דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

במה דברים אמורים שהוא פטור על הטמון, במדליק בתוך שלו, והלכה האש ודלקה בתוך של חבירו. אבל מדליק בתוך של חבירו, (דברי הכל) משלם על כל מה שהיה בתוכו. [158]

ומודה רבי יהודה לחכמים, במשאיל מקום לחבירו להגדיש, לעשות שם גדיש, והגדיש, והטמין כלים בתוך הגדיש, והבעיר בעל השדה אש, ושרפה את הגדיש ביחד עם הכלים הטמונים שאין משלם אלא דמי גדיש בלבד, [159] כי על הכלים הטמונים הוא לא קיבל על עצמו לשמור עליהם, שהרי לא ידע עליהם כלל. וכן אם השאיל לו מקום להגדיש שם חטין, והלך והגדיש שם שעורין. או שהשאיל לו מקום להגדיש שעורין, והגדיש במקומם חטין. או שהשאיל לו מקום להגדיש חטין, והגדיש אמנם חטין, אלא, וחיפן את החטין מבחוץ בשעורין. או שהשאיל לו מקום להגדיש שעורין, וחיפן בחטין. והבעיר בעל השדה אש, ונשרף הגדיש, שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. והטעם הוא:

א. השאיל לו מקום להגדיש חטין, והגדיש שעורין, ודאי שאינו משלם אלא את דמי השעורין. [160]

ב. השאיל לו מקום לצורך שעורין והגדיש חטין, אף שראה המשאיל שהוא הגדיש חיטים, חייב רק בדמי שעורין, מפני שהוא לא קיבל על עצמו אלא שמירת שעורין בלבד. [161]

ג. השאיל לו לצורך חטין וחיפן בשעורין. יכול בעל השדה לטעון, אף על פי שנתתי לך רשות לחטין, מכל מקום אני לא ראיתי אלא שעורין בלבד, ולכן לא נזהרתי בהם כל כך. ולכן אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. [162] ד. השאיל לו לצורך שעורין וחיפן בחטין, לא עדיף מאילו הגדיש רק חטין במקום השעורין, שאינו משלם אלא דמי שעורין [כבסעיף ב]. [163]

אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה [164] כדי שתשמור עליו, ואמר לה: הזהרי בו, של כסף הוא!

אם הזיקתו בידים, ששרפה אותו או זרקה אותו לים, משלמת דינר זהב, למרות שהיא סברה שהדינר הוא של כסף.

והטעם הוא, משום דאמר לה המפקיד: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה! וכי הדינר שלך הוא, ומדוע איבדת אותו בידים? ולכן היא משלמת כפי ערכו האמיתי.

אבל אם רק פשעה בו, שלא שמרה על הדינר כדרך השומרים, והוא אבד, משלמת רק דינר של כסף.

משום דאמרה ליה האשה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי! קיבלתי על עצמי רק לשמור דינר כסף ולא דינר זהב. ולכן היא אינה חייבת אלא רק כאילו היא פשעה ולא שמרה על דינר כסף בלבד. [165]

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: אתון, בדרבא מתניתו לה. אתם אומרים הלכה זו של "פשעה בו, משלמת של כסף" משמו של רבא.

ואילו אנן, ממתניתא פשיטא לן. אנחנו הוכחנו את ההלכה הזאת מהברייתא דלעיל, שנאמר בה "חטין, וחיפן בשעורין, שעורין וחיפן בחטין, אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד".

אלמא, מוכח מכאן, שבשעורין וחיפן בחטין הוא אינו משלם על החטין שנשרפו, משום דאמר ליה בעל השדה: נטירותא דשערי קבילי עלי! קיבלתי עלי לשמור רק שעורין ולא חטין.

הכי נמי, בנתן לה דינר זהב ואמר לה שהוא של כסף, אמרה ליה: נטירותא בדהבא לא קבילי עלי! אני לא קיבלתי על עצמי לשמור דינר זהב רק דינר כסף, ולכן היא אינה משלמת רק דינר כסף בלבד. [166]

אמר רב: שמעית מילתא לרבי יהודה, שמעתי איזו שהיא הלכה שנתחדשה לפי דעת רבי יהודה במשנתנו, שמחייב על "טמון" באש, ולא ידענא מאי היא. אינני זוכר מה היא אותה הלכה.

אמר שמואל: וכי לא ידע אבא [כינוי לרב] מאי שמיע ליה, מה היא אותה הלכה?

והרי כך נאמרה ההלכה: לרבי יהודה, דמחייב על נזקי "טמון" באש, [167] עשו רבנן תקנת "נגזל" באשו!

שאם בעל הגדיש שנשרף טוען שהיו לו שם כלים טמונים, ואינו יכול להוכיח זאת, הרי עשו רבנן תקנה, שהוא יוכל להישבע מה שרבנן עשו תקנה דומה לנגזל, [168] שהוא נשבע כמה גזל ממנו הגזלן, והגזלן חייב לשלם לו את אותו הסכום. [169]

בעי אמימר: האם עשו תקנת "נגזל" וגורם על ידי זה שיגזלו ממנו את ממונו. האם גם כאן עשו רבנן תקנה, שישבע אותו אדם שהלשינו עליו, כמה ממון הפסיד לו המלשין על ידי הלשנתו, והמלשין ישלם לו את אותו הממון. או לא? [170] אליבא דמאן דאמר לא דיינינן דינא דגרמי, שאין מחייבים את האדם על "גרימת" הפסד לחבירו אלא רק על הפסד שעשה לו בידים, לא תיבעי לך, אין כאן שאלה כלל אם עשו תקנת "נגזל" במסור או לא, שהרי גם אם היה ברור כמה הפסיד לו המלשין בהלשנתו, לא היה חייב לשלם לו, דהרי לפיו את עצם דין "מסירות", נמי לא דיינינן. שהואיל והמלשין הוא רק גורם את ההפסד, אין אנו דנים אותו כלל לשלם על כך.

אלא כי תבעי לך, אליבא דמאן דאמר, דיינינן דינא דגרמי, [171] שלפיו גם על גרימת הפסד מחייבים לשלם. ואם היינו יודעים כמה הפסיד לו המלשין בהלשנתו היינו מחייבים אותו לשלם. ומעתה יש להסתפק, האם עשו תקנת "נגזל" במסור, דמשתבע ושקיל, שהנפסד ישבע כמה הפסיד לו המלשין, ויטול ממנו את התשלום על כך. או לא, שמא לא עשו תקנה זו במסור? ומסקינן: תיקו! [172]

ההוא גברא דבטש שבעט בכספתא [ארגז ששמים בו כסף] דחבריה, שדייה בנהרא, השליכו לנהר.

אתא מריה, הגיע בעל הארגז, ואמר: הכי והכי הוה לי בגוה! חפץ פלוני ופלוני היה לי בארגז.

יתיב רב אשי, וקא מעיין ביה: כי האי גוונא, מאי? האם המזיק חייב לשלם על החפץ שהניזק טוען שהיה בתוך הארגז? [וכפי שתבאר בגמרא מיד את שני צידי הספק].

אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה, ויש אומרים כי רב אחא בריה דרבא אמר זאת לרב אשי: וכי לאו היינו מתניתין! הרי במשנתנו מבואר הדין הזה.

דתנן: ומודים חכמים לרבי יהודה, במדליק את הבירה, שמשלם כל מה שבתוכו. שכן דרך בני אדם להניח בבתים.

הרי שדרך האנשים להניח כל דבר ודבר בביתם, ואם כן, היה לו למזיק להעלות על דעתו על כל דבר, שמא הוא נמצא בתוך הארגז הזה, ומדוע לא נחייב אותו על כל מה שהניזק טוען שהיה בתוך הארגז?

אמר ליה רב אשי: אי דקא טעין זוזי, אילו היה טוען הניזק שהיה כסף בתוך הארגז הכא נמי! ודאי היינו מחייבים את המזיק לשלם, היות והדרך לשים כסף בארגז.

אלא הכא (במאי עסקינן): דקא טעין מרגינתא. שהניזק טוען שהיה שם מרגלית.

ולכן יש להסתפק: מאי, האם המזיק חייב לשלם על כך או לא?

וצידי הספק הם: מי מנחי אינשי מרגינתא בכספתא, האם דרך האנשים לשים מרגלית בארגז, או לא, שאין דרך האנשים בכך, ולכן יכול המזיק לטעון, כיון שאין הדרך לשים מרגלית בארגז, לא עלה על דעתו שיש בארגז מרגלית, והוא פטור מלשלם על כך. [173]

ומסקינן: תיקו!

אמר ליה רב יימר לרב אשי: טעין כסא דכספא בבירה, מי ששרפו לו את הבירה [הבית], וטוען שהיה לו שם כוס מכסף, מאי? האם מאמינים לו שהיה ברשותו חפץ כה יקר, ומחייבים את מדליק האש לשלם לו, או שמא לא מאמינים לו?

אמר ליה רב אשי: חזינא, רואים אנו, אי איניש אמיד הוא, אם הוא עשיר, דאית ליה כסא דכספא, שנוהג להחזיק ברשותו כוס כסף, אי נמי, איניש מהימנא הוא, או שהוא אדם נאמן, דמפקדי אינשי גביה, שאנשים מפקידים אצלו פקדונות, ויתכן שמי שהוא הפקיד אצלו כוס מכסף, משתבע ושקיל. הוא נשבע שהיה לו ברשותו כוס מכסף [כמבואר לעיל שעשו תקנת "נגזל" באשו], והמדליק משלם לו על כך.

ואי לא, אם הוא אינו אדם עשיר, או אינו אדם נאמן, לאו כל כמיניה! אין לו כח לטעון כך, ואין מאמינים לו שהיה לו ברשותו כוס כסף. והמדליק אינו חייב לשלם לו על כך.

אמר ליה רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה ההבדל בין גזלן לחמסן? [174], [175]

אמר ליה רב אשי: חמסן, יהיב דמי. חמסן נקרא מי שגוזל חפץ מחבירו, ומשלם לו על כך.

גזלן, לא יהיב דמי. מי שגוזל בלי לשלם, נקרא גזלן.

אמר ליה רב אבא: אי יהיב דמי, "חמסן" קרית ליה!?

והאמר רב הונא: תלוה וזבין, מי ש"תלו" אותו, כלומר הכריחו אותו, עד שהסכים למכור מנכסיו, זביניה זביני! הרי המקח קיים, ואינו יכול לחזור בו. ומדוע הוא נקרא חמסן? [176]

אמר ליה רב אשי: לא קשיא.

הא דאמר "רוצה אני", כשהמוכר מסכים בדיעבד למכור, אז המקח קיים ואינו נקרא חמסן.

הא דלא אמר "רוצה אני", אלא נשאר בסירובו למכור, והוא לוקח ממנו בעל כרחו, אז המקח אינו קיים, ולכן הוא נקרא חמסן, למרות ששילם לו על כך. [177]


הערות

[158] רבא לשיטתו יפרש דוקא בכלים שדרכן להטמין. רש"י

[159] כתב החזון איש [ו ח]: לכאורה, לרבי לעיל [מז ב], דסבר בהכניס ברשות, שאין בעל הבית חייב בשמירתו עד שיקבל עליו בפירוש לשמור, צריך לומר דהכא איירי בקיבל עליו לשמור, או בנטר בי דרא כדאמר לעיל [נט ב]. אי נמי, לענין שלא להשאיר אש שיכולה להזיק, קיבל עליו גם בסתמא.

[160] הקשה הסמ"ע [תיח יח]: פשיטא! וכי ישלם יותר ממה שהזיק? ותירץ, שמשמיענו, שאם הטמין מוריגין בתוך השעורין, לא ישלם לו כאילו היה אותו מקום חטין, כדין כל טמון, והרי נתן לו רשות לחטין. אלא ישלם לו רק שעורין. ויש שתירץ, שמשמיענו, שלא נאמר הואיל ולא אמר ליה "גדוש" סתם, שהיה משמע בין חיטין בין שעורין, אלא אמר ליה "גדוש חטין", והרי זה כאילו אמר ליה כל מה שתגדוש, ואפילו שעורין, הריני מקבל עלי אחריותו לשלם עליו כאילו הוא חטין. קמשמע לן דלא אמרינן הכי, אלא כך אמר ליה: אם תגדוש חטין, אשלם חטין. אבל אם תגדוש שעורין, אשלם שעורין. חסדי דוד על התוספתא [ו יב].

[161] אף על פי שראה שהגדיש חטין [בדומה לדין שלאחר מכן "חטיו וחיפן בשעוריו" שפטור מטעם שלא ראה אלא שעורין, משמע שראה מה שהגדיש]. ולכן, אינו פטור אלא במדליק בתוך שלו ויצא לגדיש של חבירו, שאז אינו חייב אלא מטעם פשיעה בשמירתו, ויכול לטעון שלא קיבל עליו שמירת חטין. אבל במדליק בתוך הגדיש של חבירו, דהוי כמאבד בידים, חייב, שהרי ראה שהגדיש חטין. תוס' ד"ה שאינו על פי מהרש"א. [ולפי זה, בנתן לה דינר זהב, ופשעה בו, פטורה, אף על פי שראתה לאחר מכן שהוא של זהב. וכן כתב הקצות החשן [רצא ד] שפטורה, כיון שבשעת קבלתה לשמור לא קבלה על עצמה לשמור של זהב]. ובתוס' רבינו פרץ כתב הטעם, כיון ששינה ממה שאמר לו בעל הבית, הוה ליה כמכניס פירותיו שלו ברשות, שהרי לא נתן לו כלל רשות מחטין.

[162] הקשה תוס' רבינו פרץ: למה ישלם עבור החטין הפנימיות, והרי הם "טמון" בשעורים? ותירץ, שהרי זה כמקום כלים הטמונים, שרואין אותן כאילו הוא מלא תבואה, וגם כאן משלם כאילו הכל שעורים.

[163] כתב הר"י מלוניל: לכאורה, אם כן, הבבא הזאת מיותרת! ? ויש לומר, שבא להשמיענו, שאף על פי שלא עבר על דעת בעל הבית לגמרי כמו לעיל, שהרי רוב הגדיש הוא שעורים, אף על פי כן לא משלם לו כלל על אותם חטים שעבר על דעתו, כיון שלא קיבל עליו אלא שמירת שעורים.

[164] מה דנקט "אשה", הוא משום שזה הלשון רגיל בפיו לגבי קידושין, והוא הדין לאיש, הרא"ה הובא בנימוקי יוסף. ובפסקי הרי"ד כתב, שנקט "אשה", שאין דרכה להכיר במטבעות, ואף על פי שראתה שהוא של זהב, סברה שהוא כסף המצופה זהב.

[165] כתב קצות החושן [רצא ד]: לכאורה נראה, דהא דמזיק חמור יותר מפשיעה, משום שמזיק הוא בידים, מה שאין כן פשיעה. אמנם, אי אפשר לומר כן. שהרי רבי יהודה מחייב במדליק ארנקי בגדיש [ואפילו במדליק בתוך שלו], אף על גב שאינו מזיק ממש בידים, אלא הוא רק פושע, ואילו בדינר זהב הוא מודה דפטור, כדמשמע בסוגיין. לכן נראה שהטעם הוא, משום שכל השומרים אינם מתחייבים בעל כרחם. אלא שהתורה ירדה לסוף דעתם, שברצונם מקבלים עליהם כל אחד את דרגת שמירתו. שומר חינם בפשיעה, שומר שכר בגניבה ואבידה, וכן שואל, וכדכתבו התוס' בכתובות [ני ב]. וכל שלא קיבל עליו השומר דין שמירה, אינו מתחייב שלא מדעתו. ולכן, בדינר זהב שפשעה בו, כיון שלא קיבלה עליה אלא רק שמירת כסף, פטורה מלשלם זהב. וכן במשאיל מקום לחבירו להגדיש, כיון שלא נתחייב אלא משום קבלתו שקיבל עלו לשמור, וכיון שהגדיש שלא ברשות יכול לומר לו לא קיבלתי עלי לשמור על זה, והרי זה כאילו הכניס שלא ברשות. מה שאין כן בארנקי בגדיש, שהתורה חייבתו בעל כרחו לשמור אשו שלא תזיק, משום הכי מחייב רבי יהודה אפילו בארנקי בגדיש, ואינו יכול לומר לא ידעתי שהיה שם ארנקי, כי התורה חייבתו בעל כרחו. ולפי זה כתב, שיש להסתפק בשומר אבידה, שסבור שהאבידה היא של כסף ונמצא שהיא של זהב, האם יתחייב כשנאבדה ממנו, כי אפשר, כיון שהתורה חייבה אותו בשמירה, הרי זה כמו ארנקי בגדיש לרבי יהודה, שחייב אף על גב דאינו אלא פשיעה, כיון שאינו תלוי בקבלתו.

[166] הקשה התוס' רבינו פרץ: מדוע לא הביאה הגמרא מהרישא של הברייתא "להגדיש שעורין, והגדיש חטין", שאינו משלם אלא דמי שעורים, משום שלא קיבל עליו אלא שמירת שעורים בלבד? ותירץ, ששם הטעם הוא משום דהוי כמכניס פירותיו שלא ברשות, שהרי לא נתן לו כלל רשות מחטים, אבל כאן הלא קיבלה על עצמה לשמור את הדינר הזה. ואין ראיה רק מחיטין וחיפן בשעורים, שנתן לו רשות להגדיש חטין ובכל זאת הוא פטור, כיון שלא קיבל עליו שמירה אלא לפי מה שהיה סבור שנמצא שם, וכשנראה מחופה מלמעלה בשעורים, היה סבור שכל הגדיש הוא שעורים בלבד. וזה דומה לדינר זהב שמסר לה עטוף בסמרטוט, שלא קיבלה עליה לשמור אלא לפי מה שהיתה סבורה שנמצא בתוכו. ומהאי טעמא, גם משעורין וחיפן בחטין אין ראיה ממה שאינו משלם על החיפוי של החטין. שהרי החפוי הוי כמכניס שלא ברשות, ואינו דומה לדינר זהב. [ובפנים נתבאר על פי רש"י שהראיה משעורין וחיפן בחטין].

[167] כתב הראב"ד: דוקא על הטמון, שהמזיק אינו יכול לטעון ברי שלא נשרף. אבל על הגלוי, והמזיק טוען ברי לי שלא נשרף, נשבע על כך ופטור, משום שהוא אינו גזלן גמור [שאפילו בטענת ברי עשו תקנה לנגזל שישבע ויטול]. שאם לא כן, למה דיברה הגמרא בטמון דוקא, ואליבא דרבי יהודה. יאמרו בגלוי, ודברי הכל. וכל שכן בטמון לרבי יהודה. והרשב"א חלק עליו, שאפילו בגלוי עשו תקנה. וכל שכן הוא, שאם האמינוהו לניזק בטמון, שהברי שלו אינו כל כך חזק, שאינו בטוח בעצמו לומר "כך וכך היה טמון בתוכו", שהרי המזיק אינו יכול להכחישו, כל שכן בגלוי, שהניזק מעיז ואומר "כך וכך היה טמון בתוכו, ואתה ידעת", שהברי שלו יותר חזק, וודאי הוא נאמן. ומה שאמרו בגמרא בטמון ואליבא דרבי יהודה, היינו משום שרבותא הוא, שאפילו טענו שהיה שם ארנקי בגדיש שאין הדרך להטמינו, נשבע ונוטל. וכן כתבו התוס' בד"ה לרבי יהודה, שהגמרא היתה יכולה לנקוט אפילו לרבנן, ובאופן שרבנן מודים שחייב בטמון, כגון במדליק בשל חבירו, ובדברים שדרכן להטמין. אלא להשמיענו רבותא, שאפילו בארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל. והר"י מלוניל כתב שבמדליק בתוך של חבירו פשיטא שעשו תקנת נגזל, דהיינו נגזל ממש, שהרי נכנס לתוך רשות חבירו שלא ברשות לבשל שם תבשילו והבעיר גדישו. אבל אליבא דרבי יהודה, שמדובר בהדליק בתוך שלו, הוה אמינא שלא עשו בו תקנת נגזל, שהרי אינו דומה לנגזל כי לא נכנס לתוך של חבירו. קמשמע לן שאפילו הכי עשו בו תקנת נגזל. ובהשלמה כתב, שהמדליק בתוך של חבירו במזיד דינו כחשוד על השבועה. וכיון שבדרך כלל הוא מודה על הגדיש עצמו ששרפו, נמצא שהוא מודה במקצת, שהדין הוא בכל חשוד על השבועה, שהצד שכנגדו נשבע ונוטל, מדין "שכנגדו חשוד על השבועה". אבל במדליק בתוך שלו, שלא הזיק בידים, אלא שפשע, אינו חשוד על השבועה, ולכן צריכים לתקנת נגזל.

[168] שנינו במסכת שבועות, בתחילת פרק שביעי: "כל הנשבעין שבתורה, נשבעין ולא משלמין. [כי מן התורה, יש רק שבועה לנתבע, כדי להיפטר מתשלום, אך אין שבועה מן התורה כדי ליטול ממון, כדכתיב]. ואלו נשבעין ונוטלין", שחכמים תקנו באופנים שונים שבועה לתובע שיוכל להישבע וליטול את מה שהוא תובע. ואחד מהם הוא שבועת הנגזל.

[169] הקשה התוס' רבינו פרץ: בכל ברי ושמא, דקיימא לן שהמוציא מחבירו עליו הראיה, למה לא עשו שם תקנת נגזל, שישבע הטוען ברי, ויטול? ותירץ, שלא עשו תקנת נגזל אלא רק בנזקי גופו, בדומה לנגזל, ולא בנזקי ממונו. ואשו נמי, כנזקי גופו הוא, לפי שאשו "משום חציו" היא נחשבת לחייבו.

[170] וכגון שיש עדים שמסרו, ואיבד ממונו, אלא שאין יודעים כמה. רי"ף. ונחלקו הראשונים: ר"ת מפרש את האיבעיא דוקא כשהמוסר מכחיש את הנמסר, בדומה לנגזל, שהגזלן מכחישו. אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה הפסיד לו, פשיטא שנשבע הלה, ונוטל. והר"י מפרש את האיבעיא אפילו כשהמוסר אינו יודע כמה הפסידו, בדומה לתקנת נגזל באשו, שהמעיר אינו יודע כמה הפסיד הניזק. ובכגון זה נסתפקו במסור, האם עשו לו תקנה או לא. תוס' ד"ה עשו.

[171] הקשה התוס' רבינו פרץ: כיון דדאין דינא דגרמי, אם כן, הוו ליה כשאר גזל, ופשיטא שעשו בו תקנת נגזל? ותירץ, מאן דדאין דינא דגרמי אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה הוא פטור, ולכן מיבעיא ליה, כיון דלא מחייב אלא מדרבנן [וכן הוא בתוס' לעיל [נד א] ד"ה חמור]. וכתב הקצות החשן [שפו א], שלדעת הראשונים הסוברים שדינא דגרמי הוא דין דאורייתא, צריכים לומר שהספק במסור הוא משום שאינו רק בדיבור בעלמא. וראה שם שכתב עוד תירוץ על זה.

[172] נחלקו הראשונים: יש אומרים שבכל תיקו בממונא פוסקים לקולא, ואינו נוטל כלום בשבועה. ויש אומרים, שבתיקו בממונא חולקים, וישבע כל אחד, ויטול מחצה. תוס' ד"ה עשו. וכתב תוס' רבינו פרץ, שלפי דיעה זו, ישבע הנמסר על כל מה שטען, ויטול מחצה. שאין לומר שישבע רק על החצי, שאם כן, יבא להערים, ויטעון כפליים ממה שהפסיד לו, כדי ליטול בשבועתו את הכל.

[173] התבאר על פי התוס' בד"ה מי, שהשאלה אינה לענין תקנת נגזל, אם הוא נאמן ליטול בשבועה, שאם כן מה אמרו ליה לרב אשי "לאו היינו מתניתין"? ומה ענין זה למשנתנו, שאינה מדברת כלל מענין תקנת נגזל. אלא אפילו כשיש עדים שהיה בו מרגניתא. ואין אומרים "מאי הוה ליך גביה דאזקיה" כמו בדינר זהב דלעיל, כי בדבר שאין הרגילות כלל, להיות אין אומרים כן. ושאני דינר זהב, שהיתה צריכה לחשוב שמא הוא של זהב כי לפעמים המפקיד אומר שהוא של כסף היות והוא חושש שאם תדע שהוא של זהב היא לא תסכים להיות שומר עליו. אבל מרגניתא, לא רגילים אנשים כלל לשים בכספתא. ומאידך הוא שכיח יותר מאשר ארנקי בגדיש, שחכמים פוטרים משום שאין הדרך להטמין כלל. אולם הרשב"א חולק על התוס', לפי שמשמעות הסוגיא היא שהאיבעיא היא לענין נאמנות הניזק. שהרי לשון הגמרא "אתא מריה, ואמר הכי והכי הוה לו בגוה" משמע שהוא טוען כך, ואנו איננו יודעים אם הוא אמת. ורב אשי הסתפק, שמא אין הרגילות לשים מרגינתא בכספא ועל כן אינו נאמן הניזק ליטול בשבועה. אבל אם היו עדים שהיה שם מרגניתא, ודאי היה חייב לשלם, שדוקא במדליק בשל חבירו, שלא עשה בידים פטור על דבר שאין דרכו להטמין. אבל כאן, שהזיקו בידים, אמרינן "מאי הוה ליך גביה דאזקתיה", כמו בדינר זהב.

[174] הקשה הפני יהושע מה ענין זה לכאן? ותירץ, משום דאמר לעיל, עשו תקנת נגזל באשו, וכן במסור, לכן נסתפקו, על אף שבמשנה במסכת שבועות לא אמרו אלא בנגזל ממש, ומשמע שהכל בכלל גזלן, שכל המפסיד ממון לחבירו נקרא גזלן. ולכן הקשו שאם כן מה בין גזלן לחמסן.

[175] כתבו התוס' והרשב"א, שבלשון המקרא אין חילוק ביניהם, ומדאורייתא חמסן הוא גזלן. והאיבעיא היא על מה שאמרו בסנהדרין [כה ב]: הוסיפו עליהם, הגזלנין, והחמסנין, לפוסלן לעדות. והיינו גזלן וחמסן מדרבנן, כמבואר שם. ועל זה מקשה, שבשלמא גזלן דרבנן, מצינו אותו בגוזל מציאת חרש שוטה וקטן, שאין בכך משום גזל מן התורה אלא רק מדרבנן, מפני דרכי שלום וכמבואר שם. אלא חמסן, כיצד יתכן שהוא רק מדרבנן? דקא סלקא דעתך, שחמסן לא יהיב דמי, ואם כן גזלן דאורייתא הוא. תוס' ד"ה מה. וכן כתב השיטה מקובצת: ואי קשיא, הא חמסן דאורייתא הוא, דכתיב "עד חמס"! ? יש לומר, דהחמסן האמור בתורה לענין פסול לעדות, גזלן הוא. ולשון תורה לחוד, ולשון חכמים לחוד.

[176] שאין ראוי לקרות חמסן אלא למי שגזל ממון חבירו, וכך הוא פירוש חמס בלשון המקרא. אבל כיון שמכרו של המוכר באונס, קיים, לא מיקרי חמסן. לחם משנה [אישות ד ר]. [ומיישב בזה דעת המגיד משנה, שכתב בדעת הרמב"ם בענין הלאו של "לא תחמוד", שעל אף שעובר החמסן על הלאו, מכל מקום המקח קיים. ואם כן, מה מקשה הגמרא כאן, שהרי אפשר, שאף על פי שהוא חמסן, מכל מקום המקח קיים, כמו שהוא לפי האמת לדעת הרמב"ם].

[177] ורק מדרבנן הוא נקרא חמסן. אבל חמסן דאורייתא, הוא גזלן שאינו משלם, אבל אם נותן דמים תמורתו הוא אינו פסול מן התורה. ואף שעובר בלאו של "לא תחמוד", אינו נפסל בגלל זה, משום שהלאו של לא תחמוד משמע לאינשי שהוא רק כשאינו נותן דמים, וכמבואר בבבא מציעא [ה ב]. תוס' ד"ה חמסן. ואילו התוס' הרא"ש בבבא מציעא שם כתב, שלמסקנת הסוגיא שם, חמסן דאורייתא הוא במקום שמאלץ את הבעלים למכור לו, ונותן לו את דמי החפץ, אלא שלא אמר הבעלים "רוצה אני לתיתו לך בדמים". וכשאמר הבעלים [בעקבות האילוץ של החמסן] "רוצה אני", הוא אר חמסן מדרבנן. והרמב"ם לא הביא בדין "תליוהו וזבין", שחל המכר דוקא אם אמר המוכר "רוצה אני". והקשו עליו מסוגייתנו, שמבואר בה שרק כשאמר המוכר "רוצה אני", מקחו קיים. ויש שכתבו, שהרמב"ם מבאר את תירוץ הגמרא שהחילוק בין אמר רוצה אני ללא אמר רוצה אני אינו לענין קיום המקח. ובשניהם מקחו קיים. אלא שבאמר המוכר "רוצה אני" הוא לא נקרא חמסן, ובלא אמר "רוצה אני" הוא נקרא חמסן, ומכל מקום המקח קיים. עצמות יוסף קידושין [ב ב] ד"ה ובדין, ועוד אחרונים.

במה דברים אמורים — במדליק בתוך שלו והלכה האש ודלקה בתוך של חבירו, אבל מדליק בתוך של חבירו — דברי הכל משלם כל מה שהיה בתוכו.

ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו בשדהו להגדיש בו גדיש, והגדיש חבירו תבואה בחצירו והטמין באותו גדיש דבר אחר, שאם גרם בעל השדה לשריפת הגדיש שאין משלם אלא דמי גדיש בלבד, שהרי לא קיבל חבירו רשות להטמין כלים אלה באותו גדיש. וכן אם קיבל רשות להגדיש חטין והלך והגדיש שעורין, או שקיבל רשות להגדיש שעורין והגדיש חטין. וכן אם הגדיש חטין וחיפן (כיסה אותן) בשעורין, או הגדיש שעורין וחיפן בחטים — מודה ר' יהודה בכל אלה שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד, שהוא הפחות שבהם.

ובענין דומה אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה לשמירה ואמר לה "הזהרי בו בדינר זה, כי של כסף הוא", והיא לא ידעה שהוא של זהב, אם הזיקתו את הדינר בעצמה — משלמת דינר זהב כפי שוויו האמיתי, משום דאמר [שיכול לומר] לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה [מה היה לך אצלו שהזקת אותו], כלומר, לא היית צריכה להזיק, ואין זה משנה אם היה זה של כסף או של זהב. ואולם אם פשעה (התרשלה) בו ואירע שאבד או נגנב — משלמת רק דמי דינר של כסף, דאמרה ליה [שהיא יכולה לומר לו]: נטירותא דכספא [שמירה של דינר כסף] שהוא פחות בערכו — קבילי [קיבלתי] עלי, אך נטירותא דדהבא [שמירה של דינר זהב] שהוא יקר — לא קבילי [קיבלתי] עלי.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אתון [אתם] בשמו של רבא מתניתו לה [אתם שונים אותה], אנן ממתניתא פשיטא לן [אנו מן הברייתא ברור לנו] דבר זה, שהרי שנינו: הגדיש חטין וחיפן בשעורין, הגדיש שעורין וחיפן בחטין — אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. אלמא אמר ליה [מכאן שיכול המדליק לומר לו] לבעל הגדיש: נטירותא דשערי קבילי [שמירה של שעורים קיבלתי] עלי ולא יותר, הכא נמי אמרה ליה [כך גם כן יכולה האשה לומר לו]: נטירותא דדהבא [שמירה של זהב] לא קבילי [קיבלתי] עלי.

א אמר רב: שמעית מילתא [שמעתי דבר הלכה] לשיטת ר' יהודה שבמשנתנו ולא ידענא [יודע אני] מאי [מה] היא אותה הלכה. אמר שמואל: ולא ידע [וכי אין יודע] אבא (שמו הפרטי של רב) מאי שמיע ליה [מה שמע]? אלו הם הדברים ששמע: לשיטת ר' יהודה שמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו, שכשם שבנגזל תיקנו חכמים שיכול הוא להישבע כמה גזל ממנו הגזלן, ויצטרך הגזלן לשלם, כך לדעת ר' יהודה שחייב על טמון באש, אם ישבע בעל הגדיש שדברים מסויימים היו בגדישו — יצטרך המבעיר לשלם אותם דברים.

ובענין זה בעי [שאל] אמימר: האם עשו תקנת נגזל זו שנשבע ונוטל, גם במסור (מלשין) שגורם להחרמת רכושו של חבירו בידי גויים, או לא? ומבררים את הבעיה: אליבא דמאן דאמר לא דיינינן דינא דגרמי [לדעת מי שאומר שאין אנו דנים דין של גורמי נזיקין] אלא מחייבים רק על נזק ישיר בידים — לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, שוודאי דין מסורות נמי [גם כן] לא דיינינן [אין אנו דנים] אפילו בנזק ברור, כיון שהוא בדרך של גרם נזיקין בלבד.

אלא כי תבעי [כאשר תישאל] לך הרי זה אליבא דמאן דאמר דיינינן דינא דגרמי [לשיטת מי שאומר שאנו דנים דין של גורמי נזיקין] והשאלה היא: האם עשו תקנת נגזל זו גם במסור, דמשתבע [שנשבע] הנפגע על טענתו שכך לקחו ממנו ושקיל [ונוטל] כטענתו, או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

מסופר: ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא [אדם אחד בעט בקופת כסף, כספת, של חבירו והשליכה בנהר], אתא מריה [בא בעליה] של הכספת ואמר: הכי והכי הוה [כך וכך היה] לי בגוה [בתוכה]. יתיב [היה יושב] רב אשי וקא מעיין ביה [ומעיין בה בשאלה זו]: כי האי גוונא מאי [כגון זה מה הדין]? האם מאמינים אנו לניזק או לא?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין [האם אין זו משנתנו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים. ואם כן צריך לסמוך על הניזק ולשלם מה שטוען שהיה שם, ומה מקום להסתפק בשאלה זו?

אמר ליה [לו] רב אשי: אי דקא טעין זוזי [אם שטוען הניזק שמטבעות] היו שם — הכא נמי [כאן גם כן הדין] שישלם. הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דקא טעין מרגניתא [שהוא טוען שמרגליות] היו בקופה, והשאלה היא: מאי [מה] הדין? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא [האם מניחים אנשים מרגליות בכספת] ונאמין לו, או לא? ואף שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: טעין כסא דכספא [אם הניזק טוען שהיתה לו בין השאר כוס כסף] בבירה (ארמון) ששרף חבירו, מאי [מה] דינו? האם נאמן הוא, או לא? אמר ליה [לו] רב אשי: חזינא [רואים אנו] אי איניש [אם אדם] אמיד (עשיר) הוא שיש מקום לשער דאית ליה כסא דכספא [שיש לו כוס כסף], אי נמי איניש מהימנא [או גם כן שאדם נאמן] הוא דמפקדי אינשי גביה [שמפקידים אנשים אצלו חפצי ערך] — משתבע ושקיל [נשבע שכך היה אצלו ונוטל] כטענתו. ואי [ואם] לא היה איש כזה — לאו כל כמיניה [אין זה בכוחו] לטעון כן וליטול כפי דבריו.

ובענין אחר אמר ליה [לו] רב אדא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מה ההבדל בין גזלן לחמסן? אמר ליה [לו]: חמסן — יהיב דמי [נותן כסף] עבור החפץ שנוטל מן הבעלים שלא כרצונם, ואילו גזלן — לא יהיב דמי [אינו נותן כסף].

ותמה רב אדא ואמר ליה [לו]: אי יהיב דמי [אם נותן כסף] חמסן קרית ליה [אתה קורא לו]? הרי כיון שנותן כסף ומשלם עבור מה שנטל, הרי זה קונה כדינו, ואף שלא מכר בעל החפץ מרצונו, והאמר [והרי כך אמר] רב הונא: מי שתלוה [תלו אותו] כדי להכריחו למכור דבר וזבין [ומכר] — זביניה זביני [מכירתו מכירה], משמע שגם מכירה באונס נחשבת כמכירה חוקית! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שמכירה מתוך אונס נחשבת מכירה — הרי זה במקרה שאמר "רוצה אני", שהסכים למכירה למרות שהוכרח לה, הא [זה] שהמכירה לא חלה — הרי זה במקרה שלא אמר "רוצה אני".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In what case is this statement said? It is in a case where one kindled a fire on his premises and the fire spread and burned items in premises belonging to another. But with regard to one who kindles a fire on premises belonging to another that destroys a stack of wheat, all agree that he pays compensation for everything that was inside the stack.

And Rabbi Yehuda concedes to the Rabbis that in a case where one lends space to another in his field to stack grain, and this person stacked grain in the field and concealed items inside the stack, if the owner of the field causes the stack to be burned down, he pays compensation for the stack alone, since the other person did not have permission to conceal items inside his stack. Similarly, if one received permission to stack wheat in the field of another and he stacked barley; or conversely, if he received permission to stack barley and he stacked wheat; or similarly, if he stacked wheat and covered the stack with barley, or stacked barley and covered the stack with wheat, in all these cases, Rabbi Yehuda concedes that he pays compensation for the barley alone, which is less than the value of wheat.

§ Rava says: With regard to one who gives a gold dinar to a woman for safekeeping and says to her: Be careful with this dinar because it is made of silver, if she herself damaged the dinar, she must pay compensation for the value of a gold dinar. This is because he can say to her: What business did you have damaging it? If she was negligent and it was lost or stolen, she pays as compensation only the value of a silver dinar, since she can say to him: I undertook to safeguard only a silver dinar, but I did not undertake to safeguard a gold dinar.

Rav Mordekhai said to Rav Ashi: You teach this halakha as a statement of Rava, but for us this halakha is obvious from the baraita that taught: If one stacked wheat and covered the stack with barley, or stacked barley and covered the stack with wheat, the one responsible for the fire pays compensation for the barley alone. Evidently, the one who kindled the fire can say to the owner of the stack: I undertook to safeguard a stack of barley but not a stack of wheat. Here too, in the case of a golden dinar presented as a silver dinar, the woman can say to him: I did not undertake to safeguard a gold dinar.

§ Rav said: I heard a halakhic matter in connection with Rabbi Yehuda’s opinion in the mishna but I do not know what it is. Shmuel said: And does Abba, which was Rav’s name, really not know what he heard? This is the statement that he heard: According to the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable for concealed articles damaged by a fire, the Sages applied the ordinance of a robbery victim to one whose concealed items are damaged by his fire. Just as the Sages instituted an ordinance that a robbery victim can take an oath as to what was stolen from him and the robber must repay him accordingly, similarly, according to Rabbi Yehuda the owner of the stack can take an oath that certain items were inside the stack, and the one responsible for the fire must pay compensation for them.

Ameimar asks: Did they apply this ordinance of a robbery victim in the case of an informer who causes another person’s property to be confiscated by the gentile authorities, or not? The question is clarified: According to the opinion of the one who says that we do not judge cases of liability for damage caused by indirect action, do not ask the question, as according to that opinion we also do not judge cases of liability for informers who cause indirect damage.

Rather, when you ask this question, it is in accordance with the opinion of the one who said that we judge cases of liability for damage caused by indirect action, and the question is: Did the Sages apply the ordinance of a robbery victim to one whose items were taken due to an informer, meaning that the victim can take an oath to support his claim with regard to what was taken and take this amount in compensation, or not? No conclusion was reached about this, and the dilemma shall stand unresolved.

An incident was related about a certain man who kicked a safe belonging to another, sending it flying into the river. The owner of the safe came to court and said: I had such and such inside it. Rav Ashi sat and was investigating the question: In a case like this, what is the halakha? Does the court believe the claimant or not?

Ravina said to Rav Aḥa, son of Rava, and some say that Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: Is this not identical to the case of the mishna, as we learned in the mishna: And the Rabbis concede to Rabbi Yehuda that if one sets fire to a building, he pays compensation for everything that was burned inside it, since it is the normal way of people to place items in houses? Similarly, it is the normal way of people to place money in a safe, and the court should rely on the claim of the victim.

Rav Ashi said to him: If the claimant were to claim that there were coins in the safe, this ruling would apply here also. But with what are we dealing here? We are dealing with a case where the claimant claims that there was a pearl [marganita] in the safe. What is the halakha? Do people typically place pearls in a safe, in which case he should be believed, or not? The dilemma shall stand unresolved.

Rav Yeimar said to Rav Ashi: If the one whose home was burned by the fire were to claim that he had, among other items, a silver goblet in the building, what is the halakha? Is he believed or not? Rav Ashi said to him: We view his situation. If he is a wealthy person, who would typically have a silver goblet, or alternatively, if he is a trustworthy person with whom people entrust valuable items, he can take an oath that this is what he had and take compensation according to his claim. But if he is not such a person, it is not in his power to be believed in such a claim.

§ Rav Adda, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: Concerning two terms used to describe those who take another’s property against his will, a gazlan and a ḥamsan, what is the difference between them? Rav Ashi said to him: A ḥamsan gives money for the article that he takes from its owner, albeit against the owner’s will, whereas a gazlan does not give money.

Rav Adda was puzzled by this response and said to him: If he gives money, do you still call him a ḥamsan? Since he pays money for it, he acquires it lawfully, despite the fact that its owner did not sell it voluntarily. But doesn’t Rav Huna say: If one was strung up so that another could coerce him to sell a certain item, and he sold it, his sale is a valid sale. This indicates that a sale under duress is considered a valid sale. Rav Ashi answered: This is not difficult. This case, where the sale under duress is legally considered to be a sale, is referring to a case where he eventually says: I want to sell the item, despite having been forced. By contrast, in that case, where the sale is invalid, he did not say: I want to sell the item.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

השאיל מקום לחברו להגדיש והלך המשאיל והדליק את הגדיש אע"פ שמכיון שהשאיל נעשה כמדליק בשל חברו פטור על הכלים ר"ל אף באותם שדרכם להטמין השאילו להגדיש חטים והגדיש שעורים שעורים והגדיש חטים או הגדיש חטים וחפן בשעורים או הגדיש שעורים וחפן חטים בכל אלו אינו משלם אלא דמי שעורים חוץ מן האחרונה שמשלם בכדי החפוי בחטים:

כל שבארנו שהוא פטור על הכלים באורו בשכלו חציו כגון שלא היה לו להעלות על לב בשעה שהדליק להיות הדלקה מתפשטת באותם הכלים ונתחדש דבר אחר כך שראוי להעלות כך על לב קודם שתגיע לשם והיה לו להזהר שלא תמשך לשם וכמו שבארנו בפרק שני הא אם לא כלו חציו חייב אף על הכלים כמו שהתבאר בפרק שני מעתה מדליק בתוך שלו הדבר קרוב להיות חציו כלים וכגון שהיה שם גדר ונפל שלא מחמת הדלקה והיה לו לגדרה קודם שתעבור שאין כאן חיוב חציו שהרי כלו כשהגיעה למקום הגדר אבל מדליק בתוך של חברו היאך אתה פוטר את שאין דרכו להטמין על כרחך צריך אתה לפרש שלא הדליק על אותו גדיש שהכלים בתוכו אלא במקום אחר שכלו חציו כשהגיע לאותו גדיש ומתוך כך פטור על הכלים אפילו נודע בעדים שיש שם כלים:

המפקיד דינר זהב לחברו לשמרו ואמר לו הזהר בו שהוא של כסף והלך והזיקו בידים חייב לשלם של זהב אע"פ שהוא אמר לו של כסף הוא שמ"מ מה היה לו להזיקו בידים אבל אם אבד מחמת פשיעה אינו משלם אלא של כסף שמ"מ הוא אומר שמירת כסף קבלתי עלי ולא של זהב:

מי שנכנס לבית חברו בפני עדים ולא היה מביא תחת כנפיו כלום וראוהו יוצא וכלים תחת כנפיו ובעל הבית תובעו כך וכך גזלתני הן שיאמר הוא לא גזלתיך כלום הן שיאמר לא גזלתיך אלא כך וכך תקנו חכמים שיהא הנגזל נשבע בכל מה שיטעון ונוטל וקראו לתקנה זו תקנת נגזל ובלבד שיטעון בדברים שהוא אמיד שיש לו אותו הדבר או שהוא כדאי להפקידם אצלו:

נסתפקו חכמים אם נתפשטה תקנה זו אף במסור שכל שמסר ממון חברו למלכות בעדים על הצדדים שהוא חייב כמו שיתבאר ענינם במסכתא זו ולא ידעו העדים כמה הפסידו והנמסר טוען כך וכך הפסדתני והוא כופר או בכל או במקצת אם יהא נשבע הנמסר ונוטל אם לאו ולפיכך אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ואף שבועת היסת במסור בכמה מסרו אין כאן ויש מצריכין שבועת היסת בכמה מסרו ואינו נראה שהרי פסול לשבועה ולשכנגדו אין כאן שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמו שיתבאר בראשון של מציעא ואם תפש הנמסר אין מוציאין מידו ויש פוסקין להוציא מן המסור חצי מה שנשבע זה הנמסר ואין מפקיעין לה לפי שהוא קנס ואין מגבין אותו שהרי מסור מעשרים וארבעה אבות הוא:

המזיק הרי הוא כגזלן לענין זה וכל שלא נודע לעדים כמה הזיק נשבע הניזק ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמיד עליהם אם בשלו ואם בפקדון וכן שיהא דרכן של בני אדם להצניע אותם הדברים שהוא טוען בכלי זה מעשה היה ודחף אחד ארגז של חברו בים ואלו טען הניזק שמעות היו לו לשם היה נשבע ונוטל בכדי מה שהיה אמיד עליו אלא שהוא טען מרגליות ונסתפקו חכמים אם דרכן של בני אדם להצניע מרגליות בארגז אם לאו ולא רצו להגבותו ומ"מ אם תפש לא היו מוציאין מידו הא מ"מ הגע עצמך שהיה בקבוק מלא או חמת או כיוצא בו וטען עליו מעות או מרגליות אין שומעין לו שאין דרכן של בני אדם להצניע מעות או מרגליות בכלים אלו היו שם עדים שכך היה משלם את הכל ואע"פ שאין דרך להצניע את אלו שם שהרי לא היה לו להזיקם בידים ומ"מ נפקד שפשע בכך פטור שלא קבל עליו אלא שמירה הראויה כמו שכתבנו בשל זהב ואמר לו של כסף ואם יש עדים שהוא יודע בכך אף לענין שמירה יראה שהוא חייב:

כבר בארנו שהמדליק את הבירה משלם כל מה שבתוכו אף לדעת הפוטר בטמון הואיל והדליק בתוך של חברו שדרכן של בני אדם להניח את שלהם בבירה אף בזו עשו תקנת נגזל ונשבע בכל שטוען שהיה שם ונוטל ובלבד שיהא אמיד בכך או בשלו או בפקדון וכן הדין במדליק בשל חברו בכלים הראויים להטמין והכל לפי ראות עיני הדיין וכל שהוא מפקפק בשקרות לא יוציא אלא בראיה:

כתבו חכמי הצרפתים שלא עשו תקנת נגזל באשו אלא בשהוא טוען איני יודע הא אם אמר בבריא חפשתי בה ולא היה בה מה שזה טוען אין מוציאין שלא בראיה ואע"פ שבתקנת נגזל הגזלן טוען בבריא ואעפ"כ עשו תקנה לנגזל הגזלן חשוד וזה ר"ל המדליק אינו חשוד וכן יש שהעמידוה דוקא במודה מקצת ואין הדברים נראין:

חכמי הדורות שלפנינו כוללין בדין זה שכל שהדליק בתוך שלו וכלו חציו או שעשה באונס ונתפשטה הדליקה בתוך של חברו פטור על כל טמון אפילו בדרכו להטמין ואפילו נודע בעדים שהיו אותם כלים לשם הדליק בתוך של חברו או כל שלא כלו חציו והדליק בפשיעה חייב על כל כלים שדרכן להטמין ואם בבירה על כל מה שהוא אמוד בו מדין תקנת נגזל ואם יש עדים חייב אף על מה שאינו אמוד בו ואע"פ שלא היה לו להעלות על לב מ"מ לא היה לו להזיק:

המדליק בשל חברו במזיד חשוד הוא ואם הודה במקצת משלם בכל כדין חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וכשמודה על הגדיש וכופר על הטמון הרי זה מודה מקצת כדין טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם ואם מודה על הגדיש ואומר על הטמון איני יודע יש מי שאומר שכנגדו נוטל שלא בשבועה כדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמתוך שאינו יכול לישבע משלם ואף הם דחו סברא זו לומר שבחמשין ידענא וכו' טענת הנתבע רעועה וחלושה שהרי היה לו לידע אבל זה שלא היה לו לידע אינו נוטל אלא בשבועה ואף זו מתקנת נגזל ובמדליק בתוך שלו שאין כאן חיוב על הטמון כלל ואין כאן חשוד אלא פושע עשו תקנת נגזל בגדיש עצמו ודברים אלו כלם כשיש עדים על ההדלקה שכלל הנזק ידוע שאלמלא כן כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה ואפילו מזיק שמא וניזק בריא:

יש מי שאומר במפקיד אצל נפקד שאם פשע הנפקד ולא ידע כמה נתחייב שהמפקיד נשבע ונוטל ואע"פ שגדולי המחברים כתבוה דוקא בדברים שהוא אמוד בהם יש חולקים בה לחייב בה בכל שהוא טוען וראייתם ממה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גבי חבריה שק צרור ואירעו אונס פירוש בפשיעה או בתחלתו בפשיעה וסופו באונס שאם היה הכל באונס פטור היה חד אמר מטקסין הוה מלא וחד אמר סיגין הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל ושאלו טענו בדברים שאין ראויים לו מאי והשיבו נשמעניה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן לא ידע דכל דאית ליה לאריסה דבר זיזא הוא יתיהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין דקיקין ורברבין אמר יסבון רברביא פלגא ודקיקייא כי רבן יסבון פלגא ויש שואלין למה לא העמיד ר' ישמעאל אפטרופסין לאותם הקטנים שיזכו בשבילם והגדולים פירשו שאף לאריס היו בנים קטנים שלא היו יכולים לדון עמהם בחלקם דמך ר' ישמעאל אתון קומי ר' חייא אמר מן הדא לית את שמע כלום אית בר נש לא בעי למפרסם נפשיה וכמו שאמרו במקום אחר בתלמוד המערב אית בר נש עתיר גו ביתא ומסכן גו שוקא עתיר בשוקא ומסכן גו ביתא יתיהבון לבנוי דאריסא אמר מריה דפקדונה כבר יהבית פלגא אמר מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נותן על פי בית דין אתה נותן מהו דיימרון בנוי דאריסא לבנוי דבר זיזא הבו לן מאי דנסבתון יכולין מימר על פי בית דין נטלנו מהו דיימרון דקיקין לרביבין הבו לן פלגא במאי דנסיבתון אמרין מציאה מצאנו הא למדת מ"מ שעשו תקנה במפקיד אצל נפקד אף במה שאינו אמיד בו ומ"מ חכמי לוניל פירשו שמחלוקת זה בין מדליק ומפקיד היה שבא אחד והדליק בביתו של נפקד ונשרף השק הצרור ומדין תקנת נגזל באשו באו עליה וכל שהפקיד אין בו אומד שאין אדם מפקיד אלא דברים היקרים הא אצל נפקד אין תקנה למפקיד אלא בראיה ומ"מ אף במפקיד פרשו גדולי המפרשים שאם נודע בודאי שאינו אמיד לכך אף אצל מדליק אין לו תקנה במה שנודע בודאי שאינו אמוד לו וכן יוכיחו מעשה חסא ור' מיאשא האמור בכתובות:

לדעת המפרשים דברי תלמוד המערב שהזכרנו בתביעת מפקיד לנפקד יש שואלים בה מפני מה חייבוהו והרי הוא כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור שהרי זה אומר סיגים בטענת שמא אומר כן שאם בודאי הרי זה טוען חטים ומודה בשעורים שפטור אלא שהוא אומר כן בשמא והרי הוא אומר על טענתו איני יודע שהרי השק ודאי אינו בכלל הטענה ותרצו בה רבותי שבמנה לי בידך היה לו לידע ומאחר שאינו יודע פטור ושמא תאמר משום הערמה אומר שאינו יודע אין אדם מעיז וכו' ויש מפרשים אותו בשזה מודה בשק ואין זה כאיני יודע אלא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שאם לא כן אף בשמא ראוי לפטור מטעם טענו חטים והודה לו בשעורים כמו שכתבנו ושמא תאמר ישלם בלא שבועה שהרי אינו יכול לישבע והוא מחוייב שבועה שהרי טוענו שק ומטקסין ומודה בשק וכדין חמשין לא ידענא שאתה אומר כבר תירצנו למעלה על חמשין לא ידענא שהיא טענה חלושה ואינה ראויה לקבל שמאחר שהוא יודע במקצת היה לו לידע הכל אבל זה שלא היה לו לידע מה שבתוכו דינו שיטול בשבועה ועיקר הדברים שלא נאמרה מתביעת מפקיד לנפקד כמו שכתבנו וכבר הרחבנו את הדרך בעיקרי דברים אלו בששי של שבועות:

לא סוף דבר שהגזלה קרויה גזלה כשאדם גוזל ואינו נותן דמים אלא אף בגוזל ונותן דמים אלא שזה שנותן דמים נקרא חמסן ושאינו נותן דמים נקרא גזלן ומ"מ חמסן שנתן דמים ואנס את האחר עד שאמר רוצה אני במכירה זו יצא לו מדין גזלן וחמסן והמכר קיים כבר אמרו ב"ב מ"ח ב' תלוה וזבין זביניה זביני הא כל שלא נתרצה עומד באיסור חכמים ויש שואלין אם כן כשאמרו בראש מציעא אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד וכו' ותריץ משום דמורי ואמר דמי קא יהיבנא מה הרויח והרי מ"מ פסול לשבועה מעבירת סופרים תרצו שמ"מ כשר הוא עד שיכריזו עליו וכמו שאמרו בפרק בורר גזלן דרבנן בעי הכרזה:

חטין וחפן בשעורים אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. וא"ת ודמי שעורים אמאי משלם אפילו גדיש ליפטר דהוי טמון באש ולא ישלם החפוי. וי"ל דמחייב מידי דהוה אמקום כלים דרואין אותם כאלו מלא תבואה. ואם תאמר ולרבי יהודה דמחייב טמון אפילו ארנקי אמאי לא משלם דמי חטים כיון שהשאיל לו להגדיש חטין דהא אתא נמי כרבי יהודה. וי"ל דהכא אנוס הוא דכיון שראה שעורים למעלה לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שהיה בתוכם חטים. וא"ת ושעורים וחיפן בחטים לישלם נמי חיפוי של חטים שהרי ראה החטים. וי"ל דהוי מהחפוי כמכניס פירותיו שלא ברשות. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל שאינו משלם אלא דמי שעורים כלומר בהשאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים וטמן בתוכם כלים ורצה לומר הניזק משלם גדיש של חטים שהרי קבלת עליך שמירת חטים שהם חשובים יותר משעורים ונפקא לן שאף על פי שאינו מקבל תשלומין מכל כליו הטמונים שם משתלם ממנו קצת קא משמע לן דלא משלם ליה אלא דמי גדיש שעורים דמזליה גרים שלא הגדיש שם אלא שעורים ומן הכלים הטמונים שם רחמנא חס עליה שפטר על הטמון. ובשעורים והגדיש חטים אם הרשהו שיגדיש שם שעורים והוא הגדיש שם חטים מצי למימר ליה לא קבלתי עלי אלא שמירת שעורים. חטים והגדיש חטים אלא שחיפה אותם בשעורים אף על פי שנתן לו רשות לחטים אינו משלם אלא שעורים דמצי אמר ליה אני לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהם כל כך. שעורים וחיפן בחטים כלומר נתן לו רשות להגדיש שעורים והוא נמי הגדיש שם שעורים ונתן חטים על השעורים ונשרפו אינו משלם אלא דמי שעורים דמצי למימר לא קבלתי עלי אלא שמירת שעורים לגמרי. והא לא איצטריך למיתני דהא תנא שעורים והגדיש חטים שאינו משלם אלא דמי שעורים מהאי טעמא דפירשתי שלא קבל עליו אלא שמירת שעורים. וי"ל דלהכי הוצרך תנא למיתני שאף על פי שלא עבר על דעת בעל הבית לגמרי שהרי הגדיש בו שעורים רובא אפילו הכי לא משלם ליה כלל מאותם חטים שעבר על דעתו כיון שלא קבל עליו אלא שמירת שעורים. ע"כ.
ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו המשאיל מקום לחבירו להגדיש בו והגדיש והטמין בו כלים אף על פי שהן כלי בקר כגון מוריגין ופשע בהן בעל הגדיש ונאבדו אף על פי שקבל עליו בעל השדה לשמור מצי אמר נטירותא דגדיש קבילי עלאי נטירותא דכלים לא קבילי עלאי ואי אדליק בידים חייב אף על הכלים וצריך עיון. השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש בו שעורים והודלקו לא משלם ליה אלא דמי שעורים. וכן אי אושליה להגדיש שעורים והגדיש חטים לא משלם אלא דמי שעורים. להגדיש חטים והגדיש שעורים וחיפן בחטים משלם מה שהיה בתוכה. להגדיש חטים והגדיש חטים וחיפן בשעורים כיון דחזנהו לשערי מעלאי לא משלם ליה אלא דמי שעורים אף על גב דאמר ליה עייל ואנטר לך או דהוא מנטר בי דרי. ע"כ.

הזיקתו משלמת דינר של זהב. וא"ת מאי שנא מלהגדיש שעורים והגדיש חטים דאמרינן לעיל דאינו משלם אלא דמי שעורים. ויש לומר דלעיל מיירי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דהשתא לא הוי מזיק אלא הוי כפשיעה בעלמא. ובסמוך נמי אמרינן פשעה בו אינה משלמת אלא של כסף. אך קשה ומדליק בתוך חבירו לרבנן אמאי לא מחייב גם בדבר שאין דרכו להטמין דהא חשיב כמזיק כיון דאדליק בתוך של חבירו. וי"ל דמכל מקום כיון דטמונים הם ולא חזי להו לא חשיב לגבייהו מזיק אלא כאונס בעלמא דלמה היה לו להעלות על לבו שיהא כלים טמונים בגדיש כיון דאין דרכו להטמין אבל הכא כך יכול להיות של זהב כמו של כסף והוי ממש מזיק דינר בידים. ובקונטרס פירש דכל אש לא חשיב מזיק שהרי אינו מזיק אלא בפשיעה בעלמא. ולא נהירא דהא אמרינן אשו משום חציו. ממתניתא פשטינן לה חטים וחיפן בשעורים אינו משלם אלא דמי שעורים. וא"ת אמאי לא מייתי מרישא דברייתא דקתני להגדיש שעורים והגדיש חטים אינו משלם אלא דמי שעורים. וי"ל דלא דמי דהתם הוי כמכניס פירותיו שלא ברשות שהרי לא נתן לו כלל רשות מחטים אבל הכא אותו הדינר עצמו קבלתו עליו לשמרו אבל מחטים וחיפן בשעורים מייתי שפיר דמיירי ששאל ממנו רשות להגדיש חטין והשתא הוי שפיר ברשות ואפילו הכי אמר דלא מקבל עליו שמירה אלא מאותו גדיש סתם לפי מה שהיה סבור דהיינו שעורים דכשראן מחופין מלמעלה בשעורים ומתוך כך היה סבור דכל הגדיש שעורים בתוכו והוי כדינר שמסרו לה בסמרטוט וקבלתו לשמור דלא קבלה אלא שהיתה סבורה שהיה בתוכו. והשתא מייתי מחטין וחפן בשעורים כדפירשתי אבל לא מייתי משעורים וחפן בחטין ממה שאינו משלם החפוי של חטים שהרי מהחפוי הוי מכניס דבר שלא ברשות. וליכא לדמויי לדינר דאם לא כן ליתי רישא דלהגדיש שעורים והגדיש חטים. תלמיד הר"פ ז"ל.

לרבי יהודה דמחייב אנזקי טמון וכו'. אבל אליבא דרבנן כיון דפטרי טמון לגמרי מה תועיל לו שבועתו. וא"ת לימא אליבא דרבנן נמי במדליק בתוך של חבירו שלא ברשות דנשבע כמה כלים טמונים היו שם ונוטל דהא מודו רבנן דמשלם לו מוריגין וכלי בקר שדרכן להצניע בתוכו. יש לומר כהאי גוונא פשיטא דהיינו נגזל לגמרי שהרי נכנס לתוך רשות חבירו שלא ברשות לבשל שם תבשילו והבעיר גדישו כלומר שלא שמר אשו מרוח מצויה אבל אליבא דרבי יהודה דמיירי בהדליק בתוך שלו אמינא שלא עשו בו תקנת נגזל דהא לא דמי לנגזל שהרי לא נכנס לתוך של חבירו אפילו הכי עשו תקנת נגזל בו שהרי אין יכול המבעיר לישבע שלא היה שם כלים או אלא כלים כך וכך שהרי אינו יודע בהם כלל. ואף על גב דרבי יהודה בנגזל בעי שיהא שם מקצת הודאה דאי לא לא משתבע ושקיל הכא לא בעי מקצת הודאה דהתם בנגזל יכול לאשבועיה שלא הוציא מן הבית כלום ומתיישב דעתו של בעל הבית שהיה חושדו כיון שנשבע לו. אי נמי אם יודע שנשבע לו לשקר מתנחם ואומר ישוב עמלו בראשו וגו' מה שאין כן במבעיר שאין יכול לישבע כלל להפיס דעתו של בעל הגדיש משום הכי מוטב שישבע בעל הבית שכך וכך כלים היו טמונים שם ויטול. ה"ר יהונתן ז"ל.
ואם תאמר ולעיל בפרק הפרה דאמרינן דאפילו ניזק ברי ומזיק שמא המוציא מחבירו עליו הראיה מאי שנא דלא עבדינן שם תקנת נגזל. ויש לומר דהתם היינו נזק ממונו ולא שייכא תקנת נגזל רק בנזקי גופו דומיא דנגזל ואשו נמי נזקי גופו הוא דאשו משום חציו. תלמיד הר"פ ז"ל.

עשו תקנת גגזל באשו. כלומר שישבע כמה הזיקו ויטול. כתב הראב"ד ז"ל ודוקא על הטמון אבל על הגלוי אי טעין האיך טענת ברי משתבע ומפטר משום דלאו גזלן גמור הוא דאי לא תימא הכי לימרו למילתא בגלוי ולדברי הכל וכל שכן בטמון לרבי יהודה. ולולי שאמרה הרב הייתי אומר דאפילו בגלוי וכל שכן דאם האמינוהו בטמון שאין ברי שלו כל כך שבוטח בעצמו לומר כן וכן היה טמון בתוכו מפני שלא ידע בו חבירו ומעיז ואומר כך וכך היה בו ואתה ידעת לא כל שכן שהברי שלו יותר חזק שאלולי כן לא היה מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו. ועוד שהרי עשו בו תקנה בנגזל ותקנת נגזל בטוען הגזלן ברי הוא. ועוד דמה שאמרוה בטמון ואליבא דרבי יוסי אפילו טענת ארנקי בגדיש נשבע ונוטל ולפיכך אפילו בטענת ברי עשו בו תקנת נגזל ומינה לרבנן במדליק את הבירה במה שראוי להיות בתוכה ובדאמיד דאית ליה או דאיניש מהימנא דמפקדי גביה. הרשב"א ז"ל.

מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא וכו'. פירשו בתוספות דאפילו כשיש עדים שהיה בו מרגניתא קא מיבעיא ליה. ואינו מחוור בעיני דמדקאמר אתא מריה ואמר הכי והכי הוה ליה בגווה פשטא דמילתא דאיהו הוא דהוה טעין דהכי הוה ליה בגווה ואנן לא ידעינן ומספקא לן אי מהימן אי לא דאי לאו הכי הוה ליה למימר אתא מריה וקא תבע מיניה דהוה בגווה אלא ודאי משמע דלא ידיע מאי דהוה ליה בגווה אלא שהוא טוען הכי ומספקא ליה לרב אשי אי שקיל בשבועה או לא. וקס"ד דרבינא דרב אשי מספקא ליה אי מהימן למשקל בשבועה או לא. ופשיט ליה ממתניתין דכל מאי דאית ליה בגווה משלם וברי הוא דעשו תקנת נגזל לישבע וליטול. ואמר ליה רב אשי דהא ודאי לא מספקא ליה דאי עביד אינשי דיהבי מרגניתא בגווה הכי נמי דמשתבע ושקיל אלא הא הוא דאסתפקא ליה אי עבידי אינשי דמנח' או לא דכל מאי דלא עבידי לא שקיל בשבועה דלא מהימנינן ליה. ומכל מקום אי איכא עדים דהוה מרגניתא בגווה משלם דלא דמי למדליק בתוך של חבירו דלא הדליק גדיש בידים אבל הכא דאפסדיה בידים חייב בכל מאי דאפסדיה דאית ליה מאי אית לך גביה דאפסדתיה כדאמרינן בנותן דינר לאשה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כל שביארנו שהוא פטור על הכלים ביאורו בשכלו חציו כגון שלא היה לו להעלות על לב בשעה שהדליק להיות ההדלקה מתפשטת באותם הכלים ונתחדש דבר אחר כך שראוי להעלות כך על לב קודם שתגיע לשם והיה לו ליזהר שלא תמשך לשם וכמו שביארנו בפרק שני הא אם לא כלו חציו חייב אף על הכלים כמו שהתבאר בפרק שני. מעתה מדליק בתוך שלו הדבר קרוב להיות חציו כלים וכגון שהיה שם גדר ונפל שלא מחמת דליקה והיה לו לגדרה קודם שתבער שאין כאן חיוב חציו שהרי כשהגיעה למקום הגדר נפל הגדר אבל מדליק בתוך של חבירו היאך אתה פוטר את שאין דרכן להטמין על כרחך אתה צריך לפרש שלא הדליק על אותו גדיש שהכלים בתוכו אלא במקום אחר שכלו לו חציו כשהגיעו לאותו גדיש ומתוך כך פטור על הכלים אפילו נודע בעדים שיש שם כלים. מי שנכנס לבית חבירו בפני עדים ולא היה מביא תחת כנפיו כלום וראוהו יוצא וכליו תחת כנפיו ובעל הבית תובעו כך וכך גזלתני הן שיאמר הוא לא גזלתיך כלום הן שיאמר לא גזלתיך אלא כך וכך תקנו חכמים שיהא הנגזל נשבע ונוטל בכל מה שיטעון ובלבד שיטעון דברים שהוא אמיד בהן שיש לו אותו דבר או הוא כדאי להפקידם אצלו. נסתפקו חכמים אם נתפשטה תקנה זו אף במסור שכל שמסר ממון חבירו למלכות בעדים על הצדדין שהוא חייב כמו שיתבאר עניינם במסכתא זו ולא ידעו העדים כמה הפסידו והנמסר טוען כך וכך הפסדתני והוא כופר או בכל או במקצת אם יהא נשבע הנמסר ונוטל אם לאו לפיכך אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ואף שבועת היסת בכמה מסרי אין כאן. ויש מצריכין שבועת היסת בכמה מסרו. ואינו נראה שהרי מסור פסול לשבועה ולשכנגדו אין כאן שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמו שיתבאר בפרק קמא דמציעא ואם תפס הנמסר אין מוציאין מידו. ויש פוסקין להוציא מן המסור חצי מה שנשבע זה הנמסר ואין מפקיעין לה לפי שהוא קנס ואין מגבין אותו שהרי מוסר מעשרים וארבעה אבות הוא. המזיק הרי הוא כגזלן לענין זה וכל שלא נודע לעדים כמה הזיק נשבע הניזק ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם אם בשלו אם בפקדון כן שיהא דרכן של בני אדם להצניע אותם הדברים שהוא טוען בכלי זה. מעשה היה ודחף אחד ארגז של חבירו בים ואלו טען הניזק שמעות היו לו לשם היה נשבע ונוטל בכדי מה שהיה אמיד עליו אלא שהוא טען מרגליות ונסתפקו חכמים אם דרכם של בני אדם להצניע מרגליות בארגז אם לאו ולא רצו להגבותו. ומכל מקום אם תפס לא היו מוציאין מידו הא מכל מקום הגע עצמך שהיה בקבוק מלא או חמת או כיוצא בו וטען עליו מעות או מרגליות בכלים אלה. היו שם עדים שכך היה משלם את הכלי ואף על פי שאין דרך להצניע אלה דברים שם שהרי לא היה לו להזיקן בידים. ומכל מקום נפקד שפשע בכך פטור שלא קבל עליו אלא שמירה הראויה כמו שכתבנו בשל זהב ואמר לו של כסף ואם יש עדים שהוא יודע בכך אף לענין שמירה יראה שהוא חייב. כבר ביארנו שהמדליק את הבירה משלם כל מה שבתוכו אף לדעת הפוטר בטמון הואיל והדליק בתוך של חבירו שדרכן של בני אדם להניח את שלהם בבירה. אף בזו עשו תקנת נגזל. ונשבע בכל שטוען שהיה שם ונוטל ובלבד שיהא אמיד בכך או בשלו או בפקדון. וכן הדין במדליק בשל חבירו בכלים הראויים להטמין והכל לפי ראות עיני הדיינים וכל שהוא מפקפק בשקרות לא יוציא אלא בראייה. כתבו חכמי הצרפתים שלא עשו תקנת נגזל באשו אלא כשהוא טוען איני יודע הא אם אמר בברי חפשתי בה ולא היה בה מה שזה טוען אין מוציאין אלא בראיה ואף על פי שבתקנת נגזל הגזלן טוען בברי ואף על פי כן עשו תקנת נגזל הגזלן חשוד וזה המדליק אינו חשוד. וכן יש שהעמידוה דוקא במודה מקצת ואין הדברים נראין. חכמי הדורות שלפנינו כוללין בדין זה שכל שהדליק בתוך שלו וכלו חציו או שעשה באונס ונתפשטה הדליקה בתוך של חבירו פטור על כל טמון אפילו בדרכו להטמין ואפילו נודע בעדים שהיו אותם כלים לשם. הדליק בתוך של חבירו או כל שלא כלו חציו והדליק בפשיעה חייב על כל כלים שדרכן להטמין ואם בבירה על כל מה שהוא אמוד בו מדין תקנת נגזל ואם יש עדים חייב אף על מה שאינו אמוד בו מדין תקנת נגזל ואף על פי שלא היה לו להעלות על לב מכל מקום לא היה לו להזיק. המדליק בשל חבירו במזיד חשוד הוא ואם הודה במקצת משלם בכל כדין חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וכשמודה על הגדיש וכופר על הטמון הרי זה מודה מקצת כדין טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם ואם מודה על הגדיש ואומר על הטמון איני יודע יש מי שאומר שכנגדו נוטל שלא בשבועה כדין חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואף הם דחו סברא זו לומר שבחמשין ידענא וכו' טענת הנתבע רעועה וחלושה שהרי היה לו לידע אבל זה שלא היה לו לידע אינו נוטל אלא בשבועה ואף זו מתקנת נגזל. ובמדליק בתוך שלו שאין כאן חיוב על הטמון כלל ואין כאן חשוד אלא פושע עשו תקנת נגזל בגדיש עצמו. ודברים אלה כלם כשיש עדים על הדליקה שכלל הנזק ידוע שאלמלא כן כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו מזיק שמא וניזק ברי. יש מי שאומר במפקיד אצל נפקד שאם פושע הנפקד ולא ידע כמה נתחייב שהמפקיד נשבע ונוטל. ואף על פי שגדולי המחברים כתבוה דוקא בדברים שהוא אמוד בהם יש חולקים בה לחייב בה בכל שהוא טוען וראייתם ממה שאמרו בירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה שק צרור ואירעו אונס פירוש בפשיעה או בתחילתו בפשיעה וסופו באונס שאם היה הכל באונס פטור היה חד אמר מטקסין הוה מלא וחד אמר סגין הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל. שאלו טענו בדברים שאינם ראוים לו מאי והשיבו נשמעיניה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא אתא עובדא קומי רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר מאן לא ידע דכל דאית ליה לאריסא דבר זיזא אתיהבון לבנוי דבר זיזא. הוה ליה לבר זיזא בנין דקיקין ורברבין אמר יסבון רברביא פלגא וכד רבו דקיקיא יסבון פלגא. ויש שואלין אמאי לא אוקים רבי ישמעאל אפוטרופסין לאותם הקטנים שיזכו בשבילם. והגדולים פירשו שאף לאריס היו בנים קטנים שלא היו יכולים לדון עמהם בחלקן. דמך רבי ישמעאל אתון קומי רבי חייא אמר מן הדא לית את שמע כלום אית ברנש לא בעי למפרסם נפשיה וכמו שאמרו במקום אחר בירושלמי אית בר נש עביד גו ביתא ומשכן גו שוקא עביד בשוקא ומשכן גו ביתא. איתיהבון לבנוי דאריסא אמר מאריה דפקדונא כבר נתתי פלגא אמר מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נותן על פי בית דין אתה נותן מהו דיימרון בנוי דאריסא לבנוי דבר זיזא הבו לן מאי דנסבתון יכלין מימר על פי בית דין נטלו מהו דיימרו דקיקין הבו לון פלגא במאי דנסבתון אמרין מציאה מצאנו. הא למדת מכל מקום שעשו תקנה במפקיד אף במה שאינו אמיד בו. ומכל מקום חכמי לוניל פירשו שהמחלוקת זו בין מדליק ומפקיד היתה שבא אחד והדליק בביתו של נפקד ונשרף השק הצרור ומדין תקנת נגזל באשו באו עליה וכל שהפקיד אין בו אומד שאין אדם מפקיד אלא דברים היקרים הא אצל נפקד אין תקנה למפקיד אלא בראיה. ומכל מקום אף במפקיד פירשו גדולי המפרשים שאם נודע בודאי שאינו אמוד לכך אצל מדליק אין לו תקנה במה שנודע בודאי שאינו אמוד לו וכן יוכיחו מעשה חסא ור' מיאשיה האמורה בכתובות. לדעת המפרשים דברי הירושלמי שהזכרנו בתביעת מפקיד לנפקד יש שואלין בה מפני מה חייבוהו והרי הוא כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור שהרי זה האומר סיגין בטענת שמא אומר כן שאם בודאי הרי זה טוען חטין ומודה בשעורים שפטור אלא שהוא אומר כן בשמא והרי הוא אומר על טענתו איני יודע שהרי השק ודאי אינו בכלל הטענה. ותירצו בה רבותי שבמנה לי בידך היה לו לידע ומאחר שאינו יודע פטור. ושמא תאמר משום הערמה אומר שאינו יודע אין אדם מעיז וכו'. ויש מפרשים אותה כשזה מודה בשק ואין זה כאיני יודע אלא כחמשים ידענא וחמשים לא ידענא שאם לא כן אף בשמא ראוי לפטור מטעם טענו חטים והודה לו בשעורים כמו שכתבנו. ושמא תאמר ישלם בלא שבועה שהרי אינו יכול לישבע והוא מחויב שבועה שהרי טוענו שק ומטקסין ומודה בשק. וכדין חמשים לא ידענא שאתה אומר כבר תירצו למעלה על חמשים לא ידענא שהיא טענה חלושה ואינה ראויה לקבל שמאחר שהוא יודע במקצת היה לו לידע הכל אבל זה שלא היה לו לידע מה שבתוכו דיו שיטול בשבועה. ועיקר הדברים שלא נאמרה מתביעת מפקיד לנפקד כמו שכתבנו. וכבר הרחבנו את הדרך בעיקרי דברים אלו בפרק ששי של שבועות. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל עשו תקנת נגזל באשו ואי קא טעין האיך אנא עלית השתא מקמי דמטא נורא לתמן וחזיתיה דפני לההוא ביתא כוליה נראה לומר דמעייני בי דינא בהכי טפי ואי חזו ליה דאית ליה מאני תשמיש ושאר נכסי דינא הוא דלישתבע היסת. צריך עיון.
אבל במסור לא עשו תקנה זו אלא אף על גב דאיכא סהדי דמסריה כיון דלא ידעו אינהו כמה מסר ליה המוציא מחבירו עליו הראיה. ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא והוה ידע ההוא דבטש דהוה בגווה זוזי כל דהו אבל לא הוה ידע כמה בגווה ואסיקנא אי דקא טעין זוזי דאורחייהו לאנוחינהו בכספתא משתבע כעין דאורייתא ושקיל כדין נגזל ואי דקא טעין מרגניתא לא כל כמיניה כיון דלאו אורחא לאנוחה בכספתא ואי תפס מיניה דמי מרגניתא לא מפקי מיניה ומשתבע היסת דכדין תפס והוא דאמיד דאית ליה מרגניתא או דמיה או דהוה איניש מהימנא דאי לאו הכי מפקינן מיניה ואי קא טעין הך דבטש בה אנא תפסתה מעיקרא בידי ולא הוה בה מידי משתבע היסת ומיפטר. חד בר נש אפקיד חד שק וצרור לחבריה ואבד הדין אמר דילמא כסף סיגין הוה מלא והדין אמר מטקסין של כסף מזוקק הוה מלא והוה איניש דאמיד אסיקנא דנשבע ונוטל דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הנפקד הילכך המפקיד נשבע ונוטל. ואף על גב דאמרינן גבי מנה לי בידך ואמר ליה חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דכיון דאינו יכול לישבע משלם ולא ישבע התובע התם הוא משום דנתבע פושע בהכי דהוה ליה למידע מאי דאית ליה גביה אבל שק צרור לא הוה ליה למשלח ביה יד כלל.
לר"מ ז"ל והוא דאמיד בהכי או דאמיד דמהימן ומפקדי גביה כשיעור מאי דקא טעין ודעתו לפרש מטקסין בגדי משי ולפיכך כתב דדינא הוא דלישתבע מפקיד לפי שאין תורת שבועה על השומר שהרי אף על פי שאמר ודאי סיגין הוה מלא הוה מיפטר בלא שבועה דאורייתא דלאו הודאה ממין הטענה היא כמו שטענו חטים והודה בשעורים דפטור הכי נמי כי קא טעין שמא סיגין הוא דהוה מלא דינא הוא דלא לשקול אלא בשבועה דאורייתא. ויש מי שאמר שאפילו על דעת המפרש מטקסין בגדי משי הודאה ממין הטענה איכא שהרי טענו שק ומטקסין והודה לו בשק וסיגין והוה ליה כעין טענו חטים ושעורים וכוסמין. ההוא אריסא דאפקיד גבי חד גברא ליטרא דדהבא ומית אריסא ומית מאריה דארעא מצו יתמי דאריסא למטען דדאבוהון הוה ושקלו לה אף על גב דלא הוה אמיד בהכי דאדם עשוי שלא לפרסם עצמו ואי אפיקו הני יתמי דבעל הבית מידי בדינא מה הוא דהוה פקדונא גביה לא מצו יתמי דאריסא למהדר עלייהו ומה שגבו גבו כיון שכדין נתן. הוציאו גדולים לעצמן וכי גדלי הנך זוטרי לא אשכחו דיינא דלידון להו הכי כי היכי דליפקו מידיה דנפקד דאריסא מאי דגבו קמאי גבו לנפשייהו ולא יהבי מיניה מנתא להנך זוטרי כיון דלא גבו ההוא מידי מן דינא אלא דיינא הוא דטעה בהכי. וצריך עיון אי מצי בני דאריסא למיהדר על ההוא דיינא אי נשא ונתן ביד ברי דיינא דטעה כהאי גוונא דמחייב לשלומי מאי דשקל מהאי ויהב להאי בלאו דינא. ע"כ.

חמסן יהיב דמי. ובשלא אמר רוצה אני כדמסיק פסול מדרבנן כדאמרינן בפרק זה בורר הוסיפו עליהם הגזלנין והחמסנים ופריך גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה במציאת חרש אבל אחמסן לא פריך דאורייתא הוא דפשיטא ליה שהוא דרבנן ובשלא אמר רוצה אני לא הוי כדאמר תלוהו וזבין זביניה זביני. והא דקא בעי מה בין גזלן לחמסן היינו בין גזלן דאורייתא לחמסן שאינו פסול אלא מדרבנן דעל כרחך דחמסן אפילו לא יהיב דמי הוי מדרבנן מדקאמר הוסיפו ועל כרחך בדלא יהיב דאי יהיב לא סלקא דעתך לפסול ואם כן מאי שנא חמסן להיות מדרבנן טפי מגזלן. אי נמי בתרווייהו מיירי בפסול דרבנן ואברייתא דהוסיפו עליהן החמסנין והגזלנין קיימי תרווייהו והכי בעי כיון דתרווייהו על כרחך דרבנן מדאמרינן הוסיפו אתרווייהו ועל כרחך חמסן לא יהיב דמי ואם כן מאי בינייהו ומאי נפקותא במה שרבנן חדשו שניהם. ומפרש גזלן לא יהיב דמי ומה שאינו פסול מן התורה משום דמיירי במציאת חרש שוטה וקטן דליכא אלא משום דרכי שלום ולא חשש לפרש לו כי זה היה ידוע לשואל אבל לא היה יודע מהו חמסן מדרבנן דלא הוה ניחא ליה למימר דחמסן יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אמר רב הונא תלוהו וזבין וכו'. וא"ת והא חמסן דאורייתא כדכתיב אל תשת חמס עד. וי"ל דבלישנא דקרא חמסן היינו גזלן ולא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר מן התורה אף על גב דלא אמר רוצה אני ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. והא דסוף מכלתין דמייתי מחמס בני יהודה למימר דאפילו היכא דיהיב דמי הוי כאלו נוטל נשמתו אסמכתא בעלמא הוא ולא דרשא גמורה דכיון דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי כדפירשתי מנין יהיה לנו לומר דחמס דדברי קבלה הוא בלשון בני אדם שקורין חמסן ההוא דיהיב דמי אף על פי שמצינו בנדרים דדגן דדברי קבלה אינו כדגן שבתורה אלא כלשון בני אדם. ואם תאמר כיון דחמסן דקא יהיב דמי פסול מדרבנן אם כן כי אמרו בפרק שנים אוחזין וכו' ככתוב בתוספות. הא לא קשיא מידי דאפילו הוא חמסן כשר הוא עד שיכריזו עליו כדאמרינן בפרק זה בורר דגזלן דרבנן בעי הכרזה. ועוד אפילו אם הוא יודע שנעשה חמסן בענין זה שמא לא ראו חכמים לפסלו בכך וגם לא להכריז עליו אלא דוקא כי שקיל וחטיף בזרוע בעל כרחייהו דבעלים אבל זה נפקד כיון דבלא ידיעת בעלים שקיל לא הוי חוצפא כולי האי ואין ראוי אפילו מדרבנן לפסלו. ועוד אפילו איכא לאוכוחי מהכא דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא וכו' בגזלנות דרבנן ההיא בכל זמן שלא נודע בודאי שהוא גזלן מכל מקום בגזלן דאורייתא אין להוכיח מכאן. ולפי מה שפירשתי השתא דחמסן דרבנן ההיא דהוסיפו עליהן החמסנין והגזלנין הוי פירושא הכי החמסנים מעיקרא סבור דמי דקא יהיב ולכך כשרים דמרשע חמס הכתוב בתורה זה גזלן דלא קא יהיב דמי כיון דחזו דחטפי ושקלי בעל כרחייהו פירוש בעל כרחייהו בלא נתינת דמים שאותם שרגילים לחטוף וליתן דמים פעמים שמתוך כך באים לידי גזל בלא נתינת דמים פסלנוהו להכריז עליהם פסולים כשרואין בהם שהם חמסנים אף על פי שעדיין לא באו בכך לידי גזלנות. ולספרים דגרסי כיון דחזו דסוף סוף חטפי ושקלי בעל כרחייהו אף על פי דלא אתו בהכי כלל לידי גזל בלא נתינת דמים נראה לחכמים לפסלן מדרבנן כיון דסוף סוף נהי דיהבי דמי חטפו ושקלו בעל כרחייהו ורעה גדולה היא זו וראוי לפסלו על כך מדרבנן. ואי הוה מצינא לפרש דחמסן דיהיב דמי נמי פסול מדאורייתא הוה ניחא בשמעתין טפי דקא בעי מה בין גזלן לחמסן דאורייתא ועל זה השיב לו חמסן יהיב דמי ואפילו הכי יהא פסול מדאורייתא ותיתי השתא שפיר טפי ההיא דמחמס בני יהודה. והא דקאמר בסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב ליהוי פירושא הכי מעיקרא סבור אף על גב דאי לא יהיב דמי לא מהני ביה כי אמר רוצה אני על ידי תלייה דתלוהו ונתן אין מתנתו מתנה מכל מקום כיון דדמי קא יהיב מהני ביה רוצה אני כשכופהו לומר כן דתלוהו וזבין זביניה זביני ותהוי השתא ברייתא דפסלה חמסן דרבנן באומר רוצה אני. אבל אי אפשר לפרש כן דכיון דבלא רוצה אני הוי חמסן פסול מדאורייתא וזה שהוסיפו חכמים אינו טוב יותר ממנו אלא במה שאומר רוצה אני דתרווייהו יהבי דמי אלא מה שזה כשר לפי שאומר רוצה אני אם כן היה לו לתלמוד לומר מעיקרא סבור הא קאמר רוצה אני ולא לתלות הטעם בדמי יהיבנא. ועוד אי בלא רוצה אני היה פסול מן התורה אף על גב דיהיב דמי אם כן לא יתכן מה שמתרץ בשנים אוחזין מורי ואמר דמי קא יהיב דמכל מקום מוכח דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' דכיון דאף על גב דיהיב דמי מפסולי דאורייתא חשוד אממונא יש לחשבו מאחר שהתורה פוסלתו ואין לחלק בו בין קודם הכרזה לאחר הכרזה וגם אין להכשירו יותר בשביל שאינו חצוף לחטוף ולעכב בשבעלים יודעים אלא בגנבתה דכיון דלהוי בהכי איסור גזלה פסול דאורייתא אין סברא לחלק בכך. קצת יש תימה כי קאמר בפרק שנים אוחזין אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו וכו' נימא מיגו דחשיב אממונא וכו'. מאי קשיא ליה מי לא הוה ידע דכיון דיהיב דמי לא מיפסל לשבועה הא ודאי קיימא לן דגזלן דרבנן בעי הכרזה. ועוד אם לא היה יודע דסבור דאף על גב דיהיב דמי יש לו לפסול מדרבנן בלא הכרזה אם כן היה לו לתרץ בתירוץ דאינו נפסל בלא הכרזה ולא לתלות הטעם במאי דמורי וקאמר דמי קא יהיבנא. וי"ל דכי מייתי לאוכוחי מינה דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' ידע שפיר שאין ראיה ממנה משום דיהיב דמי אלא דרך קושיא ותירוץ מביאה לפרש שאין להוכיח משם. אי נמי כל עיקר לא הביאה אלא משום קושיא דלא תחמוד דמקשה עלה. אי נמי הכי מקשה וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וכתב הר"ר ישעיה וז"ל ואי קשיא הא חמסן דאורייתא דכתיב עד חמס. יש לומר דההוא חמסן גזלן הוא ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ע"כ.

בד"ה שאינו משלם כו' למה לא ישלם חטים כיון דחזו להו כו' עכ"ל יראה דודאי הכי משמע דאיירי בדחזי ליה דומיא דחטין וחיפן בשעורין דלא משלם אלא שעורין דא"ל לא ראיתי אלא שעורין ומש"ה בתוך של חבירו דהוי כמאבד בידים בשעורין והגדיש חטין ודאי משלם חטין אבל אי מיירי בתוך שלו דאינו אלא פשיעה אע"ג דחזי ליה בתר דהגדיש אינו משלם אלא שעורים כדקאמר נטירותא דשערי קבילי עלי מעיקרא וק"ל:

סליק פרק הכונס

ד"ה שאיני משלם אלא דמי שעורין וכו' ובסמוך מדמי להו נמי לנותן דינר זהב לאשה וכו' משמע דהיינו מדליק בתוך שלו וכו'. ר"ל דמדליק בתוך שלו הוה דומה למוסר זהב וכו' דלא ידעת בו שהוא של זהב אבל מדליק בשל חברו אינו דומה למוסר זהב לאשה וכו' דהתם לא ידעה אבל הכא הא קא חזי ליה וק"ל:

גמ' בתוך של חבירו משלם כו' כצ"ל ונמחק ד"ה ונ"ב ס"א אינו וכן מוכח מן התוס':

שם נגזל במסור דמשתבע כו' כצ"ל:

שם נמחק במאי עסקינן ונ"ב נ"ל טעות:

שם מרגניתא מאי מי מנחי כו' אי אינש אמיד הוא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מאי הוה ליך גבי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בד"א כו' שדקדקנו לרב כהנא דלעיל כו' כצ"ל:

בד"ה עשו כו' דנגזל בשבועות דגזלן כו' כצ"ל:

כסא דכספא,"בבירא". נ"ב בה"א צ"ל ואבירה דמתני' קאי:

'חַמְסָן', יָהִיב דְּמֵי, 'גַּזְלָן', לָא יָהִיב דְּמֵי. נראה לי בס"ד אותיות מ"ם נו"ן ד'חַמְסָן' עולים מספר גַּזְלָן [90] ונשאר אותיות 'חס' רמז דחמסן גזלן הוא כיון דלוקח שלא ברצון בעלים ורק הוא חס על הנגזל שאינו לוקח ממנו כגזלן גמור אלא נותן לו דמים גם חס עם הכולל [69] עולה מספר הוא יהיב זוזי [69].

גמ' עשו תקנת נגזל במסור. עיין לעיל דף נד ע"א תוס' ד"ה חמור. ולקמן ע"ב תוס' ד"ה יצאו שטרות:

בפרש"י בד"ה מאי הוי ליך גביה דאזקתיה וכו' דמבעיר לאו מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ במדליק בשל חבירו דמזיק בידים הוא אמאי פטרי רבנן אדברים שאין דרכן ולא אמרינן מאי הוי ליך גביה וכו' נראה מזה דרש"י סובר דהאי שמעתא דרבא אזלא אליבא דר"י דוקא ולכך לא מייתי אלא מהני דמודי בה ר"י והיינו כאותן הפוסקים שהביא הרי"ף דפסקי הלכתא כר"י ועי"ל דארנקי בגדיש לא שכיחא כלל וגרע טפי מדינר דהבא כמ"ש התוס' לקמן גבי מרגניתא בכספתא ע"ש לכך לא מייתי רש"י אלא מחיטים ושעורים דדמיא ממש לדינר זהב וכסף ומיהו בלא דקדוק לשון רש"י בלא"ה לק"מ די"ל דמדליק בשל חבירו נמי לאו מזיק ממש בידים הוא דלא איירי שהדליק גדישו של חבירו בכוונה אלא שהדליק אש בשדה חבירו שלא ברשות והזיקה מעצמה דבכה"ג לא מיקרי אלא פושע וכ"נ מל' הרמב"ם וק"ל:

בתוספות בד"ה שאינו משלם במדליק בתוך שלו איירי וכו' ובסמוך מדמי לה וכו' עכ"ל. גם לפירושם צ"ל כתירוץ השני שכתבתי בסמוך בל' רש"י ומיהו אפי' לתירוץ הג' שכתבתי דמדליק בשל חבירו נמי לאו מזיק מיקרי א"ש ומאי שכתב ובסמוך מדמי לה לאו למימרא דבשל חבירו לא שייך לדמותו לפשיעה אלא יש לפרש כמו שכתב מהר"ם דמדמי ליה לדינר משמע דאיירי בדלא חזי ליה ואין להקשות נמי מאותה הסברא שכתבתי לעיל בל' התוס' ליישב קושית הרמב"ן דתשמע במדליק בשלו לא שייך לחלק בין מאי דלא הו"ל למיסק אדעתיה היינו דוקא במדליק דעלמא משום שאין לו לידע מה בביתו של חבירו ומסתמא חייב נטירותא בכל מילי אבל הכא שהשאיל רשותו להגדיש בלבד ולבסוף ראה שהוא שעורים א"כ מצי שפיר למימר אילו הייתי יודע שיש בו שאר דברים הוינא מנטר טפי הגחלת שלי וסברא זו יש לה רמז בלשון הרמב"ן גופא ודו"ק:

בגמרא לר"י דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו. והטעם שהחמירו באש לענין תקנת נגזל יותר משאר נזקי ממון משמע משום דמזיק בידים הוא דלכאורה משמע דבמדליק בשל חבירו דוקא איירי וכ"נ להדיא מלשון התוס' כמו שיתבאר ואע"ג דע"כ האי מדליק בשל חבירו דאיירי ביה ר"י ורבנן היינו כגון שנפלה גדר שלא מחמת הדליקה דכלו לו חיציו ובהא איירי מודים דמתני' דאלת"ה הוי מצי לאפלוגי בדידיה דאפילו מדליק בשלו נמי מחייבי על מידי דדרכו בגדיש למאי דקי"ל אשו משום חציו וכדאוקמינן להדיא בפ' כיצד וא"כ דכשנפלה גדר שלא מחמת הדליקה איירי אכתי לא הוי מזיק בידים אלא נזקי ממון גרידא כמו שאמרו שם שורו הוא דלא טפח באפיה מ"מ י"ל כיון דמעיקרא הזיק בידים החמירו בו לעשות תקנת הנגזל. אבל מל' הטוח"מ סי' תי"ח ובש"ע שם משמע דאפי' במדליק בתוך שלו נמי שייך תקנת נגזל ואפילו לרבנן וכגון דלא כלו לו חיציו ע"ש וצ"ל הטעם משום דחשיב כנזקי גופו הואיל דמשום חציו חייב וצ"ע מהיכן למדו כן בפשיטות כיון דסוגיא דשמעתין אזלא לר"י ולדידיה אפי' היכא דכלו לו חיציו נמי חייב אפי' במדליק בשלו אטמון אבל תקנת נגזל לא שייך כלל בכה"ג כיון דלאו מזיק בידים הוא וחיציו נמי לא הוי דהא כלו ליה וא"כ ע"כ דסתמא דשמעתין בשל חבירו איירי ומנא להו להני פוסקים לחייב בתקנת נגזל במדליק בשלו וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה לר"י וכו' אלא רבותא אשמעינן דלר"י אפי' ארנקי בגדיש וכו' עכ"ל. וקשה דהוו מצי לפרושי בפשיטות דאשמעינן דלר"י אפי' במדליק בשלו עשו תקנת נגזל ונראה מזה דהתוס' סברי דבמדליק בשלו לא שייך כלל תקנת נגזל וכדפרישית בסמוך ועי"ל דבמדליק בשלו הוי מצי לאשמעינן אפילו לרבנן נמי וכגון שלא נפל הגדר שלא מחמת הדליקה דבכה"ג אפילו רבנן מודו דחייב אדברים שדרכם וא"כ לאשמעינן דעשו תקנת נגזל אע"כ דעיקר הרבותא משום דברים שאין דרכן שם:

בד"ה מי מנחי' וכו' עד סוף הדיבור. עי' בס' המלחמות להרמב"ן דלדידיה אתיא בפשיטות לפי שיטתו שמפרש דמתני' נמי איירי בתקנת נגזל וכ"כ הש"ך בח"מ סי' שפ"א ע"ש:

בא"ד ולא דמי לדינר זהב דלעיל וכו' עכ"ל. פי' דדינר זהב איבעי לאסוקי אדעתה טפי ממרגניתא דהכא דלא עבידי אינשי דמנחי לה בכספת' אבל בחיטים ושעורים דלעיל מדמי שפיר לדינר זהב וכסף דהתם נמי איבעי לאסוקי אדעתיה דעבידי אינשי לחפות חיטים בשעורים וכדומה לו ואפ"ה פטור וה"ה בדינר זהב וכסף וק"ל:

שם בגמרא א"ל רב אדא וכו' מה בין חמסן לגזלן. ותימא מה ענין זה לכאן ונראה דמייתי לה משום דקאמר לעיל שעשו תקנת נגזל באשו וכן במסור מספקא ליה ואע"ג דבמתני' דשבועות לא קחשיב אלא נגזל לחוד וא"כ סד"א שהכל בכלל גזלן דכל מאן דמפסיד ממונא דחברי' גזלן מקרי להכי מקשה מה בין גזלן לחמסן ומשני דחמסן היינו דיהיב דמי אבל בלא דמי בכל מילי מיקרי גזלן ובאמת צ"ע לדינא מאן דמזיק ממון חבירו בידים אי מיקרי גזלן לענין עדות ומלשון הפוסקים לא מצינו דפסול אלא מסור לחוד אלא מסברא נראה דפסול דמה לי גוזל לעצמו ומה לי גוזל ע"מ לאבדה ואע"פ שמשלם הזיקו מ"מ פושע מיקרי ולא גרע מחמסן וכן משמע מסוגייתינו מלשון המפרשים דמבעיר בכוונה וכן בטש בכספתא מיקרי גזלן גמור וצ"ע:

הדרן עלך הכונס פרק ששי

סימן ל"א

סוגיא דתליו' וזבין. ויתבאר ג"כ כל הסוגיא דתליו' וזבין בב"ב. ויתבאר אי בעינן דוקא רוצה אני ויתבאר הטעם דתליו' וזבין זביני' זביני. אי הוי מטעם דנתרצה או לא בעינן נתרצה. ויתבאר שיש שני מיני חמסנין. ויתבאר דין דלא תחמוד:

(א) דף סב גמרא א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. כתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גזילה ה"ט) כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביר עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנותן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה. שנאמר לא תחמוד. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חמוד שיש בו מעשה. והשיג הראב"ד דדוקא אם לא אמר רוצה אני, והוא מגמ' דילן דאמרינן דאי אמר רוצה אני זביני זביני', ועוד השיג על שכתב הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ראיתי תימא גדול מזה. והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ. אבל הל"ל. מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב הגזילה. ולפיכך אינו לוקה וגם זה הוא חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל. והנה מדברי הראב"ד משמע דס"ל דאם כפה אותו למכור ואמר רוצה אני קנה. ולפיכך לא עבר על לא תחמוד. אבל אם לא אמר רוצה אני לא קנה. ולפיכך עובר על לא תחמוד. אכן הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות מכירה ה"א) ז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה. ולא הזכיר כלל הרמב"ם דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני שאז קונה. והראב"ד לא השיג שמה על דברי הרמב"ם ובפ"ד מהלכות אישות כתב הרמב"ם אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו, הרי זו מקודשת, וכתב הראב"ד ז"ל והוא שיאמר רוצה אני. וכתב המ"מ לתמוה על הראב"ד דהרי בהלכות מכירה לא הזכיר כלל דבעינן רוצה אני. והלח"מ שם האריך בסתירת הדברים. דהרמב"ם בקדושין וגם במכירה לא הזכיר דבעינן רוצה אני. ובגיטי נשים ובקרבן כתב דבעינן רוצה אני, ובפ' חזקת הבתים על הא דאמר רב הונא תלוה וזבין זביני' זביני אמרינן דרב הונא יליף דתלוה וזבין זביני' זביני מהא דאמרינן בקרבנות כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן בגיטין כופין אותן (באלו שכופין להוציא) עד שיאמר רוצה אני ודחי דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה ובגיטין משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואם נימא דבמכירה לא בעינן שיאמר רוצה אני מאי ראי' מייתי מקרבנות וגיטין דמיירי דאמר רוצה אני. ובכלל קשה ממ"נ אם מועיל אף היכא דלא אמר רוצה אני. א"כ בגיטין וקרבנות אמאי כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ועיין באה"ע (סימן מ"ב) שהקשה הח"מ על רבינו הרמ"א דאיך כתב בחו"מ להלכה כדעת העיטור דהא דאמרינן תלוה וזבין זביני' זביני. היינו דוקא אנסוהו למכור אבל אנסוהו לקנות לא קני. והרי הכא משמע גבי קדושין. דאם אנסוהו לקדש דהוא אונס לקנות דבין הרמב"ם בין הראב"ד מודים דמקודשת ורק הראב"ד ס"ל דבעינן שיאמר רוצה אני. אבל זה מודה להרמב"ם דמקודשת ע"י כפי' אם אמר רוצה אני:

(ב) וליישב כל זה נראה לי דהנה הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות מכירה ובפ"ט מהלכות גזילה). דהא דאמרינן תלוה וזבין זביני' זביני. ואם רוצה לבטל המכירה צריך למסור מודעה מקודם היינו דוקא באונס שהוא חמסן. אבל הגוזל והוחזק בגזלן על שדה זו. ואח"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא. ותמהו עליו נושאי כליו. וכן השיגו הראב"ד (בפ"ט מהלכות גזילה). דהרי אמרינן שם בב"ב (דף מ"ח) מותיב רב המנונא (על רב הונא דאמר תלוה וזבין זביני' זביני) לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסו גמר ומקני הא איתמר עלה אמר רב ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה. מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמי' דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא ומימרא לרב הונא לא ס"ל. ואם כדברי הרמב"ם דבגזלן שגזל מקודם הדין דלא קנה א"כ בלקח מסיקרוקין. הא גם רב הונא מודה דלא קנה ומה שתירץ הכסף משנה דאע"ג דרב הונא לא ס"ל דרב ביבי כיון דרב ביבי משמי' דרב נחמן קאמר ור"נ דיינא הוא והלכתא כותי' בדיני. הרי קי"ל דאע"ג דרב הונא לית ליה דרב ביבי. רב ביבי אית ליה דרב הונא. הדברים תמוהים. דממ"נ אם נוכל לומר דרב ביבי אית ליה דרב הונא מאין לן דרב הונא לית ליה דרב ביבי. כמו דרב ביבי יכול לסבור כרב הונא כן רב הונא יכול לסבור כרב ביבי והנה הרמב"ם כתב שם (בפ"י מהלכות מכירה) מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר. בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. והקשה הראב"ד ז"ל א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התלי' והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא. ולעולם צריך שיתן בפני עדים. דאי לא מצי א"ל לא יהבית מידי עכ"ל. ופירש המ"מ דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן בגמרא שם אמר רבא הילכתא תלוה וזבין זביני' זביני. ולא אמרן אלא בשדה סתם. אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי אבל ארצי זוזי כו' והילכתא בכולהו הוי זביני. ופירש המ"מ דהרמב"ם מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ולכאורה תמוה דאיך יתרץ לקושית התוס' דז"ל התוס' לפי הספרים דגרסינן לא ארצי ליה משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה לו הוו זביני אפילו בשדה זו. וכי קאמר רבא דלא הוו זביני היינו כי אמרי בפנינו הודה לו שלא ראו נתינת המעות. וא"כ משמע דבשדה סתם אפילו כי אמרו בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוו זביני. ואין נראה דבהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו דבתרוייהו שייך למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחור. וא"כ לפי שפירש המ"מ דברי הרמב"ם תשאר הקושיא. בהודה מאי שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו.

(ג) ונראה לי דהנה לכאורה קשה הא דאמרינן שם באשה לא הוו קדושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר הרי דבכל גווני אם אנס אשה וקידשה. בלא הפקעה היתה מקודשת. בין קידש בכסף בין קידש בביאה ובשטר ורק משום דהפקיעו. וקשה דבשטר ובביאה בלא הפקעה ג"כ לא הי' לה להיות מקודשת. שהרי אמרינן שם גבי לקח מסקריקון דשמואל ס"ל דאף בשטר לא קנה. עד דיהיב זוזי. הרי אף דקנה בשטר. ונתחייב לתת דמים. לא קנה עד שיתן דאגב שמקבל זוזי עתה גמר ומקנה. אבל במה שיקבל אח"כ זוזי בזה לא נתרצה. וכן הוא מפורש בב"י בשם הראב"ד דאימתי קונה בשעה שמקבל זוזי. והיינו משום דאגב זוזי גמר ונתרצה וא"כ בקדושין היכא שקדשה בביאה ובשטר. בלא הפקעה לא תתקדש. והתוס' הקשו איך היתה מתקדשת בשטר ובביאה. הא הוי תליוה ויהיב ותירצו כיון דמתחייב בשאר כסות הוי תלוה וזבין. וזה אינו אלא תירוץ לקושיתם שהקשו דהוי תליוה ויהיב ע"ז שפיר תירצו כיון דנתחייב לה בשאר כסות הוי כזבין. אבל לקושיתינו דאף בתליוהו וזבין לא קנה. אלא בעת שנותן הכסף. דאגב זוזי גמר ונתרצה. אבל לא קודם דכל זמן שלא קיבל הכסף אז לא נתרצה א"כ היכא דקידשה בשטר ובביאה הא לא קבלה כסף. ואח"כ כשתקבל שאר הא בעת ההיא אינו מקדשה ונראה לי דהנה הטעם דאמרינן תלוה וזבין הוי זביני' זביני. י"ל או משום דאגב אונסו וזוזי גמר ומקנה ברצון. אף שבלא האונס לא רצה, אך כשהי' לו אונס נתרצה ברצון. ויש עוד טעם לומר דבאמת לא בעינן כלל שימכור ברצון. דבעינן רק שמעשה המכירה היינו שימכור יעשה שיגמור וימכור. אבל לא שרצונו ג"כ יהי' לזה. דהנה (בפ"א מהלכות גירושין) כתב הרמב"ם מנין שאין מגרשין אלא לרצונו. שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו. הרי שתלה הכתוב ברצונו. ואם נימא דכל היכא דכתב קרא כי ימכור היינו דוקא אם מכר מרצונו א"כ למה לן קרא דאם לא תמצא חן בלא האי קרא דאם לא תמצא חן נמי ידעינן כיון דכתב קרא וכתב לה ספר כריתות ושילחה מביתו, היינו דוקא בעשה מרצונו. ע"כ דאילו לא כתב קרא. אם לא תמצא חן. הוי אמינא כיון דכתב וכתב לה ספר כריתות ושילחה. אף אם עשה הדברים שלא מרצונו הוי ג"כ גירושין. כיון דגמר ושילחה. ורק מדכתב קרא אם לא תמצא חן בעיניו ילפינן דבעינן רצון. אבל גבי מכירה דלא כתב קרא דבעי מרצונו ורק כתיב כי ימכור אף אם מכר שלא מרצונו ג"כ כי ימכור מקריא. ועוד יש להביא ראיה מתוס' (ר"ה ו') ד"ה יקריב אותו מלמד שכופין אותו. והקשו בתוס' למה לן יקריב ללמד שכופין אותו הא כל מצות עשה כופין ומכין עד שתצא נפשו ותירצו דאצטריך הכא יקריב משום דכתיב לרצונו. ולכאורה אינו מובן קושית התוס' דנהי דכל מצות שבתורה כמו כשאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה כופין דאף אם יעשה הסוכה ע"י כפי' תהי' סוכה. אבל גבי חיוב להקדיש קרבן. הוי אמינא דמאי מועיל שיכופו להקדיש. כיון דההקדש הוא ע"י כפי' לאו הקדש הוא. והוי אמינא דאינו מועיל כפי' אשמעינן קרא דכיון דכפוהו ואמר רוצה אני. הוי הקדש דאגב אונסו נתרצה. ע"כ צ"ל כיון דכתיב כי יקדיש אף אם יקדיש ע"י כפי' ג"כ הקדש הוי דלא בעינן רק שיקדיש. ולא בעינן שיהי' לרצון. משו"ה הקשו שפיר דלמה לן קרא דיקריב הא כל מצות עשה כופין ותירצו דשאני הכא דהוי אמינא דבעינן דוקא לרצונו משום דכתיב קרא לרצונו. אבל היכא דלא כתיב לרצונו כמו במכירה דכתב קרא סתמא כי ימכור אף אם הי' שלא לרצונו ג"כ הוי מכירה (ועיין שם בתוס' דמשמע דקאי לגבי חיוב להקדיש. ואף אם נדחוק ונבאר דמיירי כשהקרבן כבר קדוש ומחויב להקריבנו ג"כ יהי' קושיתינו דהקרבת קרבן הוי קדושי דבשחיטתו הוא מקדשו כמפורש בכמה דוכתי. וא"כ לא דמי לסוכה דהכא בעינן שיקדישו לקרבן):

(ד) שוב מצאתי ת"ל ראי' ברורה שהרמב"ם ס"ל דטעם דתלוה וזבין הוי זביני מטעם דאף אם מכר שלא ברצון רק כיון שגמר ומכר הויא מכירה. דהנה לפי"ז בארתי הא דאמרינן בב"ב אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב בה אנן ידעינן בי' באונסא דפלניא לאו מודעה היא. ומודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלוי מילתא בעלמא היא. ואי דזביני כו'. ועיין רשב"ם שפירש החילוק דבמתנה הכל מבינים אונסו דאי לא אניס למה הוא נותן מתנה. אבל במכר יוכל להיות שמוכר מפני שצריך למעות. אכן לדברינו בפשיטות ניחא. דהנה ביארנו דבמכר אף שמכר שלא ברצון כיון דכתיב קרא ומכר. גם שלא מרצון הויא מכירה. אלא דכ"ז הוא דוקא בלא מסר מודעה. אבל מסר מודעה היינו שביטל מקודם המכירה. יש כח ביד אדם לבטל מעשה שיעשה אח"כ. אבל דוקא במודעה טובה יש בידו לבטל היינו בידעו העדים אונסו. אבל אם לא ידעו העדים אונסו. אין מודעתו כלום לבטל המעשה. אבל כל זה הוא דוקא במכר דאף שלא מרצונו הויא מכירה. אבל מתנה עיקר הנתינה הוא רצונו שרוצה לתת לפלוני זה הוא הקנין. וכן בעינן בגט דוקא רצון מדכתיב אם לא תמצא חן. נמצא כשמסר מודעה הרי חזינן דלאו מרצונו נתן וגירש ומתנה שלא מרצונו. וגט שלא מרצונו לאו כלום. ואף דלא ידעינן אונסו. כיון דחזינן דעשה שלא מרצונו. בגט ומתנה לאו כלום הוא. ומצאתי ת"ל מפורש כן ברמב"ם (פ"י ה"ב) ז"ל וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי. לא שיסמכו על פיו. וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס הוא אינה מודעה. במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעה קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה. שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה. והמחילה מתנה היא עכ"ל הרמב"ם הרי שפתי הרמב"ם ברור מללו שבמתנה ומחילה בעינן שיקנה בכל לבו. אבל במכירה לא בעינן בכל לבו ומשו"ה אם מסר מודעה שלא ידעו העדים אונסו אף שחזינן שלא רצה כיון דאין כח במודעה כזו לבטל. הויא מכירה אף שלא הקנה בכל לבו. הרי מפורש כדברינו ובאמת השקלא וטריא. אי בעינן במכירה רצון או לא הוא בגמ' גופא שם בב"ב דאמרינן אמר רב הונא תליוהו וזבין זביני' זביני. מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין. ואפילו הכי זביני' זביני. ופירש הרשב"ם בד"ה דכל דמזבין אינש ז"ל ואפ"ה הוה זביני' זביני בע"כ אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר כו' והכא נמי אע"ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני. ודחי ודילמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני. ופירש הרשב"ם שאני אונס דנפשי' שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו דהתם איכא למימר גמר ומקני. מאונסא דאחריני שמכריחין אותו למכור דהתם לא גמר ומקני. הרי דבתחלה רצה לומר דאף אם לא גמר ומקני הוי זביני. וכונת הרשב"ם שכונתו הי' למכור. אלא שלא הי' ברצון וברעות נפשי' ומסיק דאין ראי' דיוכל להיות דבעינן דוקא רצון ובלא רצון לא הויא מכירה:

(ה) ועפי"ז יתיישב קושית התוס' שהקשה לספרים דגרסי לא ארצי לי' משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה הוו זביני אפילו בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוו זביני היינו כי אמרי בפנינו הודה ונתינת המעות לא ראו. והקשה בתוס' א"כ איך אמרינן דבשדה סתם אפילו כי אמרי בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוו זביני בהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו. אכן לדברינו יתיישב דהנה היכא דמספקא לן אם המוכר קבל המעות או לא. שהמוכר אומר לא קבלתי והלוקח אומר נתתי. הנה יהי' הדין כן. אם המכירה כבר נגמרה. אף אם לא נתן הכסף. א"כ השדה בודאי של הלוקח אלא דמספקא לן אם שילם הכסף או לא. בזה הוי המוכר מוציא ועליו להביא ראי' שלא קבל. אבל אם המכירה תליא בהכסף. א"כ כשמספקא לן אם קבל המוכר כסף. הרי ספק לנו אם קנה הלוקח השדה או לא. בזה הוי הלוקח מוציא הקרקע מחזקתה והיכי דקיימא ארעא היינו ביד המוכר שהיתה בחזקתו תיקום. והנה בגמ' שם דאמרינן דאגב זוזי גמר ומקנה היינו שאגב זוזי נתרצה. א"כ ס"ל דבלא רצון לא הויא מכירה. וא"כ ס"ל לרבא דבעינן דוקא רצון במכירה. משו"ה בשדה סתם דשם לא בעינן כסף. דשם עושה רצון מה שמברר שדה זו בין השדות. וס"ל לרבא דאף דאמר שמואל דבלא זוזי לא קנה היינו דוקא בשדה זו. אבל בשדה סתם קנה אף קודם שנתן הכסף. דמה שמברר עושה רצון. א"כ אף היכי דלא ארצי ליה זוזי בפני העדים רק שאמרו העדים בפנינו הודה דאף דאמרינן דהודאה לאנס לאו כלום הוא משום דאי לא הודה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחור. היינו דהודאתו אין ראי', אבל בירור דלא שילם אין כאן שהרי אף גזלן יכול לטעון פרעתי כנגד מלוה בעדים. א"כ כיון דבשדה סתם המכירה נגמרה אף אם לא נתן הכסף. נמצא היכא דמספקא לן אם קבל המוכר הכסף או לא אין זה ספק במכירה, דהמכירה בודאי נגמרה רק שספק לן אם שילם הכסף או לא. הוי המוכר מוציא מחבירו ועליו הראי'. אבל בשדה זו בזה כל זמן שלא קיבל הכסף לא נתרצה עדיין. א"כ כי לא ראו עדים נתינת המעות אף ששמעו שהודה ליה. הודאתו לאו כלום דאי לאו דאודי' ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחור. נמצא דהספק אם קיבל המוכר הכסף או לא. הספק הוא אם קנה הקרקע או לא דאם קיבל המוכר הכסף. אז נתרצה אגב זוזי וקנה. ואם לא קיבל זוזי לא נתרצה ולא קנה. והיכא דספק לן אם קנה הקרקע מוקמינן הקרקע בחזקת מרא קמא. משו"ה בשדה זו היכא דלא מנה המעות בפני העדים אף שהודה לו שקיבל המעות לא קנה הקרקע דהודאתו לאו כלום דמחמת יראה הודה ומספק לא מפקינן הקרקע מהמוכר. אבל בשדה סתם דאף אם לא קיבל זוזי. המכירה מכירה. אם ספק לן אם קיבל המעות מספיקא לא מפקינן מיד הלוקח:

(ו) כל זה הוא לסברת רבא דס"ל דבעינן דוקא רצון דמכירה בלא רצון לאו מכירה. ותליוהו וזבין דזביני' זביני הוי משום דאגב זוזי גמר ונתרצה. ומסיק והילכתא בכולהו הוו זביני דהא אשה כשדה זו דמיא. ולכאורה קשה נהי דאשה כשדה זו דמיא. אבל דאף היכא דלא ארצי זוזי הוי זביני זה אין ראי' מאשה דדילמא מיירי דארצי זוזי. וכן היכא דלא הוי לאשתמוטי. אכן לדברינו יתיישב שפיר דמסיק והילכתא דלא בעינן כלל רצון דאף מכירה בלא רצון הויא מכירה. כמו שרצה מקודם לומר דטעמא דרב הונא דאף אם מכר בע"כ הויא מכירה, אם רק גמר והקנה דקרא סתמא כתיב כי ימכור. ולא כתב קרא כי ימכור מרצונו. ומכירה בע"כ הויא מכירה. ומביא ראי' דהא אשה כשדה זו דמיא. ואמר כו' ואמר ליה רבינא לרב אשי תינח קדיש בכספא קדיש בביאה כו'. הרי דבלא הפקעה היתה מקודשת אם אנס אשה וקידשה אף שקידשה בביאה, ואם נימא דבעינן רצון. א"כ תינח במכירה דאיכא זוזי אמרינן דע"י שמקבל זוזי גמר ונתרצה, אבל בקדושין היכא דקדיש בביאה ובשטר במה נתרצתה ובאנסוה וקידש אף בקידש בכסף הרי הוא נתן הכסף ובמה נתרצה. וע"כ דלא בעינן כלל רצון. דכיון דקרא סתמא כתיב כי יקח אף בע"כ מקריא כי יקח. וממילא ידעינן דהילכתא בכולהו דהוו זביני, דלפי"ז גם בשדה זו אף אם לא מנה הכסף בפני העדים. הרי אף אם לא קיבל הכסף הויא מכירה וא"כ על קנית השדה לא מספקא לן אחרי שס"ל דלא בעינן רצון, ורק ספק לן אם קיבל הכסף. וא"כ מספיקא לא מפקינן ממון. וממילא אף היכא דלא הוי לאישתמוטי קנה אחרי דס"ל דלא בעינן רצון. ולפי"ז ניחא הא דכתב הרמב"ם אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים דהרמב"ם הא ס"ל כמסקנת הגמ' דלא בעינן רצון, דהרי אמרינן הילכתא כו' וכיון דלא בעינן רצון ממילא הדין דאף אם לא לקח הדמים בפני העדים ג"כ אין יכול לתבוע פעם אחרת, שהרי מספק לא נוכל להוציא מיד המוחזק, אחרי דבקנית השדה לא מספקא לן מידי. שקנה השדה בהשטר בלבד:

(ז) ולפי"ז מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם דהיכא דהוחזק בגזלן וכפה אותו עד שקיבל הדמים לא קנה, וקשה עליו מגמ' דקאמר מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל. הרי דלרב הונא אף בסקריקון קנה בע"כ. אף שהוחזק בגזלנות על שדה זו. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה אם נימא הטעם דתליוהו וזבין הוי זביני דאגב אונסו כשמקבל זוזי ע"י הזוזי נתרצה, א"כ אף אם הוחזק בגזלנות כיון דעתה שקיבל זוזי ברצון הוא מוכרו, א"כ הויא מכירה וקונה הגזלן. אכן אם נימא דהטעם הוא משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. וגדר מכירה מה שמכניסו לתוך שלו. ועושהו בעלים לעשות קנינים דהקנין בעצמו עושה הלוקח. והמוכר במה שמצוהו לירד ולעשות בעלים על השדה זהו מעשה שלו בזה נקרא מוכר. אף קודם שקנה הלוקח מקרי מוכר. נמצא דהיכא דהגזלן לא הי' כלל מוחזק בשדה זו אז מה שמצוהו לירד לתוכה ולקנותה והוא עושהו בעלים על השדה. אף שציווי שלו הוא ע"פ כפי' הא אמרן דגם ע"י אונס הויא מכירה. אכן בגזלן שהוחזק כבר בגזלנות על השדה וכבר השתמש בה כשמקבל עתה כסף לא מקריא שהוא עתה עושהו בעלים שכבר השתמש בה מקודם, ואף דדין התורה הוא דקרקע אינה נגזלת והיא עומדת עדיין ברשות הבעלים זהו לגבי דיני דנגזלין, אבל גבי דעת בני אדם, לא מקרי שמכניסו עתה אלא שמקריא שמקבל כסף בעד השדה, ומוכר מקריא במה שבדעת בני אדם הוא מכניסו לשדה, או במה שרצונו שיקנה, דמה שמוכר לו מרצונו נמי מקרי משום זה מוכר, אבל הכא רצון אין כאן, אלא דנימא דמכירתו הוא מה שמכניסו לשדה, כיון דכבר הוכנס לא מוכר מקריא אלא מקבל כסף, משו"ה בגמרא דהוי ס"ד דבעי דוקא רצון, והא דתליוהו וזבין זביני' זביני. הוא משום דע"י זוזי נתרצה. שפיר אמר דרב הונא לא יכול לסבור דרב ביבי. דכיון דע"י זוזי נתרצה. א"כ גם גזלן יכול לקנות. שהרי לא גרע ממחל הנגזל להגזלן הגזילה. אבל הרמב"ם דפסק כמסקנת הגמ' דזביני' זביני משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. א"כ לדידי' לא אמרינן כלל דנתרצה ע"י זוזי. משו"ה בהוחזק בגזלנות דלא מקריא רק מקבל כסף. משו"ה לא קנה. כל זה להרמב"ם אבל הראב"ד לטעמי' דהשיג על הרמב"ם דכתב אף אם לא מנה המעות בפני העדים. וס"ל להראב"ד דדוקא במנה המעות בפני העדים דס"ל להראב"ד דבעינן דוקא רצון. וע"י זוזי הוא מתרצה. וכמפורש ברמ"א בחו"מ בשם הראב"ד דדוקא כשמקבל הכסף אז קונה. וכיון דבעינן רצון שהוא ע"י זוזי משו"ה לדידי' היכא דמספקא לן אם קבל הכסף מעמידין הקרקע ביד המוכר דמוקמינן אחזקת מרא קמא. א"כ לדידי' הכסף עושה רצון. א"כ שפיר השיג דאף אם הוחזק בגזלנות יקנה אם כפוהו וקיבל זוזי. כיון שנתרצה ורצון מועיל אף בגזלן:

(ח) ויתישב נמי מה שחילק הרמב"ם דבקדושין ומכירה לא כתב דבעינן שיאמר רוצה אני. שהרי בקדושין לא בעינן שיתרצה. אבל בקרבנות דכתב קרא לרצונו. משו"ה בעינן דוקא שיאמר רוצה אני. וכן בגיטין דכתב קרא אם לא תמצא חן בעיניו דמזה ילפינן דבעינן דוקא שיגרשה לרצונו כמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גירושין). משו"ה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ולא קשה מה שמביא בגמ' ראי' דתלוהו וזבין זביני' זביני. מהא דבגיטי נשים כופין אותו שיאמר רוצה אני. דהתם לפי הס"ד הוי סבר דגם במכירה בעינן דוקא רצון. וא"כ גם במכירה לא הי' מכירה אם לא אמר רוצה אני. אבל למסקנא דהילכתא בכולהו דהוי זביני דמסקינן דלא בעינן רצון. א"כ גם אם לא אמר רוצה אני הוי זביני. כל זה הוא לשיטת הרמב"ם. אבל הראב"ד ס"ל דבעינן דוקא רצון גם במכירה אלא דס"ל דאגב זוזי גמר ונתרצה. וא"כ במכירה לא בעינן שיאמר רוצה אני דזוזי עושה רצון. אבל בקדושין דשם בשטר ובביאה אין זוזי ואף היכא שקידשה בכסף ס"ל להראב"ד דלא הוי כזוזי דמכירה כיון דלא הוי שיווי האשה דנימא משום כסף הקדושין נתרצתה משו"ה כתב בקדושין דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ולדברי הרמב"ם יתישב נמי מאי שהקשה הלח"מ על הא דאמרינן בערכין מאן דמסר מודעא אגיטא צריך לבטוליה ודייק לה ממתניתין דקתני וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ולמה ליה למימר כן לימא כופין אותו עד שיתן אלא ודאי דאתא לאשמעינן דמאן דמסר מודעה אגיטא צריך לבטולי' והשתא קשה טובא אי בעינן שיאמר רוצה אני מאי דייק לימא מתניתין איצטריך למימר הכי דאם לא אמר רוצה אני לא מהני עכ"ל הלח"מ ולדברינו שבארנו דמשו"ה במתנתא לא צריכין העדים שיכירו אונסו דכיון דבמתנה בעינן רצון. א"כ כשמסר מודעא. הא חזינן דלא הויא מרצונו משא"כ במכירה בעינן שידעו העדים אונסו שבמכירה לא בעינן רצון. וא"כ המכירה אף אם היא שלא מרצונו הויא מכירה. אם אין בכח המודעא לבטלה. היינו שאין העדים יודעים אונסו. וזהו גופא דקאמר בערכין האי מאן דמסר מודעה אגיטא אף שלא פירש האונס. (שהרי מדקאמר צריך בטולה משמע דמיירי באופן דיכול לגרש שאין באונסו כלום). אעפי"כ צריך לבטולי' המודעא דגילוי מילתא בעלמא הוא כדאמרינן שם בב"ב דגיטא גילוי מילתא בעלמא הוא שאינו רוצה. ומביא ראי' ממתניתין דבגיטין בעינן דוקא רצון. דמשו"ה אם מסר מודעה אף שלא הכירו העדים אונסו צריך לבטוליה מדקתני בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואם נימא דבגט אף בלא רצון מהני. א"כ למאי קתני כופין אותו עד שיאמר לימא כופין אותו עד שיתן ומדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ע"כ דבעינן דוקא רצון. וקמ"ל דאם מסר מודעא אגיטא צריך לבטוליה דכיון שמסר מודעא הרי גילוי דעת שאינו רוצה ואף שלא הכירו העדים אונסו:

(ט) ולפי"ז יתיישב נמי דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גירושין שכתב בהלכה כ') ז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שגירש הרי זה גט כשר ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה כו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו. לא הי' הדין נותן שכופין אותו לגרש. וטעו ב"ד של ישראל או שהי' הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול. הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט כו'. והקשו עליו הפוסקים דהרי בגיטין אמרינן (בדף פ"ח) אמר ר"נ אמר שמואל גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל. בעכו"ם כדין פסול ופוסל. שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו מה נפשך אי עכו"ם בני עשוי נינהו איתכשור נמי ליתכשר אי לאו בני עשוי נינהו מפסיל נמי לא לפסול. אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה. אי הכי שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ונהוי שלא כדין בישראל ומפסיל נמי לפסול. אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא מאי כדין בכדין ישראל מיחלף שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף. הרי דמגמ' מוכח דבעכו"ם אפילו כדין מן התורה בטל הגט ורק מדרבנן פוסל. ואיך כתב הרמב"ם דהגט פסול ולא בטל. דהרמב"ם כייל בלשונו דכל היכא דנקט הרמב"ם פסול הוא רק מדרבנן אבל מן התורה גט כשר הוא והרי בגמ' מוכח דבעכו"ם מן התורה בטל הגט ואם נימא דפסק כסוגיא דחזקת הבתים. דהתם משמע דס"ל כרב משרשיא דאמרינן התם מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. ואמאי התם נמי נימא אגב אונסי' גמר ומגרש הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה דהאי סוגיא סבר כרב משרשיא. א"כ איך יחלק בין שלא כדין דעכו"ם לשלא כדין דישראל. וגם בשלא כדין דישראל דמשמע מסוגיא דגיטין דמה"ת בטל הגט. ורק מדרבנן פוסל משום דמיחלף בשלא כדין לא מצינו פלוגתא. ועיין שם בתוס' בב"ב דמקשה איך מביא הא דרב משרשיא הא אמרינן דרב משרשיא בדותא היא:

(י) ונראה לי ליישב לפי דברינו. דהנה לכאורה קשה בסוגיא דגיטין אי נימא דסוגיא דגיטין סבר דבגט בעינן דוקא רצון כמו שמוכיח בערכין מדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אלא דמשום הכי הוי גיטא דאגב אונסא ומצוה לשמוע דברי חכמים גמר בדעתו ונתרצה. א"כ איך אמר דשלא כדין דישראל לא הוי גיטא נהי דהוי באמת שלא כדין כיון דהב"ד טעו וסברי דכדין הוא מנין ידע הוא שאינו כדין. וא"כ היכא שהוא לא הי' יותר גדול מהב"ד הי' להיות הדין. דכשר מן התורה שהרי אגב אונסי' ומה שהוא סבר שכן הדין שמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומגרש. ואיך אמר נהוי שלא כדין דישראל הא חילוק גדול יש דבישראל סבר דהדין כן ובעכו"ם לא הי' לו לחשוב שהדין כן אחרי שמעצמם אנסוהו עכצ"ל דהאי סוגיא סבר דאף בגט לא בעינן כלל רצון ואעפי"כ ס"ל להאי סוגיא דהיכא דעשה ע"י כפי' לא הוי מגרש כיון שלא עשה הדבר מעצמו דאימתי נקרא מגרש כשעושה הדבר מעצמו. דע"ז כתב קרא דאם לא תמצא חן היינו דגירושין הוי דוקא כשעושה מעצמו לא מה שעושה ע"י כפי'. אלא היכא דמן הדין מחויב לגרש בזה לא ממעט קרא דבעינן דוקא שיגרש מעצמו דכיון דמחויב הוא לציית דין ויש כח ביד ב"ד ע"פ דין התורה לכופו לגרש הוי כמגרש מעצמו דב"ד כופין אותו שיגרש מעצמו. ומשו"ה פריך ממ"נ אי עכו"ם בני עשוי נינהו. היינו היכא שמן הדין מחויב לעשות יש כח גם ביד עכו"ם לכופו לעשות הדבר. א"כ איתכשורי נמי ליתכשר ואי לאו בני עשוי נינהו. א"כ איפסולי נמי לא לפסול. (דהאי סוגיא פליג אסוגיא דחזקת הבתים בתרתי חדא דבגט לא בעינן רצון. וגם בזה שע"י כפי' לא יבא רצון. רק שס"ל דהיכא דמן הדין יוכלו ב"ד לכופו בכה"ג הוי גט אף שעשה ע"י כפי' מקרי עשה מעצמו). וע"ז משני רב משרשיא דבר תורה בעכו"ם נמי כשר. וא"כ ע"כ היינו טעמא דעכו"ם נמי בני עשוי נינהו ויש כח בידם לכוף לקיים כדין. וע"ז קאמר הא דרב משרשיא בדותא היא דבודאי עכו"ם אינם יכולים לכוף שאף בהדיוטות אמרו הטעם משום דשליחותייהו קא עבדינן ועכו"ם לא שייך לומר שליחותי' קא עבדי ומביא ראי' דאם נימא דעכו"ם יכולים לכוף. א"כ שלא כדין שלהם הוא כשלא כדין דישראל. שהרי היכא דמן הדין לא הי' יכולים לכוף גם בישראל מה"ת לא הוי גט. להאי סוגיא דע"י כפי' היכא דשלא כדין אין מועיל דבעינן רק שיגרש מעצמו. וע"כ דשלא כדין גזרו אטו כדין. א"כ גם בעכו"ם נגזור שלא כדין אטו כדין. אבל בחזקת הבתים דס"ל דבעינן רצון. ורק דס"ל דע"י כפי' ומצוה לשמוע דברי חכמים גמר ונתרצה. א"כ מביא שפיר הא דרב משרשיא. דלפי"ז הא דרב משרשיא לאו בדותא היא. שהרי אף אם עכו"ם כפוהו עכ"פ הי' אונס. ומצוה לגרש יש כאן משום הדין. א"כ אגב האונס של העכו"ם ומצוה לשמוע דברי חז"ל גמר ומגרש. וא"כ דרב משרשיא לאו בדותא היא דבודאי אף בעכו"ם גמר ומגרש היכא שיש מצוה בגירושין שלו. ומשו"ה לא קשיא משלא כדין דנהי שב"ד טעו בדין. אבל עליו הי' מצוה לשמוע דברי ב"ד בשעת מעשה א"כ כיון דלפי דעתו הי' עליו מצוה לשמוע דברי ב"ד ואגב אונסי' גמר ומגרש. אבל שלא כדין דעכו"ם אין כאן לא מצוה לשמוע דברי חז"ל. שהרי שלא כדין הוא. ומצוה לשמוע דברי עכו"ם בודאי אין כאן. וא"כ הוי תליוהו ויהיב דביהיב לא אמרינן אגב אונסי' גמר ונתרצה שרק בזבין אמרינן אגב אונסי' גמר ומקנה. אבל לא ביהיב:

(יא) היוצא מדברינו דהרמב"ם ס"ל תליוהו וזבין זביני' זביני. היינו משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. אבל לא משום שנתרצה. ולהראב"ד תליוהו וזבין וקבל דמים אגב זוזי נתרצה. ולפי"ז אזלי לטעמייהו שם בהלכות גזילה. דכתב הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה היינו על לאו דלא תחמוד מפני שאין בו מעשה. וכתב הראב"ד להשיג דהרי מעשה גדול יש נטילת החפץ. אלא הטעם משום דניתן לתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב הגזילה. אכן לדברינו הדברים מבוארים. דהנה להרמב"ם אם נימא דלאו דלא תחמוד הוא לקנות חפץ שלא מדעתו כיון דלהרמב"ם שלא מדעתו קונה דלא בעינן רצון. א"כ לא ניתן לתשלומין שהרי כשקנה אין מחויב להשיב נמצא אם הי' לאו דלא תחמוד לקנות חפץ שלא מרצון המוכר הי' לוקין על לאו דלא תחמוד. שהרי אי אפשר להחזיר משו"ה קאמר הרמב"ם דלאו דלא תחמוד הוא על הרצון לקנות חפץ של חבירו. אלא דאינו עובר כל זמן שלא בא לידי מעשה. אבל אם הועיל מחשבתו עבר על לאו דלא תחמוד על הרצון. והרצון הוא לאו שאין בו מעשה. אבל הראב"ד לטעמי' דס"ל גם במכירה בעינן רצון. אלא דאגב זוזי נתרצה נמצא כשקנה בע"כ של המוכר כ"ז שלא נתן הכסף לא קנה עדיין. נמצא כשקנה עבר על לאו דלא תחמוד אבל עדיין ישנו בתשלומין. שהרי לא קנה כל זמן שלא נתן הדמים ומחויב להשיב. ואח"כ כשנתן הדמים הרי להראב"ד נתרצה וכיון שנתרצה הרי בגזלן גופי' מועיל מחילה. ולפי"ז מיושב נמי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד גבי זה שכתב הרמב"ם כל החומד עבדו או אמתו כו' והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים עובר בל"ת והשיג הראב"ד הא דוקא היכא דלא אמר רוצה אני. והנה הרמב"ם לטעמי' דאין האיסור על נטילת החפץ שלא מרצונו אלא האיסור על רצונו שחמד דבר של פלוני נמצא מה יועיל שאמר אח"כ כשהפציר בו רוצה אני עכ"פ הוא חמד עוד טרם שאמר זה רוצה אני ומחשבתו הועיל שבא לידי מעשה היינו שע"י הפצרתו נתרצה. עבר על לאו דלא תחמוד. דהרי להרמב"ם האיסור החימוד וכבר עבר על לאו דלא תחמוד קודם שאמר רוצה אני. אכן הראב"ד לטעמי' דאיסור לאו דלא תחמוד הוא מה שנוטל חפץ של פלוני לקנותו שלא מרצון המוכר. וס"ל דכ"ז שלא נתרצה לא קנה. והא דאמרינן דכ"ז שלא קיבל זוזי לא נתרצה עדיין. היינו דוקא אם לא אמר רוצה אני. אבל אם אמר רוצה אני אף קודם שקיבל הכסף כיון שנתרצה המוכר בכסף ואמר רוצה אני נתרצה. וא"כ לא עבר בכה"ג על לאו דלא תחמוד דלהראב"ד הוא נטילת החפץ שלא מרצונו של המוכר והכא הרי נטל מרצון המוכר שכבר אמר רוצה אני. משו"ה השיג הראב"ד דדוקא דלא אמר רוצה אני אז עבר על לאו דלא תחמוד:

(יב) והנה הב"י בחו"מ (סימן ל"ד) על הא דאמרינן חמסן אין פסול לעדות אלא מדרבנן. הקשה הא אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו משמע דלאינשי משמע אבל האמת אינו כן דאף בדמים עבר על לא תחמוד ותירץ דהתוס' כתבו. די"ל דמשמע להו היינו דכן הוא האמת דלא תחמוד הוא בלא דמי. אך לדברי הרמב"ם אי אפשר לתרץ כן. שהרי הוא כתב בפירוש שאף אם נתן ממון רב עבר על לא תחמוד. ואעפ"כ כתב דחמסן פסול מדרבנן והבית שמואל באה"ע הקשה על קושית הב"י דמאי קשיא ליה להב"י מדאמרינן לאינשי משמע להו בלא דמי אבל קושטא דמילתא אף בדמים עבר על לא תחמוד. א"כ הי' להיות חמסן פסול מדאורייתא. דהא עכ"פ לאינשי משמע בלא דמים ואינו פסול. שהרי הוא עבר העבירה בשוגג. אכן באמת לא על הב"י תסוב תלונת הבית שמואל אלא על התוס' דהרי התוס' בסנהדרין (דף כ"ה) הקשו קושיא זו של הב"י. ועכצ"ל דלאו תירוץ הוא מה דמשמע לאינשי משום זה נאמר דחמסנין פסולין רק מדרבנן דאטו כל חמסנין לא ידעי דינא נהי דבב"מ לגבי חשוד אממונא חשוד אשבועתא דשבועה באה לברר אמרינן שפיר דישבע כיון שיכול להיות שסבר דלא תחמוד הוא בלא דמי. אבל לעדות איך נימא שכשר מה"ת דילמא ידע. ועוד אם לא ידע כלל אף מדרבנן אמאי פסול. ומדפסול מדרבנן ע"כ דיודע שיש איסור וא"כ אם מה"ת עובר יפסול מן התורה. אף דגבי שבועה אמרינן דישבע דשבועה באה לברר. ועוד הא בסנהדרין יהיב טעמא מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפו גזרו בי' רבנן. ואם נימא דבאמת מן התורה פסול שעבר על לאו דלא תחמוד נימא שפסלוהו רבנן משום שמא ידע ע"כ דכיון דפסלו רבנן אמרינן דיודע שיש איסור ואעפ"כ אמרינן דאינו פסול אלא מדרבנן ושפיר הקשה התוס' והב"י דיפסול מדאורייתא כיון דקושטא דמילתא דעבר על לא תחמוד אף אם יהיב דמי ובאמת ברמב"ם (בפ"י מהלכות עדות) יש סתירה דבאלו דפסולין מדרבנן מנה הרמב"ם החמסנין הרי דחמסן פסול מדרבנן וכשמנה הרמב"ם פסולי דאורייתא מנה ג"כ הגנבים והחמסנין. אכן לפי מה שביארנו למעלה מיושב בע"ה הכל. דיש שני מיני חמסנין. יש חמסן שפסול מדרבנן ויש שפסול מדאורייתא. דהנה אם חמד דבר של פלוני וכפהו או הפציר בו עד שמכרו ולקח ממנו הדמים. נמצא דהחפץ קנה רק שעבר על לאו דלא תחמוד היינו מה שחמד בלבו זהו האיסור א"כ החימוד לאו דחמס הוא. ואין נפסל לעדות אלא לאו שיש בו מלקות או לאו דחמס ומהו לאו דחמס היינו שגוזל חפץ ונותן הדמים. דביארנו לעיל דכיון דהוחזק בגזלן מקודם על הדבר. לא מקרי מה שנוטל הדמים שמוכר רק שמקבל תשלומין אבל לאו דחמס אין נפסל עד שיהא לאו שיש בו מעשה שלוקין. נמצא הלאו דלא תחמוד דהאיסור הוא רצונו לא מקריא לאו דחמס. וגם אין לוקין עליו משום דלאו שאין בו מעשה הוא ומשו"ה אין נפסל בלאו דלא תחמוד מה"ת רק מדרבנן ומיושב קושית התוס' והב"י אליבא דהרמב"ם. ויש עוד חמסן דהוא פסול מדאורייתא היינו היכא דלא כפה את המוכר למכור רק נטל החפץ ונתן הדמים. דנמצא בשעה שנטל החפץ גזל החפץ שלא קנאו. רק ששילם בעדו דמים. אבל כיון שהמוכר לא מכרו. הרי גזל החפץ. אלא גזל הוא שגוזל ע"מ שלא לשלם. וחמסן הוא שגוזל ע"מ לשלם דבהדיא אמרינן אע"פ שחבול ישיב רשע גזילה משלם. דאע"פ שגזילה משלם רשע הוא. הרי דאף אם גזל ע"מ לשלם הוא גזלן ורשע מקרי. ופסול מן התורה. וזהו דקאמר בסנהדרין חמסנים מעיקרא סברי דמי קא יהבי אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפי פסלינהו רבנן. פירוש מעיקרא לא פסלו רבנן חמסנין. כיון דדמי קא יהבי והמוכר מוכר להם אף שעברו על לא תחמוד. הא לאו שאין בו מעשה הוא. וגם לאו לאו דחמס הוא כיון דחזו דקא חטפי פירוש. וא"כ עובר על לא תגזול. שהם אינם כופים המוכר למכור. אלא חוטפים. דבכה"ג לא קנו. וכיון שחמסנין באין לפסול דאורייתא. משו"ה פסלו כל החמסנין. וזהו שהרמב"ם מנה חמסן בפסול דרבנן. דמיירי הרמב"ם היכי שכופין המוכר למכור ע"י כפי' או הפצרה דפסולים מדרבנן משום שהרבה מהם באים לידי פסול דאורייתא פסלינהו רבנן ובאלו דפסולים דאורייתא מנה הגנבים והחמסנים. היינו שחוטף אע"פ שכונתו לשלם פסול מדאורייתא דאע"פ שחבול ישיב רשע גזילה משלם. אע"פ שגזילה משלם רשע הוא:

(יג) והנה התוס' פירשו על הא דאמרינן בגמ' מה בין גזלן לחמסן פירשו התוס' ז"ל בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן. וכן להלן גבי חמסן יהיב דמי פירשו בתוס' ז"ל וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני אע"פ שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרינן בפרק שנים אוחזין לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וההיא דסוף מכילתין דמייתי מחמס בני יהודה דאפילו היכא דיהיב דמי הוה כאילו נוטל נשמתו לאו דרשה גמורה. אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי. והנה להרמב"ם הא עבר בלא תחמוד אף היכא דיהיב דמי. אכן באמת דברי התוס' תמוהים. דאיך נימא דכאן קא בעי מאי בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן. א"כ כי משני חמסן יהיב דמי מאי פריך אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והאמר רב הונא תליוהו וזבין זביני' זביני. אטו משום דאמר רב הונא זביני' זביני לא הוי חמסן דרבנן. אטו ס"ל לרב הונא דמותר לכוף לפלוני עד שיאמר רוצה אני וימכור לו דבר שלו בודאי דזה איסור לכו"ע אף שבדיעבד הוי זביני' זביני וא"כ כיון שאסור לו לעשות זה משו"ה הוי חמסן דרבנן. ועוד קשה איך נימא שמה"ת מותר לגזול ע"מ לשלם. הא אמרינן חבול ישיב רשע אעפ"י שגזילה משלם רשע הוא ובודאי דזה דוחק לומר שהוא אסמכתא בעלמא. שהרי השיבו זאת לדוד שאסור לו ליטול גדישין דשעורים ע"מ לשלם גדישין דעדשים. אכן לפי מה שביארנו לשיטת הרמב"ם יתיישב בפשטות דבודאי קא מיבעי ליה מה בין גזלן דאורייתא לחמסן ומשני ליה דגזלן דאורייתא הוא שנוטל בלא דמים. אבל חמסן הוא בנוטל ונותן ופריך והאמר רב הונא תלוהו וזבין זביני' זביני. וכיון דזביני' זביני הרי לאו חמסן דאורייתא הוא רק שעבר על לא תחמוד. ומשום זה לא הוי חמסן. ומשני הא דאמר רב הונא תלוהו וזבין אין הכי נמי דמיירי אף בגווני דמיירי בחמסן היינו דמהו חמסן לא שכופהו למכור. דבכה"ג בודאי דקנה. ולא מקריא חמסן. ומהו חמסן דאורייתא ביארנו דהיינו שחטפי. ופירשנו דהיינו שנוטלים מעצמם ומשלמים הממון לבעלים. וא"כ הרי בשעה שחמס לא קנה שהרי לא מכר. אעפ"כ יש גווני דזביני' זביני. היינו באמר רוצה אני. דרוצה אני שאמר קודם שנטל אף אם הכריחו לזה זה מקרי מכירה. אבל היכא דלא אמר רוצה אני. והחמסן נטל מעצמו בכה"ג לא מקרי מכירה והויא חמסן. ולפי"ז לא קשה מה שהרמב"ם בהלכות מכירה לא הזכיר דבעינן רוצה אני. דהתם כתב הרמב"ם הלשון כפוהו למכור ומכר לו. באיזה אופן שמכר לו. אם מסר לו מעצמו בתורת מכירה. או כתב לו שטר. או אמר לו רוצה אני שתקח דזהו ג"כ הויא מכר. ולא הוצרך הרמב"ם להזכיר אמר רוצה אני. דכללא כייל אם מכר לו באיזה אופן שמכר. והיכא דלא מכר היינו היכא דחטף ואח"כ שילם הרי כתב הרמב"ם רבותא יותר דאם הוחזק בגזלנות. אף אם מכר לא קנה. ובהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד לא הזכיר חילוקים בין רוצה ללא רוצה כיון דס"ל דהחיוב על החימוד. א"כ אף שאח"כ אמר רוצה אני ונתרצה זהו האיסור שחמד ובא לידי מעשה שמכר לו:

(יד) ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשו הפוסקים איך כתב הרמ"א להלכה דברי העיטור דאמר דאנסוהו למכור הוי זביני. אבל לא אנסוהו לקנות. דהא מדברי הרמב"ם והראב"ד גבי האיש שאנסוהו לקדש משמע דשניהם מודים דאנסוהו לקנות מהני. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה הקושיא שהקשו על הרמב"ם מהאי סוגיא דאוקים הא דאמר רב הונא תלוהו וזבין הוי זביני. הוא באמר רוצה אני. גם על הראב"ד קשה בהלכות מכירה לא מצינו שהזכיר דבעינן רוצה אני ועכצ"ל לדידי' דהוא ס"ל הא דתלוהו וזבין הוו זביני. היינו דוקא כשקיבל הכסף. אבל קודם שקיבל הכסף לא קנה עדיין כמפורש ברמ"א שם בשם ב"י בשם הראב"ד. והראב"ד ג"כ מפרש דהכא מיירי בחמסן שנוטל קודם שנתן הכסף רק שלוקח החפץ ונותן אח"כ הכסף. וא"כ בשעה שלוקח החפץ לא קנה עדיין. והוי כגזלן כדכתב הראב"ד (בפ"א מהלכות גזילה) שהבאנו. משו"ה אמר דבכה"ג אם נטל החפץ קודם שנתן הדמים. אם אמר רוצה אני קודם שנטל החפץ לא נעשה חמסן שהרי בשעה שלקח כבר נתרצה. אבל אם לא אמר רוצה אני. ונטל נעשה חמסן. והנה טעם העיטור דס"ל אנסוהו לקנות לא מהני בפשוט דאין הטעם דמחלק בין מכר לקנין שהרי הב"י הביא דטעם העיטור כדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ולכאורה אין הבנה לדברים אלו. מאי ראי' מהא דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. דאנסוה לקנות לא קנה. אלא פשוט דכונת העיטור כיון דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. פירוש א"כ במכר לא קנה בזה שנתחייב לו דמים דמשום זה לא נתרצה עדיין אף ע"י האונס ורק כשמקבל זוזי. אז נתרצה. א"כ אמרינן דרק משום זוזי נתרצה. דכן טבע האדם להתרצות בשביל זוזי. א"כ היינו דוקא באנסוהו למכור וקיבל זוזי. אבל אנסוהו לקנות. הרי אין כאן זוזי שיתרצה דאדרבה הוא יתחייב ליתן זוזי. א"כ דברי העיטור הם פשוטים כדעת הראב"ד. א"כ היינו דוקא היכא דלא אמר רוצה אני. אבל אם אמר רוצה אני. הרי מועיל אף קודם קבלת הזוזי. כדמוכח מהא סוגיא דאמר הא דאמר רוצה אני. וכדביארנו דמיירי להראב"ד שנטל החפץ קודם קבלת הכסף. א"כ גם בקדושין הובא הדעה זו. היינו דעת הראב"ד שאמר דבעינן דוקא רוצה אני. שהוא ג"כ דעת העיטור דאנסוהו לקנות אין מועיל. והיינו היכא דלא אמר רוצה אני. ואף שבחו"מ בסימן א' הביא ב' דעות של הראב"ד והרי"ף סתים אח"כ כדעת העיטור. שדעתו נוטה לדעת העיטור. אבל בקדושין משום חומרא דא"א לא הגיה כלום. אחרי שהובאו ב' הדעות:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמ'. ומודה ר"י לחכמים כו'. לפום ריהטא ר"ל שמודה ר"י בנוגע לשמירת גופו כי למרות שסברת לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אינה פוטרת בנזקי ממון מ"מ פוטרת בשמירת גופו לפי שהשומר לא קיבל על עצמו לשמור דבר שלא ידע ממנו. ומשו"ה ניחא השוואת הגמרא לנותן דינר זהב לאשה כו' לקמן בסוגיין. סברת לא הו"ל לאסוקי אדעתיה חלה כפטור דוקא כשיש דעת להתחייב בקבלת שמירה, וכפי שמצינו בשמירת גופו של פקדון שנמסר לשומר, ולא כשחובת השמירה חלה בעל כרחו של הגברא וכמו בשמירת נזקין.
אכן רש"י לא פירש כך (בד"ה אלא דמי גדיש) וז"ל אם הבעירו בעל השדה דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש עכ"ל. אליבא דרש"י מדובר בנזקי ממון, ובכן יש לשאול מדוע מודה ר"י שחל פטור הטמון של אש המזיק כאן ולא באש דעלמא.
ולכאורה ר"י מודה שטמון פטור כאן שכן המזיק יכול לטעון תורך ברשותי מאי בעי, כלומר שלא היתה לניזק רשות להטמין את הדברים בתוך הגדיש הנמצא ברשות המזיק. המזיק נתן לו רשות להגדיש הגדיש אך לא הרשה לו להטמין שם דברים אחרים. לפיכך אם הוזקו באשו פטור כמו דין הניזק שנכנס לרשות המזיק שלא ברשות שאם הזיקו המזיק פטור.
ברם ביאור זה מופרך ממה שמבואר בגמרא שאם המזיק נתן רשות לניזק להגדיש חטין וחיפן בשעורים שאינו משלם אלא דמי שעורים בלבד, והרי בציור זה קיבל הניזק רשות להגדיש שם חטין, וליכא כאן טענת תורך ברשותי מאי בעי, ומשו"ה קשה למה פוטר ר"י עבור החטין.
על כן יש להציע דרך אחרת, דהיינו שר"י מודה שחל הפטור דטמון באש בדבר דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיוזק כשהנזק נעשה ברשות המזיק. ר"י סובר שטמון חייב בין הדליק בתוך שלו ובין הדליק בתוך של חבירו כשהנזק קרה בשל חבירו ברשות הניזק. ואילו בהדליק האש בתוך שלו והזיק בתוך שלו שהנזק נעשה ברשות המזיק פטור מדין טמון. לכן פטור בחטין וחיפן בשעורים אע"פ שהיתה לו לניזק רשות להטמין שם חטין.
אך לפי"ז עלינו לעיין בהמשך הסוגיא בנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא וז"ל וא"ל רב מרדכי לרב אשי אנן ממתניתא פשיטא לן חטין וחיפן בשעורין כו' אינו משלם אלא דמי שעורין אלמא א"ל נטירותא דשערי קבילי עלי ה"נ אמרה ליה נטירותא דדהבא לא קבילי עלי עכ"ל. וקשה שאם יסוד דין דר"י הוא פטור טמון באש מהי השייכות לדין האשה שנתן לה דינר זהב וא"ל של כסף הוא.
וצ"ל שהגמרא דימה את הדין של שמירת גופו לדין שמירת נזקיו. רבא חידש שקיימים שני דינים בקבלת שמירה ודעת המתחייב: א) התחייבות בסוג השמירה כגון קבלת אחריות של ש"ח או של ש"ש; ב) התחייבות של אחריות בנוגע לשוויות החפץ המופקד אצלו. לכן חייבת האשה לדעת אם הדינר המופקד של זהב או של כסף. והגמרא מביאה סמוכין מדין טמון באש שאף ר"י מודה שבהזיק באש בתוך שלו אינו משלם את ערך הדבר הניזק כשלא היה לו להעלות על דעתו שיוזק הדבר הניזק. אליביה זה יסוד הפטור של טמון. והוא קובע שחובת שמירת הנזקין פקעה במקום טעות בדלא הו"ל למזיק לאסוקי אדעתיה שהדבר הטמון יוזק. ה"ה בשמירת גופו של פקדון שכשאינו יודע את ערך הפקדון קבל השומר על עצמו את האחריות בטעות ופטור. והגמרא דימתה את שני הדינים שמירת נזקין ושמירת גופו של פקדון בנוגע לטעות אך לא השוותם בהשוואה גמורה.
עוד נראה שבחיפן בשעורין הניזק הטעה את המזיק שכן המזיק חשב שיש שם שעורין בלבד ובאמת הניזק הטמין שם חטין. לכן מודה ר"י לחכמים שהוא פטור כי ר"י מחייב רק בטמון דעלמא אבל לא כשהניזק הטעה את המזיק.
והנה הרמב"ם (פי"ד מהל' נ"מ הל"ח - י"א) פסק כחכמים ובכל זאת הביא את הדין של המשאיל מקום וחיפן בשעורין. ולכאורה ק"ק מאחר שפסק כחכמים ל"ל להביא את הדין של משאיל מקום שהוא חידוש אליבא דר"י אולם לחכמים פשוט שפטור.
אמנם לאור הנ"ל מסתבר שהוא חידוש אפילו לחכמים. הרי מדובר שנתן לו רשות לחטין אך חיפן בשעורין. ובכן א"א לחול פטור טמון דעלמא המיוסד בדלא הו"ל לאסוקי אדעתיה, כי מכיון שנתן לו רשות לחטין אכן הו"ל לאסוקי אדעתיה שיש שם חטין, ומהראוי שיהיה חייב. אולם הואיל והניזק הטעה למזיק והטמין החטין וחיפן בשעורין חל פטור טמון. ובכן חידוש הוא בין אליבא דר"י ובין אליבא דחכמים.
תוס' ד"ה לרבי יהודה וכו'. ז"ל לרבנן נמי הוה מצי למימר דעשו תקנה בבירה כו' עכ"ל. השיטה מקובצת מביא מראב"ד וז"ל ודוקא על הטמון אבל על הגלוי אי טעין האיך טענת ברי משתבע ומפטר משום דלאו גזלן גמור הוא כו' עכ"ל. אליבא דהראב"ד תקנת ניזק חלה דוקא בטמון לר"י שהמזיק טוען טענת שמא והתקינו שהניזק יטול בשבועה. מאידך בגלוי כשהמזיק טוען טענת ברי אין הניזק נוטל בשבועה. אך הרשב"א (מובא שם בשיטה) השיג על הראב"ד וז"ל ולולי שאמרה הרב הייתי אומר דאפילו בגלוי וכ"ש דאם האמינוהו בטמון שאין ברי שלו כ"כ שבוטח בעצמו לומר כן וכן היה טמון בתוכו מפני שלא ידע בו חבירו ומעיז ואמר כך וכך היה בו, ואתה ידעת לא כ"ש שהברי שלו יותר חזק שאלולי כן לא היה מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו. ועוד שהרי עשו בו תקנה בנגזל ותקנת נגזל בטוען הגזלן ברי הוא כו' עכ"ל. הרשב"א שואל על הראב"ד: א) הרי בטמון הניזק נוטל בשבועה למרות שטענתו חלשה שהרי המזיק לא הו"ל למידע והניזק מעיז פניו בטענתו וכ"ש בגלוי שטענת הניזק חזקה יותר שהרי אין הוא מעיז פניו כנגד המזיק בדין הוא שיטול בשבועה; ב) מ"ש ניזק מנגזל שהנגזל נאמן בשבועה אפילו הגזלן ברי ואילו לראב"ד הניזק אינו נאמן בשבועה כשהמזיק ברי.
ונראה שלדעת הראב"ד מצויות שתי הלכות בתקנת נגזל: א) הפקעת נאמנות של הגזלן; ב) תקנה שקיום ההשבה המוטלת בספק יקבע לפי שבועת הנגזל. והנה ההלכה הראשונה נוגעת לגזלן הטוען ברי שהפקיעו החכמים את נאמנותו. ואילו ההלכה השניה נוגעת לקיום ההשבה ששבועת הנגזל קובעת ההשבה.
ומשו"ה מסתבר שלראב"ד ההלכה הראשונה של הפקעת נאמנות חלה דוקא בגזילה כי הואיל ועבר הגזלן על איסור חמור דגזילה הפקיעו החכמים את נאמנותו. אולם במזיק לא הפקיעו החכמים את נאמנותו כי האיסור של מזיק אינו חמור כ"כ כמו האיסור של גזילה. לכן כשהמזיק ברי פטור שכן יש לו נאמנות של מוחזק. מאידך כשהמזיק שמא וחל חיוב השבה אלא שספק הוא היאך לקיימו חלה התקנה ששבועת הניזק תקבע את החיוב וישבע ויטול.
וכדומה בתוס' (ד"ה עשו כו') לגבי מסור שר"ת מבחין בין מסור הטוען ברי דיתכן שפטור לבין מסור הטוען שמא שהכנגדו נשבע ונוטל. והבחין כמו הראב"ד בין גזלן לבין שאר חיובי התורה, שרק בגזילה המהווה איסור חמור בודאי הפקיעו החכמים את נאמנות הגזלן ואע"פ שטוען ברי אינו נאמן. אך יתכן שבשאר חיובי התורה - כולל מסור לא תיקנו כן.71
ב.
כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' חובל (הל"ז) ז"ל מי שיש לו עדים שמסר ממון חבירו כו' ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו, והנמסר אומר כך וכך הפסידני, והמוסר כופר במה שטענו. אם תפש הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפש. ואם לא תפש אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה עכ"ל. יוצא שהרמב"ם פסק במוסר הטוען ברי שהוא ספיקא דדינא, ומשמע שאם המוסר שמא הנמסר נשבע ונוטל והוא כפירוש ר"ת בסוגיא.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה פקדון (הל"ו) ז"ל הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע. בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע. כזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל. וכן כל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם והבעלים אומרים אנו יודעין וכך וכך היה שוה יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהן אמודין בו. ויש לשומר להחרים על מי שלקח יתר מן הראוי לו. ומנין שהדין כך הוא הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו הבעלים אומרים מאתים דינר היו והשומר אומר ודאי שהיה בו דינרים אבל איני יודע כמה היו, נמצא זה כטוען מאתים והודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כמו שיתבאר עכ"ל. אליבא דהרמב"ם כשהנתבע מודה שחייב אך אינו יודע כמה הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע והתובע גובה בלי שבועה. לפי"ז במוסר הטוען שמא אם יודה שחייב משהו ישלם בלי שבועת הנוטלין מתוך שאינו יכול לישבע משלם. אך אם הוא מסופק אם חייב בכלל, ישלם ע"פ שבועת הנוטלין, וכשיטת ר"ת.
והנה בדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם חלוקים הראשונים. דעת הראב"ד (בהשגות פ"ה מהל' שאלה ופקדון הל"ו) והר"י (בתוס' ב"ק דף מו. ד"ה דאפילו כו') שמשלם דוקא בדהוה ליה למידע ואי לא הו"ל למידע פטור. שיטתם שההלכה דמתוך מיוסדת בחסרון נאמנות וחשד כי מאחר דהו"ל לנתבע למידע אם טוען איני יודע אינו נאמן ולפיכך משלם. והגר"א בהגהותיו (לעיל דף מו. אות א') ציין שהרמב"ם חולק על הראב"ד והר"י וסובר שמשלם גם בדלא הו"ל למידע. אליביה יסוד ההלכה דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם הוא שבמקום שאינו נשבע הופך חיוב השבועה להיות חיוב ממון אפי' בלי חסרון נאמנות וחשד. טענת איני יודע חשובה ככפירה המחייבת שבועה אך אינה נתפסת במעשה שבועה - כי מעשה השבועה חייב לברר את העובדא ושבועת איני יודע אינה מבררת. ובכן הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע והשבועה הופכת לחיוב ממון ומשלם.
אמנם יתכן שהרמב"ם יסכים ליסודם של הראב"ד והר"י שהרי בעובדא דהפקיד אצלו פירות (פ"ה משאלה הל"ו) כתב הרמב"ם ז"ל הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע עכ"ל. הרמב"ם הטעים שהשומר פשע, ובכן י"ל כי מאחר שפשע כשעירב את הפירות היה לו לברר כמות הפירות לפני שעירבן ואם לא מדדן נחשב למי דהו"ל למידע ולפי' חל הדין דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ויוצא שהרמב"ם יודה שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם רק בדהו"ל למידע, אלא שלדעתו גם אי - קיום חובת השמירה הופכו למי דהו"ל למידע ולפיכך ישלם. (וע"ז חולק הראב"ד וסובר דלא הו"ל למידע).
יוצא שהרמב"ם והראב"ד מסכימים ליסוד הר"י שדוקא בדהו"ל למידע אומרים המחוייב שבועה ואי"ל משלם. לרמב"ם חל הדין הזה בכל אופן שפשע ומחוייב לדעת. ואע"פ שבאמת אינו יודע וכגון בציור דפירות עכ"ז חייב לשלם דהו"ל למידע כי חיוב השבועה מחייבו לשלם דמים כשלא נשבע מחמת פשיעתו. מאידך הראב"ד סובר שבמקום דהו"ל למידע איערומי קא מערים, כלומר, שאינו נאמן במה שטוען חמשין לא ידענא דהו"ל למידע, ואנו מעריכים שמשקר ויודע שחייב כל המנה, ולפי' חייב לשלם מנה. אך בציור דעירב פירות עם פירותיו שבאמת איננו יודע את סכום הפירות פטור. נמצא שהרמב"ם והראב"ד חלוקים ביסוד הדין דמתוך. לפי הרמב"ם ההלכה קובעת שטענת איני יודע נחשבת לכפירה המחייבת שבועה. בד"א בדהו"ל למידע כי במקום דהו"ל למידע נחשבת טענת איני יודע ככפירה המחייבת שבועה. ברם אין קיום שבועה שייך בטענת איני יודע וחסרון שבועה כשמחוייב לישבע מחייב ממון. ואילו במקום דלא הו"ל למידע אין טענת איני יודע חשובה ככפירה המחייבת שבועה ואין חיוב שבועה כלל דלא הו"ל למידע ולא כפר. ומאחר שאינו חייב לישבע לא חל דין מתוך. מאידך אליבא דהראב"ד איני יודע אינה טענה המחייבת שבועה. אלא שבמקום דהו"ל למידע איבד את נאמנותו לטעון איני יודע. וכשאמר איני יודע אנו מבינים בדבריו כאילו הודה לכל התביעה - ולכן משלם את הכל.
הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' שאלה (הל"ז) ז"ל מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר חטי זהב ומרגליות וכיוצא בהן היו בו והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היו בו ואמרו חכמים ישבע בעל הפקדון ויטול והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו או אמיד להפקידו אצלו. ולמה נשבע כאן בעל הפקדון לפי שאין השומר מחוייב שבועה שאפילו הודה ואמר ברי לי שהיה מלא סיגים והמפקיד אומר מרגליות היו השומר נשבע היסת ונפטר כמו שטענו חטים והודה לו בשעורים כו' עכ"ל. והנה באופן הזה קבע הרמב"ם שהמפקיד נשבע ונוטל והוא מתקנת נגזל ויוצא שהרמב"ם פסק שתקנת נגזל חלה אף לשומר. בד"א כשהשומר שמא, אבל כשהשומר ברי לא תקנו תקנת נשבע ונוטל. והוא כדנ"ל בראב"ד שמצויות שתי הלכות בתקנת נגזל: א) הפקעת נאמנות הגזלן; ב) תקנת נשבע ונוטל כדי לקיים השבת החפץ. בשומר סובר הרמב"ם שלא תיקנו הפקעת נאמנות ולפיכך כשהשומר ברי פטור. מאידך כשהשומר טוען שמא חלה ההלכה השניה והוא שכדי לקיים השבת החפץ ביד התובע לישבע וליטול.
והנה בשומר פקדון שאמר שאינו יודע מה הפקידו אצלו פסק הרמב"ם שהתובע נשבע ונוטל. אולם בפ"א מהל' טוען ונטען (הל"ח) כתב הרמב"ם וז"ל כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אמר איני יודע אם חטים הוא אם שעורים הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורין כו' עכ"ל. ותמוה למה ייפטר הנתבע ע"י שבועת היסת והרי בשומר פקדון פסק הרמב"ם שהתובע נשבע ונוטל.
ונראה שבהל' טוען ונטען אינו מדובר בשומר אלא בשני בעלי דברים דעלמא, ולכן לא חלה תקנת נגזל לישבע וליטול. רק בשומר שמחוייב בהשבה התקינו תקנת נגזל עבור בעל הפקדון.
ברם הראב"ד השיג על הרמב"ם בהל' שאלה ופקדון וכנראה אינו מקבל תקנת נגזל בשומרים ואע"פ שיש תקנה זאת באש המזיק. ובביאור שיטתו נראה כי כבר ביארנו שלראב"ד יש שתי הלכות בתקנת נגזל: א) הלכה של הפקעת נאמנות החלה רק בגזלן: וב) הלכה שקיום ההשבה יקבע לפי שבועת הנוטלין. ובנוגע להלכה השניה בחובת ההשבה סובר הראב"ד שהתקנה חלה במזיק וגזלן דוקא כי חובת השבה שלהם באה לתקן את האיסור, ובספק תקנת האיסור אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל. משא"כ בשומר שחובת השבה דעלמא היא לא אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל.72 ע"ז חולק הרמב"ם כי לדעתו מאחר שהשומר חייב בהשבה אף תקנת נגזל חלה כדי שיקיים את חיוב ההשבה.
גמ'. מה בין גזלן לחמסן.
א.
בסנהדרין (דף כה:) איתא: ז"ל תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין. גזלן דאורייתא הוא, לא נצרכה אלא למציאת חש"ו. מעיקרא סבור מציאת חש"ו לא שכיחא, א"נ מפני דרכי שלום בעלמא. כיון דחזו דסוף סוף ממונא הוא דקא שקלי פסלינהו רבנן, עכ"ל.
ועלינו להבין מה נ"מ אם שכיח או לא, והרי סוכ"ס גזל המציאה וא"כ מהראוי שייפסל מדאורייתא. עוד קשה מה המובן של "מפני דרכי שלום בעלמא".
ונראה ע"פ המבואר בגיטין (דף סא.) שגזל מציאת חש"ו אינו יוצא בדיינים. ובכן יתכן שבגזילת מציאה מחש"ו ליכא חלות דין גזילה ממש אלא חלות דין של דרכי שלום בעלמא. ומעיקרא סברה הגמרא דסנהדרין שמאחר שדין מציאת חש"ו אינו אלא דין של דרכי שלום לא גזרו פסול עדות, כי פסול עדות חל דוקא כשיש איסור גזילה מדרבנן או מדאורייתא. ואף אין מקום לגזור אטו גזילה ממש כי מציאת חש"ו לא שכיחא.
והגמרא מסיקה שפסלו משום "דממונא הוא דקא שקלי". ומסתבר שר"ל שהאיסור לגזול מציאת חש"ו אינו דין של דרכי שלום בעלמא אלא חלות דין של איסור גזילה, ולפיכך פסלוהו לעדות מדרבנן כשאר הגזלנים מדרבנן (כמו מי שקנה דבר בקנין מדרבנן, כגון בקנין מעות של מטלטלין אליבא דר"ל, ובא אחר וגזלו ממנו שפשוט הוא שפסול לעדות מדרבנן כגזלן).
אולם רש"י ביאר וז"ל סוף סוף ממונא שקלי ועברי אתקנתא דרבנן מחמת חימוד ממון פסלינהו דחשידי למשקל אגרא ואסהודי שקרא עכ"ל. רש"י אינו מפרש שיש בלקיחת מציאת חש"ו חלות גזילה מדרבנן ופסול גזלן מדרבנן אלא חשד שיעיד לשקר מחמת חמדת ממון. ונראה שלפי רש"י גם למסקנא ליכא חלות גזילה בלקיחת מציאת חש"ו כי אם איסור של דרכי שלום. יוצא שהגזירה של פסול עדות אינה חלות דין פסול של רשע דחמס שחל בגברא כמו שחל בגזלן דעלמא אלא דין הפקעת נאמנות מחמת חשד. נ"מ תהיה לגבי דין נמצא א' מהן קרוב או פסול שכולם בטלים. דין זה חל דוקא כשיש חלות פסול בגברא וכפי שיש בגזלן דעלמא. אמנם מסתבר שבהפקעת נאמנות משום חשד לא חל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה.
ב.
הגמרא בסנהדרין ממשיכה: וז"ל החמסנין, מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא, כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן עכ"ל.
והקשו התוס' (דף כה: ד"ה מעיקרא כו') שיפסל מן התורה משום הלאו דלא תחמוד. ותירצו בתירוץ הראשון שעוברים על איסור לא תחמוד דוקא בדלא יהיב דמי אבל אין עוברים בדיהיב דמי. ורבנן פסלו חמסן לעדות גם בדיהיב דמי אע"פ שלא עבר בלאו דלא תחמוד. ובתירוץ השני אמרו שאין עוברים על לא תחמוד כשהמוכר אומר רוצה אני. והחכמים פסלוהו לחמסן אפי' יאמר רוצה אני.
ברם הרמב"ם פסק שעוברים על לא תחמוד מדאורייתא גם בדיהיב דמי וגם באמר רוצה אני וז"ל בפ"א מהל' גזילה (הל"ט): כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקחנו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנא' לא תחמוד. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ דחמד. כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה עכ"ל. ובכן יקשה על הרמב"ם מאחר שהחמסן עובר בלאו דלא תחמוד למה אינו פסול לעדות מן התורה.
והנה בדיני פסולי עדות כ' הרמב"ם (פ"י מהל' עדות הל"א - ד') וז"ל הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס כו' אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול כו' ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנא' כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים וכו' וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות כו' וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם. כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אע"פ שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם כו' עכ"ל. אליבא דהרמב"ם יש שני סוגים של פסולי רשע בתורה: א) אדם שעבר בעבירה שחייבין עליה מלקות; ב) רשע שלקח ממון שאינו שלו בחמס.
בין אלה שהם רשע דחמס ופסולים מדאורייתא מונה הרמב"ם את המלוה ברבית. והנה ממון דרבית אינו ממון של גזילה, וראיה לכך ממ"ד שרבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים (עי' ב"מ דף סא:). וכן מדעת הריטב"א (בקידושין דף ו.) שהמלוה ברבית יכול לקדש אשה מדאורייתא ברבית כי היא נחשבת לממונו ואינו כמקדש בגזל שאינה מקודשת. וכן ממה שיורשי הרבית פטורים מלהחזיר את הרבית ללוה חוץ מבמקום שיש כבוד אביהם (ב"מ דף סב.). ועולה השאלה, למה נחשב המלוה ברבית לרשע דחמס והרי הרבית שלו ולא גזל ממון חבירו. וצ"ל שהשם רשע דחמס אינו תלוי בגזילה אלא בהרווחת ממון באיסור, ולשם כך נכלל המלוה ברבית בפסולי רשע דחמס שכן הרויח ממון באיסור. ואפילו הלוה נפסל כי גם הוא הרויח ונהנה מהמלוה ע"י איסור הרבית. ובכך מבואר אליבא דרמב"ם למה החמסן אינו פסול לעדות מן התורה אע"פ שעבר בלאו דלא תחמוד מדאורייתא כי מכיון שלא הרויח ממון - שהרי שילם דמים - אינו נקרא בשם רשע דחמס, ולכן כשר הוא מדאורייתא ופסול רק מדרבנן. לאור האמור מוסבר מה שלדעת הרמב"ם חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן למרות שהמוכר לא אמר רוצה אני, ולכאורה קשה הרי המכר לא חל מה"ת ולמה לא ייפסל החמסן מדאורייתא. התשובה היא כי מאחר ששילם דמים לא הרויח ממון ע"י חמסנותו ולפיכך אינו פסול מן התורה ולא נקרא בשם רשע דחמס מדאורייתא.
ג.
בהגדרת הלאו דלא תחמוד מצויות כמה שיטות בראשונים.
א) אליבא דהתוס' בב"מ (דף ה: ד"ה בלא דמי כו') לאו דלא תחמוד מהווה איסור גזילה וז"ל וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל.
ב) אליבא דהתוס' בסנהדרין הנ"ל חמסן דיהיב דמי עובר בלא תחמוד מדאורייתא אבל אינו עובר בלא תגזול. ונראה שהם תופסים שלא תגזול חל דוקא כשיש חסרון ממון לנגזל, אך מאחר שהחמסן יהיב דמי ולא היה הפסד ממון לנגזל (אע"פ שהפסיד את הדבר הגזול - שבעין), אינו גזלן מדאורייתא.73
ג) לפי הרמב"ם אין לוקין על לאו דלא תחמוד משום דלא עביד מעשה. וצ"ע, למה אין בו מעשה, והרי לקח ממון חבירו. וצ"ל שלדעת הרמב"ם גופו של האיסור אינו לקיחת הממון בידים אלא חמדת הלב, ובכן מהווה לאו שאין בו מעשה. אליבא דהרמב"ם הלאו דלא תחמד דומה לאיסור דלא תתאוה שגם הוא איסור שחל בלב. אלא שבלאו דלא תתאוה האיסור חל עבור חמדת הלב לבדה. ואילו הלאו דלא תחמד חל דוקא כשהחמדה שבלב הביאה לידי המעשה של לקיחת הממון והחמדה התגשמה למעשה. מ"מ גופו של האיסור אינו עצם המעשה דלקיחה אלא החמדה שבתוך לבו של האדם החומד.74
אליבא דהרמב"ם חל האיסור דלא תחמוד גם כשהמוכר אמר רוצה אני. אולם הפסול לעדות מדרבנן חל דוקא כשלא אמר רוצה אני וכמבואר בגמרא. הפסול מדרבנן חל רק בלקיחת ממון שאינו שלו וכשאמר איני רוצה.
והנה הרמב"ם פסק תליוה וזבין זביניה זביני (פ"י מהל' מכירה הל"א). רק בגט (עי' רמב"ם פ"א מהל' גירושין הל"א - ב ובפ"ב שם הל"כ) מצריך שיאמר הבעל רוצה אני וכן בהקרבת קרבן, והוא משום שלגט וקרבן צריכים רצון הבעלים ולפי' צ"ל רוצה אני. מאידך במקח וממכר צריכים שתהיה דעת הבעלים למכור והיא חלה גם כשלא אומר רוצה אני (בשם הגר"ח זצ"ל). אך אליבא דרמב"ם יש להבין למה חל פסול העדות מדרבנן דוקא כשלא אמר רוצה אני - כמבואר בסוגיין וכן משמע מפסק הרמב"ם בהל' עדות - והרי המכירה חלה בכל אופן ומ"ש לענין פסול עדות בין אמר רוצה אני ללא אמר רוצה אני.
ונראה שאם לא אמר רוצה אני אע"פ שהקנין חל, שכן היתה דעת מקנה, מ"מ חל לאו דלא תגזול, כי מעשה האונס מהווה מעשה גזילה ופוסלו.75 ואילו בשאמר המוכר רוצה אני ליכא לאו דגזילה אלא לאו דלא תחמוד בלבד שאינו מהווה איסור ממון כגזילה אלא איסור חמדת לב בעלמא שאינו פוסל.
ד) לשיטת הראב"ד (פ"א מהל' גזילה הל"ט) לאו דלא תחמוד חל רק בשלא אמר רוצה אני וליכא חלות מכירה ובכן יש איסור גזילה. אך אינו לוקה משום דהו"ל לאו הניתן לתשלומין כגזילה דעלמא.
ה) ר"א אבן עזרא עה"ת (שמות כ: יד) ביאר שהאיסורים דלא תחמוד ולא תתאוה מחייבים אדם לשלוט בתאותיו לחמוד ולקנא באחרים ועליו לראות את עצמו כבן כפר שאינו חומד ומתאווה לבת המלך מאחר שא"א לו להתחתן איתה בשום פנים ואופן. כמו"כ צ"ל אצל כל בן ישראל בנוגע לנכסי חבירו. וביאר בית הלוי שכשם שיראה ופחד מוציאים מלבו של אדם כל חמדה וקנאה כך יכולה יראת שמים להוציא מלבו של אדם כל חמדה ותאווה כי כאשר פחד גדול ממלא לבו של האדם אין מקום לתאוות הקנאה.
והנה לשונו של הרמב"ם כר"א אבן עזרא שכתב (בפ"א מהל' גזילה הל"י) ז"ל כל התאוה כו' משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה כו' עבר בל"ת שנא' לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד עכ"ל. לפי הרמב"ם האיסור חל רק בדברים שבידו לקנותם ואין האיסור חל בדברים שא"א לו לקנותם ולהשיגם כמשל בן כפר שאינו מתאוה לבת מלך.
ע"כ פרק הכונס
תודה לקל מרום
71 לכאורה צ"ע שהרי מסור מאלו שאין להם חלק לעוה"ב (פ"ח מחובל הל"א) וא"כ חטאו חמור מגזילה. ויתכן שבמסור חסר מעשה עבירה מיוחד המחייבו אלא שחלות השם רשע דמסור שבגברא מטלת עליו דיני מסור, אך אלו לא חלין מפאת חומרת מעשה העבירה. והפקעת הנאמנות תלויה בחומרת מעשה העבירה שעשה. ועיין בשיעורים למעלה (דף ה.) בענין מסור.
72 ובמסור תשלומין הם מדינא דגרמי. ובכן התשלומין מתקנים את האיסור נזק שעשה במסירתו ודומה לתשלומי נזקין דעלמא.
73 עיין בשיעורים למעלה (דף נז.) בענין טוען טענת גנב אות ד'.
74 שיטת הרמב"ם בענין לאו שאין בו מעשה מבוארת בספר רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף קע"ז - קצ"א.
75 הפסול הוא מדרבנן כי אינו מרויח ממון שהרי שילם, ואע"פ שעבר באיסור תורה דגזילה וכדנ"ל.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ד''ה משלם מה שבתוכו. רבא מתרץ לה לטעמיה בכלים שדרכן להטמין בגדיש: אלא דמי גדיש. אם הבעירו בעל השדה דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש: חטין וחיפן בשעורים. אע''פ שנותן לו רשות לחטין אינו משלם אלא שעורין דאמר ליה לא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה. בידים ששרפתו או שהשלכתו לים ולא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטים דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה מפי המורה: פשעה בו. לא שמרתו כדרך השומרים ואבד: [בדרבא] מתניתו לה. משמיה דרבא אמריתו לה: שעורין וחיפן בחטין. נותן לו רשות להגדיש שעורין ולא חטין: שמעית מילתא לר' יהודה. אליבא דר' יהודה דמתני': עשו תקנת נגזל באשו. כי היכי דתקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול דתנן במסכת שבועות (דף מד:) אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל כך תקנו באשו שישבע מה הטמין ויטול: אליבא דמ''ד לא דיינינן דינא דגרמי. בפרק הגוזל ומאכיל (לקמן דף קיז:): בכספתא. ארגז שמניחין בו כספים: אמיד. עשיר שאומדין אותו לכלי כסף:
במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חבירו משלם כל מה שבתוכו. כלומר בדבר שדרכו כגון מוריגים וכלי בקר אבל ארנקי בגדיש לא מחייבי רבנן אע''פ שדקדקנו בכל הני דלעיל שיהא משלם כל מה שבתוכו לרבנן כמו לר' יהודה הני מילי היכא דקתני ומודים או היכא דקתני דברי הכל אבל הכא במה דברים אמורים קתני ורבנן מילתייהו מפרשי ולאו אמילתא דרבי יהודה קיימי: שאינו משלם אלא דמי שעורים. במדליק בתוך שלו איירי דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין והגדיש חטין למה לא ישלם חטין כיון דחזי להו ובסמוך מדמי להו נמי לנותן דינר זהב לאשה ופשעה בו משמע דהיינו מדליק בתוך שלו והלכה בתוך של חברו: לרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש כו'. לרבנן נמי הוה מצי למימר דעשו תקנה בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא אשמועי' דלרבי יהודה אפי' ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל: עשו תקנת נגזל במסור או לא. כתב רב אלפס כגון שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו ואין יודעין כמה תיקו וכל תיקו דממונא לקולא ובשם רב האי גאון כתוב שישבע ויטול מחצה שכל תיקו דממונא חולקין ואין נראה לר''י לחייב כלל משום תיקו ור''ת מפרש דהך בעיא כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה ישבע נמסר כמה הפסיד ויטול ולר''י נראה דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק דמבעי ליה במסור אי עשו תקנתא או לא: מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא. אפילו יש עדים שהיה בו מרגניתא מבעיא ליה דשמא לא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי ולא אמרינן מאי הוה ליה גביה דאזקיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל ולא דמי לדינר זהב דלעיל דאבעי לה לאסוקי אדעתא טפי דפעמים שאומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו ולא דמי נמי לארנקי בגדיש דרגילין טפי דמנחי מרגניתא בכספתא ואין לפרש דלענין שבועה מבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל ויהא נאמן לומר שהיה בו מרגניתא דא''כ מה היה אומר לרב אשי לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו: מה בין גזלן לחמסן. בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן דתניא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כה:) הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומפרש גזלן לא יהיב דמי ובמציאת חרש שוטה וקטן כדמוקי ליה התם דאין פסול מן התורה אלא משום דרכי שלום: חמסן יהיב דמי. וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר אע''ג דלא אמר רוצה אני אע''פ שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרי' בפרק שנים אוחזין (ב''מ דף ה: ושם ד''ה בלא) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וההיא דסוף מכילתין (דף קיט.) דמייתי מחמס בני יהודה דאפילו היכא דיהיב דמי הוה כאלו נוטל נשמתו לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי וא''ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א''כ כי אמרי' בפ' שנים אוחזין (ב''מ ד' ה: ושם ד''ה בלא) אלא הא דאמר רב הונא משביעים אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מיגו דחשיד כו' ומשני מורה ואומר דמי קיהיבנא מ''מ מה תירץ בכך אם הוא מעכב הפקדון בידו ורוצה ליפטר בדמים בעל כרחו של בעלים הרי הוא חמסן ופסול לשבועה מדרבנן ואכתי נימא מיגו דחשיד כו' וי''ל דמ''מ בגזלן דאורייתא אין להוכיח שלא יהא חשוד אשבועתו ועוד דחמסן דרבנן כשר הוא ואינו פסול עד שיכריזו עליו כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין ד' כו:) ואפילו אם הוא ידוע שנעשה חמסן בענין זה שמא לא ראו חכמים לפוסלו בכך וגם לא להכריז אלא דוקא כי שקיל וחטיף בזרוע בעל כרחייהו דבעלים והמקשה דקא פריך נימא מיגו דחשיד כו' אע''ג דהא ודאי קים לן דגזלן דרבנן בעי הכרזה ואינו נפסל עד אחר הכרזה כל עיקר לא הביא דברי רב הונא אלא משום דמקשה והא קעבר בלא תחמוד א''נ הכי מקשה כיון שפטר עצמו במה שטען נגנבו או נאבדו ואינו משלם דמים אלא לפי שאינו רוצה לישבע ואם היה פוטרו מן השבועה לא היה משלם כלום א''כ נימא מיגו כו' ומשני מורה ואומר כו' וגם אם היה פוטרו מן השבועה שמא כמו כן היה משלם דמים לפי שמעכב הפקדון בידו ולהכי לא חשיד אממונא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד