דף פט - א
והרי היא תחתיו ומשמשתו. כלומר אשה שחיה עם בעלה, [1] ובאו עדים והעידו שני דברים: שבעלה גירש אותה, ושבעלה כבר שילם לה את כתובתה.
ונמצאו עדים אלו זוממין, והרי אשה זו אינה גרושה, וכתובתה לא שולמה לה מעולם.
כאשר באים לחייב את העדים לשלם לאשה את ההפסד שהם רצו לגרום לה, מדין "כאשר זמם כן יעשה לו", [2] אין אומרים: ישלמו כל כתובתה, [3] שהרי עכשיו איננה גרושה, ואין בעלה חייב לה כתובה, אם כן הרי העדים לא הפסידו אותה את כל ערך כתובתה.
אלא משלמים לה טובת הנאת כתובתה, כי רשאית היא למכור לאחרים מעכשיו, את מה שהיא תקבל מבעלה אחרי הגירושין, [הואיל והסכום שישלמו לה על כך אינו מרובה, לפיכך נקרא דבר זה: "טובת הנאה של כתובתה"]
ואת הסכום הזה זממו העדים להפסיד אותה, שהרי לפי דבריהם אין בעלה חייב לה כלום, ולא תוכל לקבל אפילו "טובת הנאת כתובה", לפיכך משלמים לה העדים הזוממים "טובת הנאת כתובתה".
איזהו טובת הנאת כתובתה? כלומר כיצד משערים את ערכה של הכתובה כיום, הרי יתכן שבסופו של דבר לא יתן לה בעלה כתובה [אם תמות בחייו], וגם אי אפשר לדעת מתי תגבה את כתובתה, אם יגרשנה בעלה או ימות.
אומדין כמה אדם רוצה ליתן [מוכן לשלם] עכשיו בכתובה של זו, שאם נתארמלה [תתאלמן] או נתגרשה יטלנה הלוקח, ואם מתה האשה בחיי בעלה יירשנה בעלה והלוקח יפסיד את מה שנתן.
ודמים אלו שאנו אומדים שהיא היתה יכולה לקבל מן הלוקח, על העדים הזוממים לשלם לה, כי את הערך הממוני הזה הם הפסידו אותה, אבל את כל סכום כתובתה אינם צריכים לשלם, היות ואינה עומדת עכשיו לקבל את כתובתה. [4]
א. כל אשה שנישאת לבעלה, מתחייב הוא שכאשר יגרש אותה יתן לה מאתים זוז - אם נשאה כשהיא בתולה, ומאה זוז [מנה] - אם נישאת לו אלמנה או גרושה.
ב. אשה שנישאת ויש עמה נכסים, יכולה היא להכניסם לרשות בעלה בתורת "נכסי מלוג" ואז גוף הנכסים שייך לה, וה"פירות" שאפשר להוציא מהם מקבל הבעל. במקרה כזה, אם הוזקו הנכסים, האשה נושאת בהפסדים.
ג. כמו כן יכולה האשה להכניס את נכסיה לרשות בעלה בתורת "נכסי צאן ברזל". [5] ואז רושמים בכתובה את ערכם של הנכסים, ואם פחתו הנכסים או הוזקו, הבעל הפסיד, ועליו לתת לאשתו את ערכם המלא כאשר הם נפרדים. [6] קא סלקא דעתין: "תקנת אושא" בין ב"נכסי מלוג" ובין ב"נכסי צאן ברזל" ניתקנה, וקודם תקנת אושא בשניהם יכולה האשה למכור בחיי בעלה, ואם מתה - לא יירשנה בעלה. [7]
ומברייתא זו יש להוכיח כדברי רבי יוסי בר חנינא שאמר: באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות:
דאי סלקא דעתך: ליתא ל"תקנת אושא", שמעולם לא תיקנו חכמים, שלא תוכל האשה למכור בנכסים בחיי בעלה, באופן שלא יוכל בעלה להוציאם לאחר מיתתה.
אם כן, אמאי יירשנה בעלה אם מתה היא בחיי בעלה!? ואמאי לא תזבין כתובתה לגמרי, שהרי בלא תקנת אושא, אם מכרה האשה אין הבעל יורשה ולא מוציא מיד הלקוחות!? [8] אמר [דחה] אביי: אפילו תאמר: ליתא לתקנת אושא, לא תיקשי לך, כי אם אמרו: יכולה היא למכור בחיי בעלה [קודם תקנת אושא] לא אמרו אלא ב"נכסי מלוג" שהם שלה, ואין לבעל אלא פירות, שהרי אם פיחתו הנכסים פיחתו לה, ואין הבעל נושא בהפסדים, וכן אם הותירו הנכסים הותירו לאשה.
האם יאמרו: יכולה היא למכור ב"נכסי צאן ברזל"!?
הרי אף בלא תקנת אושא, אין האשה יכולה למכור ב"נכסי צאן ברזל". אם כן, יש לפרש את הברייתא באשה שאין לה "נכסי מלוג" אלא "נכסי צאן ברזל" שאותם אין האשה יכולה למכור. ואם כן פשיטא שאין העדים הזוממים משלמים לה את כל כתובתה, אף בלא "תקנת אושא" כי אינה יכולה למכור את ה"נכסי צאן ברזל" באופן שלא יירשנה בעלה.
אמר אביי: "טובת הנאה" של כתובה, הואיל ואתא לידן [היות ועסקנו בה] נימא בה מילתא:
אשה שמכרה את כתובתה ב"טובת הנאה", אין המעות שייכים לבעלה, ואף אינם משועבדים לו כ"נכסי מלוג" לומר: תקנה בהם קרקע ויאכל הבעל פירות, אלא לאשה הויא לגמרי.
דאי סלקא דעתך: לבעל הויא, אמאי משלמים לה העדים הזוממים את "טובת הנאת כתובתה", הרי יש לפוטרם לגמרי, כי לימרו לה עדים: מאי אפסדינך [מה היית מפסידה] אם היו מקבלים את עדותינו, הרי אפילו אי הות מזבנת לה ל"טובת הנאה" בעל הוה שקיל מינך [אם היית מוכרת את כתובתך ב"טובת הנאה" בעלך היה לוקח ממך את המעות]. [9]
אלא, על כרחך: אין הבעל זוכה במה שקיבלה האשה ב"טובת הנאת כתובתה".
אמר [דחה] רב שלמן: אין זו ראיה, כי יש לומר: לעולם "טובת הנאה" לבעלה, ואף על פי כן יש כאן הפסד לאשה, משום דאיכא רווח ביתא, [10] שעל ידי שהיתה מביאה את המעות לבעלה, היתה פרנסתה מצויה בבית בריוח.
אמר רבא: הלכתא "טובת הנאה" לאשה, ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמא? פירא [פירות נכסיה] תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ופירות של "טובת הנאת כתובתה" - "פירא דפירא" הם, כי טובת הנאת הכתובה היא פרי הכתובה, ופירות שיצמחו מן הקרקע שיקנה במעות אלו - פירי פירות הן. [11]
כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב [כאשר באו מן הישיבה] אמרי: תנינא [מצאנו במשנתינו] ל"תקנת אושא":
העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן - חייב, והם שחבלו באחרים - פטורין, כי אין להם ממון לשלם.
ואי סלקא דעתך: לדעת משנתינו: ליתא ל"תקנת אושא", ויכולה היא למכור את נכסיה, תזבין "נכסי מלוג" ותתן ליה, [12] ואמאי אמרת אשה פגיעתה רעה, הרי יש לה ממון לשלם!?
אלא לאו שמע מינה איתא ל"תקנת אושא", ואי אפשר לה למכור ב"נכסי מלוג" שהרי, אם תמות - בעלה יוציא מיד הלקוחות. [13]
ודחינן: ולטעמיך [לדעתך] נהי נמי דאיתיה ל"תקנת אושא" ולא מצי מזבנה לגמרי, אכתי תיקשי: אמאי אין לה ממון? תזבין ל"נכסי מלוג" ב"טובת הנאה" [שאם ימות או יגרשנה יטלנה הלוקח] ותתן ליה לניזק!? [14]
אלא על כרחך אתה אומר: הכא במאי עסקינן דלית לה "נכסי מלוג", ואין לה מה למכור כדי לשלם את חבלתה, הכי נמי נדחה את ראייתך: הכא במאי עסקינן דלית לה "נכסי מלוג".
ופרכינן: אכתי אמאי פגיעת האשה רעה, אמנם יתכן שאין לאשה זו "נכסי מלוג" או "נכסי צאן ברזל", אבל הרי כל אשה יש לה כתובה מנה או מאתים מבעלה, ותזבין כתובתה זו בטובת הנאה ותתן ליה!?
ומשנינן: הא מתניתין מני? [15] רבי מאיר היא דאמר: אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, לפיכך, אי אפשר שתמכור האשה את כתובת מנה מאתים שלה לאחרים, כי אם תמכור ויגרשנה בעלה, יגבו הלקוחות את הכל והיא לא תקבל מאומה, והרי היא כאשה שאין לה כתובה, ולדעת רבי מאיר אסור לחיות עם אשה שאין לה כתובה.
ותמהינן: והא טעמא דרבי מאיר מאי הוא, כדי שעל ידי שהוא מחוייב לשלם את כתובתה אם יגרשנה, לא תהא קלה בעיניו להוציאה, כי יודע הוא שאם יגרשנה, יוציאו ממנו ממון מרובה, ועל ידי זה לא יגרשנה בלא הכרח גדול.
הכא, כשמכרה האשה את כתובתה לאחרים, נמי לא מגרש לה בקלות, שהרי יודע הוא דאי מגרש לה יוציאו ממנו ממון הרבה, דהא אתו הנך דזבני [יבואו אלו שקנו] את הכתובה וגבו לה לכתובתה מיניה דבעל!?
אם כן, הדר תיקשי: אמאי פגיעת האשה רעה, תזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה!?
ומשנינן: אלא הא דאמרינן פגיעת האשה רעה, הוא משום דטובת הנאה אינה ממון ממש, אלא מילי [דיבורים בעלמא] נינהו, ומילי לא משתעבדי לניזק, לפיכך, הרי היא כמי שאין לה ממון כלל, כי הניזק לא יכול לתבוע את האשה למכור את כתובתה בטובת הנאה.
ותמהינן: אלמה לא משתעבדי הנך "מילי" לניזק, הא מילי דמזדבני בדינרי נינהו כלומר, הרי אפשר למכור טובת הנאה זו, ולקבל ממון עבורה, אם כן, טובת הנאה זו דבר חשוב הוא, ואמאי לא משתעבדי לניזק!?
ומשנינן: אלא הא דאין לה ממון, הוא משום הא דשמואל שיכולה היא למחול לבעלה את הכתובה, וכדמפרש ואזיל:
דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו [ראובן שלוה ממון משמעון וכתב לו שטר חוב והלך שמעון ומכר את החוב ללוי] וחזר המלוה המוכר, ומחל את אותו החוב, הרי החוב מחול, [16] ואם מת המלוה והוריש את חובו, אפילו יורש מוחל את החוב.
אמרי [הקשו] בני הישיבה: זבוני זבין ותתן ליה, ואי מחלה ליה לגבי בעלה תמחלה!? כלומר, ומה בכך שהיא יכולה למחול, אנו נאמר לה למכור את כתובתה ולתת את המעות לניזק, ואם היא תעשה שלא כהוגן ותמחול לבעלה - שתמחול, ומאי איכפת לן!? אמרי [תירצו] בני הישיבה: כל שהמחילה היא לגבי בעלה ודאי היא דמחלה ליה, היות ומכירת הכתובה היתה שלא לרצונה, [17] ואפסדיניה לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו, כלומר, היות ובודאי שהיא תמחול את החוב, הרי זה כאילו אנו מפסידים את הלקוח בידים, לפיכך, אין מחייבים אותה למכור את כתובתה על מנת לשלם לניזק.
וכי תימא [ואם תשאל]: זבינא ניהליה לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה [שתמכור את טובת הנאת כתובתה לניזק עצמו.]
הערות
[1] א. לאפוקי אם ידוע שגירש אותה והעדים העידו עדות שקר ששילם לה את כתובתה והוזמו, כי אז עליהם לשלם לה את מלא מחיר תוספת הכתובה - רבינו פרץ. ב. צריך הבנה, דכיון שהיא תחתיו ומשמשתו, ודאי שטוענים שלא נתגרשו, א"כ בשלמא האשה טוענת שלא גירשה ולא קבלה כתובה, אך מהי טענתו של הבעל, וכי טענתו שלא גירשה אך נתן את כתובתה, דאם נאמר שטוען גם הוא שלא גירשה ועדיין לא נתן, נמצא דלא הפסידו העדים הזוממין כלום, דהא יש הודאת הבעל על חיוב הכתובה! ? ומכאן סיוע לשיטת הראשונים [מובא בחידושי המאירי מכות ג א ד"ה יש שואלין וראה "קצות החושן לד ד] שהודאת בעל דין היא התחייבות מחודשת, ולא רק נאמנות על חיובו, ומשום כך אף על פי שהבעל מודה שחייב לתת את כתובתה, חשיב שהעדים הפסידו אותה את עצם הכתובה - "חזון יחזקאל" מכות פרק א הלכה ד ד"ה גירש את אשתו.
[2] שיטת הריטב"א דדין כאשר זמם ולא כאשר עשה - דאין העדים זוממין נענשים על מה שכבר נעשה ע"י עדותם אלא רק על מה שזממו, נאמר גם בממון, כלומר אם העידו על אדם להחזיקו בקרקע שלא כדין, כיון דהוא כבר מוחזק בזה אינם משלמים, שהרי זממם כבר נעשה. ויש להקשות מסוגיין על דבריו, דמבואר בגמרא דהעדים זוממים משלמים "טובת הנאת כתובה" לאשה שרצו להפסידה את כתובתה, והרי לכאורה הוי "כאשר עשה" כיון שבאו לפטור את הבעל מתשלום הכתובה - כלומר לעשותו "מוחזק" על ממונו ולהשאירו אצלו, והרי מיד כשפסקו בית הדין שפטור הוא מלשלם, כבר נעשה מה שזממו העדים ויש לפוטרם משום "כאשר עשה"! ? וב"קהילות יעקב" [סימן ג] תירץ דדין כאשר עשה הוא רק כאשר "זממם" שרצו לעשות בשקר ושלא כדין כבר נעשה, כגון שהעידו על אדם שמוחזק בשדה שלא כדין שהשדה שלו, שם אמרינן דין זה שהרי על ידי עדותן הוא נעשה מוחזק ובשעת גמר הדין התבצע זממם, אך כאן שרוצים לפוטרו מתשלום הכתובה, אמנם רצו להחזיקו בממונו, אך מה שהוא מוחזק כעת הוא כדין, דהממון הוא שלו, ועיקר עדותם היה לפוטרו מתשלום הכתובה, והרי עדיין אפשר לתובעו שישלם, ועל כן לא חשיב "כאשר עשה" ומתחייבים הם לשלם את זממם.
[3] א. צריך להבין אמאי מקבלת רק טובת הנאה של כתובתה ולא את כל כתובתה, הלא ישנה אפשרות שתקבל כל כתובתה כגון אם תתגרש, אם כן רצו להפסידה כל כתובתה. והנה יש לדון איך מודדים את ערכו של כל חפץ, האם חפץ ששוה לאדם ביותר והיה מוכן לשלם עליו סכום גדול, יחשב לפי ערך זה, או שאנו דנים לפי מחירו של החפץ בשוק. וכתב ב"נתיבות המשפט" [סימן קמח ס"ק א], דערך חפץ נמדד לפי מחירו בשוק, על כן חפץ שאין לו "שוק" - היינו שאינו יכול למוכרו מחמת שאינו נחשב בעיני אנשים, אף על פי שלאדם עצמו נחשב חפץ זה ביותר, בכל אופן אין אנו דנים אלא לפי הערך שראוי הוא להמכר. והוכיח כן מדברי הגמרא להלן דאמר אביי "טובת הנאה" לאשה, דאם נאמר "טובת הנאה" לבעל יאמרו העדים לא הפסדנוך כלום, שהרי לא היית יכולה למוכרו משום שהבעל לוקח את הדמים. ולכאורה היתה יכולה האשה לומר, אמנם איני יכולה למכור כתובתי בשוק, אך שווה היא לי את ספק טובת ההנאה, שאם ימות בעלי או יגרשני, והרי אני ככל לקוח שקונה את הכתובה בספק טובת ההנאה, ומכך שלא הביאה הגמרא טענה זו, מוכח דאין אנו מודדים אומדן ערך של חפץ אלא במה שאפשר למוכרו בפועל. ולפי דבריו יש ליישב קושיא דלעיל, כי מה שיש לאשה אפשרות לקבל את כתובתה אם היא תתגרש, אינו נחשב "ממון" ורק מה שהיתה יכולה לקבל כעת על כתובתה, היינו טובת הנאה נחשב "ממון", ואין העדים משלמים יותר מכך. ב. וב"קהילות יעקב" [סי' לט] הקשה: הלא אדם שהזיק את ידו של חבירו משלם את ערכה, אף על פי שהיד אינה עומדת למכירה, וכמו כן מצאנו תשלום "דמי ולדות" אף על פי שאינם עומדים למכירה, ומשמע ששייך חיוב תשלומים גם על דבר שאינו במכירה! ? על כן כתב ב"קהילות יעקב", דזכות טובת ההנאה הינה ספק ממון, דשמא לא תתגרש ואז לא יקבל כלום ואינו ממון כלל, וא"כ נדון את העדים כמי שהזיקו ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה, ורק מה שיכולה למכור כעת בטובת ההנאה נחשב כממון ודאי וחייבים לשלם. ג. עוד יש להקשות על דברי הנתיבות מהא דמבואר במסכת גיטין דף נג א הכהנים שפגלו במקדש, מזידין חייבים, ופירש רש"י דאף אם פיגלו קרבן נדבה, דאין הבעלים צריך להביא אחר במקומו, וא"כ לא הפסידוהו ואמאי צריכים לשלם, מכל מקום יכול הוא לטעון שקשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש, משמע מדבריו, דאף על פי שהפסד זה אינו ממוני בעצמותו אך מכיון דלאדם זה הוי הפסד חייבים הכהנים לשלם. אך ראה בערכין כח ב, דמי שהקדיש עולה, והחרימה, נותן את טובתה לכהן, וביאר שם רש"י שמודדים כמה אדם מוכן לשלם בכדי להקריב דורון אף על פי שאינו חייב, וזה נקרא טובת הנאה, משמע מדבריו, דגם טובת הנאה להקריב עולה הוא דבר שיש לו "ערך" ו"שוק" ושייך לאמוד דבר זה.
[4] יש להקשות מדוע שלא יתחייבו לשלם גם שאר וכסות, דהרי גם את זה רצו להפסידה בזה שאמרו שגירשה! ? ויש לומר דמיירי באופן שמעשה ידיה שעד עכשיו היו של בעלה, ומעתה שייכים לה על פי עדותם, שוים לשאר והכסות, ויצא זה בזה - ראה בתוספות מכות ג א ד"ה מעידין וב"ערוך לנר" שם.
[5] בטעם הדבר מדוע נקראים נכסי "צאן ברזל", כתב רש"י דכיון דהם נכסים שהכניסה האשה לבעלה וחייב באחריותם, דאם פיחתו - פיחתו לו, הרי הם כברזל שהוא קשה לפחות. וכן כתבו התוספות בשבת קא ב דדרך התנא להמשיל כל דבר חזק וקשה לברזל, כגון: "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".
[6] ביבמות סו ב פליגי אמוראי: רבי אמי סבר: יכול הוא לומר לה מעות אני נותן לך, ולא את הנכסים שהבאת עמך, כי הנכסים הם ברשותי, ואיני חייב לך אלא את ערכם, ורב יהודה סבר: יכולה היא לתבוע את הנכסים עצמם משום "שבח בית אביה", משמע דבלאו הך טעמא היה מודה רב יהודה לרבי אמי, וראה שם דלענין שן ועין בעבד לכולי עלמא הנכסים ברשותו.
[7] על פי תוספות רבינו פרץ.
[8] צריך להבין איך משמע לגמרא דאיירי הברייתא בנכסי מלוג או בנכסי צאן ברזל, שמא איירי רק בכתובת מנה מאתים, ונראה שמלשון הברייתא "שאם מתה יירשנה בעלה" משמע כן, דאם איתא דאיירי בכתובה לבד, הרי הבעל פטור ממתן הכתובה ולא יורש אותה, אלא על כרחך דאיירי בנכסים שהכניסה כשנישאת לו.
[9] ואין לומר שטובת הנאה של האשה אלא שלוקחת בהן קרקע והבעל אוכל פירות, כי אם כן יאמרו לה העדים, לא הפסדת כלום, עתה הבעל שולט בנכסים לאכול את פירותיהם, ויתכן שלעולם לא יחזרו אליך הנכסים אם תמותי בחיי בעלך - ראב"ד.
[10] לכאורה לפי המבואר דאף אם נוטל הבעל את טובת ההנאה חשיב רווח לאשה משום רווח ביתא, אם כן ישלמו העדים רק רווח ביתא דהלא זהו מה שהפסידו לאשה עצמה, ולא את כל טובת ההנאה שאותה נוטל הבעל! ? ויש לומר: אם נאמר שישלמו העדים רק רווח ביתא, אם כן כשיבוא סכום זה ליד האשה והבעל יאכל פירותיו, נמצא שהגיע לידיה פחות מכך, משום כך עליהם לשלם טובת הנאה, דאז האשה תקבל ריוח ביתא - "תורת חיים".
[11] א. כתבו התוספות: דוקא פירא דפירא דאתי מעלמא לא תיקנו לו חכמים, אבל מה שבאו מגופו פשיטא שהוא שלו. והרשב"א בכתובות [עט ב] כתב: דאף על פי דאיתא בגמרא דבעל לא אכיל פירא דפירא, אין הכוונה דלא אוכל כלל, דהא איתא [שם פג א] לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו', אלא פירושו שרק פירות הבאים מגופו או שדרכו לבא מחמתו כמעשה ידי העבד ושכירות בתים תקנו לבעל לטול, אך דבר שאינו מצוי אינו נוטל. ב. כתב הראב"ד דאינו פירא דפירא ממש, דטובת הנאה אינה פירא, של הנכסי מלוג, אלא דמיחזי כפירא כיון דגוף הנכסי מלוג קיים לבעל, ממילא פירות ב"טובת הנאה" הם פירא דפירא.
[12] שיטת הגאונים, שאמנם תקנו באושא שיכול הבעל להוציא מיד הלקוחות את הקרקע, אך כל זה דוקא אם משלם ללקוחות את דמי הקרקע, ומדברי הגמרא כאן שמסיקה שאין האשה יכולה למכור את נכסי המלוג שלה לגמרי מחמת תקנת אושא, מוכח דלא כשיטתם, דאם נאמר שצריך הבעל לתת דמים כשמוציא מיד הלקוחות, תמכור האשה את נכסי המלוג לנחבל, וכשיוציא הבעל הרי ישלם לו, נמצא שלא יפסיד הנחבל, אלא משמע דאין צריך הבעל לשלם, וזו היתה תקנת אושא דיכול להוציא מיד הלקוחות דהוא לוקח ראשון - מהר"י כץ ב"שיטה מקובצת". וכדברים אלו כתב הרא"ה בכתובות נ א, וכתב להוכיח מתחילת הסוגיא, דאמאי עדים זוממים משלמים רק "טובת הנאה" שאם מתה יירשנה ולא יטול הלוקח, הלא לדידה שוי טפי דיכולה למכור במלא השווי, דהא אפילו אם היא תמות בחייו ויבא הבעל ויוציא הרי ישלם דמים ללוקח, אלא ודאי דמוציא ואינו משלם.
[13] מדברי הגמרא משמע דפשיטא לן דיכולה למכור נכסי מלוג שלה אף שהבעל אוכל פירות ומשועבדים לו לכך. ויש להקשות מדברי הגמרא בכתובות דף נט דמבואר דאין אשה יכולה לומר יקדשו מעשה ידי דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואף על פי שהגוף שלה כיון דהפירות אינם שלה אינה יכולה להקדישם, דכיון דעכשיו אינה יכולה להקדישם גם לכי מיגרשה אינה יכולה להקדיש, דהא אינה יכולה לגרש את עצמה, א"כ איך אמרינן כאן דיכולה למכור את נכסי המלוג אף שהבעל אוכל פירות, דלכי מיגרשה יקחם הלקוח, הלא הוי דבר שלא בא לעולם! ? תירץ הפני יהושע, דסוגייתנו מקשה לטעמם של רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דהם ס"ל בסוגיא שם בכתובות דכל מאי דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, היינו היכא דגם הגוף וגם הפירות לא באו לעולם, אך באומרת יקדשו ידי לעושיהן, אמנם פירות מעשה ידיה משועבדים לבעל אך גוף הידים שלה הם ומצי לקדשם, ה"נ במוכרת נכסי מלוג גוף הנכסים שלה הם ויכולה למכרם לאחר בטובת הנאה אף שמשועבדים לבעל לאכילת הפירות ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. וראה בספר "אבני מלואים" [סימן צ ס"ק יג] דהטעם שלא חל קנין בדבר שלא בא לעולם הוא משום דאין לו כעת את גוף החפץ, ואם כן אין לקנין על מה לחול, אך כאן בתקנת אושא שונה הדבר, דכל התקנה היתה שאף על פי שיש לבעל בנכסים רק פירות, אלמוה רבנן לשיעבודיה כקנין הגוף, נמצא דאמנם קנין הגוף הוא של האשה, אך הוא תלוי בקנין הפירות של הבעל שמהוים עיכוב לכל מכירה שהאשה תעשה בקרקע, אך לאחר גירושיה שאין עיכוב זה, מתברר למפרע שבשעה שעשתה מכירה היתה הקרקע שלה לחלוטין ויש מקום למכירה לחול, ומשום כך אין הדבר נחשב לקנין בדבר שלא בא לעולם.
[14] צריך להבין, מדוע מחייבים את האשה למכור את כתובתה בטובת הנאה, כדי לשלם את חוב נזקה, ואין האשה יכולה לומר, אינני רוצה להפסיד את כתובתי, ורוצה אני לקבל, בבא העת, את כל הסכום של הכתובתה, ואינני מוכנה לקבל עכשיו רק חלק קטן מן הסכום - טובת הנאה! ? ויש לומר: עתה יש לה ערך זה של "טובת הנאה" ורק בעתיד ישתנה שוויו, וכשם שאי אפשר ללוה ומזיק לומר אינני רוצה שיגבו ממני עגל, אלא ימתינו עד שיהיה שור, כן הדבר הזה.
[15] אף על גב דגם לרבנן דפליגי על רבי מאיר, אין יכול אדם להשהות את אשתו בלא כתובה אלא שתים ושלש שנים, עדיף לן לאוקמי הסוגיא כרבי מאיר כי לדברי חכמים יכולה היא למכור בטובת הנאה מועטת שאם תמות או תתגרש תוך שתים ושלש שנים אלו יגבה הלקוח ואם לאו יחזיר לה כתובתה, מה שאין כן לרבי מאיר אסור לו להשהותה בלא כתובה כלל - "תורת חיים".
[16] א. בטעם הדבר מדוע יכול המוכר למחול את השטר חוב אף לאחר מכירתו, כתבו התוספות [בבא בתרא עו ב ד"ה קני, קידושין מח א ד"ה המוכר] דקנין השטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למוחלו, וכן דעת הרי"ף. והקשה על דבריהם ב"קובץ שיעורים" [בבא בתרא אות תקטו] דמה בכך שהמכירה דרבנן, הלא גם הקונה חפץ בקנין משיכה קנאו בקנין דרבנן, ומעולם לא שמענו שיכול לחזור בו. וכתב לחלק, דבכל הקנינים דרבנן, באו רבנן והוסיפו צורת קנין על חפץ שנקנה מדאורייתא, ולכן קנין זה תקף כקנין דאוריתא, אך בשטרות, רבנן חידשו את עצם ההקנאה, על כן מיגרע גרע ויכול למוחלו. עוד חילוק מבואר במאירי בכתובות [פה ב] דכתב דמכירת שטרות אינה מכירה גמורה אלא רק "זכות תביעה", שיכול המחזיק בשטר לגבותו מן הלוה ואינו יכול לטעון לו לאו בעל דברים דידי את, וחכמים תיקנו כן מפני תיקון העולם, ומשום כך יכול המלוה למחול את השטר אף לאחר מכירתו. ב. מצינו מחלוקת ראשונים במוכר שטר ב"מעמד שלשתן", היינו הלוה, המלוה והקונה, שהוא קנין אלים יותר, האם יכול למחול את השטר. שיטת רבינו תם [גיטין יג ב ד"ה תנהו] דאינו יכול למחול, דסבירא ליה דהא דמוכר שטר חוב יכול למוחלו הוא מחמת דאין שיעבוד הגוף שמשועבד הלוה למלוה לשלם חובו, נמכר עם השטר, אלא רק שעבוד הנכסים, אך במעמד שלושתם נקנה גם שיעבוד הגוף, ושוב אינו יכול למוחלו. אולם דעת הרי"ף והרמב"ם דאין לחלק בין הקנינים, והמוכר שטר לחבירו אפילו במעמד שלשתן יכול למוחלו, דכיון דסבירא להו דמעמד שלשתן הוי קנין דרבנן, על כן אין לחלק בין הקנינים. ג. הקשה הרשב"א: הלא מה שיכול המוכר למחול הוא משום שלא חלה מכירת השטר מדין תורה, אך תימה מדוע לא ישומו בית הדין את כתובתה ויגבוה לו, ואז לא תוכל למחול, כי גוביינא דבי דינא דאורייתא הוא! ? ותירץ: נראה לי מכאן דכל מה דאין לו ממש, מילי נינהו, ואין גוביינא דבי דינא ב"מילי". ד. אף על פי שיכול למחול את השטר חוב שמכר, מכל מקום צריך להחזיר לקונה את כספו, דהוי דינא דגרמי - רשב"ם בבא בתרא קמז ב. [וראה שם בתוספות שאינו צריך לשלם את כל ערך השטר, אלא רק את המעות שהוא שילם על השטר, ויש חולקים].
[17] רש"י.
פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. ודוקא פירא דפירא דאתי מעלמא ולא מגופא דפירא כגון טובת הנאה, ואי נמי גונב ולד בהמת נכסי מלוג דמשלם כפל לאשה וכדאיתא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (עט, ב), אבל פירא דפירא דאתי מגופא אוכל וכדתנן (שם מג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות. ואיכא למידק מאי קאמר רבא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות וקא פריך טעמא משום דפירי דפירא לא תקינו ליה ואם הוא קורא טובת הנאה פירא לישקול ליה בעל, ולא מיבעיא שאוכל פירות של טובת הנאה אלא אף טובת הנאה בעצמה נוטל לעצמו. ומצאתי לראב"ד ז"ל שנשמר מקושיא זו ונראה מתוך דבריו דהא דקאמר פירא דפירא תקינו ליה רבנן לאו אטובת הנאה קאמר דטובת הנאה לא פירא ולא פירא דפירא ממש אלא הכי קאמר [בש"מ כעין קאמר ואומר] דפירא דאותן ג' שדות הכתובות בשטר כתובתה (עיין ב"ב מט, ב) תקינו ליה רבנן אבל טובת הנאה לא תקינו ליה משום דהוה ליה ככפלא דגונב ולד בהמת מלוג שהקרן קיים והבעל אוכל את הולד הלכך כפלא דלא אתי מיניה לית ליה, דלאו פירא כי הא תקנוה ליה, והכי נמי כיון שהכתובה קיימת לפניו שהיא אינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת הבעל או לאחר גרושיה ובאותה שעה אין לו בהם כלום דבר כזה אינו אלא כפירא דפירא וטובת הנאה שלה ולא מטעם שתהא טובת הנאה פירא דפירא אלא כעין פירא דפירא דכפלא כמ"ש כנ"ל מתוך דברי הרב ז"ל.
מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא הא לא מגרש לה. ואיכא למידק, דבכתובות בריש פרק אף על פי (כתובות נו, ב) משמע דלאו היינו טעמא דרבי מאיר, דהא תנן רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי היא בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה, אלמא קסבר רבי מאיר תנאו בטל ואית ליה דכיון דאמר לה לית לה אלא מנה לא סמכה דעתה והויא בעילתו בעילת זנות, אלמא לאו משום שקלה בעיניו להוציאה לפי שאין לה הוא אלא משום דמשוי בעילתו בעילת זנות ואף על גב דאית לה, ומסתברא לי דחד טעמא הוא דהכי נמי כי קאמר כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שכן אף היא לא סמכה דעתה שיעכבנה אצלו והויא בעילתו בעילת זנות שאם על פחיתת כתובתה שהתנה עמה הבעל לא סמכה דעתה שלא יגרשנה ומשויא בעילתא בעילת זנות ואף על גב דאילו יגרשנה אית לה זו שאין לה לא כל שכן.
כל לגבי בעל ודאי מחלה. ואם תאמר והיאך היא יכולה למחול והא אוקימנא לה כרבי מאיר ואילו לרבי מאיר בסוף ביאה ואפילו בשכתבה ליה התקבלתי אינה יכולה למחול וכדמשמע בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא, א), ובלא התקבלתי לכולי עלמא אינה יכולה למחול וכדאמרינן בריש פרק אף על פי (כתובות נז, א) דגרסינן התם אמר רבי שמעון ב"פ אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחילה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת כלומר רבי יהודה דאמר אם רצה לכתוב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ורבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, ורבי יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת ואמר רבי אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן אנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן ומאי תחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחלת ביאה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת יש לומר דהכא הכי קאמר כל לגבי בעל ודאי מחלה שיעשה קנוניא ויגרשנה ותמחול לו ויחזור וישאנה. ואם תאמר אם תמחול תצטרך עוד לשלם לו לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ומשלם בכל סך הכתובה שהפסיד ממנו וכדאמר בפרק הכותב (כתובות פו, א) משלם ליה ככשורא לצלמי. וי"ל מכל מקום לא תחוש בכך כיון שאין לה עכשיו לשלם.
ומכאן משמע שאין תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול לחזור ולמחול, דאילו אית ליה תקנתא הוי מוקמינן האי שמעתא בהכין, וכן כתב ר"ח ז"ל. ואם תאמר יכתוב הבעל שטרא על שמיה דנחבל דאז לא תוכל למחול וכדאמרינן בפרק הכותב (שם), ולאו מלתא דלא ירצה הבעל לעשות כן ולהפסיד לאשתו. ועוד, שאם תהיה הכתובה בשם אחר אף היא עושה בעילתה בעילת זנות והרי היא כאילו משהה את אשתו שלא בכתובה. ואם תאמר עוד תמכור לו את כתובתה במעמד שלשתן, דאז אינה יכולה למחול כדמוכח בפרק האיש מקדש (קידושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב שיש לו מלוה אצל אחרים, ואפילו היינו אומרים דמעמד שלשתן אינו בעל כרחו של מי שהמחהו אצלו לא תקשי ולא מידי שהבעל לא ירצה לומר שיתן לו אבל אם הוא במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו, וכן דעת רבינו תם ז"ל, אם כן תמכור לו במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו של בעל. ובתוספות אמרו דלא שייך בכתובה הואיל ולא נתנה לגבות מחיים. ובדיני מעמד שלשתן אם הוא אפילו בעל כרחו אם לאו וכן אם יכול לחזור ולמחול הארכתי בסוף פרק קמא דגיטין בסייעתא דשמיא.
ולדידי יש לי עוד לדקדק, ישומו בית דין כתובתה ויגבה לו דאז לא תוכל למחול, דעד כאן אין המוכר שטר חוב יכול לחזור ולמחול אלא מפני שאין מכירה לשטרות דבר תורה שאילו היה מכירתו דבר תורה אי אפשר למחול וכמו שכתב הרי"ף ז"ל (בכתובות שם) ועיקר, וגוביינא דבי דינא דאורייתא הוא ואינה יכולה למחול. ונראה לי מכאן דכל מה שאין לו ממש מילי נינהו ואין גוביינא דבי דינא במילי ולפיכך אי אפשר לבית דין להגבות שטרי חובות לא לנזקין ולא לאשה בכתובתה ולא לבעל חוב בחובו, וכן מוכח בפרק (הכותב) [שני דייני] (קי, א) בשנים שלוו זה מזה שאמרו זה גובה וזה גובה ואוקמה בשיש לאחד עידית ובינונית וזיבורית ולאחד אין לו אלא זיבורית לבד דקסבר דבשלו הן שמין, ואם איתא לימא לה מאן דאית ליה עידית ובינונית למאן דלית ליה אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי, אלא שאי אפשר לגוביינת בית דין בשטרי חוב כמו שאמרתי אלא לכשיגיע זמנו של שטר מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכבר הארכתי בדבר זה יותר מזה בפרק יש נוחלין (ב"ב קכה, ב) בשמּעתא דסבתא. וכן בפרק בתרא דכתובות (שם והובא בר"ן שם) גבי שנים שלוו זה מזה.
אשה שנתגרשה ובאו עדים והעידו שנפרעה כתבתה והוזמו הרי אלו משלמין כל כתבתה שהרי כלה היו מפסידין אותה אבל אם לא נתגרשה ובאו עדים והעידו שנתגרשה ונפרעה והוזמו אין אלו משלמין כל הכתובה שמא אינה עתידה ליטול כתבתה מעולם שהרי עומדת בספק שתמות ויירשנה בעלה לפיכך אין משלמין אלא טובת הנאת כתבה:
וכיצד משערין טובת הנאת כתבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתבתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה יטול הוא כתבתה ואם מתה יירשנה בעלה והוא יפסיד ושמין דבר זה והוא פורע כמה ששמין:
טובת הנאה זו אם מכרה האשה את כתבתה בדמי טובת הנאה זו הרי אותם הדמים לאשה ואין הבעל אוכל בהם פירות חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה ומה שאמרו במסכת כתובות שהבעל אוכל פירי פירות פירושו שאם כתב לה שלא יהא לו דין ודברים בפירות נכסיה ולקחה קרקע מאותן הפירות שהוא אוכל פירות קרקע זו אבל מכרה בטובת הנאה אינו אוכל בה פירות כלל:
זה שבארנו במשנה שהאשה שחבלה באחרים פטורה מצד שאין לה במה לשלם דוקא בשאין לה נכסי מלוג שאם יש לה נכסי מלוג כופין אותו למכרם בטובת הנאה ר"ל שאם מתה בחייו יפסיד הלוקח ואם מת הוא בחייה יטלו את הנכסים וישלם דמי אותו הנזק לנחבל:
שמא תאמר אף בשאין לה נכסי מלוג נאמר כן בכתבתה ואפילו היתה כתבתה מועטת וצריכה למכור את כלה שהרי אין כאן טענה מצד שאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה שהרי אם יוציאה בא הלוקח ומוציאה ממנו תדע שאין כופין אותה למכור כתבתה ואפילו בכתבה מרובה מפני שחוששין שמא תמחול כתבתה לבעלה ונמצינו מפסידים את הלוקח בידים ושמא תאמר תמכרנה לנחבל עצמו מ"מ כל לגבי בעלה ודאי מוחלת ואין בית דין טורחים בכדי וללא כלום שמא תאמר היאך מוחלת מה שמכרה כבר ידעת שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואין כח ביד הלוקח לגבות מן הלווה שמכירה זו לא היתה מכירה גמורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו היה בעין וכל שכן בהלואה שאינה בעין ואע"פ שקנאו במסירה וכתיבה לא הועיל אלא לענין שיכול לתבוע את שמעון בדין שיפרענו ולא יהא רשאי לומר לו לאו בעל דברים דידי את אבל מ"מ אם רצה למחול מוחל אלא שמ"מ לוקח גובה מן המוחל כשיעור כל החוב לדעת רבותי אלא שיש חולקים בזו כמו שיתבאר בראשון של מציעא ולא סוף דבר שמוכר בעצמו רשאי למחול אלא אף היורש מפני שהיורש זכה בשטר זה מדין ירושת התורה והלוקח אינו זוכה בה זכיה גמורה כמו שבארנו:
מ"מ מי שהקנה לחברו חוב שחברו חייב לו במעמד שלשתן אינו יכול למחול הואיל ושלשתם היו לשם ונקנה לו במעמד שלשתן והרבה שואלין בה אם כן באשה שחבלה תמכור כתבתה במעמד שלשתן שאין כאן עוד תשש מחילה ופרשו בה שאין כופין את הבעל להיות באותו מעמד וכן פרשו בכל לוה ומלוה שרצה המלוה למכור שאין כופין את הלוה להיות באותו מעמד וחכמי הדורות שלפנינו כותבין שכופין ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק מי שמת ב"ב קמ"ח א' האומר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ופרשו שם משום דאיתיה בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא אלא שמ"מ הם מפרשים שאין דין מעמד שלשתן אלא במלוה או פקדון שעומד לגבות בודאי אבל כתבה שאפשר שלא יתחייב לה בעל ואין כאן תנהו לפלוני בודאי אין דין מעמד שלשתן מועיל כלום וכעין מה שאמרו בהמחהו אצל חנוני בפרק המקבל ב"מ קי"ב א' שאין דין מעמד שלשתם מועיל בו הואיל ואין חייב לו כלום כמו שיתבאר במקומו וכן הדברים נראין וראיה לדבר שהרי במסכת גיטין י"ג ב' נחלקו בה אם דוקא בפקדון שהוא בעין או אפילו במלוה ואע"פ שמ"מ העלו שם שאף במלוה נאמר כן מ"מ מאחר שהיו מפקפקים בה מפני שאינה בעין הדברים מוכיחים שפשוט היה להם שבדבר שגוביינתו בספק אינו בדין זה וכן נראה לי ברור:
אמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל. פירש רש"י אם אמרו בנכסי מלוג שתוכל למכרן דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות יאמרו בנכסי צאן ברזל וכו'. וקשה דאביי לא בא אלא לדחות סייעתא דרב אידי דקאמר אף אנן נמי תנינא וכו' ואם כן לא הוה ליה למימר אלא אם אמרו בנכסי צאן ברזל כלומר שלא תוכל למכרן כדקתני דהך מתניתין אמרו בנכסי מלוג וכו' כלומר ומיהו ליכא למשמע מינה בתקנת אושא ואם כן למה ליה לאביי למימר אם אמרו בנכסי מלונ וכו' הואיל ולא אתא אלא לדחויי בעלמא. ושמא יש לומר אף על גב דאביי לפי האמת לדחויי הוא דאתא מכל מקום הוא סובר גם כן דליתא לתקנת אושא כלל ומשום הכי אמר אם אמרו בנכסי מלוג וכו' שאם היה אומר להיפך היה נראה לדחויי בעלמא הוא דאמר דליכא למשמע מינה אבל אין הכי נמי דכתקנת אושא סבירא ליה. שיטה.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הבעל יורש את אשתו בכל נכסיה ואפילו נכסי מלוג ולא ירושה בלבד עד שלא ירש אלא הנמצא בנכסי מלוג שלה שלא מכרתן וכן שבלשון ירושה לא תהא רשאה להניח לאחרים הא בלשון מתנה או מכירה תהא רשאה אלא אף מה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא כל זכות הלקוחות מידם ונשארים הנכסים בידו שכך התקינו באושא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה אף על פי שידוע שלא היה לבעלה בהן אלא קנין פירות וידוע דקנין פירות שאינו כקנין הגוף דנמצא שהגוף שלה ומכרתה הן בלשון מעכשיו לגמרי הן מעכשיו לאחר מיתת בעלה והיה ראוי לומר שיהו הלוקחין במקומה עד שאם תמות היא בחיי בעלה לא יהא הבעל יורש אלא יחזיק בהן לפירות כאלו היא חיה עד שימות וכשימות יזכו הם במקום האשה כאלו היא חיה שהרי במקומה הן מכל מקום כח התקנה מפקיע מדבר זה שלא יורש בלבד עשאוהו אלא אף לוקח רצה לומר שמשעה שנשאה נעשה לוקח בנכסיה מעכשיו ולאחר מיתה והרי הוא לוקח ראשון וכשמתה בחייו מוציא זכות הגוף שמכרה מיד הלוקח ונשאר הקרקע בידו לחלוטין. ומכל מקום אם מת הוא בחייה הרי זכתה היא בחייה בנכסיה וכשזכתה היא זכו הלוקחים ממנה. ונכסי צאן ברזל אף הדין בהן כך הוא אלא שלא הוצרכו בהן לתקנה שהרי קנין הגוף יש לו בהן ואין מכירתה בהן כלום אף מן הדין לענין שאם תמות היא בחייו יהיו הם במקומה אלא שמכל מקום כשתזכה היא יזכו הם במה שהיא זוכה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל האשה שמכרה או נתנה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות דלוקח ראשון הוי. מיהו אמרו רבוותא ז"ל דאי איתינין להנהו זוזי בעין מהדרה להו ללוקח ואי אכלתינון הוו חוב גבה עד שתתאלמן או תתגרש אבל חיכא דאשתכחו זוזי בידה לא מצי בעל טעין זוזי אחריני נינהו דמציאה אשכחת והנך דשקלה מלוקח אזלי להו אלא שקיל להו לוקח ואי טענו תרווייהו דין תורה דליתנהו להנהו זוזי בעולם מצי לוקח לאשבועינהו לבעל ולאשה. ואיכא מאן דאמר כיון דכוליה עלמא בהא מילתא דינא גמירי דאין מכירת אשה בחיי בעלה כלום איהו דאפסיד אנפשיה ולא שקיל מינה מידי ולא מצי לאשבועינה. ע"כ.
אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה. איכא למידק מאי קאמר רבא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל וקא פריש טעמא משום דפירא דפירא לא תקנו ליה ואם הוא קורא טובת הנאה פירא לשקול ליה בעל ולא מיבעיא שאוכל פירות של טובת הנאה אלא אף טובת הנאה בעצמה נוטל לעצמו. ומצאתי להראב"ד ז"ל נשמט מקושיא זו. ונראה מתוך דבריו דהא דקאמר פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן לאו אטובת הנאה קאמר דטובת הנאה לאו פירא ולאו פירא דפירא ממש הוי אלא כעין קאמר ולומר דפירא דאותן שלש שדות הכתובות בשטר כתובתה תקינו ליה רבנן אבל טובת הנאה לא תקינו ליה משום דהוה ליה ככפלא דגונב ולד בהמת נכסי מלוג שהקרן קיים והבעל אוכל את הולד הילכך כפלא דלא אתי מיניה לית ליה דלאו פירא כי האי תקינו ליה והכא נמי כיון שהכתובה קיימת לפניו שהיא אינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושיה ובאותה שעה אין לו בהם כלום אלא כפירא דפירא דכפלא וטובת הנאה יש לה ולא מטעם שתהא טובת הנאה פירא ולא פירא דפירא אלא כעין פירא דפירא דכפלא כמו שכתבתי מתוך דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר אביי טובת הנאה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא טובת הנאה לאשה דלאו כפירא דמיא הואיל ואינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושיה ואותה שעה אין לו בהן כלום ואי סלקא דעתך לבעל דחשבינן ליה כפירות נכסיה לימרו לה מאי אפסדינך וכו'. והשתא לא ידעינן אביי מאי קאמר אם הבעל אוכל פירות כי לא הזכיר אביי על פירותיה אלא ודאי הכי משמע דשאינו אוכל פירות קאמר שאם היה הבעל אוכל פירות נמצא שאינה שולטת בחייו בכלום אם כן נימרו לה מאי אפסדינך הלא בחייך אין את רשאה בהן ומי יודע אם הוא ימות בחייך או יגרש אותך אלא שבא רבא ופירש ונתן טעם לדבר. אלא שהטעם קשה לי שאמר פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ואם נחשוב טובת הנאה לפירא אם כן תהיה לבעל. ונראה לי דהכי קאמר נהי דגוף טובת הנאה עצמה לאשה מזה הטעם שכתבתי לאביי שאין חושבין אותה כפירות נכסיה אבל מכל מקום אם היא תקנה בה קרקע נחשוב אותו כנכסי מלוג עצמן שאף על פי שאין גופן לבעל פירות שלו ויאכל הפירות על כן אמר אפילו היה גוף הקרקע בפירות אינו אוכל פירות ממנו כי הוא פירא דפירא וכל שכן טובת הנאה שאינה כפירא ואין בה לבעל כלום. עיקר הדברים שאמר אביי טובת הנאה לאשה בא לומר שאין הבעל אוכל פירות כמו שפירש רבא והטעם שלו משום דפירא תקינו ליה רבנן של שדות הכתובות בכתובה אבל פירא דפירא דהיינו פירות של טובת הנאה אין לו ולאו דטובת הנאה הוי פירא אלא דמיחזי כפירא מפני שהגוף קיים לאיש ומשום הכי קרי ליה פירא דפירא. ע"כ.
אמר רב שלמן אי משום הא לא איריא דלהכי מחייב ליה לשלם לה טובת הנאה דאף על גב דירית להו בעל מינאי מחייביתו לשלומי לי דהא מטיא הנאה לדידי משום ריוח ביתא לפי שמשתכרת הבית בריוח ויש לו לשאת ולתת בבית טפי. גאון ז"ל.
פירא דפירא לא תקינו רבנן. ומה שאמרו בכתובות שהבעל אוכל פירי פירות פירושו שאם כתב לה שלא יהא לו דין ודברים בפירות נכסיה ולקחה קרקע מאותם הפירות שהוא אוכל פירות קרקע זו אבל מכרה בטובת הנאה אינו אוכל בה פירות כלל. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מאי טעמא חד פירא תקינו רבנן כלומר זיכו חכמי משנה והתלמוד חסידים ואנשי מעשה שיהא הבעל אוכל פירות נכסי מלוג אבל בעוד שיאכל אותם פירות עצמן היוצאין מן הקרקע בכל שנה ושנה אם נזדמן לאשה שום ריוח מחמת אותם הקרקעות כגון זו שמכרה קרקעותיה בטובת הנאה כיון דאין בזה שום הפסד לבעל לא תקינו רבנן שיהנה מהן הבעל. והא דאמרינן במסכת כתובות דאכל בעל פירי פירות הני מילי היכא שאותם פירי פירות הם באין מכח אותם הפירות הראשונים כלומר שלא אכלם הבעל ומכרתן האשה ולקחה מהן קרקע משום הכי דין הוא שיאכל הבעל פירות הקרקע שנלקח מאותם הפירות הראשונים אבל פירי פירות שלא באו מכח גוף הפירות היוצאים מן הקרקע כגון זו שמכרה בטובת הנאה נכסי מלוג שלה לא תקינו רבנן שתקח בהן קרקע ויאכל הבעל פירותיו אלא כולם הן מן האשה לעשות מהן כל חפץ נפשה ואם תקח מהן קרקע הפירות היוצאים ממנו שלה הם לגמרי ואין זכות לבעל בהם אלא אם כן מתה שיירשנה ואם מכרה ונתנה לפני מותה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות ומקבלי מתנות. ע"כ.
פירא דפירא לא תקינו וכו'. כתוב בתוספות ונראה דפירי דפירי לא תקינו ליה רבנן דהתם לא הוי כי האי וכו'. וא"ת מה דין זה דהא גונב בהמת מלוג שהיא לאשה הוי כפל לבעל דהיינו פירא וגונב ולד בהמת מלוג שהוא לבעל משלם לאשה כפל. ונראה דכל שכן גונב בהמת מלוג וכו'. תוספות שאנץ.
ולטעמיך נהי נמי דאיתיה לתקנת אושא וכו'. מכאן יש להוכיח דלא כפירוש הגאונים ז"ל דפירשו דמה שתקנו באושא שהבעל מוציא היינו דמשלם דמים ומוציא הקרקע דהא הכא מסיק דלא מוציא מזבנא לגמרי לאחר תקנת אושא ואם צריך לתת דמים הרי יכולה למכור נכסי מלוג לנחבל והבעל יתן דמים אלא ודאי בלא דמים מוציא. מהר"י כ"ץ.
תיזבון לנכסי מלוג בטובת הנאה ושמעינן מינה דלא שנא טובת הנאה דכתובה ולא שנא דנכסי מלוג דאשה הוי ואין הבעל אוכל פירות מדקא מקשינן ותיזבון לנכסי מלוג בטובת הנאה ומקשינן נמי ומזבנה לכתובתה בטובת הנאה וניתיב ליה ואי סלקא דעתך אית ליה לבעל זכותא בגוויהו היכי תיסיק אדעתין דגבי נחבל מנייהו. פריטי הרמ"ה ז"ל.
מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא לא מצי מגרש לה. איכא למידק דבכתובות פרק אף על פי משמע דלאו היינו טעמא דרבי מאיר דהא תנן רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר רבי מאיר תנאו בטל ואית לה דכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכא דעתה והויא בעילתו בעילת זנות אלמא לאו משום שקלה בעיניו להוציאה לפי שאין לה הוא אלא משום דמשוי בעילתו בעילת זנות ואף על גב דאית לה. ומסתברא לי דחד טעמא הוא דהכא נמי הכי קאמר כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שכן אף היא לא סמכא דעתה שיעכבנה אצלו והויא בעילתו בעילת זנות שאם על פחות מכתובתה שהתנה עמה הבעל לא סמכא דעתה שלא יגרשנה ומשויא בעילתה בעילת זנות ואף על גב דאלו יגרשנה אית לה זו שאין לה לא כל שכן. הרשב"א ז"ל.
אלא טובת הנאה מילי נינהו. כלומר אלא להכי לא משתעבדא ליה לבעל חבלה דטובת הנאה מילי נינהו ומילי לא משתעבדי לבעל חוב. אלמה לא כלומר וכל מילי כי הנך אמאי לא משתעבדי מילי דמזדבני בדינרי נינהו ואכתי תיזבון כתובתה ותיתב ליה אלא להכי לא אפשר דחיישינן לשמואל דהמוכר שטר חוב וכו' הכא נמי חיישינן דתהדר ותמחול כתובתה לבעלה ונמצא שעל יד בית דין שחייבוה למכור כתובתה בטובת הנאה הפסידו הלקוחות לכשחזרה זו ומחלה כתובתה לבעלה. אמרי זבוני תיזבון ותיתב ליה דלא עבידא איתתא למחולי גבה בעלה ואי תמחול לא ניחוש לן דהא נמי לא חיישינן לגבי הא דשמואל דהמוכר שטר וכו' הא לא דמיא לדשמואל דבשלמא לגבי איניש אחרינא דעלמא לא עביד דמחיל אבל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא זבינא בידים לא מפסדינן וכי תימא וכו'. ואמר לנו המורה דהא דאמרינן ומחלו מחול הני מילי כנון שמכר לו שטר של מאתיים במנה דיכול למחלו אפילו יורש אצל בעל חוב ומפסידו ללוקח אותו מנה שהיה יכול להשתכר בו אבל הקרן חוזר וגובה מן המוכר. וכן הלכה. גאון ז"ל.
ח"מ ק"א כל לגבי בעל ודאי מחלה. ויש לדקדק ישומו בית דין כתובתה ויגבוה לה דאז לא תוכל למחול דע"כ אין המוכר שטר חוב יכול לחזור ולמחול אלא מפני שאין מכירה לשטרות דבר תורה שאלו היה מכירתו דבר תורה אי אפשר למחול וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ועיקרו גוביינא דבי דינא דאורייתא היא ואינה יכולה למחול. ונראה לי דכל מה שאין לו ממש מילי נינהו ואין גוביינא דבי דינא במילי ולפיכך אי אפשר לבית דין להגבות שטרי חוב לא לנזיקין ולא לאשה בכתובתה ולא לבעל חוב בחובו. וכן מוכח בהכותב בשנים שלוו זה מזה שאמרו זה גובה וזה גובה ואוקימנא בשיש לאחד עידית ובינונית וזיבורית ולאחר אין לו אלא זיבורית לבד וקסבר דבשלו הן שמין ואם איתא לימא ליה מאן דאית ליה עידית ובינונית למאן דלית ליה אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי אלא שאי אפשר לגוביינא בית דין בשטרי חוב כמו שאמרתי אלא לכשיגיע זמנו של שטר מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכבר הארכתי בדבר זה בפרק יש נוחלין בשמעתא דסבתא ובפרק בתרא דכתובות גבי שנים שלוו זה מזה. הרשב"א ז"ל.
כל לגבי בעלה ודאי מחלה. כתוב בתוספות ויש לומר לאחר שתמחול יחזור ויכתוב לה כתובה ואי הוה מפרשינן דכל גבי בעל ודאי מחלה היינו שמוחלת ליתומים אחר שתתאלמן הוה ניחא טפי. ומיהו אכתי הוה קשה דתמכור לכתובתה בטובת הנאה דאי תתגרש אז לא תמחול לו שאז שונאתו. תוספות שאנץ.
והרבח שואלים בה תמכור כתובתה במעמד שלשתן שאין כאן עוד חשש מחילה ופירשו בה שאין כופין את הבעל להיות באותו מעמד. וחכמי הדורות שלפנינו כותבין שכופין ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק מי שמת האומר הלואתו לפלוני ופירשו שם משום דאיתא בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא. אלא שמכל מקום הם מפרשים שאין דין מעמד שלשתן אלא במלוה או פקדון שעומד לגבות בודאי אבל כתובה שאפשר שלא יתחייב לה בעל ואין כאן תנהו לפלוני בודאי אין דין מעמד שלשתן מועיל בו הואיל ואין חייב לו כלום כמו שיתבאר במקומו וכן הדברים נראין. וראיה לדבר שהרי בספר גיטין נחלקו בה אם דוקא בפקדון שהוא בעין או אפילו במלוה ואף על פי שהעלו שם שאף במלוה נאמר כן מכל מקום מאחר שהיו מפקפקין בה מפני שאינה בעין הדברים מוכיחים שפשוט היה להם שבדבר שגוביינתו בספק אינו בדין זה וכן נראה לי ברור. הרב המאירי ז"ל.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל יש לומר שלא רצה הבעל להיות במעמד. אי נמי הא דאמרינן במעמד שלשתן אינו יכול למחול הני מילי חוב אבל כתובה שלא הוחזק בה מעולם וגם שמא מעולם לא יבא לידי פרעון יכולה למחות. ע"כ.
וכי תימא מזבנה ניהליה לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה. תימה לי מאי נפקא מינה אפילו אי הוה מצי למזבן ליה בטובת הנאה אפילו הכי לא ירויח דלא יגבה בחבלתו מידי עד לאחר שתתאלמן או תתגרש והכא נמי קתני במתניתין אבל משלמין לאחר זמן. והא אין לומר שהנחבל ימכור טובת הנאה דכתובתה לאחר דהא אוקימנא כבר דלא מפסדינן לההוא זבינא בידים. מהר"י כהן צדק.
כתב רש"י ז"ל הכי גרסינן דהשתא נמי לאו מידי קא יהבא ליה כלומר דאי נמי לא זבנה לההוא דחבלה ביה לא יהבת ליה מידי הילכך לא פסיד מידי. ונראה דלאפוקי דלא גרסינן דהשתא נמי לאו מידי יהיב לה כלומר הנחבל ואם כן לא פסיד מידי. וכן נראה דגריס ה"ר יהונתן ז"ל. עיין בפירושיו. שיטה.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל וכי תימא תזבון כתובתה בטובת הנאה לאותו הנחבל דשמא לא תמחול כתובתה לבעלה ויגבה נזקו מבעלה כשיגרשנה או מבניה כשתתאלמן בשטר כתובתה שבידו ואפילו אם תמצא לומר שתמחול כתובתה לבעלה לא יפסיד דבר שהרי לא הוציא משלו דבר על זו המכירה ויגבה חובו כשתתנרש או תתאלמן כמו שהיה עושה אם לא לקחה בטובת הנאה כדתנן במתניתא נתגרשה האשה או נשתחרר העבד חייבין לשלם ומתרצינן אטרוחי בי דינא וכו'. ע"כ.
תוספות בד"ה פירא דפירא כו' ונראה דפירי כו' לא הוי כי האי דהכא דנהי דמשלם כפל כו' עכ"ל דהכא בטובת הנאה של כתובה דאין הבעל מפסיד כלום מסתבר למימר כיון דאתי מעלמא הוי כולו לאשה אבל בגונב ולד בהמת מלוג כל ההפסד היה לבעל ראוי הוא שהכפל ממנו אע"ג דאתי מעלמא לא עדיף מנכסי מלוג גופיה שהבעל אוכל מיהת הפירות ומזה שכתבו דנראה נמי דכ"ש גונב בהמת מלוג עצמו כו' דכיון דבגונב בהמת מלוג הוי הפסד ג"כ לאשה שהגוף שלה מכ"ש דמשלם הכפל דאתו מעלמא לאשה ודו"ק:
בד"ה כל לגבי בעלה כו' ומיהו מ"ל דא"ה לא תחוש ותמחול כו' מכל מקום חשיב ליה אטרוחי בי דינא כו' עכ"ל צריך עיון מאי אטרוחי בי דינא שייך הכא דהא דנחבל משתלם השתא מן הלוקח כתובתה והלוקח נמי לא אפסידיניה כיון דמשתלם יותר לכשתתאלמן מדינא דגרמי דעל דעת כן קנה הכתובה מעיקרא שישתלם לכשתתאלמן ואפי' לקמן בזבנה הכתובה לנחבל גופיה כיון דכשתתאלמן משתלם יותר מדמי החבלה דהיינו לפי טובת הנאה לא מקרי אטרוחי בי דינא בכדי אע"ג דהשתא לית לה מידי לשלומי שאם לא תאמר כן ל"ל למימר כלל כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי כו' הא בלאו הכי כיון דהשתא לא משלמא ליה מידי הוה אטרוחי בי דינא ויש ליישב בדוחק כיון דהך זבינא אינו כלום שהיא ודאי לא תחוש ותמחול מקרי אטרוחי בי דינא בכדי כיון דהשתא לא משלמא מידי דהך זבינא אינו כלום אע"ג דמשלמא הכל משום דינא דגרמי ודו"ק:
תד"ה כל וא"ת והיאך תוכל למחול כו'. כצ"ל:
גמ' הואיל ואתא לידן. שבת דף פא ע"ב וש"נ:
תוס' ד"ה כל וכו' דמעמד ג' אינו מועיל בכתובה. עיין לעיל דף ע ע"א תוספות ד"ה אמטלטלין:
בגמרא אמר אביי כו' טובת הנאה לאשה הוי כו' ומסיק רבא טעמא משום דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכתבו התוספות דהאי פירא דפירא לא דמי לאותן דמס' כתובות דהתם אמרינן דילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות משא"כ הכא אין לבעל בהם כלום וכתב מהרש"א הטעם משום דלית ליה פסידא לבעל ומעלמא אתי ע"ש באריכות ולפ"ז לא היה צריך אביי לחלק בין נ"מ לנצ"ב לדחויי דליתא לתקנת אושא אלא המ"ל בפשיטות דהא דלא אמרינן דתזבין כתובתה לגמרי היינו משום דמצי למימר אי הוית מזבנית לכתובתיך בעל הוי שקיל מינך דלה"ט משמע דדמי הכתובה גופא ודאי לבעל הוי דלא הוי פירא דפירא ונהי דמעלמא אתי מ"מ אית ליה פסידא לבעל כיון שע"י כך מפקעת ירושתו ממנו משא"כ בטובת הנאה דכתובה ומיהו יש לדחות כיון דבכה"ג דינו שילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות א"כ אותן מעות יש להם לעדים זוממין לשלם כמה אדם רוצה ליתן שיהיה הקרקע שלו לעולם והפירות לאחר מיתה וזה שוה יותר מדמי טובת הנאה גרידא ועוד יש לתרץ בענין אחר אבל אי קשיא הא קשיא בסמוך דמקשה אמתני' דהחובל תזבין נ"מ ותתן ליה אי ליתא לתקנת אושא ומאי קושיא הא אי תזבין לנ"מ סוף סוף הבעל שקיל מינה המעות ולא הנחבל דהא משועבדים לבעל לאכול מהם הפירות כמו בנכסי מלוג עצמן מיהו י"ל דמ"מ דייק שפיר מדנקט במתני' פגיעתן רעה ולא שקיל מידי אלא לכשתתאלמן או תתגרש ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אף אם תמות היא בחיי בעלה אתא הנחבל וגובה דמי נזקו מנ"מ שלה כיון שהם משועבדים לו ונהי דבחיים לא הוי מצי שקיל משום פירות דבעל אבל לאחר מותה לא תקנו לו פירות אע"כ דאיתא לתקנת אושא דבעל הוי כלוקח ראשון וא"כ הוא קודם לשיעבודו של הנחבל אלא מל' הגמרא דקאמר ותזבין נ"מ ותתן ליה לא משמע כן לכך נראה דמאן דס"ל טובת הנאה לאשה מטעמא דפירא דפירא ה"ה בנ"מ גופא ובנצ"ב נמי שייך ה"ט דמאן דס"ל שתוכל למכרם הדמים לעצמה לגמרי ואף על גב דאית ליה פסידא לבעל שמפקעת ירושתו לא איכפת לן בזה ומה"ט גופא דלא תקנו לו פירות לאחר מותה ומ"ש מהרש"א דבאית ליה פסידא תליא מלתא היינו אי אית ליה פסידא בחיי אשתו דוקא משום איבה כנ"ל ודו"ק:
שם ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תזבין נ"מ ותתן ליה. ויש להקשות למאי דמוקי בסמוך למתני' כר' מאיר ומשמע מל' התוספות ד"ה כל לגבי בעלה כו' דהכי מסקנא דמלתא דכר' מאיר אתיא א"כ מאי דייק כאן דאיתא לתקנת אושא דהא שמעינן ליה לר"מ לקמן דס"ל ק"פ כק"ג דמי וא"כ אי נמי ליתא לתקנת אושא אינה יכולה למכור הנ"מ משום ק"פ דבעל וכמ"ש התוספות לעיל ד"ה באושא התקינו ויש ליישב משום דלהא מלתא לא ניחא לתלמודא לאוקמא כר"מ לענין ק"פ כיון דהוי דלא כהלכתא דהא קי"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי אבל באסור להשהותה סתם ר' כוותיה משום דהכי הלכתא ודו"ק:
בגמרא וליטעמיך נהי נמי דאיתא לתקנת אושא כו' תיזבין נכסי מלוג בטובת הנאה ותתן ליה כו'. ולפענ"ד יש לתמוה טובא אהא דמשמע הכא בפשיטות דאפילו אי איתא לתקנת אושא ולא מצי מזבנא לנכסי מלוג לגמרי אפי' הכי מצית לזבנה מהשתא בטובת הנאה דהיינו לכשתתאלמן או תתגרש ולכאורה הוא נגד סוגית הש"ס דמסכת כתובות פ' אף על פי דף נ"ט ש"ס ערוכה בסוגי' דאמרה יקדשו ידי לעושיהן ולפי המסקנא שם דהדר ביה הש"ס מההיא אוקימתא דיקדשו ידי לעושיהן לכי מיגרשא דלמאי דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא מצי מקדשו להו מהשתא לא חיילי אף לכי מיגרשא דאף על גב דגופה שלה כיון דפירות דבעל הוי אינו חל כיון דאין בידה לגרש את עצמה לעולם וא"כ ה"נ דכוותיה דבכל הש"ס משמע בפשיטות כיון דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל כ"ש דאין אדם מקנה דשלב"ל וחזרתי על כל הצדדים למצוא מקום יישוב לדברי אלה ולא מצאתי דהא בהדיא מדמיא לה הש"ס מעיקרא לההיא דשדה ואפ"ה אסיקנא בקושי' משום דאין בידה להתגרש וא"כ ה"נ דכוותיה (ולכאורה נ"ל ליישב דשאני סוגיא דהכא כיון דמשועבדת מדר' נתן ואנן קיי"ל דאף על גב דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה משועבד מדרבי נתן אלא דלפ"ז תקשה מיהת לשיטת הפוסקים דהיכא דשייך שיעבודא דרבי נתן אינה יכולה למחול ומפרשי ליה לסוגיא דהכא בענין דלא שייך שיעבודא דר' נתן כמו שכתב הש"ך בשם הפוסקים כ"א לפי שיטתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה) והנראה לפענ"ד בזה משום דקושיית הש"ס דהכא דקאמר ולטעמיך היינו לטעמא דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דאיירי בה בהך סוגיא דתנינא לתקנת אושא ור"ה בריה דר' יהושע גופא הוא דמוקי לה התם באומר יקדשו ידי לעושיהן ורב פפא אסיק לה לאוקמי אוקימתיה דר"ה ברד"י דנהי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל היינו היכא שאין הגוף והפירות בידו משא"כ באקדשה ידיה נהי דהפירות לבעל כיון שהגוף שלה שפיר מקדשה דשלב"ל וה"ה הכא נמי דכוותיה דמצית מזבנה לה ודו"ק. ובזה ניחא ל' רש"י דמשנתינו והביאו הגהת הרא"ש לפסק הלכה דאוקי מתני' בדאית לה נכסי מלוג ולכאורה הוא נגד הש"ס ולפמ"ש א"ש דדבריו עולה כהלכה לפי מאי דמסיק הש"ס התם דליתא להך אוקימתא דר"פ ור"ה ברד"י דיקדשו ידי לעושיהן והיינו משום אתקפתא דרב אשי דאין בידה לגרש את עצמה לעולם מש"ה לא מצי מקדיש להו ה"ה הכא דלא מצית מזבין להו ונראה דמש"ה השמיטו הרמב"ם והרי"ף ז"ל ומפרשי מתני' בכל ענין ודברי החולקין צ"ע אם לא שנאמר דס"ל דסוגיא דהכא לא איירי מצד המכירה אלא מצד השיעבוד ושיעבודא ודאי חל אפילו על דשלב"ל מצד שיעבוד הנחבל אלא דלפ"ד הא נמי ליתא דהא מסיק הש"ס בסמוך דטובת הנאה לא דמי לשאר שיעבוד גמור דמילי נינהו משום דשיעבוד לא הוי אלא בדבר שהוא עומד בשווי' ממש משא"כ בדבר הספק כטובת הנאה הוי מילי ולא חל השיעבוד דטובת הנאה ודאי לא הוי ממון גמור אלא דהש"ס מקשה בסמוך מילי דמזבין בדינרי נינהו ולפמ"ש בסמוך שאינו ראוי למכור משום דבשלב"ל תו לא הוי מילי דמזבין בדינרי וממילא נמי לא חל השיעבוד ודוק היטב:
שם ותזבין כתובתה בטובת הנאה כו' ולמאי דפרישית בסמוך ה"נ לא הוי מקשה הש"ס מידי למסקנא דפרק אף על פי למאי דמסקינן התם דכל דלא מצי מזבין לה מהשתא לא מצית נמי לזבין לכשתתאלמן או תתגרש אלא דהאי שקלא וטריא נמי לר"פ ולר"ה בריה דר"י קיימי משא"כ אליבא דהלכתא במסקנא דהתם בלא"ה לא מצי מזבין אף על גב דבכמה דוכתי אשכחן דאשה מוכרת כתובתה לאחרים היינו במשכון או בשוויה דלא מצי למיהדר כמו שכתבו תוספות אבל בקושיית הש"ס דהכא א"א לומר כן כמו שכתבו התוספות דאין ב"ד יכולין לכופה לענין מחילה:
שם ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה. האי לאו בתקנת אושא תליא מלתא ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין ואפשר דקאי למאי דדחי בסמוך ולטעמיך תזבין לנ"מ ותתן ליה דמשמע דפשיטא לתלמודא דטובת הנאה לאשה הוי ולא לבעל א"כ מקשה שפיר תזבין לכתובתה בטובת הנאה אבל בלא"ה היה אפשר לומר דהא דלא מזבנית כתובה בטובת הנאה היינו משום דלבעל הוי וממתניתין דמכות אין ראיה די"ל שאני התם משום רווח ביתא וק"ל:
שם אמרי כל לגבי בעלה ודאי מחלה. נראה דאפ"ה צ"ל דאיירי באשה שאין לה נ"מ דאי יש לה תזבנה לנ"מ בטובת הנאה ותתן לו כ"כ הרא"ש להדיא והטעם נ"ל דדוקא בכתובה שייך מחילה כיון שהכתובה חוב הוא על הבעל וה"ל כמוכר שטר חוב שיכול למחול אבל בנ"מ ובנצ"ב שגוף הקרקע שלה לא שייך מחילה ואין לחוש נמי שתתן לבעלה במתנה דודאי לא תחול המתנה כיון שהמכירה קדמה להו ובחנם השיג בשלטי הגבורים על הרא"ש:
תוספות בד"ה כל לגבי בעלה כו' וא"ת כיון דאתיא כר"מ כו' א"כ לא תהא רשאי למחול כו' כדאמרינן המוכר ש"ח וחזר ומחלו כו' עכ"ל. וקשיא לי דמ"מ מאי קושיא דלמא הכא לא שייך דינא דגרמי כיון שאינה מוכרת מרצונה אלא דקושיית הגמרא שיש לב"ד לכופה שתמכור כדי להגבות לנחבל וע"ז מצינן שפיר למימר שאם יהיה הדין כן לכופה אז תמחול לבעלה מיד אחר החבלה וא"כ לא תוכל למכור אח"כ כתובתה בטובת הנאה כיון שכבר מחלה וא"כ לא שייך הכא כלל דינא דגרמי כמו במוכר שטר חוב ואף על גב דלשון הגמרא משמע שתמחול אחר המכירה היינו לפי לשון המקשה אבל באמת ממילא מתורץ הכא הכל כדכתיבנא וצ"ע:
בא"ד ומיהו מצי למימר דאפילו הכי לא תחוש ותמחול כו' אע"ג דלכשתתאלמן כו' מכל מקום חשיב ליה אטרוחי בי דינא עכ"ל והתמיה מהרש"א אמאי חשיב ליה אטרוחי ב"ד כיון שהנחבל גובה חובו מיד והלוקח נמי אדעתא דהכי לקחה כדי שיגבה לאחר שתתאלמן או תתגרש ואם כן עכשיו נמי שתמחול אכתי יגבה לכשתתאלמן או תתגרש מדינא דגרמי ע"ש באריכות וכתב ליישב בדוחק גדול. ולענ"ד דלק"מ דודאי אם תמחול מפסדינן לההוא גברא בידים דנהי שלקחה מתחלה לגבות כשתתאלמן או תתגרש מ"מ באותו פעם יגבה כל דמי הכתובה בבירור אבל כשתמחול לבעלה ותפסיד כתובתה נהי דחייבת לשלם מדינא דגרמי מ"מ הרי אין לה לשלם ולכשתתאלמן או תתגרש נמי לא תשלם שהרי אין לה לא כתובה כיון שמחלה ולא נ"מ דבכה"ג איירי מתני' ואי משום דלכשתתאלמן או תתגרש שמא תתעשר או יפלו לה נכסים ממקום אחר הא לא שכיחא ומאן יימר ועוד שמא תחזור ותנשא לבעל וא"כ ודאי מפסיד הלוקח ובכה"ג לא הוצרכו התוספות לפרש אלא דעיקר קושייתם היה מהיכא תיתי נאמר שתמחול ולא תחוש לעצמה שתצטרך לשלם לבסוף מדינא דגרמי ע"ז כתבו התוספות שפיר שהיא אינה חוששת בזה כיון שאין לה עכשיו ולשמא תתעשר באלמנותה ודאי לא חיישינן וכדאמרי אינשי בוצינא טב מקרא וטוב לה למחול לבעלה כל זה נ"ל ברור בעז"ה ובחנם נדחק מהרש"א ודו"ק. אלא דקשיא למ"ש תוספות בסמוך דלר"מ לא תוכל למחול משום דאסור להשהותה אא"כ יכתוב לה כתובה אחרת או יגרשנה ויחזור וישאנה א"כ לעולם לא תפסיד המנה ומאתים וצריך לי עיון עוד ויש ליישב דשמא תמכור הכתובה החדשה לאחר בטובת הנאה:
סימן ל"ח
סוגיא דכל לגבי בעלה מחלה. ויתבאר אי היכא דמשועבד מדר' נתן אי מפני מחילה. ויתבאר אי שייך בכתובה שיעבודא דר"נ. ויתבאר הרבה דינים בשיעבודא דר"נ במקום חיובי התורה. ודיני מוחלת כתובתה לבעלה דאין מועיל מחיים. ורק לאחר מיתה מטעם סילוק:
דף פט העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים כו' ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן לי' כו' אלא משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. אמרי זבוני זבין ותתן לי' ואי מחלה לגבי בעל תמחלה אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה לי' ואפסדיני' לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו. וכי תימא זבינא ניהלי' לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה. דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד דהשתא נמי לאו מידי קא יהבא לי' סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחנן. והקשו דא"כ איך תוכל למחול הכתובה לבעלה הא נתחייב הבעל לההוא דחבלה בי'. מטעם שיעבודא דר"נ והיאך תוכל היא למחול אחרי שהבעל כבר מחויב להנחבל:
וכתב ע"ז הש"ך ז"ל ולפענ"ד לא קשה מידי מהתם מטעמא אחריני דהתם מיד שחבלה בהאי משתעבד ליה הבעל מדר' נתן אלא דמ"מ פגיעתן רעה שאין יכול לגבות עד שתתאלמן או תתגרש ואי תמות היא ברישא יפסיד הנחבל דמי חבלתו. וגם כשתתאלמן או תתגרש לא יגבה רק דמי חבלתו ואי תמכור לו השתא הכתובה בטובת הנאה שירויח בזה כשתתאלמן או תתגרש שיגבה כל הכתובה יותר מדמי חבלתו נמצא הכתובה תהי' שלו ויגבה דמי חבלתו. והא לא תתחייב לו שוב כלום. וגם הבעל לא יהי' משועבד להאי מדר"נ דהא היא גופא לא משתעבדא לי' שהרי כבר פרעה לו דמי חבלתו בכתובתה שמכרה לו ואיך יהי' הבעל משועבד להאי מדר"נ. אלא שיהי' הבעל חייב לשלם כשתתאלמן או תתגרש מצד מה שקנה הכתובה ממנה וזה יכולה למחול. ושפיר קאמר התם דמחלה ליה. וכדשמואל דהא כשתמכור לו הכתובה בטובת הנאה הרי פרעה בזה להאי דחבלת בי'. ותו ליכא עלה שום חיוב תשלומין. ולא שייך כלל לדר' נתן כו' והילכך בהך דחבלה בי' כל כמה דלא מכרה כתובתה פגיעתה רעה שאין יכול לגבות דמי חבלות עד שתתאלמן או שתתגרש. ולפי זה כל כמה דלא מכרה כתובתה להאי דחבלה בי' לא תוכל למחול דכיון דעדיין לא פרעה לי' דמי חבלתו משתעבד ליה הבעל מדר' נתן. ואי תזבין ליה כתובתה אף אם ירויח שיקנה כתובתה בזול הא לאחר מכירה תוכל למחול הכתובה כן נ"ל, ובחנם נתחבטו הרמב"ן והריטב"א והר"ן בזה. כי לפענ"ד הדבר ברור כמ"ש ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו עכ"ל הש"ך ז"ל.
אולם מלבד דהש"ך לא העלה ארוכה לפליאות הראשונים לענ"ד הש"ך אנהירינהו לעיינין שנבין קושית הראשונים דרק ע"י דברי הש"ך נוכל לרדת לעומק קושיתם, דלכאורה פליאה גדולה מאי הקשו הראשונים, איך תוכל למחול הכתובה לבעלה כיון דהבעל כבר נשתעבד להנחבל מדין דר"נ. נחזי אנן למאי איצטריך למכור כתובתה לי' בטובת הנאה הלא קודם הגירושין או מיתת הבעל לא יוכל הנחבל לגבות. ולאחר שתתאלמן או תתגרש. הלא בלא מכירה יגבה. וע"כ דהקושיא היא כך תמכור לו הכתובה בטובת הנאה. וא"כ ירויח שכשתתאלמן או תתגרש יגבה כל הכתובה יתר על דמי חבלתו. למשל אם החבלה הוא חמשים. אם לא היתה מוכרת הכתובה כשתתאלמן או תתגרש. לא הי' יכול לגבות רק חמשים כשיעור החבלה. וע"ז פריך תמכור כתובתה לההוא דחבלה בי'. וטובת הנאה הוא שבעד החמשים שמגיע לו דמי חבלה תמכור לו כל הכתובה. וא"כ כשתתאלמן או תתגרש. יגבה כל המאתים. וא"כ עיקר התקנה שתמכור הוא על זה שנוסף על דמי החבלה. וא"כ שפיר קאמר לגבי בעל ודאי מחלה. שהרי הסך מאה וחמשים יותר על החבלה. אין מגיע לו בתורת שעבודא דר' נתן שהרי בתורת שעבודא דר"נ מגיע לו מהבעל רק כשיעור החבלה. ומה שהכתובה יתר על החבלה מגיע לו רק בתורת מכירה שמכרה לו הכתובה. והוי רק מכירת שטרות ותוכל למחול. וא"כ נהי דשיעור החבלה לא תוכל למכור. אבל שיעור זה הא בלאו מכירה יוכל לגבות כשתתאלמן או תתגרש. ויתר על החבלה גם אם תמכור לו בטובת הנאה לא יוכל לגבות. דלגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי שלא נרויח כלום לא מטריחינן. הגע בעצמך ראובן הי' נושה בשמעון חמשים. ושמעון בלוי מאתים, האם נימא דשמעון לא יוכל למחול ללוי כלום כיון דנשתעבד לראובן, בודאי דרק חמשים האחרונים לא יוכל למחול שסך כזה נשתעבד לוי לראובן מדין דר"נ. אבל עד חמשים היינו מאה וחמשים יוכל למחול. שאיך יוכל לוי להשתעבד לראובן יותר משנשתעבד שמעון לראובן. ה"נ נהי דשיעור החבלה לא תוכל למחול. אבל היותר על החבלה, דזה עיקר מה שרצונו להרויח בעד הנחבל זה תוכל למחול שהרי היתר הוא מטעם מכירה. וא"כ לכאורה צע"ק על הראשונים מאי הקשו:
אכן לפי דברי הש"ך נבין עומק דבריהם הקדושים שהקשו איך אמרינן תזבין כתובתה לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה, דאי מחלה לגבי בעלה לא מפסיד מידי. ואם נימא דשיעבודא דר"נ אין יכול למחול, א"כ איך קאמר לא מפסיד מידי הא מפסיד הרבה שכ"ז שלא מכרה לו הכתובה, הרי הבעל מחויב ליה כשיעור החבלה משעבודא דר"נ. וא"כ לא תוכל למחול כל הכתובה רק היתר על החבלה. אבל שיעור החבלה לא תוכל למחול שהרי נשתעבד הבעל כשיעור החבלה להנחבל, אבל אח"כ כשמכרה לו הכתובה בעד טובת הנאה הרי נפטרה עתה ממנו. וכיון שהיא אינה חייבת לו הרי גם הבעל אינו משועבד לו עתה כשהיא כבר נפטרה. כמו שביאר הש"ך וא"כ עתה הלא תוכל למחול כל הכתובה. א"כ איך קאמר תזבין לההוא דחבלה בי' דאי מחלה לגבי בעל ליכא פסידא הא יפסיד שתמחול גם כשיעור החבלה. בשלמא אם נימא דגם שיעבודא דר"נ יכולה למחול. שפיר קאמר דאי מחלה ליכא פסידה שהרי גם אם לא תמכור לו הכתובה בעד החבלה יכולה למחול. אבל אם נימא דשעבודא דר"נ אין יכולה למחול. א"כ יפסיד הרבה מה שתמכור לו ותמחול אח"כ. וא"כ אדרבה לפי דברי הש"ך נתחזקה קושית הראשונים:
ונראה לי ליישב בהקדם דברי הרמב"ם שכתב (בפ"ג מהל' עבדים הט"ו) ז"ל ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה ממנו והקשה המשנה למלך דמדכתב הרמב"ם סתמא ואין ב"ח גובה ממנו משמע דאפילו שהוא ביד העבד אין בע"ח גובה ממנו. ותימא דבגמ' אמרינן דר"א דריש לו ולא לבע"ח מדסבירא לן בעלמא כר' נתן ות"ק דלא דריש הוא דמשום דבעלמא נמי לא סבירא ליה כר"נ ואם נימא דאפילו כשבא הענק ליד העבד אין גובה ממנו הבע"ח. א"כ אפילו לא ס"ל שעבודא דר"נ איצטריך קרא שלא יגבה הבע"ח מהעבד כשבא הענק ליד העבד:
עוד הקשה שם הלח"מ בפרק הנ"ל דאיך קאמר הרמב"ם מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו. דהא אמרינן שם בקדושין (דט"ו) מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. וא"כ הרמב"ם דפסק כר"נ. איך פסק כת"ק דמוכע"צ אין מעניקין לו הא איצטריך לו ולא לבע"ח למעוטי שלא יגבה הבע"ח. ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב שם בהלכה הנ"ל ז"ל וענק אמה העברי' וכן מציאתה לאבי' ואם מת אבי' קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחי' בהן כלום כו'. וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל ויש לדקדק על מ"ש ואם מת אבי' קודם שיבא לידו משמע אע"פ שבא לידה אינו מורישו. ובריש פרק נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו. וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי עכ"ל הכ"מ. והקשה ע"ז הלח"מ ז"ל ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אע"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון בחיי האב. אפ"ה אינו מורישו ואילו מריש פרק נערה משמע אפילו לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אחין. ודוקא התם בעינן עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקיי"ל מודה בקנס פטור. אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתני' מעשה ידי' אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין, ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל"ע:
לכן נראה ליישב דהענקה שאני מחיוב דמעשה ידי' דהתם הא נתחייב לה ממון. וכיון דהתורה זכתה לאב בזכות בתו א"כ החיוב שיש לה על מעשה ידי' שעשתה זוכה האב החיוב הזה ואילו הי' הענקה ג"כ חיוב ממון בודאי דהי' זוכה האב בהחיוב הזה. אבל באמת הענקה אינו חיוב ממון לה כלל. שאין האדון מחויב לה ממון בשביל הענקה אלא שרמיא עליו התורה מצוה דלא ישלכנה ריקם שמחויב להעניק לה לא מטעם שמחויב להעבד הענקה. אלא שרמיא עליו התורה שלא ישלח ריקם. ובאמת הי' להיות הדין דאם עבר ושילח ריקם. ועבר על הלאו מלא תשלחנו ריקם. אין מחויב לשלם להעבד חיוב ההענקה אחרי שאין זה חיוב ממון. אלא דנתקה התורה הלאו זה דלא תשלחנו לעשה. שהרי זה לשון הרמב"ם (שם בהלכה י"ד) כל המשלח עבדו או אמתו ריקם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם. והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר הענק תעניק לו. וכיון דהוא רק מצוה דרמיא על האדון לא ישלחנו ריקם. ויש עליו חיוב ניתק הלאו להעשה. איך שייך לומר שהאב יזכה בהחיוב הזה כיון דגבה אינו חיוב ממון. אלא שיש מצוה על האדון. משו"ה אם לא הגיע לידה לא יכול האב לזכות להוריש לבניו. ולא דמי למעשה ידי' דהתם כיון דעשתה ונתחייבו לה ממון הרי יש אצלה חיוב ממון. והחיוב ממון הזה זוכה האב. והאחים יורשים מן האב. אבל בהענקה אין לה חיוב ממון כלל רק על האדון רמיא מצוה ובמצוה שיש על האדון לא שייך שהאב יזכה. אבל כל זה קודם שנתן לה ההענקה. אבל כשנתן לה האדון ההענקה הרי אצלה הוי ממון גמור. וא"כ שפיר מקשה הכ"מ כיון דבא לידה אמאי לא יזכה האב להוריש אח"כ לאחין. הא כשהוא אצלה. לא גרע מחיוב של מעשה ידי' ומשו"ה כתב הכ"מ דבא לידה נמי כבא לידו דמי:
אלא דלפי"ז יקשה איך אמרינן בגמ' דאיצטריך לו ולא לבעל חובו משום דס"ל בעלמא כר"נ והוה אמינא דהבע"ח זוכה בהענקה דאימתי שייך לומר שיעבודא דר"נ היינו כשהלוה השני מחויב ממון אז שייך לומר דחיוב הממון נעשה של הלוה הראשון דאשר אשם לו דהקרן הוא שלו. אבל כיון דאין על זה דיני ממון רק מצות לא תשלחנו ריקם. איך שייך לומר שהבע"ח יזכה בהמצוה הזאת של לתש"ר. ונראה לי דהנה בדין שיעבודא דר' נתן יש דין דהלוה השני נעשה לוה של הראשון דעצם חיוב ההלואה שהי' לשני נעשה של המלוה שלו. אבל באמת יש עוד דין ונתן לאשר אשם. היינו דאף אם ההלואה לא נעשה שלו. יש דין דאמרה התורה מה שאתה מחויב לתת לזה תן לבע"ח שלו. דאטו למאן דס"ל פריעת בע"ח אינה רק מצוה ואין להמלוה שיעבודים. האם נימא דלא יסבור דין דר"נ וע"כ דמונתן לאשר אשם ילפינן דאמרה התורה מה שאתה מחויב לזה. תן למי שהוא מחויב. אלא מאן דס"ל דלהמלוה יש שיעבודים. ס"ל דילפינן מדאמרה התורה. לאשר אשם לו. א"כ אמרה התורה שהקרן הוא שלו. ילפינן מזה דנעשה עצם ההלואה של המלוה הראשון. ומשו"ה אין יכולין למחול. נמצא נהי דלא נוכל לומר דחיוב של לת"ש ריקם נעשה של הבע"ח. אבל זה נוכל לומר דמה שאתה מחויב ליתן להעבד תן להמלוה שלו. שהרי אמרה התורה. ונתן לאשר אשם לו דמלבד דהפירוש שיתן למי שהקרן שלו הפירוש הוא ג"כ למי שהוא מחויב. אלא דאימתי מחויב ליתן להמלוה שלו אם בזה שיתן לו יפטור מחיובו אבל אם לא יפטור מחיובו בודאי דאין מחויב ליתן להמלוה ועתה עלינו לדעת אם כשיתן ההענקה לבע"ח יקיים בזה לא תשלחנו ריקם אז הי' מחויב ליתן לבע"ח. אילו לא כתב קרא לו ולא לבע"ח. אבל אם נימא דלא יקיים בזה לתש"ר. שהרי הוא נותן לבע"ח, והעבד משלח ריקם א"כ בלא קרא "דלו" ולא לבע"ח ידעינן דאין מחויב ליתן לבע"ח שהרי החיוב עליו לא תשלחנו ריקם לא חיוב ממון:
ונראה לי דהנה בחו"מ (סימן קכ"ח) נפסק הלכה דהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור מלשלם, אף אם הבע"ח דוחק. אכן הש"ך פליג על דין זה. ומביא ירושלמי ז"ל עד כדין בבע"ח שאינו דוחק בע"ח דוחק נשמעינה מן הדא תדע לך שהוא כן מקריב עליו קיני זבין וזבות ויולדות חטאות ואשמות, בשלא נכנס לידו כלום וכא שלא נכנס לידו כלום עכ"ל הירושלמי. וכתב ע"ז הש"ך ונראה דה"פ דתנן בפרק אין בין המודר בהך מתניתין דשוקל את שקלו דהכהן שהדירו יכול להקריב עליו קינין כו' ומשמע להירושלמי דמקריב משלו והתם אי לא הוה בעה"ב מקריב ודאי הי' ממשכנים אותו דכיון דשל גבוה הוא למאן פייס ומשני מי סברת דהתם מיירי בשלא נכנס לידו של כהן. אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד הכהן, ותו לא מחייב בעה"ב. והיינו כדמוקי בש"ס דילן באבוד וגבוי כו' וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם, וא"כ י"ל דבע"ח דוחק חייב לשלם כן נראה לענ"ד שיטת הירושלמי עכ"ל הש"ך:
והנה פירושו בהירושלמי תמוה מאד. דלכאורה לענ"ד בקינין כיון דבעינן שיהי' שלו, דהרי כתיב קרבנו, א"כ צריך לומר כשאדם מקדיש קרבן בעד חבירו הרי הוא מזכה לו בהקדשו. והוי כנותן לו קרבן, וא"כ איך נימא דמודר הנאה יוכל להקריב בעדו קרבן משלו, דהא דאמרינן דאם בע"ח אין דוחק, יוכל לשלם בעדו היינו בנותן לבעל חוב דשם אינו נותן לו רק דנימא משום שמגיע לו הנאה. על זה אמרינן דאין כאן הנאה שבלאו הכי לא הוי גובה, אבל בנותן לו ממש בודאי דאינו מועיל מה שאילו לא הי' הוא נותן הי' אחר נותן. דהרי הוא נותן לו, ואילו הוי אחר נותן לו היה אחר מהנהו, ועתה כשהוא נותן לו הרי הוא הנותן ומהנהו, וא"כ איך יכול להקדיש בעדו קרבן הא הוא נותן לו קרבן. כדאמרינן דמתכפר עושה תמורה דמקרי קרבנו, וא"כ מה מועיל שאחר הי' נותן על כל פנים עתה הוא הנותן לו, ועיין בקצות החושן שהביא בשם התומים להקשות דמעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבין ונאבדו או נפסלו דאין צריך להביא אחרים תחתיהן כו' וכתב הקצוה"ח דאשתמיטתי' משנה ערוכה (בשקלים פ"ז) אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד כו' ועל הקינין הפסולת שיהי' באות משל צבור כו'. אך אינו יודע מה יתרץ הש"ך על חטאות ואשמות. דבזה לא מצינו שיקרבו משל ציבור אם נאבדו. ואשם בודאי לאו עוף הוא:
לכן נראה לי בפשיטות דפירוש הירושלמי כן. דהירושלמי מביא ראי' דאף בבעל חוב דוחק ג"כ פטור מלשלם, מהא דאמרינן ומקריב עליו כו' והתם הרי הבעל חוב דוחק שהרי מחויב הוא להקריב. וע"כ צ"ל דלא נכנס לידו. פירוש דאימתי אסור במודר הנאה היינו דוקא לקבל הנאה ממנו, אבל מה שמגיע לו הנאה ממנו שלא נכנס לידו, רק שסילק מעליו חוב וההנאה מגיע לו ממילא מותר באופן זה, הכא נמי אימתי מחויב לשלם בעד הנאה, היינו דוקא בנוטל ההנאה היינו שנכנס לידו ההנאה, אבל מה שסילק מעליו, ולא נכנס לידו בעד זה אין צריך לשלם, אף שבודאי הנאה היא לו, שבע"ח דוחק. שעיקר הטעם דפטור, היכא דלא נכנס הנאה לידו, רק מבריח ארי בעלמא הוא (ועיין בב"ק נ"ח), והנה בהאי דינא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו איפליגו חנן ובני כהנים גדולים במי שהלך למדה"י, ועמד אחד ופרנס את אשתו דחנן אומר איבד מעותיו ונחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול, ור' דוסא בן הרכינס אמר כדבריהם ור' יוחנן בן זכאי אמר יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי, והנה טעמא דחנן שמענו מהירושלמי דאין מחויב אלא בנכנס הנאה לידו. אבל לא בעד סילוק חוב אבל טעמא דבני כהנים גדולים ור' דוסא לא שמענו. ונוכל לומר דהם סבירא להו דאף סילוק היזק ג"כ מחויב. אך באמת יש לומר טעמא אחרינא, דהרי אמרינן בקדושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, אף דבקדושין בעי נתינה לידה אמרינן דנתינה לפלוני בעדה הוי כנותן לידה, א"כ הכא נמי מה שנתן להאשה בעדו נימא דיתחייב מדין ערב וצ"ל דאימתי הוי ערב דוקא באמר לו תן לו בעדי, אבל אם לא אמר לו תן לא הוי ערב, א"כ נוכל לומר דפליגי חנן ובני כהנים גדולים בזה. אם מה שהוא מחויב מן הדין הוי כאמירה ומחויב מדין ערב דמה שהוא נותן בעד זה שמחויב מן הדין. ס"ל לבני כהנים גדולים דלא גרע מאילו אמר לו, דמהו אמר לו שנותן בעדו הכא נמי הרי נותן בעדו, אלא דאם לא הי' מחויב מן הדין בודאי דלא הי' מתחייב שהרי יאמר לו מי הרשה לך ליתן בעדי, אבל אם מחויב לשלם מן הדין מחויב לשלם להנותן מדין ערב, וחנן ס"ל דדין ערב לא נאמר אלא היכא שמצווהו ליתן. אבל מה שהוא נותן מעצמו, אף שהוא מחויב לשלם, והוא שילם בעדו אין כאן דין ערב:
ועפי"ז יתיישב דברי הרמב"ם. ונקדים עוד דהרמב"ם ס"ל דיש תרי "לו" גבי הענקה חד הענק תעניק לו. וחד אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו, וס"ל דהא דאמרינן לקמן גבי ענק עבד עברי לעצמו, וענק אמה העברי' לעצמה בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה למעוטי דאחין אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא אלא למאן כו' אמר אביי הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר "לו" ולא לבעל חובו, ואילו התם אמר רב טביומי משמי' דאביי דפליגי בזה אי איצטריך קרא לו ולא לבעל חובו, וא"כ ס"ל להרמב"ם דתרי דיני נינהו התם דקאמר רב טביומי משמי' דאביי לו ולא לבעל חובו, התם קאי לגבי דינים אם מחויב ליתן הרב להעבד או לבעל חובו, דהרי התם מביא דין דר' נתן. ודין דר' נתן הוא על הלוה. אבל הא דאמר הא מני תוטאי היא. דאמר לו ולא לבעל חובו, אין הכונה שקמ"ל דלא בעי ליתן לבעל חובו. דהרי שם בברייתא איתא ענק אמה העבריה לעצמה, ובודאי דזה אין סברא כלל לומר דקמ"ל דלא בעי ליתן לאחין הענקה, דהיאך הוה אמינא דכשיתן לאחין יוצא בזה לא תשלחנו ריקם, ובזה בודאי דאף להאב אין צריך ליתן הרב, שהרי ביארנו דאין זה חיוב ממון. אלא מצוה דלא ישלחנו ריקם. ואמאי יתן להאב. וע"כ הא דקמ"ל דענק אמה העבריה לעצמה. למעוטי דאחין. היינו שאם נתן לה ההענקה, אין האחין זוכין בהענקה. א"כ הא דאמרינן ענק עבד עברי לעצמו, למעוטי בעל חובו ג"כ הפירוש כשנתן לו הרב הענקה אין בע"ח גובה ממנו, והיינו טעמא דאילו לא כתב קרא אלא חד "לו" הוי אמינא. דקמ"ל דאין מחויב ליתן להבע"ח. אבל כשקבל העבד הענקה בע"ח גובה הימנו, השתא דכתיב תרי "לו" חד אתא לאשמעינן דאין צריך הרב ליתן לבע"ח. וחד "לו" אתא לאשמעינן דאף כשקבל העבד ההענקה אין בע"ח גובה ממנו. והיינו תוטאי דקאי תוטאי לדין זה כשקבל העבד ההענקה אין בעל חובו גובה:
ולפי"ז יהי' הפירוש בגמרא כן. מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו. ואידך ההוא מיבעי לו ולא לבעל חובו. פירש דחד לו איצטריך דלא תימא דיש על הרב דין דנותן לאשר אשם לו היינו דמחויב ליתן לבעל חוב של העבד. דסבירא ליה כבני כהנים גדולים, דאמרי היכא שנותן בעדו במקום שהוא מחויב לשלם. יש כאן דין ערב אם כן גם אם יתן בעדו לבעל חובו יקיים לא תשלחנו ריקם. שהרי היכא שנותן בעדו הוי כנותן לו דכיון דגם היכא דמשלם בעדו. ע"פ הדין יש כאן דין ערב. א"כ הוי כתן מנה לפלוני. ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. וא"כ איצטריך הני תרי "לו". חד למעט שלא יהי' עליו חיוב דונתן לאשר אשם לו. וחד למעוטי שלא יגבה כשנתן לו כבר. ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן פירוש בכה"ג היכא דאין עליו חיוב רק מצוה, דס"ל כחנן דהיכא דמחויב מן הדין אין על זה דין ערב. דרק במצוה ליתן אז יש דין ערב. אבל לא בנותן בעדו אף שהוא מחויב. דמשו"ה אית ליה לחנן בפורע לבעל חוב של חבירו. אף שהיה מחויב ע"פ דין לשלם לבע"ח אעפי"כ פטור מלשלם להפורע דדין ערב הוי רק באומר לו ליתן. וא"כ לא איצטריך קרא לגלות דלא יתן לבעל חוב דעבד. שהרי לא יקיים כלל בנתינתו לבעל חובו לא תשלחנו ריקם, ומה שנותן לבעל חובו אינו כנותן להעבד דדין ערב אינו רק בנותן ע"פ ציוי שלו. וא"כ מחד "לו" ידעינן דכשגבה אין בעל חוב גובה ממנו, ואייתר חד "לו" למעט לו ולא למוכר עצמו, וא"כ הרמב"ם דפסק כחנן דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור אף בבעל חוב דוחק מדכתב סתמא. וע"כ דס"ל דערב לא הוי. אלא באומר לו ומצווהו. אבל בנותן לו מעצמו אף שהוא מחויב לית כאן דין ערב. וא"כ לדידי' לא איצטריך "לו" למעט דלא יתן לבעל חובו, דבודאי אין צריך ליתן, שהרי כשיתן לו לא יקיים בזה לא תשלחנו ריקם, ועליו אין חיוב ממון רק דין דלא תשלחנו ריקם, וא"כ מחד "לו" ילפינן דכשגבה העבד אין בעל חובו גובה, ומאידך "לו" ילפינן דלו ולא למוכר עצמו, ומשו"ה פסק הרמב"ם דכשגבה אין הבעל חוב גובה ממנו, וגם פסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו:
והנה הרמב"ם כתב (בפרק י"ב מהלכות אישות ה"ו) ז"ל התנה עמה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה. וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות, והקשו המפרשים כיון דהרמב"ם פסק כר"י. דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים. אפי' שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה כדכתב ה"ה ז"ל. הא אפילו שיהא כתובה מן התורה, דבר שבממון תנאו קיים. ואין לומר דס"ל דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הא כתב עוד שם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאי בטל ואף ע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט, ועיין שם בלח"מ שהקשה כמה קושיות וביחוד קשה מנא מצא הרמב"ם דילפינן דבירושה אין מועיל אם התנה שלא ירש שנאמר לחוקת משפט, ועיין שם בראב"ד שהקשה דלמה לן קרא דחוקת משפט. הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ובזה יש ליישב כמו שכתב התוספת בכמה דוכתי בהכותב ובב"ב דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יוכל לסלק עצמו שלא יקנה דבר שלא בא לעולם. אך הקושיא מנא ליה להרמב"ם דילפינן מחוקת המשפט. לכאורה קושיא גדולה היא:
ונראה לי לתרץ. דהנה התוספות בכתובות (דף נ"ו) ד"ה הרי זה הקשו דאיך אמרינן אם קדשה ע"מ שאין לה שארה כסותה ועונתה הרי זו מקודשת ותנאו בטל משום דהוא מתנה על מנת שכתוב בתורה. א"כ לענין נזקין נימא שלא יוכל למחול משום דמתנה על מה שכתוב בתורה. וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל קרע את כסותי ושבר את כדי על מנת לפטור פטור. עיין שם תירוץ התוספת, ונראה לי דלא דמי חיוב נזקין לחיוב דשאר כסות ועונה. דהנה חיוב נזקין הוא התשלומין בעד הכלי שהזיק. והוי כמו לקח הכלי, וכמו שיש רשות לאדם לתת כליו במתנה ולמוכרם. וכן לקרא אורח שיאכל ולא יתחייב בתשלומין דחיוב תשלומין הוא בעד שנוטל דבר משלו, ואימתי נתחייב בתשלומין כשהוא רוצה בתשלומין. אבל כשנוטל מדעתו בודאי דאין מתחייב בתשלומין. ה"נ במזיק מרצונו לא יתחייב לו תשלומין. וכ"ז הוא במזיק שחיוב שלו הוא בגדר תשלומין. אבל חיוב דשאר כסות ועונה אטו תשלומין הם לאשה בעד זה שנתקדשה. בודאי דאין שייך לומר כן. אלא דין הוא דאמרה התורה שכשהאשה מתקדשת לו מחויב הוא לה בשאר כסות ועונה, אבל אינו בגדר תשלומין, וכיון דהוא דין אינו יכול לבטל הדין ולומר שלא יחול חיוב דשאר כסות ועונה. כן הוא סברת ר"מ. אבל ר' יהודה דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים, אין הכונה דבדבר שבממון תנאו קיים, משום שבדבר שבממון בידו לבטל דין. אלא נהי דברגע הקדושין דין הוא בקדושין שיחול חיוב דשאר כסות ועונה. אבל אחר הקדושין נעשה חיוב שאר כסות ככל חיובי ממון בעלמא. וממילא יכולה למחול ככל חיוב דממון. אבל כל זמן שהוא דין לא חלה מחילה שהרי אין בידה לשנות הדין:
ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם דבכתובה אין יכולה למחול שהרי אמרו רבנן הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז בעילת זנות ואפי' מחלתה. נמצא דאין הכונה גבי כתובה שתיכף בשעת קדושין יחול חיוב כתובה ותו לא. שהרי אמרו רבנן הדין דבעילתו בעילת זנות על כל הימים שתחתיו נמצא שתקנת רבנן הי' באישות שדין האישות יהי'. שיהי' מחויב לה כתובה ולא דמי לשאר כסות ועונה שנתחייב בשעת קדושין. אבל לא באישות שייך זה. אבל כתובה הדין הוא באישות ואילו היה דין הזה דאורייתא בודאי שאין יכולה למחול כתובתה. שהרי כל רגע ורגע דין הוא באישות להתחייב כתובתה. היינו שיהי' כן הדין שבאם ימות או תתגרש תקח כתובתה ועתה אין עליו כלל חיובים רק דין. ולא היתה יכולה למחול אם היה דאורייתא וממילא אחרי דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. הוי תקנת רבנן שיהי' הדין באישות שאם ימות או תתגרש תקח כתובתה כדין דאורייתא ולא מהני דבורה לומר שלא יהי' הדין שתקח הכתובה כשתתאלמן או תתגרש שהרי אין בידה לשנות הדין:
ולפי"ז מיושב היטב איך פסק הרמב"ם דאין מועיל מחילה בכתובה הרי כתב הרמב"ם דין דמוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנן דיכרין, וכן דין דהאשה פגיעתה רעה דאם חבלה פטורה מלשלם ולא אמרינן תזבין כתובתה. משום דמחלה. והרי אמרינן דלא מהני מחילת כתובתה, אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה ביארנו דהטעם דלא מהני מחילה הוא משום דכיון דאמרו רבנן הפוחת כו' אפילו בתנאה כו' הרי דתקנת רבנן הי' שדין האישות של אשה שנשאת בשעה שהיתה בתולה שתקח מאתים כשתתאלמן או תתגרש, ודין האלמנה במנה. ודין אין בידה לשנות. א"כ היינו דוקא כל זמן שלא נתאלמנה או נתגרשה. אבל בשעה שנתאלמנה או נתגרשה אז הלא נעשה הכתובה עליו חיוב כסף ככל חיובים ואז חלה המחילה, ומשו"ה כל זמן שהיא תחתיו, לא מהני מחילתה ויכולה בכל עת לחזור, אבל סליקותה מועיל אם לא חזרה בה כל זמן שהיא תחתיו ממילא לא חל כתובה עליו כשיגרשה או מיורשיו. שהרי יכולה להתנות שלא יחול החיוב של הכתובה ומחילתה הוא הסילוק:
ולפי"ז מיושב ג"כ מה שכתב הרמב"ם דכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט. והקשינו מנא מצא הרמב"ם דדרשינן קרא דחוקת משפט שלא יוכל להתנות שלא יירש. אכן לפי' הנ"ל ניחא דהרמב"ם יליף לה מדין המובא ברמב"ם (פרק ג' מהלכות סנהדרין הלכה ה') ז"ל הנחלות כדינין שנאמר בהן לחוקת משפט לפיכך אין מפילין נחלות בלילה ועיי"ש בכ"מ ובשם הרמ"ך שם הרי דאמר קרא לחוקת משפט. שאין דיינין מפילין נחלות בלילה. ובלא קרא הוי אמינא דיורשים קונים זכותם בהאדמה. נמצא דאח"כ הוי רק כחלוקת שותפים, ובודאי דחלוקת שותפים יכולין לחלק בלילה. אשמעינן קרא דיורשים מלבד קנינם. דין הוא בכל עת שיקחו חלק הירושה. וכשב"ד מחלקין ביניהן הוי פסק דין שפוסקין שזה יורש וזה אינו יורש. וכן מצינו בשמת והניח אשתו מעוברת דרבנן אית להו ביבמות (ס"ז) דאין לעובר כלום זכי' בהנכסים וזוכין האחים כל הירושה, ואעפי"כ ביציאתו בעולם נוטל חלק משום דדין הוא שיורש נוטל חלק ירושה ומשום הכי אין יכולין ב"ד להפיל נחלות בלילה שהרי הוי כפוסקין דין שזה יורש וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם דאם התנה שלא יירש דתנאו בטל שהרי כפי שביארנו אין בידו לבטל דין אף בדבר שבממון רק כשנעשה חיוב. וכיון דירושה הוי תמיד דין שהיורש יטול. הרי אין מועיל תנאו. דאם רוצה ליטול בכל עת לא גרע מאלו הי' עד עתה עובר ואח"כ אף שנולד לאחר מיתה ג"כ יטול. הרי דירושה לא הוי הדין רק בשעת מיתה. אלא תמיד הדין שהראוי לירש יטול חלק. וזה ילפינן מלחוקת משפט, שהירושה מלבד שהוא קנין עיקר הדבר משפט הוא. והמשפט עושה קנין. וכיון דהוי דין אין בידו לבטל הדין כפי שביארנו. ומשו"ה פסק הרמב"ם דגם בכתובה אף שהוא דרבנן כיון דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ממילא אין מועיל תנאי שלא ירשנה. שהרי כיון דמדאורייתא ירושה דין הוא, ממילא ירושה דרבנן ג"כ דין הוא:
ומיושב לפי זה קושית התוספות בכתובות (פ"ג) ד"ה כדרב כהנא על הא דאמרינן שם הכותב לאשתו דין ודברים כו' תנא ר' חייא האומר לאשתו כו' והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, והקשה בתוספות ז"ל וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוי אשאר כסות ועונה דלר' יהודה בדבר שבממון תנאי קיים ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ועיין שם עוד בתוס' מתחלה שהקשה למה ליה להביא דרב כהנא וגם דרבא, אכן לדברינו מיושב דהנה הרמב"ם כתב (בפכ"ג מהלכות אישות הלכה ג') ז"ל התנה עמה שלא יאכל פירות נכסים הרי זה אינו אוכל פירותיהן אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירות. והקשה הכ"מ דהא בגמ' אמרינן ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות וכיון דאכלינוהו לפירות פירי פירות מהיכא אלא בדשיירא משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר, ואיך כתב הרמב"ם ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות הרי דלא תוכל לאכול הפירות. וכתב הכ"מ שסמך על התוספתא דבתוספתא איתא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות רוצה מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, אך עדיין אין תירוצו מספיק דאיך פסק כתוספתא אחרי דחזינן דסתמא דגמ' דילן ס"ל לפשיטות דלא כתוספתא. ונראה לי הא דהבעל אוכל פירות בנכסי אשתו יש לומר או שאמרו רבנן דין הוא שיאכל פירות מכל נכסי מלוג שיש לה. אבל קנין בהקרקע לפירות אין לו. או שנימא שרבנן הקנו לו קנין בכל קרקעתי' לפירות, והנה מדאמרו רבנן שם במתניתין בנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת מוכרת ונותנת וקיים ע"כ לא תקנו רבנן ליה קנין בקרקעות שהי' לה קודם אירוסין. רק דין אמרו רבנן שיאכל פירות מכל נכסי מלוג שלה שאם היה לו קנין. איך תוכל למכור נכסים שהקנו לו רבנן קנין לפירות. ור' יהודה ס"ל בשם חכמים דאם מכרה ונתנה וקיים. וא"כ שפיר פריך בגמרא כיון דמדין אכילת פירות סליק נפשי' אמאי לא תוכל היא לאכול הפירות בעצמם. ולא תשאיר מאומה. שהרי הוא סילק עצמו מאכילת הפירות. כל זה למתניתין. אבל רבותינו חזרו ונמנו דאפילו נכסים שנפלו עד שלא תתארס וניסת ומכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות. הרי דתוספתא ס"ל דהקנו לו רבנן קנין לפירות בנכסים וכן פסקו רב ושמואל כהתוספתא. א"כ הרי הפירות שלו. אם כן כשסילק נפשו שלא יאכל הפירות לא סלק נפשו מקנין שיש לו בשדה לפירות, וכיון שסלק נפשו שלא יאכל אית לה להתוספתא דכיון דהפירות שלו אמרינן שלא סילק אלא שלא יאכלם רק ימכרם ויקח בהם קרקע, אבל שתאכל היא הפירות כיון שהם שלו בידו לעכב, ומשו"ה הרמב"ם שפסק כרב ושמואל דיש לו ג"כ קנין בהשדה לפירות, משו"ה פסק כתוספתא דימכור פירות ולוקח קרקע. דבידו לעכב שהיא לא תאכלם:
ומיושב בזה ג"כ מה שכתב הרמב"ם ז"ל האשה שהתנית על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהן הבעל אם כתב לה ועודה ארוסה קודם הנשואין אינו צריך לקנות אלא כל מה שכתב לה קיים ואם כתב לה אחר הנשואין צריך לקנות מידו התנה עמה שלא יהי' ליה דין ודברים בנכסים אם מכרה ונתנה מכירתה מכר ומתנתה מתנה אבל אוכל פירותיהן כל זמן שהם ברשותה ואם קנו מידו כשהיא ארוסה שאין לו דין ודברים בנכסי' הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסים אלא פירות לעולם ואפילו ערער על קנינו כו'. וכתב על זה הראב"ד ז"ל כל מ"ש בכאן הבל ורעות רוח כונת הראב"ד להקשות דקנו מידו אין הקנין מוסיף כלום על האמירה דרק היכא שאין האמירה מועיל, על זה בא הקנין לחזק האמירה, א"כ הא דאמרינן קנו מידו מועיל קאי לגבי נשואה. אבל לא ולגבי ארוסה שע"י קנין נפרש פירוש אחר בדבריו. ונראה לי דהנה בארוסה כשמתנה שלא יהי' דין ודברים בנכסים אמרינן דכונתו הי' רק שלא יקנה קנין בנכסי', אבל לא שלא יהי' הדין שיהא הוא אוכל פירות שדות שנה דכונתו הי' שלא יהי' קנין לו לפירות בשדה, ומשו"ה בנשואה אין מועיל כיון שיש לו כבר קנין בשדה, אבל אם קנו מידו גם אחר נשואין מועיל, שהרי הוא מקנה לה הקנין שיש לו בשדה ונקנה זה הקנין לה, נמצא אם קנו מידו אף בעודה ארוסה כיון דקנו מידו הרי צריך לומר דהקנה לה הקנין שיהי' לו בשדה. אף דעתה אין לו אבל הוא סבר דיש לו. דעל זה שלא יהי' לו קנין לא שייך קנין כלל על זה. אלא דכמו שהיתה נשואה שאז היתה כונתו שמקנה לה קנין שיש לו בהשדה, א"כ גם קודם נשואין חזינן דכונתו הי' להקנות לה קנין בשדה, וא"כ ממילא אינו אוכל פירות אילו היה לו קנין שהרי הקנה לה הקנין שיש לו. וממילא חזינן דכונתו היתה להסתלק מגופה של קרקע. היינו שלפי דעתו שסבר שיש לו כבר קנין הקנה לה הקנין. נמצא דנסתלק שלא יאכל הפירות, וזה מועיל קודם אירוסין כדקיימא לן נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה, והיינו דאף שפירשנו דדין אין בידו לבטל. היינו דוקא דין התורה. או אפילו דין דרבנן. דבר שלא נעשה לטובתו אבל דבר שנעשה רק לטובתו קודם שחל הדין יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, משו"ה אף שהדין הוא שאוכל פירות של שדותי'. כיון דקודם נישואין לא חל עדיין הדין והוי רק תקנתא דרבנן לטובתו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו:
ולפי"ז שפיר איצטריך להביא דרב כהנא ודרבא ולא מצי למילף משאר כסות ועונה דהתם הא הוי תיכף אחר הקדושין חיוב עליו. וא"כ יכולה להסתלק ולמחול החיוב. אבל אכילת הפירות דין הוא. וא"כ באמת לא יכול להסתלק. משו"ה איצטריך דרב כהנא. ובאמת טעמא מאי יכול לבטל דין. על זה מביא טעמא משום דרבא. כיון שהתקנה לטובתו קודם שחלה התקנה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, ולא חל הדין שיאכל הפירות. אבל לאחר נשואין שכבר חל הדין שיאכל הפירות אין בידו לבטל ורק כיון שהקנו לו רבנן קנין בשדה א"כ יכול להקנות לה קנין הפירות, ואוכלת מטעם קנין ולא מטעם שהוא מסלק עצמו מאכילת הפירות. (ואולי יש לבאר ג"כ מה שכתב (שם בהלכה ז') התנה עמה אחר הנישואין שלא יהא ליה דין ודברים בנכסים ולא בפירי פירותי' עד עולם בחיי' ובמותה הרי זה אינו אוכל פירות כלל אבל אם מתה יורשה כמו שביארנו, והקשה הראב"ד אמאי לא כתב שמיירי דוקא בקנו מידו והמ"מ הסכים דמיירי בשקנו מידו, ולפי דברינו יכול להיות דמיירי הרמב"ם בנכסים שלא נפלו עדיין, שבזה יוכל להתנות שלא יהי' לו קנין ולא יאכל פירות. ובזה אין צריך קנין אף בנשואה. ויש לעיין בדין זה). אבל ירושה כיון שחל הדין שהבעל הוא היורש של אשתו, אין בידו לבטל הדין הזה אחר נישואין ובודאי דקנין לא מהני לדין זה שהרי עדיין אינה שלו שיקנה לה:
היוצא לנו מכל הנ"ל דכתובה משו"ה אינה יכולה למחול משום דכל ימים שהיא תחתיו הוי רק דין הכתובה ולא חיוב ורק כשתתאלמן או תתגרש נעשה חיוב, וזה ביארנו דהיכא דלא הוי חיוב רק דין כמו בהענקה לא שייך האי דין דשעבודא דר' נתן שיהי' החיוב של אחר, וא"כ לפי"ז אע"פ שבכל שעבודא דר' נתן אין יכול למחול דהתם אמרינן דהחוב של הלוה השני נעשה של המלוה הראשון אבל הכא בכתובה אין שייך לומר שהדין של הכתובה נעשה של הניזק וכיון דחיוב אין כאן עדיין משו"ה יכולה למחול:
ועפי"ז נוכל ליישב ג"כ מה שהקשו איך אמרינן (בב"מ כ') מצא שטר כתובה בשוק כו' מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה זבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. והקשו הראשונים ודילמא לותה מאחד בינתים דמשועבד הבעל לההוא מדר' נתן ואין יכולה למחול לו, ועתה יוציא השובר שכבר מחלה קודם הלואה, אכן לפי דברינו דבכתובה כל הימים שהיא תחתיו לא הוי רק דין עליו, לא שייך שהדין נעשה של המלוה שלוה, בכה"ג יכולה למחול, ואולי יש לכוין לזה גם דעת הראשונים שאמרו דמשו"ה בכתובה לא שייך שעבודא דר' נתן משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, והקשה הש"ך מה בכך הא הוי כלא הגיע הזמן דשייך שעבודא דר' נתן, אכן יוכל להיות דכונתם כדברינו דמחיים לא הוי חיוב רק דין, ובדין לא שייך שעבודא דר' נתן כמו שביארנו בארוכה גבי הענקה, דאיך נוכל לומר דזה נעשה של המלוה ורק יש דין דמחויב ליתן אבל לא שגוף הדבר נעשה של המלוה, משו"ה יכולה למחול כמו במכירת שטרות שאף שיש דין על הלוה ליתן להלוקח מ"מ יכול למחול:
ומיושב לפי זה ג"כ הקושיא שהקשה הרא"ש (בב"מ שם) וכן הוא בתוס' ב"ב דילמא ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול דאי מחלה היתה צריכה לשלם כל מה שהכתובה שוה עכשיו כו' וכן הקשו גבי קריבתו דרב נחמן דזבינתה לכתובתה בטובת הנאה דאמר ליכא דניסוב לה עצה שתמחול, ומאי מהני מחילתה כיון דקיי"ל שהמוחל צריך לשלם כל שיווי החוב. אכן לדברינו ניחא דהנה הרמב"ם כתב (בפ' ו' מהלכות מכירה הלכה י"ב) דקנין השטרות הוא מדרבנן משו"ה יכול למחול, והקשה הראב"ד לא מן השם הזה אלא מפני שהלוקח יכול לומר אני לא שעבדתי לך את עצמי. וביאר הקצוה"ח דכונת הראב"ד דמכירת שטרות הוי רק הרשאה מהמוכר להלוקח שיוכל לגבות בעדו, וביארנו בסוגיא דהמזיק שעבודו של חבירו דמשו"ה לא פירש כן הרמב"ם דמכירת שטרות הוי רק הרשאה. אבל אין להלוקח קנין כלל בשעבוד הנכסים אפי' מדרבנן, דא"כ אמאי אמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרות. הא אף מאן דדאין דיני דגרמי מודה שהמבטל כיסו של חבירו פטור, משום דלא הזיק לו ממון שלו רק מנע שלא ירויח ואם נימא דאין להלוקח קנין בשעבוד כלל, א"כ המוכר במחילתו לא הזיק לו דבר שלו, רק מנעו שלא יוכל לילך להרויח משו"ה הי' פטור מלשלם לפום כן פירש הרמב"ם שיש קנין להלוקח בשעבוד הנכסים מדרבנן. ומשו"ה צריך לו לשלם שהזיק לו שעבוד הנכסים שלו היינו שע"י מחילתו נעשה השטר שלו נייר בעלמא והרי הוא כשורפו, נמצא דכתובה דאין לה כלל שעבוד מחיים א"כ הכתובה בעצמה ג"כ לא הוי שעבוד רק דין. נמצא דבמחילתה הוי רק מונעת ומבטלת כיסו של חבירו, ומשו"ה אם מחלה וסלקה עצמה מחיוב כתובה פטורה מלשלם הכתוב בכתובתה. אבל בחוב אחר שהתם קנה שעבוד הנייר דבמחילתו הוי כשורף השטר צריך לשלם כל הכתוב בשטר:
ואגב אמרתי לבאר דמה שהוכיחו בתוספות דמעמד שלשתן אין יכולה למחול וראי' מדאמרינן (בקדושין מ"ח) התקדשי לי בשטר חוב או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן, ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ואמרינן דפליגי במלוה בשטר ובמלוה על פה, במלוה בשטר פלגי בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ופליגי אי סמכה דעתה. ובמלוה ע"פ פליגי אי שייך במלוה ע"פ מעמד שלשתן, ואם נימא דאפילו במעמד שלשתן יכולה למחול, א"כ אפילו אית להו לרבנן דגם במלוה ע"פ יש מעמד שלשתן. ג"כ אינה מקודשת דלא סמכה דעתה, ולדידי נראה דלשיטת הנך פוסקים דס"ל דבמוחל צריך לשלם כל החוב אין ראי' כלל, דלכאורה קשה איך תירא שמא ימחול הא יצטרך לשלם לה מדין מזיק, ועכצ"ל דכיון דרצונה להתקדש במלוה בשטר אם ימחול הא יהי' רק מלוה ע"פ שיוכל לטעון פרעתי, ובקדושין הא אמרינן קפידא. דאף מכסף לזהב יש קפידא מכש"כ ממלוה בשטר למלוה ע"פ דאמרינן דאין כותבין השטר אלא מדעת הלוה שלא יחזירו ממלוה ע"פ למלוה בשטר, ומשו"ה אינה מקודשת במלוה בשטר דאם ימחול יהי' נאמן לומר פרעתי אבל בנתקדשה במלוה ע"פ הרי דלא חששה פן יאמר פרעתי ואם כן מאי איכפת לה אף אם ימחול הא יצטרך לשלם לה מדין מזיק, ומה לה חוב ע"פ מאיש זה או מאיש אחר משו"ה אם הי' סברי רבנן דמעמד שלשתן איכא במלוה ע"פ היתה מקודשת, ואיצטריך לומר דסבירא להו לרבנן דמלוה על פה לא מהני מעמד שלשתן, אבל מחילה יכול להיות דמהני לכולי עלמא במעמד שלשתן ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה פירא דפירא כו'. ז"ל ולד בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה כו' משום דלא תקינו ליה רבנן פירא דפירא עכ"ל. פירש דאע"פ שלבעל יש זכות לאכול את הוולד מדין פירות נכסי מלוג, מ"מ כל זמן שלא אכלו, גוף הוולד קנוי לאשה, ולפיכך הגנב חייב לשלם לה את הכפל דהו"ל פירא דפירא דלא תקינו ליה רבנן, ומ"מ משלם את הקרן לבעל שיש לו זכות בוולד ונמצא שחסרון הכיס וההפסד שלו.
ומסתבר דבפירות העץ שהם נכסי מלוג העומדים רק לאכילה הקנו לו הרבנן את עצם גוף הפירות משעת גידולן ואם נגנבו הכפל הוי של הבעל. משא"כ בוולדות בהמת נכסי מלוג שאינם עומדים דוקא לאכילה כי אולי יגדלו להוליד עוד וולדות וכו', לפיכך בהם נתנו לו רבנן רק זכות האכילה, ואילו גופיהם לאשה, ולפיכך הכפל הוי שלה.
התוס' מחלקין בין פירות דאתו מגופה דהוו שלו לבין פירות דאתו מעלמא דהוו לאשה. מאידך עיין ברי"ף למס' כתובות (דף פט. דף לח. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) המחלק אחרת וז"ל שאני הכא דקא שקיל ליה לפירא גופיה ומשו"ה לא שקיל ליה לכפל דהו"ל פירא דפירא אבל היכא דזבין ליה לפירי וזבין בהו ארעא אי לא שקיל לפירא אישתכח דלא שקיל לא פירא ולא פירא דפירא הילכך שקיל להו פירא דפירא דבמקום פירא קיימי עכ"ל. והר"ן הוסיף ז"ל חד פירא תקינו ליה אבל תרי גוונא פירי לא תקינו ליה כלומר דמה שיוצא מגוף הדבר כפירות או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר הבתים שהוא דבר המצוי תקנו לו אבל לא תקנו לו דבר שאינו מצוי ככפילא כו' עכ"ל. הרי"ף והר"ן סוברים שאין גוף הפירות קנויים לבעל אלא שיש לו זכות אכילה בהם, ומשו"ה בנוגע לפירא דפירא אין לו טענת פירותי השביחו וגם בגוף הפירות עצמן אמרי' חד פירא תקינו ליה ולא תרי גוונא פירא.
גמ'. הכא לא מגרש לה כו'. ר"ל שאע"פ שמכרה כתובתה לאחר מ"מ עצם החוב דהכתובה עדיין שייך לה משום שהבעל עדיין חייב לשלם לה את עיקר חוב הכתובה אלא שהלוקח יגבה את התשלומין. כי זהו יסוד הדין דמכירת שטר חוב, שלא נמכר עיקר החוב אלא זכות הגבייה בלבד. והראייה כי המוכר שטר חוב לחבירו וחוזר המוכר ומחלו מחול (כתובות דף פו ורמב"ם פ"ו ממכירה הל' י"ב), וחזינן כי עיקר החוב לא נמכר אלא זכות הגבייה, ולפיכך מחילת המוכר הוי' מחילה, ומשו"ה לאשה יש כתובה. וכן הוא הביאור בדברי הר"י שבתוס' (ד"ה כל כו') ז"ל ותירץ ר"י דכיון שאין הכתובה בשם האשה הרי הוא כאילו משהה אשתו בלא כתובה עכ"ל, כלומר ששם אין החיוב שייך לאשה אלא לאדם אחר, ולכן אין כאן חלות שם כתובה והו"ל אשה בלי כתובה, ואע"פ שבמציאות לא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ באופן זה אינו מקיים את תקנת הכתובה דצ"ל חוב לאשה עצמה ולא למישהו אחר.
תוס' ד"ה טעמא. ז"ל וי"ל דכ"ש אי תנאו קיים ולית לה דהויא בעילתו בעילת זנות כו' עכ"ל. נראה שהכתובה גומרת את חלות היתר הנשואין. והראייה מלשון הרמב"ם (בפרטי המצוות בריש הל' אישות) וז"ל לישא אשה בכתובה וקידושין עכ"ל, כלומר בכלל המצוה הוא לקדש אשה וגם לישאנה בכתובה, כי הכתובה גומרת את היתר הנשואין. ואם התנאי קיים ואין לה כתובה הנשואין לא נגמרו ואסורה לבעלה כזונה, כי היתר האישות תלוי בגמר הנשואין, דהיינו הכתובה.
מאידך אם התנאי בטל ויש חיוב כתובה אעפ"כ אסור לבעול אותה משום דלא סמכה דעתה. ונראה דבהאי גוונא אין החסרון בעצם חלות והיתר האישות אלא דאיכא איסור ביאה מיוחד מטעם צניעות. דאשכחן כעין זה באיסור לבעול את אשתו כשדעתו לגרשה וגם דאסור לזקן לישא ילדה מצד חסרון צניעות. וה"ה הכא דבדלא סמכה דעתה אסור לבעול אותה משום צניעות ומקרי' ביאת זנות.
לפי"ז במחלה הכתובה אחרי הנשואין, שהנשואין חלו בשלימות ובהיתר גמור, האיסור לבעול אותה משמחלה אינו איסור ביאת זנות בלי אישות אלא איסור ביאת זנות דצניעות.
גמ'. ומילי לא משתעבדי. צ"ע בסלק"ד דהש"ס, למה נקרא חוב הכתובה "מילי" ומדוע לא ישתעבד לפריעת החבלה. ונראה שהוא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, שעדיין לא נגמר המחייב של הכתובה עד שעת הגירושין או שעת מיתת הבעל. ושאני כתובה ממלוה לזמן דעלמא כי במלוה לזמן החיוב נגמר מיד והגבייה תלויה בזמן. דאע"פ שהחיוב חל מיד משעת ההלוואה אין גובים עד שיגיע הזמן לפרוע. ואילו בכתובה עצם החיוב לא נגמר עד שעת הגירושין או המיתה, ולפיכך נקרא חוב הכתובה "מילי". וסד"א שאינה מחוייבת למכור את הכתובה כדי לפרוע את החבלה, כי החוב אינו נגמר ורק חוב גמור משתעבד לנחבל, ודין שעבודא דר' נתן אינו חל בכתובה המהווה חוב שאינו גמור.
וע"ז הקשה הגמרא דמ"מ חייבת למכור כדי לשלם את חיוב החבלה. ויתכן שהוא מצד שעבוד הגוף שלה לשלם ואע"פ ששעבודי הנכסים לא חלין על הכתובה כי אינו חוב גמור.
ונראה לפמשנ"ת דשאני מכירת כתובה משאר מכירות חובות דעלמא. דבשאר חובות יש לומר שאפילו עצם החוב ניתן למכירה. אך בכתובה שהחוב אינו גמור א"א למכור את גוף החוב. האשה יכולה למכור רק את הזכות לגבות את הכתובה, אבל לא את עיקר החוב. ולכן דמי מכירת הכתובה נקראו בשם "טובת הנאה" ולא סתם "דמי החוב" כי אינה מוכרת את עצם החוב אלא את זכות הגבייה בלבד. ולפי"ז אף שיטת הר"י (בתוס' ד"ה כל) מבוארת שקנין מעמד שלשתן אינו מועיל בכתובה משום דעדיין לא ניתנה לגבות מחיים, כלומר דקנין מעמד שלשתן מועיל רק במלוה תוך זמנו וכדומה שהחוב הוא שלם אלא שלא הגיע זמן הפרעון. מאידך עצם חיוב הכתובה מחיים אינו חוב גמור ומשו"ה לא מועיל בה קנין מעמיד שלשתן.
תוס' ד"ה כל כו'. ז"ל וי"ל ה"מ בתחילת הסוגיא אבל לפי המסקנא דהתם דמפליג ר' יהודה בין כתבה ליה התקבלתי ובין לא כתבה ליה התקבלתי ה"ה לר"מ עכ"ל. נראה בביאור החילוק בין מחילה לבין התקבלתי דמחילה מסלקת את החוב ואילו בהתקבלתי יש פרעון. האשה אינה יכולה למחול את עצם חוב הכתובה אך בכ"ז יכולה לקבל פרעון הכתובה ואח"כ מותר לו להשהותה אצלו. ואילו אם מחלה בלי פרעון חיוב הכתובה חוזר וניעור מיד, וחייב לתת לה כתובה חדשה. ומסתבר שהמחילה אינה חלה כלל.
וילע"ק היאך מועלת התקבלתי דהאשה אחרי שכבר מכרה את הכתובה ועיקר הפרעון שייך לקונה ולא לה. ונראה דדין התקבלתי הוא דין פרעון חדש. ואע"פ שפרעון ממש בדמים שייך לקונה ולא לאשה, אך חלות הפרעון דהתקבלתי שייך לבעל החוב עצמו, והאשה היא בעלת החוב, דאע"פ שמכרה את זכות הפרעון לא מכרה את החוב עצמו וכנ"ל.
בא"ד. ולמאי דרגיל ר"ת לפרש דאין חייבת לשלם לר"מ אלא מה שקבלה א"ש טפי עכ"ל. עיין בשיעורים לעיל (דף סב.) תוס' ד"ה יצאו שטרות, דפליגי ר"ת ועוד ראשונים. לר"ת המוחל שט"ח משלם נזק בעד שווי השטר שנחשב לחפצא של ממון. ואילו לעוד ראשונים המוחל שט"ח משלם בעד כל החוב כיון שהלוקח לא יגבנו לבסוף. ובפשטות ככה ס"ל לר"ת בכל מחילות חובות. אמנם יעויין בנמוק"י לסוגיין שכ' וז"ל מיהו דוקא בכתובה אומר משום דבשעת המקח לא היה דבר ברור שתבא לידי גבייה אבל בשטר שעומד בבירור לגבות חייב מדינא דגרמי לגמרי עכ"ל. לפי"ד הנמוק"י מודה ר"ת בשאר חובות שיש להם שעבוד גמור דהמוחל חייב לשלם ללוקח בשביל הפסד כל החוב שנגרם לו כשאינו יכול לגבות אותו. ושאני כתובה שאינה ניתנת לגבות מחיים והחוב אינו גמור ולפי' כשמחלה את הכתובה אינה משלמת את הפסד החוב אלא רק בשביל שווי השטר.
בא"ד. ותזבין כתובתה במעמד שלשתן דאז אין יכולה למחול כו' עכ"ל. פליגי עוד ראשונים על דברי התוס' וס"ל שיכול למחול69. ונראה דפליגי ביסוד הדין דמעמד שלשתן. אליבא דשאר הראשונים אינו אלא קנין חוב בעלמא. וכמו שבכל מכירת חוב המוכר יכול למחול ה"ה במעמד שלשתן דהוי מעשה קנין בעלמא של החוב הראשון. ואילו אליבא דהר"י ור"ת נחשב החוב הראשון כפרוע ע"י קנין מעמד שלשתן והמלוה הסתלק לגמרי, וחל חוב חדש בין הלוה והקונה, ולכן המלוה הראשון אינו יכול למחול אותו70.
בא"ד. ותירץ ר"י דמעמד שלשתן אין מועיל בכתובה בעודה תחת בעלה כיון דעדיין לא ניתנה לגבות עכ"ל. בביאור דיון התוס' נראה דיש לתלותו בחקירה הנ"ל דאם מעמד שלשתן הוי קנין בעלמא יועיל גם בכתובה, מאידך אם החלות של מעמד שלשתן הוא בתורת פרעון של החוב הראשון לא יועיל בכתובה דמכיון דאינה עומדת לגבות מחיים אינה עומדת לפרעון.
א"נ י"ל שהדיון הוא בגדר הדין של חוב הכתובה בתוך זמנו. אם חוב הכתובה חל משעת הנישואין אלא שזמן הגירושין והמיתה הוא תנאי בגבייתה אז כתובה שוה לשאר חובות בתוך זמנם ומועיל בה קנין מעמד שלשתן. מאידך ס"ל להר"י דשאני כתובה מחוב דעלמא בתוך זמנו. קנין מעמד שלשתן מועיל רק במלוה תוך זמנו שהחוב הוא שלם אלא שלא הגיע זמן הפרעון ולכן ראוי למעמד שלשתן. מאידך עצם חוב הכתובה מחיים אינו חוב גמור ומשו"ה לא מועיל בו קנין מעמד שלשתן.
בא"ד. ותירץ ר"י דכיון שאין הכתובה בשם האשה הרי הוא כאילו משהה אשתו בלא כתובה אע"פ שאין קלה בעיניו להוציאה עכ"ל. מאידך אם מכרה כתובתה בעלה עדיין משועבד בשעבוד הגוף לשלם לה כתובתה כי מכרה רק את שעבוד הנכסים וזכות הגבייה ולא את שעבוד הגוף, ולפיכך הוי' אשה שיש לה עוד כתובה. עיין לעיל בשיעורים (דף פט. ד"ה הכא לא).
בא"ד. ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים עכ"ל. ונראה דה"ה שאינה מחוייבת ללוות מאחרים כדי לשלם לניזק. רק במצוות אחדות חייבו חז"ל את הגברא ללוות ממון מאחרים כדי לקיימן כגון בד' כוסות בהדלקת נר חנוכה ובעונג שבת (עיין בפוסקים ואכמ"ל). ואילו במצות פריעת חוב אין הלוה חייב לחזור על הפתחים וללוות כסף מאחרים כדי לשלם את חובו הראשון. ואע"פ שיש לו שעבוד הגוף לשלם את החוב מ"מ עד כדי כך אינו מחויב לעשות.
69 עיין בחו"מ (קכ"ו, א') בש"ך אות י' ובקצה"ח אות ה'.
70 עיין לעיל בשיעורים דף רנ"ז - רנ"ט.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
והרי היא תחתיו. דאי ודאי נתגרשה ע''י עדים אחרים כי משתכחי הנך עדים זוממין הוו משלמין לה כל כתובתה דהא בעו לאפסודי כולה מינה דקאמרי נתן לה אבל השתא שמא אינה עתידה ליטול כתובתה לעולם שמא תמות ויירשנה בעלה ונמצא שלא היו מפסידין אותה כלום לפיכך אין אומרים ישלמו לה כתובתה אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לה מיד בכתובתה על הספק שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה הוא ואם תמות יירשנה בעלה והוא יפסיד מה שנתן ודמים הללו יתנו לה העדים דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד שאם תבא למוכרה בטובת הנאה זו לא תוכל טובת הנאה כלומר דבר מועט: אם אמרו בנכסי מלוג. שתוכל למוכרן ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות שהרי אם פיחתו פיחתו לה ואם הותירו הותירו לה: יאמרו בנכסי צאן ברזל. בכתובתה דהיינו נדוניא שהכניסה לו בשומא מבית אביה וכותבין אותה בכתובתה ומקבל עליו חתן אחריות ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו כדאמרינן [ביבמות באלמנה לכהן גדול (דף סו.)] נכסי צאן ברזל נכסים העומדים באחריות המקבל לשלם כעין ברזל זה שהוא קשה להיות פוחת והתם ודאי לא מצי מזבנה: טובת הנאה. אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה והדמים שלה הן ואין לבעל בהן כלום: רווח ביתא. אפילו אם הבעל נוטלן נוח לאשה למוכרה בחייה כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח: ואין הבעל אוכל פירות. לא אמרינן יקח בהן קרקע והוא אוכל פירות: ומילי לא משתעבדי. לניזק: וחזר המוכר ומחל לו מחול. הלכך אי אמרינן לה תזבן מפסדינן ליה ללוקח דהיא הדרה ומחלה לכתובתה לבעל הואיל ועל כרחה היא מוכרתה:
דיש לו לתנא לשנות ריבוי תשלומין גבי עדים זוממין כמו שיכול להרבות אצלם ואת''ל דנכסי צאן ברזל יכולה למכור אם כן יותר היו מפסידים הזוממין לאשה כשהיו אומרין שגירשה ונתן לה כתובתה על נכסי צאן ברזל שהיתה יכולה למכור לגמרי מעל מנה ומאתים שאין יכולה למכור לגמרי אבל בההיא [דמכות] (דמכורה) שבאין להעיד ולהפסיד. לבעל שאומרין שגירשה ולא נתן כתובה יותר היו מפסידין לו על מנה ומאתים שהיו מחייבין אותו ליתן ושמא היה נפטר מליתן אם תמות האשה בחייו מעל נכסי צאן ברזל דשמא תמכור האשה ולא יפטר במיתתה ולכך נקט הזמתן על דבר שיש בו ריבוי תשלומין אצלם: פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. היינו במילי דאתו מעלמא כגון טובת הנאה דכתובה וכגון גונב ולד בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה כדאמרינן בריש האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף עט:) משום דלא תקינו ליה רבנן פירא דפירא אבל פירא דפירא דאתי מגופיה כגון ולד ולדות בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן לעולם הוא אוכל פירי פירות ונראה דפירי דפירי לא תקינו ליה רבנן דהתם לא הוי כי האי דהכא דנהי דמשלם כפל לאשה נראה דבאותו כפל ילקח קרקע והוא אוכל פירות ונראה נמי דכ''ש גונב בהמת מלוג עצמה דמשלם כפל לאשה: טעמא מאי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ותימה דבריש אע''פ (כתובות ד' נד:) משמע דלאו היינו טעמא דר''מ גבי הא דתנן רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכה דעתה והוי בעילתו בעילת זנות הא שמעינן ליה לר''מ דבדרבנן תנאו קיים משמע דמשום שיש לה ולא סמכה דעתה כשאמר לה לית לך אלא מנה הוא דהויא בעילתו בעילת זנות הא אם הוה תנאו קיים ולא היה לה כלל לא היה בעילתו בעילת זנות וי''ל דכ''ש אי תנאו קיים ולית לה דהויא בעילתו בעילת זנות אלא התם דייק דקסבר תנאו בטל מדלא קתני בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה כו' ש''מ דה''ק כל הפוחת אפי' באותו ענין שיש לה אפי' הכי הויא בעילתו בעילת זנות וא''ת מנא ליה דמיירי בתנאה דלמא מודה ר''מ. דתנאו קיים וה''ק כל הפוחת . אפי' באותו ענין שיש לה כגון בסוף ביאה דאמר התם בסוף שמעתין דדברי הכל אינה מוחלת וי''ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אין יכול לפחות אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פוחת אלא בתנאה אי נמי מדנקט כל דייק: כל לגבי בעלה ודאי מחלה. וא''ת ותזבין לבעל גופיה ותיתיב ליה לנחבל וי''ל שהבעל לא ירצה לקנות שלא להפסיד לאשתו א''נ הא מוקמי לה בסמוך כר''מ דאמר לשהות עם אשתו בלא כתובה אסור וא''ת והיאך יכולה למחול האמר בריש אע''פ (כתובות דף נז.) דבסוף ביאה אינה יכולה למחול וכ''ת דכתבה ליה התקבלתי הא משמע בפרק נערה (שם דף נא.) דלר''מ אפי' בהתקבלתי אין יכולה למחול וי''ל ה''מ בתחילת הסוגיא אבל לפי המסקנא דהתם דמפליג ר' יהודה בין כתבה ליה התקבלתי ובין לא כתבה ליה התקבלתי ה''ה לר''מ וא''ת ואכתי היאך תמחול הא מוקמינן לה כר''מ דאמר אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה וי''ל לאחר שתמחול . יחזור ויכתוב לה כתובה ועי''ל דאפילו את''ל שאין יכולה למחול בעודה תחתיו אכתי יעשה קנוניא ויגרשנה ותמחול לו ואח''כ יחזירנה וא''ת כיון דאתיא כר''מ דדאין דינא דגרמי א''כ לא תהא רשאה למחול מפני שתצטרך לשלם ללקוחות כדאמר בהמוכר שטר חוב לחבירו . וחזר ומחלו מחול ואמרינן התם (כתובות דף פו.) דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומיהו מצי למימר דאפ''ה לא תחוש ותמחול כיון דהשתא לית לה מידי לשלומי אע''ג דלכשתתאלמן תצטרך לשלם יותר מ''מ חשיב ליה אטרוחי בי דינא בכדי כיון דסוף סוף השתא מיהא לא משלמין מידי ולמאי דרגיל ר''ת לפרש דאין חייבת לשלם אפילו לר''מ אלא מה שקבלה א''ש טפי ואין להאריך כאן בדבר זה הקשה הר''ר שמואל ב''ר חיים ותזבין כתובתה במעמד שלשתן דאז אין יכולה למחול כמו שרגיל ר''י לדקדק מההיא דתניא בהאיש מקדש (קדושין דף מז:) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומסיק דבמלוה בשטר קמפלגי באשה סמכה דעתה ודכולי עלמא אית להו דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא דאמר תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דרבנן לית להו שיועיל מעמד שלשתן במלוה אלא בפקדון ואם היה יכול למחול מהו חושש אי אית להו דרב הונא במלוה כיון דסבירא ליה דלא סמכה דעתה ותירץ ר''י דמעמד שלשתן אין מועיל בכתובה בעודה תחת בעלה כיון דעדיין לא ניתנה לגבות וא''ת וניכתוב שטרא בשמיה דאז לא מצי מחלה כדאמר בהכותב (כתובות דף פו.) והכא ניחא דשמא הבעל לא ירצה אבל בסמוך גבי