רשות בלא קנין. שהרי הרמב"ם (בפכ"ד מהלכות מכירה הלכה ח') כתב המוכר קרקע ושייר אילנות יש לו חצי הקרקע כולה שאלו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך וכן אם שייר שני אילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם שאילו לא שייר הקרקע הי' הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך. ועי' בראב"ד מה שהשיג עליו ועי' במ"מ שהקשה ז"ל אלא שאיני מוציא טעם למה יש לו חצי קרקע כי היכי דלא לימא ליה עקור אילנך וזיל. והלא קנה שלשה אילנות אע"פ שאין לו חצי קרקע אין יכול המוכר לומר לו כן. ואפילו אם מתו יטע אחרים תחתיהם עכ"ל המ"מ. ונראה לי טעם הרמב"ם דהנה הקונה אילן אחד וכן שנים וכן שלשה כיון דיניקת אילן הוי שש עשר אמה לכאורה הי' יכול לומר לו עקור אילנך וזיל אלא כיון דמכר לו אילנות ולא עצים הרי נתן לו רשות שהאילן או אילנות שמכר ינקו משדהו. אלא דכיון דאין לו זכות על היניקה רק מההוכחה מזה שמכר לו אילנות ולא עצים א"כ אין לנו ראי' אלא שנתן רשות אבל לא בתורת קנין. משו"ה אין יכול להביא ביכורים הקונה שני אילנות אף דיש לו יניקה היינו רק בתורת רשות אבל לא בתורת קנין והוי כמו אילן הסמוך למצר דאין מביאין בכורים (עיין בב"ב כ"ו בתוס' ד"ה גזלן) אבל אם מכר ושייר אילנות לפניו מהטעם הזה גופא כיון דשייר אילנות ואילו לא שייר בקרקע הרי רק עצים שייר. ומדשייר אילנות ע"כ דשייר נמי יניקת כל האילנות ומדשייר ממילא הרי לא מכר היניקה וממילא יש לו בקרקע כל הקרקע הצריך היינו כדי יניקת שש עשר אמות דזה אין סברא לומר שמוכר היניקה ומשייר זכות. שמה שמשייר הרי אינו מוכר. וממילא אם מכר קרקע הצריך לאילנות ושייר האילנות הרי שייר הקרקע וגם מכר הקרקע. ומשו"ה יש לו חצי הקרקע ולהקונה חצי הקרקע. (והאי דינא דיש לו חצי הקרקע היינו במוכר השדה ששייכה לאילנות ועיין בב"ב קמ"ח גבי מכר דקל ושייר פירות). עכ"פ חזינן מהרמב"ם דמהאי הוכחה דאי לא נימא ליה עקור אילנך גבי קונה לא אמרינן דיש לו קנין. אבל גבי מוכר כיון שע"כ שייר א"כ הרי לא מכר ונשאר לו קנין. ה"נ גבי קניית קרקע ומטלטלין כיון שרגע הזאת לא הקנה לו המטלטלין הרי נשאר לו קנין. שיהיו המטלטלין בחצרו. משו"ה לא קני הקונה את החצר. אי לאו קרא דויתן להם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערי מצודות ביהודה:

ועפי"ז יש ליישב קושית הש"ך בחו"מ (סימן ר"ג) על בעל העיטור דאמר דטובת הנאה אינה ממון ומשו"ה אינה נקנית אגב קרקע. דשנויא דשני בב"מ דמעשה דר"ג וזקנים דר"ג הקנה להם מטלטלין אגב קרקע ליתא. אלא קיי"ל כרב פפא. והקשה הש"ך דהרי בעל העיטור עצמו כתב באות שכירות (דף ל"א) דבשכירות לחודי' לא קנה בלא אגב. דאי ס"ד לחודי' קנה וכחצירו משוינין ליה. כי קא מיבעיא לן שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ואמר ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו תיפוק ליה דקנה משום שכירות. אלא ש"מ דלא קנה אלא באגב עכ"ל. הרי להדיא דמפרש עובדא דר"ג מטלטלי אג"ק הוי כו' עכ"ל הש"ך. ונראה לי לתרץ דהנה הקצוה"ח בסימן ר' ס"ק ה' הקשה כיון דאמרינן גבי גט ושחרור גיטו וידו באין כאחד. א"כ מי שנתן למתנה לחבירו את ביתו. וכתב השטר על הבית ונתן בתוך הבית. נימא שטרו וחצרו באין כאחד היינו שע"י השטר קונה את הבית וע"י הבית קונה את השטר ובאין כאחד. ותירץ דלא אמרינן דמהני גיטו וידו באין כאחד אלא גבי גט ושחרור דלא בעינן שתקנה האשה או העבד את הגט ובעינן רק נתינה שהוא יתן בידם וגיטה וידה באין כאחד הוי נתינה. אבל במתנה דבעינן קנין. וע"כ גיטו וידו באין כאחד לא הוי קנין. אכן ק"ק דא"כ היכא דלקנין השחרור יצטרך לקנות מתנה הרי לא יקנה ולא ישתחרר. שהרי גבי קנין לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד. והנה בגיטין איתא היכא דכתב כל נכסי פלוגתא דאביי ורבא אי אמרינן פלגינן דבורא וס"ל לאביי דלא אמרינן פלגינן דבורא. (ומפורש אצלנו במקום אחר דאביי ס"ל דלא נוכל לפלג הדיבור דכל נכסים היינו היכא דלא קנה כל הנכסים אף מקצת לא קנה למאן דס"ל לא פלגינן ומשו"ה ס"ל לר"מ דהיכא דשייר קרקע דלא קנה כל נכסים אף עצמו לא קנה. ומשו"ה לא יוכל להשתחרר אם לא יקנה הנכסים ומשו"ה ס"ל לאביי דאף על השחרור אינו נאמן דהכא נאמנות על השחרור ע"כ הוא נאמנות על הממון דזה בלא זה לא סגי). וא"כ לאביי יקשה איך הוא קונה ונשתחרר ע"י כל נכסי קנוין לך הרי לקנין הנכסים בעינן. והכא לא מצי לקנות דהרי אין לו יד וממילא לא ישתחרר. ואף לרבא יקשה כיון דס"ל פלגינן א"כ נשתחרר מקודם וממילא קנה את הנייר ואיך יקנה אח"כ הנכסים הא בעינן ספר המקנה היינו שהנייר יהי' של המוכר:

ע"כ נראה לי ליישב קושית הקצוה"ח אמאי בכתב שטר מתנה על ביתו ונתן באותו הבית לא קנה נימא שטרו וחצרו באין כאחד כמו גיטו וידו באין כאחד. דיש לומר דאימתי אמרינן גיטו וידו באין כאחד דוקא גבי עבד דבאמת עבד יש לו יד והוא אדם בפני עצמו. דאי נימא דעבד הוי כשורו וחמורו א"כ תקשה איך אמרינן הקנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות או לכה"פ ע"מ שיצא בו לחירות דבודאי אליבא דחכמים קנה העבד משום דלדידי' נמי לא מקנה אלא שיצא בו לחירות. עכ"פ במה קנה העבד הכסף נימא דאותו פלוני יחזור בו שהרי בכה"ג לא קנה הרב. אלא צ"ל דבאמת העבד יש לו יד בפני עצמו אלא דקנוי הוא להרב והרב אינו מניח לו לקנות דברים שהוא בעצמו יכול לקנות אחר שהרב קונה הקנינים של העבד. אבל דברים שאין שייכין להרב קונה העבד בעצמו א"כ ע"מ שיצא לחירות דזה דבר שאין שייך שהרב יקנה שיצא בו לחירות קנה העבד כיון שיש לו יד ומשו"ה אמרינן גיטו וידו באין כאחד כיון דנתן לו גט ואם יקנה השחרור הרי יצא לחירות א"כ בכה"ג מקרי שהרב מניח לו לקנות וממילא קנה העבד ע"י ידו דגיטו וחצרו באין כאחד מהני לענין זה שמקרי שהוא מניח לו לקנות ואיננו נוטל עתה הקנינים ממנו. וכ"ז לא שייך אלא היכא דיש לו יד אבל אילו לא הי' לו יד מאי מהני שנותן לו שחרור הרי היד אינו שלו ואמאי נימא באין כאחד ומשו"ה גבי כתב שטר מתנה על ביתו והניח בתוך ביתו כיון דאין לו עדיין יד כלל וכלל שהרי החצר אינו שלו בודאי בכה"ג לא שייך לומר שטרו וידו באין כאחד לעשות לו יד שזה אין מועיל רק לומר שהוא מניח לו לקנות אבל לא לעשות לו יד:

והנה הפוסקים התעוררו על סתירת הסוגיא דב"מ וקידושין דבב"מ אמרינן מעיקרא דמעשה דר"ג וזקנים הוי מטלטלין אג"ק אבל רב פפא פירש דהוא מטעם חצירו ועל הא דפרכינן דבעינן עומד בצד חצרו תירץ רב פפא דעת אחרת מקני שאני ורב אשי ג"כ ס"ל לכאורה כן א"כ סבר רב אשי דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד חצרו ומעשה דר"ג וזקנים לא הי' בקנין מטלטלי אגב קרקע וכרב אשי בעינן למיפסק ואילו בקידושין (כ"ז) אמרינן שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו וילפינן ממעשה דר"ג וזקנים הרי דס"ל להלכה דמעשה דר"ג וזקנים הי' מטלטלין אגב מקרקעי. ונראה לי דבאמת קשה מה שאמרינן בגמ' דלענין קניית עבדים וקרקעות דאין עבדים נקנים באגב מטעם דמקרקעי או מטלטלי דניידי נינהו וא"כ אמאי קנה מטעם אגב בעומדים עבדים בתוך השדה. (ועיין בתוס' דהוא מטעם אגב) ממ"נ. אי עבדים לא נתנו באגב גם בצבורין לא יקנה ואי עבדים נקנין באגב גם בלא ציבורין יקנה. דהא גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה ילפינן מהא דר"ג וזקנים ושם הא הי' צבורין ואיך נוכל ללמוד מזה לגבי שדה במכר ומטלטלין במתנה היכא דלא הי' צבורין. אלא ע"כ דלא מחלקינן בזה דאם רק נימא שנקנין באגב אז אין נפקא מינה אי הי' צבורין או לא וא"כ אמאי מחלקינן גבי עבדי בין צבורין לאינן צבורין:

והנה הרמב"ם פסק דצבורין לא בעינן שיאמר המוכר ללוקח אגב ואין כן דעת הראב"ד עי"ש. ונראה לפי שביארנו דבצבורין באמת הי' לו לקנות מטעם חצר אלא דבלא קרא הוי אמינא שבעינן שמקודם יהי' חצרו ואח"כ יקנה נמצא דגלי לן קרא דויתן להם אביהם מתנות רבות דלא תימא דבעינן דוקא שמקודם יהי' חצרו אלא אף בבאו בב"א כיון שמועיל קנינו לקנות החצר מועיל קנינו לקנות המטלטלין ע"י חצרו. דחצרו וקנינו באין כאחד גלי לן קרא דמהני. נמצא דמהפסוק דויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערי מצודות ביהודה ילפינן שני דברים. האחד דכשקונה קרקע ומטלטלין הצבורין בתוכה מועיל הקנין שקונה החצר לקנות גם המטלטלין ע"י החצר ומועיל חצרו וקנינו שבאו בב"א. ועוד דין דכשמקנה לאחד קרקע ומטלטלין אף אם אינן צבורין אגב שמקנה לו הקרקע יוכל להקנות באותה הקנאה גם המטלטלין. ולפענ"ד נראה שהקנין בצבורין הוי קנין דאורייתא ובאינן צבורין הוי דרבנן. (ובזה יתישבו הסתירות מתוס' ב"ק על תוס' ב"מ מ"ו וכן מרש"י בהזורק). והיינו דבצבורין דהוי דאורייתא וחידוש הוא שחדשה התורה דלא בעינן שמקודם יהי' חצרו ואח"כ יקנה אלא דגם בב"א מהני. וקנין האחר שע"י שמקנה הקרקע יוכל להקנות המטלטלין. זהו מדרבנן. משום הכי בצבורין לא בעינן שיאמר לו המוכר אגב שהרי הלוקח עושה הקנין וקונה הוא ע"י חצרו. אבל באינן צבורין תקנתא דרבנן הוא שיוכל להקנות המטלטלין ע"י הקרקע א"כ המוכר הוא העושה את ההקנאה ומשו"ה בעינן שיאמר לו אגב. וכן נראה לי ראי' שהקנין שעשו רבנן במטלטלי' שיקנה אגב קרקע היינו שהרבנן אמרו שע"י שהמוכר מקנה להלוקח את הקרקע יוכל להקנות ע"י זה גם את המטלטלין ועיקר התקנה שיכול להקנות את המטלטלין ע"י קרקע ובהקנאת המוכר תליא מדאיבעיא להו שם בגמ' שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו ואם נימא דעיקר תקנה שקונין מטלטלין אגב קרקע הוא שע"י שהלוקח קונה את הקרקע קונה את המטלטלין א"כ מאי שייך דאם קנה אחד את השדה יקנה השני את המטלטלין אבל אי נימא שרבנן עשו תקנה שע"י שהמוכר מקנה את הקרקע יוכל להקנות המטלטלין שייך שפיר האיבעי' אם התקנה היתה גם על אחר היינו שיוכל להקנות לאחר מטלטלין ע"י שהקנה הקרקע לזה. או דנימא דתקנו רבנן דוקא דלזה שהקנה הקרקע יכול להקנות המטלטלין ולא לאחר. אבל בצבורין היכא שמקנה לזה גופא שקנה את השדה גם את המטלטלין לא בעינן דין אגב דהתם הא קונה הלוקח מדין חצר כיון דאשמעינן קרא שגם חצר כזה שבא בב"א יועיל. אבל אם הקנה את השדה לאחד ומטלטלין לאחר א"כ לא שייך שאותו האחר יקנה מטעם חצר שהרי לאו חצרו הוא. וא"כ אפילו בצבורין נצטרך לדין תקנת רבנן שתקנו שאגב שהקנה להלוקח את הקרקע יקנה לו גם את המטלטלין:

ולפי זה מיושב שפיר מה שהקשתי אמאי בצבורין קונה את העבד אף שהוא מטלטלי דניידי ולא חלקו בין ניידי לאינם ניידי ובאינם צבורין חלקו בין ניידי לשאינם ניידי ואמרו שעבדים אינם נקנים באגב אם אינם צבורים. אכן לפי הנ"ל מיושב דבצבורין עיקר החידוש הוא שחצר כזה שקונה אותו עתה יכול לקנות מטלטלין ע"י וגלי לן קרא דלא בעינן שיהי' מקודם חצרו א"כ עיקר החידוש בהחצר לא בהמטלטלין. משו"ה קנין עבד ג"כ ע"י חצר כזה כיון דבחצר אין שינוי. אבל באינן צבורין שלמדו רבנן דמטלטלין יוכל להקנות אג"ק א"כ עיקר החידוש בהמטלטלין ומשו"ה אמרינן כי אמרו רבנן דוקא במטלטלי דלא ניידי אבל לא במטלטלי דניידי:

והנה מאי דמשמע מהפוסקים דרב אשי דאמר בב"מ חצר משום ידו אתרבאי ולא גרע משליחות ס"ל דלא כהתירוץ דמטלטלין אגב מקרקעי שאני. ורק ס"ל דדעת אחרת מקנה מועיל אף בחצר שאינה משתמרת. נראה לי דבאמת חצר שאינה משתמרת לאו חצר הוא כלל וכמו דאמרנו חצר מהלך לאו חצר הוא לקנין. ה"נ חצר משתמר הוי חצר אבל חצר שאינו משתמר לאו חצר הוא. והנה התוס' שם בד"ה וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין הקשה הלא ביתו של ר"ג הי' משתמר ובמשתמר הא לא בעינן עומדין בצד שדהו. ולדידי נראה לי פשוט דהא דאמרינן מעיקרא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ופרכינן והאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ופרקינן ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא. הרי דבחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצד שדהו. היינו דוקא לבתר דשני רב אשי דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות. וגבי מתנה זכין לאדם שלא בפניו היינו דהחצר זוכה בעד הבעה"ב אז ניחא דחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצד שדהו שאף אם אינו עומד בצד שדהו קונה לו החצר מטעם שליחות ורק בחצר שאינו משתמר דאז לאו חצר הוא לקנין כיון שאינו משתמר. אז לא יכול לזכות בה הבעה"ב (כמו חצר מהלכת) ורק בעומד בצדו דאז משתמר הוי ע"י עמידתו אז קונה. כל זה הוא לתירוץ דרב אשי אבל רב ייבא דפריך לעולא ממתניתין דר"ג וזקנים דלא הוי ידע תירוצא דרב אשי. וכיון דלא ס"ל החילוק בין גט למתנה א"כ כמו בגט אף בחצר משתמר בעינן דוקא עומד בצד שדהו דבעינן דוקא דומיא דידו. גם במתנה או במציאה בעינן אף בחצר משתמר דוקא עומד בצד שדהו. ומשו"ה פריך מר"ג וזקנים וכי היו עומדים בצד שדהו של ר"ג (אף שחצר של ר"ג הוא חצר משתמר הא ס"ל דגם במשתמר בעינן דוקא עומד בצד שדהו דבעינן דומיא דידו ולא צריכין לתירוץ התוס' דאינו משתמר הוא לגבי זקנים) וע"ז משני רב אשי דחצר במתנה או במציאה הוא מועיל משום שליחות משו"ה במשתמר לא בעינן עומד בצד שדהו אבל באינו משתמר גם רב אשי מודה דבעינן דוקא עומד בצד שדהו דחצר שאינו משתמר לאו חצרו הוא לקנין. לפי"ז נוכל לומר דהרמב"ם פסק כרב אשי וגם סוגיא דקידושין דס"ל דמעשה דר"ג וזקנים. הי' מדין מטלטלי אגב קרקע לא פליג אהאי סוגיא דלפי מה שבארנו עיקר החידוש הא דקרקע ומטלטלין בב"א קונין מטעם חצרו הוא מהקרא דויתן להם אביהם שדות רבות דאילולי דין דאגב שקונה הקרקע מועיל לו הקנין להיות חצרו הוי סברינן דבעינן דוקא שמקודם יהי' חצרו וגלי לן קרא דמגו דמועיל הקנין לגבי הקרקע מועיל שיהי' חצרו לקנות. ומשו"ה בב"מ איצטרכי לטעמא דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות. דבלא זה לא הי' מועיל לקנות מטלטלין אגב קרקע דהרי ס"ל טובת הנאה אינה ממון. אלא דזה אינו רק חסרון היכא דמטעם חצר אינה קונה היינו לפום מאי דהוי ס"ל דחצר כזה לא יכול לקנות דבעינן דוקא שיהא דומיא דידו וא"כ איצטריכא לן לומר דקנין מטלטלי אגב קרקע דמיירי גבי מעשה דר"ג וזקנים היינו קנין כזה שמועיל אף באין צבורים. היינו דרבנן תקנו שאם מקנה לו קרקע ומטלטלין כאחד אגב שמקנה המוכר קרקע מקנה לו גם המטלטלין א"כ תליא ההקנאה במוכר משו"ה פריך הרי טוה"נ אינה ממון ואינו יכול ר"ג להקנות את המעשר אגב קרקע כיון דלאו שלו הוא. אבל לפי תירוץ רב אשי דחצר משום שליחות ג"כ מועיל היכא דזכות הוא לו א"כ לא איכפת לן שטוה"נ אינה ממון. דכיון דקונה ע"י חצר תליא הקנין בלוקח וטוה"נ דאינה ממון היינו לגבי המקנה. אבל גבי הקונה הרי ממון הוא א"כ שפיר אמרינן מגו דמועיל הקנין של הכסף לגבי הקרקע שיהי' חצירו מועיל נמי שיהי' ברגע הזאת חצר לקנות ולזכות המעשר ולא בעינן שיהי' מקודם חצר ואח"כ יזכה שאף שבאין בב"א נמי מהני. שהרי ס"ל חצר משום שליחות נמי מועיל. ומשו"ה מביא שפיר ראי' בקידושין דלא נימא דקרא דויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערי מצודות ביהודה מיירי דוקא היכא ששניהם שוים המטלטלין והשדה שניהם במתנה אבל במכר נימא דאינו מועיל. א"כ מנא לן דבמכר מועיל חצרו ומתנתו באין כאחד דילמא כי גלי קרא במתנה. ע"כ דס"ל דאין חילוק כיון דאין סברא לחלק משו"ה. דבמטלטלי אג"ק מועיל היכא דשדה במכר ומטלטלין במתנה אף באינן צבורין כיון דאין סברא לחלק דהרי רבנן תקנו קנינים מטלטלי אגב מקרקע דומיא דדין התורה דילפינן מהאי קרא שיועיל בב"א:

ואין להקשות כיון דלפי מה שביארתי דהיכא דצבורין הקנין הוא מטעם חצר אלא דגלי לן קרא דמועיל חצר כזה שנעשה עתה חצרו מטעם אגב דילפינן מקרא דויתן. א"כ תקשי היכא דהחצר אינו משתמר איך קונה בצבורין אף בלא אמירת אגב היכא דבחצר אינו משתמר הא חצר שאינו משתמר אינו קונה. ונראה לי דהנה הקצוה"ח הביא בסימן ר' ראי' לדברי הפוסקים דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו אף בחצר שאינו משתמר מדאמרינן בב"מ ק"ב דמשום דיצא שם מציאה בעיר קונה אף בחצר שאינו משתמר דכיון דיצא שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיני' והוי ליה חצר המשתמר משום זה דמיבדלי אינשי מהדבר א"כ בדעת אחרת מקנה ג"כ מיבדלי אינשי שהרי איך יוכלו ליקח דבר של זה משו"ה קונה חצר המשתמר. ונראה לי דלא דמי דהתם במציאה הרי כו"ע בדילי מינה משו"ה הוי חצר המשתמר אבל הכא נהי דשאר אינשי בדילי אבל המוכר או הנותן גופא הרי לא בדיל א"כ לא הוי חצר המשתמר משום המוכר או הלוקח בעצמו. ולפי"ז ניחא מה שמועיל בצבורין אף בחצר שאינו משתמר אף בלא אמירת אגב דלפי מה שבארתי למעלה דבלא אמירת אגב הטעם משום חצרו ואף דאצטריך לטעמא דאגב היינו דבלא קרא לא הוי מועיל חצרו ומתנתו באין כאחד. אבל עתה דגלי קרא דמגו דמועיל הקנין שיהי' החצר שלו מועיל נמי שיהי' חצרו. אבל הטעם משום חצר. והקשתי הא חצר שאינו משתמר לא מהני. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה אחרי שהוא קונה הרי הוא חצר המשתמר שהרי אחרי קנייתו גם המוכר בדיל. והרי ראי' ממציאה דהיכא דכו"ע בדילי הוי חצר המשתמר אלא דהקושיא האיך הוא קונה הרי קודם הקני' הא לא הי' חצר המשתמר שהרי המוכר או הנותן איננו בדיל. אך הא בארנו לעיל דכמו דבגט מועיל גיטו וידו באין כאחד ה"נ בקנין מועיל חצרו ומתנתו באין כאחד והא שאינו מועיל בכותב שטר מתנה על הבית ונתן בהבית עצמו שהקשה הקצוה"ח וביארתי דהתם היינו באין לו יד כלל אבל בעבד הרי יש לו יד אלא שהרב אין מניח לו לקנות ע"ז מועיל גיטו וידו באין כאחד כיון שאם יקנה יהי' לו יד גמור בכה"ג מועלין באין כאחד נמצא ה"נ בקנין. את החצר הוא קונה בכסף או בשארי קנינים אלא דלא יכול עדיין לקנות המטלטלין מטעם דהמוכר אינו בדיל והמוכר אינו מניח לו לקנות עי"ז שכיון שאינו בדיל הוה חצר שאינו משתמר אבל כיון דאם יקנה יהי' חצר המשתמר שהרי אז גם המוכר יהי' בדיל כגון דא אמרינן חצרו וקנינו באין כאחד כמו בגיטו וידו דאמרינן כיון שאם יקנה הגט יהי' יד שלו חפשי מקניית האדון ממילא קונה ובאין בב"א ה"נ כיון שאם יקנה יהי' החצר חפשי מהמוכר ה"נ באין כאחד ודו"ק:

ובאופן הנ"ל יש ליישב קושית הש"ך על העיטור דאיך אמר העיטור דשינויא דמטלטלי אג"ק לא קיי"ל דס"ל טוה"נ אינה ממון לקנות אג"ק הרי העיטור בעצמו ס"ל דשכירות לחודי' לא קנה מטעם חצרו אלא מטעם אגב ומביא ראי' מדקמיבעי' לן שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ופשטינן ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו תיפוק ליה דקנה בשכירות אלא ש"מ דלא קנה אלא באגב עכ"ל הרי להדיא דמפרש דעובדא דר"ג וזקנים הוי משום מטלטלי אגב קרקע. אכן לפי הנ"ל מיושב שפיר דהעיטור ס"ל דזה לא קיי"ל כהאי שינויא דטוה"נ ממון ויכול להקנות אג"ק אף באינן צבורין אף דלא שייך חצר. דלפום מאי דהוי ס"ל דבעינן דוקא חצר דומיא דיד ואעפ"כ הוי ס"ל דמועיל מטלטלי אגב קרקע בתרומה ומעשרות וע"כ דהוה ס"ל דהקנין שהקנה ר"ג וזקנים הי' מטעם האי קנין מטלטלי אגב קרקע דתקנו רבנן שיכול המוכר להקנות מטלטלין אגב קרקע. וממילא אפילו באינן צבורין ג"כ יוכל להקנות תרומות ומעשרות אגב קרקע. לא קיי"ל כהך שינויא דהרי טוה"נ אינה ממון ולא יכול נותן התרומה והמעשרות להקנות ומשו"ה בעינן דוקא צבורין. דבצבורין אין הקנין מטעם שהמוכר מקנה אלא דהקונה קונה את המטלטלין ע"י החצר ולגבי הקונה המעשר הוי ממון גמור. ולפי"ז פריך העיטור דלמה לי' להגמ' בקידושין לומר דמטעם אג"ק הי' מעשה דר"ג וזקנים כיון דצבורין היו הרי יכול לקנות מטעם חצרו. (והעיטור לא ס"ל כדפירשנו לעיל דבעינן דוקא שיהי' חצרו מקודם). ע"ז משני העיטור דבשכירות לא יכול להיות חצר גמור לקנות מיד המשכיר כיון שהוא אינו בדיל מהחצר. אבל כיון דמועיל אגב אמרינן חצרו וקנינו באין כאחד שהרי בעת שקונה בדיל המשכיר וממילא הוי חצרו וקנינו באין כאחד והקנין הוי מטעם אגב ומטעם חצר. מטעם חצר בעינן שאגב בלחוד אינו מועיל שהרי ר"ג לא הי' יכול להקנות המתנות אגב קרקע וקנין חצר בלחודי' אינו מועיל דחצר השכור אין קונה מהמשכיר כיון שהמשכיר איננו בדיל אבל מלימוד דאגב ילפינן דמועיל חצרו וקנינו באין כאחד בכה"ג היכא שיש לו יד היינו שהחצר שלו ולדין דבאין כאחד איצטריכא כדי שיהי' בדיל דהיינו טעמא דמועיל גבי גיטו וידו באין כאחד מטעם שיש לו יד רק שהרב אינו מניח לו לקנות כדביארנו וע"כ צ"ל בדברי העיטור כדביארנו דאין כונתו שיקנה בדין אגב לחודי' שהרי ז"ל העיטור שם וש"מ מכי שכרו כחצרו דמי וקנה מה שבתוכה באגב. אבל בלא אגב לא קנה כו' דאי ס"ד בשכירות לחודי' קני וכחצרו משוינן לי' כו'. ואם נימא דכונת העיטור דקנה מטעם אגב לחודי' א"כ אמאי קאמר העיטור כחצרו משוינן מאי שייכא דחצר לקנין אגב קרקע וכן מה שמסיק העיטור וקנה מה שבתוכה מ"ש מה שבתוכה הא קיי"ל לא בעינן צבורין ע"כ דכונת העיטור כמו שבארנו דעיקר הקנין מטעם חצר אלא שמטעם חצר לחודי' אינו מועיל בשכירות ובעינן דוקא אגב היינו שיהי' חצרו וקנינו באין כאחד:

לפי"ז נוכל ליישב קושית הפוסקים אמאי השמיט הרמב"ם דינא דרבא דאמר דקנין מטלטלי אגב קרקע הוא דוקא בנתן דמי כולן דבגמ' אמרינן תניא כותי' דרבא מהא דמכר עשר שדות בעשר מדינות דהחזיק באחד מהן קנה כולן דוקא בנתן דמי כולן ובמכר עשר שדות הביא הרמב"ם דבעינן דוקא נתן דמי כולן. ולפי הנ"ל יתיישב דהנה טעמא דבעינן נתן דמי כולן הוא דבנתן דמי כולן אמרינן דרצה להקנות לו כולן וכיון שאמר לו לך חזק וקני או שעשה החזקה בפניו בשדה אחת אמרינן דמסתמא רצה שיקנה גם בשדות אחרות כיון שנתן דמי כולן אבל בלא נתן דמי כולן לא אמרינן שרצה המוכר שיקנה גם שדות האחרות ועל שדות אחרות לא הוי כאומר לך חזק וקני אבל אם הי' אומר בפירוש שרוצה שיקנה גם שדות אחרות באותה קני' אז הי' קונה אף אם לא נתן דמי כולן וכן מפורש בסימן קצ"ב בשם הרשב"א דאף במכר מהני אם לא נתן דמי כולן אם אמר לו קני כולן ע"י חזקה זו וא"כ מה שמביא ראי' ממכר לו עשר שדות דבעינן נתן דמי כולן דגם במטלטלי אגב קרקע ג"כ בעינן נתן דמי כולן היכי מיירי אי באינן צבורין הא לא קני באגב אלא דוקא אם אמר לו קני אגב. א"כ נהי נמי דלא נתן דמי כולן הא אמר שרוצה שיקנה ובכה"ג היכא שאמר שרוצה שיקנה גם במכר עשר שדות קונה אלא ע"כ בא למילף בצבורין דאז לא בעינן שיאמר אגב. (ובאמת צריך עיון גדול על הרא"ש דס"ל דגם בצבורין בעינן שיאמר אגב א"כ איך ילפינן דבקניית מטלטלין אג"ק בעינן נתן דמי כולן. הא הרא"ש בעצמו משמע דס"ל דהיכא דאמר בפירוש שרוצה שיקנה אז קונה במתנה אף דס"ל דמתנה הוי כלא נתן דמי כולן א"כ לכאורה גם במכר הדין כן ויסבור הרא"ש כהרשב"א א"כ איך מביא ראי' דגבי מטלטלין אגב קרקע בעינן נתן דמי כולן הא ע"כ מיירי דאמר לו אגב אליבא דהרא"ש והיכא דאמר שרוצה שיקנה הא מועיל אף בלא נתן דמי כולן). והרמב"ם הא ס"ל דבצבורין לא בעינן אגב. וא"כ להרמב"ם מאי ראי' ממכר עשר שדות דבעינן דוקא נתן דמי כולן ואם לא נתן דמי כולן אמרינן שלא הקנה השדות שאינם סמוכים אבל בהשדה שעשה החזקה הרי לא אמרינן שעשה שיור והכא אם נימא דלא רצה להקנות המטלטלין עכצ"ל דהניח שיור בהחצר שיהי' מטלטלים שלו מונחים בהשדה וגם מאי ראי' משדות שאינן סמוכים לצבורין דסמוכים המה. ואף שרש"י מפרש דמטלטלין הנקנין אגב קרקע כשדה שאינה סמוכה לה דמי הרמב"ם ס"ל דסמוכה היא כיון דצבורין ואיך נוכל לומר תני' כותי' מנא לן דלאו סמוכה היא. אכן לפי הנ"ל מיושב דהנה מה שביארנו דבקניית מטלטלין אגב קרקע בצבורין קונה מטעם חצר ואף באינו משתמר גלי לן קרא דחצרו וקנינו באין כאחד כיון שאם יקנה יהי' חצר המשתמר כמו בגיטו וידו באין כאחד זהו דוקא אליבא תירוצא דרב אשי דחצר משום שליחות נמי מועיל ומשו"ה בחצר היכא דמשתמר לא בעינן עומד בצד שדהו. אבל לפי ההוה אמינא סברי דחצר אי נימא דבעינן דוקא עומד בצד שדהו דבעינן דומיא דיד. אף בחצר המשתמר בעינן עומד בצד שדהו ומשו"ה פריך מר"ג וזקנים וכי עומדין בצד שדהו ומשו"ה ג"כ פריך טוה"נ אינה ממון לקנות אג"ק דאף דצבורין. בעינן שהמוכר יקנה אג"ק. דלא נוכל לומר שקונה מטעם חצר שהרי חצר אינו קונה אלא בעומד בצד שדהו דבעינן דומיא דידה נמצא דרבא דס"ל שם כפי ההוה אמינא דהרי הוא אמר שפיר עבד וכו' אלא טוה"נ אינה ממון כו' לקנות אגב. (ומפורש אצלנו במקום אחר דגם הסיומא ולא היא נמי מדברי רבא הוא). נמצא דאליבא דרבא לא הוי כלל הא דביארנו למעלה דיש שני קנינים שנתחדשו מקרא דויתן האחד בצבורין וגלי לן קרא דמועיל חצר כזה שקונה עתה והוא קנין דאורייתא מטעם חצר. אליבא דרבא אי אפשר לומר כן שהרי חצר אינו קונה אלא דומיא דידה. ואליבי' הא דבצבורין קונין אף בלא אמירת אגב דביארתי דהטעם משום דבצבורין הקונה קונה ע"י החצר ואליבא דרבא צריך ע"כ לומר טעם אחר דלדידי' הטעם משום דאמרינן דבודאי דעתו להקנות שהרי לדידי' בצבורין ג"כ עיקר הטעם דמועיל משום דהמוכר מקנה המטלטלין אגב קרקע דהרי לדידי' בחצר בעינן עומד בצד שדהו. משו"ה אליבא דרבא שפיר מביאין ראי' כמו במכר עשר שדות אמרינן בעינן סמוכין דלא רצה להקנות כל השדות ה"נ אין ראי' שרוצה להקנות את המטלטלין דלגבי ההקנאה לא שייך סמוכין. ומשו"ה אף בצבורין לא קנה אבל הרמב"ם דפסק כרב אשי ולדידי' בצבורין המקבל מתנה קונה ע"י החצר א"כ אין ראי' ממכר עשר שדות דהתם אמרינן מנא לן דרוצה לעשותם לדבר אחד אבל הכא הרי הלוקח הוא קונה ממילא ע"י החצר ומנא לן אדרבה דרוצה לשנות שהרי כיון שהם ברשותו ממילא קונה ע"י החצר ודו"ק. משו"ה לדידן אין ראי' לקנין מטלטלין אג"ק דבצבורין כיון שהם בחצרו קונה אף אם לא נתן הכסף אחרי שהלוקח מעצמו יכול לקנותם רק אם המוכר מניח לו לקנות ולא בעינן הקנאה שיקנה לו אגב קרקע וממילא הוי כסמוכין. ובאין צבורין הא בלא אמירת אגב לא קנה כלל ובאמר קנה אגב הא גלי דעתו שרוצה שיקנה והיכא דגלי דעתו שרוצה שיקנה אף במכר עשר שדות קונה בהחזיק אף אם לא נתן דמי כולן משו"ה לדידן לא הביא הרמב"ם כלל דינא דנתן דמי כולן דלתירוץ רב אשי לא שייך האי חילוקא כלל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה פרוזבול. ז"ל ואע"ג שכותבין על עציץ נקוב כיון דחשיב קרקע לא פלוג רבנן עכ"ל . צ"ע דהא עבד ג"כ חשוב קרקע. ונראה שדבריהם מוסברים לאור הבחנת הגר"מ זצ"ל הנ"ל בין שם קרקע לבין דין מחובר. לעבדים יש חלות שם קרקע אך דינם כתלושים ולא כמחוברים לקרקע. מאידך לעציץ נקוב יש חלות שם קרקע בחפצא ואף נחשב ע"פ דין כמחובר לקרקע. והראייה מדין התולש ממנו בשבת שחייב (עיין ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הל"ד ובתוס' במס' שבת (דף פא:) ד"ה והניחו וכו') והוא דין שחל במחובר לקרקע ואינו תלוי בשם קרקע שבחפצא (עיין למעלה בשיעורנו בנוגע לענבים העומדות להבצר).163
תוס' ד"ה והלכתא. בניגוד לשיטת התוס' כאן סובר הרמב"ם (פ"ה מהל' גירושין הלי"ז) שבין כפות ובין ישן לבדם מועילים אלא שישן בלי כפות הגט פסול מדרבנן. אליבא דהרמב"ם דין משתמרת לדעתו תלוי בהיכי תמצי ובכן עבד ער והוא כפות משתמרת לדעת בעליו במציאות. ואילו התוס' סוברים שבן דעת מופקע ע"פ דין מחלות דין משתמרת לדעתו. רק עבד ישן בלבד - שבשעת שינה אינו בן דעת - נתפס בחלות משתמרת לדעת בעלים.
וחלוקים הם גם בעבד ישן ואינו כפות. לדעת הרמב"ם אינו חצר מהלכת כל זמן שהוא ישן ואילו לתוס' נחשב למהלכת לפי שעלול להתעורר כל רגע וללכת. ונראה שחלוקים בדין חצר מהלכת. אליבא דהתוס' חצר מהלכת אינה חפצא של חצר, והכל תלוי ביכולת ללכת. דוקא עבד כפות שאינו יכול ללכת נחשב לחפצא של חצר אבל לא עבד ישן שכן יכול להתעורר וללכת. מאידך הרמב"ם סובר שדין חצר שאינה מהלכת דין הוא בתפיסת החצר, כלומר שהחצר צריכה להיות תפוסה בידי הבעלים כדי שעל ידה יחשב הדבר הנקנה תפוס לבעלים. חצר מהלכת חסרה תפיסת ידי בעליה ולכן אינה קונה. בהתאם לכך עבד הישן ובשעתו אינו מהלך - למרות שעלול להתעורר ולילך - מ"מ בשעה שהוא ישן הנו בתפיסת ידי בעליו וקונה מדין חצר שאינה מהלכת.
תוס' ד"ה ל"ל עומדין. ז"ל לא מטעם חצר קנה דסתם עבדים אין משתמרין כו' עכ"ל. משמע דקרקע נקנית בקנין חצר. וצריך עיון מהמובא בגיטין (דף כב.) שאע"פ שכלים קונים מטלטלין מדין חצר אין עציץ נקוב קונה זרעים כי הזרעים מחוברים לקרקע ומ"ש מעבד כמקרקעי דמי הנקנה בחצר.
ונראה לחלק לפי סברת הגר"מ זצ"ל הנ"ל המבחינה בין מחובר לבין שם קרקע. הזרעים מחוברים לקרקע ומחובר לקרקע אינו נקנה בקנין חצר. ואילו עבדים שאינם מחוברים אף שיש להם שם קרקע בחפצא נקנים בחצר. הביאור לכך הוא כי חצר קונה ע"י תפיסה - שכן החצר תופסת את הדבר הנמצא בו בעד הקונה. זרעים המחוברים לקרקע לעומת זאת אינם תפוסים בתוך העציץ ולכן אינם נקנים על ידו בקנין חצר.
גמ'. עבדא מקרקעי דניידי הוא. נראה שההלכה דשמואל הוא מדין צירוף. קרקעות שבכל העולם מצטרפות כי סדנא דארעא חד הוא, אבל עבד שאינו מחובר לקרקע עולם אינו מצטרף אלא אם כן עומד ממש על גבי הקרקע ואז מצטרף לקנין הקרקע. ובדין דשמואל ניתן לחקור אם הקנין בקרקע א' מהווה מעשה קנין בכל קרקע אחרת או שמעשה הקנין עצמו אינו חל בשאר הקרקעות אך הן נקנות ממילא. והנה דין דשמואל מועיל בעבד בתנאי שיעמוד ע"ג הקרקע כדי שיהיה מצורף לקנין, ובעבד אינו מסתבר שמעשה הקנין (כגון חזקה וכו') הנעשה בקרקע יחשב כאילו נעשה בו ממש שהרי סוכ"ס אין העבד מחובר לקרקע וכדנ"ל באריכות. ולכן מסתבר שקנין דשמואל קנין ממילא הוא ועקב פעולת הקנין הנעשית בקרקע הא' בלבד נקנות ממילא שאר הקרקעות בלי שיעשה בהן מעשה קנין, וכן העבד העומד ע"ג הקרקע נקנה ממילא בקנין הקרקע. וגם שיטת התוס' (ד"ה ל"ל עומדין) שקנין דשמואל מועיל רק עם דעת מקנה ולא בהפקר מורה שאין כאן מעשה קנין בכל הקרקעות אלא שחל כקנין ממילא על פי דעת המקנה, וצ"ע בזה.
לאור חקירה זו יתכן להסביר את דיון הסוגיא בב"ב (דף סז. - סז ב) אם חל דינא דשמואל במכר חולסית ומצולה, מה יהיה בשתי קרקעות שאחת זורעים בה והשניה אינה ראויה אלא לבנין בתים וכדומה שכן יש להן שני מיני תשמישין, דאם מעשה הקנין חל בכולם ה"ה בשני תשמישין, מאידך אם שאר הקרקעות נקנות ממילא בלי מעשה קנין י"ל שנקנות דוקא כשיש לכולן תשמיש א' ולא שני תשמישין.
תוס' ד"ה שאני מטלטלי. ז"ל פי' שיש להם דעת וכו' עכ"ל. קנין אגב מיוסד בצירוף של המטלטלין לקרקע. בן דעת אינו מצטרף אם לא שעומד ממש על גבי הקרקע, אבל בהמה הואיל ואיננה בת דעת מצטרפת למרות שאינה עומדת על גבי הקרקע. עיין ברמב"ם בפ"ג מהל' מכירה (הל' י"א) שפסק כמו התוס', והראב"ד שם השיג עליו ומקשה מעבדים לבהמות ואינו מתרץ כתוס'.
163 וא' מגדולי התלמידים ידידי הרה"ג יוסף וונפסקי זצ"ל הקשה לרבינו זצ"ל שלפי הסברו בעבד שמשום שניתן ללוה להבריחו ולהעלימו אינו בר ערבות ושעבוד לכאורה ה"ה צ"ל בעציץ נקוב כי במציאות קל להבריחו ולהעלימו ולמה יחול בו שעבוד, ולמה לן לחלק בין עבד שע"פ דין הוא תלוש לבין עציץ נקוב שע"פ דין הוא מחובר. ורבינו זצ"ל ענה לו שבאמת הדבר צריך עיון, אך כך משמעות ההלכה. ואולי יש לומר שעציץ נקוב נחשב כחלק מן האדמה ומכיון שאי אפשר להעלים את האדמה חל אותו הדין על כל חלק ממנו אע"פ שניתן להעלימו. ואילו עבד אינו חלק מדבר אחר שאי אפשר להעלימו. אך קשה מדין ענבים העומדות להבצר אליבא דמש"כ בתוס' (בשבועות דף מג ובסנה' דף טו.) דלכ"ע אין גובין מהן דלא סמכא דעתיה דמ"ש מעציץ נקוב שכן גובין ממנו, וצ"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

לבתר דנפק. ר''נ: אמר להו עולא. ליושבין לפניו: הכי אמר ר' אלעזר אפילו מיתמי. דעבדא כמקרקעי דמי: אשתמטין עולא. נשמט ממני וירא משום דס''ל עבדא כמטלטלי דמי ומתיירא הוא שמא אקפחנו בהלכות ובקושיות: הוה עובדא ואגבו דייני דנהרדעא. אפי' מיתמי: הא עולא והא ר' אלעזר כו'. דכולהו סבירי להו כמקרקעי דמו: מר. דאמר כמטלטלי כמאן ס''ל: פרוזבול. מפרש בגיטין (דף לו.) שתיקן הלל הזקן פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית המלוה: חל על הקרקע. דכיון דלא מחוסרי גוביינא וזה כתב לו עליהן שכל חוב שיש לו עליו שיגבנו כל זמן שירצה קיימי ברשותיה דמלוה: נקנין עם הקרקע. אם מכר לו קרקע ומטלטלין והחזיק בקרקע קנה מטלטלין אע''פ שלא משך: ואין נקנין עם העבדים. שאם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין ויכול מוכר לחזור במטלטלין אלמא עבדא כמטלטלי: ה''ג בקרקע לא קנה עבדים. ואע''ג דס''ל להאי תנא עבדים כמטלטלין דמי אפ''ה לא קנה אלא א''כ עומד העבד בתוכה בשעה שהחזיק בה כדמתרץ לקמן שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי: דומיא דערים מצורות. דמהאי קרא נפקא לן במס' קדושין דמטלטלין נקנין בחזקת קרקעות דכתיב ויתן להם אביהם מתנות עם ערי מצורות הלכך בעינן מקרקעי דלא ניידי כי התם: חצר מהלכת היא. אינה קונה לבעליה כלום דלאו חצר היא במהלכת: והלכתא. הא דמתרצינן דקנה ליה עבד בעודן עליו כגון שהעבד כפות שאינו ראוי לילך דדמי לחצר: והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים. ולעיל קתני דלא קנה: בעומדין בתוכה. וההיא דלעיל בשאין עומדין בתוכה: הניחא להך לישנא. דאוקי רב איקא לעיל לההיא מתני' דעבדי כמטלטלי דמי כו':

בין ע''פ לבשטר דבמלוה בשטר גובה משום נעילת דלת ובמלוה על פה לא גבי משום דליכא קלא ובשטר אית ליה קלא אבל מיתמי מה לי מלוה ע''פ מה לי מלוה בשטר אלא ודאי כל היכא דגבי מלקוחות משום נעילת דלת גבי נמי מיתמי כמו מלוה בשטר או מלוה הכתובה בתורה למ''ד ככתובה בשטר דמי או כשעמד בדין גבי נמי מיתמי אבל במלוה על פה כיון דלא חש לעשות שטר לגבות מלקוחות כי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת וה''פ א''ר אלעזר אפי' מיתמי בלא אפותיקי משום דהוי כקרקע לא מיניה פי' בלא אפותיקי לא גבי אלא מיניה ופריך מיניה לכול' ומשני באפותיקי וגבי נמי מיתמי ומלקוחות א''נ דקרי מיניה אע''ג דגבי נמי מיתמי כיון דמכח הלוה שעשאו אפותיקי קא גבי: זילו אהדורו. חשיב להו כטועה בדבר משנה: אנא מתניתא ידענא. אע''ג דבכמה דוכתין אשכחן דכמקרקעי דמי לענין אונאה ושבועה אור''י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא ולא גבי אלא מדרבנן ולענין פרוזבול וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא היא ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי דמי למה לי עומדים בתוכה למ''ד נמי כמטלטלי דמי הוה מצי למיפרך דהא לא חשיב כמטלטלי אלא לענין מילי דרבנן אלא דבלאו הכי פריך שפיר והא דבעי למידק בפ' המוכר את הבית (ב''ב סח.) אי עבדא כמטלטלי דמי או כמקרקעי דמי ממתני' דהיו בה עבדים ובהמה כולן מכורין ומייתי לה נמי בפרק מי שמת (שם קנ.) גבי מטלטלין של פלוני לא שייכא הכא כלל דהתם בלשון בני אדם תלינן: פרוזבול חל על הקרקע. אין כותבין פרוזבול אלא על דבר שאי אפשר לכלותו ואע''ג שכותבין על עציץ נקוב (גיטין לז.) כיון דחשיב קרקע לא פלוג רבנן: מכר לו עבדים וקרקעות. בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג בהחזיק בקרקע בין עבדים למטלטלין דאי משתמרת לדעתו בתרוייהו קני ואי באין משתמרת לדעתו בתרוייהו לא קנה: בעינן דומיא דערים מצורות. והחזיק בקרקע לא קנה עבדים משום דאין קרקע נקני' באגב: והלכתא בכפות. וצ''ל נמי דמיירי בישן דכפות מהני דלא הוי חצר מהלכת וישן מהני דהוי משתמרת לדעתו כדאמרינן בגיטין פרק הזורק (דף עח.) גבי כתב גט לאשתו ונתנו ביד. עבדו ישן ומשמרתו ה''ז גט ניעור אין גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה ופריך ישן אמאי הוי גט חצר מהלכת הוא וכ''ת ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות אלמא אע''ג דמוקי לה בכפות אפ''ה ניעור אינו גט ואין לפרש הלכתא בכפות כלומר לא חשיב מהלכת ולא דמי לעומד ויושב וכיון דכפות מועיל ישן נמי מועיל דא''כ דבשאין כפות איירי רבא אמאי קאמר רבא ניעור אין גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת וכן פ''ה פרק הזורק והלכתא בכפות ובההוא קאמר רבא דניעור אין גט וכן פסקו הלכות גדולות דכפות וישן בעינן: בעומדין לתוכה. והא דקאמר לא קנה באין עומדין לתוכה ואפ''ה במטלטלין קנה דלא בעינן צבורין במטלטלין דלא ניידי ולקמן דדייקינן והא קי''ל דלא בעינן צבורין מגופה הוה מצי למידק: למה לי עומדין בתוכה. פי' על כרחך לא מטעם חצר קנה דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו ואפי' עומד בצד שדהו דהוי עבד כצבי רץ כדרכו ומטעם אגב נמי לא קנה דקרקע אין נקנית אגב קרקע ואפי' אמר קני קרקע הסמוכה לתחום ואגבה תקנה העליונה דהשתא הוי זו על גב זו לא קני באגב אלא ע''כ הא דקני היינו מחמת דחשיב כמחובר וא''כ אפי' אין עומדין בתוכה נמי דהוי כעשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן והא דקאמר שמואל בפרק חזקת הבתים (ב''ב דף נד.) לא קנה אלא מקום מכושו בלבד היינו בנכסי הגר דהפקר אבל אם דעת אחרת מקנה אותו קנה הכל והא דקאמר התם דמצר מפסיק היינו נמי בנכסי הגר או במכר ולא נתן להם דמי כולם דדמי כולם בעינן כדמוכח בפ''ק דקדושין (דף כז:):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד