דף כ - ב
סוף סוף הא איתהנית [הרי נהנית]. [1]
אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: מתניתין היא [משנה היא זו], כלומר: דין זה מתבאר מתוך המשנה.
שאל רב חסדא את רמי בר חמא: הי מתניתין [איזו משנה]? אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: אענה לך לכי תשמש לי [לאחר שתשמשני].
שקל רב חסדא את סודריה של רמי בר חמא וכרך ליה [קיפל את סודרו] לרמי בר חמא כדי לשמשו בכך. [2]
אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: משנתנו היא, ששנינו: "אם נהנית, משלמת מה שנהנית", ומפרש לה ואזיל.
אמר רבא על רמי בר חמא:
כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [עד כמה סמוך ובטוח ואין צריך לדאוג מכל רעה, מי שהקב"ה בעזרו], כלומר: סייעתא דשמיא היתה לו לרמי בר חמא, דאף על גב דלא דמי שאלתו של רב חסדא למתניתין, מכל מקום קבלה מיניה רב חסדא ולא דחאו לרמי בר חמא!
שהרי האי דמשנתנו: זה בעל הבהמה נהנה מאכילת בהמתו, וזה - בעל השעורים חסר מהנאתו של בעל הבהמה, שהרי אכלה את שעוריו - ואילו האי דרב חסדא: זה הדר נהנה, ואילו זה - בעל החצר שלא היה אמור להשכיר את חצירו - לא חסר הוא, וכל עיקר ספיקו של רב חסדא, אינו אלא משום שזה לא חסר, אבל כשזה נהנה וזה חסר, פשיטא שהוא חייב לשלם על הנאתו.
ורמי בר חמא שהביא ראיה ממשנתנו, סבר: סתם פירות ברשות הרבים - כאופן שבמשנתנו - אפקורי מפקר להו בעל הפירות ונמצא שאינו חסר. [3]
פושטת הגמרא את הספק מהא דתנן בבבא בתרא ד ב:
המקיף את חבירו משלש רוחותיו, כלומר: ראובן שיש לו שלש שדות משלש רוחותיו של שדה שמעון, והיו שלשת שדותיו גדורים מבחוץ בסמוך ךרשות הרבים -
והלך ראובן וגדר את השדה הראשונה בינה לבין שדהו של שמעון, [4] וכן את השניה, וכן את השלישית, עדיין אין מחייבין אותו [את שמעון] להשתתף בהוצאות הגדר, שהרי אינו נהנה מגדרותיו של ראובן, כי פרוץ הוא מהרוח הרביעית.
הרי משמע: הא אם גדר ראובן גם את השדה הרביעית - שאף היא היתה קנויה לו, וכבר נהנה שמעון מהגדר, שהרי שדהו גדורה מכל רוחותיו - מחייבין אותו [את שמעון הניקף] להשתתף בהוצאות כל הגדר -
הרי שמע מינה: זה - שמעון הניקף - נהנה, וזה - ראובן המקיף - לא חסר בשביל שמעון, שהרי אף ללא שמעון היה צריך הוא לגדור את שדותיו, ומכל מקום שמעון חייב לשלם על הנאתו.
ודחינן: שאני התם, דאמר ליה ראובן לשמעון: את גרמת לי היקיפא יתירא [השדה שלך שהיא בתוך שדותי, גרמה לי לעשות היקף מחיצות נוסף], כלומר: חסר הוא ראובן בשביל שמעון, [5] שהרי אילו לא היה לשמעון שדה בתוך שדותיו של שמעון הרי די היה לו לראובן במחיצות החיצוניות שעשה, ונמצא שזה נהנה וזה חסר. [6]
תא שמע מהמשך אותה משנה, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:
שהרי שנינו שם: אמר רבי יוסי: אם עמד ניקף [7] [שמעון] אחר שגדר ראובן משלש רוחותיו של שמעון, וגדר בעצמו את הרוח הרביעית של שדהו, מגלגלין עליו - על שמעון - את הכל, כלומר: צריך הוא להשתתף בהוצאות של שלשת הגדרות הראשונות, ומשום שגילה דעתו שמעונין הוא בגדרות מסביב לשדהו.
הרי משמע: טעמא דגדר ניקף, אז מחייבים אותו להשתתף, הא אם גדר המקיף את הרוח הרביעית, וכגון שקנה שדה נוספת מרוח רביעית וגדרה, פטור שמעון הניקף מלהשתתף בהוצאת הגדרות, ואף שנהנה הוא מגדרותיו של ראובן, מכל מקום פטור הוא כשלא גילה שמעון דעתו שהוא מעונין בגדרות -
הרי שמע מינה: זה שמעון נהנה, וזה ראובן לא חסר, פטור. [8]
כלומר: הרי ודאי דבהכי פליגי חכמים המחייבים את שמעון כשגדר ראובן את הרביעית, ורבי יוסי הפוטר [כשלא גילה דעתו]; שחכמים סוברים: "זה נהנה וזה חסר" הוא, שהרי גרם לו שמעון היקיפא יתירתא, ואילו רבי יוסי סובר: אין זה חשוב חסרון לחייב את שמעון על הנאתו; אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", פטור. [9] ודחינן: לעולם "זה נהנה וזה לא חסר, חייב", ושאני התם גבי גדר שאין שמעון מחוייב להשתתף ואף שנהנה, משום דאמר ליה שמעון לראובן: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא [אני איני יכול לעשות גדר אבנים יקרה כזו שעשית, ודי לי בגדר של קוצים שמחירה זוז אחד בלבד], כלומר: די לי בשמירה פחותה וזולה יותר כדי להבדיל ביני לבינך, ואיני רוצה להשתתף בהוצאותיה של גדר אבנים יקרה.
תא שמע ממשנה בבבא מציעא קיז א, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:
דתנן: הבית והעלייה של שנים [לראובן בית, ולשמעון עלייה] שנפלו, ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את ביתו כדי שיוכל הוא לבנות את העלייה על ביתו, והוא - בעל הבית - אינו רוצה לבנות:
הרי בעל העלייה בונה [בית, ויושב בה] [את הבית עד התקרה התחתונה, ויושב בעל העלייה בתוכו], עד שיתן לו - בעל הבית לבעל העלייה - את יציאותיו שהוציא על בנין הבית, ואז יצא בעל העלייה מן הבית, ויבנה את עלייתו.
ומכאן לומדת הגמרא ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור", שהרי:
יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית, הא שכרו, לא.
כלומר, חייב הוא בעל הבית לשלם לבעל העלייה את כל יציאותיו, ואינו מנכה לו שכר דירה שישב בעל העלייה בביתו, הרי שמע מינה:
זה - בעל העלייה - נהנה מדירתו בבית, שאם לא כן היה צריך לשכור לו דירה אחרת, ואילו זה - בעל הבית - לא חסר, שהרי הוא לא היה מעוניין כלל בבניית הבית, פטור הנהנה.
ודחינן: שאני התם גבי בית ועלייה, שלכך אין בעל העלייה משלם על דירתו בבית, משום דביתא לעלייה משתעבד [הבית משועבד הוא לעליה] לבנותה על גביו ולסובלה, ולפיכך הדין עם בעל העלייה לדור בבית.
תא שמע מהמשך המשנה שם: רבי יהודה - נחלק על חכמים הסוברים שאין בעל העלייה צריך לשלם לבעל הבית שכר דירה - ואומר:
אף זה [בעל העלייה] דר בחצר חבירו [בעל הבית] שלא מדעתו, [10] צריך להעלות לו שכר.
הרי שמע מינה: "זה נהנה וזה לא חסר", חייב.
כלומר: הרי ודאי שבכך נחלקו חכמים ורבי יהודה, שלדעת חכמים אינו חייב לשלם שכר דירה משום שביתא לעלייה משתעבד, ואילו רבי יהודה חולק על סברא זו, אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", חייב.
ודחינן: שאני התם בבית חדש שדר בו בעל העלייה, שהוא חייב לשלם משום שבעל הבית חסר את השחרוריתא דאשייתא [שחרוריות הקירות], שכן השימוש הראשוני בבית חדש, משחיר את הקירות ומחסרם. [11]
אבל ספיקו של רב חסדא היה במי שדר בבית ישן של חבירו שאינו מחסר לו כלום, וספק זה עדיין לא נפשט.
שלחוה - לספיקו של רב חסדא - בי רבי אמי, ואמר רבי אמי: ודאי פטור הוא מלשלם, שהרי: וכי מה עשה לו הדייר לבעל החצר, ומה חיסרו, ומה הזיקו!? [12] ורבי חייא בר אבא - ששלחו אף אליו את ספיקו של רב חסדא - אמר: נתיישב בדבר [נעיין בדבר], הדר שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא [חזרו ושלחו את השאלה אל רבי חייא בר אבא], אמר, תמה רבי חייא: כוליה האי שלחו לי ואזלי [כל כך הרבה שולחים הם אלי]!? והרי אילו אשכחי בה טעמא, מי לא שלחנא להו [אילו היתה לי פשיטות בדבר, וכי אטו לא הייתי שולח להם]!?
אתמר, שנחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן בספיקו של רב חסדא:
רב כהנא אמר רבי יוחנן: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר, כי "זה נהנה וזה לא חסר, פטור".
רבי אבהו אמר רבי יוחנן: צריך להעלות לו שכר, כי "זה נהנה וזה לא חסר, חייב".
אמר רב פפא:
הא דרבי אבהו משמו של רבי יוחנן, לאו בפירוש איתמר, לא אמר כן רבי יוחנן בצורה מפורשת, אלא מכללא איתמר, כלומר: משמעות היתה לו לרבי אבהו שכך היא דעתו של רבי יוחנן; דתנן במסכת מעילה:
בשני אופנים מועל האדם בהקדש:
האחד: על ידי הוצאה מרשות לרשות.
השני: על ידי הנאה.
נטל הגזבר לעצמו אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל. [13]
נתנה הגזבר לחבירו, הוא הגזבר מעל במה שנתנה לחבירו, ואילו חבירו לא מעל לכשישתמש בה, שהרי כבר יצא ההקדש לחולין במעילתו של הנותן. [14]
בנאה הגזבר - לאבן או לקורה של ההקדש - לתוך ביתו, הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה שוה פרוטה, שכל הנהנה מן ההקדש, מעל.
ואמר שמואל: זו ששנינו "בנאה לתוך ביתו, הרי זה לא מעל", והוא שהניחה כמות שהיא על פי ארובה לסותמה, ולא קבעה שם, שאין כאן שינוי.
ויתיב רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן [יושב היה רבי אבהו לפני רבי יוחנן], וקאמר משמיה דשמואל:
זאת אומרת, ממה ששנינו: הדר תחת אבן או קורה של הקדש, הרי זה מעל - יש ללמוד: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, שאם לא כן לא היה מועל זה שדר ונהנה מן ההקדש. [15]
ושתק ליה [שתק רבי יוחנן ולא ענהו].
איהו - רבי אבהו - סבר: מדשתיק ליה רבי יוחנן, ודאי מודה ליה שאכן יש מכאן ראיה שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולכן אמר רבי אבהו שכן סובר רבי יוחנן.
ואולם מבארת הגמרא, שלא היא [אין הדבר כן], כי שתיקתו של רבי יוחנן לא היתה הודאה לדברי רבי אבהו, אלא אשגוחי הוא דלא אשגח ביה רבי יוחנן [לא התיחס רבי יוחנן לדברי רבי אבהו], ומשום שלדעתו אין מכאן ראיה, וכדרבה; דאמר רבה:
הערות
[1] כתבו התוספות, שאפילו לדעת הסובר בבבא בתרא יב ב ש"כופין על מדת סדום", מכל מקום שאני הכא, שהיה יכול למונעו מתחילה לדור בביתו; וראה בהערה לעיל בשם ה"פני יהושע", ובמה שהובא שם מדברי התוספות בבבא בתרא יב ב.
[2] א. כתב ב"שערי ישר" בהקדמה [ד"ה ולכן אקוה]: שמעתי דבר נאה ומתקבל בשם גיסי המנוח הרה"ג מוה"ר שלמה זלמן בהר"ר קלמן אבעל מטעלז, שהנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה הדבר מתמיה, שביקש ממנו לשמש אותו; וביאר את הענין, שבדבר הצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם המתלמד מאמין במעלת מלמדו, כי אז אם לא יבין בראשונה יתלה החסרון בעצמו, ויוסיף ליגע את עצמו, ואז יבין באחרונה, אבל אם דברי המלמדו קלים בעיניו ולא שוה לו להתאמץ ולעמול בהם, כי אז, אם לא יקבל את הדברים במושכל הראשון, יניחם או יבטלם בלבו, ולכן כאשר ידע רמי בר חמא את עומק הענין שרצה ללמדו, לא רצה ללמדו עד שיתאמת לו שרב חסדא משתוקק להתלמד ממנו כתלמיד לרב, ולכן לא לימדו עד ששימש אותו כתלמיד לרב; וראה במהר"ץ חיות, שביאר את הענין באופן אחר. ב. ב"משנה למלך" [עבדים ג ח], ביאר, שאם כי רב חסדא כהן היה, ואסור להשתמש בכהן, מכל מקום נשתמש בו רמי בר חמא, משום דבשכר שרי כמו שכתב הסמ"ג, והשכר היה, שפירש לו את המקור ממשנתנו.
[3] הגמרא צריכה ביאור, שהרי אם כפשוטו שבעל הפירות מפקיר את הפירות, אם כן למה ישלם לו בעל הבהמה, והרי לא ממנו נהנה אלא מן ההפקר! ? וכתבו התוספות: "לא לגמרי [מפקיר אותם], דאם כן, אפילו מה שנהנית לא משלם, אלא מתייאש מהם, שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם, עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית", וראה מה שכתב בזה המהר"ם [וב"תרומת הכרי" סימן שסג ה, כתב עליו שאין דבריו ברורים, ראה שם]. וב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש כתב: "כתבו בתוספות וכו', אלא מתיאש מהם וכו' עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית, ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שוויים לפי מה שנתייאש מהם, ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית, ומה שמשלם יותר מכדי שוויים היינו זה נהנה וזה לא חסר", [ויש כאן חידוש: א. שייך יאוש להפחית את ערך הדבר. ב. אילו היה נוטל בעל הבהמה את השעורים ומאכילן לבהמתו, לא היה חייב אלא כפי ערכן לאחר יאוש, וכשנטלתן בהמתו ונהנית בהם, הרי הוא חייב לשלם יותר עד כדי ערך ההנאה]. וראה עוד שם שהאריך בדברי התוספות, ובתוך דבריו הקשה: הרי מבואר בהמשך הסוגיא [לרוב הראשונים], שמשום חסרון קצת הרי הוא חייב על כל ההנאה, ואף שהוא יותר מכדי חסרונו [ראה בהערות בעמוד זה גבי שחרוריתא דאשייתא], ואם כן מה בכך שלא יגיעו לדמי מה שנהנית, מכל מקום הרי די בחסרון קצת כדי לחייבו על כל ההנאה; וראה מה שביאר שם; וראה עוד ב"חידושי רבי שמעון" סימן יט אות ד, מה שכתב בביאור דברי התוספות בשני אופנים.
[4] כן היא שיטת רש"י, והתוספות פירשו באופן אחר, ויתבאר בהערה 6.
[5] בפשוטו יש ללמוד מכאן, שאין צריך שיתחסר ראובן בשביל הנאתו של שמעון, שהרי לא משום הנאתו של שמעון התחסר ראובן בהיקף היתר.
[6] התוספות תמהו על פירושו של רש"י, שמבאר את הנידון בהשתתפות בגדרות שבין ראובן לשמעון, ומשום דלפי זה הרי פשיטא שהוא חסר, כי כל עיקר הצורך לעשות גדירות ביניהם, אינו אלא משום שהשדה שבמרכז בבעלותו של שמעון היא, ונמצא ראובן חסר בשביל שמעון; ועוד העירו, שלשון "היקיפא יתירתא" משמע תוספת על ההיקף, ולא היקף שלם נוסף. ולכן פירשו התוספות, שהנידון הוא בהשתתפות שמעון בגדרות החיצוניות, ומה שאמרו: "את גרמת לי היקיפא יתירתא" היינו שמציאות שדהו של שמעון בין שדותיו של ראובן מגדילה את ההיקף של שדות ראובן, וזה הוא חסרונו של ראובן. ולפי פירושם של התוספות יש לדון, אם משום החסרון המועט של היקף היתר, מתחייב הוא לשלם על כל הנאתו, או שמא אינו מחוייב לשלם אלא על ההנאה שכנגד החסרון, אבל על ההנאה שמעבר לזה, הרי הוא בכלל "זה נהנה וזה לא חסר", וענין זה הוא ביסודו מחלוקת הראשונים וכפי שכבר נזכר לעיל, ויבואר בהערות להלן בעמוד זה גבי "שחרוריתא דאשייתא".
[7] כתבו התוספות, שאין תיבת "ניקף" מלשון המשנה, וביאור המשנה תלוי בלשונות שנתבארו בגמרא שעל המשנה שם, וראיית הגמרא כאן, היא לפי אותו לשון שמפרש את המשנה "עמד ניקף".
[8] ביארו התוספות, שמכל מקום אם גדר את הרביעית וגילה דעתו "דניחא ליה בהוצאה" הרי הוא חייב; ולא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם"; [ובביאור הסברא בזה, ראה מה שכתב ב"חידושי רבי שמעון" סימן כ אות ב, וב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן יח בתחילת הדברים במוסגר]. ומבואר מדברי התוספות, שאם גילה דעתו שהוא רוצה לדור בשכר, הרי הוא חייב אף על פי שבעל החצר לא חסר, וראה מה שיתבאר בזה לקמן כא א בהערות, גבי "השוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון".
[9] נתבאר על פי התוספות.
[10] א. בביאור לשונו של רבי יהודה, ראה ברש"י שם, ובמה שכתוב שם על הגליון. ב. המשך דברי רבי יהודה במשנה שם, הם: "אלא בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, ומקרה את העלייה, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו", פירוש: היות ויש לו עלייה, אם כן אינו חשוב נהנה, ולכן אינו משלם לבעל הבית שכר דירה על שיושב בבית; וראה בהערה בהמשך הענין.
[11] א. נחלקו הראשונים, אם מתוך שמחסר הוא לו על ידי הנאתו אפילו חסרון כלשהו כשחרוריתא דאשייתא, הרי זה בכלל "זה נהנה וזה חסר", ומשלם הוא לו את ערך כל הנאתו, או שמא אין הוא משלם לו אלא את ערך החסרון. דעת התוספות כא א ד"ה ויהבי, הרא"ש סוף סימן ו, רשב"א ד"ה שאני, נמוקי יוסף [ט סוף עמוד א מדפי הרי"ף] בשם הרא"ש והריטב"א, ושו"ת הריב"ש סימן תנו, שחייב הוא לתת לו את כל הנאתו. ודעת הרמ"ה [ראה "נמוקי יוסף" שם, משמו], וכן הביא המגיה לרשב"א הנדמ"ח בשם הראב"ן, שאינו משלם לו אלא כערך חסרונו, [וראה "נודע ביהודה" תניינא חושן משפט סימן כד, שלמד מהשמטת הרמב"ם, שהוא סובר כהרמ"ה] ; ומיהו מבואר ב"קצות החושן" סימן שסג סק"ד, שאף לדעת הרמ"ה אין החיוב משום "מזיק", אלא שחייב הוא על הנאתו כפי ערך החסרון [וראה שם שביאר את הטעם למה באמת אינו חייב מטעם מזיק, וראה מה שכתב על זה ב"חידושי רבי שמואל" סימן יח אות ד במוסגר]. ב. ב"נמוקי יוסף" כתב לסייע דעת הסוברים שהוא חייב לשלם את כל ההנאה "ומסתייע מהא דאמר מגלגלין עליו את הכל", וכוונתו, שהרי בגדר המקיף את הרביעית מבואר בגמרא שמחייבין אותו משום ד"את גרמת לי היקיפא יתירתא", ומשמע שמחייבים אותו משום כך להשתתף בבל ההוצאה של הגדרות, והוא סובר כשיטת התוספות שהנידון הוא על המחיצות החיצוניות, שלא גרם לו אלא קצת חסרון שהגדיל את ההיקף, ומכל מקום מגלגלין עליו את הכל. וראה בב"ח סוף סימן קנו, שלפי פירושו בדברי הרמ"ה שהביא הטור, מבואר באמת, שאין הניקף משלם לו אלא את החסרון, דהיינו מה שגרם לו היקף יתר, והרמ"ה בזה לשיטתו, וראה שם בטור. ג. הקשה הרשב"א על שיטת הרי"ף [שהובאה בהערות בעמוד א], הסובר, שהדר בחצר חבירו דקיימא לאגרא [שבעל החצר חסר] והשוכר הוא גברא דלא עביד למיגר, חייב לשלם לו מפני שחסרו; דאם כן תיקשי סיפא של המשנה [הובא בהערות לעיל] דמבואר שם, שאם בנה בעל העלייה את העלייה, הרי זה יושב בבית ואין בעל הבית מנכה לו שכר דירה, ולשיטת הרי"ף, כיון שחיסרו "שחרוריתא דאשייתא", אם כן צריך לשלם אף אם הוא לא נהנה. והנה לעיל בהערות נתבאר בשם ה"נמוקי יוסף", שלדעת הרי"ף החיוב הוא מטעם מזיק, ואם כן יסוד מחלוקת הרי"ף והתוספות היא, אם מה שמונע ממנו מלהשכיר את החצר הוי בכלל "מזיק" או לא; ומיהו מדברי הרשב"א נראה שאינו מפרש כן, שהרי אם כן מה הקשה מכאן, שהרי ממה נפשך: אם סובר הוא בסברא ש"שחרוריתא דאשייתא" הוי "מזיק", אם כן גם בלי דברי הרי"ף תיקשי, למה אינו מנכה לו "שחרוריתא דאשייתא", והרי מזיק הוא, ואם סובר הוא ש"שחרוריתא דאשייתא" אינו בכלל מזיק [וכדעת ה"קצות החושן"], או שהוא סובר שבאמת מנכה לו בעל הבית את ה"שחרוריתא דאשייתא", אם כן מה קשה לו על הרי"ף, והרי גם הרי"ף לא אמר אלא שהוא משלם מטעם מזיק את מה שחיסר לו. ומזה נראה בפשוטו בהדיא, שהרשב"א מבין בדעת הרי"ף שבמקום שחיסרו הרי הוא חייב על ההנאה ואף שהוא לא חשוב "נהנה" כיון שהוא גברא שלא עביד למיגר, ודלא כדמשמע מפשטות ה"נמוקי יוסף", וראה מה שכתב בביאור דברי הרשב"א בחידושי רבי שמואל" סימן יח.
[12] ראה ב"תורת חיים", ביאור כוונת הגמרא בשילוש הלשון.
[13] בגמרא חגיגה י ב הובאה משנה זו, ואיתא התם: "מכדי מישקל שקלה [והרשב"א גורס כאן: "מכדי מיגזל גזליה"], מה לי הוא ומה לי חבירו"! ? ומפרש התם, "כדשמואל: "הכא בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן, דכל היכא דמנחא ברשותיה דידיה מנחה", ופירש שם רש"י: אפילו קודם שנטלה לעצמו, הרי היתה מונחת ברשותו, נמצא שלא עשה שום שינוי, שיצא על ידי זה מרשות ההקדש, ועל דרך זה פירש רש"י כאן. וראה בתוספות, שכתבו: "דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא, והכא הוא סבור ששלו הוא", כלומר: אין כאן כוונת הוצאה מרשות לרשות, ולכן אינו מועל עד שיתנה לחבירו, כי אז יש כאן כוונת הוצאה מרשותו לרשות חבירו, ובאופן זה מועלים בהקדש.
[14] נתבאר על פי רש"י בחגיגה י ב; וכתב רש"י כאן: נתנה לחבירו: קנייה חבירו, דגזבר יש לו רשות ליתן, וזה שהוציאו לחולין מעל", וכוונתו צריכה ביאור, שהרי כל המוציא הקדש לחולין מעל.
[15] ב"קובץ הערות" [סימן נב אות יג] הביא בשם התוספות בכמה מקומות, שגדר מעילה הוא, שמשלם ממון שגזל הקדש, וכתב, שכדבריהם מוכח להדיא בסוגייתנו, דאי נימא דחיוב מעילה אינו משום גזל ממון, אין ראיה כלל מחיוב מעילה לתשלומי הדיוט, וראה עוד שם. וראה ב"שערי ישר" שער ג פרק כג ד"ה ולענין, שכתב לבאר, ש"האיסור ליהנות משל הקדש הוא ענין בפני עצמו, והתשלומים בפני עצמו, והנה חיוב תשלומים נלענ"ד דהוא לעולם מדין "זה נהנה וזה חסר", דמזיק הקדש לעולם פטור, ואינו חייב רק בנהנה, ובנהנה הוי הדין כמו בהדיוט, משום "זה נהנה וזה חסר", כמו דמוכח בפשטות מסוגייתנו דמדמה זה לזה", וראה עוד מה שהביאו בענין זה ב"ספר המפתח".
סימן י"ד
סוגיא דנטל אבן או קורה של הקדש. וסוגיא דרכב ובא חבירו ורכב. ואין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת ויתבאר הרבה חילוקי דינים במעילה. אם החיוב על הנאה. או על ההוצאה מרשות הקדש:
(א) דף כ נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל. נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. והובא בתוס' דבפ"ק דחגיגה פרכינן מכדי גזל מה לי הוא מה לי חבירו. (פירוש ואמאי אמרינן דאם נטל האבן או הקורה לא מעל). ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן. פירוש א"כ בנטילתו לא עשה מעשה. וכן פרש"י דהאי נטל אבן או קורה פירוש שהגזבר נטל האבן. אכן הרמב"ם כתב (בפ"ו מהלכות מעילה) ז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו. ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל. ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש עכ"ל. וכבר ביארו המפרשים דבריו דהוא מפרש קושית הגמ' מ"ש הוא מ"ש חבירו היינו דגמ' פריך אסיפא אמאי אמרינן הוא מעל וחבירו לא מעל. מ"ש הוא מ"ש חבירו. וכבר תמה בכ"מ דאיך נוכל לפרש כן דהרי בשוגג בודאי דהוא מעל וחבירו לא מעל. שהרי נתחלל הקדש. וא"כ מאי פריך מ"ש הוא מ"ש חבירו דילמא מיירי מתניתין בשוגג דאז הוא מעל וחבירו לא מעל שהרי נתחלל הקדש:
(ב) ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב שם בה"ג המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור. מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש. אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר. אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל. ואין מועל אחר מועל במוקדשין. אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם. ובא חבירו ובקע בו ונהנה בו ופגם כולם מעלו. נטל הקורדום ונתנו לחבירו הוא מעל. אבל חבירו לא מעל כו'. והנה מתניתין דמעילה (דף י"ט) דאיתא אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב. ובא חבירו ורכב כולן מעלו. שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו. דרש"י מפרש דקאי דוקא בקדושת הגוף משום דאין קדושת הגוף יוצא לחולין ומשו"ה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה פירוש בבהמת קרבן. וכלי שרת דג"כ קדושת הגוף נינהו להרמב"ם אי אפשר לפרש כן דהא לדידי' בכה"ג היכא דרכב ובא חבירו ורכב. גם בקדשי בה"ב אין יוצא לחולין. ויש מועל אחר מועל. וע"כ לדידי' פירוש דכלי שרת הוא כלי תשמיש. והנה מלבד דהקשה המשנה למלך מגמ' מעילה דאמרינן שם על מתניתין מני מתניתין רבי נחמי' היא. דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמי' אומר בהמה וכלי שרת ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כש"כ. הרי דמפרש טעמא דמתניתין משום דאין יוצא לחולין. הנה באמת קשיא ג"כ מגמ' מפורשת בקדושין (דף נ"ה) דאמרינן שם וקדושת הגוף מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. כיצד הי' רוכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כו'. הרי דמפרש הגמ' הטעם משום דקדושת הגוף אינו מתחלל ולהרמב"ם גם בקדושת דמים ג"כ ברכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו. ועיין בראב"ד שהשיג ג"כ על הרמב"ם. וכתב אף דדברי הרמב"ם הם תוספתא. אין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה וגמ' ועיין בתוס' שדחק ג"כ בפירוש התוספתא:
(ג) ונראה לי דהנה הכא בב"ק אמרינן בנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה. ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבוה קמי' דר' יוחנן וקאמר משמי' דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. צריך להעלות לו שכר. ושתיק לו איהו סבר מדשתיק מודו לי' ולא היא אשגוחי לא אשגח בי' כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. והנה לכאורה קשה מאי הוי סבר שמואל מעיקרא דמוכח דהדר בחצר חבירו צריך להעלות שכר. ומדייק לה דוקא מהאי מתניתין. הלא כל המשניות מפורשין דאם שתה בכוס של זהב מעל. וע"כ דמעל מטעם נהנה ואמאי מדייק לה דוקא ממתניתין דבנא' בתוך ביתו. וצ"ל דבאמת מכל הני מתניתין אי אפשר להוכיח שהרי כיון דהי' סבר שמואל דהקדש כשלא מדעת דמי. א"כ בשעה שמשתמש הרי הוא שואל שלא מדעת על כל הכלי. והנה בהקדש החיוב מועל הוא משום שמוציא מרשות הקדש ומכניס לרשות אחר. ומשו"ה פסק הרמב"ם דאם השאיל קרדום לחבירו חבירו מותר לבקע לכתחלה דכיון דהשאיל. הרי הוציאה מרשות הקדש ונתחללה בשביל זה. וא"כ היינו יכולין לומר דהקדש לא מעל כלל על הנאה. ורק על חיובא דמכניס לרשות אחר. אלא דשואל שלא מדעת גזלן הוא. נמצא בשעה שמשתמש בהכלי הוא מוציא מרשות הקדש. ולא הי' יכול להוכיח שמואל דמחויבין על הנאה. אבל ממתניתין דנתנה על פי ארובה. דעל הנתינה לא מעל כדפירש במעילה משום דלא הוי הנאה הניכר. וא"כ כ"ז שלא מעל נשארה ברשות הקדש ועתה בשעה שנהנה ממנה הרי אינו משתמש בהדבר. שנימא שמחויב מטעם שואל שלא מדעת וגם כיון דהניחה בחלון ובטלה שם. נעשה קרקע ואינה נגזלת והוא קרקע של הקדש. אלא כיון דההקדש הי' קודם שנעשה קרקע מועלין בכה"ג כמו שמבואר שם במעילה ובפסקי הרמב"ם וא"כ מוכיח שפיר כיון דהחיוב הוא מטעם נהנה. ע"כ דדין הוא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. כיון דקרקע אינה נגזלת מחויב לשלם בעד הנאתו. וע"ז משני הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. ופרש"י דדעת שכינה איכא. והקשה בתוס' הא שלא מדעת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה מדעתו. ונראה לי דבאמת בהדיוט מדעת יתחייב לשלם לכו"ע. שהרי בחצר דקיימא לאגרא לכו"ע חייב לשלם. שהרי הוא נטל דבר שהוא חסר. א"כ בשעה שהוא מדעת. והוא אומר שאינו רוצה בלא אגר. הרי הוא עתה חצר דעבידא לאגרא דמאי הוא חצר דלא קיימא לאגרא שאינו רגיל להשכיר. אבל אם עתה רוצה הוא להשכיר מי מוחה בידו. וא"כ היכא דנכנס לחצר דלא קיימא לאגרא. ובעל החצר בא ואמר איני רוצה בלא שכירות. הרי הוא עתה חצר דקיימא לאגרא וממילא יתחייב הדר לשלם. וזהו שמשני הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי והתורה השכירה לו את החפץ בעד השכירות. שהשכירה התורה לו שישלם בעד השכירות והוי דומיא דתוקף ספינתו של חבירו ונחית לאגרא דמשלם אגרא. וכן מפורשים הדברים ברשב"א ז"ל ומתנה עמו שיעלה לו שכר. וכן בשם פר"ח מפרש שכירות הקדש. הרי דמפרש דהקדש משכיר לו בעד הנאה:
(ד) היוצא מדברינו דבהקדש יש שני חיובים. יש החיוב מעילה משום הוצאה מרשות הקדש ויש עוד חיוב מטעם נהנה מן ההקדש. והנה שמואל סבר דהחיוב היכא דשתה בכוס של הקדש. החיוב הוא משום שואל שלא מדעת הוא. והוי גזלן על כל הדבר. וכיון דשלא מדעת הוא. הרי לא מקרי נחית לאגרא. ורבה מתרץ דהוי כמו מדעת. היינו שהשכירה התורה לנהנה בשוגג שישלם בעד הנאה. והנה בהקדש הדין דבשוגג כיון דמביא קרבן מעילה ממילא יוצא הדבר לחולין. מעתה לפי סברת שמואל דבהקדש הוי שלא מדעת. והחיוב הוא משום הוצאה מרשות. היינו שבשעה שהוא משתמש ששותה או רוכב הוא שואל שלא מדעת על הכלי. א"כ קרבן מעילה שמביא הוא בעד שמשתמש בהכלי ומוציאה לרשות שלו דשואל על הכלי ג"כ מוציא מרשות הוא וכיון דמביא קרבן בעד הוצאתו מרשות. ממילא יוצא הכלי לחולין. וממילא אליבא דשמואל בקדשי בה"ב אי אפשר להיות מועל אחר מועל. שכיון שהוא מביא קרבן. בעד זה שמוציא הכלי לחולין. ממילא יוצא לחולין וא"כ מתניתין דיש מועל אחר מועל ע"כ מיירי בקדשי הגוף. ומשום דאין יוצא לחולין בקדשי הגוף. אבל לפי מאי שתירץ רבה דבהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. וכדפרשנו וכאשר כן מצאנו בהרשב"א דהפירוש הוא שהתורה השכירה לשלם בעד ההנאה. א"כ בשותה איננו מחויב בעד שמשתמש בהכלי אלא בעד הנאתו. א"כ הקרבן שהוא מביא הוא רק בעד ההנאה ולא יצא כל הכלי לחולין כיון שאין מביא קרבן בעד הוצאת הכלי. רק בעד הנאה. ולא נעשה כלל גזלן על הכלי. דכיון דמדעת הוא. הרי כנחית לאגרא. וא"כ הרמב"ם דפסק כרבה. שפיר פירש מתניתין אף בקדשי בה"ב בכלי תשמיש. דכיון דמילתא דעביד לאגרא הוא. הוי כנחית לאגרא. דדין ההקדש כדין הדיוט דמי. א"כ יש מועל אחר מועל אף בקדשי בה"ב כיון שהקרבן איננו רק על ההנאה. א"כ כל הכלי אין יוצא לחולין. והסוגיא דקדושין ומעילה אזלא לפי מאי דסבר שמואל דהחיוב הוא משום הוצאה. דכשלא מדעת דמי. וא"כ גזלן הוא. ודין גבוה כדין הדיוט בכה"ג דאין משלם בעד ההנאה דכיון דכשלא מדעת דמי לא נחית לאגרא. וחיוב קרבן מעילה הוא בעד הוצאה מרשות דנעשה גזלן על הכלי. וכמו שפסק הרמב"ם דהמשאיל קרדום יוצא לחולין ומש"ה מותר לבקע לכתחילה. א"כ בקדשי בה"ב אין מועל אחר מועל ורק בקדשי הגוף יש מועל. משום דבהוצאתו מרשות הקדש אין יוצא לחולין:
(ה) והנה הרמב"ם פסק שם (בפ"ו מהלכות מעילה ה"ט) נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן. אע"פ שלא רחץ מעל. שהרי נהנה בהיותו רחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו. קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל. ואם מן ישראל לא מעל. והקשה הכ"מ ז"ל ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן. ואנן קיי"ל כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות. ולכאורה היא תמיהה גדולה. דהרי בב"מ מ"ח מייתינן ראי' לר"ל ממתניתין דנתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. אבל מידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך מייתינן ראי' דמשיכה קונה מן התורה ולא מעות. ולוי תנא בפירוש נתנה לסיטון מעל במתניתא שלו. ור"ל מוקי לה כרבי שמעון דס"ל מעות קניא. אבל בעכו"ם ליכא לאוקמא כדפירש בתוס' דסיטון הוא המוכר דבר לח. עכ"פ חזינן דאם מעות קונות. אז מעל אף אם לא משך אף בישראל. וא"כ הרמב"ם דפסק דמעות קונות מן התורה איך פסק דלא מעל. ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה תקשה איך אמרינן דלרבי יוחנן דס"ל מעות קונות מעל. הא רבי יוחנן מודה דמדרבנן מעות לא קניא. וא"כ אמאי מועל הרי הוא נתן המעות כמו שהדין לדידן. ולדידן לבתר תקנתא דרבנן מעות אינן קונות. וצ"ל דלא דמי דלרבי יוחנן דאמר מעות קונות מן התורה. ורק דרבנן תקנו דלא יקנה משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי'. א"כ היינו דוקא תקנו שלא יקנה הלוקח את הפירות. אבל זה לא תקנו שלא יקנה כלל המוכר את הכסף כי ע"ז שייך אדרבא יאמר נשרפו מעותך בעלי'. וע"כ קנין המוכר בהכסף לא בטלו וכמו שפירש התוס'. אבל לר"ל לא קנה כלל המוכר הכסף כיון דמן התורה מעות אינן קונות אלא במשיכה ולדידי' לא תקנו רבנן משום שמא יאמרו. שמשום זה יקנה. והנה בהקדש יש חיוב בשוגג בעד שמוציא מרשות. וחייבה התורה קרבן מעילה וגם קרן וחומש לכפרה. ויש עוד חיוב בנהנה במזיד והתם אין החיוב משום הוצאה מרשות. שהרי אין יוצא מרשות הקדש. ורק חיוב תשלומין משום נהנה מן ההקדש אף במזיד מחויב לשלם מדין תשלומין כנוטל מן ההדיוט. מעתה הרמב"ם דמיירי התם בדיני נהנה מן ההקדש במזיד. והתם אין החיוב מטעם מוציא מרשות. אלא מטעם נהנה. משו"ה שפיר כתב הרמב"ם דאם נתן הפרוטה אפירות לא מעל. שהרי במזיד החיוב מטעם נהנה. וכיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין שהרי לא קנה עדיין הפירות. אחרי שעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. אבל בב"מ איירי הגמ' בנהנה בשוגג. ובשוגג הרי החיוב מטעם מוציא מרשות הקדש. ולר"י כיון דס"ל מעות קונות הרי המעות הקנה כבר להמוכר והוציאם מרשות הקדש. ובמוציא אף שלא נהנה מעל בשוגג. משו"ה הוכיח דלר"י אף בפירות מעל. שהרי בשוגג החיוב מטעם מוציא. ולר"י הרי כבר הוציא. ואין להקשות. א"כ איך מוכיח ממתניתין מנא ליה דמיירי בשוגג דילמא מיירי במזיד. ובמזיד הא פרשנו דאף לר"י לא מעל. דבמזיד החיוב מטעם נהנה. ואף לר"י אין נהנה כיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות. ממילא הרי לא נהנה אך באמת שם דמיירי אליבא דר"ל ע"כ ס"ל דמתניתין מיירי בשוגג. דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות מעילה) כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. ועיין בהג"ה בשם מה"ר שמואל אבוהב דהקשה הא קיי"ל אין לוקה ומשלם. ותירץ דלצדדין קתני לוקה אם אתרו ומשלם אם לא אתרו. והנה ר"ל ס"ל בכתובות דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין. א"כ לר"ל בנהנה במזיד דאין התשלומין כפרה אלא מטעם תשלומין הרי כיון דחייבי מלקיות שוגגין נינהו הא פטורין מן התשלומין ולדידי' בנהנה במזיד אין כאן דין מעילה כלל. ולדידי' הא ע"כ היכא דקתני מעל מיירי בשוגג. א"כ שפיר מוכיח דמשיכה קונה מן התורה דאם נימא מעות קונות. והטעם רק משום נשרפו חיטך בעלי'. הרי קניית הכסף לא בטלו. וקנה המוכר הכסף וא"כ אף היכא דמחסרא משיכה. מעל שהרי בשוגג יש חיוב מטעם הוצאה והרי הוציא מרשות הקדש. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. ע"כ דמעות אינן קונות אף מן התורה. ועיין בקצוה"ח (בסימן ל"ח) דפירש דרבא נמי ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין מדרבא ס"ל מכה מכה. וצ"ל אליבא דהקצוה"ח דאע"ג דאמר רבא הילכתא כותי' דרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. הכא ס"ל לרבא דאיפרך מברייתא דמכה מכה שהביא התוס' מפרק החובל עכ"פ לר"ל בודאי דמייתי רבא ראי'. ובפרט אם נימא כהקצוה"ח דרבא בעצמו ס"ל כריש לקיש בדין דחייבי מלקיות שוגגין פטורין. א"כ רבא אליבא דנפשי' מביא ראי' כר"ל דכיון דנהנה במזיד פטור מן התשלומין. א"כ ע"כ בשוגג מיירי מתניתין דנתנה לבלן מעל דבמזיד אין דין מעילה. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסר משיכה ע"כ דמעות אינן קונות מד"ת. אכן הרמב"ם לטעמי' דפסק כרבי יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין ומשו"ה פסק בנהנה מן ההקדש במזיד דמשלם. א"כ מתניתין דנתנה לבלן מיירי במזיד דאין כאן חיוב מוציא מרשות הקדש רק משום נהנה וכיון דעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. ומשו"ה דוקא בלן נהנה דלא מחסרה משיכה:
(ו) לפי"ז מיושב שפיר הקושיא שהקשו הפוסקים על הרמב"ם איך מפרש קושית הגמ' מה לי הוא מה לי חבירו דקאי אסיפא נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. וע"ז פריך מה לי הוא מה לי חבירו דמאי קושיא דילמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ניחא. דזה לא רצה הרמב"ם לפרש דהקושיא הוא בנטל אמאי לא מעל. דהתם פשוט דלא מעל כ"ז שלא הוציא שהרי לא נהנה עדיין. וגם מוציא מרשות לא מקרי דכיון דסבר שהוא שלו. הרי בשוגג לא הוציא שנטילתו לא היתה לזכות. והרי אמרינן יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם כו' משלמין דמי בשר בזול. הרי דבשוגג לא נעשה שואל ולא גזלן. והרי לא עשה כלל קנין לזכות כיון דלא נתכווין לזכות לאו קנין הוא. משא"כ במשאיל דנתכווין להקנות בשאלה לחבירו. דנתכווין להכניסה לרשות חבירו. והרי עשה השואל קנין. וראי' לדבר דכשסבור שהוא שלו לא מעל על נטילה בלי הנאה. שהרי אמרינן נזכר בעה"ב ונזכר שליח חנוני מעל לכשיוציא ואמאי לא מעל בנטילתו. אלא דנטילה בשוגג לא מקרי מוציא מרשות הקדש. ע"כ מפרש הרמב"ם דהקושיא אסיפא ומשום דבמזיד שניהם מעלו. והא דהקשו דלמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ע"כ מיירי המתניתין במזיד. שהרי נטל אבן או קורה היא רישא דהמשנה דנתנה לבלן. והנה לדידן דס"ל כרבי יוחנן דמעות קונות אי אפשר לומר דמתניתין מיירי בשוגג דא"כ תקשה מ"ש בלן דלא מחסרה משיכה. הרי בשוגג החוב משום מוציא מרשות הקדש. וכיון דמעות קונות מן התורה וקנין המוכר לא בטלו רבנן. א"כ הרי הוציא מרשות הקדש. וע"כ לדידן מתניתין מיירי במזיד. ובמזיד החיוב משום נהנה. וכיון דרבנן תקנו שלא יקנה ע"י מעות הרי לא נהנה עדיין. משום הכי פריך שפיר מ"ש הוא מ"ש חבירו. דכיון דסיפא דמתניתין היינו נטל פרוטה ונתנה לבלן ע"כ מיירי במזיד. ע"כ רישא דנטל קורה ג"כ מיירי במזיד. ובמזיד כיון דלא יצא לחולין. (שהרי במזיד אין קרבן). א"כ גם חבירו ימעול שהרי נהנה בנטילתו. ומשני בגזבר דלא נהנה בנטילתו שמקודם היתה בידו ובמזיד כיון דרצונו לגזול באחר דלאו גזבר. גם הנטילה הנאה. משא"כ בשוגג דסבור דשלו הוא הנטילה לא הוי הנאה. דמאי הנאה איכא כיון דהוא סובר דשלו הוא ודו"ק:
סימן ט"ו
סוגיא דזה נהנה וזה לא חסר. וסוגיא דהמקיף את חבירו משלש רוחותיו. הכא ובב"ב ויתבאר טעם דזה נהנה וזה לא חסר. אי הפטור משום דעל הנאה אין חיוב. או משום כופין על מדת סדום. וחילוק בזה נהנה וזה לא חסר. היכא שבשעה שהוציא הי' בעד הנאת חבירו:
(א) דף כ גמרא ת"ש רבי יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב. שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא כו'. והנה רש"י בב"מ פירש הטעם דמשלם בעל העלי' לבעל הבית בעד דירתו אם דר שם. משום דאם לא בנה העלי' מחזי כרבית. והקשה שם בתוס' דלמה לו הטעם משום רבית דהרי הכא בגמ' אמרינן הטעם משום זה נהנה וזה לא חסר. או משום שחרוריתא דאשייתא. והנה בגמ' אמרינן אמר רב סחורא אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאי' יוכת שער כו' רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמש בי' בציבי ותיבנא. אכן הרמב"ם פסק סתמא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר. ולא פירש מאיזה טעם. אם משום ושאי' יוכת שער אי משום ביתא מיתבא יתיב. וכבר תמהו ע"ז המפרשים:
(ב) ולישב זה נראה לי דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ג מהלכות שכנים ה"ג) ז"ל מי שהי' לו חורבה בין חורבת חבירו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה ושני' ושלישית עד שנמצאת חורבה זו משלש רוחתי' גדורה. אין מחייבין אותו ליתן לו ההוצאה כלום שהרי לא הועיל לו והרי חורבתו פתוח לרה"ר כשהיתה. לפיכך אם גדר לו רוח רביעית עד שנמצאת חורבתו מוקפת גדר מגלגלין עליו את הכל ונותן חצי ההוצאה שהוציא זה בארבע רוחות עד ארבע אמות. ובלבד שיהי' מקום הכותל של שניהם אבל אם הי' הכותל של זה שבנה ובחלקו בנה יראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים. והקשה הראב"ד ז"ל א"א זה המשפט מעוקל שאם הרויח לו המקום וגדר אותו שיפחות לו ההוצאה ומה שאמר שאין יכול להשתמש בכתלים. כן ישתמש אלא המקום לו יהי' והי' לו שטר על זה. ומה שכתב הראב"ד יהי' לו שטר. אין הכונה שהניקף יקבל שטר שהכותל שלו. וכפי הנראה דכן הבין בעל מגדל עוז וע"כ כתב טעם הרמב"ם דאמר לא מצינא לנטור שטרא. אבל פשוט דאדרבא המקיף ברצונו להיות בטוח שלא יחזיק הניקף. בחצי הכותל והמקום. כדין בונין הכותל באמצע. וממילא הכותל והמקום של שניהם וכיון דישלם הניקף בעד הכותל הרי ישתמש בהכתלים ויחזיק בהמקום ע"ז כתב הראב"ד דיקבל שטר מן הניקף שהמקום של המקיף רק הכותל הוא ג"כ של הניקף. והמקיף הוא רוצה לנטור השטר כדי שישלם הניקף מחצית ההוצאה. משו"ה פריך שפיר הראב"ד וכי בשביל שהרויח המקום יפסיד גם ההוצאה):
(ג) והנה הקצוה"ח (בסימן קנ"ט ס"ק ו') כתב תירוץ על קושית התוס' בד"ה טעמא. דכיון דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור. א"כ אפילו עמד ניקף אמאי משלם ותירץ הקצוה"ח דלפי שכתב המ"מ טעם הרמב"ם דמשו"ה ס"ל דדוקא בבנה על מקום שניהם אז מחייבין אותו לשלם הכל לפי מה שגדר. ומשום דאז זוכה לו חצירו בחצי הכותל. וכ"כ נמוקי יוסף במתניתין דסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל. ז"ל וא"ת ובמאי נשתעבד זה לתת לו מחצה וי"ל דדעתו היה כשירצה שיתן לו יזכה לו חצירו וחצירו זכתה לו כו' וכיון דקנה בגוף הכותל להיות חצי שלו תו לא שייך זה נהנה וזה לא חסר דאין לך חסר גדול מזה כו'. אבל היכי שקנה גוף הבית דרך מקח וממכר ודאי חייב ואין לך חסר גדול מזה וזה נמי מכי גלי אדעתי' דניחא ליה קנה לו חצירו ומכי משך במקחו הרי נתחייב בדמי המקח כו' עכ"ד. והנה כפי הנראה סבר הקצוה"ח בכונת הנמו"י דכיון דסמך רצה לקנות הכותל. וכיון דקני א"כ הרי חבירו זה נהנה וזה חסר. וכן בעמד ניקף. משו"ה מחויב לשלם. דכיון דקני הכותל. דכיון דרצה לקנות הגדרים והכתלים יקנה אותם הרי המקיף חסר. והדברים תמוהים, דא"כ איך אמרינן בב"ב בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן. אם נימא דבשעה שסמך הכותל רצה לקנות. א"כ איך נימא בודאי לא שילם. כיון דרצה לקנות חצי הכותל. מאין לנו דהוא כפרן ורצה לקנות ולא לשלם. יאמר כיון דבדעתי הי' לקנות וע"כ שלמתי דאינני גזלן. לכפור דבר שקניתי וע"כ מוכח דהא דמשלם בסמך כותל אחר. אין הטעם משום דרצה לקנות. אלא דהדין הוא שמחויב לשלם כיון שרצה להנות מהכותל הזה. ומחויב הוא מן הדין. אלא דכונת הנמו"י במאי נתחייב אף שרצה להנות מהכותל. וממילא מחייבו הדין. אבל אם חוזר בו ואינו רוצה עוד להנות מהכותל. אמאי מחויב עתה לשלם. ע"ז משני הנמו"י דכיון דהכותל עמד על מקום שניהם ממילא תיכף כשרצה להנות מהכותל והדין מחייבו לשלם ממילא יקנה לו תיכף הכותל וכיון דנקנה לו אין יכול לחזור בו. וכן מצאתי מפורש בנמו"י שהרי ז"ל הנמו"י שם בב"ב וא"ת במה קנאו דמחייבים ליה. י"ל דכיון שחצי כותל עומד הוא על חצירו קנתה לו חצירו. ואע"פ דלא א"ל אידך תקנה לך חצירך ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהי' שלו כל זמן שירצה. וא"ת ואמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל. י"ל דמ"מ כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב והכי תניא בתוספתא כו' עכ"ד הנמו"י. ואם כדברי הקצוה"ח דהטעם דבשעה שבנה היתה כונתו לקנות חצי הכותל. א"כ היינו דוקא היכי דרצה לקנות היינו דצריך לכותל אבל היכי דאין רוצה לסמוך הלא לא רצה לקנות. אלא ע"כ דכונת הנמו"י דכיון דמחויב הוא מן הדין לשלם משו"ה נקנה לו הכותל. ולא כהסבר הקצוה"ח דמשום דקנה הכותל נתחייב דאדרבא משום דמחויב משו"ה קנה:
(ד) ע"כ נראה לי דהנה התוס' בב"ב (דף ה') ד"ה אע"פ הקשה אמאי בסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל ניחא זה נהנה וזה לא חסר פטור. ונראה לי דלא דמי דאימתי אמרינן זה נהנה וזה לא חסר היינו דוקא היכא דבעת שהי' זה בונה הבית לא שייך כלל חיובים על הנהנה דלא הי' שייך כלל לגבי דבר זה כמו בבא אחד ודר בבית חבירו או חצירו ובשעה שזה בנה הבית או החצר לא הי' שייך כלל לגבי דהאי אז אמרינן כשבא אח"כ ונהנה הוי זה נהנה וזה לא חסר אבל היכא דבשעה שהוציא זה ההוצאות עמד שזה יהנה מהדבר. אלא דלא הי' יכול לכפותו ליתן. דאמר איני רוצה להנות. אבל כשבא אח"כ ונהנה. א"כ יאמר לו המוציא כיון שגלית דצריך לך הרי מוטל עליך חיוב לשלם לו דבר בעדו ובעד חבירו שהרי תיכף נעשה לו כותל שבאם ירצה יוכל לסמוך כותל אחר ויסמוך הקורות על כותל הזה. אלא דלא יכול לכפותו ליתן ההוצאה. שיאמר איני רוצה להנות. אבל כשבא ונהנה ונמצא שצריך לו הרי מחויב הוא לשלם ג"כ. ואין זה קרוי זה נהנה וזה לא חסר. אלא זה נהנה וזה חסר. שהרי חסר ההוצאות שהוציא לבנות כותל בעד שניהם. ורק כ"ז דלא בנה. אמר אני איני רוצה להנות מן הכותל. אבל בזה שהניח לו לבנות על כותל שלו. ע"כ דעתו הי' שכשיצטרך לסמוך על הכותל יסמוך שאם לא מדוע הניח לו לבנות. וכיון דעתה רוצה הוא בהכותל בודאי דמחויב לשלם. נמצא דדין זה נהנה וזה לא חסר. הוא רק אם בשעה שהוציא. לא הי' כלל דינים על חבירו בעד החסרון. אבל אם בשעה שהוציא כבר הוציא בעד חבירו אלא דלא יכול לחייבו בכה"ג לא שייך זה נהנה וזה לא חסר. מעתה מבוארים בפשטות דברי הרמב"ם שכתב דין דמגלגלין עליו את הכל דוקא בבנה הכותל על מקום שניהם. אבל אם בחלקו בנה אין מגלגלין אלא דבר מועט. וכפי דברינו הוא בפשטות. דאם בנה הכותל על מקום שניהם. א"כ בנה להוציא גם בעד חבירו א"כ לא שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. שהרי חסר הוא שהוציא הוצאות בעד חבירו. וגם הניקף מדהניח לו לבנות ע"כ חשב שכשיצטרך ישתמש בהנאת הכתלים. אבל היכא דלא בנה על מקום שניהם, א"כ הרי לא בנה הכותל בעד חבירו רק בעד עצמו. א"כ לא שייך כלל חיובים בעד ההוצאות. ומש"ה מקרי זה נהנה וזה לא חסר כיון שהוא לא הוציא בעדו. ורק הנאת דבר מועט דזהו ג"כ בשעה שבנה הי' עומד שיהנה ע"י הכתלים משו"ה רק דבר מועט צריך לשלם כמו שיראו הדיינים:
(ה) ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' בב"ב שם בהגה"ה ז"ל כתוב בספרים אבל מקיף לא יהיב לו אלא דמי רביעית. וקשה דמנלן דיהיב לי' אפילו דמי רביעית דילמא לא יהיב ליה כלל. וכן משמע פרק כיצד הרגל דקאמר טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר פטור. ודחי שאני התם דאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בר זוזי כו' והתוס' שם בד"ה שנייה ושלישית. ז"ל ובקונטרס פירש לפי שכבר יצא מן השלשה מב"ד זכאי. וק"ק דא"כ גם ברביעית נמי יצא זכאי עד טפח אחרון. אכן לדברינו דאם בשעה שהוציא ההוצאות הוציא גם בעד חבירו אלא דלא יכול לחייב לחבירו. דאמר אין רצוני להנות. ואז כשבא ונהנה לא שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. אבל אם בשעה שהוציא לא הוציא בעד חבירו. א"כ כשבא אח"כ ונהנה שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. שמה שחסר בשעה שהוציא לא הי' כלל בעד הנהנה. מעתה מיושב שפיר החילוק שבין רוח רביעית לשלשה רוחות. שאם בשעה שבנה לא הי' כונתו לבנות רק שלשה רוחות. הרי דלא הי' כלל הוצאתו בעד חבירו. שהרי בשלשה רוחות לא הועיל עדיין לחבירו. שהרי חורבתו עדיין פתוח. נמצא דכיון שבשעה שהוציא לא הי' עליו חיוב. אף שעתה כשבונה הרוח רביעית נהנה הרי עתה הא לא חסר. משא"כ כשבונה רוח רביעית הרי כשבא לבנות רוח רביעית כל ההוצאות שמוציא הוא מוציא גם בעד חבירו. וזהו כונת רש"י שכבר יצא מב"ד זכאי פירש אם בנה בתחילה על דעת לבנות שלשה לא חל חיובים על הניקף לדעת ת"ק שכשבנה לא בנה בעד חבירו. שהרי לא בנה על דעת שיהנה חבירו. שבלא רוח רביעית אין הנאה להניקף. ולדברי חייא בר רב לא ס"ל דכיון דבנה בעדו משלם כל ההוצאה כיון דצריך. שהרי ס"ל דאינו משלם רק דמי קנים בזול. הרי דלא רמיא עליו חיובים רק בעד ההנאה. משו"ה כיון שבשעה שהוציא לא הוציא על דעת שיהנה חבירו. משו"ה פטור אף שנהנה אח"כ דאח"כ לא יכול לחול חיובים דאז הוא זה נהנה וזה לא חסר. אבל ברביעית היינו היכא דהתחיל על דעת לבנות גם רביעית. א"כ הרי בנה שיהנה חבירו. א"כ מחויב לשלם. שהרי זה נהנה וזה חסר הוא. וזהו שאמר כפי שכתוב בספרים. אבל מקיף לא יהיב אלא דמי רביעית. דרביעית ע"כ יתן. שהרי הוציא בעדו כיון שבנה על מקום שניהם. וזהו דוקא לחייא בר רב. אבל לרב הונא דס"ל דחיוב הכותל הוא לשלם בעד כל הכותל א"כ כיון שהוציא בעדו על בנין הכותל. והוא צריך לה שנהנה ממנה מחויב לשלם כל חצי ההוצאה. והנה זהו דוקא אם בנה על מקום שניהם דבנה גם בעד חבירו. אבל אם בנאה על מקום שלו דלא בנה רק בעדו אז הוא דין דזה נהנה וזה לא חסר ורק דבר מועט כמו נטירא בר זוזא צריך לשלם. נמצא דלא קשה קושית התוס' על גרסת הספרים דמקיף אם גדר הרביעית מחויב ליתן דמי הרביעית לפי קנים בזול. ומב"ק משמע דאף דמי רביעית לא יהיב מדקא משני לדידי סגי בנטירא בר זוזי. אכן באמת חזינן דהסוגיא דב"ב ודב"ק מחולקים בפירוש המשנה דמסוגיא דב"ב מוכח דבנה הכותל באמצע על מקום שניהם. מדאמר רב הונא הכל לפי מה שגדר. וע"כ בבנה על מקום שניהם כמו שמפרש הרמב"ם דזהו דוקא בבנה על מקום שניהם הדין הוא דמגלגלין עליו את הכל. אכן מסוגיא דב"ק דס"ל דמיירי בהקף שבחוץ. כמו שמוכיח התוס' מלשון את גרמת לי הקיפא יתירא. ובהקף שבחוץ הרי לא בנה על מקום שניהם והרי לא גדר אלא בעדו. וא"כ שייכא רק בדין דזה נהנה וזה לא חסר. מעתה לפי הסוגיא בב"ב שפיר קאמר דברוח רביעית משלם בודאי לפי קנים בזול (לחייא בר רב). שהרי בנה בעד חבירו. וא"כ כשהוציא בעד חבירו והוא הניח לו לגדור על שדה שלו הרי רוצה הוא במחיצה. אבל בב"ק דמיירי בבנה על מקום שלו בעצמו. אז אף ברוח רביעית לא משלם שיאמר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזי אף אם נימא זה נהנה וזה לא חסר חייב:
(ו) והנה בגמ' שם אמרינן ורמי בר חמא סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ופירוש בתוס' בד"ה אפקורי ז"ל לא לגמרי דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. והנה לפי זה קשה אמאי משלם מה שנהנית כיון דמתיאש. והס"א הגיהו עד שלא יבאו אלא לדמי מה שנהנית. וא"כ קשה על רמי בר חמא הא הוי זה נהנה וזה חסר. כיון דמדמי מה שנהנית לא מתיאש ואיך מביא ראי' לזה נהנה וזה לא חסר. ועכצ"ל כפירוש התוס' דמתיאש עד שלא יבאו גם לדמי מה שנהנית. ומביא ראי' מדמשלם כל מה שנהנית אף שלפי מה שמתיאש סבור שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ועכצ"ל שמתיאש אין הכונה בתוס' שמתיאש וע"כ מותר ללוקחם כדין דבר לאחר יאוש. אלא דכונת התוס' דכיון דעומדים להתקלקל עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. א"כ חסרון אין כאן כשעור מה שנהנה. ואעפ"כ משלם מה שנהנה הרי דזה נהנה וזה לא חסר חייב. אך באמת קשה שהרי תוס' הוכיחו מהא דאמרינן שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא. דאם הי' חסרון מועט מגלגלין את הכל. וא"כ ה"נ כיון דמקצת הרי ישאר א"כ יש כאן חסרון מועט. א"כ משו"ה משלם הכא כל מה שנהנה משום דיש כאן חסרון במקצת ואיך מביא ראי' לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ואף דאפשר לפרש הכונה דסתם פירות אפקורי מפקר להו יהי' הפירוש כיון שהוא מניח במקום שרבים הולכים, משו"ה אין מחייבין לשלם בעד החסרון. דלאו כל כמיני' לקרב פירות ולחייב אחרים. וגם אבידה מדעת היא כיון שהניח במקום שרבים דורסים התם. והוי כמו דאמרינן בב"ב דאם נתן צלוחית לקטן ושאלה אחד והחזירה לקטן. אם נימא דשואל שלא מדעת שואל הוא ולא גזלן אז אין עליו דין שמירה כיון דאבידה מדעת היא. אבל אם שואל שלא מדעת גזלן הוא. אז מחויב הוא ואף דאבידה מדעת היא עכ"פ לנטלם אסור. ה"נ בהניח במקום שרבים הולכים ושוורים הרבה מצוים. משו"ה אבידה מדעת היא ואין מחויב לשמור שורו שלא יזיק וכמו שנבאר לקמן שיש פוסקים דס"ל חיובי דממונא הוי מטעם חיוב שמירה. והיכא שאין מחויב לשמור פטור. עיין לקמן בדברינו על (דף מ"ד). אעפ"כ מחויב לשלם מה שנהנה כמו שאסור לגזלם. וא"כ מביא רמי בר חמא ראי' כמו הכא דאין חיוב מטעם מזיק היינו מטעם חסרון. שהרי אבידה מדעת היא ואעפ"כ משלם מה שנהנה. ה"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דאף דאין כאן חסרון. אעפ"כ משלם מה שנהנה. וא"כ יהי' הטעם דמשלם גבי שחרוריתא דאשייתא דהתם יש חיוב מטעם שחרורית וכיון דמשלם מקצת מגלגלין עליו את הכל:
(ז) אולם גם זה אי אפשר לפרש דגבי שחרוריתא דאשייתא יהי' הטעם משום דמחויב לשלם בעד שחרורית. דהנה הקצוה"ח (בסימן שס"ג) הקשה דכיון דס"ל לר' יהודה דמשום שחרוריתא דאשייתא צריך לשלם. איך קאמר ר' יהודה דבעה"ע בונה את הבית וגם את העלי' ויושב בבית. אעפ"כ יצטרך לשלם משום שחרוריתא דאשייתא ותירץ דמשום שחרוריתא דאשייתא אין מחויב לשלם. כיון דיכול לשכור פועל ללבנם והוי דומיא דזורק מטבע של חבירו לים הגדול. ואף כי דבריו תמוהים. דאיך נוכל לדמות לזורק מטבע התם לא קא עביד בהדבר שום מעשה. ולא הוזילה ורק גרמא הוא שיצטרך להוציאה אבל הכא דהשחיר הכתלים הרי הזיק גוף הכותל ונזולו מחמת זה וזה שפועל ילבן מקרי שיתקן ההיזק. בודאי דכה"ג לכאורה צריך לשלם. אלא דבאמת פשוט יש לומר דלר' יהודה דס"ל דכל היכי שהניח האש ברשות פטור אף אם עשה ברשות ב"ד למסקנת הגמ' מעתה הכא אינו מחויב מה שאשו הולך ומזיק כיון שברשות הניח האש. אך באמת גם לרבנן בכה"ג פטור. שהרי אמרינן דקוטרא אינו רק גרמא בנזקין. ואמאי לא הוי מזיק ממש. וכן הרחקת גפת וזבל. ועכצ"ל דהדברים אלו לא דמי לאש כיון שאין הולכין ומזיקין למרחוק רק במקומם יכולין להזיק. ולא דמי לאבנו סו"מ שהניחן בראש הגג. שהרוח יכול להובילם למרחוק וכיון דלא הוי רק בור משו"ה פטור אכלים. שהרי הבית הוי כלים. ומשו"ה הרחקת גפת וזבל וקוטרא הוי גרמא בנזקין. אך לפי"ז תקשה לרב דס"ל דלא אפקרינהו שור הוא. אך נראה עוד כיון דהוא הניח האש או הגפת או הזבל, ומהם נולד קוטרא וההבל. א"כ רק בור הנולד מבורו וכמו שפרשנו במקום אחר דכי יכרה איש בור אמר רחמנא. ולא בור בור. וא"כ הכא שמבורו נעשה הבור. אבל הוא בעצמו לא עשה הקוטרא וההבל. א"כ הוא עליו רק גרמא בעלמא. וכדאמרינן לקמן (בדף מ"ח) דהבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא עכ"פ בין להקצוה"ח שמפרש הטעם משום דיכול לחזור וללבן בין לפי שביארנו דהטעם הוא משום דהעשן הנולד ע"י אשו לא הוי רק בור הנולד שלא ע"י כריתו ממש והוי רק גרמא. עכ"פ לא נוכל לחייבו על שחרות הכתלים. וע"כ הא דמחייב ר' יהודה בדר בחצירו הטעם הוא כיון דעכ"פ בא לו הנאה ע"י חסרון של בעל הבית אף שבעד החסרון לא נוכל לחייבו. אעפ"כ משלם בעד הנאה. ה"נ איך מביא ראי' רמי בר חמא ממתניתין דמשלם מה שנהנית. משום דס"ל אפקורי מפקר כיון דאין הפירוש מפקיר לגמרי אלא דעל חסרון לא נוכל לחייבו עכ"פ ההנאה בא מחמת חסרון. וא"כ בכה"ג אף למאן דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור. היכא דבא ע"י חסרון מחייב. אבל בדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא בא ע"י חסרון בכה"ג אפשר דפטור מלשלם:
(ח) והנראה לי דהנה באמת טעמא בעי. אמאי משום דבר מועט דחסרון שחרורית דאשייתא מגלגלין כל ההנאה. והנה בהא דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור יש לומר שני טעמים. או דלא מצינו חיובא שחייבה התורה רק במזיק דבר של חבירו והיינו בחסר. אבל בנהנה ולא הזיק. על הנאה לא מצינו שחייבה התורה. או דבאמת מחויב גם בעד ההנאה לשלם ורק היכא דנהנה ולא חסר פטור. משום דבכה"ג כופין על מדת סדום, ואף דפירוש התוס' דבכה"ג לא שייך כופין על מדת סדום. היינו במנעו מתחלה לדור. דאז איך נימא שיכופו אותו על מדת סדום שיניח חבירו לדור בחצירו בלי שכר. אחרי דאין לו הזיק דהרי הוא חצר דלא עבידא לאגרא. דאטו אם הוא עד עתה חצר דלא עבידא לאגרא. אין לו עתה רשות להשכיר אותו. א"כ איך נכוף אותו יאמר אף כי עד עתה היה חצירי דלא עבידא לאגרא עתה הנני רוצה להשכיר. והיינו רק במנעו מתחלה. אבל כשדר שלא מדעתו וזה לא השכיר. נמצא דעתה הוכיח סופו על תחילתו דהי' על זה דין דכופין על מדת סדום. כיון דעתה אגלאי מילתא דלא רצה להשכיר כל זמן שחבירו דר בחצירו. נמצא דיהי' חילוק בין אלו הטעמים. דאם נימא דעל הנאה לא מצינו שחייבה התורה. וחיובי התורה על דבר הדיוט הוא רק בעד מזיק. א"כ נהי דהנאה בא לו מחמת חסרון של פלוני. אעפ"כ לא ישלם רק מה שחיסר. ולא מה שנהנה דהרי על ההנאה לא חייבה התורה ורק על חסרון. א"כ ישלם רק כמה שהחסיר לפלוני. ואם באנו לומר דהטעם דדר בחצר שלא מדעתו פטור. הוא רק משום דכיון דלא השכיר כל העת אגלאי מילתא דלא הי' עתיד למיגר. נמצא דהי' דין דכופין על מדת סדום. אבל בלא דין דכופין על מדת סדום משלם בעד הנאה נמצא דפטור רק היכא דהי' הדבר בלא חסרון. אבל אם בא מחמת חסרון משלם בעד כל ההנאה שהרי היכא דבא ע"י חסרון לא הי' ע"ז דין דכופין על מדת סדום. נמצא הא דאמרה הגמ' דמשום שחרורית הכתלים מגלגלין עליו את הכל הוא דוקא אם נימא דטעם הפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא משום דכופין על מדת סדום. אבל בלא האי טעמא מחויב על הנאה. א"כ היכא דע"י דירתו הוא מזיק לו אף שבאמת הוא פטור על שחרות הכתלים. כיון דע"י הקוטרא בא לו. ועל נזקי הקוטרא הוא פטור כמו שבארנו למעלה עכ"פ לא נוכל לכוף אותו שיניח אותם לדור. אף אם הי' ברור לנו שלא ישכיר. אעפ"כ איך נכוף אותו שיניחנו לדור אחרי שע"י דירתו יבא היזק לו וכיון דלא הי' בזה דין דכופין על מדת סדום בכה"ג מחויב על הנאה. אבל אם נימא דטעם הפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא משום דלא מצינו שחייבה התורה רק על חסרון, ועל הנאה לא חייבה התורה, א"כ שע"י דירתו הי' לו חסרון שנשחרו כתליו. על החסרון הזה אינו מחויב לשלם ורק באנו לחייבו על הנאה, ועל הנאה לא חייבה התורה א"כ אף היכא דהי' לו חסרון ג"כ יהי' פטור על הנאה. מעתה רמי בר חמא דהוכיח ממתניתין דמשלם מה שנהנית הוכיח דלא נימא דעל הנאה לא חייבה התורה. לפי זה הי' פטור בפירות ברה"ר כיון דאבידה מדעת ועל החסרון לא מצינו לחייבו. דבכה"ג דאבידה מדעת היא. אין מוטל על המזיק לשמור שורו. א"כ לא היינו מחייבין על ההנאה וכיון דחזינן דמשלמית מה שנהנית. ע"כ דזה לא אמרינן דעל הנאה לא חייבה התורה. אלא אמרינן דגם על הנאה מחויב לשלם. נמצא לפחות היכא דדר בחצר חבירו שיש שחרות הכתלים משלם כיון דבכה"ג אין כופין על מדת סדום, ורבא דדחי דאין ראי' מכאן דלא ס"ל פירות ברה"ר אפקורי אפקרינהו, ס"ל באמת דעל הנאה לא חייבה התורה. וא"כ אף במקום שיש שחרות הכתלים פטור מלשלם בעד הנאה שרק בעד חסרון ס"ל צריך לשלם. ובעד שחרות הכתלים פטור מלשלם, (ולקמן נבאר איך יתרץ רבא דברי ר' יהודה אחרי שגם היכא שיש שחרוריתא דאשייתא לדידי' פטור מלשלם):
(ט) לפי"ז מיושב שפיר מה שהרמב"ם לא הביא כלל טעמא דפטור הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. אי משום ושאי' יוכת שער, אי משום ביתא מיתבא יתיב, דהנה באמת נראה בגמ' דלא ס"ל טעמא דפטור דוקא היכא שיש לו טובה, שהרי גבי ההוא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אמרינן לימא קא סבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ומאי קושיא בודאי בכה"ג מחויב, שהרי באשפה לא שייך שיעשה לו טובה דבאשפה לא שייך לא טעמא דשאי' ולא מיתבא יתיב, וע"כ דגמ' ס"ל דפטור אף היכא דליכא כלל הני טעמא, ואף לפי מה שפירשו המפרשים דאצטריך להני טעמא כדי שלא נחייבו משום שחרות הכתלים, ע"ז אמר הגמ' טעמים דאף שיש לו חסרון הכתלים, יש לו כנגד זה טובה. אי משום ושאי' או משום ביתא מיתבא יתיב, נמצא דבאשפה נהי דליכא טעמא דשאי' וביתא מיתבא יתיב. אבל גם חסרון שחרוריתא דאשייתא אין כאן נמצא דהכא פטור. גם בלא הני טעמי'. אבל לפי מה שפירשנו דמשום חסרון שחרוריתא דאשייתא שמגלגלין הכל היינו דוקא אם נימא דטעם הפטור משום כופין על מדת סדום. אבל כפי שרבא רוצה לומר דאף אם הי' הדין דפירות ברה"ר אפקורי מפקר הי' פטור על ההנאה. הרי דס"ל דעל ההנאה לא חייבה התורה. א"כ אף היכי שיש חסרון שנשחרו כתליו, אעפי"כ פטור. א"כ גם בלא הני טעמא דשאי' וביתא מיתבא יתיב פטור הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וכן מוכח מדיתיב ר' אבוה קמי' דר' יוחנן וקאמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. ור' יוחנן לא ס"ל כן כדדחי דכמדעת דמי ואם נימא דבאנו לפטור מטעם דכופין על מדת סדום. למה ליה לדחות דכמדעת דמי, הרי פשוט דגבי הקדש לא שייך כופין על מדת סדום. ומדשני רבה דהטעם גבי הקדש דכהדיוט מדעת דמי ופרשנו דהיינו מטעם דדמי להדיוט שהשכיר. וכאשר כן מצאתי ברשב"א מפורש, ע"כ דאילו הי' שלא מדעת הי' פטור, וע"כ דלא מצינו דחייבה התורה על הנאה גבי הדיוט:
ורק גבי הקדש החמירה התורה שיחויב בעד הנאה. אבל בהדיוט בכה"ג היכא דלא השכיר. אף במקום שאין כאן כופין על מדת סדום, אעפ"כ פטור על הנאה. משו"ה לא הביא כלל הרמב"ם טעמים דשאי' וביתא מיתבא יתיב. דהוא פסק כרבא ורבה. דטעם הפטור פשוט דעל הנאה לא חייבה התורה ואף במקום שיש חסרון שחרות הכתלים ג"כ פטור מלשלם דמי דירה:
(י) אולם לפי זה יקשה על רבא ורבה מר' יהודה דאיך אמר רבי יהודה אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. דלדידהו אי אפשר לתרץ משום שחרוריתא דאשייתא שהרי ס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה. אלא דבאמת יש להקשות מאי פריך מר' יהודה דאמר דבעל הבית צריך ליתן ההוצאות כיון דבעל העלי' בנה הבית בעד בעל הבית. נמצא שכשמשלם לו בעל הבית, הרי הי' הכסף הלואה. והרי אמרינן בב"מ אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר, והכא הרי הוי הלוהו ודר בחצירו ולמאי אצטריך לטעמא דשחרוריתא דאשייתא, וצ"ל דהתם בב"מ יש שני לשונות דאיכא דאמרי ס"ל דלא אמר רב יוסף בר מניומי אלא הלויני ודור בחצירי אז צריך להעלות לו שכר. אבל הלוהו ודר בחצר חבירו אין צריך להעלות שכר. והחילוק דבין הלוהו והלויני הוא דבהלוהו, הרי לא השכיר לו החצר והוא מעצמו דר בה ולא הוי רק הנאה. אבל בהלויני ודור בחצירי הרי השכיר לו החצר בעד אגר נטירת הלואה, ואף שעד עתה הי' גברא דלא עביד למיגר, עתה כשאמר לו הלויני ודור בחצירי הרי עתה השכיר לו החצר. וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה דבהלויני ודור בחצירי הוי רבית דאורייתא. נמצא דלהאי לישנא דס"ל דלא אמר רב יוסף בר מניומי רק בהלויני ודור בחצירי. אף שעל דעת זה הלוה, שהמלוה חשב בשעה שהלוה, שידור בשביל ההלואה בחצירו כיון דהלוה לא קצב בכה"ג לא אסר. נמצא דהגמ' בב"ק ס"ל כהאי לישנא דאין אסור רק היכא דהלוה השכיר החצר בעד אגר נטירת ההלואה. א"כ גבי בעל העלי' בונה דבעל הבית לא רצה כלל שיבנה, הרי לא השכיר לו הבית בעד הלואה. ואף שבעל העלי' בנה על דעת זה שידור בה הוי רק כהלוהו ודר בחצירי דלהאי לישנא מותר משום רבית משו"ה אצטריך לטעם דשחרוריתא דאשייתא:
(יא) נמצא דלא קשה על רבא ורבה איך יפרנסו דברי ר' יהודה אחרי דלדידהו אף היכא שיש שחרוריתא דאשייתא פטור מלשלם. אחרי דס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה אכן לפי שביארנו ניחא שרבה ורבא יסברו כהאי לישנא דאף הלוהו ודר בחצירו אף דהלוה לא קצב ג"כ אסור משום רבית ונמצא דצריך לשלם משום איסור רבית. נמצא דלא קשה ג"כ על רש"י, מה שהקשו למה לרש"י להביא טעמא דרבית אחרי דבגמ' אמר טעם אחר. אכן לדברינו ע"כ אצטריך לטעמא דרבית, לדידן דפסקינן כרבה ורבא ור' יוחנן דטעם פטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו משום דעל הנאה לא חייבה התורה א"כ ע"כ אצטריך לטעמא דרבית דהא אנן פסקינן דאף בהלוהו ודר בחצירו ג"כ צריך להעלות שכר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0