דף כא - ב
אלא בעלמא, בור ברשותו פטור כרבי ישמעאל, ואין לפירות דין מזיק,
ושאני הכא, שאם אכלה מהם אינה חייבת, משום דאמר בעל הבהמה לבעל הפירות: לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותיך לרשות הרבים. כי אע"פ שהמקום הוא רשותך, אין לך זכות להעמיד פירותיך סמוך לרשות הרבים, ומחייבת להו לתוראי, שבכך נגרם לי חיוב נזקין.
ושמואל אמר, בעלמא בור ברשותו חייב כרבי עקיבא, ואעפ"כ אין לפירות דין בור, והטעם לכך הוא:
דבשלמא בור ברשותו, איכא למימר שהוא חייב, משום שהשור המהלך ברשות הרבים לאו אדעתיה, אין בו דעת להזהר, וחייבה התורה את בעל הבור באחריות נזקי השור, שאין בו דעת להזהר.
אלא פירות שהוזק בהם השור, מי איכא למימר "לאו אדעתיה"!? האם אפשר לומר שלא שם לב להזהר?
הא חזי להו! הרי הם נראים לעין. וכיון שהניח את הפירות ברשות, אין הוא חייב על תקלה כזו. [9] ודנה הגמרא: לימא, מחזרת תנאי היא. שמהברייתא שלפנינו נראה שדין מחזרת, תלוי במחלוקת תנאים:
דתניא, אכלה מתוך הרחבה, משלמת מה שנה נית,
אבל אם אכלה מצידי הרחבה, משלמת מה שהזיקה, דברי רבי מאיר ורבי יהודה.
רבי יוסי ורבי אליעזר אומרים: אין דרכה של בהמה המהלכת לאכול, אלא להלך, ולכן, אם אכלה מצידי הרחבה, חייבת.
ותמהינן: אם כן, רבי יוסי היינו תנא קמא ששניהם מחייבים בצידי הרחבה.
אלא על כרחך, מחזרת איכא בינייהו. שנחלקו כשאכלה את הפירות כשהיא ברחבה, ומחזרת ראשה ואכלה מצידי הרחבה.
תנא קמא סבר, מחזרת נמי משלם רק מה שנהנית. ומה שאמר תנא קמא שאם אכלה מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה, זה כשהבהמה עצמה עומדת בצידי הרחבה.
ורבי יוסי סבר, שגם מחזרת משלמת מה שהזיקה, כיון שאין דרכה בכך.
ודחינן: לא. אפשר לומר שאינם חולקים בכך, אלא, דכולי עלמא סוברים שמחזרת שאכלה, דינה אי כרב שחייבת אי כשמואל שפטורה,
והכא, רבי מאיר ורבי יוסי, ב"ביער בשדה אחר" קא מיפלגי, במיעוט הנדרש מהפסוק "וביער בשדה אחר", האם הוא בא למעט שן ברשות הרבים.
מר סבר, רבי מאיר ורבי יוסי סוברים, ש"וביער בשדה אחר" ממעט: ולא ברשות הרבים! ולכן אכלה מתוך הרחבה משלמת רק מה שנהנית.
ומר סבר, רבי יוסי ורבי אליעזר סוברים ש"וביער בשדה אחר" ממעט: ולא ברשות המזיק! שאם הכניס פירותיו לחצר שלא ברשות בעליו, וניזוקו ע"י בהמתו פטור.
ופרכינן: ברשות המזיק, מה צורך יש במעוט?
לימא המזיק: פירך ברשותי, מאי בעי!? כיון שאין לך רשות להכניס פירותיך לרשותי, הרי אחריות נזקן היא עליך.
ומסקינן: אלא אין מחלוקתם אלא בהא דאילפא, שאמר לעיל [כ א] בהמה שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת.
וכן בהא דרבי אושעיא, שאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת, איכא בינייהו.
ונחלקו בזה, שרבי מאיר סובר שאכלה מתוך הרחבה לעולם פטור, אפילו מעל גבי חבירתה או קופצת, ורבי יוסי סובר שאין דרכה לאכול מעל גבי חבירתה או בקפיצה, וחייבת [10]
מתניתין:
במשנה להלן מתבארים דיני שן ורגל בכמה אופנים, ודיני צרורות הנעשים על ידי אש.
א. הכלב והגדי שקפצו מראש הגג אל חצר הניזק, ושברו שם את הכלים, משלם נזק שלם, מדין "רגל", מפני שהן מועדין לקפוץ כך, ואין זה "שינוי", וכיון שאורחייהו לעשות כך, חייבים על נזקם כדין רגל, שגם היא דרכה בכך, להלך ולשבר כלים בהליכתה.
ב. הכלב שנטל חררה, עוגה המונחת על גבי גחלים, ודבוקה בהם, והלך הכלב עם הגחלת הדבוקה בחררה לגדיש.
אכל הכלב את החררה, והדליק את הגדיש [ובגמרא נחלקו כיצד הדליק את הגדיש].
על החררה משלם נזק שלם, כדין שן.
ועל הגדיש משלם רק חצי נזק. ונחלקו בגמרא בביאור הטעם.
גמרא:
מדייקת הגמרא: טעמא שחייבים הכלב והגדי על שוברם את הכלים משום דקפצו, לפי שדרכם לקפוץ.
הא אם נפלו מהגג, פטור.
אלמא קסבר התנא של משנתנו, כי נזק שנעשה תחלתו בפשיעה, שהניח להם להסתובב על ראש הגג, ולא שמרם שלא יקפצו אל חצר חבירו, על אף שידע שדרכם לקפוץ [ואז גם לא היו נופלים], וסופו באונס, שהרי אנוס הוא על הנפילה שלהם, כי אין דרכם ליפול, פטור.
תניא נמי הכי: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ושברו את הכלים, משלם נזק שלם.
נפלו, פטורין.
וכיון שנחלקו אמוראים בשאלה זו, דנה הגמרא:
הניחא למאן דאמר "תחלתו בפשיעה וסופו באונס, פטור".
אלא למאן דאמר חייב, מאי איכא למימר? כיצד הוא יעמיד את המשנה, שהרי אין הוא חולק על סתם משנה, שאין בה תנא חולק. ומעמידה הגמרא את משנתנו לפי מאן דאמר זה:
כגון דמקרבי כלים לגבי כותל. שהיו הכלים מאד קרובים לכותל, ואינם יכולים להנזק מהקפיצה שהיא לרוחק, ונמצא שלא פשע כלל בשמירתם, ולכן פטור כשנפלו והזיקו.
דכי קפצי בקפיצהן, לא נפלי עלייהו, ואפילו "תחלתו בפשיעה", ליכא.
אמר רב זביד משמיה דרבא: פעמים, שאפילו נפלו נמי חייב.
משכחת לה, חיוב זה יתכן, בכותל של גדר הגג שהיה רעוע, ולא היה יכול הגדר הרעוע למנוע את הנפילה, ונמצא שהיה פושע בשמירתם מנפילה, ולכן חייב אפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ואפילו אם נפלו מאליהם, בלי שנפל הגדר.
והוינן בה: מאי ניהו, מהו סיבת חיובו? הרי הוא משום דאבעי ליה לאסוקי דעתא, שהיה צריך להעלות בדעתו את החשש שייתכן דנפיל ארחי, שיפלו אריחי הכותל הרעוע.
ואם כן, כיון שסוף סוף לא נפל ארחי, ונפול אינהו מעצמם, ואין כאן פשיעה בנפילה שכזאת, והרי גם באופן הזה, תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא! ומי שפוטר, צריך לפוטרו גם כאן!?
ומשנינן: לא צריכא, מדובר כאן בכותל צר. שהיה מעקה הגג צר, באופן שגורם להם לקפוץ או להחליק ממנו, והנחתם בראש הגג היא פשיעה לגבי נפילה.
תנו רבנן: הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה, ושיברו כלים למעלה, משונה הוא, ופטורין מנזק שלם, וחייבים חצי נזק כדין קרן.
ורק אם קפצו מלמעלה למטה, חייבין שדרכם בכך. אדם ותרנגול שדלגו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, חייבין.
התרנגול חייב כיון שדרכו בכך, והוא מועד לענין קפיצה ולא תם, ואילו האדם חייב אפילו אם אין דרכו בכך, כי אדם המזיק חייב בנזקין כמועד לעולם, ואין צד "תמות" באדם. ומקשה הגמרא מברייתא, שנאמר בה בגדי ובכלב, אחרת:
הערות
[9] אמנם אם יניחם ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחם לא אמרי' סברא זו וחייב עליהן אם יזיקו.
[10] וכתבו בתוס' דקופצת חייבת משום קרן ואילו מעל גבי חבירתה הוי שן, וכ"כ רש"י לעיל כ. ועי' בעה"מ, אך הרמב"ן במלחמות כתב שאילפא ורב אושעיא פליגי בזה אי חייבת באכלה מעל גבי חבירתה בלא קופצת, דהוי כמחזרת, וקופצת הוי כשבקתה לרחבה וקמה בצידי רחבה. וזהו שאמרו דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו, דלמסקנא הדרינן לפלוגתא דמחזרת. ולדינא כתב הרא"ש דהלכה כלישנא קמא דפליגי במחזרת והלכה כשמואל בדיני ומחזרת פטורה, אלא אם היתה היא גופה בצידי רחבה. אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים ואכלה משם, פסק כרב, דפטור משום דיותר יש לפטור מקצה מקום ממחזרת.
ושמואל אמר מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים כי האי גונא חייב שהרי לא הפקירו וכחצירו הוא והשור שאכל פירות באותו מקום שהקצה מרשותו ונפל שמה שור פטור בעל הבור דיכיל למימר ליה תורך ברשותי מאי בעי ופשטינן לה לעולם אימא לך בור באותו מקום שהקצהו לרשות הרבים פטור דבור ברשותו הוא אי הכי אמאי פטר בו את השן משום דיכיל מרי דתורא למימר ליה לאו כל כמינך דמקרבת לפירך ברשות הרבים ומחייבת לתוראי. ולשמואל אימא לך לעולם בור כי האי גוונא חייב דכרשות הרבים הוא. אי הכי אמאי מחייב בו את השן אמר לך בשלמא בור איכא למימר דלאו אדעתיה אלא פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קא חזי להו ואתינן לאוקומה מחזרת כתנאי ודחי' לה ואמר לא כולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל והכא [בהא] פליגי ר"מ ור"י [ס"ל] שן ברשות הניזק הוא שהיא חייבת אבל ברשות הרבים אינה משלמת אלא מה שנהנית ורבי יוסי ור' אלעזר סברי אפי' ברשות הרבים השן חייבת וזה שכתוב ובער בשדה אחר למעוטי ברשות המזיק כגון שהכניס אדם פירות בחצר חבירו ובא שורו של בעל החצר ואכלם שהוא פטור ומתמהינן זה הוצרך שיאמר לימא לי' בעל החצר פירך ברשותאי מאי בעי והדרינן מהא ואמרינן אי דאילפא דמחייב בבהמ' הפושטת צוארה ואוכלת מעל גבי חברתה אי דר' הושעי' דמחייב בעומדת ברה"ר ואוכלת [איכא בינייהו] לר"מ ור' יהודה לא שנא להו (ברשות) בין מתוך הרחבה בין מעל גבי חברתה בין מהלכת בין עומדת ואפי' קופצת הכל ברשות הרבים אינה משלמת אלא מה שנהנית.
ור' יוסי ור' אלעזר אומרים אינה פטורה ברשות הרבים אלא כעין דרכה במקום שמהלכת בלבד אבל אלו כולן חייב:
מתני' הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ותניא נמי הכי כי הא גוונא ומדברי שניהן דייקינן טעמא דקפצו בפשיעה הא בעו לקפוץ ונפלו פטורין שמעינן מינה דתחילתו בפשיעה דאיבעי ליה אסוקי אדעתא דילמא קפצי וסופו באונס פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר ופרקי' כגון הכלים שנשברו היו סמוכין לכותל כעין דבוקים שאפי' היו הגדיים נופלין מכח קפיצה חוץ לכלים היו נופלים ובין בתחילה ובין בסוף אנוסין הן.
רב זביד אמר פעמים אפי' נפלו חייבין כגון שהיה הכותל רעוע ואמאי חייבין דאיבעי להו אסוקי אדעתא דילמא נפלי ארחי ותברי למאני ודא היא פשיעה ואע"ג דלא נפלי ארחי ונפלי אינהו הגדיים ושברו כלים חייבין האי נמי תחילתו בפשיעה וסופן באונס הוא וכדאמרי'. ואוקימנא בכותל צר שאינו יכול להלך עד שיפול והכל פשיעה:
אי כרב כשמואל. אי אפשר לפרש דכולן ס"ל או כרב או כשמואל דהא ר' יוסי ור' אלעזר דאמרי אין דרכה של בהמה לאכול אלא להלך ע"כ לית ליה כשמואל דאמר מחזרת פטורה אלא דאפשר דר' מאיר סבר כרב שפי' דכל שאוכלת מצדי הרחבה דחייבת ואף על גב דלא שבקתיה לר"ה אלא שמחזרת וא"כ כולהו קיימי בחדא שיטתא במחזרת ולא פליגי בה כלל וכן נמי אפשר דס"ל דר' מאיר כשמואל ומחזרת פטור. ומאי צידי הרחבה דקאמר כגון דשבקתיה לרחבה וקם ואזיל בצדי הרחבה.
ומר סבר בשדה אחר ולא ברשות המזיק. ואיכא למידק האיך אפשר לומר דר' אליעזר סבר לה דשן ורגל חייבים ברשות הרבים והא אמרינן לעיל דר' אלעזר דאמר לגבי חררה משלם נזק שלם סבר לה כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נ"ש ור"ט מק"ו דשן ורגל דפטורים ברה"ר מייתי לה וי"ל דהא דהכא לא קיימא דהא דחינן ברשות המזיק פשיטא ואוקימנא דאילפא ור' הושעי' איכא בינייהו לפי מה שכתבתי למעלה דאילפא ור' הושעיא לא פליגן ותרוייהו חשבי ליה כחצר הניזק ה"פ דר' מאיר פטר בשתיהן דלא חשיב להו חצר הניזק ואורחא בהכי ור' יוסי ור' אליעזר סברי דזו כחצר הניזק היא ולפיכך משלמת מה שהזיקה דאין דרכה אלא להלך ולאכול מתוך הרחבה אבל לקפוץ או לפשוט צוארה ולאכול מעל גבי חברתה לא ונראה שכן פירשה ר"ח ז"ח.
נפלו פטורין. כלומר פטורין גמורין ואפילו מחצי נזק מדקתני ואפילו בשקפצו משלם נזק שלם ואם איתא דבנפלו חייבין חצי נזק הול"ל בהדיא משלם חצי נזק ועוד דהא אוקימנא כמ"ד תחלתן בפשיעה וסופו באונס פטור וכל באונס פטור מכלום ונפילת אונס הוא דכי קפצו לבראי קפצי איכא למידק א"כ אפילו שברו דרך קפיצה אמאי משלם נזק שלם והא משונה הוא דאי לא אכתי תיקשי לן דתחלתו בפשיעה הוא ואי לאו פשיעה הוא אלמא שמור הוי ואי אפשר לחייבו ביותר מחצי הנזק דלכל הפחות אף ע"פ שאתה מוציאו מכלל אונס א"א להוציאו מכלל משונה וי"ל דלגבי קפיצה קרוב לכותל לא חשבינן ליה כתחלתו פושע גמור הוא שיתחייב עליו אף על האונס שבסופו ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא אמרינן אלא במקום פשיעה גמורה אבל מ"מ כל שקפצו אפילו סמוך לכותל כיון דמדעתן קפצו ופעמים קופצים כן לא חשבינן ליה משונה ונזק שלם משלם כנ"ל.
אמר רב זביד משמיה דרבא פעמים שנפלו חייבים. כלומר לכ"ע ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומשכחת לה בכותל רעוע דהא בכי הא יש פשיעה בתחלתו לגבי קפיצה שמקפצין על גבי הכותל וכן לגבי הנפילה משום שעשויין האריחין ליפול ע"י קפיצתן על הכותלים.
לא צריכה בכותל צר. כלומר מעתה אפילו בכותל שאינו רעוע שעשויין לקפוץ על הכותל אף ע"פ שהוא צר והן עשויין ליפול שאין להם מעמד על הכותל.
מלמטה למעלה פטורין. כלומר פטורין אפילו מחצי נזק דכאונס חשבינן ליה שלא היה לו לשמרן שאין עשויין לדלוג מלמטה למעלה והיינו דאצטריך למיתני אדם ותרנגול חייבין ואדם למאי איצטריך פשיטא דאדם מועד לעולם וכל שהכלב והגדי משלמין חצי נזק אדם שהוא מועד משלם נזק שלם אלא משום דכלב וגדי פטורין לגמרי דכאונס חשבינן ליה תנא דאדם חייב דאדם עשוי לכך ולכך.
המשנה הרביעית והיא מענין משניות שלפניה אלא שאחר ששנה דין העדת רגל ושן רצה לפרוט את שניהם בקצת בהמות כדינים מחודשים והתחיל במשנה זו בענין רגל ואמר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהם מועדין אמר המאירי פי' שהניחום בעליהם בראש הגג הסמוך לחצרו של זה וקפצו בחצר ושברו את הכלים בקפיצתם עליהם משלמין נזק שלם שהרי דרכן בכך ונזקי רגל בחצר הניזק הם ופרשו בגמרא שאפילו לא קפצו אלא שנפלו עליהם ושברום חייב ואע"פ שהנפילה אונס היא הא מ"מ תחלתו בפשיעה שהיה לו להעלות על לב שיקפצו וישברו ואע"פ שמ"מ לא מצד פשיעתו נשברו אלא מצד אונס אחר הא מ"מ כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והרי ההיזק נגרר אחר תחלתו שהוא הקפיצה שדרכו בכך ומ"מ אם היו הכלים סמוכים לכותל כל כך שאין דרך הקופץ להיות קפיצתו מזדמנת עליהם אלא חוץ להם ונפלו עליהם ונשברו פטורים שהרי תחלתו וסופו באונס וזהו שאמרו בגמרא כאן דמקרבי כלים וכו' דכי קפצי לבראי קפצי ונמצא שאף לענין הקפיצה אונס הוא ונמצא תחלתו וסופו באונס ודין חצי נזק אין כאן שהרי אין כונתה להזיק ויש חולקין לחייב בחצי נזק ואין נראה לי:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
זה שביארנו בזמן שהכלים קרובים לכותל ונפלו עליהם שהוא פטור כבר בארנו הטעם מפני שהנפילה אינה מצויה ולא היה לו להעלותה על לב והקפיצה אינה מזקת להם דלבראי קפצי ונמצא תחלתו וסופו באונס הא אם היתה הנפילה ראויה לו להעלותה על לבו כגון שהיה הכותל רעוע או שהיה צר כל כך שאין הליכת הכלב לשם מצויה בריוח הרי זה תחלתו בפשיעה ואפילו נפלו שלא מצד רעיעת הכותל או צרות שבה חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב:
הכלב והגדי שדלגו מגבוה לנמוך דרך הלוכם והוא הכלב בסירוך והגדי בקפיצה חייבים נזק שלם שזהו דרכם והרי הוא רגל בחצר הניזק דלגו מלמטה למעלה אף בדרך זה אין זה דרכם והרי הוא תולדת קרן ומשלמין חצי נזק וכן אם דלגו בהפך דרכם והוא הכלב בקפיצה והגדי בסירוך אף ממעלה למטה תולדות קרן היא ומשלמין חצי נזק ואע"פ שתחלתו בפשיעה שמה שדרכו בכך אין אומרין דין תחלתו בפשיעה וסופו באונס מפשיעה שבנזקי רגל לאונס שבנזקי קרן שאם כן אף כל קרן בחצר הניזק תחלתו בפשיעה הוא מענין רגל ושן וכן ארי שנכנס לחצר הניזק וטרף ואכל יתחייב נזק שלם שהרי תחלתו בפשיעה לענין שהוא דורס ואוכל וגדולי הפוסקים תופשין בזה שטה אחרת מפני שהם גורסים בברייתא בין שדלגו מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים ומפרשים שכל שלא שינו בדלוגם בסירוך וקפיצה מלמטה למעלה חייבים חצי נזק אבל מלמעלה למטה חייבים נזק שלם שמלמעלה למטה דרכם הוא בכל דלוג ואין דבריהם נראים:
ודברים אלו צריך לעיין בהם בגבהו של כותל כמה הוא וכל שהוא יוצא בה מגדרו של עולם נעשה שנוי ומוציאו מכלל רגל כמו שיתבאר:
אדם ותרנגול שדלגו ושברו בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבים נזק שלם אדם מפני שהוא מועד לעולם בכל דבר שהוא מזיק בו ואין שנוי אצלו בשום הזק אלא מועד הוא לכלם ותרנגול מפני שדרכו בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה:
המשנה החמישית והכונה בה להשמיענו בהעדת השן קצת דברים מחודשים ואמר על זה כלב שנטל את החררה מעל גבי הגחלים והלך לו לגדיש אכל את החררה הדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק אמר הר"ם חררה עוגה דקה ופעמים שהגחלים נדבקים בה וכשאכל אותה בגדיש והדליק הגדיש באותה גחלת הנה באכלו העוגה כדרכו ומשלם נזק שלם ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם חצי נזק:
אמר המאירי הכלב שנטל את החררה וגחלים עליה והלך לגדישו של בעל החררה ובשדה שלו ואכל את החררה והדליק את הגדיש על ידי הגחלת ואמר על זה שעל החררה משלם נזק שלם שאע"פ שגחלים עליה דרכו בכך ואין כאן שנוי ומתוך כך משלם נזק שלם הואיל ואכלה בגדיש של בעל החררה שהרי חצר הניזק הוא שכל רשות הניזק בכלל זה ואם היה הגדיש בקרקע של אחר הואיל והגדיש של זה ואכלה בתוך הגדיש יראה שכחצר הניזק הוא נדון ואע"פ שאין לנו הכרח מ"מ יראה שאין זה פחות מגב חברתה הא אם אכלה בגדיש דעלמא אעפ"י שהוציאה מרשות הניזק בתר אכילה אזלינן כמו שבארנו למעלה:
ועל הגדיש חצי נזק פרשוה בגמ' בשהניח על הגדיש את הגחלת עם החררה שאין כאן שנוי ומתוך כך על מקום הנחת הגחלת משלם נזק שלם כבחררה אבל על הגדיש כלו חצי נזק שצרורות של כלב הם ואע"פ שאין הגחלת מבעל הכלב שחיוב של אשו לא משום ממונו לבד הוא כנזקי שורו ובורו שלא נחייב אלא בעל הגחלת ולא המדליק בשלו בגחלת שאינו שלו וכן שבבהמה לא נחייב אלא בעל הגחלת אלא אף משום חציו כלומר שהמדליק הוא כזורק חץ בידים ובאדם הוא כאילו הוא מזיק בזריקת חץ אפילו הדליק בתוך שלו ובבהמה הם חצים שלה והם בדין צרורות ומשלם חצי נזק מטעם צרורות ובאדם שאין בו דין צרורות נזק שלם אע"פ שאין הגחלת שלו ומ"מ בכלב אם לא הניחה אלא אדי אדויי פי' שזרקה בפה או ברגל דרך שנוי הרי כל זה משונה ואף על מקום גחלת אינו משלם אלא חצי נזק ומדין קרן ועל שאר הגדיש חצי נזק גם כן שאין שנוי לצרורות לדון בהם רביע נזק ויש חולקים בזו כמו שהתבאר:
ודברים אלו בששמר בעל הגחלת את גחלתו כראוי ואין לך חיוב אלא אצל בעל הכלב והכלב חתר את הדלת ואעפ"כ אין זה משנה לדון בו דין חצי נזק אף במקום גחלת שסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב הא אם לא שמר בעל גחלת את גחלתו חיוב חררה ומקום גחלת על בעל הכלב על החררה בנזק שלם ועל מקומה אם בנזק שלם בלא שנוי ואם בחצי נזק בשנוי וחיוב הגדיש על בעל הגחלת מדין ממונו הן באנחה אנוחי הן באדי אדויי למה שפרשנו בו שזרקה שזה חמור ממסרה לחרש ושוטה שהרי יש לו לשמרה מכל מה שמצוי ליטלה מביתו וחיובו בנזק שלם שכל שאתה מחייב בעל הגחלת אין לך אצל שנוי כלום שהרי מצד ממונו שהזיק אתה מחייבו ולא מצד הכלב שנדון בו כדין קרן או כדין צרורות שאין דין שנוי או דין צרורות אלא בנזקי בהמה אבל אם הוליכה בכל הגדיש אף בשלא שמר גחלתו בעל הכלב חייב נזק שלם מתורת בור ולא בעל גחלת והרי הוא כבורו המתגלגל שבארנו בו בפרק הראשון שאם הוא מזיק בעוד שהוא הולך כח המגלגל הוא והוא חייב ובעל הבור פטור ומ"מ יש מפרשים שהולכה זו בכלל אדי אדויי היא ולא בדין בור וכל שלא שמר בעל גחלת את גחלתו חייב בעל הגחלת ואם שמרה חייב בעל הכלב על מקום גחלת חצי נזק ואין צריך לומר על הגדיש שהוא בחצי נזק לדעת זה וכן נראה מתלמוד המערב שהביאו לדעת ריש לקיש במקום אדייה אדויי במצית את האור על כל שבולת ושבולת והדברים נראין שאין להביא בכלל בור מה שהוא מתגלגל דרך שנוי וגדולי המחברים כתבו בזו שעל שאר הגדיש פטור ולא הבנתי דבריהם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
דכולי עלמא במחזרת אי כרב אי כשמואל וכו'. פירוש ופליגי באכלה מתוך הרחבה. לפי אותם המפרשים דפליגי רב ושמואל במחזרת אי הוה חשיבא קרן או שן הכי פירושו דכולי עלמא מחזרת אי כרב דהוי משונה דרבי מאיר מחייב חצי נזק אפילו מחזרת דמשונה הוא אבל לא מתוך הרחבה ורבי יוסי ורבי אלעזר סברי אף מתוך הרחבה חייב דשן ברשות הרבים חייב. אי כשמואל דמחזרת לאו משונה הוא ולרבי מאיר לא מחייב מחזרת אלא דשבקה לרחבה ואזלא בצידי הרחבה ורבי יוסי ורבי אלעזר מחייבי לה אף ברשות הרבים אמנם לאידך פירושא קשה וכו' ככתוב בתוספות. ה"ר ישעיה ז"ל.
אי כרב אי כשמואל. לפירוש רש"י הכי קאמר אי כרב תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה בכל ענין אף במחזרת וכן רבי יוסי קאמר אין דרכה לאכול ברחבה ולא לחזר אלא להלך ואי כשמואל תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה כגון דשבקתה לרחבה ואזלא וקיימא כולה בצידי הרחבה דאז הוי חצר הניזק הא קיימא תוך הרחבה וחזרה בצידי פטורה ורבי יוסי נמי כשמואל ולא מכל וכל דהא רבי יוסי אף בתוך הרחבה מחייב כדבעינן למימר בסמוך וכל שכן מחזרת ושמואל פטר בתוך הרחבה אלא בהא סבר כשמואל דאין החיזור מחשיבו לקרן אלא אכתי שן הוא ומטעם שן קא מחייב ליה. ולפירוש התוספות צריך לומר אי כרב תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה ואף על ידי חיזור דחשיב חצר הניזק וכן רבי יוסי אמר אין דרכה לאכול ולא לחזר אלא להלך ואם כן הוי חצר הניזק כרב. ואי כשמואל תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה הא חזרה פטורה דהוי שן ברשות הרבים ורבי יוסי סבר אין דרכה לאכול בצדי ולמשבק הרחבה אבל בחיזור אורחא היא ושן ברשות הרבים היא. ואם תאמר מאי נפקא מינה לרבי יוסי אי חשיב חצר הניזק או רשות הרבים הלא בשניהם מחייב רבי יוסי כדאמר בסמוך. וי"ל דנפקא מינה אם עמדה בחצר המזיק והחזירה ראשה לרשות הרבים דאי כרב חייבת ואי כשמואל כיון שרגליה בחצר המזיק אין החיזור מחייבתה. ע"כ רבינו פרץ ז"ל.
כתבו בתוספות רבי יוסי לא מצי סבר כשמואל וכו'. ואף על גב דכרב נמי אינו יכול לסבור דרב פוטר ברשות הרבים בלא חיזור מכל מקום מצי סבר בצד אחד היכא שאכלה על ידי חיזור אף על פי שמן הראוי הוא רשות הרבים רב חשיב ליה רשות הניזק הכי נמי רבי יוסי חשיב רשות הרבים רשות הניזק אבל כשמואל לא מצי סבר דבין אכלה על ידי חיזור ובין שלא על ידי חיזור פטור ברשות הרבים.
עוד כתבו בתוספות אף על גב דלרבי יוסי אין נפקותא וכו'. וקשה דגם לרבי יוסי משכחת לה נפקותא כגון שהיו פירות של הניזק ברשות הרבים סמוך לרשות המזיק ואכלה אותם בהמתו של המזיק דלרב חייב אם אכלה על ידי חיזור ולשמואל אפילו אכלה על ידי חיזור פטורה וצריך עיון. גליון.
ואומר ה"ר ישראל ז"ל דמרשות המזיק לא נמצא שיכולה לאכול דוקא בחיזור ואם כן כיון שיכולה לאכול נמי בלא חיזור הוי לעולם ברשות המזיק או ברשות הרבים ואם כן אין דין מחזרת כאן. ועוד יש לומר דעכשיו רשות הרבים חשיב כמו תוך החנות ואין נפקותא בחיזור דלעולם לא יחשב כמו רשות המזיק. וקשה עכשיו דברשות הרבים חייב איך מיושב לישנא דקאמר אין דרכה לאכול אלא להלך הא אפילו דרכה לאכול חייב. ושמא רבי יוסי לדברי רבי מאיר דפוטר ברשות הרבים קאמר לדידך שאתה פוטר ברשות הרבים משום שאין דרכה לאכול ולהלך. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אי כרב. אי אפשר לפרש דכולן סבירי להו או כרב או כשמואל דהא רבי יוסי ורבי אלעזר דאמרי דאין דרכה של בהמה וכו' על כרחך לית להו כשמואל דאמר מחזרת פטור. אלא דאפשר דרבי מאיר סבר כרב שפירש דכל שאוכלת מצידי הרחבה דחייבת ואף על גב דלא שבקתיה לרשות הרבים אלא שמחזרת. ואם כן כלהו קיימי בחדא שיטתא במחזרת ולא פליגי בה כלל. וכן נמי אפשר דסבירא ליה כשמואל ומחזרת פטור ומאי צידי הרחבה דקאמר כגון דשבקתיה לרחבה ואזיל בצידי הרחבה. עד כאן.
והרמ"ה ז"ל פירש לא מחזרת דכולי עלמא אי כרב אי כשמואל ואי היה רבי יוסי פוטר ברשות הרבים היה יכול לסבור או כרב או כשמואל. הרא"ש ז"ל.
ותלמידי הר"פ ז"ל תירצו וזה לשונם הכי קאמר דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל לדידן דסבירי לן דשן פטור ברשות הרבים. ע"כ.
ומר סבר פירוש רבי אלעזר וביער בשדה אחר וכו'. וא"ת והא לעיל אמרינן דרבי אלעזר סבירא ליה כרבי טרפון וכו' ככתוב בתוספות. ולי נראה דעביד קל וחומר מרשות המזיק דלמאי דקאמר וביער בשדה אחר ולא ברשות המזיק משמע הא קרן חייב אפילו בחצר המזיק דלא כתב ביה בשדה אחר. תוספות שאנץ.
רשות המזיק לימא ליה תורך ברשותי מאי בעי. אלא ודאי הא לא איצטריך קרא למעוטי וכי איצטריך קרא למעוטי רשות הרבים ולעולם רשות הרבים פטור לרבי יוסי. וקשה נימא דמשכחת לה רשות הרבים דחייב לרבי יוסי דלא מיעט קרא אלא אם היו הפירות ברשות הרבים ואכלתן בהמתו ברשות הרבים עצמו אבל אם לקחה הפירות מרשות הניזק ואכלתן ברשות הרבים חייבת. וי"ל אם כן לא יאמר הפסוק ובער בשדה אחר אלא יאמר ובער בשדה ותו לא דאז הייתי אומר דוקא בחצר הניזק חייב אבל ברשות הרבים פירוש שהפירות והמזיק ברשות הרבים פטור ואם לקחה הפירות ברשות הניזק ואכלתן ברשות הרבים פטור מכח ייתורא דקרא. גליון.
אלא דאילפא ודרבי אושעיא איכא בינייהו. לפי מה שכתבתי למעלה דאילפא ורבי אושעיא לא פליגן ותרווייהו חשיבי ליה כחצר הניזק הכי פירושו דרבי מאיר פטר בשתיהן דלא חשיב להו חצר הניזק ואורחא בהכי ורבי יוסי ורבי אלעזר סברי דזו כחצר הניזק הוא ולפיכך משלמת מה שהזיקה דאין דרכה אלא להלך ולאכול מתוך הרחבה אבל לקפוץ או לפשוט צוארה ולאכול מעל גבי חברתה לא. ונראה שכן פירש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
מתניתין הכלב והגדי שקפצו וכו'. כי היכי דתנא רגל ושן בבהמה תנא נמי רגל ושן בכלב ומפרש רגל ברישא דהיינו הכלב והגדי שקפצו וכו' ואחר כך מפרש שן דהיינו כלב שנטל חררה. ה"ר יהונתן ז"ל.
הכלב שנטל חררה והלך לגדיש. פירוש לגדישו של בעל חררה ובשדה שלו. על החררה משלם נזק שלם שאף על פי שגחלים עליה דרכו בכך ואין כאן שנוי ומתוך כך משלם נזק שלם הואיל ואכלה בגדיש של בעל חררה שהרי חצר הניזק הוא שכל רשות הניזק בכלל זה. ואם היה הגדיש בקרקע של אחר הואיל והגדיש של זה ואכלה בתוך הגדיש יראה שכחצר הניזק הוא נידון. ואף על פי שאין לנו הכרח מכל מקום יראה שאין זה פחות מגב חברתה הא אם אכלה בגדיש דעלמא אף על פי שהוציאה מרשות הניזק בתר אכילה אזלינן כמו שביארנו למעלה. הרב המאירי ז"ל. ועיין בסוף הסוגיא אחר סוגיית פי פרה.
טעמא דקפצו הא נפלו פטורין. תימה מנא ליה להתלמוד לדקדק כן נדקדק בענין אחר טעמא דקפצו היינו דמלמעלה למטה חייבין אבל קפצו מלמטה למעלה פטורין לגמרי. וי"ל דלא הייתי אומר דמלמטה למעלה פטורים לגמרי אלא הייתי אומר דהוי תחילתו בפשיעה לענין מלמעלה למטה וסופו באונס לענין מלמטה למעלה ופטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק. ומיהו יש לדחות דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא שיהא או פטור לגמרי או חייב לגמרי. ונראה למורי הרב לתרץ שאם היית מדקדק כמו שאמרנו היית אומר דנפלו חייבין אם כן יאמר מלמטה למעלה חייבין אף על פי שהוא אונס כמו שאמרו התוספות דכל שכן נפלו אלא ודאי ליכא למימר הכי. גליון.
וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל טעמא דקפצו וכו'. קשה נימא אפילו נפלו חייבין ונקט קפצו מראש הגג לדקדק הא מלמטה למעלה פטור לגמרי משום דאונס הוא. ונראה לי דאם נפלו חייבין משום דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אם כן מלמטה למעלה נמי חייבין תחילתו בפשיעה שמא ידלגו מלמעלה למטה. והר"י אומר שלא בא לדקדק אלא לפרש נפלו פטורין כי סומך אברייתא דמייתי תניא נמי הכי ובה נכתב להדיא נפלו פטורין. ואין להקשות כפי תירוץ הגמרא למה נקט קפצו בענין דמקרבי כלים אצל הכותל יאמר נפלו בענין דמרחקי כי זה כמו זה. דאיכא למימר דנקט קפצו לדקדק מינה הא מלמטה למעלה פטור. ע"כ.
עוד יש מקשים דמנא ליה לדקדק הא נפלו פטור דילמא הוא הדין נפלו והא דנקט קפצו אורחא דמילתא נקט. עוד מקשים למה נקט האי לישנא תניא נמי הכי הוה ליה למימר תנינא להא דתנו רבנן כמו שרגיל התלמוד לומר בכל כי האי גוונא וכדקאמר לעיל בפרק קמא חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דתנו רבנן וכו'. ושמא השתי קושיות האחת מתרצת חברתה. גליון.
הא נפלו פטורין משמע פטורין לגמרי. תימא נימא פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק משום דהוי משונה. וי"ל דנפילה לא שייך למימר בה משונה כי ודאי אונס הוא. אי נמי אין ראוי לומר פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק אם לא שיהיה לשון פטורין מפורש במשנה או בברייתא כמו פטורין שמפורש לקמן בברייתא אבל במשנה אינו מפורש פטורין אלא שאתה מדקדק הא נפלו פטורין וכיון שעל ידי דקדוק אתה למד אם נפלו פטורין על כרחך פטורין לגמרי. גליון.
וזה לשון הרשב"א ז"ל נפלו פטורין כלומר פטורין לגמרי ואפילו מחצי נזק מדקתני ואפילו כשקפצו משלם נזק שלם אם איתא דבנפלו חייבין חצי נזק הוה ליה למיתנא בהדיא משלם חצי נזק. ועוד דהא אוקימנא כמאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו' וכל באונס פטור לגמרי מכלום ונפילה אונס הוא. ע"כ.
דכי קפצי לבראי קפצי. איכא למידק אם כן אפילו שברו דרך קפיצה אמאי משלם נזק שלם והא משונה הוא דאי לא אכתי תיקשי לן דתחילתו בפשיעה הוא ואי לאו פשיעה הוא אלמא שמור הוי ואי אפשר לחייבו ביותר מחצי נזק דלכל הפחות אף על פי שאתה מוציאו לזה מכלל אונס אי אפשר להוציאו מכלל משונה. וי"ל דלגבי קפיצה קרוב לכותל לא חשבינן ליה בתחילתו פושע גמור שיתחייב עליו אף על האונס שבסופו ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא אמרינן אלא במקום פשיעה גמורה אבל מכל מקום כל שקפצו אפילו סמוך לכותל כיון דמדעתן קפצו ופעמים קופצים כן לא חשבי ליה משונה ונזק שלם משלם. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ורבי פרץ תירץ וזה לשונו ונראה לי דלצדדין קתני קפצו ושברו כלים דמרחקי משלמים נזק שלם נפלו ושברו כלים דמקרבי פטורים. ע"כ.
אבל תלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ וז"ל כי קפצי לבראי קפצי. וקשה דאמאי חייבין אפילו דשברו בקפיצה הא אמרת לבראי קפצי. ויש לומר דמיירי בשני כלים דבין על ידי נפילה בין על ידי קפיצה משבר והאי דאמר לבראי רצה לומר לבראי מכלים ראשונים דהם נשברים בנפילה. ע"כ.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל דמקרבי כלים. ואי קשיא אי בקפיצה היאך שברם. יש לומר שיש עוד כלים אחרים רחוקים דמתברי בקפיצה. ומכל מקום אף על גב דלגבי רחוקים פושע הוא לא מיקרי לגבי קרובים תחילתו בפשיעה דלדידהו ליכא פשיעה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל דהיכא דמקרבי כלים אל הכותל ונפלו עליהם ונשברו פטורין שהרי תחילתו וסופו באונס שאף לענין הקפיצה אונס הוא ודין חצי נזק אין כאן שהרי אין כוונתם להזיק. ויש חולקים לחייב בחצי נזק ואין נראה לי. ע"כ לשונו.
הא לא נפלי ארחי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. וא"ת ולוקי בדנפל אינהו וארחי דתחילתו בפשיעה וסופו באונס. ויש לומר דסבירי לה תלמודא דרב זביד דאמר פעמים שאפילו נפלו חייבין דדייק מתניתין טעמא דקפצו הא נפלו פטורין והתם מיירי בדנפול אינהו לחודייהו. מהר"י כהן צדק ז"ל.
פעמים שנפלו חייבין. כלומר לכולי עלמא ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומשכחת לה בכותל רעוע דהא בכי הא יש פשיעה שמקפצין על גבי הכותל וכן לגבי הנפילה משום דעשויין האורחים ליפול על ידי קפיצתן על הכותל. הרשב"א ז"ל.
לא צריכא בכותל צר. כלומר מעתה אפילו בכותל שאינו רעוע שעשויין לקפוץ על הכותל אף על פי שהוא צר וכן עשויין ליפול כשאין להם מעמד על הכותל. הרשב"א ז"ל.
הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין. פירוש כדין תם דהיינו חצי נזק. ואדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה וכו'. וא"ת התינח בתרנגול דאשמועינן דהוי אורחיה בהכי ולשלם נזק שלם דלא הוי משונה אבל אדם מאי קמשמע לן והלא אין שום חילוק גבי אדם בין אורחיה בהכי למשונה. יש לומר דאיירי כשמסר ביתו לשמור לבן דעת והניח חרש שוטה וקטן ותרנגולים ליכנס לשם ושברו כלים וכו'. והשתא מצינא לפרש גבי כלב וגדי דפטורין לגמרי קאמר דאשומר קאי דהוה אונס כיון שאינם רגילים בכך. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל מלמטה למעלה פטורין לגמרי דכאונס חשבינן ליה שלא היה לו לשמרם שאין עשויין לדלוג מלמטה למעלה והיינו דאיצטריך למיתני אדם ותרנגול חייבין דאדם למאי איצטריך פשיטא דאדם מועד לעולם וכל שהכלב והגדי משלמין חצי נזק אדם שהוא מועד משלם נזק שלם אלא משום דכלב וגדי פטורים לגמרי דכאונס חשבינן ליה תנא דאדם חייב דהאדם עשוי לכך ולכך. ע"כ.
ת"ר הכלב והגדי שדלגו מלמעלה למטה חייבין. תימא מנלן דחייבין נזק שלם דילמא חייבין חצי נזק משום דהוי משונה. וי"ל דבשלמא גבי פטורין אתה יכול לומר לחומרא פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק כדי שלא תגרע בתשלומין אבל חייבין על כרחך חייבין כל התשלומין כדי להחמיר וכדי שלא תגרע התשלומין שאם היה חייב היה לו לפרש. גליון.
גמ' ורבי אליעזר אומר כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה הניחא למ"ד כו' אמוראי פליגי בפרק השואל כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה דרב סבר כו' ואי בור לאו אדעתיה פירות כו'. נ"ב פי' מאחר שאם נכשל השור בבור הוה חייב בעל הבור מאחר דלאו אדעתיה דשור ה"ה אם היה נכשל השור בפירות היה חייב בעל הפירות כמו בעל הבור משום דלאו אדעתיה דמה בכך שעכשיו רואה הפירות ואוכלן הלא מותר ליקחן מטעם דכל הקודם זכה אבל לפירוש התוס' ניחא דאין תולין הנועם בכורה בור כו' וכל הקודם זכה ודו"ק [עיין במהרש"א]:
בתוס' בד"ה אדם ותרנגול כו' דלמה יחזור מסברא הראשונה. הלשון אינו מכוון שמפני ההכרח שהכריחו נצטרך לפרש גם במסקנא פטורין לגמרי במלמטה למעלה. וקצת קשה לפירושם למה דחיק הגמרא לאוקמי באפיך מיפך ולפרש פטורין בתרי גוונא נוקמי ברה"ר ופטורין לגמרי במלמעלה למטה משום דאורחיה הוא [והוי רגל ברה"ר] ובמלמטה למעלה דאנוס הוא. ומזה יש לישב לפירש"י [בד"ה מלמטה למעלה דפטורין מנזק שלם] הא דקאמר א"ה דמעיקרא ניחא ליה פטורים לגמרי משום דהוי אורחיה ואיירי ברשות הרבים ולהכי לא מקשה אמתני' דיש לומר הוא הדין מלמטה למעלה נמי הוי אורחיה אבל למאי דקתני בברייתא מלמטה למעלה הוי שינוי פריך והתניא כו' דאין ה"א לפרש פטורין לגמרי במלמעלה למטה [משום רגל ברשות הרבים] ופטורין מנזק שלם במלמטה למעלה. גם ברשות הרבים לא מיקרי חיובא דחצי נזק פטור [דאדרבה מיקרי חיובא דלא נימא דהוי אורחיה ופטור ברה"ר] ודו"ק:
גמרא סוף סוף כו' תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. משמע דלפי מאי דקי"ל תחילתו בפשיעה כו' חייב אף בכה"ג חייב וכ"כ הנ"י ותמיהני על הפוסקים שהשמיטוהו:
שם ל"צ בכותל צר. מפרש"י (לפי' הגי' שלפנינו) משמע דהשתא תו לא מוקי לה בכותל רעוע (או דלצר קרי ליה רעוע) רק משום דהכותל (והוא המעקה) קצר ברוחב (או משופע לל"א) דרכם ליפול כשיקפצו עליו וכ"נ מהגהת רמ"א בססי' ש"צ והס"א שבגליון הוא שבוש:
אלא למ״ד חייב מאי איכא למימר. נ״ב לתני נפלו דהוי רבותא ומשני כגון דמקרבי כלומר כיון דכי מקרבי כלים טובא לא מחייב לא מתני ליה שנפלו אע״ג דכי הוו ממוצעות דמתברי בין בנפילה בין בקפיצה חייב בכל גוונא. מ״מ לא בעי תנא לאורוכי אלא נקיט שקפצו מילתא פסיקא דחייב בין במרחקי טובא בין מצעי [והשאר חסר]:
רש"י ד"ה מחזרת וכו' דשמעינן לר"מ. כעין זה ביומא דף סד ע"ב ברש"י ד"ה כי קאמר:
משנה הכלב שנטל חררה. מצאתי בקונטריס ישן כ"י (ואני מסופק אם ראיתיו בדפוס) רמז משנה זו כלב במספר קטן גימטריא קין שאכל חררה תאומת הבל היתירה והדליק גדיש יצרו הרע משלם החררה זו צפורה שנתנה למשה וחצי נזק על הגדיש שנגזר נע ונד ונתכפר נע: עכמ"ך:
(כא ב) ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק ברשות המזיק לימא וכו'.—הא דלא אמר 'בשדה אחר ולא בשדה שאינה של שניהם' דאי הכי כ"ש דפטור ברה"ר, דבירושלמי פ"א ה"ב איכא מאן דמחייב בחצר שאינה של שניהם, אבל ברה"ר פטור לכ"ע (ועי' רא"ש פ"א סי' יז).
סימן ט"ז
סוגיא דהכלב שנטל חררה. ואשו משום חציו או משום ממונו. וסוגיא דטמון במדליק בתוך שלו ובשל חבירו. ויתבאר סתירת שני הסוגיות בדף כ"ג ובדף ס"א. ויבאר דהרמב"ם לא פסק דאשו הוי חציו:
דף כא הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על חררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. (ועיין שם בגמ'). והנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות נזקי ממון הלכה י"ז) כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם הי' מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור עכ"ד. וכתב הראב"ד ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר והוא קושיא גדולה עד שהמ"מ כתב ע"ז ואיני יודע תירוץ. והכ"מ תירץ דמשו"ה פטר הרמב"ם משום דכח כחו לאו ככחו דמי. וכדאיתא בתוס' דמשו"ה לא אוקי ר"י בדאדי' אדוי' משום דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור. ומלבד דתירוצו קשה כמו שהקשה הלח"מ דכיון דהוי איבעיא דלא איפשטא בגמ' אי כח כחו ככחו או לא הי' לו לפסוק אי תפס לא מפקינן מיני' כדרכו בכל ספיקא דאיבעיא. מלבד זה קשה לי דהא הכא לאו כח כחו הוא דבשלמא התוס' דמפרשי דאדי' אדוי' שזרק. א"כ מקום הגחלים הוי כחו ושאר הגדיש כח כחו. אבל הרמב"ם דמפרש שהי' מגרר. א"כ מעשה בגופו הוא כמו שליף שעלי' וכמו עגלה מושכת בקרון דהוי גופה ממש ומשלם נ"ש אלא משו"ה לא מיחייב אלא בחצי נזק משום דמשונה הוא. אבל גופא הוא. וא"כ כל שאר הגדיש רק כחו חד הוא לא כח כחו. אלא דכחו דקרן הוא כיון שעיקר המעשה היינו ההנחה היתה ע"י שינוי. וא"כ שפיר פריך הראב"ד דצרורות הבא משינוי מרביע נזק מיהת לא מיפטר:
ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם פסק (בפי"ד מהלכות נזקי ממון ה"י) המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לי' ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. הי' עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והקשה הראב"ד ז"ל אינו יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי. וכתב ע"ז המ"מ ז"ל ובהשגות על מ"ש רבינו כו' ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע שהפטור כשעבד כפות הוא משום דקים לי' בדרבה מינה ולא הי' יכול לברוח עכ"ד. ופשוט דכונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דאמאי קאמר הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו משמע דוקא במדליק בתוך שדה חבירו הא אם הדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו פטור ע"ז הקשה שפיר הא הכא לאו בטמון מיירי ובטמון מפלגינן בין מדליק בתוך שלו לשל חבירו אבל כיון דמיירי בגלוי א"כ גם במדליק בתוך שלו והלכה בשל חבירו ג"כ וחייב (דזה אין סברא כלל לומר דנקט הרמב"ם בתוך שדה חבירו משום רבותא דסיפא דבעבד כפות אף בשדה חבירו פטור. זה אי אפשר לומר כיון דהפטור משום דקילב"מ פשיטא דאף בשדה חבירו פטור הרי אף מזיק בידים ג"כ פטור היכא דקילב"מ ע"כ דנקט הרמב"ם שדה חבירו משום רישא דדוקא בשדה חבירו. אבל במב"ש ודלקה בשל חבירו פטור ע"ז הקשה הראב"ד אמאי פטור הא לאו בטמון מיירי וצ"ע על נושאי כלי הרמב"ם איך העלימו עין מזה. ויש ליישב זה דלכאורה צריך ביאור החילוק דאמרינן בגמ' בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חבירו דאמר שם (בדף ס"א) פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב ופליגי במדליק בתוך של חברו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגן וכלי בקר הוא דמשלם כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם וקשה כיון דאמרינן אשו משום חציו א"כ אימתי פטור בטמון כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה וכלו לו חציו. אלא דמחייב משום דהי' לו לגודרה ולא גדרה דשורו הוא ולא טפח באפי'. א"כ אף אם הדליק בתוך של חבירו ג"כ מקרי מדליק בתוך שלו שהרי ההדלקה כלתה כבר. אלא דמחייב משום שלא שמר את האש. א"כ מה לי מדליק בתוך שלו מה לי מדליק בתוך של חבירו דא ודא אחת היא החיוב משום שלא שמר האש. ומה שפירש התוס' וז"ל ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא דכי תצא אש דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייב בדבר שאין דרכו להטמין דלא אשכחן קרא דפטור. ג"כ אינו מובן דהרי כיון שכלו חציו א"כ אינו מחויב עתה אלא משום כי תצא אש. דאי לאו קרא דכי תצא אש הי' פטור כיון דעתה לאו חציו נינהו. א"כ נימא היכא דמחויב משום כי תצא אש אז פטור על טמון:
ע"כ נראה לומר דהרמב"ם לא פסק אשו משום חציו. דהרמב"ם ס"ל דהאי סוגיא דמחלקא בין מדליק בתוך שלו לתוך של חבירו ס"ל שלא כדברי רבי יוחנן דאית ליה אשו חציו ממש הוא. ומשו"ה ס"ל דאף לענין מיתה מחייבינן לי' אם שרף עבד דקילב"מ דהוי גופו ממש ומזיק בידים הוא אכן האי סוגיא לא ס"ל שהרי זה לשון הרמב"ם שם (בפי"ד מהלכות נזקי ממון הלכה ט"ו) אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקין ובשבתו ובריפוי כו' אע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו עכ"ל. הרי דמשמע דבאמת אשו לאו חציו הוא אלא ממונו אלא דחייבה התורה כמו שהזיקה בחציו דילפינן זה מהמבעיר את הבערה מדקרי ליה רחמנא מבעיר הרי דלענין נזקין חייבו התורה כמו שהי' מזיק בחציו ובזה יש לומר דפליגי ר' יוחנן וחזקי' בשולח את הבערה ביד חש"ו דאמר ר"ל משמי' דחזקי' ל"ש אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט דהא ברי הזיקא ור' יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור מ"ט צבתא דחרש קא גרים. והקשה בתוס' ז"ל תימא לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצוי' לרבי יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצוי'. א"כ מה קשה לר"ל הא לא דמי למסר שורו דהא כו"ע מודי דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצוי' עכ"ד התוס' ונראה ליישב דהנה התוס' (בדף ו') פירשו דאם שור הזיק בדבר של חבירו כיון דשור לאו בר דעה לא מחייבי בעל השור ומי שהדבר שלו מחויב מטעם אשו. והביאו התוס' ראי' לזה מהא דפרכינן לקמן ולחייב נמי בעל גחלת וקשה לי דלפי דברי התוס' דאם הזיק בדבר של אחר מחויב בעל התקלה מטעם אשו א"כ גם אם הזיק בדבר של הבעלים גופייהו ג"כ נוכל לחייבו מלבד חיוב דשור נוכל לחייבו מטעם אש על החצי על התקלה. א"כ איך אמרינן בהזיקה בשליף שעלי' דאינו חייב אלא ברשות הניזק נהי דעל חצי שמחויב מטעם רגל פטור ברה"ר. אבל יחייב על ההיזק שעשה השליף החצי מטעם אשו דמה לי אם הוא של אחר או של הבעלים בעצמם כיון דבשל אחר מחויב האחר משום אש גם הבעלים של השור יחייבו על תקלה שלהם משום אש ויחייב פלגא ברה"ר:
ע"כ נ"ל דע"כ לא פרכינן ולחייב נמי בעל גחלת אלא היכא דהא דמחייבינן לבעל הכלב הוא מטעם שהלך ברוח מצוי' לא מטעם מעשה ממש. אז שפיר אמרינן כי היכי שמחויב בעל הכלב ששלח ברוח מצוי'. ה"נ יתחייב בעל הגחלת שהניח במקום שכלב מצוי ומקרי שלח ברוח מצוי' משא"כ היכא דהוי מעשה ממש כגון שור שהזיק בשליף שעלי' דהוי מעשה של השור אז בעל התקלה פטור כיון דהוא לא עשה המעשה רק השור עשה בדבר שלו. וכן מוכח מלשון רש"י דז"ל רש"י וליחייב נמי בעל הגחלת דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הילכך לרבי יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם ח"נ דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא. ור"ל דאמר על הגדיש כולו פטור לשלם בעל הגחלת עכ"ל רש"י. ולכאורה יש לדקדק קצת כיון דלריש לקיש הא דאמר במתניתין ח"נ הוא בדאדי' אדוי' וחיוב ח"נ הוא על מקום הגחלים. א"כ למה לרש"י לפרש אליבא דר"ל דהקושיא הוא על כל הגדיש שזה לא נזכר כלל במתניתין יפרש הקושיא לר"ל כמו לר"י דקאי אמתניתין דקאי אמאי קתני במתניתין ח"נ. א"כ גם לר"ל יפרש דהקושיא אמאי קתני חצי נזק אמקום גחלים, ומחייב בעל הגחלת חצי האחר, ובכלל אינו מובן אריכות דברי רש"י בקיצור הי' לו לפרש אמאי קתני ח"נ יתחייב בעל הגחלת חצי האחר. ע"כ נראה דעל מקום גחלים לא קשה כלל דיחייב נמי בעל הגחלת כיון דהוא מעשה הכלב ממש אף שהכלב עשה בגחלת של אחר מחויב רק בעל הכלב לא בעל הגחלת. אלא היכא דמחייבינן משום דאזיל ברוח מצוי' אז פרכינן דע"ז יחייב נמי בעל הגחלת שלא שימר גחלתו. ומעתה שפיר אמרינן דאם הזיקה בשליף שעלי' ברה"ר פטור כיון דהוא גופא ממש ומעשה בידים הוא ואם הי' השליף של אחר הי' בעל השליף פטור. א"כ גם אם השליף של בעל הבהמה אינו מחייב משום השליף אלא משום מעשה הבהמה דהוי רגל משו"ה ברה"ר פטור. ועפי"ז יתיישב היטב קושית התוס' על רש"י (בדף י"ט) ד"ה וכי ז"ל התוס' ובקונטרס פירש דלא מיתוקמא אמתניתין משום שהקושר הי' פטור כיון דאדי' אדוי' שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפירושו דמ"מ לחייב משום אשו דהוי כאבנו וסו"מ שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצוי' עכ"ל התוס'. אכן לדברינו מיושב דכיון דשיטת רש"י דהיכא דשור עשה מעשה בדבר של חבירו כמו בכלב ששרף דבר של חבירו בגחלת של אחר אז בעל הגחלת פטור על מקום הגחלים כיון דמעשה של אחר הוא. א"כ אם התרנגול זרק את הדליל דאז כחו ומעשה דהתרנגול הוא פטור בעל הדליל. ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי'. דאז המזיק הוא האבן שלו אלא דהרוח הפילן ממקום שהיו מונחים אבל לאחר שנפלו הם נופלים לא מכח הרוח. היינו מעשה ההיזק הוא מכובד האבן אלא דהרוח קירבן למקום הזה:
ומעתה יתישב היטב קושית התוס' אמאי פטור לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצוי'. אכן כיון דלרבי יוחנן אשו חציו ממש הוא וכחו הוא (ולדידי' מחייבינן לי' מיתה) א"כ פטר בשלח ע"י חרש אף שהוא רוח מצוי'. אבל כיון שמעשה החרש הוא משו"ה פטור בעל התקלה וכמו בשור שהזיק בדבר של חבירו דלא מחייבינן לבעל הדליל. אכן חזקי' ס"ל דאשו ממונו הוא אלא דחייבה התורה כמו שהי' מזיק בחציו מדכתב קרא המבעיר את הבערה. א"כ אימתי חייבה התורה משום חציו אלא לגבי מי שהוא בר חיובא היינו לענין שמחויב כמו חציו אבל לא לפטור משום דמעשה של אחר הם שהרי לאו מעשה דחרש הוא אלא אם הי' פיקח הי' החיוב משום חציו (דזה אין לומר דחזקי' יסבור אשו משום ממונו דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא דהרי קי"ל אשו משום חציו ומחויב בדו"ה ואיך פסק הרמב"ם להא דחזקי' דאם מסר שלהבת חייב עכצ"ל דנוכל לומר דגם חזקי' יסבור דהחיוב הוא משום חציו אלא דלאו חציו ממש הוא אלא דחייבה התורה משום חציו):
שוב מצאתי מוכח מתוס' סנהדרין לחד לישנא דאף דמתחלה הוי סבירא לן דר"י סבר אשו חציו ממש הוא אבל למסקנא דאמרינן מאן דס"ל אשו משום חציו סובר נמי אשו משום ממונו פירוש הוא כמו שביארנו לדעת הרמב"ם דעיקר החיוב משום ממונו אלא דחייבה התורה לענין נזקין כמו שהי' מזיק בחציו אף שאשו לאו חציו ממש הוא. שהרי זה לשון התוס' (בדף ע"ז ד"ה כפתו) עוד יש לפרש דכל הני דסוף חמה וצינה וארי לבא כו' ואש שלא המיתה אלא ברוח מצוי' פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו עכ"ד התוס' ולכאורה תמוהים דברי התוס' שהרי למאן דס"ל אשו משום חציו אמרינן דמחויב נמי מיתה שהרי אמרינן דמשו"ה פטור לרבי יוחנן במדליק את הגדיש והי' עבד סמוך לו ומה שהגיה מהרש"ל בתוס' ברוח שאינו מצוי' ע"ז יפה הקשה המהרש"א דברוח שאינו מצוי' גם לענין ממון פטור. אך מה שפירש המהרש"א דכונת התוס' לחלק בין אם האש שרף בלא רוח מצוי' אז חייב מיתה אבל אם שרף ע"י רוח מצוי' אז פטור ממיתה ג"כ תמוה דא"כ מאי מקשה לרבי יוחנן אשו דפטר רחמנא בטמון היכי משכחת לה מאי קושיא כי פטר רחמנא היכא דשרף האש ע"י סיוע רוח מצוי' דאז לאו חציו שהרי פטור ממיתה אלא ע"כ דכי אמר רבי יוחנן אשו משום חציו ג"כ מיירי היכא דשרף ע"י רוח מצוי' דבלא סיוע גם ר"ל מודה ואעפ"כ ששרף בסיוע הרוח מצוי' משום חציו הוא וא"כ יתחייב. אכן לדברינו ניחא דברי התוס' כפשוטם דנהי דמעיקרא הוי סברי דרבי יוחנן סבירא ליה אשו חציו ממש הוא וגופו הוא אכן למסקנא דאמרינן מאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי דהחיוב משום דלאו חציו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו וכי חדשה התורה לענין ממון ולא לענין חיוב מיתה ומשו"ה מיושב שפיר מאי שהביא בתוס' דלא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא. ולכאורה מאי שייך צרורות באדם וכן מאי שמחלק בין כחו לכח כחו ומהמהרש"א משמע דכח כחו יפטר ממיתה לכאורה תמוה כיון דקיי"ל דכחו כגופו א"כ גם כח כחו כגופו ורק לענין גלות מפלגינן בין כחו לכח כחו כמו דמפלגינן בין דרך ירידה לעלי' וכדאיתא בתוס' אבל לענין מיתה כיון דלענין ממון לא אשכחן חילוק באדם בין כחו לכח כחו א"כ גם לענין מיתה כח כחו כגופו. אולם לדברינו שפיר מביאים התוס' דאע"ג דחיוב האש הוי ממון ורק שחייבה התורה משום חציו א"כ כל כח האש הוי כח הממון היינו כח האש הראשון והכח האחר הוי כח כח. ולכאורה יש לומר אף דחייבה התורה אשו משום חציו היינו על כח הראשון אבל על כח השני לא מצינו שחייבה התורה משום חציו כיון דבאמת אשו ממונו הוא ע"ז מפרשי התוס' דלא דמי לחצי נזק דחד כח הוא דהאש הולך ושורף והוי כל האש כח ראשון:
עכ"פ זה בודאי נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל אליבא דחזקי' וכן אליבא דהאי סוגיא דאשו ממונו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו מדקריא רחמנא מבעיר. ומעתה יתיישב שפיר החילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו דכיון דבאמת חיוב האש משום ממונו ורק רחמנא קרי' מבעיר א"כ אימתי חייב משום חציו היכא דהוא מבעיר היינו דנוכל לחייבו על הבערה אז קריא רחמנא מבעיר על כל מה ששורף אח"כ כאילו הזיק בחציו אבל אם על ההבערה אי אפשר לחייבו דמדליק בתוך שלו הוא וא"כ מחייבינן ליה רק משום שלא שמר אשו אז אף אם יצא האש ודלק בשל אחר לא חייבה התורה באופן כזה משום חציו רק משום כי תצא אש ואינו מחויב אלא מטעם שמירה דתרי קראי כתיבי כתיב כי תצא אש משמע דהחיוב הוא משום כי תצא היינו שלא שמר אשו וכתיב המבעיר משמע דהחיוב משום שהוא מבעיר לזה מפלגינן דאם על תחלת ההבערה נוכל לקרותו בשם מבעיר היינו שדלק בשל חבירו אז על כל מה ששרף אשו אח"כ ג"כ מבעיר מקרי אבל אם על ההבערה לא נוכל לחייבו אז מחויב משום כי תצא אש היינו מטעם שמירה:
וכן מוכח כדברינו מדאמרינן (בדף ס"ב) אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי של כסף הוא הזיקתו משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוי לך גבי' דאזקתי' פשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דדהבא לא קבילת עלי א"ל רב מרדכי לרב אשי אתון בדרבא מתניתו לה אנן ממתניתין פשיטא לן חיטין וחיפן בשעורין שעורין וחיפן בחיטין כו' ופירש רש"י בד"ה מאי הוי לך ז"ל אלא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטין דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע הוא כדכתיב כי תצא אש מעצמה מפי המורה עכ"ד רש"י ולכאורה תמוה דהא אמרינן אשו משום חציו כדכתיב המבעיר את הבערה:
אולם לפי מה שבארנו יתיישב דהנה באש אם הדליק בתוך של חבירו אז חמור יותר מכל ממון שהרי קריא רחמנא מבעיר וחייבה התורה משום חציו אבל אם הדליק בתוך שלו אז אדרבה קיל יותר מכל ממונא דכל ממונא אין החיוב מטעם שמירה כמו שביארנו במקום אחר בארוכה דלכאורה קשה כיון דפטר בנעל כראוי שהוא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' א"כ החיובים על שורו הוי דומיא דשומר חנם שהרי שומר שכר חייב ברוח מצוי' וא"כ אמאי חייב בכל חיובי שן ורגל הרי בשומר חנם דאם הניח עדרו בשעה שדרך בני אדם להניח אז פטור וא"כ כיון דדרך להניח שור לילך ברה"ר כדאמרינן שור שהוא ברשות יוכיח א"כ אמאי חייב על מה שנכנס השור לחצר הניזק או על הזיקו בקרן ברה"ר. ונהי דאין רשות להשור אבל השור לאו בר חיובא הוא אלא דמחייבינן להבעלים והרי שמר כדרך שבני אדם שומרין ומזה הוכחתי דחיובי כל מזיקין דעלמא אינו מטעם שלא שמר אלא מטעם דחייבה התורה על שממונו מזיק אלא מדכתב קרא ולא ישמרנו מזה ידעינן דאם שמר אז פטרתו התורה אבל כל שלא עשה שמירה דאין הפטור שפטרתו התורה בזה אז מחויב שהרי ממונו הזיק ואין לו דבר שיפטרנו משא"כ בשומר אינו מחויב אלא על שלא שמר וא"כ כיון דאין עליו חיוב על שלא שמר שהרי דרך בני אדם כן משו"ה פטור וכן הראני אחד בנ"י בהכונס איתא להדיא כן בשם רא"ה ת"ל שכונתי לדעתו וזה דוקא בכל מזיקין דהוא ממונו ממש ויש בו ממשא משא"כ באש דלית בו ממשא היינו דאין קנינים של ממון ממש בהאש דשלהבת לאו כלום הוא כמו בשלהבת של עכו"ם דאמרינן (בביצה ל"ט) דמותר ליהנות וכן במודר הנאה מחבירו הרי דאין קנינים בהשלהבת. א"כ מה שהולך אח"כ ושורף לאו ממש הוא וגם מבעיר לא הוי שהרי הדליק בשלו אז אינו מחויב אלא מטעם שמירה דכתב קרא כי תצא אש היינו דמחויב משום שלא שמר שלא יצא ואינו מחויב אלא מטעם פושע וזהו כדפירש הקונטרס דמכי תצא אש ילפינן דהחיוב מטעם פושע:
והנה לפי דברינו אימתי פרכינן לרבי יוחנן טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה ומוקמינן דוקא בנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו היינו דוקא לפי מאי דהוי סבירא לן דרבי יוחנן סבירא ליה דאשו חציו ממש הוא וא"כ בודאי קשה אילו הזיק חץ בטמון מי מפטר. אכן כפי שבארנו דהרמב"ם ס"ל אליבא דחזקי' והאי סוגיא דהכונס או כפי ביאור התוס' דסנהדרין אליבא דמסקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי דהחיוב משום ממונו אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ כי חייבה התורה משום חציו לענין גלוי. אבל לא לענין טמון וא"כ לא קשה כלל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה ומבוארים בטוב דברי הרמב"ם שלא הביא כלל האי דינא דאימתי פטור טמון היכא דכלו חציו. כדהקשה המ"מ ז"ל ואני תמה אחר שהוא ז"ל פוסק כר"י איך לא חלק בטמון כמו שחלקו שם הסוגיא דלא משכחינן לר"י טמון דפטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והי' לו לגדור ולא גדרו ואולי שרבינו ז"ל מפרשה בפנים אחרות עכ"ל. אך לא באר לן מרן המ"מ באיזה פנים אחרות יבאר הרמב"ם אך לפי דברינו יבואר היטב דלהמסקנא לא קשה כלל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה שהרי באמת לאו חציו הוא ורק דהתורה חדשה דמחויב משום חציו אבל בטמון פטרה התורה שלא יחויב בטמון משום חציו:
ועפי"ז יבואר היטב הא דאמר רבא דבמדליק בתוך של חבירו אז מחויב בדבר שדרכו להטמין ובדבר שאין דרכו להטמין פטור והוא דכיון דפטרה התורה בטמון א"כ אמרינן דכי חדשה התורה דוקא בדבר שאין דרכו כלל להטמין. אבל בדבר שדרכו אז מחויב ולא פטרה התורה באופן זה. ומשו"ה בדבר שדרכו להטמין מחויב אלא דאעפ"כ אף שאין כאן פטור דטמון. אבל פושע הא לא הוי. דמאין ידע שמונח שם מוריגין וכלי בקר הרבה גדישין שאין שם מוריגין וכלי בקר ופושע לא הוי אלא בדבר שקרוב לודאי שמונח שם משו"ה במדליק בתוך שלו דאין עליו חיוב אלא מטעם כי תצא אש היינו מטעם פושע א"כ כיון דטמון הוא ואין כאן ודאי אף שדרך בני אדם לעשות כן אעפ"כ לאו פושע הוא ואף דפטור דטמון אין כאן שהרי דרך בני אדם לעשות כן ולהטמין מוריגין וכלי בקר בגדיש. חיובא דכי תצא אש נמי אין כאן דלאו פושע הוא:
נמצא לפי זה דהביאור דפטור טמון הוא דבר שאין דרך כלל שיהי' שם ולאו דוקא בטמון אלא דבר שאין דרך שימצא באופן כזה שם בשעת הדליקה. ומשו"ה אמרינן הטמין דבר של חבירו בעפר או בתבן מחויב המטמין ופטור המדליק אף שבשעת הדלקה הי' מגולה כיון דעיקר החיוב בשעה ששורף שחייבה התורה על שעת המעשה א"כ הרי מונח עתה במקום שאין דרך שימצא שם וכן אף אם מונח בגלוי במקום שאין דרך כלל שימצא שם ג"כ פטור. ומשו"ה אמרינן דמשו"ה מחויב במדליק את הבירה על כל מה שבתוכה שכן דרך ב"א להניח כן הרי דאלו לא הי' דרך בני אדם להניח כן הי' פטור אף דגלוי הוא שהרי בבית לענ"ד לאו טמון הוא אלא דפירוש טמון הוא דאם הוא באופן שאין דרך כלל שימצא. אונס גמור הוא ופטור היינו דבאופן כזה לא חייבה התורה משום חציו דאילו מזיק גמור מחויב להרמב"ם אף באונס גמור ועיין בתוס' (דף כ"ג) ד"ה וגדי:
ולפי"ז מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם דאמאי קאמר הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש הי' עבד כפות וגדי סמוך ונשרף עמו פטור והקשה הראב"ד הא הכא לאו בטמון ופירשנו דהקושיא אמאי נקט מדליק בשדה חבירו גם בתוך שלו יתחייב כיון דלאו טמון הוא. אכן לדברינו שפיר דנהי דלאו טמון הוא אבל במדליק בתוך שלו אז אין החיוב אלא מטעם דפושע הוא וא"כ נהי שדרך ב"א לעשות כן אבל קרוב לודאי לא הוי דהרבה גדישים יש שאין שם גדי כפות ועבד סמוך וכיון דלאו פושע הוא פטור במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו דחייבה התורה משום חציו א"כ כיון שדרך ב"א לעשות כן משו"ה חייב. אבל אם הי' גדי סמוך ועבד כפות אז פטור ואין הטעם משום קילב"מ שהרי לאו חציו ממש אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ אימתי חייבה לענין ניזקין ולא לענין חיוב מיתה אלא דהפטור הוא כיון שאין דרך כלל שיניח אדם עבד כפות אצל הגדיש וגדי סמוך זהו פטור משום טמון כיון דאין דרך כלל שימצא שם א"כ לא נוכל לחייבו. וכל זה הוא רק אם נימא דלאו ממונו א"כ בלא חיוב חציו אינו מחויב אלא מטעם שמירה. אבל אם אשו ממונו הוא א"כ אף אם לא הוי ליה לידע עכ"פ שור דידי' הזיק וכמו כל שור דמחויב בטמון אלא דגזירת הכתוב הוא דטמון פטור א"כ דוקא טמון אבל לא מה שאין דרך ב"א להניח שהרי שור חייב בכל דבר. אף בדבר שאין דרכו להניח כיון דאין חיובו מטעם שמירה אלא מטעם שממונו הזיק משו"ה לר"ל פריך שפיר אילו קטל תורא עבדא ה"נ דלא מחייב הרי מחויב בכל דבר אף שאין דרכו להניח כיון שממונו הזיק:
והנה התוס' (בדף כ"ב) ד"ה לאו ממונו הקשו ז"ל דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו התורה ואע"ג דלגבי בור איצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה תרי איש כתיבי מ"מ פשוט לי' לגמרא משום איזה דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר עכ"ל התוס' אך תירוץ התוס' קשה מאד דא"כ למאי אצטריך איש בור ולא שור בור כיון דקיי"ל ג' אבות ולא יותר ואם כונת התוס' דפשוט לגמ' דיש דרשה דפטור על אש דבהמתו מדקי"ל דג' אבות ולא יותר עכ"פ קשה איזה דרשא היא והיכן מצינו הדרשה:
ולענ"ד נראה דיש ליישב בפשיטות דאף דצריכין קרא איש בור ולא שור בור הרי דבלא מיעוט הוי ילפינן אבות נזיקין מהדדי היינו דוקא לענין בור דהחיוב הוא משום מעשה התקלה ואמרינן דכל מה שבא מתקלתו הרי הוא הגורם ומחויב על גרמתו ע"י התקלה א"כ הוי אמרינן דגם השור מחויב על מעשה התקלה ועל כל מה שבא מתקלתו משו"ה אילו לא כתב קרא איש בור ולא שור בור הוי אמינא דגם השור מחויב על מעשה התקלה אבל היכא דהחיוב מטעם ממונו בודאי איך נימא דהשור ג"כ מחויב מטעם ממונו אטו השור יש לו קנינים בהאש הרי האש לאו ממון דהשור. בשלמא היכא דהחיוב מטעם מעשה אז אמרינן כמו שהאדם מחויב על מעשה שלו כן השור מחויב על מעשה דידי' אבל אם החיוב מטעם ממון איך יחויב השור מטעם ממון הרי השור לאו בר קנין הוא. ולרש"י דס"ל דלמ"ד אשו משום ממונו אינו חייב אלא בגחלת שלו בודאי דלא גחלת דכלב הוא אף דהתוס' הקשו על רש"י מכופף קומתו של חבירו ומטיא ברוח מצוי' דפרכינן לקמן (בדף נ"ז) אי ברוח מצוי' בדיני אדם נמי ליחייב פשוט יש לתרץ דקושית הגמ' דהרי קיי"ל הלכה כרבי יוחנן דאשו משום חציו א"כ גם בגחלת של אחר מחויב ולר"ל באמת לא קשה ומה שהקשה התוס' מגץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב אע"ג דמסתמא מפקיר ליה ולכאורה זה קשה דהא מתניתין היא אך באמת תקשה לר"ל דס"ל לאו חציו הוא מברייתא (בדף ל"ב) הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב (ד' דברים או גלות לכל אחד כדאית ליה) עכ"פ חזינן דחציו הוא אלא התם מיירי דאזיל מכחו בלא רוח מצוי' דאז חץ ממש הוא א"כ מאי קשה מגץ שיצא מתחת הפטיש התם נמי מיירי דאזיל מכחו בלא סיוע רוח מצוי' דהוי גופו ממש ומשו"ה חייב. ואין לומר כיון דמיירי שם בדיני אש א"כ ע"כ מיירי בהלך והזיק ע"י רוח מצוי' דאם ע"י כחו לא הוה ליה למיתני בין דיני אש שהרי אדרבה למאן פרכינן מהא מתניתין לריש לקיש ולר"ל מיירי המתניתין דקודם משנה זו בהי' עבד כפות כגון שהצית בגופו של עבד דהוי גופו ממש וכן גמל טעון פשתן מיירי בגוף הגמל שהי' מסכסך כל הבירה דהוי מקום גחלים כל הבירה דהוי גופו ממש וצ"ע על דברי התוס' מאי קושיא היא זו וגם מה שהקשה התוס' א"כ יפקיר כל אדם הגחלים כו' ג"ז לא קשה שהרי יתחייב על מקום הגחלים ועוד בודאי יש עצה לאדם להזיק ואעפ"כ יפטור. שהרי כל אדם יוכל לשלוח ע"י חש"ו גם לדחוף לים הגדול (ואף ע"י משיכה פטור להרמב"ם כמבואר אצלינו במקום אחר דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוס' שם דע"י מעשה קנין מחייב ודו"ק) אלא דאם עשה באופן הפטור פטור ואם עשה באופן המחויב חייב. וא"כ לרש"י בודאי דלא קשה אלא אף לפי' התוס' דלר"ל מחויב אף אם הדליק בגחלת של חבירו נוכל לומר כיון דהוא הדליק האש החדש שהוא עשה הוא שלו והוי קנינו כמו ממונו משא"כ בשור דלא שייך שנעשה שלו משו"ה אף בלא קרא ידעינן דפטור על אשו שהרי לאו דידי' הוא:
אכן לדידן אף דס"ל אשו לאו חציו ממש עכ"פ חייבה התורה משום חציו א"כ החיוב משום מעשה דידי' א"כ דאין קרא למעט איש אש ולא שור אש ילפינן אבות נזיקין מהדדי כמו דהוא חייב על מעשה שלו כן השור מחויב על מעשה שלו. והנה נהי דחזינן מדאצטריך קרא איש בור ולא שור בור הרי דבלאו קרא ילפינן לאבות נזיקין מהדדי היינו דוקא אבות נזיקין שבדבר שמחויבים מחויבים בכל נזק כמו שן ורגל שלכה"פ ברשות הניזק משלם נזק שלם אבל היכא שגם כשחייבה התורה את האב לא חייבה אלא חצי נזק דהיינו דבר שאינו מועד מתחלתו אב כזה לא נוכל למילף משארי אבות נזיקין שהרי כולם מועדין מתחלתן דהרי חזינן שכל האבות נזיקין הוי ממון ופלגא נזקא קנסא ואמאי לא נילף מכל אבות דליהוי ממונא אלא דלא נוכל לילף שהרי לאו מועד מתחלתו הוא. וא"כ אף אי לא הי' כתיב איש בור ולא שור בור והי' מחויב שור על מעשה תקלה שלו כמו אדם על מעשה התקלה שלו היינו דוקא בכל אבות נזיקין כמו שן ורגל אבל אם הי' חופר בור ע"י קרן איך נוכל למילף זה משאר אבות שהרי אין דין קרן כשאר אבות ואף דבשאר אבות מחויב על מעשה תקלה (אילו לא כתב קרא איש בור ולא שור בור) בקרן אין מחויב על מעשה תקלה:
נמצא מיושב היטב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם דס"ל דאם הי' מגרר על מקום הגחלים מחויב ח"נ ועל שאר הגדיש פטור והקשה הראב"ד אף אי יש שינוי לצרורות. מרביע נזק מיהת לא מיפטר. אכן לדברינו ניחא כיון דאשו לאו חציו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ בשור דלא כתב קרא הוי לן למימר כיון דלאו חציו הוא אלא ממונו האי אש לאו ממונו דכלב הוא. ועכצ"ל כיון דלא כתב קרא מיעוט איש אש ולא שור אש ילפינן להו מהדדי כמו בבור אילו לא כתב קרא איש בור ולא שור בור. אכן כל זה בשן ורגל אבל בקרן לא ילפינן לה משאר אבות א"כ כיון דאש לאו חציו ממש וגם האי אש לאו ממונו דכלב הוא משו"ה בקרן פטור על אש שהרי לאו חציו דכלב שבקרן לא ילפינן שיקרא חציו ומשום כי תצא לא מחייבינן שהרי השור אינו מחויב על שמירה משו"ה אם הי' ההבערה ע"י קרן על שאר הגדיש פטור דלאו חציו הוא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בעלמא בור ברשותו פטור. דלא חייבה תורה אלא על בור ברה''ר וכדיליף רבי ישמעאל טעמיה התם: בעלמא בור ברשותו חייב. הואיל והפקירו והכא מ''ט בהמה שאכלתן חייבת: דבשלמא בור איכא למימר לאו אדעתיה. דשור לנטורי נפשיה מבור וכיון דברשות נכנס דהא הפקיר רשותו חייב בעל הבור אבל פירות כו': הא קא חזי להו. ואפילו הוחלקה בהן פטור ואע''ג דכל תקלה בור הוא הנ''מ ברה''ר דאין לו רשות לתת שם תקלה: ר' יוסי היינו ת''ק. דקס''ד דלאו אתוך הרחבה קאי רבי יוסי דלבעי לחיוביה דהא כתיב ובער בשדה אחר ולא ברה''ר אלא אצידי רחבה קאי דאין דרכה לאכול אלא להלך וזו שאכלה חייבת הלכך היינו ת''ק: מחזרת איכא בינייהו. דשמעינן לר''מ דאמר בצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה וכגון דאזלה וקמה בצידי רחבה אבל מחזרת לא וקאמר רבי יוסי אין דרכה להחזיר ראשה ולאכול אלא להלך וזו שהחזירה ואכלה חייבת: והכא בבער בשדה אחר פליגי. ואתוך הרחבה נמי מחייב ליה רבי יוסי: ולא ברשות המזיק. שאם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור: לימא ליה מאי בעית ברשותאי. וקרא למה לי: דאילפא ורבי אושעיא. דאמר אילפא לעיל בהמה שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת ודר' אושעיא דאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת: איכא בינייהו. ר''מ סבר מתוך הרחבה לעולם פטור אלא לפי מה שנהנית ואפילו בדאילפא ור' אושעיא ואתא רבי יוסי למימר אין דרכה לפשוט צוארה על חבירתה ואין דרכה לקפוץ מדרך ולאכול אלא להלך ואית ליה דאילפא ודרבי אושעיא: מתני' מפני שהן מועדין. לקפוץ וברשות הניזק קאמר דתולדה דרגל היא: על החררה משלם נזק שלם. דהוי שן ברשות הניזק: ועל הגדיש חצי נזק. מפרש בגמ': גמ' תחלתו בפשיעה. דאיבעי לאסוקי אדעתיה דלמא קפצי דהא אורחייהו לקפוץ: וסופו באונס. דהא נפלו ונפילה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה: הניחא למ''ד כו'. אמוראי פליגי בה בפרק [המפקיד] (ב''מ ד' מב.): דמקרבי כלים לגבי כותל. טובא דליכא תחלתו בפשיעה דאי הוו קפצי לברא ממאני הוו קפצי וכי נפול להדי כותל ואיתביר מנא אנוס הוא: שאפילו נפלו חייבין. ואפילו למ''ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור: משכחת לה בכותל רעוע. שמעקה הגג רעוע דאפילו לגבי נפילה הוי פשיעה: דאיבעי ליה לאסוקי. בתמיה: לא נפל ארחי ונפול אינהו כו'. כלומר כיון דסוף סוף לא נפל ארחי אין סופו בפשיעה: בכותל צר. שמעקה הגג צר ודחוק וכי הניחם בראש הגג הוה ליה לאסוקי אדעתיה דקפצי אמעקה כדרכן (ומן המעקה שהוא צר נפלי) לישנא אחרינא צר משופע: מלמטה למעלה פטורין. מנזק שלם וחייב בחצי נזק דמשונין הן: אדם ותרנגול כו'. אדם אי נמי לאו אורחיה לקפוץ מלמטה למעלה חייב דאין באדם צד תמות אלא בבהמה ותרנגול דרכו לדלג אפילו מלמטה למעלה:
פנימיים דלא הוו תקלה דכיון דיש רשות לבני רה''ר ללכת שם כשאין שם פירות א''כ כשיטלו חיצונים נמצא פנימיים סמוכים לרה''ר לפיכך כל המחזיק בכולן זכה והא דתנן מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית ולא אמר דפטורה מטעם דכל הקודם זכה מיירי שלא נתנו ברה''ר כדי להשביח דלא קנסו גופו כדמשמע בהמניח (לקמן דף ל:) וקשה לר''י על פי' זה דהא רב אמתניתין קאי ואמר לא שנו אלא במחזרת וא''כ רב נמי איירי בשלא נתנו להשביח ועוד דקאמר אלא פירות הא קחזי ליה ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה ונראה לר''י לפרש דרב סבר בור ברשותו חייב דכשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ונפל בו שור לא מצי א''ל תורא בביראי מאי בעי דאין אדם יכול לצמצם כל כך כשעובר ברה''ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא היה לו לקרב בורו ממש לרה''ר והא נמי פטורה שלא היה לו לקרב פירותיו ממש לרה''ר שאין בני רה''ר יכולין לצמצם עצמן ושמואל מחייב דמשום שלא היה לו לקרב פירותיו סמוך לרשות הרבים אין לפטור שיכול בעל הפירות לסמוך וגם בעל הבור יכול לסמוך ודחי דבעלמא פטר רב והכא אמר ליה נהי דכי מתזקה א''ל תורא בביראי מאי בעי מכל מקום לאו כל כמיניה לחיובי לי במאי דמקרבת לפירות ברשות הרבים ושמואל סבר נהי דבעלמא לאו אדעתיה כשנפל לבור הכא לא מצי למימר הכי למפטר בהמה שבכוונה אכלתן: אי כרב אי כשמואל. רבי יוסי לא מצי סבר כשמואל דהא מחייב ברה''ר אלא כלומר אי כרב דחשיב חצר הניזק אי כשמואל דחשיב ליה רה''ר אע''ג דלר' יוסי אין נפקותא ולפי' הקונטרס ניחא טפי אי כרב דחשיב ליה קרן אי כשמואל דחשיב ליה שן: ומר סבר. פי' ר''א ובער בשדה אחר ולא בשדה המזיק אבל ברה''ר חייב וא''ת דהא לעיל (יח.) אמר דר''א ס''ל כרבי טרפון ועל כרחך מקרן ברה''ר מייתי לה וא''כ שן ורגל פטור ברה''ר וי''ל דלעיל מיירי לפי המסקנא דהכא: דאילפא ורבי אושעיא. לאו מענין אחד דרבי אושעיא מיירי בקופצת דהוי קרן ואילפא איירי על גבי חבירתה דחשיב שן: הא נפלו פטורין אלמא קסבר כו'. וא''ת היכי דמי אי מקרבי כלים לגבי כותל היכי מיתברי בקפיצה והא אמרינן בסמוך דכי קפצי מאבראי קפצי ואי מרחקי היכי משתברי בנפילה וי''ל כגון שהיו לא מרוחקות ולא מקורבות דמיתברי בין בנפילה בין בקפיצה אי נמי בכלי ארוך דאי נפלי לצד הסמוך לכותל מיתבר ואי קפצי מיתבר לצד המרוחק: אדם ותרנגול כו'. וא''ת ומה חידוש באדם דחייב וי''ל דנפקא מינה אם הפקיד ביתו לחבירו לשמור ויש שם חש''ו שיש לו ליזהר שלא ידלגו מלמטה למעלה וישברו כלים [ואומר ר''י] מתוך כך נראה לפרש דהא דקתני הכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה פטורין דהיינו לגמרי דחשיב אונס להכי איצטריך לאשמועינן באדם דחייב דאי פטורין מנ''ש וחייבין ח''נ ואינו אלא משנה בעלמא אמאי אצטריך לאשמועינן באדם דחייב ואתי שפיר הא דמסיק ומאי פטורין ואית דגרסי אי הכי אמאי פטורין דמעיקרא ניחא ליה פטורין דס''ד פטורין לגמרי קאמר מלמעלה למטה כמו מלמטה למעלה דלאו אורחיה למיקפץ כלל אבל כיון דמוקי בדאפיך מיפך דאינו אלא משונה בעלמא אמאי פטורין ונראה דגם לפי המסקנא מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס הוא דלמה יחזור מסברא ראשונה: