דף קה - ב
אם נשבע הגזלן עליו - על החמץ, שאינו שוה פרוטה - שלא גזלו, והודה ששיקר בשבועתו, מהו שיתחייב בקרבן שבועה?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
מי אמרינן: אף על גב שאינו חייב לו עכשיו אלא את החמץ שהוא אינו שוה פרוטה, ואינו ממון להתחייב עליו, מכל מקום כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה [אם ייגנב החמץ, צריך הוא לשלם לו כשעת הגזילה שהיה שוה פרוטה] אם כן ממונא קא כפר ליה. [1]
או דילמא: השתא מיהת הא מנח [הרי מונח החמץ, ולא נגנב], ועפרא בעלמא הוא [עפר בעלמא הוא], ולא כפר ליה ממונא?
מילתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה [דבר שנסתפק בו רבא, פשוט לו לרבה] שהוא חייב בקרבן שבועה; דאמר רבה: האומר לחבירו: "שורי גנבת", והוא הנתבע אומר: "לא גנבתי"; חזר ושאלו התובע: "אם כן מה טיבו אצלך", ואמר לו הנתבע: "שומר חינם אני עליו", ונשבע על כך ושוב הודה ששיקר, הרי זה חייב קרן וחומש -
ואם כי לא פטר את עצמו כעת מכלום, שהרי מודה הוא שאינו שלו אלא של תובע, מכל מקום חייב, שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה שהוא חייב עליה לפי האמת שגנב הוא.
ואפילו אם אמר הנתבע: "שומר שכר אני עליו" ואסייגנב או יאבד אהיה חייב לשלם, מכל מקום הרי זה חייב משום שבועת הפקדון, שהרי פטר עצמו משבורה ומתה, כלומר: מאונס, שהוא חייב עליו לפי האמת שגנב הוא.
ואפילו אם אמר הנתבע: "שואל אני עליו" וחייב על שבורה ומתה, מכל מקום הרי זה חייב, שהרי פטר עצמו ממתה מחמת מלאכה שהשואל פטור עליה, והגנב חייב.
אלמא, הרי מוכח מדברי רבה, שאף על גב דהא קאים [הרי השור עומד לפנינו, ולא כפר בו], מכל מקום הוא חייב לדעת רבה, ומשום שלדעתו: כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר, השתא נמי חשיב דממונא קא כפר.
הכא נמי - גבי גזל חמץ וכפר - יהא הדין לפי רבה שהוא חייב, כי: אף על גב דעפרא בעלמא הוא, כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא, השתא נמי ממונא קא כפר ליה.
יתיב רבה וקאמר להא שמעתא [יושב היה רבה ואומר את דינו האמור לעיל], איתיביה רב עמרם לרבה מברייתא ששנינו בה, שהאומר: "שומר אני עליו" ונשבע על כך, אינו חייב:
דתניא: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר", ללמד: פרט למודה בעיקר הממון שאינו שלו, שהוא אינו חייב אף שכופר בסיפור הדברים; כיצד:
תבעו לחבירו: "שורי גנבת", והוא אומר "לא גנבתי", וחזר ותבעו: "מה טיבו אצלך", ואמר לו:
"אתה מכרתו לי", או שאמר: "אתה נתתו לי במתנה", או שאמר: "אביך מכרו לי", או שאמר: "אביך נתנו לי במתנה", [ולקמן מפרש למה נקרא זה מודה בעיקר, אף שהוא טוען: "שלי היא"].
או שאמר הנתבע: "אחר פרתי רץ השור ונכנס לחצירי", או שאמר: "מאליו בא אצלי השור", או שאמר: "תועה בדרך מצאתיו והבאתיו לביתי", או שאמר: "שומר חנם אני עליו", או: "שומר שכר אני עליו", או: "שואל אני עליו" -
ונשבע על טענות אלו ושוב הודה ששיקר, ואכן בגניבה הוא אצלו, יכול יהא חייב, לפיכך תלמוד לומר: "וכחש בה" פרט למודה בעיקר הממון שאינו שלו, שאינו חייב.
הרי למדנו בהדיא שאם כי לפי טענתו אינו חייב על אונסו, מכל מקום אינו חייב עליו, ודלא כרבה!?
אמר ליה רבה לרב עמרם: תדורא [חסר לב]!
כי תניא ההיא שהוא פטור, בכגון דקאמר ליה: "הילך" את שורך, ובאופן זה אין שייך לומר: "כיון דאי מיגניב", שהרי לפניו הוא ונוטל הוא אותו!
כי קאמינא אנא [לא אמרתי שהוא חייב], אלא בכגון דקיימא השור באגם בשעה שאמר: "שומר אני עליו", ויש לחוש, שעד שיביאנו מן האגם ייגנב. [2]
כאן שבה הגמרא לברייתא, כדי לפרשה:
ומקשינן על מה דקתני בברייתא שהאומר: "אתה מכרתו לי [וכן "אביך מכרו לי] " הרי זה פטור משום שמודה בעיקר הוא:
מאי "מודה בעיקר" איכא בזה, והרי טוען "שלי היא"!?
ומשנינן: לא צריכא, כלומר: הכא במאי עסקינן, בכגון דאמר ליה הנתבע: "אם כי קנוי הוא בידי, מכל מקום לא נתתי לך דמי [לא שלמתי אני או אבי את דמיו], ושקיל תורך וזיל [קח את שורך ולך]. [3]
תו מקשינן: "אתה נתתו לי, אביך נתנו לי" - ששנינו בברייתא שהוא פטור, אם טען כן - מאי "מודה בעיקר" איכא!?
ומפרשינן: הכא במאי עסקינן, בכגון דאמר ליה הנתבע: "אכן קבלתי את השור במתנה, ברם על מנת דעבידנא לך נייח דנפשא [על מנת שאעשה לך איזה נחת רוח], ולא עבדי לך, שקיל תורך וזיל [ואני לא עשיתי, קח שורך ולך].
תו מקשינן על המבואר בברייתא שהאומר למי שתבעו "שורי גנבת": "תועה בדרך מצאתיו" שהוא פטור משום שהוא מודה בעיקר: והרי לימא ליה התובע: "איבעי לך לאהדוריה לי [היה עליך להחזירו לי] ", וכיון שלא החזיר, אין לך גנב גדול מזה, ונמצא שאינו כופר כלל; ואילו בברייתא מבואר שכופר הוא בגניבה, ואינו אלא מודה בעיקר הממון שאינו שלו!? [4]
אמר תירץ אבוה דשמואל:
הברייתא עוסקת בכגון דאומר: "שבועה אבידה מצאתי, ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך", ונמצא שאינו גנב עליה.
המשביע את העדים שיבואו ויעידו לו עדות שחייבים לו ממון, וכפרו ואמרו: "אין אנו יודעים לך עדות" ונשבעו על כך לשקר, זו היא "שבועת העדות" שהנשבע עליה חייב קרבן - חטאת - עולה ויורד; ואין חיוב על שבועה זו אלא אם יודע הוא "עדות ממון" לחבירו, כגון שיודע לו עדות שפלוני חייב לו ממון וכיוצא בזה.
תניא: אמר בן עזאי:
שלש שבועות הן, כלומר: שלש שבועות אתה מוצא בעד שיודע עדות לחבירו על אבידה שאבדה לו, וכפר בו שאין הוא יודע לו עדות כלל, ונשבע על כך לשקר; ולקמן מפרש: אם בשבועות אלו חייב הוא או פטור.
א. הכיר בה [באבידה] ולא במוצאה, כלומר: תבע את עדו [5] שיעיד לו על אבידה מסוימת שהיא שלו, וכפר בשבועה ואמר: "אין אני יודע לך עדות", ונמצא שראה את אבידתו מהלכת ברשות אחרת, אך אינו יודע מי הוא בעל אותה רשות.
ב. הכיר העד במוצאה ולא בה, כלומר: נמצא שאותו עד יודע על אדם שמצא אבידה כעין זו שנאבדה לזה, אך אינו יודע שזו היא אבידתו של זה.
ג. לא בה ולא במוצאה, מפרש לה ואזיל.
ותמהינן: והרי אם לא הכיר בה ולא הכיר במוצאה, אם כן אינו יודע שום עדות שתסייע בידו למצוא לו אבידתו, וכשאמר: אין אני יודע לך עדות, הרי קושטא אשתבע [שבועת אמת היא], ומה יש לדון בזה כלל!?
ומשנינן: אימא: הכיר בה ובמוצאה, שיודע עדות על פלוני שמצא את אבידתו של זה.
ומפרשינן: למאי הלכתא? כלומר: מה דינם של שלש שבועות אלו, האם חייב עליהם או פטור עליהם מקרבן שבועת העדות? ונחלקו אמוראים בדבר:
רב אמי אמר רבי חנינא: שלש שבועות אלו לפטור, שהרי אף אם יעיד לא יתחייב זה ממון, כי אפילו אם הכיר בה ובמוצאה, שמא יטען זה שנאנסה הימנו.
ושמואל אמר: שלש שבועות אלו לחיוב קרבן שבועת העדות.
ומפרשינן: מחלוקת האמוראים תלויה בפלוגתא דהני תנאי; דתניא:
המשביע עד אחד שיבוא ויעיד לו עדות ממון ויחייב שבועה את הנתבע:
הרי זה פטור דברי תנא קמא.
ורבי אלעזר ברבי שמעון: מחייב, ומשום שיכול התובע להשביע את הנתבע על ידי עדותו, ושמא לא יישבע לשקר, ונמצא מתחייב ממון.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון:
מר - רבי אלעזר ברבי שמעון - סבר: דבר הגורם לממון, כממון דמי; ולכן אם כי יכול הוא לישבע וליפטר, מכל מקום "גורם לממון" הוא, כי שמא לא יישבע.
ומר - תנא קמא - סבר: "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי", והיות ויכול הוא לישבע וליפטר, אין העד שכפר בעדות זו, חייב.
ומטעם זה נחלקו האמוראים בשלש שבועות של אבידה אם הוא חייב:
שמואל המחייב, הוא משום שלדעתו "דבר הגורם לממון כממון דמי", ואם יעיד שראה את האבידה במקום פלוני, יכול האובד לודא מי הוא בעל אותו מקום, וכל שכן אם הכיר במוצאה ולא בה; וכל שכן בהכיר בה ובמוצאה.
ורבי חנינא פוטר: משום שאפילו בהכיר בה ובמוצאה, שמא יטען אותו פלוני שנאנסה ממנו, ולא יבוא לידי חיוב ממון, וכל שכן בהכיר בה ולא במוצאה, או במוצאה ולא בה, שאין זה יותר מאשר "גורם לממון", ולכן פטור הוא.
אמר רב ששת:
הכופר בפקדון, אפילו בלי שבועה והודאה, [6] אלא שכפר ובאו עדים ששל מפקיד הוא, נעשה הנפקד עליו גזלן, וחייב באונסין כגזלן. [7]
ותנא תונא: דתניא: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר, והשיב את הגזילה אשר גזל ... ", למדנו עונש, שהרי אמרה תורה: "והשיב את הגזילה", וענשתו תורה שיהיה חייב באונסין כגזלן על הפקדון שהפקד אצלו - [8]
אזהרה מנין? [9] תלמוד לומר: "לא תכחשו ... איש בעמיתו".
מאי לאו שעונש - "והשיב את הגזילה"
- האמור כאן הוא עונש על הכפירה ואפילו כשלא נשבע, הרי למדנו שהכופר בפקדון נעשה עליו גזלן.
ודחינן: לא כאשר פירשת, שעונש - "והשיב את הגזילה" - הוא על הכפירה לבדה, אלא:
עונש - "והשיב את הגזילה" - הוא על השבועה שנשבע לשקר, ולא אמרה תורה שהכופר בפקדון מתחייב להשיב את הגזילה וחייב באונסיה, אלא כשנשבע על כך, אבל כשלא נשבע, לא נלמד מכאן.
ומקשינן עלה: הא מדקתני סיפא דההיא ברייתא דאישתבע, מכלל דרישא אפילו דלא אישתבע!?
דהא קתני סיפא: כתיב "ונשבע על שקר", למדנו: עונש [היינו קרן וחומש], אזהרה מנין, תלמוד לומר: "ולא תשקרו איש בעמיתו". [10] ומדסיפא עוסקת דאישתבע, הרי משמע: רישא דלא אישתבע, ואם כן מוכח שנתחייב ב"והשיב את הגזילה" כשכפר בפקדון, וכדברי רב ששת.
אמרי בני הישיבה:
אידי ואידי [רישא וסיפא] אינם עוסקים אלא בדאישתבע, והחילוק ביניהם הוא:
כאן - הסיפא - בכגון שהודה.
כאן - הרישא - בכגון שבאו עדים.
ומפרשת הגמרא: אם אתו [באו] עדים, חייב באונסין, וזו היא ששנינו ברישא: "למדנו עונש".
ואם אודויי אודי [הודה]: חייב בקרן וחומש ואשם [11], וזו היא ששנינו בסיפא: "למדנו עונש".
מתיב רמי בר חמא לדברי רב ששת ממשנה בפרק כל הנשבעין, שם נזכר בין שאר השבועות שהתובע הוא זה שנשבע ונוטל: "שכנגדו חשוד על השבועה", דהיינו נתבע שנתחייב שבועה, והוא חשוד על שבועת שקר, כי אז היפכו חכמים את השבועה על התובע שישבע ויטול; ומפרשת המשנה:
ושכנגדו חשוד על השבועה, כיצד, כלומר: איך נעשה הוא חשוד על השבועה:
אחד המשקר בשבועת העדות, [12] ואחד המשקר בשבועת הפקדון, ואפילו אם נשבע שבועת שוא, כלומר: אפילו שיקר בשבועה שאין בה כפירת ממון לחבירו.
ומקשינן ממה ששנינו: "ואחד בשבועת הפקדון" על רב ששת, שהרי משמע שהכופר בפקדון אינו נפסל לשבועה, אלא כשנשבע לשקר:
ואם איתא לדרב ששת, שהכופר בפקדון ואפילו בלי שבועה, נעשה עליו גזלן, אם כן בכפירה לבד הוא דאיפסיל ליה [נפסל הוא] לשבועה, שהרי גזלן הוא, וגזלן פסול לשבועה!?
אמרי בני הישיבה:
הכא באותה משנה במאי עסקינן: דקאי הפקדון באגם בשעת כפירה, [13] דלאו כפירה הוא ליפסל עליה לשבועה, ומשום דיש לומר: סבר הכופר: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה [אשתמט מן התובע בשקר, עד שאביא את הפקדון מן האגם] ואין זה גזלן; ודברי רב ששת לא נאמרו אלא באופן שבאו עדים שהיה הפקדון ברשותו בשעת כפירה.
ומסייעת הגמרא את סברתה, שבכל מקום שיש לומר "אישתמוטי" אינו נפסל:
תדע, שבכל מקום שיש לומר: "אישתמוטי" אומרים כן, דהרי אמר רב אידי בר אבין: הכופר במלוה, הרי זה כשר לעדות;
הערות
[1] כתב הרא"ש, שלפי צד זה צריך הוא לשלם לו דמי חמץ מעליא, ולא דמי חמץ שעבר עליו הפסח, וראה עוד ב"ספר המפתח".
[2] רשב"א.
[3] נחלקו הראשונים בפירוש הגמרא: הרשב"א ז"ל פירש: "כלומר: בתנאי שאתן לך דמים ביומו, ולא נתתים ונתבטל המקח, והרי הוא לפניך; אי נמי מסתברא דאפילו באומר אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו, אלא כיון שלא נתתי דמים הילך השור, דאף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה וטלא הילך הוא, שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו. הרמ"ה ז"ל פירש: "אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי, השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל; אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך, השתא דלא עבידנא שליחותך, שקול תורך וזיל; ושמעינן מינה: דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי, אדעתא דיהיב ליה דמי, ולא יהיב ליה, לא הוו זביניה זביני; וכן מאן דיהיב מתנה לחבריה אדעתא דעביד ליה שליחותיה, ולא עביד ליה, לא הוי מתנה.
[4] לעיל סט ב מבואר שהגונב מן הגנב אינו חייב, משום שגנב דבר ש"אינו ברשותו" של בעלים. והנה מהרמב"ם פרק כב ממכירה משמע שאבידה נקראת "אינו ברשותו", [וכן משמע שנקט ה"קצות החושן" סימן רצה ג, ודלא כהריטב"א שהביא שם] ; וב"קצות החושן" סימן לד מבואר, שהגונב מן הגנב אין עליו דין גנב לשום דבר ואינו חייב אפילו קרן, ואם כן צריך ביאור מאי מקשי הגמרא, והרי אינו אלא מודה בעיקר, אבל אינו גנב כלל שאינו חייב לו כלום אלא כשאר מוצא אבידה, והרי זה כאומר: "שומר אני עליו"! ? אחרונים.
[5] רש"י פירש את דברי בן עזאי במשביע עד אחד בלבד, וראה "שיטה מקובצת", ומהדורא בתרא למהרש"א.
[6] אבל אם נשבע והודה, פשוט הוא שנעשה עליו גזלן, כמבואר בהמשך הסוגיא.
[7] כתב רבי עקיבא איגר [חושן משפט רצד א], שאם כי יש עליו דין גזלן, מכל מקום לא פקע ממנו דין שומר, ונפקא מינה אם נתיקר הפקדון בין שעת כפירה לשעת פשיעה, שאם נאנס וכל חיובו הוא מדין גזלן כי אז חייב הוא כשעת הכפירה שהיא שעת הגזילה וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, אך אם פשע בו, כיון שדין שומר עליו, הרי זה משלם כשאר שומרים כשעת הפשיעה, וראה ב"אילת השחר" מה שהביא מתוספות רבי עקיבא איגר בפרק המפקיד.
[8] אין פשוטו של מקרא, שאמר: "והשיב את הגזילה" עולה על מי שכפר בפקדון, אלא על הכופר בגזילה [וכמאמר הכתוב: "וכחש בעמיתו :. או בגזל"], שהרי הכתוב אומר: "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו"; וראה בלשון הראב"ד שכתב: "שעל ידי שכיחש בה נתחייב עונש גדול שהוא חייב באונסין, דדומיא דגזילה שוינהו רחמנא לכולהו".
[9] הקשו התוספות והראשונים ב"שיטה מקובצת", שלא מצאנו בשום מקום שיהא עונש ממון צריך אזהרה, וראה מה שכתבו בזה.
[10] פירש רש"י: "דהיינו אזהרת שבועת שקר, דסמיך ליה: "לא תשבעו בשמי לשקר", ומ"לא תשקרו" נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי, כדכתיב: "איש בעמיתו" [דזה משמע שמשקר לו ממון] כמו [שכתוב] וכחש בעמיתו בפקדון". אבל גאון ז"ל ב"שיטה מקובצת" כתב: "ובדין דהוה ליה למיתני ולא תשבעו בשמי לשקר, אלא איידי דתנא רישא לא תכחשו תנא סיפא "לא תשקרו".
[11] וכן חייב הוא באונסין, וכלשון הראב"ד.
[12] כתב המאירי: "שאלו רבותי: בשבועת העדות היאך אנו יודעים [שיודע הוא עדות], וכי דנים אדם בחשוד על ידי הודאת פיו! ? ופירשוה כשהיו עדים שהיו עמהם באותו מעשה [וצריך ביאור: שמא שכחו! ?] ; ואיני מודה בזו, אלא אף על ידי מה שהוא מודה אחר כך, הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך, הרי הוא נעשה חשוד מאליו.
[13] כתב רש"י: "וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה בידיה נקט ליה"; ותמה עליו הרא"ש ב"שיטה מקובצת": מה חידוש הוא זה, כיון דנקיט ליה בידיה והוא כופרו אין לך גזלן גדול מזה, ומה צריך למימרא למעלה "ותנא תונא", בלא קרא ידעינן לה שפיר! ? [ראה רש"י בבבא מציעא י ב, שמדוקדק הימנו כמו שכתב ב"קצות החושן" שצריך "מעשה גזילה" ולכן כתב רש"י שם, שגזילה על ידי חצר הוא כ"שנעל בפניה", ולפי זה יש להסתפק, אם הרא"ש מודה לזה, אלא שהכפירה כמוה כמעשה, או אפשר שהוא חולק על זה] ; וראה מה שיישב הרא"ש; וגם כתב ביאור אחר בגמרא, ראה שם.
סימן מ"ד
יתבאר דין שכנגדו חשוד על השבועה. בשבועה דאורייתא ובשבועת נשבעין ונוטלין ויחקור בחיוב שבועה דקיי"ל מתוך שאי"ל משלם אי עיקר החיוב שבועה או עיקר החיוב ממון. ויתבאר היטב סוגיא דשבועות גבי שניהן חשודין:
דף קה ושכנגדו חשוד על השבועה כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות טוען ונטען הלכה ה') נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היו מהנשבעין ונוטלין אין יכול לשבע וליטול אלא הנתבע ישבע היסת ויפטר. וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהי' חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע ישבע היסת ויפטר מן השטר. והקשה הראב"ד ע"ז ז"ל א"א איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקוים מפני שבועה דרבנן. וא"ת דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה עכ"ל הראב"ד. ויש עוד להקשות על דברי הרמב"ם. שהרי הרמב"ם בעצמו פסק בהיו שניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם והרי בחשוד ג"כ שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה. ואעפי"כ אמרינן היכא דכשנגדו ג"כ אין יכול לשבע מפני שהוא חשוד נוטל שכנגדו בלא שבועה. ה"נ בפוגם שטרו אף שאמרו רבנן לא יטול אלא בשבועה. היכא דאין יכול לשבע יטול בלא שבועה. וכן אמרינן (בשבועות מ"ז) דרבותינו שבבבל שאמרו בשניהן חשודין חזרה שבועה לסיני ואינו משלם. הם רב ושמואל שאמרו שאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. היינו דאית להו לרב ושמואל דכיון דצריך לשבע ואינו נשבע לא יטול בלא שבועה. אבל אם נסבור חזרה שבועה למחויב לה בשניהם חשודין ומתוך שאין יכול לשבע משלם. לא סבירא לן דלא יטול אלא בשבועה. ואין לומר דשאני הכא שהלוה יכול לשבע. ודוקא בשניהם חשודין שגם הלוה אין יכול לשבע אז משלם. אבל היכא דיכול לשבע פטור. דא"כ הי"ל להפוך עליו שבועת המשנה. וישבע בנקיטת חפץ ומדכתב הרמב"ם שנשבע שבועת היסת. ע"כ דאין הטעם משום היפוך השבועה על הלוה ובודאי כיון דהלוה אין מחויב אלא שבועת היסת. אף אם הלוה לא יכול לשבע ג"כ יפטר מתשלומין. ע"כ דהפטור אינו מטעם שהלוה יכול לשבע. אלא מטעם כיון שצריך המלוה לשבע ואינו יכול לשבע אין נוטל בלא שבועה. ובגמ' שם בשבועות משמע דאם נימא דשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומשלם. ע"כ דהיכא דאין יכול לשבע נוטל בלא שבועה. וגם הא גופא קשיא כיון שהרמב"ם פסק להא דרב ושמואל דהיכא דמת לוה בחיי מלוה נתחייב שבועה ואין נוטל בלא שבועה. איך פסק בשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומשלם. והרי שם אמרינן דרב ושמואל דס"ל דהיכא דמת לוה בחיי מלוה אינם נוטלים לא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם. ועיין שם בתוס' בד"ה מתוך ויבואר בע"ה להלן. ועיין שם עוד בדברי התוס' שהקשה קושיא עצומה איך אמרינן דשמואל לא סבירא ליה מתוך שאי"ל משלם. הא בכתובות (דף י"ג) מוכח דשמואל ס"ל מתוך שאי"ל משלם. וכן ר"נ סבר כשמואל דיתומים מן היתומים היכא דמת לוה בחיי מלוה לא יטלו בשבועה. ובב"מ (בפרק השואל צ"ח) אמרינן דרב נחמן ס"ל היכא שיש עסק שבועה ואין יכול לשבע משלם. עוד יש קושיא בדברי הרמב"ם שפסק שם (בפ"ב מטוען ה"ה) שאם הי' השומר חשוד אין שכנגדו יכול לשבע שהרי אינו טוענו ודאי. וכבר הקשה הט"ז בחו"מ (סימן צ"ב) מ"ש משניהם חשודים שפסק הרמב"ם שאם אין יכול לשבע משלם ומה שתירץ הט"ז דס"ל להרמב"ם דכיון דקיי"ל שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. א"כ היכא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם דוקא בטוען התובע ברי אבל לא בטוען התובע ספק. דאיך נימא שישלם לו דבר שלהתובע בעצמו ספק אם חייב או לא את"ד הט"ז. ובעניי אינו מבין דבריו. דהרי קיי"ל בכל דוכתי היכא שהשומר אין יכול לשבע משלם אף היכא שהתובע אינו יודע. וגמ' מפורשת היא (ב"מ ל"ו) שומר שמסר לשומר חייב. משום דא"ל את מהימנת לי בשבועה. היאך לא מהימן לי בשבועה. ואין הטעם משום פשיעה ואם הי' רואה שנאנסה. הי' נשבע ונפטר. (ועיין שם בתוס') רק כיון שאין יכול לשבע משלם. להך מ"ד דלא ס"ל הטעם משום אין רצוני וכו' רק משום את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. הרי דדין דאין יכול לשבע משלם. שייך אף בטוען התובע אינו יודע. וע"כ הטעם שכתב הרמב"ם דאם הי' השומר חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל. דבחשוד הדין הוא שאין שכנגדו נוטל אלא בשבועה. ואם אין יכול לשבע אין נוטל והדרא קושיא לדוכתא הא הרמב"ם פסק בשניהן חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאין יכול לשבע משלם, ולא אמרינן דבחשוד אין שכנגדו נוטל אלא בשבועה היכא דאין יכול לשבע:
ונראה לי בע"ה למצוא דרך סלולה לישב כל אלו הסתירות דהנה הרמב"ם והרי"ף פסקו דטענינן ליתמי נאנסו כיון שאביהם הי' יכול לטעון נאנסו וכבר האריכו המפרשים הובא בש"ך חו"מ (סימן ק"ח סק"ח) דלכאורה קשה עליהם קושית התוס' (ב"ב ע') דאמרינן שם המפקיד אצל חבירו בשטר מי מצי א"ל החזרתיך או לא ואמרינן שם לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו דייני א"י אמרי נשבע וגובה מחצה ודכו"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון מאי לאו בהא קא מפלגי דמ"ס דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי ומ"ס לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי. ומזה הוכיחו התוס' בכמה דוכתי בב"מ (י"ג) ובגיטין (ב') דלא טענינן ליתמי נאנסו. א"כ מאי טעמייהו דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כולו. נהי דס"ל דלא טענינן החזרתי. משום דס"ל דאף אביהם לא הי' נאמן בטענת החזרתי משום דמצי אמר שטרך בידי מאי בעי לטעון להו נאנסו. דהא נאנסו בודאי הי' אביהם נאמן. ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה יש לעיין איך טענינן ליתמי נאנסו הא עכ"פ בעי שבועה שנאנסו. וכיון שלא נשבע אביהם שנאנסו מחויבים לשלם. דהא הוי כאת לא מהימנת לי בשבועה דמשלם השומר משום שאין נשבע שנאנסו. ואף שהתוס' (שם בב"ב) כתבו דהיורשים פטורים משום דאמרינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הרי דביתמי לא אמרינן מתוך שאי"ל משלם. נראה דלא דמי דהתם מיירי באמר ליורש מנה לי ביד אביך ואמר היורש חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם השבועה על היורש אמרינן כיון שאינו יודע לא חלה עליו שבועה כלל. אחרי שכנים הדברים שהם אינם יודעים. אבל הכא בטענת נאנסו. אם נאנסו חל החיוב על האב לשבע וכ"ז שאין נשבע מחויב לשלם. ונראה דתליא באשלי רברבי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד היכא דלא הוי לו למידע אי מחויב לשלם או לא דהרמב"ם ס"ל (בפ"ה מהלכות שאלה ופקדון הלכה ו') דאם הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע. בעל הפקדון אומר כך וכך הי' והשומר אומר אינו יודע משלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא חייב שבועה שאינו יכול לשבע והשיג ע"ז הראב"ד דאינו דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם לא הוי ליה למידע. עיין שם נמצא להרמב"ם דס"ל דחיוב שבועה הוי אף היכא דלא הוי לי' למידע. הרי דאף היכא שאין עליו טענה על שאין יכול לשבע ג"כ צריך לשלם לפי"ז בטענת נאנסו בודאי דצריך לשלם אף שאין עליו טענה על שלא נשבע. שהרי אילו הי' קיים יכול להיות שהי' נשבע ולהראב"ד דדוקא היכא דהוי ליה למידע מחויב לשלם. הרי דלא אמרינן מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם אלא היכא שיש חיוב על שאין נשבע. משא"כ היכא שאין עליו חיוב פטור מתשלומין. נמצא להראב"ד לא קשה איך טענינן נאנסו ליתמי הא לא נשבע אביהם. והיכא שלא נשבע משלם. דהכא אין עליו חיוב על שלא נשבע שאילו הי' קיים הי' נשבע. אבל להרמב"ם בודאי קשה איך טענינן נאנסו ליתמי הא לא נשבע ומחויב לשלם:
והנה טעם וסברת הרמב"ם והראב"ד בהאי דינא הוא דהנה אמרה תורה ולקח בעליו ולא ישלם. הרי דדוקא היכא דנשבע אינו משלם אבל היכא שלא נשבע ישלם. והנה הרמב"ם ס"ל דהיכא דחייבה התורה שבועה. הכונה שרמיא התורה חיוב ממון רק שרמי רחמנא חיוב כזה שיוכל לפטור עצמו בשבועה. אבל כל זמן שלא פטר עצמו בשבועה יש עליו חיוב הממון שהטילה התורה והשבועה הוא לפטור מהחיוב. ומשו"ה אף היכא שאין הנתבע מחויב על שלא נשבע כגון היכא דלא הוי לי' למידע. אעפי"כ משלם שהרי התובע אומר מאי איכפת לי שאתה אינך פושע על שלא תוכל לשבע, התורה הטילה עליך חיוב ממון וכל זמן שלא נשבעת מחויב הנך לשלם ואף שאנוס אתה על השבועה שלא תוכל לשבע לא תוכל בזה לפטור עצמך מהחיוב דהא אונסא כמאן דלא עבד (והא דאמרינן בשבועות עד אחד כי אתי לשבועה אתי היינו כיון דב"ד אין מחייבין אלא שבועה. א"כ הוו גורם לממון כדאיתא התם לגבי שכנגדו חשוד כו'):
אכן הראב"ד ס"ל דעיקר החיוב הוא שבועה ולא ממון. רק שאמרה התורה שאם אינו נשבע ישלם בעד השבועה א"כ היינו דוקא היכא שיש עליו חיוב על שאינו נשבע. לא היכא שאין עליו חיוב. והני תרי טעמי יש לפרש ג"כ בדברי התוס' (בב"מ ה') ד"ה חשוד. שהקשה שם בתוס' אמאי לא אמרינן גבי חשוד מחויב שבועה ואי"ל משלם בלא שבועה. ותירצו שני תירוצים חדא משום דלא שבקית חיי לחשוד שכל אחד יתבענו. ויחייבו שבועה ויגבה ממנו. ועוד תרצו בתוס' דלא דמי לאינו יכול לשבע שהרי הכא ברצון הי' נשבע אלא שאין מניחין לו והנה לפי תירוץ הראשון הא דחשוד שכנגדו נשבע ונוטל. תקנת השבועה מדרבנן הוא להחשוד. דמדין התורה הי' נוטל שכנגדו בלא שבועה. רק משום דלא שבקת חיי לחשוד תקנו שלא יטול אלא בשבועה. והטעם דמן התורה הא כל זמן שלא נשבע מחויב הוא לשלם ורק שאמרה התורה שבשבועה יכול לפטור עצמו. א"כ היינו דוקא שבועה שיש בה נאמנות אבל שבועת חשוד דלאו הוכחה היא שהרי חשוד הוא לשבע בשקר. אינה פוטרת החיוב שרמיא התורה. אבל לתירוץ השני של תוס' התקנה שתקנו בחשוד שישבע שכנגדו ויטול התקנה היתה לכשנגדו דמדין התורה לא הי' לו ליטול והיינו טעמא דהתורה רמיא רק חיוב שבועה. אלא אם יש לחייבו על שאינו נשבע כגון היכא דהוי ליה למידע מחייבינן ליה על שאינו נשבע. א"כ כי חייבה רחמנא היכא שאינו יכול לשבע. אבל היכא שברצון הי' נשבע רק שאין מניחין לו לשבע בכה"ג אינו מחויב לשלם בעד זה שלא נשבע. וא"כ הוי תקנתא דרבנן שישבע ויטול:
והנה הש"ך בחו"מ (סימן רצ"ו) כתב דהיכא שהפקיד בשטר שקיי"ל שנאמן לטעון החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו. רק שצריך שבועה. משום שאם הי' טוען נאנסו הי' צריך שבועה. שבועה שנשבע כשטוען החזרתי הוא מדרבנן ומה"ת אינה רק שבועת נאנסו. אבל בטוען החזרתי פטור משבועה מן התורה ומדרבנן הוא דמחויב. ואף שיש להקשות לכאורה. איך הוא פטור מן התורה בטוען החזרתי א"כ הדרא קושיא לדוכתא. הא עיקר טעמא דנאמן בטוען החזרתי נגד שטר הוא משום מגו שהי' יכול לטעון נאנסו. ואם נימא שפטור משבועה בהחזרתי אזלה מגו דילי' שאינו רוצה לטעון נאנסו כדי שלא יצטרך לשבע. (ודוחק לומר משום דלהוציא ממון ממנו. אמרינן חשוד אממונא חשוד אשבועתא היינו שאם הוא רוצה לכפור ממון בחנם ישבע ג"כ בחנם ורק לחייב שבועה אמרינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו). אכן באמת נראה לי הטעם כמו דאמרינן (בסימן ס"ט) בחו"מ דנאמן לטעון פרעתי נגד כתב יד משום דשטרא דאין יכול לגבות בו מן הלקוחות אינו חושש להניחו. ולכאורה יש להקשות אטו הלוה אינו חושש אלא לטובת הלקוחות. ולא לטובת עצמו. ואם חושש להניח שטר שיכול לגבות מן הלקוחות פן יגבה פעם אחר. כמו כן הי' לו לחשוש פן יגבה מיני' דידי' ולא הי' לו להניח כתב יד בידו. ועכצ"ל הטעם דכיון דבשטר הא אינו כתוב שלא החזיר אלא שלוה וא"כ אמאי לא יניח בידו ראי' שלוה הא מזה אין ראי' שלא פרע. והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים רק שטר כזה שגובין מן הלקוחות א"כ השטר הוא השעבוד שטר אפסר החוב הוא. א"כ אינו מניח בידו שעבוד החוב. וזהו דוקא היכא שהשטר נעשה לגבות בו מן הלקוחות אז השטר הוא השעבוד (ועיין בדברינו בדף ל"ג ודו"ק). אינו מניח בידו השעבוד. אבל שטר כזה שאין גובין בו מן הלקוחות לא נעשה לגבות ע"י השטר. וא"כ השטר הוי רק ראי' שלוה. שטר כזה מניח בידו דאף שיש ראי' שלוה הא אין ראי' שלא פרע. ולפי"ז יהי' ג"כ הטעם בהפקיד בשטר כיון דיכול לטעון נאנסו. א"כ השטר אינו עשוי לגבות בו ושטר כזה אינו חושש ומניח בידו. ומשו"ה יכול לטעון החזרתי מדינא. ששטר כזה אין חושש להניח וחיוב שבועת החזרתי אינה רק מדרבנן ואף דהקצות (שם בסימן הנ"ל) הקשה על דברי הש"ך מדברי ר"ת בשבועות (דף מ"ה) גבי שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מגו דיכול לומר לא הי' דברים מעולם יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בעדים כו'. דאפקיד ליה בשטר. מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים והקשה שם ר"ת הא קיי"ל דנאמן לטעון החזרתי. ופירוש ר"ת צריך להחזיר בעדים אם ירצה לפטור מן השבועה. אבל בשבועה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו הרי דמן התורה המפקיד אצל חבירו בשטר אם אין לו עדים שהחזיר צריך לשבע ומזה דחה דברי הש"ך:
אכן לענ"ד נראה דר"ת לטעמי' דס"ל טענת נאנסו צריך הודאה במקצת. ואף להפוסקים דפליגי על ר"ת הא קאי הכא לרמי בר חמא דס"ל ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וא"כ לדידהו בודאי אם יטעון החזרתי על זו שטוען נאנסה הא יהי' מודה במקצת וכופר במקצת ובודאי יהי' חיוב שבועה מן התורה. ולפי"ז מה שהקשה התוס' על דברי ר"ת שם בד"ה מתוך כיון דס"ל לר"ת דחייב שבועת נאנסו במודה במקצת א"כ מאי קאמר מגו שיכול לומר החזרתי הא יהי' מודה במקצת. ובכל מודה במקצת הא לא אמרינן מגו ולפירוש ריב"א ניחא כו'. הנה באמת גם לפירוש ריב"א קשי' דהא הכא רמי בר חמא הוא דקאמר לה ורמי בר חמא הא ס"ל דבעינן הודאה במקצת, ועכצ"ל דדוקא לדידן אף בפקדון מודה במקצת מחויב דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל. ואף כי לא הוי העזה כמו העזה בפני בע"ח. ס"ל דאף מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל לא אמרינן. אבל האי סוגיא דשבועות ס"ל דמגו דהעזה אמרינן לפטור מן השבועה. ורק בהלואה לא אמרינן מגו במודה במקצת מגו שהי' כופר הכל דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו דשם לא הוי מגו טוב. אבל בפקדון הוי מגו טוב. אבל היכא שהפקיד בשטר גם האי סוגיא מודה דלא הוי מגו טוב שיטעון החזרתי. שהרי מהשטר הוי הוכחה שלא החזיר. ומשו"ה אינו פוטרו מן השבועה. בין בטוען נאנסו. בין בטוען החזרתי מועיל השטר לגרע כח המגו ולחייב שבועה שמשו"ה אינו אומר החזרתי כולה שניכר שקרו כשאומרים לו מדוע הנחת השטר. אף שמן הדין נאמן. בעיני ב"א נראה שקרן. עכ"פ מזה דמיירי במודה במקצת אין ראי' לדידן היכא דהוי כופר הכל ושפיר אמר הש"ך דטענת החזרתי בהפקיד בשטר השבועה רק דרבנן. ולפי"ז לכאורה יקשה עכ"פ איך מחייבינן שבועה דאורייתא בנאנסו אף בהפקיד בשטר. כיון דאם יטעון החזרתי יהי' פטור משבועה דאורייתא. א"כ יפטר ג"כ בטוען נאנסו מטעם מגו דאי בעי אמר החזרתי. אכן באמת אין זה קושיא דהא אנן קיי"ל לא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה דלא כהאי סוגיא דשבועות. או מטעמא דמגו דהעזה לא אמרינן לפטור מן השבועה אף שמגו כזה פוטרת מממון משבועה לא פטרה. והנה לעיל ביארנו דטעמא דהרמב"ם דס"ל מחויב שבועה ואי"ל משלם אף היכא דלא הוי ליה למידע. הוא דס"ל דהיכא דחייבה התורה שבועה החיוב הוא ממון. והשבועה היא לפטור מחיוב ממון. נמצא דהיכא דהחיוב הוא רק שבועה בכה"ג גם הרמב"ם יודה דהיכא דלא הוי ליה למידע, פטור מתשלומין, נמצא היכא שיש מגו לפוטרו ומחייבינן ליה שבועה מטעם דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן בכה"ג אין כאן חיוב ממון שהרי מחיוב הממון פטרתו המגו. ורק מחיוב שבועה לא פטרתו המגו בכה"ג מודה הרמב"ם דהיכא דלא הוי ליה למידע פטור. וכן ביארנו למעלה דפטור דיתמי בטענת נאנסו. אף שאביהם הי' מחויב שבועה תליא אי אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם היכא דלא הוי ליה למידע. מעתה מיושב שפיר הקושיא שהקשה איך פסק הרמב"ם דטענינן ליתמי נאנסו. א"כ תקשה איך אמרינן שם בב"ב לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו משום דס"ל דהיכא שהפקיד בשטר אין נאמן לומר החזרתי עכ"פ נטעון להו נאנסו. אכן לפי דברינו יתיישב דהא בהא תליא. אם נאמן לומר החזרתי נגד שטר. נמצא דאף כשטוען נאנסו. יש לו מגו שהי' אומר החזרתי שאז הי' מן התורה נאמן בלא שבועה כדעת הש"ך וכדביארנו. והא דמחייבינן ליה שבועה הוא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ רק החיוב שבועה לא פטריה המגו אבל החיוב ממון פטרי' המגו וא"כ בכה"ג היכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע לא מחייבינן ליה בתשלומין אף להרמב"ם דבכה"ג הרמב"ם מודה להראב"ד דהיכא דלא הוי ליה למידע פטור משו"ה נוכל לטעון ליתמי נאנסו שאם נאנסו אף שלא נשבע אביהם פטור הי' מחיוב ממון. מגו שהי' יכול לומר החזרתי וחיוב שבועה בלבד בלא חיוב ממון יש עליו והיכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע כיון שמת פטורים היתומים. אבל דייני גולה דס"ל נגד שטר אין נאמן לומר החזרתי. א"כ אף כי טוען נאנסו אין לו מגו לפטור את עצמו. נמצא שיש עליו חיוב ממון רק שאמרה תורה ע"י שבועה פוטר את עצמו. וכ"ז שלא נשבע לפטור את עצמו יש עליו חיוב הממון. וא"כ איך נטעון ליתמי נאנסו הא כיון שלא נשבע אביהם מחויבים לשלם כדין מחויב שבועה ואין יכול לשבע דמשלם אף היכא דלא הוי ליה למידע. היכא שיש חיוב ממון. ומשו"ה לדייני גולה אף נאנסו לא נטעון ליתמי. אבל הרמב"ם שפסק כדייני א"י דטענינן החזרתי ממילא אף טענת נאנסו לא הוי חיוב ממון שהרי יש כאן מגו דאי בעי אמר החזרתי. ורק חיוב שבועה יש כאן דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וממילא בכה"ג היכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע פטור. משו"ה פסק הרמב"ם לדידן דטענינן נאנסו ליתמי שאם נאנס פטורים מלשלם:
ויתיישב לפי"ז ג"כ מה שהקשה הט"ז על מה שפסק הרמב"ם בהי' השומר חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל. והקשה מ"ש משניהם חשודים דאמרינן חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם. אכן לפי הנ"ל ניחא. דהנה לעיל ביארנו דתרי טעמא דהתוס' שתירצו. מ"ט בחשוד אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל. מ"ש ממחויב שבועה ואי"ל שנוטל שכנגדו בלא שבועה. וביארנו דאם נימא דהיכא שחייבה התורה שבועה עיקר החיוב ממון ורק השבועה היא פטור. א"כ בחשוד מן התורה הי' לו ליטול בלא שבועה שהרי אומר לו אין לך במה להפטר שלא פטרה תורה אלא בשבועה שנאמן בה לא בשבועת חשוד. ורק משום דלא שבקת חיי לחשוד תקנו שישבע שכנגדו אבל היכא שאין שכנגדו יכול לשבע נוטל בלא שבועה דחזר הדין למקומו. אבל אם נימא דעיקר החיוב הוא שבועה רק שאם יש עליו חיוב על שלא נשבע אז משלם. בחשוד אין עליו חיוב על שלא נשבע. שהרי מרצון הי' נשבע רק שאין מניחין לו. מדין התורה הי' לו ליפטר רק רבנן קנסו לחשוד ותקנו שכנגדו ישבע ויטול. לפי"ז בשניהן חשודין בטענת מודה במקצת דחיוב השבועה הוא חיוב ממון, שהרי אין לו מגו לפטור עצמו שהרי אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. וכ"ז שלא נשבע שבועה כדין מחויב לשלם. ואף שתקנו רבנן בחשוד שישבע שכנגדו היינו דוקא היכא שיכול לשבע. אבל היכא שאין יכול לשבע נוטל בלא שבועה. אבל בהי' השומר חשוד. וטוען ברי שנאנסה התם יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתי. וא"כ מחיוב ממון פטור מטעם המגו. ורק חיוב שבועה יש עליו משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ בכה"ג לא נוכל לחייבו מטעם מחויב שבועה ואי"ל. שהרי ברצון הי' נשבע. אלא שאין מניחין לו. א"כ אדרבה יאמר אף שמן הדין היכא שיש עלי חיוב על שאינו נשבע מחויב אני לשלם. דוקא שאין בידי כלל לשבע. לא היכא שיש בידי לשבע רק שאין מניחין אותי. ואף שתקנת רבנן היתה בחשוד שישבע שכנגדו ויטול. היינו דוקא היכא שנשבע לא היכא שאין נשבע. משו"ה הכא שאין יכול המפקיד לשבע. שהרי אינו יודע משו"ה אין נוטל בלא שבועה אחרי שהכא אין עליו חיוב ממון רק חיוב שבועה:
ועתה נבוא לבאר הקושיא שהקשו בתוס' שבועות איך אמרינן דשמואל ור"נ לית להו מתוך שאי"ל משלם הא מכתובות וב"מ מוכח דאית להו מחושואיל"מ. והנה זה לשון הגמ' שבועות (מ"ז) שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה להיכן חזרה אמר ר' אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני רבותינו שבא"י אמרו חזרה שבועה למחויב. אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל. רבותינו שבא"י ר' אבא רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו ל"ש כו' אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה. ואין אדם מוריש שבועה לבניו. רבותינו שבא"י ר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחברי' אתא לקמי' דר' אמי יתיב ר' אבא קמי' אייתי חד סהדא דמחטיף חטפה מיני'. אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי כו' א"ל ר' אבא הו"ל מחויב שבועה ואי"ל וכל המחויב שבועה ואי"ל משלם. אמר רבא כותי' דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי שבועת ה' תהי' בין שניהן ולא בין היורשין כו' אלא לאו דאמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי אמרת בשלמא אביו כה"ג מחויב איצטריך קרא למפטרי' גבי יורשין אלא אי אמרת אביו כה"ג נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי עכ"ל הגמ'. והנה התוס' הקשו גבי נסכא דר' אבא אמאי אמרינן מתוך שאי"ל משלם הא יש לו מגו דאי בעי אמר לא חטפתי והי' נשבע להכחיש העד. גם עתה ישבע ששלו חטף ויהי' נאמן. ונראה לי דהנה קיי"ל בכל דוכתי כשיטת הפוסקים דמגו להוציא לא אמרינן ושיטת הרי"ף בב"ב מבואר אצלינו דמגו נגד חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן. והא דמהימן אילו לא הי' עדים על החטיפה. הי' נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי. אף שהוא נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. היינו דהתם כיון שאין עדים על החטיפה. א"כ אדרבה יש לו החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו. שהרי עתה אנו רואים החפץ בידו ועלינו לומר שמסתמא הוא שלו. ורק כשאנו רואין החטיפה נשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו להראשון. ובזה מיושב מה שהקשו אף אם היו שנים על החטיפה יהי' נאמן לומר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר החזרתי ורצו להוכיח מזה דגוזל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ובאמת קיי"ל דאין צריך להחזיר בעדים. אף בגוזל בעדים. אכן לדברינו ניחא כיון שעדים ראו שבא לידו בחטיפה נשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו להראשון. משו"ה אין נאמן לומר דידי חטפי אף במגו דמגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם שלו לא אמרינן. וכל זה הוא ביש שנים על החטיפה. אבל היכא שיש עד אחד מסתפקא ליה לר' אמי הדין. וע"ז אמר לו ר' אבא כיון שמחויב שבועה להכחיש העד. וכ"ז שאין נשבע להכחיש העד יש להעד נאמנות כבי תרי דהיכא שחייבה תורה שבועה. הכונה שחייבה התורה ע"י אחד חיוב ממון רק שהוא חיוב כזה. שע"י שבועה יכול לפטור עצמו. אבל כ"ז שלא פטר עצמו בשבועה להכחיש העד, יש להעד נאמנות כבי תרי, וא"כ הרי יש לנו עדות על החטיפה ונשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו ביד הראשון. וממילא אין נאמן לומר דידי חטפי במגו שהיה נשבע ומכחיש העד. דעכ"פ עתה שלא הכחיש יש לו נאמנות. וא"כ אין נאמן במגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם שלו, דכיון שלא הכחיש בשבועה הוי כב' עדים על החטיפה, דאין נאמן לומר דידי חטפי אף במגו. אכן כל זה שביארנו שעד א' כ"ז שלא הכחישוהו בשבועה יש לו נאמנות כשנים. היינו דוקא אם נימא כשיטת הרמב"ם דהיכא שחייבה התורה שבועה הכונה שחייבה ממון. רק שיכול לפטור עצמו בשבועה. אבל אם נימא כשיטת הראב"ד שעיקר החיוב שבועה ולא ממון. רק שחייבה התורה אם לא נשבע נחתינן לנכסי' וישלם בעד השבועה א"כ הרי לא האמינה כלל התורה עד אחד כשנים. ורק שבועה חייבה התורה ע"י עד אחד וא"כ בודאי בנסכא דר' אבא יהי' נאמן לומר דידי חטפי ע"י שבועה במגו שהי' מכחיש העד. ואף דקיי"ל בכל דוכתי מחויב שבועה ואי"ל משלם הכא נאמן במגו ולפי"ז נוכל לומר דרב ושמואל ור' אבא פליגי בהאי דינא גופא דזה מודה רב ושמואל דמחויב שבועה ואי"ל משלם כמו שהוכיחו התוס' מכתובות רק רב ושמואל ס"ל דעיקר החיוב הוא שבועה ורק שחייבה התורה תשלומין בעד השבועה אם אין נשבע ולפי"ז גבי נסכא דר' אבא אליבא דידהו. יהי' נאמן לומר דידי חטפי במגו שהי' מכחיש העד. וכן בחשוד אליבא דידהו מן הדין לא הי' לו כלל ליטול שהרי בכה"ג אינו מחויב בעד זה שלא נשבע. שהרי מרצון הי' נשבע ורק שאין מניחים לו וכתירוץ התוס' השני בב"מ שהבאנו למעלה. ורבנן תקנו תקנה שכנגדו יטול ע"י שבועה. א"כ היינו דוקא היכא שיכול לשבע אבל לא היכא שכנגדו אין יכול לשבע שגם הוא חשוד בכה"ג לא תקנו רבנן. ומביא ראי' ברורה לזה היינו דלא נימא אחרי שתקנו רבנן שכנגדו נוטל בשבועה. עיקר התקנה הי' שיטול זה שכנגדו. ושבועה כדי להפיס דעתו וממילא יהי' התקנה שתקנו רבנן בחשוד שיטול שכנגדו תקנו אף באופן שאין שכנגדו יכול לשבע. ע"ז מביא ראי' מדברי רב ושמואל בעצמם. דאית להו גבי וכן היתומין מן היתומין שאם מת לוה בחיי מלוה אין גובין היתומין מן היתומין. אף דהתם מן הדין הי' נוטל בלא שבועה שהרי שטרו בידו. אעפי"כ עתה כשתקנו רבנן שנוטל בשבועה הכונה שהתקנה הי' שבלא שבועה לא יטול אף היכא שאין יכול לשבע מכש"כ היכא שמן הדין לא הי' לו ליטול בחשוד שתקנו רבנן שיטול בשבועה בודאי דהתקנה היתה שרק ע"י שבועה יטול ובלא שבועה לא יטול וא"כ בשניהם חשודין שאין שכנגדו יכול לשבע חזרה שבועה לסיני אליבא דרב ושמואל. אכן ר' אבא ס"ל כשיטת שביארנו אליבא דהרמב"ם היינו שעיקר החיוב הוא ממון היכא שחייבה התורה שבועה. (לאפוקי במקרקעי שלא חייבה התורה). ורק בשבועה יכול לפטור עצמו כדמוכח מהא דאמר ר' אבא גבי נסכא שאין נאמן במגו שהי' מכחיש העד. וע"כ הטעם דכ"ז שאין מכחיש העד הוי כשני עדים על החטיפה וא"כ בחשוד מדין התורה הי' לכשנגדו ליטול בלא שבועה. ורק משום דלא שבקת חיי לחשוד תקנו לחייב שבועה לכשנגדו וכתירוץ הראשון של התוס'. א"כ היינו דוקא היכא שיכול לשבע תקנו שישבע. אבל היכא שאין יכול לשבע שגם הוא חשוד נוטל בלא שבועה, משו"ה בשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם. ומביא רבא ראי' כותי' דר' אבא דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ה"ד כו' אלא לאו דאמר מנה לאבא ביד אביך אמר לו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהכא הא לא הוי ליה למידע. אי אמרת בשלמא אביו כה"ג פירוש היכא דלא הוי ליה למידע מחויב איצטריך קרא דגבי יורשין פטורין שלא חל עליהם החיוב. אלא אי אמרת היכא דלא הוי לי' למידע גם אביו פטור אמאי איצטריך קרא גבי יורשין. ע"כ דאף היכא דלא הוי לי' למידע מחויב, א"כ ע"כ מוכח דעיקר החיוב ממון שאם הי' עיקר החיוב שבועה היכא דלא הוי ליה למידע הי' פטור. וכמו שביארנו למעלה דתלי זה בזה. ולפי"ז לא נצטרך לומר דר' אבא פליג על דין דוכן היתומים כו'. דהוא ס"ל דהתקנת שונות. דגבי יתומין שאמרו רבנן לא יטול אלא בשבועה תקנו שבלא שבועה לא יטול, אבל גבי חשוד דאמרו שכנגדו נשבע ונוטל לא היתה התקנה שלא יטול אלא בשבועה. כיון שנוטל מן הדין. ותקנתם גבי חשוד הי' רק משום דלא שבקת חיי לחשוד ולא מחשש פרעון וממילא הי' רק תקנה שישבע שכנגדו לא שלא יטול אלא בשבועה. ולפי"ז מיושב שפיר קושית הפוסקים, אמאי פסק הרמב"ם להא דרב ושמואל גבי היתומים אחרי שפסק בשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם, אכן לפי הנ"ל ניחא כיון שהרמב"ם פסק כר' אבא דעיקר החיוב הוא ממון ובחשוד חיוב השבועה מדרבנן לא תליא כלל זה בזה:
והנה בחו"מ (סימן פ"ד ס"ה) כתב המחבר עד אחד מעיד על שטר שהוא פרוע ומת המלוה עד שלא נשבע. אין יורשי' גובין אותו והוא הדין לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע עכ"ל. וכבר הקשו המפרשים מדברי הטור והמחבר (בסימן ק"ח) דדוקא גבי שבועה שהי' להמלוה לשבע לבני לוה אנו אומרין שאין מורישה לבניו אבל שאר שבועה מוריש. והוא גמ' מפורשת שם בשבועות על רב ושמואל דאמרו שאם מת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו אמרינן עלה הבו דלא להוסיף עלה ונראה דהרמב"ם מפרש הבו דלא להוסיף עלה אין הכונה שדוקא בשבועת יורשין אמרו ולא בשאר שבועות דמנ"ל לרב ושמואל לחלק אלא מדאמרו רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ע"כ דהיכא שאמרו רבנן לא יפרע אלא בשבועה לא אמרינן שרק תקנה הי' שישבע אלא אמרינן דהתקנה שבלא שבועה לא יטול, דמשו"ה כשמת לוה בחיי מלוה. וחלה תקנתא דרבנן דלא יטול אלא בשבועה. איך יטלו אח"כ יורשיו, אחרי שהוריש להם דבר שבלא שבועה לא יטול, והם לא יוכלו לשבע, וא"כ גם הפוגם ועד אחד מעיד שהוא פרוע שג"כ אמרו רבנן לא יטול אלא בשבועה ג"כ הי' תקנת רבנן שבלא שבועה לא יטול, ולא דמי לחשוד דשם לא מצינו רק לשון שכנגדו ישבע ויטול. ולא נאמר לא יטול אלא בשבועה. בחשוד אמרינן דהתקנה הי' רק לחייב שבועה, אבל לא שלא יטול אלא בשבועה. ומשו"ה היכי דלא מצי לחול תקנתא דרבנן כגון היכא שכנגדו הוא ג"כ חשוד נוטל בלא שבועה. אבל היכא שאמרו רבנן לא תפרע אלא בשבועה תקנו שבלא שבועה לא יטול, וממילא היכא שאין יכול לשבע אינו נוטל, והא דאמרינן דבפוגם שטרו ועד אחד אמרינן הבו דלא להוסיף היינו דלא נוכל לומר בפוגם שטרו, שתיכף שפגם שטרו חל הדין שלא יטול אלא בשבועה. דמנא לן שיטעון שפרע יותר דלמא לא יטעון כלל, והרי גם בשאר שטרות אי טעין אשתבע דלא פרעתיך אינו נוטל אלא בשבועה ואמאי לא נימא בכל שטרות דעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו, ואיך גובין יתמי בשטר מורישם. וע"כ דלא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה אחרי שכל זמן שלא טען אשתבע לי אינו מחויב שבועה וגובה בלא שבועה. כי מאין לנו לומר שיטעון כן אשתבע דלא פרעתיך, א"כ ה"נ בפוגם שטרו, איך נימא אין אדם מוריש שבועה, הא כל זמן שלא טען הלוה שפרע יותר בב"ד אינו מחויב שבועה, ומשו"ה גובין היתומים. שהרי מורישם לא נתחייב שבועה, ולא דמי למת לוה בחיי מלוה דהא מן היתומים אין נפרעין אלא בשבועה, אף שהם אינם טוענים מאומה, נמצא דתיכף שמת הלוה בחיי המלוה חלה תקנתא דרבנן שלא יפרע אלא בשבועה. וממילא אין יורשיו של מלוה יכולין אח"כ לגבות, שהרי ירשו ממון שחל הדין שלא יפרעו אלא בשבועה. משא"כ בפוגם שטרו, כ"ז שלא טען הלוה בב"ד שפרע יותר לא חלה התקנה, וכל זה הוא דוקא היכא שלא הי' תביעה בב"ד אבל אם בחיי המלוה כבר באו לב"ד וטען הלוה שפרע יותר, וכן אם העיד אחד בב"ד שהוא פרוע, שאז חלה כבר תקנתא דרבנן דלא יפרע אלא בשבועה בודאי כי היכא דאמרינן ביתומין מן היתומין אין אדם מוריש ממון שחלה התקנה שלא יטול אלא בשבועה, ה"נ בפוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע אם היו הדברים עוד בחיי המלוה, אין אדם מוריש שבועה לבניו. וזהו ג"כ כונת רבינו ירוחם שכתב לחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין ועיין שם ולפי"ז מיושב שפיר פסק הרמב"ם שפסק בהי' חשוד בפוגם שטרו וכיוצא בהן אין שכנגדו נשבע ונוטל. והקשה הראב"ד אין פוסלין שטר מקוים מפני שבועה דרבנן, וא"ת דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה אכן לפי הנ"ל מיושב שפיר דהא דאמרינן הבו דלא להוסיף עלה היינו רק דבלא תביעה וטענה לא חל הדין, אבל כשתובע למלוה גופי' וטען פרעתי, בין בעד אחד מעיד שהוא פרוע בין בפוגם שטרו, תיכף כשתובע למלוה עצמו חל הדין שלא יטול אלא בשבועה, וממילא היכא שהוא חשוד שאין יכול לשבע אינו נוטל, ולא דמי להיו שניהן חשודין בשבועת מודה במקצת דהתם לא אמרו רבנן שלא יטול אלא בשבועה, ורק מטעם לא שבקית חיי לחשוד, תקנו שישבע שכנגדו, אבל היכא שלא יכול לשבע נוטל בלא שבועה, אבל הכא אמרו רבנן לא תפרע אלא בשבועה, א"כ הי' התקנה שבלא שבועה לא יטול, משו"ה בהי' חשוד אין נוטל בפוגם שטרו וכיוצא בהן, ומה שהקשה הש"ך (בסימן צ"ב) מדברי הרי"ף בשערים ז"ל בדרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר שבועה זו של נשבעין ונוטלין תקנתא דרבנן ואם זה הנשבע ונוטל חשוד אין עושין לו תקנה אחרת להפכה על שכנגדו עכ"ל, ומזה הוכיח הש"ך שהרי"ף ס"ל כשיטת הסוברים שאם הי' החשוד מהנשבעים ונוטלים בפוגם שטרו וכיוצא בהן נוטל בלא שבועה, ולדידי נראה אדרבה מוכח מדברי הרי"ף, שאם כונת הרי"ף שנוטל בלא שבועה איך קאמר הרי"ף דלא עבדינן לו לחשוד תקנתא להפכה, אדרבה אם היו מהפכים לא היתה תקנה לו שאז לא הי' נוטל רק שכנגדו הי' נשבע ונפטר ועתה נוטל בלא שבועה, אלא כונת הרי"ף להיפך, שאחרי דתקנו רבנן בפוגם שטרו וכיוצא בהן שאין נוטל אלא בשבועה אם הוא חשוד אינו נוטל שהרי אין יכול לשבע רק אותה שבועה שיש עליו, הוי אמינא דמדרבנן ישבע הלה שכנגדו בנקיטת חפץ ויפטר, דכמו דבשבועה דאורייתא אם הוא חשוד שכנגדו נשבע, ה"נ אותה השבועה שעל בעל השטר אחרי שאין יכול לשבע שהוא חשוד ואינו גובה בשטרו, נהפך אותה השבועה על הלוה שישבע בנקיטת חפץ, משו"ה אמר ששבועה דרבנן אין מהפכין. וזה שכתב הרמב"ם אלא הנתבע ישבע היסת לא שבועה בנקיטת חפץ דשבועה דרבנן אין מהפכין:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. דקאמר ליה הילך. צ"ע, דמכיון דאמר לו הילך לא כפר בממון כלל, ופשיטא דפטור, ול"ל לגזיה"כ וכחש בה פרט למודה בעיקר ללמדנו שפטור. ולכאורה י"ל דאיצטריך קרא לפטור במקרה שכפר בשעת השבועה, ואמר לו הילך אח"כ. אך יפלא שא"כ עד מתי יכול לומר הילך וליפטר, האם יהיה פטור אף כשיאמר לו הילך חדש ימים אחרי שנשבע. ואם אמר הילך תוך כדי דיבור לשבועתו, הדרא הקושיא לדוכתא, דפשיטא שפטור. ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' שבועות הל"י - י"א) שכתב דמיירי כשאמר לו הילך בשעת השבועה וז"ל לפיכך אם אמר לא גנבתי אבל אתה הפקדתו אצלי כו' והרי שורך לפניך קחהו ונשבע על זה הרי זה פטור משבוה"פ כו' עכ"ל, וקשה ל"ל לגזיה"כ, הרי לא כפר ממון כלל בשעת השבועה, וצ"ע.
רש"י ד"ה איבעיא לך לאהדוריה ניהלי. ז"ל כשמצאתו לא היה לך לאוספו אל ביתך שהרי מכיר היית בו ואין לך גנב גדול מזה עכ"ל. צע"ק ל"ל לרש"י לומר שהמוצא אסף את האבידה אל ביתו, דלכאורה אם נטל את האבידה ע"מ לגוזלה הוי גזלן משעה שלקחה וכדאיתא במס' ב"מ (דף סו:) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול וכו'.
ויתכן דשאני גזילה מרשות הנגזל מגזילת אבידה. כשגזל מרשות הנגזל חיוב אונסין חל משעת קנין הגזילה, ואפילו לא הכניס את החפצא לרשותו, וכדאיתא במשנה לעיל (דף עט.) הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב. אבל בגוזל אבידה, שהחפצא שגזל אינו ברשות בעליו, אין חיוב אונסין עד שיכניס את האבידה לרשותו. והא דאיתא בב"מ שהמוצא אבידה ונטלה ע"מ לגוזלה עובר בלא תגזול י"ל דכוונת הגמ' שעבר באיסור גזילה, אך עדיין לא חלו דיני גזילה בנוגע לחפצא, והגזלן פטור מאונסי החפצא כל זמן שלא הכניסו לרשותו. ולכן דייק רש"י שהגזלן אסף את האבידה אל ביתו דעי"ז חייב באונסין.
גמ'. ג' שבועות הן. עיין בשיטה מקובצת שדנו הראשונים בבה ולא במוצאה ובמוצאה ולא בה למה יהיה חייב בשבוה"ע הרי לפי עדותו אינו מחייב ממון. והראב"ד פירש דמיירי כגון שהמוצאה הודה במקצת ומה שחסר בעדות העד הודה בו המוצא. ברם עיין ברש"י שמפרש שהתובע היה מחזר באותה שכונה עד שיודיעוהו, כלומר שאף מקצת העדות של העד שתעזר אותו למצוא עדים אחרים שיודיעוהו על הממון נחשב לעדות ממון בדין שבוה"ע, והוא חידוש.
ועיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל ונ"ל דהאי הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לאו דוקא בעד אחד אלא ה"ה בשני עדים הוי גורם לממון עכ"ל, כלומר משום שעדותן אינה שלמה ותלויה באם אחרים יודיעוהו הו"ל עדות הגורם לממון ולא עדות גמורה על ממון. וצ"ע בזה, שהרי מחלוקת ראב"ש וחכמים בגורם לממון מיירי במשביע עד אחד דהחפצא של עדותו הוי עדות גמורה בממון אלא שעד א' קם לשבועה ולא לממון, ולכן פליגי אם העדות נחשבת לעדות ממון לענין שבוה"ע או לא. ולכאורה אין זה שייך לדין עדות של שני עדים בבה ולא במוצאה וכו' בסוגיין שעצם העדות שלהם אינה גמורה, וצריכים לעדים אחרים להודיעוהו מה שחסר בסיפור המעשה של העדים הראשונים, דהשאילה אם עדותם נחשבת לעדות ממון בשבוה"ע או לא היא שאילה אחרת מדין עד אחד, וצ"ע.
והנה הרא"ש ממשיך וז"ל הקשה ר"מ כו' הא אפילו ראב"ש לא קאמר אלא בחד גורם בגורם דגורם מי קאמר כדאיתא בפרק שבוה"ע הכל מודים בעדי סוטה בעדי קינוי דפטור דהוה ליה גורם דגורם וה"נ הוי גורם דגורם כו' עכ"ל. ולכאורה קשה להבין את קושית הר"מ והשוואתו בין עדות דבה ולא במוצאה וכו' לבין עדות קינוי דסוטה, דהנה קינוי וסתירה מהוות שתי חלויות בחלות דין הסוטה. עדות הקינוי אינה חלה כלל לאסור את האשה לבעלה, אלא רק לקבוע את הסתירה לסתירת סוטה. וחלות סתירת סוטה היא האוסרת אותה לבעלה והמפסידתה את כתובתה. ובכן עדות הקינוי נחשבת לגורם דגורם מאחר שאינה עדות ממון כלל. אבל עדות דבה ולא במוצאה וכו' יש בה מקצת עדות של ממון, אלא שחסר כל סיפור המעשה, והוי מקצת עדות ולא עדות שלימה. וזוהי השאילה דסוגיין אם נחשבת לעדות ממון או לא, ולכאורה אין השאילה הזאת תלויה כלל בדין עדי קינוי, וצ"ע.
גמ'. הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין. עיין לעיל (בהקדמה לפרק מרובה בענין אחריות וחיוב תשלומין בשומר וגזלן אות א') שהוכחנו דאליבא דרש"י והרמב"ם הכופר בפקדון אע"פ שחייב באונסין מ"מ אין לו קניני גזילה בחפצא כמו גזלן גמור. ונ"מ לכמה דינים כגון בכופר בפקדון ואח"כ טוען טענת גנב, בפטור הגזלן מלשלם דמי שכירות בעד תשמישיו, במצוה הבאה בעבירה, ועוד, עיי"ש.
שם. תוס' ד"ה מאי. ז"ל תימה בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א"כ הזהיר כו' עכ"ל. ונראה לתרץ שחיוב השבת גזילה אינו חיוב ממון בעלמא להחזיר לנגזל את החפצא שלו אלא עונש, שהרי מחמת חלות חיוב ההשבה חל על הגזלן אף חיוב אחריות לשלם בעד אונסין, וזהו עונש על שעבר על איסור גזילה, ולכך שייך לומר שאין להעניש גזלן בחיוב השבה ואחריות בלי אזהרה.
ויל"ע אם איסור הגזילה מחייב את הכופר בפקדון בעונש דהשבה למה גונב קרקע שגם עובר על איסור גניבה כדאיתא ברמב"ם (פ"ז מגניבה הלי"א) אינו חייב בהשבה ובאחריות אונסין (עיין ברמב"ם פ"ט מהל' גזילה הל"א). וצ"ל דגזיה"כ מיוחדת מפקיעה קרקע מעונש דהשבת גזילה ומאחריות ואע"פ שעבר על איסור גזילה.
גמ'. ותנא תונא. עיין ברמב"ם (תחילת הלכות שבועות) שמנה ב' לאוין - "לא תכחשו" למי שכופר ממון בלי שבועה, ו"לא תשקרו" למי שכופר ממון ונשבע עליו לשקר. וכ' בפ"א מהל' שבועות (הל"ח) וז"ל כל מי שיש ממון חבירו בידו כו' ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון כו' ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר ועל זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפקדון עכ"ל. אליבא דהרמב"ם המחייב דשבוה"פ הוא הלאו של "לא תשקרו" האוסר גזילה ע"י כפירה ושבועה.
ויש לחקור ביסוד החיוב דשבוה"פ האם עיקר המחייב הוא הגזילה או השבועה לשקר. ונראה דתלוי במחלוקת ר"מ וחכמים (מס' שבועות דף לו:) דר"מ סובר שהנשבע שבוה"פ מפי עצמו חייב גם כשנשבע בפני ב"ד וגם כשנשבע שלא בפני ב"ד, ואילו המושבע מפי אחרים חייב רק כשכפר בבי"ד, ומאידך חכמים סוברים שבין הנשבע מפי עצמו ובין הנשבע מפי אחרים חייב בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד. ונראה שר"מ סובר שבמושבע מפי עצמו המחייב הוא השבועה לשקר ולכן חייב אפילו כשנשבע וכפר מחוץ לב"ד שהרי נשבע לשקר. ואילו במושבע מפי אחרים בעל כרחו וכשלא ענה אמן לא עבר באיסור שבועה לשקר כי לא הוציא שבועת שקר מפיו, והמחייב אינו שבועת שקר, אלא חלות דין גזילה. וסובר ר"מ שדוקא כשכפר בפני ב"ד הוי הכפירה חלות גזילה ולא כשכפר מחוץ לב"ד. ולפיכך המושבע מפי אחרים חייב דוקא כשכפר בפני ב"ד. מאידך חכמים סוברים כי כל כפירת הפקדון אחרי שבועה מהווה גזילה ואפילו כפירה מחוץ לב"ד, ולפיכך סוברים שאף המושבע מפי אחרים שכפר מחוץ לב"ד חייב דהוי גזלן והגזילה מחייבת159.
עוד יש לעיין אם מי שנשבע שבוה"פ עובר רק על אזהרת "לא תשקרו" או גם על "לא תשבעו בשמי לשקר". ועיין במנחת חינוך (מצוה רכ"ו) הדן בשאלה זו. ובאמת הרמב"ם כתב בספר המצוות (ל"ת רמ"ט) שעובר על שני הלאווין. אך במשנה תורה לא הזכיר את הלאו של "לא תשבעו בשמי לשקר" ורק את הלאו ד"לא תשקרו".
ועיין בגמרא במס' שבועות (דף לז.) הדנה בדין מי שהזיד בשבועת הפקדון והתרו בו אם לוקה או לא, ולמסקנת הגמרא דינו להביא קרבן אך אינו לוקה משום האיסור דשבועת ביטוי. והנה פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות (הל"ח) וז"ל הנשבע שבועת הפקדון במזיד אעפ"י שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אלא מביא אשמו בלבד שהרי הוציאו הכתוב מכלל חייבי מלקות וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה כמו שביארנו עכ"ל. בשבוה"פ הרמב"ם למד את הפטור ממלקות דשבועת ביטוי מסברא "שהרי הוציאו הכתוב מכלל חייבי מלקות וכו'". אבל בנוגע לשבועת העדות (בפ"ט הל' י"ד) הביא הרמב"ם פסוק וז"ל אבל המחויב בשבועת העדות אעפ"י שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב בהמזיד כשוגג בקרבן ולא במלקות שנ' לאחת מאלה עכ"ל. וקשה למה בשבועת העדות נקט הרמב"ם קרא לפוטרו ובשבוה"פ פוטרו מסברא.
ונראה מזה ששבועת הפקדון אינה חפצא של שבועת ביטוי כלל, דדין אשם גזילות מפקיע אותה מכלל שבועת ביטוי, מה שאין כן שבוה"ע שבעצם מהווה שבועת ביטוי. והראיה, שהרי קרבן דשבוה"ע חטאת היא כמו בשבועת ביטוי, ולכן בלי המיעוט דלאחת שבוה"ע היתה מחייבת מלקות במזיד משום שבועת ביטוי. מאידך בשבוה"פ התורה חידשה קרבן מיוחד - אשם גזילות - ומשום כך שבועת הפקדון מופקעת מלהיות שבועת ביטוי, וידעינן מסברא דאינה מחייבת מלקות דשבועת ביטוי ולא בעינן גזיה"כ דלאחת.
והנה באופנים שפטור משבוה"פ כגון הכופר בקנס, בקרקע, בעבד או בשטר פסק הרמב"ם שלוקה משום שבועת ביטוי (פ"ז משבועות הל"ב) דמכיון שאינו חייב בשבוה"פ חזרה השבועה לכלל שבועת ביטוי דעלמא. אך במקום שחל דין שבוה"פ מופקע דין שבועת ביטוי.
גמ'. אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא.
א.
פליגי רש"י ור"ת באם המחלל שבועת ביטוי להבא פסול כחשוד לשבועת הדיינים או לא. ומחלוקתם תלויה בביאור הגמרא במס' שבועות (דף מו:): וליתני נמי שבועת ביטוי, כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני, תינח אוכל ולא אוכל, אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר, תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה. וכתב רש"י שם (בד"ה שבועת ביטוי) וז"ל שבועת ביטוי דלהבא כי משתבע איכא למימר בקושטא אשתבע שבדעתו לקיימה ואפי' עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא לשקר מפיו עכ"ל. ועוד כתב רש"י שם (בד"ה וכל דדמי ליה) ז"ל כל שבועה לשעבר עכ"ל. יוצא דלרש"י שבועה להבא אינה פוסלת כיון שלא הוציא שקר מפיו. מאידך שיטת ר"ת שהמחלל שבועה להבא פסול וכדכתבו בתוס' (שם ד"ה אבל) וז"ל ואר"ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני פי' דלא קמיירי במידי דבקושטא משתבע כו' עכ"ל. והרמב"ם משמע כר"ת שהרי כתב (בפ"ב מהל' טוען ונטען הל"א - ב') ז"ל כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו כו' אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי או שבועת עדות או שבועת הפקדון או שבועת שוא הרי הוא חשוד על השבועה עכ"ל, ומדסתם ולא הבחין בין שבועת ביטוי לשעבר לבין שבועת ביטוי להבא משמע שסובר שבכל אופן פסול לשבועה. ועלינו לבאר את סברות הראשונים.
ונראה לבאר את המחלוקת ע"י חקירה בהגדרת האיסור דשבועה להבא. בשבועה לשעבר, כגון שנשבע אכלתי ולא אכלתי, מובן מאליו שעיקר האיסור הוא להוציא שבועת שקר מפיו, דהמצוה מן התורה היא להשבע באמת ולא לשקר. אולם בשבועה להבא, כגון שנשבע אוכל ולא אוכל יש לחקור האם עיקר האיסור הוא לא לשקר בדברי השבועה - כי מעשיו אח"כ יקבעו את השבועה למפרע לשבועת אמת או שקר - או"ד שבועה להבא מחדשת חלות איסורין וחיובי מעשה, שאם נשבע לא לעשות איזה דבר חל איסור מעשה בדומה לשאר איסורי התורה, ואם נשבע לעשות איזה דבר חלים חיובים לקיים את השבועה כמו בשאר חיובי תורה, וא"כ שבועה להבא שונה בעיקר חלותה משבועה לשעבר.
וי"ל שאם עיקר האיסור בשבועה להבא הוא לא לשקר למפרע אזי העובר על שבועה להבא נפסל מדין חשוד לשבועה כמי שנשבע לשקר בשבועה לשעבר. מאידך אם יסוד האיסור הוא איסור מעשה כמו בשאר איסורי תורה לא יפסל לשבועת הדיינים מדין חשוד, שהרי לא עבר על איסור שקר. ולפי"ז יוצא שהר"ת והרמב"ם סוברים שהאיסור בלהבא מהווה איסור שקר כמו בלשעבר ובהתאם לכך נפסל, ואילו לרש"י האיסור בלהבא הוי איסור מעשה ולפיכך לא נפסל.
ויעויין בגמרא שבועות (דף כ:) ובמחלוקת שם שבין רב דימי לבין רבין: כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אוכל ולא אוכל שקר והזהרתיה מהכא לא תשבעו בשמי לשקר כו' קונמות עובר בלא יחל דברו וכו' כי אתא רבין א"ר ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כו' אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו עכ"ל.
ויתכן דפליגי רב דימי ור' אבהו בחקירתנו. הרי אליבא דר' אבהו שבועה להבא באזהרת בל יחל דברו כמו נדר. ופשיטא שהאיסור דבל יחל בנדרים חלות איסור מעשה הוא וכלישנא הגמרא במפורש ריש נדרים (ב:) דנדרים איסור חפצא הם, וכדחזינן נמי מהדין (שם לה א) שיש מעילה בנדרים, וכן מוכח משיטת הר"ן (שם טו. בד"ה הלכה) שהמודר לוקה משום בל יחל דברו ולא המדיר אף שהמודר לא שקר בדבריו. אליבא דר' אבהו שבועה להבא הוי כנדר ומהוה איסור מעשה ואינה איסור של הוצאת שקר מפיו, ומשו"ה אזהרתה מלאו דבל יחל.
מאידך רב דימי סובר ששבועה להבא שונה מנדרים, שבשבועות ליכא איסור מעשה אלא איסור של הוצאת שקר מפיו, ולכן האזהרה של שבועה להבא היא לא תשבעו בשמי לשקר. וזה מדוייק ברש"י (ד"ה ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר) ז"ל וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועותכם לאחר זמן וכו' עכ"ל, זאת אומרת לדעת רב דימי אם עובר על דברי השבועה לאחר זמן הוברר למפרע ששקר בשעת ההפלאה160.
ב.
אליבא דהנתבאר יוצא שהרמב"ם שפסק שכל שבועת ביטוי ואף שבועת ביטוי להבא פוסלת לשבועת הדיינים ס"ל דעיקר חלות האיסור בשבועה להבא דומה לאיסור בשבועה לשעבר, דהיינו לא לשקר בשבועה למפרע. ונאריך עתה קצת בביאור הלכותיו, כדי להוכיח שכך הוא שיטתו באמת. כתב הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות (הל"א - ג') וז"ל שבועת בטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. והיא נחלקת לארבעה חלקים שתים להבא ושתים לשעבר כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה ועל דבר שעתיד להיות שיעשה ושלא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר, כיצד לשעבר שאכלתי כו' או שלא אכלתי כו' כיצד להבא שאוכל או שלא אוכל כו' נשבע אחת מארבע מחלוקות אלו והחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל או שאכלתי והוא לא אכל שלא אכלתי ואכל הרי זו שבועת שקר. ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר ואם נשבע לשקר במזיד לוקה. בשוגג מביא קרבן עולה ויורד שנאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וגו' עכ"ל.
הרמב"ם פסק שהלאו ולא תשבעו בשמי לשקר כולל כל שבועות ביטוי בין להבא ובין לשעבר. ולכאורה נראה שלדעתו יסוד האיסור בכל שבועות ביטוי הוא לא לשקר בשבועה. ולפי"ז עיקר האיסור בשבועה להבא דומה לשבועה לשעבר, וכן יוצא מלשונו שכתב וז"ל נשבע מארבע מחלוקות אלו והחליף כו' הרי זו שבועת שקר עכ"ל ומשמע דעיקר האיסור בשבועת ביטוי הוא שמחליף את דבריו ונשבע לשקר. בשבועה לשעבר האמת והשקר נקבעים בשעת השבועה ובשבועה להבא הוברר למפרע אם נשבע באמת או לשקר, ואמנם איסור אחד להם.
אמנם בשבועות (דף כא.) איתא דאליבא דר' אבהו לוקין על שבועה לשעבר משום הלאו דלא תשבעו בשמי לשקר ואילו בשבועה להבא כשאין בה מעשה כגון שנשבע לאכול ולא אכל אינו לוקה. והגמרא מפרשת וז"ל ומאי שנא אמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר עכ"ל. לכאורה תשובת רבא קובעת שהתורה חידשה מלקות בשבועות דוקא כשעוברין עבירה במעשה ההפלאה עצמו ובכך דומה שבועת בטוי לשעבר לשבועת שוא שכן בשתיהן העבירה היא בהפלאה עצמה: בשוא שנשבע לבטלה ובלשעבר ששקר בשבועה. מאידך בשבועה להבא עיקר האיסור אינו בהפלאת שקר אלא במעשה העבירה. בשבועה להבא חלים איסורי מעשה הדומים לשאר איסורי מעשה שבתורה, ולכן חלים בה דיני לאו שיש בו מעשה ושאין בו מעשה, ובנשבע לאכול ולא אכל אינו לוקה הואיל וליכא מעשה.
אך לפי הנ"ל פירוש זה לא ניתן להאמר אליבא דהרמב"ם שהרי לדעתו בין בשבועה להבא ובין בשבועה לשעבר עיקר האיסור הוא שמחליף את דבריו ומשקר, ולפי"ז צ"ע מ"ש בלהבא כשאין בה מעשה שאינו לוקה מלשעבר שהוא כן לוקה.
ונראה שהרמב"ם עצמו הרגיש בקושיא זו ומתרצה, וז"ל בפ"ד מהל' שבועות (הל' כ' - כ"א): שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג מביא קרבן עולה ויורד במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר. ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל ואע"פ שלא עשה מעשה, מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע. אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה עכ"ל. ביאור דבריו שחידוש הדין שלוקין על שבועת שקר הגם שאין בה מעשה מוגבל למשקר בשעת השבועה. ואילו כשנשבע להבא ומחליף דבריו אח"כ הואיל ואינה שבועת שקר בשעת השבועה אלא למפרע כשמכזיב את דברי השבועה ליכא גזה"כ דמלקות. רבוי התורה דלוקה הוא כשהשקר דומה לשוא, והיינו כשהאיסור נגמר בשעת השבועה ואינו תלוי במה שיעשה אח"כ, ומשום כך דוקא בשבועת שקר לשעבר לוקה ולא בשקר להבא (ועיין בשיעורים לשבועות דף כא.). ואמנם עצם הסברת הרמב"ם מוכיחה שדעתו שאף בלהבא דומה לשעבר ושעיקר האיסור הוא השקר, ולא שע"י השבועה חל איסור על המעשה שנשבע עליו161.
ולפום ריהטא ממה שסובר אביי שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי (כ.) משמע שיש אליביה חלות איסורין בשבועה להבא דומה לנדרים, ואינה רק הלכה לישבע באמת ולא לשקר כמו בלשעבר. אולם אין זה מוכרח שכן הסברנו בשיעורים למס' שבועות בענין התפסה שיתכן לפרש שהתפסה חלה במעשה השבועה ובהפלאה עצמה ולכן חלה בשבועה להבא אף שאין בה חלות איסורין. והנה הרמב"ם פוסק (בפ"ח משבועות הל"ח - ט') שהמתפיס בשבועה אסור ואינו לוקה. ובביאור שיטתו עיין בשיעורים לרפ"ג דשבועות באריכות.
עוד כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' שבועות הל' א' - ג') ז"ל שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל. ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא. ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו. ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין. ואין אותן אחרים נזקקים לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו. ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועת שוא עכ"ל. הלכותיו אלו זקוקות לביאור. ונראה שלדעת הרמב"ם יש שתי הלכות בשבועת שוא: א) חפצא של שבועת שוא והיינו בארבע מחלוקות של שוא וכדמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' שבועות הל"ד - ז'); ב) חפצא של שבועת ביטוי המוזהרת מהפסוק של שוא, וזוהי ההלכה כאן.
שבועה שאחרים יעשו או שלא יעשו כך וכך מהווה חפצא של שבועת ביטוי המוזהרת מהפסוק של שוא. ואף שהרמב"ם פסק בשבועות ביטוי לשעבר ולהבא שמוזהרות מהפסוק של שקר, כ"ז בנוגע לשבועות שיש בהן חלות קיום וביטול התלוי בנשבע עצמו, ע"ז נכתב "לא תשבעו בשמי לשקר" - זאת אומרת שמוטל על הנשבע לא לבטל את שבועתו בין עי"ז שמשקר בשעת השבועה בנשבע לשקר לשעבר או כשמבטל שבועתו אח"כ בשבועה להבא. אך בנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך ליכא חלות קיום וביטול שבועה התלוי בנשבע עצמו, ושבועה בעלמא היא שאמיתותה או שקרה יתברר אח"כ ע"י מעשיהם של האחרים וע"ז אין אזהרת לא תשבעו בשמי לשקר אלא אזהרת שוא. אולם שבועת שוא הזו הלכה בפני עצמה היא ואינה נמנית בתוך ד' המחלוקות של שוא שברמב"ם כי בהן עצם החפצא דשבועה הוא שבועה שוא הוא ואין דיניהן תלויים כלל בבירור האמת או השקר. ואילו בשבועה שיעשו או שלא יעשו אחרים כך וכך דין השבועה תלוי בבירור האמת והשקר, והנשבע עובר דוקא אם האחרים אינם עושים כפי שנשבע שיעשו ומתברר שנשבע לשקר, והיינו איסור לשוא162.
ג.
עד כאן ביארנו את המחלוקת שבין רש"י והר"ת האם הנשבע לשקר להבא נפסל כחשוד לשבועת הדיינים או לא ע"י חקירתנו ביסוד האיסור דשבועת שקר להבא - האם הוי איסור לשקר או"ד דהוי איסור מעשה. אך לאמיתת הענין נראה שניתן לבאר את המחלוקת גם בדרך אחרת, די"ל דלכ"ע האיסור בשבועה להבא הוי איסור מעשה ולא איסור שקר, ומ"מ פסול לר"ת. דהנה יש לחקור בדין החשוד על השבועה האם פסול לשבועה משום שיש חלות חשד בעלמא שמא ישקר בבי"ד או"ד שחל פסול גברא הפוסלו לשבועה. ואם ננקט שהחשוד לשבועה נפסל מדין חשש משקר מבוארת שיטת רש"י שדוקא הנשבע שבועה לשעבר לשקר נחשד לשקר בשבועת הדיינים. כי האיסור בלשעבר הוא ששיקר בשעת השבועה, ומשום כך נחשד גם לשקר בב"ד בשבועת הדיינים. ואילו בשבועה להבא האיסור הוא מחמת שחילל את השבועה בשעת מעשה ועבר על איסורי שבועה, אך ליכא כאן איסור שקר. ולכן אינו חשוד לשקר בשבועת הדיינים וכשר להשבע בב"ד. ומאידך לדעת ר"ת חל פסול גברא לשבועה משום שחילל את איסורי השבועה, ולכן נפסל גם בשחילל איסורי שבועה להבא, ואע"פ שלא עבר באיסור לשקר פסול לשבועת הדיינים בפסול גברא.
ד.
והנה כדי לברר את הספק הנ"ל ראוי שנעיין בהלכות הרמב"ם. דהנה בפ"ב מהל' טוען ונטען (הל"א - ג') כ' הרמב"ם וז"ל כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה מדבריהם וכו' אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי או שבועת עדות או שבועת הפקדון או שבועת שוא הרי הוא חשוד על השבועה וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כו' בין פסלנות של דבריהם כו' אין אדם נעשה חשוד עד שיבאו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה כו' אם נתחייב שבועה משביעין אותו כו' אבל הנחשד בעדים אין אנו מאמינים אותו שישבע עכ"ל. לפום ריהטא מהרמב"ם משמע שחלים כאן שני דינים: א) הנשבע לשקר נחשד לשקר ולכן אינו נשבע מדין חשש משקר, ב) הנפסל לעדות מחמת עבירה, דהוי חלות פסול רשע בגברא, נפסל לשבועה בפסול גברא כמו שפסול לעדות.
אמנם בפ"ב מהל' טוען (הל"י) כ' הרמב"ם וז"ל לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין. אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה עכ"ל. פשטות דבריו מורה שהרמב"ם מצריך בין מלקות ובין תשובה כדי שיחזור החשוד לכשרותו לעדות ולשבועה. ולכאורה נראה ששניהם מעכבים שכן מועילים הם לפסולים שונים: א) מלקות מועלת להפקיע את חלות השם של פסול רשע שבגברא, ב) תשובה מועלת להחזיר את נאמנותו ולהסיר מעליו את החשד שהוא משקר. ולפי"ז תמיד חלות שתי ההלכות: א) פסול גברא, וב) חשד משקר.
והנה מסתימת לשון הרמב"ם (בפ"ב הל"י) ומסדר הלכותיו משמע דמה דבעי תשובה ומלקות כדי שהחשוד יחזור לכשרותו דין הוא בין בחשוד לשבועה משום שנשבע לשקר ובין בחשוד שפסול לעדות. ובביאור פסקו נראה שהרמב"ם השווה את דין החשוד לשבועה לדין הרשע החשוד שהוא פסול לעדות כי שני דינים חלים בשניהם: דין של פסול גברא ודין של חשש משקר. ולפיכך שניהם צריכים לשוב בתשובה כדי להסיר את החשד של משקר, ואף צריכים מלקות לבטל את חלות השם של פסול שחל בגברא163.
אמנם הגאון ר' משה זצ"ל ביאר את הרמב"ם באופן אחר. לדעתו אף לבטל את השם של רשע שבגברא לא מועילה מלקות לבדה וצריך החוטא אף לשוב בתשובה כדי להפקיע את השם של רשע, ותשובה לבדה נמי לא מועילה משום שאף חיוב מלקות עצמו קובע חלות השם של רשע שבגברא וכדכתיב והיה אם בן הכות הרשע, ובכן עד שלא ילקה הגברא נקרא בשם רשע, ומשו"ה צריך מלקות ביחד עם תשובה כדי שיתכשר.
והנה עיין בגמ' סנהדרין (דף כז.) שהנשבע שבועת שוא אינו רשע דחמס ואינו רע לבריות, ומשמע שהנשבע שבועת העדות לשקר הוי רע לבריות ורשע דחמס, וצ"ע לכאורה דהרי לית ליה לעד שנשבע שבועת עדות לשקר חמדת ממון. ונראה דהואיל והעד אינו חושש שהגזלן גזל ובשבועת העדות אף סייע את הגזילה, משו"ה גם העד נחשב למי שהוא רע לבריות מחמת חמדת ממון כגזלן עצמו ופסול מדין רשע דחמס כגזלן. והנה צ"ע בשיטת הרמב"ם שהוא מצריך לאו שיש בו מלקות כדי שיפסל לעדות מדין רשע (עיין בפ"י מהל' עדות הל"ב) והא איתא במס' סנהדרין (דף כה.) דההוא טבחא דמכר טריפות נפסל לעדות, ואע"פ שלא עבר כי אם על האיסור דלפני עור לא תתן מכשול שאין בו מלקות. ונראה גם כאן שמשום שאינו חושש במה שאחרים יעברו על איסור מלקות של נבילה ומסייע אותם לחטוא חל בו אותו שם פסול רשע של האוכלי נבילות עצמם ופסול לעדות מאחר שיש בנבילה איסור מלקות164. וה"ה לגבי העד המסייע לגזלן שהוא נפסל כמו הגזלן עצמו.
עוד סמך ליסוד זה נמצא בפסקו של הגר"מ זצ"ל שהמסייע לאחרים לחלל שבת בפרהסיא הוי בכלל מחללי שבתות בפרהסיא ומומר הוא לכהת"כ כמחלל שבת עצמו. והביא ראיה לכך מאלו דס"ל165 שהמחלל שבת בפרהסיא נעשה מומר לכהת"כ דוקא בשחלל את השבת יותר מפעם אחת. ומוכח שאין עצם מעשה העבירה של חלול שבת פוסל אותו ועושהו למומר, אלא העבריינות לחלל שבתות כמה פעמים והמומרות שבגברא שלא איכפת לו על חילול שבת. ולענין זה נראה שהמסייע הו"ל כמו מי שחלל שבת בעשיית מלאכה166.
גמ'. דלאו כפירה הוא דסבר אשתמיטנא ליה. נראה דמי שמשתמט וכפר בממון חבירו עובר באיסור וכדכתב הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה הל"ב) ז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. ומ"מ אינו חייב באחריות ולא נפסל לעדות ושבועה. והביאור כדנ"ל בתחילת שיעורנו לפרק מרובה (הקדמה לפרק מרובה ד"ה רמב"ם (שם הל"ב) וז"ל אסור לגנוב של שהוא כו') דהאיסור לגנוב דרך שחוק או ע"מ לשלם אינו איסור גניבת ממון שהרי אינו רוצה לקחת את הממון לעצמו ולרשותו אלא שאסור משום שהגברא עושה מעשה גניבה. וכשכתב הרמב"ם "שלא ירגיל עצמו בכך" כונתו לפרש דעצם האיסור חל על הגברא שעושה מעשה גניבה, דהתורה אסרה מעשה גניבה ואפילו בלי חלות גניבת ממון. ומשום כך לא חלים כאן חיובי גניבה כגון דיני אחריות וכפל. והגברא אף כשר לעדות ולשבועה, כי האיסור שעבר עליו אינו איסור גניבה גמור מכיון שלא גנב ממון אלא דהוי איסור טפל דגניבה שאין לוקין עליו ואינו איסור חמס, ולפיכך כשר לעדות.
ברם צע"ק ברמב"ם עצמו שהביא את הדין דגמרא (פ"ג מהל' גזילה הלי"ד) ז"ל הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בשעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסו עכ"ל, ולא כתב הטעם שכשאינו ברשותו פטור משום דאישתמוטי קא משתמט, ומשמע דהוי דין בפני עצמו שכפירה הוי' גזילה דוקא כשהחפצא ברשותו בשעה שכפר בו, וצ"ע.
159 ע"ע ברשימות שיעורים למס' שבועות חלק ב' דף ל"ט - דף מ"ז.
160 עיין ברשימות שיעורים לשבועות תוס' (כ:) ד"ה דכי, וגם (דף כא:) במחלוקת בין ר"ע והחכמים בנוגע לשבועת שלא אוכל ואכל כל שהוא, ובדף (כה.) ד"ה ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא.
161 ועיין בר"י מג"ש שם על הסוגיא, וברשימות שיעורים שם (כא:) בענין שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא אות א' וב', ובשיעורים שם (כב.) ד"ה מפרש נמי כבריה דמי.
162 בנוגע לדין התראה ספק בהל' זו עיי"ש בשיעורים לשבועות בענין התראת ספק אות ג'.
163 עיין בלחם משנה שהקשה על פסק הרמב"ם שלפנינו ממש"כ בפי"ב מהל' עדות (הל"ד) בנוגע לפסול הרשע לעדות שהרי שם פסק שמועלת או מלקות או תשובה כדי שיחזור להכשירו.
164 לכאורה מדובר שם שלא כרבינו זצ"ל אלא בטבח שעבר על איסור לפני עור מחמת חמדת ממון להרויח או שלא להפסיד ממון - ולכן פסול. וכן משמע בפרש"י שם ד"ה ויחזיר אבידה וז"ל דכיון דמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון ע"כ. אך יש להביא ראייה לפירוש רבינו מגוף דברי הרמב"ם עצמם בפי"ב מהל' עדות הל' ט' וז"ל וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהן פסולין לעדות וכו' ע"כ. ומבואר שלדעת הרמב"ם הטבח פסול לעדות אע"פ שאינו לוקה משום לאו דאכילת טרפות בכל זאת נחשב בכלל אוכלי טרפה כי מסייע אוכלי טרפה. אך צ"ע למה הוצרך הרמב"ם לטעם זה וכי גרוע הוא הטעם שיפסל מחמת חמדת ממון. ואולי לדעת הרמב"ם חמדת ממון בלי שיקח ממון חבירו בגזל אינו פסול אלא מדרבנן והעדיף הרמב"ם לנמק את פסולו מטעם שיפסלנו מדאורייתא.
אמנם עיין ברמב"ם שכ' בפרק יו"ד מהל' עדות (הל' ד') ז"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים עכ"ל, והרדב"ז כ' שם שהכל תלוי אם יעיד עדות שקר מחמת חמדת ממון, וכדומה עולה מדברי הכסף משנה וז"ל לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית. אבל אה"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס ע"כ. הרי שאם עובר על איסור סוחר שביעית אף שאין בו מלקות כי איסור סחורה בשביעית נלמד מלאכלה ולא לסחורה, בכל זאת הואיל ועבר על עבירה מחמת חמדת ממון פסול לעדות. ואם תאמר שפסולו של סוחר שביעית לעדות מדרבנן בלבד גם בטבח יתכן כן. ודוק היטב שם ברמב"ם בהל' ג' - ד'. אמנם הכסף משנה בהל' תלמוד תורה הביא גירסא אחרת ע"ש. וע"ע בב"י ח"מ סי' ל"ד שרצה לומר אליבא דרמב"ם שהעובר על לאו שאין בו מלקות פסול לעדות מדרבנן. ועי' ברמב"ן בספר המצות שהאיסור לסחור בפירות שביעית הוא לאו הבא מכלל עשה. ברם כהנ"ל יוצא אף מדברי הבית יוסף בחשן משפט סי' ל"ד ובכסף משנה פי"ב מהל' עדות הל' ט'.
165 עיין בהגה"ת אשר"י לרא"ש פרק ראשון דחולין אות ז'.
166 אך עיין בסוף דברי התוס' (מס' שבת דף ג. ד"ה בבא) בשם תו"י שלפני עור אינו חילול שבת, וכמו"כ איתא שם בפסקי הרא"ש ובר"ן, ולכאורה סבורים שלא כפסק הגר"מ הלוי זצ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.