דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

ב. ואם אמרו לו בית דין: "חייב אתה ליתן לו", והלך טבח ומכר, הרי הוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

מאי טעמא?

כיון דלא פסקוה בית דין למילתיה [היות ולא היה פסק דין החלטי], אכתי גנב הוא [עדיין שם גנב עליו].

ואם כן תיקשי: היות ולפי ריש לקיש המשנה עוסקת כשעמד הגנב בדין קודם שהקדישוה בעלים, אם כן אפילו אם לא היו מקדישים אותה, היה הגנב פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ואילו במשנה מבואר, שאינו פטור אלא אם כן הקדישוה הבעלים תחילה!?

ומשנינן: לא צריכא המשנה להשמיענו שאם גנב והקדישו הבעלים ואחר כך טבח ומכר שהוא פטור משום שהוא של הקדש, אלא בכגון שהקדישוהו הבעלים אחר דאמרי ליה בית דין לגנב:

"חייב אתה ליתן לו" בלבד, שעדיין לא החליטו את דינו, לאמר: "צא תן לו", ובאופן זה אינו "גזלן" שלא יתחייב על הטביחה אילו לא היה זה הקדש, ומאידך גיסא היות וכבר אמרו לו: "חייב אתה ליתן לו", שוב אינו נפטר בחזרת הקרן לבעלים על ידי הקדשם. [1]

גופא: אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים, [2] שניהם - הגזלן והבעלים - אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, [3] וזה לפי שאינו ברשותו.

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי שאין אדם יכול להקדיש וכן לחלל דבר שהוא ביד גזלן ואינו ברשותו של הבעלים!? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, והרי תנן במסכת מעשר שני:

כרם רבעי שהוא מותר באכילה על ידי חילול, היו מציינין אותו בקזוזות אדמה [רגבי אדמה] שהיו נותנים סביבות הכרם, כדי להודיע שהוא אסור באכילה ללא חילול -

ואגב, מפרשת הגמרא את טעמו של סימן זה: סימנא כי אדמה [סימן הוא לנוטלים מן הפירות, שהכרם כמוהו כאדמה], מה אדמה איכא הנאה מינה [יש הנאה ממנה לאחר זמן, לכשיחרשוה יזרעוה ויקצרוה], אף האי

- כרם רבעי - נמי, כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה [לאחר פדיון אפשר ליהנות ממנו].

וכרם של ערלה - שהוא אסור בהנאה לגמרי - היו מציינים אותו בחרסית [כתותי רעפים] -

ומפרשינן: סימנא כחרסית, מה חרסית שאין הנאה מינה כלל ואף לא לאחר זמן, אף האי ערלה דלית ביה הנאה [אין בו הנאה של כלום].

ושל קברות היו מציינים בסיד מפני הטומאה, ומפרשינן: סימנא דחיור כעצמות [הסיד לבן הוא כמו עצמות], וממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר, כי היכי דניחוור טפי [שעל ידי המים הסיד לבן ובולט יותר].

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

במה דברים אמורים - שהיו מציינים את הרבעי ואת הערלה - בשביעית דהפקר נינהו, והנוטל משם בהיתר הוא נוטל, ויש למונעו מעבירה.

אבל בשאר שני שבוע שהנוטל משם רשע הוא, כי אז לא היו מציינים, ומשום ש"הלעיטהו לרשע וימות".

ואילו הצנועין, הם בני אדם חסידים שרוצים לסלק ידי כל אדם מן העבירה, היו מניחין את המעות לחילול, ואומרים: כל הנלקט מזה, יהא מחולל על המעות הללו, ועל ידי זה לא יכשל אדם בהם. [4]

הרי ש"סתם משנה" היא, שיכול אדם לחלל פירות שיש ביד גזלן, והוא הדין להקדישם, ותיקשי לרבי יוחנן!?

וכי תימא ליישב: מאן תנא צנועין, מי הוא התנא ששנה "צנועין", לא סתם משנה היא, אלא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל הם, ורבי יוחנן שאמר - "הלכה כסתם משנה" - כסתם יחידאה לא אמר - [5]

הרי מכל מקום תיקשי, שהרי: והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עצמו:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ מבענין שלשה דברים אלו: ערב וצידן וראיה אחרונה!? [6]

ואם כן, הרי קיימא לן שיכול אדם לחלל דבר שאינו ברשותו, ותיקשי לרבי יוחנן!?

אמרי בני הישיבה לתרץ את שיטתו של רבי יוחנן:

לא תימא שאמרו הצנועין: "כל הנלקט מזה" דמשמע, שיחול החילול על מה שכבר נלקט, וביד הגנבים הוא -

אלא אימא בבוקר היו אומרים: "כל המתלקט מזה [כל מה שעתידים ללקוט] " יהא מחולל מעכשיו, ונמצא שחל החילול כאשר עדיין הפירות ברשות בעליהם, ולכן חל החילול.

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי שהצנועים היו אומרים "כל המתלקט מזה"!?

והאמר רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד!

והרי רבי דוסא "נלקט" קאמר!? ואם כן אף הצנועים היו אומרים "כל הנלקט"!?

דתניא:

דין הוא בלקט קציר, שכאשר שני שבלים נושרות כאחת, הרי הם "לקט" שזיכתה אותו התורה לעניים הם, ["ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם", ויקרא::], אבל אם נושרים שלשה שבלים כאחת בשעת הקצירה, כי אז אינם "לקט", ושל בעל הבית הם; ומתוך שאין כל העניים בקיאים בהלכות אלו, לכן: רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד, ואומר: "כל שילקטו עניים היום - ואפילו מה שבדין אינו "לקט" - יהא הפקר", כדי שלא ייכשלו עניים. [7] רבי דוסא אומר: לעיתותי ערב הוא אומר: "כל שלקטו עניים" יהא הפקר, אבל אם יאמר בבוקר שיחול קודם הלקיטה, לא יועיל, ומשום ש"אין ברירה", וכמבואר לקמן.

והיות ולרבי דוסא אי אפשר לעשות את החלות קודם הלקיטה, וצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, מבואר, שאף הצנועין לא היו מחללים אלא באופן שיחול החילול אחר הלקיטה. [8] ומשנינן: איפוך דרבי יהודה לרבי דוסא [רבי דוסא הוא שאמר את דברי רבי יהודה] ורבי דוסא לרבי יהודה [ורבי יהודה הוא שאמר את דברי רבי דוסא] - ונמצא שלרבי דוסא: "כל שילקטו" היה אומר, ואכן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד"!

ומקשינן: אמאי אפכת מתניתא [למה הופך אתה את האמור בברייתא], כדי שיתיישב מה שאמר רבי יוחנן: "צנועין - שהיו אומרים בבוקר - ורבי דוסא אמרו דבר אחד".

אדרבה: אפכה לרבי יוחנן [היה לך להפך את דברי רבי יוחנן], ואימא בדברי רבי יוחנן כך: צנועין ורבי יהודה - שלשיטתו, אכן היו אומרים בבוקר על מנת שיחול מיד - אמרו דבר אחד!? אמרי בני הישיבה לתרץ: זה שהפכנו את הברייתא אין זה רק כדי ליישב את דברי רבי יוחנן, אלא משום דלא סגיא דלא מתהפכא מתניתא [בהכרח יש להופכה מטעם אחר]; ומשום:

דבהא מתניתא [ברייתא] קתני: דאית ליה לרבי יהודה ברירה ["יש ברירה"], שהרי לדעתו היה אומר בבוקר: "כל שילקטו עניים יהא הפקר", וכאשר לוקטים העניים, אומרים אנו: הוברר הדבר למפרע שזה הפקר, ואף על פי שאין בעל הבית יודע מזה בבוקר, שהרי שמא לא ילקטו יותר על דינם כלל, ולא חל ההפקר. [9] והרי שמעינן ליה לרבי יהודה בעלמא, דלית ליה ברירה, וכדמפרש ואזיל; ומשום זה בהכרח יש עלינו להפוך את שיטות התנאים שבברייתא, ולומר שלדעת רבי יהודה לא הפקיר את מה שילקטו העניים שהוא דין התלוי ב"ברירה", אלא שהיו אומרים אחר שכבר לקטו, שאותם פירות שנלקטו יהיו הפקר.

דתנן שרבי יהודה סובר "אין ברירה":


הערות

[1] א. ראה ב"חזון איש" ליקוטים החדשים כאן, בביאור טעם החילוק בין הלשונות. ב. הקשה ב"פני יהושע" על אריכות לשון הגמרא, שהיה לה לומר: "היכי דמי, כגון שאמרי ליה: חייב אתה ליתן לו", ולהביא דברי רבא, וראה שם מה שיישב. ג. לעיל [סח ב הערה 11 אות א] הובאה שיטת בעל המאור [לעיל יח א מדפי הרי"ף], שכשהגנב אינו מסרב להחזיר את הגניבה, כבר חשובה הגניבה "ברשותו" של הבעלים; ולפי שיטתו פירש ה"בעל המאור" שם, שפירוש המשנה הוא, שהגנב מסרב להישמע לפסק הדין, והדברים מוכיחים כן, שהרי אחרי פסק הדין הלך וטבח או מכר; ומשום שאם לא נפרש כן, נמצא שלפי אוקימתת הגמרא שעמד בדין, שוב אין אנו צריכים לתירוץ הגמרא הקודם "הוא דאמר כצנועין", כדי ליישב איך הקדישו הבעלים את הבהמה שאינה ברשותם, כי הרי כבר ברשותם היא היות ועמד בדין, ומדברי הגמרא לא משמע כן, אלא שהתירוץ הקודם בעינו עומד, ובהכרח שהוא משום דמשמע לגמרא שהוא מסרב לפסק הדין, והראיה שטבח ומכר, ואם כן אינה ברשותו, והקדשו מועיל רק משום ד"הוא דאמר כצנועין". וראה עוד בדברי רבינו פרץ בתוספותיו כאן בד"ה שעמד בדין, שפשטות כוונתו היא כדברי בעל המאור; וראה דברי ה"פני יהושע" שהובאו באות א.

[2] בטעם שאמר רבי יוחנן: "ולא נתייאשו הבעלים", אף שלפי שיטת רבי יוחנן עצמו אין הגזלן קונה ביאוש, יש לפרש, משום דביחס לגנב אם נתייאשו הבעלים הרי הוא יכול להקדישו, משום יאוש ו"שינוי השם", או יאוש ו"שינוי רשות". ואף ביחס לבעלים - שהוא עיקר חידושו של רבי יוחנן, כמו שכתבו התוספות בקדושין נב א ד"ה והוא - יש לפרש בשני אופנים: האחד: אם נתייאשו הבעלים הוי הפקר [לפי השיטות הסוברות שיאוש הוא הפקר], ואם כן אין הבעלים יכולים להקדישו גם בלי טעם "אינו ברשותו", והשמיענו רבי יוחנן שאף קודם יאוש אינו יכול להקדישו. השני: על פי מה שכתבו התוספות לקמן קיא ב: "ומסברא מחלק רב חסדא בין לפני יאוש לאחר יאוש [לענין המבואר שם], דלא הוי כל כך ברשות מריה אחר יאוש כמו לפני יאוש, שנקל לצאת מרשות בעלים בשינוי רשות או בשינוי השם"; והשמיענו רבי יוחנן, שאם כי לא נתייאשו הבעלים, מכל מקום אינו ברשותו ואינו יכול להקדישו.

[3] התוספות בקדושין נב א ד"ה והוא, כתבו, שאין בדברי רבי יוחנן חידוש אלא שהנגזל אין יכול להקדיש, אבל אין שום חידוש שהגזלן אינו יכול להקדיש קודם יאוש, ראה שם, וראה עוד ב"ספר המפתח".

[4] א. הצנועים היו מתחסדים בשני דברים: האחד: "שרוצים לסלק ידי כל אדם מן העבירה" ואפילו אלו שנוטלים בלי רשות. השני: שלא היו מסתמכים על הסימן, אלא היו מחללים. ועיקר כוונת המשנה בהבאתה את הצנועים, אם משום טעם ראשון או שני, תלוי במה שדנה הגמרא אם "והצנועין" דברי תנא קמא הם, ואם כן עיקר הכוונה היא לומר שהיו מחלים ולא מציינים, ואם דברי רבן שמעון בן גמליאל הם, אם כן עיקר הכוונה היא שהיו מסלקים אף את ידי הרשעים מן העבירה. ב. הקשו התוספות: הרי ודאי שלא אומרים כן כל שעה, ואם כן נמצא שלא תיקנו אלא את מה שעדיין קיים בשעת אמירתם, אך אין תקנה למה שכבר אכלו! ? וביארו, ד"כל הנלקט" - דמשמע שהיו אומרים על מה שכבר נלקט - לאו דוקא, שלא היו אומרים כן אחר הלקיטה, אלא קודם הלקיטה היו אומרים שיחול אחר שכבר נלקט, [פירוש, ועשו כן, ולא חיללו מה שיילקט, היינו משום שהם סוברים "אין ברירה" - ראה בהמשך הסוגיא - ואם חל החלות קודם שלקטו, הרי זה תלוי בדין ברירה] ; ומיהו במה שמבואר בהמשך הסוגיא שהיו אומרים גבי לקט "כל שלקטו", היינו שהיו אומרים כן בערב כמפורש בברייתא, ואף שלא היו מתקנים את מה שכבר נלקט, מכל מקום לא היו אומרים בבוקר שיחול לכשילקטו העניים, כדי שלא יתפקרו העניים ליטול יותר מדאי בגלל ההפקר; כן פירשו התוספות. אך לשון רש"י לעיל סח ב ד"ה מניחין משמע שהוא מפרש כפשוטו.

[5] פירש הראב"ד: "הא דאמרינן כסתם יחידאה לא אמר, הרי הצנועים היא הסתם משנה שהוא לשון רבים, ואף על פי כן כיון שהיחיד מעיד עליה אין הלכה כמותה"; ובגליון הביאו בשם מהר"ם, שמחק את המלים: "ורבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר".

[6] ערב: אם אמר המלוה: "על מנת שאפרע ממי שארצה" - חכמים אומרים: אף אם יש ללוה נכסים, יכול הוא לפרוע מן הערב תחילה; ורבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך, לא יפרע מן הערב תחילה! והלכה כחכמים. צידן: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה בצידן, באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה, ונתריים התנאי בזה! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא קיימא לן, שאין מתקיים התנאי אלא באיצטלית עצמה, ולא בדמיה. ראיה אחרונה: אם אמר הבעל דין: "אין לי ראיה", ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום, ואין סומכים על העדים. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: מה יעשה זה שלא ידע שיש לו עדים, ולבסוף מצא עדים [וכי מפני כן נפסלים העדים] ?! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

[7] א. כתבו התוספות: "תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר, כשמלקטים יותר מדינם, כגון שלש שבלים ואוכלים בלי מעשר, לפי שלקט שכחה ופאה פטורין מן המעשר, לכך אומר בעל הבית, כל שלקטו יהיה הפקר, כדי שיפטור הכל ממעשר, דהפקר פטור ממעשר"? אך בלשון הרשב"א בתשובותיו חלק ב סימן פב, משמע שמשום איסור גזל עשו כן. ונתקשו האחרונים בשיטת התוספות, למה לא פירשו, שהתקנה היתה להציל אותם מאיסור גזל? וב"קובץ שיעורים" [אות כט] כתב, שהוא משום שהגמרא תולה דין זה בברירה כשאומרים כן בבוקר, ואין ההפקר חל, ואם משום גזל הרי נותן להם רשות ללקוט, וראה עוד שם, [אך ראה בלשון הרשב"א בתשובה שם "דאם אין ברירה ולא קדם ההפקר משעת אמירה, נמצאו אוכלים גזל], וב"עונג יום טוב" [אורח חיים סוף סימן לט] הוסיף, דגם "אינו ברשותו" לא שייך לדון בזה, שאם הם אומרים שאינם מקפידים על זה אין בזה איסור] ; וב"קהלות יעקב" [ראש השנה סימן יג], כתב, שאם משום להצילם מאיסור גזילה, די שיאמר לשון מתנה או מחילה, ומה לו להפקיר לכל העולם, אם לא בשביל לפוטרן מן המעשר, [אך ראה מה שהביא ב"קובץ שיעורים" שם, מגמרא בבא מציעא ל ב בעובדא דרבי ישמעאל ברבי יוסי]. והנה הראב"ד כאן הקשה, למה אין מועיל ההפקר שעשו אפילו על דבר שאינו ברשותו [ראה שם], והרי אם כי חלות הפקר אינו יכול לעשות, מכל מקום להתירם מאיסור גזל הרי אין צריך שיחול הפקר, ודי בהסכמתו וברשותו שלא יעברו על איסור גזל, ורשות זו ודאי אפשר ליתן אף בדבר שאינו ברשותו! ? ולפיכך פירש, שמשום המעשר שלא היו נוטלים, לכן צריך היה להפקירם דוקא, וזה כדברי ה"עונג יום טוב". ב. כתבו התוספות, שבהכרח לא היה בעל הבית מתייאש, כי אם הוא מתייאש, אם כן תיקשי למאן דאמר: "יאוש קני", מה מועיל ההפקר לאחר שכבר לקטו, והרי כבר זכו בהם העניים מתורת יאוש. וכתבו עוד, שאין להקשות אם היו מתייאשים למה צריך הפקר כדי לפוטרו מן המעשר, תיפוק ליה מטעם היאוש עצמו, שמצינו גבי אבידה שהניא פוטרת מן המעשר, ואם כן יפטור היאוש אפילו למאן דאמר יאוש לא קני [כי אפילו אם הגזלן אינו יכול לזכות, משום ד"באיסורא אתי לידיחה" מכל מקום הועיל היאוש שכל הקודם לשכות בו זכה, ומועיל זה חלפוטרו מן המעשר]. ותירצו התוספות, שיאוש בגזילה אינו מועיל לפטור מן המעשר, כי לא מיבעיא אם יאוש קונה, והגזלן קונהו אפילו כשהגזילה ברשות הרבים - שאין זה יאוש לפטור מן המעשר כי "יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא, ואין לו לפטור מן המעשר. אלא אפילו אם נאמר שיאוש אינו קונה אלא כשהגזילה בחצירו של הנגזל, וכשהיא ברשות הרבים "כל המחזיק בה זכה בה", או למאן דאמר "יאוש אינו קונה" וכל המחזיק בה זכה בה, מכל מקום אין זה יאוש המועיל לפוטרו מן המעשר, כי לכל אדם אסור להחזיק בה, מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר בה מן הנגזל [פירוש, שאם כי חיוב השבה פקע מן החפץ ביאוש, שהרי יכול לזכות בו ולעשות בחפץ כרצונו, מכל מקום אם ישיבנו לבעלים ייפטר מן הדמים, "שיעורי רבי שמואל" לבבא מציעא עמוד צא], ואם כבר זכה בה אחר חייב לשלם דמים לגזלן [וכמו שהוכיחו], אם כן אין זה כמו הפקר הפוטר מן המעשר, שפטור הפקר נלמד ממה שאמרה תורה: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", יצא הפקר שאף להם יש חלק בזה, שיכולים הם לזכות בו, ואם כן כשאסור להם לזכות, ואם זכו צריכים לשלם, אין זה חשוב שיש להם חלק ונחלה עמך. ג. ובביאור מה שנסתפקו התוספות, אם למאן דאמר "יאוש קונה", הרי הוא נקנה לגזלן כשאינו ברשותו, ראה ביאור סברתם בהערות לדף סו א בתחילת סוגיית יאוש. ד. ובמה שנקטו התוספות כדבר פשוט, שאפילו למאן דאמר "יאוש אינו קונה", מכל מקום זה רק לענין שלא יוכל לזכות בו הגזלן היות ובאיסורא אתי לידיה, אך מכל מקום ביחס לבעלים כבר יצא מרשותם לענין שכל אחד יכול לזכות בו; ראה בדברי רבי עקיבא איגר [הובא בליקוטים החדשים כאן], שתמה על זה, אם כן למה לי בכל מקום דין יאוש ושינוי רשות, והרי השני - לדברי התוספות - יכול לזכות בו אף בלי דין "שינוי רשות", [והנה, אכתי יש נפקא מינה בדין "שינוי רשות" באופן שהקדישו הגזלן, או באופן שמכר לאחר בקנין סודר, שאין לשני בו זכיה מצד עצמו; וראה עוד ב"קצות החושן" [שסב א], שנקט בדעת התוספות הרא"ש והרמב"ן, שהם סוברים באמת שהשני קנה משום "דבהיתירא אתא לידיה", ואין זה כלל משום דין "שינוי רשות", ואין להאריך כאן יותר; וראה עוד ב"שיעורי רבי שמואל" לבבא מציעא [עמוד צג] שצידד בדעת רש"י, שהוא חלוק על התוספות, וסובר, שלמאן דאמר יאוש לא קני, לא חל יאוש כלל, ואין שום אדם יכול לזכות בו].

[8] א. מה שאמר רבי יוחנן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", יש לפרש בשני אופנים: האחד: הן לצנועים והן לרבי דוסא, אין חסרון בעשיית חלות על מה ש"אינו ברשותו", שהרי הצנועים מחללין על דבר שאינו ברשותו, ולרבי דוסא מפקירים דבר שאינו ברשותו. ולפי פירוש זה מוכח מכאן, שלרבי יוחנן הסובר: אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הוא הדין, שאין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו, וכן מבואר ב"קצות החושן" סימן קכג סק"א בסופו, שהוכיח מכאן דין זה, ודלא כהב"ח. השני: צנועין ורבי דוסא סוברים שאי אפשר לחלל או להפקיר באופן שיחול החלות בבוקר, ומשום שהם סוברים "אין ברירה", וכאשר מבואר בהמשך הגמרא שדין זה תלוי בברירה, ועל דרך פירוש זה נתבאר בפנים. ולפי פירוש זה מפיסקא זו שבגמרא אין להוכיח שאי אפשר להפקיר דבר שאינו ברשותו; וכפירוש הזה נראה מדברי הראב"ד כאן, שלא הוכיח מכאן [אלא מסוף הסוגיא] שאי אפשר להפקיר דבר שאינו ברשותו, ראה בדבריו היטב, [וראה בגמרא בעמוד ב "אמר אביי: אי לאו דאמר רבי יוחנן וכו"', ובמה שכתבו התוספות בביאור הדברים, ובמה שנתבאר בהערות שם]. ב. ברשב"א בשבועות לג ב ד"ה והרמב"ן, מבואר בפשוטו, שלא אמר רבי יוחנן אלא בהקדש, אבל להקנות יכול; וב"קצות החושן" שם תמה ממה שאמרו כאן "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", ומבואר שאי אפשר להפקיר דבר שאינו ברשותו, [וראה מה שהביא בזה, הרב המגיה ברשב"א הנדמ"ח] ; והנה מעיקר דברי רבי יוחנן יש לומר שהוא מפרש כפירוש השני, אלא שמהמשך הסוגיא בעמוד ב יש לתמוה על הרשב"א, וכפי שיבואר בהערות שם. ג. לעיל סח ב הערה 11 אות ב, הובאו דברי הריטב"א, שחפץ הבא ליד אדם בטעות, וברח, אין זה חשוב "אינו ברשותו" של הבעלים, היות ואילו היה לפנינו היה ציית דינא; וב"קצות החושן" [שנד ד] הכריע שלא כדבריו, והביא מסוגייתנו, דחשוב "אינו ברשותו" גבי לקט, אף שהעניים בטעות דין לוקטים הם יותר מדינם, ואילו היו לפנינו היו ודאי מחזירים את מה שלקטו יותר על דינם.

[9] נתבאר על פי לשון רש"י; וצריך ביאור: למה פירש כן, ולא פירש כשאר ברירה, שהוא הרי מפקיר את אותם החיטים שיילקטו למחר, ואין ידוע איזה מהחיטים יילקטו מחר, וצריכים אנו לדין ברירה לומר: כבר מאתמול הוברר שאלו ואלו החיטים אמורים היה ליפול ולהילקט ועליהם חל ההפקר, ודומה ממש ל"שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה גדולה", וראה בדברי האחרונים שהובאו ב"ספר המפתח", ובפרט בדברי ה"בית מאיר".

אם אמרו בבית דין רק "חייב אתה ליתן לו", אם טבח ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, מאי טעמא [מה הטעם]? — כיון שלא פסקה מילתא [נפסק ונחתך הדבר] שיתן ממש, אכתי [עדיין] גנב הוא, ואם כן לא ניתן לכאורה להעמיד משנה זו בהקדישוהו בעלים!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאמרי ליה [שאומרים לו] הדיינים: "חייב אתה ליתן לו", שעדיין גנב הוא, ומתחייב בארבעה וחמישה אם עדיין לא הקדיש.

א גופא, לגופה של ההלכה שהוזכרה קודם, אמר ר' יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים — שניהם אינן יכולים להקדיש את הדבר הנגזל, זה (הגזלן) — לפי שהדבר הנגזל אינו שלו, וזה (הבעלים) — לפי שאינו ברשותו. ושואלים: ומי [והאם] אכן אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, כלומר, כדעה המובאת במשנה לא כדעתו של תנא מסויים.

ותנן [ושנינו במשנה]: כרם רבעי, שהוא כרם בשנה הרביעית לנטיעתו, שפירותיו כפי שהם אסורים באכילה וצריך להעלותם לירושלים ולאוכלם שם, או לחללם בכסף ולהעלות את הכסף לירושלים, ולהשתמש בו שם לאכילה, היו מציינין (מסמנים) אותו בקזוזות (גושי) אדמה שהניחו סביבו, שידעו בכך הכל שהוא כרם רבעי, ולא יבואו לאכול ממנו. ומסבירים: סימנא [הסימן] הוא כי [כמו] אדמה, ובאופן זה: מה אדמה איכא [יש] הנאה מינה [ממנה] לאחר שעיבדוה כראוי, אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה [זו כרם רבעי גם כן כאשר היא נפדית מותר ליהנות ממנה].

ומוסיפה המשנה: ואילו כרם של ערלה היו מסמנים אותו בחרסית (חרסים שבורים). ומסבירים: סימנא [הסימן] הוא כחרסית, מה חרסית היא דבר שאין הנאה מינה [ממנה], אף האי [זה, כרם ערלה] הוא דבר דלית ביה [שאין בו] הנאה מיניה [ממנו], לפי שפירות ערלה אסורים בהנאה לעולם.

ועוד הלכה דומה: ומקום של קברות — היו מסמנים בסיד על מנת שהכהנים והעוסקים בטהרות לא ייטמאו בו. ומסבירים: סימנא [הסימן] הוא דחיור [שהוא לבן] כעצמות המתים. וממחה (וממיס) את הסיד ושופך סיד זה. ומסבירים: כי היכי דניחוור טפי [כדי שיהא לבן ביותר].

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שעושים סימנים אלה לכרם רבעי וערלה — בשנה השביעית, בשנת השמיטה. ומסבירים: וטעמו של דבר שהפקר נינהו [הם] הפירות, והעוברים על פני הכרם יכולים לקוטפם שהרי בשנת השביעית הכל הפקר, ולכן ראוי לסמן כרם רבעי וערלה מה טיבו, כדי שידעו הלוקטים להיזהר ולא ליהנות ממנו.

אבל בשאר שני שבוע (השנים במחזור שבע השנים) שאינן שמיטה — אין צורך לעשות כך, אלא הלעיטהו לרשע וימות, שאם אדם מסויים רשע הוא וגונב — אין אנו צריכים לחשוש לתקנתו, שלא ייכשל בגניבתו ויאכל דבר האסור באכילה, ולא איכפת לנו אם עבר לא רק על איסור גניבה אלא גם על איסור חמור אחר.

ומוסיפה המשנה: והצנועין (יראי השמים והמדקדקים) שהם בעליו של כרם רבעי, היו מניחין את המעות, ואומרים: כל הנלקט מכרם רבעי זה מחולל על המעות הללו. כדי שלא יכשלו הלוקחים באיסור כרם רבעי. ואם יכולים הבעלים לחלל פירות כרם רבעי שכבר אינם ברשותם אלא נלקטו על ידי גזלנים. משמע אם כן, מסתם משנה, שיש לאדם בעלות לענין הקדש על חפצים גם כשאינם ברשותו וקשה על ר' יוחנן!

וכי תימא [תאמר]: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] הלכה זו בצנועין — רבן שמעון בן גמליאל, כלומר, שהלכה זו אינה סתם משנה אלא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל, ור' יוחנן כדעת סתם של יחידאה [יחיד] לא אמר, שלמרות שנאמרו הדברים בסתם, וללא ציון שם אומרם, אבל כיון שהם דברי יחיד, הם אינם הלכה,

ואולם האמר [הרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ מדין שנשנה בעניינו של ערב, ומה שאמר בדין שאירע בעיר צידן, ומה שאמר בדין ראיה אחרונה. ואם כן בכל דרך שנאמר יוצא שר' יוחנן עצמו סבור שהלכה במשנה זו היא כצנועים, והרי זה בניגוד לדבריו בענין הקדש של דבר שאינו ברשותו!

אמרי [אומרים] בתשובה: לא תימא [אל תאמר] שהיו הצנועים אומרים "כל הנלקט מזה", כלומר, כל מה שכבר לקטו מזה יהא מחולל, אלא אימא [אמור] "כל המתלקט מזה", שכוונתו שהיו מחללים מראש כל מה שעתידים אנשים לקחת. ונמצא שחיללו פירות שעדיין היו ברשותם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: צנועין בדין כרם רבעי ור' דוסא בדין לקט עניים אמרו דבר אחד, שהם הולכים בשיטה אחת, שאין אומרים הלעיטהו לרשע וימות אלא דואגים לתקנתו, ואילו ר' דוסא בפירוש "נלקט" (בעבר) קאמר [אומר]!

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: שחרית (בבוקר) בעל הבית, כלומר, בעלי השדה עומד ואומר: כל שילקטו עניים היום משדי יהא הפקר, שאם יזדמן שהעניים יקחו לא רק לקט המגיע להם מן הדין (שתי שיבולים), אלא שיבולים נוספות שאינן שייכות להם כדין, הרי מראש הוא מפקיר מה שהם עתידים ללקוט, כדי שלא יבואו לידי איסור.

ר' דוסא אומר: לא בבוקר אלא לעיתותי ערב אומר: כל שלקטו עניים יהא הפקר! הרי שלדעת ר' דוסא מועיל ההפקר גם לגבי דברים שאירעו כבר, אם כן אף לדברי ר' יוחנן עצמו הצנועים דיברו על מה שנלקח כבר, ולא על מה שעתיד להילקח, שהרי ר' יוחנן ור' דוסא אמרו דבר אחד!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השמות בברייתא זו, ר' יהודה לר' דוסא, ור' דוסא לר' יהודה, ולפי זה ר' דוסא הוא האומר שיכול להפקיר רק את מה שיקחו בעתיד. ושואלים: אמאי אפכת מתניתא [מדוע הופך אתה את הברייתא]? אפכה [הפוך] את דברי ר' יוחנן, ואימא [ואמור] בדברי ר' יוחנן כך: צנועין ור' יהודה אמרו דבר אחד שהמדובר על דבר שעתיד להילקט!

אמרי [אומרים]: לא סגיא [אי אפשר] שלא מתהפכת מתניתא [להפוך את הברייתא] גם מטעמים אחרים, דבהא מתניתין קתני [שהרי בברייתא זו שנה] דאית ליה [שיש לו] לר' יהודה דין ברירה, כלומר, שדבר שיתברר בפועל בעתיד יכול לחול כבר עתה, שהרי לדעתו אותו דבר שיתברר בעתיד במשך היום שלקחוהו העניים — יהא הפקר כבר בבוקר. ואולם שמעינן ליה [ושמענוהו] לר' יהודה בעלמא [בכלל] שדעתו דלית ליה [שאין לו] דין ברירה, ולכן חייבים אנו להפוך את השיטות כדי להתאים את שיטת ר' יהודה לשיטתו במקומות אחרים. דתנן [שכן שנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava continues: But if the court says to the thief only: You are obligated to give the stolen animal back to its owner, without actually ordering him to pay, and he subsequently slaughtered or sold the animal, he pays the fourfold or fivefold payment. What is the reason for this? Since the court has not issued a definitive ruling in this matter, he is still considered a thief rather than a robber.

The Gemara answers: No, this is not a challenge to the ruling of Reish Lakish. It is necessary for the baraita to state the halakha in a case where they say to him only: You are obligated to give the stolen animal back to its owner. Consequently, he remains categorized as a thief.

§ The Gemara returns to the matter itself. Rabbi Yoḥanan says: If one stole an item and the owner has not yet despaired of recovering it, neither of them is able to consecrate it. This one, the thief, cannot consecrate it because it does not belong to him, and that one, the owner, cannot consecrate it because it is not in his possession. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: The halakha is invariably in accordance with the ruling of an unattributed mishna, i.e., a mishna that states a halakha without citing it in the name of a particular Sage?

And there is a mishna of this kind (Ma’aser Sheni 5:1) that contradicts Rabbi Yoḥanan’s statement, as we learned in a mishna: With regard to a vineyard in its fourth year, they would demarcate it with clods of earth [bikzozot] placed around it on the ground, to alert people that they may not eat or derive any benefit from its grapes without redeeming them. The Gemara interrupts its quotation of the mishna to explain: This particular distinguishing mark of earth is used because a vineyard in its fourth year is like earth: Just as with regard to earth there is permission to derive benefit from it through its cultivation, so too, with this fruit, when it has been redeemed by means of coins, it is likewise permitted to benefit from it.

The Gemara resumes its citation from the mishna: And a grapevine of orla is demarcated with potsherds [ḥarsit] placed around it, to alert people that its grapes may not be eaten nor may any benefit be derived from them at all (see Leviticus 19:23). The Gemara explains: This particular distinguishing mark is used because orla is like potsherds: Just as no benefit is derived from potsherd, so too, no benefit may be derived from this orla.

The mishna continues: And an area of graves is demarcated with lime, to notify people that the demarcated area is ritually impure and will impart impurity to those who pass over it. The Gemara explains: The reason this particular distinguishing mark is used is that lime is white, like bones. The mishna further states: And one dissolves the lime in water and pours it out around the gravesite. The Gemara explains: This is performed in order that the lime should be whiter than in its non-dissolved form.

The Gemara resumes the citation from the mishna. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement, that vineyards of the fourth year and of orla require demarcation, said? During the Sabbatical Year. The Gemara explains: The reason is that all fruit that grows during that year may be taken by anyone (see Leviticus 25:5–6), as in that year all fruit is considered to be ownerless property.

The mishna continues: But during the other years of the Sabbatical cycle, when anyone who takes the grapes of another is guilty of theft, there is no requirement to demarcate these vineyards. This is in accordance with the adage: Feed it to the wicked man and let him die. That is, one is not required to take precautions to protect the wicked from the consequences of their own sins. Here too, there is no obligation to warn a thief that the grapes he is stealing are prohibited.

The mishna continues: But the pious ones would set aside some coins and say: Anything that was picked from this vine by passersby shall be desacralized onto these coins. These pious ones maintain that the owner can desacralize the grapes despite the fact that they are no longer in his possession. Similarly, contrary to the opinion of Rabbi Yoḥanan, they would claim that an owner can consecrate a stolen item even though it is no longer in his possession. Since this opinion is cited in the mishna without being attributed to any particular Sage, Rabbi Yoḥanan should have accepted this ruling.

And if you would say: Who is the tanna that taught this practice of the pious ones in the mishna? It is Rabban Shimon ben Gamliel, and Rabbi Yoḥanan did not say his principle that the halakha is always in accordance with an unattributed mishna when it follows an individual opinion; this suggestion does not alleviate the difficulty.

The Gemara explains: But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: Wherever Rabban Shimon ben Gamliel taught a statement in the corpus of our Mishna, the halakha is in accordance with his opinion, except for the case of the responsibility of the guarantor (see Bava Batra 173b), and the incident that occurred in the city of Tzaidan (see Gittin 74a), and the dispute with regard to evidence in the final disagreement (see Sanhedrin 31a). Consequently, even if the opinion of the pious ones was cited by Rabban Shimon ben Gamliel, Rabbi Yoḥanan should have accepted it as authoritative.

The Sages say, in explanation of the opinion of Rabbi Yoḥanan: When quoting the declaration of the pious ones, do not say in the past tense: Anything that was picked from this vine by passersby shall be desacralized onto these coins. Rather, say: Anything that will be picked from this vine shall be desacralized onto these coins. In other words, the desacralizing is performed before the fruit is picked, while it is still in the full possession of the owner of the vine.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say such a ruling? Could Rabbi Yoḥanan agree to this reformulation of the declaration of the pious ones? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: The pious ones and Rabbi Dosa said the same thing, i.e., their opinions are equivalent? And Rabbi Dosa says that this declaration is formulated in the past tense, as: Anything that was picked.

As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: In the morning the homeowner, i.e., the owner of a field, stands and says: Anything that the poor will pick today that is not rightfully theirs shall hereby be considered ownerless property. The poor are entitled to glean leftover grain from a field after it is harvested (Leviticus 23:22). Yet there are many halakhot involved in determining what produce they are entitled to take, and not all poor people are learned enough to know these halakhot. Consequently, there will inevitably be poor people who will take a certain amount of grain to which they are not entitled. For this reason, the owner of the field should relinquish, in advance, ownership over whatever the poor might unlawfully take.

Rabbi Dosa says: This is not the correct practice. Rather, toward evening the owner should say: Anything that the poor picked today that is not rightfully theirs shall hereby be considered ownerless property. Since Rabbi Yoḥanan stated that the opinions of the pious ones and Rabbi Dosa are the same, this indicates that the declaration of the pious ones was in the past tense, which means that they permitted redemption of fourth-year produce after it was already stolen. If so, the question remains: Why did Rabbi Yoḥanan not accept the ruling of the pious ones as authoritative?

The Gemara answers: Reverse the opinion of Rabbi Yehuda with that of Rabbi Dosa, and that of Rabbi Dosa with that of Rabbi Yehuda. According to this new version of the baraita, Rabbi Dosa does not permit the owner of an item to exercise any control over it after it has been stolen from him. The Gemara asks: Why do you reverse the baraita to avoid a contradiction between the statements of Rabbi Yoḥanan? It is better to reverse the statement of Rabbi Yoḥanan himself, and say that he actually stated: The pious ones and Rabbi Yehuda said the same thing, and leave the baraita intact.

The Gemara says: There is no alternative, as one cannot do otherwise than to reverse the baraita, as that would mean that in this baraita it teaches that Rabbi Yehuda holds that there is a principle of retroactive designation. And we have heard elsewhere that Rabbi Yehuda generally does not accept the principle of retroactive designation, as we learned in a mishna (Demai 7:4):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חייב אתה ליתן לו כיון דלא פסקה ליה מלתיה וכו'. הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוה גמר דין והכי נמי משמע בפרק קמא דמציעא (יז, א). ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ו, ב) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. ויש לומר דחילוק יש בין איש פלוני אתה חייב לחייב אתה ליתן לו. ועוד יש לומר דלענין בצוע שאני דכיון שקרוב הדין להגמר כל כך שכבר אמרו לו פלוני אתה חייב אסור לבצוע ולהטעות את הזכאי שאמרו לו איש פלוני (יהי') [אתה] זכאי כיון דזכותו ידוע במקצת.

של ערלה בחרסית. פירש רש"י ז"ל חרסית (כתישי) [כתותי] רעפים. וקשה לפירושו דבפרק כיסוי הדם (חולין פח, א) קא חשיב חרסית ולבינה שכתשם, אלא מן האדמה היא שאינה עושה פירות שמנין אלא רזין ואינו עושה יתר מכדי נפילה וזהו שאמרה כאן שאין בה הנאה וכן פירש רבנו תם ז"ל (בתוס' שם ע"ש) והביא ראיה מהא דתניא (בספרי) [במדרש] (רבה פ' שלח) ומה הארץ השמנה היא אם רזה אם צונמא היא פרותיה שמנין ואם חרסית היא פרותיה רזין.

והצנועין מניחין את המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו. תימא מה הועילו בהנחתן אם בשחר היו מניחין מה הועילו למה שנלקט לאחר הנחה ואם לעתותי ערב מה יעשו למה שנאכל קודם הנחה, ותרצו בתוספות דבשחר היו מניחין ולא כל הנלקט קודם הנחה קאמר אלא כשילקט קאמר כלומר לכשילקטו יהא מחולל על מעות אלו והוצרכו הצנועין לעשות כן ולחלל לאחר לקיטה משום דלית להו ברירה דאלו למאן דאמר כל שילקוט ע"כ אית להו ברירה שהרי הוא מחלל מעכשיו מה שילקטו ואינו מבורר עכשיו ולפי זה הא דאמר רבי דוסא לעתותי ערב כל שלקטו משום דלית להו ברירה הוא הדין דהוי מצי למימר אף בשחר כל שילקט יהא מחולל לאחר שילקט מיד דהכא ליכא משום ברירה אלא דעדיפא מינה אמר משום חשש המניחין שמא לא יתנו לב לומר כל שילקטו לכשיהא נלקט יהא מחולל ואף על גב דלעתותי ערב נמי לא עשו ולא כלום למה שנאכל מן הבקר ועד הערב אפילו הכי הא עדיפא ליה דמהני מיהא למה שלא נאכל והם תקנו מה שאפשר לתקן. ואם תאמר אם כן דלא שייכא ברירא באומה לאחר לקיטה אם כן מאי קשיא ליה בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לו, ב) גבי המניח שני עירובין ואמר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב למאן דאמר אין ברירה והוצרך להעמידה בשכבר בא דמשמע בשכבר בא חכם בשעת הנחה מאי קשיא לימא אם בא חכם ולאחר שבא יקנה לי עירובי. יש לומר דמאי דקאמר כבר בא חכם היינו קודם חשכה בשעה שאפשר לקניית הערוב קאמר כגון דקאמר אם בא למזרח ערובי יקנה לי למזרח לאחר שיבא והוא שבא כבר קודם חשכה.

לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט. ואם תאמר כיון שאפשר להן לפדותן במחובר הכא למה הוצרכו צנועין לטרוח ולחלל בכענין זה יחללו את הכל בפעם אחד. יש לומר שהיו רוצין להעלות הפירות בעצמן לאוכלן בירושלים או לעטר שוקי ירושלים בפירות (ביצה ה, א). ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתקלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקימתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה ועוד דלכי מהפכינן לברייתא אף ההיא אוקימתא דכל המתלקט קיימא וק"ל דהא תני בתוספתא בסוף מעשה שני (פ"ה מי"א) כרם רבעי בית שמאי אומרין אין פודין אותן ענבים אלא יין ובית הלל יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותן במחובר ומצאת לר"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש ה"ב) שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר וזה תימה האיך הניח מה שאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא במשמעותיה לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני, ובתוספות אמרו וכן ר' שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו (מעשר שני פ"ה מ"ה) דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללין במחובר גבי צנועין תקנתא עביד שלא יכשלו וזה נכון, ומכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותה על דין תורה ומחללין אותה אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר.

וראיתי לכתוב כאן דין כרם רבעי אם נוהג בחוצה לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחלוקין בדבר חכמי הדורות ז"ל אכתוב מה שעלה בידי בעזרת השם מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) ר' חייא ור' שמעון ב"ר חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי, וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוצה לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמר התם (לו, א) בשמעתין דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הלכך אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון בחוצה לארץ, ואיזה כרם כל שיש בו חמשה גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב (כלאים פ"ד מ"ו) והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ט"ז אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה (ב"ב פג, א), וכן כתב רב אחא ז"ל בשאילתות שלו (שאילתא ק) שכרם רבעי נוהג בחוצה לארץ. וכן רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותי' (ברכות לה, ?) וכן נראה מדברי הר"ז הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין.

אבל ראיתי לר"ם ז"ל שאין נוהג בחוצה לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא כרם רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפרק י (הלכה טו) יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל פירות שנה רביעית אוכל בחוצה לארץ בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינו חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לכ"ש. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט (הלכה א) כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרבי ז"ל בדברים אלו דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוין לא היה תולה אותו בראיות סברתו ולא היה צריך ראיות לסוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוצה לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם אין מעשר שני בחוצה לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדו הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשה שני פרק כרם רבעי מציינין אותו (משנה ג) כרם רבעי בית שמאי אומר[ים?] אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומר[ים?] יש לו פרט ועוללות וענים פודין לעצמן ובית הלל אומר[ים?] פודין לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומר[ים] יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין (תנייה) [תנא] לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשה שני בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה לא יהא לו קדושה, פירוש שלא יהיה צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביאור הא לקדוש מודה לכשתבא לידו מיהא דבשביעית בלחוד מיירי, ותירצו קדושתו מאליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקדש שאומר עליו את ההלל וכולה כדאיתא התם. עוד תמן תנינן ר' יהודה אומר אין לאינו יהודי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו, פירוש משנה זו היא בפרק ג של תרומות (משנה ט), א"ר אלעזר כיני מתניתין אין לאינו יהודי כרם רבעי כל עיקר רבי ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כבית שמאי כמה דבית שמאי אומר[ים] לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית וכו' מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא, אמר ליה חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברים יש לו ר' יהודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא ע"כ בירושלמי. ועוד אמרו שם תני ר' יוסי בר יהודה אמר ר' אלעזר בר"ש אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבעה עשר שנה שכבשו וחלקו א"ר חסדא אתי' דר' יוסי בר' יהודה בשיטת ר' יהודה אביו כמה דר' יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא כן ר' יוסי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר שבעה שכבשו ושבעה שחלקו ע"כ, ושמעינן מינה לדעת ר' ביבי ולדעת רב חסדא דיליף נטע רבעי ממעשר שני אין נטע רבעי בסוריא וכל שכן בחוצה לארץ כמעשר שני וכיון שכן לדידן דקיימא לן בפרק האיש מקדש (קידושין נד, ב) דבית הלל ילפי נטע רבעי ממעשר שני בקדש קדש אם כן אף אנו נאמר לבית הלל שאין נטע רבעי בסוריא כשם שאינו מעשר שני בסוריא וקל וחומר בחוצה לארץ.

ואני תמה שאם כן נאמר שאין נטע רבעי בשביעית לבית הלל כשם שאין מעשר שני בשביעית ואילו לבית סתמא תנו יש לו חומש ויש לו ביעור כלומר לעולם וכדמשמע בירושלמי שבשביעית הוא שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ועוד אני תמה לפי סוגית הירושלמי וכי בית לבד למדו נטע רבעי ממעשר שני ולא בית הלל אם כן למה אמרו דיש לו חומש ויש לו ביעור ולמה בוצר כולו לגת אלא מפני שלמדו אותו בגזירה שוה דקדש קדש ממעשר שני אלא ע"כ אף בית הלל ילפי ממעשר ואם כן ר' יהודה ככולי ורבנן דידיה דלא כחד, אלא נראה לי פירושו דלבית שמאי לא למדו אותו לכל דיניו אלא ממעשר כלומר שעשאוהו לגמרי כמעשר שני שהרי לבית שמאי כל זמן שאין מעשר דגן בשביעית אין נטע רבעי לחומש ולביעור ואף על פי שאין מעשר שני בשלישית ובששית מכל מקום שם מעשר נוהג בהן וכמו שאמרו בירושלמי (שם) שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני יש להן מעשר שביעית אין לה מעשר כל עיקר, ואי תימה לדעת ר' ביבי ורב חסדא קדושה מיהא יש לו לנטע רבעי בשביעית להצריכו פדיון בלא חומש ואף על פי שאין בה מעשר כל עיקר, יש לומר שאני הכא דריבה לו הכתוב קדושה דכתיב הלולים ואי נמי סבירא להו דלבית שמאי אף קדושה אין לו כלל בשביעית וכדאהדר ליה ר' זירא לר' ביבי (אתא) חמי מה אמר אין לו חומש ואין לו ביעור הא כל שאר הדברים יש לו כלומר לא כמו שאתה אומר ר' יהודה בשיטת בית שמאי אמרה וקא סברת דלבית שמאי אין נטע רבעי בשביעית כלל ומינה קא ילפת דר' יהודה נמי אמר אין נטע רבעי כל עיקר בסוריא לא היא דבית שמאי לענין קדושה מודה דנוהג אפילו בשביעית ולא נחלקו אלא בחומש וביעור בשנת שביעית בלבד ור' יהודה לא אמר אלא שאין נטע רבעי לאינו ישראל ואל בשיטת בית שמאי אלא בטעמא אחרינא תליא דאלמא ר' ביבי סבר דלבית שמאי אין נטע רבעי נוהג בשביעית כלל ואין ר' זירא מודה לו בדבר זה, ואף על פי ששנינו בית שמאי אומר[ים] יש לו פרט ויש לו עוללות דאלמא כחולין נינהו לבית שמאי. יש לומר דשאני התם הוה טעמא לפי שנאכל לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו למדו מכאן (ספרי נשא סי' ו) שהכתוב עשאו כנכסיו, וכיון שלא למדו אותו לדעת ר' ביבי אלא ממעשר והרי הוא כמעשר שני לגמרי אף הוא אינו נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ובמקום שמעשר שני נוהג אבל לבית הלל לא למדו אותו לגמרי ממעשר שני שהרי יש לו חומש וביעור בכל זמן וכיון שכן אף הוא אינו לומר ממעשר שני אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו לבעורו ולחומשו ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קדש כמעשר שני הא בזמן ומקום אינו למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית וגומר דמשמע כל זמן שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג, ומעתה לדידין נטע רבעי נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

ואם תאמר מכל מקום למה שדחה רבי זירא לרב ביבי ואמר דרב יהודה לא בשטת בית שמאי אמרה אלמא ר' יהודה אפילו לבית הלל אמרה דאין נטע רבעי נוהג בסוריא ואף על גב דנחלקו עליו חכמים הא קיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, לא היה דר' יהודה לדעתיה דר' זירא לא משום שהוא למד ממעשר קאמר ולא בישראל איירי אלא באינו יהודה בלחוד וכדאיתא בהדיא אין נטע רבעי לאינו ישראל וטעמא דר' יהודה אפילו בארץ קאמר וכדתמא דמתניתין אפשר משום דקסבר יש קנן לאינו יהודי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר וכדאמר רב כהנא לדברי ר' יהוד במציעא בפרק השואל (קא, א) שטף נהר את זתיו וכן שי לו קנין להפקיע מידי קדושת רבעי דנכסיו גמורין הן ואף על פי שאיסור ערלה נוהג בפירותיו יש לומר מדרבנן היא, ולדברי ר' זירא דירושלמי דאמר דר' יהודה לא אמר אלא בנטע רבעי שאינו נוהג בסוריא לאינו יהודה דלמא קסבר דאף ר' יהודה סבר שאין קנין לאינו יהודי בארץ ישראל ממש להפקיע מידי קדושת מעשר וכדסברוה התם לר' יהודה בפרק השואל והוא הדין לקדושת רבעי אבל בסוריא שהיא כיבוש יחיד יש לו בה קנין להפקיע מידי מעשר ומידי קדושת נטע רבעי הא ישראל יש לום כרם רבעי אפילו בסוריא ואפילו בחוצה לארץ כיון שערלה נוהגת בהן.

אלא שאני תמה לפי סוגית הירושלמי דלכאורה משמע דלדבר תורה אמרו ואם כן מה שאני לבית שמאי אף לבית הלל אין נטע רבעי וערלה בסוריא כדתנן במסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר בחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא יראנה לוקט. ותנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים וקא פירשו שמואל ולוי ורב יהודה בפרק קמא דקידושין (לח, ב) מאי הלכה מהלכות מדינה אבל מדאורייתא משרא שריא אפילו בסוריא דבר תורה ואם כן בין לבית שמאי בין לבית הלל אין נטע רבעי בסוריא דבר תורה, ויש לומר דסוגיא דירושלמי במסכת מעשר שני כרבי יוחנן דסבירא ליה הלכה למשה מסיני, ואף למאן דאמר התם מהלכות מדינה אף כרם רבעי נוהג מהלכות מדינה כערלה שכל מקום שערלה נוהגת רבעי נוהג דכל דתיקון ונהוגי כעין דאורייתא תיקון והנהיגו, (מפוק) [ופוק] חזי מה עמא דבר שכל מקום שהלכה רופפת רואין היאך צבור נוהג ונוהגין כן וכמו שאמרו שם בירושלמי רבי ירמיה בעי קומי רבי זירא כדברי מי שעושה אותן כנכסיו מהו להתחייב במעשר אמר ליה כדר' יהושע בן לוי דאמר לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שרופפת בבית דין ואינך יודע מה טיבה צא וראה האיך ציבורא נהוג ונהוג כן ואנן חמין ציבורא דלא מפרשי, ואף אנו נאמר כיון שאנו רואין ציבור נוהג בחוצה לארץ קדושה בנטע רבעי לפדותה אף אנו נוהגין כן וכל שכן שיש לסמוך על הגאונים ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו כן.

דתנן הלוקח יין מבין הקראים אומר שני לוגין וכו'. במתניתין לא מתנינן בה בהדיא פלוגתא דהני תנאי אלא ר' מאיר תני לה. אלא דבברייתא מיתניא פלוגתייהו והביאו בגמרא פלוגתא דברייתא גבי מתניתין. וכן נהגו בתלמדו בהרבה מקומות כאלו נחלקו כן בהדיא במתניתין וכבר כתבתי מהם בסוף פרק אחרון של בבא מציעא בסייעתא דשמיא.

והאי ברייתא בלוקח בערב שבת בין השמשות היא שאי אפשר להפריש ולתקן, והא דנקט לה בלוקח מבין הקראים ולא נקטוה בלוקח מן הדמאי לאשמועינן טובא חדא דאף על גב דקראים מדקדקין הרבה במאי דכתיבא ואחזוק (חולין ד, א) ותרומה ומעשרות כתיבי ואחזוק נמי וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מז, ב) הני קראים עשור מעשרי אפילו הכי למה שמוכרין לאחרים אין חוששין דלית להו דרשה דלפני עור לא תתן מכשול, ואם תאמר מכל מקום גזל הוא זה שגוזלין מן השבט ואין חשודין על הגזל. יש לומר דלא משמע להו אינשי שיהא גזל בענין זה כיון שאין לו תובעין אי נמי כי לא הופרש עדיין ואי נמי דדלמא טעו דאין חייב לעאשר אלא מה שהוא מתבואתו ואצלו וסומכין על מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח, ב) עשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ותדע לך דהא עמי הארץ לא חשידי אגזל ואפילו הכי חיישינן להו שמא לא עשרו. ועוד אחרת יש בין קראים לעמי הארץ שהלוקח דמאי אין צריך לתרום תרומה גדולה לפי שהתרומה גדולה חמירא להו ומפרשי (סוטה מח, א) אבל קראים אפילו תרומה גדולה אינו(ן?) מפרישין ולפיכך צריך לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש, ועוד אחרת שהדמאי אינו אלא ספק והלוקח מן הקראים עושין אותו כוודאי ונפקא מינה הכא שאלו לוקח מן הדמאי היה יכול לקבוע מקום למעשרותיו בספק חשיכה בספק אין חשיכה (שבת לד, א) וכיון שכן אם קרא להם שם שאמר לצפונו או לדרומו הרי הוא כמופרש ולמחר בשבת מעשר ומתקן (דמאי ז, א) שלא אמרו בודאי חשכה שאין מעשרין אפיעלו דמאי אלא בשלא קרא להם שם שקריאת שם כהפרשה היא והלכך כל שקרא שם מערב שבת תורם ומעשר למחר בשבת אבל בלוקח מן הקראים בין השמשות הרי הוא כטבל ודאי וכשם שאי אפשר לעשרו בין השמשות שאינן מעשרין את הודאי (שבת שם) כך אי אפשר לו לקרות שם דקריאת שם כהפרשה.

ולפיכך אי אפשר לו לחלל עד שיפרשנו ולחלל לאחר שבת שאין חילול אלא לאחר הפרשה כדתניא בתוספתא דמעשר שני (פ"ג הי"ז) מעשה שבחפץ זה מחולל על אחר זה ולא קבע לו מקום ר' שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ועוד שנו שם מעשה בר' שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי שנכנסו אצל בע"ה לכזוב והיה מחלל על דבר זה ואמרו לו צא ואכלו מעותיך נשכרת מעות והפסדת נפשות, ואף ר"ש דאמר קרא שם לא אמר אלא דוקא כשאמר בתוכו דבהא הוא דפליגי איהו ורבנן במסכת תרומות (פ"ג מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא שם ומפרש בפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) דוקא כשאמר בתוכו דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום ורבנן סברי דאין קבוע לו קבע עד שיאמר לצפונו או לדרומו, ומכאן נראה דלא גרסינן ומיחל כלומחר ומחלל וכמו שפירש רש"י ז"ל אלא מיחל כלומר ושותה מזוג אי נמי מיהל כדגריס רבנו תם ז"ל מלשון (ישעיהו א׳:כ״ב, ?) סבאך מהול במים כלומר מוזג ושותה, ויותר מזה הארכתי בה בפרק קמא דחולין (יד, א) בסייעתא דשמיא.

זה שאמרו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו שלמדת מ"מ שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו אע"פ שהוא שלו יש מפרשים דוקא בגזל וכיוצא בו שמסרב בו ליתן וכן הדין במלוה שהוא כופרה או שמעכבה מאיזו סבה ואינו רוצה ליתן אבל דבר שאין מסרב ליתן כגון מלוה והוא מודה בה רשאי להקדישה וגדולי הפוסקים פרשוה אף במלוה שאינו כופרה ונראה טעם לדבריהם מפני שלהוצאה נתנה ואין מקום להקדש שיחול וראיה לדבריהם שהרי אמרו למטה ע' א' לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי כמו שיתבאר ופרשו בה הטעם משום הא דגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' אלמא כל שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש ואע"פ שחזרו בה למטה ואמרו דוקא במטלטלין שהוא כופר הוא שאין כותבין הרשאה אף מזו יש ראיה שהרי בזו לא באו בה מטעם גזל ולא נתיאשו וכו' שזו אף בשאינו כופר הוא אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר ודחו ממנה טעם גזל ולא נתיאשו הבעלים מפני שאין זו דומה לזו ואע"פ שאין יכול להקדיש יכול הוא להרשות שהרי במטלטלין שהוא כופר לא אמרו שלא להרשות אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר:

ובקרקע אע"פ שאינו מוחזק בו כל שיכול להוציאו בדיינים חל עליו שם הקדש כמו שיתבאר בבבא מציעא:

ובפקדון מיהא כל שהוא מודה בו יראה שהוא רשאי להקדיש שברשותו הוא וכן בכל דבר שלא ניתן להוצאה כגון כלים הואיל ומודה בהם ויש חולקים בזו ממה שאמרו למטה לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי ומפרשים אותה אף בכלים שהם בעין ואין דבריהם נראין כלל שהרי בפרק המוכר את הספינה ב"ב פ"ח א' אמרו ההוא דאייתי קרי לפום נהרא שקל כל חד וחד חדא מיניהו קם מריהו אקדשינהו ופירשו בה דאי לא קיצי דמייהו הרי הם קדושות וטעם הדבר מפני שהם בידם כפקדון דלא כפריה:

זה שכתבנו במלוה שאינו יכול להקדישה יש מפרשים בה אפילו מלוה בשטר ומפני שמן התורה אף ליתנה ולמכרה אינו יכול שמכירת שטרות דרבנן היא וכדעת גדולי הפוסקים ואף לדעת אחרוני הרבנים שכתבו שמכירת שטרות דאורייתא מ"מ אינה ברשותו:

ודברים אלו כלם דוקא בהקדש סתם שהוא לבדק הבית אבל הקדש עניים חל על הכל שזהו כנותן או מוכר להדיוט אלא שיראה שצריך שיקדיש הן ושעבודן על הדרך שצריך בנתינה ומכירה ואם הקדיש נכסיו ויש שם שטרות יראה שאינו צריך שאף השעבוד בכלל הנכסים הוא ויש חולקים בזו:

אע"פ שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אע"פ שאינו ברשות המחלל והוא שאמרו כרם רבעי צריכים הבעלים לציינו בקוזזית אדמה ר"ל תלי רגבים של אדמה כדי שיכירו העוברים שהוא רבעי ולא יאכלו אלא בפדיון וסימן האדמה מה אדמה יש בה הנאה אחר חרישה כך זה יכירו בה שיש בה הנאה אחר פדיון ואם היתה ערלה היו מציינין אותה בחרסית ר"ל כתיתים של לבנים להורות שאין בה תקון כמו חרסית שאין בו הנאה בשום פנים ויפרשו ממנה ואם היה שם קבר היו ממחין סיד ושופכין לשם להורות שיש לשם עצמות שהם לבנים:

ודברים אלו כלם בשנת השמטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עברה אלא אם יגעו מוטב וישתרשו בחטא ויאכלו דבר האסור וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות והצנועים הרוצים ולא להיות אדם נכשל בשלהם והיו מתיראים שסימנין אלו לא יהיו נכרים להם היו מניחין בשנת השמטה מעות כנגד הכרם בכרם רבעי והיו אומרים כל מה שנלקט מכרם זה יהא מחולל על מעות אלו ויש מפרשים שאף בשאר שני שבוע היו עושין כן ופי' הדברים הצנועים שמוחלים מן הסתם לכל הנהנים משלהם מיהא בעוברי דרכים אף בשאר שני שבוע היו עושים להם תקנה זו וכן נראה ממה שאמרו בסוף הסוגיא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו':

ומ"מ למדנו מענינם שהיו מחללין אע"פ שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומ"מ אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא בסוף מעשר שני ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר שעל זו חל פדיון ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אע"פ שזו מתנגדת לה מעט אמרו על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שבארנו:

ויש חולקין בזו שלא לפסוק כן מפני שמדמין אותה להקדש ויש להקשות עליהם היאך אפשר לדמות הכנסת הדבר להקדש להוצאתו לחולין והלא אדם פודה אף הקדש של חברו ואין צריך שיהא שלו ובהקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ומ"מ קצת מפרשים טרחו בזה ופרשו שכל אחת תשובתה בצדה שאם אמרו במסכת בכורות פודה אדם פטר חמור של חברו הואיל ופטר חמור אסור בהנאה כמי שאין לו בעלים הוא ומתקן טבל חברו אינו חלול אלא פורע חוב חברו משלו ומה שאמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר מעות הללו יהו מחוללין על מעות שיש לי בתוך הבית ואע"פ שאינם ברשותו הם משיבים מתוך הדוחק דוקא בפני עם הארץ ומדעתו והרי הוא כאלו הוא שלוחו וברשותו הוא ומ"מ עיקר הדברים שלא לדמותה להקדש הואיל והוצאה לחולין היא ולא הכנסה להקדש וכמו שכתבנו:

זה שכתבנו שאין פודין במחובר פרשו הטעם בתוספות מפני שאין במחובר בקיאות שומא ולדבריהם בזמן הזה שאין בו צורך שומא שהרי שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל מחללין אותו במחובר וכן המנהג:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ משמועת ערב השנויה בבבא בתרא בפרק גט פשוט ושמועת מעשה של אצטלית שהיה בצידן כמו שהתבאר במסכת גיטין פרק קורדיקוס ושמועת ראיה אחרונה האמורה בסנהדרין פרק שלישי ודבר זה אע"פ שרוב מקומות כן קצת מפרשים חולקין בכלל זה שאינו מדוקדק מכל וכל וכבר רמזנו על זה במסכתא זו:

אף לענין הפקר התקינו שיהא רשאי להפקיר מה שאינו ברשותו כדי לשמור את העניים מן העבירה כיצד הרי שנתיירא שמא לקטו עניים בשדהו מתורת לקט או שאר מתנות עניים יותר מן השיעור הראוי להם לעתותי ערב עומד ואומר כל מה שלקטו עניים היום יהא הפקר ויש חולקין בזו על הדרך שפירשנו בכרם רבעי ומ"מ אי אפשר להפקיר את העתיד להתלקט שכל שהוא של תורה אין בו ברירה כמו שבארנו במקומו:

אימא כל המתלקט. איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקמתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה. ועוד דלכי מפכינן לברייתא אף ההיא אוקמתא דכל המתלקט קיימא וקשיא לן דהא תניא בתוספתא בסוף מעשר שני כרם רבעי בית שמאי אומרים אין פודין אותו ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותו במחובר. ומצאתי לרב רבי משה ז"ל שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר. וזה תימה למה הניח מה שנאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא בשמעתין לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני. ובתוספות אמרו וכן כתב ה"ר שמשון ז"ל בפירוש המשנה שלו דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללינן במחובר גבי צנועין תקנתא עבוד שלא יכשלו וזה נכון מכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותו על דין תורה ומחללין אותו אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר.
וראיתי לכתוב כאן כרם רבעי אם נוהג בחוץ לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחולקים בדבר חכמי הדורות ואכתוב מה שעלה בידי בע"ה מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין ר' חייא ור"ש בר' חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוץ לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמרינן התם בשמעתא דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ והלכך בחוץ לארץ אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון אבל כרם רבעי אסור בלא פדיון ואיזהו כרם כל שיש בו חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ששה עשר אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה. וכן כתב רב אחאי ז"ל בשאלתות שלו שכרם רבעי נוהג בחוץ לארץ. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותיהן. וכן נראה מדברי ה"ר זרחיה הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין. אבל ראיתי לרב רבי משה ז"ל שסובר דאין נוהג בחוץ לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפירוש יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוץ לארץ וכו' עד לא כל שכן. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט' כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרב ז"ל בדברים אלה דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוון לא היה תולה אותו בראיית סברתו ולא היה צריך לראיית סוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוץ לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם שאין מעשר שני בחוץ לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדה הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשר שני בפרק כרם רבעי מציינין אותו כרם רבעי בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ועניים פודין לעצמן ובית הלל אומרים כולו לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית מעתה אל יהי לו קדושה פירוש שלא יהא צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר להיות כן שהרי נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביעור הא לקדושה מודו לכשתמצא לומר מיהא דבשביעית בלחוד מיירי קדושתו מאליו למדו קדש הלולים הרי הוא כקדש שאומרים עליו את הלל וכו' כדאיתא התם עד תמן תנינן רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו פירוש משנה היא זו בפדק ג' דתרומות אמר רבי אלעזר (כיני) מתניתא אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר.
(כאן חסר שאר לשון הרשב"א ז"ל כמו שני עלין).

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אף על פי שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אף על פי שאינו ברשות המחלל והוא שאמרו כרם רבעי צריכים הבעלים לציינו בקוזזות אדמה וכו'. ודברים אלה כלם בשנת השמיטה שהיתה יד הכל מותרת ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עבירה אלא אם יגעו מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר האסור וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות והצנועים הרוצים שלא להיות אדם נכשל בשלהם והיו מתיראין שסימנין אלה לא יהיו ניכרים היו מניחין בשנת השמיטה מעות כנגד הכרם בכרם רבעי והיו אומרים כל מה שנלקט מכרם זה יהיה מחולל על מעות אלו. ויש מפרשים דאף בשאר שני שבוע היו עושין כן ופירוש הדברים הצנועים שמוחלין מן הסתם לכל הנהנים משלהם מיהא בעוברי דרכים אף בשאר שני שבוע היו עושין להם תקנה זו. וכן נראה ממה שאמרו בסוף הסוגיא ומה בגנב עבוד רבנן תקנתא וכו' ומכל מקום למדנו שהיו מחללים אף על פי שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומכל מקום אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא ובסוף מעשר שני. ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר לו שעל זו חל פדיון. ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אף על פי שזו מתנגדת לה מעט אמרוה על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שביארנו. ויש חולקין בזו שלא לפסוק כן מפני שמדמין אותה להקדש. ויש להקשות עליהן האיך אפשר לדמות הכנסת הדבר להקדש להוצאתו לחולין והלא אדם פודה אף הקדש של חבירו ואין צריך שיהא שלו ובהקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומכל מקום קצת מפרשים טרחו בזה ופירשו שכל אחת תשובתה בצדה שאם אמרו במסכת בכורות פודה אדם פטר חמור של חבירו הואיל ופטר חמור אסור בהנאה כמי שאין לו בעלים הוא. ומתקן טבל חבירו אינו חלול אלא פורע חוב חבירו משלו. ומה שאמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר מעות הללו יהו מחוללין על מעות שיש לי בתוך הבית ואף על פי שאינן ברשותו הם חשובין מתוך הדוחק דוקא בפני עם הארץ ומדעתו והרי הוא כאלו הוא שלוחו וברשותו הוא. ומכל מקום עיקר הדברים שלא לדמותה להקדש הואיל והוצאה לחולין הוא ולא הכנסה להקדש. זה שכתבנו שאין פודין במחובר פירוש הטעם בתוספות אותו במחובר וכן המנהג וכמו שכתבנו. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל אלא אימא כל המתקלט. יש מקשין מהא דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי בית שמאי אומרים אין פודין אותו ענבים וכו' משמע אבל במחובר כולי עלמא מודו דלא. ולאו קושיא דהתם תליא פלוגתא בהא דבית שמאי סברי אין מחללין ענבים דלא ידיעה שומתן ואתי לזלזולי בשומא ובית הלל סברי דידיעה שומתן אבל בדבר הידוע שומתו אפילו במחובר מחללינן. ע"כ.

כל שלקטו עניים היום יהא הפקר למאן דאמר יאוש כדי קני. יש קצת תימה יועיל להפקר זה לפטור מן המעשר למאן דחשיב ליה הפקר והלא כבר זכו עניים בתורת גזל על ידי יאוש וכו' דמסתברא לכאורה שאפילו הבעלים שותקים הם מתיאשים. וי"ל כי לא חשיב ליה יאוש בלקיטת העניים שכל זמן שהעניים הם שם בשדה ויכול להוציא מידם אינו מתיאש אף על פי שאינו יכול לתובעם בודאי. ועוד כי גם פעמים שיודע בודאי שחולקים יותר מדינם ולאותו הלקט הידוע לו שלקטו שלא כדין אין יאוש שיוכלו העניים לזכות על ידו קודם הפקר. ומתיישב בכך דלא תיקשי למאן דאמר כל שלקטו דאית ליה ברירה למה צריך לומר כל שליקט הלא בסתם מתיאש הוא במה שילקטו וממילא פטור הוא מן המעשר. ולפי מה שפירשתי דפעמים שידוע לו מה שמלקטים יותר מדינם ואין מתיאש עליו ניחא. ועוד יש לומר דבסתמא אינו מתיאש כי אם לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים. תוספות שאנץ.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל וא"ת למה צריך להפקיר לפטור ממעשר הרי מסתמא הבעלים מתיאשים מהם ואם כן פטור הוא ממעשר כדאמרינן בתאנה הנוטה לדרך דמה שתחתיה אין בו משום גזל ופטור מן המעשר מטעם יאוש בעלים. ויש לומר דלא דמי דהתם היאוש מתירו לכל העולם והוי כמו הפקר ממש אבל הכא כיון שבא ליד העני בגזל קנאו ביאוש ואין זה הפקר שאם בביתו הם אין אדם יכול ללקחו מידו ואף אם ברשות הרבים הם יאוש כדי לא קני מכל מקום לאו הפקר הם שהרי השני אסור לזכות בהן שהוא מזיק את הגזלן שהרי יכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך. אי נמי יש לומר דלא דמי האי יאוש ליאוש התאנה דהתם הוא מתיאש לכל אבל הכא אינו מתיאש אלא לעניים והוה ליה כהפקר לעניים ולא לעשירים דאינו הפקר לפטור מן המעשר. אך קשה למאן דאמר יאוש קני מאי אהני הפקירו הרי אינו שלו שיוכל להפקירו. וצריך לומר דמסתמא בעל הבית עומד בצד שדהו ורואה כשהן מלקטין ובידו ליטול מידם ואינו מתיאש כדי שלא לביישן ומפקיר אותם כדי לפטרן מן המעשר דיודע הוא דמטעם יאוש לא יפטרו דאין היאוש מועיל אלא לעניים והוי ליה הפקר לעניים ולא לעשירים דאינו הפקר לפטור מן המעשר דומיא דשמטה שהוא הפקר לכל. ע"כ.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם מיהו למאן דאמר כל שלקטו האיך יועיל ההפקר לאחר הלקיטה והלא כבר זכו העניים בתבואה בתורת גזל על ידי יאוש מקודם ההפקר ותו אין התבואה של בעל הבית ואין לו להפקירה שאינה שלו. ולמאן דאמר יאוש כדי לא קני בגזלה ניחא אבל למאן דאמר יאוש כדי קני בגזלה קשה. ותירץ בשיטה דנהי דמייאש מכל מקום אינו מועיל כלום דכי אמרינן יאוש קנה הני מילי זה מתיאש וזה רוצה לקנות אבל הכא זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות שהרי עניים אין מתכוונים לקנות יותר משיפול לקט ובשגגה הם מלקטים יותר ולא מזידים הם הלכך לא גנבים ולא גזלנים הם מן המותר הילכך לא קני ביאוש. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו אף לענין הפקר התקינו שיהא רשאי להפקיר מה שאינו ברשותו כדי לשמור את העניים מן העבירה כיצד הרי שנתירא שמא לקטו העניים בשדהו מתורת לקט או שאר מתנות עניים יותר מן השיעור הראוי להם לעתותי ערב עומד ואומר כל מה שלקטו עניים היום יהא הפקר. ויש חולקים בזו על הדרך שפירשנו בכרם רבעי. ומכל מקום אי אפשר להפקיר את העתיד להתלקט שכל שהוא של תורה אין בו ברירה כמו שביארנו במקומו. ע"כ.

בד"ה והצנועין מניחין כו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע ממלתיה דת"ק כו' עכ"ל נ"ל היינו ת"ק דצנועין דהיינו רשב"ג דקאמר בד"א בשביעית דהפקר נינהו דהאי לישנא משמע דכרם רבעי גופייהו הפקר נינהו בשביעית ויותר נ"ל להגיה כדמשמע דאמלתיה דת"ק קאי וצ"ל דצנועין כו' ודו"ק:

בד"ה כל הנלקט כו' גזרינן שמא לא יפרש דלאחר כו' עכ"ל ומשום הך גזירה טפי לעשות לעתותי ערב דליכא למיחש התם שיאכלו מיד השיבולין קודם אמירה כיון דלא נקבע עדיין למעשר אבל בנטע רבעי דאיכא למיחש שיאכלו מיד קודם אמירה לית לן למגזר שמא לא יפרש כיון דא"א לעשות בע"א וק"ל:

בא"ד ועוד דשמא היה בטל ברוב כו' עכ"ל אבל לחלל בבת אחת קודם גידולם שעדיין לא היו לוקטים אותם לא היה בטל ברוב מה שגדל אח"כ ועוד דהתם אפשר בע"א למימר כל הנלקט ודו"ק:

בד"ה כל שלקטו כו' ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכולי עלמא דאטו מי גרע יאוש כו' עכ"ל הכי משמע להו השתא דמאן דאית ליה כל שילקטו לית ליה כל שלקטו כיון דלאו בידו הוא דהא מדמי ליה להך דצנועין דלא תימא ביה כל הנלקט אלא כל המתלקט וכיון דיאוש כהפקר הוא לענין מעשר למה יגרע כל שלקטו מיאוש דמהני נמי אע"ג דאין בידו מיהו לקמן במסקנא פירשו התוספות דמאן דאית ליה כל שילקטו מצי סבר נמי כל שלקטו וע"ש:

ושל קברות בסיד וכו' הטעם שהיו מציינין הקברות כדי שידעו שאותו מקום טמא ויפרשו הכהנים ממנו ועיין בפי' ר"מ במסכת מעשר שני ותמצא הכל מבואר וגם מפרש שם הטעם שהיו מציינין כרם רבעי באדמה ושל ערלה בחרסית באופן אחר ממאי דמפורש בשמעתין ואפשר שלא היה בספרים שלפניו הא דאיתא בספרים שלנו בשמעתין כאדמה מה אדמה וכו':

וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"ג והאמר רבה בר בר חנה וכו'. כצ"ל והא דאיתא בגמרא בספרים שלפנינו ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר נ"ל שטעות סופר הוא ולקמן איתא גבי הא דקאמר מאן תנא צנועין ר' דוסא ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר אבל הכא לא שייך למגרסי דאי רשב"ג קאמר לה כמו שפרש"י לא שייך למקריה סתם יחידאה דאין כאן סתם כלל וק"ל:

תוס' ד"ה חייב אתה ליתן לו וכו' ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב וכו' אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' תירוצא הוא ובתוס' ישנים מצאתי בזה הלשון וי"ל דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב ובין חייב אתה ליתן לו א"נ אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' עכ"ל ולפ"ז תרי שינויי הן:

ד"ה חרסית פי' הקונט' כתושי רעפים וכו'. התוס' ס"ל דכתושי רעפים שפרש"י היינו כתושי לבינה אבל שם בפ' כסוי הדם פי' רש"י חרסית שחיקת חרסין ע"ש:

ד"ה מה חרסית דלית ביה הנאה וכו' ומשמע התם דמכסין בחרסית הלשון דחוק דמאי משמע קאמר הא מתני' היא מפורשת דקתני שם בהדיא מכסים בחול הדק ובסיד ובחרסית וכו':

בא"ד ותירץ ר"ת וכו'. אבל אין מוציא יותר מכדי נפילה וכו' כצ"ל:

ד"ה והצנועין מניחין וכו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע ממלתיה דת"ק וכו'. לכאורה נראה לומר שר"ל רשב"ג שהוא הת"ק של צנועים ור"ל דמשמע מדבריו מדקאמר אמלתיה דת"ק בד"א בשביעית דהפקר נינהו וכו' משמע דשביעית נוהג בכרם רבעי אינו מוכרה דנימא דלעולם אין שביעית נוהג בכרם רבעי אלא שה"ק רשב"ג בשביעית שכל פירות חולין הן הפקר לכל ויסברו העוברים שגם כרם זה הוא חולין ולא יהיו יודעין שהוא כרם רבעי ויאכלו ממנו בלא פדיון לכך מציינין אותו כדי שלא יבאו לידי מכשול אבל לעולם אימא לך שאין שביעית נוהג בו אלא שהעוברים לא יהיו יודעים שהוא של כרם רבעי ויסברו שגם הוא הפקר ואפשר שמפני זה אמרו התוס' כדמשמע ממלתיה דת"ק ר"ל ממשמעות בעלמא:

ד"ה כל הנלקט וכו' אבל שחרית גזרינן שמא לא יפרוש דלאחר לקיטה יחול ההפקר. כצ"ל ור"ל דדוקא גבי בעל הבית גזרינן שמא לא יפרש בהדיא כשיתנה שלאחר לקיטה יחול ההפקר אלא יאמר סתם מה שילקטו יהיה הפקר ואיהו ס"ל דאין ברירה ולא יהא פדוי כלל לכך טוב יותר שלא יפקיר כ"א לעתותי ערב דאז יאמר סתמא כל מה שלקטו יהא הפקר אע"ג שלא יתקן בזה מה שכבר אכלו אבל הצנועין שהיו בקיאין בדינים היו נזהרים להתנות בפי' שלאחר הלקיטה יחול ההפקר היו מתנין בשחרית קודם הלקיטה כדי לתקן הכל קודם שיאכל שיהיה פדוי מיד אחר הלקיטה וק"ל:

ד"ה אימא כל המתלקט וכו' אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועים ר"ל דכיון דמדאורייתא פודין במחובר אע"ג דמדרבנן אין פודין משום דאין שומתו ידועה היו הצנועים מחללים כדי לעשות תקנה להציל העוברים מן המכשול וק"ל:

גמרא דחיוור כעצמות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חרסית כו' דבפ' כסוי הדם חשיב כו' נ"ב אבל לפי מה שפי' שם לק"מ ע"ש:

גמרא ל"צ דא"ל חייב אתה ליתן לו. נ"ל מזה דאם אחר שבאו עדים שגנב החזיר הגנב הגניבה לבעלים שוב אין הב"ד פוסקין עליו דין כפל מדלא מוקי שהב"ד לא אמרו כלום עדיין רק שהבעלים הביאו עדים לפניהם ולישנא דרש"י לא משמע כן:

תד"ה והצנועין אי שביעית נוהג בכ"ר כו'. הן שם במ"ה כתב הר"ש לחלק בין שביעית דפודהו בשויו להפקר דמנכה שכר לקיטה הוא דשביעית הואיל ודינו להיות הפקר כו'. וכן הרא"ש כתב שם דבשביעית אין שכר שמירה הרי לפניך דנוהג בכ"ר ואין לדחות דההיא ר"י היא דס"ל דממון הדיוט הוא דהא (בקדושין נד ב) לא אשכחא הגמרא אלא חדא סתמא כוותיה (ולפמש"כ בס"ד בפסחים ז אין זה ראיה ע"ש) וכן הרמב"ם פי' להא דצנועין דוקא בשביעית וכן בחבורו פ"ט מהל' מע"ר ונ"ר ה"ז וע"ש בכ"מ בשם הרמב"ן ולפ"ז דנוהג בכ"ר אף דממון גבוה הוא נסתפקתי דאולי נוהג גם בהקדש עי' (נדרים כט) שוב מצאתי בירושלמי ספ"ז דפאה ופ"ד דפסחים ה"ט הנוטע כרם להקדש כו' וחייב בשביעית ר"ז כו' ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו כו' ע"ש. ורואה אני שהדברים ק"ו לכ"ר ותימה על רבותינו בעה"ת:

בא"ד צריך (כצ"ל בל"ו) לומר כו' דאי אשביעית כיון כו' לא היו יכולים לחלל. ואף שכתבו לעיל בד"ה הוא דאמר דאפקינהו רבנן כו' ואוקמיה ברשות זה (ועמש"כ שם) הכא לא שייך לומר כן מתרי טעמי חדא כיון דאין זה תקנת חכמים אלא דהצנועים עושין כן מדעתם שנית התם אוקמיה ברשות בעלים הראשונים שהיה שלהם מקודם משא"כ כאן בשביעית אין שם בעליו עליו מקודם דהפקירא דמלכא נינהו אבל לפי' הרר"מ בתוס' (קדושין נו) בד"ה מתקיף ודאי יכולים לחלל אמנם ק"ל על פירושו דא"כ מאי פריך הכא וכ"ת מ"ת צנועין רשב"ג והאמר כו' נימא דלא קאי רק אשביעית כפשטא וכפי' הרמב"ם ומטעם דזכות הוא להם. אח"ז מצאתי לתור"ע שם במע"ש שדבר בזה ע"ש ועוד ק"ל על פירושו דבשאר שני שבוע ל"ל סברא דזכות הוא להם מפני שהם בעצמם א"י לחלל שאינו שלהם התינח אחר אבל בעל הכרם עצמו דשלו הוא ואינו מעכב ע"י רק רשות הגנב ואנן סהדי דזכות הוא לו וא"כ הוה כמו דעשאו שליח והרשהו על זכות שלו ואולי זה דמי להא דאמימר (בב"ב נ) איש ואשה שמכרו בנ"מ לעול"כ וכהואב"א דשם ע"ש ולפ"ז יהיה סתירה קצת להש"א בתשובת צ"ג בסופה ע"ש או דגם בכה"ג אמרי' מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן כו' (קדושין כג ב) וזהו שאמר הרר"מ וכיון דאינהו ל"מ עבדי כו' מ"מ צ"ע נימא דאקני ליה הרשות שלו עי' (בכורות יח ב) רט"ס אקנויי קא מקני ליה בחצירו ובתוס' שם ובמש"כ שם בס"ד ונ"ל דפי' לפי שאינו ברשותו היינו שאינו תחת ממשלתו לעשות בו כרצונו וכמ"ש בחמץ משש שעות ולמעלה שאינו ברשותו של אדם (פסחים ו) והרי הוא מונח ברשותו אלא דהכוונה שאינו תחת ידו לעשות בו כחפצו אבל הרשות ר"ל המקום לא מעלה ולא מוריד תדע דהא פקדון יוכל המפקיד להקדיש אף שאינו ברשותו כמש"כ התוס' (לקמן ע) בד"ה לא ובב"מ (ו) ד"ה הקדישה ועמש"כ לקמן ע"ב

תד"ה כל הנלקט שמא לא יפרש דלאחר לקיטה כו'. כצ"ל:

תד"ה כל שלקטו דאם היה מתייאש כו' מה מועיל כו'. לכאורה לפמש"כ לעיל בד"ה הוא דאמר על הא דאין מוסרין כו' ואם מסר אומר כו' דאפקינהו רבנן מרשות ע"ה כו'. ה"נ י"ל כן:

בא"ד דאי יאוש קני בכ"ע כו' א"כ כו' אלא כלפי דידיה כו'. הן בזה א"ש ג"כ מדוע יאוש מועיל אף דאינו ברשותו דכיון דאינו מפקיר אלא לדידיה למי שהגזילה בידו (ואפי' להאת"ל מ"מ אחר אסור להחזיק בה) וכסברת הש"א הנ"ל:

בתוספות בד"ה כרם רבעי קצת קשה דלא נקט ערלה תחילה עכ"ל. נ"ל דקושיית התוס' לא שייכא אלא א"א דרשב"ג פליג את"ק דת"ק איירי בשאר שני שבוע א"כ מקשה שפיר שהרי אין לך אילן של רבעי שהיה צריך לציין לולא שקדם לו הציון של שנת ערלה אבל אם נאמר דת"ק לא אמר אלא בשנת השביעית עצמה וא"כ תיכף בר"ה של שביעית היה מתחילה ציון של כל האילנות בין של ערלה בין של רבעי א"כ לא שייך להקדים של ערלה תחילה משום קדימת הזמן ואדרבה יותר יש להקדים של רבעי דשייך בו דין שביעית דאורייתא להפקירו כיון דאית ליה תקנה בפדיון משא"כ בערלה ודו"ק:

בגמרא ותנן כרם רבעי וכו' סימנא כי אדמה וכו'. האי מילתא ליתא במתני' אלא תלמודא הוא דמפרש לה הכי ומייתי לה הכא אגב גררא ועי"ל דמכח אותה סברא משמע שפיר דצנועין מדינא קאמרי ולא משום דעבדי תקנת' כדאביי לקמן דתקנתא ל"ל דהא סגי במלתא דציון לחוד שלא יכשלו באכילת איסור וכדמסיק כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה וע"כ דצנועין נמי היו מציינין שדותיהם כמו שיתבאר בסמוך דתרתי הוי עבדי ואם כן לא שייך לומר דמדינא לא מהני החילול דצנועין אלא דחכמים אפקעינהו מרשות המלקטים ואמאי כיון דחילול המלקטים מועיל מדינא למה נפקיע זכותם ולתקן חילול שאינו מצד הדין אע"כ דחילול הצנועין נמי מועיל מדינא וא"כ מקשה אתלמודא שפיר ועיין בסמוך:

שם אבל בשאר שני שבוע וכו' גם זה אינו מלשון המשנה לפי נוסחאות המשניות שבידינו זולת התוי"ט הביא איזה נוסחא שכתוב בה זה הל' אבל מפשט כל מפרשי המשנה משמע דל"ג אלא בד"א בשביעית והצנועין וע"ז פירשו דצנועין נמי איירי בשביעית דוקא ולא כמ"ש התוס' כאן והאמת דלפי גירסתם א"א לפרש כן וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחיבורו בפ"ט מהלכות מעשר שני כתב דינא דצנועין בשנת השביעית אבל תמוה לי טובא דאיך אפשר לומר דצנועין איירי בשביעית דאם כן מאי האי דקאמר אביי לקמן דצנועין אית להו דר' דוסא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו' ואמאי קרי ליה גנב בשנת השביעית הא הפקירא הוא ובהיתרא קא שקלי ואדרבא יותר שייך בגבייהו תקנות מעניים דשקלי יתירי שלא כדין וכתבתי ע"ז ישוב באריכות בלשון הרמב"ם שם ואין כאן מקומו להאריך ויתבאר קצת לקמן:

תוספות בד"ה והצנועין וכו' צ"ל דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מהפקר לא היו יכולין לחלל עכ"ל. כ"כ לסוגית הש"ס עכשיו דצנועין מדינא קאמרי והיינו משום דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו וא"כ בשביעית דזכה הלה ותו לית לבעלים זכיה בגוייהו לא שייך האי סברא אבל לסברת אביי לקמן דמשום דתקנה נגעו בה כדי שלא יוכשל אפקיעוהו רבנן מרשותו א"כ ה"ה אם זכה הלה לגמרי אפ"ה שייך לומר דמשום תקנה אפקיעוהו מרשותיה ואוקמי ברשות המחלל וכמ"ש התוס' לעיל בסמוך גבי המוסר פירות שביעית לע"ה דרשאי לחלל משום תקנה אע"ג שאינו שלו ואינו ברשותו ומיהו קשה דא"כ אמאי הוצרכו התוס' להביא ראיה דצנועין איירי בשאר שני שבוע וכ"ש דמוכח כן מדאמרינן לקמן ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא משמע להדיא דלא איירי בשביעית דא"כ אמאי קרי לי' גנב דהא היתר גמור הוא וליכא למימר דניחא ליה לאתויי ראיה ממילתא דמתני' גופא כדי שלא תקשה מנ"ל לאביי לאוקמי בגנב ולפ' דאיירי בשאר שני שבוע דלמא איירי בשביעית עצמה ולכך כתבו דא"א לאוקמי בשביעית הא ליתא דא"כ אכתי תקשה מנ"ל לתלמודא ולאביי דר"י מוקי מלתא דצנועין מדינא ובשאר שני שבוע דלמא איירי באמת בשביעית עצמה אף על גב דמדינא לא מועיל החילול כיון שאינו שלו לגמרי ואינו ברשותו מ"מ עבדו ליה תקנתא לאוקמי ברשות המחלל בהפקר ב"ד כמו במוכר שביעית לע"ה ואדרבא הא עדיפא דהיתר גמור הוא אבל בשאר שני שבוע סבר ר"י דלא עבדו צנועין תקנתא כיון דגנב הוא ויש ליישב דלעולם סברת התוס' להוכיח אליבא דר"י גופא דלא איירי בשביעית דאי בשביעית ומשום תקנה אמאי קאמר צנועין ור' דוסא אמרו דבר א' דלמא צנועין דוקא בשביעית אית להו תקנתא כיון דבהיתר אתא לידיה אבל עניים דשקלי יתירי לא אלא ע"כ דר"י לית ליה תקנה כלל אלא צנועין ור' דוסא דינא קאמרי וא"כ ע"כ דבשביעית גופא לא מיתוקמא מדינא דאף ע"ג דסבר ר"י אליבא דצנועין דיכול להקדיש ולחלל שלו אע"ג שאינו ברשותו אבל במה שזכה הלה ולית להו לבעלים הראשונים זכיה בגוויה ודאי לא מצי להקדיש להו מדינא ואין להקשות אם כן במוסר פירות שביעית לע"ה מא"ל אליבא דר"י כיון דלית ליה תקנה כלל ע"כ מיתוקמא התם משום קנסא בעלמא וכמ"ש התוספות להדיא במסכת סוכה ע"ש ודו"ק. מיהו לדברי המפרשים דאיירי בשביעית עצמה כהרמב"ם וסייעתו לא קשיא להו קושית התוס' דאינהו מפרשי שפיר דבשביעית גופא מודה ר"י שיכול לחלל משום תקנה כיון דבהיתירא הוא ולא מחלקי בין שביעית לעניים ובזה יתיישב קצת מה שהקשיתי לעיל להרמב"ם ודו"ק:

בד"ה כל הנלקט וכו' וא"ת וכיון שיש חילול במחובר וכו' למה לא היו מחללים הכרם בבת אח'. זה נמשך למ"ש שאמרו כן קודם הלקיטה וא"כ לא היו מתיראים שיתפקרו עניים ליקח הרבה וא"כ מקשו שפיר אבל אי הוי אמרינן שאמרו כן אחר הלקיטה לא הוי קשה מידי דלכך לא אמרו קודם הלקיטה אולי יפרשו העניים מחמת איסור רבעי לפי שהיו מציינין גם כן כמו שאכתוב בסמוך ואם כן כ"ש דמה"ט לא רצו לחלל כל הכרם כאחד וק"ל:

בא"ד וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנין עכ"ל. ונ"ל דמוכח מזה דצנועין היו גם כן מציינין כרמיהם דאם לא כן כיון שלא היו מתקנין חילול שלהם כל הצורך והיה בזה מכשול לעניים דשאר בני אדם שהיו מציינין אפשר שהעניים יפדו בעצמם משא"כ בכרם צנועין אע"כ דאינהו נמי היו מציינין הכרם רבעי אלא דאפ"ה מועיל החילול לאותן שלא יפדו בעצמם או למי שלא ירגיש בציון וק"ל:

בד"ה אימא כל המתלקט וכו' אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועין וכו' עכ"ל. פי' מדרבנן דוקא אבל מדאורייתא לא איכפת לן בדמיו ידועין דאפי' שוה מנה בפרוטה מתחלל וגבי צנועין כיון דא"א אוקמוה אדאורייתא כ"כ הרמב"ן בתשובותיו סי' קנ"ו בשם ר' שמשון וע"ש באריכות וכאן נמי צריך לומר שהיו מציינין ג"כ כרמיהם כיון שזה החילול לא היה מועיל מדרבנן ואולי יפדו העניים בעצמם עדיף טפי וק"ל:

ושל ערלה בחרסית סימנא כחרסית מה חרסית שאין הנאה מיניה וכו'. הרב עיון יעקב כתב צע"ג על הרמב"ם שבפירוש המשניות פ"ה דמעשר שני ובחבורו פ"ט כתב ערלה מציינין בחרסית כדי שיפרשו ממנו שאם יציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו ולא ידעתי למה לא כתב טעם זה דאיתא בש"ס וצ"ע עכ"ל ואני בעניי מוסיף דבירושלמי פ"ה דמעשר ב' אמרו כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה ושל ערלה בחרסית בחיורא שהוא יותר מכן ושל קברות בסיד שהוא יותר מכן ע"כ ואלו הרמב"ם שביק הבבלי והירושלמי ויעש לו מטעמים כאשר אהב אמנם טעמו נוטה לירושלמי ודוק הטב:

סימן ל"ג

סוגיא דצנועין ויתבאר הרבה דיני ברירה. ודיני מקנה דבר שלבל"ע לכשיבא לעולם:

דף סט ע"א והצנועין מניחין את המעות ואומרין וכו' אמרי לא תימא כל הנלקט מזה אלא אימא כל המתלקט מזה כו' השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאמר ליה רבי יוחנן לא תימא כל הנלקט. אלא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והא רבי יוחנן לית ליה ברירה. והנה בחו"מ (סימן ס"א) הביא מחלוקת הראשונים אי אמר משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אי משתעבד מדאורייתא דהרמב"ן כתב דמדאורייתא לא משתעבד משום דאין ברירה. אכן דעת הרא"ש דמשתעבד מדאורייתא והביא ראי' מדמצינו בשאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ובא דוד והכה לגלית ונתחייב שאול לדוד באותו ממון כדאמרינן (בפ"ב דסנהדרין) שאם קדש דוד למיכל באותה מלוה אינה מקודשת משום דהמקדש במלוה אינה מקודשת אבל אם הי' הדין שמקודשת במלוה ע"כ היתה מתקדשת מיכל לדוד וא"כ ע"כ נתחייב שאול לדוד באותו הממון ועיין שם בהקצוה"ח שהביא שם בשם מהרי"ט לתרץ דעת הרמב"ן דס"ל דמשעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דלא נתחייב מטעם דאין ברירה לתרץ קושית הרא"ש מעובדא דשאול דנתחייב לדוד אף שבשעת מעשה לא הי' מבורר למי מתחייב וגם מה שהקשה המהרי"ט מההיא דהמבשרני במה יפתח רחמה יטול מנה. ותירץ וזה לשונו נראה דההיא דהמבשרני ודדוד מדין שליחות הוא דקני דכל מילי דשליחות לא בעי קנין והאומר לחברו עשה דבר פלוני ואתן לך מנה מי שעשה שליחותו נתחייב בלא שום קנין הלכך אימת קני להני זוזי בשעה שעושה שליחותו ובאותו שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין למה שלא הי' מבורר באותו שעה שנדר לו כו'. ולכך זכה דוד באותו ממון בשעה שהרג את גלית שנתרצה בו שאול לתת לו אותו ממון שאילו רצה לחזור בו עדיין הי' יכול לחזור ובאותה שעה מבורר הי' עכ"ל המהרי"ט וכתב ע"ז הקצוה"ח וז"ל ותוכן דבריו לחלק בין היכא שהחיוב הוא מעכשיו כו' אבל אם אין הקנין והחיוב מעכשיו אלא לאחר זמן ואז בשעת גמר הקנין הוברר מהני ומשו"ה בעובדא דשאול וההוא דהמבשרני דהוה גמר הקנין אחרי שעשה שליחותו ואז הוברר כו' אמנם מדברי הרשב"א לא משמע הכי שכתב באשה שמנתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו יהי' שלוחו דאין ברירה כו' עכ"ל הקצוה"ח:

ונראה לי לבאר דברי המהרי"ט שלא יקשה עליו מהרשב"א דהנה בחו"מ (סימן ר"ט) הובא דעת המרדכי דס"ל דאף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם אמר שיקנה כשיהי' בעולם קנה אע"פ שעכשיו אינו בעולם ובעיני תמוהים מאד הדברים דאיך יפרנס הא דאמרינן הרי את מקודשת לי לכשאתגייר לכשתתגיירי כו' אינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם והתם הא אמר בפירוש שיהי' קידושין לכשיתגייר היינו כשיבא לעולם ואמאי אינו מקודשת לדברי המרדכי וכן אמרינן בקידושין (דף ס"ב) פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא הרי דוקא משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל אם דבר שבידו הוי נחשב כמחוסר מעשה וא"כ הוי דבר שלא בא לעולם לא היתה חלה התרומה ואין דבריו קיימין ואמאי הא אמר בפירוש לכשיתלשו דהיינו לכשיבוא בעולם ע"כ דמאן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף אם אמר בפירוש שמקנה לכשיהי' בעולם ג"כ לא חייל. והנה מרא דהאי שמעתא שהביאו בשמו דאם אמר לכשיהי' בעולם חייל הוא הרשב"ם שהביא התוס' בשמו בב"ב (דף קל"א) דאמרינן שם אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר יסבון בין למאן דאמר ירתון הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' אמר ליה משום דקא מפיק לה בלשון ירתון ופירשו התוס' ז"ל ובקונטרס פירש משום דמפיק לה בלשון ירתון ואין זה מקנה לדבר שאין בעולם כיון שאין המתנה באה אלא לאחר מיתה ואז הבנים כבר בעולם כו' ומזה הוכיחו דס"ל להרשב"ם דאם אמר בפירוש כשיהי' בעולם יקנה חייל. אכן לדידי נ"ל שלא כיון הרשב"ם כלל לזה דבודאי היכא שהקנה דבר שלא בא לעולם או לדבר שלא בא בעולם אף אם אמר בפירוש שיקנה כשיהי' בעולם לא חייל דבקנינים בעי שיקנה הדבר ואף אם מקנה לאחר שלשים אין הכונה שעתה לא חל כלום אלא שזה גופא חלות הוא שחל הדבר שיקנה לאחר שלשים ומשו"ה בהקנה דבר שלא בא לעולם לא קנה שהרי עתה לא חל זה גופא שיקנה לאחר כן כשיבוא בעולם דעל דבר שלא בא לעולם לא שייך חלות למאן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשו"ה אין מועיל אף אם יאמר בפירוש שיקנה כשיבוא בעולם שהרי זה גופא לא חל אבל הא שאמרה התורה והי' ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות להאב להנחיל לכל מי שירצה ואם אמר על מי שראוי לירשו פלוני בני ירשני דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקא אין הכונה שהאב בחייו כשאומר פלוני בני ירשני הוא עושה את פלוני הבן ליורש שנימא כיון שהוא לא הי' בעולם לא חל זה הדין. בודאי דבחיים לא שייך כלל חלות דיני ירושה רק שדין התורה הוא כשאמר האב פלוני בני ירשני אז כשמת האב חל הדין שהבן ההוא יהי' היורש נמצא דעיקר הדין לא חל רק אחר מיתה ומחיים לא שייך כלל חלות רק שדין הוא שאחר מיתה ירש הבן ההוא שאמר האב שירש אותו אבל לא בגדר הקנאה או עשי' שהאב הקנה לו הנכסים או עשאו יורש משו"ה לא שייך כאן דבר שלא בא לעולם דאף שבשעה שאמר האב לא הי' הבן בעולם אבל בשעה שחל הדין שירש אותו הבן שאמר האב שירשנו בשעת מעשה הא הי' הבן בעולם משו"ה מועיל ירתון אף לבנים שלא היו בעולם. אבל בקידושין שבעינן שהוא יקדש את האשה היינו שיעשה הקידושין ואף אם מקדש לאחר שלשים ג"כ הכונה שעתה עשה הקידושין עלי' שתתקדש לאחר שלשים וא"כ אם בשעה שקידשה לא היתה בת קידושין לא חל עלי' זה הדין שתתקדש אחרי כן. וכן בהקנאה לדבר שלא בא לעולם או דבר שלא בא לעולם כיון שאינם בעולם לא חל זה גופא שיקנה אחר כן דהתם הא בעי שיקנה לו עתה על לאחר כן ובדבר שלא בא לעולם לא חל זה הדבר:

ולפי"ז לא קשה גם כן קושית המרדכי שהקשה על הרשב"ם פרק יש נוחלין גבי שכירות בתים כשאמר לכשיבוא שכרו יקדיש ומוקי לה דוקא אליבא דרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לרבנן דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לא משמע בהדיא דאע"ג דאי אמר כשיבוא אז יהא קדוש לא אמרינן לכשיבוא אז כבר הוא בעולם ויהי' קדוש עכ"ל המרדכי ולפי דברינו לכאורה לא קשה מידי דעד כאן לא קאמר הרשב"ם אלא בירושה דשם לא בעי שיקנה לו הדבר או שיעשהו יורש ורק דין הוא שנעשה יורש ממילא אבל גבי הקדש הא הוא מקדיש בדבורו והוא עושה את הדבר להקדש א"כ היינו דוקא בדבר שבא לעולם יכול לעשות את הדבר ההוא להקדש אבל בדבר שאינו בעולם אינו יכול לעשות הדבר ההוא להקדש וגם כשאמר לכשיבוא ג"כ לא אמר כלום. ואולי דעת המרדכי שהקשה מהקדש דס"ל דגם הקדש יש דין שאף שהיכא שבדבורו לא נעשה הדבר הקדש כיון שנדר שיהי' הדבר הקדש חל ממילא דין הקדש על הדבר. דהקדש מדין נדר הוא. וכן משמע בנדה (דף מ"ו) דאמרינן מופלא הסמוך לאיש נדרו נדר והקדישו הקדש ולכאורה כיון דלא ילפינן במופלא סמוך לאיש דנדרו נדר אלא מקרא דאיש כי יפליא לנדור נדר א"כ לא אמרה תורה אלא דנדרו נדר אבל הקדש דבעינן שיעשה הדבר להקדש א"כ נימא כמו שמכירתו להדיוט לא הוי מכירה כמו כן בהקדש אינו יכול לעשות הדבר להקדש דחילוק בין לגבוה בין להדיוט הוא רק שבהדיוט בעינן מעשה הקנאה דהיינו הקנין ובהקדש סגי באמירה דאמירה היא הקנאה וא"כ כמו שאינו יכול להקנות להדיוט כמו כן לא יוכל להקנות להקדש ורק לאסור עליו או לנדור אבל לא להקדיש. אבל אי נימא שבהקדש מלבד שיש הדין שיכול בדבורו לעשות הקדש יש בהקדש דין שהיכא שנדר שיהי' הקדש נעשה הדבר ממילא הקדש אף שבדבורו לא נעשה הדבר הקדש וכמו באם אמר ערכי עלי שבא הגזבר וגובה מהנכסים בשביל הערכין ובודאי דמועלין על זה שגבה הגזבר. ולכאורה במה נעשה הדבר הקדש אלא שכיון שיש עליו חיוב שיתן הדבר להקדש נעשה הדבר ממילא הקדש א"כ גם במופלא הסמוך לאיש כיון שריבתה התורה שנדרו נדר משו"ה הקדשו הקדש מדין נדר שכיון שנדר חל הדין שאמרה תורה שאם נדר נעשה הדבר ממילא הקדש. ובזה יש לתרץ ג"כ קושית הר"ן בנדרים (דף כ"ט ע"ב) אמאי אמרינן דאם הקדיש אחר שלשים אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט תהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר בי' כיון דלא חייל הקדש עד לאחר שלשים יום וכמו גבי מכירת פרה לאחר ל' יום דאף בעומדת בחצירו של לוקח מצי הדר בי'. אכן לפי הנ"ל ניחא דגבי מכירת פרה דבעינן שהוא יקנה אותה א"כ אם הקנה לאחר שלשים אף לאחר שלשים הוא המקנה. וכיון שחזר בו קודם שלשים הרי אינו מקנה עתה ולא נעשה הדבר של פלוני אבל גבי הקדש שאם אמר שיהי' הדבר הקדש נעשה ממילא הקדש. א"כ כשאמר שיהי' הקדש לאחר שלשים לא בעינן שאחר שלשים יהי' הוא המקדיש רק כיון שאמר שיהי' הקדש נעשה הקדש ממילא וא"כ אף אם חזר בו לאח"כ ואינו עתה הוא המקדיש. אבל הדבר הרי נעשה ממילא הקדש וא"כ יצטרך לעקור דיבורו שאמר שיהי' הקדש וזה אינו יכול שאין חזרה בהקדש:

ואם נימא כן יש לתרץ דברי הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהלכות תמורה הלכה ד') דאם אמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים אם נתכוין לכך מתחלה דבריו קיימין ואם לא נתכוין מתחלה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דבור אין תופסין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד. וטעמא דהרמב"ם משום דאין חזרה בהקדש אפילו בתוך כדי דבור וכמו שכתב בפרק חמשה עשר מהלכות מעשה הקרבנות וז"ל ואם אחר שגמר בלבו להוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור הרי וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפי' בתוך כדי דיבור. והקשה שם המל"מ ז"ל האומר כו' ובפירוש המשנה כתב רבינו בפרק כיצד מערימין העיקר בידינו תוך כדי דיבור כדבור זולתי במקדיש. והנה יש לתמוה אפסק זה מההיא דאמרינן במרובה (דף ע"ג) וסבר רבי יוסי תוך כדי דבור כדיבור דמי והא תנן הרי זו תמורת עולה כו' כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב דנפיש מילי' כדי שאילת רב לתלמיד אית ליה הרי דבגמ' השוו מקדיש לשאר מילי ומאן דאית ליה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בעלמא אית ליה נמי בהקדש ע"ש. אכן לפי דברינו יש לתרץ דהנה בזבחים (דף ל') פליגי אביי ורבא היכא דידעינן בפירוש שדעתו הי' לעשות תמורת עולה ושלמים כגון דאמר לחצות לעולה ולשלמים דאביי סבירא ליה דבהא מודה ר"מ ורבא ס"ל דר"מ בכל גווני ס"ל תפוס לשון ראשון. והנה לאביי לכאורה יש להקשות דאמר שם במתניתין בפלוגתא דר"מ ורבי יוסי הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ אמר רבי יוסי אם לכך נתכוין בתחלה הואיל וא"א להוציא שתי שמות כאחד דבריו קיימין ואם משאמר הרי זו תמורת עולה נמלך ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זה עולה. והנה לאביי דס"ל דהיכא דנתכוין מתחלה גם רבי מאיר מודה א"כ מאי קאמר רבי יוסי אם לכך נתכוין מתחלה הא בנתכוין מתחלה גם רבי מאיר מודה ע"כ דרבי יוסי קאמר לר"מ כן מאי קאמרת מדקאמר תמורת עולה תמורת שלמים ע"כ דנמלך אם לכך נתכוין מתחלה אין ראי' מהא דקאמר תמורת עולה תמורת שלמים. אבל אם נמלך היינו אם הפסיק דיבורו אז הוי ראי' שבתחלה הי' דעתו לעולה ואח"כ נמלך. והנה הא דאמרינן בכל דוכתי תכ"ד אי כדיבור דמי אי לאו כדיבור דמי היינו אם יכול לחזור בו ובב"ק שם אמרינן דרבי יוסי ורבנן פליגי בעדים שהעידו על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה ומחלוקת רבי יוסי ורבנן הוא דרבי יוסי ס"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכיון שבטלה עדות הטביחה בטלה נמי עדות הגניבה ורבנן סברי דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי ואם הוזמו על עדות הטביחה לא בטלה עדות הגניבה. וע"ז פריך וסבר רבי יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה רבי יוסי אומר אם לכך נתכוין מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן כו' ומקשה מדסבירא ליה לרבי יוסי דאם אמר תמורת עולה ובתוך כדי דיבור אמר תמורת שלמים כיון שהפסיק דבורו ע"כ ראי' דמתחלה כשאמר עולה לא כוון אלא לעולה ורק אח"כ חזר ואמר תמורת שלמים ומה ענין זה לדין דאם העיד על הגניבה ועל הטביחה דאם הוזם על הטביחה מיבטל נמי עדות הגניבה מה ענין דין דתוך כדי דיבור יכול לחזור לדין שבטל העדות מפני זה. ע"כ דהכא תוך כדי דיבור כדבור הכונה אם שני דברים שמדבר בתוך כדי דיבור אי הוי כחד דיבור או לא דאם הוי כחד דיבור ממילא אין ראי' שחזר בו אף אם נמלך. וכן הוא מפורש בגמ' תמורה (דף כ"ה) נמלך פשיטא אמר רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן מהו דתימא תוך כדי דבור כדבור והאי עיונא הוא דקא מעיין הרי דלא היתה כלל כונת הגמ' לפרש דהשאלה אי יכול לחזור בתוך כדי דבור דא"כ אף אי אין עיוני מעיין יכול לחזור אלא ע"כ דהשאלה הוא על כונתו אי תוך כדי דבור הוי כחד דבור א"כ שפיר דמיא לדין דבטלה מקצתה שאם שני דברים המה לא הוי עדות שבטלה מקצתה אבל אי כחד דבור הוי א"כ אם בטל מקצת בטל השני. והנה רבא קאמר בזבחים דטעמא דר"מ משום תפוס לשון ראשון ופירשו התוס' בב"ק (דף ע"ג) ד"ה הרי דר"מ ס"ל דכן היתה כונתו אם לא יחולו שניהם יחול הראשון. אך הדברים תמוהים דבשלמא גבי תמורת עולה ושלמים שייך לומר כונתו הי' שבאם לא יחולו שניהם יחול עולה בלחודה שכונתו הי' לעשות עולה ולעשות שלמים. אבל בזבחים הא אמרינן ר"מ בשיטת ר"י אמר דס"ל תפוס לשון ראשון ור"י אמר שם גבי מפגל שדין הוא שאם חישב חוץ לזמנו חייב כרת וחוץ למקומו אינו חייב כרת ואם חישב להקטיר כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו ס"ל לרבי יהודה תפוס לשון ראשון ואטו התם כונתו הי' לעשות הדבר פיגול דנימא כונתו הי' שאם לא יחול מחשבת חוץ למקומו יחול מחשבת חוץ לזמנו. הוא לא כיון לחלות מאומה רק כונתו היתה להקטיר אלא שהדין הוא אם כוון להקטיר חוץ לזמנו נעשה ממילא פגול וא"כ אמאי ס"ל לר"י תפוס לשון ראשון ע"כ הא דס"ל לר"י תפוס לשון ראשון אינו תליא כלל בכונתו כיון דדיבורו הי' חוץ לזמנו נעשה הדבר ממילא פגול ולא אכפת לן כלל מה שבדעתו הי' גם להקטיר חוץ למקומו דזה מעכב הפיגול כיון שדבור הראשון לא הי' חסרון חל הפגול ואמרינן שם דהיינו נמי סברת ר"מ אף דכונתו היתה לעשות תמורת עולה ושלמים כיון שהוציא מפיו שיהי' עולה חל תמורת עולה. ומשו"ה אף אם חזר בתוך כדי דבור אינו מועיל שבתוך כדי דבור שמועיל חזרה אינו שייך אלא בדבר שבעינן שהוא יעשה. אז אם חזר בו בתוך כדי דבור הוא אינו עושה אבל בדבר שנעשה מעצמו ע"פ דבורו מאי שייך שיבטל דבורו כיון דס"ל לר' מאיר דאף אם כונתו לא היתה לזה כיון שאמר חל ממילא ואף אם תוך כדי דיבור אמר תמורת שלמים תפוס לשון ראשון היינו דבהקדש חל הדבר ממילא ע"י דבורו אבל ר"י סבר דשני הדברים מצורפים יחד וא"כ הוי חסרון בדבורו וא"כ לא נוכל לומר כיון שאמר חל ההקדש דדין הוא דעל פי דבורו חל. שהרי יש חסרון בדבורו שהרי בלי הפסק אמר וכל שבלי הפסק אמר הוי חסרון בדבורו אבל אם הפסיק אין חסרון בדבורו הראשון אף שהדין הוא שבתוך כדי דבור יכול לחזור בקנין אבל אטו משום זה הוי דבור אחד נמצא דלא הוי חסרון בדבור הראשון וממילא לרבא שפיר פסק הרמב"ם דהיכא דכונתו להוציא עולה והוציא עולה דהוי פיו ולבו שוין אף שבדעתו שאח"כ יחזור בו אין חזרה בהקדש כיון שעל פי דבורו כבר חייל הקדש דהקדש לא בעינן שהוא יעשה הדבר להקדש רק בעינן שבדבורו לא יהי' חסרון וא"כ אף שדין הוא בשארי דברים שיכול לחזור אבל חסרון לדבור הראשון לא הוי בתוך כדי דבור דדבור אחר הוא כיון שבשעת מעשה היתה כונתו לזה והגמ' בב"ק הוא אליבא דאביי דהשאלה הוא תוך כדי דבור וכו' היינו דמחלוקת ר' יוסי ור"מ הוא אי הוי ראי' מה חשב אבל לרבא מחלקותם אי שני דברים שאמר ביחד הוי חסרון בדבור הראשון ואם לא הוי חסרון אין מועיל חזרה כיון שבהקדש דין הוא שחל ע"פ דבורו ולא בעי שהוא יהי' המקדיש דמשו"ה הוי לר"מ דין חדא מקדיש כמפגל דבמפגל בודאי דלא בעינן שהוא יעשה לפיגול רק שממילא אם חישב כן נעשה פיגול ה"נ בהקדש כיון שאמר חל ההקדש. לפי"ז שפיר הקשה המרדכי על דברי הרשב"ם דגם בהקדש יחול הדבר גם על דבר שלב"ע אף שדבר שלא בא לעולם הוא ואין יכול לעשות הקדש מ"מ יחול הדבר מדין נדר. אך באמת יש לדחות דזה הדין שאמרה התורה שאם נדר שיהי' הקדש חל ההקדש ממילא. היינו היכא דחל בשעת מעשה שהי' שלו בשעת מעשה. וכמו דאמרינן דדבר שאינו ברשותו אין יכול להקדיש ולא חייל מדין נדר דאימתי חל הקדש משום דבורו דוקא היכא שהוא בעלים על הדבר כמו ביתו אבל לא היכא שאין הדבר ברשותו ולא הוי בעלים על הדבר מדין נדר ג"כ לא חייל כמו דאמרינן גבי חמץ אף שחייל האיסור ממילא. באינו ברשותו הביא הרא"ש בשם התוספתא דלא חיילי. אבל בירושה עיקר הדין שאמרה התורה שיחול ירושה הוא אף דעתה לא חייל שהרי מחיים אין כאן דין ירושה. משו"ה שפיר כתב הרשב"ם דחייל אף בדבר שלא בא לעולם שהרי לא בעינן שהוא יעשהו יורש רק דין הוא שאם אמר שירשנו נעשה יורש ממילא:

ועפי"ז נוכל לומר ג"כ מה שנתחייב שאול לדוד באמירתו כל אשר יכה את הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול ולא יקשה הא אין ברירה. דהא דאין ברירה לא שייך אלא בדבר שבעינן שהוא יעשה חלות הדבר כמו בכותב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה דהתם הוא עושה בשעת מעשה הגט לשם אשה זו וכיון שבשעת מעשה אין מבורר למי הוא עושה משו"ה לא חייל. וכן בתרומה דהתם ג"כ בעינן שהוא יפריש תרומה וכיון שאין מבורר מה הוא עושה לתרומה לא חייל. וכן הכא גבי חילול דבעינן שהוא יחלל הפירות ואין מבורר איזה פירות הוא מחלל ובעינן שיחול עתה שהרי הוא מחלל עתה על להבא אבל בפועל אטו כשאומר אחד לחבירו בא ועשה עמי מלאכה יתחייב עתה בעד הפעולה דעל מה נתחייב לו עתה. ע"כ בפועל אין הכוונה שהוא נתחייב לו עתה בעד הפעולה רק בשעה שעושה אז נתחייב ודין הוא דשיעור התחייבות שהשוכר נתחייב להפועל הוא כפי אשר קצב עמו בעד הפעולה דכן הוא דין השכירות. נמצא דאימתי חל דין התחייבות בשעה שהפועל עושה הפעולה ובשעה ההיא הא מבורר הדבר ומקודם לא בעינן כלל שהוא יתחייב דנימא הא אין מבורר למי נתחייב דאף אם לא נתחייב מאומה. אח"כ בשעה שהוא עושה חל הדין ומשו"ה כשאמר שאול כל מי אשר יכנו יעשרנו כו' הרי בשעה שהרג דוד נתחייב בשעת מעשה שאול בעד הפעולה כדין השוכר את הפועל והראהו בשל חבירו דהתם ג"כ אין הטעם משום התחייבות בשעה ששכרו שהרי יכולין לחזור בהן אלא כיון שעפ"י ציווי שלו עשה המלאכה נתחייב הוא בעד המלאכה. ושיעור המקח נתחייב כפי שאמר אז דכן הוא דין השכירות שיתחייב בעד השכירות בשביל שעשה זה המלאכה ע"פ דבורו כפי המקח שאמר משו"ה גבי שאול שהמקח הי' עושר גדול בעד הפעולה נתחייב שאול בעד הפעולה עושר גדול בשעת מעשה. אבל גבי אשה שמנתה שליח ואמרה לכל מי שיתננו הבעל יהי' שלוחי לקבלה התם אין הכונה שדין הוא שאם אמר יהי' שלוחי כל מה שעושה הוי בעדו. דגבי שליחות הכונה שבדיבורו עושהו לשליח ונעשה שליח בשעת מעשה דמשו"ה ס"ל לריש לקיש דאין יכול לבטל לשליח ואם לא הי' נעשה כלל שליח רק דין הוא שאם אמר שיעשה בעדו הוי עשיתו בעדו בודאי דאם אינו רוצה עתה אין עשיתו בעדו ע"כ דנעשה שליח תיכף באמירתו דבאמירתו עושהו לשליח ורבי יוחנן ס"ל דבידו לבטלו משליחות אף שנעשה שליח אבל זה מודה ר"י דגבי שליחות הכונה שעושהו לשליח ומשו"ה שליח ראשון יכול לעשות שליח שני ואם גבי שליחות לא הי' עושהו לשליח רק הי' הדין שאם אמר שפלוני יעשה בעדו אז בשעת עשי' הדין הוא שעשיתו בעדו איך הי' יכול השליח הראשון לעשות שליח שני הא לע"ע איננו שלוחו מאומה. ע"כ דגבי שליחות הכונה שהוא עושהו לשליח א"כ שפיר כתב הרשב"א דאם אמרה כל מי שיתנהו הבעל יהי' שלוחי לקבלה דלא נעשה שליח דהתם הא בעינן שהיא תעשה אותו לשליח וכיון דאין מבורר את מי היא עושה לא חייל אמירתה אבל גבי פועל לא בעינן שהשוכר יעשהו לפועל דאינו עושהו מאומה רק שנתחייב בשעת מעשה בעד עשיתו בזה לא שייך אין ברירה משו"ה גבי שאול נתחייב שפיר לדוד בשעת מעשה:

ובזה יש ליישב קושית הגרעק"א על הש"ך ביו"ד (סימן רכ"א ס"ק נ') שפסק במודר הנאה מחברו והוא אמר כל הזן אינו מפסיד ואחד נתן לו מחויב לשלם והקשה הגרע"א הא הש"ך בעצמו כתב בח"מ (סימן קכ"ט ס"ק ו') דאם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללות לפלוני כך וכך ממון אני נכנס עבורו ע"ק שלא נתחייב ומביא ראי' מהא דכל הזן אינו מפסיד הרי דס"ל להש"ך גבי כל הזן אינו מפסיד דאינו מחויב לשלם. אכן לדברינו מבואר דגבי ערבות אין הכונה שהוא מתחייב בעד נתינת פלוני אלא כמו בשכירות כיון שפלוני עשה על פיו נעשה הוא מחויב לשלם ה"נ בהוציא על פיו הדין הוא שהוא מחויב לשלם ומשו"ה בכל הזן אינו מפסיד מחויב הוא לשלם כיון שהוא הוציא על פיו אבל אם היתה בגדר שליחות שהוא מתחייב לפלוני בעד נתינתו הי' אסור במודר הנאה משו"ה בערב קבלן דהוי שלוחו [וכן כתב הרשב"ם בב"ב (קע"ד) ד"ה תן לו ז"ל אין כאן לשון הלואה אלא שליחותי' דהאי קא עביד] וא"כ שפיר מביא ראי' דאם הי' חל שליחות בכה"ג של כל מי שיתן לידו הוא שלוחו ליתן א"כ אמאי מותר במודר הנאה הא להיות שלוחו אסור ע"כ דלא שייך בכה"ג שליחות דאיך נימא שהוא עושה אותו שליח ליתן הא אין מבורר את מי הוא עושה משו"ה אם אמר ע"ק לא נתחייב אבל גבי כל הזן אינו מפסיד מחויב מדין ערבות שהוא כדין שכירות בלא התחייבות רק כיון שעל פיו הוציא מחויב הוא לשלם וכיון דלא בעינן שהוא יתחייב לא שייך ברירה ונעשה מחויב בשעה שהוציא. לפי"ז במשתעבדנא לך דהתם בעינן התחייבות. שפיר קאמר הרמב"ן דאיך נימא שהוא מתחייב עתה כיון שאין מבורר למי הוא מתחייב דבשעבוד בעי שהוא ישעבד את עצמו ומשו"ה ס"ל להרמב"ן דאין ברירה ומה"ת לא משתעבד במשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך:

אכן הר"ן כתב דגם במשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך חייל השעבוד מה"ת ולא אמרינן דאין ברירה ז"ל דכי אמרינן אין ברירה הני מילי במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם בזה אחר זה עכ"ל והקשה ע"ז הקצוה"ח ז"ל וקשיא לן בגוה הא דאמרינן במרובה (דף ס"ט) בהא דתניא ר' יהודה אומר שחרית בעה"ב עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו כו' ואמרינן שם דלא סגי דלא מתהפכא דבהא מתניתין קתני דאית ליה לר' יהודה ברירה ושמעינן לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' ע"ש והא גבי הפקר דאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר לא שייך אי דהאי לאו דהאי דהא אפשר שיהא כולן הפקר אם ילקטו כל הכרם וכעין זה קשה גם בהא דאמרינן שם אליבא דצנועין דמניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה דל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט מזה מחולל על המעות ופריך שם אלמא אית ליה ברירה והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ע"ש והא בזה נמי אפשר שיתחלל כל הכרם כשילקטו כל הכרם עכ"ל הקצוה"ח. והנה לפי הבנתו בדברי הר"ן עדיפא הי' לו להקשות דמאי מהני שהוא יכול לשעבד עצמו לכל העולם לוא יהי' שלא הוי רק איש אחד אעפ"כ כיון שאין מבורר אם יבוא או לא הרי אין ברירה כדאמרינן בעירובין (דף ל"ז) שאם הניח עירוב ואמר אם רציתי אלך לא רציתי לא אלך אין ברירה והרי התם אינו רק איש אחד ואעפי"כ לא חייל כיון שהוא יכול להיות שלא ירצה א"כ אף אם נימא דעל כל איש אחד אין חסרון מה שהי' יכול להיות שיתחייב לאחר דל אחריני מהכא הא לדידי' בלבדו הוי ספק אם יתחייב או לא שמא לא יבוא מחמתו והוי כמו התם דאם רציתי אלך כו' דאין ברירה. (אכן לדברינו יתבאר הדברים היטב דהנה כפי שביארנו יש שני דינים גבי ברירה האחד על עצם חלות הדבר היינו אם בשעה שחל הדבר אין מבורר על מה הוא חל. ועוד יש דבר דבשעה שחל הדבר מבורר על מה הוא חל. אבל כיון דבעינן שהוא יעשה חלות הדבר על להבא אם אינו יודע על מה הוא עושה לא חייל. והנה הא דאמר הר"ן דבדבר שאפשר שיהא משועבד לכל העולם לא שייך בזה אין ברירה היינו דוקא אי בשעה שחל הדבר מבורר על מה הוא חייל רק שהוא אינו יודע על מה הוא עושה אז אמרינן מאי איכפת לן שאינו יודע הא הוא משעבד עצמו לכל העולם בעת שיבוא מחמת אותו שאמר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וא"כ לא שייך אין ברירה במה שהוא משעבד עצמו שהרי הוא משעבד עצמו לכל העולם ועל מה שחייל ההשתעבדות לא שייך לומר אין ברירה שהרי בשעה שחל ההשתעבדות לו. היינו בשעה שיבוא מחמת פלוני שאז חל ההשתעבדות באותו שעה מבורר למי הוא משעבד עצמו. אבל בעירובין באומר הריני מערב רציתי אלך דעיקר קניית העירוב בין השמשות ובין השמשות הוא חלות הדבר ואיך נימא בהאי אפשר לכל העולם דהרי אי חייל חייל ואי לא חייל לא חייל וכיון דבשעת חלות אין מבורר אמרינן דאין ברירה ולא חייל וא"כ ה"נ גבי צנועין באומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר הנה לא נוכל לומר כמו גבי משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שהוא עושה עתה הפקר פירות הכרם לכשילקטוהו העניים דבכה"ג הוי אמרינן דעתה כיון דהוא יכול להפקיר כל הכרם אם ילקטו העניים את כל הכרם ובשעת חלות הדבר מבורר על מה חל ההפקר בכה"ג לא שייך אין ברירה. דגבי כרם לא נוכל לומר כן שהרי בשעה שילקטו העניים יהי' אינו ברשותו ולא יכול אז לחול ההפקר וע"כ שהוא עושה עתה להפקר מה שילקטו עניים היום יהא הפקר קודם שלקטו תיכף בשעת אמירתו ואיך נימא שמפקיר עתה את הפירות שילקטו העניים ואח"כ נימא בשעה שילקטו העניים הוברר הדבר שאותן הפירות הפקיר בשעת אמירתו וחל אז ההפקר עליהם שהרי קיי"ל אין ברירה ועל חלות לא שייך לומר כיון שהי' יכול לחול על כל הכרם יחול על אלה שילקטו שהרי בשעת מעשה אין מבורר אם ילקטו אותן הפירות או אחרים ואף אם הי' מפקיר כל הכרם אם ילקטוהו ולקטו עניים כל הכרם ג"כ לא חייל מטעם אין ברירה שהרי אין מבורר אם ילקטוהו או לא ועל כל פרי הוי ספק ואין מבורר אם ילקטו וא"כ מאי מועיל שהי' יכול להפקיר את כל הכרם שאם גם כל הכרם הוי כדבר אחד ג"כ לא חייל אם ההפקר תליא בספק אם ילקטו דלא קאמר הר"ן דינו דלא שייך ברירה אלא במילתא דאי דהאי לאו דהאי. אבל במשתעבדנא משעבד הוא עצמו לכל העולם דהתם הרי משעבד עצמו תיכף לכל העולם לכל אחד כשיבוא מחמתו אבל גבי הפקר הא לכשילקטו לא יכול לעשות הפקר דאז הוי אינו ברשותו. וא"כ ע"כ יפקירם עתה באופן אם ילקטו יחול למפרע ואז אף אם מפקיר כל הכרם ג"כ באופן כזה לא חייל. והוא הדין והוא הטעם במניח את המעות ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא מחולל על המעות הללו דהתם לא יוכל לומר הריני מחלל את כל פירות הכרם לכשילקטוהו דהא אז הוי אינו ברשותו. וא"כ נצטרך למימר שהוא מחלל עתה באופן אם ילקטו יהא מחולל למפרע וכיון דאמרינן אין ברירה לא חייל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמ'. חייב אתה ליתן לו. "חייב אתה ליתן לו" מהווה הוראת בית דין. "צא תן לו" מהווה פסק ב"ד לגבות את הממון. ובכן, אם לא השיב הגנב את הגניבה עד שעת הוראת הדין תורה חייב הוא בכפל. אבל טבח ומכר אפילו לאחר הוראת הב"ד מחייבים דו"ה כל עוד שלא אמרו ב"ד "צא תן לו" כי השם גניבה שבחפצא נשאר עד שעת גביית הב"ד. וצריך הסבר מה החילוק בין כפל לבין דו"ה.
ונראה שהביאור הוא שכפל תלוי ברשעות הגברא, וכדכתיב "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים", ורשעות הגנב נקבע בהוראת הב"ד דהיינו באמירת "חייב אתה ליתן לו". אבל חלות השם גניבה שבחפצא תלוי בגביית בית דין והחזרת החפצא לנגנב. וכ"ז שלא הורו "צא תן לו" ולא התחילו לגבות, החפצא עדיין גנוב וחייב הגנב דו"ה.
איתא לעיל (יג:) דאליבא דר' יהודה שור שהמית שהופקר פטור ממיתה עד שתהא העמדה בדין וגמר דין שווין כאחד. ואולם הרמב"ם (פ"ח מהל' נזקי ממון הל"ד) בנוגע לחיוב תם המזיק פוסק "עד שיהיו לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין". וצ"ע מדוע דין ר"י בנוגע לשור הנסקל תלוי בגמר הדין ואילו הרמב"ם בנוגע לשור תם מצריך בעלים רק בשעת ההעמדה בדין ואינו מזכיר גמר הדין.
ותירץ הגאון ר' משה זצ"ל דלענין שור הנסקל וחיוב נפשות, בנוסף להוראת החיוב ע"פ דין תורה יש אח"כ גם גמר דין מיוחד לחייב את הנידון במיתה. ולפיכך בשור הנסקל מצריך הרמב"ם בעלים בשעת גמר הדין שהוא מחייב המיתה. מאידך לענין ממון המזיק, ההעמדה בדין וגמר הדין באים כאחד, כלומר בשעת הוראת ב"ד "חייב אתה ליתן לו" הבעלים מתחייבים בחיובי הממון בבת אחת עם ההוראה. חיוב חצי נזק קנס מהווה חיוב ממון, ולכן חל בשעת גמר הדין ככל חיוב ממון דעלמא דהיינו בשעה שאומרים לו "חייב אתה ליתן לו" שהיא שעת הרשעת הגברא ולכן בחיוב תם המזיק הזכיר הרמב"ם רק שעת העמדה בדין.
תוס' ד"ה כל שלקטו. וז"ל ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית מתייאש למה צריך להפקיר לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב כהפקר לפוטרו מן המעשר כו' דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא עכ"ל. ר"ל דיאוש דגזילה הוי קנין גזילה מגברא לגברא - מהנגזל לגזלן, כי יאוש דגזילה גומר את קנייני הגזילה של הגזלן. לפיכך אינו צריך לעשות מעשה קנין חדש כדי לקנות, וקונה גם כשהגזילה אינה ברשותו בשעת יאוש. יאוש דגזילה מהווה קנין מגברא לגברא ואינו דומה ליאוש דאבידה שחל כהפקעת הבעלות דבעל הראשון ומהווה חלות דין הפקר.
בא"ד. ואפילו את"ל דלא קני אא"כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה עכ"ל. ר"ל דיאוש בגזילה חל כדין יאוש דאבידה ומפקיע את בעלות הנגזל ומפקיר את החפץ לכל, ולפיכך צריך הגזלן לעשות מעשה קנין חדש כדי לזכות בחפצא ואם לא עשה כן כל המחזיק בה זכה בה.
בא"ד. אי נמי למ"ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה עכ"ל. לפי"ז יסוד קנין יאוש ושינוי רשות הוא דמכיון דבהתירא אתי לידיה הלוקח קונה את החפצא מהנגזל מדין יאוש. ולפיכך אפילו אם המחזיק לקח את החפצא בע"כ של הגזלן קונה אותו מהנגזל על ידי יאוש.
בא"ד. מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבע מן המחזיק בה אחר יאוש. ר"ל דהיאוש הפקיע את בעלות הנגזל בדומה ליאוש באבידה. ולכן המחזיק לא גזל מהבעלים הראשונים ואינו חייב לשלם להם תשלומי הגזילה, וכמו המזיק גזילה אחר יאוש שפטור לשלם לנגזל.
בא"ד. מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל. ר"ל היות שיש לגזלן קנייני גזילה בגוף הדבר וקניינים אלו מחייבים אותו בהשבה, ולכן אסור לאדם אחר להחזיק בחפצא של הגזילה.
בא"ד. ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל. ר"ל דקנייני הגזילה קובעים את הגזלן הראשון כבעלים לחייב את הגזלן השני לשלם לו את דמי הגזילה.
יוצא שקיימות שתי דעות בתוס' אם יאוש בגזילה חל כקנין מגברא לגברא כלומר דיאוש קונה מדין קנין גזילה, או"ד דיאוש חל מדין יאוש דאבידה ועושה את החפצא הפקר לכל. אך אפילו אם חל מדין יאוש דאבידה, יש איסור לגוזלו מהגזלן. איסור זה חל מפני שיש לגזלן קנייני גזילה בחפצא ולא מחמת הבעלים הראשונים שהרי לאחר יאוש בעלותם פקעה כמו באבידה154.
154 וע"ע בשיעורים (דף סו:) ד"ה אינו רוצה לקנות ולעיל בשיעורים (דף סט.) ד"ה סכום ענין יאוש.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

בקזוזות. מוט''ש נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון: דאיכא הנאה מיניה. לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה: אף האי נמי איכא הנאה מיניה. בפדיון: חרסית. כתותי רעפים טיבל''ש בלע''ז: וממחה ושופך. ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר: בד''א. דעבדינן להו היכירא לעוברים ושבים: בשביעית. שהוא הפקר ובהיתר הן באין לאכול: אבל בשאר שני שבוע. שהן באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות: כל הנלקט כו'. אלמא אע''ג דליתיה ברשותיה מפריק ותופס פדיונו: וכי תימא צנועין. לאו סתמא היא אלא רשב''ג מסיים ואזיל ליה למילתיה: ערב. בגט פשוט: צידן. במי שאחזו קורדיקוס: וראיה. בפרק שני דסנהדרין: המתלקט. שעתידין ללקוט: רבי דוסא. לענין לקט קציר קמיירי דקיימא לן שני שבולין לקט שלש אינו לקט ואין כל העניים בקיאין בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להפקיר: דאית ליה לר' יהודה ברירה. דקאמר כל שילקוט וכי לקיט אמרינן הוברר שזה הפקר ואע''פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם:
חייב אתה ליתן לו כו'. משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין עד שיאמר צא תן לו והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ו: ושם ד''ה נגמר) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ומפרש היכי דמי גמר דין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. אע''ג דלא הוי גמר דין ממש כיון שקרוב הדין לגמור אסור להטעות את הזכאי [ועי' תוס' ב''מ יז. ד''ה חייב]: כרם רבעי כו'. ק''ק דלא נקט ערלה תחלה: חרסית. פירש הקונטרס כתותי רעפים וקשה דבפרק כסוי הדם (חולין דף פח. ושם ד''ה חרסית) חשיב חרסית ולבינה כתושה: מה חרסית דלית ביה הנאה. תימה לר''י דבסוף כסוי הדם (שם:) אומר דאין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח ומשמע התם דמכסין בחרסית ותירץ ר''ת דחרסית זורעים בו ומצמיח אבל אין מוציאה . כדי נפילה לכך קרי דלית ביה הנאה ואפילו מוציאה יותר מכדי נפילה הואיל ופירותיה מועטים חשיב לית בה הנאה: והצנועין מניחין את המעות כו'. אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע [דאמילתיה] דת''ק [קאי] צריך לומר דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל: כל הנלקט מזה יהא מחולל. תימה מתי היו אומרים דלמה שמלקטים אחר אמירה לא היה מועיל ואם כן וכי בכל שעה היו אומרים כן בלי הפסק וכ''ת שבכל ערב היו אומרים כן כמו גבי עניים בסמוך מ''מ לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה ואור''י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה והא דקאמר ר' דוסא לעיתותי ערב אפילו מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי אלא עצה טובה קמ''ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקיר אי נמי לעיתותי ערב דוקא אבל שחרית גזרינן שמא לא יפריש דלאחר לקיטה יחול ההפקר וא''ת וכיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמשמע בסמוך למה היו הצנועים דוחקים למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת וי''ל דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים לפיכך לא היו רוצים לחלל הכל בבת אחת אי נמי לפי שלא היה מועיל חילול למה שיגדל אחרי כן וא''ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי''ל דמ''מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע''ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מכל מקום מדאורייתא בטיל: אימא כל המתלקט. משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהן לחלל ותימה דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי ב''ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב''ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ויש לומר דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה והיינו נמי טעמא דב''ש: כל שלקטו עניים היום יהא הפקר. תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים ואוכלין בלא מעשר לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר לכך אומר בעה''ב כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור ממעשר וצריך לומר דבעל הבית אין מתייאש דאם היה מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא וא''כ למ''ד יאוש כדי קני תקשה ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל על ידי יאוש ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית מתייאש למה צריך להפקיר כדי לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב הוא כהפקר לפוטרו מן המעשר כדמוכח באלו מציאות (ב''מ ד' כא:) ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ''ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר ואפילו את''ל דלא קני אא''כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה אי נמי למ''ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה מ''מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא (לקמן ד' קיא:) דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ''מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למ''ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט ושכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל הפחות דמים ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד