דף סו - א
הם ולא ולדותיהם הוא דאתא, ללמד שולד האתנן ומחיר הכלב כשרים לקרבן.
ובית הלל אמרי לך: מאחר שאמר הכתוב "הם" הרי משמע הם לבדם, ותרתי שמעית מינה [אחת דיבר הכתוב שתים זו שמענו]: א. הם ולא שינוייהם.
ב. הם ולא ולדותיהם.
ומקשינן לבית הלל: הכתיב "גם", דמשמע שהוא בא לרבות!?
ומסקינן: "גם" לבית הלל אכן קשיא, מה הוא בא לרבות.
ומקשינן: עד כאן לא פליגי רבי אילעא ורבי חנינא, אלא:
דמר - רבי אילעא - סבר: שינוי - כגון זה דטלה ונעשה איל - קונה.
ומר - רבי חנינא - סבר: אין שינוי כעין זה קונה.
אבל לענין שלומי - את הכפל בלבד לרבי אילעא, ואף את תשלום הארבעה וחמשה לרבי חנינא - כולי עלמא - בין רבי אילעא ובין רבי חנינא - מודו: כדמעיקרא משלם, דהרי קתני בברייתא: משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב.
ואם כן לימא תיהוי תיובתא דרב, דאמר רב: "קרן כעין שגנב משלם, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משלם כשעת העמדה בדין"!? [1]
אמר תירץ רבא:
חילוק יש בצורת התשלום לענין תשלום כדמעיקרא או כשעת העמדה בדין:
אם בא לשלם בטלאים כטלאים שגנב, כי אז משלם כדמעיקרא בטלאים, ואף שהטלה נעשה איל; וזו היא ששנינו: "כעין שגנב".
ואם בא לשלם דמים של הגניבה, כי אז משלם כשל עכשיו, וכאשר אמר רב. [2]
אמר רבה:
שינוי מעשה של הגזילה שהוא קונה בגזילה, [3] דבר פשוט הוא לדעתי, ומשום:
שכן כתיבא דין זה בתורה, ותנינא לה במשנה, כדמפרש ואזיל.
שינוי כתיבא בתורה: שנאמר: "והשיב את הגזילה אשר גזל", והרי מה תלמוד לומר: "אשר גזל", שלא היה לו לומר: אלא "והשיב את הגזילה"; אלא כדי ללמד:
אם הגזילה היא כעין שגזל אותה שלא נשתנתה, כי אז יחזיר אותה.
ואם לאו, שאינה כעין שגזל אותה ומשום שנשתנתה, כי אז דמים בעלמא בעי שלומי [אינו משלם אלא את דמיה]. [4]
ושינוי אף תנינא שהוא קונה, שכך שנינו לקמן תחילת פרק הגוזל עצים:
הגוזל עצים ועשאן כלים והשביחן, או צמר ועשאן בגדים והשביחן, הרי זה משלם כשעת הגזילה, ואינו מחזיר את הגזילה המשובחת.
אי נמי ממשנה זו יש לנו ללמוד ששינוי קונה: דתנן: לא הספיק ליתנו לו לכהן את ראשית הגז עד שצבעו, [5] הרי זה פטור מליתן ראשית הגז לכהן. [6]
אלמא הרי מוכח ששינוי קונה.
ומוסיף רבה ואומר:
ואולם יאוש, אכן אמרי רבנן דניקני [אמרו חכמים שהוא קונה] -
מיהו לא ידעינן: אי מדאורייתא קונה היאוש, אי מדרבנן בעלמא הוא, מהטעם המבואר בהמשך.
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
א. המוצא אבידה ונתייאשו הבעלים הימנה, ואחר כך הרימה המוצא, הרי היא שלו. [7]
ב. אין המוצא זוכה באבידה על ידי יאוש, אלא אם כן הגיע לידו אחר שנתייאשו הבעלים הימנו, אבל אם באה לידו קודם שנתייאשו הבעלים הימנה, אינו זוכה ביאוש. [8] אי דאורייתא נקנית הגזילה ביאוש: מידי דהוה גזלן אמוצא אבידה, שהרי מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה [כל שנתייאשו הבעלים קודם שבאה המציאה ליד המוצא] קני ליה -
אם כן נאמר, דהאי גזילה נמי, כיון דמייאש מרא מיניה לכן קני ליה הגזלן, אלמא קני גזלן ביאוש מן התורה. [9]
או דלמא: גזילה לא דמיא לאבידה; שהרי:
אבידה הוא דכי אתאי לידיה דמוצא בהיתרא אתיא לידיה [כשבאה ליד המוצא בהיתר באה לידו] - [10] אבל האי גזילה - יש לומר - כיון דבאיסורא [11] אתאי לידיה, מדרבנן בלבד הוא דאמור רבנן: ניקני, מפני תקנת השבים בתשובה, הרוצים להשיב את הגזילה, שלא יצטרכו לטרוח אחר הגזילה עצמה, אלא ישיבו דמיה ודי בכך.
ורב יוסף אמר: יאוש אינו קונה, ואפילו מדרבנן, וצריך הוא להחזיר את הגזילה עצמה. [12]
איתיביה רב יוסף לרבה - הסובר יאוש קונה בגזילה - מהא דתנן:
גזל חמץ, ועבר עליו הפסח ונאסר בהנאה כדין "חמץ שעבר עליו הפסח":
הערות
[1] א. בלשון הגמרא יש להעיר כמה הערות על פי דברי האחרונים: אריכות הגמרא "עד כאן לא פליגי וכו"' צריכה ביאור, כי למה לי כל זה, והרי הקושיא היא מן הברייתא, ואת זאת יכולה היתה הגמרא להקשות ללא כל אריכות זו! ? לשון "עד כאן לא פליגי וכו"', משמע, שהקושיא היא בין אם שינוי קונה, ובין אם שינוי אינו קונה, והרי זה אינו, כי אם "שינוי קונה", לא קשה למה משלם כדמעיקרא, שהרי שינוי קונה [וכמבואר בגמרא לעיל בעמוד ב]. הרי קושיא זו כבר הקשה רבי אילעא לרבי חנינא לעיל סה ב, ועל כך ענה לו רבי חנינא: "תורא גנבי מינך דיכרי גנבי מינך", ואם כן למה שבה הגמרא לקושיא זו, [וראה בהערות לעיל על הגמרא שם, שהובא ישוב לקושיא זו בשם רבי עקיבא איגר] ; וראה בכל זה ב"ספר המפתח".
[2] נתבאר על פי רש"י; והתוספות ביארו, שכוונת הגמרא לחלק בין יוקרא וזולא, שלענין זה אמר רב שמשלם כשעת העמדה בדין, לבין שינוי שנעשה בגוף הגזילה, שלענין זה אין הולכים אחר שעת העמדה בדין, ראה דבריהם.
[3] כתב רש"י: "היכא דשני להו בידים"; ותמה ב"קצות החושן" [שנד סק"ג], שהרי לקמן צו ב שנינו: "גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה", ומשום ששינוי קונה, אף שזיקנה היא שינוי ממילא, ואיך כתב רש"י, שאין קונה אלא שינוי בידים! ? ולא יישב. וב"אבן האזל" [גזילה פרק ב סוף הלכה טז] כתב בפשיטות, שדעת רש"י היא, שיש חילוק בין "קנין" על ידי שינוי, שבזה בעינן שינוי בידים, לבין "הרי שלך לפניך", שלענין זה די אף בשינוי דממילא שלא יכול לומר כן, אלא משלם דמים כשעת הגזילה, והשוה לזה את דברי רש"י לעיל סה ב, שכתב גבי "טלה ונעשה איל", שאינו שינוי אלא לענין "שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר". וראה לעיל סה ב בהערה 6, שנתבאר שם בשם "חידושי מרן רי"ז הלוי", שבגזל בהמה והזקינה דין אחר הוא, שמשום ההיזק שבו, אינו יכול לומר "הרי שלך לפניך"; ולפי זה לא קשיא כלל דברי רש"י.
[4] א. נחלקו האחרונים בביאור הלימוד מ"והשיב את הגזילה", יש הסוברים ["קובץ שעורים" אות יד, ועוד], שעיקר הכתוב מלמד שאין הגזלן מצווה ב"והשיב את הגזילה" כשנשתנתה הגזילה, ולא על קנין, ומה שאמרו: "שינוי קונה", דבר דממילא הוא, כי כך הוא דינם של "קניני גזילה", שכל עוד מוטלת עליו מצות "והשיב" הרי מצוה זו מעכבת עליו מלקנות את הגזילה, אך משנשתנתה הגזילה ונפטר מלהשיבה, כי אז קונה הגזלן את הגזילה. ויש הסוברים ["חידושי רבי שמואל" בא קמא סימן כג בתחילת הסימן, ועוד], שסברא זו תלויה במחלוקת שנחלקו אמוראים בסנהדרין עב א, גבי מי שבא במחתרת ונטל כלים; שלכולי עלמא אם נשברו הכלים, וחייב הוא דמים שנתחייב בהם בשעה שהיה במחתרת, הרי הוא פטור מלשלם, כי היות ובן מיתה הוא, אמרינן: "קם ליה בדרבה מיניה", ופטור הוא מלשלם, ברם, אם הכלים עדיין הם בעין, נחלקו אמוראים, שלדעת רב הכלים הרי הם שלו, ואילו לדעת רבא [ולגירסת הרש"ל שם: רבה] אינם שלו; וביארו את מחלוקתם, שלדעת רב, היות ולא חל עליו חיוב של "והשיב את הגזילה", כי "קם ליה בדרבה מיניה", אם כן ממילא קנה את הגזילה, כי בכל גניבה שפקע ממנה דין "והשיב", הרי הגנב קונה את הגזילה מכח קניני הגזילה שיש לו; ואילו רבא חולק על סברא זו, ולכן, אם כי אינו חייב ב"והשיב", הרי שאת הכלים עצמם אינו קונה, ויבוא בעל הכלים ויטול את שלו; ונמצא שלדעת רבה גופיה [לפי גירסת מהרש"ל] הלימוד אינו רק שאינו חייב ב"והשיב", אלא לימוד הוא ש"שינוי קונה". ב. בתוספות לעיל סה ב ד"ה הם, נתקשו, שהרי שם ילפינן דין "שינוי קונה" מ"שניהם" הם ולא שינוייהם, ואילו כאן סובר רבה ששינוי קונה מפסוק אחר; ומטעם זה חידש ר"י, שרבה בא לחדש ש"שינוי החוזר לברייתו" הרי הוא קונה, וכפי שהביא שם, שאף הראיות שהביא רבה לשיטתו, עוסקים בשינוי החוזר לברייתו; ומיהו ברש"י לקמן צג ב ד"ה וכ"ש מבואר בהדיא, שדברי רבה עוסקים בשינוי שאינו חוזר לברייתו. וכתבו אחרונים לבאר, שנחלקו רש"י ותוספות במחלוקת האחרונים שבאות א, שלדעת רש"י, אם כי ילפינן מ"הם ולא שינוייהם" שעל ידי שינוי אין "שמו - של הדבר - עליו", ולכן לא נאסר משום אתנן, מכל מקום מזה עדיין לא ידענו ששינוי קונה, [ראה בהערות לעיל סה ב, שבלאו הכי מוכח מרש"י שהוא מחלק בין הנושאים]. אבל התוספות סוברים, שאף מן הכתוב אין אנו לומדים אלא ש"אין שמו עליו" ואינו חייב ב"והשיב", כי אין זו הגזילה, ואילו הקנין דבר דממילא הוא; ולכן הוקשה להם, הרי זאת כבר למדנו מ"הם ולא שינוייהם". ג. בגמרא בתמורה ו א מקשינן: האיך "שינוי קונה" והרי "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", ומשנינן: שאני התם דאמר קרא: "אשר גזל כעין שגזל". וכתב רבי עקיבא איגר [ליקוטים הנדמ"ח לדף סה ב על תוספות ד"ה אין], ליישב על פי גמרא זו, את קושיית התוספות למה לי קרא ד"אשר גזל" תיפוק ליה מ"הן ולא שינוייהם", ומשום דבגזילה צריך קרא מיוחד "כיון שעובר עבירה לקנות שאינו שלו", והייתי אומר "אי עביד לא מהני". ד. כתבו התוספות בתמורה ד ב ד"ה רבא, שאין שייך לומר "אי עביד לא מהני" בדבר שאפילו אם היה נעשה ממילא היה מועיל [כגון "צורם אוזן בכור"] ; ואם כן, לכאורה מוכח כדברי רש"י [ראה הערה 3], ששינוי אינו קונה אלא אם עשאו בידים, שאם לא כן אין שייך לומר "אי עביד לא מהני", אחרונים.
[5] פירשו התוספות שצבעו לכל הגז, ומשום שאין לפרש שצבע את ראשית הגז שהפריש לכהן, כי אין שייך הפרשה ב"ראשית הגז" עד שנאמר: הגז כולו כבר נפטר בהפרשה, ואת הראשית שהפריש קנה בשינוי.
[6] א. גדר דין שינוי המבואר כאן לענין ראשית הגז, יש לפרשו בשני אופנים: האחד: דומה למבואר לעיל לענין אתנן, שמדין "שינוי" הרי הוא כשר לקרבן כי אין "שמו עליו", ואף כאן היות והגז נשתנה, אם כן פקע ממנו מצות נתינה, וכן נקט בפשיטות ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" [הלכות גזילה, סז ב ד"ה ובעיקר]. השני: כשאר גזילה ושינוי, שאף כאן גזל ושינה ; וכפירוש הזה נראה שנקט ה"חזון איש" יורה דעה סימן ז (א) סק"ו, וכן נראה שהבין ב"עונג יום טוב" סימן כט ד"ה ובזה מיושב. ב. כתב רש"י לפי הגירסא שלפנינו: "עד שצבעו פטור מראשית הגז, דקנייה בשינוי, ואפילו דמים לא משלם, דאין כהן יכול להזמינו בדין, דיכול לומר לאחר אתננו [כלומר: "ממון שאין לו תובעין" הוא, וכעין שאמרו בחולין קל ב: המזיק מתנות כהונה - זרוע לחיים וקיבה - או שאכלן פטור, ומשום ש"ממון שאין לו תובעין" הוא, כמבואר שם], אבל קודם שצבעו, מי שחטפו זכה בו". וב"ספר שנויי נוסחאות" לשון רש"י הוא: "ואפילו דמים לא משלם, דלא הויא גזל גמור, משום דלא מטא לידיה [דכהן] ", [וכן כתב רש"י לקמן צד ב אף לפי נוסחתנו], וברוב כתה"י הוא סוף דיבור [כמו לקמן], אך יש כתב יד שבו ממשיך רש"י אחר המלים "דלא מטא לידיה", כפי שכתוב אצלנו: "דאין כהן יכול להזמינו בדין וכו"'.
[7] במקור דין יאוש באבידה מן התורה, נחלקו הראשונים: דעת רש"י: זה הוא שאמרו בברייתא [בבא מציעא כב ב וכז א]: "מנין לאבידה ששטפה נהר, הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת, תלמוד לומר [דברים כב]: " [לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו] וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם"; וכעין זה מבואר בירושלמי שהביאו התוספות בבבא מציעא כז א: "מנין ליאוש מן התורה, אמר רבי יוחנן: אשר תאבד ממנו, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו וכו"'; [ומיהו, מה שציטט רש"י מלשון הברייתא: "הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת", אינו נזכר בברייתא שלפנינו בבבא מציעא שם]. דעת רש"י בבבא מציעא כז א: זה הוא מה ששנינו שם ללמוד מ"וכן תעשה לשמלתו": "מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין, חייב להכריז", ובא הכתוב למעט: "מידי דידעינן בה דמייאש", וכפירוש זה פירש ר"י בתוספות כאן ובבבא מציעא כז א, [ובשם רש"י הביאו שם, שלא כברש"י דלפנינו].
[8] לשון הגמרא בבבא מציעא כא ב לגבי אבידה שנמצאה קודם יאוש - הוא: "בדבר שיש בו סימן [שמצאו האובד קודם שנודע לבעלים מן האבידה] כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש, ואף על גב דשמעינן מיניה דמייאש לסוף, לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתי לידיה [כלומר: קודם שנתייאשו הבעלים, שעדיין של בעלים היא, ואין הכוונה לאיסור ממש, שהרי באבידה עוסקת הגמרא], דלכי ידע דנפל מיניה לא מייאש".
[9] א. באיזה אופן קונה הגזלן על ידי יאוש: נסתפקו התוספות [לקמן סט א ד"ה כל]: אם אין היאוש קונה לגזלן אלא כשהחפץ ברשות הגזלן [ויכול לקנותו בקנין חצר], או שמא קונה הגזלן את החפץ אף כשהוא מונח ברשות הרבים. וכתב ב"חידושי רבי שמואל" [בבא קמא סימן כג אות א], שבפשוטו, יש לפרש את סברת התוספות שהיאוש קונה אפילו ברשות הרבים, שהוא משום שהיאוש מפקיע דין "והשיב את הגזילה" מן הגזילה, ושוב ממילא קונה אותו ב"קניני גזילה", וכאשר הובאה סברא זו לעיל בהערה 4 [וכן פירשו כמה אחרונים] ; אלא שהקשה על זה לפי סברתו [הובאה שם בהערה], שסברא זו תלויה במחלוקת האמוראים בסנהדרין עב א, ורב הוא שסבר כן, ואין הלכה כמותו, ואם כן אי אפשר לפרש כן בטעם התוספות. ולכן כתב באות ה לבאר באופן אחר, והוא על פי מה שייסד שם על פי דברי רש"י בבא מציעא נז ב, שבכל דבר שמתחייב אדם את תמורתו מאיזה טעם, וכגון במעילה בהקדש, שמתחייב הוא להקדש תשלומי מעילה, זה גופה סיבה לקנות את החפץ שנתחייב בתמורתו [ואפילו קודם ששילם], ומיהו כל זה כשאין בעלים לחפץ המעכבים אותו מלקנותו. ולפי זה פירש, שהיות והגזלן מתחייב בתמורת החפץ, מן הדין היה שיקנה את החפץ, אלא שהבעלים מעכבים, אך כל זה אינו אלא כשלא נתייאשו הבעלים, אבל כשנתייאשו הבעלים, ויצא החפץ מרשותם, שוב ממילא קונה הגזלן את החפץ משום שנתחייב בחיוב תשלומין תמורתו. וב"שיעורי רבי שמואל" לבבא מציעא [עמוד צה אות ז] כתב עוד אופן שלישי בשם הגרשש"ק לבאר את דברי התוספות, ראה שם ; וראה עוד ב"חזון איש" [ליקוטים על התוספות שם, ד"ה והא דנסתפקו], מה שכתב לבאר את דברי התוספות. ב. יאוש אם הוא כהפקר: דנו האחרונים בגידרו של יאוש [באבידה, או בגזילה כשלא זכה בה הגזלן, משום שהיתה ברשות הרבים, או משום שלא רצה לקנותה, וכן יש לדון בזה למאן דאמר יאוש אינו קונה את הגזילה לגזלן], אם היאוש מועיל לעשותו כהפקר גמור, שאין לבעלי החפץ שום שייכות ממונית לחפץ, או שמא עדיין ברשות הבעלים היא עד שתגיע ליד זוכה, והיינו שאין הבעלים יכולים לעכב על כל מי שרוצה לזכות בזה, אך מכל מקום עדיין לא יצא מרשותו. דעת ה"קצות החושן" [תו א], שעל ידי יאוש לא יצא מרשות בעלים עד שיבוא ליד זוכה ואינו כהפקר; וכן היא דעת "נתיבות המשפט" סימן רסב סק"ג; והאחרונים פלפלו בזה הרבה, מביאים ראיות לכאן ולכאן, ראה מקורות לדבריהם ב"ספר המפתח"; ומקצת מהערות האחרונים בזה, יובאו בס"ד בהמשך הסוגיות בהערות. והנה כתבו התוספות בד"ה כיון: "מכאן - ממה שצידדה הגמרא לומר שהיות ובאיסורא אתא לידיה אינו קונה ביאוש - משמע שיאוש אינו כהפקר גמור, דאם כן אפילו בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר, והא דאמר בהשולח: "נתייאשתי מפלוני עבדי" דלא בעי גט שחרור, אי אמרינן: "המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור", לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו, דאי יאוש הוי הפקר, אם כן אפילו אתא לידיה באיסורא, כיון שמפקיר - זכה בהן". ומפשטות לשונם נראה [וכן נראה מדברי כמה אחרונים], שאין הם דנים מה הוא יאוש שאמרו חכמים שהוא קונה בכל מקום, אלא הנידון הוא שמא כל אדם כשהוא מתייאש כלול הפקר ביאושו; אך מהרבה אחרונים נראה שהבינו את כוונתם, שהם באים לבאר מה הוא יאוש האמור בכל מקום, ומסקנתם שאינו הפקר גמור, ולא יצא מרשות בעלים עד שבא ליד זוכה.
[10] ואם אכן באה לידו קודם יאוש אינו קונה, וכאשר מבואר בגמרא בבא מציעא שהובאה בהקדמה.
[11] א. פשטות כוונת הגמרא אינה לאיסור "לא תגזול", אלא לומר שבאה לידו כשהיתה עדיין של הבעלים שעדיין לא נתייאשו, וכלשון הגמרא בבבא מציעא כא ב בטעם הדבר שאין יאוש שקודם המציאה קונה, שהוא משום ד"באיסורא אתא לידיה", [ובלשון התוספות ד"ה הכא נמי, משמע, שכוונת הגמרא היא "הואיל וכבר נתחייב בהשבה". ב. תמהו הראשונים, על שמצדדת הגמרא לומר שיאוש קונה מן התורה, ואף שבאיסורא אתא לידיה, שהרי אי אפשר שתהיה גזילה עדיפא מאבידה, ואם באבידה אינו קונה כש"באיסורא אתא לידיה", האיך תהיה הגזילה הנלמדת ממנה עדיפה הימנה! ? וכתבו התוספות בד"ה הכא: "מכל מקום בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה קודם יאוש, דבמציאה נמי, נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי, הואיל וכבר נתחייב בהשבה, מכל מקום היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם דמים כעין שגזל"; ולזה נתכוין רש"י בלשונו בד"ה מוצא אבדה, שכתב: "אלמא קני, והכא בגזילה דאתי לידיה מקמיה יאוש, והדר אייאוש, סגי ליה בדמים". ופשטות כוונת דבריהם היא, שאף באבידה לא אמרו שאינו קונה את החפץ לגמרי, אלא שחייב הוא לשלם דמים, ואם כן אף כי גזילה "באיסורא אתא לידיה", מכל מקום יקנה את החפץ וישלם דמים, [שהרי בין כך ובין כך אין אנו דנים שייפטר מלשלם דמים]. והאחרונים נתקשו בזה, כי הניחא בגזילה יש לומר, שאם כי קנה את הגזילה עצמה ביאוש, מכל מקום מתחייב הוא דמים על הגזילה, וכעין שמתחייב דמים מי שקונה את הגזילה בשינוי; אבל באבידה הרי לא שייך לחייבו בדמים כלל, ואם כן איך נעשה הדין שהיאוש מועיל לקנות את האבידה ולחייבו בדמים! ? וכתב ב"קצות החושן" סימן שנג סק"ב, שבהכרח צריך לומר, שיאוש - בין באבידה ובין בגזילה - אינו קונה קנין גמור כשבא לידו קודם יאוש, אלא שיור הוא בקנינו לענין דמים, שאינו קונה את החפץ לענין דמיו, [ולשון התוספות: " הואיל וכבר נתחייב בהשבה" צריך ביאור לפירוש ה"קצות החושן"]. וב"חידושי רבי שמעון" בבא קמא סימן לז אות א כתב על זה, שאינו יודע שום מושג שיהיה שיור לשלם לדמי החפץ. ובבבא מציעא סימן כא כתב לבאר ענין זה, על פי יסודו [הובא יסוד מחודש זה משמו בהערות ל"חברותא" לעיל דף מה א], "שחיוב דמים בשומר הוא מדין השבה דמעיקרא, שנתחייב או שישיב החפץ, או שישמרנו כראוי, או לשלם הדמים, ואין דין היאוש משנה זאת, ואף שלזכות החפץ יכול אף שנתחייב בהשבתו, משום דדין זה תלוי בבעלים ובדין ממון שיש לו עליו, וכיון דנתייאשו בטל דין זה, אבל הפרט של תמורת דמי החפץ זה אינו תלוי בהשתנות דין ממון אצל הבעלים לענין זכיה", [וחידוש יש בדבריו כאן, שאם כי הוא מצידו השלים את דיני השמירה, מוטל עליו חיוב השבה], וראה מקורות נוספים לדברי האחרונים בזה, ב"ספר המפתח". ג. עוד כתב שם ב"קצות החושן", שבעיקר קושיית תוספות יש לומר, שאין דומה אבידה שאינו קונה אותה כשבא לידו באיסור, שהטעם בזה - על פי הרמב"ן במלחמות בבבא מציעא לדף כו - הוא משום שיד שומר אבידה כיד בעל הבית, והוא "יאוש ברשות" שאינו קונה, מה שאין כן בגזלן מועיל היאוש לקנות אף שבא לידו באיסור, וכן כתב רבי עקיבא איגר כאן; [ולשון הגמרא ניחא יותר לפירוש זה, כי מלשון הגמרא נראה שהגמרא מדמה יאוש בגזילה כשבא לידו באיסור, ליאוש באבידה כשבא לידו בהיתר, ולפירוש התוספות, אין הדבר כן]. ד. לפי מה שכתבו התוספות משמע, שסברת הגמרא לומר שאין יאוש קונה משום ד"באיסורא אתא לידיה", הוא משום שהגמרא מסתפקת אם יאוש באבידה לאחר מציאה אינו קונה כלל, או שמא הוא קונה את גוף החפץ אלא שמשלם דמים.
[12] בתוספות לקמן סט א ד"ה כל, מבואר, שאפילו למאן דאמר יאוש לא קני, היינו דוקא שהגזלן אינו קונה אותו, אבל כל המחזיק בה זכה בה, אלא שכתבו שם, שכל אדם אסור להחזיק בה, מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל, ואם כבר זכה בה אחר, לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן, [וראה מה שנתקשה שם רבי עקיבא איגר בדבריהם אלו; וראה עוד ב"שיעורי רבי שמואל" לבבא מציעא [עמוד צג דיבור ראשון], שצידד בדעת רש"י, שאין אדם יכול לזכות בה היות והיא במצב של "באיסורא אתא לידיה"].
הם ולא ולדותיהן. ואלו בעבודה זרה בסוף פרק כל הצלמין (מז, א) משמע איפכא גבי יש שינוי בנעבד או אין שינוי דבעי למימר התם דמשתחוה לקמה קמחו מותר למנחות אף על פי דאמרינן בעברה ולבסוף נרבעה דאסור וקמפרשינן טעמא דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכי מעיקרא חטים והשתא קמח וליכא למימר דולד אתנן שאמרו כאן שהוא מותר כשנתן לה ואחר כך עבדה שהא משמע בפרק האסורין (תמורה ל, ב) דשריא ולד אתנן דומיא דולדות נרבעת ותירץ בתוספות דכל חד וחד לפי מקומו דלא דמו אהדדי דגבי רביעה יש לאסור ולדות שנרבעו עם אמן ולא נשתנו יותר מחטים שנעשו סולת ונשתנו אבל גבי אתנן עיקר דעתה על הקמח וגבי בהמה אפרה ולא על הולד.
טלאים כדמעיקרא. דלפי שהיו מעיקרם בגדלותם וקטנותם שהיו בשעת גניבה שמין אותן אבל דמיהן ביוקרא וזולא כדהשתא ורואין (הם) [מה] שגזל כמה היה שוה עכשיו שם שכמותו.
לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. כלומר אף על גב שגזז חמשה רחלות יחד ויש בו ליתן לכהן וצבעו לאחר שחל עליו חיוב ראש הגז לפי שקנאו בשינוי וכדמשמע בריש פרק הגוזל קמא (לקמן בבא קמא צב, א) גבי פאה דמצותה בקמה ובשנשתנית פטור למאן דאמר שינוי קונה, והא דאמרינן גזז ראשון ראשון וצבעו פטור דמשמע שאם צבעו לאחר שיש בו כשיעור חייב התם פטור אפילו במה שלא צבעו ממנו קאמר לפי שאותו המקצת שלא צבע אינו מצטרף עם מה שגזז ראשון לפי שכבר צבעו אבל אם גזז כשיעור ואחר כך צבע מקצת ונשאר מקצת שלא צבע מה שצבע קנה אבל מה שלא צבע חייב ליתן שכבר חל עליו ראשית הגז.
מוצא אבדה לא כיון דמיאש וכו' קנה לה. ונפקא לן דיאוש קנה במציאה משמלה דדרשינן באלו מציאות (ב"מ כז, א) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימן ויש לה תובעין פירוש שעל ידי שיש לה סימן יש לה תובעין שאין הבעלים מתייאשין הימנה אלא מחזר אחריהם ושואל שמלה שיש בה סימן כן וכן ראיתם הא שאין בה סימן אין לה תובעין והבעלים מתייאשין וזה המוצאה מקמי דתיתי לידא הא לבתר דאתיא לידא לא דקיימא לן בהא כאביי דאמר התם (כא, ב) דיאוש שלא מדעת לא קנה. ואף על גב דיאוש (שנמצאה) [של מציאה] קונה לגמרי ואינו מחזיר אפילו דמים ואילו בגזלה אינו קונה לגמרי ודמים בעי לשלומי משום דבמציאה בהיתרא אתיא לידיה וגזלה באיסורא אתא לידי לגמרי, מכל מקום משום יאוש דינא הוא דאף לענין גזלה יקנה הגוף ומחמת דאתא לידיה באיסורא לישלם דמים, או דלמא לא דמו כלל דהתם בהיתרא והכא באיסורא.
והא דאמר רבה יאוש אמור רבנן דנקני תמיהא לי כיון דפשיטא מילתא (דכדרבה) [דכר' יוסף] קיימא לן דלא קני היכי פסיק ואמר אמרי רבנן דקני ודכוותה לא אשכחן אלא במה שהוא פשוט שהוא כן אלא דמספקא מלתא מהיכא וכדאמרינן (חולין י, ב) מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתרא חזקוה ודכותה טובא בתלמודא אבל הכא דעיקרא דמילתא לא פשיטא וליתא היכי פסיק ותני אמרי רבנן דקונה, ואי משום הא דתנא (לקמן ע"ב) על המריש הגזול שבנאו בבירה מאי קא מיבעיא ליה הא מפרשא מתניתין דלאו דאורייתא אלא משום תקנת השבים, ואי משום מתניתין דעורות של בעל הבית דבסמוך (ע"ב) הא משמע דלא משמע ליה לרבה מינה שהיא יאוש כדי (קונה) אלא כשקצען וכדמשמע ליה לרב יוסף מעיקרא דאי לא לותיב מינה רבה גופא לרב יוסף כי אותיביה ר"י מגוזל חמץ. ואפשר דאההיא דרב קאי דאמר לקמן (בבא קמא סז, ב) גבי הגונב אחר הגנה לא שנא אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון ושני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון והנך מתנייתא דלקמן דשמעית מינייהו דלא קנה לא שמעית ליה.
הגזלה או הגנבה שלא נשתנו ביד הגנב או הגזלן אלא שהיא כמו שהיתה אפילו נתיאשו הבעלים ממנה הרי היא חוזרת בעינה שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל אם היא כשגזלה מחזירה בעינה וזהו שאמרו יאוש כדי לא קני ואם נשתנית ביד הגנב או הגזלן אפילו לא נתיאשו הבעלים קנאה בשנוי מעשה ומשלם דמיה כשעת הגנבה או הגזלה נמצא שאין היאוש מועיל לענין זה כלל אלא שהוא מועיל לדברים אחרים כמו שיתבאר מעתה הגוזל עצים ועשאם כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה:
ויש דברים שהשנוי מפקיע את החיוב לגמרי והוא לענין ראשית הגז שאם לא הספיק ליתנו לכהן עד שצבעו פטור ואפילו דמים אינו משלם אע"פ שכבר חל עליו חיוב ראשית הגז בשעת הצביעה מפני שאין זה גזל גמור הואיל ולא זכה בו הכהן ומה שאמרו גזז ראשון ראשון וצבעו פטור דאלמא דוקא ראשון ראשון הא משחל עליו חיוב דהיינו משגזז חמש צאן בזו פירושו שהצבוע אינו מצטרף עם הנשאר שאינו צבוע וזו שלא נשאר בו כשיעור חיוב:
אע"פ שאין היאוש מועיל לענין גנבה וגזלה על הצד שביארנו יש דברים שהוא קונה ביאוש לגמרי אף בלא החזרת דמים וזו היא אבדה הנמצאת במקום שמן הסתם נתיאשו הבעלים ממנה או ששמעום מתיאשים מעתה מצא אבדה בזוטו של ים ושלוליתו של נהר אע"פ שיש בה סימן זכה המוצא שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם:
מי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח הרי זה מחזירו בעינו ואומר לו הרי שלך לפניך אע"פ שאינו שוה לו עכשו כלום ואע"פ שנתיאש בשעה שהגיע האיסור לא קנאו זה להתחייב בדמיו שהרי יאוש אינו קונה ולא עוד אלא שאינו רוצה לקנות:
אמר רבא טלאים כמעיקרא דמי' כשל עכשיו. פירש המורה בא לשלם טלאי' כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלאים משלם. משמע מתוך פירושו שאם רוצה לשלם דמים משלם דמי חמשה שורים וארבעה אילים ואינו יכול להיפטר בדמי טלאים ועגלים. וזה הדין אינו נראה בעיני כלל. ואין הדעת מקבלתו שבטלאים יכול לפטור עצמו. ואם רוצה לשלם דמים נאמר לו תן לו דמי אילים. והלא יכול לקנות מן הדמים טלאים. ולמה לא יפטר בדמי טלאים. והנכון בעיני לפרש כן דרבא בא לחלק בין היכא דגנב טלה ונעש' איל ובין היכא דגנב איל שבעת הגניבה הי' שוה סלע ובעת הטביח' הוקר ושוה שתי סלעים. שאין כאן שום שינוי הגוף אלא שהוקר בדמים. וכך אומר בטלאים ודאי מודים רב ורבה דבין הקרן ובין תשלומי כפל ד' וה' דמשלם כדמעיקרא. משום דיש לו טענה לומר טלה גנבתי ממך ולא איל. הלכך אין לך עלי אלא ד' טלאים. ואפילו דמים אם ישלם לו ישלם לו דמי ד' טלאים. שהרי יכול לקנות מהם ד' טלאים. וכי קאמר רבה דקרן משלם כדהשתא ורב נמי דאמר תשלומי כפל וד' וה' כדהשתא לא אמרו אלא כגון שהוקרה הגנבה בדמים. שאיל גנב ואיל טבח שאין לו שום טענה לומר מה שגנבתי ממך אשלם לך. שהרי איל גנב ואם הוקיר ברשות הבעלים הוקיר. הלכך משלם לו ד' אילים. או דמי ד' אילי' כדהשתא וכך מצאתי שפירש ר' חננאל זצוק"ל כדברי דכתב הכי ופריק רבא טלאים כשל מעיקרא דמים כשל עכשיו. פי' אפילו רב מודה בגונבן טלה ונעשה איל. דכי משלם כשל מעיקרא משלם כי קאמר רב בשור או באיל ונשתנה בדמים כגון שהוסיף ופחת בדמים. ועלה אמר רב קרן כעין שגנב דקי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. אבל תשלומין כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין. דההיא שעתא הוא דמתחייב בהו. הנה הטלאים והדמים פירש כדברי אבל מה שכתוב כגון שהוסיף ופיחת בדמים ועלה אמר רב קרן כעין שגנב דקי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ז"א נראה לי כלל שאם הוסיף בדמים לא אמר רב התם קרן כעין שגנב. דהא אקשי' לי' מרבה דאמר תברא או שתייה משלם ארבע' ולא אתוקם רב אלא כשפחת בדמים. דלא משלם קרן כדהשתא אלא כדמעיקרא ולאו משום טעמא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה כדכתב מר שאלו היה בגזילה כי האי גוונא הי' אומר לו הרי שלך לפניך. אלא שהגניבה חמורה מן הגזילה. משום דכתב גניבה וחיים דדרשי מיני' אחיי' לקרן כעין שגנב. אבל אם הוסיף בדמים בין בקרן בין תשלומי כפל וד' וה' משלם כדהשתא. והא מתניתא נמי הוי מקשא מינה נמי לרבה דאמר תברא או שתייה משלם ארבעה אלא משום דלא תני בה אלא תשלומי כפל וד' וה'. והוי מצי למימר לך לעולם קרן כדמעיקרא משלם. ואני לא דיברתי בכפל וד' וה' כי אם רב דיבר בהם שאמר תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין. ומיהו בתירוץ זה שחילקנו בין דמים וטלאים מיתרצים נמי דברי רב'. עוד כ' משם רבינו האי גאון זצוק"ל פריק טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו. כיון דבעי לשלומי קרן וכפל כד משלם קרן כדהוי שוי בשע' שגנב וכי משלם דמי כפל כדשוי קרן השתא. וה"ק רב כד מעיקרא שויא ד' והשתא שויא זוזא והנה איכא רבנן בי רב דגרסי הכי אמר רבה בטלאים כשגנב ובדמים כשל עכשיו. ואינם נראים לי דבריו חדא דבהדיא תני משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב. והיכי מצי לתרוצי דדמי כפל משלם כדהשתא ותו דאפי' רב לא אמר קרן כדמיעקרא אלא היכא דמעיקרא שויא ד' והשתא שויא זוזא אבל היכי דמעיקרא שויא זוזא והשת ד' הכל משלם כדהשתא. ואפי' קרן. והילכך בגנב טלה ונעשה איל הי' לו לשלם הכל כדהשתא. א"ו העיקר הוא שיש לחלק בין טלה ונעשה איל. ובין הוקר בדמים כדפרישי':
ולא ולדותיהן. משמע הכא דטפי משמע לאיסור שינוייהן מולדותיהן וגבי נעבד משמע להיפך בפרק כל הצלמים דפשיטא ליה דמשתחווה לקמה וטחנה ועשאה סולת דאינו נאסר ובמשתחווה לבהמה מיבעיא ליה אם הולד נאסר. וי"ל דהכא בסברא תליא מילתא והתם בסברא תליא מילתא דהכא בחטין ועשאן קמח דעת הזונה אל הקמח דלכך הן עומדין וזהו עיקר האתנן אבל הבהמה עיקר דעת הזונה אל הבהמה ולא לולד אבל התם גבי נעבד דעת העובד אל הקמח בעודה בקומתה וביופיה ולא אל הקמח וכשהוא משתחוה לבהמה מפני יופיה הוא משתחוה ונפחת הולד גורם היופי ואם כן דעתו גם אל הולד. הרב רבי ישעיה ז"ל.
עד כאן לא פליגי וכו'. בית הלל על ברייתא זו אלא משום דבשינוי קנה אבל במקום דליכא שינוי כגון יוקרא וזולא כדמעיקרא משלם ומבית שמאי נשמע לבית הלל. הראב"ד ז"ל.
לימא תיהוי תיובתא דרב וכו'. אבל לרבה לא קאמר דקאמר לעיל שתיה משלם ארבעה כי השתא דאיכא למימר דברייתא לא קאמר אכפל וארבעה וחמשה אבל קרנא לא משלם כעין שגנב אלא כי השתא. אי נמי מיירי במכרו ולא בטבחו דהשתא הוי כי איתבר ממילא כיון דלא טבחו. טלאים כדמעיקרא. פירש הקונטרס בא לשלם טלאים משלם כדמעיקרא טלה גנב טלה משלם וסברא הוא דכיון דהשור והבקר נזכרים בפסוק יש לנו לילך בתר שעת הגנבה כדדרשינן לקמן גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו חמשה נגידים שנאמר תחתיו פירוש שוין לגופו של שור שגנב שנזכר בפסוק דאף על גב דעל שעת הטביחה בא חיוב ארבעה וחמשה מכל מקום שעת הגנבה נמי גרם לו שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה אבל אם בא לשלם דמים משלם כשל עכשיו לפי שכל עיקרם תלויה בשומת בית דין ותרי טעמי נינהו גם אינם נזכרים בפסוק ואם כן סברא הוא דמוקמינן בהו דרשא דאחייה לקרן כעין שגנב דמשמע דוקא הקרן ולא ארבעה וחמשה כעין שגנב אלא כשעת העמדה בדין כך יש לפרש לפי שיטת הקונטרס. ורבינו תם ז"ל מפרש דאין חילוק בין טלאים לדמים דאידי ואידי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא להקל עליו בתשלומי ארבעה וחמשה והכי קאמר טלאים שדיברה בהן הברייתא שנשתנו למעליותא דנעשו איל כדמעיקרא דלהחמיר על תשלומי ארבעה וחמשה לא אמר רב והה"נ בדמים אי מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה דמים שדיבר בהם רב דמעיקרא שויא ארבעה והשתא זוזא דנשתנו לגריעותא בה הוא קאמר רב בשל עכשיו והוא הדין בטלאים כגון בשמנה והכחישה דהוי כשל עכשיו. ולא יתכן דהא אמרינן לעיל מה לי קטלה כולה וכו' לכן נראה כפירוש ר"י. מיהו חילוק זה לא הוי רק היכא דנשתנית גוף הבהמה דהתם שייך למימר דכשבא לשלם כדמעיקרא משלם כדפירשתי אבל לענין יוקרא וזולא אין לחלק דלעולם משלם כשעת העמדה בדין דהא לעולם תלוי בשומת בית דין גם כשמשלם בהמות וטעמא אחרינא נמי דנזכרים בפסוק לא שייך ביוקרא וזולא. וקשה למורי שיחיה שיטת הקונטרס דמדדחיק לעיל לשנויי כי קאמר רב לענין יוקרא וזולא משמע דלענין שינוי הגוף משלם כדמעיקרא אף כשבא לשלם דמים דומיא דגבי יוקרא וזולא. ועוד מדלא מפליג בשינוי הגוף כדמפליג הכא. לכן נראה כפירוש הר"י דהכא נמי מפליג כדלעיל בין שינוי הגוף ליוקרא וזולא והכי קאמר טלאים כדמעיקרא כלומר לפי גדלם וקטנם שהיא כשעת הגנבה שמין אותן שאם הגדילו כגון טלה ונעשה איל משלם כפי קטנותו שהיא כשעת הגנבה והוא הדין אם הכחישו ובין ישלם דמים ובין ישלם טלאים וטעמא כדקאמר לעיל דאמר ליה וכי תורא גנבי מינך דכרי וכו' כיון שנשתנה הגוף דמים כשל עכשיו כלומר שומת הדיינים שמין כשל עכשיו ששמין אותה כפל ארבעה וחמשה כפי יוקרא וזולא דהשתא כפי מה שהיה אותו טלה של שעת גנבה נמכר עכשיו שאם היה טלה ונעשה איל דהשתא יש לו לשלם טלה או דמי טלה דלענין שינוי הגוף אזלינן בתר שעת הגנבה כדאמרינן טלאים כדמעיקרא והשתא אם הוקרו או הוזלו טלאים משעת גנבה עכשיו משלם כפי הדמים דעכשיו והיא שעת העמדה בדין. וכן אם הוכחשה או הושמנה נוהגים שני דינים הללו דלענין שינוי הגוף אזלינן בתר מעיקרא ולענין שומת הדמים אזלינן בתר עכשיו ובין אם משלם בהמה ובין אם משלם דמים. וכעין פירוש ר"י נמצא מוגה בספרים בשם רבינו חננאל ז"ל טלאים ונעשה איל כדמעיקרא דמים כעין יוקרא וזולא וגוף הבהמה לא נשתנית כעין עכשיו. תלמידי הר"פ ז"ל.
וגם הר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל טלאים כדמעיקרא. פירש רש"י בא לשלם טלאים כדמעיקרא דטלאים גנב טלאים ישלם בא לשלם דמים כדהשתא. ודוחק דאם כן כל יפוי כח למזיק דלפי יופיו ישלם מן הטלאים או דמים. לכן פירש ר"י טלאים כדמעיקרא פירוש אם הוכחשה בגוף הטלאים כדמעיקרא דהואיל ונשתנה הגוף אין זה מה שגנב אבל כשהוזלו שאין השינוי ניכר בגוף הבהמה משלם כדהשתא. ורבינו תם פירש וכו'. ע"כ.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב לעיל גבי הא דאמרינן כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבעה וכו'. וז"ל כתב הרי"ף ז"ל והני מילי לענין יוקרא וזולא כלומר הני מילי דאמרינן שמשלם כשעת העמדה בדין ששוה יותר ואפילו קרן משלם כשעת העמדה בדין וכל שכן כפלה מבענין יוקרא וזולא שלא נשתנה גוף הבהמה השתא ממה שהיתה מעיקרא והשתא דקא זבין לה הוא גזיל לה. עוד כתב הרי"ף ז"ל אבל גנב טלה ונעשה איל וכו' משלם תשלומי כפל כעין שגנב כלומר משלם שני טלאים דמשמע לא שני אילים. עוד כתב ז"ל והיינו דקאמר רבא טלאים כדמעיקרא וכו' כלומר אם רוצה לשלם בגוף הבהמות משלם שני טלאים ולא שני אילים דמשעה שגנב בעינן שישלם משום דאההיא שעתא הוא דמחייבינן ליה ולא משום טביחה ומכירה שהרי קנאם באותו שינוי. דמים בשל עכשיו וכמו כן אם אין בידו טלאים ורוצה לשלם דמיהם משלם כדהשתא כלומר אם הוקרו טלאים דמעיקרא כשגנבו לא היו דמי הטלה אלא שני דינרין ועכשיו בשעת העמדה בדין נתייקרו ועומדין בשמונה דינרין משלם שמונה דינרין דהיינו דמי שני טלאים ואם הוזלו דמעיקרא שוה טלה ארבעה דינרין והשתא לא שוה אלא שני דינרין בהא לא איירי בברייתא אלא רב הוא שהשמיענו דקרן משלם כעין שגנב דהיינו שני דינרין שהוזלו מפני שני טעמים לפי שהכפל מעולם לא נתחייב לו עליו אלא כשעת העמדה בדין הוא מתחייב דהא אי הוה מודה מעיקרא הוה מיפטר אבל בקרן נתחייב מיד שהוציאו מרשות הבעלים ודין הוא דלישלם כדהאי שעתא ועוד דכתיב גנבה וחיים אחייה לקרן וכו' אבל כפל לא מקרי גנבה. ע"כ.
וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל גנב כחושה והשמינה או אם גנב שמנה והכחישה משלם כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב גנב טלה ונעשה איל משלם כפל כעין שגנב והיינו דקאמר רבא טלאים כשל מעיקרא משלם אף על פי שהוקרו משלם שני טלאים ממדת הראשון שגנב ואי לית ליה טלאים משלם לו דמים כפי מה ששוים שני טלאים כמותו עכשיו אף על פי שאין שוין עכשיו יותר ממה שהיו שוין מתחילה והוא דקטלוהו איהו בידים בתר דאייקר דאי מתה מאליה משלם כשעת גזלה דמים. ובהך דגנב טלה ונעשה איל וטבחו הואיל ונעשה שינוי בידו וקנאו אם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח וכו'. ורבינו חננאל ז"ל פירש טלאים כדמעיקרא אם הוא השינוי בגוף הטלאים וכו' דמים כשל עכשיו כשהוא השינוי בדמים כגון דמעיקרא שוה ארבעה והשתא זוזא בהא הוא דאיירי רב בתשלומי כפל ואמר שמשלם כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין אבל קרן משלם כעין שגנב. ואפילו תנא דברייתא מודה בהא דבשעת העמדה בדין משלם דמים על הכפל כיון דלא אשתני גופא ולא קם ברשותיה דגנב אלא ברשות הבעלים הוא עומד ובשעת העמדה בדין הוא מתחייב בכפל. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל טלאים כשל מעיקרא דמים כשל עכשיו אף על גב דאמרי בית שמאי בטלה ונעשה איל שמשלם כמעיקרא אף על פי שהשינוי עומד במקומו והוי כיוקרא וזולא משום דהוי ליה ככחושה והשמינה דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת. וזהו הטעם שאמר רבי חנינא למעלה משום דאמר ליה תורא גנבי מינך דיכרא וכו' כלומר ולא גדלתיו אני במזונותי אבל יוקרא וזולא שויא מעיקרא זוזא והשתא ארבעה וטבחה דהויא ליה כתברה או שתיה משלם קרן נמי כדהשתא דהשתא נמי קא גזיל לה ואי שויא מעיקרא ארבעה והשתא בשעת טביחה זוזא לא משלם ארבעה וחמשה אלא זוזא אבל קרן מיהא כעין שגנב דההיא שעתא נמי שעת גזלה הואי לגבי קרנא אבל לכפל ולתשלומי ארבעה וחמשה לא משלם אלא כדהשתא דבי דינא הוא דמחייבי ליה השתא. ע"כ.
יאוש אמור רבנן דנקנה. תימה לי היכי פשיטא ליה מילתא דאמרי רבנן דליקני ואדרבה קיימא לן דלא קני והיכי פסיק ואמר אמרי רבנן דקני ודכוותה זה לא אשכחן אלא כמה שהוא פשוט שהוא כן אלא דמספקא מילתא מהכא וכדאמרינן מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא ודכוותה טובא בתלמוד אבל הכא דעיקר מילתא ליתא היכי פסיק ותני אמרי רבנן דקונה. ואי משום הא דתנן על המריש הגזול שבנאו בבירה מאי קא מיבעיא ליה הא מפרשה מתניתין דלאו דאורייתא אלא משום תקנת השבים. ואי משום מתניתין דעורות של בעל הבית דבסמוך הא משמע דלא משמע ליה לרבה מינה שיהא יאוש כדי אלא כשקצען וכדמשמע ליה נמי לרב יוסף מעיקרא דאי לא לותיב מינה רבה גופיה לרב יוסף כי אותביה רב יוסף מההיא דגזל חמץ. ואפשר דההוא דרבה קאי על מאי דאמרינן לקמן גבי הגונב אחר הגנב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון והנך מתניתא דלקמן דשמעינן מינייהו דלא קנה לא שמעינן ליה. הרשב"א ז"ל.
מידי דהוה אמוצא אבדה ולאו דוקא דומיא דאבדה דהתם באבדה אפילו מידי לא משלם והכא בגזלה אף על גב דקתני לה לגוף הגזלה מכל מקום דמים בעי לשלומי וטעמא רבה איכא דלא דמי גזל לאבדה דאבדה נתיאשו הבעלים מקמי דתיתי לידיה דמוצא ואם כן הפקר הוי ולכך לא מחייב מידי אבל גזלן דאתא לידיה קודם יאוש מיד נתחייב לשלם או גופה או דמיה הילכך כי נמי נתיאש בתר הכי לא נתיאש מדמיה. וא"ת אם כן היכי מדמה להו להדדי. ויש לומר דהכי מדמה להו כי היכי דבאבדה מועיל יאוש לקנותה לגמרי כמו כן מהניא גוף הגזלה לקנותה שלא ישלם רק הדמים. תלמיד הר"פ ז"ל.
מוצא אבדה לאו כיון דאייאש מרה מינה וכו'. פירש רש"י ז"ל מדכתיב אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם וכו'. ולא נהירא דהתם אין הטעם משום יאוש דאפילו עומד וצווח שאינו מתייאש מותרת דגזרת הכתוב היא דנעשח כצווח על ביתו שנפל. אלא אומר ר"י דנפקא לן וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.
בד"ה מוצא אבידה כו' ואי מתייאשי מדבר שאין בו סימן כך מתייאשו מדבר שיש בו סימן כו' עכ"ל דליכא למימר דבדבר שאין בו סימן נמי לא מתייאשי כיון דמחזיר לו ע"י עדים וסימנין כדי נסבה כדמסיק דא"כ למאי נ"מ ילפינן דומיא דשמלה דיש לה תובעין וע"ש בתוספות ודו"ק:
רש"י ד"ה לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' כשהוקרה דהתם אפילו קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס"ל וכו'. יש מקשין א"כ אמאי לא מותיב נמי מברייתא זו לרבה דליכא לשינויי כמו שכתב רש"י לעיל דלרבה ליכא לאותבי דיכול לשינוי דהך מתניתא כפל ד' וה' דוקא נקט אבל קרן היכא דאשכח כי השתא משלם דהא נימא נמי דכיון דאפי' קרן מחייב ליה כי השתא כ"ש כפל כמו שפרש"י הכא לרב וי"ל דדוקא לרב דיליף מקרא דקרן משלם כעין שגנב וכפל וד' וה' כשעת העמדה בדין לכך מסתבר ליה להמקשה למימר דהשתא במקום שמשתלם קרן כעין שגגב כגון שהוזלה משלם כפל כשעת העמדה בדין מטעם גזרת הכתוב כ"ש במקום שאפי' הקרן משתלם כשעת העמדה בדין שהוא סברא לומר שהכפל ישתלם כשעת העמדה בדין דהא עיקר תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין הוא לפי גזרת הכתוב אבל לרבה נוכל לומר דלא ס"ל כרב דדריש החייהו לקרן כעין שגנב דאתי למידק הא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין אלא ס"ל לרבה עיקר תשלומי קרן וכפל וד' וה' כולן הוי כעין שגנב כדקתני בברייתא אלא שהיכא דתברה ושתיה סברא הוא דמשלם הקרן כדהשתא משום דהשתא הוא דגזל ליה כמו שפרש"י לעיל אבל כפל וד' וה' לעולם משלם כעין שגנב ולכך ליכא לאותבי לרבה כלל וק"ל:
תוס' ד"ה הם ולא ולדותיהם וכו'. אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה וכו' כצ"ל:
ד"ה טלאים כדמעיקרא וכו' ובלישנא דקרא גמי גוף צאן ובקר נזכרים וכו'. נראה לי דזה הוי טעם אחד והוי כאלו אמר וגם יש עוד טעם אחד משום דבלישנא דקרא וכו' וק"ל:
ד"ה עד שצבעו וכו'. אין לפרש שצבע חלקו של כהן וכו' כצ"ל:
תוס' בד"ה הם ולא ולדותיהם כו' ואע"ג דאמרי' בעיברו ולבסוף כו' כצ"ל:
בד"ה עד שצבעו כו' שייכא ביה אבל הפרשת כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה עד שצבעו וכו' מי שחטפו זכה כו'. עיין תוס' ב"מ דף ו ע"א ד"ה והא הכא:
בגמרא גם לב"ה קשיא. וקשה דאמאי לא קאמר דגם אתי לרבות שינוי החוזר ובשלמא לר"י ור"ח דס"ל שינוי החוזר אינו מועיל אפילו בהדיוט ומפקא לה מקרא דוהשיב את הגזילה מ"מ א"כ אייתר ליה גם אבל לרבה דס"ל שינוי החוזר קונה והיינו מאשר גזל דאי לשינוי שאינו חוזר לא צריך דנפקי בק"ו מלגבוה מקרא דהם וא"כ לעולם אימא לך דשינוי החוזר אינו מועיל לענין אתנן דמרבינן לה מגם ואפ"ה לא ילפינן בשאר דוכתי דאינו מועיל דשאני לגבוה דמימאס ועוד דהא מרבינן ליה בהדיא מאשר גזל ובדוחק יש ליישב דהאי סוגיא אזלא דוקא למאי דקאמרינן בסמוך הא מני ב"ש היא וא"כ מוכח דלא שייך לחלק בין אתנן לשאר מילי כמ"ש שם התוס' א"כ מקשה שפיר וכן בפ' הגוזל מייתי האי סוגיא על דברי אביי דלא משמע ליה נמי לחלק משום דמימאס ולפ"ז היה אפשר ליישב מאי דמקשים התוס' בפ' הפרה על הא דקאמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ולא קאמו נמי גם לב"ה ולמ"ש א"ש דלרבה דס"ל בהדיא האי סבר' דשאני לגבוה דמימאס א"כ לא קשיא מידי וק"ל:
שם לעיל תרתי שמעית מיניה. פי' משום דפשטא דקרא משמע הם בהווייתן דוקא ואפ"ה לא ממעטינן שינוי החוזר למ"ד דאינו מועיל דכיון שחוזר לקדמותו שפיר קרינן ביה הם:
שם טלאים כדמעיקרא ופרש"י דטלה גנבו טלה משלם. ופירושו אי משום דקניי' בשינוי לר' אילעא ולרב משום דא"ל דיכרא גנבי ממך והיינו כעין פר"י אלא דלרש"י הקרן מיהא משלם כדהשתא כמ"ש רש"י לעיל וכמו שכתבתי טעמא דמלתא ולר"י הקרן נמי משלם כדמעיקרא מהני טעמי גופא או דקנייה בשינוי או משום דא"ל דכרא גנבי ממך וק"ל:
בתוספות ד"ה טלאים וכו' נראה לר"י וכו' או כחושה ונתפטמה או איפכא וכו' עכ"ל. מה שכתבו או איפכא והיינו שמינה והכחישה דמשלם כדמעיקרא אי איירי אפילו בהוכחשה ממילא א"ש לתירוץ הראשון שכתב הר"י בדף הקודם בד"ה מ"ל קטלה כולה אבל לתירוץ השני צ"ל דהיינו בהכחישה בידים דוקא ע"ש וק"ל:
בא"ד משלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן עכ"ל. משמע להדיא מפי' ר"י דקרן נמי משלם כדמעיקרא בטלה ונעשה איל דלא כפרש"י לעיל בד"ה נעשה שינוי בידו ואפילו למ"ד דשינוי כי האי לא קנה מ"מ משלם כדמעיקרא משום דא"ל דכרא גנבי ממך דה"ל כמו כל שבח שע"ג גזילה דהוי דגזלן דהכי קי"ל כמ"ש בסמוך אבל מ"מ קשה דהא אוקמינן להאי ברייתא כב"ש דשום שינוי לא קנה ושמעינן נמי לב"ש בסוף פרק המפקיד דשבח דע"ג גזילה הוי דנגזל דאמרינן התם הא דקאמר ילקה בחסר ויתר היינו שמחויב להחזיר הגיזה וולדות אפילו מה שנתעברה ונטענה אצלו וא"כ בטלה ונעשה איל למה נאמר אליביה דקרן נמי משלם כדמעיקרא ויש ליישב דהא דקאמרי ב"ש ילקה בחסר וביתר לאו היינו מדינא אלא מקנס דקנסינן עליה דהא ר"מ דסבר הכי בגיזה וולדות מוקמינן טעמא בפ' הגוזל משום קנס אע"ג דהתם עיקר טעמא דמוקמינן הכי היינו משום דשמעינן ליה דס"ל שינוי קונה משא"כ לב"ש מ"מ מצינן למימר דלענין שבח גופא מודו ב"ש דהוי דגזלן אי לאו משום קנסא כמו לר"מ והכי משמע פשטא דמלתא דקתני ילקה בחסר אע"ג דשינוי אינו קונה וברשותיה דבעלים קאי וע"כ דהיינו משום קנסא וא"כ ה"ה ביתר כיון דמשום קנסא הוא בכפל וד' וה' לא שייך למיקנסיה ועי"ל דהא דמוקמינן לברייתא כב"ש היינו לענין שינוי אינו קונה לחוד דבלא"ה כמה תנאי ס"ל כוותיה בריש פ' הגוזל אבל לענין שבח לא מיתוקמ' כוותיה ואין להקשות דא"כ דלפר"י הקרן נמי משלם כדמעיקרא אמאי משלם ד' וה' ולא אמרינן דשלו הוא טובח דכיון שיש לו חלק השבח ה"ל כמו שותף וי"ל דר"י סובר דמשום זה לא הוי כמו שותף דהא לא תקינו לו בשבח אלא משום תקנת השבים כמבואר בפ' הגוזל למאן דס"ל שינוי אינו קונה מכ"ש אם נאמר דס"ל כהרמב"ם דמצי לסלק לגזלן משבחו בזוזי וא"כ י"ל דמה"ט לא הוי כמו שותף ודו"ק:
בא"ד ור"ת מפרש וכו' דלהחמיר לא אמר רב וכו'. עכ"ל פשט הלשון משמע דלא קאמר רב להחמיר בכפל וד' וה' מבקרן א"כ צ"ל דמ"ש דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' לא איירי כשנתייקרה בין הגניבה לשעת הטביחה דהא בכה"ג לא שייכא מילתא דרב אלא דרבה דקרן נמי משלם כשעת היוקר אלא איירי כשנתייקרה בשעת העמדה בדין משעת הטביחה דבכה"ג קרן נמי משלם כדמעיקרא וא"כ כתבו שפיר שאין להחמיר יותר בכפל וד' וה' ובטלה ונעשה איל נמי משמע דקרן נמי לא משל' אלא כדמעיקר' כמו לפי' ר"י וכן הסכימו כל הפוסקים וכמ"ש בסמוך דאפי' למ"ד שינוי אינו קונה נמי א"ש וא"כ משום הכי לא מחמרינן נמי בכפל וד' וה' יותר מבקרן לפ"ז א"ש נמי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה אלמא קרן כעין שגנב אפי' לפר"ת כמ"ש שם באריכות ע"ש ולפ"ז א"ש נמי דלא תקש' לפר"ת אמאי לא משנינן לעיל הכי על מאי דמקשה ואלא מאי שינוי לא קניי' לשלם כדהשתא ומאי קושיא דהא להחמיר לא אמר רב ולפי מ"ש ניחא דמעיקרא הוי ס"ד דקרן נמי בטלה ונעשה איל משלם כדהשתא משום דרבה וא"כ מקשה שפיר בין על הקרן וכפל וד' וה' דתו לא הוי להחמיר אבל לבתר דשני דא"ל דיכרא גנבי ממך וקאי נמי על הקרן דלא שייך הא דרבה כיון דשבח גופא מיהו דידיה הוי אלא דמקש' כאן דאפ"ה לשלם כפל וד' וה' כדהשתא מגזירת הכתוב דדריש רב ע"ז משני שפיר דלהחמיר בכפל וד' וה' יותר מקרן לא דרשינן האי קרא דאחייה לקרן אלא להקל ודו"ק כנ"ל נכון:
בגמרא אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כו' וקשיא לי לפמ"ש התוס' דרבה בשינוי החוזר איירי א"כ להנך תנאי דס"ל בפרק הגוזל קמא דשינוי כי האי לא קנה ע"כ דלית להו הך דרשא ואכתי מנ"ל לרבה לומר בפשיטות דשינוי כתיבא ויש ליישב דעיקר מלתא דרבה דכיון דמשמע ליה דמתני' בפרק הגוזל סברה דיאוש קונה מש"ה מפרש טעמא דמתניתין דיליף לה מהך דרשא דאשר גזל והא דלא מוקים לקרא ומתני' בשינוי החוזר עם יאוש למאי דמספקא ליה אי יאוש דרבנן או דאורייתא ואי יאוש לחוד הוי מדרבנן הא מצינו למימר דמדאורייתא יאוש לחוד או שינוי החוזר לחוד לא קנה אבל תרווייהו בהדי הדדי קונה והנראה בזה דרבה לשיטתו דס"ל בפרק הגוזל בפלוגתא דר' שמעון ורבנן דבידוע שנתייאש נמי מחלוק' ולפ"ז לרבנן דקי"ל כוותייהו לא שייך יאוש בגזל ומימרא דרבה דהכא היינו בגנב כן נ"ל ודוק היטב:
אמר רבה שינוי קונה כתיבה כו' אשר גזל כו'. משמע מיתורא דאי רק מאשר גזל מ"מ במה קנאו. רק מיתורא ילפינן דכשאינו אשר גזל א"צ להשיב וע"כ דאמר רחמנא שקנאו. ובתמורה מבואר דלאביי בלא"ה קני. ולמה. וגם מקרא הנ"ל מוכח רק לגריעותא דלא מקיים והשיב כשאינו אשר גזל. אבל למעליותא להפקיע מבעלים למה:
וי"ל הטעם דבכל אדם חפץ שלו כשנשתנה שהוא מ"מ דבעלים אף דלא קיימא ברשותו היינו אף דזה הוי כגידולין בדבר שזרעו כלה. דהא ב"ה משוי להו הן ולא שינוייהן הן ולא וולדותיהן. ובשינוי. דחשוב כנאבד החפץ שהי' ובא חפץ אחר במקומו וכשבא הב' נאבד והוי כזרעו כלה דגדולי תרומה וכה"ג לאו תרומה. רק מ"מ אין אחר יכול לזכות בו דבכל חפץ יש לבעלים ב' דברים קנין גוף החפץ שאף בדמים א"י ליטלו בע"כ וקנין שיוי החפץ בתורת דמים. וניהו דבשינוי נאבד גוף החפץ שהי' שלו ומה"ט גדולי תרומה פקע שם תרומה. מ"מ קנין השיוי בתורת דמים לא פקע דזה לא נאבד כלל דמה לי זה החפץ או היוצא ממנו וזכות השיוי בתורת דמי לא פקע מהחפץ גם אחר שנשתנה כנ"ל. ומה"ט אין אחד יכול לזכות. ושוב א"י לזכות גם כשרוצה ליתן דמיו דמאחר שנשאר זכות זה בתורת שיוי שוב הוי כגידולין בדבר, שאין זרעו כלה דהא בתורת השיוי עדיין קיים ולכך נשאר גם גוף החפץ שלו. וא"כ בגזלן דלענין החיוב דמים קנאו מיד בשעת גזילה כשיאבד החפץ החיוב למפרע עליו משעת גניבה. ונהי דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון בקדשים כו' דלא כר"ש היינו דבשביל קנין זה אין גוף החפץ שלו אבל מ"מ קנין זה דגורם לממון הוא שלו. וא"כ כשנשתנה וחשיב נאבד שוב לגבי הגזלן הוי קנין דגוף החפץ פקע זכות הבעלים ולענין הזכות דמים כבר שלו משעת גזילה וממילא זכה בו והוי נגד הגזלן כגדולין במה שזרעו כלה כנ"ל. דלא נשאר כלל זכות השיוי דזה כבר דגזלן ושוב ממילא זכה וקני בשינוי כנ"ל. ורק מטעם אעל"מ וצריך קרא דאשר גזל כנ"ל:
ומה"ט גם כל צבוע אדום וצבוע שחור אף דבא בב"א הגזילה והשינוי ג"כ קני דהא חייב מצד תברי' דחשיב גזילה והשיוי לענין ממון שלו ממילא קנה ובנזקין לא קני כיון דשמין ומשלם רק המותר ממילא עדיין דבעלים לענין השיוי משא"כ גזלן דאין שמין מקרא כמ"ש תוס' י"א ע"ש. וא"כ לכאורה בהוקר ונשתנה לא יקנה המותר שהוקר דלענין המותר שהוקר שלא נתחייב בגזלתו לשלם עדיין זכות בעלים בו. אך ז"א כיון דקונה למפרע לענין כשיאבד לענין זולא ממילא קני לענין יוקרא שאינו דבר נוסף רק בגוף החפץ כמ"ש תוס' דלא שייך יוקרא גנבי ממך כנ"ל. אך בטלה ונעשה איל כו' דהגידול קודם שנעשה איל הי' של בעלים א"כ בזה שאינו הגזלן חייב על מה שנתגדל אח"כ בנאבד א"כ שפיר עדיין הזכות שיוי של התוספות דבעלים אף שנשתנה. ונהי דלא מיקרי לענין הטלה שהי' אז כאין כלה דהתוספות דבר מיוחד אבל זה לא קני. ושפיר כתב רש"י ז"ל דישלם קרן כהשתא כנ"ל. ומה"ט כתב רש"י ז"ל גם כאן בדרבה היכא דשני בידים בזה אף שהשביח ג"כ קני. משא"כ בממילא כי הא דנעשה איל כנ"ל. וי"ל דמאן דיליף מיתורא דאשר גזל גם בזה קני לגמרי דאין הטעם מחמת הקנין דמים דגזלן רק דגלי כשאינו אשר גזל קני. משא"כ לאביי דאי עביד מהני וע"כ מטעם הנ"ל א"כ בנעשה איל לא קני. ומיושב בזה מה דמסיק בתמורה אלא בשינוי קונה פליגי דתמוה דלעיל מינה אמר לתרוייהו דקני. ולהנ"ל א"ש דלאביי מסברא כנ"ל ובנעשה איל קרן כדהשתא משא"כ לרבא ע"כ מייתורא דאשר גזל וגם בנעשה איל קני המותר ג"כ כנ"ל:
דמים בעלמא בעי לשלומי. לכאורה למה ישלם כיון דפטרתו תורה מגוף הדבר כשנשתנה. והא במתנות כהונה דכ' וזה ולכך באכלו שאין קיימים פטור לשנויא קמא אף בלא הטעם דממון שאין לו תובעין חולין ק"ל ע"ב וכאן אשר גזל כמו וזה דהתם דפטרה תורה מוהשיב כשאינו קיים. ומעולם לא נתחייב רק השבת החפץ ולא דמים. וגם מטעם משתרשי לי' פטור כיון דשני בידים הפקיע מצוותו כמ"ש הר"ן גבי מזיק מ"כ או שאכלן ע"ש. וגם תברי' או שתי' יהי' פטור. דא"ל מצד אחריות דעכ"פ נאבד וחייב באונסין משעת גזילה. או דכבר נתחייב משום מזיק בשעת גזילה כמ"ש לעיל. ז"א דא"כ חייב רק כדמעיקרא. ולמה תברי' משלם ד':
וצ"ל דגם לתי' קמא משום וזה ג"כ רק במ"כ שאינו ממון כהן רק מצד המצוה דונתן וגם לר"י דפ' א"ע דחשיב אינו שלו כלל לענין ב"י מ"מ ג"כ רק מצד חיוב המצוה דונתן כו' ומש"ה אינו שלו. אבל זכות ממון על השיוי כשלא יהי' חיוב המצוה מעולם לא הי' להם. ולכך כשאבדו והפקיע מצוותו שא"א לקיים עוד. ממילא אין חיוב ממון עליו גם מטעם מזיק דזה רק גרמא שהפקיע המצוה וממילא מפסיד. משא"כ גזילה שמלבד זכותו בגוף החפץ יש לו זכות שויו אף אם לא היה מקפיד על החפץ כהני דקייצי דמי. א"כ ניהו דוהשיב מיעט קרא כשאינו אשר גזל הוי כנאבד מ"מ זכות השויו לא פקע. וחייב לשלם בתברי' מטעם מזיק. ובשינוי או משום דלענין השיוי חשיב אשר גזל דמשלם כמו שהי' שוה אף שנשתנה או דלא אימעט כלל לענין זכות השיוי דבלא עשה דוהשיב ג"כ ממונא דנגזל הוא. וניהו דאמרינן דגלי קרא דכשאינו אשר גזל לא מיחייב והשיב וממילא מוכח שקנה דבר שנשתנה מ"מ לא מוכח רק לענין גוף החפץ. אבל א"א ללמוד מדפטרה תורה מהשבת החפץ כשנשתנה שיהי' פטור מגזילת דבר השוה ממון עכ"פ שחייב לשלם ומ"מ נראה כתי' הנ"ל דלענין השיוי חשיב אשר גזל. דאל"כ ילקה ולא ישלם למ"ד קיימו וגם למ"ד בטלו דפריך מכות י"ו ומשני דניתן לתשלומין ואי נימא דאינו בכלל העשה דוהשיב כיון דאינו אשר גזל א"כ למה ניתן לתשלומין הא לא יתוקן. וע"כ דבכלל העשה דלענין השיוי הוי אשר גזל וכנ"ל:
והיה אפשר דקרא לענין חומש. דהא ב"מ פרק הזהב אמר ר"ח דוקא יחד כלי כו'. והקשו מנ"ל. ולהנ"ל י"ל דאמר קרא אשר גזל אז איכא חומש משא"כ בשינוי דשוב אין מחזיר החפץ רק דמים ואין כאן יחוד כלי ופטור מחומש. ושפיר יליף ר"ח מינה דבעי יחוד כלי כנ"ל. וממילא לא מוכח לענין תשלומין אדרבא כנ"ל. ויש לדחות. או דמוכח מדאמרה תורה אם לא שלח יד כו' דאי ש"י חייב באונסין כמ"ש רש"י סנהדרין ע"ב. וא"כ מינה דאף אם נאבד דא"א לקיים והשיב גוף החפץ מ"מ חייב דמיו ולא דמי למ"כ א"כ ממילא גם תברה בידים חייב על שעת ההיזקא ג"כ כיון דלא פקע חיוב השבה לענין ממון כנ"ל. וכן בשינוי כנ"ל. אך מ"מ צ"ל כנ"ל. דמנ"ל ניהו דבלא התרו חייב כשואל אבל בהתרו י"ל אף דמשלם לא יקוים העשה ושוב הוי בטלו ופטור וע"כ דמקיים כו'. ועוד למה אמר פרק המפקיד ל"ת ש"י ונילף משואל. הא גרע דמלקות פוטרו כיון שנאבד ואינו מחזיר החפץ וצריך קרא דמשלם ואינו לוקה אי נימא דקרא סתמא וחשיב בפירוש רבתה תורה בע"ז וחובל כו' א"כ צריך קרא דש"י להכי דלא דמי לשאול. ואם א"א ללמוד מקרא די"ל בלא התרו. א"כ דילמא באמת התרו פטור וע"כ צ"ל דמקיים כנ"ל:
שם שינוי קונה כתיבא ותנינא כו' אשר גזל כו' דמים בעלמא בעי לשלומי לכאורה הא בלאו דגזל דלא לקי הוא משום דניתק לעשה דוהשיב כו' וא"כ כיון דבשינוי לא מקיים והשיב שאינו כעין שגזל א"כ ילקה ויפטר מתשלומין בין למ"ד קיימו ולא קיימו ובין למ"ד ביטלו כו' כיון שביטל העשה בידים. ובש"ס מכות פ"ב אמר דגזל הוי לאו הניתן לתשלומין כיון דלא מקיים והשיב ילקה כמו בשאר לאו הניתק לעשה. ואף דגזלן חייב באונסין ולא גרע השינוי מאם נאנס שחייב לשלם. אך מ"מ היכא דהתרו בו יפטר מתשלומין כו' ויפטור כנ"ל ולרב דאמר בבא במחתרת דאפילו נטל פוטר קים לי' בדרבה מיניה א"ש דבכל גזילה יפטר המלקות מהשבה וגלי קרא דוהשיב דאין המלקות פוטר בגזילה דאל"ה לא יהי' העשה כלל דלעולם הוי ביטלו והוי כמו בתרומה דגלי קרא דמשלם ע"ש. וממילא גם בשינוי אינו פוטר מתשלומין ושוב לא לקי כיון שמשלם. אבל כיון דקי"ל דמגוף החפץ אין מיתה ומלקות פוטרים רק מתשלומין ובא במחתרת דוקא שיבר פטור ע"ש בסנהדרין. וא"כ לא גלי קרא כלל במה דמחייב בהשבה דהוי גוף החפץ שאינו פוטר כנ"ל אבל בשינוי שפיר יפטור כיון דאינו אלא תשלומין פוטר ולא ניתן כלל לתשלומין דאין ראייה כנ"ל. ונראה הטעם משום דהא דקים ליה בדרבה מיניה פוטר הוא משום דהא בב' מיתות נידון בחמורה דאיתגורי איתגור כו'. ולכך כיון שיש מלקות וממון ומשום רשעה אחת אתה מחייבו כו' וא"א בשתיהן נידן בחמור שהוא מלקות שלא יהי' נשכר. אבל היכא דאם נאמר שנידן בקלה לא יהי' חייב בחמורה כלל שלא עבר כלל ודאי דנידן בקל ולא שייך איתגורי איתגור כו'. וא"כ כאן בגזל כיון דאם חייב תשלומין אין כאן חיוב מלקות כלל דלא ביטל העשה כלל דוהשיב ורק ע"י שנאמר שחייב מלקות יהי' חייב ממילא אינו פוטר ואמרינן דמשלם וליכא כלל חיוב מלקות דמקיים העשה כנ"ל. אך לכאורה כיון דאמרינן והשיב כו' אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר כו' א"כ לא מקיים כלל עשה דוהשיב בתשלומין רק שיתחייב לשלם כמו באונסין בלא העשה ושוב מזה פוטר המלקות. אך נר' דהא בכל דוכתי קי"ל דשוה כסף ככסף ובאיצטלית בגט ע"כ לא פליגי רשב"ג ורבנן אלא בגט משום דלצעורה קא מכוין ע"ש. אבל בלא"ה כשנותן דמי איצטלית הוי כגוף איצטלית וע"ש ברא"ש פ"ק דקדושין גבי מתנה ע"מ להחזיר דסגי בדמים ע"ש. וא"כ גם בגזל שפיר מקיים עשה דוהשיב גם בחזרת דמים כמו באיצטלית הנ"ל כיון שמשלם דמי החפץ. רק מה שאמרה התורה אשר אינו תנאי על העשה דוהשיב דלא מיקיימא רק אם הוא כאשר גזל דז"א ושפיר מקיים כנ"ל רק דהוא לימוד אחר שלא יצטרך להחזיר גוף החפץ אלא א"כ הוא כאשר גזל ואם נשתנה קנאו ואף עפ"כ מקיים השבה בדמי החפץ וממילא כיון שמקיים העשה עדיין הוי ניתק לעשה ואינו לוקה כיון שמשלם כנ"ל. אמנם למאי דקי"ל בסנהדרין נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב יד העדים תהיה בו כו' ובמצורע גבי בוהן יד ופ"ג דכתובות גבי אין לה פתח בית אב כו' כיון דחסר תנאי שכתוב לא מקיים כלל ע"ש. וממילא כאן דכ' אשר גזל וכיון ששינה ולא מקיים אשר גזל שוב לא מקיים העשה דוהשיב כלל כיון דבעינן קרא כדכתיב וא"כ ממילא יפטר המלקות מתשלומין כיון שאינו קיום העשה והוי ביטלו כו'. וי"ל דבגזל יש ב' דברים שגוזל גוף החפץ וגם מה שגוזל ממנו שיוי החפץ שגזלו דבר השוה ממון דהא יש חמסן דיהיב דמי ולא גוזל רק גוף החפץ ובגזלן גוזל שניהם. ולכך ניהו דלענין גזילת גוף החפץ א"א לקיים והשיב בחזרת דמים כשנשתנה. אבל מ"מ מה שגזלו שיוי החפץ זה שפיר מקיים בהשבת דמיו ולענין גזילה זו נקרא אשר גזל שמחזיר לו שיוי החפץ שגזל ג"כ וממילא כיון שיש תשלומין ליכא מלקות כנ"ל. וכמו אלו גזל ממנו מידי דקייצי דמיו למכור שהיה נקרא בהשבת דמיו אשר גזל שלא גזל רק הקנין של השיוי דמים. וכן בגזלה חפץ לא גרע וג"כ מקיים לענין השיוי כנ"ל והוי לענין זה אשר גזל כנ"ל. וכמו עושק דאיכא עשה כנ"ל:
שם יאוש אמרי רבנן דנקני כו' לכאורה למה חייב לשלם דמיו ובש"ס אמר הטעם מדמי מי קא מיאש ב"ב פרק חזקת ע"ש. והא נהי דלא מייאש מדמיו מ"מ במה נתחייב זה לשלם עבור החפץ הא לא קנאו בתורת מכר. וע"כ היאוש הוי איזה קנין הפקר או מתנה ואטו אם הפקיר גוף החפץ או נתנו במתנה להגזלן יוכל לתבוע דמיו אח"כ ואם הוא מכר מאן לימא לן דהגזלן רוצה בדמיו ואיך יתחייב בע"כ. ולהפ' בש"ע דמכר הוי ג"כ זכות א"ש. וכשאינו רוצה באמת אינו קונה כדאמר זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות כו'. אבל להפ' דמכר לא הוי זכות כלל שלא מדעתו קשה כנ"ל. ולכאורה י"ל כיון דסתם גזילה יאוש בעלים. וקנין זה אינו תלוי בדעת הנגזל אם רוצה להתיאש או לא רק דגלי קרא באבידה שזה עצמו מה שמייאש אצלו ומוסכם שלא יהי' לו עוד החפץ בזה יוצא הדבר מרשותו ונעשה של הגזלן וממילא חייב עכ"פ מדינא דגרמי שגרם לו היזק במה שגזלו שע"י זה נתייאש ממנו ממילא יצא מרשותו כיון שכפהו לזה ובע"כ יצא מרשותו וכעבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו וכה"ג. אך אי סתם גזילה לא הוי יאוש רק מה שנתיאש אח"כ א"כ לא ברי היזיקא אז בשעת הגזילה ובכה"ג פטור בגרמי ולמה יתחייב לשלם כנ"ל. ולמ"ש לעיל א"ש שזה גזילה אחרת מה שגוזלו שיוי החפץ מלבד גזילת גוף החפץ. ולכך ביאוש שממילא יוצא מרשותו ע"י הסכמה של היאוש ולכך כיון דמדמי לא מיאש א"כ לא יצא מרשותו רק גוף החפץ אבל הזכות שיש לו בהחפץ לענין דמיו ושפיר חייב לשלם אם רוצה החפץ דלזה לא קנאו כלל כנ"ל:
ומיושב דברי רשב"א סוכה שכתב דלא מיקרי לכם כיון שצריך לשלם ע"ש. ותמוה. ולמ"ש א"ש הא דצריך לשלם דמים גם אי יאוש קונה לכאורה אינו מובן הטעם דאמר בש"ס מדמי מי מיאש מה בכך שאינו מיאש דמיו אטו בכל דוכתי כשנותן מתנה החפץ או שמפקירו נימא שישלם דמיו שלא הפקיר הדמים וז"א דכיון שהפקיר החפץ וזכה בו ממילא אינו חייב לשלם כלל וגם ביאוש כן כיון שמיאש מגוף החפץ ממילא אין כאן חיוב דמים כלל כנ"ל. וצ"ל הטעם דגנב או גזלן משעת הגניבה כו' נתחייב או חזרת החפץ או לשלם דמיו דהא והשיב את הגזילה כו' הוי ניתק לתשלומין כו' דכשאינו מחזיר החפץ ישלם דמיו ולכך חייב באונסין כנ"ל. רק כשנותן לו הנגזל במתנה אח"כ שמקנה לו מדעתי והוי כאלו החזיר לו החפץ כמ"ש לעיל שאימר הריני כאלו התקבלתי וממילא פטור בתשלומין כנ"ל. משא"כ ביאוש דקונה בלא דעת הנותן שאינו מקנה לו כלל רק שמתיאש וממילא נשאר החיוב תשלומין עכ"פ כנ"ל דאף שאמרה תירה דכשמתיאש יוצא מרשותי גוף החפץ מ"מ חיוב תשלומין לא פקע כנ"ל:
או י"ל דהא מזיק חפץ חבירו חייב לשלם כיון שמפסידו ממון וממילא גזלן חייב גם מטעם מזיק דהא גוזל החפץ ממנו ומפסידו ממנו רק דכשיש גוף החפץ מחויב להשיבו בעיני' וכשנותן לו במתנה אח"כ פטור גם משום מזיק דלא היה לו ליתנו במתנה אבל הקנין של יאיש אינו מדעתו רק שמיואש ממנו בעצמו ובזה יוצא מרשותו והוא דבר שאינו בידו דכיון שבאמת מוסכם אצלו שלא יהיה לו עוד החפץ מאי הוי ליה למיעבד וממילא לא מיפטר מהחיוב תשלומין משום מזיק כנ"ל. ועוד דעכ"פ חייב מדינא דגרמי דהא במה שגזל או גנב גרם לו שע"כ מתיאש ע"י זה ושפיר צריך לשלם ממון משום חיוב דינא דגרמי כנ"ל:
או י"ל דהא חזינן במוכר עבדו לקנס דיכול למכור והוי קנין זה בגוף העבד שיש לו בו קנין שאם יזיקנו אחר יתחייב קנס ויכול למכור קנין זה וכן בשאר חפץ יש לו בו מלבד הקנין הגוף גם קנין דמים זה שאם יזיקנו אחר יתחייב לשלם ויכול למכור קנין זה וכן להיפך אם מוכר החפץ ומשייר לעצמו קנין זה ג"כ מהני ויש לו עדיין קנין דמים בגוף החפץ דהיינו קנין זה שאם יזיקנו אחר ישלם לו ואעפ"כ שגוף החפץ מכר מ"מ כששייר לעצמו הקנין דמים מהני כנ"ל. רק בכל דוכתי כשמוכר או נותן החפץ ממילא מקנה גם קנין זה כנ"ל. אבל כאן ביאוש דממילא בהסכמה זו של יאוש יוצא מרשותו ע"כ וא"כ ממילא כיון דמדמי לא מיאש שלא יהי' לו הדמים וא"כ הקנין דמים לא יצא כלל מרשותו דכיון דמקנין זה לא נתיאש לא יצא מרשותו עדיין קנין זה שיש לו בהחפץ שצריכין לשלם לו כשנוטלין ממנו החפץ והוי כמו שייר לעצמו קנין הנ"ל ולכך שפיר אף שקונה גוף החפץ מ"מ צריך לשלם דמים כנ"ל. י"ל שפ' הרמב"ם גבי קדושין דבעינן נודע שקנה ביאוש ותמהו דהא סתם גזילה הוי יאוש ע"ש. ולהנ"ל י"ל כיון דמדמי לא מיאש א"כ אין כל החפץ שלו עדיין ואינה מקודשת וכמו בשותף שקידש בכל החפץ דאינה מקודשת אף אי חלקו שוה פרוטה דהיא רוצה דוקא כולו וכן כאן כנ"ל. ולכך צריך נודע כו':
א"ד מדרבנן מפני תקנת השבים כו'. לכאורה אינו מובן בשלמא אי סתם גניבה וגזילה יאוש בעולם א"ש דשייך תקנה הנ"ל. אבל אי סתמא לא הוי יאוש רק היכא דשמעינן דאיאוש א"כ למה הי' להם לתקן משום תקנת השבים הא עדיין יצטרך כל גנב וגזלן להחזיר גוף החפץ דבסתם אינו מיאש. ובזה י"ל הטעם דאמר רבה בידוע נמי מחלוקת כו' ואינו מובן מאי חילוק בידוע שנתיאש בין אי סתם גניבה הוי יאוש או לא ע"ש פי' רש"י שדוחק ולהנ"ל א"ש דאי סתם גניבה הוי יאוש שפיר מהני מכח התקנה דשייך כנ"ל. אבל אי סתם לא הוי יאוש ממילא לא שייך התקנה וממילא גם בידוע אינו קונה כנ"ל:
יאוש אמרי רבנן דניקני כי' לאו מוצא אבידה דמיאש מריה מקמי' דתיתי לידי' קני ליה ה"נ קני לי'. ותמוה כמ"ש תוס' דהא באבידה ג"כ אינו קונה היכא דאתי לידי' קודם יאוש ע"ש. ונראה לישב די"ל הטעם דהא לכאורה כיון דקי"ל קנין בטעות או מחילה בטעות לא מהני כו' וא"כ ביאוש גם באבידה הא הוי בטעות דאם ידע שימצאנו המוצא לא הי' מתיאש ואיך יועיל. אך זה טעות דדוקא היכא שבשעת המחילה או הקנין הי' אז בטעות כמו בדבר שלב"ל שמוט ואכול דאלו היה יודע אז דאין הקנין כלום לא היה מוחל דבשעת המחילה לא היה ראוי למחול אלו ידע כנ"ל. אבל כאן ביאוש הא בשעה שמתיאש הי' ראוי להתיאש כיון שאז עדיין לא מצאו המוצא ואז לא הי' טעות כלל דהי' ראוי לכך ועל להבא לא אמרינן אלו ידע כנ"ל. אמנם היכא שמצאו המוצא לפני יאוש שפיר י"ל דאין היאוש מועיל אח"כ דהוי שפיר יאוש בטעות דאלו ידע שמצאו זה לא הי' מתיאש דכאן כבר בשעת היאוש הוי בטעות כיון שכבר מצאו כנ"ל. ולכך לא מהני כנ"ל רק במיאש מקמא דתיתי לידיה ובפרט דהתם איירי בדבר שיש בו סימן רק דשמעינן דאיאוש כנ"ל. וממילא מיושב דכאן בגזילה דיודע שהוא בידו ואדרבה לכך מתיאש ממילא מהני אף דאתי לידי' קודם יאוש דלא הוי בטעות כנ"ל והוא כמו באבידה אתי לידי' לאחר יאוש ויליף שפיר מאבידה כנ"ל. ובזה מיושב דאמר רבא באלו מציאות נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה והמתין עד שנתיאש כו' מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה כנ"ל ע"ש ותמוה דהא באבידה אינו קונה אתי לידי' קודם יאוש כנ"ל. ולהנ"ל א"ש דכאן כיון שנטלה ע"מ לגוזלה שוב מהני היאוש גם אח"כ דאף אם היה יודע הי' מתיאש אי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים ולא הוי בטעות כנ"ל:
עוד יש לישב. די"ל הטעם דבאיסורא אתי לידיה אינו קונה. דהא תוס' ע"א הקשו למאי דקי"ל דמדאורייתא מעות קונה ולא משיכה א"כ במתנה או זוכה מן ההפקר במה קונה מדאורייתא ותירצו דהיכא דליכא מעות משיכה קונה מן התורה ע"ש. וא"כ לכאורה כאן ביאוש ניהו דהוי קנין כהפקר וכה"ג הא מ"מ כיון דבגזילה אף אי יאוש קונה מ"מ צריך לשלם דמיו כמבואר בש"ס דכיון דבאיסורא אתי לידיה נתחייב במעות וא"כ כיון שיש כאן כסף שצריך לשלם עבור החפץ א"כ ממילא משיכה אינו קונה מן התורה רק מעות וא"כ שוב אינו קונה כלל דהא כל זמן שלא נתן דמיו לא קנאו במשיכה וממילא עתה אף שרוצה ליתן דמיו הא אינו מתיאש עכשיו שרוצה גוף החפץ וכיון שלא קנאו יכול לחזור בו כנ"ל ונהי דהוי יאוש קנין מ"מ אינו קונה כנ"ל. וגם מדרבנן לא שייך נשרפו חיטך כו' וי"ל דלא תיקנו כלל בגזילה וכה"ג:
אמנם בגזילה י"ל דהא הטעם דחייב מעות הוא משום שנתחייב בדמיו משעה שגזלו נתחייב או הוא או דמיו ולכך אף שמתיאש לא פקע החיוב תשלומין דמדמי מי מתיאש כנ"ל. וא"כ אין החיוב ממון בא עבור היאוש רק שנתחייב משעת גזילה ושפיר קונה כמו בהפקר דהא מצד קנין היאוש אין כאן דמי' רק שחייב לו מעות מכבר ולכך שפיר משיכה קונה כנ"ל:
אמנם באבידה שכתבו תוס' ג"כ דחייב בדמים היכא דאתי לידיה קודם יאוש ונתיאש אח"כ אף אי קונה ע"ש ולכאורה כאן לא שייך שנתחייב בתשלומין משעה שנטלה דהא לא נטלה לגוזלה ולמה ישלם אי יאוש קונה וע"כ צריך לומר דהיאוש אינו רק שמתיאש מגוף החפץ דג"כ לא מתיאש מדמי שסובר מי שימצאנו יוכל להוציא ממנו דמיו ושפיר נתחייב בתשלומין ע"י היאוש כמו מכר דאמרינן שמתיאש כשנותן לו דמיו דקודם היאוש ודאי לא נתחייב בתשלומין באבידה דלמה יתחייב. וא"כ כיון דהתשלומין הוא ע"י היאוש שוב אינו קונה כלל דהא יש כאן כסף ואין משיכה קונה כנ"ל ולכך באבידה אינו קונה באתי לידי' קמי יאוש משא"כ בגזילה כנ"ל:
ומיושב ג"כ בנטלה ע"מ לגוזלה באבידה שפיר מועיל היאוש אח"כ דהא ג"כ נתחייב כבר בתשלומין קודם היאוש ושוב ליכא מעות וקונה היאוש כנ"ל. כיון דבאיסורא אתי לידי' כו'. הנה הטעם דאינו מועיל באיסורא אתי כו' אינו מובן כמ"ש תוס' דאי מטעם הפקר יועיל גם אח"כ. וצ"ל דהא באמת אי יאוש קונה היינו כיון דמצינו באבידה דמותר לאחר יאוש א"כ ע"כ שאמרה תורה דיאוש עצמו הוי קנין היינו כשהוא מוסכם אצלו שלא יהיה לו עוד דבר זה בהסכמה זו יוצא הדבר מרשותו וזה הוי קנין כמו שאמרה תורה דבדיבור של הפקר יוצא מרשותו וכן בהסכמה זו שמיאש יוצא ג"כ מרשותו והוי הפקר. ומסופק הש"ס דנימא כמו כן בגזלן דג"כ מיאש שלא יהי' לו עוד הדבר ויוצא מרשותו ג"כ וא"צ לומר שהוא מטעם הפקר כנ"ל. והא דאמר לחלק בין באיסורא אתי לידיה כ' תוס' הטעם משום דנתחייב בהשבה כו' ולכאורה אינו מובן דאם נתנו לו במתנה או מפקירו אח"כ ודאי דא"צ להחזיר אף שנתחייב בהשבה קודם הפקר וכיון דיאוש הוי קנין כנ"ל למה יחזיר. ונראה הטעם דהא כיון דאמרה תורה והשיב את הגזילה ויש עליו עשה להשיב א"כ לכאורה לא היה מועיל אף שנותנו לו במתנה אח"כ דמ"מ איך יפטר מעשה הנ"ל הא לא קיים והשיב כנ"ל. אך ז"א דכיון דנותן לו במתנה או שמפקירו אין כאן כלל עשה דוהשיב דאינו מחויב והשיב רק כשרוצה וכשנותנו לו הוי כאלו השיב כו' דהוא כאומר הריני כאלו התקבלתי וכמו בקדושין בתנאי ע"מ שאתן לך מנה ומוחלת דהוי נתקיים התנאי דהוי כאלו נתן וא"כ כל זה שייך באותן הקנינים שהם מדעת הנותן שהנותן דהיינו הנגזל רוצה להקנות כמו מתנה והפקר וכל הקנינים שבעולם שהם מדעתו שייך כנ"ל. אמנם ביאוש דבאמת אינו רוצה להקנות כלל החפץ ואדרבה באמת רוצה אותו רק שמתיאש ממנו ומוסכם אצלו שבודאי לא יוכל להוציא החפץ והתורה אמרה שזה הוא קנין שיוצא מרשותו אבל לא שייך לומר דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי דז"א דהא אינו אצלו כלל כאלו קיבל דעדיין רוצה אותו ושפיר לא נכטר כלל מחיוב העשה דוהשיב אף דהוי כהפקר וקונה אותו מ"מ מחויב בהשבה כיון דמה שיצא מרשותו אינו מדעתו כנ"ל וזה החילוק בין יאוש לשאר קנינים כנ"ל:
ובפרט למ"ש תוס' ריש אע"פ דלכאורה כל מחילה בניזקין וכה"ג יהיה מתנה על מה שכ' בתורה ע"ש דהטעם דאדם יכול לעשות בממונו ולפטרו דכשפטרו אינו חייב ע"ש וממילא כאן בקנין יאוש י"ל שפיר דלא יפטר מחיוב השבה כנ"ל ולכך רק היכא דבהיתירא אתי לידיה אז אינו מתחייב כלל בהשבה כיון שנוטלו אחר יאוש משא"כ היכא דבאיסורא אתי' לידיה ונתחייב בהשבה אינו נפטר כנ"ל. גם י"ל באבידה לא הוי עקר משא"כ כאן דכבר נתחייב בהשבה כנ"ל:
הנה הרמב"ן ז"ל ב"מ בהא דנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה כו' כתב הטעם דמוצא אבידה לפני יאוש לא קני לכ"ע ביאוש אח"כ וגרע מגזלן משום דנעשה שומר שלו קודם היאוש וידו כיד בעלים והוי כאלו הי' ביד הבעלים דלא מהני יאוש. משא"כ בגזלן דעכ"פ יצא מרשות בעלים מהני יאוש ע"ש. ולכאורה אינו מובן הא מתנה ומכר מהני בפקדון כשהוא ברשות הנפקד וא"צ קנין אחר וזוכה בדיבור לחוד ולמה גרע יאוש משאר קנין דכשמתיאש ממילא זוכה להנפקד רשותו כנ"ל. ונראה דלכאורה למה באמת מהני בנפקד בדיבור לחוד הא כתב הרא"ש ריש פסחים כיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' והוי ברשות המפקיד ע"ש. וא"כ במה יזכה הנפקד במתנה בדיבור המפקיד לחוד הא עדיין החפץ ברשותו ולא יצא מרשותו כלל שהוא ביתו כנ"ל. אך י"ל דגיטו וחצירו באין כא'. כיון שבדיבור זה נעשה חפצו של הנפקד וממילא בא לרשות הנפקד ג"כ דאינו שאול להמפקיד רק כל זמן שחפצו יהי' מופקד יהי' בית הנפקד שאול לשמירת ממונו אבל כשיסתלק מהחפץ נסתלק רשות מהשאלה ג"כ וחוזר להיות רשות הנפקד ואמרינן כמו גיטו וחצירו כו' דג"כ אם יועיל המתנה בא לרשותו ממילא כנ"ל. אך ז"א כמ"ש מהרי"ט בכ' שטר מתנה על קרקע והניחו בקרקע זו דלא אמרינן באין כא' שיזכה ע"י זה בשטר אף שאם יועיל יהי' מונח ברשוהו דאיך יזכה ולא אמרינן זה רק בגט דלא בעי זכי' רק נתינה וא"כ לא שייך כנ"ל. אך י"ל דזה עדיף דכאן כיון שנותן לו החפץ במתנה מסתלק ממילא שלא יהי' לו השיעבוד על רשות הנפקד ואף אם לא יזכה וממילא זוכה הנפקד דנעשה חצירו בשעה זו כנ"ל:
והנה במחילה בטעות כתב הגהות אשרי החילוק דהיכא דלא נתכוין כלל למחול משלו כמו שמוט ואכיל בדבר שלב"ל לא מהני שהי' סבור שהוא של הקונה ולא נתכוין למחול כלל שלא ידע שצריך למחול כלל. אבל היכא שנתכוון למחול רק שטעה באיזה דבר ואם הי' יודע לא הי' מוחל בזה אמרינן דהוי מחילה והביא ראי' מיאוש דהוי בטעות דאם הי' יודע שימצאנו ישראל זה לא הי'. מתיאש אעפ"כ כיון שעכ"פ נתכוין למחול שלו מהני ע"ש. וא"כ כיון שכ' תוס' לקמן דגבי יאוש צריך ג"כ שיקנה רשותו להגזלן כן באבידה כנ"ל. וא"כ כשמצאו לפני יאוש שפיר לא מהני כמ"ש הרמב"ן ז"ל דנעשה שומר של בעל האבידה והוי רשות שלו כנ"ל. ואי"ל כאן כנ"ל דנסתלק מרשותו כמו במתנה דז"א דלענין סילוק מהחצר הוי מחילה בטעות כמו שמוט ואכיל שאינו מתכוין כלל להסתלק שאינו יודע שמצאו זה כלל כנ"ל ולא מהני דבשלמא לענין החפץ הוי מחילה בטעות דמתכוין למחול רק שהוא בטעות ומהני כנ"ל משא"כ לענין החצר דאינו מתכוין ולא מהני כנ"ל ושוב לא מהני היאוש של החפץ דעדיין הוי חצירו ולא יצא עדיין מרשותו כנ"ל כיון שלא הועיל על הסילוק כנ"ל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. אבל בגזילה דשפיר הוי ברשות הגזלן מהני היאוש דזוכה חצירו כנ"ל:
עוד י"ל למ"ש תוס' ד"ה כל הנלקט דצריך שיזכה חצירו להגזלן כמו שאר הפקר. ולכאורה הא גם במציאה כיון דחצר מטעם שליחות הוי מגבי' מציאה לחבירו דחב לאחרים אך כיון דהוא חצר המשתמרת אם לא יקנה לא יוכל אחר ליטלו ע"ש בנ"י פ"ק דב"מ. והנה לכאורה הוי חב לבעל החפץ עכ"פ דג"כ לא מהני דבשלמא במתנה א"כ הוא מדעת הנותן ואינו חוב לו. אבל ביאוש דממילא יוצא הדבר מרשות הנגזל אבל אינו מרוצה כלל וא"כ מה שיקנה החצר להגזלן הוי חב להנגזל ולא קני החצר כלל דהיכא דהוי חוב לא איתרבי זכי' כנ"ל. אמנם למ"ש תוס' דאף אם לא קנה הגזלן הוי הפקר ויכול כל אדם לזכות כו' ע"ש. וא"כ ממילא אין בזכי' זו חוב לנגזל דאף אם לא יזכה לו חצירו לא יהי' של הנגזל דיהי' הפקר ושוב קני חצירו לגזלן. אמנם למ"ש תוס' שם דבגזלן אף שיהי' יאוש הפקר אין שום [אדם] רשאי לזכות בו כיון דצריך הגזלן לשלם מעות ע"ש כיון דבאיסורא אתי לידי'. וא"כ שוב הוי חוב מה שיזכה חצירו לגזלן דאל"ה לא יוכל שום אדם לזכות ויהי' של הנגזל כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר דמעיקרא בעי למימר דיאוש קונה בגזלן כמו מוצא אבידה ואף דהתם לא מהני במצא לפני יאוש י"ל הטעם שפיר כמ"ש הרמב"ן דהא נעשה שומר שלו ולא יצא מרשותו. ואף דהא כשקונה השומר שוב בא לחצירו דנסתלק וכמו במתנה אך למ"ש ז"א דשוב אין החצר קונה לו דחב לאחרים היינו לבעל האבידה כנ"ל. וא"ל דלא הוי חוב שאם לא יזכה יהי' הפקר דז"א שאם לא יזכה הנפקד לא יהי' הפקר כלל דיהי' ברשות הבעל אבידה עדיין שלא נסתלק כלל דמה שבא לרשותו הוא ע"י שזוכה כנ"ל כמו גיטו וחצירו אבל אם לא יזכה הוא שפיר הוי ברשות הבעל האבידה ולא יוכל אדם לזכות בו ורק ע"י שזוכה להמוצא יהי' נקרא בא לחצירו והוי שוב חב לאחרינא ואינו זוכה לו כנ"ל. ולכך לא קני במוצא לפני יאוש. אבל בגזילה דבין כך ובין כך אינו ברשות הנגזל. ואף אם לא יזכה חצירו לגזלן יהי' הפקר כיון שאינו ברשות הנגזל ושוב לא הוי חוב וזכי לי' חצירו לגזלן כנ"ל. וקני כאן יאוש כמו אבידה במוצא לפני יאוש:
או דילמא הכא באיסורא אתי לידי' והיינו כדברי תוס' הנ"ל כיון דבאיסורא כו' וצריך לשלם מעות עכ"פ וממילא לא יוכל לזכות אדם בו אף אם יהי' הפקר ולא יזכה הגזלן ושוב הוי חב ולא קני לי' חצרו כנ"ל. ודוקא אבידה דיהי' הפקר כנ"ל. משא"כ גזלן כנ"ל. ומיושב קושית תוס' מהא דאבידה כנ"ל ע"ש:
שם יאוש כו' אבדה כו' ותמהו תוס' הא באבדה גופי' לא קני היכא דב"א אתי לידי' כו'. ותי' תוס' דגם שם קני גוף החפץ רק דצריך לשלם ע"ש. ותמוה לכאורה. דהא גם ביאוש דגזלה למה יצטרך לשלם. ובש"ס ב"ב פרק ח"ה אמר ניהו דמיאש כו' מדמי' מי מיאש כו' ומשמע שסתמא אינו מתיאש רק מגוף החפץ שלא יוכל להוציא דימכרנו קודם וכה"ג אבל מהתשלומין לא מיאש שמתי שיוכל יוציא ממנו דמיו עכ"פ. וא"כ זה שייך רק בגנב וגזלן אבל באבדה שמתיאש גם מדמיו מצד שא"י היכן. למה יצטרך לשלם דמים מה חילוק בין החפץ או דמיו. אולם גם בגזלה לכאורה מה בכך שמדמי לא מיאש הא כיון דיאוש קני ונתיאש מהחפץ מאין יהי' חיוב דמים. אטו מפקיר או נותן החפץ צריכין לשלם דמים. ולכאורה הטעם דהוי כנאנס דהא יאוש אינו קנין שברצון הבעלים רק דילפינן מאבדה שכשהדבר מיואש אצל בעליו שלא יהי' להם עוד החפץ בזה עצמו יוצא מרשותו ונסתלק. אבל לא שרוצה להסתלק או להפקיר רק ממילא נעשה אינו שלו. הוי כנאנס מהבעלים וחייב הגזלן ככל אונסין וכמו בשינוי כנ"ל. או מטעם גרמי דבמה שגזלן הוי ככפאו שיתיאש ולהוציאו מרשותו וכמוחל לעצמו דחייב:
אמנם זה שייך באי סתם גזלה יאוש כו' וגרם כנ"ל. אבל בהני דסתם לאו יאוש ואינו עומד ליאש רק דמ"מ שמעיני' דאיאש לא שייך ב' הטעמים דלא גרם לו. וגם באונס בזה לא מחייב גזלן שהביא האונס בעצמו. וגם לא הי' צריך להא דמדמי מי מיאש. ולכך לע"ד עיקר הטעם דהא מלבד שיש לבעלים קנין בגוף החפץ שלא יוכל אחר ליקחו אף בדמים יש לו קנין מצד השיוי ג"כ ואף בדבר העומד למכור וקייצו דמי יכול כל א' ליקח בדמים וא"כ בשלמא בקנין שמדעתו ורצונו שפיר כשמפקיר או נותן החפץ א"כ נותנו לגמרי ואין כאן זכות גם לקנין דמים שבו. אבל ביאוש דילפינן דכשמייאש ממנו יוצא בזה מרשותו א"כ אינו נפקע זכותו רק מה דמייאש וכיון דמדמי מי מיאש א"כ נשאר זכותו בהחפץ לענין השיוי דמים שבו שמה שהוא שלו בתורת שיוי לדמיו מזה לא נתיאש כלל שנתיאש שלא יהי' לו החפץ עוד רק דמיו. א"כ נשאר שלו לענין השיוי דמים ולא פקע כלל רק זכות גוף החפץ בהיאוש וא"ש דדמים בעי שלומי כנ"ל:
ומיושבים בזה ד' הרשב"א התמוה מאוד שכתב באתרוג ולולב הגזול דאי ביאוש וש"ר צריך לשלם דמים לא הי' מיקרי לכם ע"ש שתמוה מה ענין זה שלא יהי' נקרא לכם ולמ"ש א"ש דכיון דכל החיוב בתשלומין ע"כ משום דלענין השיוי לא פקע זכותו מגוף החפץ כנ"ל וא"כ לא מיקרי לכם דהא מבואר בש"ס פרק לה"ג דלכ"ע בעינין לכם שיהי' לו בו דין ממון ע"ש ובהנ"ל לענין הזכות ממון אינו שלו דדבעלים הוא כנ"ל. וא"כ כל הנ"ל שפיר בגנב וגזלן דמדמי לא מיאש אבל באבדה כשמתיאש מתיאש מדמי' כמו מהחפץ דמה חילוק. וא"כ אי יאוש קני באסורא אתי לידי' מאיזה טעם יהי' חיוב דמים לשלם על המוצא וי"ל דגם באבדה בדבר שיש בו ס' אינו מיאש רק מהחפץ לא מדמיו ודוחק. וי"ל דתוס' ס"ל כיון דעיקר היאוש כשמיאש אצלו ומה דשמעיני' דאיאש אינו רק גלוי מלתא שמיואש אצלו. וזה אינו מרצונו רק שמייאש ולא שייך אפסיד אנפשי'. ונהי דשומר אבדה לא מיחייב באונסין מ"מ כמו במ"כ אנס המלך גורנו דחייב משום דמשתרשי לי' כיון דיש חיוב נתינה עליו וא"כ היכא דבאסורא א"ל שיש חיוב השבה כבר עליו. א"כ אף אי יאוש קני מ"מ הוי ממילא שנעשה שלו ומשתרשי לי' במה שנפקע חיוב ההשבה ע"י היאוש. ושפיר חייב לשלם דמים גם באבדה כמו בגזלה כמו במתנות כהונה כנ"ל. ולא ס"ל כסברת הרא"ש פרק הגוזל כמ"ש בשנוי ע"ש ובמ"ש. [או] ומיושב בזה. דפריך מגזל חמץ כו' ומשני זה מתיאש וזה א"ר לקנות. ומה משני בשלמא אי יאוש קני מדרבנן שייך כיון שאינו רוצה מהני א"א בתקנ"ח ולא יצא מרשותו כלל. אבל אי קני מה"ת א"כ עכ"פ יצא מרשותו דהא אף במתנה לר"ל כשאומר א"א בה כל המחזיק זכה. ומאן דפליג רק משום כי יהיב אדעתא דלקבל מיני'. וביאוש לא שייך זה. א"כ כיון שיצא מרשותו אף שאינו רוצה לקנות מ"מ חייב לשלם מחמת הגזלה כנאבד כו' דמה חלוק בין קונה או לא לענין חיוב התשלומין שהוא רק מחמת שנעשה אינו של בעלים כנ"ל. ולמ"ש מיושב דע"כ בזה צ"ל ג"כ כנ"ל דמה פריך מחמץ ניהו דמיאש מחמת. האיסור אין זה מצד הגזלן ולא שייך טעמים הנ"ל ולמה יהי' חייב לשלם אף אי יאוש קונה. ורק משום משתרשי לי' כנ"ל. וממילא שפיר משני כיון דאינו רוצה לקנות לא משתרשי לי' ואינו חייב כלל על מה שיצא מרשותו ונפקע החיוב. ואף דע"כ רגע קודם האסור מ"מ א"ר כנ"ל:
אולם קושית תוס' ג"כ אינו מובן דמאי דאמר התם ב"מ כ"א ב' דאביי ורבא כו' היינו דהא ס"ל תרוייהו דיאוש לא קני בגזלה משום באסורא א"ל ולכך ס"ל גם באבדה כן דהא אמר לקמן רבא כו' דחדא ר"פ אמרה וכ' תוס' דרבא סבר לא קני רק אפשר מאביי קשי' להו דפריך לר"י אך הא פריך לרבה ג"כ. ונראה דק' לשטת ר"ת דפסק יאוש קני ושם סתם גמ' קאמר בד' שיש בו ס' כ"ע דלא מהני משום באסורא א"ל כו' אבל לדידן דקי"ל יאוש לא קני לרוב הפוסקים לא קשה כנ"ל. די"ל מאן דס"ל בגזלה קני גם באבדה קני. וי"ל דמכאן הוכיחו הפוסקים דקי"ל יאוש לא קני אף דהלכה כרבה נגד ר"י. ולהרא"ש פרק הגוזל דבשינוי לא משלם משום משתרשי רק כמו נאנס וזה שייך בגזלן אבל שומר אבדה דפטור מאונסין א"כ למה יתחייב על מה שנפקע מחמת יאוש שלו ונשאר קושית תוס'. ועכ"פ מוכח משם דיאוש לא קני היכא דבאסורא א"ל כיון דא"א לפרש כתוס' לענין תשלומין. וקשה למה מסופק הרא"ש אי קי"ל יאוש קני הלא מוכח כנ"ל. ואפשר דסבר כרמב"ן ז"ל שמחלק דבאבדה לכ"ע לא קני באם א"ל קודם יאוש דבפקדון דברשותי' דמרי' קאי ואין יאוש קונה כשברשותו כו' ודוקא בגזלן דאינו ברשותו. וכן משמע שם ברא"ש דבאבדה לא הזכיר ספק ע"ש:
והי' אפשר לומר דחילוק הש"ס בין באיסורא א"ל אינו מובן מה בכך. ופי' משום דכבר נתחייב בהשבה. ומ"מ קשה למה לא נפטר ע"י היאוש כיון דקני. וי"ל דהא בתנאי ע"מ שתתן כו' לא הי' מהני המחילה מצד המחילה לבד דמ"מ לא נתן ולא נתקיים רק משום די"ל הריני כאלו נתקבלתי וכקיבל והחזיר ע"ש גיטין ע"ד וברשב"א שם. וא"כ גם לענין חיוב התורה והשיב כו' הא דמהני מחילה ומתנה אף דמ"מ לא קיים והשיב הוא ג"כ רק משום הריני כאלו התקבלתי וחשיב והשיב כיון שהוא לטובתו ומרוצה כנ"ל. אבל יאוש אף שקונה מ"מ הריני כהתקבלתי לא חשיב דשלא מרצונו הוא רק ממילא כנ"ל. וא"כ לא קיים והשיב ולא קני. ומ"ד קני הוא כמו דקי"ל באיצטלית מ"ל הן מ"ל דמיהן ואף דכשקיים לא מהני חזרת דמים מ"מ כן הוא או החפץ כשבעין או כשאינו בעין חזרת דמים כמו החפץ ע"ש. וא"כ כיון דיאוש קני והי' חשיב והשיב בחזרת דמים דמ"ל הן כו' וכאלו נאבד אי קני ולמה נימא דלא קני משום דאית עלי' עשה דוהשיב הא אי קני מקיים בדמים כו'. וא"כ גם באבידה י"ל כשבאיסורא א"ל דנתחייב בהשבה אף אי יאוש קונה מ"מ צריך לשלם דמים שיפטר לגמרי לא מהני היאוש כיון דיש עשה דוהשיב רק דמקיים בדמים כנ"ל. אך אינו נראה דלא חייבו תורה והשיב רק מה שהוא דנגזל או דבעל אבידה אבל כשנעשה שלו באיזה אופן שהוא אין כאן והשיב וכדאמר פ"ק דמכות בגזל הגר דשיעבודא דגר הוא דפקע ג"כ פקע עשה דוהשיב וכנ"ל. ולרב דסבר בסנהדרין ע"ב בבא במחתרת דגנב קני ליה ומ"מ חייבה התורה בהשבה ומה"ט קלבד"מ פוטר כמו משאר חיוב. א"כ גם ביאוש י"ל דלא מהני דמה בכך שקנאו מ"מ איכא עליה חיוב השבה כיון שאינו מחילה שיהי' חשיב השבה כאלו התקבלתי כו'. וי"ל כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל דלא כרב והחיוב השבה הוא להחזיר הגזילה של הנגזל לא מה ששלו. א"כ אי קנאו ביאוש אין כאן והשיב כלל. וכדאמר רבא ב"מ כ"ו בנטלה לפני יאוש כו' עד שנתיאש כו' אע"פ שאהדרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואינו מקיים כלל השבה כנ"ל. וא"כ ממילא אי יאוש קני באבד באיסורא א"ל גוף החפץ למה יתחייב דמים. ובגזלן י"ל דחייב מטעם מזיק מיד כשגזל כמ"ש לעיל רק כשמחזיר החפץ ממילא אין חיוב. משא"כ באינו מחזיר אף דקני ביאוש. דכמו דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב היכא דרק אפשר לתלות שבלא הפשיעה לא הי' האונס דהספק על אחריות הפושע כ"ש בגזלן אף שאינו עומד ליאוש מ"מ נתיאש ע"י הגזילה ובא האונס שיצא מרשות בעלים ע"י הגזילה וחייב גם על זה אף שלא ברי הזיקא כיון שכבר הזיק כנ"ל. משא"כ באבידה לא שייך זה דאין היאוש כלל מחמתו:
וי"ל דהא ש"ח שהי' יכול לקדם כו' ולהציל ולא הציל חייב דהוי פשיעה. וכן בחמץ כשלא מכר כמ"ש המ"א וא"כ כיון דשומר אבדה עכ"פ ש"ח וכיון שבא לידו קודם יאוש אם הי' מודיעו כיון שיש בו סימן לא הי' מתיאש ולא היה פקע זכותו א"כ הוי כיכול להציל ולא הציל שבפשיעתו נפסד ואף שהוא עי"ז מרויח וש"ח א"צ להציל בשכר זה לא מיקרי בשכר רק שרוצה להרויח של אחרים. וא"כ חייב לשלם מטעם פשיעה. אך ז"א דהא משמע אף שלא ידע של מי ועשה כדינו להכריז מ"מ בבא לידו קודם יאוש חייב לשלם אף דלא פשע כלל שלא הי' אפשר להודיע קודם יאוש. ועיין מ"ש לקמן בעזה"י:
אבדה כו' דמייאש מרה מקמא דתיתי לידיה קני כו' משמע דזה לכ"ע דאף אי יאוש בגזילה קני מ"מ באבידה לא קני באתי לידיה קודם יאוש. ולתוס' צ"ל דזה בכלל הספק דאשכחן רק במקמא דתיתי לידיה ומסופק אם יש חילוק בין באיסורא א"ל או אין חילוק ורק לענין חיוב תשלומין יש חילוק בין באיסורא א"ל כנ"ל. ודוחק. והלשון משמע כהרמב"ן דבאבדה בא"ל קודם יאוש נעשה שומר דבעלים דברשותיה דמריה קאי ככל פקדון ולכ"ע לא מהני יאוש אח"כ. ודוקא כשאינו ברשותו כגזלן או קודם שבא למוצא כנ"ל. וטעם החולקין דהא גם שמונח באיזה מקום ג"כ הגוזל משם כאלו גוזלו מרשותו דהא אמר רבא נטלה ע"מ לגזלה עובר בלא תגזול. א"כ מה דקרי אינו ברשותו רק משוה שא"י היכא מונח א"כ מה בכך שהוא אצל שומר כיון שא"י היכן ג"כ מהני יאוש כמונח במקום אחר. דהא דלא מהני יאוש ברשותו הוא משום או דחצירו חוזר וזוכה לו. או דכיון דאינו יוצא מרשותו לא עדיף משאר קנינים. משא"כ ברשות שומר כמו דמהני בנפקד מתנה וא"צ קנין אחר רק בדיבור לחוד וע"כ דאף דהשאיל ביתו לשמירת ממונו להרא"ש ביתו קרינן ביה פ"ק דפסחים. מ"מ מיד שנתנו לו מסתלק שאלת ביתו בדיבור ואינו מגרע קנין הנפקד וחצירו זוכה לו כמבואר בגמ' וש"ע. וא"כ גם לענין יאוש מיד שנתיאש פקע שמירתו ונקנה למוצא האבידה וזוכה חצירו כמו בגזלן ומ"ט לחלק:
ולע"ד החילוק דהוי יאוש בטעות דאלו ידע שהוא אצל המוצא ואינו גזלן לא הוי מתיאש כלל דלא היה עומד כלל להתיאש. דבשלמא בגזלן שהיאוש מצד הגזילה אינו בטעות דבאמת אצל הגזלן הוא. וכמו באבידה קודם שמצאו אף דאלו ידע היכן הוא לא הי' מיאש היינו משום שהי' נוטלו אבל כל שאינו יודע ראוי להתיאש ואינו בטעות כלל. משא"כ כשכבר מצאו מי שאינו גזלן הוי בטעות כנ"ל. וכמו שהי' סבור שמונח במקום שאינו משתמר ובאמת הי' מונח במקום המשתמר דחשיב בטעות וכדמשמע פרק המפקיד גבי כיפי דלא חשיב שילם דשומא בטעות הוא דהוי כיפי מעיקרא ע"ש ממש כנ"ל דאיגלאי שהי' במקום המשתמר רק שלא ידע כנ"ל. וכשהוא אצל השומר ג"כ כנ"ל:
אך תליא בתי' תוס' ב"מ ס"ז דקי"ל מחילה בטעות הוי מחילה ורש"י דדוקא באיסור לא הוי מחילה א"כ מהני היאוש ג"כ ולתוס' דדוקא באפשר שאם ידע ג"כ הי' מוחל משום ליקו בהמנותיה משא"כ בודאי לא הי' מוחל ע"ש. א"כ גם ביאוש דקאי אדבר שיש בו סימן דאי ידע שאצל המוצא ודאי לא מיאש שפיר לא מהני כנ"ל.
ובזה יש לישב מה דתמוה דאמר רבא פרק א"מ כ"ז נטלה לפני יאוש ע"מ לגזלה כו' וע"ג דאהדרה בתר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה כו'. והא רבא סבר יאוש לא קני בגזילה. וכמ"ש תוס' לקמן כ"ז ע"ב ותירוצם אינו מובן כלל ע"ש. וי"ל דהא מה דמחלק הש"ס דבגזילה באיסורא אתי לידיה לא קני ג"כ אינו מובן החילוק כמ"ש תוס' דאי מטעם הפקר גם באיסור א"ל יהי' מועיל. וה"ה איזה קנין שהוא מתנה וכה"ג ג"כ קשה:
וי"ל דהטעם דהא מחלק ב"ב פרק חזקת דבאונס לא מהני תלוה ויהיב ולס"ד גם תלוה וזבין ואף דכל דמזבין אי לאו דאניס לא הוי מזבין ומחלק שאני אונסא דנפשיה מדאחריני. וכן יש לחלק גם ביאוש אף דהוי איזה קנין מ"מ דוקא באבדה שאינו מחמת המוצא מהני אף שברצונו לא היה מיאש מ"מ מיאש מצד עצמו. משא"כ גנב וגזלן שע"י אונס שלו מתיאש ומקנה אין ללמוד משם דקני דלא שייך בזה תלוה וזבין אף דחייב לשלם דהא אין התשלומין כמכר רק ממילא מצד הגזלה. אבל בעד היאוש אינו נותן כלום ולכך אמר דבאסורא א"ל שגזלו ועי"ז נתיאש לא מהני כיון שע"י אונס של הגזלן כנ"ל אולם א"כ באבדה אף דאתי לידיה קודם יאוש יהיה קונה דשם היאוש אינו מצד המוצא רק מצד עצמו. אך באבדה הטעם דהוי בטעות כנ"ל. וא"כ א"ש דאף דרבא סבור בגזלה יאוש לא קני מ"מ באבדה נטלה ע"מ לגזלה והמתין עד שנתיאש שפיר קני דלא שייכי ב' הטעמים דהא אין היאוש מחמת הגזלן רק מצד האבדה שא"י שמצאו ומהני ככל אבדה וגם משום מחילה בטעות לא שייך דניהו דלא אמרינן סתם גזלה יאוש בעלים היינו רק ודאי אבל ספק הוי רק דמוקי אחזקת מ"ק כמבואר בב"ח ה' קדושין ע"ש. ודאי דפעמים מתיאש כו'. וא"כ לענין מחילה בטעות דכ' תוס' דהיכא דאפשר דאם היה יודע היה ג"כ מוחל שוב לא חשיב בטעות ומהני כיון דהמחילה בפנינו אין הספק מוציא כו' ע"ש. וא"כ בנטלה לגוזלה שפיר מהני היאוש שמצד האבדה ולא חשיב בטעות דהא גם אם היה יודע שמצאו זה ע"מ לגזלה ג"כ אפשר דהיה מיאש מצד גזלה ואף דלא היה קונה לגמרי משום דהוא מחמתו. אבל מ"מ היה מיאש עכ"פ דלא חשיב עכשיו בטעות ושוב מהני היאוש כנ"ל. וי"ל דזה בכונת תוס' דכיון דמהני היאוש למכרו. והיינו דאם לא היה מהני כלל אפשר דלא היה שייך כנ"ל שאם הי' יודע היה ג"כ מיאש משום גזלה כיון דלא חשיב יאוש כלל. משא"כ כיון דמהני לענין למכרו כו' שוב לא מיקרי עכשיו בטעות כנ"ל:
גם די"ל דשם אף אם היה מתיאש מחמת הגזלה ג"כ לא היה חשיב שמחמת גזלתו של זה הוא מתיאש דהא במה שנטלו הוא הגזלה. והא אם לא היה נוטלו כלל ג"כ הי' מתיאש מחמת האבדה ובמה שלא נטלו בתורת השבת אבדה זה אינו מגרע הקנין. א"כ נטילתו לגזלו לא גרם היאוש כלל והי' מהני אלו ידע ושוב מהני היאוש שמחמת האבדה דלא מיקרי בטעות דמהני כנ"ל. ולהרמב"ן ז"ל ג"כ יש לישב כנ"ל דבאבדה רק משום שומר ואין הטעם משום באסורא א"ל ושוב מהני שם כנ"ל:
סימן ל"ב
סוגיא דיאוש קונה או אינו קונה. ויבאר סוגיא דעורות של גנב. ומשכבו ולא הגזול. ויבאר דיאוש קונה לכו"ע דהוי מטעם הפקר. ורק שיש דין השבה למאן דס"ל אינו קונה ויבאר טעמא דמחתרת דמחויב להשיב. ובשיבר פטור ויבאר טעמא וסוגיא דרשות יורש לאו כרשות לוקח:
דף סו אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כו' יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן וכו' ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה אפילו מדרבנן כו' איתיבי' ליה אביי לרב יוסף עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן של עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן רבי שמעון אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן של גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים וש"מ יאוש קנה כו' אלא אמר רבא האי מילתא קשו בה רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפרקא עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שינוי השם כשינוי מעשה דמי שינוי מעשה מ"ט התם מעיקרא עצים והשתא כלים שינוי השם נמי מעיקרא קרו לה משכא והשתא אברזין. וכתב הרמב"ם (בפכ"ד מהלכות כלים ה"ז) אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו שנאמר והנוגע במשכבו גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתיאשו הבעלים טמא גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתיאשו הבעלים שאינם יודעים מי גנבו. והנה הרמב"ם עצמו פסק (בפ"א מהלכות גניבה הלכה י"ב) ז"ל הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעלים בין לפני יאוש בין לאחר יאוש עכ"ל הרי דפסק הרמב"ם דיאוש כדי לא קנה וא"כ איך פסק הרמב"ם כאן דאם גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתיאשו ממנו הבעלים מה מהני שנתיאשו הבעלים מ"מ הרי יאוש כדי לא קנה. וא"כ לא קנה הגנב ולא הוי משכבו ובגמרא אמרינן רק דגנב מחשבה מטמאתו בגנב עורות. וחשב למשכב דהוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין אבל אם גנב משכב דהתם לא הוי שינוי השם איך יועיל יאוש אחרי שאינו של גנב והרמב"ם הלא פסק שאין אדם מטמא משכב שאינו שלו:
הקצות בח"מ (סימן שנ"א) הקשה על הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב ע"א) שאם נטל כלים במחתרת ויצא ושברן פטור מפני שנתחייב בנפשו במחתרת אבל אם איתנהו בעין מחויב לשלם וכתבו שם תוס' ד"ה מסתברא וז"ל וא"ת מה קא משמע לן תנינא ושיבר את החבית פטור וי"ל אי ממתניתין הוה אמינא דבשיבר בעודו במחתרת קא משמע לן רב דאפילו בשיבר אח"כ. והקשה הקצוה"ח וז"ל וצריך ביאור דכיון דלא קנה אותם כשהם בעין ואח"כ שוב אינו בחיוב מיתה ואמאי פטר כששיבר אח"כ, ולכאורה קושיא גדולה היא דהא אמרינן תברה או שתי' משלם ד' אף שבשעת הגניבה שוי זוזא הרי דאם גזלן הזיק אח"כ אין אנו מחייבים אותו על שעת הגזילה אלא על מה שהזיק וא"כ ה"נ במחתרת אף שבשעת הגזילה הי' מתחייב בנפשו ואז לא נתחייב בדמים משום דקם לי' בדרבה מיני' אבל כיון דאמרינן דאם איתנהו בעין מחויב להחזיר וע"כ צריך לומר שלא קנה אותם והוי של הנגנב וא"כ אם שברן יהא חייב לשלם:
ונראה לי לתרץ דהנה אמרינן בב"ק (דף קי"א) הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי פירש"י והוי לה כרשות אחרת וכיון דאוקימנה למתניתין לאחר יאוש קנו להו יתמי בשינוי רשות ויאוש רבא אמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והכא במאי עסקינן כשאכלו והא מדתני סיפא אם הי' דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם מכלל דרישא בגזילה קיימת עסקינן וכו'. ולכאורה הדברים תמוהין הא דאמרינן דאם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי לא קנו היתומים לאחר יאוש. דהא טעמא דמועיל יאוש ושינוי רשות הוא לא משום דהוי שני קנינים שכל אחד בעצמו אינו קונה וביחד יקנו דאם כל אחד בפני עצמו אינו קנין גם יחדיו לא יקנו אטו אם יעשה שני שינויי רשותים ג"כ יקנה או אם יהי' שינוי רשות וקצת שינוי מעשה דבפני עצמה לא תקנה ועם שינוי רשות תקנה. בודאי דהטעם שיאוש ושינוי רשות קונה הוא דבאמת לאחר יאוש גם הראשון הי' לו לקנות דיאוש קונה אלא משו"ה צריך שינוי רשות משום דגבי גזלן באיסורא אתא לידי' ולא יוכל לקנות אבל גבי הלוקח דלדידי' בהיתירא אתא לידי' שפיר הוא קונה משום דהוי לאחר יאוש (והא דקני להרמב"ם שינוי רשות ואח"כ יאוש יבואר בעז"ה להלן) וא"כ נהי נמי דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. אבל מ"מ הם לא גזלו ולהם בהיתרא אתא לידם וא"כ יקנו ומאי איכפת לן אם לאו כרשות לוקח דמי סוף סוף בהיתירא אתא לידם. ונראה לי הטעם דהנה אמרינן שם (בדף קי"ב) תנו רבנן והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטור מלשלם הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין פירש"י בד"ה כעין שגזל ז"ל כלומר אם גזילה קיימת יחזיר אבל אין גזילה קיימת פטור ובדידי' ליכא לאוקמא אלא בבניו ולכאורה קשה דהא קרא מיירי לענין הגזילה בעצמה דדוקא אם הגזילה כמו שגזל מחויב להחזיר דמזה הא ילפינן דשינוי מעשה קונה. וא"כ מה כתב רש"י דבדידי' ליכא לאוקמא הא מיירי בדידי' לענין חיוב השבת הגזילה עצמה אבל הדמים מחויב לשלם אף אם אין הגזילה בעין א"כ גם לגבי בנים נימא הכי שאם אין הגזילה בעין מחויבים להשיב הדמים. לכן נראה לי דהנה התוס' (בדף ס"ו ע"א) ד"ה כיון כתבו וז"ל מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אף בתר דאתא לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר. והנה האחרונים הקשו על זה מה קשה להו לתוס' שאם נימא יאוש כהפקר א"כ אף בתר דאתא לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר הא קי"ל דכל דבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקיר וא"כ אפילו יאוש כהפקר בכל זאת לא נעשה הפקר מפני שאינו ברשותו אבל באמת לא קשה מידי דזה דאמרינן שאין אדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו לא מפני שדבר שאינו ברשותו לא יוכל להיות הפקר אלא החסרון הוא שהוא אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו. וזהו דוקא גבי הפקר שהדין בהפקר שהוא צריך להפקיר אבל גבי יאוש הא דקאמרי התוס' דיאוש כהפקר אינו משום דהוא מפקיר דלמה יפקיר את הדבר אלא דהתוס' קאמרי הא דאמר רחמנא דיאוש מועיל אי הוא משום דכשנתיאש אמרי רחמנא דנעשה הדבר הפקר או שהתורה אמרה דכשנתיאש יוכלו לזכות בהדבר ולא דנעשה הפקר וא"כ אינו שייך להקשות הא אין אדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו שהרי הכא אין אנו צריכים להפקירו אלא דאם נימא דיאוש כהפקר היינו בשעה שנתיאש נעשה הדבר ממילא הפקר ולא שהוא מפקיר את הדבר וא"כ אין כאן חסרון שהדבר אינו ברשותו שכל החסרון הזה הוא רק דוקא היכא שהוא צריך להפקיר אז אינו יכול אם אינו ברשותו א"כ שפיר קאמרי התוס' אם נימא דבשעה שהוא מתיאש אמרה התורה דהוי הפקר גמור אמאי לא יוכל הגזלן לזכות אף אם אתא לידו באיסורא. לפי זה נראה לי לפרש הברייתא דבאמת יאוש כהפקר גמור והגזלן קונה אף שבאיסורא אתא לידו והיינו דאמרינן בברייתא ת"ר והשיב הגזילה מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל היינו דאמרה התורה שכל זמן שהגזילה היא כעין שגזל יחזיר אף שקנה הגזילה חייבה אותו התורה להשיב את הגזילה בעצמה אם היא כעין שגזל. והא דאם הי' שינוי רשות אין מחויב האחר להחזיר משום שהתורה אמרה והשיב דוקא אם היא עדיין גזילה. ומשו"ה ברשות הגזלן אף שקנה אותה אעפ"כ גזילה היא. אבל ברשות אחר לא הוה אצלו גזילה ומשו"ה קא מפלגי אי רשות יורש כרשות לוקח דמי או לאו כרשות לוקח דמי היינו אי נימא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי היינו שרשות האב נשאר אצל הבן וכל הקנינים שהי' להאב הם עתה אצל היורשים א"כ כמו שהי' להאב בהדבר שגזל קנין גזילה כמו כן אצלם הוי קנין גזילה והתורה אמרה גזילה שהיא בעין יחזיר משו"ה מחויבים היורשים להחזיר. ואם האב לא הי' קונה את הגזילה. א"כ הא יכולים עתה לקנות את הדבר בעצמם ואצלם לא הוי גזילה אבל עתה שאביהם קנה קנין גזילה בהדבר והקנין הגזילה הוא עתה שלהם משו"ה מחויבין להשיב מטעם והשיב את הגזילה אלא כל זה דוקא אם הדבר בעין אבל אם כבר אכלו הדבר נהי דבשעה שהי' בעין היו מחויבים להחזיר אבל החיוב לא מפני שהדבר עדיין של הנגזל שהרי כבר קנו את הדבר והוי שלהם אלא דין הוא של והשיב שכל זמן שנקראת גזילה מחויבים להשיב אם ביטלו את הדין אינם מחויבים לשלם. אבל למ"ד דרשות יורש כרשות לוקח היינו לא שרשות האב נשאר אצל הבן אלא כמו שלוקח קונה דבר של המוכר בקנינים כמו כן אמרה התורה שיורש קונה דבר של אביו בלא קנינים א"כ כמו שגבי לוקח אם לקח מגזלן לאחר יאוש לא נקראת גזילה דלא מקרי גזילה רק כל זמן שהיא ברשות הגזלן שקנינו הוא רק מחמת שגזל מעיקרא אבל גבי לוקח שהוא קנה את הגזילה בקנינים אחרים. אצלו לא נקראת גזילה ואינו מחויב להחזיר כמו כן גבי יורש לא נקראת גזילה אם נימא דכרשות לוקח דמי שהרי גם גבי יורש אמרה התורה שקונה דבר של אביו ולא שנשאר רשות אביו אצלו:
ונוכל לומר דזהו ג"כ טעמא דהגהת מיימוני (בפ"ה מהלכות גזילה) דכתב שם הרמב"ם דאוכל הגזילה לאחר יאוש פטור מלשלם ואיתא שם בהגהת מיימוני וז"ל ונהי דגבי מדרבי נתן. מטעם גזילה מיהו לא הוי גבי ונ"מ שאם מחל הגזלן ראשון להשני או שפרע לראשון פטור השני מהנגזל הרי דס"ל להגהת מיימוני דלהגזלן מחויב לשלם אם אכל לאחר יאוש והוא גמ' מפורשת בב"ק (דף ס"ח) דאם גנב ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי כפל והשני אינו משלם אלא קרן בלבד ומוקי לה התם לאחר יאוש ומקשי מהא למ"ד יאוש קנה הרי למ"ד יאוש לא קנה ניחא ומזה מוכח כהגהת מיימוני דהאוכל לאחר יאוש מחויב לגזלן אף למ"ד יאוש לא קנה. ולכאורה קשה כיון שהגזלן לא קנה עוד למה יתחייב לשלם לו והתוס' (בדף ס"ט) ד"ה כל שלקטו כתבו וז"ל אבל לאחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים להגזלן עכ"ל התוס' והדברים תמוהים אם מפני שהגזלן צריך להדבר ליפטר מן הנגזל בשביל זה יהא חייב לשלם הא לא הוי אלא גורם לממון וכדאמרינן גנב שגנב שור הנסקל מבית שומר אף למאן דס"ל כרבי יעקב דאף משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו מוחזר מ"מ אי לא הוה סבר כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי הוה סבר דפטור ואין לחלק דהתם הדבר בעצם אינו שוה כלום אבל בגזילה הדבר בעצם הוי ממון מ"מ לגבי גזלן דעצם הממון לא הוי שלו אלא דיש בו בהדבר רק גורם לממון שהוא צריך להשיב להנגזל א"כ למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אמאי יתחייב להגזלן וכן אמרינן בפסחים (דף ה' ע"ב) דאם קיבל אחריות על חמצו של עכו"ם שהפקידו בביתו עובר בב"י ובי"מ ופריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר הרי אף דעצם הדבר שוה ממון אבל כיון דלהנפקד לית ליה בהדבר כי אם גורם לממון לא הוי ממון לגבי' והוי רק גורם לממון וא"כ אמאי אוכל הגזילה לאחר יאוש מחויב לשלם להגזלן כיון דאצלו הוי הדבר רק גורם לממון. אכן לפי דברינו שבארנו לעיל דבאמת יאוש הוי כהפקר גמור ונקנה הדבר להגזלן נהי דלשלם כפל אינו מחויב להגזלן דכיון דהוא צריך להחזיר את הדבר משום והשיב את הגזילה דאמרה תורה שכל זמן שהיא גזילה מחויב להחזיר אבל קרן מחויב לשלם כיון דגנב דבר שהוא שלו כיון דקנה ביאוש אף שמחויב להשיב אבל מ"מ דמים מחויב לשלם הגונב ממנו כיון דבזה שישיב יהי' פטור מחיוב הממון. נמצא דגונב ממנו דבר שהוא שלו ויכול לשלם בדבר הזה בעד חוב הגזילה:
ולפי"ז יתיישב קושית הקצוה"ח שהקשה גבי מחתרת אמאי פסקינן שאם נטל במחתרת ויצא דאם איתנהו בעין מחויב לשלם ואם שיבר אפילו אחר שיצא מן המחתרת פטור והקשה ממ"נ כיון דחזינן שאם איתנהו בעין מחויב להחזיר וא"כ הא לא קנה את הכלים בדמים וא"כ בעת ששיבר הרי שיבר דבר של הנגזל ומדוע לא ישלם וכדהקשינו מתברה או שתי' משלם ד'. אבל לפי הנ"ל ניחא דזה הרי חזינן דקנין הגזילה מועיל אף לפני יאוש לענין זה שהגזילה נכנסה לרשותו ואם לא הי' החיוב של והשיב את הגזילה הי' קונה לגמרי אף לפני יאוש דמשו"ה אמרינן דאם נשתנה הדבר שאז ליכא דין והשיב נשאר הדבר שלו הרי חזינן דקנין הגזילה הועילה לזה שתכנס לרשותו אלא שהחיוב של והשיב את הגזילה אינו מניח להגזלן לקנות. נמצא דכשנטל כלים במחתרת לא הי' אז עליו חיובים דוהשיב את הגזילה כיון שמתחייב בנפשו אין עליו שום חיובים. וממילא קנה את הגזילה לגמרי והוי אז כמו גזילה שנשתנית דאמרינן כיון שליכא והשיב קונה אותה לגמרי ה"נ במחתרת דאז ליכא חיוב והשיב את הגזילה קונה אותה לגמרי אלא דאף על פי שזה שמתחייב בנפשו מועיל שיקנה את הגזילה אבל לזה לא יוכל להועיל שלא תהי' נקראת גזילה א"כ בעת שיצא ממחתרת אף שהדבר שלו אבל במה קנה אותה בגזילה. א"כ כמו שאמרינן גבי יורשים אף שקנו את הדבר אלא כיון שאצלם היא עוד גזילה מחויבין להשיב כמו כן הכא אף על גב שקנה אותה בעת שהי' במחתרת אבל בעת שיצא ממחתרת שאז לא הוי עוד מתחייב בנפשו מחויב להחזיר מטעם שהתורה אמרה והשיב את הגזילה אשר גזל דכל זמן שהגזילה היא כעין שגזל מחויב להחזיר אף שקנה אותה לגמרי בגזילה. אלא דהחיוב שהוא מחויב להחזיר אינו מטעם ממון אלא מטעם והשיב. א"כ כשביטל את הדין של והשיב אינו מחויב לשלם דמים כמו ביורשין אע"ג דבשעה שהגזילה בעין מחויבין לשלם מ"מ אם אכלו אינם משלמים בשביל זה שבטלו את הדין והשיב. ה"נ בנטל במחתרת ואח"כ יצא כיון שהדבר קנה לגמרי אלא שיש עליו דין של והשיב כשביטל את הדין אינו מחויב לשלם ומשו"ה אם איתנהו בעין מחויב לשלם מטעם דין והשיב. אבל אם שברו הלא אז ליכא והשיב ומטעם חיוב ממון הלא לא נתחייב ורק ביטל את הדין של והשיב משו"ה פטור מלשלם והא דאמרינן שם בסנהדרין אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותו קיימא הכא נמי ברשותו קיימא כו' הרי דסבירא לן שאם ברשותו קיימא אינו מחויב להחזיר אפילו איתנהו בעין התם אליבא דרב קיימינן דרב אית ליה בב"ק (דף ס"ז) דיאוש כדי קני ולא מחויב כלל להשיב ולא ס"ל הא שבארנו על הברייתא דת"ר והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר אף שקנה מאן דס"ל יאוש כדי קנה לא ס"ל האי דרשה כדפי' בתוס' (דף קי"א ע"ב) ד"ה גזל דמאן דס"ל יאוש כדי קנה לדידי' דרשה דברייתא אסמכתא היא והא דקתני בברייתא הניח לפניהם חייבים נוקי בדבר מסוים ומשום כבוד אביהם וא"כ לדידי' ליכא למימר דאם נטל במחתרת קנה לגמרי ואעפ"כ יצטרך אח"כ להשיב דהא איהו סבירא ליה דהיכא דקנה לגמרי כמו ביאוש אינו מחויב להחזיר דלית ליה דרשה דוהשיב דיחזיר כעין שגזל אף שקנה. והא דאמרינן מסתברא מלתא דרב בששיבר והקשו התוס' מקמ"ל מתניתין היא ושיבר החבית פטור ותרצו התוס' דאי ממתניתין הוה אמינא שיבר בעודו במחתרת קמ"ל רב אפילו שיבר אח"כ ואילו לפי שביארנו הלא לרב לא נוכל לפרש כן דלדידי' ממ"נ אי קונה לגמרי אינו צריך להשיב אפילו אם נטל כיון דלית ליה דרשה של והשיב ואי לא קנה מדוע יפטר אפילו שבר אח"כ הא בתברה או שתי' מחויב ד'. נראה לי דהא דאמרינן מסתברא מלתא דרב בששיבר היינו שיבר במחתרת ולא קשה מאי קמ"ל מתניתין היא דטובא אשמעינן דאי ממתניתין הוה אמינא דאימתי פטור מתחייב בנפשו מתשלומין דוקא היכא שהתשלומין בגדר עונש דילפינן מקרא דואם יהי' אסון לא יענש. והיינו דוקא מזיק דהוי עונש עבור שהזיק אבל כשנוטל דבר של חבירו הא דנתחייב לשלם אינו בגדר עונש דסברא היא דכשנוטל דבר של חבירו מחויב לשלם וכמו לוה מחבירו דהתשלומין אינו בגדר עונש אם כן הוה אמינא דמתניתין דהי' בא במחתרת ושיבר את החבית דאם אין לו דמים פטור היינו דוקא שלא נטל החבית רק הזיק את החבית ושברה ומזיק הוי חיוב עונש וחיוב כזה כיון שמתחייב בנפשו פטור. אבל הגביה חבית שנטלה שאז לא הוי עונש התשלומין כיון דסברא היא הוי אמינא דאף שנתחייב בנפשו יתחייב בתשלומין קמ"ל רב דלא נטעי בזה דבכל גוונא מקרי עונש ובכל גוונא מתחייב בנפשו מפטר מתשלומין אפילו נטלן ושיבר במחתרת אבל אם שיבר אח"כ יהא מחויב לרב דס"ל דלא קנה. ולדידן דס"ל דקנה בעת שהי' במחתרת אלא שמחויב להשיב כשיצא ממחתרת משום והשיב אם שיבר וביטל את הדין פטור מלשלם.
ובזה יתיישב מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גניבה הלכה י"א) היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאלי' כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותי' ואת וולדותי' ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה. וכן כתב (בפ"ב מהל' גזילה ואבידה הלכה ז') וז"ל גזל פרה מעוברת ונתיאשו הבעלים ואח"כ ילדה. רחל טעונה ונתיאשו הבעלים ואח"כ גזזה משלם דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם לפני יאוש או קודם שנשתנה ילדה או גזזה הרי הגיזות והולדות של בעלים ואע"פ שנתעברה או נטענה ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגזילה. ברשות בעלי' היא עדיין אעפ"י שהגזלן חייב באונסי' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א שיבוש הוא ואין שינוי יותר גדול מלידה וגזיזה. והקצות רצה להוכיח כדברי הרמב"ם דלידה לא הוי שינוי מגמ' דע"ז (דף מ"ז ע"א) גבי הא דבעי רמי בר חמא המשתחוה לקמת חיטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד ואמרינן שם ת"ש כל האסורין לגבי מזבח וולדותיהן מותרין ואמרינן שם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטא והשתא קימחא הרי דלידה לא הוי שינוי. ולא אדע איך יפרנס הגמ' ב"ק (דף צ"ה) דאמרינן שם ת"ר הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה משלם אותה ואת גיזותי' ואת וולדותי' דברי ר"מ ואמרינן שם איבעי להו מ"ט דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דלמא בעלמא שינוי קונה כו' הרי דסבירא לן דלידה וגיזה הוי שינוי ואיך כתב הרמב"ם דלידה וגיזה לא הוה שינוי והא דהביא הקצות ראי' מע"ז לאו ראי' היא דהתם גבי ע"ז דטעמא דשינוי של נעבד מותר מדכתיב הם ולא שינוייהם דצריך שישתנה ויהי' דבר אחר לא כמו שהי' מתחלה אבל לידה כיון דמעיקרא הוי בהמה והשתא בהמה הוי עוד הם ולא מקרי שינוי. אבל גבי גזילה הטעם ששינוי קונה הוא מדכתיב אשר גזל כעין שגזל כיון דהולד נולד והצמר נגזז הלא לא הוי כעין שגזל וממילא אינו מחויב להשיב אכן לפי דברינו יתיישב שפיר דהנה קודם יאוש הוה הגזילה של הנגזל וא"כ מה שהבהמה השביחה קודם יאוש הוי של הנגזל נמצא אם הי' השינוי על הבהמה כולה אז הוה אמרינן דכיון דנסתלק החיוב של והשיב ממילא נקנה הבהמה להגזלן אבל כיון שלידה וגיזה לא הוי שינוי בהבהמה אלא בהולד ובהצמר אבל הבהמה נשארה של הנגזל א"כ בשעה שיש שינוי בהולד ובהצמר יש לו קנינים להנגזל בהבהמה שכל מה שתשביח יהי' שלו וזהו דוקא קודם יאוש אבל לאחר יאוש שאז הדבר של הגזלן ואין לו להנגזל קנינים בהגזילה שכל מה שתשביח יהי' שלו. אלא שעל הגזלן יש חיוב של והשיב והיינו דוקא אם הגזילה כעין שגזל. אבל הולד והצמר היינו שנחלק דבר מה מהגזילה שאינו עתה כעין שגזל על הדבר ההוא אין חיוב של והשיב את הגזילה כיון שאינו כעין שגזל. ולהנגזל לא הי' קנינים בהבהמה בשעה שנפרש מהבהמה שכל מה שתשביח יהי' שלו משו"ה אם ילדה וגזזה לאחר יאוש הוי של הגזלן אבל אי הוה אמרינן שינוי במקומו עומד א"כ גם אם ילדה הבהמה. על הולד והגיזה אף שנפרשו מ"מ הוי עליהם בפני עצמם דין והשיב את הגזילה דכיון דשינוי במקומו עומד והוי כמו גזילה שנחלקה. והי' מחויב להשיב משו"ה ס"ל להרמב"ם דהא דרצתה הגמ' לומר דטעמא דר"מ דס"ל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותי' קאי לאחר יאוש דהלא אמרינן שם דקא מפלגי ר"מ ור"י בשבח שעל גבי גזילה ואלו לפני יאוש שבח שעל גבי גזילה לכו"ע דנגזל הוי וע"כ קאי לאחר יאוש ולאחר יאוש אי לאו דסבירא ליה לר"מ דשינוי במקומו עומד לא הי' צריך להחזיר הגיזות כיון שעל הולד והגיזה אין הדין של והשיב כיון דלא הוי כעין שגזל. אבל לפני יאוש ס"ל להרמב"ם דאינו מועיל שינוי של הלידה והגיזה כיון דיש להנגזל קנינים בהבהמה שכל מה שתשביח יהי' שלו (והא דכתב הרמב"ם שם בהלכה ב' וז"ל נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל שבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזילה ודבר זה הוא מדבריהן מפני תקנת השבים משמע דמן הדין השבח להנגזל. התם קאי דהשבח הוא על גבי גזילה עדיין שמן התורה מחויב להשיב הגזילה כמות שהיא דשינוי במקצת לא הוי שינוי בכולה והוי הדין של והשיב גם על השבח מן התורה אלא שמפני תקנת השבים הוי השבח של הגזלן):
ובזה יתיישב נמי הא דאמרינן דאם קידש אשה בגזל לאחר יאוש מקודשת והקשו המפרשים הא קיי"ל דיאוש כדי לא קנה בגזל וא"כ מה מועיל שקדשה בגזל לאחר יאוש הלא לא קנה את הגזל עוד ונהי דהיא קנתה משום דהוי בידה שינוי רשות אבל הוא לא קדשה בכסף שלו שהרי לא קנה ביאוש כדי ובשלמא לשיטת הפוסקים דס"ל דאינו צריך שיקדשנה בכסף שלו אלא דצריך שיתן לה כסף ואזלינן בתר דידה שפיר הכא דאף שהוא לא קנה אבל אצלה יהי' יאוש ושינוי רשות והיא תקנה שפיר מקודשת. אבל הרמב"ם שכתב (בפ"ה מהלכות אישות) ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי שבעינן דוקא שהוא יקנה ויקדשנה בדבר שלו שהרי כתב ונודע שקנה א"כ היאך מקודשת הלא הרמב"ם בעצמו ס"ל יאוש כדי לא קנה. וכן קשה מזה שהדין הוא אם הקדיש לאחר יאוש הוי הקדש משום שהקדש הוי שינוי השם והוי יאוש ושינוי השם. אבל היאך יכול להקדיש כיון שהוא דבר שאינו שלו וקיי"ל דדבר שאינו שלו אינו יכול להקדיש דבעינן מה ביתו שהיא שלו ומה שכתב הרשב"א דמשו"ה מועיל הקדש לאחר יאוש דהוי הקדש וקנינו באין כאחד לא אבין דבריו דמה שייך זה באין כאחד דזה לא אמרינן דוקא בגיטו וידו באין כאחד ואטו גם הכא נימא כן הרי דבשעה שנעשה הקדש לא הוי שלו ולא יכול להקדיש דבר שאינו שלו ולא חל ההקדש. אכן לפי מה שבארנו מיושב דכיון דבאמת הוי הגזילה של הגזלן לאחר יאוש אלא שהדין הוא שמחויב להשיב מטעם והשיב את הגזילה וכיון דהגזילה היא שלו ממילא יכול להקדיש וכשחל ההקדש ממילא אינו מחויב להחזיר דשינוי השם מועיל דלא מקרי כעין שגזל אבל אי לא הי' מועיל שינוי השם אז הי' הדין שאף לאחר שהקדיש יש עליו חיוב של והשיב את הגזילה ממילא לא הי' חל ההקדש דזהו גופא הוי הדין כמו אינו ברשותו. אבל עתה שהדין ששינוי השם מועיל משו"ה חל ההקדש. ואולי זהו כונת הרשב"א דהקדשו וקנינו באין כאחד. וא"כ שפיר מיושב קושית המפרשים איך יכול לקדש בגזל לאחר יאוש. דבאמת לפי דברינו הדבר הוא שלו שהגזלן קנה ביאוש אלא שהוא מחויב להשיב מטעם והשיב את הגזילה וזהו דוקא הוא מחויב להשיב אבל איהי אינה מחויבת להשיב כיון שבידה הוי שינוי רשות. נמצא שקידשה בדבר שלו וגם אצלה הוי ממון שהרי היא אינה מחויבת להחזיר. וזהו הטעם שמועיל יאוש ושינוי השם דבאמת שינוי השם הוה כשינוי מעשה אלא דקודם יאוש דלא הוי הדבר של הגזלן אינו מועיל מה שהוא חושב שישתנה שם הדבר אבל לאחר יאוש כיון דהדבר שלו אף שחיוב עליו להשיב אבל מ"מ כיון ששלו הוא בידו לעשותו לכל מה שירצה משו"ה אם חשב שישתנה שמו חל שינוי השם. (ועיין תוס' ס"ז ד"ה הא לאו הכי שכתבו כן אלא שלדברינו דלאחר יאוש הוי שלו יתיישב שפיר):
ואחרי הדברים האלה יתיישב שפיר קושיתינו הראשונה על הרמב"ם איך פסק הרמב"ם דאם גנב משכב ודרס טמא דחזקתו דנתיאשו הבעלים. נהי דנתיאשו אבל הא קיי"ל יאוש כדי לא קני וא"כ לא הוי משכב שלו והרמב"ם הא פסק דאין אדם מטמא במדרס משכב שאינו שלו. ובגמ' אמרינן דאם גנב עורות וחשב לשכיבה דמטמא משום משכב משום דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין דזה לא שייך אלא גבי עורות. אבל הרמב"ם הלא מיירי בגנב משכב דלא הוי שם שינוי השם. דהנה בגמ' אמרינן הא דתניא משכבו ולא הגזול ה"ד אלימא דגזל עמרא ועבדי' משכב מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קנה אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחברי' פירשו שם התוס' בד"ה דגזל ז"ל משמע מתוך פ"ה שרצה לומר משכב גמור של חבירו אם גזלו אין מטמא משכב דגזיה"כ הוא וזהו תימא ועוד קשה לרשב"ם דבטהרות פ"ז גבי הגנבים שנכנסו לבית תנן המשכבות והמושבות טהורים ואם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא שמא נדה היא וכותי כזב לכל דבריו. משמע שמטמא משכב ומושב שאינו שלו מיהו יש לדחות דהתם מדרבנן עכ"ל התוס' והקשה המל"מ (בפכ"ד מהלכות כלים) דברי הרמב"ם אהדדי דכיון שכתב הרמב"ם כדברי רש"י דאין אדם מטמא במדרס דבר שאינו שלו איך כתב בסתמא דהגנבים שנכנסו להבית אם יש שם כותי או אשה הכל טמא דאם נימא שהרמב"ם ס"ל ג"כ דמדרבנן מטמא אדם משכב שאינו שלו איך כתב כאן גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור דהרי מדרבנן עכ"פ טמא. וע"כ דהרמב"ם ס"ל דטהור לגמרי וא"כ איך כתב שם דאם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא. ונראה לי דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן דאין אדם מטמא מדרס משכב שאינו שלו היינו משום דהיכא הוא מיוחד לשכיבה דוקא בשעה שהוא בבית הבעלים ואז נקרא משכבו היינו מיוחד לשכיבה אבל אם גזל אחד ולא נתייאשו הבעלים בטל מעליו שם משכב שאינו מיוחד לשכיבה עתה לא מצד הבעלים ולא מצד הגזלן. יחוד הבעלים לשכיבה בטל עתה מפני שאינו ברשותו ויחוד הגזלן ג"כ אינו מועיל שיקרא משכב שהרי אינו שלו וזהו גזיה"כ דמשכבו ולא הגזול היינו בעת שהוא גזול אינו משכב א"כ היינו דוקא בגזל ועשה הגזלן קנין גזילה בהמשכב אבל גנבים שנכנסו לבית וישבו על משכבו של בעה"ב הרי בכניסתם לא הוי בזה משכבו שאינו שלו דהמשכבות שבבית לא יצאו עוד מרשות בעה"ב ואם הי' רוצה להקדישם הלא הי' יכול להקדישם בעוד שהיו בביתו וא"כ משו"ה נקראו עוד משכבו ואם ישבו הגנבים מטמאין שעיקר לימוד משכבו ולא הגזול היינו לא מטעם שאינו מטמא הגזלן בשכיבתו אלא מטעם שאינו משכב אז:
והנה הא דפריך שם בגמ' על רב יוסף דאמר יאוש אינו קונה ממתני' דעורות של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן ואיצטריך ליה לשנויי משום דהוה יאוש ושינוי השם. לפי שבארנו דיאוש מועיל דהדבר יהי' של הגזלן אלא דמחויב להשיב מדין והשיב את הגזילה אבל הדבר שלו א"כ מאי פריך בגמ' על רב יוסף מהא דגנב מטמא במחשבה. אמאי לא יטמא כיון דהדבר שלו א"כ אם חשב עליו לשכיבה שפיר מהני מחשבתו ויטמא כיון שהדבר שלו. וצריך לומר דאמרינן בשבת (דף נ"ט) וכל כלי אשר ישב עליו יכול כפה סאה וישב עלי' כפה תרקב וישב עלי' יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו הרי דאינו מטמא במדרס אלא דוקא דאם אחר כן גם כן יהי' מיוחד לדבר הזה אבל אם אחר כן לא יהי' מיוחד לדבר הזה דיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו אינו מטמא אף שעתה יושב עליו הזב. א"כ שפיר פריך אי אמרינן יאוש כדי לא קנה היינו שמחויב הגזלן להשיב מדין והשיב א"כ מאי מועיל שהגזלן יחדו לשכיבה הרי כיון דאחר כן לא יהי' מיוחד לדבר הזה שהרי הגזלן מחויב להשיב להנגזל והנגזל לא ייחד את הדבר לשכיבה. וא"כ הרי אמרינן לו עמוד ונעשה מלאכתנו וע"ז משני שכיון שיחד לשכיבה לא יהי' מחויב להשיב שהרי יהי' יאוש ושינוי השם וכיון שאינו מחויב להשיב הרי שפיר מקרי יחודו של הגזלן יחוד לשכיבה ומשו"ה מטמא. ולפי זה הרי ניחא דמשכב גנוב מטמא אף ביאוש לחודי' שהרי עתה שיאוש קונה והדבר שלו א"כ הוא הנהו בעלים על הדבר לעשותו משכב היינו ליחדו לשכיבה וכאן לא שייך להקשות לומר עמוד ונעשה מלאכתנו כיון שמחויב להשיב להנגזל סוף סוף גם אם ישיבנו הרי גם אצל הנגזל יהי' מיוחד לשכיבה שהרי משכב הוא ומשום משכבו ולא הגזול נמי ליכא דכל הטעם הוא משום דבעת שהמשכב גזול אינו מקרי משכב דאינו מיוחד לשכיבה לא מבעלים דאינו ברשותו ולא מגזלן שאינו שלו אבל לאחר יאוש כיון דהגזלן קני הרי הוא שפיר שלו ומיוחד הוא לשכיבה ממנו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שינוי קונה. יש לעיין האם שינוי קונה בתורת קנין בפני עצמו או דלמא ששינוי פוטר מהשבה כיון דאינו כעין שגזל, וקניני הגזילה דמעיקרא נגמרים מאיליהם וקונים60.
עיין בסוגיא בסנהדרין (דף עב.) שחולקים רב ורבא בבא במחתרת שגזל דקלבד"מ וליכא חיוב השבה אם החפץ שגזל נקנה לגזלן או לא. לרב הגזלן קונה ולרבא אינו קונה. והנה דין קלבד"מ מפקיע את חובת ההשבה אך פשיטא שאינו קנין בפני עצמו. עכ"ז רב סובר שכשאין חיוב השבה מעשה הגזילה בעצמו קונה את החפצא הגזול לגזלן. מאידך לרבא אינו קונה. א"כ י"ל דלרב שינוי קונה ע"י שחובת ההשבה פקעה ולכן קונה את הבעין מחמת קנין הגזילה דמעיקרא, ואילו לרבא שינוי מהווה קנין בפני עצמו.
גמ'. לא הספיק ליתנו עד שצבעו. אמר הגר"מ זצ"ל שהצביעה מהווה מעשה גזילה וגם קנין שינוי בבת אחת.
רש"י ד"ה עד. וז"ל אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה לו עכ"ל. צ"ע שכמו שתפיסה מועילה קודם הצביעה, תועיל תפיסה לאחר הצביעה בעד הדמים.
ונראה, דליכא חלות גזילה בממון שאין לו תובעים כי אין לו בעלים לחייב גזילה. ולפיכך פטור לגמרי מלשלם ואין תפיסה מועילה כלל.
ומזה יש ראייה דממון השבט הוא חלות דין ממון מיוחד לכל השבט בתורת צבור, ולא קנין לכל יחיד ויחיד. ממון השבט שונה מממון השותפים. בממון השותפים יש קנין לכל שותף ושותף. ואע"פ שיש למשל מאה שותפים, מ"מ כל שותף ושותף בעצמו נחשב לבעלים. כי הקנינים הם של הרבה יחידים. ואילו בממון השבט, הממון נחשב לממון של כל השבט ביחד ולא לממון של כל יחיד ויחיד. ובכן ממון השבט מהוה חלות ממון מיוחד ונקרא בחלות שם "ממון שאין לו תובעים". בממון מיוחד זה של ממון השבט ליכא חלות דין גזילה. דין גזילה חל רק במקום שיש בעלים יחידים ולא בממון השבט61.
גמ'. יאוש באבידה ובגזילה. מסתבר דיאוש באבידה חל להפקיע את הבעלות של בעל האבידה ולהפקיר את האבידה לכל. והא ראייה שהרי יאוש באבידה פוטר מתרומות ומעשרות מדין הפקר (ב"מ דף כא:). ויש לעיין ביאוש דגזילה למ"ד יאוש בכדי קונה, האם ג"כ חל היאוש להפקיע את בעלות הנגזל ולהפקיר את החפץ לכל, אלא שהגזלן מקדים לקנות מהפקר לפני אחרים, או"ד שבשעת היאוש הגזלן קונה את הגזילה מהנגזל מדין קניני גזילה ולא שזוכה מן ההפקר.
מרן הגאון ר' חיים הלוי זצ"ל אמר שיאוש בגזילה חל מדין יאוש דאבידה62. לדעתו כל גזילה נחשבת גם לאבידה כי הדבר הגזול הוא גם אבוד מן הבעלים. ובכן היאוש חל להפקיע את הבעלות של הנגזל ולהפקיר את החפצא לכל אלא שהגזלן מקדים בקנינו לשאר אנשים.
אך לפי"ז צ"ע, דא"כ למ"ד יאוש בכדי קונה, למה משלם הגזלן דמי הגזילה לנגזל, דלכאורה אילו היה יכול הנגזל להפקיר את הגזילה ויקנה אותו הגזלן63 יפטר מלשלם, כי הפקעת הבעלות דנגזל ע"י הפקר פוטרת את הגזלן מהשבה ומתשלומין, ואם יאוש דגזילה מועיל מדין הפקר כמו באבידה, למה משלם הגזלן דמים לנגזל64.
ולפיכך נראה שלא כגר"ח זצ"ל אלא שדין יאוש בגזילה חלוק מיאוש באבידה. יאוש באבידה מפקיע את הבעלות דבעל האבידה, ומוצא האבידה אחרי יאוש אינו קונה מהבעלים כי ביאוש דאבידה הבעלות דבעל האבידה הופקעה ונעשה האבידה הפקר ולכן פטור מלשלם. מאידך דין יאוש בגזילה הוא שע"י היאוש חל קנין מגברא לגברא דהיינו מהנגזל לגזלן, ולכן יאוש בגזילה מחייב את הגזלן לשלם כי קונה את החפץ ישיר מהנגזל. ועוד נראה שלא כגר"ח זצ"ל שגזילה אינה אבידה כי חיוב ההשבה של הגזלן מפקיע את השם אבוד מן החפץ65.
אך לפ"ז צ"ע, היאך מבארים את הדמיון כאן בסוגיין בין גזילה לאבידה.
ונ"ל דהגמרא מדמה אותן לענין דיש חלות שם יאוש בעולם, כי מזה דיאוש קונה באבידה חזינן דיש חלות שם יאוש. וא"כ גם בגזילה חל יאוש וקונה. אבל גופה של חלות דין היאוש באבידה שונה מבגזילה. יאוש באבידה חל להפקיע את הבעלות דבעל האבידה ולעשות את החפץ הפקר. ואילו יאוש בגזילה חל להקנות את החפץ הגזול בקנין גזילה ישיר מהנגזל להגזלן66.
תוס' ד"ה מוצא אבידה כו'. רש"י לומד את הדין דיאוש קונה באבידה מדין אבודה ממנו ומכל אדם. מאידך הר"י סובר שהמקור הוא גזיה"כ דשמלה. ונ"ל, דרש"י ור"י פליגי במחלוקת יסודית בהגדרת קנין היאוש באבידה. לרש"י יאוש באבידה אינו קונה בתורת קנין יאוש לבדו. אלא שהשם דאבידה שבחפץ מפקיע את הבעלות דבעל האבידה. וכמו שבאבודה ממנו ומכל אדם הבעלות פקעה מאליה מחמת שהחפצא אבודה לגמרי, כמו כן בכל אבידות דעלמא מופקעת הבעלות דבעל האבידה מאיליה במקום שיש יאוש. אמנם נראה דהיאוש אינו מעשה שמפקיע את הבעלות בפני עצמו, אלא שיאוש פועל כתנאי בחלות השם דאבידה. אבידה בעלמא אינה מפקיעה בעלות עד שתהיה אבודה כל כך שהבעלים מתייאשים ממנה. במקום שיש יאוש נגמר השם של אבידה בחפצא המפקיע את הבעלות כמו דין האבידה האבודה ממנו ומכל אדם. כל זה אליבא דרש"י.
מאידך לר"י, יאוש חל כקנין בפני עצמו המפקיע את הבעלות דבעל האבידה. ולפיכך אינו דומה יאוש באבידה לדין אבודה ממנו ומכל אדם.
ובאמת צע"ק אליבא דרש"י, שאם יאוש אינו בעצם חלות קנין, אלא שיעור בחלות השם של האבידה, למה יאוש דקטן לאו כלום הוא, דלכאורה קטן אינו בר דעת להקנות, אבל באבידה, דהפקעת הממון באה מאליה, ודעת בעל האבידה ביאוש אינה אלא תנאי ושיעור בהשם של האבידה, לכאורה גם יאוש של קטן צריך להועיל, וצ"ע67.
ומהמחלוקת באבידה יתכן נ"מ בהגדרת דין יאוש בגזילה. לרש"י, כמו שהפקעת הממון שבאבידה אינה חלה ע"י מעשה היאוש בעצמו אלא ע"י חלות השם דאבידה שבחפצא ה"נ י"ל בגזילה, שאין מעשה היאוש עצמו מפקיע את בעלות הנגזל, אלא המפקיע הוא השם של גזול שבחפצא. היאוש חל כשעור בגזילה. דגזילה גמורה מפקיעה בעלות והיינו גזילה שבאה לידי יאוש. מאידך לר"י, כמו שבאבידה מעשה היאוש בעצמו מפקיע את הבעלות דבעל האבידה, ה"ה בגזילה, מעשה היאוש גופא מפקיע את בעלות הנגזל ומקנה את החפץ לגזלן.
נמצא שלרש"י יאוש הנגזל גומר את קנייני הגזילה של הגזלן שהיו לו משעת גזילה. הגזילה נקנית לגמרי לגזלן על ידי שהחפץ אחרי יאוש הוא גזול לגמרי מבעליו. ואילו לר"י, מעשה היאוש חל כמעשה קנין מהנגזל לגזלן שמקנה לו את החפצא הגזול. הקניינים אינם חלים ע"י חלות השם של גזול שבחפצא אלא ע"י הקנאת הנגזל במעשה היאוש.
תוס' ד"ה הכא נמי כו'. התוס' נקטו דלמ"ד יאוש בכדי קני בגזילה היכא דבאיסורא אתי לידיה, ה"ה באבידה דיאוש בכדי קני להקנות את החפצא למוצא אותו היכא דבאיסורא אתי לידיה, כלומר אפילו כשמייאש בתר דאתי לידיה המוצא קונה את האבידה ומשלם את דמיו לבעל האבידה. ומזה נראה דיאוש הקונה היכא דבאיסורא אתי לידיה שונה מיאוש הקונה באבידה דעלמא דבהתירא אתי לידיה. היכא דבאיסורא אתי לידיה חל הקנין ישיר מגברא לגברא, ואילו באבידה דעלמא דבהתירא אתי לידיה אין קנין היאוש חל מגברא לגברא, אלא שהיאוש מפקיע מעיקרא את הבעלות דבעל האבידה ומפקיר את החפצא לכל והמוצא קונה מהפקר. ולפיכך בכל יאוש דאבידה היכא דבהתירא אתי לידיה ליכא תשלומין לבעל האבידה כי המוצא אינו קונה ישיר מבעל האבידה, אלא מהפקר. משא"כ אם יאוש קונה בגזילה ובאבידה באיסורא אתי לידיה, היאוש חל להקנות את החפצא מהנגזל לגזלן, או מבעל האבידה למוצא האבידה ומשו"ה הם חייבים לשלם דמים לבעלים הראשונים.
אך עלינו להבין למה יזכה שומר אבידה לקנין ישיר מבעל האבידה שהרי אין לו קנינים בחפצא כמו שיש לגזלן.
ונראה דהנה התוס' כתבו וז"ל דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור. ומשמע שלתוס' הדמים שמשלם המוצא כשקונה ביאוש היכא דבאיסורא אתי לידיה אינם דמי קנין החפץ אלא דמי השבה. והנה יש לחקור כשפשע שומר אבידה ומשלם דמים, האם הדמים הם דמי פרעון אחריות דעלמא כמו בשומרי פקדון שפשעו או"ד שיש בתשלומי הדמים קיום של השבת אבידה. ומתוס' חזינן שיש קיום של השבת אבידה כששומר אבידה משלם דמים תחת האבידה. ומבואר מתוס' דיסוד הדין דיאוש קונה באיסורא אתי לידיה הוא שיאוש מפקיע את חובת השבת הבעין ומתקיימת מצות השבה ע"י התשלומים. ולפיכך קונה מוצא האבידה את הבעין מהבעלים הראשונים שהרי ישלם דמים תחת הבעין וקיום ההשבה בדמים נותנת לו את הזכות לקנות את הבעין עם יאוש בכדי. ודומה בכך לגזלן שקונה ביאוש כדי משום שישלם דמי השבה תחת הבעין.
תוס' ד"ה כיון. נראה שניתן לבאר את דיון התוס' בכמה דרכים:
א) תוס' דנים ביאוש בכל התורה כולה, בין בגזילה למ"ד יאוש קני, ובין באבידה לכ"ע, האם יאוש הוי כהפקר או לא. והנה בדבר שאינו ברשותו ליכא הפקר (עי' לקמן דף סט:), שמאחר שאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקירו. ומאידך בדבר שאינו ברשותו יש חלות דין יאוש וכדמצינו יאוש בגזילה ואבידה. ומזה מוכח שמעשה היאוש אינו מעשה הפקר, דאילו מעשה הפקר הוי הקנאה ע"פ דעת מקנה ככל שאר ההקנאות68, ואין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. מאידך יאוש הוי סילוק המועיל גם בדבר שאינו ברשותו כבגזילה ואבידה.
לפי"ז נראה דחלוק יאוש מהפקר בנוגע לדין לאחר ל' יום. דהנה האומר הרי זה הקדש לאחר ל' יום ההקדש חל (נדרים דף כט:) כי נדר לא כלה ומחייב קיום נדר לאחר ל' יום. ומכיון דהנדר לא כלה ההקדש חל כי ההקדש תלוי בנדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ויש לעיין אם מהני לאחר ל' יום בהפקר ויאוש. ומסתבר דבהפקר כלה קניינו ולא מהני69. אבל בלי החסרון של כלה קנינו היה בדין שיכול להפקיר לאחר ל' דבהפקר יש דעת מקנה. מאידך ביאוש אין דעת מקנה. והא ראייה דיאוש מהני באבידה וגזילה דאינן ברשותו אע"פ שאין דעת מקנה חל בדבר שאינו ברשותו. יאוש הוי דעת סילוק שחל אף בדבר שאינו ברשותו, ואין יאוש דעת הקנאה. ופשיטא דיאוש לאחר ל' יום לא יועיל אפילו בלי החסרון של כלה קנינו, כי רק דעת מקנה יכולה לחול לאחר ל' כי יש בדעת מקנה כח בעלים לקבוע שיחול לאחר זמן. משא"כ כשמייאש בדעת קלושה דיאוש המהווה דעת סילוק בעלמא, ומשום הכי אין בו כח בעלים לקבוע שהיאוש יחול לאחר זמן70.
ובאמת זה מוכרח אליבא דשיטת רש"י ביאוש הסובר דיאוש גומר את שם האבידה שבחפצא והפקעת הבעלות באה מהחלות שם אבידה שבחפצא כנ"ל71. ולפי"ז פשיטא דאין אדם יכול להתייאש לאחר ל', כי אין יאוש חלות קנין כלל, אלא דע"י יאוש נעשה האבידה אבידה גמורה וזה שייך רק בשעת היאוש ולא לאחר זמן. ובכן דברי התוס' תמוהים דהיאך ס"ד להשוות יאוש להפקר.
ונראה שלתוס' פשיטא דשאני מעשה יאוש ממעשה הפקר. אלא שדנים בחלות היאוש, אם לאחר יאוש פקעה בעלות המייאש ונעשה האבידה או הגזילה הפקר ממש או"ד דחלות היאוש אינה מפקיע את הבעלות לגמרי72 אלא נותנת רשות קנין לזוכה, וכשיטת ר' יוסי בהפקר (נדרים מג א) דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה73.
ולפי"ז י"ל דהראייה מעבד הוא שאם חלות היאוש מהוה חלות הפקר שפיר יוצא לחירות, כי חלות הפקר משחררת. מאידך אם יאוש מהווה רק רשות לזכות בחפצא קשה להבין היאך העבד יוצא לחירות. אך התוס' דוחים דאע"פ דיאוש אינו חלות הפקר מ"מ העבד זוכה בעצמו ע"י היאוש ויוצא לחירות.
אך באמת פירוש זה דחוק, דלכאורה דין השחרור באמת תלוי במעשה הפקר, כי מעשה הפקר הוי מעשה משחרר, ואם מעשה היאוש אינו מעשה הפקר לכאורה חסר מעשה משחרר, וקשה היאך יוצא העבד לחירות.
ועוד יש לדקדק דמזה שהתוס' רצו להוכיח שיאוש אינו הפקר משום שאינו מועיל באיסורא אתי לידיה מוכח שדיונם אינו לענין חלות היאוש בלבד, דא"כ לכאורה יש לדחות הראייה של התוס' ולומר שאע"פ דיאוש חלות הפקר הוא עכ"ז באיסורא אתי לידיה מפקיע את מעשה היאוש. ומשמע שדיון התוס' נוגע גם למעשה היאוש עצמו.
ב) ובכן יתכן שתוס' חוקרים במעשה היאוש - האם הוא מעשה הפקר, דהיינו דעת מקנה, או דמהווה דעת יאוש מיוחדת, דהיינו סילוק מהבעלות שבחפץ. ואילו בנוגע לחלות היאוש גם לתוס' נעשה החפץ הפקר. ולפי פירוש זה מובנת הראייה מבאיסורא אתי לידיה, דמזה דיאוש אינו חל באיסורא אתי לידיה חזינן דמעשה מיוחד הוא ואינו דעת מקנה. וכן נמי יש לפרש הראייה מעבד, שמזה שהעבד יוצא לחירות ע"י יאוש חזינן דהוי יאוש מעשה הפקר המשחרר. ובמסקנא דחו התוס' ראייתם די"ל דאע"פ דליכא מעשה הפקר מ"מ יוצא העבד לחירות, כי עיקר המשחרר של העבד אינו מעשה ההפקר דבעלים אלא הפקעת ממון הבעלים. דליכא עבדות דאיסורין בלי עבדות דממון. ומשפקע קנין הממון שבעבד ע"י היאוש אף קנין האיסור פקע בלי מעשה משחרר. ולפיכך אפי' ע"י יאוש העבד יוצא לחירות. וזה מדוייק בלשונם של התוס' שכתבו וז"ל דכי היכי דבהפקר א"צ גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו עכ"ל.
אלא דעדיין צריך עיון בהוה אמינא שבתוס' דיאוש הוי דעת מקנה הלא פשיטא דמעשה היאוש אינו מעשה הפקר, שהרי ליכא מעשה הפקר בדבר אבוד שאינו ברשותו, ויאוש מועיל באבידה שאינה ברשות הבעלים. ופשיטא דיאוש הוי מעשה בפני עצמו ואינו מעשה הקנאה כבהפקר.
ג) ולכן נראה שהדיון בתוס' הוא בנוגע לחלות היאוש, אלא שאינם דנים בנוגע ליאוש בכל התורה כולה, דהיינו באבידה דעלמא דבהתירא אתי לידיה, אלא דוקא ביאוש דגזילה דבאיסורא אתי לידיה. בנוגע ליאוש דאבידה דבהתירא אתי לידיה פשיטא לתוס' דמעשה היאוש אינו מעשה הפקר עם דעת מקנה, אלא דעת סילוק והוי חלות דין בפני עצמו. וכמו"כ פשיטא להו דיאוש באבידה יוצרת חלות הפקר בחפצא ובעלות דבעל האבידה פקעה לגמרי משעת היאוש. וראייה לכך כי יאוש דאבידה פוטר תבואה ממעשר מדין הפקר (ב"מ דף כא:), הרי שע"י יאוש החפץ נעשה הפקר ואין לו בעלים74. הדיון שבתוס' הוא רק בנוגע ליאוש דגזילה דבאיסורא אתי לידיה.
ונראה שספק התוס' הוא אותו הספק שנסתפקנו בו לעיל (באות א'). מצד אחד יתכן דיאוש דגזילה חל מדין יאוש דאבידה המפקיע את בעלות הנגזל, והחפצא הפקר לכל אלא שהגזלן מקדים וקונה לפני אחרים. ומצד שני י"ל דשאני יאוש דגזילה מיאוש דאבידה דבגזילה דין היאוש הוא שבשעת היאוש הגזלן קונה את הגזילה ישיר מהנגזל מדין קניני גזילה, ובספק זה דנים התוס'. מתחילה הביאו ראייה ממ"ד דבאיסורא אתי לידיה לא מהני יאוש שיאוש דגזילה אינו חלות הפקר אלא חלות קנין מהנגזל להגזלן. תוס' סבורים דאילו היה יאוש דגזילה חלות הפקר כמו יאוש דאבידה, היה מועיל אף משבא לידי הגזלן. דבשלמא באבידה, אע"פ שיאוש חלות הפקר הוא מ"מ אינו מועיל משבא ליד מוצא האבידה, כי חלות שם האבידה פקע מהחפצא, דרשות שומר כרשות הבעלים דמי ולא שייך מעשה יאוש בחפצא שהוא ברשות הבעלים75. מאידך החפצא שביד הגזלן גזול הוא ואינו ברשות הבעלים. ולכן אם יאוש דגזילה חל מדין הפקר היה מועיל אף משבא לידי הגזלן. וממ"ד דיאוש בגזילה אינו מועיל באיסורא אתי לידיה חזינן דיאוש בגזילה אינו חלות הפקר. לפיכך למ"ד יאוש כדי קני, קנין היאוש שבגזילה הוי חלות קנין גזילה מיוחד ישיר לגזלן מהנגזל. ומאידך מ"ד שיאוש כדי אינו קונה סובר שאין הגזלן קונה בקנין המיוחד הזה דכיון דבאיסורא אתי לידיה אינו בדין שיקנה.
ולפי"ז עלינו להבין מהי ראיית התוס' מעבד שהרי מיירי בעבד שהוא אבוד ולא גזול. ונראה שבנקודה זו עבד אבוד דומה לגזילה, כי העבד בלבד קונה את עצמו ביאוש בדומה לגזילה שרק הגזלן קונה את הגזילה ביאוש ולא אחרים. ולכן תוס' הביאו ראייה מהא דעבד יוצא לחירות ע"י יאוש דלכאורה חזינן שאפילו ביאוש לאדם אחד כמו בעבד היאוש חל מדין הפקר כי רק חלות הפקר מוציאה לחירות וה"ה בגזילה שהיאוש חל מדין הפקר אלא שהגזלן קודם לשאר אנשים לזכות כמו עבד שזוכה בגופו מהפקר לפני אנשים אחרים.
התוס' דחו הראייה דאע"פ דחלות דין היאוש בעבד אינו חלות הפקר אלא קנין ישיר מהמייאש לעבד לבדו, מ"מ העבד יוצא לחירות, שלא רק חלות הפקר לבדה משחררת, אלא אף כל שאר הפקעת בעלות דעלמא ג"כ משחררת. ואע"פ שהעבד אבוד יתכן שחלות היאוש חלה כקנין לעבד לבדו ולא לאדם אחר. וכמו"כ יתכן שהיאוש בגזילה מקנה את הגזילה מהנגזל לגזלן ואינו מפקירה לכל76.
דין חזרה ביאוש.
אם נאמר דיאוש באבידה מפקיר את החפץ לכל פשיטא דליכא חזרה ביאוש, דמיד כשמייאש הבעלות דבעל האבידה פקעה והאבידה הפקר. אבל לעיל הבאנו צד, וכן דעת הנתיבות77, דדין יאוש באבידה דומה לדין הפקר דר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה החפץ קנוי עוד לבעלים, ולר' יוסי יש חזרה בהפקר עד דאתי לרשות זוכה, וא"כ ה"ה ביאוש באבידה שהבעל יכול לחזור בו.
אך נלע"ד דעכ"פ לענין חזרה אין לדמות יאוש להפקר דר' יוסי. הפקר דר' יוסי חל מכח דעת בעלים המפקיר, ומכיון שחלות ההפקר תלויה בדעתו יש לבעל כח לחזור בו78. מאידך, יאוש אינו חל מדין דעת בעלים, אלא התורה התירה קנין הזוכה במקום יאוש, ודעת היאוש אינה אלא היכי תמצא בעלמא, ופשיטא דלא שייך חזרה בהיכי תמצא זו79.
מלחמות ד' לב"מ (דף כו:).
איתא בגמרא (ב"מ דף כו:) בענין מוצא מציאה: נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד עכ"ל. ובביאור הגמרא כ' הרמב"ן במלחמות ד' וז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם ואם תמצא לומר נקנית דמים מיהא משלם, וזו כיון שנטלה לגוזלה לא להשיבה הרי הוא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים וש"ש שלהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא אבידה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה עכ"ל.
הרמב"ן סובר, שמוצא אבידה היכא דבאיסורא אתי לידיה אינו קונה ביאוש כי משהגביה את האבידה לפני יאוש נעשה שומר אבידה וידו כיד הבעלים והחפצא ברשות הבעלים הוא ולפיכך יאוש אינו מועיל. ונראה לומר בביאור סברת הרמב"ן כי ברשות הבעלים השם של אבידה פקע מהחפצא ויאוש מועיל רק בחפצא שהוא אבידה. מאידך אם נטל את האבידה ע"מ לגוזלה חלות שם אבידה עדיין נשאר בהחפצא, ואע"פ שבהגבהתו התחייב מדאורייתא לשמור את האבידה ולהחזירה, מ"מ מאחר שכוונתו לגזול את האבידה ולא להחזירה לבעליה לא חל על רשותו חלות רשות בעלים כמו שחל בשומר אבידה דעלמא והחפצא עדיין הוי אבידה ואינו ברשות בעליו ומשו"ה נקנה ביאוש למוצאו כאבידה דעלמא.
ונראה לבאר לפי דברי הרמב"ן את החילוק באבידה בין יאוש קודם דאתי לידיה ובין יאוש לאחר דאתי לידיה. דקודם דאתי לידיה, החפץ אבוד מהבעלים ונקרא בשם אבידה, ולכן יאוש חל להפקיע בעלות הבעלים לגמרי. מאידך כשנטלה קודם יאוש ע"מ להחזירה לבעלים, נעשה המוצא שומר אבידה, ומאחר שרוצה להחזיר את החפץ ולקיים מצות השבה אין החפץ אבוד. ואע"פ שהבעלים אינם יודעים איפוא נמצא החפץ, מ"מ החפץ תפוס בידי המוצאו השומרו בעד הבעלים. באופן זה שם אבידה פקע, ולפיכך יאוש אינו קונה. ואילו בנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה, שאינו תופס את החפץ בעד הבעלים אין רשותו כרשות הבעלים, והחפץ עדיין אבוד מן הבעלים, ולפיכך סובר הרמב"ן שיאוש קונה.
והנה אחרים חולקים על הרמב"ן מטעם דאע"פ שנטלה לגוזלה עדיין הוי שומר אבידה. ואע"פ שרוצה לגזול את החפץ ואינו מקיים שמירה, עכ"ז השמירה חלה. ומכיון שיש חלות שמירה אין החפץ אבוד כי ליכא דבר אבוד ברשות שומר, ואע"פ דהשומר גוזלו ואינו מקיים שמירה מ"מ דין יד שומר כיד בעלים תלוי בחלות השמירה ולא בקיום השמירה. מאידך הרמב"ן סובר דמכיון דאינו מקיים את השמירה במציאות, החפץ אבוד מבעליו. ומכיון דאבוד הוא מבעליו, יאוש דאבידה חל להפקיע את הבעלות דבעל האבידה, כי נשאר שם אבידה כל זמן שאין קיום שמירה.
ונראה שלרמב"ן לא רק המוצא יכול לקנות את החפץ ביאוש, אלא גם כל אדם העושה קנין לאחר היאוש קונה. דהיאוש מועיל מדין יאוש של אבידה דאינו דין יאוש המקנה מגברא לגברא כבגזילה אלא דין יאוש דאבידה המפקיע את הבעלות דבעל האבידה מן האבידה ומפקיר את החפץ לכל.
חידושי הרמב"ן לריש פסחים בענין ביטול חמץ.
מפורסמת המחלוקת בין רש"י לבין ר"ת בענין ביטול חמץ (עי' תוס' פסחים דף ד: ד"ה מדאורייתא כו'). לרש"י ביטול חמץ מועיל מדין אינו רוצה בקיומו וע"פ גזיה"כ דתשביתו דהיינו השבתה בלב. מאידך לר"ת ביטול מועיל מדין הפקר. ופליגי בביאור הגמרא (פסחים דף ו:) דחמץ עשאו הכתוב כאילו ברשותו. רש"י מפרש שאע"פ שהחמץ אינו שלו, דנאסר בהנאה ואינו ברשותו בדיני ממונות, מ"מ חלים האיסורים דבל יראה ובל ימצא כל זמן שרוצה בקיומו של החמץ, דבל יראה ובל ימצא אינם תלויים בבעלות על חמץ בדיני ממונות, אלא בקיום חמץ ברשותו במציאות. ולפיכך הביטול הוי דין דאינו רוצה בקיומו של החמץ. מאידך ר"ת מפרש דברי הגמרא שבחמץ יש גזיה"כ מיוחדת שאע"פ שחמץ אסור בהנאה, מ"מ התורה הכניסה את החמץ לרשותו ע"פ דין והעניקה לו קנין ממון בחמץ לענין האיסורים של ב"י וב"י. ולפיכך הבעלים חייבים להפקיר את החמץ לפני פסח ולהפקיעו מרשותם בדיני ממונות. גופו של ביטול חמץ הוי הפקר והפקעת קנין ממון.
הרמב"ן מסכים עם רש"י שחמץ בפסח אינו ממונו דאסור בהנאה, ודין ביטול הוי שאינו רוצה בקיום החמץ. אלא שהקשה הרמב"ן על שיטתו מדעת ר' יוסי הגלילי הסובר שחמץ מותר בהנאה, דמכיון דלר' יוסי הגלילי החמץ שלו היאך מועיל ביטול חמץ, הרי כיון דביטול אינו מעשה הפקר אלא שאינו רוצה בקיומו אף אם מבטל יעבור על ב"י וב"י מכיון דהחמץ שלו, וכל זמן שהחמץ שלו הרי ע"פ דין רוצה בקיום החמץ וכשמבטלו ואומר שאינו רוצה בקיום החמץ דברי הביטול כמאן דליתא דמי, דכל זמן שהחמץ שלו בדיני ממונות א"א לומר שאינו רוצה בקיומו.
ותירץ הרמב"ן וז"ל אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתייאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל כדאמרינן (לקמן ו ב) בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה עכ"ל. ולכאורה דבריו מחוסרים הבנה שכתב דדין ביטול חמץ יסודו בדין יאוש. וקשה היאך חל דין יאוש בחמץ, הרי לכאורה דין יאוש חל רק באבידה ובגזילה בלבד ולא בחפץ שברשות הבעלים וכדביאר הרמב"ן במלחמות ב"מ הנ"ל. ונראה לומר בביאור דבריו, דחמץ מכיון דיש בו איסורי ב"י וב"י ומצות תשביתו, חשוב כאבידה שחל בו דין יאוש. וביטול חמץ, מאחר שאינו רוצה בקיום החמץ, מהווה חלות יאוש באבידה.
ולכאורה מזה חזינן, דחלות הדין של יאוש לרמב"ן הוא מדין הפקר, דאילו היה יאוש רק חלות סילוק המתרת קנין אדם שני, אבל עד דזכי בו האדם השני עדיין הוא ברשות הבעל הראשון, וכשיטת הנתיבות הנ"ל80, הדרא קושית הרמב"ן לדוכתא, למה לר' יוסי הגלילי אינו עובר בב"י וב"י מכיון שהחמץ עדיין שלו עד דאתי לרשות זוכה, אלא מוכח מכאן שהרמב"ן סובר דיאוש דאבידה חל מדין הפקר.
ברם יתכן שהרמב"ן סובר שאע"פ שיאוש אינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכשיטת הנתיבות, מ"מ מאחר שהבעלים אינם מקפידים על חמצם שהרי נתייאשו ממנו וחלה רשות לכל אדם לזכות בחמצם, זהו גופא קובע ע"פ דין שהבעלים אינם רוצים בקיום החמץ ולפיכך אינם עוברים בב"י ובב"י ואע"פ שהחמץ עדיין שלהם כל זמן דלא אתי לידי הזוכה.
אלא דצ"ע שהרי הרמב"ן עצמו הקשה על ר"ת משיטת ר' יוסי (בנדרים דף מג.) דבהפקר הרי הוא של בעל המפקיר עד דאתי לרשות זוכה, וז"ל ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי להו ואלו בהפקר איתמר כו' דלר' יוסי הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן אף הפקר עד דאתו לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר, ולהך סברא הפקיר חמצו כל זמן שלא זכה בו אינו יהודי עובר כו' עכ"ל. לרמב"ן אליבא דר' יוסי הפקר אינו מפקיע איסורי ב"י וב"י, וא"כ צריך ביאור לרמב"ן, אם נאמר כנתיבות דיאוש דומה להפקר אליבא דר' יוסי ונשאר החמץ ברשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, למה מועיל יאוש.
ונ"ל דחלוק יאוש מהפקר דר' יוסי, דביאוש משעת היאוש מתחילה הפקעת הבעלות דבעל הראשון. אלא דגמר הקנין בא בשעת זכיית המוציא. ואילו בהפקר אליבא דר' יוסי ליכא הפקעת בעלות כלל עד שעת הזכייה. דהפקר הוי הקנאה שחלה עם זכיית הזוכה. ולפיכך סובר הרמב"ן, דבהפקר לר' יוסי יש ב"י וב"י, כי החמץ עדיין של הבעלים לגמרי עד שעת הזכייה. משא"כ ביאוש, מכיון דהפקעת הבעלות דבעל החמץ התחילה מיד משעת היאוש, אע"פ דגמר הפקעת הבעלות באה בשעת הזכייה, אין המייאש עובר בבל יראה ובל ימצא.
60 עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם הל' גזילה ואבידה. ע"ע בשיעורים לקמן (דף צג:) ד"ה גזל פרה מעוברת כו'.
61 עיין ברש"י לקמן (צג א ד"ה לשמור כו') המסביר את הפטור של גזבר צדקה משמירת ממון עניים וז"ל דלא קרינא ביה לשמור כו' ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני עכ"ל, כלומר ממון השבט הוא של כל העניים בכלל ולא של כל עני ועני בפרט ולכן אין בו דין שמירה. ואמר רבינו זצ"ל שציבור זה כולל כל העניים של כל הדורות ולא של דור אחד בלבד. ודומה לציבור של כלל ישראל שכולל כל בנ"י שבכל הדורות וכדאיתא בהוריות (דף ו.) שאין ציבור מת. ובדברים השייכים לכלל ישראל אין חלות קנין כלל לכל יחיד ויחיד. ולפיכך כשנדרו הנאה זה מזה מותרים בדברים של עולי בבל כגון בהר הבית ובבור שבאמצע הדרך שהם בשותפות כל ישראל (נדרים (דף מ"ח) ורמב"ם פ"ז מנדרים הל"ב). עיין בס' רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' (דף קנ"ח וק"ע). אך נראה דאע"פ דליכא חיובי גזילה בממון שא"ל תובעים עכ"ז יש מעשה גזילה ואיסור גזילה שהרי הממון קנוי לשבט והלוקחו עושה מעשה גזילה. עיין למעלה בשיעורים בהקדמה לפרקין. ועיין בחידושי הגר"מ הלוי (דף קכג א).
62 עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה הל"א). ועיין במלחמות ד' (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה ומש"כ) לפ' הגוזל בתרא. בהמשך הסוגיות שלפנינו דן רבינו זצ"ל ביסוד דהגר"ח זצ"ל בהרחבה ועיין לקמן (דף סו:) בד"ה אינו רוצה לקנות וגם (דף סט.) בד"ה סכום ענין יאוש ובמפתח הספר.
63 אך לדינא הנגזל אינו יכול להפקירו דהוי דבר שאינו ברשותו, עיין לקמן בגמרא (דף סט.).
64 ונראה אליבא דר' חיים זצ"ל דיתכן להבחין בין מעשה הפקר מדעת הפוטר את הגזלן לבין יאוש שאינו מעשה הפקר מדעת אלא דגורם חלות הפקר ולכן אינו פוטר את הגזלן מהחיוב לשלם. ואף בהפקר נראה כי יש מקום לדון דיתכן שגם אחרי הפקר הגנב חייב לשלם דמים שהרי התחייב לשלם משעת גניבה מחמת מעשה הגניבה. אך רבינו זצ"ל סובר דהפקר כהקדש וחזרה הקרן לבעלים ופטור מלשלם. ולכאורה יש לחלק בין הקדש להפקר. עיין ברש"י (דף סח. ד"ה והרי חזרה).
65 אך עיין במלחמות ד' לרמב"ן (מס' ב"מ דף יד: בדפי הרי"ף) דהגוזל אבידה קונה ביאוש לכ"ע דהוי גזילה ואבידה בבת אחת וקונה מדין יאוש דאבידה. ומסביר דחיוב השבת גזילה אינו מפקיע קנין יאוש דאבידה. שיטתו עולה יפה אליבא דהגר"ח זצ"ל שסובר שיכול להיות דבר שהוא גם גזול וגם אבוד בבת אחת.
66 עיין בתוס' לקמן (דף סט.) ד"ה כל שלקטן דלכאורה כ"כ במפורש וז"ל דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש א"כ יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר עכ"ל.
67 לכאורה התירוץ לקושית רבינו זצ"ל הוא שקטן אינו בר מעשה יאוש, ומאחר שיאושו לאו כלום הוא חלות שם האבידה לא נגמר כשהקטן מייאש, משא"כ בגדול. אך נראה שרבינו זצ"ל הקשה עפי"מ שביאר בשיעורים אחרים שלפי הגר"ח זצ"ל קטן אינו בר דעת אך מ"מ הוי בר כוונה. ולפיכך קטן אינו יכול להקנות כי קנין תלוי בדעת מקנה וזו אין לו, ומ"מ חליצת קטנה כשרה מדאורייתא ופסולה רק מדרבנן (פ"ד מהל' חליצה הל' ט"ז ועיי"ש בלחם משנה), כי קטנה הוי' בת כוונת חליצה מדאורייתא. ולפי"ז הקשה רבינו זצ"ל שיועיל יאוש קטן באבידה, אליבא דרש"י הסובר שיאוש גומר את השם של אבידה בחפצא, כי דעת יאוש דאבידה אינה חלות דעת מקנה אלא כוונה בעלמא, משא"כ אליבא דהר"י דעת היאוש באבידה מהווה דעת מקנה, וע"ע בשיעורים לקמן (דף סו.) תוס' ד"ה כיון.
68 עיין בתוס' בב"מ (דף יב. ד"ה ויצא) דרש"י סובר שהפקר חשוב דעת אחרת מקנה לענין חצר. ועיין בקצות ונתיבות (חו"מ ריש סי' רעג). וע"ע בסטענסיל חידושי הגר"ח סי' רע"ז ד"ה עוד דרך.
69 עיין בתוס' למס' כתובות ד"ה הא (דף פב.).
70 ולפי"ז נראה שביאוש לא יועילו תנאים ושליחות. כי יכול להתנות תנאים או למנות שליח רק בדעת מקנה גמורה המועלת מכח בעלים, ועיין בחדושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום הלט"ז), ואכמ"ל.
71 עיין בשיעורים (למעלה אות ב') לתוס' ד"ה מוצא אבידה (דף סו.).
72 עיין בתוס' לקמן (דף קיא ב) ד"ה גזל שמזיק לאחר יאוש פטור. חזינן שיש לפחות מקצת הפקעת בעלות בשעת יאוש אך יתכן שאינו לגמרי הפקר.
73 עיין בנתיבות המשפט (חו"מ סי' רס"ב אות ג'). ונ"מ לענין חזרה שאם החפץ עדיין של הבעלים עד דאתי לרשות זוכה יכולים לחזור מהיאוש בלי לעשות קנין חדש.
74 לכאורה יש לדון בראייה זו דיתכן דהפטור מתו"מ חל מפני דיד כולם שוה בו דומה לפטור של מתנות עניים ואע"פ שאינו הפקר, וא"כ אין מכך ראייה דיאוש הוי חלות הפקר. עיין בתוס' לקמן (דף סט.) ד"ה כל שלקטן.
75 כדביאר הרמב"ן במלחמות ד' לב"מ (דף כו:) עיין לקמן בשיעורים.
76 עי' בנתיבות (חו"מ סי' שנ"ג אות ג').
77 עיין בנתיבות (רס"ב, ג').
78 נראה דכוונת רבינו זצ"ל לגמרא בקידושין (דף נט.) דיסוד דין חזרה הוא כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור ר"ל דחלות קנין התלויה בדעתו מתבטלת בדעתו ויכול לחזור בו.
79 סברת רבינו זצ"ל מובנת ע"פ מש"כ בשיעורים שיאוש גומר את שם האבידה שבחפצא, ובכן אינו חל מדין דעת בעלים אלא כהיכי תמצא. ועיין בשיעורים לעיל (דף סו.) תוס' ד"ה מוצא אבידה. ועיין בשער יושר (ה, י"ב) שגם כן כתב ככה.
80 המובא לעיל בד"ה דין חזרה ביאוש.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
עד כאן לא פליגי. ר' אילעא ור' חנינא: אבל לענין שלומי. כגון כפל לר' אילעא וד' וה' לר' חנינא א''נ ביוקרא וזולא בלא שינוי דכולי עלמא כדמעיקרא משלם דקתני כעין שגנב: לימא תיהוי תיובתא דרב. דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכ''ש כשהוקרה דהתם אפי' קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס''ל דאמר תברה או שתייה משלם ד': טלאים כדמעיקרא. כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם: שינוי קונה. היכא דשני להו בידים פשיטא ליה דמדאורייתא ודאי קנה וכי מהדר לא בעי לאהדרינהו בעינייהו אלא דמים משלם כגון צמר ועשאו בגדים דהא כתיבא בהדיא ותנינא כו' אבל יאוש מספקא ליה הא דאמור רבנן קני אי דאורייתא אי דרבנן: לא הספיק ליתנו לו. לראשית הגז לכהן: עד שצבעו פטור. מראשית הגז דקנייה בשינוי ואפילו דמים לא משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו: יאוש. שנתייאשו הבעלים אמור רבנן דנקני ודיו אם משלם דמיו: מוצא אבדה לאו כיון דמייאש ליה מרה. מקמי דתיתי לידיה קני לה אם נתייאשו בעלים קודם שמצאה זה קנה דתניא באלו מציאות (ב''מ דף כב:) מנין לאבידה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת ת''ל אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצויה לשאר בני אדם יצתה זו אלמא קני והכא בגזילה דאתי לידיה מקמי יאוש והדר אייאוש סגי ליה בדמים: משום תקנת השבים. שלא יהא צריך לחזר ולטרוח אחר הגזילה עצמה: אינו קונה. והיא עצמה ישלם:
הם ולא ולדותיהם. משמע הכא דטפי מסתבר לאסור חטין ועשאן סולת יותר מולדותיהם ותימה דבפ' כל הצלמים (ע''ז דף מז. ושם ד''ה הכא) משמע איפכא גבי יש שינוי לנעבד או לא דבעי למימר דמשתחוה לחטין קמחן מותר למנחות ואע''ג דאמרינן בעיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכא מעיקרא חטין והשתא קמח ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח''כ עיברה דהא משמע בפ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד''ה דניחא) דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן וי''ל דהתם ודאי יש להתיר יותר חטין שנשתנה שנעשה סולת מולד נרבעת דהיא וולדה נרבעו ובבא בעלמא דאחידה באפה אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה ולא אולד: טלאים כדמעיקרא. נראה לר''י דה''פ דלענין טלה ונעשה איל או כחושה ונתפטמה או איפכא לשלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן אבל דמים דהיינו יוקרא וזולא כשל עכשיו ששמין אותו טלה של שעת גניבה לפי גדלותו או קטנותו שהיה בשעת גניבה לפי יוקרא וזולא דהשתא וטעמא דטלאים משום דא''ל תורא גנבי ממך והוא הדין כחושה והשמינה דא''ל שמינה גנבי ממך אבל לגבי דמים אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך ובלישנא דקרא נמי גוף צאן ובקר נזכרים בפסוק ודרשי' מינה (לקמן דף סז:) שאם גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו ה' נגידים דכתיב תחתיו דמשמע תחת גוף השור ומשום דלשון גוף השור נזכר בפסוק משום הכי אמרינן טלאים כדמעיקרא ואע''פ שעל שעת טביחה בא ד' וה' מ''מ כמו כן שעת גניבה גרמה לו שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה אבל דמים שכל עיקרם תלוים בשומת ב''ד וגם אין נזכרין בפסוק סברא הוא דמוקמינן בהו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ולא ד' וה' אלא כשעת העמדה בדין שב''ד שמין אותה באותה שעה ור''ת מפרש דאין חילוק בין טלאים ליוקרא וזולא וה''פ טלאים שדבר בהן הברייתא דהיינו טלה ונעשה איל שנשתנו למעליותא כדמעיקרא וה''ה ביוקרא וזולא דמעיקרא שוין זוזא ולבסוף ארבעה דהיינו כדמעיקרא דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב דמים פי' דמים דאיירי בהו רב כגון דמעיקרא שוים ארבעה ולבסוף שוים זוזא דנשתנו לגריעותא בההיא קאמר רב כשל עכשיו וה''ה בטלאים כגון שמינה והכחישה דהוי כשל עכשיו והא דאמר לעיל שמינה והכחישה כעין שגנב צ''ל דוקא בהכחישה בידים: לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. אפי' כשגזז שיעור חמשה רחילות יחד שחל עליו חיוב ראשית הגז פטור כשצבעו כדאשכחן בריש הגוזל קמא (לקמן דף צד. ושם) גבי פיאה דמצותה בקמה וכשנשתנית למ''ד שינוי קונה פטור וא''ת הא דמייתי התם גזז ראשון וצבעו פטור מאי אריא ראשון ראשון אפי' הכל יחד נמי וי''ל דהתם אפי' צבע מקצת והניח מקצת פטור אפי' מה שלא צבע שלא חל עליו חיוב ראשית הגז כיון שאין מצטרף אבל הכא שגזז כשיעור תחילה ונתחייב לכהן דוקא צבעו כולו פטור אבל הניח מקצת מה שהניח חייב אע''פ שאין בו שיעור שכבר נתחייב: עד שצבעו. אין לפרש שצבע חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכא ביה [אבל] הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שמפריש לצד אחד וכאילו לא הפרישו: מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו'. אור''י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות (ב''מ דף כז. ושם) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע''י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ''ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל''ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב וקשה לר''ת למ''ד סימנין לאו דאורייתא א''כ בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלים מן התורה אלא ע''י עדים ואי מתייאש מדבר שאין בו סימן כך מתייאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלים אלא ע''י עדים וא''כ לא יחזיר אבידה לעולם ותירץ דאע''ג דסימן לאו דאורייתא ואין מחזיר כ''א בעדים מ''מ אין מתייאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהיה בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתייאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם וא''ת א''כ מה דוחק לשנויי התם למ''ד סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבא הא איכא למימר דלא נקט סימן אלא לומר דע''י כך יש לה תובעין וי''ל דאי לאו דסימנין דאורייתא לא היה לו כלל להזכירם ולא הוה ליה למימר טפי אלא מה שמלה מיוחדת שיש לה תובעים וממילא ידעינן דמשום סימנים הוא: הכא נמי כיון דמייאש כו'. אע''פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דאתי לידיה קני ליה וכדאמר באלו מציאות (ב''מ דף כא:) בהדיא מ''מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ''מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל: כיון דבאיסורא אתי לידיה. מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא''כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו דאי יאוש הוי הפקר א''כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה''נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו: