|
⎯
טקסט הדף
תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע אלא אמר רב פפא אתי מגלגול שבועה דעד אחד מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ומחייבו שבועה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע פיו יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין ונשבע אף אני אביא עדים שעל ידי טענה וכפירה הם באין ונשבע מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אלא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה הא לא קשיא רבי חייא תורת הזמה לא פריך אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי דאי הוו ליה סהדי ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי לא בעי רבי חייא לאשתבועי הכא כי היכי דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי ואפילו הכי משתבעי אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא וקתני ישבע ורב ששת אמר הילך פטור מ''ט כיון דאמר ליה הילך הני זוזי דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודי הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא ואידך אין תקנת חכמים היא ומיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא מיתיבי
⎯
רש"י
תאמר. בשבועה דעדים שאינו נשבע על מה שהעידו אלא על מה שלא העידו ועל כפירתו הוא נשבע ולא אהעדאתן ומנין לך להחמיר כל כך מגלגול שבועה דעד אחד. אם נתחייב לו שבועה ע''י עד אחד כדאמרינן והיתה עליו טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה מגלגלין אותה עם שבועה זאת ונשבע על שניהן דגלגול שבועה דאורייתא היא דילפינן לה בקדושין (דף כז:) מואמרה האשה אמן אמן הרי שעל מה שלא העיד העד הוא משביעו: שכן שבועה גוררת שבועה. עד לא חייבו שבועה אלא על מה שהעיד והשבועה גוררת שבועה תאמר בעדים הללו שהחמשים שהעידוהו הם מחייבין אותו לשלם ואין כאן שבועה לגרור על ידה שבועה על השאר: פיו יוכיח. מודה מקצת הטענה שעל מה שכופר ופיו לא הודה הוא נשבע: טענה וכפירה. זה טוען וזה כופר הן באין לדין: לא הוחזק כפרן. על מה שכפר אינו מוחזק כפרן שמא לא כיחש שהעד אינו נאמן להכחישו ולהחזיקו כפרן: תאמר בעדים. שמאחר שכפר הכל והם העידו על החמשים הוחזק כפרן ולא נאמר נאמינהו על השבועה: הכופר במלוה. בין על כולה בין על מקצת ובאו עדים והעידוהו עד שלא נשבע: כשר לעדות. ולא אמרינן גזלן הוא והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת רשע עד דכיון דמלוה להוצאה נתנה דלמא צריך להוציאה וסבר עד דהוה לי [זוזי] ופרענא ליה ואי מודינא ליה השתא יתבעני מיד אבל הכופר בפקדון אפילו על מקצת ובאו עדים והעידוהו פסול לעדות דמאי הוה ליה גבי פקדון לאשתמוטי נפשיה ושמא תאמר אבד ממנו ואשתמיט ליה עד דמשכח ליה לקמן בפירקין (דף ה:) מוקמינן בדאתו סהדי ואמרי ההיא שעתא בידיה נקיט ליה: בתורת הזמה. לשלם קנס דכאשר זמם דעד אחד שהוזם פטור ופיו גבי הודאה כל שכן דלא שייכא הזמה כלל: תאמר בעדים. אם הוזמו בחמשים שהעידו משלמין ממון: תורת הזמה לא פריך. אינה חשובה לו פירכא דכיון דעד אחד ישנו בהזמה ליבטל עדותו בעדות שני עדים אם הוה לן למימר בעדים משום דישנן בהזמה לא יחייבוהו שבועה הוה לן למימר נמי בעד אחד לא יחייבהו שבועה דהא ישנו בהזמה ליבטל עדותו ואי משום דאין משלם קנס אין בזו יפוי כח להאמין עדותו: אלא דקאמר ותנא תונא. אלא אם יש לך להשיב על דברי רבי חייא כך יש לך להשיב דקאמר ותנא תונא והביא ראיה לדבריו ממשנתינו מי דמי: התם. בדרבי חייא: למלוה אית ליה סהדי. דמסיק ביה חמשים: ללוה לית ליה סהדי. באינך חמשים שאינו חייב לו עליה: אי הוה ליה כו'. כגון אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע בכה''ג לא הוה אמר ר' חייא דצריך לישבע על השאר: מתני' כי היכי דאנן סהדי להאי. דחציה שלו: אנן סהדי להאי. דחציה שלו ולמה הצריכוהו חכמים שבועה ש''מ טעמא לאו משום מקצת הטענה הוא כר' חייא ואינה שבועה דאורייתא אלא תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך כו': והילך. לא הוצאתים והן שלך בכ''מ שהם: חייב. לישבע על השאר ולא אמרינן הני דקמודי ליה בגוייהו הואיל ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקיט להו דמי אלא כשאר מודה במקצת הוא וחייב: ותנא תונא כו'. קס''ד דלר' חייא טעמא דמתני' משום דאנן סהדי דמאי דתפיס דיליה הוא והוי כמנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים וכי אידך דרבי חייא דמחייב ליה שבועה דאורייתא: והא הכא. דהך העדאת עדים אנן סהדי דמאי דתפיס האי הילך הוא שהרי בפנינו הוא: וקתני. דמחייב שבועה אשארא וה''ה להודאה במקצת: תקנת חכמים היא. ולא משום העדאת עדים וכדפרכינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי: אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב. כלומר גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת:
⎯
תוספות
עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה. שפיר גרס הכא ובהזמה כיון שע''י הזמה דבורו בטל ואין להקשות מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר בעדים שמשלמין בהזמה ואז לא יכול לומר עד אחד יוכיח. שמשלם כי מה שהעד אינו משלם כשהוא מוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון לכך הואיל ודיבורו בטל חשיב ישנו בהזמה ובסמוך על מה הצד פרכינן ליה משום דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו ורבי חייא אפי' על מה הצד לא פריך ליה משום דמה שאינו משלם העד כשמוזם זהו גריעותו לפי שלא היה כח בעדותו לחייב ממון: הצד השוה [שבהן] שע''י טענה כו'. וא''ת כופר הכל יוכיח שע''י טענה וכפירה פטור ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר ולכך יש שבועה: ותנא תונא אאידך דר' חייא. אנן סהדי דמאי דתפיס האי כו' פרש''י כיון דהוי כהעדאת עדים משתבע מדרבי חייא קמייתא וקשה כיון דלא מצי לאוכוחי הך ברייתא דהילך אלא מכח קמייתא לימא ותנא תונא אקמייתא לכך י''ל דאנן סהדי לאו דוקא דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב כאילו מודה ליה דדידיה הוא אך קשה דמ''מ איכא למיפרך דמתני' כי היכי דהאי מודה להאי האי נמי מודה להאי ואפ''ה קמשתבעי כדפריך אקמייתא ומאי תיקן וי''ל דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה באורייתא אבל לרבי חייא קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במאי דתפיס חבריה ודוחק דלפ''ז הא דלא קאמר ותנא תונא אקמייתא משום דמאי דתפיס חשיב כהודאה וזו לא היתה פירכתו למעלה אלא מטעם כי היכי דאנן סהדי להאי כו': ורב ששת אמר הילך פטור. נראה שהלכה כרב ששת דבפ' השואל (לקמן דף ק.) גבי עבד קטן פריך ועוד הילך הוא אך בספר חפץ משמע דהילך חייב [וע' תוס' ב''ב קכח: ד''ה הלכתא]: וש''מ דהילך פטור. וא''ת יהא נאמן בשלש דמיגו דבעי אמר שתים וי''ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הו''ל כופר הכל ואין אדם מעיז ולר''ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא:
+
רבינו חננאלאלא תיתי מגלגול שבועה דעד אחד ונדחה גם זה. ואתינן לרבויה מפיו ועד אחד. ואמרי' הכי מה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס לא כל שכן. ופרכינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה כמו שפירשנו למעלה. עד אחד יוכיח שכן ישנו בהכחשה ומחייבו שבועה. מה לעד אחד שכן על מה שהעיד עליו הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע פיו יוכיח שמשלם במה שהודה ונשבע על מה שכפר וחזר הדין וכו'. ופרכי' מי להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן פי' אם כפר הלוה והעיד עליו עד אחד לא הוחזק כפרן שנאמר לא יקום עד אחד באיש וגו'. וכן אם כפר וחזר והודה לא הוחזק כפרן כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע תאמר בעדים שאם כפר ובאו עדים והעידו עליו [שחייב] שהוחזק כפרן ונפסל. ודחי' לה הכי וכי מי שכפר במלוה נפסל והאמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות והא דר' חייא מלוה היא ונדחית זו הפירכא. וחזרנו לפרך פירכא אחרת. מה להצד השוה שבהן שכן אינו בתורת הזמה פיו כדאמרן למעלה. עד אחד אינו בתורת הזמה שהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר וגו' וכיון שאין עדות עד אחד אלא לשבועה ואי אפשר להשביע העד זו השבועה נדחת תורת הזמה מעליו שאין אתה יכול לקיים ועשיתם לו כאשר זמם וגו' וכדתנן [בריש מכות] מעידים אנו באיש פלו' שהוא בן גרושה וכו' ולעולם אין תורת הזמה אלא בשנים ועד שיזומו שניהם. בוא וראה כיון דאמר רב [שם ג ע"א] עד זומם משלם לפי חלקו מקשי' עליה והתניא אין משלמין ממון עד שיזומו שניהן ותריצנא להא דרב באומר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלו' ונתחייבנו ממון כי האי גוונא משלם אבל כשיוזם עד אחד אין שם תשלומין. ותנן נמי ור' שמעון אומר מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהן אף שלשה עד שיזומו שלשתן. ופרקי' דלמא רבי חייא תורת הזמה לא פריך כלומר אין זו פירכא. פי' ר' חייא תורת הזמה לא פריך אמר לך רבי חייא לא נדחת תורת הזמה מעד אחד מפני כחו של עד אחד אלא מפני שעד אחד אינו בא אלא לשבועה וכשיוזם אינו יכול להשביעו השבועה שזמם לעשות לאחיו וכיוצא בו נדחית תורת הזמה בשני עדים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה וכו'. ואתינן לאוקמה לדר' חייא כמתניתין ולא דמיא דהא מתני' כי היכי דאנן סהדי להאי דכל מה דתפיס בהאי טלית דידיה הוא הכי [נמי] אנן סהדי לאידך. ותוב מתני' במאי דמסהדי (שהרי) [סהדי] דהוא דיליה עליה נשבע ותופס. לאפוקי דר' חייא דעל מה שכופר הוא נשבע. אלא אי איתמר והתנא שנאה על אידך דר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא ג' והילך חייב מאי טעמא דאע"ג דאמר ליה הילך כיון דעדיין לא נתן מודה מקצת הטענה הוא ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וקתני ישבע והא אנן סהדי דבמאי דתפיס הילך הוא וקתני ישבע ש"מ דאפי' אמר ליה הילך מודה מקצת הטענה הוא וחייב. ורב ששת אמר הילך פטור דכיון דאמר ליה הילך כמאן דפרע להו דמי ובשאר הא לא מודה ליה ולא מידי הלכך לאו מודה מקצת הטענה הוא ומתני' תקנת חכמים היא וכר' יוחנן. +
רמב"ןה"ג בנוסחי עתיקי: תאמר בעדים דממונא מחייבי ליה פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה עד אחד יוכיח מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה. ואגלגול שבועת דעד א' קא סמיך ומינה בנו בניינא דאלו מעד גופיה לא אתיא במה הצד שאינו מאותו מין כלל ואינו שוה להם הואיל ועל מה שמעי' הוא נשבע והיינו דאמרי הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות עד שהוא כעין הודאה והיינו טעמא כלומר שיש כאן רק רגלים לטענ' ויש כפירה גמור' במקצת שאין שם עדות עד א' ולא הודאת פיו ואלו עד א' גופיה לא דמי להו שהרי אינו נשבע על מה שכופר בלא עדות כדכתיבנ' ורש"י ז"ל מחק והגי' מה לעד א' שכן על מה שמעי' הוא נשבע וכן כתוב במקצת הנסחאות ויש שלמדו מכאן לפי גרסא זו שאין שבועת עד א' באה אלא בטענת בריא כדאמרינן דצד השוה שבהן שע"י טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעי טענה בפיו דהיינו טענת בריא ה"נ בהעדת עד א' וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דבהעדת עד א' נשבעין אפילו בטענת שמא וכבר כתבתי זה בפרק הדיינים ואין עליו קושיא מזו דבין טענת בריא בין טענת שמא טענה מיקרייא ומ"מ אין גירס' זו מחוורת דהיכי עבדי' צד השוה מעד א' ופיו והרי אינם ממין א' דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר ועוד דאי הכי הל"ל אלא אתי' מביני' מדלא אמרי' הכי ש"מ איתא לדרב פפא: והא הכא כיון דתפיס הילך הוא. פירש"י ז"ל דקס"ד דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואע"ג דהילך הוא ולא ס"ד דמתני' תקנת חכמים היא עד דאוקמא רב ששת בהכי ודאמר כי איתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא איתמר דאלמא לקמייתא ליכא ראיה כלל אמסקנא קיימינן דאמרינן תקנת חכמים היא ולא משום עדים כדפרכי' כי היכי דאנן סהדי דהאי ה"נ אנן סהדי דהאי והא דאמר רבי חייא אא"ב הילך חייב וכו' פירש"י ז"ל גבי שבועה דאורייתא בגון בהודאת מקצת משמע דבמתניתין ליכא הודאת מקצת כלל וע"כ אתה אומר כן דהא כי אמרי' מעיקרא דאאידך דרבי חייא איתמר להאי פירוש דמפרשינן השתא בגמרא קאמרי' אלמא לקמייתא ליכא מינה ראיה כלל וכך פירושה אא"ב היכא דאיכא שבועה דאוריתא הילך לאו כמאן דנקיט ליה דמי הכא נמי לאו כמאן דנקיט ליה דמי אא"א הילך בדאורייתא פטור דכמאן דנקיט ליה דמי ה"נ נימא דהרי היא כמי שחלקוה כבר ולא ישבעו, זהו פירש לפירש"י ז"ל, וזה הפירוש כתוב בספר המאור והוא פירוש נכון. +
רשב"אהכי גריס רש"י ז"ל: מה לעד אחד שכן על מה שהעיד הוא נשבע. אבל מגלגול שבועה דעד אחד לא אתיא, דרב פפא אידחייה משום דשבועה גוררת שבועה. ואינו מחוור, דאלו כן היה לנו לומר אלא [פיו יוכיח], מה לפיו, ואתיא מביניא. ועוד דאמר הצד השוה שבהם שעל ידי טענה וכפירה הן באין, וטענה היינו מה שיש לנו בו טענה וידיעה, או מצד הודאתו, או מצד העדאת עדים, וכפירה היינו כפירה גמורה שאין כאן ידיעה כלל, לא מצד פיו, ולא מצד עדיו, ולא מצד עד אחד, ונשבע עליה. ואם כן לפי דברי רש"י ז"ל הצד השוה אינו ממין אחד, שהרי בהעדאת עד אחד, טענה איכא כפירה ליכא, שהרי לא נשבע אלא על מה שהעיד העד, ומיהו האי לאו קושיא היא לרש"י ז"ל, לפי שהוא ז"ל מפרש על ידי טענה וכפירה, שזה טוען וזה כופר, אבל מכל מקום אידך קשיא. אלא הכי גרסינן אתיא מעד אחד, כלומר מגלגול שבועה דעד אחד, מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה וכו', הצד השוה שבהן שעל ידי טענה כלומר ידיעה והעד[א]ה, וכפירה גמורה הן באין, כלומר הוא בא לישבע על הכפירה, אף אני אביא עדים, שעל ידי טענה שהעדים מעידין, וכפירה גמורה שאין יודע בו לכלל, הוא נשבע על הכפירה. דאלו אית ליה סהדי ללוה לא אמר ר' חייא. פירש רש"י: אי אית ליה סהדי ללוה שפרע חמשים. ואינו מחוור בעיני, דאי בדאמר ליה מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום שפרעתיך, והעדים מעידים שפרע חמשים ועדיין חייב חמשים, מאי שנא כי אית ליה סהדי ללוה שפרע, אפילו לית ליה סהדי שפרע אינו נשבע, דהוה ליה שעבוד קרקעות, כיון שהעדים מעידין שעדיין הוא חייב לו, וכמו שכתבתי למעלה (ג, א ד"ה הא דאמר ר' חייא) ואם כשהוא טוען אין לך בידי שלא היו דברים מעולם, ועדים מעידים שלוה מנה ופרע מחצה, אמאי פטור, הא כיון דאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וכיון דאיכא סהדי שלוה מנה, משלם את הכל, דלגבי הלואה סמכינן אעדים, ולגבי פרעון סמכינן אפיו, וכאותה שאמרו בפרק שבועת הדיינים (שבועות מא, ב) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה להד"ם, אתו סהדי אמרי [דאוזפיה] ופרעיה, אמר אביי אמאי נסמוך אהני, אינהו אמרי דאוזפיה ואינהו קא אמרי דפרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וקיימא לן כרבא. אלא נראה לי דהכי פירושא: אי אית ליה סהדי ללוה, כגון שזה טוען שהלוה ביום פלוני לפני פלוני ופלוני מנה, והלה טוען להד"מ, והעדים מעידים שלוה חמשים ולא יותר, וזה נכון ופשוט. הילך כמודה מקצת הטענה דמי. ורב ששת אמר הילך לאו כמודה במקצת הטענה דמי. והילך פירש רש"י ז"ל: לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם. ולפי פירוש זה משמע, דלא שייך הילך אלא בפקדון בלבד, שהפקדון ברשות בעלים בכל מקום שהוא, אי נמי במלוה בשטר, ומשום דכל מה שכתוב בשטר קרקעותיו משועבדות לכך, וכל שעבוד קרקעות כהילך, וכדמשמע בשמעתין, הא מלוה דעלמא לא, שהרי אפילו לא הוציאה והרי היא בעין, אינה עומדת ברשות מלוה כלל, לא לחזרה ולא לאונסין, כדאיתא בקדושין פ"ב (מז, ב) גבי המקדש במלוה. אבל הגאונים ז"ל הסכימו, בין בפקדון בין במלוה, כל שהן מזומנין לתת, הוה ליה הילך ופטור לדעת רב ששת דפטר בהילך. ובפקדון כל שהוא בעין, אפילו עומד באגם הוה ליה הילך, וכדמשמע לקמן (בבא מציעא ה, א) בסמוך בדרמי בר חמא, דאמר היכי דמי לאו כגון דאמר ליה הילך, [ו]מאי [פ]שיטותא דקאמר לאו כגון דאמר ליה הילך, לימא ליה דתמן הוה קאי, אלא משום דכל שהוא בעין ואפילו באגם הילך הוא, והיינו דאמר בפשיטות לאו כגון דאמר ליה הילך, דמסתמא חי הוא. ועוד דאמר לאו כגון דאמר ליה כולהו מתו להו, דאלמא לא משכח מידי דתפיק ליה מהילך אלא בדמתו להו, ולא כן דעת הראב"ד ז"ל. הא דאמר והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פירש רש"י ז"ל: השתא קא סלקא דעתין דמדינא קאמר, וכאידך קמייתא דר' חייא דזה תובע הכל וזה כופר הכל, ואנן סהדי דמקצתו התפוס ביד זה הרי הוא שלו, והרי הוא כהילך, שהרי מזומן בפנינו ליחלק, ושבועה לאו מתקנת חכמים היא, עד מסקנא דאמר ר' חייא, אין מתניתין תקנת חכמים היא. והא דאמרינן אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא אתמר, אמסקנא דאוקמוה בתקנה סמכינן. ור' חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא, מיהו אי אמרת בשלמא דאורייתא הילך חייב, היינו דמתקני רבנן כעין שבועה דאורייתא. כלומר אי אמרת בשלמא הילך כמודה מקצת [ו]מדאורייתא חייב, דהילך אף על פי דמזומנין בידו ליתן, [לאו כמאן] דנקיט להו מלוה דמי, היינו נמי [ד]במתניתין אף על גב דטלית לפנינו ומזומן לפנינו ליחלק, מתקני בה רבנן שבועה, משום דלאו כנחלקה כבר חשבינן ליה, אלא אי אמרת דכל הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי, משום דכל שמזומן לינתן כנתון דמי, אם כן מתניתין דאנן סהדי דכיון דתפיס האי, [ואי] אפשר לחברו לעכב בידו שלא ליטול מחציתו, ומזומן הוא ליחלק, נחשוב אותו כנחלק, וכל שנחלק כבר לא מתקנו ליה רבנן שבועה, דאטו אם נחלקה ממש קודם שבאו לפנינו, מי רמינן עלייהו שבועה, ואמר רב ששת לענין, דינא ודאי כמי שנחלקה דמי, מיהו [במתני'], כיון דגופה של טלית עדיין מתעצמין בה בפנינו, רמינן עלייהו שבועה ומן התקנה, ודרב ששת עדיפא, דאלו לר' חייא הוה לן למימר דמאי דתפיס בידיה מיהא יטול בלא שבועה, דלכולי עלמא כמאן דפסק לגמרי דמי לענין קנין, כדאיתא לקמן (בבא מציעא ז, א) ואפילו הכי קיימא לן דאינו נוטל אלא בשבועה, וכדמחוי ר' אבהו ובשבועה. ומיהו ודאי כפי דעת ההלכות והרמב"ם ז"ל, הכי נמי דשקיל בלא שבועה, כמו שאנו עתידים לכתוב בסייעתא דשמיא. +
המאיריעד אחד שהוכחש או הוזם עדותו בטלה לגמרי ומ"מ אינו בדין הזמה לחייבו כאשר זמם ואפילו היה עד אחר עמו בעדותו הואיל ולא הוזם אלא האחד שאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו שניהם כמו שיתבאר במקומו: תבעו חברו ואמר לא לויתי ובאו שני עדים הוחזק כפרן לאותו ממון עד שאינו נאמן לומר פרעתי אחר עדותם של אלו כמו שיתבאר למטה ומ"מ לא הוחזק בכך כפרן לממון אחר וכשר הוא לעדות וכן אינו נקרא בכך חשוד על השבועה שהכופר במלוה כשר לעדות מפני שמצד השמטה הוא שכופר בה ואפילו נמצאו המעות בעין שמא יש לו בעל חוב אחר קשה הימנו ורוצה לסלקו מעליו ואינו נפסל בכפירתה אא"כ נשבע ובפקדון פסול לעדות שלא היה לו ליגע ויתבאר למטה דוקא כשבאו עדים שבשעה שכפר היה אצלו שאם לא כן שמא אבד הפקדון ממנו ואינו יודע שאם יטעון עליו שאבד יהא פטור ורוצה לדחותו עד שיראה אם ימצאנו: יראה מכאן שאף בעד אחד ר"ל שתבעו חברו מנה ואמר לא לויתי מעולם ובא עד אחד והעיד שלוה שהוחזק כפרן לאותו ממון שלא לטעון עוד פרעתי אחר עדותך שאם לא כן היאך מקשה לו ובעדים מי הוחזק כפרן והלא היה לו לתרץ בעדים הוחזק כפרן מיהא לאותו ממון הא בעד אחד אף לאותו ממון לא הוחזק כפרן ומ"מ כלל ידוע לרוב מפרשים בענין זה שאין הוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבאו שני עדים ויכחישוהו במה שכפר ושמא לא נתעסק בכאן אלא לחזקת כפרן לממון אחר שהרי לענין ממון עצמו אין מקום להודאת פיו לומר שיהא שם חזקת כפרן וצריך אתה לידע שזה שהקשו מה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן אין הכונה לומר שיהו עדים חמורים בעלמא מן הצד השוה שאם כן כל שכן שהוספת חומר בקל וחומר אלא לומר שאינו כדין למסור לו שבועה מפני שהיה סבור לומר בו שהוא חשוד מה שאינו כן בפיו אם הודה אחר כפירתו ולא על פי עד אחד ולפיכך ראוי למסור לו שבועה: ומ"מ גדולי המחברים כתבו בכפרן שבא עד אחד והוא טוען פרעתי שהוא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ומשלם ולא נתבררו לי דבריהם ולמה לא ישבע שפרע ושמא דבריהם באומר פרעתי קודם העדות והרי אמר שלא לוה: פירשו רבותי שדברי ר' חייא אינן אמורין אלא במלוה הא בפקדון ר"ל שטענו חברו מנה לי בידך פקדון וכפר בכל ובאו עדים על החמשים אין שבועה על השאר שהרי אין כאן קל וחומר מהודאת פיו ועד אחד שהרי אפשר לומר מה לאלו שכן לא הוחזק כפרן תאמר בפקדון שהוחזק כפרן ואין נראה לי כן הואיל ומ"מ נגמר הדין למלוה כן אע"פ שהקל וחומר אינו עולה לפקדון הא מ"מ יש שם טעם לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים ועוד שהרי לטעם שהזכירו רבותי אין לך להפקיע דברי ר' חייא מפקדון אלא בשבאו עדים שבשעה שכפר היה ברשותו וזו הרי הופקעה לשבועתו מצד אחר והוא שנעשה חשוד על השבועה שמא תאמר אם במלוה הואיל ומ"מ לאותו ממון הוחזק כפרן היאך משביעין אותו בזו של ר' חייא ר"ל כשבאו עדים על החמשים שהרי אותם חמשים הנשארים שאתה משביעו עליהם מאותו ממון הם אין זה כלום שאין אומרין שהוחזק כפרן אלא לאותם שבאו עדים עליהם ולענין שלא לטעון עוד פרעתי וממון זה שהוא מוחזק כפרן עליו כשהוא טוען פרעתי פרשו גאוני ספרד שכנגדו נשבע ונוטל ויש שפרשו שכנגדו נוטל בלא שבועה: מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים ואותם חמשים שיש לך בידי הילך פטור הוא משבועת מודה מקצת שאותם חמשים הרי הן כמי שבאו ליד מלוה ואינם בכלל הטענה ונמצא שאין הטענה אלא בחמשים שכפר ונמצא שהוא כופר בכל הטענה ויש מפרשים הטעם שמכיון שהוא מזמן עכשו ליתן לו המקצת אינו מתירא שלא יאריכנו מן השאר ואין כאן טעם אשתמוטי הוא דמשתמיט: הילך זה פרשו בו רבים שהוא מוסרו עכשו ומ"מ חכמי הצרפתים פרשו אע"פ שאינו נותנם לו עכשו אלא שאומר לו לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהן וראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה חדא מתה בפשיעה דלאו הילך הוא הא אלו לא מתה אע"פ שאינו נותנה לו עכשו אחר שהיא ברשותו הילך הוא ומ"מ דוקא כל שהיא במקום שאם ירצה הלה לומר הביאהו לי לא יהא שום דבר המעכב הא כל שיש עכוב בהבאתו אין זה הילך וראיה לדבר ממה שאמרו בפרק הגוזל בענין אחר שבבהמה כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כי קאמינא אנא דקאי באגם ומ"מ כבר פרשנו בה דעת אחרת בפרק השואל ושמא תאמר א"כ זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון היאך הוא חייב בשבועה והרי הילך הוא אפשר שאינן בעין או שהרקיבו וכן שמא תאמר בעשר גפנים טעונות מסרתי לך והוא אומר לא מסרת אלא חמש והם גפנים שעומדות ליבצר ר"ל שאין צריכין לקרקע שפירשנו עליהן במקומן שדין מטלטלין יש להם ונשבע בהודאת מקצתן לדעת גדולי המחברים אע"פ שגדולי הפוסקים חולקין בה והלא הילך הוא ואפשר שהטענה כשהיו עומדות ליבצר אבל ההודאה שנבצרו אחר המסירה ומודה בתשלומיהן: יש מי שאומר שאם אמר אין לך בידי אלא חמשים ואינן בידי אלא הא לך משכון עליהם שזהו הילך וראיה לדבר שהרי אמרו למטה כיון דנקיט שטרא הילך הוא אלא שיש לפקפק בה שהרי זה רשאי לעכב ולומר איני רוצה במשכון שלך שאהא שומר שכר עליו: גדולי המחברים כתבו שכל שהודה במקצת ואמר עליהן שמחלם לו או נתנם לו הרי זה בדין הילך ופטור ומ"מ יותר נראה לכללו בדין כופר בכל שהוא פטור גם כן: טען אין לך בידי אלא חמשים ואתה חייב לי כנגדן יראה שזה כופר בכל אבל אם טען אין לך בידי אלא חמשים ואתה חייב לי כנגדן מדבר פלוני וזה טוען שאינו חייב לו מצד אותו דבר כלום וכן הדבר כגון שאמר אין לך בידי אלא חמשים מצד שעמדת בביתי וזה טוען שאין חייב להעלות לו שכר מצד שאין חצרו עומדת לשכר והדין כן יראה הואיל ובית דין גומרין את הדין שאין חייב לו כלום שיש כאן הודאת מקצת ובלאו הילך וכן כתבוה מקצת מפרשים: +
תוספות רי"דבעדים מי מיחזק כפרן והאמר רב אידי בר רבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות. כו'. אי קשיא אמאי לא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפר בכי האי גוונא. שאם רוצה לטעון אח"כ פרעתי נאמן. בין בהודאת פיו בין בעדות ע"א תאמר בעדים שהוחזק כפרן שאם רוצה לחזור ולומר פרעתי אינו נאמן כדאמרי' לקמן בההיא פירקא. תשובה לפי זו הסברא העדים חמורים מפיו וע"א ואנו צריכים למצוא חומרא בהן. משא"כ בעדים מש"ה אין להקשות כ"א משום השבועה שהן כשרין לשבועה וזה פסול ומש"ה לא ישבע. והשיב לו שגם זה כשר לשבועה כרב חסדא: +
שיטה מקובצתמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. והשתא משמע דפקדון דהוחזק כפרן לא משוי רבי חייא העדאת עדים כהודאת פיו משום דאיכא פירכא. וקשיא דלקמן גבי ההוא רעיא קאמר אם איתא לדרבי חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא. ויש לומר כיון דבמלוה יליף דליכא פירכא מהשתא ידעינן דבכל דוכתא העדאת עדים כהודאת פיו ובפקדון שהוחזק כפרן ישבע שכנגדו. ורמ"ה ז"ל פירש דכל היכא דעל ידי העדאת עדים הוחזק כפרן לא מתחייב שבועה משום דלא ילפינן מבינייהו דאיכא פירכא ושאני גבי רעיא דלא הוחזק כפרן על ידי העדאת עדים שמעידים שאכל תרתי מינייהו דכיון דאכלן הוו גביה כמלוה ואיכא למימר אשתמיט עד דהוו ליה זוזי ולא הוחזק כפרן בעדותן שהעידו שכפר והאי דמפסיל אגזילה הוא דמפסיל וכיון דכפירה דקא מחייבא ליה שבועה לא איהו קא מסלא ליה איכא תיוב שבועה עליו וכיון דהוי ליה גזלן מפכינן שבועה אשכנגדו. ויתכן פירושו אי פירכא שכן הוחזק כפרן הויא פירכא דקולא וחומרא כשאר פירכות אקלים וחמורים ואינה כך דקולא בעינן למיפרך כדפרכינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים וכו' והאי דהוחזק כפרן חומרו2 היא וכל שכן שחייבוהו שבועה כיון דחמירי להחויקו כפרן. ועיד אי פירכא דקולא וחומרא הוה מאי קאמר ובמלוה מי הוחזק כפרן מכל מקום איכא למיפרך שכן הותזק כפרן בפקדון אלא הכי פירושו שכן הוחזק כפרן ולכן אין להטיל עליו שבועה כי ישבע לשקר וכן פירש רש"י ז"ל גבי ההוא רעיא נהי שלא הוחזק כפרן על ידי העדאת עדים מכל מקום נעשה גולן ופסול בעדותו ואין לחייבו שבועה כלל בעדותן כי ישבע לשקר וכיון דמדאורייתא לא מחייב שבועה גם שכנגדו לא ישבע מדרבנן. כן נראה לי הרא"ש ז"ל. ובעדים מי הוחזק כפרן. איכא למידק דהכי הוה ליה לאקושיי ומי הוחזק כפרן דפשיטא דבעדים עסקינן. ולש ספרים דגרסי ובמלוה מי הוחזק כפרן דבשלמא אי איירי רבי חמיא בפקדון ניהא דהוחזק כפרן אלא אי איירי במלוה כדמשמע לישניה דקאמר מבה לי בידך מי הוחזק כפרן. וגירסא נכונה היא. ולספרים שלנו צריך לומר דהכי קאמר ואמילו בעדים מי הוחזק כפרן וקאמר הכי כי היכי דלא תדחי לומר דמימרא דרב חסדא איירי בעד אחד והא ודאי ליתא דאי בעד אחד בפקדון אמאי פסול אלא ודאי בעדים קאמר. מורנו הרב נר"ו. וז"ל רבינו חננאל ז"ל: ואמרינן ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה וכו'. והא דתני רבי חייא מלוה היא. עד כאן. והא אמר רב אידי וכו'. ואף על גב דאמרינן לקמן אמר רבי יוחנן מנה לי בידך וכו' הוחזק כפרן לאותו ממון היינו מדרבנן אבל אין להרץ דבמה שהכחישוהו עדים דוקא הוי מוחזק כפרן ולא באידך חמשין דהא מייתי מדרב אידי דלא הוחזק אפילו במה שהוכחש. ולי נראה לתרץ דיש לתרץ כן דחשיב ממון אחר לפי שלא נתחייב לו בבת אחת שהרי מעידין שלא הלוה לו בפעם אחת ופריך שפיר ובעדים מי הוחזק כפרן לממון אחר והאמר רב אידי הכופר במלוה כשר לעדות דהיינו לממון אמר. עוד הקשו דמאי פריך תאמר בעדים שהוחזק כפרן מה בכך מכל מקום כשר לשבועה. ואין נראה לי קושיא זו דאף על גב דכשר לשבועה משום דמסקינן לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא מכל מקום לרבי חייא דבעי למילף מק"ו איכא למיפרך ולא מצי למילף בקל וחומר. ואותו פירוש שמפרש דגזלן אינו פסול לשבועה אלא מדרבנן נתרץ דלא מטעם דפסול לשבועה פריך אלא משום דעל מה הצד פרכינן כל דהו אבל לפי פירוש זה לא חשו להקשות כמו שלא חשו להקשות אדרבי חייא מה לעדים שכן הוחזק כפרן בפקדון. גליון תוספות ופירש בגליון וז"ל: כתוב בגליון תוספות ואין לתרץ דבמה שהכחישוהו עדים דוקא וכו' פירוש כגון שטען לא לויתי ועדים מעידים שלוה ושוב אחר כך טען פרעתי או כהאי גוונא או כאיצטלא דכלתיה דרבי שבתאי לקמן בפירקין. וקל להבין. עוד כתוב בגליון. דהא מייתי מדרב אידי דלא הוחזק כפרן אפילו במה שהוכחש. פירוש ועל כרחך עדות הוי כמו אותו ממון שהוכחש דאם לא כן בפקדון אמאי פסול. ועוד כתוב בגליון. ולי נראה דיש לתרץ כן וכו'. נאמר דלעולם הוחזק כפרן היכא דאיכא תרתי לריעותא אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותא לא הוחזק כפרן כגון ממון אחר ושייך משתמיט אבל אותו ממון אפילו שייך משתמיט אמרינן הוחזק כפרן לאותו ממון והיכא דלא שייך משתמיט כגון פקדון אפילו ממון אחר כגון עדות דהוי לממון אחר פסול. עוד כתוב בגליון מכל מקום כשר לשבועה וכו'. פירוש ואין להקשות שהוחזק כפרן לעדות דהיינו עדיפותא דעדים אבל היה פסול לשבועה אז היה שייך בטוב למפרך כיון שהוחזק כפרן ופסול לשבועה לכך יש לפטור בהעדאת עדים שהוחזק כפרן ולכך נמי לא שייך למפרך שכן הוחזק כפרן בפקדון דהיינו יפוי כח דעדים כיון דבהעדאת עדים דהכא לא הוחזק כפרן. עד כאן. מה להצד השוה שבהו שכן אינן בתורת הזמה. פירוש פיו כדאמרינן עד אחד כיון שאינו קם אלא לשבועה אף על פי שאם יעיד ויחייבנו שבועה ויבאו עדים ויעידוהו נעשה זומם ונפסלה עדותו אבל אין מתקיימת עליו הזמה דאורייתא שנאמר ועשיתם לו כוושר זמם והוא כגון ששבינו מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וכו' אין אומרים יעשה בן גרושה וכו' כך אין אומרים בוה ישבע תחתיו ובהדיא אמרו אפילו אם העידו שנים וחייבוהו ממון והוזם האחד לבדו אין משלם הלא תראה כיון שאמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקי אקשינן עליה והתניא אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ותריצנא להאי דרב באומר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני ונתחייבנו ממון כי האי גוונא משלם אבל בתורת הזמה בעד אחד ליתיה. ומתנתין נמי דקתני מה שנים אין נהרגין עד שיוזמו שניהם אף שלשה איך נהרגין עד שיוזמו שלשתן הכי דייקינן ופרקינן דילמא רבי חייא תורת הזמה לא פריך כלומר אין זה דרך פירכא. רבינו חננאל ז"ל. והילך חייב. פירש רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והרי הם שלך בכל מקום שהן. ונראה מדבריו תרתי חדא דמלוה שהוציאה אף על פי שנותן מעות אחרים בבית דין לא חשיב הילך ועוד דכל שלא הוציאם והם בעין ברשותו אף על פי שאינם עתה בבית רין הוי הילך ואדרבה איפכא מסתברא דכל שנותן מעות בבית דין זה הילך גמור הוא כאלו פרע והוי באידך כופר בכל וכל שאינם שם בבית דין אין כאן פריעה של כלום ומשום דהוי זוזי דמלוה גופיה ברשותיה מאי הוי דהא מלוה להוצאה ניתנה ח~ידיה נינהו. ומהו בפקדון ודאי כל היכא שהוא בעין ברשותו חשוב הילך אף על שאינו בבית דין דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה והכי מוכח לקמן בשלשה פרות דרמי בר חמא כדבעינן לפרושי התם בסייעתא דשמיא ומשכון לא חשיב הילך דהא מחוסר שומא וגוביינא אלא אם כן דמיו קצובין ונתנו לו מיד בפרעון גמור וידעינן דלית ליה זוזי לאידך דכל היכא דאית ליה זוזי בעין לית ליה למפרעיה בשומת מטלטלין כדכתבי רבוותא ז"ל וזה ברור ופשוט לפי עניות דעתי. ואף על פי שרבים וגדולים חולקין בדבר. ומורי הרב כן הורה כדברי דמשכון לא הוי הילך אלא כדאמרן. הריטב"א וול וציין בתשובות ה"ר יצחק בר ששת זול סימן שצ"ו. ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אי מיקרי הילך או לאו הרב בעל העטור כתב דכהילך דמי אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל כתב דבכהאי גרונא לא מיקרי הילך וכו'. והביא ראיה וכו' ואחרים דוחין ראיה זו וכו' ולפי דעתי יפה אמר ה"ר יהוסף וכו' ואלו שדחו ראייתו לא ירדו לסוף דעתו וכו' כמו שכתוב בהר"ן שעל ההלכות בפרק הדיינים דף שי"ג ב'. ותנא תונא אאידך דרבי חייא אנן סהדי הא דתפיס וכו'. פירש רש"י ז"ל כיון דהוי וכו' ככתוב בתוספות בסוף זה הדבור. כתוב בתוספות מכתיבת יד ולי נראה דאנן סהדי דוקא והוי כהעדאת עדים ומשתבע לכל הפחות מדרבנן כי זה יש להוכיח ממתניתין דבהעדאת עדים יש שבועה מדרבנן דאי ליכא שבועה כלל אפילו משום כדי שלא יהא הולך ותוקף לא היה לתקן כדמוכח נמי השתא יוי הילך פטור הוי ליה כופר בכל ויפטור אפילו משבועה דרבנן ומשום שלא יהא הולך כל אחד ותוקף אין לתקן. עד כאן. וכתוב בגליון. ותנא תונא אאידך דרבי חייא וכו'. דעת רש"י ז"ל כי היכי דהעדאת עדים דמודה מקצת הוי כמודה במקצת הא ידעינן מק"ו הוא הדין העדאת עדים דהילך כהילך ומתניתין נמי העדאת עדים דהילך שמע מינה הילך חייב דאי פטור לא עדיף העדאת עדים דהילך מהילך. וקל להבין. כתוב בתוטפות. כי זה יש להוביח ממתניתין דבהעדאת עדים יש שבועה דרבנן פירוש דהעדאת עדים אפילו פטור מדאורייתא סברא לחייב מדרבנן משום דאיכא ק"ו אבל הילך אי פטור מדאורייהא אז הוי ככופר הכל אז גם מדרבנן פטור. ודוחק דדילמא מדרבנן חייב משום דדמי למודה במקצת. לכן יש לומר במתניתין איכא תרתי לטיבותא העדאת עדים והילך והשתא אי הילך לחודיה והעדאת עדים לחודיה תרווייהו פטורים מדאורייתא אפילו אי כל חדא לחודיה חייב דרבנן במתניתין דאיכא תרווייהו לא היה להם לתקן כיון דאיכא העדאת עדים והילך להאי ולהאי אלא ודאי חד מינייהו דאורייתא אז מסברא דהיינו הילך דהוי כמודה מקצת. אי נמי יש לומר כיון דרב ששת אמר הילך פטור היינו פירושו אפילו מדרבנן דאמורא הלה לו לפרש שמע מינה מאן דפטר פטר אפילו מדרבנן אם כן שמע מינה ממתניתין דהוי כרבי חייא ולא כרב ששת וחייב מדאורייתא דאם לא כן גם מדרבנן היה פטור כרב ששת. עד כאן. וז"ל הרא"ש ז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן טהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פירש רש"י ז"ל וכו' וקשה לפירושו וכו' כמו שכתוב בתוטפות. ויראה דלא גרסינן הכא אנן סהדי דלא שייר כאן עדות כמו לעיל דמייתי לה על העדאת עדים אלא הכי גרסינן והא הכא מאי דתפיס האי הילך הוא ואפילו הכי משתבע וכעין דאורילתא הוא וכדמפרש ואזיל במסקנא ולא שייך למימר כי היכי דלהאי הילך להאי נמי הילך כדפריך לעיל דנהי דשייך הילך בזה ובזה מכל מקום משתבע משום דלא מודו להדדי אלא דמכל מקום חשיב הילך לפי שהוא בפנינו ועל כרחו נוטלו הילכך מסייע ממתניתין לרבי חייא בתרייתא דאי הילך מדאורייתא פטור לא הוו מתקני שבועה דליתא דכוותה באורייתא דאי מאי דתפיס כל חד חשוב כהעדאת עדים אם כן איכא סהדי דאין בידו חמשים אחריני דקא תבע דאם כן למה ישבש אלא ודאי מה שאנו רואין שהוא תפוס בחצי הטלית לא חשיב כעדים מעידים שיש לו בידו חמשים רשמא שלא כדין תפס בו ואינם מעידים שהוא שלו אבל מכל מקום כהילך חשיב אף על פי שחברו אינו מודה שיהא שלו כיון שהוא בפניו ועל כרחו נוטלו. וז"ל תוספות חיצוניות: לא גרסינן אנן סהדי דבלאו סהדי הילך הוא שכל אחד מוהזק בחצי ולא מיחסר גוביינא והכי גרסינן והא הכא כיון דתפיס דמאי דתפיס האי הילך הוא והשתא אתי שפיר דשבועה דרבנן ותקנת חכמים היא ומכל מקום מייתי סייעתא כדמסיק בסמוך" אי אמרת בשלמא הילך דאורייתא וכו'. ואם תאמר אם כן הוה ליה לסיועי לדרבי חייא קמייתא מהאי טעמא אי אמרת בשלמא עדים מחייבי שבועה דאורייתא. ויש לומר דלא חשיב ליה כעין דאורייתא כיון דבמתניתין איכא סהדי להאי ולהאי. ואם תאמר השתא נמי בהילך לא הוי כעין דאורייתא דבמתניתין איכא הילך להאי ולהאי וכהאי גוונא מודה רבי חייא דבעי אשתבועי. ויש לומר דמכל מקום כיון דהילך במתניתין אינו מחמת הודאת הבעלי דינים דהא אינם מודים זה לזה לכך שייך ביה שבועה וכעין הילך קאמר לפי שהוא מוחזק אבל לענין סהדי גבי דרבי חייא קמייתא הכי חשיבי סהדי דהכא דמתניתין כסהדי דעלמא ואין לחלק ביניהם ולכך לא דמיא לדרבי חייא קמייתא. עד כאן. וכן כתבו בתוספות תלמיד ר' פרץ זול. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס וכו'. וקשיא לי היאך יש הילך במשנתנו והלא כבר דחינו למעלה דמשנתנו אינה בדין מודה מקצת כלל דהא אנן סהדי לתרווייהו והיכי א4דרינן השתא למאי דהוה טעינן מעיקרא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ואמר דהשתא קא טלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא נמי סייעתא דמתניתין משום העדאת עדים הוא דמחייב שבועה דהוי כמודה במקצת מק"ו ואף על גב דאיכא הילך נמי ומאי דאיתמר לעיל דליתא לדרבי חליא קמייתא ממתניתין ואאידך בתרייתא איתמר ההוא לישנא אמרינן ליה אדעתא דאמסקנא דפריך תלמודא בסמוך אבל השתא לא מסקינן אדעתא דהכי וכאלו תאמר כי לא היינו בבית המדרש כשנדחית ההיא דלעיל דלאו בהדדי איתמר סוגיא דלעיל והא דאמרינן אשתא ויפה עיין רש"י ז"ל. וראיתי מן הגדולים שהוסיף על פירוש רש"י ז"ל שרבינו סובר דבמסקנא נמי הדרינן לדרבי חייא קמייתא דאית ליה סמך ממתניתין כדאמרינן גבי הילך דאי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מקתני יבנן שבועה כעין דאורייתא שעשו התופס הזה לעין הילך ומינה נמי דמתניתין עשאוהו כמודה במקצת משום דאנן סהדי למר ולמר וכאלו יש כאן העדאת עדים ומאי דדחינן לעיל היינו משום דקא סלקא דעתין דרבי חייא סבר כי שבועת משנתנו מן הדין ומן התורח אבל השתא דפרישנא גבי בתרייתא דרבי תייא שאין שבועת משנתנו מן התורה אלא תקנת חכמים כעין של תורה הדרינן לסיועי נמי לקמייתא דמשום דבדאורייתא אדם מתחייב שבועה על פי עדים במקצת תקון רבנן במתניתין שבועה דאנן סהדי להאי דמאי דתפיס דידיה הוא וכן לאידך. והר"ן ז"ל כתב וז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי וכו'. פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואף על גב דהילך הוא ולא סלקא דעתין דמתניתין תקנת חכמים היא עד דאוקמה רב ששת בהכי. ולפי דבריו ז"ל כי אמרינן אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר דאלמא דליכא מינה ראיה לררבי חייא קמייתא כלל אמסקנא סמכינן דמסקינן דתקנת חכמים היא אבל למאי דסלקא דעתין מעיקרא ליכא למימר דתנא תונא על אידך דרבי חייא איתמר ולאו אקמייתא. ומסקינן ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא מיהו אי אמרת בשלמא הילך מדאורייתא חייב הוי לה שבועה זו כעין דאורייתא שכשם שבשבועת התורה כל שהתובע נוטל מקצת תביעתו הנתבע נשבע על מה שכפר אף במשנתנו כיון שהתובע נוטל מקצת תביעתו כעין מודה מקצת הוא. ותקינו רבנן לנתבע שבועה כעין דאורייתא על מה שכפר אלא אי אמרת דהילך מדאורייתא פטור אם כן אף בדאורייתא כהאי גוונא דנוטל תובע מקצת תביעתו אין הנתבע נשבע על מה שכפר היכא דאמר ליה הילך דומיא דמתניתין ואם כן היכי תקינו רבנן במתניתין שבועה דלאו כעין דאורייתא דאפילו בשבועה דאורייתא ממש. כל שהוא כעין של משנתנו אינו נשבע והשתא לא אתינן עלה משום דרבי חייא קמייתא דתנא תונא אבתרייתא איתמר ולא אקמייתא כלל. זה יש לומר לפירושו של רש"י ז"ל. אבל הרב בעל המאור פירש דבין למאי דסלקא דעתין מעיקרא. בין למאי דמסקינן לבסוף לאו משום דרבי חייא קמייתא אתינן עלה כלל אלא הכי קאמרינן הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי כלומר. שאין אומרים שכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע כבר ונמצא שאין כאן הודאה במקצת כלל דלא אמרינן הכי דודאי מי שהוא מזומן לתת אינו כאלו נתן כבר ומייתינן סייעתג ממתניתין דשנים אוחזין בטלית והא הכא כיוך דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כלומר דאנן סהדי דודאי טלית זו היא מזומנת לחלוק. ואפילו הכי לא אמרינן שכיון שהיא מזומנת לחלוק הרי הוא כאלו נחלק כבר שאלו היינר אומרים כן למה הן נשבעין עליה דודאי אי פלגיה מקמי דאתו לקמן לא מחייבינן להו שבועהן אלא על כרחך אף על פי שהן מזומנים לחלוק אינו כחלוק ומשום הכי נשבעים הכא נמי אף על פי שהוא מזומן לפרוע אין דנין אותו כאלו. פרע כבר ומשום הכי נשבע. ואמרינן ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא וכרבי יוחנן כלומר לעולם מי שמזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע הילכך הילך פטור ולא תיקשי לך מתניתין דמתניתין תקנת חכמים היא ואף על פי שהוא כאלו נחלק כבר כל שלא חלקוה ממש נשבעים עליה מתקנת חכמים אבל לעולם אימא לך דהילך פטור ורבי חייא מהדר ואמר דודאי מתניתין אין הכי נמי דתקנת חכמים היא ומיהו אי אפשר לך לומר שתהא שבועה דרבנן חלה על מה שלא מלה שבועה דאורייתא כיוצא בה דאם איתא דהילך פטור משום דכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע כל שכן שאין לגו לתקן במשנתנו שבועה של דבריהם שכיון שהן מזומנים לקלוק הרי הוא כאלו נחלק כבר אלא ודאי העומד לחלוק אינו כחלוק ואף כאן העומד ליפרע לאו כאלו פרע כבר והילכך הילך חייב. ולי נראה לאמרה בלשון אחרת והכי קאמר ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וקא סלקא דעתין דשבועה זו של משנתנו שבועה דמודה מקצת היא לפי שזה אומר כולה שלי הרי הוא כתובע מנה מחברו וזה שמשיב לו לא כי אלא כולה שלי אף על פי שהוא כופר בכולה מכל מקום אינו ככופר בכל דעלמא דכופר בכל נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר בו וזה על כרחך נותן לתובע חצי תביעתו נמצא שסופו של דין זה כמודה מקצת דעלמא ולפיכך אנו רואין כופר בכל זה כאלו הודה מקצת מן הטעם שאמרנו ונשבע ומשום הכי אמרינן אף על פי שהוא כמודה מקצת מכל מקום הילך הוא אלא לאו שמע מינה דהילך חייב. ואם תשאל והיכי סבירא לן דשבועה זו שבועה של מודה מקצת היא שמפני שסוף טלית זו ליחלק הוה ליה כאלו הודה במקצת שאם אנו אומרים כן אף תביעתו של זה שהוא תובע כולה אינה תביעה דאנן סהדי דסוף טלית זו ליחלק ואם כן אין כאן לא טענה ולא כפירה וכי היכי דבדרבי חייא קמייתא אקשינן כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי הכי נמי הוה ליה לאקשויי השתא היכי סלקא דעתך דשבועה זו של מודה מקצת היא. והא כי היכי דאנן סהדי דאין כפירתו כפירה אלא בחציה הכי נמי אנן סהדי דאין תביעתו תביעה אין בדבריך כלום דודאי כופר בכל שאינו נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר אינו ככופר בכל דעלמא דהתם נשאר אצלו כל מה שהוא כופר עליו והכא על כרחו נותן חציה והרי הוא כמודה מקצת וכי שותי' בעלמא הוא דקא מחוי ולפיכך ראוי הוא שישבע כמודה מקצת גמור אבל תובע זה אף על פי שאינו משיג כל תביעתו לא נשתנה כלל משאר כל התובעין שאף הן אינן נוטלין אלא אותו מקצת שהנתבע מודה עליו וזה ברור. אף על פי שנעלם מעיני הראשונים ז"ל. ומשום הכי הוה סלקא דעתין השתא דשבועה זו של משנתנו שבועה של מודה מקצת היא ואמרינן ולרב ששת קשיא מתניתין ומהדרינן לא קשיא אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא כלומר שאפילו לפי דבריך שאתה בא לידון כופר זה כאלו הודה אי אפשר לך לומר דשבועה זו של תורה היא אלא תקנת חכמים בעלמא שכיון שהודאתו אינה מתבררת מתוך דבריו דאדרבה בכל הוא כופר ואינה הודאה אלא מתוך הדין בעצמו שהוא כך נמצא שקדמה הודאה לתביעה שמכיון שבאו לפנינו והיו שניהם אוחזין בטלית אנו רואין כאלו כל אחד הודה לחברו בחציה וכל שקדמה הודאה לתביעה אפילו במודה מקצת גמור אין שבועת התורה חלה עליו מדאמרינן בפרק שבועת הדיינים טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב ואם במתכוין פטור וכבר כתבנוה שם בסייעתא דשמיא וכיון דעל כרחך שבועה זו תקנת חכמים היא אין לך ראיה דהילך חייב דהכא מן התקנה בלבד הוא נשבע. ומהדר ליה רבי חייא אין תקנת חכמים היא כדקאמרת אלא מיהו אי אמרת בשלמא הילך מדאורייתא חייב הויא לה שבועה זו של דבריהם כעין מודה מקצת של תורה אלא אי אמרת דהילך מדאורייתא פטור היכי תקינו רבנן שבועה דליתא כעין דאורייתא כלל. כן נראה לי. עד כאן. ומורי הרב נר"ו כתב וז"ל: אלא אי איתמר וכו'. האי סוגיא עמיא טובא ורש"י ז"ל כתב גבי ותנא תונא קא סלקא דעתין וכו'. ואיכא למידק מאי דוחקיה דרש"י ז"ל לומר הכי. ובזה יש לומר חדא גירסת הספרים דגרסי והא הכא כיון דתפיס האי אנן סהדי וכו' משמע דהשתא נמי אית לן דרבי חייא קמייתא. ותו אי איתא דהשתא אית לן דשבועה מדרבנן כדשנינן לעיל מאי פריך ולרב ששת קשיא מתניתין וכל זה דחקו לרש"י ז"ל לומר קא סלקא דעתין וכו'. אבל קשה עלה דו;א מכה קושיא הדרינן ואמרינן אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר משמע ולא אקמייתא. ותו כי היני דאקשינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי השתא נמי נימא כי היכי דאנן סהדי להאי דמאי דתפיס הילך הוא אנן סהדי נמי להאי דמאי דתפיס הילך הוא. ותו אמאי לא מסקינן לעיל לקמייתא דרבי חייא כי היכי דמסקינן הכא אין תקנת הכמים היא ומיהו וכו'. ובראה לי בכוונת רש"י ז"ל דמאן דמסיק איא אי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא אית ליה קושיין דלעיל (בבא מציעא ז.)מתניתין תקנתא דרבנן ומיהו אי אמרת בשלמא וכו' כדמסיק ואמסקנא סמיך והא דלא מסקינן הכי אקמייתזו דרבי וקייא כיון דשבועת העדאת עדים לא כתיבי אלא דמייתי לה מק"ו אפשר דתקינו רבנן שבועה דליכא דכוותה בדאורייתא דליכא בדאורייתא מה שמודה הפך שבועה זו ומשום הכי ליכא סייעתא ממתניתין אבל שבועת מודה מקצת כתיבא באורייתא אי אמרת בשלמא הילך חייב מדאורייתא תקינו רבנן וכו'. אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא אלא אדרבה איכא בדאורייתא איפכא דהילך פטור ומאן דפריך ולרב ששת קשיא מתניתין סבירא ליה דהכוו נמי אדרבי חייא קמייתא סמכינן מדקאמר והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דהילך הוא כלישנא דלעיל ותו מדלא אקשינן הכא כדלעיל כי היכי דאנן סהדי להאי דהילך הוא אנן סהדי להאי דהילך הוא משמע דהשתא נמי סבירא ליה דשבועה דמתניתין דאורייתא וקושיין דלעיל לא שמיע ליה אי נמי לא סבירא ליה דנהי דליכא סייעתא ממתניתין לדרבי חייא קמייתא מכל מקום סבירא ליה דשבועה דאורייתא דהאי תפיס בכולה והאי תפיס בכולה כדכתב רש"י ז"ל לעיל ולא דמי למי שטענו הברו מנה ואמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו אצלו פרס ופרעו פרס דהתם ודאי פטור משבועה אבל הכא דכל חד תפיס בכולה אימא שבועה דאורייתא היא ומשום הכי אסיק אדעתיה דאדרבי תייא קמייתא סמכינן והיינו דשריך ולרב ששת קשיא מתניתין ומסיק אין תקנת הכמים היא וכיון דמסיק הכי לא שייך תו לאקשויי כי היכי דלהאי הילך הוא להאי נמי הילך הוא דהא משום קושיין דלעיל דדמיא להאי הדרינן למימר שבועה זו דרבנן ולא מן התורה. עד כאן. והראב"ד ז"ל כתב לקמן וז"ל: ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא מיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב וכו'. שאלו התלמידים שלא שמשו למעלה למה לא אמר כן באידך דרבי חייא ומה טעם דחה אותה ממנה וזו אינה שאלה לפי המימרא הראשונה אין עליה חולק ולא קושיא שתדחה אותה ומה שאמר למעלה אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי וכו' לאו לדהויי דרבי חייא אלא דלא דמיא למתניתין ודרבי חייא אלימא טפי ממתניתין להיובי שבועה דלוה ריע טענתיה ודמלרה לא ריע וסהדי נמי קמסייעו ליה בחמשין ודינא הוא דליחליב לוה שבועה אבל מתניתין תרווייהו כי הדדי נינהו ואמאי סייעיה למילתיה ממתניתין דמתניתין תקנת חכמים היא ומדינא ליכא עלייהו שבועה אבל בהאי מימרא בתרייתא איצטריך סייעתא ממתניתין דאיכא מאן דפליג עלייהו וטעמא דאידך מסתבר טפי וקיימא כוותיה. ע"כ. עוד נאמר כי מה שאמר למעלה אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא לא על מה שתופס בידו בלבד הוא אומר אלא על חציה ממש כי לבסוף כך יחלוקו אותו ואין לזה יתרון על זה ועל כן הקשה לן כי היכי דאית ליה סהדי להאי איה ליה סהדי להאי ובעלמא כהזלי גוונא אי אמרי עדים חמשין אית ליה ועדים אומרים חמשין אחריני לית ליה מי איכא שבועה כלל אם כן הכא אמאי תקינו ליכא למימר דמעין דאורייתא היא אלא תקנתא אחריתי הוא דיא שייכא כלל בדאורייהא אבל דרבי תייא בתרייתא מא . דתפיס בידיה הילך ואיכא כפירה דמאי דקאי ביני ביני והודאה דמאי דתפיס בידיה הוי כהודאה וכפירה בעלמא אלא דליכא הכא תובע ונתבע שיהא נתבע יותר מוחזק מן התובע וליכא הכא שבועה דאורייתא אבל היא מעין דאורייתא ולפיכך תקנוה כאן אבל בעלמא דאיכא תובע ונתבע איכא שבועה דאורייתא זו היא ראייתו של רבי חייא ורב ששת אמר לך דכולה מילתא תקנת חכמים היא אף על גב דבעלמא נמי ליתא והא מילתא מפני שנראין כתוקפין זה את זה כדרך חמסנין עד כאן. כתוב בספר המאור הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו'. ואיכא מאן דקשיא ליה מאי טעמא לא אקשי ליה מי דמי כדאקשי לרבי חייא קמייתא. ותירץ ה"ר יצחק בן מרן ז"ל אלו היכא דאמר ליה חד לחבריה שקול מנאתיך כולה בלא שבועה אפילו הכי משתבע אידך וכו'. עוד כתוב בספר המאור ודאמרינן אי אמרת בשלמא הילך מדאורייתא חייב וכו'. עד וזה הפירוש יפה. מי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוזהח באורייתא. ואף על גב דכל הנשבעין ונוטלין ליכא דכוותייהו באורייתא מכל מקום כיון דכופר הכל פטור אפילו מדרבנן לא היה להם לתקן כאן שבועה כיון דהוי דומיא רכופר הכל ו"א דמי לנשבעים ונוטלים דהתם איכא מיהי שבועה דאורייתא על החשוד ושקלוה רבנן ממנו ושדיוה אשכנגדו. הרא"ש ז"ל. וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: מתקני רבנך שבועה דליתא וכו'. אף על גב דנוטלין דליתצ דכוותה באורייתא דמחייבי רבנן אפילו היכץ דליכא הודאה ודאי נשבע ונוטל לא מהני הרדאה במקצת טפי מכופר הכל לא דמיא למתניתין. אי נמי הכא אליבא דרבי יהודה דפרק כל הנשבעין דאיק דמצריך שם הרדאה. עד כאן. +
מהרש"א - חידושי הלכותתוס' בד"ה ותנא תונא אאידך כו' פרש"י כיון וכו' וקשה כיון וכו' לימא ותנא תונא אקמייתא כו' עכ"ל אבל הא לא קשיא להו דהא לא מיתרצא כלל הפירכא דפריך כי היכי דאנן סהדי כו' דבהא לא הוי מדחי פרש"י דהוי שפיר כהעדאת עדים ומוכח לה מכח טעמא דבסמוך דאי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה כו' וכמו שפירשו לקמן גבי הודאה דהשתא הוי ניחא טפי מפירושם ולכך הוצרכו להקשות לפירושו דא"כ לימא ותנא תונא אקמייתא ודו"ק: +
מהר"םגמ' מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן וכו'. יש לדקדק דלסברת המקשן דס"ל השתא דבכופר במנה והעדים מעידים בו שהוא חייב חמשים הוחזק כפרן ופסול לעדות ולשבועה א"כ בלא כל זאת ה"ל למפרך אמימרא גופא דרבי חייא היכי קאמר ר' חייא דחייב שבועה והא פסול לשבועה הוא כיון שהוחזק כפרן ויש ליישב דאגופא דמימרא לא היה יכול למפרך הכי דהוה מצי לשנויי דאע"ג דהוחזק כפרן אינו פסול לשבועה דחשוד אממונא לא חשיד אשבועה כדאיתא לקמן אבל אק"ו פריך שפיר מה להצד השוה שבהן כו' מ"מ פירכא היא על הצד השוה שאינו דומה לפיו ועד אחד שכן לא הוחזקו כפרנים וק"ל: +
חכמת שלמהגמ' כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כצ"ל: +
מהר"ם שיףגמרא הצד השוה שבהן כו'. יש לדקדק חדא אמאי לא יליף מגלגול שבועה ועד אחד גופיה בלא פיו וק"ל [ויתורץ הא דמקשה מה להצד השוה שכן אינו בתורת הזמה כדבסמוך] עוד יש לדקדק בעיני דנימא חומרא דהכחשה והזמה עושה חיוב שבועה על מה שכפר וכל שאין בו חומרא דהכחשה והזמה אינו נשבע על מה שכפר ולכן עד אחד שאין בו חומרא זו על מה שמעיד הוא נשבע דוקא. ואפ"ל בקושיא הראשונה הא דיליף מפיו וע"א משום שיש הצד השוה שע"י טענה וכפירה כו' וכ"ת כופר הכל יוכיח כקושית התוס' י"ל דבצד השוה יש טענה חשובה אבל בגלגול שבועה אין טענה חשובה דהא כופר לו אותה התביעה ועיין וליישב שניהם דהא דקאמר מה לע"א שכן כו' הוא חומרא בע"א שמצינו בו שבועה על מה שמעיד דאע"פ שב' עדים משלמין מ"מ יש חומרא כאן שאין בב' עדים ולכן י"ל לכך הוא עושה שישבע ע"י גלגול ועיין. אבל הא [לא] קשיא כלל נילף מפיו וגלגול שבועה ונוכל ג"כ לתרץ הא דפריך מה לפיו וע"א שכן אינו בתורת הזמה כמו בע"א וגלגול שבועה [שהקשה לעיל] (ס). די"ל דגלגול שבועה של מ"מ דפיו מנ"ל דהא ילפינן מסוטה והתם ע"י עד (ע). וכ"ת גלגול שבועה דעד אחד או (או נילף) [אדנילף] מפיו וגלגול שבועה דעד אחד א"כ יותר נילף בקיצור מע"א. (וקשה) [וא"ל. כצ"ל] למסקנא באמת נשאר גלגול שבועה [וכן משמע לישנא דתלמידא דעל פרכא דגלגול שבועה קאמר פיו יוכיח ואפרכא דמה לפיו קאמר ע"א יוכיח] דא"כ ע"א למה לי (דקשה) [דא"ל. כצ"ל] המכוון גלגול שבועה [ר"ל הא דקאמר ע"א יוכיח היינו גלגול שבועה דעד אחד] דהא פריך מה לעד אחד שכן על מה שמעיד כו' ועוד דא"כ אין הצד כו' יתכן [דליכא טענה חשובה וכמש"ל]: גמרא מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן כו'. לפי' רש"י ולא נאמינוהו על שבועה היאך תלוי פרכא זו על מה הצד ולעיל הו"ל לאקשויי היאך תני ר' חייא ישבע והלא הוחזק כפרן ועוד דהא לעיל קאמר אבל העדאת עדים אימא מגו דחשיד אממונא כו' קמ"ל והיה נ"ל [דלא כפירוש רש"י] דודאי יכול לישבע דלא חשיד אשבועה שכל העולם נזדעזע כמ"ש התוס' לקמן (בבא מציעא פ) אבל לעדות דלא חמירא כל כך היה סבור דהוחזק כפרן ולכן מקשה על מה הצד מנ"ל למילף שישבע הכא כיון שהוחזק כפרן לעדות גם עיין מ"ש בסמוך בריש דף ג' ע"א המתחיל ואינו רואה כו' (צ): גמרא אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי כו'. אפשר דתלוי הכא דעד הנה סבור דעיקר ילפותא דזה הדין הוא דסמיך אק"ו ומביא ותנא תונא אע"ג דל"ד כ"כ אך עתה דיש לו פרכא ואע"ג דר' חייא תורת הזמה לא פריך מ"מ הגמרא ס"ל לפרכא א"כ ע"כ עיקר הסמיכות הוא על ותנא תונא לז"א מי דמי כו': גמרא ותנא תונא והכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כצ"ל: גמ' רב ששת אמר כו'. תמיה לי קצת דר"ש שהוא אמורא יפלוג עם ר"ח שהוא תנא ואף אם אמורא מ"מ הוא ברייתא תנא ר"ח ועיין דף ה' בתוספות ד"ה ר"ח תנא וכו' אי גריס לעיל אמר ר"ח כו' ואינו נראה שיהיה ר"ח תנינא אמורא [ואינו אותו דר"ח קמייתא דקאמר עליה תלמודא לקמן ר"ח תנא. וגם הך דהכא אינו ברייתא] דקאמר אמר ר"ח: בתוס' בד"ה ותנא תונא כו' לימא ותנא תונא אקמייתא. אבל הא לא קשיא להו היכי יתורץ קושיא זו די"ל דתק"ח הוא מיהו אי מדאורייתא כו' אבל מ"מ קשה לפירש"י לימא אקמייתא כו' עיין במ"ש בספר המאור ע"ש: +
רש"שגמרא פיו יוכיח. יען דהסוגיא מוכחת להדיא דהשתא הדר ביה משנויא דר"פ ויליף מע"א גופי' (ומהנ"י ל"מ כן) ומפיו ה"נ להגיה אלא פיו יוכיח: גמ' שם ללוה ל"ל סהדי דאי ה"ל סהדי ללוה לא בעי ר"ח לאשתבועי. כ"נ דצ"ל ושבינתיים למחוק וכ"נ מפרש"י: רש"י ד"ה תורת הזמה ל"פ. דע"א כו' ליבטל עדותו בעדות שני עדים. לכאורה הנ"ל להגיה כעדות ש"ע בכ' ושוב התבוננתי דאולי ס"ל דע"א א"נ מזומם אלא ע"י שני עדים דאף דדעת הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו דעד המסייע פוטר משבועה אפי' אם כבר נתחייב ע"פ ע"א היינו אם מכחישו וכמו שבאר שם הטעם דכיון דקי"ל דעד המסייע פוטר ה"ל ג"כ כתרי משא"כ כשמזימו ה"ל כחד לגבי תרי ועוד כיון דהזמה איננה בגוף הענין רק על עצם העד ה"ל כע"א בהכחשה דל"כ הוא אבל לפי ראיית הרא"ש להא דעד מסייע פוטר מהך דר"ח ע"ש לכאורה יהיה מוכח ג"כ דע"א יוכל להזים את ע"א כיוצא בו דאל"כ ליפרוך מה להצ"ה שכן אינן מוזממים בכיוצא בהן ודו"ק: בא"ד הל"ל נמי בע"א לא יחייבהו שבועה. כצ"ל: תד"ה ותנא. וקשה כיון כו' הך בתרייתא דהילך כו'. כצ"ל: +
הגהות יעב"ץגמ' רבנאי. נ"ב בפ' בסו״מ [סנהדרין ע"ד ב'] גרסינן רב ינאי כו׳: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרתוס' ד"ה הצד וכו' כופר הכל יוכיח. עיין תשובות מהריב"ל ח"א כלל ג' דף טו ע"א ובתשובות פנים מאירות ח"ב סימן קסט: +
חידושי רבי עקיבא איגרתד"ה ותנא תונא אאידך דר"ח, וקשה וכו'. ולענ"ד יש ליישב קושיי' תוס', והיינו למה דאמרי' לקמן (דף ז') דזה נוטל עד שידו מגעת כו' מתני' דקתני דפלגי כו' דתפסו בכרכשת' ע"ש, והנה זה מובן בפשיטות דהש"ס רוצה למצוא לומר דפליגי ממש כהדדי והיינו דתפסי בכרכשת', אבל פשיטא דאינו מוכרח לומר במתני' דמיירי בכה"ג דאפשר דבאמת הא דקתני יחלוקו היינו אשאר', ובפרט למ"ש הרמב"ם דתפיסי בכרכשת' היינו דבידם פחות מג' אצבעות ע"ג אצבעות, וכן הוא בש"ע (סי' קלח) וע' בש"כ שם דכיון דאינו דבר חשוב אין ראוי לומר זה נוטל וקתני סתם יחלוקו, אבל באמת אף בכה"ג יחלוקו, וכיון שכן י"ל דמתני' מיירי בכה"ג דתפיסי בפחות מג"א על ג"א, וא"כ קשה מה פריך הש"ס כי היכי דאנן סהדי להאי כו' דלמא ר"ח דסבר דמתני' שבוע' דאורייתא קתני מוקי לה בטלית דתפיסי בקצת טלית ומה דתפיס האי דידי' היינו בדקדוק מדתפיס ממש, וזה משוי ליה להעדאת עדי' דהוי מודה במקצת, ומ"מ צריך לישבע על מה שאינו תפוס בידו דליכא אנן סהדי, וצ"ל כמו שהשיב אחי הב' המופלג השנון כ"ה בונם שיחי' דפשט לי' להש"ס דבמה דתפיס עדיף מאנן סהדי והוי כמו הודאה ממש כמ"ש תוס', וע"כ הוכחת ר"ח דמתני' מיירי אף בשלא אוחזי' בשפת הבגד והוי אנן סהדי אף שאינו תפוס בידו ושפיר פריך כי היכי דאנן סהדי וכנ"ל. +
פני יהושעבגמרא אלא א"ר פפא אתיא מגלגול שבועה דע"א וכו׳ עד פיו יוכיח. וקשה דא"כ בלא גלגול שבועה הול"ל פיו יוכיח ולמילף מפיו ומשבועת עד א׳ ממש ול"ל דבאמת הדר ביה כמו שראיתי לקצת מפרשים מדלא קאמר אלא ונראה ליישב משום דהא דפרכינן לעיל מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע אין זה כמו שאר פרכות ק"ו שהוא מצד החומרא שמצינו בדבר המלמד אלא שבא לומר דלא שייך הק"ו כלל לענין השבועה כיון דלא דמי דהתם הע"א מזקיקו לשבועה להכחישו ואיך נלמוד מזה להעדאת עדים שיזקיקוהו לישבע בדבר שאין מכחישין אותו וא"כ לא מצי למימר פיו יוכיח דמ"מ צריך ללמוד במה הצד מע"א וכיון שאין השבועה דומה כלל לא שייך כלל למילף במה הצד אבל מגלגול שבועה דע"א שמזקיקו לישבע אף במה שאינו מכחישו ילפינן שפיר אלא דאיכא למפרך מה לגלגול שבועה שהיא חמורה שבאה מכח שבועה אחרת והיינו כמו פירכות כל הק"ו שבתורה וא"כ משני שפיר פיו תוכיח וילפינן במה הצד וזה ברור גם בזה חנני אלקים שמצאתי בריטב"א כדברי ועי"ל משום דמפיו וגלגול שבועה שייך טפי למילף דתרוייהו משכחת להו במודה במקצת כגון שא"ל מנה לי בידך וכפר בכל וע"א מעיד שיש לו חמשים דודאי משתבע אף אחמשים שאינו מעיד ע"י גלגול וא"כ ילפינן מיניה דה"ה להעדאת שני עדים דמשתבע בכי האי גוונא גופא אבל בעד אחד בלא גלגול לא שייך לומר כן וגם זה נכון: שם אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי כו' קצת קשה דבלא"ה מאי ס"ד דשבועה דמתניתין משום מודה במקצת דהעדאת עדים הוא כמימרא דר"ח דהא ר"ח גופא קאמר דמסברא י"ל דבהעדאת עדים לא שייכא שבועה דאורייתא דכיון שכפר בכל לא שייך כ"כ אשתמוטי וא"כ י"ל מגו דחשיד וכו' אלא דמייתי ר"ח מק"ו דאפ"ה אמרינן אשתמוטי כמ"ש התוספות לעיל ד"ה אבל העדאת עדים כו' וא"כ הכא במתניתין דלא שייך כלל אשתמוטי כיון ששניהם אוחזין בטלית לפנינו נמצא דאפילו לר"ח לא שייך להשביעו ש"ד די"ל מגו דחשיד וכו' וליכא למימר דשאני הכא במתני' דאף ע"ג דאמרינן דאנן סהדי ומדמינן לה לדר"ח היינו לענין שמתחייב במקצת מתוך טענתו אבל מ"מ לא נעשה חשוד בעדים לענין דנימא מגו דחשיד כמו בהעדאת עדים דמימרא דר"ח דהתם נעשה חשוד גמור בעדים דא"כ כ"ש דקשה מאי ראיה ממתניתין למימרא דר"ח דלמא שאני הכא דלא נעשה חשוד גמור אבל במימרא דר"ח לעולם דאמרינן מגו כיון שנעשה ודאי חשוד ע"י עדים ולא שייך נמי כ"כ אשתמוטי כדקס"ד מעיקרא דבהעדאת עדים ליכא למימר הכי ויש ליישב דבאמת לפי מה שרוצה להביא ראיה ממתני' רוצה לומר דאף על גב דלא שייך כלל אשתמוטי אפ"ה לא אמרינן מגו דחשיד אממונא מדאורייתא וממילא דאפי' נעשה חשוד גמור ע"י עדים אפ"ה לא אמרינן מגו דחשיד כיון דאיכא קצת אשתמוטי דבכל חדא מהנך איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא דכך לי ודאי חשוד ואיכא קצת אשתמוטי כמו ספק חשוד וליכא אשתמוטי ועי"ל דרוצה לומר דאפילו בתרתי לריעותא כגון בודאי חשוד וליכא כלל אשתמוטי אפ"ה מישתבע מדאורייתא והיינו כתירוץ ראשון של תוספ' לקמן ד"ה דחשיד אממונא דהא דקי"ל גזלן פסול לשבועה היינו מדרבנן ע"ש ואף ע"ג דכל כי האי מלתא לא מצי למיפשט ממתני' אלא כיון דמוכח שפיר ממתניתין דלא אמרינן מגו דחשיד כו' ממילא משמע לתלמודא דאין לחלק בין ודאי חשוד לספק ודוק היטב ועיין בסמוך: בפרש"י בד"ה מתניתין כי היכי דאנן סהדי להאי וכו' ש"מ טעמא לאו משום מ"מ הטענה וכו' אלא תקנת חכמים עכ"ל. וקשה דאכתי מצי למיפשט דר"ח קמייתא שייך בכה"ג ש"ד דאם לא כן איך מתקנו חכמים שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא כדמסיק בסמוך מה"ט גופא לדר"ח בתרייתא וכן הקשו התוספות לפרש"י ד"ה ותנא תונא ונ"ל ליישב עפמ"ש לעיל בלשון תוספות ד"ה בכוליה בעי דלודי דלשיטת רש"י ודאי מדאורייתא אמרינן מגו דחשיד אממונא לפי האמת היכא דליכא אשתמוטי והא דמסקינן לקמן ממשניות טובא דלא אמרינן היינו מדרבנן והבאתי ראיה מלשון רש"י ע"ש ואי לאו מימרא דר"ח ס"ד דבהעדאת עדים נמי לא שייך אשתמוטי וא"כ נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כמ"ש רש"י שם להדיא וא"כ מסיק הכא שפיר דכיון דע"כ מתניתין דשנים אוחזין לאו משבועה דאורייתא איירי אלא מתקנת חכמים א"כ ליכא ראיה כלל לדר"ח קמייתא ולא שייך למימר איך מתקנו חכמים שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא דודאי הכי הוא דהא ע"כ אי ליתא לדר"ח היינו מטעמא דאמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה והיינו מדאורייתא דוקא אבל מדרבנן ודאי לא אמרינן מגו דחשיד כדמוכח ממשניות טובא והיינו משום חשדא דמלוה ישנה ומש"ה תקנו נמי שבועה דמתניתין מחששא דמלוה ישנה דמה"ט לא אמרינן מדרבנן מגו דחשיד כדאיתא לקמן ודוק היטב כנ"ל נכון: בד"ה והילך לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם כו' ונ"ל בכוונת רש"י דדוקא בכה"ג שייך פלוגתא דר"ח ור"ש דר"ח לא קחשיב ליה כופר בכל כיון שאף במה שהודה אכתי מחוסר גוביינא והב"ד נזקקין לכתוב לו הודאתו כדי שלא יוכל לטעון פרעתי משא"כ כשהנתבע נותן להתובע בפני ב"ד כפי מה שהודה א"כ ממילא דתו אין הב"ד נזקקין לדון על מה שהודה ומסר לו בפניהם אלא על מה שכופר בלבד א"כ ה"ל כופר בכל גמור ואפילו ר"ח מודה דפטור וכן נ"ל להדיא מלשון הגמרא דקאמר דטעמא דרב ששת משום דהנך זוזי דקא מודה ליה בגווייהו כמאן דנקט להו מלוה דמי משמע להדיא דהשתא מיהא אין המעות ביד המלוה ואין כאן אלא הודאת פיו גרידא והיינו כפרש"י שאומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם ומש"ה מחייב ר"ח דחשיב מ"מ גמור כיון שהב"ד נזקקין למה שהודה כדפרישית וממילא משמע דכשמוסר הנתבע לתובע בפני ב"ד כל מה שהודה ונקט ליה המלוה בכה"ג ר"ח נמי מודה דלא מקרי מ"מ אלא ככופר הכל דמי מטעמא דפרישית כנ"ל ברור בפרש"י דשמעתין ודלא כהגהות אשרי שכתב בכוונת רש"י להיפך ונכרין דברי אמת וכמו שאבאר עוד בסמוך בל' רש"י בד"ה טעמא דאמר שלש כו' ודו"ק: +
חידושי הרי"מפיו שאינו בהכחשה כו'. לכאורה הא כמו עדים שישנם בהכחשה דכיוצא בהם מעדים כן פיו ישנו בהכחשה דכיוצא בו הודאת פיו דתובע דב' הודאות דסתרי אהדדי קי"ל דפטור וכמו טחוהל"ב ע"ש ס' ע"ה ודאי לי' כו'. אך מ"מ פריך שפיר דפיו אינו בהכחשה מעדים משא"כ עדים שישנם בהכחשה מעדים ומפיו ג"כ כנ"ל: ובזה תמוה לי ד' מהר"ם ז"ל הובא ברא"ש לראי' דעד מסייע פוטר דאל"ה לימא מה לפיו וע"א שאינם בהכחשה מכיוצא בו דעד לא מיפטר ע"ש. ואיך מיישב כיוצא בו דפיו מה שיאמר לפטור עצמו או אחר אומר מה שאינו לחובתו לא מקרי כיוצא בו דהודאת פיו. וע"כ כיוצא בו היינו הודאת פיו מן התובע שאינו חייב וזה ודאי פוטר כנ"ל: שאינו בתורת הזמה. אינו מובן כמ"ש תוס' דאדרבא משום דאינו מחייב הוא. וי"ל דהפי' הוא דריב"ש מסתפק בע"א לשבועה אם בעי מה"ת דו"ח ע"ש. וי"ל דלא בעי יכול להזימו אף למלקות כיון דלא קאי עליו כאשר זמם גם והנה עד שקר וכל מקום כו רק ב וכמ"ש תוס' גבי בן גרושה כו'. ושפיר מהני לשבועה אף שא"י החקירות וא"א לקיים הזמה אף במלקות. א"כ הפירכא שפיר שאינו בתורת הזמה וכשר אף שאאי"ל משא"כ עדים דישנן בתורת הזמה וכשא"י החקירות שאאי"ל בטל עדותן ואף שבועה אין מחייבין והוי גריעותא מה שישנם בתורת הזמה כנ"ל. עוד למ"ש תוס' גבי טריפה פ"ק דחולין דא"א לחייב הנידון יותר ממה שמתחייבים העדים כשיוזמו ולכך אי לא קטלינן להו עד אחר יב"ח גם לנידון כן ע"ש. וכן גבי ממון ונפשות כ' תוס' כן ע"ש וא"כ לענין שבועה דלא ישלמו העדאת עדים ד"נ על השבועה שמחייבין אותו על השאר דרק גורם. וא"כ יש סברא שאין יכולין לחייבו שבועה כיון דא"נ רק כשיכול להזימם ולענין החיוב שבועה לא יתחייבו בהזמה א"כ שפיר גרוע מפיו וע"א שאינם בתורת כו' וא"צ עשי"ל משא"כ עדים דישנן כו' וצריך עשאי"ל. ולשבועה א"י להזימן י"ל דלא מהני. ור"ח לא פריך כיון דעכ"פ ע"י נ' שמעידין יכול להזימם והחיוב ברור שוב ממילא חייב שבועה על השאר כיון דעל מה שמעידין יש ק"ו כנ"ל: עדים כו' פיו אינו בהכחשה כו' וכ' נ"י דא"ל בעומד בהודאתו אין ראיה על הנאמנות דודאי מצי יהיב מה שיש לו רק כשחוזר ואומר נזכרתי שפרעתי ויש עדים ג"כ לא מהני ע"ש שתמהו על הרמב"ם שכתב כשטען והודה בב"ד שחייב ואח"כ אומר נזכרתי שפרעתי והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושין ע"פ שהרי לא הכחיש עדות ואינו כאומר לא לויתי כו'. ע"ש שמאריך ומחלק בין חזר קודם שבאו עדים ובין אח"כ ע"ש. ואינו מובן דענין אי נאמן נזכרתי אינו ענין אם ישנו בהכחשה או לא דאם אמת שהי' הודאתו בטעות לא הוי הודאה ואם אין מאמינים ואמרינן שההודאה מסתמא כדין אין זה מה שיותר מעדים דבעדים עצמם ג"כ כיון שהגיד כו' אין נאמנים לחזור ולומר נזכרתי שאינו כן. ואין שייך גם בהודאה לומר כיון שהגיד דבעדים גלי א"ל יגיד חדא הגדה כמ"ש רש"י משא"כ הודאת בע"ד: אך בהכרת בכור יכיר כו' ובני זה ממזר כו' שם בטור וש"ע דשייך ג"כ כיון שהגיד כו' ומשמע דכיון דגלי בעדים שוב לכל הנאמנים בעדים כן. ובאמת נחלקו הפ' בטעיתי מגו דפרעתי ונראה דתליא בהנ"ל: ולכאורה פשוט אי אין בתורת נאמנות רק שרוצה ליתן יכול לחזור בו סתם שלא ליתן דבמאי קנה שלא יכול לחזור דאף דאודיתא קנין ומתחייב היינו עכשיו דהודאה כעדים בתורת נאמנות שוב מתחייב ג"כ משא"כ אם לא הי' נאמן בהודאתו רק שרוצה ליתן לא הי' קנין כלל וכמו רוצה ליתן מתנה שכשאינו נותן אין כופין ורש"י פ' האומר קדושין דף ס"ה כ' דילפינן מכי הוא זה הרי שסמכה תורה על הודאתו ע"ש והיינו ע"כ בתורת נאמנות דבתורת חיוב לא הי' חייב שבועה. אך לכאורה קשה עכ"פ נאמן במגו ובידו דא"ב יהיב ליה במתנה או מתחייב כדפריך בש"ס אקרא דיכיר כו'. וא"כ להפ' דמחוייב במקצת מתוך טענתו מהני ג"כ לחייב שבועה א"כ מנ"ל דהודאה מצ"ע נאמן דילמא רק משום מגו כנ"ל. ואעפ"כ מחייב שבועה על השאר. וי"ל כיון דבמגו או בידו אינו נאמן רק מכאן ולהבא ואי אמר למפרע גרשתי יש פלוגת' אי נאמן כלל גם להבא. וא"כ כיון דרק מכאן ולהבא לא מקרי הודאה על טענתו מכבר ולא הי' חייב שבועה וע"כ דנאמן מצד עצמו גם על שעבר. ומ"מ קשה דחזינן אי לאו קנוניא הי' נאמן גם לגבי אחריני וכן מתוך שנאמן להפסיד שכרו כו'. דזה עצמו ראי' והוכחה שאין אדם מודה חובתו אם לא שחייב באמת וא"כ י"ל דהודאה מהני לשעבר ג"כ מצד זה דעכ"פ על להבא נאמן במגו ויצטרך לשלם. וממילא מסתמא לא הודה אא"כ חייב ושפיר מהני ראיה זו כהעדאת עדים במקצת לחייבו שבועה. וא"כ מנ"ל שיהי' מועיל ראיה זו נגד עדים וכמו דעדים עדיפי מכל מגו וחזקה כן ראיה הנ"ל ואיך נוכל ללמוד מכי הוא זה הנ"ל דעדיף מעדים. וצ"ל דזה מסברא דע"ע לחובתו אדם נאמן יותר מק' איש כדאמר לענין קרבן. אך א"כ ל"ל לרש"י ז"ל ללמדו מקרא דכי הוא זה כנ"ל: והי' נראה דכמו דקי"ל בזוזי ואשכח טופינא דבכדי שאין הדעת טועה אמרינן דילמא גזלי' ואבלע לי' או מתנה הוא יהיב ליה ע"ש. וגם בהודאה אף דעדים מעידים שאינו חייב מ"מ כיון שההודאה בדבר שאין עשוי לטעות ממילא תלינן שמא גזלו כו' או מתחייב א"ע בדבר שאינו חייב והוי ממש כמו שנותן לו במה שאין הדעת טועה דתולין במתנה כמו כן בהודאה בחיוב של מתנה כנ"ל. וממילא גם שאומר אח"כ נזכרתי כו' והרי עדים לא מהני כיון דבלא עדים אינו נאמן נזכרתי כו' וטעיתי רק ע"י שיש עדים יהי' נאמן וז"א כיון דבמה שאין הדעת טועה תולין במתנה היינו חיוב מה שאינו חייב. וע"ז אין עדים שלא נתחייב אף דמעידים שאין לו בידו כנ"ל אדרבא ודאי נתחייב כנ"ל. והא גיטין פרק השולח האומר נתנו שדה זו כו' אע"פ כו' שמא זיכה לו ע"י אחר כנ"ל ע"ש: ובדברי רמב"ם ז"ל נראה טעם החילוק בין הודאה ובין אומר לא לויתי כו'. משום דהטעם דנהי דאם הי' ברור שההודאה גמורה ורוצה לחזור לא הי' מועיל עדים. אבל כיון שאומר נזכרתי כו' אינו סותר ההודאה רק שלא הי' נזכר ונהי דעדות העדים אינו בירור על ההודאה שלא הי' זכור אבל עכ"פ אנו יודעין דמסתמא כדברי העדים שאינו חייב ונצרך לומר דמ"מ הודה ובמתנה ושוב תולין יותר שלא הי' זכור ואח"כ נזכר ונאמן נזכרתי. אבל שם בלא לויתי דהוחזק כפרן ע"י עדים אינו נאמן שוב לומר נזכרתי דהא רואין שרצה לכפור כן גם עתה בשביל העדים אומר שנזכר כמו כל הוחזק כפרן שאינו נאמן. משא"כ בהודאה שאינו כפרן אדרבא חזינן שרצה ליתן כשמגיע ממנו א"כ בחוזר ואומר נזכרתי מסתמא באמת כן ונאמן כשיש עדים כנ"ל. וכ' שפיר שהרי לא הכחיש עדות כו'. ועוד דבהודה ואומר נזכרתי הוי אמתלא על ההודאה בשביל שלא הי' זכור. אבל בלא לויתי על אותו ההודאה שמכלל הכפירה אין כאן אמתלא וכי בשביל שהי' סבור שלא פרע לכן אמר לא לויתי ושפיר אינו נאמן כשחוזר כנ"ל. ומ"מ קשה מנין לו לנ"י דבעובדא דלא לויתי חוזר ואומר פרעתי. הנה לשון הרמב"ם אינו מובן גם לנ"י מה זה שכ' שהרי כו' וגם מה זה שכ' ה"ז עדות מועלת ועושין ע"פ הא אין דנין אם לעשות ע"פ העדות רק אי נאמן לחזור מההודאה. גם מיותר אריכות לשון הרמב"ם ז"ל ונראה לע"ד דהא באמת אינו מובן בהא דאומר לא לויתי כאומר ל"פ דמצינו הודאה לחובתו אבל לא כשכופר ומה"ט יכולין לחזור מפטור לפטור. וא"כ מנ"ל דהודאה כזו יועיל. ונראה דהוא מטעם דחשיב כמו שאומר אין לי עדים וראיה דקי"ל אינו מביא דהוי כהודה שכשיבאו עדים הם שקר. וממילא כשאומר לא לוה דהוי כאומר לא פרע ושאין עדים על שפרע והמעידין הם שקר וזה נראה דשייך רק במי שרוצה לפטור עצמו וטוען אין לי עדים בזה ודאי רמי עלי' ודייק דהא רוצה להפטר ומ"מ אומר שא"ל עדים כו'. אבל במודה שחייב אין זה שיהי' כאומר א"ל עדים שאינו חייב דכשרוצה לשלם לא איכפת ליה בין יש עדים או לא ואינו חשיב הודאה שהעדים שקרים רק שחייב. וא"כ מחלק שפיר הרמב"ם ז"ל דבשלמא באומר לא לוה לא מהני כשאומר אח"כ נזכרתי כו' אף שיש עדים כדבריו דהא הודה שאין לו עדים כיון שהי' רוצה להיפטר והודה שא"ל עדים על הפרעון וכיון דלפי הודאתו אינו עדות א"כ אין כאן עדים שעי"ז יהי' נאמן נזכרתי אבל בהודה שחייב שאין הודאה על פיסול עדים רק שחייב שפיר נאמן אח"כ נזכרתי שהרי יש עדים כשרים כיון דלא הי' חשיב הודאה לפסול העדים כנ"ל וכשיש עדים כשרים שפיר תולין ונאמן שלא נזכר אז. ומדויק לשון רמב"ם ז"ל נזכרתי כו' והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושין ע"פ שהרי לא הכחיש עדות היינו דבהודאה שחייב אינו כמכחיש העדים שאין לו והם שקרים כנ"ל ושפיר הוי עדות כשר ועושין ע"פ ואינו כאומר לא לויתי דבזה הוי כא"ל עדים כנ"ל: שם ותנא תונא כו' ללוה ל"ל סהדי כו' דאלו הו"ל לא בעי ר"ח כו' הכא כי היכי כו'. תמוה אריכות לשון הגמ' מאי דפשיטא. וגם כי היכי כו' מיותר. וי"ל דהא הך סברא דא"ס דמה דתפיס דידיה חזינן דאינו מועיל לפטור משבועה דכל מוחזק חייב שבועה מ"מ או ע"א אף דחזקה ששלו. רק קושית הגמ' ממ"נ א"כ אינו העדאת עדים ג"כ ואם אתה חשבו לעדים דא"ס דמה דתפיס דידיה א"כ אותו הבירור שיש על המקצת זה הבירור והראיה עצמה יש שאינו חייב יותר. ולכך מאריך אלו הוי ליה סהדי כו' היינו אף עדות דלא הי' מועיל מצד עצמו. רק כמו שזה העדות שהוא מחייב המקצת כן היה לזה שאינו חייב יותר ג"כ ודאי דלא הוי בעי ר"ח אשתבעי. וכגון שעדים אלו מעידים שרק חמשים לא יותר. ואף דהנתבע מודה שפסולין דמשקרים על הנ' ושוב יועיל הודאתו על עדותן דלא יותר שאינו מועיל מ"מ ודאי דא"י לחייב שבועה משום דר"ח דממ"נ א"כ גם על הנ' לא מהני ואם אתה מחשיב עדותם על הנ' שחייב הא אותו ראיה יש שאינו חייב יותר כנ"ל: שם אאידך דר"ח הילך חייב כו' ע"ש. ותמוה מאד כיון דע"כ משום דר"ח קמייתא ג"כ א"כ למה נד מהנ"ל ע"ש בתוס'. ונראה לע"ד דהא תמוה עוד בתפיסי בכרכשתא כדאמר בגמ' למה חשוב הילך ממ"נ אי חשוב כאלו כבר תפיס כל א' מקצת בידו. א"כ זה קודם טענתם והא גם לר"ח דהילך חייב מ"מ כשכבר פרע לו מקצת שמודה או שמעידין העדים דהיה חייב נ' ופרעם ודאי דליכא למ"ד שיהי' חייב. דפליגי רק באומר הילך עכשיו בב"ד. ובמתני' אם חשיב ככבר יש לכל א' המחצה א"כ גם לר"ח אין כאן מ"מ. וע"כ דכיון ששניהם תפוסין בו וכל א' טוען כנ"ל. ואינו רוצה להניח כל א' לחבירו ליקח גם המחצה חשיב רק עדים על המקצת ומ"מ חשיב שכל א' תפיס בכולו כדאמר לקמן. וצריך עדיין פסק ב"ד שיקח כל א' החצי. וא"כ שוב גם הילך לא הוי ככל הודאה ועדים בב"ד כיון שעדיין אינו רוצה להניח לו ליקח המחצה כנ"ל. ועוד דהא א"י ליקח בלא שבועה ולא חשיב הילך כנ"ל וי"ל דהא בכל א' תפיס מקצת בידו קי"ל לקמן דכל א' נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשבועה. ונחלקו הפ' אי גם על מה שבידו צריך שבועה ע"ש. וא"כ מצינן למימר כפשטי' דכה"ג שפיר חייב ש"ד מדר"ח דכל א' לענין מה שבידו חשיב שפיר אנן סהדי דמה דתפיס דידיה דחזקה מה שביד אדם שלו. וממילא על השאר שאין שום א' תפיס בידו חייב כל א' שבועת התורה. דחשיב הודאה ועדות על מה שביד חבירו ממש ועל השאר ישבע מדר"ח דלא שייך כי היכא דאנן סהדי להאי דעל מה שבידו שפיר חשוב בירור לא על השאר וממילא על מה שיקח מחצה ממה שאינו תפיס שייך שבועה מדר"ח כנ"ל על כל א' מהם. רק לס"ד דהילך פטור לא הי' אפשר לפרש כנ"ל. דמה שבידו ממש שוב חשיב הילך דזה שלו בלא שבועה כנ"ל ובידו וע"כ הי' התקנה משום היכא דתפיסי בכרכשתא שאינו הילך כיון שאינו בידו והלה אינו מניחו ליקח המחצה ע"ז יהיה שייך דר"ח ושוב דחו שפיר כי היכי דאנן סהדי להאי כו' דעל מה שאין תפוסין ויהי' חשוב העדאת עדים על מחצה שוב אותו עדות על השני ג"כ כנ"ל. ומשני דאידך דר"ח דהילך חייב ושוב שפיר הפי' כנ"ל דהיה התקנה משום היכא דכל א' נוטל עד מקום שידו מגעת כנ"ל דשייך שפיר דר"ח קמייתא כיון דהילך חייב כנ"ל ושוב איתא כוותיה מה"ת ותיקנו גם בתפיסי בכרכשתא כנ"ל שלא יהי' כו' כיון דבתפיס מקצת חייב מה"ת. כנ"ל ואף להפ' דגם מקום שידו כו' בשבועה כו' היינו למסקנא דקי"ל כר"ש. משא"כ לדר"ח כנ"ל: עוד י"ל דלכאורה. י"ל הפי' כ"ה דאנן סהדי כו'. אף דאין זה ראיה כלל לפטור משבועה רק כמו מוחזק כמ"ש לעיל. מ"מ י"ל למ"ש הר"ן סוף פ' ש"ה בנ' דחבלה דמודה דלא חשיב מ"מ כיון שאינו נאמן ליטול אלא בשבועה הוי רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע ושוב יצאה הודאה מפיו בפטור ואף אחר שנשבע לא הוי מ"מ. ומחלק דלענין העדאת עדים זה נעשה אחר השבועה שאז הבירור וחייב ע"ש. וא"כ י"ל כאן איך נאמר הטעם במשנה דב' אוחזין משום דר"ח דמה דתפיס דידיה כו' א"כ כ"ה אנן סהדי להאי וגם הלה יצטרך לישבע וא"כ הוי שוב רק גורם לממון משום מ"מ דמשתבע כיון שכל א' א"י ליטול החצי עד שישבע. ושוב אין כאן העדאת עדים על מקצת לחייב שבועה דלא עדיף מהודאה שהוא רק גורם כנ"ל. וא"כ איך נפסוק שחייב כל א' שבועה משום דר"ח הא אם יהי' הדין כן שוב אין כאן חיוב שבועה כלל נגד כל א' שנגד הב' רק גורם לממון כנ"ל. ולא שייך סברת הר"ן דנעשה העדאת עדים אחר השבועה דז"א דלא שייך שיש העדאת עדים כנ"ל רק נגד א'. אבל הכא איך נאמר חיוב שבועה בשביל דאחר השבועה יהי' נעשה העדאת עדים. הא אינו מתחיל שבועה אם יהי' הדין שיהי' כל א' חייב שבועה אין חיוב שבועה קודם השבועה. ואיך יצטרכו לישבע כנ"ל. שאח"כ יהי' חייב. וממילא א"א לומר מטעם ר"ח קמייתא. ושפיר אמר כ"ה דא"ס להאי א"ס להאי ושוב לא יוכל ליטול המחצה רק בשבועה ג"כ ושוב אין חיוב שבועה כנ"ל. אמנם לשון הגמ' דאלו הוי ליה סהדי להאי כנ"ל. ובל"ז הלשון תמוה כמ"ש לעיל. ואדרבה במ"ש י"ל דהפי' הוא אלו הי' גם להנתבע תביעה על התובע וג"כ הי' עדים על מקצת תביעתו כמו שיש לתובע שהי' גם התובע חייב שבועה מדר"א שוב לא הי' על שניהם חיוב שבועה מדר"ח דאי נימא שחייבים כל א' שבועה מדר"ח שוב א"א ליטול החצי שמעידים עד שישבע ושוב אין חיוב שבועה כנ"ל אך גם אם הפי' כפשוטו ג"כ י"ל דהא תמוה כנ"ל באמת. אך יש לחלק דהר"ן לא אמר רק נ' דחבלה דצריך ליטול וכיון שא"א ליטול אלא בשבועה הוי רק גורם דעדיין אינו ממון דהא אאמש"ל מה"ט. אבל מוחזק במה שבידו אף דצריך לישבע מ"מ חשיב ממון כיון שבידו לישבע ולכך במוחזק לא שייך אאמש"ל כנ"ל. וא"כ שפיר י"ל כאן משום דר"ח במשנה ואף דיצטרך לישבע חשיב מודה מקצת על מה שבידו כנ"ל. אמנם דחי הגמ' שפיר ממ"נ נגד החלק שאין תפוסים דנחשב מחצה כהודאה וע"ז כ"ה דאנן סהדי להאי כו' שרק משום ספק ועל מה שידו מגעת ממ"נ אי א"צ שבועה הילך הוא ואי גם זה בשבועה עכ"פ ע"י גלגול א"כ שוב הוי רק גורם לממון. וע"כ דנימא משום שבידו וחשיב מוחזק ובידו על מה שתפיס אף שהלוה אינו רוצה להניחו א"כ שוב הוי הילך כיון דכל מה שיהי' חשיב הודאה הוא רק משום דמוחזק ובידו א"כ הוי הילך כנ"ל. ולכך למאי דמסיק אידך דר"ח שוב י"ל כנ"ל. וגם למאי דמסיק אין תקנ"ח הוא רק דאיתא כוותיה כו' י"ל שוב דחשיב איתא כיון דיש חיוב שבועה משום עד שידו מגעת רק דא"א לחייב דאז יהי' פטור. ושוב עכ"פ הוי איתא כוותי' דשייך התקנה כנ"ל: עוד י"ל דלכאורה מה הועילו בתקנתם שלא יהיה כל א' תוקף כו' כיון דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' ולא משמתינן כו' רק עבריין כו'. עדיין יתקוף ומה שבידו לא נוכל להוציא אף שלא ירצה לישבע. וי"ל כיון דהא דלא מחייב ש"ד משום דר"ח הוא רק משום כ"ה דאנן סהדי להאי כו' ואף דרק מספק מ"מ כיון שאין בירור יותר גם לחיוב שוב פוטר ג"כ כמ"ש לעיל. וא"כ עתה שתקנו שבועה שוב אם לא ירצה לישבע מי שתפיס בגזלה יוכל זה שהדין עמו לישבע שאל"ב פחות מחצי כדינו. ושוב יהי' השני חייב שבועה דאורייתא משום דר"ח דאנן סהדי דמה דתפיס האי וכבר נשבע שהוא שלו ונעשה העדאת עדים אחר השבועה דמהני כמ"ש הר"ן גבי חבלה כו'. ואז לא שייך כי היכי דא"ס להאי דהב' שאינו רוצה לישבע אין כלל א"ס לפטרו כיון שאינו רוצה לישבע כתקנת חכמים כו' דאדרבה נראה דשקר רק דלא נחתינן בשביל זה אבל אנן סהדי ליכא כנ"ל. ועוד דבשלמא כפשוטו אותו ראי' שלזה יש לזה כנ"ל. משא"כ כשנשבע דרוב ב"א אינן נשבעין לשקר כדאמר פ' שה"ע דחשיב מה"ט גורם כו' ופירש"י דרוב ב"א א"נ שקר כנ"ל. ושוב שפיר משום השבועה אנן סהדי כנ"ל. ואין ראיה זו למי שלא נשבע ותפיסה עצמה אינו ראיה לפטור כמו כל שבועה דגם שתפיס לא מפטר כנ"ל. וא"כ שפיר יהי' חייב שבועה דאורייתא ונחתינן לנכסי' ושפיר נוציא ממון כשלא ישבע והועילו בתקנה כנ"ל. אך אחר שישבע ודאי חשיב הילך מה שבידו שכבר זכה. ולכך לס"ד דהילך פטור לא הי' אפשר לפרש ותנא תונא כנ"ל לפי אידך דר"ח דהילך חייב א"ש ותנא תונא דאף דבאמת תקנת חכמים מ"מ אין תועלת רק אם איתא כוותיה בדאורייתא שפיר תיקנו ויהי' אחר שישבע זה שוב על הב' ש"ד ונוציא ממנו. משא"כ אי דלא כר"ח מה הועילו כו' ודייק שפיר. ולר"ש סבר דסגי שנקרא עבריין כמו בהיסת או דהי' התקנה שנוציא ממנו כשלא ישבע. ור"ח סבר דאין סברא לתקן נגד הדין דבדרבנן כנ"ל. ומיושב דאינו מובן הך דליתא כוותי' כו' הא כל תקנ"ח כן היסת ונוטלין ושותפין וכה"ג ולהנ"ל א"ש: עוד י"ל דהא אינו מובן מה דחשיב ליה עדים מה דחולקין בתפיס בכרכשתא. אטו לסומכוס יהי' חשיב העדאת עדים דר"ח מה שחולקין. וע"כ דהחלוקה רק מספק לא מטעם ראיה וכן לדידן באין מוחזקין או שניהם מוחזקין כנ"ל. וי"ל כמ"ש תוס' חולין פ"ב ובכמה מ' בא"א לצמצם דאי מחצה ע"מ כשר חשיב רוב להתיר דיש ב' צדדים או יותר או שוה. ורק מיעוט היינו צד א' לאיסור שמא פחות משא"כ אי מחצה ע"מ פסול הרוב להיפוך ע"ש. וא"כ י"ל דכאן דספק אי תרוייהו בהדדי הגביהו כדאמר לעיל א"כ לענין שיש לכל אחד מחצה יש רוב שמא הגביה הוא קודם ואם ביחד ג"כ א"ל פחות מחצי' ואותו צד שלהב' הכל רק מיעוט וכן להב'. ושפיר יש רוב וראיה שחצי שלו ושייך למחשבי' כעדים דר"ח שיחייב שבועה אשאר. דלענין שבועה אף על ספק א' צריך לישבע היינו כל א' על הספק שמא כולו לב' אף שרק צד א' כנ"ל. ומ"מ דחי שפיר דאותו רוב שמורה שלא פחות מחצי לב' מורה ג"כ שגם לו אין פחות מחצי ב' צדדים כנ"ל ולפטרו משבועה. אמנם ז"א דע"כ לא כ' תוס' הנ"ל דחשיב רוב רק כשנדמה מחצה רק דא"ח לצמצם ושוב שגם הספיקות משהו יותר או משהו פחות או שוה או מכוון בין ב' עיירות דהספק כיון שנראה שוה רק מה שא"א לצמצם שוב מכריע ספק שוה. אבל כשהספק על כולו אין ספק הרחוק דבצמצום שוה מכריע כלל ליחשב רוב. א"כ כאן בשלמא אם היינו יודעין שהגביהו ביחד רק דא"א לצמצם שפיר היה שייך כנ"ל דמכריע צד ששוה ביחד בצמצום לב' הספיקות השוים שמא רגע קודם משום א"א לצמצם כנ"ל. והיינו סיפא דיש עדים או מודים דבאמת חולקין בלא שבועה אף דאא"ל כנ"ל. ולע"ד זה הפי' בגמ' ח' דקמ"ל מגבי' מ"ל קני כו' דמ"מ לא הול"ל בהאי לישנא דפשיטא. ולהנ"ל א"ש דמודים שהגבי' ביחד או עדים ומ"מ טוען שרגע קודם אף שנראה ביחד. וי"ל דשוב ע"ז יש רוב כנ"ל. ויש לדחות: וא"כ כשטוען כל א' שרק לבדו הגבי' והב' תפס בו אח"כ וע"ז הספק אין ספק זה שבצמצום ביחד מכריע כלל לשוי' רוב כנ"ל. וא"כ לא שייך טעם הנ"ל שיחשב ראי' ועדות והוי רק ספק ככל ספיקות כנ"ל. אמנם למאי דאמר לעיל דראוי להיות מפקינן ויהא מונח כמו במנה שלישית רק הטעם דחולקין משום דתולין דתרוייהו בהדי הדדי הגביהו והחלוקה י"ל אמת ולרש"י דליכא ודאי רמאי רק שהגביהו ביחד וכל א' סבר שהוא קודם כנ"ל ע"ש. וא"כ שוב י"ל כנ"ל. דמה"ט צריך לישבע על חצי כיון דכל מה שנוטל החצי ולא מוציאין שיהיה מונח הוא רק מצד שאנו מחזיקין שביחד הגביהו וכל א' סבור כנ"ל. ואי הגביהו יחד ואא"ל שוב יש רוב שלשני עכ"פ מחצה וחייב הוא שבועה מדר"ח. ואעפ"כ אין ראיה זו פוטרו משבועה מטעם דגם לו יש רוב דז"א דהא לענין הספק שיש עוד שמא רק חבירו הגביהו והוא משקר לענין זה אינו מכריע כלל הס' שמא ביחד רק דהי' הדין יהא מונח אבל הוא לא יטול. ושפיר צריך לישבע מדר"ח כנ"ל. דע"ז יש רוב שלא יטול יותר מחצי דממ"נ אם לא הגבי' ביחד יש רמאי והדין יהא מונח ואי ביחד שוב רוב: וממילא לענין שיטול חצי יש עדות שאין לו יותר מחצי ומ"מ לענין חיוב השבועה דאין רוב לפוטרו דהשבועה על הספק שחבירו לבד הגבי' כנ"ל. ואף דבזה הס' הדין יהא מונח עכ"פ לא יטול רק בשבועה דהרא"ש ז"ל כ' גבי ס' וס' וע"א דקי"ל יניח דצריך לישבע נגד העד ע"ש וע"כ דחשיב ליה כפירת ממון אף שלא יקח רק מניח. כן י"ל גם להיפוך מה שלא יהי' הדין יהא מונח רק יטול חשיב ממון כנ"ל. אך הילך חשיב כיון דההעדאת עדים אינו שהוא של הב' רק הממ"נ שאינו בחזקתו שיטול. וזה כבר נגמר ע"י האנן סהדי כנ"ל. כיון שהדין שאינו נוטל יותר מחצי אינו בחזקתו ולא חסר כלום. ולכך דחי. משא"כ אי הילך חייב שוב י"ל כנ"ל. ולא קשה כי היכא דא"ס להאי כנ"ל. ואף שיש לדחות מ"מ י"ל דעכ"פ איתא דכוותה בדאורייתא חשיב כנ"ל שיהי' שייך התקנת חכמים כנ"ל: עוד י"ל דודאי ידע דתקנה היא שלא יהא כו' אולם מסיפא קשה דז"א חצי שלי וזה כ"ש. דלכאורה לא שייך כלל התקנה על שניהם דהאומר חצי שלי בלא התקנה יצטרך לישבע מה"ת דמ"מ הוא אי הילך חייב ומ"מ לא יטול יותר מרביע שבחזקת שניהם כנ"ל. ועל השני האומר כ"ש ג"כ לא שייך שיהיה תוקף כו' דהא השני מודה שלא תקף בחנם רק חציה שלו וכיון דלא שייך התקנה למה לא ישאר כדין תורה שזה מ"מ וישבע מה"ת וזה יטול ג"ח בלא שבועה כנ"ל. אך בזה י"ל שוב שהאומר כ"ש צריך לשבע מדר"ח באמת בלא תקנה כיון דע"כ האומר חצי שלי ישבע קודם דהוי מ"מ. ואחר שנשבע שוב חשיב העדאת עדים דאנן סהדי דמה דתפוס היינו הרביע שכבר נשבע או מצד דרוב ב"א א"נ לשקר או דעכשיו דחייב שבועה ונשבע דלא שייך איערומי כו' דאמר גמ' ח' כו' שוב יש ראיה דאית ליה מגו דכ"ש כיון דגם עתה נשבע וגם הב' יצטרך לשבועה מדרבנן גם כשיאמר כולה שלי כנ"ל. וא"ל מגו דלהחזיק כנ"ל. ולא שייכי כל התי' דתוס' ונ"י. וחשיב העדאת עדים על רביע דגם האומר כ"ש צריך לישבע מדר"ח כנ"ל. רק אי הילך פטור לא שייך זה דמקצת שמודה ודאי הילך הוא ודחי כנ"ל. ומייתי אידך דר"ח דהילך חייב ושוב תנא תונא מסיפא. ור"ש דהילך פטור שוב שייך התקנה גם על האומר חצי שלי וממילא תיקנו גם על הב'. ור"ח סבר דלא הוי מתקני כו' וסבר מסברא דע"כ הילך חייב ושוב תנא תונא אקמייתא מסיפא כנ"ל: רש"י הילך לא הוצאתים ושלך בכ"מ שהן. תמוה בפקדון לא שייך לא הוצאתים. ומלוה קי"ל דגם ברשות בעלים ניתן להוצאה וקני מיד. וצ"ל כמו מפקיד מעות מותרין דישתמש בהן וכשמשתמש נעשה הלואה לא קודם וכשאומר לא הוצאתים ממילא שלו בכ"מ. וקמ"ל אף דא"י שמא הוציאם ולאו הילך הוא. אך זה כפירת שבועה וט' ספק. דלפי הודאתו הילך הוא. או אף מלוה ניהו דלהוצאה כו' מ"מ בהגיע זמן ולא הוציאם אפשר דאז אין לו רשות להוציאם דאף שהקנין מיד היינו מעכשיו כשמוציאם תוך זמן. משא"כ כשכבר חייב להחזיר שוב ברשותיה דמריה. אך ז"א דא"כ בקדושין תהיה מקודשת בהגיע הזמן במלוה ברשות בעלים. ובגמ' משמע דאין חילוק ורק בארוח ובההנאה ע"ש. [ועיין מ"ש לקמן בכונת רש"י בעזה"י]: שם והילך כו' פירש"י לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהן. ותמוה למה לא פי' ככל הפ' שנותן לו עתה. ועוד הא קי"ל מלוה ברשות בעלים להוצאה ניתנה. ואי בפקדון אצ"ל לא הוצאתים. ונראה דלא רצה לפרש שנותן עתה והיינו תוך כ"ד להודאה. וודאי דאם היה נותנו קודם ההודאה גם לר"ח פטור שאין כאן הודאה כלל א"כ ע"כ טעם דר"ח דכבר נתחייב בהודאתו ואין הילך דאחר הודאתו פוטרתו משבועה שבשעה שיצאה הודאה מפיו נתחייב וכמו לענין פטור דהדין כן. וא"כ איך מדמי הש"ס למתני' הא במתני' ענין אחר דכבר הילך קודם טענותיהם מיד שבאו לב"ד א"כ או דגם לר"ח פטור או דגם לר"ש חייב דטעמא דר"ש דתוך כ"ד להודאה כדבור דמי וכפרעו קודם ההודאה ואינו ענין למתני'. ולכך פי' דהילך באופן הנ"ל דמודה שכבר בחזקתו והיינו או במפקיד מעות מותרין דישתמש וכשהוציא קנאן ואי לא הוציא הוי פקדון וכמבואר פ' המפקיד. וממילא כשאומר לא הוצאתים ברשות מפקיד קאי. או בעיסקא דפירש"י קדושין פ"ב כיון דלא יהיב למשתי שכרא ע"ש. וכיון דקי"ל דמקבל העיסקא יכול לחזור בו כדין פועל ע"ש בח"מ וא"כ גם על חלק מלוה כשאומר לא הוצאתים בעיסקא וחוזר בו מלעסוק ברשות הנותן קאי והוי הילך. או די"ל דרש"י ז"ל ס"ל דגם במלוה דקי"ל להוצאה ניתנה היינו רק שאין המלוה יכול לחזור בו דהא נתן שיהי' הרשות ביד לוה להוציאן. אבל הלוה יכול לחזור בו קודם שהוציאם כיון דאפילו משלו פירעון בע"כ שמי' פירעון כיון שהי' לטובתו כן לענין כשלא הוציאו דהא זבין ולא איצטרכי ליה זוזי הדר זביני דאומדנא כו' כן מעות שלוה כשלא הוצרך לו אדעתא דהכי לא קנאן הגם דלענין אחריות אונסין לא מיפטר ע"י החזרה ה"ט משום דלא גרע משואל כדאמר בש"ס למ"ד מלוה בר"ב לחזרה ע"ש אבל עכ"פ מהני החזרה דלוה שנעשה פקדון וא"צ מלוה לקנין אחר במעות וכשאמר למלוה שאינו רוצה להוציאן וחוזר בו קן דמלוה בכ"מ שהן וא"י אח"כ הלוה לחזור בו ולהוציא שלא מדעת מלוה. ואפשר דכשקידש מלוה אח"כ בהמעות מקודשת. א"כ שפיר פירש"י כאן דכה"ג הילך הוא ודמי שפיר למתני' דע"י ההודאה הוי הילך מכבר ומ"מ פליגי ר"ח ור"ש. ורש"י ז"ל דייק מלישנא דאמר לר"ש כמאן דנקיט ליה מלוה בידו ואי באמת נותנו תוך כ"ד הול"ל משום דפרעון בע"כ שמיה פרעון ותוך כ"ד כדבור. ולכך משמע דבאמת אינו נקיט בידים גם אחר ההודאה רק שנעשה ברשותו ככל פקדון והוי כנקיט בידים כנ"ל. והא דלא פי' בפקדון ממש. משום דלטעמא דבפקדון גם כ"ה חייב דלא עשה לו טובה ומעיז. וכבר כתבתי לעיל בעזה"י דלא קשה תמיהת תוס' עליו ובהילך שפיר חייב פקדון אף דחשיב כ"ה. לכך ע"כ בא' מאופנים הנ"ל דשפיר עשה לו טובה גם במעות מותרין כיון דנתן לו רשות להוציאן ומ"מ הוי הילך כשלא הוציאן כנ"ל. אבל לדינא י"ל דרש"י מודה לכל הפ' בנותן תוך כ"ד דחשיב הילך כיון דבע"כ שמיה פרעון כנ"ל. ואפשר דגם לר"ח פטור כאלו פרע קודם. אך גם בדין הנ"ל הגם דאפשר כשאין מכירין שהוא אותו המעות אינו נאמן שלא הוציא מ"מ אין הודאתו מחייבו שבועה כיון דלפי הודאתו הוי הילך כנ"ל: תוס' דייקי דהלכה כר"ש מדאמר סתמא דש"ס לקמן ועוד הילך הוא בעבד גדול וקטן ובס' חפץ פ' דהלכה כר"ח ע"ש. וקשה ק' תוס' הנ"ל. ונראה לע"ד לישב דאין ראיה. דלכאורה קשה למה שכ' תוס' והוכיחו דגם לר"ג דט"ח והל"ב חייב רק שבועה הוא דחייב אבל משעורין פטור ע"ש ב"ק. וא"כ שם דפריך על עבד גדול כו' מה שטענו לא הודה ועוד הילך הוא א"כ משמע דהקושיא ועוד גם אי נימא דט"ח והל"ב חייב כר"ג מ"מ קשה דהילך הוא. והא אי כר"ג חייב שבועה ופטור מליתן העבד קטן אין חשיב הילך הא לא יתן לו כלל א"כ גם ק' שניה לא קשה אי כר"ג. אך י"ל הא לר"ג למה יתחייב שבועה איך חשיב הודאה כיון שפטור וע"כ הטעם דזה הפטור הוא מצד טענת התובע אבל מצד הנתבע הוי הודאה חשיב הודאה לחייב שבועה על החטין וא"כ פריך שפיר דמצד הודאתו לחוד הוי שוב הילך ופטור דהודאתו שכבר ברשותו ואם לא הי' התובע פוטרו או הודה הוי הילך ורק ע"י התובע לא שוב אין כאן הודאה ופריך שפיר כנ"ל: והנה י"ל טעם ר"ח ור"ש דהא פרעון בע"כ במקצת כ' הפ' דלא שמי' פרעון וא"י לכופו לקבל רק כל החוב. וא"כ לפי טענת תובע אינו הילך כלל דפורע רק מקצת. אך א"כ כופר זה עצמו דלפי הודאתו אינו מ"מ כלל שכשאינו חייב רק מה שמודה פורע כל החוב ופטור. ונ"מ למ"ד טענה ב' כסף וכה"ג וגם לפי הודאתו חסר פרוטה שוב לא הוי הילך ומצטרף הכל להודאה דחשיב ב"כ אף שלא כפר אלא פרוטה חייב כנ"ל: וא"כ י"ל דר"ח סבר כיון דבשעת הודאה נתחייב שבועה וכ"ז שאינו נשבע חייב הכל שוב חשיב פירעון במקצת מה שאומר הילך אח"כ ואינו פוטרו מהחיוב שבועה כיון דכמו שהוא החיוב שבועה כל שלא נשבע א"י לפורעו ע"כ המקצת כנ"ל. ור"ש סבר דאינו מתחיל חיוב שבועה כלל כיון דאומר הילך תוך כ"ד. ולר"ח חשיב כבר מחויב קודם שאמר הילך ועדיין כמו שאומר התובע והחיוב שבועה לא מהני הפירעון כנ"ל. וא"כ מיושב שם דאמר ועוד הילך הוא כיון דהוי טחוהל"ב רק לר"ג דמחייב והטעם כמ"ש דלר"ג דנין מצד הודאת הנתבע כמו שהי' בלי טענת התובע ומה"ט הוא דחייב ושוב הילך הוא. וא"כ לר"ג לכ"ע הילך פטור דהא לפי דברי הנתבע מצד עצמו בלא התובע הוי העבד קטן כל המגיע והוי הילך כנ"ל וגם לר"ח פטור אליבא דר"ג כיון שמצד טענת התובע פטור לגמרי ואינו הודאה רק מצד ההודאה לחוד ושוב הילך פטור גם לר"ח. משא"כ לדידן דלא כר"ג י"ל כר"ח דהילך חייב כנ"ל. ומדמי שפיר ג"כ למשנה דב' אוחזין דג"כ לדברי כל א' אינו רוצה שיחלקו ויקח חצי אף דחזי לקטנים א"כ אינו הילך רק לפי האנן סהדי: שם אנן סהדי דמה דתפוס הילך הוא. תמוה הלשון. ורש"י פ' אותו אנן סהדי דמה דתפוס כו' הילך. וחסר דידיה וגם ל"ל זה האריכות הול"ל מה דתפוס הילך הוא. וי"ל הפי' דהא חייב שבועה ולמה חשיב הילך הא מקרי רק גורם לממון משום מ"י דמשתבע אולם שם לטול משא"כ מה שבידו אף דצריך שבועה מ"מ כיון שבידו לישבע והוא שבועת אמת חשוב הילך א"כ מיושב שע"ז אנן סהדי שהוא אמת מחצה שלו והוא שבועת אמת שבידו והוי הילך ושפיר אנן סהדי דמה דתפוס הילך הוא היינו שבידו לישבע כנ"ל: |