דף י - ב
רב פפא אמר: לכך לא קנה העני את הפאה בארבע אמות, משום שכי תקינו ליה רבנן ארבע אמות אימת תיקנו חכמים קנין ארבע אמות רק בעלמא ברשות הרבים או בצידי רשות הרבים או בסמטא שהם רשות של הכל. אבל בשדה דבעל הבית בשדה השייכת לאדם מסויים כגון השדה הזאת שהעני ליקט בה פאה לא תקינו ליה רבנן שם לא תיקנו חכמים את הקנין של ארבע אמות.
ומבאר רב פפא: ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה והרי התורה נתנה רשות לעניים ליכנס לתוך שדה של כל אדם כדי ללקוט פאה, ואם כן דין הוא שיהא נוהג שם קנין ארבע אמות?
כי זכה ליה רחמנא, דוקא להלוכי בה ולמינקט פאה. התורה נתנה לעני רק את הזכות ללכת בשדה וללקוט פאה, אבל למיהוי חצירו, שיהא לו זכות ממש כאילו היא חצרו, לא זכה ליה רחמנא, ולכן לא שייך שם קנין ארבע אמות.
וממשיכה הגמרא לבאר: אמר רבא: מותיב רב יעקב בר אידי נזיקין! רב יעקב בר אידי הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנתנו, שהיא בסדר נזיקין:
ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה.
ואי אמרת שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, מדוע לא קנה את המציאה שנפל עליה?
נקנו ליה ארבע אמות דידיה! הרי גם לולי הנפילה היא נמצאת בתוך ארבע אמותיו?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: דלא אמר אקנ. י שהוא לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות את המציאה על ידי קנין ארבע אמות.
ומקשינן: ואי תקון רבנן קנין ארבע אמות, כי לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות בקנין הזה, מאי הוי?
ומשנינן: כיון דנפל עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני. ולכן אינו קונה בארבע אמות.
רב ששת אמר: לכן אינו קונה את המציאה שנפל עליה בארבע אמות, משום שהמציאה נמצאת ברשות הרבים. וכי תקינו רבנן היכן תיקנו חכמים קנין ארבע אמות, דוקא בסמטא, דלא דחקי רבים, שאין שם הרבה אנשים, אבל ברשות הרבים, דקא דחקי רבים, לא תקינו רבנן קנין ארבע אמות, כי אין לאדם שם ארבע אמות המיוחדות לו שהרי הרבה אנשים עומדים סביבו. [16]
ומקשינן: והא ריש לקיש "ארבע אמות של אדם קונות לו "בכל מקום" קאמר, ומשמע אפילו ברשות הרבים?
ומתרצינן: "כל מקום" לאתויי צידי רשות הרבים. שאפילו בצידי רשות הרבים יש קנין ארבע אמות, ששם אין כל כך דוחק אנשים. אבל ברשות הרבים ממש לא תיקנו חכמים קנין ארבע אמות.
ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר. אשה שהיא קטנה וזרק לה בעלה גט לתוך חצרה אינה מתגרשת בכך משום שקטנה אין לה קנין חצר. ואין לה ארבע אמות, אם זרק לה בעלה את הגט לתוך ארבע אמותיה גם כן אינה מגורשת, למרות שאשה גדולה היתה מתגרשת בכך. משום שלא תיקנו חכמים לקטנה קנין ארבע אמות [שהוא מעין קנין חצר, וכיון שאין לה קנין חצר לא תיקנו לה ארבע אמות].
ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. שהקטנה מתגרשת גם על ידי חצרה וגם על ידי ארבע אמות.
ומבארינן: במאי קמיפלגי ריש לקיש ורבי יוחנן?
מר רבי יוחנן סבר: חצר משום ידה איתרבאי הטעם שאשה מתגרשת על ידי נתינת הגט בחצרה הוא משום שחצר האדם נחשבת כידו, שידו היינו רשותו. [17] ומה שנאמר בגט "ונתן בידה" בכלל זה גם חצרה.
ולכן גם קטנה יכולה להתגרש על ידי חצרה שכי היכי דאית לה יד כשם שיש לה לקטנה "יד" לקבל את גיטה ולהתגרש בו, [18] חצר נמי אית לה כך יש לה גם "חצר" שתוכל להתגרש על ידו.
ומר ריש לקיש סבר: חצר משום שליחות איתרבאי שדין קנין החצר נלמד מדין שליחות שהחצר הוא כשלוחו של האדם, ומאחר ששליחות מועילה בקבלת הגט, מועיל גם חצר.
ולכן קטנה אינה יכולה להתגרש על ידי חצר. היות וכי היכי דשליחות לית לה, כשם שקטנה אינה יכולה להתגרש על ידי שליח שהרי קטנים אינם בדין שליחות, [19] חצר נמי לית לה. כך אינה יכולה יכולה להתגרש על ידי חצרה. [20]
ומקשינן: מי איכא וכי יש מאן דאמר: חצר משום שליחות איתרבאי?
והתניא: נאמר בפרשת משפטים "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם".
אין לי שהוא חייב כפל אלא כאשר גנב בידו ממש. נכנסה הבהמה לתוך גגו חצירו וקרפיפו [מחסן עצים] ונעל בפניה את הדלת על מנת לגונבה, [21] מנין שהוא מתחייב בתשלומי כפל על גניבתו?
תלמוד לומר "המצא תמצא" מכפל הלשון דרשינן מכל מקום שגם בגגו וחצירו הוא נחשב כגנב להתחייב בתשלומי כפל.
ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי, אם כן מצינו שליח לדבר עבירה שהחצר נעשה שלוחו של הגנב לדבר עבירה?
וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה שלא נאמרה בזה תורת שליחות שהמשלח יתחייב על מעשה עבירה של השליח כאילו הוא עשהו. וכיצד מתחייב הגנב על גניבה שנעשתה על ידי חצירו? [22] ומתרצינן: אמר רבינא: לעולם חצר משום שליחות איתרבאי, ובכל זאת יתכן שהחצר תהא שליח לדבר עבירה. משום שהיכא אמרינן אימתי אנו אומרים דאין שליח לדבר עבירה רק היכא דשליח בר חיובא הוא שאף השליח מוזהר שלא לעשות את העבירה, ולכן אין לחייב את המשלח עלן העבירה של השליח כי לא היה לו לשמוע למשלח ולעשות את העבירה ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". [23]
אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא, מיחייב שולחו. המשלח מתחייב אפילו שהוא דבר עבירה. ולכן מתחייב הגנב על חצרו למרות שחצר משום שליחות.
ומקשינן: אלא מעתה שיש שליח לדבר עבירה באופן שהשליח אינו בר חיובא. אם כן האומר לאשה ועבד: צאו גנבו לי! דלאו בני חיובא נינהו. שהאשה והעבד פטורים מלשלם על גניבתם. [24] הכי נמי האם נאמר דמחייב שולחן שהמשלח יתחייב על גניבתם?
ומתרצינן: אמרת: אשה ועבד בני חיובא נינהו. בעצם הם חייבים לשלם עבור מה שגנבו. והשתא מיהא לית להו לשלומי רק שאי אפשר לחייבם למעשה כי אין להם לשלם, שהרי ממון האשה והעבד שייכים לבעל ולאדון.
וברגע שיתאפשר להם לשלם הם באמת
יתחייבו דתנן: נתגרשה האשה מבעלה, או נשתחרר העבד חייבין לשלם.
ולכן הם אינם יכולים להיות שלוחים על גניבה כי אין שליח לדבר עבירה. [25]
רב סמא אמר: הטעם שהגנב מתחייב גם על ידי חצירו למרות שחצר משום שליחות ואין שליח לדבר עבירה, משום שהיכא אמרינן אימתי אנו אומרים: אין שליח לדבר עבירה, רק היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד, שהשליח הוא בר בחירה והוא יכול להימנע מלבצע את השליחות. אבל חצר, דבעל כרחיה מותיב בה, שהחצר אינה יכולה להתנגד שהבעלים לא ישתמשו בה, מיחייב שולחו. הבעלים המשלחים את החצר מתחייבים על מעשה החצר למרות שהוא דבר עבירה. [26]
ומבארינן: מאי בינייהו? מה הנפקא מינה להלכה בין שתי התירוצים של רבינא ורב סמא?
איכא בינייהו: כהן דאמר ליה לישראל: צא וקדש לי אשה גרושה! האסורה עליו באיסור לאו, שכולל לא רק את הביאה עליה אלא גם את עצם מעשה הקידושין. ואילו הישראל אינו אסור בגרושה. [27]
אי נמי: איש דאמר לה לאשה: אפקי לי קטן! הקיפי בשליחותי את פאת ראשו של הקטן, [28] שגם המקיף פאת ראשו של השני הוא בכלל הלאו של "לא תקיפו פאת ראשיכם". ואילו אשה אינה לגמרי בכלל האיסור הזה. [29]
להך לישנא דאמר, לפי רב סמא האומר: כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, שהדבר תלוי רק אם השליח ביכולתו להתנגד לביצוע השליחות או לא. אם כן הכי נמי, בכהן וגרושה ובהקפת הפאה, אי בעי עביד אי בעי לא עביד. הרי השליח יכול להתנגד מלעשות את השליחות. ולכן חל כאן הכלל של אין שליח לדבר עבירה, ולא מיחייב שולחו. המשלח אינו מתחייב על מעשה השליח.
ולהך לישנא דאמרת לרבינא האומר: כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו, שאם השליח אינו מוזהר באיסור זה, אז אין את הכלל של אין שליח לדבר עבירה אלא מיחייב שולחו, המשלח חייב עבור מעשה השליח. אם כן הני נמי, הישראל והאשה הם אינם אסורים לעשות את מעשה השליחות הזה, לכן לא נאמר כאן הדין של אין שליח לדבר עבירה אלא מיחייב שולחן הכהן והאיש אכן מתחייבים על מעטה השליח שלהם. [30]
ומקשינן: ומי איכא למאן דאמר, וכי יש מי הסובר חצר לאו משום ידה איתרבאי? והתניא: נאמר בפרשה של גירושי אשה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". אין לי ללמוד מכאן שהיא מתגרשת אלא כאשר נתן לה את הגט בידה. נתן לתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין שהיא מגורשת?
תלמוד לומר "ונתן". מכך שלא אמר הכתוב "ובידה יתנהו", דרשינן את ה"ונתן" בפני עצמו, לומר, מכל מקום! דהיינו שגם נתינה כל שהיא לרשותה, כגון לתוך גגה או חצירה דיה לענין גט.
הרי שחצר הוא משום יד. שאילו היה חצר מטעם שליחות לא היינו צריכים לריבוי מיוחד שהאשה מתגרשת על ידי חצרה, שהרי כבר למדנו שהיא מתגרשת על ידי שלוחה! [31]
ומשנינן: לענין גט באמת כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כפי שמוכח מהריבוי האמור בפרשת גירושין, וקטנה אכן יכולה להתגרש על ידי חצרה כי פליגי ריש לקיש ורבי יוחנן, לא נחלקו רק לענין מציאה, האם יש לקטנה חצר שתוכל לקנות על ידה את המציאה. [32]
מר רבי יוחנן סבר:
הערות
[16] הקשו הראשונים: מדוע היו צריכים חכמים לתקן קנין משיכה - שקונה רק בסימטא - הרי יכול לקנות על ידי ארבע אמות? ויש מהראשונים שהסיקו מכך שקנין ארבע אמות אינו מועיל רק במציאה והפקר ולא במקח וממכר ומתנה שהרי שם לא שייך הטעם שמא יבאו לידי מדידה. והנמוקי יוסף הביא מירושלמי שאפילו במקח וממכר ומתנה יש קנין ארבע אמות. וכתב לתרץ שקנין ארבע אמות אינו מועיל רק כשהקונה הגיע ראשון לאותם ארבע אמות. אבל אם הניחו קודם את הכלי שם הרי אותם ארבע אמות קנויים לבעל הכלי ואין הקונה יכול לזכות על ידיהם ולכן הוצרכו לתקן קנין משיכה. וכתב הש"ך בחושן משפט [ר ה] שזה דוקא במכר ומתנה אבל במציאה אין חילוק אם קדם הזוכה למציאה או לא כדמוכח בסוגיין בפאה שקדמה הפאה לאדם ובכל זאת שואלת הגמרא שיקנה לו ארבע אמות. וביאור הדבר שבמציאה והפקר אין להם בעלים שיהא קנוי להם המקום. ועוד תירץ הש"ך שהוצרכו לתקן משיכה באופן שמושך את החפץ על ידי חבל מחוץ לארבע אמות.
[17] כמו שנאמר "ויקח את כל ארצו מידו". רש"י
[18] שמשעה שהיא יודעת לשמור את גיטה היא מגורשת. ולא מיעטה התורה אלא שיטה שמשלחה וחוזרת. רש"י.
[19] שבכל המקורות שמהם למדים תורת שליחות נאמר בתורה "איש". משמע דוקא גדול. רש"י.
[20] בקהלות יעקב [טו] הביא שרע"א הקשה למה לא מהני חצר לקטן לפי שאין לו שליחות? והרי כל הטעם שאין שליחות לקטן הוא משום שאין לו דעת למנות שליח, מה שאין כן בחצר, שאפילו בגדול אין צריך מינוי אלא שמעצמו החצר נעשה שלוחו של בעל הבית? ותירץ הקהלות יעקב שגם בחצר אמנם אין צריך שהבעלים יאמרו בפירוש שממנים את החצר לשליח אך אין זה משום שאין צריך כלל מינוי שליחות לחצר אלא משום שבדרך כלל אנן סהדי שהבעלים מייחדים את החצר לצורך תשמישם וזה כעין מינוי שליחות [ובחצר שאינה משתמרת שאינה מיוחדת לבעלים להניח שם חפציהם, באמת צריך שיהיו עומדים בצד חצרם], ולשיטת הרמב"ם צריכים הבעלים לומר בפירוש תזכה לי שדי והיינו משום מינוי שליחות. ולכן בקטן שאין לו דעת לייחד החצר לצורך עצמו בקביעות ממילא אין חצירו זוכה לו דהוי כחסר במינוי השליחות.
[21] כך כתב רש"י. וכתב בקצות החשן [שמח ב] שמשמע מרש"י שאם לא עשה שום מעשה אלא שנכנסה לרשותו ונתכוין לגוזלה אינו חייב עליה. שלענין גזילה אינו נעשה גזלן במחשבה לבד עד שיעשה מעשה בידים.
[22] הקשה בשיטה מקובצת: שמא גילתה התורה בגניבה שיש שליח לדבר עבירה כמו מעילה וטביחה שגזירת הכתוב שבהם יש שליח לדבר עבירה? ותירץ שהגמרא שואלת משום שידעה שכך הלכה שבגניבה אין שליח לדבר עבירה, וכמו שאמרו לעיל [ח א] "אילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור". ובפני יהושע תירץ שאם כן מנא ליה לברייתא לרבות חצר בגניבה דלמא הכתוב לא בא לרבות אלא את עצם השליחות ששייך בגניבה למרות שהוא דבר עבירה ולא חצר. אלא ודאי שאי אפשר לרבות שליח כיון שאין שליח לדבר עבירה, ומוכח שמה שמרבים חצר הוא מטעם ידה ולא משום שליחות.
[23] סברא זו נאמרה בגמרא במסכת קידושין [מב ב] שלכן אין שליח לדבר עבירה משום שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכתב הרע"א שלכאורה נראה שביאור הדבר שהשליח היה לו לשמוע לדברי הרב, והוי שליחות באיסור ובטלה השליחות. אלא שהסמ"ע כתב שהסברא היא שיכול המשלח לומר שחשב שהשליח לא ישמע לו. והנפקא מינה בין שתי הסברות בישראל מומר לכל התורה שאנו יודעים שהוא יעבור על האיסור ויעשה השליחות שלפי הסברא הראשונה בכל זאת השליחות בטלה כיון שהיא באיסור, ולפי הסמ"ע לא שייך לומר שהמשלח סבר שלא ישמע לו. וראה שם שהוכיח מהסוגיא לעיל [ח א] בשותפים שגנבו שגם כאשר גנבו ביחד וכל אחד רואה שהשני גונב לעצמו שייך אין שליח לדבר עבירה. וזו ראיה נגד הסמ"ע.
[24] הקשה הרע"א: מה בכך שהם אינם חייבים לשלם הרי הם עוברים על לא של "לא תגזול" ומצד זה הם נקראים בני חיובא כמו בכל עבירה שבתורה? הנודע ביהודה אבן העזר קמא [עה] מתרץ שלמאן דאמר הזה צריך שיהא על השליח אותו חיוב שיש על המשלח, כגון כהן שאמר לכהן שיקדש לו אשה גרושה, שהשליח עובר על אותו איסור כמו המשלח. אבל אם אין על השליח אותו חיוב, כגון כאן בגניבה, שאין עליו חיוב תשלומין, אינו נקרא בר חיובא, ויש שליח לדבר עבירה כזה. והגרש"ש [ט] מתרץ על פי מה שחידש, שעיקר הקנין בגניבה הוא כדי להתחייב באונסין, שלא הקפידה תורה על מעשה הגניבה לבד שיהא נעשה על ידי קנין שקונים בכל מקום אלא צריך שיהא קנין כזה שמוציאו מרשות הבעלים שיתחייב על ידי זה באונסין, ובמקום שאינו מתחייב באונסין, כאילו לא עשה שום מעשה קנין בגניבה זו, שעיקר הקפדת התורה שהצריכה קנין הוא לא רק על המעשה אלא על ההוצאה מרשות דהיינו חיוב האונסין. ולכן באשה ועבד שסלקא דעתך דגרמא שאינם בני חיובא אם כן אין עליהם שום חיוב אונסין וממילא אין להם שום קנין בגניבה זו וממילא לא עברו על לאו דלא תגנוב כלל. ועוד תירץ [יא] שלכאורה הדבר תלוי בשני התירוצים בתוס' ד"ה דאמר אם בכל שליח לדבר עבירה בטלה השליחות לגמרי או שהשליחות קיימת רק שהמשלח אינו מתחייב בעונשין על עבירה זו. שלפי הצד שהשיחות קיימת אם כן אפשר לחלק בין הנושאים שאמנם לענין הלאו של לא תגנוב הם בני חיובא ואין האיסור מתייחס למשלח אבל לענין תשלומי גניבה כיון שהאשה והעבד אינם בני חיובא, ראוי לחייב את המשלח. שבאמת תשלומי גניבה אינם עונש על עבירת הגניבה אלא הם חיוב כשאר חיובי התורה כדין מזיק ושומר. וכשם שלענין קידושי כהן וגרושה [עליהם מוסבים דברי התוס' הנ"ל] אנו מחלקים בין קיום המעשה לעונש המעשה, שלגבי קיום המעשה נחשב כאילו עשאו המשלח ואילו לגבי העונש לא נחשב כאילו עשאו המשלח, כך נחלק בין איסור הגניבה לבין תשלומי הגניבה. ועוד כתב שאפילו לפי הצד השני של התוס' שהשליחות בטלה שלכאורה לפי זה עדיין יקשה איך יתכן שהמשלח יתחייב בתשלומין מאחר שיש במעשה האשה והעבד עבירה של לא תגנוב וממילא בטלה השליחות? אולם יש לבאר שדיעה זו סוברת שהטעם שהשליחות בטלה הוא משום שיש במעשה הזה חלק אחד שאינו יכול להתייחס למשלח והוא העבירה והעונש לכן גם כל המעשה אינו מתייחס למשלח ובטלה השליחות. וזה רק בקידושין וכדומה שהוא מעשה שכל קיומו ותלותו תלוי בשליחות שלולי התייחסות המעשה למשלח לא חלין הקידושין כלל, וכיון שאי אפשר לייחס למשלח את כל השליחות ממילא בטלין הקידושין. אבל במעשה שאין בו שום חלות אלא פעולה גרידא כמו מזיק יגנב שבכל אופן שיהיה המעשה אינו יכול להתבטל, והנידון הוא רק למי לייחס את הפעולה יש לומר שאמנם חלק העבירה והעונש אינו מתייחס למשלח אך חלק המעשה שהוא קיים בפני עצמו ואינו תלוי בשליחות הוא אכן מתייחס למשלח. ולכן באשה ועבד אף שחלק העבירה אינו מתייחס למשלח אך חיוב התשלומין שהאשה והעבד אינם בני חיובא לגביהם ראוי שיתייחס למשלח והוא יתחייב בתשלומין. והקהלות יעקב [טז ח] כתב לתרץ, שהאיסור של לא תגזול והחיוב תשלומין באים על ידי שני מעשים נפרדים. שעל האיסור הוא עובר משעה שאחז הדבר על מנת ליטלו, אף על פי שעדיין לא הגביהו ולא עשה בו מעשה קנין [וראיה לדבר שהרי גם בקרקע עוברים בלא תגזול אף על פי שאין שם מעשה קנין שהרי קרקע אינה נגזלת]. ואילו חיוב התשלומין בא רק על ידי הקנין. ולכן הוי סלקא דעתך של המקשה, כיון שלגבי דין תשלומין אין האשה והעבד בני חיובא, יהא מעשה הקנין של הגניבה נחשב על שם המשלח, כי העבירה של לא תגזול אינה מבטלת את השליחות כיון שהיא באה על ידי מעשה אחר.
[25] הקשו תוס': אם כן בחרש שוטה וקטן שפטורים לגמרי מתשלומין היה צריך לומר שיש שליח אפילו לדבר עבירה, והרי שנינו בבבא קמא [נט ב] השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם? ותירצו שחרש שוטה וקטן לא בני שליחות בכלל. תוס' ד"ה אשה.
[26] דעת רע"א שרב סמא אינו סובר שהטעם שאין שליח לדבר עבירה משום שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שלפי זה היה צריך להיות תלוי רק אם השליח הוא בר חיובא. והמשנה למלך בהלכות מלוה [ה יד] כתב שרב סמא מודה לסברא של דברי הרב ודברי התלמיד, אלא שהוא סובר שאף שהשליח אינו בר חיובא הרי הוא יודע שהמשלח מוזהר בזה, ולכן שייך לומר שהמשלח היה סבור שהשליח לא ישמע לו להכשילו באיסור. וכן כתב בשיטה מקובצת בשם תלמיד הר"פ שמחלוקת רבינא ורב סמא היא, שלרבינא צריך שהשליח יהא בר חיובא על העבירה עצמה ורב סמא סובר שדי שיהא בר חיובא על לפני עור.
[27] אבל כהן נקרא בר חיובא, אף שהוא אינו עובר איסור כשמקדש גרושה לכהן אחר, מכל מקום הואיל ואם היה מקדשה לעצמו היה עובר על איסור לכן הוא נקרא בר חיובא. והישראל, אף שהוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול כשהוא מקדש לכהן, מכל מקום כיון שאם היה מקדשה לעצמו לא היה עובר על איסור, לא הוי בר חיובא. תוס' ד"ה דאמר. ביאור דבריהם שכיון שבשרש העבירה אין השליח בר חיובא רק משום לפני עור, לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה וכמו שכתבו בשיטה מקובצת ראה הערה 26. שו"ת רע"א [קכט] וראה עוד שם [קצב]. והגרש"ש [יג] כתב שלכאורה הדבר מפליא, מה בין כהן לישראל שהרי למעשה גם כהן אינו עובר על קידושי חבירו. וביאר שכהן מוזהר בקידושי גרושה מצד קדושת כהונה. והנה אף שהעבירה בשלימותה היא שלא יקח הכהן עצמו גרושה, אבל חלק מהעבירה היא גם שלא לחלל כהונה. ולכן אם כהן מקדש גרושה לכהן אחר, גם כן עושה חלק קצת מהעבירה. מה שאין כן ישראל, אף שהוא מוזהר בלפני עור, אינו נקרא בר חיובא כיון שבנוגע לעצם האיסור לא נאמר אצלו לאו זה בכלל. ומדברי תוס' אלו שהישראל עובר על לפני עור כשהוא מקדש גרושה לכהן, הקשו על האמונת שמואל [יד] שכתב שלאו של לפני עור אינו אלא במי שמצוה על עצם האיסור [שהוא כעין תולדה של איסור שלא רק הוא לא יעבור אלא גם לא יכשיל אחרים] אבל מי שאינו מצוה כלל על האיסור אינו מצוה גם על לפני עור? ותירצו האחרונים שזה לא נאמר רק כשהוא אינו אלא גורם בלבד לחבירו שיעבור אבל כשהוא מאכילו בידים כגון כאן שהוא מקדש לו אשה גרושה, הוא עובר על לפני עור אף שאינו בן חיוב באותה עבירה. ויש שתירצו שכוונת התוס' שהישראל עובר על לפני עור בכך שהוא מכשיל את הגרושה, שגם היא מוזהרת שלא לינשא לכהן. ואיסור זה שייך גם בישראל, כשאב מקבל קידושין מכהן לבתו הגרושה מן האירוסין.
[28] הוא הדין גדול. אלא שגדול מן הסתם לא יסכים שיקיפו לו פאת ראשו שאפילו אם לא יעשה שוב מעשה הוא עובר בלא תקיפו. רש"י ותוס' ד"ה אקפי.
[29] שכל שאינו בכלל האיסור של "לא תשחית פאת זקנך" אינו בכלל האיסור של "לא תקיפו". רש"י. הקשו האחרונים: הרי אסור לאשה להקיף את הקטן משום שאסור לספות לקטן איסור בידים? הבית הלוי חלק א' [טו ב] מתרץ על פי מה שכתב האמונת שמואל לגבי לאו של לפני עור, שאינו אלא במי שהוא עצמו מוזהר על איסור זה, אבל מי שאינו מוזהר על אותו איסור אינו עובר על לפני עור אם מכשיל אחרים באותו איסור. כך אפשר לומר, שהאיסור של ספייה בידים לקטן אינו רק במי שמצווה על אותו איסור. ולכן אשה שאינה אסורה בהקפת הראש, גם אינה אסורה לספות לקטן בידים.
[30] הקשה בקובץ הערות על יבמות [עב]: איך יתחייב האיש על הקפת האשה? הרי לא נעשה איסור כלל בהקפת האישה. והרי פשיטא שטמא שיאמר לטהור ליכנס למקדש בשליחותו, הרי הוא פטור לכולי עלמא, אפילו למאן דאמר יש שליח לדבר עבירה, משום שלא נעשה שום עבירה בכניסת הטהור למקדש, ומאי שנא בהקפת האשה לקטן? ותירץ, מה שחילקה תורה לענין הקפה בין איש לאשה, אינו משום שיש הבדל בין מעשה איש למעשה האשה. אלא ההבדל הוא את מי אנו רוצים לחייב, את האיש או את האשה. ולו יצוייר שהיינו יכולים לחייב את האיש על מעשה האשה, הוא היה חייב, כי מצד המעשה של האשה אין פטור על הקפה. וכן להיפך, אי אפשר לחייב את האשה על מעשה האיש. ולכן אם יש שליח באופן של הקפת האשה את הקטן, יש לחייב את האיש על מעשיה. מה שאין כן בטמא שנכנס למקדש, שם ההבדל תלוי רק במעשה, ולא באיש הנכנס, שהרי גם טהור מוזהר שלא ליכנס למקדש בטומאה וגם טמא מותר ליכנס למקדש שלא בטומאה. ולכן, טמא שאמר לטהור ליכנס למקדש פטור, כי אין זה מעשה עבירה כלל. ואילו טהור שיאמר לטמא ליכנס למקדש, יתחייב שולחו אם נאמר שיש שליח לדבר עבירה. ובהקפה הוא להיפך, שאיש שיאמר לאשה אקפי לי קטן, חייב האיש. ואשה שאמרה לאיש, פטורה. וראה נודע ביהודה אבן העזר קמא [עה] בסוף התשובה, שנקט בפשיטות שטמא שאמר לטהור אכול את הקודש מתחייב הטמא, לפי רבינא שתלוי בבר חיובא. וראה עוד שו"ת חת"ס אורח חיים [רא].
[31] כך פירש רש"י. והקשה המהר"ם: וכי אין צריך בפסוק להשמיענו ששייך שליחות בחצר? הרי חצר אינה בר דעת ובמה היא עדיפה על שוטה וקטן שאין בהם שליחות? והתוס' מפרשים שהראיה היא שאם היה מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בחצר בעל כרחה, שהרי אי אפשר להיות שלוחו של אדם בעל כרחו, וגם קטנה לא היתה מתגרשת בחצר שאין שליחות לקטן. ומהברייתא משמע שהתנא משוה את החצר לידה ודינם אחד. ולכן לקמן, הגמרא מחלקת בין גט למציאה, שבמציאה נלמד דין החצר מגניבה, ושם גם אם החצר מדין שליחות הוא דומה לגמרי לידו של הגנב, שגם בידו אינו קונה את הגניבה בעל כרחו, וכן אינו קונה את הגניבה אם הוא קטן. תוס' ד"ה ואי.
[32] הרעק"א הביא בתשובה [קלג] שהנמוקי יוסף הקשה איך בכלל קונה חצר במציאה למאן דאמר חצר משום שליחות [ולמסקנת הגמרא קטן מקטנה לא ילפינן וחצר דגברא הוא משום שליחות] והרי כל הטעם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הוא משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [שאם לא כן הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ראה הערה 10] ובחצר לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה? ותירץ הרע"א שחצר עדיף משליח שכיון שהוא שלוחו לכל דבר הרי הוא כפועל, ובפועל מבואר בגמרא לעיל שלכולי עלמא יכול להגביה מציאה עבור בעל הבית כיון שידו כיד בעל הבית. ועוד הביא שם בשם הבית מאיר לתרץ, שכל הטעם בתופס לבעל חוב שלא קנה הוא משום דהוי שליח לדבר עבירה [ראה הערה 7 בשם הפני יהושע], ובחצר הרי קיימא לו שיש שליח לדבר עבירה. וראה שם שהקשה עליו.
אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות. ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה פי' האי דאמרי רבנן חצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו וכן ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום הני מילי גדול תקינו ליה רבנן אבל לא לקטנה. ור' יוחנן אמר אפי' קטנה יש לה. ר' יוחנן אמר חצירה מכח ידה איתרבי כשם שיש לה יד וכל מה שיגיע לידה זכתה בו כך כל המגיע לחצירה זכתה בו. וריש לקיש אמר חצירה משום שליחות איתרבי כשם שאין שליחות לקטנה כך אין לה זכייה בחצר. איני והתניא אם המצא תמצא בידו אין לי אלא שנמצאת בידו ממש נמצאת בחצירו או בגגו או בקרפיפו מנין שחייב כאילו בידו ממש נמצאת ת"ל המצא תמצא מכל מקום הנה חצירו משום ידו איתרבי קשיא ליה לריש לקיש ואם תאמר גם משום שליחות נתרבה הא קי"ל אין שליח לדבר עבירה. פי' אע"ג דאמרי' שלוחו של אדם כמותו וכל מה שעשה השליח כאילו שולחו עשאו הני מילי בזולתי דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב ולא השולחו וכיון שהחצר שליח בעלה הוא והוא שנמצאת הגניבה בה אמאי מיחייב בעלה שהוא השולח. ופריק רבינא אליבא דריש לקיש היכא אמרי' השולח פטור היכא דהשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בת חיובא היא מיחייב שולחה והוא בעל החצר. ואקשי' אי הכי האומר לעבד ולאשת איש צאו וגנבו דלאו בני חיובא נינהו כדתנן בפ' החובל לחבירו העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב הן שחבלו באחרים פטורין הכי נמי דמיחייב שולחן.
ופרקי' הני נמי בני חיובא נינהו דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. בא רב סמא ופירק פירוק אחר ואמר כי אמרי' אין שליח לדבר עבירה כל היכא דאי בעי השליח עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דעל כורחה עבדה מיחייב שולחה. מאי איכא בין רבינא לרב סמא איכא בינייהו כהן שאמר לישראל לך קדש לי אשה גרושה או איש שאמר לאשה אקיף לי ראשו של קטן לרבינא כיון דהני לאו בני חיובא נינהו דאין ישראל מוזהר על הגרושה ולא אשה בהקפת הראש מיחייב שולחה. לרב סמא כיון דאי בעו עבדי אי בעו לא עבדי לא מיחייב שולחם.
ומתמהינן מי איכא מאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבי והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצירה וקרפיפה מנין שהנותן גט בהן כנותנו בידה הוא ת"ל ונתן מכל מקום.
ואמרי' לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה איתרבי דהא קרא בהדיא כתיב.
מצינו בכל הנוסחאות: כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ורש"י גריס בעלמא ופי' כגון בסימטא שהוא רשות לכל.
ורבינו הגדול כחב דבשד' דעלמא א"נ בצידי רה"ר קנה אבל לא בר"ה ולא בשד' חברו ואינו יודע מהו שדה דעלמא אם שדה הפקר הוא באמצעי בקעה ואינו נקרא סימטא או שדה שאינה של שניהם כגון בימות החמה שיש לכל רשות ליכנס בשבילי השדות ובשדה שאינה משתמרת לבעלים אבל בשדה שאין להם רשות ליכנס שם או שהיא משתמרת לבעלים ודאי שלא קנה בה אפילו מציאה שאינה של בעל השדה ואיפשר שהכל בכלל שדה חברו ואין פירושו לקנות מבעל שדה דומיא דפאה אלא אפילו לקנות מעלמא בשדה המשתמרת לבעלים אינו קונה.
והרב רבי משה הספרדי ז"ל כך פירש שדה שאין לה בעלים אבל בשדה חברו אינם קונות לו ומשמע אפילו אינה משתמרת לבעלים:
איכא ביניהו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איכא דקשי' ליה והא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דכהן הדיוט שקדש גרושה רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה וכו' והיכי מיחייב בקידושין ע"י שליח והרי אפי' ע"י עצמה פטור.
ורבותי בעלי התוס' כתבו דהתם ה"ק בעל לוקה שתים א' משום לא יקח וא' משום לא יחלל לא בעל אינו לוקה אפילו א' מה טעה לא יקח משום לא יחלל והכא בשבעל ולהלקותו אף משום לא יקח ואינו מחוור משום דהוי לה התראת ספק לא בעיל והויא כל"ת שיש בה קום עשה למאן דתני ביטלו ולא בטלו וצ"ת ואפשר דאיתמרא למ"ד הוי התראה או שמא כי קאמר איכא ביניהו כהן דאמר לישראל וכו' אליבא דאביי נקיט לה דאמר התם בפ"י יוחסין קדש לוקה בעל לוקה ולרבא דפליג עליה נקי' א"נ ואמר לאשה אקיפי לי קטן.
וה"ה דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עלי' אזהר' בקדושין דאחרים לא יקח כתיב ואי משום ולפני עור בישראל נמי איכא בי' משום ולפני עור אלא אלומי מילתא הוא ואפילו ישראל דלעצמו שרי' ולאו בר חיובא הוא כלל איכא דאמרי פטור השול' א"נ ארח' דמילתא נקט דישראל שכיחי טפי:
ת"ל ונתן בידה. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו או וכתב לה ונתן ולא היה צריך לדוחק זה שהרי שני ונתן בידה כתובין בפרשה והשני מיותר ולדרשא אתא ופרש"י ז"ל דהכא ע"ב משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות כי ההיא דלעיל הא כתיב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ופי' נכון הוא. וא"ת והרי גבי גנבה רבי רחמנא חצר משום שליחות מעלמא לאו קושיא היא דהא דאמרינן אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא א"נ דע"כ עביד מיחייב שולחו אפילו בדבר עבירה מריבויא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לדבר עברה לא אצטריך לרבוייא דלא גרע מש'שליח ועוד כיון דרבי רחמנא גבי גנבה חצר משום שליחות ורבי הכא שליחות סת' מושלח' אף שליחות חצר בכלל דהא איקרי שליח ולמאי רבי קרא ונתן בידה ש"מ משום ידה איתרבאי.
ואחרים פי' דהכא משום ידה איתרבאי דהא אפילו בע"כ איתיה ואי משום שליחות אין שליחות בע"כ ולפי פירש זה לאו מקרא גופיה קשיא דקרא איכא למימר דמשליחות איתרבאי וליתיה בע"כ אלא מדקיי"ל דאפילו בע"כ איתיה ולפיכך אין פירש זה נכון דה"ל למפרך היכי אמרת דמשום שליחות איתרבאי הא דקיי"ל דאיתא בע"כ.
ויש לפרש דהכא מידה איתרבאי והכא מאם המצא תמצא איתרבאי והיינו דקתני ידו אין לי אלא ידו כלומר אלו נאמר אם בידו הגנבה אין לי אלא ידו חצרו מנין ת"ל אם המצא תמצא.
וה"נ מפורש בפרק מרובה דמן המצא תמצא מייתי לה ובריתא אחריתי קתני ידה אין לי אלא ידה כלומר אלו לא נאמר אלא חד ידה אין לי אלא ידה חצרה מנין ת"ל ונתן בידה אחר וכיון דמידה נופיה איתרבאי ע"כ לאו בתורת שליחות איתרבאי מיניה כנ"ל. ואתיא מילתא כפשטה:
הכי גריס רש"י ז"ל: כי תקינו רבנן בעלמא. ולא גרסינן בשדה דעלמא. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל כתוב בשדה דעלמא, אי נמי בסמטא ובצידי רדשות הרבים קנה, אבל לא ברשות הרבים ולא בשדה חברו [ע"כ]. וברוב ספרים ודאי הכי גרסינן: כי תקינו רבנן בשדה דעלמא, אבל בשדה דבעל הבית לא. ולפי גרסא זו שדה דעלמא דקאמר, היינו כגון שדה הפקר באמצע בקעה דאינו סימטא, דאי לא היינו שדה דעלמא והיינו שדה חברו. וכן פירש הרמב"ן ז"ל [ד"ה מצינו], וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' זכייה ומתנה הל' ט) שדה שאין לה בעלים.
הא דאמר: כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני. דוקא בקניה דרבנן אמרו כן, כיון דאינו קונה אלא בתקנת חכמים, הרי זה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים ששומעין לו (ב"ק ח, ב), אבל בקניות דאורייתא, אף על גב דגלי אדעתיה, קנה.
כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. הוא הדין דהוי מצי למנקט שאמר לכהן, דאף כהן השליח אינו בר חיובא לקדשה לאחר, ואי משום ולפני עור לא תתן מכשול אפילו בישראל נמי, אלא משום דישראל שכיחי טפי, אורחא דמילתא נקט. ואם תאמר, כי אמר בין לכהן בין לישראל אמאי מחייב, דהא איהו גופיה דמקדש לה לא מחייב, דהא קיימא לן כדרבא דאמר בקדושין (עח, א) כהן שקדש את הגרושה, בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מאי טעמא לא יקחו משום לא יחלל. פירשו בתוספות דהכי קאמר: בעל לוקה שתים, אחת משום לא יקחו, ואחת משום לא יחלל, לא בעל אינו לוקה כלל. ולא ניחא, דאם כן היכי לקי, והא התראת ספק היא. ויש לומר, דהא אתיא כאביי, דאמר התם אפילו לא בעל לוקה, משום לא יקחו.
אי נמי איש שאמר לאשה אקיף לי קטן. והא אתיא כרב הונא דאמר (במכות) [בנזיר] (נז, ב), דאשה שהקיפה את הקטן פטורה, דכתיב לא תקיפו ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בבל תקיפו, ושאינו בהשחתת זקן אינו בבל תקיף, אבל לרב אדא בר אהבה דאמר ליה לרב הונא [דידך] מאן מקיף חובה, חובה תקברינה לבנה, אשה בר חיובא היא. והא דנקט אקיף לי קטן, יש מפרשים דהוא הדין לגדול, אלא אורחא דמילתא נקט, דלא ברשיעי עסקינן דמנח לה לאקופיה. ועוד דדילמא מסייע ומחייב. ויש אומרים דבגדול כיון דלא מציא איהי לאקופיה בלא דעתיה, משלח פטור לכולי עלמא.
תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. פירש רש"י ז"ל: מדכתיב ונתן בידה ולא כתיב ובידה יתננו, אי נמי וכתב לה ונתן. וזה דחוק ואין צורך, אלא משום דונתן בידה יתירא כתיב, דתרי ונתן כתיבי, חד גבי בעל ראשון וחד גבי בעל שני. ואם תאמר, ואכתי מנלן דמשום ידה אתרבאי, דילמא משום שליחות, כדאמר לעיל גבי אם המצא תמצא בידו הגנבה, פירש רש"י ז"ל: דאי משום שליחות לא איצטריך, דהא שליח מושלח ושלחה נפקא. ואם תאמר (שליח) [חצר] בעלמא נמי (לית) [למה] לן, והא נפיק לן בקדושין פרק [האיש מקדש (מא, ב) מגט אשה או מתרומה ומפסח, ואפילו הכי אצטריך המצא תמצא לרבות חצר משום שליחות. ויש לומר פירוש לפירושו של רש"י ז"ל, דכיון דאשכחנא שליחות בגט אשה, ואתרבאי חצר בעלמא מדין שליחות, אם כן כבר למדנו שחצרה קונה לה גט ומדין שליחות, אם כן למה לי דאצטריך רחמנא לרבויי חצר בגט אשה, לישתוק קרא מיניה, אלא שמע מינה דחצרה משום יד רבייה רחמנא, ולא מדין שליחות, ונפקא מינה לחצר דקטנה דקונה לה. ויש מפרשים דהכא מרבוי דידה יתירא נפקא, והכי קאמר: ונתן בידה אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר ונתן בידה דכתיב גבי בעל שני, אלמא חצרה משום ידה אתרבאי, אבל לבעל לא איתרבאי מידו, אלא מהמצא תמצא. ויש מפרשים דהכא מסברא נפקא לן, דאי משום שליחות אם כן מצינו שליחות בעל כרחה, דהא אשה יוצאה בין לרצונה בין שלא לרצונה. ואינו מחוור דאם כן למה לי קרא, לימא הכי מסברא בלא קראי.
כי תקינו רבנן בעלמא ה"ג רש"י ז"ל. ולא גריס בשדה דעלמא אבל הרי"ף כתב שבשדה דעלמא א"נ בסימטא ובצידי ר"ה קנה אבל לא בר"ה ולא בשדה חברו ובמקצת נסחאות גרסי' כן כי תקינו רבנן בשדה דעלמא ופי' שדה דעלמא שדה הפקר באמצע בקעה שאם היו לו בעלים היינו שדה חבירו וכ"ד הרמב"ם:
וקי"ל אין שליח לדבר עבירה מכאן תשובה על מה שפרש"י ז"ל בהא דתנן פרק מרובה נתנו לו לבכורות בנו או לב"ח לש"ח ולשואל נושא שכר והשוכר והיה מושכו ויוצא ומתה ברשות בעלים פטורה הגביהו או הוציאן מרשות בעלים ומת חייב ופרש"י ז"ל חייב הגנב בהוצאת השומר ואמאי והא אין שליח לדבר עבירה ושם יתבאר בס"ד:
כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ה"ה דהו"מל למי שאמר לכהן דכהן נמי לא בר חיובא הוא לקדשה לאחר ואי משום לפני עור בישראל נמי איכא אלא משום דישראל שכיחא טפי ואורחא דמלתא נקט וא"ת אמאי מחייבו דהא אפי' איהו גופי' מקדש לה לא מחייב דהא קי"ל כרבא דאמר פ' עשרה יוחסין גבי כהן שקדש גרושה בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מ"ט לא יקח משום לא יחלל פירשו בתוס' דהכי קאמר בעל לוקה ב' א' משום לא יקח וא' משום לא יחלל לא בעל אין לוקה כלל והכא כשבעל לחיובי' אקדושין קאמרי' דכיון דלאו בני חיובא נינהו מחייב שולח וא"ת והיכי לקו הא התראת ספק הוא י"ל דנקט לה למ"ד שמה התראה ואפשר עוד לומר דכי אמרי' איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אליבא דאביי נקט לה דאמר התם בפ"י יוחסין קדש לוקה בעל לוקה ולרבא דפליג עליה נקיט א"נ דאמר לאשה אקפי לי קטן:
א"נ כו' לרב הונא אתי' דאמר בפ"ב נזירות דאשה שהקיפה את הקטן פטורה וקיי"ל הכי אבל לרב אדא דקאמר מאן קא מקפה להו חובה חובה תקברוני' לבני' אשה בת חיובא הוא והא דנקט אכפי לי' קטן לאו דוקא דלרב הונא אפי' במקפת גדול פטורה אלא דאורחא דמילתה נקט דגדול לא שביק לאוקופי' דלאו ברשיעי עסקי':
ולענין הלכה כתב רמ"ה דהלכה כלישני' דרב חמא בר ריקתא דכיון דאמרה קמי' דרבינא משמי' דרב אויא ושתיק רבינא וקבלה אלמא דהדר בי' ממאי דהוי אמר איהו הילכך לא משכחת שליח לדבר עברה אלא בחצר:
ת"ל ונתן בידה פירש"י ז"ל מדלא כתב ובידה יתנהו ואין צורך לכך דמונתן בידה דרש דתרי כתיבי חד גבי בעל ראשון וחד בבעל שני ופירש"י דהא ע"כ משום ידה אתרבאי דאי משום שליחותא כההוא דלעיל הא כתוב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וא"ת והא גבי גניבה ואבדה רבי רחמנא חצר משום שליחות אע"ג דידעי' שליחות מעלמא י"ל דהא דאמרי' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא א"נ דע"כ עביד מחייב שולח אפי' בדבר עבירה מרבויי' דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לדבר עברה לא אצטריך רבוייא דלא גרע משאר שליחות:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
קטנה יש לה חצר ר"ל שאם נכנסה מציאה לחצרה קנתה לה חצרה וכן יש לה ארבע אמות מפני שחצר של קטנה נתרבית לענין גט מתורת ידה כשאר הנשים וכשם שיש לה יד לקבל גיטה ומתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה כמו שדרשו ז"ל ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ ואחר שכן נלמוד מציאה מגט וארבע אמות הרי הן כחצרה אבל לענין קטן לא למדנו קנין לחצרו אלא מתורת שליחות כשאר האנשים ר"ל שכמו ששלוחו קונה לו כך חצרו קונה לו ומאחר שאין שליחות לקטן אין לו לא דין חצר ולא דין ארבע אמות ואינו קונה עד שתגיע לידו או שיזכה לו אחר:
לענין גנבה אמרו שלא סוף דבר שגנב בידו שהוא חייב אלא אף אם גנב בגגו וחצרו וקרפיפו כגון שנכנסה הבהמה לשם ונעל בפניה לגנבה שהוא חייב וכבר ביארנוה בבבא קמא וראוי לשאול מאחר שאף זו מאם המצא תמצא בידו נפקא נימא נמי מתורת יד איתרבאי כשם שאמרוה באשה משום ונתן בידה התם כתיב ונתן בידה תרי זמני והאחד מיותר אבל בזו אין בו לשון יד מיותר אלא תמצא ונשאר על הסברא שראוי לפרשה מתורת שליחות יותר מתורת יד:
שמא תאמר אחר שאין קנין לחצר אלא מתורת שליחות היאך נתחייב בגנבת חצרו והלא אין שליח לדבר עבירה לחייב את השולח תדע שלא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא בזמן שהשליח בר חיובא אבל כל שאין השליח בר חיובא חייב השולח שמא תאמר והלא עבד ואשה נשואה לבעל אין חייבין בתשלומי כפל אעפ"כ האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו פטור השולח מכפל ואשה ועבד מ"מ בני חיוב הם אלא שאין להם לשלם שאין לעבד בלא רבו ולא לאשה במקום בעלה הא אם נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבים לשלם ואפילו היתה הבחירה ביד השליח אם לעשות ואם שלא לעשות כל שאינו בר חיוב חייב השולח מעתה כהן שאמר לישראל קדש לי אשה פלונית והיא גרושה חייב הכהן וכן איש שאמר לאשה צאי והקיפי את הקטן וידוע שהמקיף את הקטן חייב שהרי המקיף באזהרת לא תקיפו הואיל והאשה אינה באזהרה זו חייב אותו האיש ובגדול מיהא אינו כן שהיה לו להזהר בכך ואין כאן שליח אלא של ניקף שמניח בעצמו לעשות כך וזה שאמרנו בכהן שאמר קדש לי אשה פלונית שהוא עובר דוקא כשבעל שאם לא בעל אפילו קדשה הוא לעצמו אינו חייב וכמו שאמרו במסכת קדושין בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומ"מ כשבעל לוקה על הקדושין משום לא יקח ועל הביאה משום לא יחלל:
שמא תאמר שולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן שהוא פטור מפני מה אי אתה מחייבו לשולח הואיל והשליח אינו בר חיובא ואדאתה מפרשה בשלא צוה הוא להדליק הא אם צוה להדליק חייב שעל כל פנים אתה צריך לפרשה אף כשאמר לו לך והדליק כמו שבארנו בששי של קמא ומ"מ אין אלו בתורת שליחות כלל אבל חצר התורה רבתהו לתורת שליחות:
רב אשי אמר כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבי' אבל ברה"ר דדחקי רבי' לא תקינו רבנן קשיא לי כיון דארבע אמות קונות בסימטא אמאי אמרי' דמשיכה לא קני' אלא בסימטא ומה צורך למשיכה יקנו לו ארבע אמותיו. ותו דאמרינן אבל ברשות הרבי' לא תקינו רבנן. והא גבי אשה תנן היתה עומדת ברשו' הרבי' וזרקו לה קרוב לה מגורשת אלמא גם ברשות הרבים קונות ארבע אמות ונ"ל לתרץ דהכי אמרי' התם בפ' הזורק אמר רב אסי אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר פי' דוקא לענין גט אמרו דד' אמות קונות אבל לא לדבר אחר כגון לענין מקח וממכר וכיוצא בו איתיבי' ר' אבא לרב אסי וכן לענין קידושין שאני התם דכתיב ויצאה והיתה איתיבי' וכן לענין החוב ואוקמי' כגון דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין אלמא מוכח מהתם דדוקא לגבי גט ולא לדבר אחר ומש"ה אמרי' הכא במציאה תקינו לי' רבנן כי היכי דלא ניתו לאינצויי הא לא"ה לא הי' קונות ודוקא בסימט' תקון רבנן אבל לא ברה"ר ולא דמי לאשה דאשה קבלה היא בידם מסיני דד' אמות קונות. ור' יוחנן אמר התם קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה. ואין ללמוד דבר אחר מגט ובסימטא נמי דוקא במציאה תקון רבנן דלא ליתי לאנצויי אבל במקח וממכר לא. הילכך אי משך קנה בסימטא אבל ארבע אמות אינן קונות במקח וממכר:
א"נ איש דאמר לאשה אקיף לי קטן. בפ' שני נזירין פליגי ר"ה ורב אדא בר אהבה. במקיף את הקטן דר"ה אמר המקיף את הקטן חייב ורב אדא סבר המקיף את הקטן פטור. ופליגי נמי באשה שהקיפה את הגדול דר"ה סבר פטורה דאשה אינה בכלל הקפה כלל לא אם ניקפה היא. ולא אם הקיפה אחרים. ורב אדא סבר דוקא אם ניקפה היא פטורה אבל אם הקיפה את הגדול חייבת היא כדמוכח התם וכדכתבי' בפ' קדושים בפסוק לא תקופו. וזו השיטה אינה באה כרב אדא אלא כרב הונא מפני שני דברים. חדא דקורא את האשה שאינה בת חיובא ואליבא דרב אדא בת חיובא היא. ועוד דאמרי' כיון דאשה לאו בת חיובא היא מחייב שולחה. והא לרב אדא דאפי' בידים אם הקיף את הקטן פטור כל שכן אם אמר לשלוחו להקיפו א"ו כרב הונא אתיא ואי קשיא כיון דאליבא דרב הונא מיירינן אמאי נקט אקיף לי קטן. אפילו גדול נמי דהא אשה לאו בת חיובא היא. ואם הי' הגדול ישן ואמר לאשה אקופי לי להאי גדול למאן דאמר כו' י"ל אורחא דמלתא נקט קטן שאין בו דעת למחות דאי גדול לא הי' נמסר בידה להיות עובר הניקף:
ואף על גב דזכי ליה רחמנא בגוה כי זכי ליה רחמנא וכו'. קשיא לי למה הוצרך רב פפא לכל זה דהא תלמודא לא קא פריך אלא דאם איתא לדריש לקיש ליקני ליה לעני ארבע אמות דידיה דאלו מדאורייתא פשיטא לן דלא זכי ליה שדה דבעל הבית. ומורנו תירץ דאפילו הכי בעי לפרושי רב פפא דמדינא דאורייתא לית ביה זכייה כדי שלא יהנדזו בה התלמידים ולא נהירא דמשום רב פפא דתיקון רבנן הכי בסימטא ורשות הרבים דילמא הוה סבירא ליה דנהי דלא תיקון רבנן בשדה דבעלים דעלמא אבל בשדה דפאה שפיר תקון ביה ארבע אמות לענין פאה דהא לא זכי להו רחמנא בגווה ולא גרע מסימטא ורשות הרבים ולהכי אמרינן דהא גרע וגרע שאין להם רשות להשתמש ולהתעכב שם אלא להלוכי וללקוטי פאה דידהו ולמיפק ומשום הכי לא חזו רבנן לתקוני ביה ארבע אמות דידהו. הריטב"א.
ואמר ריש לקיש קטנה אין לה חצר וכו'. פירש רש"י ז"ל אם זרק לה גט בעלה וכו' יש להקשות לרש"י ז"ל מה ראה לפרש שזה המחלוקת איירי בענין גט הרי במסקנא אנו רואים דפלוגתייהו לאו לענין גט היא אלא במציאה ואם כן הוה ליה לרש"י ז"ל לומר הדרך שנתאמת במסקנא ואם למאי דקא סלקא דעתין קאמר הוה ליה למימר קא סלקא דעתין. ועוד דרש"י ז"ל אומר קא סלקא דעתא היינו לפי שבאמצעית הקא סלקא דעתא נעשית קושיא או תירוץ אבל היכא דלא איכפת ליה מה ראה לפרש הפירוש שאינו לפי המסקנא. ונראה שהכריחו לזה מה שאומר בגמרא מר סבר משום ידה איתרבאי וכו' שנראה שזה המחלוקת הוא בענין הגט שפסוק ונתן בידה בענין הגט הוא נאמר.
עוד יש להקשות לרש"י ז"ל במה שפירש דידה רשותה משמע שנראה שהגמרא אומר להיפך שאומר משום ידה איתרבאי שנראה מזה שמה שנתרבה חצר הוא מדרך הריבוי ולא ממשמעות ידה. ונאמר שלעולם אימא לך שונתן בידה פירושו ברשותה ויש לך לדעת שבענין הגט יש שני אופני נשים קטנה וגדולה והכתוב שאומר ונתן בידה לא איירי אלא בגדולה אבל חכמים אמרו שלענין ידה אף קטנה בכלל ועכשיו נשאר לדעת לענין חצר אם יהיה בגדולה או לא בהא קמיפלגי דחכמים אומרים כמו שקטנה בכלל לענין ידה גם כן נאמר שנתרבה בה חצר משום ידה מאחר שיש לה יד ומר סבר שלענין קטנה לא אמרו אלא שיש לה יד אבל בגדולה כולי עלמא מודו שפירוש ידה רשותה. מהר"י אבוהב.
ורבי יוחנן וכו'. אמר יש לה חצר. כתוב בתוספות בדבור המתחיל ורבי יוחנן וכו' תימה דלקמן מסיק וכו' הביאו מלקמן דלא תימא דהכא לא איירי בגט. גליון.
יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. פירוש לענין גיטין אי נמי לענין מציאה כדלקמן. ואם תאמר וכיון דמדאורייתא לית ליה ארבע אמות לענין גט ולא מגרשא התם היכי תקון רבנן דתתגרש ושרינן אשת איש לעלמא. יש לומר דהפקר בית דין הפקר וכיון דתקנו לה רבנן מקום הוה לה כחצרה דאורייתא הריטב"א ז"ל.
וכי היכי דאית לה יד וכו'. ואם תאמר הא אמרינן במסכת קידושין דקטנה אין לה יד. ויש לומר דהיינו דוקא גבי קידושין משום דאין אשה מתקדשת בעל כרחה וצריך דעת וקטנה אין לה דעת אבל גבי גט דאין צריך דעת שהרי מתגרשת בעל כרחה משום הכי אית לה יד. תלמיד הר"פ ז"ל.
מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי. איכא למידק מה צריך להקדמה כדי להקשות. ותו מידה דאשה היה לו להוכיח מיד כדמסיק. ותו מה צריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה וזו הקשו בתוספות. ותו מגופה הוה מוכח שפיר בשלמא אי חצר משום יד איתרבאי היינו דאיצטריך המצא תמצא לרבויי חצר אלא אי אמרת משום שליחות אמאי איצטריך המצא תמצא מהיכא דנפקא שליחות נפקא נמי חצר. ויש ליישב דתרתי קשיא ליה חדא מסברא וחדא מברייתא. מסברא דמה ענין חצר אצל שליחות ותו דאם כן יש שליח לדבר עבירה ומשום הכי מותיב מינה לברורי אי טעמא כרבינא או כרב סמא והיינו דצריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה ולא מוכח מגופה דברייתא משום דטעמא דאין שליח לדבר עבירה מספקא ליה אי איירי בכל גוונא או כדרבינא או כרב סמא. מורנו הרב נר"ו.
אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין. פירש רש"י ז"ל שנכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שהוא חייב עד כאן. פירוש לפירושו דאנן לא קפדינן על מציאה דהשתא אם נמצאת הגניבה בידו או בגגו דאפילו לא נמצאת בידו אלא שנאנסה ממנו נתחייב בה. תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו מכל מקום ממה שפירש רש"י ז"ל לעיל נראה לכאורה שהוא סובר דרחמנא רבי דידו לאו דוקא אלא רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו. אבל זו אינו דבפרק מרובה מייתי לה בכלל ופרט וכלל דשדינן ידו בין המצא לתמצא וכדאיתא התם ואי לאו הוה ליה כלל ופרט וידו אין מידי אחרינא לא. הריטב"א ז"ל.
תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום. ואם תאמר ונימא המצא תמצא כלל וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדבור. וכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דקידושין דדריש אין לי אלא מרצע וכו' ומפרש תלמודא דסמיך אכללא בתרא. ואם תאמר האי דפריך במרובה (סוף דף ס"ד ע"ב) והאי אם המצא תמצא להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא ידו אין לי אלא ידו ומשני אם כן לכתוב קרא או המצא המצא מה צריך ייתור על זה כי היכי דאמרינן שדי שור וחמור ושה בין המצא לתמצא הכי נמי שדי ידו בין המצא לתמצא. ויש לומר דהתם לא פריך אלא למאן דאמר המצא בעדים וכו'. אי נמי משום דהמצא תמצא אגניבה קאי הילכך שור וחמור ושה דהיינו הגניבה שייך למשדי בין המצא לתמצא אבל ידו דאיירי אגנב גופיה לא שייך למשדי אי לאו ייתורא דשני קרא בדיבוריה. תוספות שאנץ.
ואי משום שליחות וכו'. ואם תאמר אמאי אין מדקדק בפירוש מדרבי לה מקרא דידו כדדאיק לקמן ונתן בידה. ויש לומר דהאי ביד איכא לפרושי ברשותו כמו ויקח את כל ארצו מידו אבל ונתן בידה הוי יד ממש דנתינה משמע מיד ליד. אי נמי לקמן מדקדק מדרבי לענין גט שמתגרשה על ידי חצרה כמו על ידי עצמח אפילו בעל כרחה ואפילו בקטנה אלמא לאו משום שליחות איתרבאי אבל הכא כי קאמר אין לי אלא ידו חצרו מנין הרי הוא כאלו היה אומר אין לי אלא ידו שלוחו מנין. תוספות שאנץ.
כתוב בתוספות אמאי לא מוכח מדאיתרבאי חצר מקרא דידו. מיהו רש"י ז"ל פירש בסמוך דמוכח משום דאי משום שליחות איתרבאי למה לי ונתן הא שליחות כתיב כדתניא ושלחה פירוש אבל הכא לא מצי מרבה משליחות משום דאין שליח לדבר עבירה. והתוספות קשה להם דהכא מה צריך לומר וקיימא לן וכו' אפילו יש שליח לדבר עבירה מכל מקום מדמייתי ליה מקרא דידו שמע מינה דמשום יד איתרבאי דאם לא כן תיפוק לי משליחות כדלקמן. מיהו נוכל לומר דעת רש"י ז"ל דאפילו אי משום שליחות איתרבאי מכל מקום צריך ריבוי דמעצמי לא הייתי אומר דהוי שליח ומכל מקום מוכח בסמוך משום דאי משליחות איתרבאי למה אמר תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום לימא תלמוד לומר ושלחה מכל מקום דהא סוף סוף צריך ושלחה שיהא כלל ופרט וכלל כדפירש התוספות וכן נראה דעת רש"י ז"ל לקמן כמו שנפרש. גליון.
ור"ח פירש וזה לשונו: וריש לקיש אמר חצרה משום שליחות איתרבאי כשם שאין שליחות לקטנה כך אין לה זכייה בחצר. איני והא תניא אם המצא תמצא בידו הגניבה בידו אין לי אלא ידו ממש נמצאת בגגו או בחצרו או בקרפיפו מנין שחייב כאלו בידו נמצאת תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום הנה חצרו משום ידו איתרבאי קשיא לריש לקיש ואם תאמר גט משום שליחות איתרבאי. הא קיימא לן אין שליח לדבר עבירה פירוש אף על גב דאמרינן שלוחו של אדם כמותו וכל מה שעושה השליח כאלו שולחו עשאו הני מילי בזולת דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב והשולח פטור וכיון שהחצר שליח בעלה היא והיא שנמצאת הגניבה בה אמאי מחייב בעלה הוא השולח. עד כאן.
אם כן מצינו שליח לדבר עבירה אין להקשות הא יהיה מעילה וטביחה וגניבה שלשה כתובים הבאים כאחד. דיש לומר הכי פירושו אם כן מצינו בגניבה שליח לדבר עבירה וקיימא לן בגניבה דאין שליח לדבר עבירה כדאמרינן לעיל אמר לשלוחו צא וגנוב לי פטור. גליון.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל: וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה. ואם תאמר דילמא שאני הכא דגלי ביה קרא כמו בטביחה דאמר התם דיש שליח מדכתיב תחת לרבות את השליח או מדרשי אחריני דאיתמר התם וכן במעילה משום דילפא מתרומה. יש לומר הכי קאמר וקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה אפילו בגניבה דהאומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור המשלח וטביחה ומעילה הוו להו שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא התם ואם כן חצר אי אפשר לומר דמשום שליחות איתרבאי. ע"כ.
אם כן מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה. פירוש ומהא שמעינן דכי אמרינן התם וטבחו או מכרו לרבות את השליח דהני מילי לענין תשלומי ארבעה וחמשה דטביחה ומכירה אבל לא לענין תשלומי כפל דגניבה והכי משמע בבבא קמא. ומכאן דקדק ר"י דכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לחייב השולח משום דדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין שלא חלק הכתוב בין שהשליח שוגג או מזיד שאם לא כן מה שייך למיפרך מחצר כלל וכבר כתבתיה במסכת קידושין בסייעתא דשמיא. הילכך אם השליח מזיד השליח חייב והשולח פטור. ואם השליח שוגג שניהם פטורים. הריטב"א ז"ל.
היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא. בין האי טעמא בין טעמא היכא דאי בעי עביד משום דילפינן דומיא דשחוטי חוץ וכו'. ודבר תימה הוא בסברא זו דבשביל שהשליח בר חיובא הוא כגון כהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה מיפטר משלח ואם היה השליח ישראל היה המשלח חייב דמאי נפקא לן מינה אם הוא ישראל או כהן. ויש לומר דכהן הוא מוזהר על גרושה ראוי ליזהר יותר מישראל וכשהשליח כהן סבר המשלח שלא ישמע לו השליח לקדש כדאמר בקידושין דברי הרב וכו' ומיהו גם דשהשליח ישראל נמי הוה לן למימר דאין עושה שליח לקדש מטעם זה שייך בו דברי הרב דאיהו נמי עבר משום ולפני עור וגו' אלא לא קאי ההוא טעמא בקידושין במסקנא דהתם לא צריכא כלל. ומכל מקום יש ללמוד קצת דומיא בעינן דהנהו כדפרישית והא דפריך התם ממעילה לפי אותו טעם של דברי הרב אף על גב דמעילה בשוגג היא שפיר פריך כדפרישנא שם שיודע התלמוד דאפילו בנזכר שליח דהוי מזיד מתייבינן ליה לבעל הבית כשעשה שליח שליחותו כדמוכח בפרק בתרא דמעילה. תוספות שאנץ.
אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. ואם תאמר הא דתנן השולח ביד חרש שוטה וקטן פטור משום דאין שליח לדבר עבירה ואמאי פטור והא אמרינן חצר דלאו בר חיובא הוא לא שייך למימר אין שליח לדבר עבירה ומחייב שולחו והכא נמי גבי חרש שוטה וקטן לאו בני חיובא ואמאי פטור המשלח. ויש לומר דהיינו טעמא דפטור משום דלאו בני שליחות נינהו וליכא חיובא דחיוב בא מטעם פשיעה דפשע בשמירתו ומזה ליכא חיובא כיון דלא מסר לו אלא גחלת דמוכח התם בבבא קמא דבזה היה לו לסמוך עליו ועל שמירתו דמעמיא עמיא ואזלה ואין כאן פשיעה ומשום הכי פטור. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: דהתם שאני שלא אמר להזיק אלא שנתן בעירה ברשותם ובענין דלא מצי מזקי אלא בצבתא דחרש שאין השולח עושה אלא גרמא בעלמא וכדפרישנא בדוכתה בסייעתא דשמיא. עד כאן.
אלא מעתה האומר לאשה וכו'. בשלמא אי חצר משום ידה איתרבאי ואין שליח לדבר עבירה כלל וקא סלקא דעתך כיון דאפשר דלא התגרש האשה ולא ישתחרר העבד לא מקרי בני חיובא לפטור את המשלח ומשני כיון דאפשר שתבא לכלל חיוב מיפטר שולחו. והשתא ניחא דאפילו ידע למתניתין פריך שפיר. מ"ה נר"ו.
רב חמא בר רקתא אמר קמית דרבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה וכו'. ודעת רבותינו דהני לא פליגי אלא מר נקט חזיא טעמא ומר נקט אידך טעמא וכן עיקר. מאי בינייהו כלומר בין הני תרי לישנא דאמרינן. הריטב"א.
ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: בא רב חמא ופריק פירוק אחר ואמר כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה כל היכא דאי בעי השליח עביד וכו'. אבל חצר דבעל כרחה עבדה מחייב שולחה. מאי איכא בין רבינא לרב חמא איכא בינייהו כהן שאמר וכו' עד כאן.
אי בעי לא עביד. כתוב בתוספות ואם תאמר והא דתנן היה מושכו וכו'. הקשו התוספות ללישנא דאי בעי עביד דללישנא קמא לא קשיא דטעמא דבר חיובא פטור זהו משום דדברי הרב שומעין והכא פשיטא לא שייך כיון דלא ידע. גליון.
מאי בינייהו איכא בינייהו כהן וכו'. יש להקשות דלימא איכא בינייהו ישראל שאמר לאינו ישראל צא וגנוב כליו ורבים כאלה. ונאמר דאין הכי נמי שיש הבדלים אחרים אבל הגמרא נקט הני לפי שמביא בהם חדוש גדול והוא שאפילו שזה מישראל נראה כעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אין לו עונש כלל. מהר"י אבוהב.
דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. כתוב בתוספות אבל ישראל אף על גב דעובר משום ולפני עור וכו' פירוש אף על גב דעובר אלפני עור אם כן היה לנו לומר דברי הרב שומעים מכל מקום כיון שאם היה עושה דבר זה לעצמו לא מחייב אז מתחייב שולחו כי הוא בטוב שליח לאחר בדבר שהיה עושה בטוב לעצמו ולעולם מתחייב שולחו אלא אם כן איכא תרתי שאם היה עושהו לעצמו היה איסור ושייך בה דברי הרב שומעין. גליון.
ואם תאמר והא רבא דאמר בפרק בתרא דקידושין דבקדש אינו לוקה אלא אם כן בעל יש לומר דכי בעל אז לוקה תרתי אחד משום לא יקח דקדש. ואחד משום לא יחלל דבעל ולכולהו לישני דהכא חיילי הקידושין כשמקדשה על ידי שליח. ולענין העבירה פליגי אי מחייב המשלח או לא אי נמי בקידושין עצמן פליגי אי חיילי אי לא חיילי דאי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. תלמיד הר"פ. וזה לשון תוספות שאנץ: ויש לומר דכי בעל אז לוקה משום דקדש ולוקה תרתי אחת משום לא יקח דקדש ואחת משום לא יחלל דבעל דהא דקאמר רבא מה טעם לא יקח משום לא יחלל על כרחך האי לא יקח היינו קיחה דקידושין ולא כקיחה דעריות שהיא בעילה כדמוכח בריש תמורה דבין לאביי בין לרבא לא יקח היינו קידושין. ולכולהו לישנא דהכא חיילי הקידושין כשמקדשה על ידי שליח אלא דלענין העבירה פליגי אי מתחייב משלח או לא. אי נמי בקידושין עצמן פליגי אי חיילי אי לא אי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. וכל שכן דמתיישב טפי בהכי בין לאביי בין לרבא דקידושין. עד כאן.
להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד וכו'. ואם תאמר והא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוי משום דדברי הרב שומעין כדאמרינן במסכת קידושין והכא לא שייך למימר הכי דהא לא עבר דברי הרב דלאו בר חיובא הוא דאינו מוזהר. ויש לומר דמכל מקום שייך למימר דברי הרב משום דעבר אלפני עור לא תתן מכשול. ואם תאמר מאי קאמר להאי לישנא כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחן הא מכל מקום שייך דברי הרב דקעבר אלפני עור. יש לומר דהאי לישנא סבר דבעי שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והיינו טעמא דבמסכת קידושין ילפינן דאין שליח לדבר עבירה משחוטי חוץ או מטביחה ומכירה והתם הוא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והאי לישנא סבר דבעינן ממש דומיא דהנך. ואידך לישנא סבר דכיון דדמו להנך דשייך ביה דברי הרב אלפני עור לא סגי ליה בהכי. ואם תאמר כיון דמאן דבעי בר חיובא היינו משום דבעינן דומיא דהתם אם כן אפילו כהן שאמר לכהן נמי לא דמי להתם דהכא לא עבר השליח משום אותה עבירה דלא יקח כיון דלא קדשה לעצמו אבל התם עבר עבירה עצמה דשחוטי חוץ. יש לומר דכל זה אינו רק משום דאין שליח לדבר עבירה אבל אם יש שליח הוי כיד המשלח. תלמיד הר"פ.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר והאיכא משום ולפני עור ואפשר לומר דהאי סוגיא כרבא דהלכתא כוותיה דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון שהקידושין תלוין בבעילה לא חשיב בר חיובא משום לפני עור כן נראה לי. עוד יש לומר דמיירי כשהכהן עצמו היה יכול לקדשה לעצמו דבכי הא ליכא משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה.
וזה לשון הרמב"ן: איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איכא דקשיא ליה והא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דכהן הדיוט שקדש גרושה רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה וכו' והיכי מיחייב בקידושין על ידי שליח והרי אפילו על ידי עצמו פטור. ורבותינו בעלי התוספות כתבו דהתם הכי קאמר בעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל לא בעל אינו לוקה אפילו אחת מה טעם לא יקח משום לא יחלל והכא בשבעל ולהלקותו אף משום לא יקח. ואינו מחוור משום דהויא ליה התראת ספק שמא לא יבעול והויא כלא תעשה שיש בה קום עשה למאן דתני ביטלו ולא בטלו וצ"ת. ואפשר דאתאמרא למאן דאמר הויא התראה. או שמא כי קאמר איכא בינייהו כהן דאמר לישראל וכו' אליבא דאביי נקיט לה דאמר התם בפרק עשרה יוחסין קדש לוקה בעל לוקה ולרבא דפליג עליה נקיט אי נמי דאמר לאשה אקיפי לי קטן. והוא הדין דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עליה אזהרה בקדושין דאחר לא יקח כתיב ואי משום ולפני עור בישראל נמי אית ביה משום לפני עור אלא אלומי מילתא הוא ואפילו ישראל דלעצמו שריא ולאו בר חיובא הוא כלל איכא דאמרי פטור השולח אי נמי אורחא דמילתא נקט דישראל שכיחי טפי. עד כאן.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: הקשו בתוספות מאי איריא ישראל אפילו כהן נמי. ותו הקשה הר"ן דהוי התראת ספק. ותו הקשו בתוספות מאי נפקא מינה. ונראה לי לתרץ דהכי קאמר דקאמר תלמודא מחייב שולחו לאו מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על לאו והא דקאמר מיחייב שולחו משום דלאידך בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן שייך ביה שפיר לישנא דמחייב שהוא חייב מלקות ממש אבל לגבי אידך בינייהו לשון מחייב לאו דוקא וכן מאי דנקט כהן שאמר לישראל לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. עד כאן.
אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן. לאו דוקא דהוא הדין לגדול שאחד המקיף ואחד הניקף בכלל לא תקיפו אלא משום דגדול לא שביק דלאו ברשיעי עסקינן דשבקי למיקף רישייהו הואיל והניקף בכלל דאיסור איכא לעולם ופעמים נמי שהוא לוקה במסייע כדאמרינן במסכת מכות ואיכא למימר דכיון דניקף אסור ובר חיובא נינהו ואי אפשר ליה להקיף שלא לדעתו לא מחייב שולחו לכולי עלמא. הרמב"ן. וכן תירץ הר"ן. דאי אמר אקיפו לי גדול דכולי עלמא לא מחייב שולחן דכיון דאי בעי גדול לא עביד לאו שליחותיה דמשלח עבד אלא שליחותיה דניקף. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דנקט קטן משום דקא משמע לן דאיסור בל תקיף ישנו גם במקיף את הקטן דאף על גב דקטן לאו בר מצוה הוא. עד כאן.
והך סוגיא אתיא כרב הונא דאמר במסכת נזיר בפרק שני נזירים המקיף את הקטן חייב ואמר ליה רב אדא בר אהבה דידך מאן מקפי להו אמר ליה חובה חובה תקברינהו לבנה.
ואמרינן במאי קא מיפלגי רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה ורב אדא סבר אחד המקיף ואחר הניקף במשמע כדאיתא התם דאלמא דרב אדא בר אהבה איתתא מחייבא אלא אליבא דרב הונא אתיא דהלכתא כוותיה. הרמב"ן.
וכן כתב בתוספות שאנץ: ומתמהינן ומי איכא מאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצרה קרפיפה מנין שהנותן הגט בהן כנותנו בידה הוא תלמוד לומר ונתן מכל מקום. ר"ח.
תלמוד לומר ונתן מכל מקום. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו. יש מעיינים שהקשו על מה שהצריך רש"י בכאן לומר זה יותר משאר ריבוים שבתורה שרש"י אינו מדבר בהם כלל. וקצת מהמעיינים אומרים שכוונת רש"י לתרץ קושיא גדולה שיש בכאן והיא שמשמעות ונתן בידה נראה שהוא כלל ופרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט והיאך אנו אומרים תלמוד לומר ונתן מכל מקום לזה אמר רש"י שאם כוונת התורה היא זאת שבידה פירושו יד ממש ולא עוד הוה ליה למימר ובידה יתנהו. ויש להקשות דאדרבה אם היה אומר כן היה כולל כל הדברים דהוה ליה פרט וכלל. לזה נשיב שכשאנו אומרים בתלמוד פרט וכלל היינו כשיש בפרט משמעות זולת הכלל אבל בכאן אם לא יאמר יתנהו אין בכתוב משמעות כלל ומעתה יש לדעת ברש"י היאך מוציא מונתן שהוא כולל לחצר מאחר שהוא כלל ופרט. ויש לומר דבכאן יש כלל ופרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ואנו מרבינן כל דבר שיהיה דומה לידה והם חצרה גגה וקרפיפה. וזה הפירוש הוא נכון אבל ברש"י לא נזכר כלל דבר מזה. והמעיינים האחרים אמרו שרש"י אינו מוציא זה הריבוי אלא מהבדל הלשון שאמר ונתן בידה ולא אמר ובידה יתנהו והוא שהבדל יש כשאומר הכתוב הגזירה ואחר כך הנושא נראה שהגזירה היא כוללת אבל כשאומר הנושא ואחר כך הגזירה נראה בבירור שהגזירה לא בא אלא על הנושא האמור למעלה וכמו כן בכאן שאמר ונתן בתחילה שהיא הגזירה נראה שהגזירה היא כוללת וכשחזר לומר בידה לא בא אלא לפרש מה ידה רשותה שאם לא כן אלא ידה דוקא הוה ליה למימר ובידה יתנהו שהגזירה אינה חוזרת אלא על הנושא. מהר"י אבוהב.
וגליון כתב וזה לשונו: תלמוד לומר ונתן מכל מקום. פירש רש"י ז"ל מדלא כתב בידה יתנהו וכו'. נראה לי דעת רש"י ז"ל דקשה לו איך נרבה מונתן הא הוי כלל הצריך לפרט ואין דנין בכלל ופרט דלא מצי למכתב בידה בלא ונתן. וזה תירץ אי כתב בידה יתנהו אז היה כלל הצריך לפרט אבל השתא דכתיב ונתן שדי ונתן אוכתב פירוש ונתן קאי על לה כמו וכתב ותדרוש ונתן לה ומשמע מכל מקום ולכן מסיים אם כן מה תלמוד לומר ידה פירוש כיון דשדית ונתן אוכתב ודרשת ונתן לה לומר מה ידה רשותה או מכח דושלחה חזר וכלל כדפירש תוספות. אבל אין לומר דעת רש"י ז"ל שדי ונתן אוכתב והוו שני כללות סמוכים זה לזה והטל פרט ידה ביניהם. חדא דלא אשכחן כי האי גוונא כיון דאינם ממש סמוכין. ועוד אם כן מה מסיים בסיפא דברייתא אם כן מה תלמוד לומר ידה הא איצטריך לפרט לשדייה בין ונתן לוכתב. ע"כ.
והריטב"א ותלמיד הר"פ כתבו וזה לשונם: תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו. ולא נהירא דאדרבה אי הוה כתיב הכי הוה עדיף טפי דאז הוה משמע שפיר ריבוייא משום דהוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי ליה כל מילי אבל השתא דכהיב ונתן מעיקרא משמע טפי מיעוטא משום דהוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט האי אין מידי אחרינא לא. ויש שפירשו דאיכא כלל ופרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל וגם זה לא נהירא חדא דההוא ושלחה לדרשא אחרינא איצטריך ללמד שעושין שליח כדאיתא בפרק שני דקידושין. ותו דהא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא דחד הוי מנתינה וחד הוי משליחות. לכך פירש ר"י דתרי ונתן בידה כתיבי בפרשה וחד מינייהו מיותר לדרשא דמתניתין או מיתורא או בכלל ופרט וכלל ואף על גב דמרוחקים זה מזה כיון דחד עניינא הוא שפיר מידרשי בכלל ופרט. ובירושלמי משמע דמיותר הוא וכן עיקר. וכן פירשו רבותי בשם רבן. עד כאן.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: תלמוד לומר ונתן בידה. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו או וכתב לה ונתן. ולא היה צריך לדוחק זה שהרי שני ונתן בידה כתובין בפרשה והשני מיותר ולדרשא אתא. ופירש רש"י ז"ל דהכא על כרחך משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות כי ההיא דלעיל הא כתיב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ופירוש נכון הוא. ואם תאמר והרי גבי גניבה רבי רחמנא חצר משום שליחות אף על גב דידעינן שליחות מעלמא. לאו קושיא היא דהא דאמרינן אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא אי נמי דעל כרחו עביד מיחייב שולחו אפילו בדבר עבירה מריבויא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לדבר עבירה לא איצטריך לריבויא דלא גרע משאר שליחות. ועוד כיון דרבי רחמנא גבי גניבה חצר משום שליחות ורבי הכא שליחות סתם מושלחה אף שליחות חצר בכלל דהא איקרי שליח ולמאי רבי קרא ונתן בידה שמע מינה משום ידה איתרבאי.
ואחרים פירשו דהכא משום ידה איתרבאי דהא אפילו בעל כרחה איתיה ואי משום שליחות אין שליחות בעל כרחו. ולפי פירוש זה לאו מקרא גופיה קשיא דקרא איכא למימר דמשליחות איתרבאי וליתיה בעל כרחו אלא מדקיימא לן דאפילו בעל כרחה איתיה. ולפיכך אין פירוש זה נכון דהוה ליה למיפרך היכי אמרת דמשום שליחות איתרבאי הא קיימא לן דאיתיה בעל כרחה. ויש לפרש דהכא מידה איתרבאי והכא מאם המצא תמצא איתרבאי והיינו דקתני ידו אין לי אלא ידו כלומר אלו נאמר אם בידו הגניבה אין לי אלא ידו חצרו מנין תלמוד לומר אם המצא תמצא. והכי נמי מפורש בפרק מרובה דמן המצא תמצא מייתי לה. וברייתא אחרינא קתני ידה אין לי אלא ידה כלומר אלו לא נאמר אלא חד ידה אין לי אלא ידה חצרה מנין תלמוד לומר ונתן בידה אחר וכיון דמידה גופיה איתרבאי על כרחך לאו בתורת שליחות איתרבאי מיניה כן נראה לי. ואתיא מילתא כפשטה. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ונתן בידה אין לי אלא ידה וכו'. ואם איתא דמשום שליחות היא הא גבי ושלח ושלחה איבעי ליה למכתב ריבויא דחצר דמהתם קא מרבינן שליחות. ואיכא מאן דמפרש דאם איתא דמשום שליחות היא הא קיימא לן דאין חבין לאדם אלא בפניו. והאי פירושא לא דאיק דאם כן למה ליה לאיתויי ונתן בידה אין לי אלא ידה וכו' לותביה בהדיא בלא מתניתא. עד כאן.
וכתב מהר"י אבוהב ז"ל: פירש רש"י ז"ל דאי משום שליחות וכו'. ורבינו נר"ו מפרש באופן אחר. דאי אפשר דאיירי משום שליחות מאחר שעדיין אין לנו מציאות מזה הדין של שליחות שעדיין אין אנו יודעין אם בנושא הגט יועיל השליח או לא עד שבא הכתוב אחר כך ואמר ושלחה מביתו שבכאן איתרבי שליח ואם כן היאך הביא הכתוב ריבוי בדין שליחות קודם שיפרש לנו דין השליחות ודחה רבינו נר"ו זה הפירוש ואמר שזה הפירוש יהיה צודק אם לא יהיה דין השליחות עד שבא הכתוב לומר ושלחה מביתו אבל נאמר שבמה שאמר הכתוב ונתן בידה אמר לנו דין השליחות האמתי והעצמי שהוא בחצר שהחצר הוא שלוחו של אדם באמת מאחר שעל כרחך עביד מה שירצה השולח ובמה שחזר ואמר ושלחה מביתו אתא לרבות ולחדש שאפילו אם השליח יהיה אדם נקרא שליח ומועיל השליחות אף על פי שהשליח אי בעי עביד ואי בעי לא עביד. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"פ: מי איכא למאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה וכו'. כלומר מידה איתרבאי. פירוש מדנפקא לן מקרא דידה מדאיצטריך לרבות חצרה דאי סלקא דעתך מטעם שליחות איתרבאי למה לי האי דרשא לרבות חצרה תיפוק לי מדכתיב ושלחה דהא איתרבאי שליחות מושלחה וחצר מטעם שליחות איתרבאי אם כן ידעינן לה מושלחה למה לי האי דרשא אלא שמע מינה מטעם ידה איתרבאי.
ולא נהירא דהא מושלחה לא נפקא לן אלא בר דעת שליחות ואם כן אין חצר בכלל דבר דעת דבר שלוחי בעינן אבל היכא דלאו בר שלוחי לא ידענא להכי איצטריך ריבויא אחרינא עד כאן וכן כתב בתוספות חיצוניות וזה לשונו: ולא נהירא דהא מושלחה לא נפקא לן אלא שליחות בר דעת ואם כן אין חצר בכלל ואם כן כי נמי אמרינן דמטעם שליחות אתרבאי מכל מקום צריך לריבוי חצר קודם ואחר כך מרבינן מטעם שליחות ותדע דהא כי נמי אמרינן דמטעם ידה איתרבאי מכל מקום צריך ריבויא אחרינא הכי נמי נימא דאף על גב דמטעם שליחות איתרבאי מכל מקום צריך ריבויא אחרינא קודם לרבות מטעם ידה ואחר כך מרבינן ליה מטעם שליחות. לכך נראה דנפקא לן מקרא דידה. ולא נהירא דאם כן לעיל גבי המצא תמצא דפריך אי סלקא דעתך מטעם שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה למה ליה להאריך כל זה תיפוק ליה מדנפקא לן חצרו מטעם ידו אם כן פשיטא דמשום ידו איתרבאי אלא ודאי שמע מינה דגם כי נימא מטעם שליחות איתרבאי מכל מקום אתי שפיר מקרא דידו משמע רשותו כמו ויקח ארצו מידו ואם כן היכי מוכח מטעם ידה איתרבאי מדאיצטריך האי דרשא לרבויי חצרו. לכך פריך דמוכח הכי דמטעם ידה איתרבאי ולא מטעם שליחות דקא פסיק קרא אפילו נתן בחצר בעל כרחה מיגרשה ואם כן מטעם ידה איתרבאי דאי מטעם שליחות היכי מהניא בעל כרחה והא אין שליח אלא מדעתיה. ועוד יש לומר דהכי מוכח דקפסיק וקאמר כל דאית לה יד אית לה חצר ואי מטעם שליחות איתרבאי קטנה לית לה שליחות ואית לה יד אלא שמע מינה מטעם ידה איתרבאי. עד כאן. והנכון דכיון דאמר רחמנא קרא יתירה ונתן בידה לדרשא זו ולא כתב רחמנא ושלחה מיותר לדרשא זו מכלל דמדין ידה איתרבאי. הריטב"א.
כי פליגי לענין מציאה בקטנה דכיון דאפילו ידה נמי אינה אלא מדרבנן לית לה חצר הילכך לא ילפינן בה מציאה מגט. הראב"ד ז"ל.
ילפינן מציאה מגט. היינו מדרבנן דאפילו רבי יוסי דאמר גזל גמור מפרש רב חסדא גזל גמור מדבריהם ומשמע לקמן דליכא מאן דפליג ואף על גב דקאמר הכא ילפינן לאו משום דליהוי מדאורייתא. וכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דיבמות. ובפרק קמא דקידושין גמרינן קידושין וכו' מילי דיבמה ממילי דיבמה במאמר דרבנן. תוספות שאנץ.
רש"י ד"ה תלמוד לומר ונתן וכו' דרוש ונתן אוכתב וכו' עד דאי משום שליחות הא כבר כתיבה וכו'. ר"ל משום דרש"י סבירא ליה דאי נמי לא אתרבאי חצר מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כמו שפרש"י לקמן סוף דף י"א וכי איצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה ולכך כתב רש"י כאן דאי משום שליחות הא כבר כתיב' ושלח ר"ל ועכ"פ הוה נפקא לן חצר משליחות והיינו נמי דכתב רש"י בסמוך ריש דף י"א ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למכתב התם ר"ל וכ"ת דאי הוה מטעם שליחות א"כ ל"ל רבויא איצטריך משום דה"א אין שליח לדבר עבירה אבל גבי גט דלא הוי דבר עבירה אי הוי מטעם שליחות לא איצטריך שום רבויא כן נ"ל לפרש דעת רש"י אבל יש לתמוה וכי לא איצטריך קרא לאשמועינן דחצר שייך ביה שליחות אע"ג דאינו בר דעת דאי לאו רבויי דקרא מאן לימא לן דיהא חצר עדיף מקטן וחרש ושוטה ואשה דלאו בני שליחותא נינהו וא"כ אע"ג דכבר כתיב ושלח ושלחה איצטריך לרבויא שליחות דחצר וק"ל:
תוס' ד"ה ואי משום שליחות וכו' וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו'. ר"ל דבסמוך נמי יש לו הוכחה דמשום יד אתרבאי ולא מטעם דאתרבאי מקרא דיד אלא דיש לו הוכחה בלא זה מכח התנא וכו' והכא גבי גנב דאי אפשר להוכיח מכח ההוכחה דקאמר בסמוך הוצרך לומר ההוכחה מטעם א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וכו':
ד"ה אי בעי לא עביד וא"ת והא דתנן היה מושכו ויוצא כו' יש לדקדק אמאי לא מקשו התוס' קושיא זו אמ"ד היכי אמרינן אין שליח וכו' היכי דשליח בר חיובא וכו' וי"ל דאהאי טעמא פשיטא להו דלא שייך קושיא זו כלל דפשיטא הוא כיון דהשומר אינו יודע גנב לאו בר חיובא הוא אבל מהאי טעמא דתלי באי בעי למעבד הוה ס"ד דשייך לאקשויי קצת דהתם נמי אי בעי עביד ואי בעי לא עביד וכו':
ד"ה אקפי לי קטן. עיין במה שכתבתי במסכת שבועות בד"ה ועל הזקן שתים מכאן וכו':
רש"י בד"ה תלמוד לומר כו' ונתן אוכתב לה ונתן כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה אי בעי כו' מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב ופרש"י בלשון אחד כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה ת"ל ונתן כו' ובד"ה ומר סבר לא ילפינן כו'. מפרש כן שר"ל דאי ידעינן דשליחות קונה חצר נמי קונה בלי ריבויא דלא גרע משליח וכמ"ש לעיל משום שליחות איתרבי מדרבי רחמנא שליחות לאדם כו' וא"כ אייתר לימוד דונתן בידה לומר דאתרבי משום יד אף בקטנה דלית לה שליחות ולעיל דלא מצי לדייק משום ייתורא דאף משום שליחות אצטריך דאע"ג דבעלמא שליח כה"ג לא מיחייב דאין שליח לדבר עבירה כו' לכן דייק לעיל דא"כ מצינו כו' ולזה כתב וגבי ממונא חצר מאם המצא כו' ואין זה יתור דאיכא למימר דשליחות הוא ומשום אין שליח כו' אך מ"מ הא אצטריך לגופיה לאורויי דין שליחות דהא לא ילפינן ממון מאיסורא וצ"ל דבלא"ה כתיב שליחות בממון או ילפינן מפסח ומ"מ א"ל לעיל אמאי לא מקשה ל"ל המצא תמצא כיון דידעינן שליחות לא גרע חצר דאצטריך משום דאין שליח לדבר עבירה וא"ל למה לן אותו הלימוד דשליחות לגבי ממון למ"ד דילפינן ממון מאיסורא ואף למ"ד לא ילפינן מ"מ אחרי דכתיב אם המצא תמצא נילף מניה דכל הני ילפי הוא מדרבנן כמ"ש התוס' דמציאת קטן דרבנן ויש ליישב כ"ז פשוט וכן דעת רש"י לקמן בהיפוך הדף אלא אמר ר"א חצר משום יד כו' ע"ש (ת):
בתוס' בד"ה ואי משום שליחות כו' וא"ת כו' כדבסמוך גבי גט כו' מדאתרבי כו'. דלא ניחא להו כפירש"י [דלקמן מכח יתורא מקשה] אלא דאף אי משום שליחות מרבה בעי רבוי לחודא לגגו חצירו כו'. דבאמת רחוק הוא לומר מכח סברא חצר דלאו בר דעת הוא יהא כשליח ולמה עדיף מחש"ו דלאו בני שליחות נינהו ועיין בר"ן שמאריך קצת בסברת רש"י וכן אזלו לשיטתם לקמן באלא אמר רב אשי:
בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו'. דקאמר ידה אין לי כו' מנין לרבות גגה וכו' שיהיה ג"כ כידה [דאפילו בע"כ] אבל לעיל [בהמצא תמצא] אה"נ דמרבה כידו:
בתוס' בד"ה אין שליח לדבר עבירה כו' שני כתובין כו'. א"ל מאי מקשה הגמרא א"כ מצינו כו' דלמא הוי גניבה טביחה ומעילה ג' כתובין כאחד דאפילו למ"ד ב' מלמדין מ"מ ג' אין מלמדין דא"כ לא הו"ל לברייתא למימר גגו חצירו כו' דשליחות גופיה אצטריך לימוד ואין תלוי בחצר ועיין:
גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו'. ק"ל נהי דקס"ד דפטירי לשלם מ"מ בלאו דלא תגנבו איתנייהו דהא השוה הכתוב אשה לאיש כו' וא"כ שייך שפיר גבייהו נמי דברי הרב כו' וצ"ע:
רש"י ד"ה וכי היכי כו'. דתנן שאין הקטן עושה שליח. הוא בגיטין (סה):
[תד"ה ר' יוחנן. תימה כו'. לכאורה י"ל דלא ילפינן מגט אלא חצר וכיון דתקינו רבנן ד"א גבי מציאה דליהוי כחצר ממילא יש לה ג"כ. יותר ה"ל להקשות ללישנא דמר אמר חדא כו' ולפי פרש"י דריו"ח אמר לענין גט] :
שם תד"ה ת"ל. וא"ת ונימא כו' בידו פרט כו' וי"ל כו'. כאן י"ל דכיון דאשכחן בעלמא דרשותו נקרא ג"כ ידו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו כפרש"י והוא מהגמרא לקמן (נו ב) לכן אמרינן דאתי הרבוי ומגלה דידו דהכא פירושו ג"כ רשותו וכן נמי בדרשת ונתן בידה וכ"מ לישנא דאביי בגיטין (כא) חצר מהיכא איתרבי מידה אמנם בעירובין (טו ב) בדרשת וכתב לה ספר אליבא דריה"ג מוכרחין דבריהם דשם שהם ע"ד שכתבו כאן:
תד"ה ואי. אמאי כו' מקרא דידו כדבסמוך כו'. כצ"ל:
בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו'. ל"י מה הכריחם לומר מכח התנא כו' נימא דסברת הגמרא עצמה היא כיון דילפינן מידה הוה דיניה כידה ממש לבע"כ ולקטנה וכמ"ק לישנא דאביי בגיטין שם:
בא"ד אבל הכא אי אפשר כו'. כצ"ל:
[שם תד"ה אי בעי. וי"ל כו' ה"ל כחצר. וק"ל דמ"מ מאי פריך כאן מחצר ולמ"ד דהוא מטעם שליחות ליקשי ליה מהתם אליבא דכ"ע. וי"ל מפני דנוכל לדחוק ולפרש התם כפי' הא' שברש"י שם דקאי אבעלים] :
גמ' רב סמא בר רקתא קמי' דרבינא משמי' דר' חייא בריה דר' אויא אמר. כ"ה בר"ן:
תוס' ד"ה ר"י וכו' אלמא שייך קנין ד' אמות בגט. לא זכיתי להבין דאנן ילפי' רק דחצר הוי כיד. אבל מה נקרא חצר לא שייך למילף דמה שהקנו לו חכמים הוי חצירו ובגט הקנו לה ק' אמה ובממון הקנו לה רק ד' אמות וצע"ג:
גמרא אמר רבינא היכא אמרי' אשלד"ע היכא דהוי בר חיובא וכו' דאמרי' דדברי הרב וכו'. לכאורה נראה דהך סברא היינו שהיה לו לשמוע לדברי הרב והוי שליחות באיסור ואין שליח בזה כדאמרי' בקידושי' רפ"ב דאשלד"ע היינו דא"י להעשות שליח לזה, דיותר צריך לשמוע לדברי הרב. ומזה נראה בישראל מומר להכעיס, מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ושייך בו דברי הרב וכו'.
אח"כ ראיתי להסמ"ע (סי' קפ"ב) להסברא דאשלד"ע שיאמר שסובר דלא ישמע לי ע"ש.
ולפ"ז בישראל מומר לכה"ת כולה לא שייך זה, אבל לא ידעתי, מנ"ל להסמ"ע זה ואדרבא היה נראה לי להוכיח דלא כדבריו מדאמרי' לעיל (דף ח' ע"א) תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב וכו' ואלו שותפים שגנבו וכו' וע' בתוס' שם דבשותפי' שגנבו נימא נמי אשלד"ע ויהי' זה כמו שמונח עג"ק וכו'.
ולכאורה מה קושי' כיון דביחד גנבו והי' רואה שעושי' הגניבה לעצמו מה"ת לא ישמע לו להיות שלוחו להגבות בשבילו ול"ש בזה כלל אשלד"ע, אע"כ דכל עיקר הסברא דאשלד"ע כיון שלא הי' לו לשמוע, דדברי הרב, ממילא השליחות בטל, ומש"ה פריך דגבי שותפי' שגנבו נמי נימא הכי, זולת שנאמר דרבא כר' סמא דאי בעי עביד וזהו שייך גם בשותפי' שגנבו, ונוכיח מזה דהלכה כר' סמא, ואמאי פסק הג"ה כרבינא, אע"כ דלא כהסמ"ע.
ובאמת לא הבנתי אמאי השותפי' שגנבו חייב מטעם מגו דזכי לנפשיה וכו' הלא זכיי' מטעם שליחות הוא ואשלד"ע כדאמרי' פ' א"נ דאין זכיי' לקטן מה"ט כיון דאין שליחות לקטן, וכי נימא היכא דזכי לנפשיה מצי לזכהו לקטן ולהיות שלוחו, אם לא מפני דרכי שלום לבד דיש להם זכיי', וצ"ע:
גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו. לא זכיתי להבין כראוי דמה בכך דלא הוי בני חיובא לשלם, הא מ"מ הוי בני חיובא דעוברים על לאו דגזילה ומצד זה מקרי בני חיובא כמו עבירה דעלמא.
לכאורה להפוסקים וזה דעת הנ"י בגיטין דבצרור וזרקו ודעת אחרת מקנה הוי קנין דאורייתא, מוכח כהפוסקי' דבמתנה לא תקנו ד"א, מדמוקי לעיל (דף יא) פלוגתא במציאה, אי ילפי' מציאה מגט, ומוכח לדחוק דהאי ילפי' הוא מדרבנן. ואמאי לא מוקי הש"ס פלוגתא במתנה והוי לימוד גמור, אע"כ דבמתנה ליכא קנין ד"א:
תד"ה ר"י אומר יש לה, תימה דלקמן מסיק ילפינן מציאה מגט וכו', ותימה על קושייתם הא אנן ילפינן רק מציאה מגט לפי היסוד דחצר הוי מטעם יד, וממילא כיון דתקנו רבנן במציאה לגדול דהוי חצירו גם לקטן קונה, משא"כ ק' אמה דגם בגדול לא הוי חצירו, ובגט הוא דתיקון דאפילו ק' אמה הוי חצירו ובזה ל"ש למילף מציאה מגט כיון דגם בגדול חולק. וצ"ע:
תד"ה דאמר לישראל וכו' דאי מקדשה לעצמו לא מחייב ל"מ בר חיובא.
בפשטא דמלתא נראה דכוונתם דכללא הוא דכל היכא דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מקרי בר חיובא, וכ"כ להדיא בשטה מקובצת בשם הגליון:
ותימה הוא מאד דאמאי הוצרכו התוס' לדחוק דה"ה דהו"מ לומר דאקפי לי גדול, הא י"ל בפשוטו דבאקפי לי גדול אלו היא עשתה כן בלא שליחות הבעל עוברת ג"כ אלפני עור דמכשלת להניקף, א"כ במה שאמר להאשה אקפי לי גדול הוי בשליחות ב' עבירות, היינו לאו דלא תקיפו, ולאו דלפ"ע להכשיל הניקף, ולגבי לפ"ע מקרי בר חיובא כיון דבלא שליחות עברה ג"כ ע"ז. וצ"ע:
בפרש"י בד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט כו' עכ"ל. יש לתמוה אמאי נקט דוקא לענין גיטין דהא למסקנא לכולהו שינויי משמע דלא פליגי לענין גט אלא לענין ממון ואף למאי דס"ד מעיקרא מיירי נמי לכל מילי דהא מקשה בסמוך מגניבה ויש ליישב דודאי למאי דס"ד עכשיו אף דאיירי מכל מילי מ"מ עיקר פלוגתייהו בגט איירי מדשבקו לקטן ונקטי קטנה ועוד דקאמר מסתבר משום ידה אתרבאי כי היכי דאית לה יד וכו' והיינו דוקא בגיטין דאשכחן בהדיא דאית לה יד לקטנה אפילו מדאורייתא לקבל גיטה אבל בממון לא אשכחן דאית ליה יד לקטן או לקטנה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום לשיטת רש"י בפ' התקבל בגיטין ד' ס"ד ע"ש וא"כ מפרש רש"י שפיר דכל השקלא וטריא משמע דעיקר מלתא בגיטין איירי משא"כ למסקנא דאיירי בממון לא שייכי הני לישני כלל וק"ל:
בד"ה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח וכו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה דמשמע מלשונו דפשטא דקרא דידה משמע רשותה ובסמוך בברייתא משמע להיפוך דידו אדרבא מיעוטא משמע דקאמר ידה אין לי אלא ידה והריבוי היינו מונתן וכן אמרינן להדיא בפר' הזהב דכל היכא דכתיב ידו ממש הוא ושאני קרא דויקח את כל ארצו דל"ל הכי ויש ליישב ג"כ כדלעיל דרש"י נקט למאי דס"ד עכשיו וא"כ ע"כ אכתי לא ידע מהאי ברייתא דלקמן והיינו לשיטת רש"י לקמן דמ"ד משום שליחות אתרבאי לא יליף מקרא יתירא אלא מסברא דחצר לא גרע משאר שליח וא"כ אי ס"ד דהא דקאמר מ"ס משום ידה אתרבאי היינו מרבויא דונתן ואברייתא סמיך א"כ לא היה עוד שום מקום לומר דמ"ס משום שליחות אתרבאי דאטו מי פליג ר"ש אברייתא ועוד דמייתר ליה קרא אע"כ דלפי מאי דס"ד השתא דמ"ד משום ידה אתרבאי היינו מפשטא דקרא כיון דאשכחן דידו איקרי רשות ובסמוך אכתוב עוד בכוונת רש"י בזה:
שם בגמרא מ"ס חצר משום ידה וכו' ומ"ס חצר משום שליחות אתרבאי. ואף ע"ג לענין ד' אמות לא שייך לומר כן דלכ"ע תקנת חכמים בעלמא היא כדאמרינן לעיל מ"מ מסתמא דומיא דחצר ממש תקנוהו ועיי' מ"ש ר"פ הזורק דאפשר דהוי מדאורייתא כנ"ל:
בתוספות בד"ה ת"ל המצא תמצא וא"ת ונימא המצא כלל בידו פרט וכו' וכן בסמוך גבי גט עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דבלא"ה לק"מ משום דידה לא משמע פרטא כ"כ דהא אשכחן דרשות נמי אקרי יד בקרא דויקח את כל ארצו כדפרש"י ונהי דאמרינן בפרק הזהב דכל היכא דכתיב ידו משמע ממש ושאני קרא דויקח כו' דליכא למימר אלא מרשותו י"ל דהיינו היכא דכתיב ידו גרידא אבל היכא דכתיב ריבויא מוקמינן קרא דידו נמי ארשותא שכן הסוגיא פשיטא וכך היא המדה כ"מ שמצינו שני מקראות א' מקיים עצמו וא' מקיים חבירו כו' וא"כ לא משמע כלל ופרט מידו אלא אדרבא דאתי קרא דהמצא ודונתן וגלי אידו דהיינו רשותו כיון דאשכחן בשום דוכתא דידו לא ממש הוא כגון דויקח את כל ארצו מידו ואפשר שזה כוונת רש"י בד"ה משום ידה אתרבאי ודו"ק:
בד"ה ואי משום שליחות כו' וא"ת מאי צריך להוכיח וכו' כדבסמוך גבי גט עכ"ל. ואע"ג דרש"י כתב לקמן דגבי גט מדייק משום דמשום שליחות לא איצטריך קרא דמושלחה ילפינן שליחות וממילא מרבינן חצר כמו שאר שליחות וזה לא שייך גבי גניבה מ"מ לא משמע להו לתוספות לפרש כן אלא משום שליחות ודאי צריך קרא לרבויי חצר משום דלא דמי לשאר שליח כמו שאכתוב לקמן בלשון רש"י באריכות אע"כ משמע להו לתוס' דדייק לקמן מדיליף מקרא דסמיך לידה א"כ מקשו שפיר ועיין בסמוך:
בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו' להתגרש בע"כ עכ"ל. אין לפרש כוונתם דמעיקרא ס"ד דמ"ד משום שליחות אתרבאי סובר באמת דלא מרבינן חצר לענין גיטין כיון דבע"כ מתגרשת ולא עשאתו שליח ומש"ה מייתי המקשה ברייתא דמרבה חצר לדין גיטין ממילא מוכח דמשום ידה אתרבאי דא"כ תקשה אמאי מייתי מברייתא טפי ה"ל לאתויי מתני' דהזורק לתוך חצירה דמגורשת אע"כ דמתני' איכא לדחויי דאיירי דוקא כשמתגרשת מדעתה וא"כ מאי מקשה מברייתא דלמא ה"נ כשמגרשה מדעתה איירי אלא דכוונת תוס' כיון דתנא דברייתא נקט לישנא דאין לי אלא ידה וכו' משמע דמרבה חצר' לגמרי לכל דיני ידה אפי' בע"כ וקטנה בכלל דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש דמדעתה דוקא מרבי לה כיון שיש מקום לטעות דדומיא דידה איירי משא"כ בגנב ליכא למטעי כנ"ל כוונתם וק"ל:
בגמרא וקי"ל אין שליח לדבר עבירה. ויש לדקדק דלמא שאני הכא דגלי קרא דיש שליח ול"ל דהא דקאמר וקי"ל דאין שליח היינו אפילו בגנב גופא ק"ל הכי דלישנא לא משמע הכי ועוד דאדרבא משמע קצת דהיה מושכו ויוצא שהביאו התוס' דבגנב חייב ע"י שליח וא"כ מנ"ל למקשן להקשות ויש ליישב לפי שיטת התוס' דהא דמרבינן חצר לדין שליחות היינו מרבויא דקרא יתירא דוקא ולא מסברא דשאר שלוחים וא"כ מקשה שפיר דאי ס"ד דבגנב יש שליח מנ"ל לרבויי חצר מאם המצא דלמא אתא לרבויי שליח גרידא דוקא אע"כ דשליח גרידא לא שייך לרבויי דאין שליח לדבר עבירה א"כ מקשה שפיר דלא שייך לרבויי חצר נמי מדין שליחות כיון דאין שליח לד"ע ואי איכא לרבויי חצר ע"כ היינו מדין ידה דוקא:
בתוספות בד"ה אין שליח בפ' האיש מקדש איכא דיליף עכ"ל. נראה כוונתם משום דבריש הסוגיא בקידושין משמע דהא דקי"ל אין שליח לד"ע היינו מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' וא"כ תקשה מאי ס"ד דמקשה הכא להקשות למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי דהא בחצר לא שייך כלל טעמא דדברי הרב כו' לכך כתבו התוס' דיליף להו מקרא בפ' האיש מקדש וא"כ ס"ד דה"ה לחצר וק"ל:
בפרש"י בד"ה ת"ל ונתן כו' דאי משום שליחות הא כתיבא הכא כדתני' ושלח עכ"ל. משמע מדבריו דפשיטא ליה דלמ"ד חצר משום שליחות היינו דמסברא בלא שום ריבוי אמרינן דחצר לא גרע משליח דעלמא וכדאמרינן באמת האי לישנא לקמן דף י"א ע"ב וכמו שפרש"י שם באריכות. אבל באמת תמיהא לי טובא דמהיכא תיתי נאמר מסברא דחצר הוי בכלל שליח כיון דבע"כ מתגרשת ושליח קבלה צריכה לעשות בפירוש ואילו בחצר לא עשאתו שליח. ומיהו י"ל דרש"י סובר דבאמת מ"ד חצר משום שליחות אתרבאי סובר דבגיטין לא מהניא חצר אלא כשמתגרשת מדעת' אבל מ"מ לא דמי כלל מסברא לשאר שליח שצריך שיהיה בן דעת כמותו ושיהיה בתורת גיטין וקדושין כמותו וכ"ז לא שייך בחצר. ולכאורה היה נראה לפרש כוונת רש"י דה"ק דאי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ כבר שמעינן מקרא דהמצא תמצא דחצר שייך בתורת שליחות א"כ ל"ל למכתב גבי גיטין נהי דכולה מלתא לא שייך למילף גיטין מממון וכן להיפך לענין עיקר דין שליחות אבל כיון דכבר אשכחן דרבי רחמנא דין שליחות בגיטין מושלחה ואשכחן נמי דחצר מקרי שליח א"כ ממילא הוי בכלל ושלחה וכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ואף ע"ג דיש סברא לחלק בין חצר לשאר שלוחים מ"מ לא שייך לחלק כיון דקרא דושלחה סתמא כתיב משמע דמרבי כל מידי דהוי בתורת שליחות בשום דוכתא אבל חש"ו ונכרי ממעטינן שפיר דליתנהו בתורת שליחות בשום דוכתא וא"כ אכתי קרא דונתן מיותר אע"כ דחצר לא שייך בתורת שליחות אלא משום ידה מרבינן ליה בין בגניבה ובין בגיטין ותרווייהו צריכי דחדא מאידך ילפינן בעיקר הדין וכדמצריך להו ריש פ' הזורק ומשמע דלמ"ד משום ידה קאי ועוד דאף אם נאמר דלסברת המקשה חדא מאידך ילפינן מ"מ איצטריכו תרווייהו דלא תימא ידה מיעוטא הוא וא"ל דלא נכתוב ידה דודאי צריך לדרשה אחרית' אבל אי ס"ד דמשום שליחות ממילא גבי גיטין מיותר דא"ל דס"ד דידה דוקא ולא שלוחה דהא כתיב ושלחה ללמד שעושה שליח ואם כן ממילא הוי חצר נמי בכלל ושלחה כדכתיבנא אע"כ דכל השלוחים בכלל ידה נינהו דשלוחו של אדם כמותו וא"כ מדייק הש"ס שפיר דמוכח בהאי ברייתא דמשום ידה אתרבאי כ"ז היה נראה לי לכאורה בישוב לשון רש"י אלא דמסוף דבריו במ"ש בדף י"א בד"ה ומ"ס וכו' משמע להדיא שסובר דמסברא בעלמא משמע דחצר הוי כשלוחו ומ"מ לא נמנעתי לכתוב כל זה שהוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין ולולי פי' רש"י ותוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דבאמת עיקר הפלוגתא דר"י ור"ל לא איירי בגיטין אלא בממון שכן הוא באמת לפי המסקנא ועוד דמשמע בהדיא לקמן דבגיטין לא שייך לרבויי חצר מדין שליחות כיון דחוב הוא לה וא"כ זהו גופא סברת המקשה דכיון דאשכחן ברייתא דמרבי חצר לענין גיטין מקרא וע"כ דהיינו משום ידה דהא טעמא דשליחות לא שייך לענין גיטין וא"כ האי ריבויא דאם המצא נמי ודאי משום ידה איירי דמהיכא תיתי לחלק בזה כיון דתרווייהו בחדא לישנא מיתרבו וע"ז משני דאפ"ה פליגי בהכי ודו"ק:
כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בעלמא וכו'. הרמב"ם בפירוש המשנה פירש כהאי שינויא ודבריו נעלמו מהה"מ ריש פי"ז דגזילה ומהרב משנה למלך ומהרב פרי חדש בנימוקיו שכתבו דדעת הרמב"ם כשינוייא קמא. והמש"ל והפר"ח דחו דברי מרן שפירש דעת הרמב"ם כשינויא בתרא. ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה סייעתיה. וגם על מרן ק"ק דהו"ל להביא ראיה מפירוש הרמב"ם. ובקונטרס הארכתי בעניותי בזה בס"ד ואיברא דכעת איני זוכר אם הה"מ מזכיר פירוש המשנה דהגם דהועתק בזמן הרשב"א אפשר שלא הגיע לידו:
אמר רבינא וכו' היכא דשליח בר חיובא וכו' רב סמא אמר וכו' היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחיה מותיב וכו'. הרב מהר"ר דוד גרשון הביאו מהרה"א בעץ החיים פרשת שמות כתב דמלך דומה לחצר דבע"כ מותיב ביה שאין יכולת לעבור על מצות המלך ומחייב שולחו ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף ס"ג ע"ד ע"ש ודוק:
תוס'. דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וכו' אע"ג דעובר משום לפני עיור וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן ס"ב ע"ש:
סימן י"ב
יבאר דאם נימא שלוחא דרחמנא, גבי כהנים. אין הפירוש בגדר שליחות, ויחקור אי מועיל קנינים בהקדש, ויבאר דמה דחצר קונה. אין הפירוש שהחצר קונה אלא שהאדם קונה בזה שהוא מונח בחצירו:
(דף יוד') ואמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן אמר משום ר' ינאי יש לה חצר ויש לה ד' אמות כו' ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ופירש"י רשב"ל אמר לענין מציאה ור' יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה ע"כ. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות זכי' ומתנה הלכה ח') ז"ל. חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אעפ"י שאינו עומד שם כו' אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, או עד שיזכה לו אחר עכ"ל הרמב"ם:
והנה לקמן בדף י"ב איתא אלא אמר רב אשי חצר משום יד איתרבי ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו, א"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם במתנה דאין זוכה הקטן ע"י חצירו. נהי דאין שליחות לקטן, אבל זכי' הא יש לו, א"כ יזכה החצר להקטן מדין זכי', דהא לגבי דין זכי' הוי הקטן כמו שלא בפניו. וא"כ כמו שזוכה החצר לגדול שלא בפניו, כן יזכה לקטן, ואף שכתבו בתוס' (בגיטין דף כ"א ד"ה אטו שליחות) דדוקא לענין שלא בפניו אמרו דלא גרע משליחות, לקנות במידי דזכות הוא לו, אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה, עיין שם, היינו דוקא לגבי דינים של החצר איזה חצר הוא קונה, אבל לגבי לזכות בעד הקטן, כיון דהחצר זוכה בעד הגדול שלא בפניו, אמאי לא יזכה גם בעד הקטן, דהא לגבי זכי' שוים הם, והיא השגת הראב"ד בפכ"ט מהלכות מכירה ובפ"ד מהלכות זכי' ומתנה ועיין בקצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק י"א. ולהראב"ד צ"ל הטעם דבמציאה אין זוכה החצר בעד הקטן, משום דהוי חצר של קטן חצר שאין משתמר, דשמירת הקטן לאו שמירה היא אבל בדעת אחרת מקנה, הוי משתמר, או משום הכי במציאה לא זכי החצר לקטן דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומגו דאי בעי זכי לא שייך בחצר:
ונראה לי לתרץ דהנה בקצוה"ח (סי' ר') הביא דברי התוס' בבבא בתרא דף ע"ט, דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבי ואין יד להקדש וכתב על זה הקצוה"ח ז"ל. אמנם דברי התוס' נראין תמוהין כאשר עמד עליהן אא"ז בתוי"ט פ"ק דמעילה ע"ש דכתב עלה וז"ל ותמיהני דהתם מסקינן פ"ק דמציעא דאע"ג, דחצר משום יד איתרבאי, לא גרע משליחות, ולמה לא יהי' שליחות להקדש, דהא הני כהני שלוחי שמים כמ"ש במשנה ג' פ"ד מנדרים, וכשהגזבר עומד בצד כל הני, דהשתא הוי חצר המשתמרת תקני להקדש, ודוחק לומר דגזבר הוי שליח דהקדש ואין שליח עושה שליח וצ"ע עכ"ל. וראיתי בס' צאן קדשים על דברי תוי"ט הנזכר דאישתמיטתי' מיני' מ"ש תוס' (בקדושין דף כ"ג וביומא דף י"ט) דלא איפשיטא הך איבעיא דכהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא מהך דרב הונא ברי' דרב יהושע כו' ולפ"ז כיון דלא איפשיטא אפשר לומר דהוי נמי שלוחי דידן ולא שלוחי דרחמנא דוקא וכיון דהוי נמי שלוחי דידן, אעפ"י שהגזבר עומד בצד כל הני לא מצי לאקדושי מה שבתוכו, שלא מדעת בעלים כנ"ל ברור ונכון עכ"ל שותא דמרן לא ידענא, דנהי דכהני שלוחי דידן, אבל גזבר ודאי דשליח שמים הוא, דכהנים הוא דבעי לה בש"ס. משום דמקריבין קרבנות דבעלים, ומשו"ה מספקא להו אם שלוחי דידן נינהו, אבל גזבר ודאי שליח דרחמנא, ומ"ש בתוי"ט מהני כהני דשלוחי דרחמנא אינו אלא לראי' דאיכא שליחות לשמים. עכ"ל הקצות החשן:
ואנכי בעניי לא הבנתי צורתא דשמעתא, דקאמרי הנך תלתא אריותי דהנה כולהו בחדא מחתא מחתי, דבלא ראי' שפיר נוכל לומר דלא שייך שליח לשמים, שנימא שמה שהשליח עושה הוא כאלו עשאו שמים. דרק באדם מצינו שרבתה התורה שלוחו של אדם כמותו אבל לא לשמים רק שהביאו ראי' דאיכא שליחות לשמים מהא דאמרינן או דרצו לומר כהני שלוחי דרחמנא נינהו. אכן אנכי לא הבנתי דבריהם הקדושים, אטו הא דאמרינן כהני שלוחי דרחמנא היינו בגדר שלוחו כמותו לענין המעשה היינו שיהי' מעשיהם כמעשי שמים איך נוכל לפרש כן. אטו על שמים להקריב הקרבן. שנימא שהכהנים מקריבים במקום שמים, בשלמא שלוחי דידן שייך לומר דהרי כשאחד הקדיש קרבן חל עליו המצוה לה להקריבו ושייך לומר שלוחי דידן. דהכהנים מקריבים במקום הבעלים ומה שהכהנים עושים כאלו עשו הבעלים, אבל שלוחי דשמיא איך נוכל לפרש כפשוטה דמה שהכהנים עושים כאלו עשה הקב"ה מדין שליחות:
אטו על שמים להקריב הקרבנות שנימא שהכהנים עושים זה במקומו ע"כ דכהני שלוחי דרחמנא:
הכונה שרחמנא צותה אותם להקריב לפניו. שהם יהיו מקריבים ומשרתים לפניו. וכמו שאנחנו עושים כל המצות. כמו נטילת לולב וציצית, כן הכהנים מקריבים הקרבן ואותם ציוה ד' במצוה זו, וא"כ מאי ראי' היא לדין חצר להקדש, שנימא שליחות לשמים:
שמה שהשליח עושה. הוא כאלו עשאו שמים. בודאי נימא דאין שליחות לשמים. דרק לגבי דידן איתרבי שליחות שיהי' מעשה השליח כמעשה המשלח. אבל לגבי שמים לא שייך זה והא דכהני שלוחי דרחמנא הכונה שהם עושים מצותם עפ"י צווי ד'. ולדעתי היא תמיהה גדולה לדבריהם הקדושים ויש שרצו לפרש כהני שלוחי דרחמנא לזכות הקרבן בעד שמים, אך גם בזה לא הועילו דהרי הא דבעינן לומר שלוחי דידן הוא על מצות הקרבה ועל זה מספקא לי' דלמא הם שלוחי דשמיא, ואם כדבריהם, הלא שני דברים הוא. לזכות הקרבן בעד רחמנא זה נוכל לומר. דהכהנים שלוחי דרחמנא. אבל זה בודאי אם נימא דצריך זכי' זה בודאי הם שלוחי דרחמנא, כי על זה לא יוכלו להיות שלוחי דידן דוקא אם נימא דצריך לזכות בעד שמים:
ועל מצות הקרבה שאנו חייבים להקריב הלא זה לא שייך שלוחי דשמיא. ומאי תלי זה בזה. אלא פשוט דהכונה שלוחי דרחמנא הוא. שהכהנים עושים במצות הבורא וא"כ אין לנו כלל ללמוד מזה שליחות לשמים:
והנה הקצוה"ח חקר עוד שם אי אחד יכול לזכות ע"י חצירו להקדש וזה אין ענין למה שבארנו למעלה דאין שליחות לשמים, וחצר אין קונה להקדש. אבל הדיוט יכול לזכות דבר מה להקדש. אך באמת נוכל לומר דדין הקדש אינו קנין כלל דמי הוא הקונה, דגבי שמיא כולי עלמא דילי'. ואיך שייך לומר זכותים וקנינים לגבי השם. ואף שמצינו קרבנות והקדשות היינו רק דינים. כמו אם הקצה דבר לעכו"ם. בודאי דלא שייך לומר שעכו"ם זכה בדבר שהקצה, וע"כ דדין מה שנעשה מוקצה לעכו"ם אין הכונה שהעכו"ם זכתה, רק שחל עליו דין מוקצה לעכו"ם. כן להבדיל בענין קדושה, ג"כ אין הכונה שרשות הקדש קונה אלא דין הוא בהקדש, אם אמר על דבר שיהי' הקדש חל קדושה, ולא מדין קנין. ולפ"ז הקדש לא שייך אלא בהקדישו, דאז יש על זה דינים אבל קנינים לא שייך כלל בהקדש א"כ גם אם הדיוט יקח דבר ויאמר הנני זוכה להקדש ג"כ לא יחול דבעינן רק שיקדיש, ולא שיקנה דבר להקדש ורק הקדש וחילול שייך בהקדשות ולא קנינים:
אכן הקצוה"ח הביא ראי' מדברי הר"ן בנדרים דף ל"ב גבי היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש דאם נטלה לאוכלה מועלין בה, וכתב הר"ן דהי' מונח בד' אמותיו וזכה בד' אמותיו להקדש א"כ ע"כ דיש קנינים להקדש. אכן הר"א ממיץ מפרש שם דברי רבא דאמר ככר זה לכשאקחנו יהי' הקדש וכיון דאין שם אדם שיכול לזכות:
משו"ה מועיל הקדשו. לפי זה אפשר דס"ל להר"א ממיץ. דאין קנין להקדש:
ואם נימא דאין יכולין לזכות להקדש, דבהקדש שייך רק הקדשות אבל לא זכותים וקנינים דלא שייך לומר שהשם זוכה קנין ממש, ובכל מקום דאיתא לשון קנין. הוא רק הכונה על הדין יתבארו דברי הירושלמי דאיתא בירושלמי (פ"ח דגיטין הלכה ג') ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא, אדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמות מה טעמא הנה בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאת אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחושת ולברזל אין משקל כי לרוב הי' ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף אמר ר' יונה אמר ר' הושעי' בעי מה אנן קימין אם בתוך ארבע אמות עשיר הוא ואם חוץ לארבע אמות יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו קיימנא במקדיש ראשון ראשון, ופירש הקרבן עדה דסתר ר' יונה לדברי ריש לקיש דאמר דמקרא זה ראי' דאדם קונה בד' אמותיו דעל כרחך אם הוא בתוך ד' אמות עשיר הוא ואם חוץ לד' אמות הא אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ועל כרחך במקדיש ראשון ראשון וא"כ אין ראי' מזה דאדם קונה בד' אמותיו ולפ"ז קשה מאד איך הי' סבור ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא להוכיח מזה דאדם קונה בד' אמותיו דילמא מיירי בקנין אחר. והפני משה שבש הגירסא וגריס אם בנתונין בתוך ידו עשיר הוא ואם בשאינן נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ופירש דזהו גופי' הראי' דאם מיירי בקנין יד א"כ עשיר הוא ע"כ דמיירי בקנין ד' אמות וקרי עני לפי שאינן נתונין תוך ידו ממש. וזה תמוה ממ"נ אם קנין ד' אמות קונה, א"כ הוא עשיר, ואם נימא דכיון שאינן תוך ידו ממש עני הוא א"כ דילמא קנה בקנין אחר כגון בחצירו ונימא דעני הוא כיון דלאו תוך ידו ממש הוא, ואם נימא דבחצירות. כיון דחצירו של אדם קונה א"כ עשיר הוא א"כ גם אם נתונין תוך ד' אמותיו כיון דד' אמות של אדם קונה א"כ עשיר הוא:
אכן לדברינו יתישבו דברי הירושלמי. דהנה דוד המלך חשש פן הוא עובר על מקרא דלא ירבה זהב, ומשום הכי אמר כל שאזכה, תיכף יהיה הקדש, ובזה כל שקנה נעשה תיכף לאחר קניתו הקדש וכמו שכתב הר"א ממיץ דכיון דבידו לזכות. לא הוי דבר שלא בא לעולם, והנה עני הוא שאין לו מאתים זוז ועשיר הוא שיש לו מאתים זוז, וכבר הוא כמה פעמים מאתים זוז וא"כ הי' קשה לריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא איך אמר דוד ואני בעניי הכינותי, שאמר שנעשה הקדש אף קודם שקנה מאתים זוז משום שהקדיש כל שיבא לרשותי' אם נימא דד' אמות אין קונה לאדם, וא"כ כשהלך במלחמה במה קנה הככרים, ע"כ בהגבהה, וכיון דכל זמן שלא עקר את כל הככר עדיין לא קנה, ואימתי קנה בשעה שהגביה כל הככר ואז נעשה הקדש, הרי בעשרו הכין, שהרי ככר שוה כמה פעמים מאתים זוז, ע"כ דד' אמות של אדם קונה לו מציאה, וא"כ כשכבש דוד המלך מלחמה והלך ולקח את הזהב, הרי כשהי' הולך וככר הי' מונח הרי הככר נכנס מעט מעט לתוך ד' אמותיו:
שהרי כשאדם הולך. הרי הוא מתקרב להדבר. וכל שהוא מתקרב, ד' אמותיו מתקרבים לאט לאט, וכל שהולך ד' אמותיו הולכים לפניו. ונכנס הדבר מעט מעט בתוך ד"א שלו, וכשהוא עוקר רגליו בעת שהוא עוד רחוק ד' אמות מן הככר והוא מתחיל לילך את הד' אמות, אם הי' כל רגע מפסיק הליכתו הי' נשאר בתוך ד' אמותיו רק מקצת הככר, וכן כסדר עד שנכנס כל הככר בתוך ד' אמותיו. וא"כ שפיר אמר דוד המלך ע"ה ואני בעניי הכינותי:
שכיון שהוא אמר עוד קודם שנכנסו הככרים לתוך ד' אמותיו. שיהא הקדש שחשש לזכות הככרים ואח"כ להקדיש שמא הוא עובר על לא ירבה לו כסף וזהב:
ומפני חסידותו אמר שיהא הקדש כל שיזכה, וא"כ הרי תכף. כשנכנס קצת מן הככר לתוך ד' אמותיו ונעשה שלו. תכף נעשה הקדש נמצא דהכין בעניו היינו שלא זכה עוד מאתים זוז קודם שנעשה הקדש וזה גופא דמפרש ר' יונה:
דאיך יכול להיות שהכין דהמע"ה בעניו, אם הקדיש בשעה שכבר היו בתוך ד' אמותיו:
הרי כבר עשיר הוא, שהרי ד' אמותיו זכו לו. ואם הקדיש קודם שזכה הא אין מועיל הקדשו. ע"כ שהקדיש, היינו שחל הקדשו ע"י שהקדיש ראשון ראשון היינו שאמר כל שיבא לרשותי יהי' הקדש:
ואם נפרש הירושלמי כן יהי' ראי' לדברי הר"א ממיץ דלדברי הר"ן שמפרש גבי הי' לפניו ככר של הפקר דהוא זוכה בד' אמותיו להקדש. א"כ הוא בעצמו לא זכה כלל רק עיקר זכיתו להקדש והוא בזכיתו להקדש כזוכה בעד הדיוט וא"כ תקשה מאי ראי' מקרא דואני בעניי הכינותי דאדם קונה בד' אמות. דילמא באמת זכה דוד המלך ע"ה את הככר בהגבהתו בעד הקדש. מדין זכי'. כמו שאם הי' זוכה בעד הדיוט ומשו"ה קאמר בעניי שהוא לא זכה בעדו מאומה. ובודאי אם עני יזכה בעד עשיר אלף זוז יקרא העני עני, אחרי שהוא לא זכה בעדו מאומה, והוא רק זוכה בעד העשיר וא"כ הכא נמי אם נימא דאדם יכול לזכות בעד הקדש כדין זכיית הדיוט בעד הדיוט א"כ אין ראי' כלל דאדם זוכה בד' אמותיו. ע"כ כמו שביארנו. דגבי הקדש לא שייך כלל דיני זכיות. דהקדש לא מדין קנין דאין שייך לגבי הקדש קנינים כלל דלא שייך לומר שרחמנא יזכה דכולי עלמא דילי' וכל דיני הקדשות אינם אלא דינים שאמרה תורה, שיש כח ביד אדם להטיל קדושה על הדבר, והיינו דוקא בשעה שהדבר שלו. וכל זמן שאין שלו לא שייך שיעשה הקדש וא"כ ע"כ צריך הוא לזכות ואח"כ לעשות הקדש וא"כ שפיר מביא ראי'. דהא במלחמה אם זכה הככרים ע"י הגבהה הלא ככר הוא כמה פעמים מאתים זוז וא"כ הרי הכין בעשרו, ע"כ דזכה בד' אמותיו. וראשון ראשון שנכנס לד' אמותיו נעשה הקדש א"כ ראי' דאדם זוכה בד' אמותיו, אכן לדברי הר"ן דס"ל שיש קנינים להקדש יקשה. א"כ אמאי אין חצר להקדש, יזכה החצר בעד הקדש:
אכן ראיתי להמחנה אפרים (בהלכות מכירה קנין חצר סימן א') דס"ל דאף בעד הדיוט לא יוכל אדם לקנות ע"י חצירו אם נימא דחצר משום שליחות איתרבאי משום דמילי הוא. ומילי לא מימסרן לשליח. והקשה על הרא"ש דס"ל פ"ק דמציעא דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי, א"כ איך כתב דאם הי' ברשות המופקדין אצלו כיון שקבל עליו הנפקד זכה ע"י חצירו ללוקח. והא הנפקד הוא שלוחו של לוקח ואיך יכול לזכות ע"י חצירו, הא הוא מילי ומילי לא מימסרן לשליח. וכתב דזהו טעמא דהרמב"ם דס"ל דאף אם קבל עליו הנפקד לא מהני משום דאין שליח עושה שליח בדבר שהוא מילי:
והנה כפי הנראה סבר המחנה אפרים דמה דאמרינן בחצירו שהוא מטעם שליחות. הוא כפשוטה, דהחצר נעשה שליח על הזכי', והחצר הוא הזוכה בעד בעליו אכן לדידי נראה:
דלא שייך כלל לומר שהחצר הוא הזוכה דאיך שייך שהקרקע תזכה בעד הבעלים אלא נראה לי דבודאי הבעלים בעצמם הם הזוכים רק איצטריך לשליחותי' דחצר לזה, דהרי לזכיית הבעלים הא בעינן שיהי' מונח בידו לזה אמרינן דחצר מדין שליחות, כמו שאמרה התורה דאם מונח ביד השליח היכא שרוצה לזכות בעד המשלח אמרינן דזכה המשלח ה"נ במונח בחצירו זוכה הבעלים:
דמה שהוא מונח בחצר אמרה התורה שיהי' לזה דין מונח ביד השליח. דכמו שהוא מונח ביד שליח זוכה המשלח, ה"נ במונח בחצירו זוכה הבעלים. נמצא הא דאמרינן משום שליחות אין הכונה, שהחצר הוא שליח לזכות. שחצר איננו בר זכי' שנימא שהוא יזכה. אלא הכונה רק דמועיל:
אף שמונח בחצר. מדין שליחות, אבל לא כשליח שהוא הזוכה. שהוא בר זכי':
ועפ"י דברינו שכל קנין חצר הבעלים הם הזוכים יתבארו דברי הירושלמי בגיטין (פ"ד הלכה ה) דאיתא שם בחצי עבד וחצי בן חורין קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקידושין ביום של עצמו חוששין לקידושין והיא תמיהה גדולה אם ביום של עצמו הוא בן חורין דמועיל קידושין. איך הוא נעשה למחר עבד הא אין בן חורין חוזר ומשתעבד. והקצוה"ח כתב דהירושלמי סבר כמאן דאמר בנדרים קדושת הגוף פקעה בכדי. אכן לדידי תמיהה לי:
דהא תינח בקדושת עולה שייך לומר פקעה בכדי, ונעשה חולין דכיון דאיננו עולה. ממילא הוא חולין וא"כ כיון שעשה את קדושת העולה רק לזמן א"כ בכלות הזמן דפקעה קדושת עולה, ממילא הוא חולין אבל הכא בח"ע וחב"ח, אם נימא דמועיל הברירה וביום שהוא של עצמו הוא בן חורין גמור. א"כ באותו יום הא פקע לגמרי העבדות שלו איך יוכל להיות למחר עבד, נהי דחירות פקעה בכדי אבל איך יחול עליו העבדות, דהרי בבן חורין אין קנינים. בשלמא בחולין לא צריך החולין לחול דממילא הוא חולין כשפקע ההקדש, אבל בעבדות אם פקע ביום של עצמו איך יחול עליו:
ונראה לי דהירושלמי קאי אלמעלה דאיתא התם בירושלמי מצא מציאה ביום של רבו לרבו. ביום של עצמו לעצמו ולית מחר בעי ועבדה לי' למארי'. קידש אשה ביום של מארי' אין חוששין לקדושין, ביום של עצמו חוששין לקידושין ולא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושין. דכותי' גירש אשה אין חוששין לגירושין. ונראה לי דביאור הירושלמי הוא כן דהנה הא דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד הא הוא מדין חלוקה, שכיון שיש להם עתה דבר של שותפות צריכים לעשות חלוקה בדבר שלהם וע"כ הם עושים חלוקה בימים. ובודאי דהחלוקה הוא רק על דבר המצוי אבל בדבר שאין מצוי, לא שייך לומר שיעשו חלוקה, היינו שעל זה גופא יעשו חלוקה דאם ימצא מציאה ביום של זה לזה וביום של זה לזה. דהרי מציאות לא אסיק אדעתי', וע"כ צריך להיות גם דין הזה של מציאה מדין החלוקה שחלקו ביניהם שיעשה ביום זה בעד רבו וביום זה בעד עצמו. והנה אם בכל קניני חצר הי' הכונה שהחצר זוכה בעד הבעלים, א"כ גם המציאה מפעולות העבד. א"כ הוא בכלל החלוקה שחלקו ביניהם. שיעבוד ביום זה לרבו וביום זה לעצמו. אך באמת כבר ביארנו דכל קניני חצר. אין הכונה שהחצר הוא הזוכה בעד הבעלים. דחצר איננו גברא ואיננו בר זכי' שנימא שהוא יזכה בעד בעליו. רק בחצר הבעלים בעצמם הם הזוכים, והא דאמרינן משום שליחות איתרבאי הכונה מדין שליחות על מה שאינו מונח בידו ורבתה התורה מדין שליחות:
דמה שהוא מונח בחצר הבעלים זוכים. כמו שזוכה אף שמונח ביד שליח. אם רצה השליח לזכות בעדו וכיון דקנין חצר הבעלים עצמם זוכים:
א"כ אף בעבד הרי יוכלו הבעלים לזכות בקנין עבדיהם שנימא שהבעלים בעצמם זוכים המציאה שהגביה העבד אף דבעבד, בודאי שייך שהעבד יזכה. אבל כיון דבשאר חצר הבעלים בעצמם זוכים, גם בעבד הזכי' הוא שהבעלים זוכים דלא גרע מחצר. והנה הם לא עשו חלוקה, אלא על פעולת העבד. שהוא יעשה ביום זה לרבו. וביום זה יעשה חצי העבד בעד חצי הבן חורין. אבל הא אין בכלל זה שיעשה הרב בעצמו. שהוא יצטרך לזכות בעד הבן חורין וכיון דקנין מציאה הוא שהרב זוכה ע"י עבדו. א"כ איך אמרינן דמצא מציאה ביום של עצמו כולו לעצמו, הרי נצטרך לומר שהרב זוכה ע"י עבדו לחצי בן חורין, וזה אינו בכלל החלוקה, וזה הוא דפריך ולית מחר בעי ועבדה לי' למארי' פירוש הא החלוקה אינו על הגוף, שהרי מחר הוא צריך לעבוד לרבו, א"כ גם היום הוא חצי של רבו, ואיך יזכה חצי של רבו לעצמו קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקדושין ביום של עצמו חוששין לקדושין, פירוש לדבריך ע"כ צ"ל דמשום הכי מצא מציאה ביום של עצמו לעצמו, משום דהחלוקה הוא על הגוף ואמרינן ברירה דביום זה הוא עבד גמור וביום זה הוא בן חורין גמור דאז יהי' ניחא מה דמצא מציאה ביום של רבו לרבו. וביום של עצמו לעצמו משום דביום של עצמו הוא בן חורין גמור ע"ז פריך א"כ תימא נמי אם קידש אשה ביום של עצמו חוששין לקדושין, משום דביום זה הוא בן חורין גמור, וזה בודאי דלא, דלא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחצי בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושין ומדקאמר סתמא ע"כ דאף ביום של עצמו אין חוששין לקדושין וכן גירש אין חוששין לגירושין, דאין עבד נעשה שליח לגרש שאינו בר גיטין וקדושין, הרי דאף ביום של עצמו גופו עדיין חצי עבד וחצי בן חורין, דאין החלוקה על הגוף. דגבי עבד לא שייך זה, וע"כ דהחלוקה רק על הפעולה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, כיון דמר בעי ועבדה לי' למרי', א"כ הרי גם היום הוא עדיין חצר הרב א"כ איך יזכה חצר הרב, בעד חצי הבן חורין ועל זה הא לא עשה חלוקה ובכלל כל הפעולות אינו, דהרי הרב הוא הזוכה כנ"ל ביאור דברי הירושלמי:
ולפ"ז מיושב דברי הרא"ש דס"ל ברשות הנפקד כיון שקבל עליו הלה קנה, ולא קשה מה שהקשה המחנה אפרים, הא אין שליח עושה שליח לזכות דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. אכן לדברינו לא דמי כלל דבשלמא אם היינו אומרים שהחצר הוא הזוכה, שייך שפיר להקשות, איך נעשה החצר שליח לזכות בעד פלוני אבל באמת אין החצר זוכה כלל, רק הוא הבעלים זוכה ע"י חצירו, רק במה זכה הוא בעד פלוני, בזה שמונח בחצירו דרבתה התורה דמה שהוא מונח בחצירו יש לו דין כאלו מונח בידו והוא מדין שליחות, א"כ לא שייך כלל בזה לדין מילי לא מימסרן לשליח, דהרי הוא שליח על הזכי' והזכי' הוא בעצמו עושה:
ולפ"ז לא קשה להר"ן, כיון דס"ל זוכים להקדש, א"כ יזכה החצר של הקדש בעד הקדש אכן כפי דברינו, חצר לאו גברא הוא, שהוא יעשה זכיות, ורק דאדם זוכה ע"י חצירו וא"כ נצטרך לומר שההקדש זוכה ע"י חצירו וא"כ כמו דאין יד להקדש, שאין הקדש בעצמו זוכה א"כ לא יוכל לזכות ע"י חצירו:
ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם נהי דאין שליחות לקטן. חצירו יזכה לו מדין זכי'. אכן אם הי' הפירוש דזכי היינו שהחצר הוא הזוכה הי' קשה. אבל באמת הוא בעצמו צריך להיות הזוכה והא דאמרינן חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות. גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו אין הכונה דבמתנה החצר זוכה:
אלא דבמתנה, כיון דזכות הוא לו יכול להיות האי דינא. שמה שהוא מונח בחצירו כמונח בידו:
מדין שליחות, אף שלא בפניו שהרי זכות הוא לו. אבל על עצם הזכי' על זה לא שייך לומר שהחצר יזכה. וא"כ צריך הוא בעצמו לזכות ע"י חצירו מדין שליחות וכיון דקטן אין לו האי דינא לזכות ע"י שליח. משו"ה לא יוכל לזכות ע"י חצירו:
והא דאיבעיא בירושלמי, אם שליח קבלה יוכל לזכות הגט ע"י חצירו:
דלדברינו, דבחצר האדם זוכה ע"י חצירו, יקשה, א"כ אמאי לא יוכל לקבל ע"י חצירו. אכן הא מבואר אצלינו לדברי הרמב"ם:
שליח קבלה בגט אין השליח זוכה, רק נעשה ידו כידה א"כ מיבעי לי' להירושלמי דאפשר דתוכל רק לעשות ידו של שלוחה כמותה. אבל לא חצירו. של שלוחה כידה. אכן לדברי הראב"ד דלא ס"ל להאי חידושא, ולדידי' שליח קבלה ככל השלוחים:
וא"כ ראי' מירושלמי דהחצר הוא הזוכה. משו"ה מיבעי לי' אם יכול למסור שליחותו להחצר. משו"ה הראב"ד לטעמי' ס"ל דבמתנה זוכה החצר בעד הקטן:
סימן י"ג
יבאר דלמסקנת הגמ'. הא דאין שליח לדבר עבירה הכונה, דעל עבירה לא שייך שליחות כלל, שיהי' זה החוטא וזה המתחייב, אלא דיש עוד דין דהיכא שיש קנינים, בטלו הקנינים משום דהוי לדבר עבירה, ובזה יש חילוקים.
(דף י') ומי איכא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והתניא ידו אין לי אלא ידו. גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ ואס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה. אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא כו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעו עביד ואי בעו לא עביד. אבל חצר דבע"כ מותיב בה מיחייב שולחו מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לי' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן:
והנה רבינו הרמ"א כתב (בחו"מ סימן קפ"ב) ז"ל בכל דבר שלוחו של אדם כמותו:
חוץ מלדבר עבירה, דקי"ל אין שליח לדבר עבירה:
ודוקא שהשליח בר חיובא. אבל אם אינו בר חיובא, הוי שליח:
אפילו לדבר עבירה. וכבר הקשה הש"ך על הרמ"א מדוע פסק הרמ"א כרבינא אחרי שהרבה פוסקים פסקו כרב סמא דאף היכא דהשליח לאו בר חיובא, כיון דאי בעי עביד. אי בעי לא עביד לא הוי שליח לדבר עבירה:
וגרסת הרא"ש תרגמא רב סמא קמי' דרבינא היינו דרבינא גופי' קבלה מרב סמא ולא משכחת שליח לדבר עבירה אלא בחצר דבע"כ מותיב בה, וא"כ אמאי פסק הרמ"א כרבינא. עוד הקשה מדברי האלפסי שכתב בפ"ב דקדושין ולדבר עבירה, אין אומרין שלוחו של אדם כמותו, דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, ולא הביא רב אלפס חילוק בין אם הוא בר חיובא או לא ע"כ דס"ל כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דנ"מ לענין כפל ואינו נוהג בזה"ז עכ"ד הש"ך. והקשה הנתיבות הא נ"מ לענין אונסין דנוהג בזה"ז וא"כ הדרא קושיא. אמאי לא הביא הרב אלפסי חילוק אי כרבינא אי כרב סמא:
ונראה לי דהנה הפנ"י הקשה על דברי רש"י (לקמן דף ע"א) דס"ל אף דאין שליחות לנכרי. היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות לעכו"ם א"כ מאי מיבעיא (לקמן בדף צ') בחסימה וסירוס אי שייך אמירה לעכו"ם כמו גבי שבת, תיפוק לי' משום שליחות, ואי משום אין שליח לדבר עבירה, הא פסק הרמ"א כהאי מ"ד. דהיכא דהשליח לאו בר חיובא, יש שליחות אף לדבר עבירה ומשבת קשה למה איצטריכו לחדש דאמירה לעכו"ם שבות, תיפוק לי' מטעם שליחות:
והנה על הקושיא למה איצטריכו לחדש בשבת מטעם אמירה לעכו"ם תיפוק לי' מטעם שליחות, יש שתירצו. דלא הקפידה תורה בשבת אלא שגופו ינוח וכיון דגופו נח אף שעשה העכו"ם מלאכה מותר אף אם יש שליחות לעכו"ם לחומרא:
אכן לי נראה דגם בשבת הקפידה התורה. שלא יעשה ישראל מלאכה. אף שגופו נח. חדא דהרי בב"ק דף ס' אמרינן. דזורה ורוח מסיעתו בנזקין פטור:
משום דהוי גרמא בעלמא דעיקר המעשה עושה הרוח דהמלאכה הוא מה שנברר המוץ וזה עושה הרוח. ורק בשבת חייב מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה הרי. אף דגופו נח. שלא עשה מלאכה ורק מעשה בעלמא. ואעפי"כ מחויב. ודוחק לומר דאם עושה מעשה שיש בה מלאכת מחשבת ג"כ מקרי לא נח:
ועוד נראה לי ראי' דהנה איתא במכלתא הובאה באלפס פרק כל כתבי ובתוס' דמשו"ה מותר להעמיד בהמה על גבי עשבים בשבת שנאמר למען ינוח. ובודאי דפירוש המכלתא, דאיסור שאסרה התורה מלאכה לבהמה בשבת. הוא משום ניחא דגופא דצותה התורה לישראל, שגם בהמתו תנוח בשבת:
ומשו"ה אסור לעשות מלאכה בבהמתו, כדי שתנוח וכיון דמה שאוכלת עשבים. אף שעושה מלאכה בשבת, מלאכת תולש כיון דאין זה אצלה חסרון מנוחה, דאדרבה זהו מנוחתה. משו"ה מותר וכיון דחזינן. דבאדם, אף בכה"ג שיש לו הנאה. הנאת הגוף ג"כ, כמו בהשתין ורק, ובבעל בתחלה בשבת אף דאין זה חסרון מנוחה, אעפי"כ חייב חטאת. הרי דבאדם אין טעם איסור מלאכה, משום חסרון מנוחה. והא דבאדם אם יתלוש בפיו ויאכל, יהי' פטור, אין הטעם:
משום שאין זה חסרון מנוחה:
אלא משום דאין דרך תלישה בכך. שיתלוש מן האילן בפיו. אבל אילו הי' הדרך בזה לאכול בפיו מן האילן. הי' חייב אף באכל מן האילן בפיו, הרי דבאדם חיוב של עשיית מלאכה הוא גם באין חסרון מנוחה, א"כ אם עשה שליח לעכו"ם לעשות בשבת. אם נימא דלחומרא יש שליחות. למה לן חידוש דאמירה לעכו"ם שבות תיפוק לי' מטעם שליחות, כיון דעכו"ם לאו בר חיובא דבכה"ג פסק הרמ"א דהיכא דשליח לאו בר חיובא. יש שליחות אף לדבר עבירה:
ונראה לי דהא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו אין הכונה שאמרה התורה. שאם שלח שלוחו לעשות מעשה, אז אמרינן דהמשלח הוא העושה המעשה. דהמעשה בעצמה בודאי נחשב שעושה השליח. רק דפעולת הדברים, מועיל בעד המשלח כאלו הוא הי' העושה נמצא דשליחות לא הוי אלא רק בעושה שליח לעשות מעשה שיש בה חלות ופעולות, כמו לגרש ולקדש אבל על דבר שאין בהדבר חלות ופעולות, רק המעשה בעצמה. ע"ז לא שייך שליחות. למשל אם אחד ימכור בית לחבירו, ע"מ שהלוקח ילך למקום פלוני ביום פלוני:
ע"ז לא שייך לומר שיעשה שליח לילך למקום פלוני (מלבד טעמא דקפידא) שהרי השליח הלך ולא הוא. והכא הוי מעשה בעצמה בלי חלות ופעולות:
והנה בקדושין (דף מ"ב) פריך מהשולח הבעירה ביד פקח הפיקח חייב, ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ותירץ שאני התם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ופריך ממעילה ושני משום דהוי מעילה וטביחה ומכירה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ויש להסתפק, עתה דטעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא ילפותא משני כתובים הבאים כאחד. אי עתה ג"כ טעמא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היינו דגלי לן שני הכתובים, דבשארי עבירות חוץ ממעילה וטביחה. שם אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
או אפשר דעתה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין. דבשארי עבירות. אין על עבירה שליחות:
ונראה להוכיח דעתה טעמא דאין שליח לדבר עבירה אינו מפני דברי הרב ודברי התלמיד דהנה בגמ' מקשה אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי' דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן. ואם נימא דטעמא דאין שליח לדבר עבירה. הוא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. א"כ אף אם נימא דאשה ועבד לאו בני חיובא נינהו. היינו דהמה אם גנבו פטורים אבל אטו אינם בלאו דלא תגנוב, ואף דאינם בני חיובא. אבל בני איסורא דלא תגנוב נינהו, וא"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (שוב מצאתי שהגרעק"א הקשה קושיא זו):
ועוד ראי' מדברי התוס' ד"ה דאמר שכתבו דישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא מקרי בר חיובא, ואם נימא:
דהטעם משום שלא הי' להשליח לשמוע לו א"כ גם אם עובר משום לפני עור:
ג"כ נימא הי' לך לשמוע דברי הרב, ולא לעבור על איסור לפני עור:
עכצ"ל דעתה מה שאין שליח לדבר עבירה, אין הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (שוב מצאתי שהריטב"א בקדושין כתב ג"כ דאין הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד) אלא הטעם דגזיה"כ מטעם שני כתובין דאין שליח לדבר עבירה. והנה רבינא הי' סבור לומר דעבירה ג"כ נכנסת לגדר השליחות. דאף שהמעשה עושה השליח אבל העונש והחיוב הוא פעולת הדברים, ויכול להיות על המשלח. אלא דגלתה התורה, דכל זמן שיש לחייב את השליח אין לחייב את המשלח. אבל כל זמן שאין על השליח חיוב. שהוא איננו בר חיובא, אז מחויב המשלח ומשו"ה בחצר. דאין השליח בר חיובא. חייב המשלח, ומשו"ה פריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי' דלפי הס"ד הי' סבור דאינם בני חיובא יתחייב המשלח כיון דאמרינן דשני כתובים מלמדין. דהיכא שיכולין לחייב את השליח. אז לא חל פעולת הדברים:
הוא החיוב. על המשלח אבל היכא דאי אפשר לחייב את השליח. יתחייב המשלח ומש"ה הוצרך לשנות דעבד ואשה בני חיובא נינהו. אלא שאין להם במה לשלם:
אכן רב סמא תרגמא קמי' דרבינא. דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. היינו דמלמדין דבכל התורה, עבירה אין נכנסת כלל תחת גדר וסוג השליחות שיהי' זה עושה מעשה החטא, ופעולת הדברים, העונש החיוב והאיסור, יהי' על המשלח. דעבירה אין נכנסת תחת סוג זה, רק איש במעשה חטאו יענש, משו"ה אף היכא שהשליח אינו בר חיובא, ג"כ לא אמרינן. שיהי' זה עושה המעשה והחטא וזה יתחייב, וכיון דחיוב כפל אינו אלא דוקא במעשה העבירה. דמלבד קנין הגניבה:
איסור העבירה מחייב הכפל ובעי דוקא שיעשה מעשה הגניבה:
משו"ה היכא דאי בעי לא עביד. אף מי שאינו בר חיובא. לא חל על המשלח האיסור דכללא הוא. אין שליח לדבר עבירה דעל עבירה לא שייך שליחות, שיהי' זה עושה מעשה העבירה וזה מתחייב. משו"ה תרגמא רב סמא. דתניא באי בעי לא עביד היינו בחצר דבע"כ מותיב בה אין הכונה שהחצר הוא קונה בעדו. אלא הוא קונה ע"י חצירו. ורק מדין שליחות הוא, דמה שהוא קונה ע"י חצירו:
הוא מדין שקונה ע"י שליח, אבל המעשה הוא בעצמו עושה, א"כ דוקא בחצר שהוא בעצמו עושה ע"י חצירו:
מחויב כפל אבל במי דאי בעי לא עביד. דאז השליח בעצמו עושה, המשלח אין מחויב בכל גווני:
אלא דכל זה הוא בעברה בלבדה, ע"ז תרגם רב סמא קמי' דרבינא, והודה לו רבינא דעל עבירה לא שייך שליחות, דהא אמרינן:
דאין שליח לדבר עבירה, אין הכונה שמפני העבירה בטל השליחות, אלא הכונה דעל עבירה אין שליחות, אבל היכא שהענין קנינים. אלא שיש בהקנינים עבירה נהי שהמשלח לא יוכל להתחייב מלקות, כיון שהוא לא עבד העבירה אבל עכ"פ הקנין יחול, וצריך לומר. דיש עוד דין דמפני העבירה בטל הקנין. ושם הטעם, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. משו"ה אם יש בדבר עבירה, בטל השליחות וכיון דהוי משום דברי הרב ודברי התלמיד א"כ בכה"ג אף רב סמא יודה, דהיכא דהשליח לאו בר חיובא ולא שייך גבי' דברי מי שומעין בכה"ג חל השליחות, דהוא תרגם קמי' דרבינא דאף היכא דאיננו בר חיובא, כיון דאי בעי עביד. לא חל השליחות:
דוקא בעבירה, דשם מלמדין שני הכתובים, דעל עבירה, לא שייך שליחות, אבל על הקנינים:
דשם הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד גם רב סמא יודה דהיכא דשליח לאו בר חיובא. לא בטל הקנין:
לפי זה לא קשה קושיות הש"ך אמאי פסק הרמ"א כרבינא ולא קשה קושית הפנ"י. אם נימא לחומרא יש שליחות לעכו"ם. א"כ בשבת. בחסימה ובסירוס יהי' אסור לומר לעכו"ם שהוא אינו בר חיוב. ויש לו שליחות לחומרא אכן לדברינו לא קשה כלל דרבנו הרמ"א לא קאי לענין כפל ועונשין, דאינם בזה"ז. וקאי רק לענין קנינים, דהיכא שהוא דבר עבירה בטל הקנינים. ושם הטעם. משום דברי הרב ודברי התלמיד, ושם גם רב סמא מודה דהיכא דלאו בר חיובא לא בטל השליחות. ולפ"ז באמירה לעכו"ם, לעשות מלאכה בשבת או לחסום ולסרס. דשם עבירה בעצמה, התם הא תרגם רב סמא והודה לי' רבינא. דדוקא באי בעי עביד תליא היינו דדוקא בחצר דבע"כ מותיב בה, שם המשלח מחויב, משום דהוא עושה. ע"י החצר אבל בעכו"ם, כיון דאי בעי לא עביד לא שייך כלל שזה העכו"ם יעשה המעשה והישראל יעבור, אף אם הי' שליחות לעכו"ם. ולא קשה נמי קושית הש"ך על הרמ"א מהאלפסי דלא הביא החילוקים. ולדברינו אדרבה דינו דהרמ"א לקוח מהאלפסי, דהאלפס כתב דמשו"ה לדבר עבירה אין שליחות. מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא הביא כלל החלוקים. אלא ע"כ דרב אלפסי ס"ל דכיון דאמר דהטעם, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
הרי בפירוש שנה לנו. דהיכא דלא שייך. כגון דהיכא דלאו בר חיובא, בכה"ג לא בטל השליחות, משום דרב אלפסי ג"כ לא קאי לענין כפל ועונשין דאינם נוהגין בזה"ז והאלפסי קאי רק לענין קנינים ובקנינים הטעם דנתבטל הוא רק משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין בכה"ג יודה רב סמא לרבינא. ושם בגמ' דתרגם רב סמא קמי' דרבינא והודה רבינא. מיירי בעבירה עצמה דהתם ילפינן משני כתובים דאין על עבירה שליחות וחיובים. לחייב המשלח אבל בקנינים ביאר האלפסי, דהטעם משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ממילא ידעינן. דכל היכא דלא שייך זה, יש שליחות:
אכן כל זה שביארנו הוא דעת האלפסי והרמ"א, אכן שיטת התוס' אף שבארנו בספרנו על ב"ק (סימן ל') דגם דעת התוס' כן:
דעל עבירה בעצמה אין שליחות ורק היכא דשייך קנינים:
ורק מפני העבירה בטל השליחות בזה ביארו בתוס' דבשוגג יש שליח. ובזה יישבנו קושית הנו"ב מה דאמר בגמ' מודה שמאי באומר בעול את הערוה ואכול את החלב דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולא קאמר אליבא דידן בשוגג. ועוד קושיות יישבנו. אכן תוס' בב"ק ס"ל דהאי לישנא דאמר הטעם משום דשליח לאו בר חיובא. והאי לישנא דאי בעי עביד פליגי, גם היכא שיש קנינים. אלא דבתוס' פירשו דלמאן דס"ל דתליא באי שליח בר חיובא הטעם דאין שליח לדבר עבירה, היכא שיש קנינים דהפירוש דנתבטל השליחות. משום דברי הרב ודברי התלמיד ולדידי' הטעם, דבשוגג יש שליחות דכיון דלא ידע לאו בר חיובא מקרי' היינו דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. היכא דלא ידע, ולהאי לישנא דאי בעי עביד כתבו בתוס', דכיון דלא ידע, בודאי יעבוד. והיינו דלא כרב אלפס דס"ל דהיכא שיש קנינים, כו"ע מודו:
דהטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד:
וצריך לומר לשיטת התוס' דהיכא שיש קנין אף שבעינן גם לענין שיתחייב, את האיסור, אעפי"כ כיון דהאיסור הוא הקנין:
מחויב הוא. היכא שיש טעם לחייב. כמו בשוגג דמשו"ה הקשו שם בתוס' דמאי פריך מטובח ע"י אחר. לוקי בשוגג. והא התם מחייב בטביחה:
דוקא בצירוף האיסור דטביחה, וע"כ דתוס' סבירא להו, דלמ"ד מפני שנשתרש בחטא היינו מפני שקנה את הגניבה. א"כ כיון שקונה הגנב הגניבה ע"י טביחת השליח. א"כ כיון דבשוגג לא יתבטל השליחות. יתחייב המשלח אכן היכא דלא שייך קנינים ורק עבירה בעצמה שם דוקא. למ"ד דתליא בשליח בר חיובא שם יש לומר בשוגג יש שליח. דהרי להאי מ"ד. ס"ל דגם על עבירה יש שליחות, אבל למ"ד אי בעי עביד, על עבירה בעצמה אין שליחות כלל ומשו"ה התוס' בקדושין דף מ"ב ד"ה אמאי כשהקשו מאי פריך ממעילה, הא התם בשוגג מיירי, הקשו רק כיון דלא ידע, הא לא שייך לומר דברי מי שומעין, ואילו בב"ק שם פירשו בתוס', דלמ"ד דתליא באי שליח בר חיובא, הטעם משום דברי הרב אבל למ"ד, דתליא באי בעי עביד, משמע דאין הטעם משום דברי הרב, אלא דהתם, דקאי לענין מעילה, דהתם לגבי המשלח, אין כאן קנינים, למ"ד דתליא באי בעי עביד, לדידי' על עבירה אין שליחות כלל, רק היכא. דאין השליח, העושה רק הוא עושה, וא"כ במעילה, אף בשוגג, לא הי' לחייב את המשלח, וע"כ דהוא חידוש במעילה, דמחייבינן את המשלח על עבירות השליח, אבל למ"ד דתליא באי השליח בר חיובא, דלדידי' על עבירה בעצמה, יש שליחות, ורק באי השליח בר חיובא, אין שליחות, מטעם דברי הרב ודברי התלמיד, אבל היכא דאינו בר חיובא, יש שליחות, א"כ פריך בתוס' מאי קושיא ממעילה הא התם השליח כיון דלא ידע, אינו בר חיובא:
ולכאורה לפי דברי התוס', דלמ"ד דתליא באי השליח בר חיובא, הטעם משום דדברי הרב ודברי התלמיד, א"כ תקשה מאי פריך אלא מעתה באומר צאו וגנבו לאשה ועבד יתחייב שולחן, משום דלאו בני חיובא נינהו, הא עכ"פ בני איסורא נינהו בלא דלא תגנוב, י"ל דתוס' מפרשי, דגם המ"ד, דתליא אי שליח בר חיובא ג"כ סובר, דעתה הא דבכל התורה אין שליח, ילפינן משני כתובים הבאין כאחד, דמלמדין דבכל התורה, משו"ה אין שליח לדבר עבירה משום דמחייבינן את השליח, משום דלא הי' לו לשמוע לדברי התלמיד, משו"ה חייבתו התורה, וכיון דחייבתו התורה, ממילא לא רמי התורה חיוב על המשלח, אבל היכא דהשליח לא ידע ואי אפשר לחייב אותו, אז לא חידשה התורה, דלא יתחייב המשלח והוי כמו בכל התורה, דיש שליחות דסבירא לי', דגם על עבירה בעצמה יש שליחות ומכ"ש היכא שיש קנינים דקונה המשלח, אכן רב סמא ס"ל, דגילתה התורה שני חידושים:
דעל עבירה בעצמה, דוקא במעילה יש שליחות, ובכל התורה, אין על עבירה שליחות, משו"ה, אף דהשליח אינו בר חיובא, לא יתחייב המשלח אם לא היכא דעביד, בע"כ כמו בחצר, דאז הוא בעצמו עושה האיסור, ע"י חצירו אכן היכא שיש קנינים, היכא דאי בעי עביד, אי בעי לא עביד, לא חלו הקנינים, אבל היכא דאין סברא דאי בעי לא עביד, כמו בשוגג, דחל הקנין, א"כ הקנין הא עושה המשלח, בכה"ג חייב, דתוס' ס"ל, דהקנין הוא מעשה העבירה, וכיון שהוא שוגג, הרי הוא המשלח, עושה הקנין ע"י השליח דכיון דלא ידע לא בטל הקנין, ואז הוי השליח כמו בקטן. העושה על דעת הגדול, אבל היכא דהשליח ידע, אז אדעתא דנפשי' קעביד. אף דאינו בר חיובא, בטל השליחות והקנין בטל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ה''ג כי תקון ליה רבנן בעלמא. כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם או ברה''ר או בצידי רשות הרבים והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק: לא תקון ליה רבנן. שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו: קטנה אין לה חצר. אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה גט בארבע אמותיה ואע''ג דגדולה מיגרשה כדתנן (גיטין דף עח.) הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו': משום ידה אתרבאי. דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו: כי היכי דאית לה יד. דמשיודעת לשמור את גיטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה דמשלחה והיא חוזרת: משום שליחות איתרבאי. מדרבי רחמנא שליחות לאדם כדתניא (קידושין דף מא.) ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה. מלמד שהאשה עושה שליח אתרבאי נמי חצרה דהויא לה כשלוחה: וכי היכי דשליחות לית לה. דתנן שאין הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין: ידו. אם המצא תמצא בידו: גגו חצרו וקרפיפו מנין. שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב: אם כן מצינו תורת שליחות לדבר עבירה. לומר שלוחו כמותו וחייב השולח במעשה השליח: וקי''ל. בקידושין בפ''ב (דף מב:): בר חיובא הוא. שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור השולח דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא היה לו לעשות: דלאו בני חיובא נינהו. לשלם כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין (ב''ק פז.): דאי בעי עביד. את השליחות: וקדש לי אשה גרושה. ומשעת קידושין עובר משום לא יקחו: אשה אינה באזהרת לא תקיפו לפי שאינה בבל תשחית פאת זקנך כדאמר בקדושין (ד' לה:) והמקיף את הקטן חייב שהמקיף באזהרה כניקף דכתיב לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע במסכת [נזיר] (דף נז:) וקטן דנקט משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה: תלמוד לומר ונתן מכל מקום. מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא (ושלח) [ושלחה] מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (דף מא.):
רבי יוחנן אמר יש לה ד' אמות. תימה דלקמן מסיק משום דיליף מציאה מגט אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובפרק הזורק (גיטין דף עח: ושם ד''ה ר''י) קאמר ר''י קרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשמרו הוי גט וי''ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתוכל היא לשמרו: ת''ל המצא תמצא מ''מ. וא''ת ונימא המצא תמצא כלל בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וי''ל שדי ידו בין המצא תמצא וה''ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן במרובה (ב''ק דף סד: ושם) כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם וכן בסמוך גבי גט דמרבה גגה מונתן בידה י''ל ושלחה חזר וכלל: ואי משום שליחות א''כ מצינו שליח לדבר עבירה. וא''ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה וי''ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן: אין שליח לדבר עבירה. בפ' האיש מקדש (קדושין דף מג.) איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוה ליה מעילה וטביחה שני כתובים הבאים כאחד דיש שליח ואין מלמדין: אשה ועבד בני חיובא נינהו. ואם תאמר והתנן פרק הכונס (ב''ק דף נט:) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור ואמאי והא לאו בני חיובא נינהו וי''ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו: אי בעי לא עביד. וא''ת והא דתנן (ב''ק דף עט. ושם) היה מושכו ויוצא [ומת ברשות בעלים] פטור הגביהו [או הוציאו מרשות בעלים ומת] חייב ופרש''י בלשון אחד שאמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם הוציאו השומר מרשות בעלים ומת חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי והא אי בעי לא עביד וי''ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה: דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. וא''ת ואפי' אמר לכהן נמי וי''ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע''ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא''ת מאי נ''מ בין למ''ד אי בעי עביד ובין למ''ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי''ל דכי בעל אח''כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (דף ה. ושם) א''נ י''ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין: אקפי לי קטן. וה''ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע''ג דמוקי לה התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם [ועיין תוס' שבועות ג. ד''ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד''ה ורב אדא]: