פ"ט כי פליגי באבן מסמא כו'. עיקר דילה בתורת כהנים והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו ונוגע בו מנין לעשרה מושבות זה על גבי זה ואפילו על גבי אבן מסמא ת"ל והיושב וכיוצא בו אמרו בנדה ובועלה יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה כו' ומנין לי' מושבות זה על גבי זה ואפילו על אבן מסמא ת"ל וכל המשכב ובמסכת נדה בפרק דם הנדה (נדה דף נה) אמרו או מה היא מטמאה באבן מסמא אף דמה נמי מטמא באבן מסמא אמר קרא (ויקרא טו) אתם אתם מיעוטא הוא ובתחלת תוספתא טהרות אמרו זוב הזב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית מן המת ודם נדה כיוצא במרכב חומר במרכב מבהן וחומר בהן מבמרכב שהן שוה מגען משאן לטמא אדם ולטמא בגדים מה שאין במרכב חומר במרכב שהמרכב תחת אבן מסמא מה שאין כן בהן ובמשנה נמי בתחילת הסדר יש כזה הענין ובפרק תינוקת (נדה דף סט) שנינו הזב והנדה והזבה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ובתלמוד אמרו מאי במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מה במשא באבן מסמא דכתיב (דניאל ו) והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. מה שרץ לא מטמא באבן מסמא אף ע"ז לא מטמא באבן מסמא ודע שהשרץ הזכיר בו הכתוב נגיעה כדכתיב (ויקרא יא) ונוגע בנבלתם ומפרשי ליה רבנן במגע הן מטמאין ואינן מטמאין במשא והואיל ואינו מטמא אלא בנגיעה בלבד כמו כן אינו מטמא על גבי אבן מסמא שהרי לא נגע.

אסמכתא ראשונה אליבא דר"ע ושארא כולהו לדברי הכל ובהא איפליגו רבה ור' אלעזר אליבא דר"ע ורבנן. רבה סבר דלרבנן לא מטמיא ע"ז באבן מסמא. ופי' אבן מסמא כגון אבן (שומא) [שומה] על מושב ועל האבן ע"ז וניטלה ע"ז וניטלה האבן. ובא אדם וישב על אותו מושב והאי היא דכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב. ותני עלה אפי' ישב על עשרה מצעות זה ע"ג זה אפילו ע"ג אבן מסמא. דאע"ג דהא בזב אמורה נדה נמי ומושב נדה מטמא באבן מסמא. דאמר רבה דסבר ר' עקיבא ע"ז כנדה. אבל לענין משא סבר רבה דאפילו רבנן מודו שהיא מטמאה במשא. ור' אלעזר סבר באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי שאין ע"ז מטמא ובמשא הוא דפליגי.

ופי' ידין כמחצה על מחצה. שמחצית אבניו ועציו ועפריו מותר אע"פ שעבדוהו לכותל לא אסרו דבר שאינו שלהם. [ועוד] שלא השתחוו אלא לשכנגדם ולא לצד האחר שהוא של ישראל, וכן פי' בירושלמי במס' ע"ז (ג,ו). ומוקמי לה כגון שבנה תחלה ואח"כ נסמכה לו ע"ז אבל אם בנו הבית לשם ע"ז א"נ השתחוו לו ואח"כ נסמך להם הכל אסור ומשמע דאסור נמי להסמך לו דהא מתהני מע"ז ומשמע נמי דדוקא במכיר עצים ואבנים שכנגדו. ואי קשיא, למ"ד (ע"ז כט:) ע"ז שנשתברה מאליה מותרת הכי נמי לשתרי כבר הקשו כן בירושלמי ופירשוה כגון שהשתחוו לכל אבן ואבן ואח"כ בניי' א"נ כשעתיד להחזירן (לכליין) [לבניין]. והא דבעי' בגמ' דילן לקמן (שבת פג.) ע"ז ישנה לאברים בששברה גוי ופרקה מחליותיה וקא מיבעי' לי' אי בטל הגוי הזה אם לאו אבל נשתברה מאליה ויכול להחזירה ודאי אסורה:

ומטמאה באבן מסמא. פרש"י ז"ל, אבן ששמוה על היתדות וכלים תחתיה אע"פ שלא הכביד על הכלים טמאין כדכתיב כל אשר יהיה תחתיו (וההיא) לעליונו של זב אתא וכל אשר יהיה תחתיו הזב קאמר בפרק בנות כותיים במס' נדה ובת"כ מפיק לה מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו [ובדבר הראוי למשכב ומושב] והיינו נמי דתנן כל שהזב נשא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם ואלו בקרא דכל אשר יהיה תחתיו לא כתיב משכב ומושב, [ועוד] ל"ל אבן אפי' כל דבר שהוא תלוי באויר נמי מטמא למה שתחתיו מדין זה. ופי' שם בתוס' שהיא אבן גדולה שומא על משכבות ומושבות והזב עליה ואינו מכביד כלל על המשכבות וזו היא דרך פירושו של רש"י ז"ל וכ"כ במס' נדה (סט:). וק' להו, דהכא בשמעתין משמע דאבן מוסמא מטמא משום משא כדתנן מנין לע"ז שמטמאה במשא ומוקמ' לה באבן מוסמא, ותנן נמי התם (ע"ז מז:) ר"ע אומר כנדה מה נדה מטמאה במשא דהיינו אבן מוסמא מדקרי לאבן מוסמא משא משמע דמשום משא היא מטמאה וכן לקמן באוקימתי' דרב אשי אליבא דרבה מוכח בהדיא דהיסט היינו אבן מוסמא והיינו פלוגתייהו דר"ע ורבנן לרבה ואלו לפי הפי' שכתבנו אין טומאה אלא מטעם דומה לטומאת משכב ומושב ואמרי' במס' נדה בפ' בתרא הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאה במשא עד שימות הבשר ומפרש בגמ' מאי משא אבן מוסמא. ועוד נמי אמרי' בפ' דם הנדה מה"מ דדם הנדה מטמא אמר חזקי' אמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה אי מה הוא עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אף מדוה עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אמר קרא אשר היא יושבת עליו ולא דמה אי מה היא מיטמאה באבן מוסמא אף מדוה נמי מיטמא באבן מוסמא א"ר אשי אמר קרא והנושא אותם יכבס אותם מיעוטא הוא אלמא לאו משום משכב ומושב נתרבה אע"פ שנתמעט משכב ומושב מדם הנדה היה סבור לרבות בו אבן מוסמא. עוד הביא ר"נ ז"ל במגלת סתרים שלו שמצא ברייתא בתוספתא כלים (ב"ק ו.) אין טומאה בכלי חרם אלא מאוירו ובהיסט הזב ע"ג אבן מוסמא ואלו מדין משכב ומושב אין טומא' לכלי חרס כל עיקר כדאמרי' לקמן (שבת פג:). ובפר"ח ז"ל מצאתי שפי' שאם יש אבן על משכב הזב והזבה וישב אדם טהור על האבן אע"פ שלא נגע במשכב כי האבן הזאת חוצצת בינו ובין המשכב טמא אע"פ שהאבן אינה מקבלת טומאה וזה נכון לפ"ד ונפרש שטעם טומאת אבן מוסמא מפני שהמשכב והמושב שתחתיה שאף הן מטמאין באבן מוסמא וה"ה לזב עצמו נושאין את הטהור והוא כעין הסיטו של זב שהוא טמא שלא מצינו לו חבר בכל התורה וזה ששנינו אצבעו של זב תחת הנדבך הטהור מלמעלן מטמא שנים ופוסל אחד ואבן מוסמא דע"ז נמי כגון שהיא נושאה את האדם עליה או בכף מאזנים וכרעה היא וכן דם הנדה נמצא' טומאת אבן מוסמא משום משא ואינה תלויה בטומאת משכב ומושב. וצ"ע שאם מתורת היסט דוקא שלא מצינו לו חבר בכל התורה הרי מצורע מטמא באבן מוסמא בפ' בתרא דנדה, זה צ"ע. ונראה דאבן מוסמא כולל בין נושא בין נשא דהא תניא בספרא. ישב ע"ג עשרה מצעות אפי' ע"ג אבן מוסמא וכו' וזו שהיא כן ישנה בכל מטמאי משכב ומושב אבל זו שבשמועתינו שהיא מטעם היסט בטומאה למטה וטהור למעלה וכך שנינו בספרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מנין לעשרה מושבות אפי' ע"ג אבן מוסמא תלמוד לומר והיושב מקום שהוא יושב ומטמא יושב הטהור ומיטמא:

ולוקשה רחמנא לנבילה. ק"ל, אי אקשה לנבלה אין משא שלה מטמאה אלא אדם המסיט שכך שנינו גבי נבלה אבל עכשיו שהוקשה לנדה כל הראוי למשכב ומושב והאדם מיטמאין במשא שלה ושמא אין דין משכב ומושב בע"ז:

ולר"ע למאי הלכתא איתקיש לשרץ למשמשי'. פי' שטפא דגמרא הוא דהא איבעי לי' למימר דלא מיטמא באבן מוסמא אלא דאמר הכי לעיל לרבה אמר נמי הכא לר"א ואפשר דלרווחא דמילתא נקט לה דאפילו למסקנא דאמרי' דאיתקש למת ומת לא מטמא באבן מוסמא ומשום מיעוטא דאבן מוסמא ל"צ הקישא דשרץ ואצטריך משום משמשי' ואע"ג דעד השתא לא מדכרינן להקישא דמת ול"נ לר"ע לחומרא מקיש:

הזב והדומים לו בטומאת משכב ומושב כגון נדה ויולדת וזבה ונכרי ונכרית מדברי סופרים כלם מטמאין משכב ומושב וטומאת משכב ומושב הוא שכל שהזב יושב עליו טמא ולא סוף דבר אותו שנוגע בו אלא אפי' היו אלף מצעות זו על גב זו וישב על העליון אף התחתון טמא ואע"פ שלא נגע בו הואיל והוא מכלי הראוים למשכב ומושב ולא עוד אלא אפי' באבן מושמא וטומאת אבן מושמא פירשו בה גדולי הרבנים ששמוה על גבי יתדות וכלים תחתיה מלשון והייתיית אבן חדא ושומא על פום גובא והזב ישב על האבן וכל מה שתחתיה מכלים הראוים למשכב ומושב טמא אע"פ שלא הכביד בישיבתו על הכלים שהרי האבן אינה נדחקת בישיבתו על הכלים שהרי נסמכת ביתדות משני קצותיה וכן אע"פ שאין הזב נוגע בשום דבר המקבל טומאה שהרי האבן אינה טמאה בישיבתו שכלי אבנים אין מקבלין שום טומאה לעולם אף מדברי סופרים מ"מ כל שתחתיה מן הראוי למשכב ומושב טמא בישיבתו ומ"מ לא נתברר לנו אם צריך שיהו הכלים ר"ל העליון שבהם נוגע באבן אם לאו וראיתי לראשונים מחלקת בזו ומסכימים מדרך סברא שאף בלא מגע טמא ולא יראה כן שהרי סוגיא בכל התלמוד עשר מצעות זו על גב זו שמ"מ לנגיעת אחת אנו צריכים ואם אף באויר מפסיק בנתים טמא לא היה לו להשמט שלא להודיע כן ומ"מ הם סבורים לדקדק בדבריהם מלשון גדולי הרבנים שכתבו מושמא על גבי יתדות כלומר ועומדת באויר ואינו כן שאף הם חזרו וכתבו אע"פ שלא הכבידה על הכלים כלומר שנוגעת היא בהם אבל אינה מכבדת מצד היתדות שתחתיה בשני הקצוות:

יש שואלים בדין זה ממה ששאלו פרק המצניע צ"ג ב' היה יושב על המטה וארבע טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש הא אילו היתה יכולה לעמוד טהור מפני שאינו מכביד וכל רגל ורגל נדון באותו שאינו צריך לשם ומה נשתנה מאבן מושמא שכלים שתחתיה טמאים אע"פ שאינה מכבדת על הכלים ואם תפרשה מפני שאין הזב יושב על רגלי המטה מלמעלה כנגד הכלים אלא בתוך המטה אין זה כלום שהרי יושב סתמא קאמר ועוד שזו ודאי ישיבה היא ואין ישיבה זו פחותה מהיסט אלא שנראה שאלו היתה יכולה לעמוד על שלש הרי הוא כאלו נעתק הרגל משם ואינו נשוא עליו כלל ומ"מ כלים שתחת גוף המטה עצמה היו טמאים ככלים שתחת אבן מושמא אפי' היתה יכולה לעמוד וגוף המטה הוא שנדון כאבן המושמא לטמא מה שתחתיה אם בנגיעה אם אף שלא בנגיעה ובהפסק אויר על הדרך שכתבנו ומ"מ הלכה שאינה יכולה לעמוד על שלש והרי הוא כנשוא עליהם לטמא כל שתחתיה:

טומאת משא חלוקה לשני פנים אחת כללית לרוב טמאות והוא כשהטהור נושא את הטמא ואחת פרטית לטמאות חמורות והוא כשהטמא נושא את הטהור ר"ל שהטהור נישא עליו וזו אינה אלא בזב וחביריו וכל שישנו במשא זה ישנו בטומאת אבן מושמא וכל שאינו במשא זה אינו בטומאת אבן מושמא ולענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא פירושו במשא הכללי שהרי הקשו בה לוקשה לנבלה ונבלה אין לה דין האחר של משא:

ע"ז ארבע טומאות יש לה ע"ז עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה ויין נסך ומשמשי ע"ז דינם כע"ז לטמא אדם וכלים במגע ולא במשא:

נדה כבר ביארנו שהיא ממטמאי משכב ומושב אף באבן מושמא מ"מ אינה מטמאה טומאה זו לאברים ר"ל שאין אבר הפורש ממנה מטמא באבן מושמא אלא במגע ומשא כאבר מן החי וכן ע"ז אינה מטמאה לאברים ר"ל שאם קצץ אבר ממנה או חוליא אם היא עשויה חוליות אפילו גדול הרבה אינו מטמא:

שמא תאמר והרי אמרו אבניו ועציו ועפריו מטמאים כשרץ והרי זה טומאת אברים יראה שלא נאמר כן אלא בע"ז העשויה בתבנית בריה אברים אברים אבל ביתו שהוא ע"ז אין בו דין אברים להפקיע טומאה מהם בכך ויש מפרשים אותה כשהאבנים שלימות והעצים שלמים ובעפר מיהא הכל נידון כשלם הואיל ובר גבול הוא אבל אם נשתברו האבנים והעצים טהורים ואין נראה לי כן שמן הסתם בית הנופל אי אפשר שלא ישתברו בו עצים ואבנים והיה לו לפרש שאינו כן אלא באותם שלא נשתברו ויש מחדשים שיטה אחרת לומר שלא הופקעה טומאת אברים אלא מע"ז של גוי שיש לה בטלה אבל בזו הואיל והכותל של ישראל וע"ז של ישראל אינה בטלה אין חתוך אברים מפקיע טומאתה ואף זו אין נראה לי כן שאם מתורת בטול אתה בא מה הוצרך לומר שלא לטמא אלא בשנשברה שלא בדרך ביטול אנו עסוקים ועדין ע"ז היא ואעפ"כ אינה מטמאה וודאי אף בשל ישראל כן ועיקר הדברי' כדעת ראשון ולגדולי המחברים ראיתי חדוש בענין זה והוא שהם כתבו שמשמשי ע"ז מטמאין לאברים אם קצץ מהם כזית וזה חומר במשמשין מבע"ז עצמה ומתוך כך בית ע"ז אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשאר המשמשין ולמדת שהם מפרשים בבית שאין גופו ע"ז אלא שע"ז בתוכו והוא תימא שא"כ היאך יאמר בה רבי עקיבא כנדה והלא הכל מודים במשמשים שאינם במשא ומ"מ בתלמוד המערב מצאתי שאף במשמשין נחלקו אלא שהלשון מבולבל וכך היא שנויה שם אית מתניתא אמרה ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה ואית מתניתא אמרה ע"ז כנדה ומשמשיה כשרץ מאן דמר ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה ניחא ומאן דאמר ע"ז כנדה ומשמשיה כשרץ כל עצמו אין כתוב נדה אלא במשמשיה וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תפתר בחקוקים על גופה ר' יעקב אמר תפתר במשתחוה לאפוד עצמו כענין שנ' ויעש אותו גדעון לאפוד מתניתא אמרה כמאן דמר משמשיה כנדה אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ור' עקיבא אומר כנדה תפתר במשתחוה לבית ואח"כ בנאו והא תנינן שלש בתים הם תפתר שמשתחוה לבית ואח"כ חדשו דאמר רב המשתחוה לבית אסרו:

היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה עיין מה שפירשתי בע"ז במהדורא רביעאה:

מה נדה מטמא באבן מסמא אף ע"ז מטמא באבן מסמא פי' המורה אבן ששמוה ע"ג יתידות וכלים תחתי' ואינו נ"ל אלא דוקא משכב ומושב אלב שאר כלים טהורים שאפילו אם ישב עלי' טהורים אם לא נגע בשרו בהם כ"ש באבן מסמא דהכי תנן בפ"ב דזבין המשכב והמושב מלמטה מטמאי שנים ופוסלי אחד האוכלין והמשקין והמדף מלמטה טהורין פי' מדף כלים דלא חזי למשכבומושב וע"ז דילפי' מנדה שהיא מטמא באבן מסמא היא מטמאה כל דבר שין לומר בע"ז משכב ומושב שאין עושין מדרס אלא בעלי חיים אל האי כי דיני' והאי כי דינ' ונמצאת ע"ז בזה חמורה מנדה:

ורבנן סברי כשרץ מה שהקשיתי במהדורא קמא ליקשה לנבלה כיון דמטמא במשא יש לתרץ דרבנן נמי סברי דמשמשי' כשרץ כר"ע ולהכי איתקש כשרץ ולאו למעוטי ע"ז ממשא:

ור' אלעזר אמר באבן מסמא דכ"ע ל"פ דלא מטמאה פי' שאין הנדה מטמאה באבן מסמא אלא משכב ומושב ולא שאר כלים וע"ז לאו בת משכב ומושב שהיא שאין מדרס אלא בבע"ח ואם תטמא שאר כלים באבן מסמא לעשותן ראשון כמו שהיא עושה במגעת נמצא שהיא חמורה יותר מן הנדה הילכך אין לה אבן מסמא:

אף ע"ז אינה לאיברים מה דק"ל במהדורא תנינא מאבניו ועצו ועפרו דביתו נ"ל לתרץ דלא דמי לאיברי דכותל אדעתא דהכי בנו לי' דלכי מתרועע (סברי) [סתרי] לי' והדר בנו לי' אבל ע"ז אע"פ שהיא עשוי' פרקים פרקים כשמחברין אותה ע"ד להתקיים עד לעולם מחברין אותה ואל שיפרקו אותה ויחברו אותה הילכך אם נתפרקה אינה מטמאה:

תוס' בד"ה אבניו כו' ע"ז שנשתברה מאליה כו' עכ"ל ומההיא דלקמן דע"ז אינה לאברים ליכא לאתויי ראייה דלא איירי מאליה וק"ל:

בד"ה באבן מסמא כו' א"כ אפילו כלים שאינן ראויין כו' ובת"כ כו' דכלים שאין ראויין למשכב ומושב אין כו' עכ"ל דלמאי דמוקמינן בפ' בנות כותים האי קרא דוכל אשר יהיה תחתיו לעליונו של זב ניחא הוא דקושטא דאפילו כלים שאין ראויין יש להן טומאה קלה כמו שפירש"י לקמן בשמעתין אהך דהזב בכף כו' אבל באבן מסמא דנדה יושבת עליו ע"ג יתידות כו' כפירש"י לא עדיף להו מיושבת ממש על הכלי דבאין ראויין למשכב ומושב אין להם טומאה קלה ודו"ק:

בא"ד וא"ת בריש פרק דם הנדה דממעט דם הנדה ממשכב ומושב מהיא כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה בדבריהם עיין בחידושינו שם בר"פ דם הנדה וק"ל:

בד"ה ולרבי עקיבא כו' הא אצטריך לאפוקי שלא יטמא באהל המת דמנדה כו' עכ"ל יש לדקדק לפי הפי' שכתבו התוס' לקמן אהא דפריך ולוקשיה לנבילה דה"ל טפי לאקושי לנבילה דדמיא ממש לנבילה כו' איכא לתרוצי הכא דע"כ לא אצטריך לאקושי לשרץ שלא יטמא ע"ז באהל המת דא"כ לאקושי לנבילה דדמיא לנבילה בטומאת משא אבל לשרץ לא דמי דשרץ אינו מטמא במשא משא"כ בע"ז וכה"ג יש לדקדק לקמן לרבנן דפריך ולוקשיה לנבילה ומשני אלא מה נדה כו' אכתי תקשי דמ"מ לא נוקשיה לשרץ אלא לנבילה דדמיא טפי לנבילה ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ולוקשה כו' אמאי דהוקשה למת ליכא כו' עכ"ל דנבילה נמי בכזית וטפי הוה ליה לאקשויי לנבילה דאינה מטמאה באהל המת וק"ל:

בא"ד דהכי פריך ולוקשה לנבילה משום דאז לא הוה צריך לאקושה לשרץ עכ"ל ואין להקשות דאי הוה מקשי ליה לנבילה ולא לנדה ושרץ הוה אמינא דאצטריך נבילה לאפוקי שלא יטמא באהל המת ולא הוה מקשינן ליה לנבילה לחומרא לטמא במשא דהא ודאי כיון דליכא שום היקשא אחר לאקשויי שלא יטמא במשא לכולה מלתא הוה מקשינן ליה לנבילה אף לטומאת משא ועי"ל דהכי פריך ולוקשה לנבילה ולכתוב דרשה דתזרם גבי נבילה דהשתא הוה מקשינן ליה לנבילה נמי ע"כ לחומרא לטמא במשא מיהו לפי זה ק"ק תקשי ליה בפשיטות דלא לכתוב היקשא דנדה ולכתוב דרשה דתזרם גבי מת דהשתא הוה מקשינן ליה לשרץ שלא יטמא באהל המת והוה מקשינן ליה לחומרא למת שיטמא במשא ויש ליישב דלא הוה ידעינן הי מינייהו מפקא אי למעט אהל המת מדאתקש לשרץ ולהקשות למת לחומרא לטמא במשא ואי להיפך למעט משא מהיקשא דשרץ ולהקשות למת לחומרא לטמא באהל המת ודו"ק:

בא"ד דאז לא הוי צריך לאקשויי לשרץ עכ"ל ולכך גבי דהוקשה למת לא תקשי ליה לאקושי לנבילה דאכתי הוה צריך לאקושי לשרץ דלא נילף מנדה לטמויי באבן מסמא דלחומרא הוה מקשי לנדה דאצטריך נבילה לטמויי בכזית ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמר רבה וכו' קשה לר"ת מאי טעמא דרבנן אי אית להו הא דאמר סוף שמעתין טומאה דע"ז דרבנן היא לקולא מקשינן וכו'. כצ"ל נימא דהיקשא דנדה דאינה מטמא לאברים פי' אפילו בנגיעה ואי סברי רבנן דלחומרא מקשינן וכו' כצ"ל:

בא"ד ואתא למימר אע"ג דשאר קראי נדרשות לקולא וכו' מנדה ילפינן לחומרא וכו' כצ"ל והשתא מתורצת קושיית ר"י דלעולם ס"ל לרבנן דדרשת ההיקש דשרץ לקולא מקשינן חוץ ההיקש דילפינן מנדה צריכים אנו למילף לחומרא מקרא דתזרם כמו דוה ולכך ס"ל לרבנן דמטמא במשא:

ד"ה באבן מסמא וכו' והיסט היינו משא וכו' וא"ת בריש דם הנדה דממעט דם הנדה ממשכב ומושב מהיא יושבת וכו' כצ"ל:

ד"ה ולרבי עקיבא למאי הלכתא איתקיש לשרץ וכו' לאפוקי שלא יטמא באהל כמת וכו' כצ"ל ר"ל דלקמן בשמעתין אמרינן דע"ז איתקיש למת מה מת מטמא בכזית אף וכו' ואי לאו היקשא דשרץ הוה אמינא נמי דמטמא באהל כמת דהוה מקשינן ליה לגמרי כמת בין לקולא בין לחומרא מקשין התלמידים הא תירצו התוס' לעיל דכל הדרשות מקשינן לקולא חוץ מהיקשא דילפינן מנדה דילפינן לחומרא וא"כ אפילו בלא היקשא דשרץ לא הוה ילפינן ממת לחומרא אלא לקולא ואינה קושיא כלל דאע"ג דאמרינן דכל שאר קראי נדרשות לקולא היינו כיון דאית לן קרא אחרינא דסותר החומרא דבקרא קמא אבל היכא דליתא קרא אחרינא דסותר החומרא הוה ילפינן מקרא קמא בין לקולא בין לחומרא דאין היקש למחצה והראייה דהשתא נמי דכתיב היקשא דנדה דילפינן לחימרא וכתיב ג"כ היקשא דשרץ דילפינן לקולא לר"ע לענין משמשי ע"ז ולרבנן דלא מטמא באבן מסמא עדיין אנו צריכין להיקשא דמת למילף דאפילו ע"ז שלימה לא מטמא פחות מכזית ואי לאו היקשא דמת ה"א כיון דאיתקש לשרץ מה שרץ מטמא בכעדשה אף ע"ז מטמא בכעדשה דה"א לגמרי מקשינן ליה לשרץ בין לקולא בין לחומרא לכך צריך קרא אחרינא דהיינו היקשא דמת לסתור החומרא ועוד ראייה דהא לד"א למסקנא דסוף שמעתין דאמרינן טומאה דנדה דרבנן לקולא מקשינן אפ"ה צריכין אנו לכל הג' קראי היקשא דנדה דלא מטמאה לאברים דשרץ דלא מטמא במשא דמת דלא מטמא בכעדשה ואי לא הוי כתיב אלא היקש דנדה ה"א דמטמא נמי במשא דהוה מקשינן בין לקולא בין לחומרא וכן שרץ וכן במת אי כתיב אותו היקש לחוד אע"ג דס"ל דלקולא מקשינן לשרץ לכך הקשו התוס' שפיר דה"ה נמי השתא (לרב) [לרבה] אליבא דר"ע אי הוה כתיב היקש דנדה והיקשא דמת לחוד הוה ילפינן היקשא דנדה דמטמאה במשא ובאבן מסמא לר"ע ומהיקשא דמת הוה ילפינן בין לקולא דלא מטמא פחות מכזית ובין לחומרא דמטמא באהל דהיקשא דנדה אינו סותר דלא נילף החומרא דמת משום דמנדה לא ילפינן שום קולא ותירצו התוס' דלענין דלא יהא בע"ז חומרא דמת היינו אהל שפיר הוה ילפינן מנדה לכך איצטריך היקשא דשרץ אלא למשמשיה כו' כנ"ל ודו"ק היטב:

ד"ה למשמשיה וכו' ונראה לר"י דאי לאו דאיתקש משמשיה לשרץ לא הוה מטמאינן להו כלל וכו' ואם תקשה לך א"כ דרשינן מקרא דשרץ לחומרא דהא אי לאו קרא דשרץ לא הוו מטמו משמשיה כלל ולעיל תירצו התוספות דבשאר קראי לבד מנדה דרשינן לקולא ועוד דהקשו התוס' לעיל ולרבי עקיבא נמי אי לחומרא מקיש אמאי איצטריך למימר דהוקשה לשרץ למשמשיה לימא לטמוי בכעדשה ומאי קשיא הא הך דרשה דדרשי' למשמשיה נמי הוי חומרא דאי לאו שרץ לא הוה מטמינן למשמשיה כלל ונראה לומר דמכל מקום הא דדרשינן קרא דשרץ לדרוש דמשמשיה הוא מטעם דסבירא לן דשאר קראי לקולא דרשינן דאי ס"ל דלחומרא מקשינן הוה הסברא נותנת לדרוש היקשא דשרץ לענין שיטמא אפילו בכעדשה והיקש דמת שיטמא ע"ז אפילו באהל וממילא כיון דחמירא ע"ז כ"כ הוי הסברא אפילו לר"ע למדרש לרבות מקרא דכי חרם הוא אפילו משמשיה אבל השתא דס"ל דשאר קראי לקולא דרשינן ס"ל לר"ע דמוקמינן קרא דשרץ למשמשיה כדי שלא לדרוש מיניה שיטמא ע"ז בכעדשה ודו"ק:

ד"ה ולוקשה רחמנא לנבילה אמאי דהוקשה למת וכו' פירוש דהוקשה למת שיטמא בכזית ליכא למיפרך דלוקשה לנבילה דמטמא נם כן בכזית משום דהיקשא דמת איצטריך גם כן להא דדרשינן בפרק נגמר הדין:

שם במתני' צא תאמר לו. נ"ב לשון צואה ומה שדרשו צא תאמר הכנס אל תאמר דרשה בעלמא הוא:

שם גמ' מי שהיה כותלו סמוך לע"ז כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר ר"ע מניין כו' וקרא דתזרם כו'. נ"ב ול"נ דמשום עון ע"ז היה מקלל אותם לא ימצא במכיתתו חרס וגו' וק"ל:

תוס' ד"ה למשמשיה. משמע דאי לאו כו' [הוו מטמא כע"ז. בכ"ף צ"ל] . עיקר הגהתי הוא במס' ע"ז:

נַכְרִינְהוּ מִינָךְ כְּזָר, 'צֵא' תֹּאמַר לוֹ 'הִכָּנֵס' אַל תֹּאמַר לוֹ. נראה לי בס"ד היינו טעמא דדימא ל'זָר' מפני שאשתו הנדה היום תצא ממטתו, ולמחר תטהר ותכנס למטתו, אך נִדָּה זָרָה רחוקה לגמרי שאין לה כניסה כלל, ולזה אמר נַכְרִינְהוּ כְּזָר רצונו לומר כְּנִדָּה זָרָה שאין לה כניסה אצלך, וזהו 'צֵא' תֹּאמַר לוֹ, 'תִּכָּנֵס' לֹא תֹּאמַר.

תזרם כמו דוה. יל"ד דהל"ל כדוה ול"ל כמו דוה. ועוד כנדה הל"ל כדכתיב בקרא בד"ה ב' כ"ט הנ"ל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דקיי"ל גורעין ומוסיפין ודורשי' וה"נ כמו דוה קורי' לו תיבה אחת כמדוה שהוא דם הנידות דקי"ל שמטמא במשא ולא באבן מסמא. והא דלא כתיב להדי' כמדוה להקיש גם לנדה עצמה שאינה לאיברין ויוצדק זה לר"א אליבא דר"ע וכגי' יש ספרים שבתוס' ד"ה ור"א וכו'. עיין ב"ב קי"א ע"ב פירשב"ם ד"ה אלא אמר רבא וכו' ע"ש דכתב לרבא נמי סכינא חריפא וכו' וכתבתי שם מפני קו' זו פליג ר' ישמעאל וס"ל אין מוסיפי' וגורעי' אבל בעלמא כ"ע מודים דאל"ה תיקשי מדידי' במנחות ל"ה ע"א ובתוס' ד"ה לטטפת. וא"ש נמי ביומא מ"ח דם הפר יקחנו ע"ש דהתם ליכא תיבה שלימה דמפסקא קרא ולזה נתכוונו תוס' שם בלי הגהת מהרש"א. ובזה יובנו דברי קרבן אהרן פ' ויקרא גבי דם מהפר יקחנו. ובשיח יצחק דיומא לא עמד על כוונתו. וא"ש נמי הך דחמישיתו ב"מ נ"ד ע"ב דתיתי ככ"ע. ועיין בכורות מ"ד ע"ב גבי מרוח אשך דפליגי ר"י ור"ע על רחב"א ויש ליישב. ועיין ב"מ כ"ח ע"א מפיק רבא סימנים דאוריי' מעד דרוש אחיך אותו והתם כ"ז ע"ב מפירש"י ד"ה דרשהו וכו' משמע דהך דרשא היא ע"י מוסיפי' וגורעים וגם איכא סכינא חריפא ע"ש. אלא לאביי התם פליגי תנאי בסי' דאוריי' ואולי בהא פליגי אי אמרינן מוסיפי' וגורעים היכא דסכינא חריפא מפסיק קרא. ועיין רא"מ בפסוק זה מפרש בענין אחר. מ"מ בשמעתין דליכא סכינא חריפא שפיר י"ל כמו דוה מיקרי כמדוה וק"ל:

כמו דוה. הקשה מהרש"א דהל"ל כמו מת ותי' דה"א שרץ ממעט משא ולעולם מטמא באוהל דהי מינייהו מפקת. ולא עיין ברמב"ם רפ"א מטומאת מת דא"א בשום אופן שיהי' דבר מטמא באהל ולא במשא. והל"ל בפשיטות דה"א יהי' אבי אבות הטומאה כמת או טעון הזאת ג' וז' כמת. ועוד דלא פסיקא לומר על מת נכרינהו ממך נהי דמטמא מ"מ מצוה להתקרב אליו ולהתעסק בכבודו וקבורתו. משא"כ נדה דמרוחקת מאד מאדם כמ"ש רמב"ן בפסוק כי דרך נשים לי ע"ש:

הכנס אל תאמר לו. עי' דבר נאה ומתקבל בס' תבואות שור בליקוטיו גם בכל הסוגי' דבריו מתוקים ודפח"ח:

תוס' ד"ה למשמשי' וכו'. יש לתרץ קו' תוס' דהסבר' נותנות לעולם להיות משמשי ע"ז מדריגה אחד פחותה מע"א עצמה וא"כ לר"ע דע"ז במסמא הי' משמשי' במשא לכן אתא הקישא דשרץ ומפקי' ממשא ואוקמי' רק אמגע משא"כ לרבנן דר"ע דע"ז גופא רק במשא א"כ ממילא הוה משמשי' רק במגע דנחתי' חדא דרגא ולא צריך קרא לכך ואף שכ' רש"י ד"ה למשמשי' שאין הכלי' המשמשי' מטמאין לא במשא ולא במסמא איכא למימר מסמא לאו דוקא דבלא"ה ידעי' דלא מטמא דמסבר' נחתי' חד דרגא והא דקאמר הש"ס לקמן לר"א אליבא דר"ע אתי נמי שרץ למשמשי' הלא ממילא נחתי' חד דרגא ור"א אליבא דר"ע אית ליה ע"ז רק במשא יש לומר הכי משני דהיינו טעמא דפשיטא לי' מסברא לר"ע דלא מטמא במסמא (כמ"ש תוס' לקמן ד"ה ור"א) היינו משום דאיתקש משמשי' לשרץ שאינו רק במגע ומסברא לא נחית רק חד דרגא ע"כ גם ע"ז רק במשא ור"א אליבא דרבנן בלא"ה א"ש דילפי הכל לקולא וליכא דרגא פחותא ממגע ולכן ע"כ היא ומשמשיה שוין ודו"ק:

רש"י ד"ה נדה מטמאה במשא וכו'. דאיתקש לזב וכו'. אף הזב במשמע אותם עכ"ל והתם בע"ז פי' רש"י דנפקא לן טומאת משא בנדה דכתיב וכן הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו אלמא טמיתי' לכלי אשר נשא אותה אע"פ שלא נגעה ובלא"ה הדרך בודאי יותר נכון למילף מנדה עצמה ולא להביא עצות מרחוק בהקישא דזב וכבר הרגיש בקו' זו בעל תוס' יו"ט ז"ל ע"ז פ"ג משנה ו' וכן הק' בלחם סתרי' עוד ק' שהרי בת"כ ילפי' טומאות משא לזב ג"כ בק"ו ממשכב ומושב שלו וכן הביא הר"ש משנה ג' פ"א דכלי' וז"ל ובמשא נמי מטמא מק"ו דמשכבו וכו' עכ"ל וא"כ מדוע דחק רש"י להביא דוהנושא אותם אזב נמי קאי. הנראה בזה לע"ד. הנה נראה אף שקי"ל אין מושיבי' על ההיקש מ"מ הכא מצינו שכל עצמו של נדה אינו מטמא במשא רק מטעמא שמטמא במשכב וכן הזב דנפיק מק"ו דמשכב כדפירש"י בע"ז ובת"כ הנ"ל. א"כ איך יתכן למילף ע"ז מיני' שאינו מטמא משכבו במשא שהרי משמשי ע"ז אינם מטמאי' רק במגע כדלקמן (וכה"ג הק' הפ"י בב"ק דף כ"ה ע"ב אתוס' ד"ה אמר דגז"ש הבאה מכח ק"ו לא עדיף כחה מק"ו עצמו ע"ש) ומה גם שהך הקישא הוה רק אסמכתא מיהו למ"ש לעיל הוה היקש גמור מנדה) והא"ש התם במס' ע"ז פי' רש"י כפשוטו דנדה נפקא לן מק"ו ממשכבה ואף בע"ז אפשר דמשמשי' מטמאה במשא וכמ"ש תוס' בסוגייתינו בשם רש"י בד"ה למשמשי' דמסבר' חצונה מטמאין משמשי' אף במסמא. משא"כ הכא דשקלינן ומסקינן דמשמשי' אינו במגע וכן פירש"י דנדה לאו דוקא מק"ו נפיק משאה אלא איכא למילף נמי מזב בהיקשא וזב נמי לא צריכנא לק"ו כי אם נכללהו בוהנושא אותם רק הק"ו פשיטא יותר מ"מ איכא למילף ע"ז בהיקש מינייהו אף שאינו עושה משכב ודו"ק:

תוס' ד"ה באבן מסמא וכו' כל מה שהקשו תוס' בכאן ארש"י זצ"ל עיין בר"ש רפ"ק דכלים משנה ג' ופ"ו דזבה משנה ז' ותמצא מרגוע לנפשך ותבין גם לקמן פ"ג ע"א רש"י ד"ה בין אחרי' שהסיטו וכו' וכל הסוגי' וסוגי' דנדה ל"ג ריש ע"א עליונו של זב. וקיצור הדברים כך הוא דס"ל לרש"י ז"ל (והוא דעת הר"ש שם כמתבאר מת"כ) דמקרא וכל המשכב מרבי' אבן מסמא רק דאיכא תרי גוונא אבן מסמא הא' הוא אם הכלים תחת האבן והזב עליו וטמאו הכלים וזהו מטעם משכב ואינו טמא רק בכלים הראוים למשכב ומושב ובמשכב נפקא מכל המשכב ובמרכב המונח תחת האבן נפקא מכל אשר יהי' תחתיו של זב פי' שקאי אמרכב אם הוא תחתיו של זב באופן הנ"ל שהוא טמא ואופן הב' הוא אם עמד הזב מהאבן ההוא שתחתיו המרכב שנטמא כעת ואחר עמדו ישב עליו אדם או כלים טהורים טמאים שהמרכב הנטמא תחת האבן נושא האדם והכלים המונחים עתה על האבן ונפקא זה מדכתיב בהאי קרא והנוגע אותם חסר קרינן והנושא שהכלים הנשאים ג"כ טמאים וממילא היינו עליונו של זב והסיטו שהוא נושא כלים וק"ו הוא והיינו דקאמר הש"ס דנדה ל"ג ע"א דנפקא עליונו של זב מקרא דוהנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ובת"כ מוקי' לי' במרכב ורש"י בסוגיי' פי' דקאי אאבן מסמא הכל חד והיינו שכ' רש"י לקמן בסוגייתינו דהסיטן היינו מסמא הכל כנ"ל אם מטמא בהיסט היינו נשא ה"ה למסמא והכל מחד קרא נפקא. ומה שהקשו תוס' למה נקט אבן ולא דף כבר הרגיש גם בזה הר"ש שם פרק קמא דכלים וזה לשונו ובכל מקום שמזכיר אבן מסמא לאו דוקא אבן כך שוה נסר או נייר וכו' ועיקור טעם תלוי בזה שעומד במקום א' ולא זז וכו' עכ"ל ע"ש ודו"ק:

והנה מתוך הסוגי' מבואר שאין שום סברא שיהיה ע"ז מטמא באהל כמת מדפריך ולוקשה לנבלה. ואע"ג דפסק רמב"ם דמטמא בביאת ראשו ורובו לתוך בית ע"ז. היינו מגז"ש דבית מנוגע כמבואר בירושלמי מגז"ש נתיצה נתיצה מבית המנוגע. אבל בהכנסת צפרניו אינו מטמא כאהל המת דהני הקישא דשמעתין לקולא מקשינן ולא לחומרא. ונ"ל אפי' לריב"ב דתקרובת ע"ז מטמא באוהל בחולין י"ג ע"ב. היינו תקרובת דחמיר מע"ז עצמה כמבואר במס' ע"ז נ' ע"א ורש"י ותוס' ד"ה בעינן כעין פנים וכו'. ותקרובות הא דאיתקש בהאי קרא למת. אבל ע"ז עצמה לא איתקש למת בתורה אלא בדברי קבלה וישליך אל קבר בני העם ולקולא מקשינן ולא לחומרא. ונוראות נפלאתי על דברי ס' מקצעות דמייתי פר"ח או"ח סי' קכ"ח סוף ס"ק ל' דכהן שבבית ואשתו או אמו או אחותו נדה לא יעלה לדוכן והאריך באיסור זה. וכ' עליו הראב"ד סוף מס' תמיד דמדרבנן איתקש ע"ז למת ונדה לע"ז מתזרם כמו דוה ומה ע"ז מטמא באהל ה"נ נדה ודבריו תמוהים כנ"ל. ומיהו הומ"ל דע"ז מטמא בביאת ראשו ורובו בבית מנוגע והדר ילפינן נדה מע"ז ומ"מ הוא תמוה הא אין הכהן מוזהר על טומאת בית מנוגע ומכ"ש שאינו מוזהר על טומאת בית נדה. ובילקוט סוף פרשת מצורע מבואר דהכהן מותר ליכנס לאהל נדה מן התורה מיהת. ומ"ש רמב"ן בחומש בפסוק לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי ע"ש הוא גוזמאות מסכנתא דנדה ארסיי ולא מדינא כלל. ובס' הנ"ל אסמכי' מדכתיב ובפרישכם כפיכם אעלים עיני ידיכם דמים מלאו ע"ש בראב"ד. ונ"ל כיון דש"ס מפרש לי' בכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו דכתיב ידיכם דמים מלאו. והנה סוף פרק קמא דמגילה י"ד ע"ב אמרינן אפסוק כי כילתנו מבוא בדמים תרתי משמע חדא דשפיכת דמים וחדא דנדה ע"ש. וה"נ דכוותי' א' כהן שהרג הנפש וא' דנדה. וכל זה אסמכתא ולא יכולתי להלום מ"ש לעיל וצ"ע. דדי לומר כהן שבעל נדה אבל לא מי שנכנס לאהל נדה ע"כ אין לחוש לכל זה:

בתוספות בד"ה אבניו ועציו ועפריו וכו' אפי' למ"ד בפרק כל הצלמים ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת הא מוקי לה בירושלמי וכו' עס"ה. ושם בפרק כל הצלמים כתבו התוס' בענין אחר דאיירי בע"ז של ישראל או של עובד כוכבים והשתחוה לה ישראל דבכה"ג אין לה ביטול א"כ לכ"ע אף לאחר שנשתברה אסורה ע"ש בדבריהם שהביאו ג"כ הך אוקימתא דהירושלמי והנראה בזה דהא דלא כתבו כאן פירושם הראשון שם היינו משום דפשטא דלישנא אבניו ועציו ועפריו דקתני בסיפא דמתניתין דהתם ארישא דלעיל מיניה קאי בכותל שהוא שלו ושל עכו"ם דרישא איירי לדין מקום הכותל ועלה קתני דאבניו ועציו של אותו הכותל עצמו מטמא והיינו כפרש"י שם שכל אבניו ועציו של אותו הכותל מטמא אפילו אותן שמגיעין לחלק ישראל משום דאין ברירה וא"כ לפ"ז תו לא שייך לומר כפירושם הראשון שם דהא קמן דבישראל כשר איירי שאינו עכו"ם וא"כ אפילו אי אמרינן דאין ברירה ומחלק העכו"ם הוא אפילו הכי נתבטלה כיון שנשתברה משום הכי ניחא להו לפרש כאן כהך אוקימתא דירושלמי שהשתחוה לכל אבן דעבדה ע"ז שלימה כנ"ל בכוונת התוס' ומה שהוכרחו לכך ולא ניחא להו לפרש בפשיטות דהך מתניתין דאבניו ועציו היינו בבית שהעמידו בו ע"ז וכדמשמע מפרש"י וא"כ הו"ל משמשי ע"ז דתו לא שייך בה הך מילתא דע"ז שנשתברה מאיליה כיון דעיקר ע"ז קיימת וכדמשמע בפרק כל הצלמים דבכה"ג כולי עלמא מודו דאסור אלא דאי אפשר לומר כן דאי במשמשין איירי לא הוי פליג ר"ע לומר כנדה דהא במשמשין מודה דכשרץ כדאיתא לקמן בברייתא וכדאמרינן נמי דכל השקלא וטריא דהכא אליבא דרבה ור"א:

מיהו מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות אבות הטומאה משמע להדיא דמפרש להך מתני' דהכא במשמשין וכדפרישית והיינו כדפרש"י ולשיטתם צריך לומר דהאי אבניו ועציו ועפריו בכל גווני איירי ולצדדין דאבניו היינו לע"ז עצמה שהשתחוה לכל אבן ואבן אבל בעפר לא יתכן לפרש כן אלא משום משמשין ובתרווייהו קאמר ת"ק דהוי כשרץ וה"נ משמע מדמייתי קרא דשקץ תשקצנו דעיקר קרא איירי בע"ז עצמה אם כן שפיר פליג ר"ע ואמר כנדה לענין ע"ז עצמה כן נ"ל לפי שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ולקמן אבאר עוד בזה:

בגמרא שנא' שקץ תשקצנו וגו' ר"ע אומר כנדה שנא' תזרם וכו' ובירושלמי דשמעתין גרסינן אמתני' כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז וכתוב תועבה בשרצים ואין אני יודע לאיזה מהם הוקשו ר"ע אומר לתועבה שבנדה ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים וא"כ משמע מלשון הירושלמי דדרשא דתזרם דקאמר ר"ע במתניתין לאו משום דעיקר ילפותא דר"ע מהאי קרא דתזרם דהא ר"ע נמי אית ליה דרשא מקרא דשקץ תשקצנו ותעב תתעבנו והיינו תועבה שבנדה וקרא דתזרם אינו אלא לגלויי אהאי קרא דתועבה. ובזה נתיישב לי היטב הא דמקשה הש"ס בסמוך אהאי הקישא דנדה למשא ולוקשיה רחמנא לנבילה ומשני אה"נ אלא מה נדה אינה לאיברים וכו' ולכאורה לשון אה"נ תמוה טובא דהא לקושטא דמלתא לא אשכחן בשמעתין שום הקישא לנבילה אבל למאי דפרישית בשיטת הירושלמי א"ש דהאי קרא גופא דמייתי רבנן דר"ע שקץ תשקצנו אסיפא דקרא סמכו דכתיב תעב תתעבנו והיינו נמי תועבה דשרצים דמיקרי נמי תועבה דכתיב לא תאכל כל תועבה ואע"ג דהאי קרא לענין בהמה ועופות איירי אפ"ה משמע ליה להירושלמי דקאי נמי אסיפא דהאי פרשה דאיירי בשרצים וא"כ לפ"ז ממילא שפיר מצינן למימר דקאי נמי אנבילה דכתיב בהאי פרשה גופא כנ"ל ליישב הסוגיא דשמעתין נמי בשיטת הירושלמי כמו שאבאר עוד לקמן אלא דמשיטת הירושלמי היה נראה לי לכאורה דהאי דרשא דשקץ תשקצנו ותעב תתעבנו דרשא גמורה היא ובשמעתין מסקינן לקמן דאינו אלא מדרבנן ועיין מה שאבאר בזה בסמוך ודוק היטב:

שם ואמר רבה במשא דכ"ע לא פליגי דמטמאה דהא איתקש לנדה וכו' ונראה דהא דפשיטא ליה לרבה דרבנן נמי אית להו הקישא דנדה ומנ"ל דהכי הוא דהא כיון דמסקינן לקמן דטומאת ע"ז דרבנן וע"כ היינו משום דקרא דדברי קבלה אסמכתא בעלמא נינהו כמו שפרש"י לקמן וא"כ שפיר מצינן למימר דרבנן לית להו הך אסמכתא דהיקישא דנדה אלא דאפ"ה פשיטא ליה לרבה דהך אסמכתא לכ"ע אית להו כיון דפשטא דקרא דכתיב וטמאתם את צפוי פסילי וגו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו א"כ משמע להדיא דלענין טומאה איירי קרא אלא דאפילו הכי לא הוי אלא מדרבנן וכמו שנראה לקמן מפרש"י ובזה א"ש גם כן הא דקאמר רבה דאיתקש לנדה וטפי הוי ליה למימר דמטמא במשא לכ"ע דהא איתקש למת ולפמ"ש א"ש. ומה שהקשה מהרש"א לשיטת התוספות דלשון תזרם היינו לחומרא א"כ אגופא דקרא תיקשי לכתוב תזרם כמו מת נ"ל דלאו קושיא הוא דאע"ג דפשטא דלישנא דוטמאתם משמע לשון טומאה אפ"ה לא שמעינן מינה טומאה גמורה לטמא אחרים כמו טומאה דאורייתא אלא שהיא עצמה טמאה ויש להתרחק ממנה שלא יגע בה וצריך להוציאה מתוך ביתו כדי שלא יבא לידי הרהור עבירה דאפילו להרהר ולהסתכל בה אסור והיינו ממש כמו נדה וא"כ לא שייך האי לישנא גבי מת כלל. ותדע שכן הוא דהא אשכחן להדיא האי לישנא גבי יעקב פרשת וישלח שאמר לבניו הסירו אלקי הנכר מקרבכם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אבות הטומאה שיש לטומאת ע"ז עיקר מן התורה מהאי קרא דיעקב גופא ואפ"ה כתב בסוף דבריו דטומאת ע"ז אינה אלא מדרבנן וע"כ היינו כדפרישית דעיקר לשון טומאה היינו לאו טומאה ממש לטמא אחרים אלא להתרחק ממנה כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמר רבה וכו' ולר"ע נמי אי לחומרא מקיש אמאי איצטריך למימר דהיקישא דשרץ למשמשיה לימא לטמויי בכעדשה ואי לקולא מקיש וכו' ונראה לר"ת וכו' עס"ה. דברי התוס' הללו צריכין ביאור דמ"ש לימא לטמויי בכעדשה אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא מסקינן לקמן מברייתא ע"ז פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר ואע"ג דאיכא לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע דוקא אבל לר"ע דמחמיר לטמויי באבן מסמא אפשר דמחמיר נמי לטמויי בפחות מכזית והיינו בכעדשה אלא דאפ"ה אין זו קושיא אלישנא דתלמודא דהא אפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ ודאי טפי ניחא לתלמודא למימר דלר"ע נמי בעינן כזית והיקישא דשרץ מוקמינן למשמשי' כמו לרבנן אע"כ דעיקר קושיית התוספות אהך מילתא גופא דכיון דלרבה אליבא דר"ע הנך היקישא דע"ז לחומרא מקשינן א"כ לענין כעדשה נמי לטמא לר"ע ובאמת לא משמע להו שום סברא לומר דפליגי ר"ע ורבנן נמי בהא כן נ"ל בכוונת התוס'. מיהא במאי שכתבו עוד ואי לקולא מקיש לא תטמא אפילו במשא לכאורה יש לתמוה טובא דמה"ת נאמר דר"ע מקיש לקולא טפי מרבנן דהא קמן דר"ע מחמיר טפי ולכאורה היה נ"ל אפשר דאע"ג דר"ע מחמיר טפי לענין היקישא דנידה מקרא דדברי קבלה אפ"ה איכא למימר דבשאר מילי מיקל טפי מרבנן דאפשר דת"ק אית ליה דהך היקישא דשרץ היקש גמור מדאורייתא והך היקשא דנידה לית להו כלל כיון דלר"ע גופא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא משא"כ לר"ע הוי איפכא דכיון דלית ליה הך היקישא דשרץ א"כ לפ"ז אין לטומאת ע"ז עיקר מן התורה כלל אלא מדרבנן ומה"ט גופא בשאר מילי מיקל ר"ע טפי מדרבנן כך היה נ"ל לכאורה אלא דבלשון התוס' בסמוך בד"ה ולר"ע וכו' לא משמע כן כמו שאבאר ותו קשיא לי דלמאי דקשיא להו להתוס' לענין לטמויי בכעדשה אכתי לתירוצו של ר"ת אינו מיושב שפיר דכיון דהיקישא דתזרם כמו דוה לר"ע לחומרא דריש להו א"כ אפילו בכל שהו נמי לטמא כמו דם הנידה דמטמא בכ"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ואפשר דדוקא לענין משא שייך לומר דלחומרא דריש לה דהכי משמע לישנא דקרא צא תאמר לו דלא מיבעיא שלא יגע בו אלא שצריך להוציא לגמרי כדי שלא יסיטנו כדאמרינן בעלמא וליחוש שמא תסיטנו אשתו נידה משא"כ לענין הך חומרא לטמויי אף בפחות מכזית לא שייכי בהאי לישנא דצא תאמר לו כן נ"ל לפי שיטת התוספות מיהו למה שאפרש בסמוך נראה יותר דהשתא בהך שקלא וטריא דשמעתין אליבא דרבה ור"א אכתי לא פסיקא לן הך מילתא דלענין טומאה בעינן כזית וכמו שאבאר א"כ אין מקום כלל לקושיית התוס' דלטמא אפילו בכעדשה דאפשר דלקושטא דמלתא אפילו בפחות מכעדשה מטמא בכ"ש ובלא"ה נראה כן לפמ"ש התוס' בסמוך דהא דמוקמינן היקישא דשרץ למשמשיה היינו משום דכתיב שקץ תשקצנו כי חרם הוא משמע דכל דבר שהוא חרם אסור בהנאה הוי כשרץ וא"כ מה"ט גופא יש לטמאה אפילו בכ"ש כיון דאסור בהנאה והוי בכלל כל חרם כנ"ל ודוק היטב:

בד"ה באבן מסמא פי' בקונטרס אבן מונחת וכו' וקשה דבת"כ מפיק וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בספר מג"ש דרש"י גופא חזר בו ממה שפי' כאן דבפרק דם הנדה ובפרק בתרא דנדה מפרש רש"י כמו שפי' התוס' כאן:

בגמ' ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא דלמא אה"נ דר"ע לית ליה הקישא דשרץ כיון דמסקינן לקמן דלרבנן גופייהו לא הוי האי הקישא אלא אסמכתא בעלמא ונראה לי ליישב דהמקשה דהכא אברייתא דלקמן סמיך דקאמר ר"ע אשירה כנדה ומשמשיה כשרץ ומדלא קאמר כנבילה דהא לקושטא דמלתא אליבא דרבה משמשין נמי מטמאין במשא אפילו לת"ק דר"ע אע"כ דר"ע אית ליה הך אסמכתא דהיקישא לשרץ א"כ מקשה שפיר וע"ז משני שפיר למשמשיה לענין דלא מטמא' במשא וכדמשמע נמי לקמן אליבא דרבה אהך ברייתא גופא והיינו נמי כדמסיק הכא ואיידי דקאמר ת"ק כשרץ משום הך הקישא מש"ה אמר איהו נמי כשרץ. מיהו לפי' התוס' לא יתכן לפרש כן דא"כ מאי האי דקאמר למשמשין והיינו לענין עיקר טומאה פשיטא דהכי הוא דהא אהך ברייתא גופא קאי דקתני משמשיה כשרץ. ועוד דלמאי דפרישית אין מקום לעיקר קושיית התוס' בד"ה ר"ע תימא לר"י מאי קמיבעיא ליה הא איצטריך לאפוקי וכו' עס"ה וא"כ אם נאמר דאלישנא דברייתא לחוד קשיא ליה לתלמודא א"כ אין מקום לקושיית התוס' ולא לתירוצם. מיהו למאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי דהשתא בהאי שקלא וטריא אליבא דרבה ור"א לא אסיק אדעתיה הא דמסקינן לקמן דטומאת ע"ז מדרבנן אלא קס"ד דמדאורייתא היא הך הקישא דשרץ למאי דלא אסיק אדעתיה נמי הך ברייתא דע"ז פחותה מכזית טהורה דודאי להך ברייתא ע"כ שמעינן דאינה אלא מדרבנן דאי מדאורייתא לטמא אף בכעדשה א"כ א"ש כל השקלא וטריא דשמעתין וגם לשון התוס' כאן אלא שכבר כתבתי דע"כ התוס' לא נחתו להכי דא"כ אין מקום למ"ש בד"ה אמר רבה וכן מ"ש בד"ה רבנן סברי וא"כ צ"ע ליישב. תו קשיא לי דמאי קשיא ליה לתלמודא לר"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ ואיצטריך לאוקמי למשמשיה דהא אפילו לענין ע"ז גופא נמי איכא למימר דהאי הקישא דשרץ לר"ע נמי דרשא גמורה היא ומדאורייתא אה"נ דלא מטמא במשא אלא הא דמטמא לר"ע אפילו באבן מסמא היינו מדרבנן מהאי הקישא דנדה דכתיב תזרם כמו דוה. והנראה לע"ד בזה דאי ס"ד דעיקר טומאת ע"ז מדאורייתא ואפ"ה קילא משאר טומאת מת ונבילה דהנך מטמאין במשא והך לא מטמא א"כ אין סברא לומר שהחמירו חכמים לטמא באבן מסמא טפי מבמת ונבילה וכיוצא בזה כתבו התוס' לקמן בד"ה ור"א משא"כ למסקנא דכולה מלתא דטומאת אשירה אינה אלא מדרבנן א"ש שהחמירו בה כמו נדה גמורה משום הרחק עבירה וכדפרישית:

שם ולוקשה רחמנא לנבילה אה"נ. כבר כתבתי בזה בתחילת הסוגיא ליישב הלשון אה"נ ע"פ שיטת הירושלמי דאיכא למימר דשקץ תשקצנו היינו הקישא דשרץ ותעב הקישא דנבילה דמיקרי נמי תועבה בהך פרשה דשרצים גופא ודו"ק:

שם אלא הא דבעי ר"ח בר גוריא וכו' אליבא דר"ע בעי לה. וקשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי אליבא דר"ע דהא שפיר מצינן לאוקמי אפילו אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו ולענין עיקר טומאת מגע מיבעיא ליה אי אמרינן דאינה לאיברים כלל אפילו לענין טומאת מגע או אפשר דבמגע מטמא אפילו לאיברים והא דאקשינהו בקרא דתזרם לנדה ולא לנבילה היינו לאשמעינן דלאיברים אינה מטמא' במשא כנדה גופא דאינה לאיברים משא"כ אי הוי מקשי לנבילה ממילא הוי משמע דאפילו לאיברים מטמא' במשא ובשלמא לפי השיטה שכתבתי לעיל מסברא דנפשאי בשקלא וטריא דהכא משמע דהקישא דשרץ דרשא גמורה היא מדאורייתא א"כ מקשה הש"ס שפיר מאי קמיבעיא ליה לר' חמא אי ישנה לאיברים וכו' פשיטא דישנה לענין טומאת מגע מהקישא דשרץ דישנה לאיברים ואין היקש למחצה ובמשא פשיטא דלא מטמא לאיברים מהיקשא דנדה דודאי אין שום סברא לומר דמשום לשון תזרם דמשמע לחומרא נחמיר טפי מנדה גמורה מה שא"כ לפמ"ש בסמוך ע"כ דהתוס' לא נחתו להך סברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא רב חמא ב"ג לענין טומאת מגע מיבעיא ליה ואפילו אליבא דרבנן ואפילו בע"ז גופא וכיוצא בזה מצאתי בלשון הירושלמי בהך מלתא דע"ז אינה לאיברים לאו מלתא דפסיקא הוא אלא דמחלקינן בין שלימה לשבורה דשלימה הוקשה לשרץ דאפילו בכעדשה ובשבורה דהיינו לאיברים מקשינן למת דבעינן כזית א"כ ממילא דמצינן למימר בכה"ג לחלק בין טומאת מגע לטומאת משא לענין שלימה ושבורה דשלימה במשא דומיא דנדה ושבורה במגע דומיא דשרץ וצ"ע:

בתוס' בד"ה ורבי אליעזר אמר פי' רבינו שמואל וכו' ויש ספרים דלא גרסו וכו' אלא בלא שום יתור לא מחמרינן כולי האי. כבר כתבתי בזה לעיל דלמאי דמסקינן לקמן דהיקישא דשרץ אינו אלא מדרבנן לא שייך הך סברא שפיר לומר דלא מחמרינן כולי האי ולפי זה משמע דהנך יש ספרים נחתו להך סברא שכתבתי דבכל השקלא וטריא דהכא לא אסיק אדעתיה דהקישא דשרץ דרבנן אלא קא סלקא דעתיה דהוי דאורייתא אבל שיטת התוספות אינו כן דהא לפ"ז אין מקום לכל מאי שכתבו בד"ה אמר רבה ואין טורח לכפול הדברים ודוק היטב:

פרק אמר ר' עקיבא

מתני' אמר ר"ע מנין לע"ג שמטמאה במשא כנדה. הנה לקמן במשנה השניה דקאמר מנין לספינה שהיא טהורה לא קאמר שהיא טהורה כים דמים יליף רק בסוף קאמר מה ים טהור וכו' א"כ גם כאן לא הוה ליה למימר בתחילת דבריו כנדה רק הוה ליה למימר מנין לעכו"ם שמטמא במשא שנאמר תזרם וכו' מה נדה וכו':

ונראה לרבה דמשא הוה אבן מסמא ואבן מסמא הוא לשון הגמ' ולא לשון המשנה ובלשון המשנה יש ב' מיני משא ועיין בעה"ע ולכן קאמר מנין שמטמא כמשא וכנדה דהיינו אותו משא, שנדה מטמא ולומר דאפי' עכו"ם שהסיטה אחרים נמי מטמא:

ולר"א דגם לר"ע אינו מטמא רק במשא החמור שמטמא גם במת ונבילה אבל לא במשא הקל שאינו נוהג רק בנדה וזב. הא דקאמר שמטמא במשא כנדה ולא קאמר סתם במשא. הוא לפי שלר"א גם לר"ע עכו"ם אינה לאיברים כדמוכח בסוגיא. דלהכי אתקש לנדה ולא לנבילה וא"כ רצה התנא לתרץ על שאמר שמטמא במשא ולא באבן מסמא. והרי איתקש לנדה. לכן הקדים שגם במשא מטמא כנדה דהיינו כשהיא שלמה ולא לאיברים ולכן איתקש לנדה אי נמי נקט במשא כנדה לדיוקא דבמשא מטמא כנדה אבל במגע אינו מטמא. דיש הפרש באבות הטומאות עצמן לענין טומאת מגע דכל אבות הטומאות דמטמא במשא מטמאין במגע אדם לטמא בגדים שעליו בשעת מגע חוץ מנבילה ומרכב הזב שאף שמטמאין במשא אפ"ה במגע אינם מטמאים אדם לטמא בגדים שעליהם. כמבואר ברמב"ם בפ"ו מה' שאה"ט ה' י"ב והנה לקמן בגמ' יבואר בדברינו דלרבה אף דמטמא באבן מסמא אבל לטמא אדם שיטמא בגדים אינו מטמא. וכן לר"א לר"ע דמטמא במשא ג"כ לא מטמא במגע וכמו שאוכיח שם. ולהכי קמדייק משנתינו שמטמא במשא כנדה לומר דהא דמטמאה כנדה הוא דוקא במשא אבל במגע אינו מטמא כנדה: רש"י ד"ה תזרם כמו דוה בעו"ג משתעי. והדבר יפלא. דמה חידש רש"י בזה ועוד דבמס' עכו"ם ששם פליגי במשנה רבנן ור"ע ורבנן מייתי קרא דשקץ תשקצנו ור"ע מייתי קרא דתזרם. והנה בקרא דשקץ לא פי' רש"י דבעכו"ם משתעי ובקרא דתזרם כמו דוה פי' רש"י גם שם במשנה תזרם וכו' בעכו"ם משתעי והנלע"ד בזה. דבקרא דשקץ לא הוצרך לפרש דפשיטא דהאי קרא בעו"ג משתעי אמנם בקרא דתזרם כמו דוה רישי' דקרא הוא וטמאתם את ציפויי פסילי כספיכם ואת אפודת מסכת זהביכם תזרם כמו דוה וכו' והנה ציפויי פסילי וכו' וכן אפודת מסכת לאו היינו עכו"ם עצמה אלא תשמישי ונויי עכו"ם וכן פירש"י בפירושו לישעי' שם. ואם כן תחילת הקרא במשמשיה והרי במשמשי' מודה ר"ע שאינם כעכו"ם. ולכן פירש רש"י תזרם כמו דוה בעכו"ם משתעי. לומר אף דרישי' דקרא וטמאתם במשמשי' איירי. אמנם תזרם לאו אמשמשיה מהדר. והדבר מוכח דאי ס"ד דאמשמשיה מהדר וקאמר כמו דוה קשה תזרם למה לי ודי באמרו וטמאתם את ציפויי וגו' ואת אפודת מסכת זהביכם כמו דוה ומהדר כמו דוה אוטמאתם דלעיל שיטמאם כמו דוה ומדקאמר תזרם משמע שעל עכו"ם קאמר כמו דוה ולא על ציפויי ואפודי הנזכרים למעלה (ומה שיש לדקדק ע"ז בגמ' יבואר לקמן בסוף הסוגיא בדברי הרמב"ם]:

ע"כ גמ' ר"ע אומר וכו' מה נדה מטמאה במשא אף וכו'. הנה בדברי רבנן לא סיימו מה שרץ מטמא במגע וכו' שלא הוצרכו לזה דממילא ידעינן דינו דשרץ א"כ גם בדברי ר"ע לא הוה לי' לסיים מה נדה מטמא במשא דהא ג"כ נדע ממילא דינה של נדה. ובשלמא לר"א דאמר דמודה ר"ע דלא מטמא במסמא לכך לא היה יכול לסתום ולומר כנדה דא"כ הוה אמינא כנדה בכל דיניה וגם במסמא יטמא לכך הוצרך לפרש מה נדה במשא דדוקא למשא אקשי' לנדה משא"כ רבנן סתמי ואמרי כשרץ דלדידהו הוא ממש כשרץ. אבל לרבה דלר"ע הוא באמת ממש כנדה קשה דהוה לי' למימר סתם כנדה ונלע"ד משום דלכאורה הי' לומר דפלוגתא דר"ע ורבנן הוא. דהנה באמת קשה למה יטמא אבניו וכו' הא הוה עכו"ם שנשתברה וכמו שהקשו התוס' בשם הירושלמי. אלא שהם הקשו למ"ד עכו"ם שנשתברה מאלי' מותרת ואני אומר אפילו למ"ד אסורה היינו לענין איסור הנאה אבל לענין טומאה וכי עדיף אבניו ועציו מאיברים והרי עכו"ם אינה לאיברים ואם כן הי' אפשר לומר דרבנן ור"ע פליגי בזה. דרבנן אמרי אבניו ועציו מטמאים כשרץ מה שרץ ישנו לאיברים שאפי' כעדשה שרץ מטמא אף עכו"ם ישנה לאיברים ולכך מטמאי ור"ע אמר כנדה להקל בא לפי שאין אבניו וכו' מטמאים לפי שע"ז מטמא רק כנדה שאינה לאיברים אף עכו"ם אינה לאיברים לכך הוצרך לסיים בדברי ר"ע מה נדה מטמא במשא לומר שלהחמיר בא:

שם במשא דכ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי באבן מסמא. ויש לנו לדון מה דינו של עכו"ם לרבה לענין מגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכמו שהבאתי לעיל במתני' דיש אבות הטומאות שאינן מטמאין במגע. והנה הא ודאי לר"ע שמטמא אפילו באבן מסמא כ"ש שמטמא במגע אדם ובגדים ק"ו משאה"ט שאינם מטמאים במסמא ואיפשוט. ואמנם הספק הוא לרבנן. אי דוקא באבן מסמא פליגי או גם במגע לטמא אדם ובגדים פליגי דלדידהו להכי איתקש לשרץ למעט כל החומרות. ודי שאנו נותנין חומר א' מחמת תזרם כמו דוה לטמא במשא. או דלמא די מהיקשא דשרץ למעוטי מאבן מסמא אבל לענין מגע חומר נדה עליו לאדם ובגדים. ואמנם על כרחין לרבה ולרבנן אינו מטמא אדם ובגדים דאל"כ אלא דמטמא אדם ובגדים. א"כ איך הקשה הגמ' וליקשי' לנבילה הרי צריך להקיש לנדה לטמא אדם ובגדים. ואולם על הגמ' עצמה יסוב הקושיא מנ"ל להמקשה להקשות וליקוש לנבילה עד שמכח זה מוכרח לדחות בעיא דרב חמא אליבא דר"ע שלא אליבא דהילכתא ודלמא לרבנן מטמא במגע החמור לטמא אדם ובגדים ולכך לא אקשי' לנבילה ואז ממילא אין לנו הכרח שהוקש לנדה לאיברים. ואתיא בעיא דרב חמא גם לרבנן. ואמנם זה אינו דא"כ למה אמר רבה במשא דכ"ע לא] פליגי. הוה ליה למימר רבותא יותר במגע לטמא אדם לטמא בגדים דכ"ע לא פליגי] ואז המשא הוא ק"ו שאין לך אב הטומאה שמטמא בגדים שלא יטמא במשא. אבל להיפוך יש אבות המטמאין במשא ולא מטמאין במגע אדם לטמא בגדים כגון נבילה ומרכב הזב. אלא ודאי באמת לרבנן אינו מטמא במגע אדם לטמא בגדים. וא"ת א"כ אדמסיים כי פליגי באבן מסמא הוה לי' למימר כי פליגי במגע אדם לטמא בגדים וכו' לרבותא דאפילו בזה מטהרי רבנן וק"ו באבן מסמא יש לומר דקמ"ל רבותא לאידך גיסא דר"ע מטמא אפילו במסמא. ועוד דהרי בהדיא מפורש במתני' פלוגתתן במשא. ובשלמא אבן מסמא נקרא בלשון המשנה משא. אבל מגע לא שייך לקרותו משא וע' עוד לקמן: ודע שאמרו במשנה פרק ה' דזבים משנה ג'. כל הנושא ונישא ע"ג נבילה טהור חוץ מן המסיט הנה נחלקו בפירוש משנה זו הרמב"ם והר"ש לדעת הרמב"ם אדם הנושא הנבילה טמא אפילו אינו זז ממקומו ואין הפרש בטומאת משא בין נבילה לשאר אבות ואמנם אדם הנישא ע"ג הנבילה צריך שיסיט. וא"כ לדעת הרמב"ם בטומאת משא. היכא שהטהור נושא הטמא. אין הפרש בין נבילה לנדה ואמנם לדעת הר"ש הנבילה לא תטמא אדם הנושאה אלא אם כן הסיט. אבל אם עמד במקומו. ולא זז ממקומו הוא בכלל אבן מסמא שהוא פירש שם מ"ש בנדה אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ומשני מאי במשא באבן מסמא היינו משא שלא זז ממקומו וא"כ לשני הפירושים אין לנו עסק בזה בשמעתין: שם וליקוש רחמנא לנבילה אה"נ אלא מה וכו'. ויש לדקדק דסוף סוף קשה ליקוש רחמנא דדמי לי' יותר דדמי לי' לענין משא ולא בעי לאקושי לשרץ. ונראה משום דתזרם ע"כ להורות חומר אתי לשיטת התוספות וכמבואר בתוס' ד"ה אמר רבה ואי לא הוקש לשרץ רק לנבילה א"כ תזרם דנדה על כרחיך למסמא אתי דאל"כ מה חומר בא להחמיר שהרי גם בלא היקשא דנדה כבר הוקש למת ולנבילה ושניהם עכ"פ במשא מטמאי ושוב מה חומר בא לחדש בקרא דתזרם על כרחיך לאבן מסמא:

ואין לומר דהוה לי' למיכתב תזרם גבי נבילה ולא גבי נדה דהרי לא שייך גבי נבילה תזרם לומר שנדרוש להחמיר. שאיזה מקום הי' לנו לומר למדרש מנבילה להחמיר. מה שאינו בנדה ומת. אם לא למדרש שישנו לאיברים כמו נבילה והרי לרבנן אינה לאיברים ואין לומר דלא נכתוב תזרם כלל. דעכשיו שהוקש לשרץ ויש מקום לומר שאינו מטמא במשא הוצרך תזרם לומר דדרשינן חומר שיטמא במשא. משא"כ אי לא איתקש לשרץ רק לנדה ונבילה ומת. ממילא דרשינן מנבילה משא ומנדה שאינה לאיברים ומת בלא"ה איצטריך למה דדרשינן בפרק נגמר הדין [דף מ"ז] וכמו"ש התוס' בד"ה ונקשי' לנבילה ולא שייך למיכתב תזרם [ואם נימא דבאמת לא נכתוב תזרם ונקשיה לנבילה ונדרוש מנדה שאינה לאיברים. ומנבילה משא. וממת כזית ואף דלא צריך לימוד אז לכזית דמהי תיתי שאינו בכזית. דבשלמא אי כתב שרץ איצטריך למעוטי מכעדשה. יש לומר דמן הסתם עכו"ם מטמא כשהיא שלימה בלי שיעור כלל]: אומר אני. דאי לא תזרם כלל הוה דרשינן כולהו קראי לחומרא נדה למסמא. ומת לאוהל. ונבילה אין לנו ברירה כי אם למידרש לכזית דבשלמא עכשיו דכתיב בנדה תזרם למימר דנדה יש חומר מכלל דהיכא דלא גלי דרשינן להקל אבל אי לא הוה כתיב כלל תזרם הוה אמינא דכולהו קראי דרשינן לחומרא: ובזה יש ליישב נמי מה דקשה לי דלרבה אליבא דר"ע שמטמא עכו"ם באבן מסמא מדרשה דתזרם. ומשמשיה טהורין משום דאיתקש לשרץ והיא גופא טעמא בעי. דמנ"ל להגמ' דבאמת לא דריש ר"ע הכל להחמיר עד שהוצרך לומר דלהכי איתקש לשרץ למשמשיה. ודלמא להכי איתקש לשרץ לכעדשה. בשלמא לשיטת רש"י דאי לאו שהוקשו משמשיו כשרץ היו מטמאים אפי' במסמא כעכו"ם עצמה. א"כ כיון דר"ע אמר בברייתא לקמן בהדיא עבודת גלולים כנדה ומשמשי כשרץ. ואי ס"ד דאיהו דריש היקשא דשרץ לכעדשה א"כ לא אייתר היקש הזה למשמשיה ומנ"ל דמשמשיה כשרץ אלא על כרחין דלא דריש שרץ לכעדשה. אלא לשיטת התוס' דאדרבה משמשי' מן הסתם לא מטמאי כלל. אי לאו דגלי קרא כי חרם הוא גבי שקץ תשקצנו דמשמע כל דבר שהוא חרם. וא"כ אף דדרשינן שקץ לכעדשה מכל מקום אי אפשר לנו לטמא משמשיה יותר משרץ. שהרי לא גלי בהו קרא שום טומאה כלל רק גבי שקץ תשקצנו. ומאי דגלי קרא גלי ומאי דלא גלי לא גלי א"כ מנ"ל דלא דריש לר"ע שקץ תשקצנו גם לעבודת גלולים עצמה לענין כעדשה אמנם לפמ"ש דהשתא דגלי לן קרא דתזרם גבי נדה לדרוש להחמיר אמרי' דגלי לן קרא דאינך נדרוש לקולא ממילא מוכח דר"ע לא דריש קרא דשרץ לחומרא. ולהכי מוקי רבה אליבא דר"ע למשמשיה. ואם תאמר הרי דבר זה עצמו מנ"ל דר"ע דריש קרא תזרם אליבא דרבה הלא לא הוכרחנו לזה אלא מכח קושיא זו דלמה הוכרח לאוקמי שרץ למשמשיה. והיא גופה קשיא מי דחקם להגמ' למימר דר"ע אית לי' תזרם ומוקי שרץ למשמשיה לימא דר"ע מוקי לכעדשה ולית לי' תזרם. כי היכי דלר"א פליגי רבנן ור"ע בזה. דרבנן לית להו תזרם ור"ע אית לי' [וע' בתוס' ד"ה אמר רבה]. הכי נמי נימא לרבה דפליגי בהכי ולהיפוך דרבנן אית להו ור"ע לית ליה. אומר אני שרבה הקדים תזרם דאמר רחמנא וכו' משמע שזה פשוט אצלו למדרש כן. ועוד אי ס"ד דלרבה אפשר לומר דאיכא מאן דלית לי' דרשה דתזרם א"כ מי דחקו לרבה לרבנן להוציא דבריהם מפשטן. שהם אמרו מטמאין כשרץ ופירש הוא דלאו לגמרי כשרץ אלא למעוטי ממסמא. ודלמא רבנן כשרץ ממש אמרי ולא דרשי תזרם ודרשי מצד הסברא כולהו קראי להקל כיון שהוא רק טומאה דרבנן וכדמסיק בסוף שמעתין לרבנן אליבא דר"א, ור"ע דריש לחומרא שהרי גם עתה צריך לומר דר"ע דריש לחומרא. אם נימא דלית לי' תזרם. ונימא דרבנן ור"ע פליגי אם יש לדרוש הני קראי לקולא או לחומרא. שזה ודאי הוא נגד השכל לומר דס"ל לרבה שאין שום סברא למימר כן דמצד הסברא נדרוש לקולא בדבר שהוא רק מדרבנן:

בשלמא ר"א דסבירא לי' דר"ע ורבנן פליגי במשא. הנה אף דכתבתי דלר"א פליגי ר"ע ורבנן בקרא דתזרם שם הוא להיפוך ולר"א מצד הסברא ליכא מסמא בעכו"ם כמו"ש התוס' בד"ה ור"א. וא"כ ע"כ לא דרשי תזרם ומטהרי אפי' משא דאל"כ רבנן היינו ר' עקיבא וליכא למימר דלמא גם ר"ע לית לי' תזרם ודריש כולהו קרא לחומרא. וא"כ מי הכריחו להגמ' אליבא דר"א למימר ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה [אפי' להגירסא דגריס כן בגמ'] יש לומר דאי ר"ע דריש שרץ לכעדשה א"כ מת למה. וצריך לומר דמטמא באוהל א"כ למה אמר ר"ע במשא כנדה הוה לי' למימר באוהל כמת. ואז משא בק"ו מנבילה שאינה מטמאה באוהל ומטמא במשא וכמו שיליף הרמב"ם במת גופי' משא ק"ו מאוהל עיין בפ"א מה' טומאת מת וא"כ אי הוה נקיט ר"ע אוהל אתי משא בק"ו. משא"כ עתה דנקט משא לא ידעינן אוהל. אלא ודאי דבאמת גם לר"ע אינו מטמא באוהל ולא דריש לחומרא. וכל זה אליבא דר"א. אבל לרבה דלר"ע מטמא באבן מסמא שפיר נוכל לומר דר"ע לית לי' תזרם ודרש לחומרא ומטמא גם באוהל ונקט מסמא משום דאף אי הוה נקט אוהל לא הוה ידעינן מסמא דהרי מת מטמא באוהל ואפ"ה אינו מטמא באבן מסמא,. והוכרחתי להוכיח מדאית לי' לרבה לרבנן דרשה דתזרם וכנ"ל:

כי פליגי במשא ר"ע סבר וכו' גם כאן יש לנו לדון אם ר"א מטמא אליבא דר"ע גם במגע אדם לטמא בגדים והא דהוקש לשרץ לענין משמשיה אבל לענין מגע אדם חומר נדה עליו לטמא אדם ובגדים או אפשר דלהכי הוקש לשרץ למעט כל החומרות ודי שאנו נותנין עליו חומר א' מחמת תזרם כמו דוה לטמא במשא. וכמו שכתבתי לעיל בדברי רבה ואמנם מדאקשי הגמ' ור' עקיבא למאי הלכתא איתקש לנדה למשא ולוקשי' לנבילה. ואי ס"ד דמטמא אדם ובגדים. א"כ הוכרח להקיש לנדה. ואמנם בכאן יסוב הקושיא על הגמ' עצמה מנ"ל להקשות ודלמא לר"א מטמא ר"ע גם במגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכאן אין לומר כמו שהוכחתי לעיל בדברי אביי דא"כ למה אמר כי פליגי במשא. הוה לי' למימר כי פליגי במגע אדם לטמא בגדים. יש לומר דקאמר דפליגי במשא לרבותא דרבנן דאפילו במשא לא מטמא. וק"ו דלא מטמא במגע אדם לטמא בגדים: והנה יש מקום להוכיח להיפוך. דעל כרחין לאוקימתא דר"א מטמא ר"ע במגע לטמא אדם לטמא בגדים. דאל"כ למה אמר באבן מסמא דכ"ע ל"פ. הוה לי' למימר רבותא יותר. במגע לטמא בגדים כ"ע ל"פ דלא מטמא ואמנם יש לדמות לפי שבא לפרש לשון משא שהזכיר ר"ע וכבר כתבתי שאבן מסמא אינו לשון משנה ובלשון משנה דרכה לכנות אבן מסמא בלשון משא. ובא לומר שלא תטעה בלשון משא שהזכיר ר"ע הוא אבן מסמא ולכן אמר באבן מסמא מודה ר"ע כי פליגי במשא ולומר דמשא שזכר ר"ע היינו משא ממש ולא אבן מסמא:

ולפי זה גם ההוכחה שהוכחתי לעיל באוקימתא דרבה מדאמר רבה במשא דכ"ע ל"פ דמטמא ולא קאמר רבותא במגע לטמא אדם וכו' כ""ע לא פליגי ג"כ יש לדחות. לפי [שמשא שהזכיר] ר"ע יש לפרש שני פירושים אם משא ממש אם מסמא. ואם נפרש [משא ממש] א"כ ע'"כ רבנן גם במשא מטהרין. ובא רבה לומר שמשא שהזכיר ר"ע אינו משא ממש שבזה כ"ע מודו: ואמנם נלע"ד להוכיח דע"כ לרבה אינו מטמא אדם ובגדים. דהנה כבר הוכחתי לעיל דע"כ הוצרך רחמנא למכתב תזרם גבי נדה לדרוש אינך קראי להקל. ואי לא כתב כלל תזרם הוה דרשינן כולהו לחומרא ובהכי תירצתי לעיל הא דהוצרך להקיש לשק ולא לנבילה דדמי לי' דהנה השתא דע"כ הוצרך לכתוב תזרם וגבי נבילה לא שייך לדרוש תזרם להחמיר מה שאין בנדה ומת וכמוש"ל. והי' צריך למיכתבי' גבי נדה והיינו מוכרחים לומר דהחומר הוא אבן מסמא. דאי משא גם בנבילה וגבי מת הוא וכנ"ל. ומעתה אי ס"ד דלרבה מטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים א"כ שפיר [קשה] אדמקיש לשרץ נקיש לנבילה דדמי יותר. ואעפ"כ נכתוב תזרם גבי נדה ונדרוש לחומרא שמטמא במגע אדם לטמא בגדים ומשא ממילא נדע מנבילה. אלא ודאי דבאמת לרבה אינו מטמא אדם לטמא בגדים אליבא דרבנן: ומעתה נדון לר"א אליבא דר"ע מה דין מגעו לטמא אדם לטמא בגדים. ואומר אני. אי לא גרסינן בדברי ר"א ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה. אלא גרסינן בריש אוקימתא דר"א באבן מסמא דכ"ע ל"פ דאינו מטמא. דהא איתקש לשרץ וכדברי רבינו שמואל בתוס' בד"ה ור"א. אז ממילא מוכח דאינו מטמא במגע החמור הנ"ל. דהרי אז גם לר"א אליבא דר"ע קשה אדאקשי' לשרץ נקיש לנבילה וצריך לומר כמו שתירצתי לרבה אליבא דרבנן כנ"ל. והיינו הך ואי גרסינן לי' בדברי ר"א ור"ע למאי הלכתא וכו' למשמשי' ואז בלא"ה לא קשה ונקיש לנבילה דהרי איצטריך לאקושי למשמשיה לשרץ דלטמאי רק במגע ולא במשא: ואמנם ע"כ מוכח דאינו מטמא. דא"כ קשה בדברי ר"ע גופי' דקאמר מנין לעכו"ם שמטמא במשא הוה לי' למימר רבותא יותר שמטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים וממילא נדע שמטמא במשא שאין לך דבר שמטמא מגע החמור הנ"ל שלא יטמא במשא וכאן אין דנקט לרבותא דרבנן. שהרי במשנתינו לא הוזכרו רבנן כלל רק ר"ע לחודי' אלא ודאי דרק בנושא , מטמא אבל לא מגע החמור:

תוס' ד"ה אבניו ועציו וכו' בירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן וכו'. הנה בגמ' דילן לא נזכר כלום מזה. ובאמת טעמא בעי הא עכו"ם שנשתברה מאלי' היא. ונראה דהא לכאורה קושית הירושלמי מעיקרא ליתא לדברי הרמב"ם בפ"ו מאה"ט ה"ו דמשמשי עכו"ם ישנו לאיברים וכמו שיבואר לקמן טעמו והרי כותל זה משמשין הוא. ובאמת רש"י במס' ע"ז פירש דמיירי שהכותל עצמו הי' נעבד. ולקמן יתבאר טעמו. אמנם פשטא דמתני' משמע שהכותל הי' דופן לבית עכו"ם וא"כ אינו אלא משמשין. ובפרט הירושלמי שלא נחית להקשות מטעם איברים אלא מטעם עכו"ם שנשתברה מאליה. וזה שייך בעכו"ם עצמה. אבל משמשיה שנשתברו לכ"ע לא בטלי אמנם הירושלמי שהוכיח לעצמו שע"כ מיירי שהכותל עצמו נעבד והיא עבודת גילולים עצמו. דאל"כ איך אמר ר"ע מטמא במשא כנדה. והרי במשמשיה מודה ר"ע והיינו טעמא דרש"י דפירש דמיירי שהכותל עצמו נעבד. ואמנם נוכל לומר שהכותל הזה תרווייהו איתנהו בי'. שבודאי הוא משמשי עכו"ם כפשטא דמתני' שהי' ביתו סמוך לעכו"ם ומיירי ג"כ שהכותל הי' נעבד מצד עצמו ג"כ וכשנפל א"כ מצד שהי' נעבד אינו מטמא לאיברים. ונשאר מצד שהי' ג"כ משמש לעכו"ם ומשמשי עכו"ם ישנם לאיברים. ולכך לרבנן מטמא כשרץ מצד משמשי'. ולר"ע אם נימא בעיא דרב חמא לחומרא א"כ לר"ע ישנה לאיברים ומטמא מצד עבודת גלולים עצמה לכך מטמא כנדה: והנה כל זה לרבה אבל לר"א עכו"ם לכ"ע אינה לאיברים א"כ אי אפשר לתרץ משום משמשיה דא"כ למה לר"ע מטמא במשא דלר"א ליכא למימר דלר"ע ישנה לאיברים וכמבואר בסוגיא וא"כ גם לר"ע אינו מטמא רק משום משמשיה ולמה יטמא במשא. ולכך על כרחך צריך לומר לר' אליעזר שהשתחוה לכל אבן. וא"כ יש מקום לומר שהירושלמי אזי בשיטת ר"א ולכך מוקי בהשתחוה לכל אבן. ותלמודא דידן במס' עכו"ם אזיל בשיטת רבה. ולכך לא הוזכר דבר זה בתלמודא דידן:

תוס' ד"ה משמשיה וכו' דמנלן דמשמשיה לא מטמו במשא ולפמש"ל בשיטת רש"י דרישי' דקרא במשמשין איירי וסיפי' בעכו"ם גופי' לק"מ דמוכח דמדכתיב תזרם פסיק טעמי' בהך קרא לחלק סיפי' מרישי' מכלל שיש חילוק בין עכו"ם למשמשיה. וממילא נדחו דברי התוס' שכתבו דלא הוה ידעינן במשמשין שום טומאה שהרי בהדיא כתיב וטמאתם את ציפויי וגו' והיינו משמשין:

ואם תאמר א"כ אמאי איצטריך לר"ע שרץ למשמשין והרי מוכח מחתזרם שמשמשין לא חמור מעכו"ם עצמה. ונראה דבשלמא לרבנן דעכו"ם עצמה אינה מטמאה רק במשא א"כ כיון דכתיב תזרם לחלק להקל במשמשיה על כרחין משמשיה רק כשרץ. אבל לר"ע דעכו"ם מטמא במסמא א"כ די מתזרם למימר במשמשין נחות דרגא ולא ליטמא במסמא. ואכתי יטמאו במשא ואיצטריך שרץ לומר דמטמאי רק במגע כשרץ: