דף עט - א
או שגנב והקדיש. [1]
גנב והקיף [מכרו בהקפה]. [2] או שגנב והחליף את הגניבה בדבר אחר, בקנין "חליפין".
או שגנב ונתן במתנה. [3]
או שגנב ופרע את השור בחובו, או שגנב ופרע את השור בהיקיפו [פרע בו את הקפותיו לחנות]. [4]
או שגנב ושלח סבלונות [דורונות, שדרך חתן לשלוח לארוסתו] בבית [5] חמיו - [6]
בכל אלו, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
ותמהינן: מאי קא משמע לן ברייתא זו!?
ומשנינן: חידוש יש ברישא, וחידוש בסיפא: אשמעינן רישא: "גנב ונתן לאחר, וטבח בשליחותו שהוא חייב, וגנב ונתן לאחר ומכר בשליחותו שהוא חייב; והשמיענו בזה התנא דיש שליח לדבר עבירה בטביחה ומכירה, דאף על גב דבכל התורה כולה, אין שליח לדבר עבירה, מכל מקום הכא - בטביחה ומכירה - יש שליח לדבר עבירה!
מאי טעמא?
משום שנאמר: "וטבחו או מכרו", מה מכירה דלא אפשר דלאו על ידי אחר דהיינו לוקח, שהרי המקח נעשה על ידי מוכר ולוקח, אף טביחה על ידי אחר דהיינו שליח מחייב הגנב; ושוב מקישים מכירה לטביחה, לחייב את הגנב אף במכירה על ידי שליח.
ואשמעינן סיפא: גנב והקדיש שהוא חייב, ולהשמיענו: מה לי מכרו להדיוט שחייבתו תורה בארבעה וחמשה, ומה לי מכרו לשמים; ויש לחייב בזה כמו בזה. [7]
א. אין גנב מתחייב אלא כשגנב ועשה מעשה קנין בגניבה. ב. קנין גניבה הוא, או על ידי הגבהה, בין ברשות הבעלים ובין שלא ברשותם; וכן על ידי משיכה, ונחלקו אמוראים בכתובות לא ב, אם משיכה קונה לענין גניבה [8] אפילו ברשות הרבים, או שאין משיכה קונה אלא כשמשכו לרשותו, או לסימטא.
מתניתין:
גנב את השור או את השה ברשות הבעלים, כלומר: משכו מרשות הבעלים, וטבח ומכר אותו חוץ מרשותם, שבמשיכתו חוץ לרשותם - לרשות הרבים [9] או לסימטא - נעשה קנין.
או שגנב חוץ מרשותם, כלומר: היתה הבהמה חוץ מרשות הבעלים והגביהה הגנב שם, והכניסם לרשות הבעלים וטבח ומכר ברשותם של הבעלים.
או שגנב על ידי הגבהה או משיכה, ואף טבח ומכר חוץ מרשותם.
בכל אלו הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. [10]
אבל אם גנב שלא על ידי הגבהה וטבח ומכר ברשותם של הבעלים, הרי זה פטור, כי לא נעשה מעשה קנין. [11]
היה מושכו הגנב לשור מרשות הבעלים ויוצא עמו חוץ לרשותם, ומת השור כשהוא עדיין ברשות הבעלים, הרי הגנב פטור מלשלם על השור, שהרי לא עשה מעשה קנין.
הגביהו הגנב ברשות הבעלים, או הוציאו מרשות הבעלים - לרשות הרבים או לסימטא - ומת, הרי זה חייב, כי עשה מעשה קנין של הגבהה או משיכה.
נתנו [12] לכהן עבור בכורת בנו [שחייב לפדותו], או לבעל חובו, או: לשומר חינם, לשואל, לנושא שכר, ולשוכר. והיה מושכו, [13] ומת השור ברשות הבעלים, הרי הגנב [14] פטור. הגביהו, או שהוציאו מרשות בעלים, ומת, חייב הגנב.
ותתבאר בבא זו בגמרא בסמוך.
גמרא:
בעי אמימר:
האם תיקנו חכמים משיכה בשומרים שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך, [15] או לא תיקנו?
אמר רב יימר לאמימר: תא שמע ממשנתנו שתיקנו משיכה בשומרין:
שהרי שנינו: נתנו לבכורות בנו, או לבעל חובו, לשומר חינם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר, היה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים, פטור; הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת, חייב.
ומאי לאו דזו ששנינו: "היה מושכו, הגביהו, הוציאו" היינו שעשו כן השומר או הכהן או בעל החוב או השואל והשוכר, וכך הוא פירושה של משנתנו:
אמר הגנב לכהן קודם שהגביהו הגנב, שיטלנו הכהן מרשות הבעלים בפדיון בנו של הגנב, או שאמר לבעל חובו שיטלנו בפרעונו, או שאמר לשומר חנם או נושא שכר שיטלוהו משם לשמור עליו, או שאמר לשואל או לשוכר שיטלוהו משם להשתמש בו, והיו "אלו" מושכים את השור ויוצאים מרשות הבעלים, ומת השור קודם שהספיקו להוציאו מרשות הבעלים, הרי הגנב פטור, כי עדיין לא נעשה מעשה קנין לא על ידי הגנב ולא על ידי שלוחיו; אבל אם עשו אלו הגבהה, או שכבר הוציאוהו מרשות הבעלים ונעשית משיכה, כי אז חייב הגנב בהגבהתם של אלו. [16] ואם כן שמע מינה - ממה שנקטה המשנה משיכה והגבהה גם גבי שומרים - תיקנו משיכה בשומרין. [17]
אמר ליה אמימר לרב יימר:
לא כאשר פירשת את אשר שנינו: "היה מושכו, הגביהו, הוציאו", שהכוונה למשיכת והגבהת השומר, או אחד מאלו שנשנו במשנתנו, אלא הכוונה למשיכת והגבהת הגנב -
וכך הוא פירושה של משנתנו: נתן בעל הבית את השור לכהן לפדיון בנו, או שנתנו בעל הבית לבעל חובו [אך עדיין לא הקנה להם, אלא שנתנו להם באפותיקי, ואמר להם, שאם לא יפרע עד יום פלוני שיהא קנוי להם], [18] או לשומר חנם לשואל לנושא שכר ולשוכר, והיה הגנב מושכו מרשותם של אלו, ומת ברשותם, הרי הוא פטור, ומשום שעדיין לא עשה הגנב מעשה קנין; אבל אם הגביהו הגנב ברשותם של אלו או שהוציאו מרשותם, שכבר היה קנין, הרי הגנב חייב.
תמה רב יימר לאמימר: איך יעלה על דעתך לפרש את הסיפא של משנתנו על משיכת והגבהת הגנב!? הא תנא ליה - לדין זה עצמו - ברישא!?
תירץ לו אמימר לרב יימר: תנא רישא דין זה בגנב שגנב מבית הבעלים, ותנא סיפא דין זה בגנב שגנב מבית שומר.
אמר ליה רב אשי לאמימר:
לא תדחייה לרב יימר! כי הפירוש שאתה מפרש במשנתנו, שהמשנה עוסקת ברישא בקנייני הגנב מרשות הבעלים, ובסיפא בקנייני הגנב מבית השומר, אינו מסתבר, כי:
מה לי גנב שגנב מבית שומר, מה לי גנב שגנב מבית בעלים!?
אלא לאו, בהכרח שמשנתנו עוסקת בקנייני השומר ושאר הנזכרים, ואכן שמע מינה: תיקנו משיכה בשומרין.
ומסקינן: שמע מינה! [19]
איתמר נמי, אמר רבי אלעזר: כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות, כך תיקנו משיכה בשומרין.
תניא נמי הכי:
א. כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות, כך תיקנו משיכה בשומרין.
ב. וכשם שהקרקע נקנית ללוקח בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות נקנית לשוכר בכסף בשטר ובחזקה.
ומפרשינן: שכירות דמאי [של מה] אומרת הברייתא שהיא נקנית בקנינים אלו?
הערות
[1] א. פירשו התוספות והרא"ש, שהקדישו לבדק הבית, שהרי מבואר בגמרא לעיל עו א - ומוכח כן מן המשנה לעיל עד ב - שהקדש אינו חשוב כמכירה, משום ש"מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", ובהכרח שברייתא זו המחייבת ארבעה וחמשה משום הקדש, עוסקת בהקדש בדק הבית, וסברת "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן" אינה אלא בקדשי מזבח, ששמו של בעל הקרבן עליו. [מיהו, לדעת ריש לקיש לעיל סח ב, המפרש את המשנה בדף עד ב, שהיא אינה עוסקת כלל בהקדשו של הגנב אלא של הבעלים, אם כן אין סתירה לברייתא מן המשנה, והמקדיש חייב משום מכירה]. אך ראה ברמ"ה רבינו יהונתן ומאירי [הובאו בשיטה מקובצת, וראה "נמוקי יוסף" בדעת הרי"ף], שלא תירצו כהתוספות, ודחו דברי ברייתא זו מהלכה, משום שהיא אכן סותרת את המשנה; וראה עוד בתוספות רי"ד לעיל עו א, שאף בקדשי בדק הבית "שמו עליו, שהרי הבעלים מוסיפים חומש בפדיונו, וכל אדם אין מוסיפין חומש", וראה עוד בשיטות הראשונים בזה ב"ספר המפתח". ב. ב"קובץ ביאורים" לבבא קמא אות נט, הביא בשם ה"מנחת חינוך" [מצוה נד], שאם הקדיש ונשאל על הקדשו, הרי זה פטור מארבעה וחמשה, שהרי התרת החכם עוקרת למפרע את ההקדש, וכאילו לא הקדיש. ותמה על דבריו: כי היות וההלכה כרב נחמן [לעיל סח א], שאפילו אם לא חלה המכירה הרי הוא חייב, אם כן מה בכך שנעקר ההקדש למפרע, והרי על הדיבור אנו מחייבים אותו ולא על החלות [שבלאו הכי אינה חלה], והדיבור הרי לא נעקר למפרע! ? וכתב ש"אפשר ליישב דבריו", שהרי אם נאמר כסברא זו, אם כן בדין שאם גנב ומכר ונמצאת טעות במכירה, יהיה חייב בארבעה וחמשה, שהרי הטעות אינה מבטלת אלא את חלות הקנין, אבל הפעולה לא תתבטל על ידי טעות, ולחיוב ארבעה וחמשה אין אנו צריכים אלא את מעשה המכירה גרידא; אבל באמת זה אינו, כי אף שלדעת רב נחמן אין צורך שיועילו מעשיו, מכל מקום את מעשה המכירה מיהא בעינן, וכשם שאם משך ברשות הרבים [שאינה קונה], אנו אומרים שלא היה כאן מעשה הקנין, הוא הדין אם היה טעות במכר ואין כאן רצון לקנות, שאף מעשה הקנין אין כאן, ומשום שהקנין כשם שהוא צריך את אחד מדרכי הקנין, כך צריך את רצון הקונה והמקנה; ואם כן גם כשנשאל על הקדשו, גזירת הכתוב הוא שיהיה כטעות גמורה בשארי קנינים, ו"אפשר" שפטור מארבעה וחמשה; [ויש לעיין איך יתיר לו החכם דבר שאינו אלא פטומי מילי בעלמא, וראה מה שציין המגיה על ה"מנחת חינוך" הנדמ"ח, אות כ בהערות], וראה עוד ב"קובץ שיעורים" אות לד. וה"מנחת חינוך" [הנדמ"ח אות לה] כתב, שאפילו בנדר על דעת רבים, שבעלמא אין מועיל לו שאלה, מכל מקום כאן יועיל שאלה, ומשום ש"גם הרבים מסכימים, כיון דאין ההקדש חל, למה לא יסכימו, ועדיף מלדבר מצוה דמהני שאלה, ואפילו על דעת רבים, ועיין ש"ך חו"מ סימן רנ"ה סק"ו".
[2] העירו האחרונים, שאם כן בהכרח שהיתה המכירה על ידי משיכה, שהרי לא שילם לו מיד, ו"משיכה" אינה קונה אלא מדרבנן! ? ביאור קושייתם: למאן דאמר "מעות קונות" מן התורה ולא משיכה, [וכמותו אנו פוסקים להלכה], לאו דוקא משיכה אינה קונה, אלא כל קנין אחר שעושה בגוף החפץ אינו מועיל במכירה [אלא במתנה בלבד], ואפילו אם יהא בחצירו שהוא ודאי קנין מן התורה לא יקנה במכירה, [וכפי שהוכיח וביאר ב"דברי יחזקאל" סימן ס] ; שאם לא כן לא קשיא מידי, שהרי יש לפרש כגון שהיה בחצירו של הלוקח, והקנה לו; וראה "ספר המפתח" מה שהביאו בישוב קושיא זו.
[3] הקשה הרשב"א: מנין שהמתנה כמכר לענין חיוב ארבעה וחמשה, והרי בכמה מקומות שהזכירה התורה "מכירה", אין אנו אומרים שמתנה כמכר, וכגון גבי בתי ערי חומה שאמרה תורה: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו וגו", וכן לענין גניבת ומכירת נפש, אינו חייב אלא אם גנב נפש ומכרה, אבל אם נתנו במתנה אינו חייב [ב"פרי יצחק" חלק ב סימן נה ד"ה אמנם בחידושי הרשב"א, כתב, שלא מצאנו בשום מקום מה דינו של הגונב נפש ונתנו במתנה, וצריך להגיה: "חזרת יובל"; ופירש את כוונתו, שאם כי חכמים סוברים בשני אלו שהמתנה כמכר, מכל מקום הרי מקרא ילפינן כן, והם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדין; וראה היטב גם ב"מנחת חינוך" מצוה לו, ובהערה שבנדמ"ח]! ? ותירץ בשם הראב"ד: "דאיכא למימר דמכל מקום נשתרש בחטא בטביחה ומכירה, דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא", [וראה מה שכתב בזה ה"פרי יצחק" שם].
[4] פירש רבינו יהונתן [הובא בשיטמ"ק]: שהיה חייב לחבירו קודם לכן מעות גמורין שהלוה לו, או פרע בהקפה, שקנה בשר ויין מחבירו בהקפה, ועכשיו נתן אותו גנב זאת הבהמה שגנב לחנוני שהקיף לו, ואף על פי שלא באו מעות לידו מעולם, אפילו הכי מיקרי "מכירה"; [וצריך ביאור: כי מאחר שכבר השמיעה לנו הברייתא שאפילו אם נתנו במתנה הרי הוא חייב, למה צריך התנא להשמיענו חידוש זה, וכי גרע זה ממתנה! ?].
[5] ב"שיטה מקובצת" הגירסא היא "לבית חמיו".
[6] א. פירש רבינו יהונתן [הובא בשיטמ"ק]: ושלח סבלונות לבית חמיו נמי מיקריא מכירה, דשמא תאמר: כיון שקידשה, מקריא "קנין כספו", וליחשוב כמי שנתנה לאשתו, דלא מיקריא נתינה, שהרי "מה שקנתה אשה קנתה בעלה", קא משמע לן דלא דמיא ארוסה לנשואה, ומכירה גמורה היא. ב. ב"קובץ ביאורים" לב"ק אות נה, הקשה: לפי דעתו של רב ששת לעיל סח א, הסובר שאין הגנב חייב על מכירה אלא אם מכרו לאחר יאוש, ומשום דבעינן "אהנו מעשיו" [דהיינו שנקנתה הגניבה לקונה ביאוש ושינוי רשות], אם כן משמע, שעיקר החיוב הוא על שהוציאו מרשות בעלים, ואם כן גנב ששינה את החפץ וקנאו בשינוי, למה לא יתחייב כמו על מכירה. וכתב, שהיה אפשר לומר, שגזירת הכתוב היא שאינו חייב על השינוי, שאם לא כן, למה הצרכה התורה לחייב על הטביחה, תיפוק ליה שאין טביחה בלי שינוי; ומיהו משכחת לה טביחה בלי שינוי, כגון אם גנב בהמה מעוברת ושחטה ומצאה בה בן תשעה חי, דקיימא לן שהולד ניתר בשחיטת אמו, שבכי האי גוונא יתחחיב משום טביחה על הולד, שהרי כיון שדינו כשחוט ממש, אם כן הרי זה כאילו שחט שתי בהמות יחד [ראה שם שהוסיף דברים בזה], ואם כן אין ראיה מהכתוב, כי אפשר שאף על שינוי הוא חייב, והצרכה תורה לחדש דין טביחה בבן פקועה, שהיא טביחה ואין בה שינוי; [יש לעיין, שהרי לימודו של רב ששת הוא משום דבעינן דומיא דטביחה ד"אהנו מעשיו", וראה לעיל בתוספות סח א שנסתפקו, אם "אהנו מעשיו דטביחה" היינו שקנאה בשינוי על ידי טביחה, או "אהנו מעשיו דטביחה" היינו שמחסרה מן הבעלים, ולא משום שקנאו; ולכאורה לפי שני ביאורי התוספות אינו חייב על בן פקועה]. וכתב ליישב, כי היות ועל ידי שינוי הרי זה כמו חפץ אחר, וזה הוא טעם הקנין, [וכמו שכתבו התוספות לעיל סה א ד"ה מני] אם כן אין לחייבו על שינוי, שהרי אינו חייב אלא אם הפקיע את הגניבה מרשות בעלים ועשאה לאינה שלו, אבל אם איבד את הדבר לגמרי, כגון שזרקו לים או לאור אין חיוב ארבעה וחמשה, וכיון דטעמא דשינוי קונה הוא משום הוא משום דהוי כאחר ואין זה מה שגנב, אם כן כשעשה שינוי בגניבה נחשב כאילו איבדה מהעולם ותחתיה נתהוה דבר חדש, ונמצא שמה שגנב לא הפקיע מרשות בעלים אלא איבדו לגמרי מן העולם, ומה שקנה הוא חפץ אחר שלא גנבו, ואם כן אי אפשר שיתחייב ארבעה וחמשה בשביל השינוי שעשה, "וזה נכון מאד".
[7] הקשה ה"הפלאה" לעיל עו א: כאן משמע שצריכה הברייתא להשמיענו את הסברא "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", ואילו לעיל בגמרא עו א, על המשנה שם, שלפום ריהטא נראה ממנה שאינו חייב על ההקדש משום מכירה, מקשה הגמרא מן הסברא: "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים"! ? וראה מה שכתב בזה.
[8] ראה בתוספות כאן, ובתוספות בכתובות שם, אם לדעת הסובר שמשיכה קונה ברשות הרבים, היינו דוקא בגניבה או אף בשאר קניות.
[9] ראה הקדמה.
[10] מלשון המשנה היה נראה, שהבבא הראשונה עוסקת, בגניבה ברשות הבעלים, ובטביחה ומכירה חוץ מרשות הבעלים; והבבא השניה, עוסקת בגניבה חוץ מרשות הבעלים, וטביחה ומכירה ברשותם; והשלישית, כשהיו שניהם חוץ לרשות הבעלים, וזה הוא עיקר מה שבא התנא להשמיענו. אך לפי מה שנתבאר בפנים על פי רש"י, נמצא, שהבבא הראשונה עוסקת אף היא בגניבה וטביחה ומכירה חוץ מרשות הבעלים, שאם כי התחיל הגנב למשוך מרשות הבעלים, מכל מקום קנין הגניבה שעושהו לגנב, הרי נעשה ביציאה חוץ מרשות הבעלים.
[11] הקשה הרשב"א: היות והמשנה עוסקת באופן שלא עשה קנין, אם כן למה נקטה המשנה שטבח ברשותם של הבעלים, והרי אין הדין תלוי כלל אם הטביחה היתה ברשות הבעלים או מחוץ לרשותם, ועיקר הדין תלוי אם עשה מעשה קנין או שלא עשה! ? ותירץ בשם הראב"ד: "דהא אתא לאשמועינן, דבעינן המצא תמצא בידו הגניבה, כלומר שתצא מרשות בעלים, ואם נמצאת בידו או בשעת גניבה או בשעת טביחה ומכירה חייב; ואי קשיא לך סיפא: "הגביהו ומת ברשות בעלים, חייב", התם דעתו להוציאו היה, אף על פי שלא הספיק להוציאו, אבל זה שלא הוציאו משם והיה יכול להוציאו, מזיק הוא ואינו גנב שדיבר בו הכתוב" ; וראה תוספת דברים בדברי הראב"ד בחידושיו.
[12] בגמרא מתבאר, מי נתנו, הבעלים או הגנב, ומסקנת הגמרא, שהגנב נתנו.
[13] בגמרא מתבאר, מי מושכו [והגביהו והוציאו], האם הכהן וכל השאר משכו מן הבעלים, או שהגנב משך מהם, ומסקנת הגמרא שזה קאי על הכהן.
[14] כן הוא לפירושו השני של רש"י, ועל פי פירוש זה תתבאר גם הגמרא שעל בבא זו בעמוד זה, ובהערה יתבאר שם הפירוש הראשון.
[15] א. נתבאר על פי רש"י; והנה רש"י בלשונו לא הזכיר כאן אלא שומר, והיה מקום לפרש, שהנידון הוא דוקא לענין שומר חינם ובשכר, ולא לענין שוכר ושואל; אך בהדיא מתבאר בגמרא בבא מציעא צט א, שדין זה אמור גם לגבי שואל. ב. תוספות אינם סוברים כרש"י, וביארו שאי אפשר לפרש את בעיית הגמרא מאימתי מתחייב השומר באחריות והשואל באונסין, כי אין ספק שמשעת משיכה הם מתחייבים, דאם לא כן, מאימתי; ולדעתם, הנידון הוא בדוקא לענין שוכר ושואל, אם מועיל משיכתם שלא יוכלו הבעלים לחזור בהם, וראה בזה מחלוקת גם בשאר הראשונים כאן.
[16] א. הקשו התוספות: איך יתחייב הגנב בהגבהתם של אלו, ואם משום שעשאם שלוחים, הרי "אין שליח לדבר עבירה"! ? ותירצו התוספות, שעד כאן לא אמרו "אין שליח לדבר עבירה" אלא כשהשליח מזיד, אבל כשהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, ראה דבריהם בד"ה נתנו. ב. ומבואר מדבריהם, שאם היה הגנב עצמו עושה קנין להקנותו לכהן לבעל החוב או לשומר, היה הגנב מתחייב בזה, אף שלא עשה קנין לקנותו לעצמו, [על כל פנים במקום שקבלת אותו אדם היא בשביל הגנב, שייפדה בנו או שייפרע חובו, או שייעשה עליו שומר עבור הגנב] ; שאם לא כן, אפילו אם תמצי לומר שיש שליח לדבר עבירה בשוגג, הרי זה דוקא אם עשה השליח מעשה שיש בו לחייב את המשלח, אבל בנידון דידן הרי עשה השליח קנין כדי לזכותו לעצמו, או להיות עליו שומר, ולמה מתחייב הגנב במעשה זה. ג. ומדברי הרשב"א בשם הראב"ד נראה, שהוא מחלק בזה בין כהן ובעל חוב לשומר, שהקשה: "אבל הכא, שומר כי מגבה ליה, לא לזכותו לגנב הוא מגביהו, אלא לשמירה בעלמא, אם כן במאי קני ליה גנב", ומכח זה ביאר ביאור אחר בגמרא; ומדבריו שם מבואר, שלא הוקשה לו אלא בשומר, ולא בנתנו לכהן או לבעל חובו, שבזה שפיר מתחייב הגנב על ידי מעשה שלוחו, וראה שם היטב. ד. ובתוספות רי"ד מבואר בסוגייתנו, שאם שומר מתחייב לשמור בדיבור בעלמא, כי אז היה חייב הגנב אפילו בדיבור בעלמא, ראה שם בד"ה היה מושכו, שכתב: "כיון דאהני עובדין דגנב שמסרו לשומר, יתחייב כפל מאותה השעה ומה צורך למשיכתו של שומר", ולפי זה משומר לא קשיא; ואפשר, שכל סברת התוספות רי"ד אינה אלא בשומר, ומשום שהוא סובר, שיכול אדם למנות שומר עבורו, אף שהחפץ אינו שלו, [ראה בזה ב"קהלות יעקב" בבא מציעא סימן לג בנדמ"ח, שהביא בזה מחלוקת ראשונים] ; אבל כשנתנו לכהן או לבעל חובו, שאין הקנין חל שהרי אינו שלו, בזה לא מועיל סברת התוספות רי"ד, וחיובו בזה הוא דוקא משום שהגנב מתחייב בין שהכניסו לרשותו שלו ובין שהכניסו לרשות אחר. ה. ב"קצות החושן" סימן שמח סק"ד, הוכיח, שלפי שיטת רש"י, אפילו כשהשליח שוגג אין שליח לדבר עבירה; וביאר את סוגייתנו לשיטת רש"י, שהוא הולך כאן לשיטתו בבבא מציעא ח א, שנראה מדבריו גבי שותפין שגנבו, שאם האחד הגביה לו ולחבירו הרי שגם חבירו נעשה גנב עליו, ומשום ד"מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה"; ואם כן אף בעניננו, היות ואלו זוכים לעצמם על ידי הקנין, לכן אמרינן "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". [ונמצא לפי דבריו, ששומר הקונה חפץ כדי להתחייב בשמירה לבעלים, כשיטת רש"י, זה מיקרי: "מיגו דזכי לנפשיה "].
[17] הגמרא צריכה ביאור: האיך מוכח מכאן שתיקנו משיכה בשומרים, והרי אין אנו דנים כאן על חיובי השומר, אלא על חיובי הגנב על ידי משיכת השומר, ואם כן בין אם תיקנו ובין אם לא תיקנו משיכה בשומרים, אי אפשר שיתחייב הגנב אלא כשמשכו השומר, היות והגנב צריך קנין! ? וב"קצות החושן" [שם, שמח ד] כתב ליישב על פי דרכו, שאין מועילה משיכת השומר לחייב את המשלח, אלא משום "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", ואם כן הרי ניחא, שאם השומר עצמו אין צריך משיכה, אם כן אין כאן "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", ראה שם. ובתוספות רי"ד מבואר, שאם לא תיקנו משיכה בשומרין, אלא שהשומר מתחייב לגנב בדיבור בעלמא, כי אז היה חייב הגנב בדיבור בעלמא, ואם כן מוכח שתיקנו משיכה בשומרין; וראה היטב ב"פני יהושע" ד"ה מאי לאו.
[18] רשב"א.
[19] הסוגיא נתבארה לפי פירושו השני של הרש"י במשנה; ואילו לפי פירושו הראשון של הרש"י, כך הוא פירוש המשנה לפי המסקנא: הסיפא של משנתנו אינה עוסקת בדיני גנב כלל, אלא בדיני הקנינים של הכהן, בעל החוב או השומרים שקיבלו את השור מן הבעלים, וביחס אליהם; ומלמדת אותנו המשנה, שלא חל הפדיון או הפרעון או חיוב השומרים אלא לאחר שנעשה על ידם מעשה קנין של משיכה מרשות הבעלים, או הגבהה; וזה הוא הפירוש "מאי לאו, שומר", כלומר: מאי לאו שמשנתנו עוסקת בחיובי השומר, וכן הוא באמת מסקנת הגמרא. וזו היא ששנינו: "נתנו [הבעלים] לבכורת בנו או לבעל חובו, והיה מושכו [הכהן או בעל החוב] ומת ברשות בעלים, פטור", כלומר הכהן או בעל החוב פטור מלישא בהפסד השור, כי עדיין לא יצאו הבעלים ידי פדיון וידי פרעון, כי הכהן או בעל החוב לא קנו את השור, ומיתת השור הפסדם של בעלים הוא; ואם כבר הגביהו או שמשכו הכהן או בעל החוב את השור, כי אז הכהן או בעל החוב "חייב", כלומר: הפסד מיתת השור היא עליהם, שברשותם מת, כי כבר קנאוהו. וכן הוא הדין לגבי חיוב השומרים באחריות על מיתת השור, שאם עדין לא הגביהו או משכו, הרי הם פטורים מלשלם על מיתת השור, ואם כבר הגביהו או משכו, חייבים הם באחריות מיתת השור, ומשום ש"תיקנו משיכה בשומרים" ואין הם חייבים באחריות, קודם שעשו קנין. וביאור דחיית הגמרא: "לא גנב" אינה שונה בין שני הפירושים. וכתב רש"י, שפירוש זה אינו עיקר, ומשני טעמים: האחד: דחוק הוא לשון "פטור" ו"חייב" שאומרת המשנה ביחס לכהן או לבעל החוב, כי היה להם לומר "לא הפסיד, והפסיד". השני: למה מתחייבים השומרים כולם באחריות מיתת השור, והרי שואל בלבד הוא שחייב באחריותו של שור שמת כדרכו.
סימן ל"ה
סוגיא דנתנו לבכורות בנו. וסוגיא דנתן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור. ויבאר אי משנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן. והטעם דלא קנה בשינוי משום שלא רצה לקנות. ויבאר דין הוציאוה ע"מ לאבדה. אי נעשה גזלן במשיכה זו:
דף עט גמ' נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לשומר חנם לשואל לנושא שכר ולשוכר והי' מושכו ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב. ופירש רש"י שני פירושים. פירוש אחד. דנתנו הבעלים לשומרים וחייב ופטור דקתני. הוא בחיוב אונסין. ולישנא חדא דנתנו הגנב לשומרים וחייב ופטור דקתני. היינו שנתחייב הגנב בקנין שלוחיו. והתוס' הסכימו ללשון אחר דרש"י. ואע"ג דהוי שליח לדבר עבירה כיון דמיירי בשוגג. בשוגג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה. אכן הרמב"ם פירש דנתנו הגנב לשומרים בבית הבעלים והיו השומרים מושכים ומת בבית הבעלים פטור השומר. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א נראה מדבריו הא דקתני במתניתין הגביהו השומר חייב כפל לבעלים קאמר לפי שהוא גנב. וא"כ היכי שמעינן מיני' תקנו משיכה בשומרים. והלא שמשום גנב הוא חייב ולא משום שומר. אלא ודאי הא דמוקמינן לה בשומר לא בנתנו בבית הבעלים קאמר ואף לא בגנב אלא מילתא באנפי נפשי' קאמר עכ"ל:
ונראה לי ליישב דהנה הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות שכירות ה"ד) ז"ל נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו צמרו. צבעו כעור או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום. נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא. ועשה כסא רע או ספסל אם השבח יתר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה. ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד. אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו. וכתב ע"ז הראב"ד אין לזה טעם. וכתב ע"ז המ"מ ז"ל ואינו יודע למה כתב כן שהרי טעם נכון הוא שאחר שהדין הוא לחשב אי זהו מועט אם ההוצאה או השבח ויתן המועט אם רצה צבע הזה אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכמדומה לי שכונת הר"א ז"ל היתה לומר דבר שאינו צריך לכותבו הוא. וכמובן דחוק מאד לפרש כונת הראב"ד כן. לכן נראה לי לומר דהנה לכאורה מחלוקת ר"מ ור' יהודה בנותן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דר"מ ס"ל נותן לו דמי צמרו. ור"י ס"ל אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח. נותן לו את השבח. דר"מ ס"ל משנה מדעת של בעה"ב נקרא גזלן ור"י ס"ל דמשנה מדעת בעה"ב לא נקרא גזלן. אכן הראב"ד ס"ל דזה גם ר' יהודה מודה דמשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן. שהרי ס"ל דשואל שלא מדעת בעה"ב נקרא גזלן. הרי כיון דמשתמש שלא מדעת בעה"ב נקרא גזלן על החפץ. א"כ כשהבעה"ב רוצה לצבוע הצמר שחור. והוא השתמש בהצמר לצבוע אדום נקרא גזלן. והא דלא ס"ל לר' יהודה דנותן לו דמי צמרו אף דשינוי הוא. דאף דגזלן הוא. אעפ"כ לא קני בשינוי דאימתי קונה שינוי אלא בנתכוון לגזול ולקנות אבל הכא הרי לא גזל לקנות. אלא שצבע שלא כדעת הבעה"ב. ואף דמשתמש בחפץ של אחר הוא גזלן אבל לקנות הדבר ע"י קניני גזילה. כיון דלא רצה לקנות לא קני. וכן הוא בתוס' ד"ה בשבח שעל גבי גזילה (בדף צ"ה), ז"ל והא דלא קני בצבע לפי שאין מתכוין לקנותו. ואף כי מדברי התוס' אין ראי' דיש לומר דכיון דלא נתכוין לקנותו לא הוי גזלן. דברי הראב"ד יש לפרש דגזלן הוי. רק דלא קנה עי"ז השינוי שצבעו אדום כיון דלא נתכוון לקנותו:
והנה רש"י (בדף צ"ב) ד"ה דהכחשה דלא הדר כתב וז"ל כגון מתה או נשברה רגלה. והקשה גדול אחד. דמשמע מדברי רש"י דנשברה רגלה הוי שינוי. והרי (בדף ע"ח) אמרינן בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו (היינו אי מחויב דו"ה על המכירה) מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין או דלמא מאי דזבין הא לא שייר. ואי נימא דקטע רגלה הוי שינוי. א"כ שלו הוא מוכר. דהרי קניא בשינוי. וע"כ דנשברה רגלה לא הוי שינוי. ואמרתי ליישב ע"פ מה שכתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גזילה ה' ט"ו) ז"ל גזל כלי ושברו אין שמין לו הפחת אלא משלם דמיו והכלי השבור של גזלן ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת. שזו תקנה היא לבעלים. ואם לא רצו הרשות בידן וכן כל כיוצא בזה. וכתב ע"ז המ"מ ז"ל וצ"ע למה לא קנה הגזלן בשינוי מעשה ואולי בששמו עליו עכ"ל. ונראה לי דהנה בגזלן יש שני דינים. יש דין שינוי דזה ילפינן מכאשר גזל. מזה ילפינן דאם נשתנה הגזילה קונה בשינוי, ויש עוד דין חיים שנים ישלם. דצריך לשלם חיים כאשר גזל. והנה הא דאמרינן דשינוי קונה. היינו דוקא שנשתנה כל הדבר מקמח עשה סלת. דכל הדבר נשתנה. אבל בשבר הכלי אין הכונה, שנשתברה עד שנעשית שברים. דאז בודאי הוי מקרי שכל הדבר נשתנה שמקודם הי' נקרא כלי ועתה מקרי שבר כלי. וכן כתב הרמב"ם בלשונו הכלי השבור. הרי דעדיין כלי הוא. רק דמיירי שעשה פחת בהכלי דא"כ לא נשתנה כלל רק שיש בה חסרון. שאינה טובה כמקודם להשתמש בה. אבל נהי ששינוי אין כאן. אבל דין דחיים שנים. דכתב התוס' בב"ק (דף י"א) ד"ה אין שמין דמזה ילפינן דצריך חיים ושלמים כאשר גזל וכיון שיש בה פחת הרי איננה כמו שגזל, אבל כיון דמדין שינוי אין כאן. ורק מדין חיים ישלם. דיני תשלומין הוי טובה ותקנה לנגזל ותלי בדעתו אם רוצה לתבוע התשלומין או לא. ולא דמי לשינוי. דהתם דין הוא דקונה הגזלן. ולא תלי ברצון הנגזל. דכיון דנעשית כבר של הגזלן אף אם יחפוץ הנגזל קונה בע"כ. אבל דין דחיים שנים ישלם כיון דהוא תשלומין לא קנין. תלוי ברצון הנגזל אם תובע התשלומין. ומעתה בעשה שבר בהכלי. דמדין שינוי לא קנה שהרי אין זה שינוי שנשתנה כל הכלי. שהרי כלי היא גם עתה. אלא שיש בה חסרון. ורק שהנגזל יכול לתבעו לשלם לו כלי טובה. מדין חיים ישלם היינו תן לי כלי טובה כמו שגזלת ממני. משו"ה תלוי זה ברצון הנגזל אם ירצה יתבע לשלם לו דמים. ואם אינו רוצה אלא תובעו לשלם הפחת הרשות בידו. ולפי"ז מיושב שפיר דברי רש"י דנהי דמוכח מהא דגנבה קטעה דנשברה רגלה לא הוי שינוי. היינו כיון דעדיין הבהמה כולה כמו שהיא. ולא קני לה מדין שינוי. אבל עכ"פ כיון דהיא עתה צלועה הרי אינה טובה כמו שהיתה מקודם. נמצא דאם יתבע הנגזל. שלם לי פרה טובה שתהי' חיים כמו שגזלת. יהי' מחויב לשלם לו דמים. א"כ גבי אין שמין לגנב ולא לגזלן. שפיר כתב רש"י דהא דקאמרינן כי קאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן הוא בהכחשה דלא הדר. כגון שנשברה רגלה. דהא דאין שמין הוא מטעם חיים. א"כ בנשברה רגלה לא חיים היא. ומחויב לשלם פרה טובה או דמים אם ירצה הנגזל אף דשינוי הוי:
ולפי"ז יתיישב שפיר דברי הראב"ד דכתב על הא דכתב הרמב"ם גבי נתן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור. דאם אמר בעל הכלי אין אני רוצה בתקנה זו היינו שאם השבח יתר על היציאה ליתן לו היציאה. אלא יתן לי דמי צמרי אין שומעין לו כתב הראב"ד ע"ז אין לזה טעם. ותמהו מדוע אין לזה טעם. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה ביארנו דהראב"ד ס"ל דגם ר' יהודה מודה דכשמשתמש בדבר של זה נגד דעתו. היינו שצבעו שחור הוי גזלן. אלא דמשו"ה לא קנה בשינוי. דכיון דלא רצה לקנות אין קונה בשינוי. והנה ביארנו דבגזלן יש שני דינים. יש דין דקונה בשינוי. ויש עוד דין דחיים ישלם היינו טובים כמו שגזל. ולפי"ז בשואל שלא מדעת דקיי"ל דגזלן הוא. אף דבשינוי לא יקנה. כיון דאין רוצה לקנות. אבל הדין דחיים ישלם ישאר. שאם בעל החפץ יאמר תן לי טובה כמו שגזלת יתחייב לשלם דמים. נמצא דשפיר השיג הראב"ד דאיך כתב הרמב"ם אם בעל הצמר אמר אין אני רוצה בתקנה זו אין שומעין נהי דאם רצה בעל הצמר לקבל צמרו ולסלק להצבע בעד השבח או היציאה קיי"ל דהרשות בידו כיון דלא קנה הצבע בשינוי. אף דגזלן הוא כששינה מדעת בעה"ב. כיון דלא רצה לקנות הצמר. אבל חיים ישלם רמי עליו החיוב. הוא לשלם צמר טוב כמו שהי' שיכול הנגזל לצבוע שחור כשירצה. והוא נותן לו צמר כזה. שאין יכול לצבעו שחור. שהצמר הזה כבר הוא אדום. ואם יתבע כן יתחייב הצבע לשלם דמי צמרו. אלא כיון דמדין חיים ישלם אתינן עלה תקנה היא לנגזל ותלוי ברצונו כמו שפסק הרמב"ם גבי שבר הכלי ה"נ לסברת הראב"ד דס"ל דאף ר' יהודה מודה דמשנה מדעת של בעה"ב נקרא גזלן. אכן הרמב"ם ס"ל דלר' יהודה משנה מדעת של בעה"ב לאו גזלן הוא כלל ולא דמי לשואל שלא מדעת. דהתם הרי גזל הדבר להשתמש בו ונעשה גזלן על החפץ להשתמש בהחפץ. אבל מה שרצה לעשות בו צבע נגד דעתו של בעה"ב בשביל זה לא נקרא גזלן על החפץ:
והנה (בדף צ"ח) אמרינן אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר ליה הא מנח קמך אי בעית שקלי' כו'. והני מילי דאדי' אדוי' אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי מעבד. והקשה בתוס' ז"ל משמע מהכא דלא חשיב הגבהה כי אדי' אדוי' בלא נטילה בידו אף ע"פ שעומד באויר למעלה מג' קודם שיפול לגמרי כו'. וקשה דבפרק קמא דב"מ אמר גבי טלית שראשו אחד על העמוד וראשו אחד מונח ע"ג קרקע שאם הגביה אדם ראשו המונח ע"ג קרקע ונתן ראש שע"ג עמוד להביאו אצלו שהוא קונה מטעם הגבהה הואיל ומביאו על האויר למעלה מג'. עיין שם בדברי התוס'. ונראה לי דאע"ג דהוי הגבהה. אעפ"כ לא הוי גזילה. דהנה גבי גזילה וגניבה כתיב קרא אם המצא תמצא בידו. א"כ לא הוי גזלן עד שתהי' הגזילה בידו אלא דמרבינן מהמצא תמצא דלאו דוקא ידו אלא גגו חצירו וקרפיפו נמי מקרי ידו וממילא ידעינן דלאו דוקא גגו. אלא כל קנינים שעושה כיון דקנין הוי הכנסה לרשותו. א"כ זה שעשה קנין בהגזילה מקרי הכניס לרשותו. משו"ה כשעשה הגבהה בגזילה לקנותה הרי הכניסה לרשותו:
דזה ילפינן מהמצא תמצא דהכנסה לרשותו נמי בידו מקריא. אבל אם לא הי' הגבהה קנין. הרי לא הוכנס הגזילה לרשותו לא הי' מתחייב. ואימתי הוי הגבהה קנין אלא כשרוצה לקנותה אז ההגבהה מקרי קנין דכמו דגזיה"כ הוא דהגבהה מועיל לקנותה כולה ה"נ מועיל לקניני גזילה. אבל אם אדם מגביה דבר ע"מ שלא לקנותה האם נימא דעשה קנין אלא שלא קנה. בודאי דמקרי שלא עשה כלל קנין דאימתי הוי הגבהה קנין. אלא כשמתכוין לקנות אבל כשאינו מתכווין לקנות לא מקרי כלל ההגבהה קנין כמו כשאדם מגביה דבר שלו האם נימא דמקרי שעושה קנינים אלא שאין צריך לקנינים. בודאי דלא מקרי כלל שעושה קנינים ה"נ כשמגביה דבר של חבירו. אם אינו מתכוין לקנות לא מקרי שעושה קנין רק מגביה סתם. א"כ באדי' אדוי' למטבע של חבירו לים הגדול. נהי דהוי גזילה כיון שרצה לזורקה לים. אבל כיון דלא רצה לקנותה ההגבהה שעשה לא מקרי קנין. ולא מקרי הכנסה לרשותו. ומשו"ה אם שקלי' בידו. כיון דזה ג"כ הוי גזילה שרצה לזורקה לים. משו"ה מחויב למיעבד השבה אבל אם לא שקלי' בידו רק דאדי' אדוי' כיון דלא נתכוין לקנותו לא הוי קנין. נמצא שלא הוכנס הגזילה לרשותו משו"ה באדי' אדוי' פטור. שוב ראיתי שכן הוא מפורש בתוס' בפרק הכונס בשם הירושל' דהוציאוה לסטים לסטים חייבים. ואיתא בירושלמי דדוקא הוציאוהו לגוזלה. אבל הוציאוה ע"מ לאבדה פטור. וזה אין לומר דע"מ לאבדה לא מקרי גזלן. דהרי הכא אמרינן דכי שקלי' בידי' מגזל גזלי' אף שרצה לזורקה לים, וכן אמרינן בפירוש בגיטין גבי מנסך דכי אגבהה קני', אף שההגבהה היתה לנסך ע"כ דע"מ לאבדה נמי גזילה מקרי, וא"כ אמאי בהוציאוה לסטים ע"מ לאבדה פטור, ע"כ כמו שכתבנו דאימתי הוי משיכה קנין כשמתכוין לקנותה, אבל כשאין מתכוין לקנותה לא הוי המשיכה קנין רק כמושך בהמה שלו דלא הוי קנין, ומשו"ה בהוציאוה ע"מ לאבדה פטורים, משום דהמשיכה לא היתה קנין וזהו דאמרינן העודר בנכסי הגר, וסבר שלו הן לא קני. אבל עודר בנכסי גר זה וסבר של גר אחר הן קני משום דכי מתכוין לקנות הוי החזקה קנין, וא"כ עשה מעשה הקנין, משו"ה הרי בעודר בנכסי הגר וסבר של גר אחר קני, אבל בעודר בנכסי הגר וקא סבר שלו הן, לא נתכוין לקנין. והוי רק עודר בעלמא. לא עושה קנין משו"ה לא קני:
ולפי"ז מיושבים שפיר דברי הרמב"ם שכתב בנתנו לבכורות בנו לשומר חנם והגביהו השומר או השואל מבית בעלים ומת, חייב השומר כפל, והקשה הראב"ד כיון דחיוב השומר הוא מטעם גנב, איך מביא ראי' בגמ' דתקנו משיכה בשומרים, הא לאו מדין שומר מתחייב, אלא מדין גנב, אכן לפי הנ"ל ניחא, דהנה הא דהכא השומר מתחייב מטעם גנב, אין הכונה כגנב דעלמא. שהרי הכא לא נתכוין לגנוב בעד עצמו ורק משו"ה חייב שהרי כוון לגנוב לתת להגנב דכיון שהוא ידע שהגנב גנב הבהמה והוא משך ע"מ לתתה להגנב מתחייב השומר בכפל. נמצא דהוי רק כמוציאה ע"מ לאבדה. וא"כ תקשה איך מתחייב בהוציאה מרשות בעלים הא לא כיון לקנותה. וא"כ לאו משיכה היא של קנין. רק מושך בעלמא. וא"כ לא הכניסה לרשותו. בשלמא בהגביהה נטלה בידו. אבל בהוציאה דהוי משיכה הא אמרינן הוציאוה לסטים ע"מ לאבדה פטור. אך כיון שתקנו משיכה בשומרים א"כ גם בנתכוין להעשות שומר עלי'. ג"כ מקרי הכנסה לרשותו. א"כ לאו מושך בעלמא הוא אלא עושה קנין. שהרי כוון לעשות קנין וכיון שעשה קנין הרי הכניסה לרשותו. א"כ מביא שפיר ראי' דתקנו משיכה בשומרים. דאם נימא דבשומרים לא תקנו כלל משיכה. א"כ אינו מכניס כלל לרשותו. רק כיון שנסתלקו הבעלים משמירת הבהמה מחויב השומר. א"כ הרי לא כוון במשיכתו להכניסה לרשותו וא"כ הוי רק כהוציאה ע"מ לאבדה דפטור. ואיך קתני מתניתין דחייב השומר כפל. ע"כ דתקנו משיכה בשומרין וא"כ כשנתכוין להעשות שומר עלי' הכניסה לרשותו והוי המשיכה קנין ונמצאת הגניבה בידו ומחויב כפל כיון דעל מנת לאבדה נמי גנב הוא:
סימן ל"ו
יבאר סוגיא דרב ענן הדר גודא בארעא דלאו דילי' בב"ב מ"א. ויחקור אם בדעת אחרת מקנה בעינן כונה לקנין:
ולפי הנ"ל יש לבאר ג"כ דברי הרמב"ם והראב"ד (בפ"ב מהלכות מכירה ה"ט) ז"ל הרמב"ם האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך לא קנה וכתב ע"ז הראב"ד נ"ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל"א שהיא קנוי' לו מידי דהוה אהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דחיילי קידושין בההוא יומא עכ"ל הראב"ד. וכתב המ"מ ע"ז ז"ל ויש לחלק דאם איתא אפילו ברה"ר אם דומה לאשה הוא. אלא הכא היינו טעמא דכיון דלא אמר מעכשיו במאי יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו. ונראה לי לבאר טעם מחלקותם. דהנה כתבו הפוסקים דהא דאמרינן העודר בנכסי הגר וקא סבר שלו הן דלא קנה היינו דוקא בנכסי הפקר. אבל בדעת אחרת מקנה אף היכא דלא נתכוון לקנותה דסבר שלו הן קנה. והוכיחו זה מהא דאמרינן בגיטין שהי' מלוה לכל בני הכפר. והי' כותב בכתב ידו ואחרים חותמים. ואמרינן דילמא זקן שאני דידע לאקנוי' והקשה הרשב"א נהי דזקן ידע והקנה להם הנייר. אבל הלווים הא לא ידעו שהזקן מקנה להם. ולא כוונו לקנות. ותירץ הרשב"א דכיון דדעת אחרת מקנה להם לא בעינן כונה ולא דמי לעודר בנכסי גר דהתם הוי נכסי הפקר ואין כאן דעת אחרת מקנה. ועוד הביאו בשם הראב"ד דהקשה על הא דאמרינן במס' ב"ב (דף מ"א) רב ענן שקל בידקא בארעי' אזל הדר גודא בארעי' דחברי' אתא לקמי' דרב נחמן א"ל זיל הדר והא אחזקי לי א"ל כמאן כר"י וכר' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הילכתא כותיה. א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ידעית לא הוי עבדת כי היכי דאת לא הוה ידעת הוא נמי לא הוה ידע והקשה הראב"ד דמשמע דדוקא משום דמחילה בטעות לא הוה מחילה. אבל אם הי' מחילה בטעות מחילה הי' קונה אמאי כיון דבשעת מעשה שהדר גודא סבר שהמקום שלו כדקאמר ליה רב נחמן את גופא מי הוי ידעית. א"כ הוי כעודר בנכסי הגר וסבר שלו הן דלא קנה. ותירץ הראב"ד דבדעת אחרת מקנה מועיל אפילו כשסבר דשלו הן. אכן לפי ההסבר שכתבנו דמשו"ה עודר בנכסי הגר וסבר שלו הן דלא קנה הוא משום דאימתי מקרי עודר חזקה כשמכוין לקנות אבל באינו מכוין לקנות לא הוי חזקה דכשאדם עודר בנכסיו לא מקרי שעושה חזקות א"כ כיון דטעמא דאין קונה בנכסי הגר כשסבר דשלו הן. משום דלא עשה חזקה. א"כ מה מועיל שדעת אחרת מקנה אותו הא הוא לא עשה חזקה כיון שסבר ששלו הוא:
לכן נראה לי דהרמב"ם ס"ל באמת דאף בדעת אחרת מקנה בעינן כונה בקניני חזקות ומשיכה והגבהה. והא דהקשה הרשב"א מזקן שאני דידע לאקנויי נראה לי דלא קשה. דהא דאמרינן דבעינן כונה הוא דוקא בעודר ומושך דכשאינו מתכוין לקנות לא מקרי שעשה חזקה. אבל בידו לא גרע מחצירו של אדם דקונה שלא מדעתו. ה"נ בנטל הנייר בידו קנה אף היכא דלא נתכוון לזכות שלא ידע שמקנה לו. ורק באדי' אדוי' דהתם לא נטל בידו. אלא שעשה קנין הגבהה בזה אמרינן כיון דלא נתכוון לזכות לא הוי הגבהה. שוב מצאתי שהקצוה"ח (בסימן רס"ח סק"ג) הביא כן בשם המהרי"ט דכמו דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ה"נ ידו קונה שלא מדעתו. אלא דהקצוה"ח בעצמו אומר דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' דרש"י כתב בפ"ב דכתובות (דף ל"א) דהגבהה אפילו בידו בעינן שלשה טפחים ובתוס' שהקשו שם על רש"י דכלי שבידו אין צריך שלשה. וא"כ לשיטת תוס' ידו לא גרע מחצירו. אבל לשיטת רש"י ידו אינו קונה אלא מטעם הגבהה והוא בתורת קנין הגבהה וכל שהוא קנין בעי כונה לזכות אך הדברים תמוהים. דאיך נימא דידו גרע מחצירו דעיקר קרא כתיב אם המצא תמצא בידו. אלא דאמרינן אין לי אלא ידו גגו חצירו כו' ת"ל אם המצא תמצא מ"מ הרי דעיקר קרא כתב ידו. ואנן ניקו ונימא דידו הוי רק מטעם הגבהה. והא דכתב רש"י שם בכתובות (דף ל"א) על הא דאמר רב אשי כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. כתב רש"י ז"ל וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין קנין נמי חשוב מקום למקני כאילו הגביהה למעלה משלשה עכ"ל רש"י. דמזה הוכיח הקצוה"ח דיד לא הוי אלא מטעם קנין. נראה לי דדעת רש"י דמשו"ה איצטריך רב אשי למימר וכדרבא דאמר ידו של אדם חשובה. דה"א כיון דהיד מונח למטה משלשה בטל לגבי הקרקע. ולא מקרי שמונח בידו דלמטה משלשה כארעא סמיכתא וכמו דאמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. משום דהכלי בטל לגבי קרקע. והא דאמרינן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה היינו דוקא במונחין למטה משלשה אבל אם הגביה הכלי למעלה משלשה קנה מטעם כלי כדמוכח בע"ז ע"א דאמרינן כי מטא לאוירא דמנא קני'. וא"כ הוי אמינא דגם כשמונח בידו. אם היד הוא למטה משלשה בטל לגבי הקרקע ע"ז אמר כדרבא דאמר ידו של אדם חשובה. וכי היכי דחשיב מקום לענין שבת. לענין מקני נמי חשוב מקום ולא בטל לגבי הרשות כאילו הגביה היד למעלה משלשה. דידו חשוב ולא בטיל. וקנה מתורת יד. וא"כ בודאי דלא הוי ראיה מזקן שאעפ"י שלא ידעו הלווים שהזקן מקנה להם קני מטעם ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו. דק"ו הוא מיד כדכתב המהרי"ט. וכן הוא מפורש דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו בתוס' ב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי ז"ל התוס' ואין להקשות דאע"ג דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצירו דחצר מתורת יד איתרבאי, אלא דקושית הראב"ד מגמ' ב"ב גבי רב ענן הדר גודא לכאורה קושיא גדולה היא דהא התם חזקה הויא. וא"כ למה ליה למימר מטעם דמחילה בטעות לא הויא מחילה. אף אם מחילה בטעות הויא מחילה כיון שלא כוון לזכות לאו חזקה היא ורבינו הגרעק"א הוכיח עוד מהאי סוגיא דבדעת אחרת מקנה אף דעת מקנה לא בעינן דאם נימא דלא מהני אלא כשהמקנה כוון להקנות אז מהני אף כשהקונה עדר וסבר שלו הן. א"כ סוף סוף ישאר הקושיא למה לי טעם דמחילה בטעות לא הויא מחילה תיפוק ליה דהרי המקנה לא כוון להקנות. ובודאי דזה תימא גדולה אף אם נימא דדעת אחרת טוב יותר מעודר בנכסי הגר. היינו משום דמה שהמקנה חושב להקנות זה עושה חזקה דהוי כונת המקנה כונה. אבל אם המקנה לא חישב להקנות במה יועיל יותר מעודר בנכסי הגר:
לכן נראה לי לפרש פירוש אחר בדברי הגמ' דהנה הרשב"ם פירש דהא דכתב רב ענן והא אחזקי לי הוא שטענת רב ענן הי' כיון שעל פיו ובמצותו בנה הכותל הוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני וכיון שעל פיו עשיתי ובמצותו החזקתי יום או יומים שהי' כותל שלי בקרקע שלו והוא ידע ולא מיחה אלא שתק הרי חזקתו חזקה שיש עמה טענה. והקשה בתוס' דהא מדקאמר לקמן והא אחיל משמע דעד השתא לא החזיק בה מטענת מחילה. ועוד דלאלתר הוי ליה לרב נחמן לומר מחילה בטעות הוא. ונראה לפרש הוא טען שלקחה ממנו ולא היו עדים שלקחה והי' רוצה להיות נאמן מתורת חזקה עכ"ל התוס' וכמובן גם פירוש התוס' קשה דמלשון הגמ' רב ענן שקל בידקא כו' אזל הדר גודא בארעא דלא דילי' משמע דלא אמר שקנה. וגם התוס' מסקי בסוף הדיבור דאין הסוגיא מוכחת כן. עוד הקשה בתוס' בד"ה אמר ליה מחילה בטעות. דאיך אמרינן כאן דמחילה בטעות לא הויא מחילה דהא בפרק איזהו נשך (דף ס"ד) ס"ל לרב נחמן דבכל דוכתי מחילה בטעות הויא מחילה. ורק בהלואה לא הויא מחילה משום דמחזי כרבית. לכן נראה לי דרב ענן וההוא גברא לא הי' מחולקים כלל על עיקר הקרקע של מי היא. רק דהא הדין השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין הכותל באמצע. וא"כ החיוב על שניהם לתת מקום להכותל ועתה הדר גודא בארעא דלא דילי' היינו שהכותל העמיד כולה על מקום השני. וטענת רב ענן היתה כיון שבנה הכותל במצותו הרי החזיק שיהי' לו חזקה. שהכותל יעמוד כל ימי עמידת הכותל על מקום של חבירו. דאעפ"י דבעינן חזקה שלשה שנים היינו דוקא ברצה לקנות גוף הדבר אבל אם לא קנה אלא לחזקת תשמישין כמו באחזיק להורדי דפסק הרמב"ם בכל חזקת תשמישן דלא בעינן חזקת שלשה שנים. והנה בחזקת הבתים (דף נ"ט) אמרינן מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין ובא לפני ר' ישמעאל בר ר' יוסי אמר לו החזקת בני החזקת ובא לפני ר' חייא אמר יגעת ופתחת יגע וסתום. ופסק הרמב"ם (בפ"ה מהלכות שכנים ה' ו') ז"ל אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חבירו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח יסתום. וכתב המגיד משנה שפסק הרמב"ם כר' חייא ובודאי כר' חייא הי' לו לפסוק שהרי אמרינן הכא לית הילכתא כר' ישמעאל בר' יוסי. והנה הרמב"ם פסק בכמה דוכתי דחזקת היזק ראי' לאלתר הוי חזקה, וע"כ הא דאמר ר' חייא יגעת ופתחת יגע וסתום. ע"כ שמיחה תיכף, וא"כ קשיא מאי טעמא דר' ישמעאל בר' יוסי דאמר החזקת כיון דמיחה תיכף אמאי החזיק דאטו פליג ר' ישמעאל בר' יוסי על דין דהיזק ראי' מחלון. ועוד הא משמע מהאי סוגיא דטעמא דר' ישמעאל בר' יוסי משום חזקה. דהא אמר לו החזקת משמע דמטעם חזקה. ועכצ"ל דטעמא דר' ישמעאל בר' יוסי. כיון דהוא החזיק בדבר צריך להיות ראי' ברורה שלא מחל. אבל אם אין ראי' ברורה אין מוציאין מחזקתו. וא"כ הרי יוכל להיות שתיכף כשראה לא מיחה ומחל בלבו. ואף שמיחה אח"כ. אבל בשעת מעשה ראה ומחל. ומספיקא לא מוציאין ממנו ור' חייא ס"ל כיון דהוא מחזיק בשל חבירו אדרבה צריך ראי' ברורה שראה ומחל. וכל שאין לנו ראי' שיכול להיות שתיכף מיחה אין יכול להחזיק בשל חבירו. וזהו שכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שכנים) ז"ל והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה וכן כתב הרמב"ם שם בה"ו מי שהחזיק בנזק. והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת אחר שראית. או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית בי. והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם כו' על הניזק להביא ראי'. והנה רב ענן דסבר כר' ישמעאל בר' יוסי א"כ תבע דיש לו קנין תשמישין בהקרקע שעומד הכותל. שיעמוד כל זמן שיהי' חיוב כותל היינו אם הי' גינה כל זמן שיהי' גינה יעמוד כותל שלהם על הקרקע של חבירו. כמו באחזיק להורדי היינו שהחזיק להניח קורה על כותל חבירו דלאלתר הוי חזקה. וא"כ סבר רב ענן כיון שיכול להיות שראה ושתק ומחל, יש לו קנין תשמיש בהקרקע שעומד הכותל וע"ז ענה לו רב נחמן דאין הלכה כר' ישמעאל בר' יוסי ובעינן ראי' ברורה שנתברר לו ההיזק ושתק ומחל. וכיון דיוכל להיות שתיכף שראה מיחה משו"ה אין יכול להחזיק דקי"ל כר' חייא דאמר יגע וסתום. וע"ז אמר רב ענן והא אחיל. פירוש נהי דאין לו טענה שיהי' לו חזקת תשמישים. אבל החיוב שיש על כל אחד מהשותפין לתת קרקע מחלקו להכותל כדקיי"ל בונין הכותל באמצע. אחיל לו על האי חיובא. דרב ענן סבר שמחילה בטעות הויא מחילה. וא"כ טען רב ענן כיון שמחל לו על האי חיובא אין עתה עליו ליתן מחלקו להכותל. נהי שאין לו קנין בהקרקע שעומד הכותל כיון דקיי"ל כר' חייא אבל כיון שמחל בסיועו את הכותל מחל לו מחיובו ממילא יעמוד הכותל על קרקע שלו כמו אחד מן השותפין שקנה בקנין שמחל לו על היזק ראי'. אבל הוא לא מחל לו. ממילא מחויב השני להעמיד כותל. שהרי קיי"ל על המזיק להרחיק את עצמו וע"ז ענה רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה. ולא מחל לך כלל החיוב של היזק ראי'. וממילא מחייבת ג"כ ליתן מחלקך על הכותל. ומיושב לפי"ז קושית התוס' שהקשה הא ר"נ ס"ל מחילה בטעות הויא מחילה. אכן לפי הנ"ל ניחא דמחילה בטעות הויא מחילה היכא שמחל הדבר שיקח. אבל במה שמחל מה שלא תבע ממנו בעד החוב. והוא סבר שמשלם לו לא שייך כלל לומר מחילה דבכה"ג לא מקרי כלל מחילה. כיון שהוא בטעות שהוא סבר שנותן לו. משא"כ בנותן לו הדבר אף שהוא בטעות. בכה"ג שמקנה לו מחילה בטעות הויא מחילה. אבל היכא דלא מקנה לו הדבר רק שמוחל לו חוב שיש לו עליו. והוא סבר שנותן לו ומחילתו היא שאיננו תובעו. בכה"ג מחילה בטעות לא הויא מחילה. נמצא לפי מה שביארנו דהאי דאחיל אין הכונה שמחל לו הקרקע אלא החיוב. לפי"ז אין כאן התחלת ראי' דגבי דעת אחרת מקנה לא בעינן כונה שהרי הכא במחילה קיימינן דלא בעי קנין. אכן כל הפירוש הזה אינו אלא לדעת הרמב"ם דבהיזק ראי' ובחזקת שעבודין לאלתר הוי חזקה. אכן דעת הראב"ד דגם בחזקת שעבודין ובהיזק ראי' בעינן דוקא שלשה שנים וכדמשמע מדברי הראב"ד (בפי"א מהלכות שכנים ה"ד). א"כ לפי דבריו צריך לפרש כפירוש התוס'. ומשו"ה הביא הראב"ד ראי' דדעת אחרת מקנה מועיל אף היכא שלא התכוין לקנות דהוא לא ס"ל דחזקה כשאינו מתכוין לקנות לא הוי קנין מדהקשה על הרמב"ם גבי תקנו משיכה בשומרין. דאף אם כוון השומר לאבדה ג"כ מועיל משיכה אף שלא התכוין לקנות. נמצא דהרמב"ם והראב"ד מחולקים היכא דדעת אחרת מקנה אם עדר וסבר שלו הן דלהרמב"ם בעינן דוקא כונה לקנות. ולהראב"ד אפילו לא כוון לקנות ג"כ מהני, דהא לדברי הראב"ד דכונת רב ענן דאמר והא אחיל הוא על הקרקע. הרי דאילו הי' מחילה בטעות מחילה הוי מועיל אף היכא שהלה לא כוון להקנות. נמצא דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בדעת אחרת מקנה. להרמב"ם בעינן דוקא כונה לזכי'. ולהראב"ד לא בעינן לא דעת המקנה ולא דעת הקונה. נמצא להראב"ד שפיר השיג על הרמב"ם דאיך קאמר דאם משך פרה לקנות לאחר שלשים ולאחר שלשים עומדת בחצירו לא קנה. שהרי חצירו קונה שלא מדעתו. אף שבשעה זו לא כוון להקנות קונה. שהרי בדעת אחרת מקנה. כיון דידעינן רק שהלה רוצה להקנות. וזה רוצה לקנות אף שבשעת קנין לא כוונו מאומה קונה. ומביא הראב"ד שפיר ראי' מהמקדש אשה לאחר שלשים דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. היינו דלכאורה יש לומר דילמא חזר בו במשך השלשים יום ואינו רוצה להקנות. ע"ז מביא ראי' דאם נימא דחזר בו. א"כ אמאי אשה מקודשת שהרי במקדש לאחר שלשים שניהם יכולין לחזור בהם. וע"כ דלא אמרינן שמא חזר בו. ואמרינן בודאי בדעתו הראשונה עומד. וא"כ באופן כזה קונה בדעת אחרת מקנה אף היכא שלא כונו לא המקנה ולא הקונה. ומיושב בזה קושית המ"מ על הראב"ד. אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל היכא דלא כוון לזכות לא הוי כלל חזקה. וא"כ לדידי' עכצ"ל דהא דאמר רב ענן והא אחיל. פירוש אחיל החיוב אבל לא הקרקע. וא"כ לדידי' אף דבכל מקום חצר קונה שלא מדעתו היינו דוקא בהפקר דאין צריך הוצאה מיד מי. אבל בדעת אחרת מקנה אדרבא גרע להרמב"ם יותר מהפקר לענין זה דהיכא דהמקנה לא כוון להקנות. אין קונה אף בחצירו שלא מדעת המקנה. ולא דמי להפקר דהתם אין מוציאין וממילא קונה החצר שלא מדעתו. ולפי"ז לדברי הרמב"ם אף בעומדת בחצירו של קונה לאחר שלשים. כיון דהמקנה לא כוון להקנות לו בחצירו לא קני ולדידי' לא דמי לאשה במקדש לאחר שלשים דהתם כוון לקדשה בהכסף לאחר שלשים והיא כוונה להתקדש אבל הכא הא לא כוון בשעת מעשה להקנות ע"י חצירו. ולפי"ז יהי' פליאה על רבינו הגרעק"א בתשובה (סימן ל"ז) דבעי למימר דאם העכו"ם משך הפרה ולא כוון לקנות. וגם המקנה לא כוון להקנות אעפ"כ קונה כיון דהוי דעת אחרת מקנה. וידעינן דרצה למכור. ומביא מדברי הראב"ד גבי רב ענן דלדעתי כיון דכל הפוסקים פסקו בדין זה דמשך לאחר שלשים כהרמב"ם ולא הביאו כלל דעת הראב"ד. הרי דאף דידעינן דרצה למכור. כיון דבקני' זו לא כוון כלל לקנות. והמקנה לא כוון להקנות לא קנה:
עוד נראה לי לומר דאף לדעת הראב"ד לא קנה היכא שלא נתן הכסף עדיין דהנה הקצוה"ח (בסימן ) הקשה על הראב"ד איך כתב דאפילו מדד הלוקח על החמרים לא קנה כיון שלא נתכוין לקנות בזה רק למדידה בעלמא. והקשה הא הראב"ד בעצמו ס"ל דלא בעינן כונה לקנין בדעת אחרת מקנה. ומסיק ואולי תרי ראב"ד נינהו וצ"ע עכ"ד ונראה לי בפשיטות ליישב דעד כאן לא קאמר הראב"ד דלא בעינן כונה בדעת אחרת מקנה היינו במתנה דלא בעי הקונה רק לקנות. ואדם קונה שלא מדעתו. ואף דהמקנה ג"כ לא כוון. ס"ל להראב"ד כיון דידעינן דרוצה להקנות לו. הוי כמניח לו לקנות דכיון דידעינן דרצה להקנות. א"כ מניח לו לקנות באיזה אופן שירצה. וכן במכירה היכא שנתן הלוקח הכסף. ולא חסר לו אלא לקנות. בזה אמרינן דאדם קונה שלא מדעתו אבל היכא שלא נתן הכסף בזה גם הראב"ד מודה שלא יקנה בלי כונה שהרי כשיקנה יתחייב כסף שיווי החפץ להמוכר. ואף דאדם קונה שלא מדעתו. אבל לא יוכל להתחייב שלא מדעתו. וכ"ז שלא נתחייב לא יוכל לקנות החפץ. דהרי הוא מוכר לו. לא נותן מתנה. ואיך יקנה הוא החפץ ולא יתחייב בעדו דמים להמוכר. והוא לא יוכל להתחייב שאין אדם מתחייב שלא מדעתו והראב"ד דכתב שם שלא נתכוין לקנות מיירי היכא דלא נתן הכסף עדיין ומשו"ה לא קנה דאין אדם מתחייב שלא מדעתו ועיין שם עוד בדברי הקצוה"ח שבזה יש לתרץ כל הקושיות שם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0