דף מו - א
אבל מועד לגמרי, לא משכחת ביה באותו שור עצמו צד תמות כלל שצד תמות אינה עומדת במקומה.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה אלא סכין:
אמר רבה: מאי טעמא דרבי אליעזר? משום דאמר קרא גבי מועד "ולא ישמרנו", והכי קאמר: שוב אין לו שמירה לזה, כלומר: אפילו ישמרנו, ישלם אם יזיק.
אמר תמה ליה אביי לרבה: אלא מעתה, כפירושך בכתוב, וכי הא דכתיב [שמות כא לג]: "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו" נמי נאמר שפירוש הכתוב הוא: שוב אין לו כיסוי לזה! וללמדנו, שאפילו אם יכסה את הבור יתחייב לשלם אם יפול שמה שור או חמור!?
וכי תימא, הכי נמי! אכן כך הוא הדין שהכורה או אפילו הפותח בור, [1] שוב אין מועיל לו כיסוי!?
והתנן בהדיא לא כן: דתנן: כסהו - הכורה או הפותח את הבור - לבור שכרה או פתח כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור, הרי שהכיסוי מועיל.
אלא מכח קושיא זו אמר אביי:
היינו טעמיה דרבי אליעזר, שאין מועלת שמירה למועד לפוטרו מן התשלומין:
כדתניא: רבי נתן אומר:
מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ומנין שאל יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו, כיון שהעולה עליו מסתכן ליפול -
שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך".
ואף גבי שור מועד - שהוא ככלב רע - מה שאמרה תורה "ולא ישמרנו", היינו ולא יקיימנו. [2]
הדרן עלך פרק שור שנגח ארבעה וחמשה
הערות
[1] יש להסתפק, אם הסלקא דעתין הוא, שהפותח בור אינו נפטר בהחזרת הכיסוי למקומו עד שיסתמנו. או שהסלקא דעתין הוא, שאינו נפטר עד שיעשה כיסוי חזק כמו הראשון, וללמד, שאם פחות הוא מן הראשון, אף שכיסוי טוב הוא ומיקרי "שמירה", מכל מקום אינו פטור.
[2] נתבאר על פי רש"י; והקשו התוספות: אם כן גם גבי בור נאמר כן! ? ותירצו: דבור אית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי משור נגחן. ועוד תירצו: שאם כי בתחילה הבינה הגמרא, שרבי אליעזר מחייב בתשלומין אפילו שמרו שמירה מעולה, מכל מקום לפי אביי, מועילה שמירה מעולה לפוטרו, ואף שחייב הוא לשוחטו; ומיהו שמירה פחותה אינה מועילה, מדאוסר רבי אליעזר לקיימו, "ולהכי אמר לעיל [מה ב], הא מני רבי אליעזר היא". ביאור סוף דבריהם הוא: בברייתא לעיל מה א מבואר [כפי שפירשה הגמרא], שהשוכר ששמר שמירה פחותה, והמית השור את האדם, הרי השוכר משלם כופר לניזק, ודמי שור לבעליו; והוקשה לגמרא: מחד גיסא אנו מחייבים אותו בכופר אף שהיה שמור שמירה פחותה, הרי שהמועד צריך שמירה מעולה; ומאידך גיסא אנו מחייבים את השוכר בתשלום לבעליו אף ששמר שמירה המספקת לשומר חינם, ואם כן שוכר כנושא שכר דמי, ושני דינים אלו, אינם לא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה. ומיישבת הגמרא: הברייתא רבי אליעזר היא, שלשיטתו אין די בשמירה פחותה למועד ולכן חייב כופר, ומיהו סובר רבי אליעזר "שוכר כנושא שכר דמי", ולכן חייב השוכר בתשלום דמי השור לבעליו; וזה הוא שכתבו התוספות, שמכאן מוכח שלענין תשלומין אין די לו בשמירה פחותה, לדעת רבי אליעזר. ואולם מדברי רש"י כאן נראה כתירוצם הראשון; וכן מבואר בהדיא ברש"י לעיל על הסוגיא שהביאו התוספות, שלשיטת רבי אליעזר מחייב בתשלומין אפילו כששמר שמירה מעולה; וזה לשונו שם: "אין לו שמירה למועד אלא סכין ואפילו שמירה מעולה, וכל שכן האי דשמירה פחותה נטריה, ומשום הכי משלמין כופר:: ובדנטריה שמירה מעולה לא מצי מוקים לה אפילו לרבי אליעזר, דאף על גב דלענין כופר חייבין, דלא סגי ליה בשמירה מעולה וכו"'. ודעת הרשב"א כהתוספות בתירוצם השני, ראה לשונו; וכן דעת המאירי, ראה לשונו.
פרק חמישי - שור שנגח את הפרה
מתניתין:
שור תם שנגח את הפרה שהיתה מעוברת ונמצא עוברה מוטל מת בצדה, ואין ידוע לנו [1] האם עד שלא נגח אותה ילדה [הפילה אותו הפרה], ואין בעל השור חייב לשלם על הולד. [2]
או האם מאחר שנגח אותה ילדה, ובעל השור חייב לשלם גם על הולד שמת מכח נגיחת שורו.
הרי זה משלם חצי נזק לפרה [עבור הפרה] שבודאי הזיק אותה, וכן משלם הוא רביע נזק לולד, היות וספק הוא אם עליו לשלם חצי נזק כדין שור תם, או שפטור הוא מכלום, ומספק חולקים את הממון ביניהם ומשלם רביע נזק על הולד.
וכשם שכשיש ספק כמה הזיק, משלם הוא את מחצית הממון המוטל בספק, כן הוא הדין כשיש ספק מי הוא המזיק,
שור תם שהזיק, אין בעליו של השור משלם מנכסיו, אלא מגופו של שור נותנים לניזק את חצי נזקו.
לפיכך, פרה מעוברת שנגחה את השור ונמצא ולדה חי [3] בצדה, ואין ידוע לנו האם עד שלא נגחה הפרה את השור ילדה, ונמצא שהולד לא השתתף בנגיחה, ואין גובין ממנו את תשלום נזקו של שור.
או האם מאחר שנגחה את השור ילדה, ונמצא שהולד היה שותף בנגיחה, ואף ממנו יש לגבות את תשלום הנזק.
הרי הניזק משתלם [מקבל תשלום מן המזיק] חצי נזק מן הפרה - שבודאי הזיקה, ורביע נזק מן הולד - מספק.
השתא משמע דמשתלם רביע נזק מן הולד, בנוסף למה שהוא משתלם חצי נזק מן הפרה, ובגמרא מתמהינן עלה, ומפרשינן למתניתין.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר [בשם] שמואל: זו שאמרנו ברישא: משלם מן הספק רביע נזק לולד, דברי סומכוס הן, דאמר: ממון המוטל בספק [שיש בו ספק] חולקין ביניהם התובע והנתבע, לזה מחצה ולזה מחצה. [4]
לפיכך, כשאנו מסופקים אם נגיחת השור הפילה את הולד, ועל בעל השור לשלם חצי נזק על הולד, או שהפרה היא שהפילה את הולד, ובעל השור פטור עליו, מחייב סומכוס את בעל השור ברביע נזקו של ולד, ובעל הולד מפסיד מחצית. [5]
אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו [מי שיש לו תביעה על חבירו, ורוצה להוציא ממנו ממון], עליו מוטל להביא את הראיה לדבריו, ואם לא יביא ראיה - יפסיד את הכל.
לפיכך, לדברי חכמים: משלם בעל השור חצי נזק לפרה, ואינו משלם כלל על הולד, עד שיביא הניזק ראיה שמשנגחה ילדה, ואז ישלם לו בעל השור חצי נזק גם על הולד.
ומפרשינן: למה לי [לחכמים] למימר: זה כלל גדול בדין ולא סגי לומר: המוציא מחבירו עליו הראיה? משום דאצטריך לרבות דאפילו אם ניזק אומר: ברי [ברור] לי שאתה חייב, ומזיק אומר: שמא אינני חייב, אין אומרים: ברי ושמא ברי עדיף ומוציאין ממון על ידי טענת ברי של התובע, [6] אלא - המוציא מחבירו עליו הראיה, [7] וכל זמן שהניזק אינו מוכיח את דבריו, אין המזיק חייב לשלם לו. [8].
אי נמי הא דאמרינן זה כלל גדול בדין, איצטריך לכי הא דאתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא שהשור הוא שור נגחן [9] ואינו ראוי לחרוש בו.
הלוקח אומר: לחרישה לקחתיו, והרי מקחי מקח טעות, ואני רוצה להחזיר את השור, ולקבל את דמיו בחזרה מן המוכר.
והמוכר אומר: לא כי, אלא לשחיטה מכרתיו לך, ולגבי שחיטה אין שום חיסרון במה שהשור נגחן, והרי זה מקח גמור, השור שלך והמעות שנתת שלי הם.
רב אמר: הרי זה מקח טעות, והרי הוא כמי שקנה יין ונמצא חומץ.
ושמואל אמר: יכול המוכר שיאמר לו ללוקח: לשחיטה מכרתיו לך ואין כאן מקח טעות. [10] והא דקאמרי רבנן "זה כלל גדול בדין", אתא לרבויי הא דשמואל, וכדמפרש ואזיל.
ופרכינן: אמאי פליגי רב ושמואל בהא? וניחזי אי הלוקח הוא גברא דזבין לרדיא [עובד אדמה שרגיל לקנות לחרישה], אם כן, בודאי לחרישה לקחו, ואם נתן לו המוכר שור נגחן, הרי זה מקח טעות. [11]
או אי הלוקח הוא גברא דזבין לנכסתא [טבח שקונה לשחיטה], אם כן בודאי לשחיטה לקחו, ואין כאן מקח טעות. [12] ומשנינן: לא צריכא לאיפלוגי אלא בגברא דזבין להא ולהא, שעובד אדמה הוא וגם טבח [13] ולפעמים קונה הוא בהמה כדי לשחטה, ולפעמים כדי לחרוש בה. ופרכינן: הלא דמי שור העומד לחרישה מרובים [14] מדמי שור שראוי לשחיטה בלבד, אם כן יש אפשרות לברר את כוונתו על פי סכום הכסף שהוא שילם על השור. [15] וניחזי, אי [אם] הוא שילם כשיעור דמי שור העומד לרדיא, אם כן יש לנו ראיה שהשור נקנה לרדיא, ומקח טעות הוא.
ואי כשיעור דמי שור העומד לנכסתא הוא שילם, אם כן יש לנו ראיה שהשור נקנה לנכסתא, ואין כאן מקח טעות. [16] ובמאי פליגי רב ושמואל!?
ומשנינן: לא צריכא לאיפלוגי אלא כגון שזמן שחיטה הוא [17], דאוקיר בישרא וקאי בדמי רדיא [הבשר התייקר ודמי שור לשחיטה כדמי שור לחרישה.]
אמרי [הקשו בני הישיבה]:
הערות
[1] הא דקתני ואין ידוע ולא קתני ואין יודעים הוא משום דמיירי אפילו כאשר הניזק והמזיק "יודעים" מתי היתה ההפלה; הניזק טוען בודאות שהפרה הפילה אחר הנגיחה, והמזיק טוען בודאות שהפרה הפילה לפני הנגיחה - רשב"ם בבא בתרא צג א. [כמאן דאמר: אפילו בברי וברי חולקים אליבא דסומכוס, אבל לרבא דאמר בבבא מציעא ק א דבברי וברי לא אמר סומכוס, הכא נמי מיירי בשמא ושמא.]
[2] למאן דאמר [לקמן]: אין הולכים בממון אחרי הרוב, הספק הוא האם הפרה הפילה את הולד מחמת עצמה, או שהפילה אותו מחמת נגיחת השור. אך למאן דאמר הולכים בממון אחרי הרוב, והרי רוב פרות מתעברות ויולדות ואינן מפילות, אם כן פשיטא שהפרה לא הפילה את הולד מחמת עצמה, ובמאי מספקא לן! ? יש לומר: הספק הוא - האם השור בא לפניה, ומחמת בהלה הפילה הפרה את הולד, ואין בעל השור מחוייב לשלם היות ולא הוי כי אם גרמא, וגמרא בנזיקין פטור. או שמא בא השור מאחריה וההפלה היתה מכח הנגיחה - גמרא בבא בתרא צג א. [ובתוספות שם פירשו דהפלה מחמת בהלה מיעוטא היא, אלא דבצירוף למיעוט פרות מפילות הוה ליה כמחצה על מחצה.]
[3] לעיל קתני ונמצא עוברה בצדה, והכא קתני ונמצא ולדה בצדה, משום דברישא מיירי כשמת הולד, ואילו בסיפא מיירי בולד חי - תוספות יום טוב.
[4] טעמו של סומכוס האומר: ממון המוטל בספק חולקין [אפילו במקום חזקת "מרא קמא" כמבואר בבא מציעא ק א], הוא משום דממון המוטל בספק נחשב כאילו שניהם מוחזקים בו - "קונטרס הספיקות" כלל א אות ד על פי תוספות בבא מציעא צז ב ד"ה לימא [ושם בתוספות הרא"ש].
[5] שיטת התוספות שאם יש לנתבע "חזקת ממון", מודה סומכוס לחכמים שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אם כן צריך לפרש את המשנה כדעת רבי עקיבא האומר [לעיל לג א]: "הוחלט השור", ובאופן שהשור נמצא באגם ולא ברשותו של המזיק, כי אם הוא נמצא ברשות המזיק, הרי יש למזיק "חזקת ממון" ואי אפשר להוציא ממנו בלא ראיה, וכן אי אפשר לפרש את המשנה כדעת רבי ישמעאל הסובר [שם]: "יושם השור", כי לדעתו אין השור עצמו שייך לניזק, אלא רק משועבד לחובו, והמזיק יכול לסלקו מן השור על ידי שיתן לו מעות, אם כן הרי יש למזיק חזקה בממונו, ובלא ראיה אי אפשר להוציא ממנו. [וברשב"א כתב דאף לרבי ישמעאל לא נחשב המזיק "מוחזק", כי עד שיסלקנו בזוזי נוטל הניזק את גופו של השור]. ולשיטה זו, לדעת חכמים אף באופן שאין "חזקת ממון" אין אומרים יחלוקו, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ובביאור הגר"א [חשן משפט רכג ז] כתב שהרמב"ם חולק וסובר: דוקא אם יש "חזקת ממון" נחלקו חכמים ואמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל כאשר אין חזקת ממון, מודים חכמים לסומכוס דחולקים מספק, אם כן הא דמוקי למתניתין בסומכוס ולא כחכמים הוא משום דמוקמינן לה אפילו כרבי ישמעאל, או כרבי עקיבא וכשהשור ברשות המזיק, דאי כרבי עקיבא ובאגם, הרי אף לדברי חכמים יחלוקו.
[6] משמע דאם היינו אומרים ברי ושמא ברי עדיף, היה המזיק משלם חצי נזק גם על הולד. והנה קיימא לן אין אדם משלם קנס על פי עצמו, וכדילפינן [לעיל סד ב]: "אשר ירשיעון אלהים" - פרט למרשיע את עצמו. ונחלקו הראשונים האם "שאר הוכחות" כגון "מיגו" מועילות לענין קנס, או דבעינן דוקא עדים. הרמב"ן [כתובות פרק ג] סובר דגם "מיגו" מהני ורק "הודאת פיו" נתמעטה דלא מהני בקנס, והרמ"ה [הובא בטור שצט ד] סובר דמיגו אינו כלום, דבקנס לא שייך חיובא אלא בעדים. [ובש"ך שצט ג משמע דמיגו הוי כמו שהביא עדים על הדבר.] ולכאורה מסוגיא דהכא מוכח כהרמב"ן, דהא משמע דאם ברי עדיף היה מחוייב לשלם קנסא דחצי נזק. אלא דב"שיטה מקובצת" בשם הר"ש כתב דהך הוספה דזה כלל גדול בדין - אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, לאו אמתניתין קאי, אלא מילתא באנפי נפשה היא, ומיירי כשתובע אותו נזק שלם שהוא "ממון" ולא "קנס". אבל מדברי התוספות [ד"ה דאפילו] מוכח שהם פירשו דזה כלל גדול בדין קאי אמתניתין ומיירי בפלגא נזקא דהוא קנסא, ומוכח דסבירא להו כהרמב"ן - "קהילות יעקב" סימן לג ס"ק ג ד. [וראה ברמב"ן (בבא מציעא צז ב סוף ד"ה שמעת מינה) שדן אם אליבא דסומכוס ברי ושמא ברי עדיף, או לאו ברי עדיף ויחלוקו, ואם תימצי לומר דלסמוכוס ברי עדיף הרי אי אפשר להעמיד את המשנה. באופן שהניזק אומר ברי והמזיק אומר שמא, ונמצא שמה שאמרו "זה כלל גדול בדין" לא קאי אמתניתין - כשיטת הר"ש ודלא כשיטת התוספות.]
[7] לקמן קיח א סבירא ליה לרב יהודה דברי ושמא ברי עדיף ותיקשי: אמאי קאמר רב יהודה הכא דלא אמרינן ברי עדיף! ? יש לומר: לא אמרינן ברי עדיף אלא כאשר הנתבע מסוגל לדעת מה אירע, וכשאינו יודע - השמא שלו הוא גרוע, והברי של התובע הוא טוב, שהרי הוא יודע שהנתבע יכחיש אותו אם הוא משקר, אבל הכא שהמזיק אינו יכול לדעת אם שורו הזיק גם את הולד או לא, השמא שלו אינו גרוע והברי של התובע אינו ברי "טוב" כי הוא יודע שלא יוכל להכחישו, ובכהאי גוונא לכולי עלמא לא אמרינן ברי עדיף - תוספות. וב"נתיבות המשפט" עה ז כתב דהא דברי עדיף, אם היה הנתבע צריך לדעת, הוא משום דחשדינן ליה שמשקר, ולפי"ז, בברי גרוע ושמא גרוע, גם כן ברי עדיף - "קובץ שיעורים" בבא בתרא אות תסא [דלא כרבי עקיבא איגר חושן משפט שצט ג ומתוספות בבא מציעא צז ב יש להוכיח דברי טוב ושמא טוב נמי ברי עדיף - "קובץ שיעורים" שם.]
[8] א. הקשו התוספות: כאשר באו עדים והעידו שהשור נגח את הפרה ולא העידו שהשור הזיק גם את הולד, הרי זה כמודה במקצת הטענה, שמחוייב שבועה על שאר הממון שהוא מכחיש [בבא מציעא ג א ראה מהר"ם ומהר"ם שיף], והיות שהמזיק אינו יכול להשבע שהרי הוא אומר "שמא", אם כן עליו לשלם גם על הולד, שהרי מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע חייב לשלם [כדברי רבא בבבא מציעא צח א]! ? ותירצו התוספות שלשה תירוצים: הראשון: שמואל חולק על רבא, ואינו סובר שאם אינו יכול להשבע חייב הוא לשלם. ועוד: כל עניינו של חיוב שבועה הוא כדי שהנתבע יודה, אם כן לא עדיף חיוב שבועה מהודאה עצמה, והרי אם היה מודה שהשור הזיק את הולד, היה פטור, למאי דקיימא לן [לעיל טו ב]: פלגא נזקא קנסא, על כן לא שייך לחייב אותו להשבע - על פי ביאור "קהילות יעקב" סימן לג סוף אות ז. ועוד תירצו: אין אומרים מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע משלם, אלא כאשר הנתבע היה יכול לדעת אם הוא חייב או לא, אבל כאן - שהמזיק לא היה נוכח בשעת ההיזק, ולא היה יכול לדעת אם אכן הזיק שורו את הולד, אינו מחוייב לשלם, אף על פי שאינו יכול להשבע. ב. והנה נחלקו התירוץ הראשון והאחרון עם התירוץ השני האם שייך שבועה בקנס. התירוץ האמצעי סובר שלא שייך שבועה בקנס היות שאם יודה הוא ייפטר מלשלם, ושאר התירוצים חולקים על זה. וביאור מחלוקתם הוא: כאשר התורה הטילה שבועה במודה במקצת ובמקום עד אחד וכו', האם יש כאן חיוב ממון, אלא שיש לנתבע זכות להשבע ולהוכיח על ידי השבועה שהוא אינו חייב. או דכל עוד שלא באו שני עדים אי אפשר לחייבו ממון, אלא שהתורה נתנה לתובע זכות לדרוש שבועה מן הנתבע, אולי יודה שהוא חייב. תוספות בתירוצם השני [וכן הטור שצט ד והרשב"א לעיל מא ב ד"ה אלא כשהמית] סוברים שאין השבועה אלא כדי שיודה, אבל אין כאן חיוב ממון, לפיכך לא שייך שבועה בקנס. ובשאר התירוצים סוברים התוספות [וכן דעת הראב"ד שהובא ברשב"א שם וכן הוא להדיא ברשב"א בבא בתרא לד א בשם הריב"ם] דשבועת עד אחד תשלומין נינהו, אלא דיכול לפטור עצמו בשבועה. ולפי זה אף בקנס שייך חיוב שבועה, כי אפילו אם הוא יודה לא יפטר מלשלם, היות ואינו מרשיע ומחייב את עצמו, שהרי עדות העד כבר חייבתו ממון - שו"ת רבי עקיבא איגר [תנינא קמ] ו"קהילות יעקב".
[9] שהיה נגחן קודם מכירה - רשב"ם [בבא בתרא צג א]. כי אם הוא נעשה נגחן אחרי המכירה, אין המוכר אחראי לכך.
[10] המוכר אינו יכול לטעון כך בתורת ודאי, דהא יש לומר שהלוקח קנאו עבור חרישה, אלא דהוי ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה. [ועל כן כתבו הראשונים בבבא בתרא שאם הלוקח מוחזק במעות גם לדעת שמואל יכול הלוקח לחזור בו.] ודוקא לדעת חכמים, אבל לדעת סומכוס גם בכהאי גוונא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין - על פי תוספות. [ורשב"ם בבבא בתרא צג א כתב דהכא מודה סומכוס.]
[11] א. והרי הוא כאילו פירש לו לשם חרישה אני לוקחו - רשב"ם. ב. כתב הרשב"ם: דוקא כאשר המוכר מכיר את הלוקח, נחשב כמפרש לו לשם חרישה אני לוקח, אבל כשאינם מכירים זה את זה, יכול המוכר לומר לו: לא ידעתי שלחרישה אתה מבקשו. ובמאירי הקשה על זה: אם כן כשהקשתה הגמרא וליחזי אי גברא דזבין לרדיא או לנכסתא, אמאי לא תירצו דהכא במאי עסקינן כשאינם מכירים זה את זה! ? ותירץ: לא רצתה הגמרא לתרץ דמיירי כשאין מכירים זה את זה שהוא דבר שאינו מצוי. עוד כתב המאירי: יש מפרשים שהעמידו את הסוגיא אף באופן שאינם מכירים זה את זה, כי הואיל והדבר ידוע לכמה בני אדם, הרי הוא כמוסר מודעה שלחרישה קנאו [אף שהמוכר כלל לא ידע תנאי מודעה זו.]
[12] ואף אם היתה דעתו לחרישה ולא לשחיטה בלבד, היות ולא פירש את דעתו, הרי הוא כמפרש ואומר לשם שחיטה אני לוקחו.
[13] רשב"ם. ובפשוטו אדם זה קונה יותר בהמות לשחיטה מאשר לחרישה, שהרי שור לחרישה שוהה אצלו זמן מרובה, ומכל מקום אין אומרים היות ועל פי רוב אתה קונה לשחיטה, היה מוטל עליך להודיע שאתה רוצה שור לחרישה. והרא"ש כתב: וסבר רב דאזלינן בתר רובא דעלמא, ואף על גב דזה האיש קונה לזה כמו לזה, מכל מקום כיון דרובא דעלמא מסייע לרדיא, מכריע את דעת הקונה לצד הזה, משמע, דמיירי באדם שקונה בשוה לחרישה ולשחיטה. [ובירושלמי (שביעית ה ג) פירשוה בסרסור שקונה כדי למכור לטבחים ולעובדי אדמה]. וראה ברשב"א בבבא בתרא שהיות ורובא דעלמא לרדיא זבני על כן אנו תולים שגם קנייה זו היא מן הרוב.
[14] רשב"ם פירש שדמי שור לרדיא כפולים הם מדמי שור לנכסתא, ובמאירי כתב: רוב מפרשים פירשוה אף בפחות משתות, ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר דין דמים מודיעים אלא כשיש הפרש ביניהם ביתר משתות. [ובתוספות לעיל כז א כתבו שני תירוצים בזה.]
[15] בבבא בתרא עז ב נחלקו חכמים על רבי יהודה ואמרו: המוכר את הצמד לא מכר את הבקר, כלומר מי שאמר לחבירו "מכור לי צמד" נותן לו "צמד" [הוא העול וכלי העגלה קטנה והעגלה עצמה שמחברים שני שוורים יחד] ואינו נותן לו בקר, ואף שנתן לו דמי בקר שהם מרובים מדמי צמד, אין הדמים ראיה. ויש לתמוה מדוע הסוגיא כאן סוברת שהדמים ראיה, הרי הלכה כחכמים דהתם! ? וכתבו התוספות: דוקא הכא דאיכא רובא ללוקח - דהא רובא לרדיא זבני, וחזקת ממון למוכר - שהרי אתה בא להוציא ממנו את המעות, הוא דאמרינן דהדמים מודיעים, אבל התם דליכא רובא ללוקח, אין הדמים מודיעים. [ולספרים דגרסי התם דאיכא רובא למוכר, כל שכן דאין הדמים ראיה.] ובמאירי כתב: התם אין "בקר" במשמעות "צמד" ואי אפשר מכח ערך הדמים לכלול בדבריו מה שהוא לא אמר, אבל הכא "שור" אמר ושור הוא תובע, על כן יכולים אנו מכח ערך הדמים לקבוע אם כוונתו היתה לחרישה או לשחיטה. עוד יש לומר: לענין צמד בקר היות ורובא דאינשי לא קוראים לבקר "צמד", אי אפשר לו לטעון דרכי לקרוא לבקר צמד עד שיביא ראיה, וערך הדמים אינו ראיה מספיקה, אבל הכא הלא הוא גברא דזבין להא ולהא, ואין כאן נידון על דרכו של הלוקח, אלא שהמוכר אומר ללוקח, אם אכן התכוונת לחרישה, היית צריך לומר זאת בפירוש, והיות שלא אמרת - הפסדת, ובפרט זה אזלינן הכא בתר דמים, כי כאשר שילם לו דמי שור לרדיא, הוה ליה כמפרש לרדיא אני מתכוין - על פי רשב"ם.
[16] כתב הטור [רלב כא] דאם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא, והמוכר מכירו, הוי מקח טעות. אפילו לא יהיב אלא דמי בשרא, דהוי כפירש לרדיא. [והכי מוכח בגמרא מדלא מפרש בגברא דרגיל למזבן לנכסתא ויהיב דמי רדיא וכו' - ב"ח.]
[17] מאירי.
לעולם לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע או כל דבר שהזיקו מצוי שנאמר ולא תשים דמים בביתך:
בור שכסהו כראוי אע"פ שלא סתמו מכל וכל ונפל שמה שור או חמור ומת פטור כמו שיתבאר:
ונשלם הפרק ת"ל:
שור שנגח את הפרה וכו' אחר שהשלים ביאור ענין החמשה מועדים שבבעלי חיים כמו שסודר ענינם זה אחר זה והאריך אחר הזכרתם בענין האדם והשור שהם המועדים שעניניהם ארוכים היתה כונת בעל התלמוד להאריך בעניני שאר המועדים שאינם בעלי חיים והם הבור והאש והיתה עקר כונתו בזה הפרק לבאר עניני הבור בתכלית עניניו ובפרק האחר האריך בעניני האש ואולם קודם שיתחיל הנה בביאור עניני הבור כיון להשלים מעט מה שהניח מעניני השור ומעניני הנכנס לחצר חברו או מניח כליו לשם אם ברשות ואם שלא ברשות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בהשלמת ביאור עניני השור השני במי שנכנס או מכניס את שלו לחצר חברו ועל איזה צד נקרא ברשות ושלא ברשות השלישי בענין הבור על איזה בור הוא חייב הרביעי איזו סבה פוטרתו מנזקי הבור אע"פ שהבור בתכונה המחייבת ומה שנפל בו הוא מן הדברים שהוא חייב בהם בנזקי הבור החמישי על איזה דבר הוא חייב בנזקי בור הששי לבאר הדברים שכל הבהמות שוות בהם אע"פ שהוזכר בהם שור בפרט זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים אחרים כמו שיתבאר והחלקים יתבלבל סדרם מעט בזה הפרק ויכנס האחד בגבול חברו כמו שיתבאר בפרטים:
והמשנה הראשונה ממנו תבאר עניני החלק הראשון ואמר על זה שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד אמר הר"ם זאת המשנה היא על דעת סמכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין ואלו נתברר לנו כי אחר שהפילה זה העובר נגחה לא נתחייב על העובר שום דבר וכן אם נתברר לנו שנגחה והיא מעוברת והפילה עוברה יהא חייב חצי נזק אף מן העובר כלומר חצי דמי העובר ולפי שהוא ספק ישלם רביע דמי עובר שהוא חצי החצי וזה כשהוא תם ואם היה מועד משלם נזק לפרה וחצי נזק לעובר וכן כשנגחה פרה את השור ונמצא ולדה בצדה אם נמצאת הפרה יקח חצי נזק מגופה כמו שקדם ואם אבדה הפרה ולא נמצאת ונמצא הולד משלם ממנו רביע נזק לפי שאלו נתברר לנו כי בעודו בבטנה נגחה היה הדין שישלם חצי נזק כפי העקר שבידינו מעוברת שנגחה היא ועוברה נגחו ולפי שהוא ספק משלם רביע כמו שביארנו ואין הלכה כסמכוס בכל זה המאמר אלא כחכמים המוציא מחברו עליו הראיה ואפי' אם אמר הניזק בריא והמזיק יאמר איני יודע לא יוציא ממנו שום דבר אלא בראיה:
אמר המאירי שור שנגח את הפרה והיתה מעוברת וראו עדים את נגיחתו מרחוק ולאחר שעה באו אצל הפרה ונמצאת הפרה מתה והולד מת בצדה ואין ידוע אם קודם נגיחה ילדה ונמצא שאין בעל השור חייב בנזקי הולד או שמא אחר נגיחה ילדה ומכח הנגיחה מת הולד והרי בעל השור חייב אף בנזקי הולד והרי בעל השור אומר הריני משלם חצי נזק בפרה שבשור תם אנו עסוקים אבל בולד איני משלם כלום שמא קודם נגיחה ילדה ובעל הפרה תובע חצי נזק של פרה וחצי נזק של ולד הרי זה משלם מגופו של שור חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד שנזק הולד מוטל בספק וממון המוטל בספק בדבר שספקו ראוי לספק עליו לבית דין חולקין:
ומ"מ משנה זו לדעת סמכוס היא שנויה אבל לדעת חכמים אינו משלם על נזק הולד כלום ואפילו אמר הניזק בבריא שמכח הנגיחה ילדה והמזיק שמא שכל המוציא מחברו עליו הראיה ואפילו בריא ושמא ויש שואלין והלא מנה לי בידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ואף זו הרי מודה בנזק הפרה ואינו יודע בנזק הולד ואינה שאלה דבחמשין לא ידענא ריעא טענתיה שהרי היה לו לידע אבל כאן לא היה לו לידע שהרי לא היה שם ואפילו היה שמא לא ראה ולא השגיח והוה ליה כמנה לי ביד אביכם והם אומרים חמשין ידעינן וכו' שבאותן [שאינם יודעים פטורין] כמו שאמרו בפרק כל הנשבעין שבועת י"י תהיה בין שניהם ולא בין היורשים וכן כתבו גדולי הדורות שבגלילות אלו שמי שהעיד עליו עד אחד שחייב לפלוני מנה והלה אומר איני יודע שנשבע שבועת התורה שאינו יודע ואין אומרין בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם וצ"ל תחלה בשאינו אומר שהלוה לו מנה בפניו אלא שאמר כן בצד דלא ריע טענתיה באיני יודע ואף רבים חולקים עליהם שאף בזו אין שבועת התורה שאין שבועת התורה באיני יודע לעולם אלא או שבועת היסת או דין מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לפי מה שהוא ומ"מ זו שבכאן זה שאומר איני יודע אין טענתו חלושה ואף כשהניזק טוען בבריא ומזיק שמא פטור לדעת חכמים ואין הפרש בדבר בין שהפרה והולד לאחד בין שהפרה לאחד והולד לאחר:
ומ"מ אם נתברר שמכח הנגיחה ילדה משלם חצי נזק על הכל אלא שפרשו בגמרא שאין שמין את הפרה לבד ואת הולד לבד ששומא זו הפסד למזיק אלא שמין כמה היתה הפרה שוה כשהיתה מעוברת מנה וכשאינה מעוברת כמה שוה שמנים נמצאת שומת הפרה שמנים ושומת הולד עשרים ומשלם ארבעים לפרה ועשרה לולד ואלו היינו שמין את הולד כאלו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשו לפנינו מת היה שוה יותר מעשרים והיתה פסידא בזה למזיק ואע"פ שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מ"מ הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ודין זה שבארנו בתם כך אתה למד הימנו למועד כדינו:
ונעתק מזה לדין אחר שהפרה נגחה והיתה בחזקת מעוברת וראו עדים את נגיחתה מרחוק ולאחר שעה הלכו אצלה ומצאו עוברה בצדה אם חי אם מת והרי הם מספקים אם בשעת נגיחה היתה מעוברת ושיהא הולד מסייע בנגיחה ויפרע ממנו חצי מה שמתחייב מן הדין או שמא כבר ילדה בשעת נגיחה ואין הולד מסייע בנזק כלל ודבר זה אתה מפרשו בשהפרה לאחד והולד לאחר ונחלקים בה בעל הפרה ובעל הולד שאלו היה הכל לאחד הרי הוא אומר לו מ"מ שלך הזיק והפרה נגחה והריני משלם מגופה כל חצי הנזק ולא סוף דבר בשקדם ותבע לבעל הולד שגלה דעתו ששותף יש לפרה בנזק אלא אף בשקדם ותבע לבעל הפרה ואומר אנא פרה דידך אזיקתן שהרי מ"מ בעל הפרה אומר שותף יש לי בה משתלם חצי נזק מן הפרה פירשו בגמרא חצי הנזק הראוי להתחייב והוא רביע הנזק ורביע נזק הראוי להתחייב מן הולד והוא שמינית הנזק מפני שחלק הולד מוטל בספק וחולקים ודבר זה לדעת סמכוס כמו שבארנו אבל לדעת חכמים בעל הפרה משלם רביע הנזק ובעל הולד פטור מכלום שהמוציא מחברו עליו הראיה:
וכן פרשוה בגמרא לדעת אחרת כשהפרה והולד לאחד ופירושו אם הפרה בכאן משתלם חצי נזק מן הפרה שאם כבר ילדה הרי הפרה עשתה כל הנזק ואם לא ילדה הרי מ"מ היא וולדה גוף אחד הוא ומשתלם כל החצי נזק ממנה ואם הפרה אינה בעולם ותם אינו משתלם אלא מגופו משתלם רביע הנזק מן הולד לדעת סמכוס ולדעת חכמים פטור לשלם מן הולד כלום ומ"מ אם נתברר שמעוברת היתה בשעת נגיחה אף אם אבדה הפרה משתלם מן הולד כל החצי נזק שגוף אחד הוא עם הפרה ופרה שהזיקה גובה מולדה:
ומ"מ שנראה מדברינו שכל שידוע שמשנגחה ילדה ופרה דחד וולד דחד שמשתלם חצי נזק בין הפרה והולד שנראין הדברים שהפרה והולד שוין בתשלומין בתלמוד המערב הקשו וכי רגלה של פרה לאחד וכלה לאחד משלם בעל הרגל כבעל הפרה והלא אמרו לעיל י"ג א' שלמים שהזיקו גובה מאמוריהן ואסיקנא מבשרן כנגד אמוריהן עד שתירצו במועד היא מתניתא ובתוספות כתבו דחצי ורביע לאו דוקא אלא סימנא בעלמא שאם היתה הפרה שוה עכשו מנה ועם הולד היתה שוה מאה וחמשים גובה השני חלקים מן הפרה והשליש מן הולד:
זהו ביאור המשנה והיא שנויה לדעת סמכוס ושלא כהלכה והלכה כחכמים החלוקים על סמכוס ועל הדרכים שביארנו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
המוכר שור לחברו וקבל זה מעותיו וזה קבל את שורו ונמצא נגחן והוא שכבר נגח ברשות המוכר ולא נודע לזה בשעה שלקחו אם לחרישה לקחו הרי זה מקח טעות ואע"פ שלא נתאנה בדמיו המקח בטל ואם לשחיטה לקחו אין כאן מקח טעות כלל נסתפק הדבר אם לחרישה לקחו אם לשחיטה דנין דבר זה לפי ענין האיש אם הוא עובד אדמה אף אנו דנין בו שלחרישה לקחו ואם הוא טבח אנו דנין בו שלשחיטה לקחו:
חכמי הצרפתים מוסיפין בה שלא נאמר כן אלא בשהמוכר מכיר אח הלוקח שאם לא היה מכירו אף הוא יכול לומר לא הייתי יודע שלחרישה אתה מבקשו ואין הדברים נראין שאם כן כשהקשה בכאן נחזי אנן אי גברא דזבין לרידיא וכו' היה לו לומר בשאין מכירין זה את זה ומ"מ יראה לי לדבריהם שלא רצה לתרצה בדבר שאינו מצוי ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו העמידוה אף בשאין מכירים הואיל והדבר ידוע לכמה בני אדם הרי הוא כמוסר מודעא שלחרישה קנאו והביאו ראיה לדבריהם ממה שנאמר במסכת קדושין מ"ט ב' באחד שמכר נכסיו על דעת שיעלה לארץ ישראל ולא פירש כן בשעה שמכר ולסוף לא עלה ורצה לבטל את המכר ולומר שעל דעת כן מכר והעמידו את המכר מטעם דברים שבלב אינן דברים הא אם היו דברים היה המקח בטל אע"פ שהדבר נעלם מן הלוקח ולדעת קצת מפרשים אין כאן ראיה שאף בזו הם אומרים שלא אמרו לדקדק ממנה שאלו היו דברים המקח בטל אלא בשידע הלוקח שהיה הענין כאלו התנה כן ללוקח ואפילו נודע דעתו לרוב העולם הואיל ולא נודע ללוקח אנו מעמידין את המכר ומ"מ נראה לי כדברי הראשונים שכל שהולכין בו אחר כונת הלב כגון שמע ומת בנו וכיוצא בו על הדרך שיתבאר במקומו על אותם שאומרים עליהם בדברים שבלב שהם דברים אין מחלקין בין שנודע ללוקח בין שלא נודע הואיל ונודע לרוב העולם וכן עיקר:
לא היה ענין האיש מוכיח על דבר זה כגון שזה משתמש בשתיהם ר"ל לעבודת האדמה ולשחיטת הבהמות דנין את הדבר לפי ענין הדמים והוא שלשחיטה אדם מוכר הבהמות שהאדם מפקפק בהם לאיזו סבה והם נמכרות בזול יותר מאותן שנמכרות לחרישה שאין אדם מוכר לצורך חרישה אלא אותם שאין אדם מפקפק בהם כלל ולפי ענין הדמים אדם מכיר אם לחרישה נמכר ושיהא מקח טעות אע"פ שלא נתאנה בדמיה או אם לשחיטה נמכר ושלא יהא שם דין מקח טעות אלא דין אונאה למחול בפחות משתות ולהחזיר אונאה בשתות ואם יתר על שתות לבטל מקח בשיעור הידוע כמו שיתבאר במציעא ואע"פ שבענין צמד ובקר ר"ל במכר את הצמד אם מכר את הבקר אם לאו אמרו חכמים אין הדמים מודיעים והלכה כדבריהם אין הנדון דומה לראיה שצמד ובקר שני דברים הם ואין כוללים דבר שלא נזכר בתוך דבר הנזכר בשביל ערך הדמים ואין כח ביד חכמים להכחיש עקר הלשון לומר שלא כיון לצמד אלא לבקר אבל בדבר אחד יש לנו לדון לפי ערך הדמים למה נמכר ולמה לא נמכר וקצת חכמי הצרפתים מתרצים שבצמד ובקר יש כאן רוב וחזקה והוא שרוב בני אדם קורין לצמד צמד ולבקר בקר וכן שהוא מוחזק אבל מוכר שור לחברו שיש חזקה כנגד הרוב שהרי המוכר מוחזק אומרים הדמים לסייע לחזקה או לרוב והרבה מתרצים אותה בדרכים אחרים כמו שכתבנו בפירושנו אלא שזה שכתבנו תחלה עיקר:
והודעת הדמים שכתבנו רוב מפרשים פרשוה אף בפחות משתות ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר דין דמים מודיעים אלא כשיש הפרש ביניהם ביתר משתות דומיא דצמד ובקר לדעת ר' יהודה שאמר בה הדמים מודיעים וראיה אצלם משמועת ביעי דפעיא האמורה במסכת ביצה ז' א' שאמרו עליה מהו דתימא האי גברא לאכילה בעי להו והאי דקא בעי דפעיא משום דצריבן קא משמע לן דמקח טעות הוא מפני שהוא שנוי חפץ ולמדת שאלמלא שהוא שנוי חפץ כגון ששאל ביצים סתם אע"פ שטוען שלהושבה לקחם לא היה מקח טעות ולא היינו באין בה מטעם דמים מודיעים ואלו היה תוספת דמים מועטים ראיה היה להם להזכיר שם תוספת הדמים ולברר מתוכם שלהושבה לקחם ומקחו טעות אף בבצים סתם ולא היה מקום למה שאמרו שם מהו דתימא וכו' וחוץ מכבודם אין כאן ראיה שאף בשלקחם על סכום דמים הראויים ליתן בביעי דפעיא אפשר שלצורך אכילה הוא שואלם שהרבה בני אדם שואלין אותם אע"פ שאינם צריכים להם אלא לאכילה מפני שהם משובחים יותר והואיל ושניהם לאכילה היה ראוי לדון שאין בו מקח טעות אלא שיחזיר לו מה ששוים ביעי דפעיא יותר מביעי דשחוטה והוא הקרוי שם ביני ביני אבל כשהזכיר לו ביעי דפעיא ודאי הואיל ויש כאן שנוי חפץ מקח טעות הוא אף בלא תוספת דמים:
היה זמן שחיטה והיו דמי הנמכרים לשחיטה ביוקר כאותם הנמכרים לחרישה ואי אפשר להתבונן בכך הרי זה אינו חוזר כלל ונשאר השור ביד הלוקח שהמוציא מחברו עליו הראיה ואע"פ שרוב בני אדם לחרישה הם לוקחים אין הולכין בממון אחר הרוב לא אמרו רוב אלא באיסורין כגון תשע חנויות ודומיהם ואע"פ שבמסכת קדושין בשמועת תינוק הנמצא אמרו שאם רוב גוים גוי רוב ישראלים ישראל לענין החזרת אבדה טעם הדברים שאין בה שום חזקה למוצא אבל כל שיש חזקה לאחד אין מוציאין ממנו מטעם רוב:
דבר זה כך אתה דנו בין שיודו שניהם זה לזה שלא התנה לו אם לחרישה אם לשחיטה בין שיאמר הלוקח לחרישה לקחתיו ושיאמר המוכר לשחיטה התנית ולשחיטה מכרתיו:
היה השור ביד הלוקח ולא פרע המעות עדיין נעשה האחר מוציא מחברו והוא צריך להביא ראיה או ליטול את שורו כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה:
סימן כ"ח
סוגיא דאין הולכין בממון אחר הרוב. ויתבאר הרבה דינים בעד אחד נאמן באיסורין. ובדין שכתב הרמב"ם שהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק וילקה אח"כ ע"ז ויתבאר חילוק היכא דנאמן מטעם עדות או מטעם נאמנות ויבאר אי בעינן הוחזק שלשים יום. ויבאר אי אזלינן במוכר שור בתר דעתא דמוכר או בתר דעתא דלוקח. וטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב:
בדף מו גמרא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אומר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. אמאי ונחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא. לא צריכה בגברא דזבין להא ולהא כו' רב אמר ה"ז מקח טעות זיל בתר רובא ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני. ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בתר רובא. כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראי'. וכתב הטור בחו"מ (סימן רל"ב) ז"ל אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כתב הרמ"ה ז"ל לא מיבעיא אם רובא לרדיא זבני דאיכא רובא דמסייע לחזקת הממון דאמרינן הממע"ה אלא אפילו כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והממע"ה. עכ"ל הטור. וכבר העיר בפרישה דלכאורה קשה אמאי קאמר הטור דוקא אם כי הדדי נינהו אז אין מוציאין מיד הלוקח אם לא נתן דמים. אבל אם רובא לשחיטה מוציאין מיד הלוקח. כיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ומהני חזקת ממון אף נגד הרוב. א"כ אף היכא דרובא לשחיטה היכא דלא נתן הלוקח מעות לא יוציאו ממנו. שיאמר אני מן המועט שקונין לרדיא. ואין הולכין בממון אחר הרוב. ומה שתירץ הפרישה ז"ל אבל אם רובא לשחיטה זבני ס"ל דמוציאין מיד הלוקח המעות ולא מהני ליה החזקה כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמה אליו וקנהו בקנין. ומשו"ה קאמר דוקא אם כי הדדי נינהו. קשה דא"כ מנא לן דשמואל סבר בכל דוכתי אין הולכין בממון אחר הרוב. דילמא טעמא דשמואל דאין הולכין משום שכבר המשיך הבהמה ומסייע זה לחזקת ממון. אבל היכא דאין זה הטעם. כגון גבי רוב נשים בתולות נשאת. וגבי שור שנגח את הפרה דהוי חזקת ממון בלחודא מודה שמואל דחזקת ממון לא עדיף מרובא:
ונראה לי ליישב דהנה הש"ש (בשמעתא ד' פרק ח') כתב לבאר מדוע אין הולכין בממון אחר הרוב ובדי"נ הולכין. וגם ליישב קושית התוס' בסנהדרין (דף ג') בהא דאיתא שם שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב כו' אזלינן בתר רוב הדיינים ומייתי שם בק"ו ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש וז"ל תימא דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות. וכתב ע"ז השב שמעתא דבין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא. ודוקא ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא רוב ולא חזקה והא דסוקלין על החזקות וכדאיתא בפ' עשרה יוחסין גבי בנה כרוך ע"ש. נראה לפי מ"ש הרמב"ם (פט"ז מהלכות סנהדרין) דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה. אבל האיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר לו עד אחד חלב כליות הוא זה. גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זהו לוקה. אע"פ שהעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל. ומשו"ה סוקלין על החזקות כיון שכבר הוחזק שזה בנה. הכי נמי משום הכי אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון בבת שלש שנים ויום אחד דמתקדשת בביאה ואיסור אשת איש הוקבע ע"י הרוב דרוב נשים לאו אילונית נינהו. והו"ל אשת איש גמורה וכשהתרו בו מומתין כיון דכבר הוקבע האיסור. וכמו כן במכה אביו התם נמי משום דאיקבע איסורא ע"י הרוב שהוא אביו כו' ומשו"ה בהנך רובא דלרדיא זבנא אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דהתם בא הרוב אחר המעשה ולא איקבע מקודם אין דנין דין ממון ע"פ רובא. ובכה"ג היינו היכא דלא איקבע מקודם גם בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא. ובדיינים דאזלינן בתר רובא היינו משום דגבי דיני ממונות נמי בדיינים אזלינן בתר רובא ומשום דהמיעוט כמו שאינו וכמ"ש תוס' פרק המניח את"ד הש"ש. והנה עיקר יסודו שמשו"ה אמר הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק היינו כיון שכבר איתחזק האיסור. אזיל לשיטתו שבשמעתא ו' כתב ליישב קושית הפני יהושע שהקשה על דברי הרמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה) ז"ל האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהי' שם שני עדים שנתארסה בפניהם והקשה הפני יהושע הא ע"כ כבר הוקבע האיסור על פי האב לא"א קודם שבא עלי' אחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של האיסור דהא בחזקת פנוי' היא לגמרי וא"כ מ"ט דרב אסי דאמר סוקלין. ע"כ מיירי שכבר הוחזקה מקודשת קודם שבא עלי' אחר. וא"כ אמאי אין סוקלים. הא כתב הרמב"ם (פט"ו מסנהדרין) דאין צריך שני העדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. ותירץ הש"ש דהא דאמר הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק היינו דוקא היכא דהוחזק מקודם היינו שלשים יום. כמו שכתב, הרמב"ם (בפ"א מאיסורי ביאה) מי שהוחזק בשאר בשר דנין ע"פ חזקה זו כו'. וחונקין וסוקלין ע"פ חזקה זו. איש ואשה שבאו ממדה"י היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עלי'. א"כ הכי נמי הא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק היינו בהוחזק שלשים יום. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ט מנזירות. ז"ל נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה אע"פ שהעיקר הנזירות ע"פ עד אחד עכ"ל הרמב"ם. הרי דדוקא בנהג נזירות דאיתחזק. אז האיסור יוחזק בעד אחד. אבל אם לא אתחזק לא לקי ע"י אחר. ה"נ מה שכתב הרמב"ם. האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. ואם התרו בו אח"כ דלקי היינו בהוחזק שלשים יום. אבל אם לא הוחזק שלשים יום לא לקי ע"פ עד אחד. והא דסתם הרמב"ם בכמה דוכתי. הוא דסמך על מ"ש בהלכות נזירות. וא"כ ניחא הא דכתב הרמב"ם דאם האב אמר בתי זו מקודשת אין נסקלין על ידו מיירי דלא הוחזקה עדיין שלשים יום. דבכה"ג היינו היכא דלא הוחזק שלשים לא הוקבע האיסור את"ד הש"ש:
אכן לפענ"ד דברי הש"ש מרפסן איגרא. דאיך מדמי הא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כגון אמר עד אחד שחלב כליות הוא זה. ואכל אח"כ דלוקה. לדין דאיש ואשתו שבאו והוחזקו בעיר לאיש ואשה דהתם שייך שפיר לומר. דוקא בשלשים יום הוי חזקה דמה הוא החזקה שהחזיקו עצמם לאיש ואשה. ומה שמחזיקים עצמם שלשים יום זהו החזקה שסוקלין עלי'. א"כ כ"ז שלא נגמר שלשים יום חסר עדיין מקצת החזקה שהרי אמרינן דמה שהוא מחזיק עצמו תלתין יומין הוי חזקה אבל קודם שלשים יום הרי לא החזיק עדיין שלשים יום אבל בדין דאמר עד אחד שהוא חלב כליות איך שייך לומר שלשים יום. אטו כל השלשים יום הוא עומד ומעיד לפנינו חלב הוא. או שמפני עדותו שהעיד חשבנו כל השלשים יום חלב הוא. הוא בא ואמר חלב הוא והלך לו. ואיך יוכל להיות שבעת עדותו אין אנו מאמינים לו בודאי שהוא חלב ושלשים יום אחר שהעיד אז נאמינו. מה הוסיפו לנו בעדות אלו השלשים יום שעברו מעת שהעיד.. ממ"נ אם כשהעיד חלב הוא הי' נאמן בודאי הרי תיכף הוא נאמן ולמה לנו שלשים יום. ואם בשעת עדותו לא נאמינו בתורת ודאי שהוא חלב. מה יוסיף השלשים יום וכי משום שעבר שלשים יום משעה שהעיד נתברר שהוא ודאי. ולא דמי להא דאיש ואשה שבאו והחזיקו עצמם לאיש ואשה, דהתם כל השלשים יום הם מחזיקים עצמם לאיש ואשתו. וכל שנתוסף יום אחד נתוסף בירור. שמה שהם עודם מחזיקים את עצמם בתורת איש ואשתו כדרך כל הארץ זה הוא בירור שבודאי המה איש ואשתו. וכשנוסף שלשים יום בירור הוי ודאי. אבל בעדות שהעיד פעם אחת. אחר שלשים לא נתוסף בירור מכפי יום הראשון. ובודאי דהא דכתב הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק הוא תיכף בשעה שהעיד והדרא קושית הפני יהושע לדוכת' אמאי באמר האב בתי זו מקודשת אין נסקלת על ידו:
ונראה לי ליישב קושית הפני יהושע דהנה טעם הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד א' יוחזק. הוא מטעם דאמרינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. אבל קם הוא לשבועה. והנה לפי זה תקשה איך אמרינן גבי עד אחד מתוך שאין יכול לשבע משלם. ועיין במפרשים שפירשו דכל דאינו מכחיש העד בשבועתו נאמן כשנים. ואמאי הא עתה הוא לגבי ממון. ולגבי ממון אינו נאמן. אלא פשוט דכיון דעיקר העדות לאו לגבי ממון הוא. ע"ז יש לו נאמנות כשנים. דאמרה התורה לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם. אבל לשארי מילי קם. ולכל מה שהוא לא לעון ולא חטאת קם הוא כשנים שלא אמרה תורה שלא יקום אלא לעון ולחטאת. אבל לשארי מילי קם. ומהו פירוש קם שהוא כשנים. ומזה יצא מה שאמרו רבנן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים היינו דילפינן ולכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם. אבל לשארי מילי קם והיכא דקם נאמן כשנים. נמצא דבאמת גם על האיסור עצמו שיוחזק בעינן עדות אלא דמשו"ה נאמן עד אחד. שגם עד אחד עדות הוא. שרק לעון ולחטאת עד אחד לא הוי עדות. אבל לברר אם הוא חלב או לא. דלאו לעון ולחטאת הוא קם. וכיון דקם נאמן כשנים דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד נאמן כשנים. דכיון דבשעת עדותו לא הי' לעון ולחטאת קם הוא כבי תרי. והנה כל זה אם נאמנות העד הוא משום דלאו לעון ולחטאת בזה ילפינן לעון ולחטאת הוא דאינו קם. אבל לשאר מילי קם כבי תרי. אבל באב שאמר בתי זו מקודשת. הרי עיקר העדות לעון ולחטאת הוא שהרי מלעון ולחטאת ילפינן כל שמחייבה. ומפסידה דבר מה. וגם דבר שבערוה הוא. ואין דבר שבערוה פחות משנים. נמצא דנאמנות האב אינו מטעם דילפינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם. שהרי לעון ולחטאת הוא. ודבר שבערוה הוי. ואין דבר שבערוה פחות משנים. ונאמנות האב הוי רק מטעם דאמר קרא את בתי נתתי לאיש הזה. ומזה ילפינן דנתנה התורה נאמנות לאב. נמצא דאינו מדין עדות רק מדין נאמנות א"כ כי הימני' רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימני'. כללא דמילתא היכא דבעת שהעיד העד הי' נאמן מטעם דאמר קרא לכל עון ולחטאת אינו קם עד אחד. אבל לשאר מילי קם. אז נאמנות העד מדין עדות כגון היכא שהעיד שחלב כליות הוא דע"ז נאמן מדין עדות. מדאמר קרא לכל עון כו' בכה"ג נאמן כשנים. אף שאח"כ לוקה עי"ז. וכמו דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע. והיכא דנאמנותו מטעם נאמנות לא מדין עדות. בזה לא אמרינן הוחזק האיסור דהיכא דלא הוי עדות אין לוקין ע"י נאמנות (והא דאמרינן גבי סוטה כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים. אף שהתם העדות לעון ולחטאת וגם דבר שבערוה הוי. שאני התם דכתב קרא ועד אין בה כל שיש בה הרי דקראה התורה עד והויא עדות. משא"כ באת בתי דלא מצינו דקראה התורה להאב עד רק ילפינן שיש לו נאמנות ושלא ע"י עדות לא הוי הוחזק שילקה ויסקול עי"ז):
והא דכתב הרמב"ם (בפ"ט מהלכות נזירות) נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין ונטמא והתרו בו שנים לוקה. אע"פ שעיקר הנזירות בעד אחד. דהקשה הש"ש למה כתב דוקא נהג נזירות דמשמע אם לא נהג נזירות אין לוקה. ומזה הוכיח דבעינן דוקא הוחזק הדבר. ולדברינו שביארנו דהיכא דנאמן נאמנותו תיכף בשעת הגדה. ישאר הקושיא למה כתב נהג נזירות נראה לי ליישב ע"פ מה שישבתי במקום אחר דברי הרמב"ם שכתב (בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ה' ט"ו) ז"ל הי' מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמא נאמן לא נחשדו ישראל על כך. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו ואותן הטהרות נטמאו. אם הי' נאמן לו סומך על דבריו. ואם לא שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח. והנה לכאורה דבריו אלו סותרים לדבריו בפי"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שכתב בהלכה ח' ז"ל מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק ה"ז נאמן והרי הן טמאות ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים. והרי התם חולק ואמר בין נאמן לאינו נאמן. וכאן סתים דאם שתיק נאמן. ועי"ש בכ"מ ואמרתי דהרמב"ם בלשונו הזהב אנהירו לעיינין. דהנה התוס' בגיטין (דף נ"ד) גבי הא דאמרינן שם ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו הי' עושה עמו בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן. אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן. מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן. רבא אמר כגון דאשכחיני' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' ואמר לו. והקשה בתוס' בד"ה אמר אביי ז"ל הקשה ר"ת דהכא אפילו לרבא לא מהימן אלא משום שהי' בידו תחלה ובפ' האומר פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומשמע התם דתרוייהו מודו בא"ל עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן. וכן אמר לו עד אחד אכלת חלב ואע"ג דאין בידו עי"ש בתוס'. והנה שם בקדושין (דף ס"ו) גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי אשתו זינתה בעד אחד והלה שותק דאביי אמר נאמן. ורבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואמר רבא מנא אמינא לה דתנן אמר ר' שמעון מעשה במגורה של דסקים ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלמה ומדדה ונמצאת חסירה כל טהרות שנעשו על גבה. ר' טרפון מטהר ור' עקיבא מטמא כו'. אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה וחלוצה שעבודתו כשירה אמר ר' עקיבא משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה. אמר ר' טרפון אתה דמית לבע"מ ואני דמיתי לבן גרושה ולבן חלוצה נראה למי דומה כו' התחיל ר' עקיבא לדון מקוה פסולה ביחיד ובע"מ פסולה ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים כו'. האי בעל מום שפסולו ביחיד היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן. אלא דשתיק ודכותה בבן גרושה וחלוצה דשתיק וקתני מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה שפסולו בשנים. והקשה בתוס' בד"ה אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח. וז"ל וא"ת מאי משל הוא זה. הרי במשל אפילו נודע שפסול הי' בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשירה כדמוכח בסמוך מקרא ובכי האי גוונא גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחלה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפילו לר' טרפון. ואומר ר"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בה כהן ועבד עבודה ובאו עדים והעידו שהי' המקוה חסר קודם הטבילה ר' טרפון אומר כשירה העבודה מידי דהוי אבן גרושה וחלוצה ואהא קאי המשל עכ"ל התוס'. וכמובן תירוץ התוס' דחוק מאד דהרי לא נזכר מאומה בברייתא המחלוקת דהעידו שטבל במקוה חסירה. וגם לפירוש התוס' מה שהודה ר' טרפון לר' עקיבא הוא רק בהאי מחלוקת דהעידו שטבל במקוה חסירה. אבל במקוה שנמדדה ונמצאת חסירה. בזה לא מצינו שהודה ר' טרפון. א"כ הי' לנו לפסוק כר' טרפון כדקיי"ל בכתובות אין הלכה כר' עקיבא לגבי ר' טרפון. וגם בכלל הסוגיא קשה מאד אטו משום דדמיא מקוה לבע"מ בדין דפסולו ביחיד. יהי' ג"כ שוים בדין דנמדד ונמצא חסר מאי ענין זה לזה:
ונראה לי דהנה התוס' הקשו איך אמר אביי היא היא דאשתו זינתה בעד אחד והלה שותק דנאמן. והרי אין דבר שבערוה פחות משנים. ונראה לי לבאר טעם מחלוקת אביי ורבא. דהנה לעיל ביארנו דהיכא דעד אחד בא לחייב איש אז לא נתנה לו התורה נאמנות. אבל אם לא בא לחייב איש בזה נאמן. והנה היכא דבא ואמר טהרות של פלוני נטמא. הנה יש בזה דיני איסור והוי כעד אחד באיסורין. ויש לומר שמשום זה יהי' נאמן. או דנימא כיון דבזה שהעיד שטהרות שלו הם טמאים הרי הוא מפסידו בעדותו. והויא כעדות לעון ולחטאת. דהיינו כל שבא להפסידו דאינו נאמן. והנה מצינו הדין הזה גבי חטאת. דאם בא והעיד שאכל חלב בשוגג. נוכל לומר שיהי' נאמן כדין עד אחד נאמן באיסורין. ויש לומר כיון שע"י עדותו נפסד פלוני. שצריך להביא חטאת. הויא עדות לעון ולחטאת דאינו נאמן. ומצינו דאמר קרא. או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפילו אינו מכחישו ת"ל או הודע אליו מ"מ. הרי מצינו דאמרה התורה בכה"ג. שיש לדין זה לאיסור וגם לחטאת. מצינו שאמרה התורה שאם אינו מכחישו נאמן. ואם מכחישו אינו נאמן. והנה אביי סבר דבאמת העדות הוא באיש. שהרי מפסידו וע"י עדותו נפסלו טהרותיו. ומחויב הוא להביא קרבן ע"י עדותו נמצא דהוא מפסיד ע"י. והא דמהימן באינו מכחישו הוא דנתנה התורה כח לאדם. שיכול להאמין ע"ע עד אחד. והוא בשתיקתו מאמינו על עצמו. והא דאמרינן לא יקום עד אחד באיש. היינו דוקא היכא דלא האמינו. אבל בהאמינו על עצמו לחיוב נאמן. וזהו כדאמרינן ביבמות פ"ז דמייתי ראי' מאו הודע אליו דעד אחד נאמן באיסורין ודחי ממאי דמשום דמהימן דלמא משום דקא שתיק ושתיקה כהודאה דמיא. היינו דבשתיקתו עושהו לעדות. זהו סברת אביי ואולי מזה ילפינן ג"כ. דנאמן עלי אבא מועיל אף בלא קנין. אכן רבא סבר דהא דמהימן באין מכחיש העד. אין הטעם משום דשתיקתו הויא הודאה. אלא משום דבאמת עד אחד נאמן באיסורין. דילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. אבל קם הוא לאיסורין ואף דהכא בא להפסידו. י"ל לרבא דלא שייך כאן לא יקום עד אחד באיש דזהו רק היכא שב"ד באו לחייבו שלא מרצונו ודעתו אבל הכא הרי גם לדידי' הוא ספק. ולגבי עצמו הרי הוא איסורין. דלגבי עצמו לא שייך לומר לא יקום עד אחד באיש שהרי כי היכא דלדידן מספקא לן אם נטמא הטהרות הכי נמי ספק הוא לבעל הטהרות וכיון דהאמינה תורה עד אחד באיסורין. הרי חיוב עליו להאמינו. אלא דנתנה לו התורה כח לומר אינו מאמינך. מדאמר קרא או הודע אליו. היינו דחזינן דאם יאמר אינו מאמינך. אז נעשה עדותו עדות באיש. אבל כשלא אמר תיכף אינו מאמינך. ממילא נשאר נאמנותו כדין עד אחד נאמן באיסורין. (ועיין ביו"ד סימן קכ"ז סעיף א' ברמ"א ודו"ק):
נמצא דמחלוקת אביי ורבא הוא בעד אחד שאמר נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן. לאביי הטעם אף שהעד אין נאמן בעדות כזה בשתיקתו הוא עושה אותו לעד. שהתורה נתנה כח לאדם להאמין על עצמו לחיובא. (וכדאמרינן בזה בורר נאמן עלי אבא כו'). אבל רבא לא ס"ל דבשתיקתו עושה לעד. אלא רבא ס"ל דהיכא דאינו מכחישו אז נשאר נאמנותו כדין עד אחד נאמן באיסורין. דהיכא דלא אמר אינו מאמינך לא מקרי העדות באיש. ומקרי עד איסור. שהרי לגבי עצמו הוא עד באיסורין. נמצא דאביי לשיטתו שפיר אמר דאם אמר אשתו זינתה בעד אחד ושותק. ס"ל לאביי דמהימן אף דאין דבר שבערוה פחות משנים. הלא כל עדות באיש אין פחות משנים ואעפ"כ באמר לו אכלת חלב ושתיק מחויב. הרי דנתנה לו התורה להאמין. ושתיקתו היא האמינתו על עצמו. א"כ גם בדבר שבערוה נאמן. אכן לרבא הא דנאמן באמר לו אכלת חלב. אין הטעם משום דבשתיקתו מקבלו על עצמו לעד. אלא הטעם דכשאינו מכחישו. ואינו אומר אינו מאמינך. אז נשאר נאמנותו מדין עד אחד נאמן באיסורין. א"כ היינו דוקא היכא דיש להעד נאמנות אבל בדבר שאין להעד נאמנות כגון בדבר שבערוה. אז אינו נאמן אם שותק שהרי לרבא שתיקתו לא הויא הודאה ורק דלא הויא הכחשה והכא בלא הכחשה. אין נאמן מדין דבר שבערוה:
והנה פלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא במקוה שנמדד ונמצא חסר דר' עקיבא מטמא ור' טרפון מטהר הוא דר' עקיבא סובר העמד טמא על חזקתו ואומר לא טבל. ולכאורה אם הטמא הזה נגע בטהרות. איך מטמינן הטהרות נימא העמד טהרות על חזקתם. ועכצ"ל דכיון דכבר נפסק הדין דהטמא טמא. ממילא הטהרות טמאים ולא שייך לומר העמד טהרות על חזקתם שהרי נגעו בודאי טמא. כיון שאמרינן העמד טמא על חזקתו. ובשעה שמטמאינן הטמא. אין עומד חזקת הטהרות לנגד חזקת הטומאה. וא"כ תקשה איך אמרינן העמד טמא על חזקתו. ואדרבא נימא מקודם דיינינן על המקוה. ובשעה שנדין על המקוה. הרי אז אין עומד חזקת הטומאה כנגד ונפסק הדין דהמקוה שלמה. וממילא נימא שהטמא טבל במקוה שלמה שהרי כבר נפסק הדין דמקוה שלמה היא. קודם שעמד חזקת הטומאה לנגד. וצ"ל דלא דמי דאיך נימא דיינינן על המקוה ופסקנוה לשלמה. שהרי בשעה שטבל לא נולד לנו ספק. ועתה בשעה שנולד הספק הרי המקוה ודאי חסירה. ועתה אין לנו לדון על המקוה ורק על הטמא באנו לדון. וא"כ אמרינן העמד טמא בחזקתו. וזהו דקאמר בגמ' הרי חסר לפניך. פירוש על המקוה אין עליך לדון עתה. שאם הי' לנו גם עתה ספק על המקוה. הי' לנו לומר מקודם דיינינן על המקוה ונפסוק שהמקוה שלמה. וא"כ לא יגרע חזקת טומאה למקוה. דחזקת טומאה הוא על האיש מזה אין לפסול המקוה כמו דלא מגרעינן חזקת הטומאה של הטובל מטעם חזקת טהרות שנוגע בהן. מטעם דעיקר הספק באיש הטובל. הכי נמי עיקר הספק בהמקוה. אבל כיון דהרי חסר לפניך. פירוש א"כ על המקוה אין כאן ספיקות. ורק על הטמא נולד הספק. וא"כ העמד טמא על חזקתו ואין לומר דכ"ז שלא נמדד המקוה נפסק הדין דמקוה שלמה היא. ולא יוכל חזקת הטומאה לגרע. שהרי כ"ז שלא נולד ספק לא שייך לומר נפסק הדין. אכן ר' טרפון ס"ל דגם כ"ז שלא נולד ספק שייך לומר נפסק הדין היינו כיון דמן הדין הי' המקוה בחזקת שלמה. שהרי לא הי' לנו לפסוק שמא חסירה היא. זה גופא מקרי נפסק הדין דהמקוה שלמה. נמצא דהמקוה בחזקת שלמה קודם שבא האיש לטבול. א"כ לא יוכל חזקת הטומאה לגרע חזקת המקוה. כיון שכבר נפסק הדין דשלמה. ואף שלא נולד לנו ספק ג"כ מקרי נפסק הדין. וכמו דאין מגרע חזקת טהרת האוכלין את חזקת הטומאה של הטובל משום דכבר נפסק הדין. וע"ז מביא ר' טרפון ראי' מבן גרושה וחלוצה שעומד ומקריב ונודע שבן גרושה וחלוצה הוא שעבודתו כשירה. וס"ל לר' טרפון דגזיה"כ בבן גרושה וחלוצה הי' דכיון שכ"ז שלא נודע נפסק הדין דכהן הוא משו"ה עבודתו כשירה. הרי חזינן דאף שלא נולד לנו ספק. ג"כ מקרי נפסק הדין. וע"ז הביא ר' עקיבא ראי' אם נימא דטעם הכתוב דכל שנפסק הדין דכהן הוא. עבודתו כשירה. א"כ גם בבע"מ הלא כ"ז שלא נודע לנו מומו. הרי הי' הדין דכשר ולדידך דחזקה מספק מקרי חזקה. א"כ גם בע"מ יכשר. אלא ע"כ בבן גרושה וחלוצה דהכשירה התורה אין הטעם. משום דכל זמן שלא נודע פסולו נפסק הדין דכהן הוא. אלא אדרבא דבאמת בן גרושה וחלוצה כהן הוא. ורק שאמרה תורה בשעה שנודע פסולו לב"ד אז נפסל. וא"כ שייך שפיר לומר כ"ז שלא נודע לא נפסל וכהן כשר הוא. דהיכא דבעינן שיפסול בזה שייך שפיר דכל זמן שלא נודע עדיין פסולו כשר הוא. אבל בבע"מ דבאמת פסול הוא אף שלא נודע פסולו פסול הוא. וא"כ אין ראי' שחזקה מספק יקרא חזקה. שהרי במקוה ג"כ בודאי דפסולה המקוה אף שלא נודע. וצריך רק להתודע. חזקה מספק שלא נודע הספק לא הויא חזקה. וזהו שמביא ר"ע ראי' שבן גרושה וחלוצה כהן הוא ורק שצריך לפסול שאמרה התורה כשנודע פסולו אז נפסל שהרי בן גרושה וחלוצה פסולו בשנים ובע"מ פסולו ביחיד וכמו שנבאר:.
דהנה לעיל ביארנו דעד כשבא להעיד אם בשעת מעשה לא הי' הדין דלא יקום כו' אז נאמן כבי תרי. ואם בשעת מעשה הי' הדין דלא יקום אז אין נאמן. והנה הש"ש בשמעתא ב' הקשה על דברי המ"מ (פט"ו מה' איסורי ביאה) דכתב הרמב"ם פנוי' שזינתה ואמרה בן זה בן פ' הוא אם אותו פ' כשר הרי הבן כשר. ואם אותו פ' ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו. אלא יהי' ספק ממזר עכ"ל הרמב"ם. וכתב המ"מ הטעם שאין האשה נאמנת לפסול ונאמנת להכשיר. דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר גמור לבא בקהל. אלא דרבנן גזרו והאמינוה בשל דבריהם. והקשה ע"ז הש"ש (בשמעתא ב' פי"ז) תינח בבתה. בה מאי איכא למימר אמאי נאמנת על עצמה לומר לכשר נבעלתי הרי אם נבעלה לפסול אסורה לכהן מן התורה. (ועי"ש בדבריו דהוי איקבע איסורא). ואמרתי לתרץ דהנה בספרי אמרינן (הובא בהגהת מיימוני בהלכות עדות פרק ה') לא יקום עד אחד באיש לכל ולכל לרבות להעלות לכהונה ולפסול. והיינו דאף דבכל התורה עד אחד נאמן באיסורין. היינו דוקא היכא דהעד לא בא לפסול הגוף. אז אף שבא לגרע ולהפסידו. כמו באמר לו אכלת חלב דמחייבו חטאת כיון דלגבי דידי' נמי הוי ספק לא מקרי עדות באיש רק עד איסור. אבל בבא להעיד על הגוף בזה בעינן דוקא שני עדים. ומשו"ה אמרינן פסול הגוף הוי היינו בהעידו עליו כהן הוא ממזר הוא. דהוי דיני הגוף. אבל העידו עליו שנתחללה בביאה לפסול. לא מקרי פסול הגוף דפסול הגוף לא הוי רק לגבי זה כמו חלל הוא. דהוי גוף אחר. אבל היא אם נפסלה. הוי רק פסול עלי' לכהן. דמשו"ה כתב הרמב"ם דאם אמר אשה זו זונה נאמן. (באופן דהיא לא הכחישתו. דבכה"ג לעלמא הוי עד איסור. דאילו אם היתה מכחישתו. הרי עדות באיש לחטאת הוא. שהרי מפסידה בזה שמעיד עלי' זונה היא. אבל היכא דהיא אינה מכחישתו בזה לעלמא הויא רק עד איסור). דזונה לא הויא גוף אחר ומקרא דלכל ולכל דמרבינן דעל דיני הגוף אין נאמן עד אחד. הויא רק באופן שהגוף אחר כמו כהן הוא ממזר הוא. חלל הוא. אבל מה שהיא נפסלה לכהונה. לא הוי גוף אחר רק פסול. לפי"ז מיושב קושית הש"ש דמאי מתרץ המ"מ דמשו"ה נאמנת לומר לכשר נבעלתי משום דהוי ספק ממזר דמותר מן התורה (אף באיקבע) דהתינח בבתה. בה מאי איכא למימר אכן לדברינו ניחא דהנה הטעם דכשבודקין אותה ואמרה לכשר נבעלתי. אף דהיכא דלא בדקנוה הוי ספק גמור. אעפ"כ מאמינין אותה הוא משום דעדותה הויא באיסורין ועד אחד נאמן באיסורין אף היכא דנוגע הדבר לעצמו כמו בספרה לה דנאמנת אף דנוגע לעצמה. וכדאיתא בתוס' (גיטין ב'). משו"ה הא דנאמנת ע"ע להכשיר שפיר הויא דהרי פסול של עצמה לא הויא פסול הגוף ועד אחד נאמן באיסורין. אבל להעיד על הבת אם כשירה היא או ממזרת הרי פסול הגוף הוי. ועד אחד אין נאמן בפסול הגוף. וא"כ איך נאמנת להעיד על הבת דהרי ילפינן מלכל ולכל דעדות הגוף אין נאמנת בשלמא ע"ע דלאו פסול הגוף הוי. נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין אבל על הבת איך נאמנת. לזה משני המ"מ דעל הבת נאמנת לומר לכשר נבעלתי. משום דפסול הבת לא הויא מדאורייתא דהרי ספק ממזר מותר מן התורה. ומדרבנן אסור. והימנוה רבנן בדרבנן. וזהו שמביא ר"ע ראי' דאם כדברי ר' טרפון, דכהן שהוא בן גרושה וחלוצה אינו כהן. ורק שהכשירה התורה כ"ז שהי' הדין דכשר לכהן. א"כ איך נימא דעד אחד אין נאמן להעיד שבן גרושה וחלוצה הוא נהי דאינו נאמן להעיד שהוא חלל. אבל להעיד שאינו כהן ע"ז לא שייך דיני הגוף. דזה אינו נאמן רק להעיד על הגוף. אבל להעיד שאינו כהן עי"ז יהי' נאמן. ע"כ דבן גרושה וחלוצה כ"ז שלא הועד עליו כהן הוא ורק דאמרה התורה כשיתודע אז נפסל. א"כ עדותו של העד אינו שאינו כהן אלא שבן גרושה וחלוצה הוא. וע"ז עד אחד אינו נאמן דעדות הגוף הויא:. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב (בפי"ב מהלכות מעשר הלכה י"ז) ז"ל חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ואין צריך לומר ע"ה. ולפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן. והקשה הראב"ד ז"ל א"א אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר. ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן הקשו עליו בגמרא (ירושלמי) ועד אחד נאמן. אמר ר' יוחנן קל הוא שהקילו באכסניא מפני חיי נפש. עיין שם בדבריו. אכן לדברינו ניחא דהנה לכאורה תקשה כיון דקיי"ל חזקה אין אדם חוטא ולא לו. א"כ אמאי אין עד אחד נאמן בשארי דברים הא אין אדם חוטא ולא לו. ועכצ"ל דהיכא דבעינן עדות שם לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. דזה הויא נאמנות וכיון דאמרה התורה בעינן עדים שנים. הרי לא האמינה התורה משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ורק היכא דנאמן עד אחד ומטעם חשוד בעינן לפוסלו ע"ז אמרינן אין אדם חוטא ולא לו. ובזה מיושב בפשטות קושית הש"ך על זה דאמרינן (בסימן נ"ו) בחו"מ דהשליש נאמן. אפילו הכחישו אחד מהן. ואמר שלא עשאו שליש אלא גזל ממנו. ג"כ השליש נאמן מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו. והקשה הש"ך מדברי הרא"ש בתשובה אם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואומר ע"מ כן נתנו לו שאחזירנו לשמעון כי מחל לו ראובן. וראובן אומר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו צריך לוי להחזירו לראובן כו' עי"ש בכל דברי הש"ך. אכן לדברינו בפשטות ניחא. דהנה היכא דבעי עדות אז לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. אבל עדות לא בעינן רק בב"ד. אבל הוא על עצמו יש לו נאמנות מדין אין אדם חוטא ולא לו. דכשהוא אומר ששליש הוא לתת לפלוני נאמן על עצמו. אבל אילו הי' הדבר ביד ב"ד. אז לא היו מאמינים שהרי ב"ד בעי עדות וחזקה אין אדם חוטא ולא לו לא הויא עדות. נמצא דזה הדין דשליש יכול ליתן באמרו ששליש הוא. הוא רק בפלוני שנותן לו ג"כ אומר בבירור כדברי השליש. דאז אין רשות ביד ב"ד למחות להשליש שלא ליתן דאין אדם חוטא ונאמן על עצמו אבל אי מי שהוא נותן לו אינו יודע. נמצא דהוא יסמוך רק על דברי השליש לזכות בממון אחר. כמו דב"ד בעי עדים להוציא ממון. ה"נ אסור לאיש לסמוך על דברי אחד וליקח ממון של פלוני. דהוא ג"כ אסור לו ליקח בלא שני עדים. וכיון דבעי עדים. בזה לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. נמצא דבתשובת הרא"ש דמיירי ששמעון הודה שהוא אינו יודע. רק שסומך על דברי לוי. בזה שפיר כתב הרא"ש דלוי צריך להחזירו לראובן. היינו דשמעון יתחייב לשלם לראובן שאין לו להאמין ללוי שמחל לו דלפטור עצמו מהחוב צריך עדים. ואין לו לקבל השטר מיד לוי על סמך חזקה אין אדם חוטא ולא לו. דהרי בעי עדים. וכן השליש שאמרו שנאמן מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו. היינו דוקא שאין ביד ב"ד למונעו מלתת למי שאומר. אבל אם אח"כ יתבענו מי שהדבר שלו. ויאמר לו גזלת ממני חפץ ונתתו לפלוני. ע"ז דהויא תביעה בודאי יצטרך לשבע היסת. אבל זה לא יתחייב רק אחר שכבר נתן ודו"ק כי בזה מיושב כל קושית הש"ך שם. ואין בזה המקום להאריך:
ולפי"ז מיושב ג"כ קושית הראב"ד איך כתב הרמב"ם דחשוד נאמן להעיד זה מעשר דאין אדם חוטא ולא לו. והרי בירושלמי אמרו דעד אחד מי נאמן. אלא קל שהקילו. אכן לפי הנ"ל דהרמב"ם מיירי במעיד על הפירות. דשם לא בעי שני עדים דהרי עד אחד נאמן באיסורין. בזה מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. אבל בירושלמי דמיירי דעדותו אינו על הפירות. אלא על האיש שהוא נאמן. וכיון דעדותו על האיש. הויא כמעיד כהן הוא דפסק הרמב"ם דבעינן דוקא שני עדים ליוחסין. משום דעל הגוף בעינן שני עדים. והיכא דבעינן עדות לא מהני חזקה אין אדם חוטא ולא לו. וכן הרמב"ם (בהלכה ח') דמיירי ג"כ בעדותו על האיש שהוא נאמן פסק דוקא באין מכיר אדם מומחה. אז התירו לו לסמוך על אחד מפני חיי נפש. אבל אם מכיר מומחה. לא יקח אלא מן המומחה:
נמצא דאף דבין לאביי בין לרבא אם אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן. אבל אין טעם של רבא כטעם אביי. דטעם אביי הוא דבשתיקתו עושהו לנאמן. אף דאין להעד נאמנות דלאביי הויא עדות באיש לחטאת. התורה נתנה לו כח להאמינו על עצמו. וס"ל לאביי דשתיקתו הויא האמנה. אכן לרבא ס"ל הטעם. משום דכ"ז שאין מכחישו הויא עד אחד באיסורין. ורק שיש לו רשות לומר אינו מאמינך ואז הויא עדות באיש לחייב וכשאמר אינו מאמינך אז מבטל נאמנותו. אבל בסתמא נאמן. נמצא דזה הדין דוקא כשהעד אמר והוא שתק אז בין לאביי בין לרבא נאמן. אבל אם בא לשאול לב"ד פלוני העד אמר לי שנטמאו טהרותיך. ושואל איך יעשה אם יאמינו או לא. נמצא לאביי דס"ל דאין העד נאמן בכה"ג דהויא עדות באיש ורק כששתק אז מאמינו על עצמו. אבל בבא לשאל אם יאמינהו. כ"ז שלא שתק למה נאמר לו שיאמינהו על עצמו. אבל לרבא דהעד נאמן מצד עצמו ורק באמר אינו מאמינך אז הויא עדות באיש. אבל בבא לשאול אם יאמינו אמרינן לו דיאמינו. שהרי לרבא עד אחד נאמן באיסורין הוא כ"ז שלא אמר אינו מאמינך. נמצא דסוגיא דקדושין. וסוגיא דגיטין הם שני דינין. בקדושין מיירי היכא דכבר אומר נטמאו טהרותיך ושתק. אבל סוגיא דגיטין מיירי לגבי השואל עצמו כשאומר לו נטמאו טהרותיך אם צריך להאמין לו או לא. נמצא דאזלי אביי ורבא לטעמייהו. דלאביי אין העד נאמן כ"ז שלא שתק. משו"ה אמר הטעם דברישא נאמן משום דכל שבידו נאמן ובסיפא דאין בידו אין נאמן. אבל רבא דס"ל דהעד נאמן כ"ז שלא אמר אינו מאמינך. משו"ה לדידי' ברישא נאמן בלא טעמא דבידו. אבל בסיפא אמר רבא הטעם משום דאשכחי' ולא אמר לי' מידי ולבתר הכי אשכחי' דאז הויא הוכחה שאין נאמנות בדבריו. שהרי הטהרות כבר הי' בחזקת ודאי שטהורים. ובכה"ג הויא עדותו באיש לחטאת. דאין נאמן עד אחד. וכן הרמב"ם חילק בין הדברים דבפי"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב. שם קאי אם בא העד ואמר והבעלים שתקו. או הכחישו איך הוא הדין. בזה אין שייך כלל לחלק בין נאמן לו או אין נאמן לו. דהדין הוא אם הכחישו אין נאמן בכל גווני ואם שתק נאמן בכל גווני. אבל בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין שם קאי לגבי הבעלים אם צריכין להאמינו או לא. בזה כתב הרמב"ם דבשעת מעשה מחויב להאמינו. אף אם אינו נאמן לו דלא נחשדו ישראל על כך. ובזה מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם למה ליה הטעם דלא נחשדו ישראל על כך תיפוק ליה דכל שבידו נאמן. אכן לדברינו ניחא דהטעם דכל שבידו הוא לאביי. אבל לרבא לא אצטריך לטעמא דכל שבידו דהרי אף שלא בידו נאמן. ואם נאמר באינו נאמן לו ע"ז לא יהני כל שבידו. דבידו ג"כ רק מדין בעלים ונאמנותו מדין עד אחד. וכיון דאין נאמן לו אין מחויב להאמינו אף בידו. (ולאביי מיירי בנאמן לו). ומשו"ה קאמר דלא נחשדו ישראל על כך דאף דבשארי דברים אין נאמן לו. בכה"ג לא נחשדו ישראל וצריך להאמינו. אבל לאחר מעשה. אז אם נאמן הוא צריך להאמינו. ואם אין נאמן לו שורת הדין שאינו נאמן ויכול לומר אינו מאמינך דאז הויא עדותו באיש והרוצה להחמיר על עצמו משובח:
כללא דמילתא דדברינו. דהיכא דאמר לאחד דבר שיגיע לו מזה הפסד בשום דבר. אם מאמינו הויא כעד איסור ונאמן. ואם מכחישו ואומר איני מאמינך אז הויא עדות באיש. דצריך שני עדים. וכן ביארתי בכעין זה דברי המרדכי בפרק אחד דיני ממונות. באחד שהטעה עדים שיאמרו שפלונית נתקדשה לו ואח"כ חזר בו עד אחד. ופסק המרדכי כיון דהיא מכחשת. כ"ז שלא נחקרו העדים יכולין לחזור בהן. והקשו לפי"ז אף אם היתה מודה הרי בקדושין לא הויא הודאת בע"ד כמאה עדים. ורק מטעם שויא אנפשא חתיכה דאיסורא. אכן לדברינו ניחא דהנה עדי קדושין לא בעי דרישה וחקירה וכיון דלא בעי דרישה וחקירה א"כ נגמר עדותם והויא הגדה. ושוב אין חוזרים ומגידים אבל כיון דעדות שנתקדשה הרי הפסד הוא לה. הרי לא גרע מעדות ממון דבעי דרישה וחקירה. מטעם שעדות באיש הוא נמצא דתליא בזה. אם היא אינה מכחשת א"כ לא שייך לומר שנבעי דרישה וחקירה מטעם שבאו להפסידה שהרי היא מודה. ורק מטעם עדי קדושין בעינן שנים מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים. והויא רק עדי איסור דלא בעי דרישה וחקירה משו"ה לא היו יכולין לחזור בהן כדין כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד כיון שכבר נגמר עדותם. אבל כיון שהיא הכחישה א"כ עדות באיש הויא וצריך דרישה וחקירה וכל זמן שלא חקרו אותם יכולין לחזור בהם שהרי היכא דבעי דרישה וחקירה לא נגמר הגדתם כל זמן שלא חקרו אותם. ובזה מיושב ג"כ הירושלמי שהביא הרשב"א בקידושין (דף מ"ג) דאמרינן האומר לשנים צאו וקדשו לי האשה. הן הן שלוחיו הן הן עדיו. והביא הרשב"א ירושלמי אמר ר' בון בר חייא נראין דברים בשקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו. אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קידשתו בכסף אינו כנוגע בעדותו וכתב הרשב"א ע"ז וטעם דר' יוסי לא הבנתי. ולפי דברינו מבוארים דברי הירושלמי. דהנה הרא"ש הביא בהשולח ירושלמי דאם עשה שליח צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים. הרי דצריך להחזיק בפני שני עדים אחרים מלבד השליח. והקשו המפרשים הא אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו ונראה לתרץ דהנה אמרינן בגיטין (י"ז) שנים שהביאו גט ממ"ה אין צריכין שיאמרו בפ"נ ובפ"נ דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני. והנה התוס' פירשו הטעם דאין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ אף דעיקר הטעם משום חששא דלא יהי' עדים מצוים לקיים. וא"כ הרי העדים ילכו ולא ימצאו לקיימם. ופירש הריב"א דכיון דהעדים אומרים שהבעל שלחם שוב לא חיישינן שמא החתים עדים פסולים. נמצא דעיקר נאמנותם שאומרים שהבעל שלחם. א"כ תקשה למה אמרינן מה אילו יאמרו בפנינו גירשה. אטו עדים צריכים למיגו דמשום הכי יהיו נאמנים לומר הבעל שלחם משום דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה. הרי שני עדים אין צריכין למיגו:
ונראה לי דהנה עיקר טעם הירושלמי דאין שליח עולה משום שנים משום דגדר עדות הוא רק כשמעיד על פלוני אבל על עצמו אין מועיל עדות. אף שאין נפקא מינה לו כיון דעל עצמו הוא אין אדם מעיד על עצמו. וכן כתב הרמב"ם (בפי"ב מהלכות טוען ונטען). דאם טען המערער שהשוכרים לא דרו בהבית ביום ובלילה אין עדות השוכרים מועיל להעיד שדרו ביום ובלילה. אף שאין הדבר נוגע להם כלל שהרי מיירי הרמב"ם היכא דנקיטי אגר ביתא בידייהו אעפ"כ אין יכולים להעיד מפני שהדבר תלוי בהם. פירוש ולהעיד אנו דרנו ביום ובלילה הוי עדות על עצמן. דגדר עדות הויא רק על פלוני. פלוני עשה הדבר. אבל לא על עצמו. ומשו"ה אין השליח נאמן להעיד על עצמו אני נעשיתי שליח דזהו עדות על עצמו. ומשו"ה שנים שבאו ממ"ה והביאו גט אין נאמנים כלל לומר נעשינו שלוחים. ומשו"ה אצטריך לטעמא דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני ואין הפירוש שנאמנים מטעם מיגו דכבר כתב הרמב"ן דהיכא דצריך עדות. והעדים אין נאמנים. אז אף מיגו לא יועיל שמטעם מיגו לא נעשו עדים. אלא הכונה דכיון דהם יודעים שהבעל שלחם וכשהבעל שלחם לא חיישינן שחתם עדים פסולים נמצא דשנים שהביאו גט ממ"ה ומסרו להאשה בתורת שהבעל שלחם. הרי הם מעידים עתה שהיא מגורשת. ולהעיד שהיא מגורשת על זה נאמנים. וזהו דקאמר מה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני. וכשמביאים גט הרי הם מעידים בפנינו נתגרשה. ולפי"ז שפיר מיושב החילוק דאם עשה שליח צריך להחזיקו בפני שנים. אבל אם החזיקו רק בפני אחד לא מהני משום דלא יהי' לנו עדות שהיא מקודשת שהרי כשיבא השליח והעד להעיד שעשאו שליח. לא נאמינו להשליח בעצמו שאין אדם מעיד על עצמו. והעד הרי הוא רק עד אחד. ואם יבאו העדים שנתקדשה בפניהם ע"י השליח ג"כ לא יוכלו להעיד שמאין ידעו שהוא שליח. אבל אם עשה שנים לקדש או לגרש הרי השלוחים בעצמם יודעים שהם שלוחים. נמצא דיוכלו לבא לב"ד ולהעיד אנחנו יודעים שפלונית מקודשת או מגורשת. כדאמרינן שם מה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני:
נמצא לפי"ז מיושב ג"כ דברי הירושלמי שהביא הרשב"א. דהנה אילו היו עדי גירושין או קידושין צריכין דרישה וחקירה. לא היו נאמנין בסתמא לומר. אנחנו מעידים שפלונית מקודשת. והיו צריכין לחקור ולדרוש מאין תדעו והיו צריכין לומר כן וכן הי' המעשה היינו שהוא שלח אותנו. נמצא דנוגעים בעדותם הויא. אבל כבר ביארנו דהיכא דאין מכחשת אותם לא בעי דרישה וחקירה. נמצא דיוכלו להעיד אנחנו יודעים שפלונית מקודשת. ולא יחקרו אותם יותר. זהו דקאמר ר' יוסי מאחר שהתורה האמינתם. פירוש שהתורה לא הצריכה דרישה וחקירה. נמצא דע"ז שמעידים אנחנו יודעים שמקודשת לא שייך לפסול מטעם נוגע בעדות. ועוד שעיקר פסול נוגע בעדות הוא מחששא דמשקר. והנה הטעם דבעינן דרישה וחקירה הוא ג"כ מחששא דשמא משקרים. ואחרי שהתורה חששה למשקר רק בעדות שמעידין על איש להפסידו. אבל בעידי קדושין דלא הצריכה התורה דרישה וחקירה הרי לא חששה התורה לחשש משקר. נמצא דגם פסול דנוגע בעדות אין בעדי קדושין. שגם פסול דנוגע בעדות הוא. דכיון דנוגע הוא חסר הדרישה וחקירה שהרי צותה התורה לחקור ולדרוש שיתברר שאין אומר העד שקר. והרי לא נתברר שיוכל להיות שאמר עדיין שקר. אבל היכא דלא צותה התורה לחקור ולדרוש הרי דלא חששה התורה למשקר. א"כ גם נוגע אין פסול. משו"ה היכא דהיא אינה מכחשת דאז העדות לא הויא עדות באיש והוי רק עד איסור בכה"ג אין פסול נוגע. וזהו דקאמר הירושלמי מאחר שהאמינתו התורה ולא חששה למשקר אין נעשה כנוגע היינו שנאמר שמעיד שקר משום נגיעתו דלא חששה התורה בעידי קדושין למשקר היכא דהיא אינה מכחשת. ומיושב ג"כ מה שכתב הרמב"ם נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה שהקשה הש"ש למה דוקא נהג. אכן לדברינו ניחא דכיון דבא להעיד שנדר בנזיר הרי הפסידו ועדות באיש הוא ואין עד אחד נאמן. אלא כיון דנהג נזירות על פיו הרי לא הכחישו והאמין להעד אז מקריא עד איסור דנאמן כשנים אבל העיד עד אחד שנדר בנזיר ושתה יין אז אף אם התרו בו שנים לא ילקה שהרי אף אם לא הכחישו. שתיתו זו היא הכחשתו וכיון שאינו מאמינו הרי עדות באיש דאין נאמן. משו"ה כתב הרמב"ם דוקא נהג נזירות דאז כיון שלא הכחישו הויא עד איסור. וממילא נאמן כשנים דכל שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים דילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל לשאר מילי קם כשנים:
היוצא לנו מכל הנ"ל דמה שחילק הש"ש בין שבא הרוב קודם המעשה דאז הולכין אחר הרוב משום דכבר הוחזק. אבל בשעת מעשה אין הולכין אחר הרוב ומביא ראי' מע"א דלוקין ע"פ ע"א ופירש מטעם הוחזק לפי דברינו אין הטעם משום דהוחזק. רק בעד אחד אמרה התורה דקם הוא לאיסורין כשני עדים. אבל גבי רוב ממ"נ אם רוב כעדים. גם בשעת מעשה נלך ואם רוב אינו כעדים גם מקודם לא יועיל. ועוד שהרי ראי' מפורשת דהולכין אחר הרוב אף בשעת מעשה שהרי אמרינן וארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו והיכי דמי דאיכא תשעה ישראלים ואחד עכו"ם מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. הרי דאילולי קבוע דכמחצה על מחצה היינו אומרים זיל בתר רובא אף דהרוב נולד בשעת זריקת האבן שהרי קודם זריקת האבן לא שייך לומר הוחזק. הרי דגם רוב שבשעת מעשה הולכין אחר רובא. והדרא קושיא לדוכתא מדיינים דהולכין אחר הרוב וגם על עיקר הטעם מדוע בנפשות הולכין אחר הרוב ובדיני ממונות אין הולכין. ונראה לי דהנה התוס' בב"ק (דף כ"ו) פירשו דאף דרב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא במוכר שור לחבירו דלא מצי למימר קים לי בנפשך. אבל גבי כד וחבית דמצי למימר קים לי בנפשאי שאני מן המועט. בכה"ג גם רב מודה דאין הולכין אחר הרוב. וקשה לי טובא. דא"כ מאי פריך בב"ב על רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ממתניתין דהאשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ואמאי לימא הלך אחר הרוב נשים. ורוב נשים בתולות נישאת. ולפי דברי התוס' מאי קושיא דלמא כי קאמר רב הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא היכא דלא טען ברי. כמו גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דלא מצי למימר ברי לי שקנית לשחיטה. אבל היכא דמצי למימר קים לי גם רב מודה דאין הולכין. וא"כ מתניתין דהאשה שנתארמלה דמיירי בודאי בטוען קים לי כדאמרינן בהאשה שנתארמלה דמתניתין בטוען ברי וברי א"כ מאי קושיא בכה"ג גם רב מודה דאין הולכין בממון אחר הרוב שהרי טוען קים לי שאלמנה נשאתיך:
ונראה לי דאף דזה ברור כדברי התוס' דהולכין אחר דעת שניהם היינו אם המוכר הי' כונתו להקנות כד והלוקח כיון חבית. לא קנה הלוקח כד כיון שלא הי' בדעתו לקנות כד והמוכר לא נתחייב לתת חבית כיון דלא הי' בדעתו לתת חבית היינו דוקא בכד וחבית דהם שני מינים. וממילא איך יקנה הלוקח כד. כיון שאין ברצונו לקנות כד. וכן המוכר איך יתחייב לתת חבית כיון דלא הי' דעתו על חבית. אבל במוכר שור לחבירו דהספק הוא רק לאיזה דבר קנהו או לשחיטה או לרדיא. בזה לא אזלינן כלל בתר דעת הלוקח דכיון שקנה סתם ולא פריש. קנה לכל מילי. ודברים שבלב שבדעתו הי' על דבר אחד לאו דברים נינהו לבטל המכירה כיון דלא פירש ורק אם גם כוונת המוכר הי' להקנות על דבר אחד אז בטלה המכירה. שאם גם הוא הקנהו לדבר אחד הרי ידע שטעות הוא במכירה (ועיין ברשב"ם ב"ב (צ"ב) ד"ה לשחיטה ז"ל דכיון דרובא לאו כלום הוא לא הי' למוכר לפרש אלא לוקח הוה ליה למימר לרדיא קא בעינא ליה ומדלא פריש הפסיד עכ"ל הרשב"ם). וכן מפורש ברמב"ם (פט"ז מהלכות מכירה הלכה ה') ז"ל הרמב"ם המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך במה דברים אמורים בשהי' הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה. אבל אם הי' יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר עכ"ל הרמב"ם. ואם נימא כדברי התוס' דאם הלוקח היה כונתו לחרישה אף שהמוכר לא ידע בטל המקח למאי קאמר הרמב"ם אם הי' יודע מאי איכפת לן דהמוכר לא הי' יודע כיון שנתברר לנו שאינו קונה אלא לחרישה הרי לא היתה כונתו לשחיטה. אלא ע"כ דס"ל להרמב"ם דכיון דזבין בסתמא להאי שור לא אזלינן כלל בתר דעתא דלוקח דאף אם נתברר לנו שדעתו הי' לחרישה. ג"כ המקח לא בטל ורק בדעת המוכר תליא מילתא. אם הי' יודע שקונה לחרישה. אז בודאי הקנה לחרישה. אבל היכא דלא ידע יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. הרי דעיקר עיינינן בדעת המוכר למאי זבין. וממילא רב דס"ל הולכין אחר הרוב. הוא אף היכא דאמר קים לי בנפשאי שהרי המוכר טוען בודאי לשחיטה מכרתיו לך. ס"ל לרב הולכין אחר הרוב. ואמרינן הרוב מוכיח דזבין לרדיא. כיון שרוב קונים לרדיא ומשו"ה פריך ממתניתין דבתולה נשאת לרב. ולפי"ז דין דכד וחבית אליבא דהרמב"ם דס"ל אזלינן בתר דעת מוכר גבי מוכר שור ונמצא נגחן. לפי"ז יהי' הדין דוקא לשמואל דלרב אף היכא דטוען קים ליה אזלינן בתר הרוב. לפי"ז יהי' שפיר טעמא דשמואל דאין הולכין אחר הרוב. דהנה הא דאמרה התורה הולכין אחר הרוב הוא דוקא היכא דמספקא לן. שם אמרה התורה זיל בתר רובא. אבל היכא דודאי לן דלא הוי כרוב. לא אזלינן בתר רוב דאם יש ט' חנויות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה. הרי מותר ליקח בשר מן החנויות שמוכרות בשר שחוטה. ולא עוד אלא אף אם ימצא בשר פריש. ויאמר אחד אני ראיתי שנפרש מן הכשירה בודאי דלגבי עצמו יהי' נאמן לאכול. ואין סברא כלל לומר דב"ד כשראו בשר פריש ואחד אומר שהוא ראה שנפרש מהכשירה ואכלו ילקוהו ב"ד מפני שיאמרו שבודאי הי' מט' חנויות הטריפות שהרי רוב הם. בודאי דאין סברא כלל לומר כן. דהא דגזרה התורה אחרי רבים להטות היינו דוקא בספק. אבל לא היכא שיודע בודאי וכיון דהוא אומר שודאי לו שהוא מן המועט מותר לו לאכול. והנה הא דב"ד מכריחין לאחד לשלם עיקר החיוב הוא על האדם לשלם. וב"ד מכריחין אותו לקיים מה שמוטל עליו. נמצא כיון דביארנו דגבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אזלינן בתר דעת מוכר אליבא דהרמב"ם. א"כ שפיר אמר שמואל אין הולכין אחר הרוב דאיך יכופו ב"ד לשלם הרי הוא אומר ברי לי שאין אני מן הרוב ואימתי אמרה התורה זיל בתר רובא היינו בספיקא. אבל לא בודאי לו. ואיך נכופו לחייבו. ולא דמי לדיני נפשות דהתם הדין על ב"ד שב"ד יהרגו את הרוצח. ואמרה התורה היכא דמספקא להו אם הרג טריפה או שלם זיל בתר רובא ובערת הרע. היינו דכיון דהחיוב להרוג הוא על ב"ד. התורה אמרה זיל בתר רובא היכא דמספקא מילתא אף בדיני נפשות. אבל בדיני ממונות אין הדין על ב"ד אלא לכופו לשלם היינו לכוף אותו שהוא יקיים המוטל עליו ואיך נימא עשה מה שמוטל עליך. מטעם זיל בתר רובא שהרי הוא אומר יודע אני דכאן לא הי' כרוב:
אלא כל זה לא שייך אלא היכא דהספק במעשה כמו במוכר שור. וכמו באומר אלמנה נשאתיך דאיך נימא קיים מה שמוטל עליך הרי הוא אומר יודע אני בבירור שהיא לא היתה מן הרוב. והתורה לא אמרה זיל בתר רובא רק היכא דמספקא מילתא. אבל לא בודאי לי שאין זה כרוב. וכן בגמל האוחר בין הגמלים ג"כ מיירי (לפי ס"ד דגמ') באומר ברי לי שלא הזיק גמל שלי. אבל בספק איך הוא הדין כגון גבי דיינים. איך יאמר שיפסוק הדין כן אטו ב"ד הוא שהוא יפסוק הדין. הרי על ב"ד אמרה התורה שיפסקו הדין. לא שבע"ד יפסוק. נמצא כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות הרי גם על זה מוטל שהוא יפסוק הדין כרבים. ובזה ביארתי שבכמה דוכתי מביא רש"י דביטול ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות. ולכאורה לא דמי דהתם שפיר איכא סברא כיון שרוב אומרים הדין כן צריך לילך בתר רוב. אבל בנתערב לח בלח דבודאי יש כאן איסור. מניין שבטל האיסור המועט בתוך ההיתר. ואמרתי דהנה בדי"מ בעינן שלשה דיינים ובדי"נ בעינן דוקא עשרים ושלשה דיינים בשעת גמר דין ובפחות מכאן אף שבשעת משא ומתן הי' כולן אם בשעת גמר דין למשל לא יהי' רק שנים בד"מ ושלשה עשר בדי"נ לא יועיל אף שכולם מחייבין ואם נימא דהטעם הוא רק משום דשומעין לרוב. א"כ נשאר רק שנים בדי"מ ושלשה עשר בדי"נ. וע"כ דכשיש רוב מחייבים אז גם המיעוט בטל לגבי רוב והוא ג"כ נחשב בכלל המחייבין. הרי דמיעוט בטל בתוך הרוב. וא"כ גם בדי"מ אזלינן בתר רוב בדיינים שהרי בדין לא שייך לומר שהוא יאמר איך הדין. שהרי הדין על ב"ד לפסוק והחיוב לילך בתר רבים הוא על ב"ד. נמצא דעתה כולם מחייבים. ושפיר אמר ק"ו מה בדי"נ אזלינן בתר רובא דהיכא דהספק בדין לא במעשה. בזה ממון ק"ו מנפשות דהרי בכה"ג לא שייך לומר ברי לי כנ"ל:
ולפי"ז מיושב קושית התוס' בכתובות שהקשה איך אמרינן בתינוק שנמצא מושלך. דאם רוב ישראל ישראל. למאי הילכתא להחזיר לו אבידה. דהרי קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. אכן לדברינו ניחא דהנה הא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מטעם דלא אזלינן בתר רובא רק בספק ולא בודאי והכא הרי ברור לו. נמצא דהיכא דמספקא ליה כמו דאמרה התורה על ב"ד שילכו אחר הרוב. כן אמרה התורה על כל אחד לילך אחר הרוב היכא דמספקא ליה מילתא. נמצא כשמצא אבידה ונמצאת של התינוק כיון דהוא אינו יודע אם ישראל הוא או עכו"ם. מוטל עליו החיוב לילך אחר הרוב. ולסמוך על זה שישראל הוא ויחזור לו האבידה. שהרי אמרה התורה היכא דמספקא מילתא זיל בתר רובא. ולפי"ז מיושב בפשטות דברי הרמ"ה שכתב היכא דהכסף עדיין ביד הלוקח. לא מיבעיא היכא דרובא נינהו אלא אפילו כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והממע"ה. והקשו עדיפא הוי לרמ"ה למימר דאפי' רוב לשחיטה אין מוציאין מיד הלוקח שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק. אכן לדברינו ניחא דהנה ביארנו דבמוכר שור לחבירו. ונמצא נגחן בכה"ג דהשור ודאי קנה. אלא דמספקא לן אי הקני' הי' לרדיא או לשחיטה. בזה אזלינן בתר דעת המוכר. ואם המוכר מכר לשחיטה אף שהלוקח הי' בדעתו לרדיא כיון דלא פירש וקנה בסתם. דברים שבלבו אין מבטלין המכירה. ועוד ביארנו דעיקר טעם דאין הולכין בממון אחר הרוב. הוא משום דהתורה לא אמרה זיל בתר רובא. אלא בספיקא. לא בודאי וברור לו. אבל בספק לו מוטל עליו בעצמו לילך בתר רובא. מעתה שפיר כתב הרמ"ה דוקא אם כי הדדי נינהו לרדיא ולשחיטה. אז אם לא נתן הלוקח דמים. אין מוציאין דמספק אין מוציאין ממון. ודילמא גם המוכר לא מכר אלא לרדיא והוי מקח טעות. אבל אם רובא לשחיטה בכה"ג אף אם לא נתן מחויב ליתן שהרי עיקר הדבר תלוי בדעת המוכר ואם המוכר מכר לשחיטה אף שהוא רצה לרדיא המקח לא בטל דהוי דברים שבלב. א"כ כמו שמוטל על ב"ד הדין לילך אחרי רבים כן מוטל עליו בעצמו לילך אחר רובא. שהרי היכא דמספקא ליה אמרה התורה זיל בתר רובא. והיכא דמספקא ליה אם המוכר מכר לרדיא או לשחיטה מוטל עליו לילך בתר רובא לברר מזה שמכר לשחיטה וצריך לשלם הדמים משו"ה לא קאמר הרמ"ה רק אי כהדדי נינהו אז אין מחויב לשלם אם לא נתן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0