דף ז - א
אלא, בהכרח, מאי אית לך למימר? שספק בר חיובא במעשר הרי הוא פטור מכח היותו ספק! ולכן, אין חובה לעשרו ממה נפשך, כי רק מי שהוא "עשירי" ודאי, אמר רחמנא שצריך לעשרו, ולא מי שהוא עשירי ספק, וכאן, כל מי שיוצא עשירי מהדיר הוא אינו ודאי עשירי, כי שמא יצא הפטור בתוך עשרת הטלאים, והוא אינו מן המנין, ונמצא שהוא אינו עשירי אלא תשיעי!
ואם כך, טוען אביי, הכא נמי, לגבי ספק פדיון פטר חמור, שהעמדתי באופן שיש תשעה טלאים מחוייבים במעשר, והעשירי הוא ספק פדיון פטר חמור, אין כאן חובת מעשר כלל, כי העשירי אינו יכול להתקדש היות ורק היוצא "עשירי ודאי" אמר רחמנא שיתקדש בקדושת קרבן מעשר בהמה, ולא עשירי ספק.
שהרי כאן יש לנו ספק שמא הטלה המסופק הוא אכן פדיון פטר חמור, והוא ממון כהן, ואינו מצטרף עם תשעת הטלאים. ונמצא שהעשירי היוצא מהדיר הוא ספק מעשר ספק אינו מעשר, ואם אינו מתקדש כלל בקדושת מעשר בהמה.
ולכן, אין לומר שיעשרוהו ממה נפשך, כי כל מקום שיש ספק, אין כלל חיוב מעשר בהמה.
ולכן, שפיר הוכיח רבה מהדין שהספיקות של פדיון פטר חמור נכנסים לדיר להתעשר, כיון שאין לכהן צד של זכיה בהם, אלא אמרינן "תקפו כהן מוציאין מידו", ואין הישראל פוטר את ממונו בממון כהן.
ועתה חוזרת הגמרא לדון בדברי המשנה במסכת טהרות, שהספיקות נכנסים לדיר להתעשרי.
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:
מאי "ספיקות"? באלו ספק בכורות עוסקת המשנה?
אילימא ספק בכורות עצמן, שמדובר בוולדות של בהמות טהורות, שיש ספק אם הם נולדו בכורות, או שקדמו להם לידות קודמות.
הרי זה לא יתכן שהם יכנסו לדיר להתעשר במעשר בהמה.
כי "העשירי יהיה קודש" אמר רחמנא [ויקרא כז לב]. והיינו מי שעתה, בשעה שהופרש למעשר בהמה, הוא מתקדש בפעם הראשונה בקדושת קרבן, הוא הראוי להעשות מעשר בהמה, ולא יהיה קדוש בקדושת מעשר מי שכבר היה קדוש בקדושת קרבן. וכגון בכור, שהוא קדוש כבר משעה שנולד, ואי אפשר להחיל עליו קדושה נוספת של קרבן מעשר בהמה.
אלא, בהכרח, מדובר כאן בטלה שהוא ספק פדיון פטר חמור. והיינו, שהיה לישראל ספק פטר חמור, והוא פדה אותו בטלה כדי להוריד ממנו את קדושתו, ובטלה הזה אין שום קדושה, ולכן מספק הוא נשאר בידי הישראל.
וטלה שכזה, כיון שהוא ממון ישראל בודאי, הרי הוא נכנס לדיר להתעשר במעשר בהמה, וכדרב נחמן.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו, מפריש עליהן עשרה שיין, כדי להוריד מהם את ספק קדושתם ולהתירם בגיזה ובעבודה, ומעשרן מעשר בהמה, והן, כולם שלו, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אלא שהעשירי הוא קרבן מעשר בהמה, והוא מקריבו, ואוכלו.
ועתה, לאחר שדחה רבה את הראיה של רב המנונא לפשוט את הספק במסותא [מהמשנה של ספק בכורות, שאסורים בגיזה ובעבודה], ולאחר שסייע רב חנניה לרבה [מהמשנה שהספיקות נכנסים לדיר להתעשר], חוזרת הגמרא לדון מה עלה בשאלה שהסתפקו לגבי המסותא:
מאי הוי עלה דמסותא? מהו פתרון הבעיה האם מותר לרחוץ במסותא זו, ששנים טוענים לבעלות עליה, ואחד מהם הקדישה.
תא שמע, בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק, מהא דאמר רבי חייא בר אבין:
הוה עובדא, אירע מעשה שכזה, והובאה שאלה שכזאת, בי, לפני רב חסדא, ורב חסדא הביא את השאלה הזאת, בי, לפני רב הונא.
ופשטה רב הונא לשאלה זו, מהא, מהכלל דאמר רב נחמן: כל ממון שאין הטוען לבעלות עליו יכול להוציאו בדיינין, לפי שאין לו ראיה לבעלותו עליו, הרי אם הקדישו - אינו קדוש!
וכאן, כיון שלאף אחד משניהם אין כל ראיה לבעלותו על המסותא, אין אחד מהם יכול להקדישה!
והיינו, שפשט רב הונא את הספק במסותא מהכלל של רב נחמן, שגם במצב שהחפץ אינו גזול, וגם כאשר יש למקדיש זכות לתוקפו [במקרה זה הוא מדין כל דאלים גבר], וגם כאשר מדובר בקרקע, אשר בכל ענין היא עומדת בחזקת בעליה, אפילו אם נגזלה על ידי אחר היושב בה, בכל זאת אין הוא יכול להקדישו, משום החסרון שאינו יכול להוציאו בדיינים, שמחשיבו כמי ש"אינו ברשותו".
ההבנה הזאת בכלל של רב נחמן, היא חידוש של רב הונא.
כי אילולי דבריו, היה מקום לומר, כי במקום שיש זכות למקדיש לתקוף, והוא נחשב כמחזיק בדבר [כמו בשנים אוחזים בטלית, שהוא מחזיק בצידו האחד של הבגד, או כמו במקדיש קרקע, שבכל מקום היא מוחזקת לבעליה], הוא כן יכול להקדיש, וכמו שהניח רבי זירא בצד אחד של הספק לעיל. ולא אמר רב נחמן את הכלל שלו אלא במקום שהוא לא נחשב כמחזיק, כמו מסותא מטלטלי שלא נגזלה, [וכמו כן, כיון שאין בחפץ קניני גזילה, אז לא קיים הכלל של רבי יוחנן, אלא רק הכלל של רב נחמן].
ומעתה, לפי ההבנה של רב הונא בכלל של רב נחמן, נפשט גם ספיקו של רבי זירא בתחילת הסוגיה, שגם בשניים אוחזים בטלית אין אחד מהם יכול להקדיש, על אף שיש לו זכות תקיפה [בשתק הלה ובסוף צווח], והוא מחזיק בצידה של הטלית, כיון שהוא ממון שאין אתה יכול להוציאו בדיינים.
אך הניחה עתה הגמרא הנחה, שהכלל של רב נחמן הוא, שהגדרת "אינו ברשותו" תלויה אך ורק ביכולת של הבעלים להביא ראיה על בעלותו. ולכן גם הניחה הגמרא, שרב הונא פשט מדברי רב נחמן שני דינים, לשני הצדדים:
האחד, שכל ממון אשר אתה יכול להוציא בדיינים, יכול הבעלים להקדישו, ואפילו הנגזל, יכול להקדיש את הדבר הגזול, עוד לפני שהוציאוהו מידי הגזלן, כיון שיש לו ראיות על בעלותו.
והשני, שממון אשר אין אתה יכול להוציאו בדיינים, אין הבעלים יכולים להקדישו, אפילו אינו נמצא עתה בידי הגזלן, ואפילו אין אדם אחר תפוס בו כלל, כמו במסותא, שאין אחד תפוס בה, ואפילו אם יש לו זכות תקיפה [מדין כל דאלים גבר], ואפילו אם מדובר בקרקע, שנחשבת כעומדת בידי בעליה בכל מקום, גם אם אחר גזלה ויושב בה, כיון שהוא אינו יכול להוציא את ממונו בדיינים.
ולפי ההנחה הזאת, תמהה הגמרא על הדין הראשון:
הרי משמע, כי, הא, אם היה הנגזל יכול להוציאו לממון זו בדיינין, שהיתה לו ראיה על בעלותו, והקדישו, היה הקדישו קדוש, אף על גב דעדיין לא אפקיה, שעוד לא עמד בדין והוציאו, בכל זאת היה חל הקדשו!?
כי כאמור, מלשונו של רבי חייא בר אבין משמע, שרב הונא פשט את הבעיה מהכלל של רב נחמן לשני הצדדים, באומרו שהכל תלוי ביכולת המקדיש להוציאו בדיינין: אם הוא יכול להוציאו בדיינין חל ההקדש מיד, עוד לפני שהוציאו, ואם הוא אינו יכול להוציאו, לא חל ההקדש.
והרי לא יתכן לומר שאם יכול להוציא בדיינים חל ההקדש אפילו כשלא הוציאו:
והאמר רבי יוחנן: מי שגזל ממון מחבירו, ולא נתייאשו הבעלים מהחפץ הנגזל, שניהם אינם יכולים להקדישו, לא הבעלים ולא הגזלן. זה, הגזלן אינו יכול להקדישו לפי שהגזילה אינה שלו. וזה, הנגזל, אינו יכול להקדישה, לפי שאינה ברשותו.
וסתם גזילה, הרי יש לבעליה ראיה שהיא שייכת לו, והוא יכול להוציאה בדיינים, ובכל זאת אמר רבי יוחנן, שאינו יכול להקדישה, כי חפץ גזול נחשב "אינו ברשותו", ולכן אינו יכול להקדישו, אפילו אם יש לו ראיה על בעלותו ויכול להוציאו בדיינים.
ועל קושיה זו מתרצת הגמרא:
מי סברת שבמסותא מטלטלין עסקינן, כגון גיגית, שמתרחצים בה, שיתכן לגוזלה, ובא רב הונא לפשוט מדברי רב נחמן שאפילו אם גזלה אחד מהם מהשני, יכול השני להקדישו אם היתה לו ראיה, כיון שהוא ממון שאתה יכול להוציאו בדיינים, ולכן הקשת על כך מדברי רבי יוחנן?! לא כך הוא.
אלא, הכא במסותא מקרקעי עסקינן, במרחץ הבנוי על הקרקע, והוא אינו בר גזילה, כי קרקע אינה נגזלת, כיון שגם אם יושב בה גזלן, כמצויה ברשות בעליה היא נחשבת. וכלפי מרחץ שכזה, שפיר פשט רב הונא מדברי רב נחמן גם את הצד השני, דכי יכול הבעלים להוציאה בדיינין, יכול הוא להקדישה גם אם תקפה השני והחזיק בה, כיון דברשותיה של בעליה האמיתי, שיש לו ראיות, קיימא! [53]
סיכום סוגיית "תקפו כהן", לפי שיטת רש"י.
א. רבי זירא הסתפק, האם כאשר שנים אוחזים בטלית, יכול אחד מהם להקדישה מכח זכותו לתפוס [כגון, כאשר השני שותק ולבסוף צווח].
ב. רבי זירא ידע את שני הכללים, של רבי יוחנן, שנגזל אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, ושל רב נחמן, שממון אשר אין יכול להוציאו בדיינים אינו קדוש, ובכל זאת הוא הסתפק במקרה של שניים אוחזים בטלית, כי שמא זכות התקיפה [בשתק ואחר כך צווח], כאשר הוא אוחז בצידיה של הטלית, גורמת שאין כאן חסרון שאינו ברשותו.
[ואת הצד השני, שבכל זאת הוא אינו ברשותו, למד רבי זירא מדרשת הפסוק "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש", בעוד שרבי יוחנן ורב נחמן אמרו את שני הכללים שלהם מסברא!]
ג. ומביאה הגמרא את הבעיה במסותא, שאחד משני הטוענים לבעלות עליה הקדישה, ויש שם זכות של תקיפה מדין כל דאלים גבר, ויש ספק אם חל ההקדש.
ומנסה הגמרא לפשוט את הבעיה של מסותא מהדין של קדושת ספק בכור, מתוך הנחה שקדושת הבכור נובעת מזכות הכהן לתקוף מהישראל [בשתק הישראל ולבסוף צווח].
ד. ודוחה הגמרא, שקדושת בכור באה מאליה, ואינה תלויה בזכות הכהן לתפוס, וכמו כן מוכיחה הגמרא את הכלל ש"תקפו כהן מוציאין מידו".
ה. ולבסוף מביאה הגמרא את פשיטות הבעיה מדברי רב הונא, שהוא סבור שהכלל של רב נחמן, שכל ממון שאין אתה יכול להוציאו בדיינים אין אתה יכול להקדישו, אמור גם במסותא, על אף שיש לו זכות תקיפה, ואפילו במסותא מקרקעי, שמצויה היא בידי בעליה.
ולדבריו, גם במקרה של רבי זירא, אינו יכול להקדישה כיון שאינו יכול להוציאה בדיינים.
תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: שנים שהיו אדוקים בטלית שהיו אוחזים בה בידיהם, זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה.
מחוי ליה הראה לו, היינו, רמז לו רבי אבהו כלפי מעלה, באצבעותיו, שיש לו להוסיף ולומר "ובשבועה", שהחלוקה היא רק כשנשבעים, וכמבואר במשנתנו. [54]
אך תמהה הגמרא על מה ששנה רב תחליפא שכל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת:
אלא מתניתין, משנתנו, דקתני בה דפלגי בהדדי, שהם חולקים את הטלית בשוה, ולא קתני בה "זה נוטל עד מקום שידו מגעת", היכי משכחת לה?
אמר רב פפא: משנתנו מדברת בכגון דתפיסי בכרכשתא, בחוטי האריג הנמשכים מהבגד בקצהו, שאינם מחזיקים בבגד עצמו.
אמר רב משרשיא: שמע מינה ממה ששנה רב תחליפא "זה נוטל עד מקום שידו מגעת", ומשמעותו היא שדבר הנתון בידיו של אדם הרי הוא שלו, גם אם חלקו האחר של אותו דבר נתון בידי אדם אחר, כי בדומה לזה, גם לגבי קנין חליפין, הנעשה באמצעות נתינת "סודר" מהקונה למקנה, די בכך שיתפוס המקנה בידיו חלק מן הסודר, כדי שייחשב הדבר שאותו חלק כבר קיבל המקנה מן הקונה, ובכך נקנה החפץ שברצונו להקנות לקונה, ואין צורך שיתפוס המקנה את כל הסודר.
ולכן, האי סודרא, ה"סודר" [שהוא בגד או אריג קטן, כמו מטפחת], המשמש לקנין חליפין, אם הושיט הקונה את הסודר למקנה כדי שבמשיכת המקנה יקנה הקונה את החפץ של המקנה, כיון דתפיס ביה המקנה בחלק מן הסודר בגודל של שלש אצבעות על שלש אצבעות, [שהוא שיעור הראוי להקרא בגד בפני עצמו], קרינן ביה את דברי הכתוב האמור במגילת רות לגבי קנין חליפין "ונתן לרעהו", משום דחלק זה של הסודר התפוס בידו, כמאן דפסיק דמי, כאילו הוא נחתך מהבגד [לגבי בעלותו על אותו חלק], וקני המקנה את הסודר, ובכך הוא מקנה את החפץ שהקונה קונה ממנו. [55]
אך תמהה הגמרא: ומאי שנא דין זה מדרב חסדא? דאמר רב חסדא: הנותן גט לאשתו, והיה חוט קשור לגט, ונתן את הגט לאשה, אך היה הגט בידה ומשיחה [הקצה האחר של החוט] בידו של הבעל, הרי אם היה החוט חזק דיו עד כדי שיכול הבעל למשוך בכח את החוט, ולנתקו לגט מידי האשה, ולהביאו אצלו, אז היא אינה מגורשת.
ואם לאו, אם החוט לא היה חזק עד כדי שיכול הבעל למשוך את הגט מן האשה, הרי היא מגורשת.
והניחה הגמרא, שאינה מגורשת כשיכול הבעל למשוך את הגט אליו משום שנאמר בנתינת הגט "ונתן בידה", ומוכיחה הגמרא, שכל עוד יש בידי הנותן למשוך את הדבר הניתן אליו, אין זו "נתינה". ולכן היא מקשה, מדוע לגבי נתינת הסודר נחשב הדבר לנתינה, על אף שהנותן יכול למשול אליו!?
ומחלקת הגמרא: התם, בגט, אין החסרון בנתינה, אלא שם החסרון הוא משום ש"כריתות" בעינן, יש צורך שנתינת הגט תהיה באופן של הבדלה גמורה בין הבעל לאשה, וליכא! אם יכול הבעל למשוך אליו את הגט, אין בכך הבדלה גמורה ביניהם.
הכא, לגבי סודר, נתינה בעינן, והא איכא.
אמר רבא: שנים שהיו אדוקים בטלית, אפילו אם היתה טלית מוזהבת, חולקין אותה בשוה.
ותמהה הגמרא: פשיטא!?
ומתרצת: לא צריכא, דקאי דהבא בי מצעי. שנמצא הזהב באמצע הטלית, ובכל זאת חולקים את החלק המוזהב בשוה, אף על פי שהטלית הזאת אינה מתחלקת לגמרי בשוה, שהרי כל אחד מקבל את החלק שאגוד בו לעצמו, ורק החלק שאינם אגודים בו מתחלק ביניהם.
אך תמהה הגמרא: הא נמי פשיטא!? שהרי החלק שאינם אגודים בו מתחלק בשוה!
ומשנינן: לא צריכא, דמיקרב החלק המוזהב לגבי דחד.
מהו דתימא, דאמר ליה זה שאגוד בטלית בקרבת החלק המוזהב, לשני: פלוג הכי, יש לחלק את הטלית לרוחבה, ואני זכאי לקבל את החלק המוזהב הקרוב אלי.
קא משמע לן דאמר ליה הלה: מאי חזית דפלגת הכי, לרוחבה, פלוג הכי, לאורכה, והזהב יתחלק בין שנינו. [56]
תנו רבנן: שנים שהיו אדוקין בשטר חוב, המלוה והלווה.
מלוה אומר: שלי הוא, ונפל ממני, ומצאתיו, ועדיין לא פרעת את חובך.
ולוה אמר: שלי הוא, ופרעתיו לך, ולכן החזרת לי אותו, וממני נפל -
יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי.
והניחה הגמרא שכוונתו לומר, שאם יבואו עדים ויאשרו את החתימות שעל השטר, ויאמרו זו היא חתימת ידינו, הרי השטר בחזקתו, כשטר כשר לגבות בו, שעדיין לא נפרע.
רבן שמעון בן גמליאל: יחלוקו. [57] נפל ליד דיין, [לקמן תבאר הגמרא שהכוונה היא, שיש בו אישור של בית דין על נכונות החתימות], לא יוציאו עולמית.
רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו שאינו שטר פרוע, וגובה בו המלוה.
אמר מר, רבי אמר בברייתא: יתקיים השטר בחותמיו.
ותמהה הגמרא: וכי גבי ליה מלוה כוליה לכל החוב הכתוב בשטר!?
ולית ליה, וכי לא סבור רבי את האמור במתניתין "שנים אוחזין בטלית, יחלוקו"!? [58] ומשנינן: אמר רבא אמר רב נחמן: אכן, בשטר מקוים, שיש בו אישור בית דין על החתימות, דברי הכל, יחלוקו, וכשיטת משנתנו.
כי פליגי, בשאינו מקוים. [59]
רבי סבר, אם מודה הלוה בשטר, שכתבו, עדיין המלוה צריך לקיימו, וכל עוד אינו מקיימו, נאמן הלווה לטעון פרוע הוא, וכפי שתבאר הגמרא להלן את טעמו.
ואי מקיים ליה, פליג, ולכן, כאן ששניהם אחוזים בו, מתחלקים המלוה והלוה בסכום החוב, כדין שנים אוחזים בטלית. כי היות והתקיים השטר, שוב לא נאמן הלוה לטעון פרוע, אך מאידך, זכאי הוא להפטר ממחצית החוב כיון שהוא אחוז בו וטוען שממנו הוא נפל.
ואי לא מקיים המלוה ליה, לשטר, לא פליג, לא זוכה המלוה במחצית החוב, אלא הלווה נאמן לטעון פרוע הוא.
ומבארת הגמרא [ביאור מיוחד כאן, כמבואר בהערה] מדוע לא זוכה המלוה במחצית החוב למרות שהוא מחזיק במחצית השטר בידו:
מאי טעמא? היות והשטר הזה, כל זמן שלא קויים, חספא חרס בעלמא הוא.
מאן קא משוי ליה להאי שטרא לשטר הגון? - לוה.
והלוה הא קאמר דפריע! [והוא נאמן מדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", כמבואר בהערה].
ורבי שמעון בן גמליאל סבר, מודה בשטר שכתבו, אין צריך המלוה לקיימו, כי לדעתו, אין נאמנות של הפה שאסר שיש ללוה, יכולה לגבור על כח השטר שיש למלוה, כי ברגע שהתקיים השטר על ידי הלוה, יש לו למלוה עדים על החוב הכתוב בו, ושום נאמנות אינה יכולה לגבור על עדות עדים.
ולכן, כאן ששניהם אחוזים בשטר, אף על גב דלא מקיים ליה, יחלוקו. וממשיכה הגמרא לדון בדברי הברייתא: נפל ליד דיין, לא יוציאו עולמית.
הערות
[53] עיין בגליון הש"ס, שהבין רבי עקיבא איגר את דברי הגמרא, שלמסקנה, במסותא מטלטלים אינו יכול להקדישו אפילו אם יכול להוציאו בדיינים, ואפילו לא תקף אותה השני. והקשה מדוע כאן לא יוכל להקדישו, והרי אין כאן כל קניני גזילה במסותא, ויש לו ראיה שהיא שלו, ורק יש כאן אדם אחר שטוען לבעלות מבלי שתהיה לו ראיה לדבריו, ואם כן, מה מונע אותו להקדישו! ? והחזון איש תירץ, שהחסרון הוא בכך שהשני יכול לתקפו ולהעלימו לפני שהוא יצליח להוציאו בדיינים, ודבר זה כשלעצמו עושה את המסותא המטלטלים לדבר שאינו ברשותו. אלא שעדיין יש לתמוה מהיכן למדנו דין זה, והרי בשני הכללים של רבי יוחנן ורב נחמן לא נרמז דין זה! ? ולפי ביאורנו בגמרא [המבוסס על לשון רש"י בד"ה "מקרקעי", שרב הונא בא לפשוט מדברי רב נחמן גם את הצד שאם אתה יכול להוציאו בדיינים הקדישו הקדש, והעמידה הגמרא את הצד הזה דוקא במסותא מקרקעי, שגזלה אחד מהם, וחל הקדשו משום שקרקע אינה נגזלת], הרי במסותא מטלטלים אם אכן לא גזל בידים, אלא רק היה דין ודברים ביניהם, ויש למקדיש ראיה שהיא שלו, גם רב הונא מודה שהוא יכול להקדישו, וכטענתו של רבי עקיבא איגר! ולא קשה קושייתו. והאילת השחר תמה על תירוץ החזון איש, שלפיו החילוק בין מסותא מטלטלי ובין מסותא מקרקעי הוא רק בכך שמסותא מטלטלי יכול השני להבריחם ולהעלימם, ולפי זה תמוה מה שכתב רש"י, בד"ה מקרקעי "דכל היכא דאיתיה, ברשות מריה קיימא, דקרקע אינה נגזלת, ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה, הקדישו הקדש". כי לאיזה צורך אמר רש"י שהקרקע ברשות מריה קיימא כל היכא דאיתיה, והרי גם אם לא היתה הקרקע ברשות בעליה היה אפשר להקדישה משום שקרקע א אפשר להעלימה.
[54] ומבואר בגמרא שכל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין. ומיהו נחלקו הראשונים במה שאמר רבי אבהו "ובשבועה", האם השבועה היא על השאר, כלומר, על חלק הבגד שבו הם לא תפוסים או שנשבע על הכל, אפילו על מה שתחת ידו. ובתוס' שם לא גרסו "והשאר בשבועה". ומבארים הטעם, כיון שנתקנה השבועה שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, הרי מטעם זה משמע שיש לו להשבע אף במה שהוא תופס בידו. אלא ששיטת הרמב"ם בהל' טוען ונטען פ"ט ה"ט דלא כהתוס', אלא שהשבועה מעיקר הדין היא רק על השאר. וזה לשונו שם: זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל, בדין נטל. מבואר מדבריו, שרק על השאר יש שבועה, ממה שכתב והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, משמע שהשבועה היא על השאר בלבד, אלא שהוסיף בדבריו שכל אחד יכול לגלגל על חבירו שבועה אפילו על מה שתפס. הרי שמעיקר התקנה של שבועה בשנים אוחזין, היא אינה על מה שתפס, אבל מכל מקום מדין גלגול, יכול לגלגל עליו שבועה גם על מה שתפס. אבל בשיטת התוס' וכן המגיד משנה שם מביא, שכן הוא שיטת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א שנשבע על הכל, אפילו על מה שתפוס מעיקר התקנה.
[55] בגמרא מבואר דבגד שיש לאדם אחיזה בג' על ג' אצבעות נקנה הבגד ונחשב כאילו הבגד כולו בידו. ולמד כן מדקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת, אם כן משמע שאם יש בידו גע"ג מהבגד, קנוי ל, ו ולא צריך את כל הבגד בידו. ומה שצריך שיהיה בידו ג' אצבעות על ג', כי בפחות מזה אין למה שבידו חשיבות בגד, וכמו שכתב רש"י, שבפחות משלש אצבעות לאו בגד הוא. אבל בהא דתפיסי בכרכשתא דיחלוקו, כתב הרא"ש, פירוש, בשפת הבגד שאין ביד אחד ג' על ג' שיהא דבר חשוב שיטלנו קודם חלוקה. ומבאר הש"ך בסימן קל"ח סק"ד דהכלל שזה נוטל עד מקום שידו מגעת נאמר תמיד. אבל אם יש בידו ג' על ג', הרי יש בידו אחיזה חשובה כדי שנאמר שיטול קודם מה שתחת ידו, והשאר יחלוקו. אבל אם יש בידו פחות מג' על ג' אין ראוי לומר על מה שתחת ידו שיטלנו קודם חלוקה. אבל ודאי אם ירצה ליטלו קודם, אף שהוא פחות מג' על ג', יכול ליטלו קודם חלוקה. וברע"א שם על השו"ע מביא דעת הפרישה שחולק, וסובר שאם אוחז בטלית בפחות מג' על ג', יד שניהם שוה, ואין רשות לאחד ליטול מה שתחת ידו קודם חלוקה. ואם כן יתבאר הבדל בין הש"ך ברא"ש לדעת הרע"א, לפי הרא"ש גם על אחיזה בפחות מג' יש שם אחיזה, רק שאין חשיבות של בגד במה שהוא אוחז תחת ידו וכמו שכתב רש"י. ולכן, אם רוצה מכל מקום ליטול מה שתחת ידו לפני שחולקין, יכול לתבוע כן. אבל לפי רע"א אין שם אחיזה על פחות מג' על ג', ולא חשיב אחיזה כדי שיהא נחשב שיש כאן בגד תחת ידו. ולכן חולקין הכל בשוה.
[56] "אם היתה טלית מוזהבת חולקין פשיטא וכו"' הגמרא מיישבת שאיירי שהזהב היה קרוב לאחד מהם והו"א דיחלקו הטלית לאורכה כך שהזהב יפול לאחד מהם קמ"ל שחולקין הטלית לרוחבה. בקוב"ש ח"ב סימן ט' ס"ק ו' מסתפק בדין שנים אוחזין אם כל אחד נחשב מוחזק בכולו או שכל אחד נחשב מוחזק בחצי, ושם בס"ק י"ט דן בגמרא הנ"ל מה שהגמרא אומרת מאי חזית דפלגת הכי. שלכאורה אם כל אחד מוחזק בכולה, שייך לומר מאי חזית, אבל אם כל אחד מוחזק בחציה, הרי בפשיטות הוא מוחזק בחצי הסמוך אליו, ואם כן מה שייך לומר מאי חזית, הרי בפשטות כל אחד מקבל החצי הסמוך לו. וע"כ רצה הגרא"ו בקוב"ש לחדש, כ י מה שכל אחד נחשב מוחזק בחציה זה לא משום שהוא אוחז במקצת הבגד והשני אוחז בקצה השני ולכן כל אחד מוחזק בחצי, אלא הוא משום שיש דין יחלוקו, וכמו כל ממון המוטל בספק שחולקין, שנחשב כל אחד מוחזק בחצי מחמת דין חלוקה ולא מחמת האחיזה שהם מוחזקין. וכיון שדין החלוקה עושה אותם למוחזקים שפיר, שייך לומר מאי חזית. אמנם במהרש"א כאן העיר, מדוע לא קתני טלית מוזהבת חולקין בשבועה. ותירץ שמדובר כאן ששניהם מודים שהגביהו ולכן לא שייך שבועה. אבל לפי דברי המהרש"א, כששניהם מגביהים יחד, שניהם מוחזקים מכח הגבהתם. ואם כן חוזרת קושיית הקוב"ש למקומה, אם כששניהם מגביהים שניהם נחשבים מוחזקים, וכל אחד מוחזק בחצי, אם כן כל אחד מחזיק בחצי הקרוב לו, ומאי שייך לומר מאי חזית.
[57] ולמסקנא במקויים, לכולי עלמא יחלוקו. יש להקשות לשיטת רש"י ב ב, שכל היכא דאיכא ודאי רמאי לא אמרינן יחלוק, ו אם כן כאן הרי יש ודאי רמאי, ומדוע אמרינן יחלוקו, ולא יהא מונח, כמו בזה אומר אני ארגתיה, שלשיטת רש"י אומרים יהא מונח, ואם כן גם בשנים אדוקין בשטר נאמר כן. עיין בפנ"י כאן שהקשה על שיטת רש"י ותירץ דבריו בתירוצו וכן הובא לעיל בשיטה, שכאן לא שייך לומר יהא מונח, ממה נפשך: אם נאמר יהא מונח על דמי החוב, דהיינו שנוציא ממון מיד הלוה ונניחו עד שיבוא אליהו, זה לא מצאנו שנוציא ממון ע"י דין יהא מונח. ורק ממון שבין כך לא נמצא ברשות אף אחד והשאלה למי ליתנו אז אמרינן יהא מונח. אבל להוציא ממון ולהניחו עד שיבוא אליהו, זה לא שמענו. ואם נאמר שהשטר יהא מונח, אם כן לא מתקיים כאן דין יהא מונח, כי הלוה ירויח בזה שלא יגבו ממנו את החוב, ושמא הוא הרמאי. לכן כאן אומרים יחלוקו.
[58] לכאורה יש להבין, הרי נחלקו האחרונים במשנתינו אם גדר החלוקה במשנה הוא מספק או מדין ודאי, וכמשמעות לשון התוס' לעיל בדף ב ב. ואם נאמר שהדין יחלוקו במשנתינו הוא מספק, אם כן מה שייך לומר בשנים אדוקין בשטר יחלוקו, דהיינו שהלוה ישלם חצי מהחוב, והאיך אפשר להוציא מספק ממון מחזקתו? והרי הלוה מוחזק, ואמאי יחלוקו! ? ותירץ האבי עזרי בטו"נ פ"ט ה"ז קמא, עפ"י קושית רשב"א, כשיש "תרי ותרי" לענין חוב, הדין הוא שיחלוקו. והקשה הרשב"א אמאי יחלוקו, נימא אוקי ממונא בחזקת מריה? ותירץ, כיון שגם למלוה וגם ללוה יש חזקה, שהרי למלוה יש חזקת חוב קודם שנולד הספק של תרי ותרי, כי היה הלוה מחוייב למלוה, אם כן יש כאן חזקת חיוב למלוה, ואילו ללוה יש כנגדה חזקת ממון של אוקי ממונא בחזקת מריה, ולכן יחלוקו. ואע"פ שבאומר הלוה "איני יודע אם פרעתיך" הוא חייב, שם אין רגלים לדבר שפרעו, אבל כאן נולד ספק זה לפניך, ולכן יחלוקו. ולפי"ז תירץ האבי עזרי, שגם כאן, כשיש ודאי חיוב וספק אם היה פרעון, ויש ספק לפנינו על ידי ששניהם אדוקין בשטר, הרי ע"י התפיסה של שניהם נעשה לפנינו ספק אם פרע או לא, ובכהאי גונא הדין הוא שיחלוקו. וכתב האבי עזרי שכל הדין בגמרא כאן הוא רק אם טוען הלוה פרעתי. אבל אם היה טוען שהשטר שלי הוא לפי שכתבתי ללוות ולא לויתי, שאז הוא לא מודה כלל בחיוב, אז הלוה מוחזק, ואין מוציאין מידו, ולא יהיה דין יחלוקו. עוד יש להקשות, מדוע בשנים אדוקין בשטר אמרינן יחלוקו? הרי כל מה שלוה אינו נאמן לטעון פרעתי נגד שטר הוא משום שיש למלוה ראיה והוכחה נגד טענת הפרעון, "שטרך בידי מאי בעי". ואם כן, כששניהם אדוקין בשטר, ניחזי אנן: אם אכן גם כאן בתפיסת המלוה יש הוכחה של "שטרך בידי מאי בעי", מדוע שלא ישלם הלוה את הכל? ואם אין כאן הוכחה של " שטרך בידי מאי בעי", מדוע לא יהיה נאמן הלוה על הפרעון. והנה, הגר"ח הוכיח מדברי הרמב"ם שהגדר של "שטרך בידי מאי בעי" אינו הוכחה וראיה שהלוה לא פרע. שכך כתב הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה ולוה: המלוה את חבירו בשטר, צריך לפורעו בעדים. לפיכך, אם טען ואמר פרעתי שטר זה, אינו נאמן. אלא, אומרים לו, הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו! ולכאורה הסדר ברמב"ם לא מובן כי אם שטרך בידי מאי בעי הוה הוכחה, אם כן, הרמב"ם היה צריך לומר: לפיכך המלוה חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים, כיון ששטרך בידי מאי בעי! אלא, מוכח מהרמב"ם, שיש דין במלוה בשטר שצריך לפרוע בעדים, ורק לכן לא נאמן הלוה לטעון פרעתי כנגד השטר, וכמו המלוה חבירו בעדים ואמר לו במפורש: אל תפרעני אלא בעדים! שהרי יש כאן תנאי שהתנה המלוה שיפרע בעדים, ופרעון שלא בעדים לא ייחשב פרעון. וזהו דינו של הלוה. ובדומה לזה בשטר, נתחדש שיש למלוה זכות שיפרעהו דוקא בעדים, וכל עוד לא עשה כן, הרי שהמלוה נאמן על הפרעון. דהיינו, כל עוד שהשטר בידו, קיים החוב אלא אם כן פרעו בעדים. ולפי יסוד זה, "שטרך בידי מאי בעי" אין זה הוכחה שלא פרע, אלא כיון שהשטר בידי, יש לי הזכות של נאמנות על הפרעון, ואם כן, בשנים אדוקין בשטר, מובן היטב מדוע יחלוקו. כי באמת מה שתפוס המלוה אין זה הוכחה שלא פרע הלוה, ואעפ"כ, כיון שהוא אדוק בשטר, הרי הוא מוחזק על זכות הנאמנות בפרעון, וכששניהם מוחזקים, בזה שייך לומר יחלוקו.
[59] מבואר בגמרא, שאם שניהם אדוקין בשטר מקויים לכולי עלמא יחלוקו. כי פליגי רבי ורשב"ג בשטר שאינו מקויים, דמלוה אומר ממני נפל, ולוה טוען שפרעו, ונאמן הלוה, וצריך המלוה לקיימו. וזהו דקאמר יתקיים בחותמיו, ורשב"ג סובר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואין נאמן לומר הלוה פרעתי, והלכך הוה כשטר מקויים ששניהם אדוקין בו, ויחלוקו. יעויין בבית הלוי ח"ג סימן מ"ב סק"ג, שעומד על לשון הגמרא המאריכה בביאור הטעם מודה בשטר צריך לקיימו, שאמרה "מאי טעמא? חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא, לוה, הא קאמר דפרע", ולא מצאנו בשום מקום שמאריכה הגמרא לבאר מדוע מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ומבאר הבית הלוי, שיש לעיין, למה נאמן הוא כאן לטעון פרוע במיגו שהיה יכול לטעון מזוייף? והרי הוא ירא לטעון מזוייף פן יאמתו את השטר, ולא הוה מיגו. כי מגו הוא כאשר אדם טוען טענה ורוצים אנו להאמינו בזה שיכל לטעון טענה יותר טובה, אם היה רוצה לשקר. אבל אם הוא ירא לטעון את הטענה ההיא, לא הוה מיגו. ואם כן, כאן, שטוען פרוע, מדוע הוא נאמן במיגו דמזוייף, והרי הוא ירא לטעון מזוייף פן יבואו העדים ויכחישוהו. לכן מבאר בית הלוי, כי כל מה שנאמן לטעון פרוע, זה רק עד שיבואו עדים, אבל אם יבואו עדים ויקיימו את השטר, לא יהיה נאמן לטעון פרוע. וכן טענת מזוייף, הוא נאמן רק עד שיבואו עדים, אבל אם יבואו עדים ויקיימוהו, לא יהיה נאמן יותר, ולכן בכהאי גונא הוה מיגו, כי הרי אינו מפסיד כלל במה שטוען פרוע יותר מאם יטען מזוייף, ולכן זה לא נחשב מיגו דירא. ושאל הגר"ח, הרי כאן בשנים אדוקין בשטר, לרבי נאמן הלוה בטענת פרוע במיגו דמזוייף. ויש לעיין, הרי במה שטוען פרוע, הוא מסתכן פחות מאשר אם יטעון מזוייף. כי אם יבואו לאחר מכן עדים ויקיימו את השטר, הרי אם הוא טען תחילה פרוע, בכהאי גונא ששנים אדוקין בשטר, כיון שעתה הוא מקויים, הדין הוא שיחלוקו, ויצטרך לשלם רק חצי. אך אם הוא טען תחילה שהשטר מזוייף, הרי הוא כמי שטוען לא לויתי כלל, וכל האומר לא לויתי דינו כאומר לא פרעתי (לחלק מן הפוסקים שגם בטענת מזויף נחשב כאומר לא לויתי). ואם כן, אם יתקיים השטר, יצטרך לשלם הכל, כיון שטען תחילה מזוייף. ובכהאי גונא, שבטענה השניה, שיכל לטעון, יש סכון גדול יותר מאשר בטענה הנוכחית שהוא טוען, לא אמרינן מיגו, כי זה בכלל מיגו דירא. ואם כן, מדוע הוא נאמן כאן? ומתוך כך אומר הבית הלוי, מובן היטב מדוע הגמרא דוקא כאן, בשניים אדוקים בשטר, מאריכה לבאר את טעם היותו נאמן יותר מכל מקום. כי בכל מקום שהלווה טוען על שטר שהוא פרוע יש לו מיגו שהיה יכול לטעון מזוייף, כי הסיכון שהוא נוטל על עצמו שווה בשני הטענות. וזה עצמו סיבה להאמינו בטענת פרוע. אבל כאן זה לא מיגו טוב, משום שירא לטעון מזויף פן יפסיד הכל אם יבואו העדים, ואילו אם יטען פרוע הוא יקבל חצי, אם יבואו העדים ויקיימוהו. לכן הגמרא כאן מבארת נאמנותו אפילו בלא מיגו, אלא משום שיש כאן נאמנות של "הפה שאסרהוא הפה שהתיר". כי הרי בלי שום טענות הלוה, השטר הזה שנפל הוא חספא בעלמא, ובלא הודאת הלוה, אפילו אם רק ישתוק, השטר הוא לא כלום. והשטר נהיה שטר רק על ידי טענת הלוה, במה שהוא טוען שהשטר נפרע, ולזה אמרינן: הפה שאסר ואמר שהשטר הוא שטר, הוא הפה שהתיר, שנאמן גם לומר שהשטר נפרע. ולפי"ז יוצא, שהנאמנות של הפה שאסר היא לא מטעם מיגו, וגם כשאין מיגו יש לו נאמנות של הפה שאסר. וזהו הטעם של רבי. ולכן הגמרא כאן מאריכה לבאר את הטעם מדוע מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כאן, בשונה בשאר מקומות בש"ס, שאפשר להסתפק בהם בטעם של מיגו בלבד.
ובהדיא בבכורות פרק אחרון אמר רבא מנין הראוי פוטר.
מאי הוי עלה דמסותא ת"ש מהא דאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש.
הא יכול להוציאו אע"פ שלא הוציאו קדוש. ומקשי' עלה והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהן אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וקי"ל דלא מקשינן לא ממשנה ולא מברייתא ולא ממימרא אלא אם היא הלכה. ועוד לא דחאוה להא דר' יוחנן אלא פירקו על דבריו ואמר מי סברת מסותא מטלטלא היא וקשיא עליה הא דר' יוחנן לא כי קאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין וכו' האי ממון קרקע הוא וכיוצא בו האי מסותא מקרקעא הוא דקי"ל קרקע אינה נגזלת ולעולם ברשותיה דמרא קיימא הלכך אם יכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא ושפיר קא מקדיש. האי דקתני שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה ובשבועה אוקימנא בשאדוקין בטלית עצמו ומתני' דקתני חולקין הטלית שני חצאין ונוטל כל אחד חציה בשאדוקין בנימין שבקצותיה והן הנקראים כרכשתא. ופשוטה היא.
דייק רב (אשי) [משרשיא] מינה מדקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת ש"מ דהאי סודרא כיון דתפיס ביה ג' אצבעות על ג' אצבעות הרי הוא קנין לתופסן ואע"ג דלא פסיק כמאן דפסיק דמי ולא אמרי' עד דמשיך ליה כוליה לא קני ליה אלא אע"ג דלא משיך ליה לכוליה קני לההוא דתפס וכן הלכה.
אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת והזהב קרוב לגבי חד ברחבה של טלית ואם יחלקוה לרחבה לשני חצאין יבא הזהב בחלקו של אחד יכול האחד לומר זה שבינינו לאורכה נחלקה כדי שנחלק בטלית ובזהב והדין עמו:
ת"ר שנים אדוקין בשטר כו' אסיק' בשטר מקוים דברי הכל יחלוקו. ושאינו מקוים ומלוה אמר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך היה ופרעתיך ונתתי לך [וממני נפל] אם נתקיים בחותמיו יחלוקו דברי ר' דרבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וקי"ל כרבי.
מחוי ר' אברהם ובשבועה. פי' הרב אב ב"ד דלעד מקום שידו מגעת מחוי שעל השא' מאי קמ"ל מתני' היא דקתני חולקין בשבוע' ומה לי תפיסי בכרכשתא מה לי אדוקין בה על השאר כשם שחולקין בזו כך חולקין בזו וכלם בשבוע' וכן נרא' דודאי על מה שבידו מחוי אבל בה"ג כתו' מחוי ר' אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכן דעת הרמב"ם בפ"ט מה' טוען ונטען:
מחוי ר' אבהו ובשבועה. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' טוען ונטען פ"ט ה"ט) השאר נוטלים בשבועה. ונראה לי שהוא ז"ל למדה מדאמר רב אשי האי סודרא אי אית ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי, ולא בעינן עד (דמשייר) [דמשיך] ליה, דאלמא כמאן דפסיק לגמרי חשבינן ליה, ובדפסיק לגמרי לא משביעין ליה עליה. ואינו מחוור, דאם כן (ל)ר' אבהו מתניתין אתי לאשמועינן. ועוד דהא טעמא דמתניתין משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, ואפילו במאי דתפסי בידייהו איכא למיחש להכי. והנכון דאפילו מאי דנקטי בידייהו קא מחוי דאין נוטלין אלא בשבועה, והא דרב אשי הכי קאמר, כיון דלא פליג בה אידך ולא [י]הבינן ליה כוליה למאן דתפיס ביה, כמאן דפסיק דמי, דאלו השאר חברו חולק עמו, ומיהו בשבועה כר' יוחנן.
האי סודרא כיון דאית ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי. איכא מאן דדייק מהא, דאי בעי [מקנה] למפסק ולישקול, שומעין לו, מדאמרינן הכא דכמאן דפסיק דמי. וליתא כלל דהכי קאמר כמאן דפסיק דמי על מנת להחזיר, דקנה על מנת להקנות הוא, וכדאמרינן בנדרים בפרק השותפין (נדרים מח, ב), ורב נחמן אמר קנה על מנת להקנות קנה, דהא סודרא קנה על מנת להקנות הוא וקני. ואף על גב דאמר ליה רב אשי, ומאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס לה לא מיתפיס, רב אשי ספוקי מספקא ליה, ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב נחמן, ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב אשי, ומאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן. ועוד דקיימא לן קנה על מנת להקנו תקנה, ואמרינן נמי בקדושין בריש פרק קמא (ו, ב) גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, בכלהו קנה, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא חליפין קנה על מנת שתחזירהו לי הוא. והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג', כתב הרמב"ם ז"ל (הל' מכירה פ"ה ה"ז), שאלו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי. נראה שדקדק אותה מדרב חסדא, דאמר גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת. וליתא, דהתם הא אסיקנא טעמא, משום דבעי נתינה וליכא, אבל הכא דנתינת כלי בעינן, הא ליכא.
הא דרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו וכו'. כתבתיה בגטין פרק הזורק (גיטין עח, ב ד"ה גט) בסייעתא דשמיא.
הא יכול להוציאו קדוש כו' והאמר ר' יוחנן כו' מכאן נ"ל ברור שאין אדם יכול להקדיש מלוה בשטר שיש לו אצל חבירו דהא ליתא ברשותו ומחוסר גוביינא ומיהו מטלטלי' דפקדון יכול להקדישה דבכל דוכתא ברשותא דידי' נינהו כמ"ש הרי"ף ז"ל וכדמוכח עובדא דההוא גברא דאיתיי' קרי דפ' הספינה:
מחווי ר' אבהו ובשבועה פי' הראב"ד ז"ל דעל עד מקום שידו מגעת מחוייב שעל השאר מאי קמ"ל מתני' היא דקתני חולקים בשבועה ומ"ל תפסי בכרכשתא מ"ל אדוקי' בה אבל בה"ג כתב מחוי ר' אבהו ובשבועה חולקי' את השאר וכן כתב הרמב"ם פ"ט מהלכות טוען ונטען:
האי סודרא כיון דתפיס כו' כמאן דפסיק דמי איכא מאן דדייק מהכא דאי בעי מקנה למפסק ולמשקל שומעים לו מדאמרי' כמאן דפסיק דמי וליתא כלל דה"ק כמאן דפסק ע"מ להחזיר דמי דקני ע"מ להקנות הוא וכדאמרינן בנדרי' פרק השותפים ורבי נחמן אמר קני על מנת להקנות קני דהא סודרא קנה ע"מ להקנות הוא וקנה ואע"ג דא"ל רב אשי מאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס בי' לא מתפיס רב אשי ספוקי מספקא ליה ולא שבקי' מאי דפשיטא לי' לר' נחמן במאי דמספקא ליה לרב אשי ועוד דקיי"ל קני ע"מ להקנות קני ואמרי' נמי ריש פ' דקדושין גבי הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בכלהו קני לבר מאשה דלא לימרו אשה נקנית בחליפי' אלמא חליפי' קנה ע"מ שתחזירהו לי הוא וכתב הרמב"ם דהיכא דלא נקיט בידי' ג' על ג' אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי נראה שלמדו מר' חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דכריתות בעי' וליכא אבל הכא נתינת כלי בעי' והא איכא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
כבר בארנו במשנה שכל ששנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו' שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת בלא שבועה ושאר הטלית שבאמצע חולקים בשבועה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמגלגלין זה לזה שבועה על מה שתחת ידם וגדולי המפרשים כתבו שאף מה שתחת ידם צריכין שבועה לא למדנו משמועה זו אלא שאם תפש זה מכאן הרבה וזה מכאן מועט שזכה כל אחד במה שתחת ידו אבל מ"מ דוקא בשבועה שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם והרי כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו':
סודר שקונין בו מן הקונה למקנה אין צריך לחתכו להיותו מוחלט ביד המוכר אלא כיון שנוטלו בידו הרי הוא כנפסק וכאלו כלו בידו ותלמידיהם של גדולי המפרשים כתבו בשם רבותיהם שאם אותו החפץ שקונין בו צריך למקנה ושאם לא הוא נשאר ערום הואיל ואם רצה לחתכו אינו יכול לחתכו לא קנה אבל אם אינו צריך לו קנה והרי הוא כנפסק ואע"פ שלענין גט אמרו גט בידה ומשיחה בידו אם המשיחה חזקה כל כך שאע"פ שהגט בידה אם לא תקפוץ ידיה אלא על הצד שהיא קופצת עכשו והוא רוצה למשוך את המשיחה הוא יכול לנתקו ולהביאו אצלו ואין חשש לחוט להשבר אינה מגורשת ואם לאו מגורשת טעם הדבר מפני שלכריתות הוא צריך אבל בזו אין אנו צריכים אלא לנתינה ר"ל שיתן לו הקונה דבר זה שלו על שם שכמו שהוא מקנה לו דבר זה בלא שום הערמה כך הוא מקנה לו אותו דבר בלב שלם והוא הוא שנקרא קנין זה חליפין והרי מ"מ יש כאן נתינה ומ"מ צריך שיהא בסודר זה שלש אצבעות על שלש אצבעות שהוא ראוי לטומאה אבל פחות מכן אין זה כלי ואנו צריכין בקנין זה לכלי כמו שיתבאר ויש מפרשים שלא הוצרכנו לכך אלא בבא מבגד גדול אבל חתכת בגד קטן אף בפחות משלש אצבעות ואין זה כלום שאין זה נקרא כלי וגדולי המחברים כתבו שכל שיש בו שלש אע"פ שאינו אוחז ממנו שלש אם יכול לנתקו מיד המקנה ולהביאו אצלו קנה ויקשה לי על דבריהם שהרי למטה אמרו בפי' שאין אומרים הואיל ומ"מ אף לדעתם כל שאינו יכול לנתק צריך שיאחוז ממנו שלש אצבעות שהוא שיעור כלי:
טלית זה האמור במשנה שהוא נחלק אם הוא דבר שאין חלוקתו מפסידתו חולקין אותו בגופו ואם היה בריח של זהב ארוג בראשו אצל האחד אין אומרים יטול כל אחד חלק הסמוך לו ויזכה הלה בכל הזהב אלא חולקין לארכו ונמצאו חולקין אף בזהב ומ"מ כל שחלוקה שבגופו מפסידתו ואינו ראוי להם חולקים אותו בדמים כמו שיתבאר למטה:
מלוה ולוה שנמצאו שניהם אדוקים בשטר חוב שלהם מלוה אומר שלי הוא ר"ל שלא פרעתני ונפל הימני ותפשת בו מצד זה או תקפתה ממני ולוה אומר הן שלך היה אלא שפרעתיך אם המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר שנמצא השטר מקויים בלא הודאת הלוה נשבע זה שחייב לו חציה וזה שאינו חייב לו חציה האחר ויחלוקו ואם השטר ממנה יפרע חמשים ויפטר כלל ידוע לכל הנשבעין בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אם אין המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר ונמצא שאלו טען הלוה שטר זה מזוייף הוא היה רשאי בכך הרי הלוה נאמן שאפי' היתה כלה ביד המלוה כל שאינו יכול לקיים שטרו רשאי הלוה לומר כתבתי ופרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר שאע"פ שהלוה מודה בשטר שכתבו הואיל והוא עצמו בא לפסלו מצד אחר צריך המלוה לקיימו מצד אחר ואם אינו יכול לקיימו מצד אחר נאמן הלה בפרעתי ונשבע היסת ונפטר ומ"מ אין קורעין את השטר אלא מניחין אותו בידו שמא יקיימוהו אח"כ וכל שיקיימוהו אח"כ הרי הוא כשאר השטרות ורבותי כתבו שאם תבע לוה להוציאה מיד מלוה מניחין אותו ביד בית דין ולא יראה לי כן:
אילימא ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא וכו'. וזה שמא כבר קדוש ואם תאמר ספיקא הוא ושמא אינו קדוש הא אמרת עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק דודאי פטירי ועישורא בתרא אם יש גורן אחר יעמדו עד הגורן ואם לאו הרי הן כמי שאין לו אלא תשעה והוא דלאו בני עשורי נינהו וכולהו אמאי פטירי מעישור. הראב"ד.
ישראל שיש לו עשרה ספק פדיון פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. וטעמא דמילתא משום דאפילו ודאי פדיון פטר חמור מותר הוא בהנאה לישראל אלא שהוא ממונו של כהן הילכך השתא דהוה ליה ספק אוקי ממונא בחזקת מאריה והרי הוא ממונו של ישראל כשאר טלאים שלו ולפיכך מעשרן והן שלו. ובמסכת בכורות אמרינן דמשכחת לה אפילו בודאי פטרי חמורים כגון ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים והורישם לבן בתו כהן שאותו כהן חייב לפדותן שכבר נתחייבו ברשות ישראל ואלו פדאן הרי הפדיונות שלו ואם מת הכהן והורישן לבן בתו ישראל הרי ישראל זה עומד במקומו של כהן דיורש כרעא דמוריש הוא ופודה אותם בעשרה טלאים מן הדיר שלו ואחר כך מעשרן והן שלו. מפי רבינו. הריטב"א.
מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. הקשו בתוספות דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים. ותו קשה דמאי אתא רב נחמן לאשמועינן מתניתין היא. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דסלקא דעתך לא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר שלו אלו העשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוי סגי קמשמע לן רב נחמן דהרשות בידו להפריש עשרה והם שלו אף על פי שפוטר את אלו העשרה מן המעשר והיינו דקאמר והם שלו כל העשרה ואין צריך ליתן כלום לכהן. מורנו הרב נר"ו.
מאי הוי עלה דמסותא תא שמע וכו'. איכא למידק מאי דיוקא דקא מדייק הא יכול להוציאו וכו' הא רב נחמן בהדיא קאמר לה. ותו כיון דמרבי יוחנן קא מקשה לרב נחמן מאי מי סברת דקאמר דמשמע דאפשיטות דמסותא קאי כאן במקרקעי כאן במטלטלי הוה ליה למימר. ותו כיון דפשיטא ליה למקשה מדרבי יוחנן דכל מידי דלאו ברשותיה לא מצי לאקדושיה מאי קא מיבעיא ליה לעיל. ולקושיא בתרייתא הדין איכא למימר דלא דמיא דרבי יוחנן לבעיין דטלית דהתם תרווייהו אדיקו בטלית וכל חד מינייהו אית בידיה פלגא ומשום הכי איכא למיבעי אי מצי לאקדושה כולה הואיל ופלגא בידיה אבל דרבי יוחנן גזלה ליתא בידא דנגזל כלל ומשום הכי פשיטא למה דאין יכול להקדישה ואף על גב דלמפשט בעיין דטלית אייתינן לעיל ההיא דמסותא ומסותא אין הבעלי דינים אדוקים בה כלל לאו למימרא ששני הנושאין שוין הן אלא לומר שחמור כח הקדש שאפילו כשאינם אדוקים בהן ואינה ברשותו חייל הקדש. ועוד מסותא ליתא בידא דחד מינייהו ולית לחד מינייהו זכייה בגווה טפי מחבריה ומשום הכי מצי לאקדושה אף על גב דליתא בידיה ומשום הכי לא מצי למפשט בעיין דטלית ומסותא מדרבי יוחנן משום דטלית תרווייהו אגידי ביה ומסותא לא הוי חד מינייהו תפוס בה כלל ודרבי יוחנן חד מינייהו תפיס בה והויא ברשותיה אבל השתא דבעי למפשט דינא דמסותא מדרבי יוחנן דמשמע דמסותא הויא ברשותא דחד כמו גזלה פריך שפיר והאמר רבי יוחנן. ולקושיא תנייתא איכא למימר דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשלא מידי ולא קשיא ליה אלא מחמת פשיטותא דבעי מפשט.
וכדי שתבין זה התירוץ על מתכנתו יש לך לדעת ששלשה אופני דיוקא יש. או מן הקצה אל הקצה. או מן הקצה אל האמצעי. או מן האמצעי אל האמצעי. ונשים משל בנדון דידן או נאמר שמה שאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל בין קרקע בין מטלטלין והדיוק שמדייק הא יכול וכו' הוא כולל גם כן. או שכל ממון שאינו וכו' הוא כולל כנזכר והדיוק הוא פרטי דוקא בקרקע ובזה הקדישו הקדש וזהו מן הקצה אל האמצע או נאמר שאף על פי שמאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל לא איירי אלא בפרט אחד דאין למדין מן הכללות ואם כן גם הדיוק שאנו מוציאין הוא בפרט עצמו ובזה הוא מבואר דלא פליגי אהדדי שאנו יכולין לומר שהדיוק הוא מן הקצה אל האמצעי ומאי דקאמר כל ממון וכו' אף על פי שהוא כולל קרקע ומטלטלין הדיוק הוא בקרקע בלבד ורבי יוחנן לא איירי אלא במטלטלין ולא בקרקע או נימא דבין כללא דקאמר בין דיוקא דיליה לא הוו אלא בקרקע ורבי יוחנן במטלטלין קאמר. הא קמן דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשיא מידי וקושיא לא הויא אלא לפושט דבעי למפשט מסותא מדרב נחמן שבהכרח דינו שאין צריכין להיות שוין כיון דבעי למפשט מינה אמנם אנו רואין שמסותא מטלטלי הויא ממאי דבעי למפשט ממסותא להקדישה כי לא תקפה דטלית ואם כן עכשיו תהיה הקושיא עצומה לפושט היכי מצית אמרת דבמטלטלין אף על פי שאינה ברשותו הקדישו הקדש והאמר רבי יוחנן וכו'. והפושט השיב ההקדמה שהנחת אינה צודקת מסותא קרקע הויא ורבי יוחנן איירי במטלטלין. ואם תעיין במה שאמרנו תמצא הקושיא הראשונה מתורצת וזה שאם הקושיא היתה ממימרא למימרא לא היה צריך לדיוק אבל אין הקושיא אלא לפושט דבעי למפשט מדרב נחמן למסותא שמאחר שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש ולפי שלענין מסותא אין אנו צריכין לשלא יהיה קדוש אלא שיהיה שאינו יכול להוציאו בדיינים לפי שאינן תפוסין בו לזה לא שם אלא תנאי אחד והוא שיביא ראיה שהיא שלו אבל אין הכי נמי שהפושט יודה שצריך שיהיה הדבר ברשות מי שהקדישו רצה לומר שלא יהיה ביד האחר ואם כן בזה יצאנו מן הקושיא הראשונה. ועתה נתן מציאות לזה הדיוק ונאמר דהכי קאמר אין הכי נמי שלזו שבכאן די מה שהבאת אבל עם כל זה היה לך לפרש דבריך בשלמות דלא לשתמע מינייהו שני משמעיות ומהאחד ימשך הדין מוטעה והוא הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש והאמר רבי יוחנן וכו'. מהר"י אבוהב.
וזה לשון מ"ה נר"ו: מאי הוי עלה דמסותא וכו'. עד מי סברת וכו'. איכא עלה דהאי סוגיא תמיהי טובא. חדא דהאי מסותא אגב גררא מייתי לה הכא ואעיקר בעיין דטלית דהקדישה בלא תקפה הוה ליה למבעי מאי הוי עלה. ותו היכי אסיק אדעתיה דמסותא מטלטלי והא סתם מסותא מקרקעי. ותו בלאו האי פשיטיתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן ומשמע מהכא דמשום דפשיט מדרב נחמן פריך ליה מדקא משני מי סברת וכו' ותו כיון דידע תלמודא האי מימרא דרבי יוחנן אמאי לא פשיט מינה בעיין דלעיל דטלית ומה שכתבו בתוספות בתירוץ קושיא זו נראה לי דוחק. ותו דבעיין דהקדישה בלא הקפה דטלית לא ידעינן מאי הוי עלה. ויש ליישב דאי לאו פשיטותא דהכא לא קשיא מדרבי יוחנן אדרב נחמן דאיכא למימר דרב נחמן איירי במקרקעי או בפקדון והיינו דקאמר כל ממון דכל מקום דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ומשום הכי אם יכול להוציאו בדיינים מוקדשת ודרבי יוחנן איירי במטלטלי ומשום הכי אפילו יכול להוציאו בדיינים אינה מוקדשת אבל השתא דפשיט מינה ההיא דמסותא משמע דאיירי רב נחמן במטלטלי וכיון דאתינן למפשט בעיין דלעיל דטלית ממסותא משמע דבמסותא מטלטלי עסקינן ועוד דאתינן למפשט נמי מההיא דבכור משמע דכולהו במטלטלי איירי והשתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן. והא דלא פשטינן בעיין דטלית ולא דמסותא מדרבי יוחנן היינו משום דטלית איירי דתפיסי תרווייהו וכיון דתפיס בה והקדישה איכא למימר דחייל הקדש אכולה ומסותא נמי לא תפיס לה חד מינייהו ואיכא למימר נמי דחייל הקדש עלה כיון שאין כנגדו תפוס אבל דרבי יוחנן גזל ולא נתייאשו וכו' כולה בידא דחד ולפיכך לא מצי אידך לאקדושה והשתא ניחא דקאמר תלמודא מאי הוי עלה דמסותא דבשלמא בעיין דטלית איכא למימר כיון דתפיס בה חייל הקדש אבל מסותא לא תפיס לה ואמאי פרשי רבנן ומשום הכי בעי עלה דמסותא והשתא דפשטינן מררב נחמן דטעמא משום שאינו יכול להוציאו בדיינים ממילא אפשיטא בעיין דטלית שהרי אינו יכול להוציאו בדיינין ומדרבי יוחנן פשטינן דעדיפא מינה כיון דמטלטלי נינהו אפילו יכול להוציאו בדיינים לא מצי לאקדושינהו והשתא ניחא דקאמר מי סברת וכו' כלומר וכי בשביל דאתינן למפשט בעיין דטלית ממסותא סברת דבמסותא מטלטלי עסקינן וכו' עד כאן.
ופשטה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש. פירש רש"י והא מסותא נמי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הוא ולא קדשה. עד כאן. פירוש לפירושו דאף על גב דשתק חברו בשעה שהקדישה כיון דבשעה שבא להקדישה היה ממון שלא היה יכול להוציאו בדיינים גזרת הכתוב שאין אמירתו כלום ולא חייל עליה הקדש ולפי זה הא דפרשי רבנן מינה היינו משום מדת חסידות או משום דלא שמיעא להו הא דרב אבל אנן כי הא דרב קיימא לן. ולענין בעיין דהקדישה בלא תקפה יש לומר דהא נמי תפשוט מהא דרב דכיון דאין זה יכול להוציאו אינו יכול להקדישו ושתיקת חברו לא מעלה ולא מוריד וכן פירשו רבותינו בעלי התוספות וכן עיקר. הריטב"א ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: ומסקנא דאי אקדשה חד מינייהו מקמי דאתת לידא דחד מינייהו לא קדיש כיון דאינו יכול להוציאו בדיינים. מיהו אי תקפה חד מינייהו ואידך אישתיק אף על גב דצוח לבסוף מיחזי למימר דאי אקדיש האי דתקפה קדיש וצריך עיון. ואי יכול להוציאו בדיינים אף על גב דאכתי לא אפקיה ברשותיה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש. ודוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי משום דברשותא דמאריה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש אבל במטלטלי אף על גב דיכול לאפוקי מיניה דגזלן בדיינים דהוא גברא דצאית דינא ואיכא סהדי דגזליה אי אקדשיה מקמי דליפקיה מיניה אינו קדוש כדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם וכו'. וכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כגון דלא צאית דינא או דליכא סהדי אפילו קרקע אי אקדשיה לא קדיש בין אקדשיה גזלן בין אקדשיה נגזל. ובמטלטלי דלא כפריה כגון פקדון וכל דזימי ליה בדאיתיה בעיניה אי אקדשיה מאריה הרי הוא קדוש ואי נמי היכא דהדר גזלן בתשובה ואמר ליה לנגזל מהדרנא לך מאי דגזלתי מינך אי אקדשיה נגזל באפי גבאי ואמר ליה לגזלן באפי גבאי הרי זה לעניים אף על גב דליתיה בעין אינו יכול לחזור בו דכמעמד שלשתן דמי דיד גבאי כיד עניים הוא ואינו יכול לשנותה למצוה אחרת דכמי שבאה גזילה ליד גבאי דמי. מיהו במלוה כיון דלהוצאה ניתנה איכא מאן דאמר דאי אקדשיה מלוה לא קדשיה כיון דליתא בעין דכדבר שלא בא לעולם דמי ואי אקדשיה קמי לוה וקמי גבאי דהוה מעמד שלשתן אפשר לומר דקדשה ואף על גב דליתא למלוה בעין כדאמרינן גבי ההוא גברא דתקע ליה לתבריה בפרק ארבעה וחמשה והא ההוא לא הוה בעין וכיון דאקדיש קמי גבאי כמעמד שלשתן הוא וכן נמי בגזלן שרצה להחזיר גזילתו אף על פי שאין הגזילה בעין. (חסר כמו שלשה שורות).
שנים אדוקים וכו'. פרישנא לעיל דמשום הכי קתני אדוקין ולא אוחזין משום דאדוקין משמע אדוקין בגוף הטלית ואוחזין משמע דתפיסי בכרכשתא אלא דתלמודא לא אסיק אדעתיה הכי ופריך אלא מתניתין היכי משכחת לה. מ"ה נר"ו.
מחוי רבי אבהו ובשבועה. פירש הרב אב ב"ד דלעד מקום שידו מגעת מחוי שעל השאר מאי קמשמע לן מתניתין היא דקתני חולקין בשבועה ומה לי תפיסי בכרכשתא מה לי אדוקין בה על השאר כשם שחולקין בזו כך חולקין בזו וכולם בשבועה. וכן נראה דודאי על מה שבידו מחוי. אבל בהלכות גדולות כתוב מחוי רבי אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכן דעת הרמב"ם בפרק ט' מהלכות טוען ונטען. הרמב"ן והר"ן.
והרמ"ך כתב וזה לשונו: היו שניהם חולקין בכרכשין חולקין בשוה בשבועה לרמב"ם ומגלגל כל אחד מהם על חברו שכל מה שנטל כדין נטל. היכא דחד מינייהו תפיס ביה תילתא וחד מינייהו תפיס ביה ריבעא כתב הרמב"ם ז"ל את זה נראה שסובר שאינן משביעין זה את זה שבועה חמורה על מה שתופסין בידיהם כל אחד מהם אלא על השאר שבא לכלל חלוקה הוא שנשבעין שבועה בנקיטת חפץ בתקנת חכמים. מיהו מסוגיא דשמעתא ומלישנא דמרנא זצ"ל מיחזי דכי היכי דמשתבע שבועת תקנת חכמים על מאי דלא תפיס הכי נמי משתבע על מאי דתפיס והכי אמרינן ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא וקתני ישבע ומשני שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא וכו' אלמא דאפילו במאי דתפיס משתבע בתקנתא דרבנן. ע"כ.
אלא מתניתין היכי משכחת לה. ואם תאמר משכחת לה שפיר כגון דתפסי לה בצמצום האי מחצה והאי מחצה ובשלמא לספרים דגרסי והשאר בשבועה ליכא לפרושי מתניתין הכי דקתני זה ישבע וכו' ואי תפסי לה בצמצום ליכא שארא. אבל לספרים דגרסי מחוי רבי אבהו ובשבועה דמשמע דנשבע אפילו אמאי דתפיס הא שפיר משכחת דתפסי לה בצמצום. ויש לומר דאם כן יחלוקו מאי למימרא וכי תימא דחדושא משום שבועה יש לומר דבשלמא היכא דאיכא שארא מיגו דנשבע אשארא נשבע נמי אמאי דתפיס אבל אי ליכא שארא שבועה זו למה. אי נמי אפילו היכא דליכא שארא נשבע אמאי דתפיס כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וכו' והכא איכא למימר לא אפשר לצמצם ואם כן היכי משכחת לה. האי דקאמר אלא מתניתין דקתני וכו' נראה לי דהכי פירושו לפי גירסת הספרים דגרסי מחוי רבי אבהו והשאר בשבועה אי אמרת בשלמא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי היינו דמשכחת לה למתניתין דקתני זה ישבע וכו' כגון דתפסי לה בצמצום ויחלוקו בשבועה אלא אי אמרת דלא קאי שבועה אמאי דתפיס אלא אשארא אם כן מתניתין דקתני זה ישבע היכי משכחת לה הא ליכא שארא ומשני אפילו הכי משכחת לה דתפיסי בכרכשתא ומשום הכי בעי לאשתבועי ולפי שיטתו תירץ לו אבל קושטא דמילתא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי. מורנו הרב נר"ו.
וזה לשון ה"ר יהונתן: זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. כלומר ואם האחד תופס ברביעית הטלית והשני בשלישיתו כל אחד במה שתופס בידו מוחזק הוא והמוציא מחברו עליו הראיה והשאר מן הטלית בין ידו של זה לידו של זה חולקים בשוה ובשבועה אף על פי דחשבינן למה דתפס בידיה דדיליה הוא אפילו הכי מצריכינן להו שבועה על מה שבידו נמי כדמשבעינן להו נמי על מה דביני ביני כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותופס וכו' אלא מתניתין וכו' משנתנו שאינו מפרש זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו' כדמפרשינן כברייתא שמע מינה דחולקין כל הטלית בשוה היכי משכחת לה ומשני דתפיס ליה בכרכשתא פירוש בציציות שבראשי הטלית שאין אחד מהן מוחזק יותר על חברו כלום ומשום הכי פלגי ליה כל הטלית בלא שבועה והוא הדין דהוה מצי למימר דמיירי כגון שהיה אחד תופס עד חציו האחד והשני עד חציו האחר אלא משום דהוי מילתא דלא שכיחא שיתפוס כל אחד ואחד בידו עד חציו בצמצום לא פחות ולא יותר ומשום הכי לא תריץ הכי. עד כאן.
כמאן דפסיק דמי. פירוש וקונין בו ואף על פי שלא הגביה כל הבגד ובלבד שתפס בכל השלש על שלש דהא מאי דתפס בלחוד הוא כמאן דפסיק. ומיהו האי סודרא במתנה על מנת להחזיר הוא ואם רצה הלה להפסיקו אינו רשאי והכי מוכח בנדרים דאמרינן אמר רב נחמן קנה על מנת להקנות וכו' אמר רב אשי ומאן לימא לן דהאי סודרא וכו' דאלמא לרב נחמן אי תפיס ליה לא מתפיס והתם כרב נחמן קיימא לן דהכין סוגיא בפרק קמא וקידושין ועוד דרב אשי בלשון דילמא הוא דקאמר מאן לימא לן ולא שבקינן מאי דפשיט ליה רב נחמן משום מאי דמספקא ליה לרב אשי שכן מסורת הגאונים דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה הלכה כמאן דפשיטא ליה הילכך קונין בטלית שאולה אבל בטלית חברו אין קונין כיון דסודרא ומתנה הוא וכמאן דפסיק דמי. וכן כתבו התוספות. הריטב"א.
ומאי שנא מדרב חסדא פירוש בשלמא אי בעינן שיהיה כולו ביד מקנה כדכתיב שלף איש נעלו וגו' ושאני מתניתין דהא דנוטל עד מקום שידו מגעת היינו משום דאיכא נמי שבועה בהדי תפיסה היינו דרב חסדא אבל השתא דאמרת שמע מינה וכו'. מאי שנא מדרב חסדא וכו' אם יכול לנתקו וכו' הוה מצינא לפרושי דכיון דנתן בידה וקפצה ידה ואינו יכול לנתקו דהוי גט ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם לאו מידי יהב לה איהו והיינו דקאמר הכא אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו דמשמע בכל גוונא. והתוספות דחו פירוש זה דכיון דמשיחה בידו ובשעה דיהיב לה היתה ידה פתוחה והיה יכול להביאו אצלו ליכא נתינה כלל והשתא דקפצה ידה היא גרמה הנתינה ולא הוא וליכא נתינה כלל. מ"ה נר"ו.
ובגליון תוספות כתוב: ונראה דלא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא גרע מעקמה ליה חרציה ושלפתיה מאחוריו דכשר בפרק הזורק. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו. פירוש שאם ימשוך החוט להביא הגט אצלו או יביאנו כולו אצלו או יקרענו אינה מגורשת ואם לאו שלא יוכל לנתקו אצלו הוא מחמת דקות המשיחה בלא שתחזיק בו האשה אבל אם היה יכול להביאו אצלו בשלא תחזיק בו ומפני שהחזיקה בו הוא שאין יכול לנתקו ולהביאו אצלה אינה מגורשת והכי קאמר אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו כשלא תחזיק בו האשה אינה מגורשת ואם לאו מגורשת.
ור"י כתב שאפילו אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מפני שהחזיקה האשה בגט מגורשת כיון שברצון הבעל הגיע הגט לידה והיא קפצה ידו מתוך כך כאלו ברצונו תפסה דמי והרי היא מגורשת. וכתבו בתוספות דאף על פי כן לא סמך רבינו בזה למעשה והורה שיתן הבעל הגט לאשה ליד פתוחה ולא תחזיק בו עד שיתרוקן לגמרי מידו של בעל כדי לחוש לדברי רבינו תם ומסתברא דבהא ודאי לדברי הכל היא דכל שהבעל תופס בגופו של גט ויכול לנתקו אצלו אינה מגורשת ואף על פי שהוא מחמת כח האשה וכיון דכן צריך ליתנו לה ביד פתוח. עד כאן.
תנו רבנן שנים אדוקים בשטר. פירוש נקט אדוקים מפני שאין גופו ממון אלא לראיה שלו והתפיסה שבנייר אינה אחיזה לגבי השעבוד אלא לא שייך ביה שפיר לשון אוחזין דלעיל ומיהו זימנין דנקטי לישנא דאדוקים בעלמא כדאיתא המלוה והלוה פירוש דבדידהו איכא לפלוגי היכי פלגי לה לשעבודא דשטרא דשייכי ביה דאלו לאיניש דעלמא לא מהני אלא לניירא בעלמא ודינם בזה כמו בטלית.
ולוה אומר שלך הוא ופרעתיך וכו'. והוא הדין דיכול למימר כתבתי ללות ולא לויתי אלא דבעי לאוקמא בשטרי אקנייתא דמשעת קנין שעבוד נפשיה. הריטב"א.
ומ"ה נר"ו כתב שלך הוא ופרעתיו לך כיון דלית ביה הנפק הוה מצי למטען מזוייף אי נמי כתבתי ללות ולא לויתי אבל לא עביד איניש דטעין מילתא דאי אתו סהדי ומקיימי סהדותייהו הוחזק כפרן אבל השתא דטעין פרעתי אפילו יתקיים השטר לא נמצא כפרן דאימר קושטא קאמר ואישתלויי אישתלא שטרא ונשאר ביד מלוה. עד כאן.
יתקיים השטר בחותמיו. קשיא לי דהכי הוה ליה למימר יתקיימו תותמות שטר דלישנא משמע יתקיים השטר על ידי עדים החתומים בו ומשום הכי הוצרך רש"י לומר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא זה. ונראה לי דנקט יתקיים השטר בחותמיו. לאשמועינן דאם אפשר לקיים השטר על ידי חותמיו ממש עדיף טפי ממה שיעידו אחרים על חתימת העדים. מ"ה נר"ו.
ולית ליה לרבי שנים אוחזין. כלומר נהי דרבי לא חייש לפירעון כי מקיים ליה מכל מקום אמאי לא זכי ליה בחצי השטר ושעבודו מדין מציאה דאף על גב דאיניש בעלמא לא זכי בשטר אלא בכתיבה ומסירה לאו גופיה ממון. הריטב"א ז"ל.
הקשה הרא"ש ודילמא כרבי יוסי סבירא ליה כיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולא דמי למתניתין דמתניתין ליכא ודאי רמאי. ותירץ דאי כרבי יוסי לא הוה ליה למימר יתקיים אלא יהא מונח דדילמא יתקיים השטר ויגבה הרמאי. וקשה לי עלה דלא הוה ליה לאקשויי ממתניתין דמה ענין מתניתין להאי דאיכא ודאי רמאי. ויש לומר לפי שיטתו דפריך מה נפשך אי דמיא למתניתין אמאי ליגבי כוליה ואי לא דמיא למתניתין היכי אמרת יתקיים בחותמיו יהא מונח מיבעי ליה. והנכון בזה דדמיא למתניתין ממש דאימר פרע מחצה והוו אזלי לגבי סופר למכתב אגביה דפרע מחצה ואירע שתפס עמו הלוה ומשום דכל חד חזי לחבריה דטעין כולה שלי טעין איהו נמי הכי כדי שיבאו לידי חלוקה דהכי הוה קושטא דמילתא והשתא ליכא ודאי רמאי ודמיא שפיר למתניתין. מורנו הרב נר"ו.
מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והוה מצי לאפלוגי בעלמא בלא נפל אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דהכא דשניהם אדוקים בו יחלוקו ולא הוה מצי לשנויי טעמא דרבי משום דלא חייש לפירעון כמו רבי יוסי דמכל מקום מכח תפיסה שגם הלוה אדוק בו יש להחזיק בו את הלוה כמו כן. מהר"י כ"ץ ז"ל.
מאי טעמא חספא בעלמא. ואם תאמר דהא מסתבר טעמיה דרבי ולרבי שמעון בן גמליאל הוה ליה לתרוצי טעמיה ברישא דהכי אורחיה דתלמודא אף על גב דרבי שמעון בן גמליאל מיתני לבסוף. ויש לומר דאדרבה לרבי צריכינן למיהב טעמא דקיימא לן קיים שטרות דרבנן דמן התורה שטר גמור הוא. מ"ה נר"ו.
אין צריך לקיימו. הא דאמרינן אין צריך לקיימו ולא מהימן למימר פרוע במיגו דמזוייף משום דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' אלא דחכמים הצריכו קיום אחר שנתקלקלו הדורות ודוקא היכא דטוען מזוייף צריך קיום אבל בטענה אחרת במיגו דמזוייף לא מהימן דזיוף לא שכיח. הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלוה ולוה שהיו שניהם אדוקים ותופסים בשטר חוב האי אמר פרעתיך ואידך אמר לא פרעתני ומנאי נפל אי שטרא מתקיים בחותמיו יתלוקו. ואי לא מתקיים אי קא מודה ליה לוה דודאי איחייב ליה וכתב ליה האי שטרא והשתא הוא דפרעיה יתקיים בחותמיו נמי ויחלוקו. ואי לא מקיים ליה דליכא סהדי לקיומיה לחתימות ידא דסהדי דשטרא לא גבי ביה מידי ומשתבע היסת דפרעיה ונראה לומר דמותבינן לשטרא בידא דשליש עד דטרח מלוה וחזי אי לישכח סהדי לקיומיה. מיהו לא יהבינן ליה בידא דמלוה דילמא הדר טרח ומקיים ליה וגבי ליה כוליה וכן נראה לומר נמי אף על גב דאין הלוה מודה בשטר שכתבו היכא דאפשר לקיימו יחלוקה ובשבועה כתקנת חכמים דזה נשבע שלא פרע פחות מחציה וזה נשבע שאין לו לגבות פחות מחציה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא קיימו ישבע הלוה היסת ופטור להרמב"ם ואם קיימו המלוה אחר כך בבית דין הרי הוא כשאר שטרות וגובה בו על כרחו. מכאן למדנו שאף על פי שהלוה נשבע היסת לבטל שטרו של מלוה אין המלוה חייב להחייר לו שטרו ולכשיקיימו אפילו אחר זמן מרובה יגבה בו חובו. עד כאן.
רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. איכא למידק אמאי לא פליג בלישנא דתנא קמא וליתני יחזיר למלוה. ויש לומר דטעמיה דתנא קמא משום דכיון דנפל איתרע ומשום הכי פליג עליה רבי יוסי ואמר הרי הוא בחזקתו. ולא חייש רבי יוסי לפירעון פירוש בשלמא אי טעמיה דרבי יוסי משום דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לא קשיא מדידיה לדידיה דהכא במאי עסקינן בשטר דלא מטא זימניה. ואם תאמר אי לא מטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן. ויש לומר חדא דנפל. ותו דילמא איתרמי ליה זוזי ופרע ואלו אידך ברייתא דנתאלמנה או נתגרשה מטא זימניה ולפיכך חייש רבי יוסי לפירעון והיינו טעמא דרבי יוסי בעודה תחתיו דהוי בגו זימניה וטעמייהו דרבנן כיון דנפל אימר צררי אתפסה אבל השתא דאמרת דלא חייש רבי יוסי לפירעון כלל קשיא ומשום הכי הוצרך רש"י ז"ל לתת טעם כולל לרבי יוסי דשטר פרוע לאלתר זהיר ביה למקרעיה. מ"ה נר"ו.
גמ' אם היתה טלית מוזהבת חולקין ולא דקדק הכא לומר ובשבועה דאפשר דמיירי דמודו דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא משום דמקרב לגבי חד אמר פלוג הכי וק"ל:
ד"ה מחוי רבי אבהו וכו' עד ומ"מ שפיר מוכח וכו'. פי' דאי הוי הטעם משום שבועה ולא מטעם דכמאן דפסיק דמי הל"ל יחלוקו שוה בשוה אבל השתא שנוטל לאחר שבועה כל מה שתופס אפילו הוי יותר מהחצי על כרחך הוי מטעם דחשיב כמאן דפסיק דמי:
ד"ה אם יכול לנתקו וכו' התוס' מפרשים דאם יכול לנתקו אליו הוי פירושו דהיינו שידה פתוחה. וכשאינה פתוחה זה מקרי אינו יכול לנתקה אליו והוקשה להם דהא על כל פנים בשעת נתינה ע"כ צ"ל ידה פתוחה לכך כתבו נראה דאם היתה ידה פתוחה וכו' ופי' דהיתה ידה קפוצה גם בשעת נתינה אלא שהוא תחב הגט לתוך ידה. ור"ת פירש בע"א דלא הוי פירושו דיכול לנתקו או אינו יכול מטעם פתיחת היד או קפיצת' אלא איירי שידו היתה פתוחה מתחלה ועד סוף אלא דיכול לנתקה ואינו יכול לנתקה הכל תלוי בכבדות הגט ושיש כח בהמשיחה להביאו אצלו ולא תנתק. ונ"ל דמה שכתוב בתוס' שלפנינו ור"ת נמי פירש וכו' דיש למחוק תיבת נמי דהא ר"ת מפרש פי' אחר ממה שפי' התוס' לעיל מניה:
רש"י בד"ה ומשיחה שקשור בה בידו אם כו' הד"א:
גמרא וגבי ליה מלוה כו'. דא"ל לא חייש לפרעון כר"י דבסמוך דשאני הכא דאדוקין בו:
גמ' נפל ליד הדיין כו'. קשה נימא כל דאלים גבר וי"ל דלא מפקינן כיון שאחד תופס. ומ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף ב') בד"ה ויחלוקו משום דנפקד תופס בחזקת שניהם כו' היינו לסברת יחלוקו דהוי כאוחזין (ח):
גמ' רשב"ג סבר מודה בשטר כו'. וכ"ת נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר תירץ הרשב"ם בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) לא דמיא לשאר דיני שהפה שאסר כו' שאפילו אם היה זה מערער ואומר לא כתבתי לא היה לכו לחשוד את זה הלוקח בכך שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפין [והוא כמו שאמרו דבר תורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. כ"ז היה במוסגר מדברי המחבר] אלא שהחמירו חכמים להצטרך קיום שטרות היכא דמערער עליו הלכך כי אמר כתבתיו נהימניה למי שהשטר בידו ע"כ וכ"כ בהגהת מרדכי כאן:
בתוס' בד"ה מפריש עליהן עשרה שיים כו'. תימה כו' ומה צריך עשרה שיים. דא"ל דה"ק אם יש לו בזה אחר זה שהיה לו פטר חמור והפריש עליו שה ואח"כ נולד לו עוד פטר חמור וחוזר ומפריש דהא תנן פודין בשה אחד כמה פעמים:
בתוס' בד"ה אם יכול כו' ור"ת נמי פירש כו'. נראה להגיה יותר ור"ת פי' כו' ולמחוק מלת נמי. ואינו מוכרח דראיה לפסקו שצריך שיהיה בשעת נתינה ספר כריתות שלא יוכל לנתק אליו דאל"כ מאי דוחקיה דר"ת שלא לפרש כפשוטו [ולא הביאו ראיה מר"ת רק לענין דינא אף דפירש בענין אחר] ולפירוש ר"ת איירי בידה פתוחה מתחלה ועד סוף. ומה שאנו עושין בשעת נתינת הגט שצריכה לקפוץ מיד אע"פ שכ"ז איירי דוקא כשמשיחה בידו עיין בפוסקים:
גמרא ופשטה מהא דאמר רב נחמן כל ממון כו'. ברי"ף הגי' רב וכ"מ בתוס' ב"ק (ע) ד"ה אמטלטלין:
רש"י ד"ה שלך הוא ופרעתיו. והחזרת לי וממני נפל. קשה דא"כ ליפלוג ר' יוסי נמי בהא כיון דל"ח לפרעון ולולי פירושו הנל"פ דטוען דעתה פרעו ואולי יכוין דנאמן במיגו שעתה פרעו וכמו במודה בשטר שכתבו לרבי עיין ב"ב ס"ד ה ובתוספות שם:
גמ' במסותא מקרקעי. קשה לי הא עיקר החילוק בין מטלטלי למקרקעי דמטלטלין נגזלין וקם ליה ברשותיה דגזלן מקרי אינו ברשותו דהנגזל אבל קרקע אינה נגזלת ולא קם ברשותיה דגזלן. א"כ במטלטלין וגזל בלא קנין דלא קם ברשותיה דהנגזל ואינו חייב באחריותו וכדאיתא בב"ק עט ע"א במתני' הוי כקרקע דמנחי ברשותיה דהנגזל. וא"כ הכא במסותא דהגזילה במה דאמר דידי הוא וליכא קנין יכול להקדישו וצ"ע:
שם התם כריתות בעינן. עיין כתובות נ ע"ב תוס' ד"ה ואי וצ"ע:
רש"י ד"ה דכמאן וכו' דכלי בעינן. עיין לקמן מז ע"א ובתוס' ד"ה לאפוקי:
בתוספות בד"ה מפריש עליהן וכו' תימא דבפ"ק דבכורות וכו' עד סוף הדיבור. ולולי תמיהתם ה"א מלתא חדתא ליישב כל קושיות תוספות בחדא מחתא ונאמר דפשיטא לדברי האומרים דאיבעי' דתקפו כהן אי מוציאין או לא לא איפשטא ומה"ט פסק הרמב"ם אין מוציאין וכ"כ בש"ע י"ד סימן שט"ו ומיישבים ברייתות דספיקות נכנסים לדיר כ"א לפ"ד נמצא שיש כאן ספק דלמא תקפו כהן אין מוציאין וא"כ ה"ל ספק עשירי שאינו ראוי ליכנס לדיר כלל כדמסקינן וכולם מקולקלים ואעפ"י שהם מתרצין בענין דלא תקשה מ"מ מודו מיהת שאם אפשר למצוא איזה תקנה יותר מזו שנצא מידי כל ספיקות וחששות ודאי טפי עדיף אלא אפי' אם נאמר דנפשטא האיבעיא דתקפה מוציאין דמה"ט אמרינן דלא מיקרי ספק עשירי אלא כודאי משווינן ליה מ"מ שם ספק מיהא איכא פורתא ומכ"ש למ"ש לעיל בשם הגהות תקפו כהן דלענין מלתא דאיסורא לפטור אחרים ממעשר נשאר עליו שם ספק כמו לענין גיזה ועבודה אלא שמתרץ שם בדוחק מ"מ אם אפשר למצוא תקנה היותר טובה ראוי לעשות. ולפ"ז בא ר"נ לאשמעינן דהא דאמרינן במשנה דהספיקות נכנסין לדיר עם אחרים וודאין היינו היכא דא"א בע"א אבל אם יש לו עשרה ספק פטרי רחם חמורים אין אנו מתירין לו להפריש עליהם טלה א' כדין שהוא פוטר כמה פטרי חמורים ואח"כ יכנס אותו השה עם שאר טלאים לדיר להתעשר דהא איכא הני חששי דכתיבנא שמא אותו הטלה דין ספק עשירי עליו ואינו ראוי לדיר כלל מטעמא דספק עשירי ונמצא הוודאי מקולקלים אלא כיצד יעשה יפריש עליהם עשרה טלאים אף ע"פ שאינו צריך מ"מ הא לית ליה פסידא והיינו דמסיק מעשרן והן שלו א"כ לית ליה פסידא ואח"כ יכניס כל אותן הספיקות לדיר מיוחד כיון שהם עשרה ויעשר עלייהו מיניה וביה וא"כ ממ"נ הם מתוקנים מדין מעשר אם הדין פשוט דכל ספק פדיון בכור הוא לגמרי בחזקת ישראל לכל מילי א"כ כולם הן ממון גמור שלו וא' שיצא עשירי פטרם בדין ואי אמרינן דכיון שיש לכהן צד זכות בספק בכורים ה"ל כספק עשירי ואינם ראוים לדיר כלל אם כן כל שכן דכולם אין צריכים לדיר ומותרים לבעלים ואין להתעקש שמא מספיקא האחד הוא ודאי פדיון בכור והשני ודאי חולין להא לא חיישינן שהרי זה הספק אי אפשר להוודע והתורה העמידה כל הספיקות בחזקת ישראל המוחזק אלא דעיקר הספק שלנו אם הם אצל ישראל כוודאי ממונו או שהם שלו מספק ויש עליהם דין ספק עשירי נמצא דלענין זה ודאי כל אלו העשרה שקולים הם או כולם ודאי ממונו גמור הם או כולם שם ספק עשירי עליהם ואין צריך לדיר ושפיר יצאנו מידי כל החששות בזה ואם כן נתיישבו כל קושיות התוספות דהיא גופא אתא ר"נ לאשמעינן ודו"ק:
בגמרא שנים אדוקין בשטר וכו' רשב"ג אומר יחלוקו. כבר כ' לעיל שיש להקשות מכאן על פרש"י שכתב בריש מכילתין דדוקא במציאה ומקח וממכר דליכא רמאי אמרינן יחלוקו משא"כ בארגתיה דאיכא רמאי אמרינן יהא מונח והא הכא בשטר דאיכא רמאי ואפ"ה אמרינן דיחלוקו וע"ק דאפילו התוספות שנחלקו לעיל על רש"י בזה היינו אליבא דרבנן דר"י דוקא כמבואר למעיין שם משא"כ לר' יוסי אמרינן לעיל בגמרא להדיא דהיכא דאיכא רמאי אמרינן יהא מונח והכא חזינן לר' יוסי גופא דאיירי בהאי ברייתא ופליג בסיפא מכלל דברישא מודה דיחלוקו כאינך תנאי ונלע"ד ליישב משום דהאי דינא דיהא מונח עשי"א לעולם לא אמרינן להוציא ממון מיד המוחזק אלא שאותו דבר עצמו שמחולקין עליו ואין מוחזק בו לא זה ולא זה אמרינן שיהא מונח כמו שהוא עכשיו כדאמרינן בשנים שהפקידו ומה"ט גופא כתבתי דמאי דשקיל וטרי לעיל בגמרא לומר דבשנים אוחזין נמי נאמר שיהא מונח היינו למאי דמסקינן דתפיסי בכרכשתא והמותר אינו תופס לא זה ולא זה וא"כ על אותו המותר שייך יהא מונח דבכה"ג לאו לאפוקי מקרי אבל להוציא ממש לא שמענו וא"כ הכא בשטר לא שייך כלל לומר שיוציא הממון מיד הלוה ויהא מונח דמהיכא תיתי נאמר כן להורע כח הלוה לגמרי ולהוציא הממון מחזקתו ואם נאמר שיהא מונח אצל הלוה כמקדם אין זה דינא דיהא מונח אלא הלוה מרוויח לגמרי ושמא הוא הרמאי וכן א"ל נמי דהשטר יהא מונח כיון שעליו נחלקו דמכל מקום מה בכך כיון שהלוה יחזיק בגוף הממון ואם כן הורע כח המלוה המוחזק ג"כ בשטר לגמרי ומש"ה בכה"ג כו"ע מודו דיחלוקו כיון דאי אפשר בענין אחר ודו"ק:
שם וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתני' שנים אוחזין וכו' ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא דלמא הא דגבי ליה מלוה כוליה היינו משום דלא חיישינן לטענת הלוה שאומר שלך הוא ופרעתיו וע"כ שאומר שממנו נפל כדפרש"י ושמא סובר האי תנא דלא חיישינן לפרעון כדמוקמינן לקמן טעמא דתנא דסיפא דאומר הרי הוא בחזקתו משום דלא חיישינן לפרעון דמאן דפרע זהיר לקרוע השטר ויש ליישב דאף על גב דבסיפא איכא תנא דלא חייש לפרעון היינו בכתוב עליו הנפק דוקא אבל הכא דאיירי שאין עליו הנפק כדקתני יתקיים בחותמיו וא"כ מצי למטען כתבתי ללוות ולא לויתי הלכך אי טעין נמי פרעתי נאמן במגו. אלא דאכתי יש לתמוה למאי דקאמרינן ולית ליה מתניתין שנים אוחזין דהא לא דמי כלל למתני' דטעמא דמתניתין דאנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא ואדרבה אית לן למימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה משא"כ לענין שטר דלא תליא מידי בהכי ובפשיטות ה"ל לאקשויי מה"ת ליגבי המלוה כוליה אי משום דלפרעון לא חיישינן אכתי להימן במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי לכך נלע"ד ליישב בענין זה דבלא"ה קשיא לישנא דברייתא אמאי נקט לה באמת בהאי לישנא דאמר שלך הוא ופרעתיו ואמאי לא קאמר דהלוה טוען כתבתי ללוות ולא לויתי אע"כ הוי משמע ליה דאי הוה טוען הכי באמת היה הלוה נאמן בטענתו כיון שהוא מוחזק במעות ותפיסת הנייר לא מהני מידי מטעמא דפרישית דלא דמי למתני' אלא דוקא היכא דלא מצי למטען כתבתי ללוות ולא לויתי כגון שראו עדים השטר ביד המלוה בהכי קאמר שפיר דגבי ליה מלוה כוליה דמוקמינן לשטר בחזקת מרא קמא ואהא מקשה הש"ס שפיר ולית ליה מתניתין שנים אוחזין דקתני ישבע והיינו כדמסקינן לעיל תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל א' וא' הולך ותוקף בטליתו של חבירו כו' וא"כ משמע להדיא דאף על גב דאית ליה לחד מינייהו סהדי שהטלית היתה תחלה בודאי שלו אפ"ה לא מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא אלא הכל תלוי במה שאוחזין בה השתא וא"כ בשטר נמי אמאי גבי ליה מלוה כוליה כן נ"ל ודו"ק:
ת"ר ב' אדוקין בשטר מלוה א' כו' וממני נפל ומצאתיו ולוה א' שלך הוא ופרעתיו לך כו'. לכאורה למה נקיט במציאה ולא פשוט זה אומר שלי ואתה תפיס שלא כדין כו' דבמשנה בטלית מה דחלוקה י"ל אמת הוא משום דבהדי הדדי הגביהו בין לרש"י ובין לתוס' הוצרך לשנות מציאה או מו"מ דבסתם אין דרך להקנות חצי כמ"ש תוס'. משא"כ כאן דאין הזכי' מצד המציאה רק מה דחלוקה י"ל אמת דפרע מחצה כמ"ש תוס' ואין זה ענין להמציאה. ונראה דרבותא קמ"ל אף דנפל איתרע גם לפי טענת המלוה מ"מ כיון דמצאו בעצמו לא חשוב ריעותא וממילא לפי טענתו מצאו בעצמו ולא איתרע וזה תקף שלא כדין וספק אם איתרע ויחלוקו. ולכאורה אף מצאו בעצמו מ"מ איתרע דאטו ידע שימצא שלא נזהר. והיה אפשר דמטעם מיגו שהיה אומר שלא נפל כלל כיון שמוחזק והי' יחלוקו. והיה מוכח דנאמן במיגו ולא חשוב להוציא כיון שיש לו שטר אף דמודה דאיתרע שטרא. ועיין בטור בשם הרא"ש בהחזירו וא"י רק ע"פ דמשמע דחשוב מיגו להוציא דלא חשוב שטר כיון דמודה דאיתרע ע"ש מ"ש. אך הא משמע דגם בידוע שנפל ע"פ עדים ג"כ יחלוקו. היינו בראו שמצאו וא"י מי מהם או ביחד. ולרמב"ם דגם כשאחר מצא שטר חוב ועבר והחזירו למלוה גבי בו דלא מהני הריעותא רק שלא יחזיר. ואם כן מה שהמלוה תפיס ניהו דאיתרע מ"מ הא מוחזר לו. ואפשר דמכאן יליף לה. אבל לשאר פוסקים קשה. וצ"ל או דמיירי בלי עדים והיל"ל שלא נאבד כנ"ל או דלפעמים דרך שכחה כמ"ש תוס' ריש אלו מציאות. והדרך כשנזכר חזר ומצאו ולא איתרע כלל. דכשמצאו בעצמו מורה שדרך שכחה כנ"ל. ומ"מ ספק דהא לוה טעין שהוא מצאו והוא תקיף בו:
אך לכאורה הניחא בתפוסים כולו אבל בתפוסין רק בכרכשתא רק ממילא כתפוסים בכולו. א"כ על החצי שאין המלוה תפוס דאיתרע לא היה גובה אף בלא תפיסת הלוה רק אחר היה תפיס והי' מפסיד חצי רק מצד שאינו תופס הוא א"כ שוב חשוב שלוה תופס מחצה גם בחצי השנייה דהא גם הוא תופס כמוהו. והוי ככ"ש וחצי שלי דיטול מלוה רביע. וצ"ל דזה הכל דבר א' מה שבחזקתו ודלא איתרע ולכך החצי שחשוב תפוס ומוחזק ולא איתרע נוטל כנ"ל. והפירוש ומצאתיו הוא שבעצמו מצאו והלוה תקף בו. דאם הי' מודה שמצאו לוה אפשר לא גבי דמודה דאיתרע. רק במיגו אפשר דמהני אם חשוב שטר כנ"ל דמהני להוציא ולהחולקים לא מהני דחשוב מיגו להוציא. ומה"ט י"ל דגבי לוה נקיט רק שלך ופרעתיו לך ולא נקיט ג"כ ממני נפל כו'. משום דאצלו רבותא להיפוך אף שמודה דממלוה נפל נאמן במיגו דאצלו להחזיק וסגי מה שטוען פרעתיו להיות הדין יחלוקו. ואף שמודה שמלוה מצאו והוא תקף בו. דהוי כתפיסה שלא בעדים דנאמן דידי חטפי מגו דשלי ולא חטפי כו'. וא"כ קצת ראיה לפ' הנ"ל דאם לא כן לינקט רבותא גם במלוה דאף שאומר דלוה מצאו וממנו נפל ג"כ נאמן במיגו על מחצה שתפיס כתפיסה שלא בעדים וע"כ דלא מהני להוציא דלא חשוב שטר כנ"ל:
ולמ"ש הרא"ש ס"פ בתכריך דשייך יאוש בשט"ח ע"ש. ואף להפ' דלא מהני מבואר ס' ס"ו משום דאין אותיות נקנין במסירה. דאי ניקנין חשוב יאוש כמסירה מיד ליד להרבה פ' דל"ד להפקר וגם בהפקר יש דעות ע"ש. וא"כ לגבי לוה שנקנה במסירה שפיר נקנה ביאוש. ודמי לב' אוחזין בטלית דדנין ג"כ מצד המציאה שזכו ושייך בהדי הדדי הגביהו כנ"ל. ולפי זה נקיט דוקא מצאתיו שאם מודה מלוה דלוה מצאו קנאו ביאוש ולא מהני מגו דמלוה דאף לדבריו קנאו לוה ביאוש. ואף אי לא מהני יאוש להחוב כהח"ץ מ"מ לענין השטר מהני כמ"ש תוס' ומ"ש לעיל ע"ש. ואם כן אף דיהיה למלוה מיגו דמצאתיו מ"מ הוי שוב מיגו להוציא בלא שטר כיון שזכה לוה בשטר ביאוש לענין שאין שטר עכ"פ למלוה ע"ש. ולכך נפל נקיט רבותא דאף שמודה נאמן או מצ"ע או במיגו דחשוב דיש לו שטר כיון שמצא ומצאתיו דוקא דאל"ה לא מהני המיגו כנ"ל. משא"כ בלוה דמ"מ טוען פרעתי ואף דמצאו מלוה מה יזכה כיון שנפרע. ושוב נאמן במיגו שממני נפל כנ"ל. ולכך נקיט סתם כנ"ל:
יחלוקו לכאורה ל"ד לשניהם אוחזין דממון המוטל בספק חולקין גם לרבנן בב' מוחזקים. משא"כ בשטר דהלוה מוחזק בממון וכיון דשניהם מוחזקין בשטר וספק בשטר יד בעה"ש עה"ת ואיך יגבה מספק. וצ"ל דלא חשיב ספק רק אנן סהדי דמה דתפיס האי דידיה כו' כדאמר בגמ' גבי טלית. אך דוחק דשם כל מה שבי"א בחזקת שלו ומורה דיחד הגביהו. משא"כ כאן דאף בידוע שהגביהו יחד ג"כ ליכא כלל א"ס שנפרע מקצתו. וניהו דמדמי הש"ס לעיל גבי רכוב כו' דמוחזקות כקנין. וממילא כיון דנגד הלוה והמלוה הוי כשטר שנקנה במסירה לחוד ותפיסת המלוה מודה דשלו ותפיסת הלוה דשלו יחלוקו. מ"מ קשה דגם אם היה תרי ותרי על הכל לא היה גובה. וע"כ שנאמר שתפיסת שניהם מורה שנפרע מקצתו. ולהנ"ל ראוי שיתחייב המלוה שבועה אף דלא שייך טעם שלא יהא כו' בטלית כמ"ש הפ' דלא שכיח. מ"מ הוי כפוגם שטרו דאנן סהדי כו' כדאמר לעיל דמדמי לדר"ח קמייתא. דלא שייך תירוץ הש"ס דכי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי. דהא מה דאנן סהדי למלוה הוא רק שהשטר בחזקתו המקצת והא אפילו כל השטר בידו ופוגם צריך לשבועה דאנן סהדי מצד תפיסתו השטר ליכא סהדי עדיין שלא נפרע. ואף דלוה גם כן ליכא אנן סהדי שנפרע עכ"פ מצד יאוש ואיתרע הוי נתחייב מתוך טענתו דביטול השטר במקצת בודאי. וצ"ל דמ"מ לגבי המקצת שתופס המלוה מחזיקינן שלא נפרע כלל רק שגם לגבי מקצת שתופס לוה מחזקינן להיפך ולא חשוב פוגם. ודוחק כיון דאם היה הספק בכולו לא היה גובה כלל רק משום שנפרע מחצה כנ"ל חשיב פוגם. ולמ"ש רשב"א גיטין פ' הזורק במחצה ע"מ יחלוקו וכן בחוב כו' בב' כיתי עדים דכיון שיש דררא דממונא וספק לפנינו יחלוקו בב' כיתי עדים ע"ש. מיושב כאן דהספק על הכל ותפיסת מלוה מורה שלא נפרע כלל ותפיסת לוה להיפך ומ"מ יחלוקו כיון שהספק לפנינו כנ"ל. אולם משמעות הפוסקים שם דלא ס"ל כהרשב"א ע"ש:
וגם קשה כיון דכששטר ביד מלוה גובה רק משום חזקה דשטרא בימ"ב. וכיון דשניהם אדוקין וע"כ א' תקף שלא כדין אין חזקה יותר שלוה תקף משהמלוה תקף. ומה בכך שהמחצה בחזקת המלוה כיון שאין חזקה גם אם היה כולו בידו לא גבי. וצ"ל דהחזקה מורה שפרע מחצה ודוחק. וי"ל דגם לדידן סברת שמואל דא"א דפרע הוי קרע ליה ורק משום דנפל איתרע ח' לפרעון דיש ראיה מדלא נזהר להיפך. וא"כ החזקה שלא נפרע יש בודאי אף שהלוה תפיס דאא"ד הוי קרע ליה. ומה דאיתרע הוא ספק שאם המלוה מצאו לא איתרע כלל כנ"ל. רק שמא לוה מצאו ואיתרע נגד חזקה הנ"ל שוב יחלוקו כיון דהחזקה של השטר בתקפו כנ"ל. גם י"ל כיון דמוכח פרק הכותב דהוי פשיעה דשליח דא"צ ליתן המעות עד שמלוה יתן לו השטר מקודם. א"כ מורה החזקה אף שתפיס לוה ויותר ראיה תפיסת המלוה שלא פרע ותקף הלוה. ורק משום מוחזקת דלוה בשטר וחולקין:
במקוים ד"ה כו' במודה בש"כ פליגי כו'. ותמוה למה נקט המחלוקת במציאה דאינו ענין לכאן הוי להו לאפלוגי בעלמא בשטר. וי"ל דהא קשה מ"ש הפ' באל תפרעני כו' דלא חשיב מיגו דפרעתי בפני פו"פ שמא יכחישוהו כו' כבר כתבתי ישוב זה ס' מ"י ס"ק ג' ע"ש עוד י"ל לטעם שכתבו תוס' למ"ד מודה כו' אצ"ל אף דאיכא מיגו משום דק"ש דרבנן ע"ש. ובנפל איתרע י"ל דבעי קיום מה"ת וממילא צריך לקיימו דאיכא מיגו. ואף דמה שתפיס מלוה לא חשוב איתרע י"ל דהיינו דקמ"ל. ועוד דס"ד כיון דעל מחצה שאינו תפיס נאמן לוה במיגו דבאיתרע צריך קיום. א"כ שוב מחצה ודאי שלו ויחלוקו על חצי הב'. קמ"ל דלא דבאמת משמע לקמן גם בנפל איתרע ק"ש דרבנן דכ' לקמן דיחזיר בלי קיום ממ"נ אם יקיימו יגבה ע"ש בתוס' ולא חיישינן שיגבה בקיום א' גדול וא' בקטנו. או שלא בפני בע"ד שלא ידעו שנפל וכיון דנפל לא מהני קיום כזה כיון דצריך מה"ת קיום. ומשמע דגם שבאמת נפל ואיתרע סגי בהני קיומים דמהני משום דק"ש דרבנן כנ"ל. ועוד למ"ש ס' מ"ו ס"ק ג' דבאמת אין כאן מיגו ללוה כיון דתפיס והדין יחלוקו אף שיבאו עידי קיום רק משום דכיון דזה מצד תפיסתו שוב הוי כתפוס הלוה בכולו דאי לאו תפיסתו אין למלוה כלום כיון דאינו מקוים:
ומיושב אריכות לשון הגמ' מאן משוי כו' לוה כו' ע"ש. ועדיף מא' אדוק בתורף כו' ע"ש. ואם כן שוב למ"ד א"צ לקיימו. רק דנימא משום דלוה תפוס חשיב אתרע ונאמן במגו. הא שוב להיפוך הא אין לו מגו כלל כיון שתפוס כנ"ל. ולא שייך דחשיב תפוס בכולו. דאדרבא בלא תפיסתו יש למלוה בשטר דהא א"צ קיום כשלא הי' לוה תפוס כנ"ל. וא"ש:
שם מ"ש ליד דיין כו' ואחר שמצא שטר כו' ה"ד דכ' בי' הנפק. ותמוה דנקיט הרבותא שכ' קיום ולא הזכיר גוף הדין אחר שמצא כו'. גם ק' תוס' אי לא גרס ה"ד. א"כ הו"ל לשנוי' רק לא מבעי' קאמר כיון דגם לס"ד באחר שמצא. ולגרסת ה"ד תמוה איך הי' מפרש לס"ד. ונראה די"ל למ"ש תוס' לשמואל בטוען מזויף לא מהני קיום. רק כשנתקיים קודם שטען לא מהני טענתו אח"כ ע"ש. דמ"מ א"נ פרוע מגו דמזויף כיון דיש קיום אינו רוצה להכחיש ע"ש ד"ה הא כו'. וא"כ אפשר לפרש דקאי אפלוגתא דלעיל ר' ורשב"ג כו' יתקיים בחותמיו דמיירי במודה בש"כ דיועיל מה שנתקיים להיות יחלוקו. והיינו משום דטוען פרוע כנ"ל. ואמר אח"כ נפל ליד דיין היינו כשהוא באופן שלכ"ע צריך קיום היינו שטוען מזויף שגם לרשב"ג צריך קיום ונפל לי"ד שוב לא יוציאו עולמית אף שיתקיים דלא יועיל עוד קיום כיון שכבר טעין מזויף כ"ד תוס' הנ"ל ור"י סבר דמהני קיום. ופריך רק אלשון מ"ש ליד דיין הא אין זה הגורם רק מה שטוען מזויף ולמה נקיט כהאי לישנא הול"ל ואם טוען מזויף. ומשני ה"ק ואחר שמצא כו'. היינו כשהשטר באופן שיועיל רק משום שכבר נפל ליד דיין. והיינו ממילא כשמצאו אחר דאי לאו דנפל לי"ד כבר ודאי דלא יחזיר אף שיתקיים עכשיו מחשש כתב ללות ולא לוה ורק מה שיחזיר משום דכבר נפל ליד דיין היינו דכ' בי' הנפק וע"כ כבר לוה קמ"ל דמ"מ לא יחזיר משום ח' פירעון. ומיושב הלשון נפל ליד דיין היינו כשתהי' החזרה מצד שנפל כו'. והוצרך לומר לא מבעי' כו' דזה הפירוש על דנקיט נפל כו' משום דזה פשוט דבלי הנפק לא יחזיר ורק משום דנפל לי"ד כו' קמ"ל דמ"מ לא יחזיר כו':
ובזה מיושב מה דתמוה לשמואל דל"ח לפרעון איך מפרש וא"ל דשמואל כר"י ולרבנן חיישינן דא"כ מה פריך בסוגיא דמצא שט"ח לשמואל ממתני' דלמא מתני' כרבנן וע"כ דמשמע לש"ס דשמואל לכ"ע ל"ח לפרעון. ולמ"ש א"ש דלדידי' דבטען מזויף לא מהני קיום מפרש כנ"ל. רק רבא דס"ל באמת דאין חילוק משני כנ"ל. ומב' אדוקין לא קשה לשמואל דכשלוה מוחזק בשטר מודה:
עוד י"ל בס"ד היה מפרש כפשטי'. דהא תוס' ריש מס' הקשו בשנים אוחזין יחלוקו מ"ש מארבא דכל דאלים גבר ע"ש. ותמוה דלמא באמת כל דאלים גבר והיו מחזיקין ביחד הי' של שניהם דשניהם גברו ותפסו. וממילא כיון דתפוסין ועומדין איך יגרע. ומתירוצם משמע משום אנן סהדי דמה דתפיס כו' ולמה להו זה. וצ"ל או דקושייתם אי בתורת כד"ג לא היה שבועה כמו שם. או דהא תוס' גבי מסותא מספקא להו היכא דכדא"ג אי תפס א' וחזר ב' ותקף ממנו אי מהני ע"ש. וממילא במשנה משמע יחלוקו לגמרי דלא מהני תקף א' כדפריך פשיטא אתקפה בפנינו. וע"כ לאו בתורת כדא"ג כנ"ל. אולם הרא"ש מסיק שם דלא מהני תפיס אידך. וכן תוס' למסקנא. וא"כ ממילא אפשר לומר דבאמת כל דאלים גבר ומה"ט יחלוקו. אולם תוס' ב"ב ל"ד ע"ב מחלק ריב"א בין איכא רמאי כד"ג ובטלית דליכא רמאי ל"א כל דא"ג רק יחלוקו ומה"ט ב' אדוקין בשטר דאוחזין יחלוקו אף דאיכא רמאי דלא ס"ל דפרע חצי כתוס' ב"מ ע"ש. וה"ק ר"י דא"כ מה דפריך ול"ל ב' אוחזין בטלית הא ע"כ יש חלוק דבשטר אין אוחזין כל דאלים גבר ע"ש. ולמ"ש י"ל בפשיטות דבמשנה דליכא רמאי יחלוקו ול"א כל דא"ג כמ"ש ריב"א ולכך בשבועה. ובשטר דבל"ז ליכא שבועה שוב באמת יחלוקו מטעם כל דא"ג כיון שתפסו שניהם. ולא גרע מאם לא היו אדוקין שהיה פוסקין כל דא"ג ותפסו שניהם דהי' הדין יחלוקו. ובאמת גם במשנה כן רק תקנה דשבועה הוא משום דליכא ודאי רמאי כנ"ל:
וא"כ יש לפרש נפל ליד דיין כפשטיה כדאמר ב"ב שם ל"ד דהיכא דכל דא"ג לא תפסינן ואי תפסו ב"ד לא מפקינן עד שיתברר ע"ש. וא"כ י"ל גם כאן ב' אדוקין יחלוקו משום כל דא"ג כנ"ל. נפל ליד דיין קודם שתפסו ומחולקין שוב לא מפקינן ולא יוציאו עולמית כנ"ל. ור"י ל"ח לפירעון ופריך הש"ס רק מ"ש ליד דיין דגם בא ליד אחר לא מפקינן כמ"ש תוס' שם ב"ב במנה ג' דנפקד האי טעמא דאי תפיס ע"ש. ומשני באמת הפי' אחר שמצא רק לרבותא דכ' הנפק כו':
וגם בלא הנ"ל לריב"א דבשטר כשאין אוחזין כד"ג וע"כ אף דמצא שט"ח לא יחזיר. ע"כ מיירי תוס' בלא נפל רק מונח ומחולקין. וא"כ י"ל דנפל ליד דיין כשאין אדוקין ואין מחולקין במציאה רק שלי ונפל לי"ד כנ"ל לא יוציאו כו' כיון דהדין כד"ג ותפסוהו כו' ופריך מ"ש דיין:
בזמן שהבעל מודה כו' כ' תוס' ולקנוניא ל"ח. ולא פי' למה. וי"ל בעודה ת' בעלה דלא שכיח ולא טענינן אי לא טעין או דח' פירעון מודו רבנן דל"ח רק צררי כדאמר בגמ' והיינו כמו משכון. וממילא כשמודה מוחל המשכון או שקונות באודיתא וממילא נשאר חיוב הכתובה נגד לקוחות דלא נמחל השיעבוד ע"י צררי כנ"ל:
אך רישא משמע דקאי גם אאינה ת' בעלה ונתגרשה שייך ח' פירעון וקנוניא. ולכך י"ל דהא קי"ל טוען אחר מעב"ד לא"כ ולתוס' גם במקום שכותבין ואין לה גובה והוי תמיד לא אפשר וכ' שובר. וא"כ לא שייך כלל ח' קנוניא דבלא כתובה יכולה לגבות מלקוחות ושובר יכול תמיד להטמין. ודוקא אין בעל מודה אין מחזירין לפי שיכול לבא להפסיד ע"י שהכתובה בידה במקום שאין מכירין וכה"ג כמ"ש תוס' בכמה דוכתי אבל קנוניא לא שייך כנ"ל. ולרי"ף והפ' דמקום שכ' ואין לה לא גבי'. י"ל דמיירי במקום שאין כותבין וכ' לה דשייך כנ"ל. גם י"ל דלטעמייהו שפ' הרמב"ם דהחזירו מוחזר ורק השטר דאיתרע לכתחלה לא יחזיר. ובלי ריעותא ל"ח לקנוניא וא"כ כיון דטוען אמעב"ד לא"כ ורק משום ריעותא דמקום שכותבין ואין לה. ממילא ל"ח לקנוניא דהא החיוב שמצד מעב"ד הוא בידה בלא חזרת הכתובה לגבות מלקוחות וספק ריעותא של הכתובה אינו מפסיד מה שכבר בידה וכמו אם החזירו לה הכתובה דלא היה מזיק החשש ריעותא למנעה מלגבות מלקוחות רק לא יחזיר לכתחלה וזה שייך כשהגוביינא ע"י השטר. משא"כ בכתובה כנ"ל דחשיב ככבר הוחזר דהא כבר בידה הראי' שע"י מעשה ב"ד והספק ריעותא בא להפסיד מה שבידה כבר כנ"ל. ומיושב גם קושיא שניה של תוס' דניחוש שמא כ"ל בניסן כו'. דממ"נ אי אסור החשש רק אקרי וכ' ולא חיישינן בלי איתרע וממילא אינו מפסדת הגביה שמחמת מעשה ב"ד כנ"ל. ומכ"ש להפ' דספק שובר אינו מבטל שטר ודאי ע"ש א"כ בשלמא בשאר חוב בשטר כשנפל הספק בשטר ע"י דאתרע שמא מלוה נפל ובס' בשטר יד בעה"ש עה"ת משא"כ בכתובה דהראיה דמחמת מעשה ב"ד ודאי אף בלא הכתובה. רק אם הכתובה ממנו נפל איכא ריעותא נגד המעשה ב"ד מה שאין שטר כתובה בידה שוב ספק ראיה המבטל השטר. והוי ס' שובר דאינו מבטל שטר ודאי כנ"ל. ולכך דוקא בטוען כו' משא"כ במודה כנ"ל. שם רבינא אמר לעולם איפוך ק' וטעמא דרבנן דח' לב' כתובות ור"י לב"כ ל"ח. לכאורה מיירי באין מודה שאינו כאן לכך לרבנן לא יחזיר מח' ב' כתובות ור"י ל"ח לב"כ לכך עודה תחת בעלה יחזיר נתגרשה לא יחזיר מח' פירעון. אבל רש"י פי' שבפנינו וטוען ב' כתובות לא פירעון א"כ איך אמר ר"י עודה כו' נתגרשה כו' הא לא טעין פרעון רק ב"כ. וצ"ל ר"י לצדדין אי טעין פרעון יש חילוק בין עודה כו' ודוחק. ולכך צ"ל אף דר"י ל"ח לב"כ דוקא בלא מגו ולכך עודה ת"ב יחזיר. אבל נתגרשה נאמן ב"כ במגו דפרעתי. וא"ל דא"כ למה אמר איפוך הא י"ל דמיירי בטענת פרעון ורבנן חיישי ור"י לא חייש רק נאמן במגו דב"כ דחייש לב"כ ועודה ת"ב סבר דלא מהני מגו דאלים משאר תוך זמנו דסלקא בתיקו כדאלים לדידן באיתרע ע"ש. דלא קשה דפרעון במגו דב"כ לאו מגו הוא דצריך לשלם עכ"פ ע"י שובר כנ"ל. משא"כ בטענת פירעון. ולהיפוך מגו טוב ב"כ מגו דפרעתיו כנ"ל:
הנה נ"י כ' דאף דרבינא מוקי רבנן דל"ח לפרעון. פסקו דח' כר"י דפליג אשמואל ע"ש. ולכאורה תמוה הא ע"כ שמואל ור"י לאו בפלוגתא דר"י ורבנן פליגי דא"כ הול"ל כתנאי. ועוד מה פריך לשמואל מתני' דמצא שט"ח לימא מתני' כר"י והוא סבר כרבנן וכן דף י"ד דמסיק שמואל בתיובתא דאמר ל"ח לפרעון ותני הכא אע"פ כו' לא יחזיר כו' ומאי תיובתא ברייתא כר"י או כרבנן למאן דמפיך. ועוד ד' ט"ז דפריך אר"י ממתני' דכל מעב"ד ג"כ לוקי כר"י כנ"ל. ובזה אפשר משום סתם משנה. מכל הנ"ל מוכח דלאו כתנאי אמרו רק שמואל סבר דבין ר"י ובין רבנן ל"ח לפירעון ומוקי לברייתא דנפל ליד דיין בגווני אחריתא. או דעכ"פ סבר כרבינא או כשנוי' קמא דרבנן קאי כוותיה. והא דלא אמר הלכה כחכמים משום דאיכא דמפיך. ולכך מסיק תיובתא דרבנן אדרבנן. דלא מסתבר ליה לגמ' אי לא מפיך שיסבור שמואל כר"י דלא כרבנן. וכן ר"י משמע דסבר ג"כ דרבנן כוותיה י"ל כר"פ דלא תיפוך. ולא אמר הלכה כחכמים משום דאיכא דמפיך. וא"כ ממילא רבינא דבתרא ומפיך א"כ ס"ל דחכמים ל"ח לפרעון וכשמואל ולמה לא פ' כוותיה. ונראה דמשום דסתמא דש"ס מסיק בתיובתא הא דשמואל דל"ח לפירעון א"כ הלכה כסתם גמ' גם נגד רבינא. והגם דרק אי כאביי ס"ל הוי תיובתא מ"מ כיון דאמר בהדיא אהא דאמר לא ח' לפרעון דתיובתא. מוכח דח' לפרעון כנ"ל. ונ"י ור"ן כ' דניהו דקי"ל כר"י דח' לפרעון אבל בענין כ' קי"ל כרבנן דחיישינן מדאמר רבא ש"מ כו' אי משום כתובה ח' לב' כתובות ע"ש. ותמוה למה השמיט הרי"ף ברייתא דמצא שטר כתובה ואוקמתא דרבינא דעכ"פ נ"מ בעודה ת' בעלה דל"ח לפרעון לכ"ע אף דשאר שטר גם תוך זמנו לא יחזיר כמ"ש הנ"י וא"כ היה לו להביא דרבינא כנ"ל. ואי משום דכיון דהביא לקמן מימרא דרבא דח' לב' כתובות א"כ ממילא גם עודה ת' בעלה לא יחזיר מחשש ב' כתובות ושוב דמי לשאר שטר ולא הוצרך להביא. ז"א דהא חשש ב' כתובות לא מהני רק שלא יחזיר שטוען שיש לה עוד כתובה. ואף דהא קי"ל כ' שובר א"כ ע"כ צריך לשלם ע"י שובר ורק שנאמן שלא יחזירו לה דכשכתובה בידה א"צ לשלם עד שתחזיר דיכול לבא להפסד. וא"כ אף שהאמינה מקודם וכ' לה כתובה אחרת מ"מ אינו רוצה עתה שיחזירו לה. אבל אם תובעת לשלם מחויב לשלם ומחזירין לו הכתובה קרוע דאף שטוען שיש לה עוד כתובה א"כ תתן לו שובר כמו בכל מלוה שטוען אבד שטרו שנאמן ע"י שיתן שובר כנ"ל. א"כ עדיין נ"מ בעודה ת' בעלה כשנמצא ואח"כ מגרשה יחזיר דלפרעון ל"ח ומשום ב' כתובות חייב לשלם עכ"פ כנ"ל:
ונראה דס"ל כיון דכשהשטר קיים א"צ לשלם ע"י שובר רק תמיד נאמן מלוה ע"ז שאבד דלא עדיף ממשכון והוי ברי ושמא. משא"כ כאן שטוען ברי דיש לה עוד כתובה וכיון שהיא מכחשת הוי כאומרת שלא נאבדה דכל האומר ל"ל כו' וכמבואר ס' ע"ב במשכון כשהמלו' טוען להד"ם יכול לוה לישבע שאינו חייב לו דודאי לא נאבד. וכן כאן אף שיוחזר לו כתובה זו קרוע ותתן שובר ג"כ פטור מלשלם דטוען ברי שכ' לה עוד כתובה שלא נאבדה וא"צ לשלם ע"י שובר כנ"ל. וא"ל דליהמנא שלא כ' לה עוד כתובה במגו שהי' אומרת שנאבדה גם השני' דהי' נאמנת שישלם לה ע"י שובר. ז"א דרוצה באמת להטמין ולגבות בלי שובר ע"י שמכחשת שלא כ' וליכא מגו. ועוד דהוי מגו להוציא ואף דעם שטר אמרינן מגו להוציא מ"מ למ"ש הפ' הטעם דניהו דשטר העומד לגבות כב"ה דלאו כגבוי עכ"פ להוציא לא מקרי ע"ש. א"כ זה שייך לענין ספק שנולד כו'. אבל לענין לגבות בלי שיחזיר השטר ללוה לעולם אין שטר עומד לגבות כלל. רק ע"י שיוחזר השטר וא"כ לענין ספק זה שמא השטר כתובה עדיין בידה וא"צ לשלם כל שאינה מחזרת לו לא מהני כלל המגו דהוי להוציא דלא שייך שטר העומד לגבות כו' דאינו עומד מעולם לגבות רק כשיוחזר השטר כנ"ל. אך בל"ז ג"כ לא הוי מגו כנ"ל. וא"כ דבטוען ב' כתובות א"צ לשלם לה כלל שוב גם באומר פרעתי נאמן אף דעודה ת' בעלה במגו דב' כתובות למאי דקי"ל מספק דאמרינן מגו תוך זמנו נגד חזקה. ואף בכתובה דגרע מ"מ שוב איתרע ומהני מגו כנ"ל. וממילא אין נ"מ ודינו כשאר שטר ולא הוצרך רי"ף ז"ל להביא כנ"ל:
שם שטרא דא"ב זמן כו' תוס' תמהו על רש"י. וי"ל דרש"י ז"ל לא ס"ל כתוס' שמה שנפל זבל"ז חשיב שניהם בשוה ומה שא' תופס הזמן דכשר זולתו חשוב תפוס לבדו. מה בכך שכשר זולתו מ"מ בלא חלק חברו אין תפיסתו בזמן כלום וא"כ כמו שחשוב תפיסת חברו לענין ב"ח כן חשוב תפוס ג"כ במשעבדי. ולכך פירש כיון דקי"ל שטר שבידך זכות יש לי בו מחויב להראותו ואף הלוה גופיה כמבואר בש"ע. רק מה שצריך ללוה שיהיה נאמן במגו ודאי דא"צ להראותו קודם הטענה רק בב"ד שיטעון במיד טענתו כמבואר פ' חזקת מ"ו איברא לא מחוינא ולכך ס"ל דדוקא בשניה תפוסין בגוף השטר חשיב בשוה כנ"ל. כיון דא' בלא הב' אינו שטר. אבל מה דצריך רק בירור על השטר זה אף שביד חברו הוי כבידו דהא צריך להראותו לזכותו. כמו אם כתוב בשטר הנפק וא' תפוס כל השטר והלוה בהנפק היה מיקרי הכל ביד מלוה דהקיום רק בירור שאינו מזויף. רק אם היה הדין חש"ש מב"ש צריך לקיימו. א"כ א"צ להראות רק עם טענתו פרוע כנ"ל. וגם רש"י סבר דצריך להחזיר כו' ואי לא החזיר פסול כמ"ש הרא"ש פ"ק דגטין וכפשט הגמ' והא בעינן צריך שיחזיר כו'. והוי חזרת השטר כמו שריר וקיים דלמדין משטה אחרונה כשמוחזר דאין חשש כלל כיון שמוחזר ובלא"ה פסול כנ"ל. וא"כ שפיר חשוב שכל א' תפוס בכולו בעיקר השטר. ואף דאם היה חסר שיטה וכה"ג היה פסול זה הפסול היה רק משום חששות שמא היה כתוב דבר וכה"ג. וזה שוב שביד הב' זה הזכות וראיה שלא היה כתוב ג"כ מחויב להראותו ושוב חשוב זה תפוס בכולו כנ"ל. וגם הב' כן. וא"כ שפיר רק לענין הזמן חשוב שזה תפוס השטר עם זמן וזה שטר בלא זמן דגבי ממשעבדי כנ"ל. ופירש"י דאף שזה תפוס העדים. מ"מ מה בכך הא זה דין של הגאונים ז"ל גבי שטר כו' זכות יש לו כשיש ביד זה שטר בב' דברים והעדים חתומים ומעידים גם על מה שזכותו חייב הלה להראותו ושלא לכבוש עדות העדים ע"ש בש"ע וב"י. וא"כ כיון דלענין השטר חשוב כל א' תפוס בכולו שכ' כל ענין השטר. א"כ אף דלוה אדוק בטופס ובעדים. מ"מ הא צריך להראות העדים המעידים על מה שתפוס המלוה כמו שטר הנ"ל זכות יש לי שאינו רשאי לכבו' כו' ושפיר כאלו היה המלוה תפוס גם בעדים. רק אם היה הדין מודה בשטר שכ' צ"ל. א"כ אין הלוה צריך כלל להראות העדים מקודם בב"ד רק עם טענתי פרוע דא"צ לשוי' ראה כנ"ל. וא"כ שפיר היה חשוב שהלוה תפוס בכולו דמצד תפיסת מלוה בלי עדים אין לו כלום. שמה דלוה יצטרך להראות הוא רק עם טענתו פרוע ונאמן במגו שלא הי' מראה. וא"כ עדיין אין למלוה כלום. והוצרך רש"י לפרש דקאי למ"ד מודה בשש"כ א"צ לקיימו. ושפיר כשיראה העדים אף דיטעון פרעתי תוך כ"ד ג"כ יהי' חייב. ולכך שפיר חשיב מלוה תפיס ג"כ בכולו. וגובה כנ"ל וא"ש הכל:
סימן י
יבאר מחלוקת אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לאו תלוי אם השטר הוא עצם החוב או לא. ויבאר מחלוקת הירושלמי וגמ' דילן, אם עדים בחתימתן נעשה כל נוסח השטר, כאילו הם מגידים, או חתימתם רק על תוכן הדברים. ויבאר, דמנו של אחר, אין מועיל לפסול שטר:
(דף ז') ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי, רשב"ג אומר יחלוקו וכו' אמר מר יתקיים השטר בחותמיו וגבי לי' מלוה כולי', ולית לי' מתניתין שנים אוחזין בטלית. אמר רבא אמר רב נחמן במקוים ד"ה יחלוקו, כי פליגי בשאינו מקוים. רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואי מקיים לי' פליג, אי לא מקיים לי' לא פליג, מ"ט חספא בעלמא הוא מאן משוי לי' שטרא לוה. הא אמר דפריע ורשב"ג סבר. מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים לי' יחלוקו כו' ואיתא שם בגמ' אמר ר' אלעזר. מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם אדוקים בתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף כו' אלא לדמי דאמר הכי שטר דאית בי' זמן כמה שוה ודלית בי' זמן כמה שוה דאית בי' זמן. גבי ממשעבדי. ואידך לא גבי ממשעבדי יהיב לי' האיך דביני ביני:
והנה הרי"ף והרמב"ם פסקו בסתמא להאי דינא, דאם שנים אדוקים בשטר. אם נתקיים השטר בחותמיו יחלוקו, ולא חילקו בין אם שניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף. בין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
ומשמע דאף אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף נמי יחלוקו:
וכבר תמהו עליהם דהוא נגד גמ' וסוגיא מפורשת. דאם אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף:
וליישב דבריהם הקדושים נראה לי דהנה בירושלמי שם איתא אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים. ואמר רב חסדא אין שמעתינו אתיא כר' שמעון. ופירש הפני משה דהיינו דאתיא כרבי שמעון בן גמליאל אבל לרבי הכל הולך אחר קיום השטר. ולכאורה תמוהים דברי הירושלמי מאי תלי זה. אי אזלינן בתר התפוס בעדים בדינא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דהא פלוגתייהו רק אי בעי שיקיים השטר. דלרשב"ג, כיון שמודה שהוא כתבו אין צריך לקיימו:
ורבי סבר שצריך לקיימו:
אבל היכא שהוא מקוים. הוה לרבי כמו לרשב"ג, א"כ כמו דלרשב"ג הולך אחר התפוס בעדים אף שאינו מקוים הכא נמי לרבי, היכא דמקוים דכמו לרשב"ג עיקר השטר הוא העדים ה"נ לרבי, עיקר השטר הוא העדים רק דרשב"ג אין חושש שמא מזויף ורבי חושש שמא מזויף וצריך שיקיימנו. לידע שהחתימות הם אמת, אבל מאי תלי אם עיקר השטר הוא העדים בדין אי צריך לקיימו. ופליאה היא שמפרשי הירושלמי לא ביארו בזה:
ונראה לי לפרש דהנה (בכתובות דף י"ט) כתבו התוס' בד"ה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ז"ל. וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף, וי"ל דשמא ירא לומר מזויף הוא פן יכחישוהו, וליכא מגו. ופירש הקונטרס במקום אחר דטעמא, משום דדבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ורבנן הוא דאצרכוהו קיום, עכ"ל התוס' ולכאורה אין באור לדברי התוס', דנהי הא דצריך קיום הוא רק מדרבנן, במה אזל מגו דידי', כיון שאם הי' טוען מזויף הא הי' נאמן ולא היו גובין בהשטר, אף שמה שלא היו גובין, הוא רק מדרבנן, עכ"פ אם הוא טוען כן לא היו גובין בו:
וא"כ כי טוען פרוע נהימני' במגו דאי בעי הי' טוען מזויף, והיה פוטר עצמו, ומה לי אם זה שהי' פטור בטוען מזויף, הוא מדאורייתא או מדרבנן עכ"פ הוא הי' פטור אם הי' טוען מזויף, וא"כ הרי יש לו מגו ליפטר:
לכן נראה לי דכונת התוס' לפירוש הקונטרס הוא כן, דהנה קי"ל בכל דוכתי, דמגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. לא אמרינן. ובזה ביארתי ליישב קושית התוס' גבי נסכא דר' אבא, דההוא גברא דחטף נסכא מחברי' אייתי חד סהדא דמחטף חטפה מיני':
אמר אין חטפי ודידי חטפי, ואמר ר' אבא הוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע, משלם והקשו בתוס' (ב"ב דף ל"ד) ד"ה הוי מחויב שבועה ואין יכול לשבע ז"ל וא"ת נהימני' בשבועה במאי דאמר דידי חטפי:
במגו דאי בעי אמר לא חטפי וכ"ת דלא חשיב הא מיגו דהא אם אמר לא חטפי הי' חייב שבועה דאורייתא, לא היא דהא אמר בפרק המוכר את הבית המפקיד אצל חבירו בשטר. נאמן לומר החזרתי לך בשבועה. במגו דאי בעי הוי אמר נאנסו, דהוה נאמן בשבועה ואע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא:
אכן לפי מה שבארתי בהרבה מקומות דמגו נגד חזקה ביד אדם הוא שלו לא אמרינן יתיישב קושית התוס' דהנה דכשמאמינים לו במגו שהנסכא שלו, הוא נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, שהרי הנסכא היתה ביד הנגזל ואמרינן חזקה שהנסכא הוא שלו. ואף דאילו לא הי' עד שחטף, והוא אומר חטפתי ודידי חטפתי בודאי הי' נאמן. ולא היינו אומרים. שלא יהי' נאמן במגו שאומר לא חטפתי, משום דהוה נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. לא קשה דהתם לא מטעם מגו אתינן עלה. אלא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר היינו. שכיון שלא ראינו החטיפה, הרי לא ידענו כלל שהי' לפלוני על הנסכא חזקה כל שביד אדם הוא שלו ומי עשה לנו החזקה הזאת, החוטף והוא בעצמו אומר שהיתה שלו א"כ הרי הוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר והוא בעצמו עשה החזקה. והוא אומר שאינו שלו. אבל כיון שיש עד אחד שחטף. והוא מחויב שבועה להכחיש את העד. וכיון דדין הוא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם, א"כ כל זמן שלא הכחיש את העד הרי הוא נאמן אצלנו כשנים, והוי כשני עדים ראו החטיפה, וא"כ החזקה להנגזל כל שיש ביד אדם הוא שלו, הוא בלא הודאת החוטף, רק שהי' יכול לישבע לבטל החזקה, זה לא הוי בגדר הפה שאסר, דהפה שאסר לא שייך, אלא היכא דבלא הודאתו לא ידענו, אבל הכא כיון שיש עד, שמחויב הוא לישבע וכל זמן שאין נשבע משלם, א"כ הרי העד. כל זמן שלא נשבע להכחישו הוא נאמן כבי תרי, דאל"כ אמאי משלם ע"כ דדין הוא בעד אחד כל זמן שלא נשבע להכחישו. הוא נאמן כבי תרי, א"כ בלא הודאתו יש לנו עד שהי' להנגזל חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו, וא"כ אף שיש לו מגו דאי בעי הי' מכחיש העד והי' נשבע, זהו בגדר מגו, ומגו נגד חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו, לא אמרינן
ובזה יתיישב נמי מה שהקשו איך אמרינן דאלו הי' שני עדים שחטף. דלא הי' נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי והרי ג"כ יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ויש שהוכיחו מזה דהגוזל את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, אכן אנן קי"ל דהגוזל חבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים:
וא"כ קשה אף ביש שנים על החטיפה והוא אומר שחטף ודידי' חטף נהימני' במגו שהי' אומר החזרתיו לך אכן לפי דברינו ניחא. דכיון שיש שני עדים על החטיפה א"כ הא יש ודאי להנגזל חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, וא"כ אף שיש לו מגו לומר החזרתיו לך לא נוכל להאמינו שדידי' חטף דהוא נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
ויתישב נמי קושית התוס' שהקשו שם בד"ה הוי מחויב שבועה, דממ"נ קשה אם נימא דלא שייך בכה"ג מגו:
א"כ מ"ט דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין ופטרי בנסכא דר' אבא נהי דלית להו מתוך שאינו יכול לשבע משלם:
עכ"פ פשיטא דאין נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי בלא מיגו. אכן לדברינו ניחא דאליבא דרב ושמואל דלית להו מתוך שאין יכול לישבע משלם. א"כ אליבא דידהו:
לא אמרינן דעד אחד כל זמן שלא הכחישו. הרי הוא כבי תרי:
רק אינהו סברי דנאמנות דעד אחד הוא, רק שהתורה חייבה שבועה היכא שיש עד אחד. אבל לא חייבה התורה שום חיוב ממון על פי עד אחד. וכיון דהוי רק חיוב שבועה ולא חיוב ממון. משו"ה היכא דאין יכול לשבע פטור וכיון דלדידהו אין שום נאמנות לעד אחד לגבי חיוב ממון. א"כ אף שהעיד עד אחד שחטף אין לנו חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, להנגזל, שהרי להעד אין נאמנות, רק שבועה הוא מחייב ולא יותר וכיון דאין להנגזל החזקה. א"כ כשהחוטף אומר חטפתי ודידי חטפתי, הוא בגדר הפה שאסר שמי החזיק את הנגזל בהחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, החוטף בהודאתו, והוא אומר דידי חטפי ונאמן במגו שהי' אומר לא חטפי והי' נשבע אבל לדידן דס"ל מתוך שאינו יכול לשבע משלם א"כ נאמנות העד כל זמן שלא הכחישו בשבועה כבי תרי:
וא"כ הרי העד החזיק את הנגזל בחזקתו. וא"כ אף שיש להחוטף מגו להכחישו אין אומרים מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
ובזה יתבארו דברי התוס' בשם הקונטרס, דמשו"ה אית לי' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:
אף שיש לו מגו דאי בעי אמר מזויף הוא משום דהאי דצריך קיום הוא רק מדרבנן. והקשינו עכ"פ מדרבנן הי' נאמן וא"כ הא יש לו מגו, אכן לדברינו ניחא. דהנה כשאחד מוחזק בשטר והלוה טוען פרוע הוא. הא הוא נגד החזקה. שהמלוה מוחזק בשטר והלוה טוען שהשטר פרוע ובטל, וא"כ לא יועיל מגו. אכן אם זה שצריך קיום הוא מן התורה אז הי' נאמן במגו דמזויף. אף שעתה שטוען פרוע הוא נגד החזקה, שהמלוה מוחזק בשטרו. אכן כיון דמן התורה כל זמן שלא נתקיים איננו שטר ולא שייך עליו חזקה, אחרי שאיננו מקוים. א"כ מי הוא העושה אותו לשטר ומחזיקו בחזקת שטר לוה דאמר שכתבו. לוה בעצמו הא אמר שפרעו והוי בגדר הפה שאסר הפה שהתיר דאמרינן אף נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו והי' נאמן במגו שהי' אומר מזויף. אבל כיון שמה שצריך קיום. הוא רק מדרבנן. א"כ השטר הוא שטר אף אם איננו מקוים. דמה שאמרו רבנן שצריך קיום:
לא בטלו תורת שטר מעליו. רק משום לא שבקת חיי לכל ברי' תקנו שצריך קיום היינו שאין גובין בו, ובמקום אחר ביארנו לישב קושית הש"ך (בחו"מ סימן מ"ו ס"ק ט') שכתב לסתור תשובת הר' אביגדור כהן. שכתב דהיכא דבעל דבר טוען מזויף צריך קיום מן התורה וראי' מדתקון זמן בגט. שמא יחפה על בת אחותו:
ועתה מה הועילו ואכתי יחפה בעצמו שיכתוב גט ויחתום עדים כרצונו. אלא ש"מ כל היכא דאיכא הכחשה לא איתמר דריש לקיש דאמר דבר תורה. עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו'. וכתב על זה הש"ך ז"ל אבל לפע"ד אין דבריו מחוורים, וראיתו אינה ראי' דאדרבה. כיון דמדאורייתא לא בעי קיום דלא חיישינן שמא זייף, א"כ גם רבנן לא חששו להכי שיחפה על בת אחותו ויזייף כו' וכ"כ רשב"ם דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים עכ"ד הש"ך:
ולכאורה קושית הש"ך כיון דמדאורייתא אין צריך קיום, משו"ה לית לן למיחש שמא זייף, לא על ה"ר אביגדור תסוב. אלא על רבותינו התוס' דאינהו סברי דהיכא שנפרע שלא בפניו טענינן מזויף. דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שיוכל כל אחד לחתום עדים ויגבה שלא בפניו ולכאורה מאי ראית התוס' משום לא שבקת חיי, כיון דמן התורה אין צריך קיום:
הרי דלא חיישינן לזיוף. וא"כ מה לנו למיחש שמא יזייף ויפרע שלא בפניו. הא לא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים. אכן פשוט דלא קשה, דנהי דמן התורה אין צריך קיום:
היינו שכשאחד מביא שטר לא חיישינן שמא מזויף הוא דלא נחשדו ישראל לזייף היינו דוקא דשם ידוע לנו האיש המביא השטר. והוא איננו בחזקת חשוד כזה, שיוכל לזייף שלא נחשדו ישראל לזה, א"כ אם באנו לדון על האיש המביא השטר שמא הוא מזייף מוקמינן בסתמא לו בחזקת סתם ישראל, דאינם חשודים לזה ולא נוכל לחשוש בעד זה שמביא. אבל התוס' הקשו הא בעולם יש אנשים כאלה. שהם חשודים. שהרי יש בעולם גם הורגי נפשות וא"כ לא עשית תקנה בעד העולם שהרי אותם המעט החשודים הם יעשו זיופים ויטרפו שלא בפניו מלקוחות, ונהי כשיבא לפנינו. לא נחשוש פן הוא מן המיעוט החשודים. אף על חשש רחוק כזה עכ"פ בעולם יש כאלו. והם הלא יעשו מה שלבם חפץ בזיופים. ואנחנו נדונם. שהם מן הרוב, ע"כ כתבו התוס' דמשום תקנתא דעלמא כדי שלא יוכלו החשודים לעשות ולזייף תקנו בבא אחד ומביא שטר צריך לחשוש פן מזויף הוא אף כי אין לנו לחשוב את האיש הזה מן המיעוט החשודים על הכל אף על חציפות כזה. אבל כדי לנעול דלת בפני עושי עולה המועטים שהם יוכלו לגזול את הכל ולא שבקת חיי, צריכין לחשוש שמא מזויף הוא:
וא"כ גם ראית ה"ר אביגדור נכונה דאם נימא דאף היכא שבעל דבר טוען מזויף אינו נאמן ולא חיישינן לזיופא. א"כ הא דתקנו רבנן חששא דשמא יחפה על בת אחותו הלא לא תקינו משום האשה הזאת שבאה להתגרש פן היא זינתה דהרי אותה צריך להעמיד בחזקת כשרות וגם הא אם החשש ממנה, א"כ אם היא איננה בת אחותו. לא הי' לנו לחשוש, ע"כ הטעם דתקנת זמן לא היתה משום האשה הזאת הבאה להתגרש לפנינו רק דאם לא נתקן זמן ממילא הלא יש בעולם בת אחותו, ויש אשה מזנה. ובה יהי' הקלקול שיחפה על בת אחותו, וכדי לעשות תקנה לבת אחותו תקינו שכל גט אשה צריך להיות בו זמן כדי לנעול דלת בפני מזנות ועושי עולה, תקינו בכל אשה. אף שאם באנו לדון על האשה הזאת, עלינו להעמידה בחזקת כשרות שלא זינתה, וא"כ שפיר פריך ה"ר אביגדור הא בפני חצופים כאלה לא הועלת שהרי הם יוכלו לזייף שנהי שרוב ישראל אינם חצופים לזייף. הא החששא משום עושי עולה. והם הלא חשודים על זיוף:
ולפי דברינו הא דתקון רבנן דבעי קיום:
אין הטעם:
משום שחששו. שמא השטר הזה שהובא לפנינו:
הוא מזויף שהאיש המוציא זייפו דבודאי צריך להעמידו בחזקת כשרות שלא יזייף השטר רק אם נעמיד כל אחד המוציא שטר לפנינו בחזקת כשרות. א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שהרי בעולם יש מזייפים והם הלא יזייפו ויפרעו שלא בפניו, משו"ה תקינו רבנן. שנחשוש בכל המוציא שטר לזיוף היינו קודם שקיימו, לא יגבה השטר. כדי לעשות תקנה לעלמא נמצא לפי זה. דרבנן לא אמרי כלל שאינו שטר. רק שתקנו שלא יגבה בשטר כזה:
נמצא דלא הוי מה שמודה שכתבו הפה שאסר הפה שהתיר היינו שנימא מי החזיק הוא בעצמו והוא בעצמו אומר שאינו שטר שאומר פרוע, כיון דמן התורה אין צריך קיום:
הרי דלא חיישינן. שמא השטר הוא מזויף. והוי רק תקנה דרבנן. שלא יגבו בו בלא קיום. משום דלא שבקת חיי לכל ברי'. א"כ לא הוי בגדר הפה שאסר רק בגדר מגו. ומגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן משו"ה אין נאמן לטעון פרוע במגו דמזויף דהוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. כיון דהשטר הוא בחזקת שטר אף בלא הודאתו. דלזיוף לא חיישינן לחשוד המוציאו. וזה דיהיב רש"י הטעם משום דמדאורייתא אין צריך קיום:
דמשו"ה לא הוי בגדר הפה שאסר אלא בגדר מגו. דזה לא אמרינן נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
זהו סברת מאן דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אכן מאן דס"ל דצריך לקיימו ואם אינו מקיימו נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף. הוא יסבור דתקנת רבנן הי' ששטר שאינו מקוים איננו שטר. וא"כ הוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועוד אפשר לומר דאימתי שייך לומר לא אמרינן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, הוא דוקא בחפץ דאם באנו לומר שהנסכא הוא של החוטף הוא נגד החזקה, אבל לגבי שטר. אין השטר עצם החוב שנימא כיון שהמלוה מחזיק השטר הוא ודאי שאינו פרוע, השטר הוא רק ראי' שלא פרעו, דאלו פרעו לא הי' מניח השטר בידו וכיון שיש לו מגו נגד הראי' הזאת, נאמן. דאין השטר עצם החוב. שנימא עליו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וכמפורש הסברא הזאת בש"ך בסימן צ"ט דזהו דעת התוס' בכתובות דמקשי על הא דאמרינן שם האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן ואוקמינן דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והקשו בתוס' נהימני' במגו דאי בעי מחיל' והביא מזה ראי' בתשובת "אבן חיים" דמי שיש בידו מטלטלין ואמר של פלוני הוא נאמן במגו דהי' נותנם לו אף שהוא נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. ודחי הש"ך דמדברי התוס' אין ראי' ז"ל. ולפענ"ד לא ראי' דדוקא התם כיון דשטר אין גופו ממון נהי דהשטר הוא תחת ידו מ"מ המעות אינו תחת ידו לענין שנאמר בו כל מה שהוא תחת ידו הוא שלו משא"כ במטלטלין. שהוא תחת ידו, דעצם החפץ בחזקה שהוא שלו. וכן מוכרח לומר לדעת המחבר והר"ב דלא תיקשי דבריהם דלעיל סימן מ"ז לכוון אהדדי עכ"ל הש"ך. וא"כ זהו סברת מאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן במגו:
דלא שייך כאן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו, דהשטר אין גופו ממון. רק הוא ראי' דלא פרע ונגד ראי' מהני מגו:
ואין להקשות לפי מה שביארנו. דטעמא דמאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דס"ל דהשטר איננו עצם החוב. רק ראי' שלא פרע ולא שייך בכאן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
ואנן הא פסקינן הלכה דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"כ ס"ל דבשטר לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, והרי הרמב"ן והה"מ ספ"ב מהלכות מלוה ס"ל דאף בטוען נגד שטר אמנה הוא או פרוע היכא שהוא חב לאחרים אין נאמן. אף היכא דיש לו מגו. משום דהוי חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. והה"מ כתב שכן דעת הרמב"ם והש"ך (בסימן מ"ז סק"ו) הסכים לדברי הה"מ ותקשה דידהו אדידהו. דהא אנן פסקינן להלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והיינו מטעמא דבשטר לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
נראה לישב דבריהם דהנה בארנו בספרנו "לבוש מרדכי" (על ב"ק בסימן כ"ח) לישב קושית הש"ך על הא דאמרינן בסימן נ"ו דהשליש נאמן אפילו הכחישו אחד ואמר שלא עשאו שליש, אם הוא אומר שהוא שליש, נאמן דחזקה אין אדם חוטא ולא לו והקשה הש"ך מדברי הרא"ש בתשובה, דאם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואמר ע"מ כן נתנו שאחזירנו לשמעון. כי מחל לו ראובן וראובן אומר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו צריך להחזירו לראובן. ואם נימא שהשליש נאמן אף היכא שהכחישו ואומר שלא עשאו שליש יהי' נאמן:
ובארתי שם. דהנה הא דאמרינן חזקה אין אדם חוטא הוא דוקא שמפני זה הוא נאמן על עצמו. אבל היכא דבעי עדות. בזה אין מועיל חזקה אין אדם חוטא ולא לו, דאל"כ אמאי אין עד אחד נאמן להוציא ממון נימא חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ע"כ היכא דב"ד בעי לפסוק על פיו בזה בעי דוקא עדות, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו לאו עדות הוא ורק גבי שליש דהנאמנות על עצמו שיהי' נאמן למסור השלישות על זה שייך אין אדם חוטא ולא לו. א"כ זהו דוקא. היכא שזה פלוני, ג"כ אומר כדברי השליש אבל היכא שהוא בעצמו אינו יודע ורוצה לסמוך על דברי השליש בזה כמו שב"ד בעי דוקא עדים:
ה"נ הוא בעצמו אם רוצה לסמוך בעי דוקא עדים, נמצא דבתשובת הרא"ש מיירי דשמעון הלוה אין יודע שמחל לו השטר, וא"כ כמו שב"ד אם רוצים לפסול שטר. בעי דוקא שני עדים ועד אחד אם מעיד שהוא פרוע, אינו מעיד רק לחייב שבועה, אבל לא לפסול השטר ולא סמכינן על חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. ה"נ הלוה בעצמו. אם בא עד אחד ואמר לו שהשטר פרוע אין לו לסמוך עליו דבעי דוקא עדות כל זה היכא דהדין בין המלוה ולוה. שהלוה אין יודע, אבל היכא שהלוה בעצמו טוען כדברי השליש, א"כ הדין בין המלוה והשליש בזה נאמן השליש על עצמו למסור השטר, דעל עצמו אינו בגדר עדות שפיר אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ונאמן על עצמו למסור השטר:
והנה הרמב"ן פירש בכתובות (דף כ"ה) דאיתא שם:
הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה כו' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין מאמינו להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה ופירש הרמב"ן דלהאכילו בתרומה, כיון דמועיל עד אחד הרי בעינן רק נאמנות, וא"כ כיון שבידו להאכילו בתרומה, היינו שיש לו מגו דאי בעי לא הי' אומר בני. הוא נאמן אבל להשיאו אשה הא בעי דוקא שני עדים, ואין בידו לבדו להשיאו אשה. דליוחסין בעינן שני עדים:
והיכא דבעי עדים אף שיש עמו אחר שמעיד כדבריו והוא יש לו מגו:
אין נאמן דהיכא דבעי עדים אין מועיל מגו:
דמשום מגו לא יוכל להתכשר דמגו לאו עדות הוא. לפ"ז הנה הכא באומר שטר אמנה הוא והוא חייב לאחרים יש לתרץ קושית התוס' שהקשו "נהימני' במגו דאי בעי מחיל" בפשטות, דהרי כיון שיש עליו חוב, הרי עתה השטר הזה, היינו החוב, אינו שלו. אלא של פלוני המלוה שלו א"כ הרי הוא לגבי החוב הזה כאיש אחר וא"כ מאי מועיל מגו שלו לפסול שטר של פלוני הא לפסול השטר בעי דוקא עדים:
ומגו לאו עדות הוא:
ע"י מגו לא נעשה עדים, דמגו אין מועיל אלא על עצמו לפטור. אבל לא שע"י זה יעשה כעדים:
והיכא דבעי עדים אין מועיל מגו (ואף שיש לחלק מהא דהרמב"ן. דשם פסלותו מטעם קרוב אעפי"כ סברא פשוטה היא לומר אף בעד אחד כן דמשום מגו אין נעשה עד, דהרי חזינן דמגו איננו כעד. שהרי להוציא אין מועיל ודו"ק) והא דאיצטריך הרמב"ן לטעמא דמגו במקום חזקה לא אמרינן. הוא דנהי אם באנו לומר, שהחוב של השטר הוא פרוע מפני מגו של המלוה, זה לא נוכל לומר כיון דהחוב הוא עתה של המלוה האחר בשעבודא דר' נתן א"כ המלוה השני הוא רק עד אחד, ואין מועיל אף אם יש לו מגו, אבל השטר בעצמו הא לא נעשה של המלוה הראשון, דהשטר בעצמו הוא של המלוה בעל השטר וא"כ הוא על השטר בעצמו כמו שליש, ונימא שיהי' נאמן למסור השטר בעצמו להלוה, דעל עצמו יועיל לו מגו דאי בעי מחיל, נהי דעל החוב אין לו נאמנות, כיון שהוא חייב לאחרים, והחוב הוא של הנושה בו, אבל על השטר בעצמו למסור להלוה דזהו על עצמו, יהי' נאמן במגו, ובלא השטר הא לא יוכל לגבות הנושה, ע"ז משני הרמב"ן והה"מ, דלהאמין לו על השטר בעצמו בלא החוב, הא אין מועיל מגו, דעל השטר בעצמו הוא מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ועל החוב אף שעל זה לא שייך חזקה, אבל החוב הא איננו שלו, וא"כ אין מועיל מגו שלו על חוב של אחר אבל במודה בשטר שכתבו, דהתם הוא לגבי עצמו, שפיר מועיל המגו שלו, על החוב שהוא פרוע, במגו שהי' אומר שהוא מזויף ולא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו שהרי אין השטר עצם החוב, רק ראי' שלא פרע. משו"ה מועיל מגו:
ובזה יש לבאר דברי הגמ' בסנהדרין דף ל"א, דאיתא ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה. אמרה לי' ידענא בהאי שטרא דפריע הוא הימנה רב נחמן. אמר לי' רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר לי' שאני הכא דאי בעי קלתי' איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר לי' רבא לרב נחמן והא אי בעי קלתי' כיון דאתחזיק בבי דינא אי בעי קלתי' לא אמרינן. והנה בתוס' פירשו, דהפירוש דראו השטר בבי"ד קודם שאמרה פריע הוא ומטעם דלא אמרינן מגו למפריע ולפי זה יקשה. איך הוי בעי למימר לישנא קמא דהימנה רב נחמן הא בודאי מגו למפריע לא אמרינן. ובודאי דזה אין סברא לומר דתרי לישנא פליגי איך הי' המעשה, אכן לדברינו ביאור דברי הגמ' פשוט. דאילו לא הראתה השטר בבי"ד והי' אומרת לזה שתבע אותה. תן לי השטר שבידך והיתה משיבה אין לך שטר בידי, כי השטר פרוע הוא והי' אז הדו"ד בינה ובין התובע בודאי דהי' מועיל המגו. לפטור אותה מלתן לו השטר אבל כיון שהוציאה השטר בבי"ד:
ועתה אין הטענות בינה ובין המלוה, אלא בין המלוה והלוה:
אם מגיע לו מהלוה או לא. א"כ אף שיש לה מגו דאי בעיא:
היתה קלתי' ולא היתה מראה השטר אבל עתה, לפסול שטר של המלוה מפני מגו שלה, מגו שלה לא הוי כעדים ומפני מגו שלה. לא פסלינן שטר של המלוה. דלפסול שטר של המלוה בעי דוקא עדים, ולזה קאמר כיון דאתחזק השטר עתה בבי"ד, ועל בי"ד לדון בין המלוה והלוה, לא אמרינן אי בעי קלתי' לפסול ע"י מגו שלה את השטר משא"כ אם לא היתה מראה בבי"ד. אז היו הטענות בינה ובין המלוה, היתה נאמנת שאין להמלוה שטר בידה. במגו דאי בעיא קלתי':
ולפ"ז יתיישב שפיר דברי הירושלמי שפירש הא דאמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים דאתיא כרשב"ג, דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. והקשינו מאי תלי זה בזה, אכן לדברינו ניחא, דהנה למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, א"כ הוא ס"ל דאין השטר. החוב בעצמו רק ראי' שלא פרע, דמשו"ה מועיל מגו, ולדידי' אימת אמרינן חלוקה, היינו דוקא היכא דקיומוה בעדים דאז אין לו מגו, א"כ הא מהשטר ראי' שלא פרעו, דאם הי' פורעו לא הי' מניח השטר בידו, א"כ מ"ש האי חתיכת השטר מהאי חתיכת השטר, הא הראי' מזה שמונח בידו, וכמו שזה בלא זה אין ראי' ה"נ זה בלא זה, אלא כיון שזה מחזיק בהראי', וזה מחזיק בהראי', פוסקים ב"ד יחלוקו. וא"כ אחת היא אם תפוס בעדים או בשאר השטר, ורק אליבא דרשב"ג דלדידי' היכא שאין מקוים רק הלוה מודה שכתבו, אם באנו לדון מטעם ראי', הא אדרבה יש ראי' שפרעו, שהרי יש לו מגו שהי' אומר מזויף, אלא הטעם דאין מועיל מגו, הוא משום שהחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, וא"כ כיון שהוא מוחזק בשטר אמרינן חזקה שהוא שלו, א"כ היינו דוקא במוחזק בעיקר השטר אבל אם אינו מוחזק רק בדבר שאינו אלא כמו גליון השטר, בזה לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
משו"ה אליבא דרשב"ג הכל הולך אחר התפוס בעדים. היינו באופן שאינו מקוים אבל במקוים דלא צריך לטעמא דמוחזק, רק ראי' מה שהניחו בידו. בזה אמרינן מה לי חתיכת שטר זה או זה, הא מדהניחו בידו הוא ראי' שלא פרע ומשו"ה לרבי דמיירי ע"כ במקוים אין חילוק בין תפוס בעדים לתפוס בטופס:
והנה בתוס' תמהו במאי פליגי ירושלמי וגמרא דילן דבירושלמי אמר הכל הולך אחר התפוס בעדים ובגמרא דילן אמר דתליא מי אדוק בתורף. ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ד' מהלכות גירושין דעדים החותמין על הגט צריך שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה, ואין מועיל מה שיקראו לפניהם ויאמרו להם שכך כתוב בהגט, אכן הטור סתר זה דאמאי לא יועיל מה שמתרגמין לפניהם וע"כ כתב הטור בסימן ק"ל דאפילו אם אינן מכירין לשון הגט שפיר דמי, והנה הב"י הביא ראי' לדברי הרמב"ם מגמ' דילן דאמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי בי' סהדי ישראל כשר ופריך והא לא ידעי למקרי ומשני בדידעי ואם איתא לישני בשלא ידעו וקראו לפניהם. ועוד הביא ראי' מירושלמי דאיתא התם רב אמר הדיינין חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות:
אבל אין העדים חותמין אלא א"כ היו יודעין לקרות, ואיתא שם בירושלמי מתניתא פליגא עלי' דרב גט שכתבו עברית ועדיו יונית כו' פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום כו' הרי דבעינן דוקא שהיו יודעין לקרות:
ועיין בכ"מ שם שכתב דגם דברי הירושלמי תמוה:
ולדידי. נראה דאדרבה מדברי הירושלמי מוכח להפך, דהנה הירושלמי פריך על דברי רב דס"ל, דאין עדים חותמין על הגט אלא א"כ קראוהו הם בעצמם. ובזה הא אנן לא פסקינן כותי' דרב, שהרי קי"ל אחרים קוראים לפניהם והם חותמים, והירושלמי הקשה על רב:
משמע דרק על רב קשה דס"ל דבעי שהם יקראוהו, והרי לדברי הרמב"ם דבעינן דוקא שיבינו לשון השטר, א"כ הלא גם בלא רב, דס"ל דבעינן שיקראוהו, ג"כ קשה, שהרי קתני גט שכתבו עברית ועדיו יונית, הרי העדים אין מבינין, והרי בתחלה לא ידע תירוצא דידעי לקרות ואין יודעין לחתום, וודאי דזה דוחק לומר דזה ידע גם המקשה שיש לומר שמבינין, רק שאין יכולין לחתום, דא"כ גם זה הי' יכול לשנות בעצמו המקשה, שיודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום ע"כ דהירושלמי סבר בהקושיא, דעברים אין מבינים לשון יונית, א"כ מדפריך אליבא דרב ע"כ דלדידן לא קשה:
לכן נראה לי דהנה יש לספק שטר שחתמו בו עדים אם הכונה שבזה שהעדים חותמים היינו שעתה כל לשון השטר כאלו הם בעצמם היו כותבין והוי עתה בחתימתם כאלו נחקרה עדותן בב"ד שאומרים נוסח ולשון השטר, או דהם חותמים שאמת הוא הענין הכתוב בשטר. ומעידין על תוכן הדברים. אבל לא שנאמר שע"י חתימתם, כל נוסח השטר כאלו הם מעידים. והנה הירושלמי ס"ל כשעדים חותמין על השטר:
אין הכונה שעתה נוסח השטר הוא דיבורם. דעתה בחתימתם, כאלו הם מגידים נוסח השטר רק ס"ל להירושלמי, דע"י חתימתם מעידין על תוכן הדברים, נמצא דאף אם אין מבינים לשון השטר והגט, כיון דקראו לפניהם ותרגמו להם תוכן וענין השטר, יוכלו לחתום וחתימתם הוא, שתוכן הדברים אמת, וא"כ אף אם אין מבינים לשון הגט, שאין העיקר הלשון, אלא תוכן הדברים וזה יודעים, אכן גמרא דילן סבר, דעדים החותמים על הגט בחתימתם נעשה כאלו הם אומרים לפנינו את נוסח השטר ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאם כתוב בשטר פלוני בן פלוני הכהן. לוה מנה מפלוני מעלין לתרומה, אף דקי"ל דליוחסין אין מעלין:
היינו משום דכיון דנוסח השטר הוא דיבורם, א"כ הוי כאלו הם אמרו לפנינו בדבור, פלוני בן פלוני הכהן ואף דליוחסין לא מסקינן היינו משום דליוחסין בעי עדים והיכא דבעי עדות. אין מועיל מסיח לפי תומו:
דהיכא דצריך עדות, בעי דוקא שיכוין להעיד וכיון דהן אין מכונים להעיד. אף בעל פה אלו היו אומרים כן. כיון דבדבור שאמרו "הכהן" לא נתכונו להעיד, אין עדותן מועיל, אבל לתרומה דלא בעי עדות, מועיל אף לפי תומו, ואדרבה לפי תומו עוד מעלה, היכא דלא בעי עדות, דאף על עצמו מועיל, אבל אם נימא דחתימת העדים הוי רק על תוכן הדברים א"כ על מה שלא העידו לא הוי כלל עדות, וא"כ לא היו מעלין אף לתרומה, ע"כ דכל נוסח השטר הוא הגדתם:
והנה דיבור נקרא, רק אם מבין מה שהוא אומר, אבל אם אחד יאמר דברים שאין מבין אותם לא הוי דבור כלל, דדבור אינו אלא הסכמה, וכשמבין מה שהוא אומר, אז הוי דבור, אבל אם אינו מבין לא הוי דבור, ומשו"ה איתא בירושלמי סוטה פרק אלו נאמרין דאם השביעה בלשון שאינה מבינה ואמרה אמן, לאו כלום הוא, וכתב הירושלמי דזה פשיטא, דאם השביעה בלשון שאינה מבינה ואמרה אמן לאו כלום הוא. ולכאורה אמאי פשיטא, נהי דאין מבינה הלשון, אבל דילמא מיירי דידעה שמשביעה. רק שהלשון אינה מבינה, ע"כ דאף בהאי גוונא שיודעת שהכהן משביעה ואמרה אמן, כיון שאין מבינה הלשון, לאו כלום הוא, דאמן הוי קבלת הדברים, כאלו היא בעצמה היתה אומרת, ולשון שאינה מבינה, אף אם היתה אומרת לאו כלום, דדבור, כשמבינים מה שאומרים, הוא דבור, אבל כשאינם מבינים לאו כלום הוא:
נמצא לפ"ז מיושב שפיר דין הרמב"ם דס"ל דבעינן דוקא שיבינו העדים לשון הכתב דכיון דלגמ' דילן, העדים בחתימתם, מקבלים נוסח השטר, שנעשה עתה, כאלו הם מעידים נוסח השטר, וזהו דין העדים החתומים על השטר א"כ לא עדיף מאלו אמרו הדברים בע"פ, ואם אינם מבינים לשון הגט, הרי אף אלו היו אומרים כל הנוסח הזה בב"ד, לא הי' כלום. שהרי דבור אינו, אלא כשמבינים אותו, ואם אינו מבין מה שאומר. לאו כלום הוא, וא"כ מה לי אם האמירה בעל פה או בכתב, דבור כזה שאינו מבין, לאו כלום, אבל להירושלמי דדין חתימת עדים הוא, עדות על תוכן הענין שאמת הוא. לא נוסח השטר, הוא הגדתם, א"כ מנוסח השטר אנו יודעים רק על איזה תוכן הם מעידים אבל עדותם איננה נוסח השטר, א"כ אף שהם אינם מבינים ג"כ כשר, א"כ הירושלמי לטעמי' פריך ממתניתין דגט שכתבו יונית ועדיו עברית, דנהי שהי' סובר הירושלמי, דאינם מבינים, פריך רק אליבא דרב, אבל לדידן לא קשה, שהרי לא בעינן שיבינו את לשון השטר לסברת הירושלמי, אכן גמ' דילן פריך והא לא ידעי למיקרי, ולא משני בשקראו לפניהם, דגמ' דילן סובר, דעיקר הגדת העדים, הוא נוסח השטר, א"כ בעינן דוקא שיבינו לשון השטר, דאם אינם מבינים לשון השטר, לא הוי אצלם, נוסח השטר והגט, הגדה, ומשו"ה פסק הרמב"ם דבעינן דוקא שיבינו לשון הגט.
נמצא דבדין דידן אזלי הירושלמי והבבלי לשיטתם, דהנה לשיטת הירושלמי, דאין השטר, נוסח הגדת העדים, א"כ עיקר שטר הוא חתימת העדים, דחתימתם הוא עדות על מעשה הגט והשטר, רק שבהשטר רשום מה הן מעידין אבל עיקר עדותם, הוא החתימה, רק כשאנו רוצים לידע מה הם מעידים, רואים אנו את השטר וממנו אנו יודעים מה העידו, א"כ עיקר השטר, הוא חתימת העדים, משו"ה הכל הולך אחר התפוס בעדים בזה שייך החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל לגמ' דילן, דנוסח השטר הוא עדותם א"כ עיקר העדות, הוא הוא השטר בעצמו, שזהו הגדת העדים, רק כשאנו רוצים לידע מי הם אלה האומרים לפנינו את נוסח השטר, רואים אנו החתימות, ויודעים כי אנשים האלה, הם מעידים לפנינו את נוסח השטר, א"כ לגמ' דילן עיקר השטר, הוא השטר בעצמו, וחתימת העדים, אינו אלא גילוי מילתא לידע מי המה המעידים לפנינו את נוסח השטר, משו"ה לגמ' דילן, לא תלי בתפוס בחתימת העדים, רק בהשטר בעצמו, אי בטופס אי בתורף, דבזה שייך חזקה דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
והנה בתוס' פירשו דמשו"ה אמרינן דאם אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף, זה נוטל תורף וזה נוטל טופס, היינו דשיימינן שטרא דאית בי' זמן כמה שוי ודלית בי' זמן כמה שוי:
ואמאי לא נימא אם אחד אדוק בעדים נישום שטר דלית בי' עדים, משום דשטר שאין בו עדים פסול לגמרי, אבל שטר דלית בי' זמן:
השטר כשר, משו"ה שיימינן שטרא דאית בי' זמן כו' ולכאורה תמוהים דברי התוס' דאטו משום דמוחזק בדבר שבלעדו יפסל השטר יגרע כחו מאלו מוחזק בדבר שאין השטר נפסל. לכאורה אדרבה, אם הוא מוחזק בדבר שבלעדו נפסל השטר, א"כ אדרבה נימא יקח עד מקום שידו מגעת, אך באמת דברי התוס' מובנים המה, כי שותפים אם מחזיקין דבר אחד בשותפות, משועבד דבר אחד לחבירו, אם בלא שלו יופסד של השני, ומשו"ה בחצר שאין בו דין חלוקה, לא יוכל אחד לטעון שיחלוקו, ויאמר, כיון שיש לו מחצית בהחצר ורוצה לחלוק, מה איכפת לי' שלא ישאר בהחצר כדי חלוקה לפני זה. לא יוכל לומר כך. דכיון דבלתי חלקו, אין לפני חבירו חצר כלל, שהפחות מד' אמות לאו חצר הוא, א"כ הרי אם תקח חלקך יופסד שלי לגמרי, וא"כ חלקך משועבד לי, שלא יופסד חלקי, דדבר של שני שותפים משועבד זה לזה שלא יופסד, ומשו"ה אמרינן דיחלוקו הוא לדמי, ולא יכול אחד לומר מה איכפת לי שיופסד, אני רוצה לחלוק הבגד לשנים, זה לא יכול לומר דכיון דדין הוא דשנים אוחזין בטלית, הדין אצלנו דשייך להם ביחד, א"כ לא תוכל ליקח חלק שעי"ז יופסד חלקי. שאני מוחזק בחצי טלית היינו חצי של כולו, אבל אם תחתכנו הוא נפסד, ואיננו כעת חצי של טלית כולו, משו"ה כופהו לחלוק לדמי, כיון דלדידן שנים אוחזין בטלית הדין דיחלוקו, ממילא דין חלוקתם כחלוקת השותפין, וא"כ ה"נ לא יוכל לומר האחד, אני אקח חתיכת השטר שבידי. שכיון שהאחד מוחזק בשטר, ואם יקח חתיכת השטר שבידו, הרי יופסד חתיכת השטר של השני, שהרי חתיכת השטר איננו שטר כלל, א"כ אמרינן בזה שהוא מוחזק בזה שבידו, שלא יוכל חברו להפסידו, ומשועבד חתיכת השטר שביד חבירו לחתיכת השטר שבידו, אבל היכא דאף בלא חתיכת השטר שבידו, לא נפסל ולא נפסד חצי השטר שביד חבירו, אז להשביח לא יוכל לטעון, תן לי מה שבידך, כדי שאשביח חלקי, דלזה אינו משועבד, משו"ה שיימינן שטרא דאית בי' זמן כמה שוי, דזה אין מחויב לתן לו הזמן שבידו, שהוא דבר אחר מן השטר. וראי' אחרת, דהשטר הוא שטר גם בלעדי הזמן, וא"כ אין הזמן שבידו משועבד להשני, היינו לחתיכת השטר שבידו אבל אם עי"ז שיקח החתיכה שבידו יופסד דבר שביד חבירו ויבטל שם השטר. אין מניחים לו ליקח החתיכה שבידו, כיון דאנן אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, א"כ הוא מוחזק בחתיכת השטר שבידו, בחזקת שהוא שלו, וא"כ גם חתיכת השטר שביד השני משועבד לחתיכת השטר הזה, כדי שלא יופסד:
ועפ"י דברינו יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב (בפרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ד) שנים אוחזין בשטר. המלוה אומר שלי והוצאתי לפרע ממך, והלוה אומר פרעתיו וממני נפל. אם הוא השטר שיכול לקיימו, זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין, וישלם הלוה מחצה עכ"ל הרמב"ם הרי דס"ל להרמב"ם דדין הוא שישלם לו מחצה החוב, ואלו בגמרא דילן מוכח. דאין משלם לו אלא מחצית ששוה השטר, שהרי שיימינן השטר כמה הוא שוה. ואמרינן ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי ופירשו בתוס' ז"ל ואין חולקין את החוב, כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכור, מזה יפרע החצי עכ"ל התוס' הרי דאין פורעין אלא מחצית ששוה השטר למכור ואיך כתב הרמב"ם שישלם לו מחצה. דמשמע מחצית החוב, שהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל לעיל מינה שווי השטר, רק כתב "בדמים" וכתב אח"כ וישלם הלוה מחצה היינו מחצה מהדמים והא בגמ' מוכח דצריך לשלם רק מחצית שווי השטר למכור:
אכן לפי דברינו ניחא, דבגמ' שם אזיל אליבא דמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ומיירי בשהשטר אינו מקוים, ואם באנו לדון על החוב, היינו פוטרים לגמרי, שהרי יש לו ראי' שפרע, במגו דאי בעי אמר מזויף. רק שמפני המגו, אין אנו יכולים לפסול השטר שביד המלוה שהוא מוחזק בו מטעם:
דחזקה כל מה שאדם תופס, הוא שלו. אנו מחזקין בהשטר שבידו, א"כ אין החלוקה על החוב דעל החוב אם היינו דנין, היינו פוטרים לגמרי, אלא דהחלוקה על עצם השטר גופא שהוא מוחזק בו:
א"כ שפיר אמרינן דאין צריך לשלם רק מחצית שווי השטר למכור, דכל טענתו. הוא רק שאין אנו יכולין לפסול השטר שהוא מוחזק בו מטעם מגו, א"כ אין לו אלא מחצה משווי השטר ולא מהחוב, אבל לדידן, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, א"כ מיירי רק היכא דהשטר מקוים א"כ אין החלוקה על עצם השטר לבדו:
אלא על החוב גופי', שכיון שהשטר עודנו ביד המלוה, הרי הוא ראי' שלא פרע עדיין הלוה החוב א"כ כיון שגם הלוה מוחזק בו. וכללא הוא דשנים אדוקין בדבר הדין הוא דאין ב"ד צריכין להוציא הדין חלק, רק יחלוקו פסקינן, א"כ הכא דמחולקים על ראית החוב ושניהם אדוקין בו, הדין הוא שיחלוקו את החוב שחלוקין עליו. ע"י הראי' ששניהם אדוקין. דמזה שהמלוה מוחזק, ראי' הוא שלא פרעו עדיין, ומזה שהלוה מוחזק בו הוא ראי' להיפוך מש"ה משלם מחצה מן החוב. שהרי החלוקה על החוב אבל אם נימא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"כ על החוב אין אנו דנין כלל, שעליו אין לנו לעשות חלוקה כלל. שהרי יש לנו ראי' שפרעו, במגו דאי בעי אמר מזויף רק שהחלוקה על עצם השטר גופי', משו"ה נוטל רק מחצית שיווי השטר למכור:
ולפי"ז מיושב בפשטות הקושיא שהקשו איך סתם הרמב"ם וכתב לה בסתמא להאי דינא, דשניהם אדוקין בשטר יחלוקו ולא פירש דהיינו דוקא היכא דשניהם אדוקין בטופס ושניהם בתורף. אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. אכן לדברינו ניחא:
דהרי אמרינן בירושלמי, דהא דאמרינן הכל הולך אחר התפוס בעדים, היינו דוקא למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו. אין צריך לקיימו ומיירי שהשטר אינו מקוים, דאז החלוקה על עצם השטר מטעם חזקה כל מה שביד אדם שלו. וכדביארנו למעלה, דאלו באנו לדון על החוב בעצמו היינו פוטרים אותו במגו:
וא"כ גבייתו. מטעם שהוא מוחזק בשטר שבידו. א"כ אם הלוה תפוס בעדים שהוא עיקר השטר הרי יש אדרבה להלוה חזקת שטר אבל למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ע"כ מיירי דין דשניהם אדוקין. בשטר מקוים, א"כ מזה שהוא מחזיק השטר בידו הוא ראי' שלא פרע א"כ מה לי אם הראי' מחתיכת שטר זה. או חתיכת שטר זה, וכמבואר למעלה דברי הירושלמי:
א"כ הא דאמרינן בגמ' מחלוקת בששניהם אדוקין בטופס ושניהן אדוקין בתורף. הוא ג"כ הפירוש כדברי הירושלמי דאימתי מיירי מחלוקותם דס"ל לרשב"ג דאף אם אין השטר מקוים נוטל מחצה, הוא רק בששניהם אדוקים בטופס ובתורף. ובזה מיירי מחלוקותם, ולא ס"ל לרמב"ם הפירוש שפירש רש"י דמחלוקת פירוש של יחלוקו. אלא ס"ל לרמב"ם, דהאי מחלוקת פי', אימת מיירי מחלוקותם דס"ל לרשב"ג יחלוקו אף בשאינו מקוים. היינו דוקא בשניהם אדוקים בטופס ובתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף היכא שאין השטר מקוים, דבזה מיירי מחלוקותם אז זה נוטל טופס וזה נוטל תורף לרשב"ג, דטעם החלוקה משום עצם השטר אבל היכא שהשטר מקוים. שאז החלוקה על החוב בעצמו. אז אף אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף חולקין החוב. שהרי אז דין החלוקה, משום ראי' על החוב בעצמו. א"כ מה לי חתיכת שטר זה מחתיכת שטר זה וכדאמר בירושלמי:
דאתיא הא דאמר הכל הולך אחר התפוס בעדים. דוקא לרשב"ג. א"כ גם הא דקאמר בגמ' דאחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
דוקא לרשב"ג:
דקאי על דין מחלוקותם דמיירי באינו מקוים. שהרי הירושלמי וגמ' דילן לא פליגי. אלא אם עיקר השטר הוא נוסח השטר. או חתימת העדים:
אבל בדין זה, למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והיכא דהשטר מקוים לא פליגי, דהחלוקה הוא על החוב, מטעם ראי', ואז אין חלוק בין חתיכת שטר זה לחתיכת שטר זה. הכל הוא ראי' שלא פרע, ומשו"ה קאמר מחלוקת, ולא קאמר לא שנו, דלכאורה קשה, כיון דלא מצי לאסיק אבל באחד הכל מודים. דלא שייך הכל מודים דהרי גם שם יהי' פלוגתא דידהו. אם אין השטר מקוים לא יגבה כלל למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ כיון דאין יכול לאסיק, אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף הכל מודים. למה התחיל בלשון מחלוקת הי' לו לומר בלשון לא שנו:
אלא דבא להוכיח. דלא קאמר אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף. זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. אלא באופן מחלוקותם. היינו היכא דהשטר אינו מקוים דלרשב"ג, אף שיש לו מגו דמזויף כיון שהוא מוחזק במחצית השטר. אין פוסלין מה שבידו משום מגו. משום דתלי דוקא במה שבידו:
אבל היכא דהשטר מקוים. שאז החלוקה על החוב בעצמו. שם אין חלוק אם תפוס בטופס או בתורף. נמצא דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין שום חלוק, בין אדוקים שניהם בטופס ובתורף:
בין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
דממ"נ אם אין מקוים הוא, כלל לא גבי:
ואם הוא מקוים. אז מזה שהשטר ביד המלוה הוא ראי' שלא פרע עדיין. אלא כיון דגם הלוה מוחזק ומחזקת הלוה ראי' שפרע הדין הוא דחולקין הראי' היינו שפרע מחצה החוב, וכיון דמדין ראי' הוא אין חלוק מחתיכת שטר זה לחתיכת שטר זה, כמו שמזה שמחזיק התורף ראי' הוא שפרע כן מזה שהמלוה מוחזק בטופס ראי' שלא פרע. ומשו"ה בכל גווני יחלוקו. היכא דהשטר מקוים. ומשו"ה הרמב"ם דמיירי דוקא בשטר מקוים דהרי פסק מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משו"ה לא הביא כלל חלוק בין אדוק בטופס לאדוק בתורף כיון דהוא מדין ראי' בכל גווני הדין דיחלוקו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אלא מאי אית לך למימר. למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך: עשירי ודאי. הצריך הכתוב לעשר ולא הצריך לעשר את הספק וכל עשירי שבכאן ספק הן שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי שהפטור אינו מן המנין: מאי ספיקות. דאמרן לעיל הספיקות נכנסין לדיר להתעשר: ספק פדיון פטר חמור. טלה שהופרש על ספק פטר חמור שאפילו הוא פטר חמור ודאי אין בטלה זה של פדיון משום קדושה: עשרה שיין. לאפקועי איסורייהו למשרי להו בעבודה: עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא. מעשה היה ובא לפני רב חסדא ורב חסדא הביאו לפני רב הונא: שאינה יכול להוציאו כו'. והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש: הא יכול להוציאו כו'. בתמיה: שאינו ברשותו. והא סתם גזילה יכולין להוציאו בדיינין הוא: במסותא מטלטלין. כגון גיגית: מקרקעי. דכל היכא דאיתיה ברשות מרי' קיימא דקרקע אינה נגזלת ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה הקדישו הקדש: בר מערבא. מארץ ישראל: מחוי ליה. מראה באצבעותיו כלפי מעלה: בכרכשתא. בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי''ש: ש''מ. מדקתני עד מקום שידו מגעת קנוי לו: האי סודרא. של קונה שקונין בו קנין: כיון דתפיס ביה. מקנה שלש על שלש קרינא ביה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו: דכמאן דפסיק דמי. וקנייה מקנה והמכר נקנה בו ללוקח ודוקא נקט שלש על שלש דכלי בעינן דכתיב (רות ד) נעלו ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה: גט בידה. שנתנו לה: ומשיחה. שקשור בה בידו אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו: אינה מגורשת. אלמא לאו נתינה היא: כריתות. הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה והרי אגודים הם בחוט זה: אם היתה טלית מוזהבת. כלומר אפילו היא מוזהבת חולקים: פלוג הכי. לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם: קא משמע לן דא''ל כו' פלוג. לאורכה: שנים אדוקים בשטר. המלוה והלוה: שלך הוא ופרעתיו לך. והחזרת לי וממני נפל: יתקיים השטר בחותמיו. קס''ד דהכי קאמר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא הרי הוא בחזקתו: נפל השטר ליד הדיין. משמע דהכי קאמר: אם מצאו דיין לא יוציאו אותו עולמית מיד דיין ולקמן פריך מאי שנא דיין מאינשי דעלמא וגבי ליה מלוה כוליה. בתמיה: במקוים. שכתוב בו הנפק שיצא כבר בבית דין והעידו עדים על חתימת ידן וכותבין הדיינין בו שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי: כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו. דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר אלא למגבי פלגיה ופלוגתייהו כשאינו מקוים רבי סבר אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה ולוה לו מעות צריך המלוה לקיימו בחותמיו ואפילו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיך דכל זמן שאינו מקוים מאן קמשוי ליה שטרא לוה שמודה לו שכתבו הא אמר דפריע אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו אין הלוה נאמן לומר פרעתי הלכך זה ששניהם מוחזקים אי מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו והרי הוא כשאר מציאה ופליג: ואי לא לא פליג. שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי:
ולא עשירי ספק. אין להקשות איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך במסכת חולין (דף כב: ד''ה איצטריך): מפריש עליהן עשרה שיין. תימה דבפ''ק דבכורות (דף יא. ושם) אמרי' דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים ומה צריך עשרה שיים ותו מאי קא משמע לן מתני' היא הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ותו כיון דאמר מעשרן מה צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון דמעשרן דהן שלו דאילו היו של כהן לא היה מעשרן דהוו להו כלקוח דתנן (שם דף נה:) הלקוח והניתן לו במתנה פטור ואי קמ''ל דאע''ג דמעשרן עדיין הם שלו פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא: מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה. נראה דלא גרסי' והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס ומכל מקום שפיר מוכח בסמוך דבקנין מאי דתפיס כמאן דפסיק דמי כיון דהכא לאחר שבועה נוטל כל מה שהוא תופס אפילו יותר ממחצה והשבועה היא בשביל הטענה ומפני התקנה: אם יכול לנתקו. נראה דאם היתה ידה פתוחה בשעת שנתן גט לידה ונשארה המשיחה בידו וקפצה ידה בחוזק שאם מושך המשיחה לא יוכל להביאו אצלו שאינה מגורשת שהרי כשנתן בידה קודם שקפצה ידה היה יכול להביאו אצלו והקפיצה לא עשה הוא אלא היא והוה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינה מגורשת דלא קרינן ביה ונתן בידה והכא דקאמר אם אינו יכול להביאו אצלו דמגורשת כגון שהיתה ידה קפוצה והוא תחב בידה כל כך בחוזק שאם ימשוך המשיחה לא יביא הגט אצלו ור''ת (נמי) פירש אם הגט כבד כל כך שאם רוצה למשוך הגט אליו תנתק המשיחה מגורשת ומיירי בידה פתוחה ולא קפצה ולא עשתה שום דבר: